איבעיא להו סימנין דאורייתא או דרבנן וכו' וסימנין כדי נסבה פי' אגב גררה הזכירה משנתנו הסימנין ולאו דוקא הן.

ת"ש חמור בסימני אוכף. פי' אוכף הוא שלפעמים נתון על המרדעת של חמור כדי למנוע חבור המשוי על גבי חמור. ת"ש דתנן בהאשה פרק בתרא דיבמות אין מעידים אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימנין בגופו כלומר אם נותנין העדים סימני פרצופו ואמר מי שפרצופו כך וכך ראינוהו שמת משיאין את אשתו.

ופרקי' גופו דארוך וגוץ דלאו סימן מובהק הוא כליו חיישינן שמא שאולין היו לו ומקשי' אי הכי חמור בסימני אוכף נמי דלמא שאול הוא ואע"ג דאיכא סהדי האי דאיכוף להאי גברא הוא נימא דלמא השאילו לאחרים דהא אמרת גבי כלים חיישינן לשאלה. ופרקי' איכוף לא מושלי אינשי למה כי פעמי' שתהיה בהמת בעל האיכוף רזה ובהמת השואל שמנה וכשנותנין עליה זה האיכוף מתפתח וכשמחזיר על בהמתו של המשאיל מסקבה פי' עושה בה חבורה כדגרסי' במשקין סקבא דשתא ריגלא.

אלא הא דתניא מצא לגט. קשור בכיס בארנקי בטבעת או שמצאו בכליו אפי' לזמן מרובה כשר ואי חיישינן לשאלה אמאי כשר ניחוש דלמ' השאיל כיסו או טבעתו או ארנקי שלו לאדם אחר והוא שקשר זה הגט עמהם וגט זה של אדם אחר הוא ואינו זה הגט שהיה בידו של משאיל.

ופרקי' כיס וטבעת וארנקי לא מושלי אינשי ופשוטה היא. והא דאמרי' אין מעידין על השומא.

ושומא מצויה בבן גילו וסימנין עשוין להשתנות אחר המיתה כולן פשוטות הן. וסוגיין דשמעתין מאן דאמר סימנין דאורייתא היינו דמהדרינן אבידתא בסימניה ואפי' למאן דאמר סימנין לאו דאורייתא הן אם הן סימנין מהדרינן לה לאבידה.

מאי לאו בסימנים לא בעדים. פירש"י ז"ל שיבואו עדים שהוא שלו, וקשיא פשי' דבעדים מהדר, ופשי' דבלאו עדים לא מהדר כיון דלא יהבו סימנין, ואיכא למימר שמא תעלה על הדעת להחזיר בסימנין, ור"ח ז"ל פי' בעדים שהוא צורבא מרבנן ומהדרי' ליה בטביעות עינא, ול"נ מאי עדים שהיא שלו כגון עדי אריגה ס"ד לא יחזיר אלא בעדי נפילה שמא מכרו לאחר וממנו נפל:

אי חיישי' לשאל' חמור בסימני אוכף היכי מהדרי'. פירש וה"ה לעדי אוכף אלא דהשתא סבירא לן סימנין דאוריתא ומ"ה אקשי' סימנין ואיכא דקשיא ליה ליקשי ממתני' דקתני בהדיא פירות בכלי ואמאי ניחוש לשאלה דכלים מושלי אינש ואיכא למימר מדרבנן היא ומדרבנן לא חיישי' לשאלה אבל בדאוריתא חיישינן והוי יודע דה"מ ממשאיל לשואל דחיישינן דילמא ידע להו לסימנין אבל לשואל לא חיישינן דאלת"ה אבדת' היכי מהדרינן כלומר ליחוש שמא שאלו וידע סימניו אלא ודאי לשואל לא חיישינן שאם שאלו לשע' לא כיון לה סימניו אבל למשאי' שהיא שלו חיישינן ולפי' קשיא להו בגמרא חמור בסימני אוכף או בעידי אוכף.
ומיהו תמיה לי ליחוש למכירה שמא מכרו וידע סימניו והיכי מהדרינן לעיל' אבדה בסימ' ואיכא למימר דכיון דשלו היתה בחזקתו עומדת ואין אתה רשאי להוציא' מרשותו משום חשש בעלמא דאלת"ה לעולם לא יחזיר אלא בעדי נפילה.
וי"א לעולם למי שנותן סימני' אין חוששין לא לשאלה ולא למכירה שאם השאילו או מכרו לאחר מנין הוא יודע שאבד ממנו אותו חפץ שהוא אומר חפץ פלוני הוא ואלו סימניו והכא ה"ג חמור בעדי אוכף היכי מהדרינן כלומר אם כשרואה החפץ בידו של מוצא והביא עדים שאמרו שלו הוא ניחוש שמא השאילו לאחר ואין החמור שלו וכן הא דתניא בגמרא מצאו קשור וכו' ואפילו לזמן מרובה כשר דפריך ניחוש לשאלה משום דלאו בסימנים קאמר אלא במכיר כליו של פלוני או בעידי כליו והיינו טעמא דלא אקשינן ממתניתין דקתני פירות בכלי, ואלו הדברים נכונים אילו היתה הגמרא מודה להם, אבל בכולהו נוסחאות ובפי' ר"ח ז"ל כתוב חמור בסימניאוכף.
ונראה לי דהיינו טעמא דלא חיישי' לשמא שאלו ולא למכירה משום שאם שאלו מנין הוא יודע שאבד מן המשאיל וכן המוכר מנין הוא יודע שאבד מן הלוקח שהוא אומר חפץ פלוני הוא לפי' אין חוששין לא לשואל או למוכר ואעפ"י שאין מחזירין באומר האבדה משום דחיישינן שמא הוא אבד את שלו וזו של אחר היא אבל משאיל חיישינן לעולם שאם אבדו השואל המשאיל הוא יודע שהרי הוא חייב להחזירו לו וכשאבד ממנו טוען ואומר לו שאבד ממנו וחייב נמי לישבע שאבד ואינה ברשותו ומשום האי טעמא חיישינן למשאיל ומשנתנו דלא חיישינן לשאלה מדרבנן היא כדכתיבנ' כנ"ל:

אלא הא דתנן רשב"ג אומר ניחא ליה למלוה. תמיה לי הך קושיא וכי משום סימנין מהדרי' א"ה ללוה נמי מהדר בסימנין ואיכא למימר דקס"ד דללוה לא מהדרי' לעולם דלאו מידו נפל ולמלוה נמי לא מהדרינן בלא סימנין משום דאפשר דלאו מידו נפל אלא מיהו כיון שרגלים לדבר שמידו נפלו בסימנין יחזיר ומאי סימנא שיאמר שלשה שלוו ממני הם אלמא אע"ג דאיכא למיחש ובלא סימנין לא מהדרי' בסימנין יחזיר, ומפרקי התם סברא הוא, כלומר לאו משום סימנים מהדרינן כלל אלא בלא שום סימנים יחזיר וסברא הוא וכן כתב רש"י ז"ל אלא הא דתנן רשב"ג אומר וכו' שאמרו להחזירם למלוה בלא עדים בסימן זה שאמר ג' היו ומשלשה לוין וכו':

סימנין כדי נסבה. משום דמחזירין אבדה אפילו בסימנין שאינן מובהקין ומדרבנן, אסמכינהו אקרא דשלמה.

מאי לאו בסימנין לא בעדים. פירש רש"י ז"ל: עד שיביא עדים שהיא שלו. ואיכא למדיק, אם כן קרא למאי אצטריך, אי לאשמועינן דמחזירין בעדים, פשיטא, ואי לאשמועינן דאפילו בסימנים לא נהדר, לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא, דמינה תיתי. ויש לומר, דסברא הוא דנהדר בסימנים, ולהכי אצטריך קרא דלא נהדר אלא בעדים. ור"ח ז"ל פירש בעדים, שיביא ראיה שהוא צורבא מרבנן, ונחזיר לו בטביעות עינא.

מאי לאו בסימנים. קשה לי, והיאך אפשר לומר דקרא דרישא בסימנים קאמר, והא קתני במתניתין (לקמן בבא מציעא כח, ב) והרמאי אף על פי שאמר סימניה לא יתן, שנאמר עד דרוש אחיך אותו, דרשהו אם רמאי הוא אם לאו. ויש לומר דהשתא הוה סלקא דעתך דתנא דברייתא הכי דריש ליה לקרא, אחיך שאינך יודע אם רמאי הוא באבדה זו אם לאו, דרשהו בנתינת סימן, וכי קאמר וכי תעלה על דעתך שיתנהו לו [קודם שידרשנו], קודם שיתבענו [קאמר], אבל ממתניתין ליכא למשמע מינה אם סימנים דאורייתא או דרבנן, דלכשתמצא לומר סימנים דאורייתא, הכי קאמר והרמאי הידוע בדברים אחרים, אף על פי שאמר סימניה לא יתן לו, שנאמר עד דרוש אחיך אותו, דרשהו אם רמאי הוא בדברים אחרים, אל תחזיר לו בסימנים עד שיביא ראיה בעדים שאבדה זו שלו, כגון שיביא עדי אריגה או עידי נפילה. ולכשתמצא לומר סימנים דרבנן, הכי קאמר והרמאי הידוע, אף על פי שאמר סימניה לא יחזיר, אלא מעמידים אותו על דין תורה, שאמרה שלא תחזיר לשום אבדה לאחיך עד שתדרוש אותו באבדה זו בעדים, או בעידי נפילה או בעידי אריגה, אלמא ממתניתין ליכא למשמע מינה מידי, ולפיכך שביק מתניתין ומייתי מברייתא, כך נראה לי.

הכי גרסינן בכל הספרים: חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן. ואיכא למידק, אמאי לא אקשי ליה ממתניתין דמצא פירות בכלי (לעיל בבא מציעא כד, ב) דהא כלי משאלי אינשי, ואפילו הכי קתני דמחזירין הפירות אגב הכלי, דאלמא לא חיישינן לשאלה. ויש לומר דדילמא לענין ממון תקנו דלא ניחוש לשאלה, ולפיכך מקשה מחמור בסימני אוכף, דדרשינן מרבויא דחמור.
ואיכא מאן דגריס חמור בעידי אוכף היכי מהדרינן. והם אומרים, דלעולם למי שנותן סימנין, אין חוששין לא לשאלה ולא למכירה, שאם השאילו או מכרו מנין הוא יודע שנאבד, ולא אמרו כאן דחוששין, אלא למי שהוא רואה החפץ ביד המוצא, דומיא דאין מעידין על סימנים שבגופו ובכליו, ועל כן הקשה מעידי אוכף, דהא כשהוא רואה את האוכף, אף על פי שהוא נותן עדים שהוא שלו, יש לחוש שמא השאילו לאחר, וחמורו של שואל הוא ולא שלו. וכן הא דתני בגט מצאו קשור דפריך נחוש לשאלה, משום דלאו בסימנים מהדרינן אלא בעידי כליו. והשתא ניחא דלא אקשי ממתניתין דמצא פירות בכלי, דבכל כי הא ליכא מאן דחייש לשאלה, כדלא חיישינן לכולהו אבדות דעלמא.וזה נכון, אלא שבכל הספרים גרסי סימני אוכף, ואלא מיהו לכולי עלמא באבדות דעלמא, לא חיישינן כי מהדרינן להו בסימנים דגופייהו, דאפילו תמצא לומר דהשאילו, הא דידיה קא מהדרין ליה, ואי לשואל לא חיישינן, דשואל לפי שעה לא ידע סימנין דידה, ולשמא השאילו חששו [לשמא שאלו לא חששו], ועוד דמשאיל אפשר דידע דאותו כלי שהשאיל נאבד, לפי שהוא תובע כליו מן השואל, ואפשר דאמר ליה שואל דנאבד, אבל שואל לאחר שהחזירו, מנין הוא יודע שאותו כלי ששאל נאבד ויאמר כלי פלוני הוא ויתן סימניו, והוא הטעם למוכר, אם מכרו מנין הוא יודע שנאבד, ולפיכך בכל אבדות דעלמא אין לחוש כלל, ואפילו מאן דחייש לשאלה.

מהא דאמר: כיס וארנקי וטבעת לא משאלי אינשי. שמעינן דמעידין עליהן, ואפילו למאן דאמר סימנין לאו דאורייתא, דהא מהדרינן גיטא עלייהו, ולא חיישינן לשאלה כלל בכל כי הא, וסמכינן עלייהו לאהדורי גט אשה, והוא הדין לעידי מיתה.

הא דאמר: ניחא ליה לבעל אבדה דניהדרו ליה בסימנים דכי אתו כולי עלמא לא ידעי למיהב סימן מובהק דידה ואתי איהו ויהיב סימן מובהק דידה ויהבו ליה ניהליה. תמיה לי טובא, חדא דאי משום דאיהו ידע סימן מובהק דידה, אמאי ניחא ליה דלהדרוה בסימן שאינו מובהק, אדרבה, ניחא ליה טפי דלא ניהדרוה אלא בסימן מובהק, דכולי עלמא לא ידעי ליה ואיהו ידע ליה. ועוד מאי קא יהיב טעמא לניחותא דבעל אבדה, משום דכי אתי כולי עלמא לא יהבי סימן מובהק, ואיהו יהיב ושקיל, דאטו משום דאחריני לא ידעי סימן מובהק דידה, ניחא ליה דלהדרוה בסימן שאינו מובהק. ויש לומר דהאי סימן מובהק, לאו סימן [מובהק] ממש קאמר, אלא סימן חשוב כמדת ארכו דחשיב טפי ממדת רחבו, ומדת משקלותיו דחשיב טפי ממדת [ארכו] ורחבו (לקמן בבא מציעא כח, א), וכיוצא בו. והאי דקאמר ניחא ליה משום דכי אתו כולי עלמא, לאו טעמא הוא לניחותיה, אלא אדרבה טעמא הוא דיהיב אמאי לא חייש לרמאי. והכי פירושא, ניחא ליה לבעל אבדה דנהדרו אבדה בסימנין שאינן מובהקין ממש, דאי לא, הרי היא אבודה ממנו והרי היא של מוצא, דלאו כולהו אינשי ידעי סימנין מובהקין בכליהם ובממונם כנקב בצד אות פלונית, ואם אתה אומר שאין מחזירין אבדה אלא בעדים או בסימנים מובהקין, נמצאת אבודה ממנה לעולם, הילכך ניחא ליה דנהדרוה בסימנים דעלמא אף על פי שאינן מובהקין, ואי משום רמאי דדילמא אתי ויהיב סימן ושקיל ליה, מכל מקום הא ניחא ליה טפי, משום דאפילו אתי אחרינא ויהב סימנא, אי הוי איהו נמי התם, איהו יהיב סימן חשוב טפי ושקיל ליה, כן נראה לי.

הא דאקשינן גבי שלשה שלוו מאחד ניחא ליה ללוה דנהדרוה למלוה. איכא למידק, וכי ההיא משום סימנים מהדרינן, אם כן היכי פסיק ותני יחזיר למלוה, דלמא זמנין דלא יהיב מלוה סימן ולא יחזיר, ועוד דזמנין דיהב לוה ויחזיר לו, אי בסימנים תליא מילתא. ויש לומר דמקשה היה סבור דללוה לא יחזיר לעולם, דודאי לאו מיניה נפיל, [ולמלוה נמי לא יחזיר, דאיכא למיחש דלמא לאו מיניה נפול], אלא מיהו בסימן כל דהו, שיאמר כך וכך הן שפלוני ופלוני ופלוני לוו ממני, מחזירין למלוה, ואהדר ליה, דכולה מילתא לאו בסימן תליא כלל, אלא סברא היא, דלגבי מלוה שכיחי גבי לוה לא שכיחי.

כל אלו הסמנין שביארנו עליהם שמחזירין אבדה בהם כגון מדה ומשקל ומנין ומקום וקשר וכל דבר שאין רגילות אותו סימן מצויה בו כלם סימן מובהק הם וסימן מובהק דנין בו מן התורה בכל מקום לכל דבר שיש בו סרך חזרה בין בממון בין באיסורין כגון גט אשה בסימן מובהק והוא נקב יש בצד אות פלונית הא סימן שאינו מובהק באה עליו השאלה אם הוא מן התורה אם לאו ולא נתברר והילכך הולכין בזה לחומרא ואף גדולי הפוסקים פסקו ביבמות שסימנין דרבנן בשאינו מובהק ומתוך כך אין סומכין עליהם באיסורין אבל בממון לענין אבדה סומכין עליהם בקצת כגון דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן והדברים מראין שהכל לאחד על הדרכים שבארנו למעלה ויש בסוגיא זו חבילי קושיות ושטה אחרת לומר שלא באה השאלה אלא על המובהק ולא יראה כן שהרי אמרו למטה לעולם סימנין דרבנן ובשומא סימן מובהק קא מפלגי אלמא אף אם סימנין דרבנן סימן מובהק אינו מדרבנן ומה שאמרו למטה ויהיבנא סימן מובהק לא מובהק דוקא אלא סימן הראוי להחזירה בו וקורהו מובהק בערך אותו שאין מחזירין בו כגון חיורי וסומקה וגדולי המפרשים פרשוה במובהק דוקא וכגון שיש בה סימן מובהק ושאינו מובהק שכגון זה אין מחזירין אלא במובהק כמו שנבאר ועיקר הדברים לפרש כגון זה אומר מדת ארכו וזה מדת רחבו שתנתן למדת ארכו אע"פ ששניהם סימן שזה יותר מובהק מחברו ויש אומרים בכל אלו שלענין פסק אנו אין לנו שאין סומכין על הסימן לעולם אלא במה שנתברר בתלמוד לסמוך עליו ועל הצדדין שהתבאר בהם הן באיסור הן בממון ומ"מ לפי סוגיאות שבתלמוד יראה לפסוק שהמובהקים מן התורה ודנין בו באיסורין במה שהתבאר בהם ושאינו מובהק מדברי סופרים ואין דנין בו אלא בממון במה שהתבאר בו הא בדיני נפשות אין סומכין על סימנין כלל אף מובהקין שבמובהקין כמו שהתבאר במקומו:

כבר ידעת שהאשה נשאת על פי עד אחד ומ"מ אם באו עדים ואמרו שראוהו מת שואלים אותם היאך סומכים על דעתם שאותו שמעידים עליו הוא הוא שמת ולעולם אם העידו על פדחת בלא פרצוף פנים או פרצוף פנים בלא פדחת אינו עדות עד שיעידו על שניהם עם החוטם ואע"פ שיש סמנין בגופו וכליו אינו סומך עליהם וכן אין מעידין על השומא כגון שאמרו זה שראינוהו מת שומא היתה בו באבר פלוני והעלו גדולי הפוסקים הטעם האחרון שהסימנין דרבנן והשומא אינו סימן מובהק והוא הדין לשאר סמני הגוף מעתה גדולי המפרשים כתבו מזו שאם היה שם יתרת או שאר חדושין שאין מצויים באדם הרי הם סימן מובהק ודוקא בסימנין שאין עשויין להשתנות כגון חסרון אבר ויתרותו שהם מן העצמות ועובי הבשר ומ"מ אף באלו אומר אני שאין סומכין אלא על מה שהתבאר שהרי שאמרו בכאן שלדעת האומר סמנין דאוריתא כך שמצוי כן בבן גילו והוא הנולד באותו רגע בעצמו אינו סימן ומתוך כך איני רואה לסמוך על שום חדוש אלא על צד מה שהתבאר כמו שכתבנו ומ"מ כל שראו פרצופו אלא שראוהו לאחר שלשה שאמרו עליו שאין מעידין מפני שהמת עשוי להשתנות לאחר שלשה כמו שהתבאר במקומו בכיוצא בזה אם יש שם סימן מובהק סומכין אבל לא בארוך וגוץ ולא בכלים ולא בשומא אלא ביתרת וכיוצא בו וגדולי המפרשים התירו בכיוצא בזה בחסרון אבר:

שליח שהיה מביא את הגט ואבד הימנו ואחר כך מצאו קשור בכיס או בארנקי או בטבעת והוא מכיר הכיס והארנקי והטבעת שהם שלו אלא שלא היה זכור על הגט אם קשרו בתוכו אם לאו כשר אפילו לזמן מרובה שזה סימן מובהק הוא (אז) שאין אדם אחר בא וקושר גיטו בכיסו של זה ואין חוששין שמא השאיל כיסו לאחד ששמו כשם זה שהוא מביא את גיטו שאין אדם מצוי להשאיל כלים אלו שהטבעת מתוך שהיו חותמין בה חוששין הם לזיוף וכיס וארנקי דרכם של בני אדם לנחש שלא להשאילם ויש פוסקין כן אף בכל כליו כל שיש לו בהם סימן הראוי להחזירם בהם וכן נראה וכתירוץ האחרון שאמרו בו כליו בחיורי וסומקי כלומר שאין חוששין לשאלה כלל אלא זה שאמרו בכליו שאינו סימן פירושו בחיורי וסומקי שיש כמה כיוצא בהם ואינו סימן כלל הא בכלי שיש לו בו סימן הראוי להחזיר אף הגט כשר שכל שנקשר הגט בשלו ואין לחוש לשאלה בסימן הראוי להחזיר מיהא סימן מובהק הוא לענין גט אלא שמ"מ לא נאמר תירוץ זה אלא לדעת האומר סימנין דאוריתא כמו שבארנו באחרון של יבמות ומה שפירשנו בגט בענין מצאו קשור כך הדין אם מצאו אחר ופגע בשליח ונתן השליח סימן בכיס שאף הגט כשר והרי זה כנקב יש בצד אות פלונית או שאמרו עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט זה:

ת"ש עד דרוש אחיך אותו. וכי תעלה על דעתך שיתננו לו קודם דרישה. אלא דורשהו אם רמאי היא. אם אינו רמאי מאי לאו בסימנין. קשיא לי דמוכח מהכא דקרא אתא למידרשי' בסימנין ואי יהיב סימנין מהדרינן לי'. ובמתני' תני בפירקן הכי. אמר את האבדה ולא אמר את סימני' הרי זה לא יתן לו. והרמאי אף על פי שנתן את סימני' לא יתן לו. שנאמר והי' עמך עד דרוש אחיך אותו עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי אלמא מוכח דקרא אתי ניהדר בסימנין אם הוא רמאי ולאו דניהדר בסימנין. ונראה לי לפרש דהאי שנאמר לאו אסיפא קאי אלא ארישא דלא מהדרינן אבידה אלא בסימנין. ואע"פ שאמר את האבידה. וסיפא דקתני והרמאי לאו מקרא נפקא אלא תיקון חכמים היא. תדע דהכי היא דאמרי' התם בגמרא ת"ר בראשונה כל מי שאבדה לו אבדה הי' נותן סימני' ונוטלה משרבו הרמאין התקינו שיהא אומר לו הבא שאין רמאי אתה וטול:

ת"ש מצאו קשור בכיס או בארנקי או בטבעת או שמצאו בין כליו אפי' לזמן מרובה כשר. פי' לא מצאו ביד אחר אלא בביתו הי' כליו ואם מצא הגט קשור בהן ויש לו טביעת עין בכליו ה"ז כשר דכיון שיש לו טביעת עין בכליו בודאי כי הגט הזה שלו היא. ואע"פ שאין לו טביעת עין בגט כיון שיש לו טביעת עין בכלים אמרי' בודאי דמני' נפל התם או הצניעו שם ושכחו. ולא מצאו אדם אחר אלא השליח מצאו. והילכך בט"ע בכלים הוי הגט כשר וכ"ש בט"ע דגט. אבל אם מצאו אדם אחר לא מהדרינא לי' בטביעת עינא אלא לצרובא מרבנן כדאמרן מפירקן דעיל כרבה בר בר חנה:

לאהדורי גט אשה בסימנים. בריש קידושין ובפרק נערה אמרינן דלא ילפינן ממונא מאיסורא אם כן אפילו אי סימנין דאורייתא היכי ילפינן ממונא מאיסורא. גליון תוספות.

תא שמע אף שמלה בכלל היתה וכו'. ואם תאמר ולפירוש ר"ת מאי קושיא והא לא אתאי שמלה אלא לענין יאוש שהשמלה על ידי הסימנים יש לה תובעים ולא מיאש מינה. ויש לומר דאפילו הכי מדלא קתני מה השמלה מיוחדת שעל ידי הסימנים יש לה תובעים וקתני שיש לה סימנים ויש לה תובעים מכלל דתרווייהו נפקי משמלה. ומהדרינן דתנא תובעים עיקר וסימנין כדי נסבה ולאו כדי ממש דהא לפירוש ר"ת צריך למתניה כי הם הגורמים שיש לה תובעים אלא לומר שלא למדו ממנו סימנים דאורייתא אלא להיות סניפין לתובעים דלא לייאש מיניה ומשום דמדרבנן סמכינן על סימנים מיהת קתני תנא יש ויש ואסמכתא דרבנן בעלמא הוא כן פירשו בתוספות לדעת ר"ת. הריטב"א.

וזה לשון תלמיד הר"פ: וסימנים כדי נסבה. פירוש דרש דשמלה לגבי סימנים אינו אלא אסמכתא בעלמא והא דנקט יש לה סימנים דמשמע דעל ידי סימנים מחזירין לאו מדרשא דשמלה אלא מדרבנן ואסמכוה אקרא כך נראה למורי הר"פ שיחיה ז"ל. עד כאן.

תא שמע חמור בסימני אוכף. כתוב בתוספות ברייתא היא ודלא כרש"י דפירש דהיינו מה דאמרינן לעיל דבהדיא גורס לעיל בעדי אוכף כדברי רבא ואין להקשות דנימא דהוא מדרבנן. דאם כן הוה ליה למיתני בברייתא מחזירין חמור בסימני אוכף אלא מדקאמר האי לישנא שמע מינה דאקרא קאי. גליון.

תני בעדי אוכף. כלומר דהא דנקטינן בסימני אוכף משום דרבנן אוקמוה בסימנים דאלו מדאורייתא לית לן למימר אלא עדי אוכף. מאי לאו בסימנים קשיא לי היאך אפשר לומר כן דהא בהדיא תנן והרמאי אף על פי שנתן סימניה לא יחזיר שנאמר עד דרוש אחיך אותה דרשהו אם רמאי הוא כלומר דרשהו בעדים ולא תסמוך על סימנים. ויש לומר דמתניתין מיירי בתקנתא דתקון רבנן למי שהוחזק רמאי דכיון דאמר רחמנא דרשהו אמרו רבנן שידרשהו בעדים. אבל הכתוב אינו מדבר מן התורה אלא בכל אדם ובסימנים לומר דלא נחזיר אבידה עד שנדרוש שאינו בא עכשו ברמאות ולעולם אימא לן שהדרישה מן התורה בסימנים אלא דרבנן אחמור על הרמאי הידוע שלא נחזיר לו אלא בעדים ומהדרינן דלעולם קרא בעדים משתעי שלכל אדם לא ניתן אלא בעדים וחכמים הקילו ליתן לו בסימנים והרמאי המוחזק אוקמוה אדאורייתא בעדים כן נראה לי. הריטב"א ז"ל.

וכתוב בגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות ואם תאמר דבמתניתין דריש מהאי קרא דלא יחזיר וכו'. ואין לתרץ דהכי קאמר דרשהו ואם רמאי הוא אל תחזיר לו בעדים דאפילו לרמאי מחזירין בעדים. אי נמי יש לומר היינו ועוד יש לומר שבתוספות והכי פירושו מאי לאו בסימנים כלומר אם נותן סימנים אז דרשהו אם הוא רמאי אל תחזיר לו ואם לאו תחזיר לו בסימנים. ומשני לא בעדים והכי פירושו דרשהו בעדים אם הוא רמאי פירוש אם יביא עדים שהוא שלו אז אינו רמאי ואם לאו אל תחזיר לו כי שמא הוא רמאי אפילו נותן סימן. ובזה תתיישב מתניתין דלקמן אפילו לפי התירוץ שבכאן. אי נמי יש לומר לפי התירוץ דקאמר לא בעדים אז הפירוש ממתניתין דלקמן הכי והרמאי אפילו אמר סימן לא יטול שנאמר עד דרוש וגו' וכיון דמדאורייתא בעי דרישה בעדים וסימנים לא מהני אז בודאי רמאי אוקמוה אדאורייתא. עד כאן.

כתוב בתוספות אבל הכא משמע ליה שהיא דרשה גמורה וכו'. פירוש שנותן טעם לדבר וכי תעלה עד דעתך שיתנהו וכו' הרא"ש.

והר"ן הקשה גם כן דאמאי לא אייתי ראיה ממתניתין דקתני והרמאי אף על פי שאומר סימניה לא יתן לו שנאמר עד דרוש אחיך אותו וכו'. דאלמא לסתם בני אדם דלאו רמאי נינהו מהדרינן בסימנים ומדאורייתא דהא קרא קאמר. ותירץ דמצי דחי ליה דלעולם מדאורייתא דרישה בעדים בעינן ותנא הכי קאמר אמר את האבידה ולא אמר את הסימנים לא יחזיר הא אמר סימניה יחזיר ומדרבנן והרמאי אף על פי שאמר סימניה לא יתן דרחמנא אמר עד דרוש אחיך אותו והיינו בעדים וכיון דמדאורייתא לא מהדרינן לשום אדם אלא בעדים גבי רמאי מוקמינן ליה אדיניה דלא ליהדר ליה בסימנים אלא בעדים. עד כאן.

לא בעדים. פירש הקונטרס דאם רמאי הוא לא מהדרינן ליה בסימנים אלא בעדים עד שיביא עדים. ומורי הרב פירש דהכי פירושו לא בעדים דאם רמאי הוא אפילו בעדים לא מהדרינן ליה. תלמיד הר"פ.

וזה לשון הרשב"א והר"ן: לא בעדים. פירוש רש"י עד שיביא עדים שהיא שלו. ואיכא למידק אם כן קרא למאי איצטריך אי לאשמועינן דמחזירין בעדים פשיטא. ואי לאשמועינן דאפילו בסימנים לא ליהדר לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא דמנא תיתי. ויש לומר דסברא הוא דנהדר בסימנים דלאו לאפוקי ממונא מימר ומיתב למד הוא להכי איצטריך קרא דלא נהדר אלא בעדים. ור"ח פירש בעדים שיביא ראיה שהוא צורבא מרבנן ונחזיר לו בטביעות עינא. עד כאן.
ובגליון תוספות כתוב לא בעדים. והשתא על כרחך אסמכתא הוא דלעדים לא צריך קרא דשמעינן ליה מקרא אחרינא. עד כאן.
והרמב"ן פירש וזה לשונו: ולי נראה מאי עדים שהיא שלו כגון עדי אריגה סלקא דעתך לא יחזיר אלא בעדי נפילה שמא מכרו לאחר וממנו נפל עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: למאי נפקא מינה לאהדורי גט אשה בסימנים. פירוש בסימן שאינו מובהק אבל בסימן מובהק מיהא מהדרינן ולא ידענא מהי תיתי אי סימנין דרבנן נינהו.
ואיכא למימר מעד דרוש אחיך אותו נפקא דדרשינן עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי ואפילו תימא דרישה זו בעדים הני מילי לספק רמאי שמצריכין אותו להביא עדים על אבידה זו שהיא שלו אבל לאדם שהוא ידוע שאינו רמאי לא צריך מכלל דבסימנין מהדרינן. והשתא מספקא לן הנך סימנין אי סימן מובהק הוא או לא דאי סימן מובהק הוא ורבנן הוא דעביד תקנתא לאהדורי אבידתא בסימן שאינו מובהק אבל גט לא ואי סימן שאינו מובהק הוא אפילו גט אשה נמי דהא דאורייתא הוא. ואכתי לא מחוור כלל. אלא אי סימנין דרבנן עבוד רבנן תקנתא נמי אפילו בגט איבוד וחילוף לא שכיח ובמיתת האיש נמי משום עגונא דייקא ומנסבא ותקינו דליהדר בסימן מובהק ואבידה אפילו בשאינו מובהק. עד כאן.

כתוב בספר המאור מאי לאו בסימנים לא בעדים. וקשיא לי לפירוש ה"ר שלמה וכו' עד ודאי בעדים מהדרינן. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם אין קושיא בזה כי לא הוצרך ללמד שיחזיר לו בעדים אלא שלא יחזיר לו אלא בעדים כי היא הדרישה הגמורה ודרשת וחקרת וזה אינו יוצא משמלה כלל.
והגירסא שכתב מטביעות עינא לצורבא מרבנן רמאה הוא והיה לו לומר עד שתדרוש אחיך אם תלמיד חכם הוא אם לאו ואבוה דרב פפא דאמרי ליה אייתי סהדי דלאו רמאה הוא ולא אמרי ליה אייתי סהדי דצורבא מרבנן הוא והאי נמי דמי לההוא אלא דההוא בסימנים אהדרה אי מדאורייתא אי מדרבנן. ואי איתא לפרושי הכי הוא דמפרשינן מאי לאו בסימנים ואפילו בשאינו מובהק דקרא לא מפליג בהו. לא בעדים שלא יהא רמאי ואז נחזיר לו בכל סימן אבל בסתם אין מחזירין לו אלא בסימן מובהק וכל שכן לרמאי והיינו דאבוה דרב פפא.
והגירסא שכתב שהיא במיעוט הספרים אינה כמו שכתובה בספר המאור אלא משום דאיכא למימר כדשנינן ולא הדרוה נמי לצורבא מרבנן בטביעות עינא כלומר דכי מייתי ראיה דצורבא מרבנן הוא מהדרינן ליה בטביעות עינא. ע"כ.

או שמצאו בין כליו. פירוש בביתו בין כליו ואף על פי שהרבים מצויין שם ואם היה נמצא בקרקע חיישינן ליוסף בן שמעון אחר אבל בין כליו אין לחוש ולא שייך כאן למיחש לשאלה שאין הגט קשור בכלים ואף אם השאיל הכלים לאחר איך יבא הגט ממקום אחר לכאן כיון שאינו קשור בכלים. הרא"ש.
הכי גרסינן בכל הספרים חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ואיכא למידק אמאי לא אקשי ליה ממתניתין דמצא פירות בכלי דהא כלי מושלי אינשי ואפילו הכי קתני דמחזירין הפירות אגב הכלי דאלמא לא חיישינן לשאלה.

ויש לומר דדילמא לענין ממון תקנו דלא נחוש לשאלה ולפיכך מקשה מחמור בסימני אוכף דאורייתא דדרשינן מריבויא דחמור. ואיכא מאן דגריס חמור בעדי אוכף היכי מהדרינן והם אומרים דלעולם למי שנותן סימנין אין חוששין לא לשאלה ולא למכירה שאם השאילו או מכרו מנין הוא יודע שנאבד ולא אמרו כאן דחוששין אלא למי שהוא רואה החפץ ביד המוצא דומיא דאין מעידין על סימנין שבגופו ובכליה ועל כן הקשה מעדי אוכף דהא כשהוא רואה את האוכף אף על פי שהוא מביא עדים שהוא שלו יש לחוש שמא השאילו לאחר וחמורו של שואל הוא ולא שלו וכן הא דתניא בגט מצאו קשור דפריך ניחוש לשאלה משום דלאו בסימנים מהדרינן אלא בעדי כליו. והשתא ניחא דלא אקשינן ממתניתין דמצא פירות בכלי דבכל כי הא ליכא מאן דחייש לשאלה כדלא חיישינן לכולהו אבידות דעלמא וזה נכון. אלא שבכל הספרים גרסי סימני אוכף ואלא מיהו לכולי עלמא באבידות דעלמא לא חיישינן כי מהדרינן להו בסימנים דגופייהו דאפילו תמצא לומר דהשאילו הא דידיה קא מהדרינן ליה ואי לשואל לא חיישינן דשואל לפי שעה לא ידע סימנין דידה ולשמא השאילו חששו לשמא שאלו לא חששו. ועוד דמשאיל אפשר דידע דאותו כלי שהשאיל נאבד לפי שהוא תובע כליו מן השואל ואפשר דאמר לו שואל דנאבדו לפיכך גבי חמור בסימני אוכף חיישינן שמא המשאיל נותן סימני אוכף ויטול אף החמור שאינו שלו אבל שואל לאחר שהחזירו מנין הוא יודע שאותו כלי ששאל נאבד ויאמר כלי פלוני הוא ויתן סימניו והוא הטעם למוכר אם מכרו מנין הוא יודע שנאבד. ולפיכך בכל אבידות דעלמא אין לחוש כלל ואפילו למאן דחייש לשאלה. הרשב"א והר"ן.

וזה לשון הרמב"ן: אי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן. פירוש והוא הדין לעדי אוכף אלא דהשתא סבירא לן סימנים דאורייתא ומשום הכי אקשינן סימנים. ואיכא דקשיא ליה ליקשי ממתניתין דקתני בהדיא פירות בכלי וכו'. ואיכא למימר מדרבנן היא ומדרבנן לא חיישינן לשאלה אבל בדאורייתא חיישינן. והוי יודע דהני מילי ממשאיל לשואל דחיישינן דילמא ידע להו לסימנין אבל לשואל לא חיישינן דאי לא תימא הכי אבדתא היכי מהדרינן כלומר ניחוש שמא שלו וידע סימניה אלא ודאי לשואל לא חיישינן שאם שאלו לשעה לא כיון לה סימניו אבל למשאיל שהשאיל לו חיישינן ולפיכך קשיא להו בגמרא חמור בסימני אוכף או בעידי אוכף. ומיהו תמיה לי ליחוש למכירה שמא מכרו וידע סימניו והיכי מהדרינן לעולם אבידה בסימנין. ואיכא למימר דכיון דשלו היתה בחזקתו עומדת ואין אתה רשאי להוציאה מרשותו משום חשש בעלמא דאי לא תימא הכי לעולם לא יחזיר אלא בעדי נפילה.

ויש אומרים לעולם למי שנותן סימניה וכו'. נראה לי דהיינו טעמא דלא חיישינן לשמא שאלו ולא למכירה משום שאם שאלו מנין הוא יודע שאבד מן המשאיל וכן המוכר וכו' לפיכך אין חוששין לא לשואל ולא למוכר. ואף על פי שאין מחזירין באומר האבידה משום דחיישינן שמא הוא אבד את שלו וזו של אחר היא אבל משאיל חיישינן לעולם שאם אבדו השואל המשאיל הוא יודע שהרי הוא חייב להחזירו לו וכשאבד ממנו טוען ואומר לו שאבד ממנה וחייב נמי לישבע שאבד ואינה ברשותה ומשום האי טעמא חיישינן למשאיל ומשנתנו דלא חיישינן לשאלה מדרבנן היא כדכתיבנא כן נראה לי. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: ואם תאמר כל אבידה שבעולם לא נחזיר וניחוש למכירה או למתנה. ויש לומר דמכירה או מתנה מילתא אחריתי היא ולא מפקינן ממונא מחזקתיה כיון דהוי מידי דלא קאי למכירה ואין זה עשוי למכור את כליו. ועוד דמנא ידע המוכר שאבד הלוקח החפץ ההוא דבשלמא בשאלה איכא למיחש שהשאיל כליו לחברו ואבדו מן השואל והשואל נשבע לו ושלם לו דמיהן ולפיכך כששומע המשאיל את המכריז רגלים לדבר לחוש שהן כליו שאבדו בבית השואל אבל במכר ומתנה ליכא למימר הכי. עד כאן.
ובגליון תוספות כתוב אין להקשות אי חיישינן לשאלה אם כן היכי מהדרינן אפילו בסימן מובהק ניחוש לשאלה. דאין לחשדו אם היה רוצה היה כופר לו כשהשאילו אבל חמור בסימני אוכף פריך שפיר היכי מהדרינן דהשואל לא האמין כלום למשאיל ולא ביד המשאיל כלים משלו. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: ואי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ניחוש שמא השאיל אוכפו לחברו ואבד החמור והאוכף וזה בעל האוכף יודע סימני אוכפו ונוטל החמור שאומר שהכל שלו. ולשאר אבידות ליכא למיחש שמא שאל אותה ויודע סימניה דבאקראי בעלמא לא ידע איניש סימניה. עד כאן.

אוכף לא משאלי אינשי. כי פעמים שתהיה בהמת בעל האוכף דזה ובהמת השואל שמנה וכשנותנים עליה זה האוכף מתפתח וכשמחזירו על בהמת המשאיל מסקבה פירוש עושה בה חבורה כדגרסינן במשקין סקבא דשתא רגלא. ר"ח ז"ל.

מצאו קשור בכיס ובארנקי. תימה דמכאן היה יכול לדקדק דסימנים דאורייתא דמהכא דייק לה בפרק בתרא דיבמות. ויש לומר דבמסקנא דיבמות מייתו תנאים אחרים ומסיק דכולהו סבירי להו סימנים דרבנן. איכא לפרושי דהך ברייתא נמי הכי סברה וכגון שיש עדים שהכיס והטבעות שלו או שמצאם הוא עצמו ומכיר הכיס והטבעת שהיא שלו דעם הארץ יש לו טביעת עין אלא דלא מהימנינן ליה וכגון שהוא עצמו מצאו נאמן מגו דאי בעי אמר לא אבדתי. ומעיקרא שהיה רוצה לדקדק סימנים דאורייתא משום דפשט הברייתא משמע דאיירי כגון שמצאו אחר ומהדרינן ליה על ידי סימן זה. תוספות שאנ"ץ.

אלא הא דתנן מצאו קשור וכו'. ניחוש לשאלה. פירש רש"י שמא השאיל כיסו לאחר והוא קשרו בו פירוש שמא השאיל כיסר לאחר ושכח אבל אם השליח אמר ברי לי שלא השאלתי לשום אדם אחר כיסי שנתתי בו הגט למאי ניחוש. ומורנו אומר דהכא אפילו באומר השליח ברי לי שלא השאלתיו ואלו מצאו הוא בעצמו ואומר שהוא שלו ושלא השאילו אין הכי נמי דנוטלו ומגרש בו אבל הכא במאי עסקינן בשמצאו השליח ביד אחרים שמצאוהו בדרך ונותן סימני הכיס ואנן לית לן לאהדורי על פיו בעדותו שאומר שיודע שלא השאיל כיסו כיון שהגט בידו כיס וארנקי וטבעת לא מושלי אינשי פירוש ומצאו בין כליו דקתני מיירי בכלים שאינם עשויין להשאיל. הריטב"א ז"ל.

או שמצאו בין כליו. פירוש בביתו בין כליו. ואף על פי שרבים מצויין שם שאם היה נמצא בקרקע היינו חוששין ליוסף בן שמעון אחר אבל בין כליו אין לחוש. ולא שייך כאן גבי כלים למיחש לשאלה דבקשור בכיס ובארנקי ובטבעת הוא דצריך ליתן טעם דאי חיישינן לשאלה הוה חיישינן דילמא השאילם לאדם אחר שקשר בהם את הגט ושכחו והחזירם לו עם הגט הקשור בו אבל בין כליו היו אינו קשור בהם אפילו השאילם לאדם אחר והחזירם לו מה בכך. ובפרק בתרא דיבמות דחק בקונטרס לתרץ וחילק בין בגדים לשאר כלים משום דחיישינן לשאלה גבי מלבושים דקתני אף על פי שיש בו סימנים בגופו ובכליו. ואם תאמר ולעיל גבי פירות בכלי וגבי מצא דבר שיש בו סימן בצד דבר שאין בו סימן ניחוש לשאלה.

ונראה דלגבי ממון עבוד רבנן תקנתא ולא חיישינן כי היכי דעבד תקנתא בסימנין. תוספות שאנ"ץ.
מהא דאמרינן כיס וארנקי וטבעת לא מושלי אינשי שמעינן דמעידים עליהם ואפילו למאן דאמר סימנין לאו דאורייתא דהא מהדרינן גיטא עלייהו ולא חיישינן לשאלה כלל בכל כי הא וסמכינן עלייהו לאהדורי גט אשה והוא הדין לעידי מיתה. הרשב"א.

והכא בשומא מצויה בבן גילו קמיפלגי וכו'. בן גילו שנולדו שניהם ביום ובשעה אחת. ואני תמה על שאר ענינים הנולדים עם האדם כגון רגלו עקומה ויתר בידיו וברגליו שש ושש וכמה חידושין שנולדים עם האדם אם הם מצויין בבן גילו אם לא ומה הפרש בין השומא לשאר חידושיו ולמה דברו על השומא יותר מכולן או שמא דברו עליה והוא הדין לכולם. אבל כשהעמידו חלוקתן בשומא סימן מובהק או לא ודאי אפשר דשומא היתה דוקא אבל יתרת אז שאר חידושין שאינו מצוי באדם סימן מובהק הם וכן בסימנים עשויין להשתנות לאחר מיתה דוקא שומא שאינה שינוי אלא בעור האדם אבל שאר חידושין שהן מן העצמות ומן עובי הבשר כגון בעל חטוטרת וראשו שקוע ושקפם וכיוצא בהם ודאי אינם עשויין להשתנות. הראב"ד.

וכי אדם עושה טובה וכו'. פירוש דניחוש שמא יבאו בעליו ויתנו סימן מובהק או יביאו עדים. ואם תאמר והא אי לא מהדרינן בסימנין הוה ליה כמו ודאי אבידה שאין בה סימנין לדידן והא איאש ולא אמרינן דסמוך אמובהק אי נמי אעדים ואם כן עתה שמחזירין בסימן החזקת טובת הנאה דמוצא הוא שהיתה ראויה מן התורה להיות שלו. ועוד קשה אי סימנים לאו דאורייתא מאי האי דקאמר עד דרוש אחיך אמרינן בעדים ודאי כיון דלא מהדרינן בסימנים איאש ולא סמיך אעדים מידי דהוה דבר שאין בו סימן. ויש לומר דדבר שיש בו סימן מצוי שיהיה בו סימן מובהק או עדים שיזכרו על ידי הסימן ויעידו בטביעות עינא דאף על גב דאמרינן דלא מהדרינן בטביעות עינא אלא לצורבא מרבנן הני מילי לדידיה אבל עדים אפשר דמהני בטביעות עינא דלא אמרי בדדמו ואפילו הם עמי הארץ מה שאין כן בבעלים עצמם ולא אפילו בעד אחד כההיא דרבה בר בר חנא וזה דוחק. ואפשר דאפילו עדים לא מהימני אלא בסימן מובהק אי סימנים לאו דאורייתא אלא דעדים אפילו ראוה וראו סימן מובהק דידיה ונזכרו ממנו על ידי ראייתו מהימני מה שאין כן בבעלים אבל כשאין בו סימן לא שכיח סימן מובהק ולא עדים דהא בהא תליא. והשתא אתי שפיר דכי לית בה סימן מייאש ולא יבטח בעדים ולא בסימן מובהק אבל בשיש בו סימן אולי יש לו סימן מובהק או העדים יחקור ועל ידי הסימן יזכרו מהחפץ גם מסימן מובהק דידיה גם על ידי ראייתו ולהכי לא מיאש וטובת הנאה של בעלים היא.
אי נמי יש לומר דהכי קאמר דאף על גב דאי לא מהדרי בסימן אפשר דאמרינן דמיאש והרי היא של מוצאה ודקאמר רחמנא דרוש את אחיך היינו כשראוהו הבעלים מרחוק בשעה שמצאה ולא נתיאשו שהיו להם עדים או סימן מובהק דלא דמי לכשאינו יודע המוצאה דכיון דהמוצאה אין לו להכריז לא לחוש שמא לבעליו יש סימן או עדים דלא שכיח אף הבעלים מתיאשים אפילו יש להם עדים או סימן מובהק והא בהא תליא הילכך אפילו יתנם אם לא שראהו כשמוצאה מתיאש ולא יחזירוה לו אפילו בעדים ובסימן מובהק דהא בהא תליא והוי של מוצאה מכל מקום עכשיו שאמרו חכמים שיחזירהו בסימן הרי נתחדש לנו במקרה שאינו מתיאש ונמצא שאם נותנה עתה למי שאינו שלו שגוזל את הבעלים שהרי ברשותם היא בכל מקום שהיא. וראשון נראה לי עיקר. שטה.

אלא ניחא ליה לבעל האבידה דליהדרוה בסימנים. פירוש אף לבעל אבידה נמי ניחא ליה כמו למוצא דניהדרוה בסימנים דודאי אף ניחותא דמוצא אבידה בעינן כי איך נוציאנה מרשותו שלא ברצונו אם הדין נותן שתהא שלו כי אין לבעלים סימן מובהק ולא עדים. מרבי. הריטב"א.
הא דאמרינן ניחא ליה לבעל אבדה דניהדרו ליה בסימנים דכי אתו כולי עלמא לא ידעי מיהב סימן דידה ואתי איהו ויהיב סימן מובהק יהבו ליה ניהליה. תמיה לי טובא חדא דאי משום דאיהו ידע סימן מובהק דידה אמאי ניחא ליה דליהדרוה בסימן שאינו מובהק אדרבה ניחא ליה טפי דלא נהדרוה אלא בסימן מובהק דכולי עלמא לא ידעי ליה ואיהו ידע ליה. ועוד מאי קא יהיב טעמא לניחותא דבעל אבידה משום דכי אתו כולי עלמא לא יהבי סימן מובהק ואיהו יהיב ושקיל דאטו משום דאחריני לא ידעי סימן מובהק דידה ניחא ליה דליהדרוה בסימן שאינו מובהק. ויש לומר דהאי סימן מובהק לאו סימן מובהק ממש קאמר אלא סימן חשוב כמדת ארכו דחשיב טפי ממדת רחבו ומדת משקלותיו דחשיב טפי ממדת ארכו וכיוצא בה והאי דקאמר ניחא ליה משום דכי אתו כולי עלמא לאו טעמא הוא לניחותיה אלא אדרבה טעמא הוא דקא יהיב אמאי לא חייש לרמאי והכי פירושו, ניחא ליה לבעל אבידה דנהדרו אבדה בסימנים שאינן מובהקים ממש דאי לא הרי היא אבודה ממנה והרי היא של מוצאה דלאו כולהו אינשי ידעי סימנים מובהקים בכליהם ובממונם בנקב בצד אות פלוני ואם אתה אומר שאין מחזירין אבידה אלא בעדים או בסימנים מובהקים נמצאת אבודה ממנו לעולם הילכך ניחא ליה דניהדרות בסימנים דעלמא אף על פי שאינן מובהקים ואי משום רמאי דדילמא אתי ויהיב סימן ושקיל ליה מכל מקום הא ניחא ליה טפי דאפילו אתי אחרינא ויהיב סימנא אי הוי נמי איהו התם איהו יהיב סימן חשוב טפי ושקיל ליה. כן נראה לי. הרשב"א.

וכן פירש הריטב"א וזה לשונו: דכי היכי דאתו כולי עלמא ולא ידעי סימן מובהק דידיה וכו'. פירוש סימן מובהק לאו דוקא וכו' אלא האי סימן מובהק דאמרינן הכא היינו סימן מכוון יותר מן הסימנים הבינונים כגון זה אומר מדת ארכו ורחבו וזה אומר מדת משקלותיו. ולקמן אמרינן אמר המציאה ולא אמר סימניה דלא אמר סימן מובהק דילה ובעי לומר שלא אמר שום סימן בינוני אלא כגוך חוורי ואוכמי דלאו סימן כלל ולגבי מי שגרוע ממנו קרי ליה סימן מובהק. אשתכח דלשון סימן מובהק נאמר על שלשה פנים. מובהק ממש כגון נקב יש בו באות פלוני. ומובהק שהוא מכוון יותר בסימנים בינונים והיינו האי דהכא. ומובהק כל שהוא סימן בידוע לאפוקי לבן ושחור והיינו ההוא דלקמן. כן פירשו בתוספות. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: אלא ניחא ליה לבעל אבידה דניהדרי ליה בסימנים. פירוש בכל סימן כי היכי דכי אתו כולי עלמא ולא ידעי סימן מובהק דידה ואתי איהו ויהיב סימן מובהק דידה ויהבי ליה. פירוש ניחא ליה לבעל אבידה וכו' דזימנין דלית ליה בגוה אלא סימן שאינו מובהק דכי אית ליה סימן מובהק איהו ידע ליה וכולי עלמא לא ידעי ליה וכיון דסימנין דרבנן לסימן מובהק יהבי ליה ולעולם אי אפשר דלא ידע ביה איהו סימן מובהק טפי מכולי עלמא ובמובהק כל דהו לדידיה יהבינה. עד כאן.

ואתי איהו ויהב סימן מובהק דידה וכו'. פירוש לאו מובהק ממש קאמר. ומכל מקום קשה דאי אמרת דאי לא מהדר בסימנים אפילו בעדים לא מהדרי דהא איאש וכל שכן אם אין לו עדים ולא סימן מובהק אם כן למה לי למימר דמהדרי ליה בסימן מובהק לימא דניחא ליה דליהדרוה בסימן כי היכי דאי אתי איהו ראשון מהדרי ליה ועוד דמסתמא טפי ידע הוא סימנא מאחר ויותר במקרה ויחוש לעצמו מאחר. ויש לומר דרבותא קאמר הכי ולומר דאפשר דמרויח כשאין לו סימן מובהק ואינו מפסיד כשיש לו סימן מובהק וסימן מובהק ממש קאמר. ואפשר לומר דמאי סימן מובהק דקאמר נמי היינו מובהק ממש ואפילו קדמו לו אחרים יטלוה מהם ויחזירוה לזה שיש לו סימן מובהק דעדיף מעדים או אי נמי בעדים על ידי ההכרזה ודין חזרתה בסימנים באה הרוחה והנאה זה דאי לאו הכי הוא יתיאש ואף הם לא יחזירוה לו דאמרי דאיאש אי לאו דראה אם המוצא בשעת מציאה וכדפרישית. שיטה.

ניחא ליה ללוה לאהדורי למלוה. ואם תאמר וכי משום סימנים מהדרינן אם כן למה תנן סתמא יחזיר למלוה דילמא וזמנין דלא יהיב מלוה סימן ולא יחזיר. ועוד דזימנין דיהיב לוה סימן ויחזיר לה אי בסימנים תליא מילתא אלא ודאי משום דמוכחא מילתא דכיון דגבי הדדי נינהו ממלוה נפול ולאו משום סימנים כלל. יש לומר אין הכי נמי אלא מיהו אי סימנין לאו דאורייתא האי אומדנא נמי לאו דאורייתא דמדינא לא מהדרינן אלא בעדים או בסימן מובהק ואם כן היכי תקון רבנן הכא דהא ללוה לא ניחא ליה ובודאי בהאי אומדנא מתורת סימנים נגעו בה. ומהדר ליה דסברא היאן ומהניא טפי האי אומדנא מסימנים ולא מתקנת חכמים אלא מדאורייתא. אבל מדברי רש"י נראה דהוה סלקא דעתין מעיקרא דהכא נמי משום סימנא מהדרינן למלווה וצריך שיאמר שלשה הן ומשלשה לוין הם. ומיהו אפילו בהאי סימנא לא יחזיר ללוה דכיון דגבי הדדי נינהו רגלים לדבר דממלוה נפול אבל מכל מקום אפילו למלוה לא מהדרינן אלא בסימנים ומשום הכי מקשי כיון שצריכין לסימנים וסימנים לאו דאורייתא אמאי מהדרינן הא לא ניחא ליה ללוה. ומפרקינן דסברא הוא ומהאי סברא בלחוד בלא סימנים מהדרי למלוה דאומדנא דמוכח הוא. הר"ן.
וזה לשון הרשב"א: ויש לומר דמקשה היה סבור דללוה לא יחזיר לעולם דודאי לאו מיניה נפול ולמלוה נמי לא יחזיר דאיכא למיחש דילמא לאו מיניה נפול אלא מיהו בסימן כל דהו שיאמר כך וכך הם שפלוני ופלוני לוו ממנו מחזירין למלוה. ואהדר ליה דכולי מילתא לאו בסימן תליא כלל אלא סברא היא דלגבי מלוה שכיחי גבי לוה לא שכיחי. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: אלא הא דתנן אחד לוה משלשה וכו'. וקא סלקא דעתין דמשום סימנא דאגודה או תכריך דקא מסייע ליה יהבינן ליה ואמאי והא לא ניחא ליה ללוה דנהדר ליה למלוה דכי הדדי נינהו בידיעת הסימנים דתרווייהו קא חזו לשטרא. ועוד דסימן התכריך או האגודה המלוה יודע והלוה אינו יודע. ומשני ליה התם לאו משום סימנא הוא אלא משום דסברא הוא. אלא מדתנא קמא דאמר תכריך של שטרות וכו' דאיהו ודאי משום סימנא קאמר והא לא ניחא ליה וכו'. עד כאן.

בד"ה דרשהו אם כו' מדקאמר וכי תעלה על דעתך כו' עכ"ל ר"ל דאי בדרך אסמכתא קאמר נמי בברייתא דרשהו ואפילו בסימנין לא יחזיר כמו במתני' לא הוה שייך למימר ולתמוה וכי תעלה על דעתך שיתננו כו' אלא דרשהו ואפילו בסימנין לא יחזיר כיון דעיקר קרא לאו להכי אתא אלא או ליתן לו בסימנין או בעדים ומשני דעיקר קרא אתי שיביא עדים שהוא שלו כן פרש"י ובעל המאור הקשה לפירושו דתיפוק ליה משמלה דדריש לה ליש לה תובעין והיינו על ידי עדים אי סמנין לאו דאורייתא ומפרש הוא שיביא עדים שאינו רמאי כו' ע"ש:

בד"ה מצאו גט קשור בכיס יחזיר המוצא לשליח או לבעל כו' עכ"ל דהוה מצינן לאוקמא שאותו שאבדו מצאו כמ"ש התוספות לקמן והיינו לפום הסברא דסימנין לאו דאורייתא אבל לפום הסוגיא דשמעתין דפריך מיניה ניחוש לשאלה היינו ע"כ למאי דס"ד השתא דסימנין דאורייתא ואית לן לפרושי כפשטה דאפילו במוצא אחר יחזירנו לשליח או לבעל אבל אי הוה אותו שאבדו מוצאו לא הוה קשיא ליה נמי ניחוש לשאלה דהוה נאמן לומר שלא השאילו לאחר במגו דלא אבדתיו ועיין עוד בתוס' בפרק האשה בתרא וק"ל:

ד"ה מצאו גט קשור בכיס וכו' עד בסימני הכיס וא"ת ולוכח מהכא דסימנים דאורייתא וכו' כצ"ל והכל דבור אחד הוא והא דנרשם התחלת הדבור השני וניחוש לשאלה ט"ס הוא:

גמ' אוכף לא שאילי אינשי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ת"ש כו' ברייתא היא נ"ב פי' דאי לאו ברייתא היאך בעי למפשט מרבא דמנ"ל לרבא גופיה לאוקמי בסימני אוכף לוקמיה בעדי אוכף וק"ל:

בד"ה מצאו גט כו' בסימני הכיס וא"ת ולוכח כו' כצ"ל והד"א:

בא"ד שאותו שאבדו מצאו כו' נ"ב ותלמודא דפריך הכא ניחוש לשאלה היינו לפי מה דמשני ליה השתא לעולם סימנים דאורייתא וכליו משום דחיישינן לשאלה והשתא מסתמא ברייתא דמצאו קשור בכיס כו' איירי כפשוטו במצאו אחר דהא סימנים דאורייתא ואם כן ניחוש כו':

גמרא ת"ש והיה עמך כו' מאי לאו בסימנים. מה שיש לדקדק בזה עיין בבעל המאור ולכאורה היה נ"ל [ומתורץ בזה קושית תוספות ד"ה דרשהו] שה"ק מאי לאו שע"י סימן יחזיר ולהכי אמרה תורה דרשהו דאלו בעדים לא שייך כאן דרשהו [דאף לרמאי מחזירין בעדים] ויהיה פירושו כעין מתניתין דלקמן. ואמאי לא מקשה ממתני' ועיין במלחמות:

בתוס' בד"ה ת"ש כו' ברייתא היא ואפ"ל דאי סימנים דרבנן לא תקנו כולי האי להחזיר אף בסימני אוכף והא דמקשה בסמוך חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ניחוש לשאלה [הא למאי דמספקינן שמא סימנים דרבנן לא מהדרינן] הוא מכח רבא דאמר לעיל אבל חמור כו'. וסימני דאוכף אימא לא וכו' דש"מ דאי סימנים דאורייתא מהדרינן ניחוש לשאלה דהשתא בה"א סימנים דאורייתא קאמרי אבל לא מקשה מכח סברא היכי מהדרינן [אנן] דא"כ נפשוט מניה סימנים דאורייתא [דאי דרבנן לא תקנו כולי האי] או שמא משום ספיקא מהדרינן דלא ידעינן אי סימנים דאורייתא [ולעולם מכח סברא מקשה] (וכן) [אבל] בתוספות יבמות דף ק"כ ע"ב בד"ה כליו כו' כתבו אבל קשה כו' ר"ל שהגמרא מקשה היאך מהדרינן מן התורה כו' (ע) ומהרר"ל ז"ל בתשובות עגונות לא הבין שם כך ולפי"ז הומ"ל נ"מ אי סימנים דרבנן וכו' להחזיר בעידי אוכף דוקא [קאי אתחילת דבריו] ואפ"ל שגם פירוש הברייתא הוא חמור דקרא להחזיר בסימני אוכף [ופשיט שפיר בפשיטות דסימנים דאורייתא]:

בתוס' ד"ה מצאו גט וכו' ובד"ה וניחוש וכו' הכל דבור אחד. ועיין בזה בתוס' יבמות. עוד הקשו [שם] מהא דמצא פירות בכלי כו' ניחוש לשאלה והו"מ לאקשויי מקודם ס"פ קמא מצא בחפיסה או בדלוסקמא תכריך של שטרות או אגודה כו' ע"ש בפירש"י [דפירש או תכריך. וכן הקשו התוס' לעיל (בבא מציעא דף כ' ע"ב) בד"ה מצא ותירצו כמו שתירצו שם]. גם אין מקום לקושיא [שהקשו כאן ולוכח כו'] דלמא איירי בעדים או בסימן מובהק (פ) ומ"מ סיגיא דשמעתין [ר"ל לתירוץ התוס' דאפשר דמצאו בעצמו אם כן גם לענין שאלה ליכא למיחש דנאמן לומר שאבדו קשור בכיס לזה כתב] למאי דסימנים דאורייתא ומש"ה לא מעידין בסימני כלים משום שאלה [טפי משמע ליה] דאיירי התם שאחר מצאו [ולזה פריך] ניחוש לשאלה ועיין [וכ"כ מהרש"א] ובפסק העגונות מאריך ע"ש:

גמרא והכא בסימנין עשוין להשתנות לאח"מ כו'. כצ"ל ולמחוק הה' וכמו שהוא בפרש"י:

רש"י ד"ה סימנין דרבנן. וגבי א"א דאיסור דאורייתא כו'. יש לדקדק קצת מדבריו דהיכא דליכא איסור דאורייתא כגון נטבע במים שאל"ס סמכינן אסימנין לכ"ע וכבר דברו בזה האחרונים:

תד"ה כיס. וי"ל כל דבר שיש בו משום רפואה כו'. תירוצם תמוה דמאי שייך רפואה בכיס ולעד"נ דמשמע בפ' ג"ה (צה ב) דסימן לחוד ונחוש לחוד דמשום סימנא מותר דקאמר שם בית כו' אע"פ שאין נחוש יש סימן ע"ש ובפרש"י והכא הלא קאמר דמסמני ולא כגי' דביבמות דמנחשי וזה דומה למש"כ בשו"ע יו"ד סי' קע"ט ס"ב ובהגהת רמ"א שם:

גמרא טבעת לא משאלי אנשי. בב"י בתשוב' כ' דלמ"ד סי' לד"א כיון דבעי סי' ברור ומובהק יותר גם בכלים אלו דלא שכיח להשאיל חיישי' לשאלה ע"ש, וכבר תמהו האחרונים דא"כ ישאר הקושיא להך מ"ד חמור בעדי אוכף היכי מהדרינן הא לדידי' בכל מילי חיישי' לשאלה, ובאמת לולי דברי הב"י היה אפשר לדון ולחלק דהכא ביש עדי אוכף כיון דהוי בירור גמור דאוכף שלו לא חיישי' נחשש רחוק דהשאיל אוכף, דלא משאלי, אבל ע"י סי' מובהק דאוכף דאף דסי' מובהק מהני, מ"מ יש חשש מיעוט דמיעוטא דמזדמן שנים בשוה בסי' מובהק, דהא חזינן דסימנים מובהקי' ועדים ינתן לעדים, וא"כ י"ל דע"י ב' חששות דשמא אתרמי סי' מובהק כזה, ושמא השאיל לאחר עי"ז לא מקרי מובהק, והיה מרווח בזה מה דהקשו הראשונים אמאי משני לעיל בעדי אוכף ולא משני בסי' מובהק, והיינו דבאמת לא מהני סברת צירוף החשש לשאלה, אבל לשיטת הב"י דאפי' עדים מעידים על כליו חיישי' לשאלה יקשה כנ"ל, ונלענ"ד די"ל דבאמת לא מהדרינן רק כשיש סי' אמצעי בחמור ועדים, או סי' מובהק באוכף דבזה לא חיישי' שהשאיל האוכף למי שחמורו דומה לחמור שלו בסימנים אמצעים, ודמי לשאלה דיחיד, ובאמת כשמעידים על סי' בגופו ועדי' על כליו, דמשיאין את אשתו.
והנה גם בלאו דברי הב"י בהמתקת סברתו דכיון דיש חשש שאלה מש"ה לא הוי מובהק, יש עוד דרך לדון לדינא כהב"י והיינו לכאורה קשה לי כיון דדרשי' חמור לעדי אוכף, וע"כ הא דצריך קרא היינו לאשמועינן דבדבר שאין דרכו להשאיל ל"ח לשאלה, א"כ היא גופא קשה מנ"ל לחז"ל למדרש דמהדרינן חמור בעדי אוכף מיתור' דחמור, דלמא באמת בכה"ג לא מהדרינן דחיישי' לשאלה, וקרא דחמור אתי להורות דסי' בגוף החמור מהדרינן וללמד דסי' דאורייתא דהרי חזינן לעיל דבעי למימר דשה דמיותר אתי לסי' דאורייתא, אלא דמסקנא לא קאי הכי מדלא נקט מתני' הך דרשא והיינו כפירש"י דידעי חז"ל איזה דרש ללמוד ממנו, אלא דאנן לא ידעי' לה, וא"כ תקשה לקושטא דמלתא על חז"ל דמנ"ל דסי' דרבנן נהי דלא ס"ל לימוד דשלמה דלמא חמור להכי הוא דאתי ומהדרינן חמור בסימנים חמור, אבל בעדי אוכף לא מהדרינן דחיישינן לשאלה, ולזה צ"ל דבאמת מספקי לי' לחז"ל לאיזה דרשא תדרש יתורא דחמור ומספק חד צד לא מהדרינן דשה אתי לאידך דרשא, וא"כ לא מהדרינן רק ביש בו תרתי למעליות' סי' אמצעי בחמור ועדי אוכף והיינו כמ"ש לעיל בשיטת הב"י ויעויין בהרמב"ן במלחמות במ"ש לפרש הא דמשני הש"ס לא בעדי', היינו דקרא משמיענו דמתני' בעדי אריגה ולא בעי עדי נפילה דל"ח למכירה, ביאור דבריו הא דבאמת לא דרשי' דקרא אשמועי' דצריך לדרוש אם הוא רמאי דהיינו עד שיברר שהוא שלו דבעי עדי נפילה דוקא ולאורוי' דלא מהני עדי אריגה והכי משמע פשיטא דקרא דבא להחמיר על התובע שיהיה דרישה בבירור, וצ"ל דהסברא פשוטה דבעי עדי נפילה, וע"כ אתי לאורויא דלא בעי עדי נפילה, וא"כ לכאורה קשה דהא חזינן למ"ד סי' דאוריית' דליכא יתורא דקרא, ואפ"ה הדין דמחזיר' בעדי אריגה הרי דסברא חיצונית דמהני עדי אריגה, וצ"ל דזה תלוי בזה למ"ד סי' דאוריית' כיון דלא בעי בירור גמור ממילא מסתבר דמהני עדי אריגה, אבל למ"ד סימני' דרבנן דבעי בירור, יותר הסברא נוטה דבעי עדי נפילה [והיינו כעין סברת הרא"ש לענין שאלה] וע"כ הקרא אתי דמהני עדי אריגה, ואולם תמוה לי על הרמב"ן דלמאי צריך קרא האיך ס"ד למדרש דמהני עדי אריגה הא בלא"ה ידעי' מדאצטריך קרא דחמור דמהדרינן בעדי אוכף ולאורויי' דל"ח לשאלה דאוכף, ואם איתא דבעי עדי נפילה א"כ לא מהדרינן רק בעדי נפילה וליכא חידוש כלל.
וצ"ע גם ביסוד פירושא דהש"ס דמשני לא בעדי אוכף, דנתחבטו בה הראשוני' לא ידעתי אמאי לא פירשו בפשוטו די"ל למ"ד סימנים דרבנן באמת היה ראוי ללמוד משאלה דסימנים דאורייתא [או לפמ"ש לעיל דהא ראוי להסתפק אי חמור אתי לסי' דאורייתא] לזה כ' עד דרוש אחיך דבעי' בירור גמור היינו בעדים ולא סימנים, כך נלענ"ד בעזה"י:

גמרא אמר רבא את"ל סי' לד"א היכי מהדרי' אבידה בסי', לכאורה קשה היכא מצינו מפורש דמהדרינן בסי' הא במתני' קתני רק דחייב להכריז וזה אפי' מדין תורה דצריך להכריז דשמא יבואו עדים ויכירו, ומתני' דלקמן דקתני אמר אבידה ול"א סי', הא מסקי' ול"א סי' מובהקי' דידי', אבל מ"מ ראיה ליכא. דדלמא באמת לא מהדרינן בסי' ומתניתין מפרשא דל"א סי' מובהקי' ממש דלא מחזירי', והיה נראה דלפמ"ש תוס' לעיל דתועלת הסי' דיזכיר לעדים שראו אצלו חפץ בסי' כזה וכזה וכבר כתבנו לעיל דבסי' מקום ומנין לא שייך זה, ולזה שפיר אמר רב דמוכח דתקנת חז"ל דמהדרי' מהא דכריכות ברה"י דחייב להכריז משום מקום דבסי' כזה ל"ש דיזכיר לעדי' כנ"ל, אע"כ דיקזיר בסי':
ואולם קשה לפ"ז נצטרך לומר הא דמשני ניחא ליה למוצא אבידה אף בלא התקנה היה בזה יאוש בעלים ויהיה שלו, מ"מ ניחא ליה בזה, א"כ מה פרכי' עלה וכי אדם עושה טובה לעצמו בממון שאינו שלו, הא אין מפסיד בזה לשום אדם דאם הדין דלא מחזירי' הוי יאוש בעלי', ודלמא בסי' אחר דשייך שיזכיר לעדי' באמת לא מחזירי', ונ"ל דלק"מ די"ל דבודאי בסי' מקום ומנין ל"ש ניחא ליה למוצא אבידה כיון דיותר טוב לו שלא יחזיר ויהי' יאוש בעלי' אלא דאף בקושי' רבא מתחילה היכי מהדרינן אבידתו בסי' היינו על סי' מקום וכנ"ל, מ"מ במה שהי' ניחא ליה למוצא אבידה וכו', מוכח באמת דחכמים תקנו על כל סי' להחזיר ומטעם כיון דרוב פעמים ניחא ליה להמוצא אבידה, מש"ה לא פליגי רבנן ותקנו להחזיר אף בסי' מקום, [דאף דפרכי' משטרות ול"א לא פלוג, היינו דמ"מ אין לחז"ל להפסיד ללוה, אבל הכא לגבי המוצא לא מקרי פסידא דהוא רק גרס שלא יתייאשו הבעלי' וכנ"ל, אלא דאין לו טובה בזה, מש"ה ל"א לא פלוג] ולזה שפיר פריך וכי עושה טובה בממון שאינו שלו דממנ"פ אם הדין דיחזיר רק בסי' מקום ומנין הלא בזה ליכא טיבותא להמוצא, ואם תקנו גם בסי' בגופ', בזה יקשה האיך עושה טובה בממון שאינו שלו. ולפמ"ש תוס' לעיל דבדברים הנזכרי' במתני' ל"ש בהו טב"ע ממילא ניחא, אע"כ חיוב הכרזה רק שיחזיר ע"י סי' ונכון:

בגמרא ת"ש חמור בסמני אוכף. לכאורה יש לדקדק אמאי לא מוקי ליה בסימנים מובהקים דנהי דלעיל דקאמר ת"ש אף השמלה לא מצי לאוקמא בסימנים מובהקים משום דלא שייך למימר מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים דמאי פסקא דאפשר דסתם שמלה אין לה סימנים מובהקים משא"כ הכא לענין חמור בסימני אוכף דעיקר רבותא דקרא היינו דמהדרינן גוף החמור ע"י סימני אוכף א"כ שפיר מצינו לאוקמא בסימנים מובהקים דמשמע לקמן בשמעתין דלכו"ע סימנים מובהקים דאורייתא ומה שכתבו המפרשים דהא דמשני בעידי אוכף היינו נמי סימנים מובהקים דהוי כמו עדים נראה דוחק מיהו למאי דפרישית בסמוך דהא דמספקא לן אי סימנים דאורייתא או לא היינו נמי אי חיישינן לרמאי א"כ לפ"ז נראה דלא שייך לחלק בין מובהקים לשאינם מובהקים דבמובהקים נמי איכא למיחש לרמאי והא דפשיטא לן לקמן בשמעתין גבי מעידין על השומא דסימן מובהק לכולי עלמא מהני מדאורייתא היינו דוקא לענין עידי מיתה דלא שייך חשש רמאות דהא אפילו עד אחד ואפילו האשה עצמה נאמנים משא"כ לענין גט אשה ולענין ממון דשייך חשש רמאות ובעינן עדות גמורה איכא למימר דמובהקים נמי לא מהני כן נראה לי נכון אלא דמלשון הפוסקים לא משמע כן ולקמן בסוף הסוגיא יבואר יותר ודוק:

בתוספות בד"ה ת"ש חמור בסימני אוכף ברייתא היא עכ"ל. כוונתם דאי ממימרא דרבא לעיל הא קאמר להדיא חמור בעידי אוכף וסימני אוכף ומדנקט תרווייהו ע"כ היינו משום דמספקא ליה ולצדדין קתני כמ"ש התוספות לעיל אע"כ דברייתא היא וק"ל:

בד"ה דרשהו כו' וא"ת דבמתני' דריש מהאי קרא דלא יחזיר עד סוף הדיבור. ודבריהם לכאורה קשה להולמן ועיין בב"ח ח"מ סימן רס"ז שהאריך בלשון התוספות והמעי' בצדק ישפוט שדבריו דחוקין בפשט לשון הגמרא. ולענ"ד דברי התוספות מבוארים משום דהא דקאמר המקשה מאי לאו בסימנים יש לפרש באחד משני עניינים או שנאמר דכוונתו דבסימנים גופא יוודע הדבר שאינו רמאי שע"י שיאמר כל סימני האבידה ניכר שאינו רמאי ואי לאו דחיישינן לרמאות הוי סגי אפילו בסימנים כל דהו וא"כ מוכח דסימנים מלתא אלימתא היא מדאורייתא או שנאמר הא דקאמר מאי לאו בסימנים היינו שידרשנו אם אינו רמאי יחזיר לו בסימנים והיינו כמתניתין דלקמן ואפ"ה מוכח שפיר דהיכא דלא שייך רמאות מהני סימנים ואם כן תפשוט לענין גט אשה דהא לא שייך רמאות והתוספות משמע להו עיקר כפי' הראשון ומש"ה מקשו דא"א לפרש כן לשון הברייתא דהא במתניתין לקמן משמע להיפך דלרמאי לא יחזיר אפי' ע"י סימנים אלא דאפ"ה ליכא למידחי קושיית התוספות ולומר דאפ"ה מקשה הש"ס שפיר כדכתיבנא דמ"מ תקשה יותר אדמקשה מברייתא ליקשו ממתניתין בזו הסברא גופא וע"ז משני שפיר דהא דלא מקשה ממתני' היינו משום דאיכא למימר אסמכתא היא כו' וכתבו ועוי"ל כו' היינו כפירוש ראשון שע"י הסימנים ניכר שאינו רמאי והיינו בסתם בני אדם אבל מתני' דלקמן איירי בודאי רמאי כנ"ל ודו"ק. ולענין מאי דמשני בגמרא לא בעדים עיין בבעל המאור שכתב בשם רש"י דהכי פירושו דלרמאי בעינן דוקא עדים ולשאינו רמאי בעינן מיהא סימן מובהק אבל שאינו מובהק לא מהני מדאורייתא ולי אפשר לומר דאפילו לדעת הרבה פוסקים שסימן מובהק ה"ל לגמרי כעדים ואם כן אי אמרינן דמהדרינן לרמאי בעדים ה"ה בסימן מובהק לגמרי וכן נ"ל שהיא דעת הראב"ד פי"ג מהלכות אבידה לאפוקי ממ"ש שם ה"ה ולמאן דס"ל דאפילו בסימן מובהק לא מהדרינן וע"כ היינו משום דברמאי כ"ע מודו דחיישינן לשאלה או מכירה וא"כ בעדים שהיתה שלו נמי לא סגי אלא בעינן עדי נפילה דוקא ברמאי והיינו דקאמר דרשהו בעדים ודו"ק:

בגמרא ת"ש אין מעידין אלא כו' אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו ש"מ סימנים לאו דאורייתא. והא דלא קאמר דשאני אשת איש דהחמירו בה רבנן נתיישב ע"פ מה שכתבנו בלשון האיבעיא דהשתא לא משמע לן האי סברא דבאשת איש החמירו דאל"כ אין מקום להסתפק בגט אשה דפשיטא דלא מהדרינן אפילו אי הוי סימנים דאורייתא ואף לפי מה שכתבתי דשאני גט אשה דמדאורייתא איכא תרתי למעליותא אפילו הכי מייתי שפיר מהא דאין מעידין אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו דפשטא דלישנא משמע דאפילו בסימני הגוף וסימני כלים בהדי הדדי נמי לא סמכינן אע"ג דאיכא תרתי למעליותא דהא אי סימנים דאורייתא כל חד וחד מהני אלא דלפ"ז אכתי קשה בהא דמשני הש"ס דגופו היינו ארוך וגוץ וכליו דחיישינן לשאלה ות"ל דאפילו אי לא חיישינן לשאלה נמי לא מהני סימני כלים לחודייהו כיון דליכא אלא חדא למעליותא וא"ל דבאשת איש החמירו לכך נראה מזה דסוגיא דהכא קאי כלישנא בתרא במסכת בכורות דף מ"ז ע"ב דמשמע דאדרבה בעדות אשה כה"ג נמי אקילו בה רבנן טפי מבשאר עדות מיהו בלא"ה נמי א"ש אפילו ללישנא קמא בסוגיא דבכורות דכיון דללישנא קמא מהני פרצוף פנים בפדחת בלא חוטם לענין ממון אלא שאני עדות אשה דהחמירו בה רבנן ולפ"ז שפיר מדייק בשמעתין דמוכח מהכא דסימנים לאו דאורייתא דהא פשטא דלישנא דמתניתין משמע דאף ע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו אפ"ה אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אבל בלא חוטם לא ואי ס"ד סימנים דאורייתא הדר הוי ליה תלת למעליותא מדאורייתא ואמאי אין מעידין דהא דמי לגמרי לגט אשה וע"ז משני שפיר דגופו בארוך וגוץ וכליו משום דחיישינן לשאלה דאורייתא כנ"ל נכון ובזה נתיישבו כמה דקדוקים בשמעתין ודוק היטב:

בגמרא אי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן. ול"ל כדדחי לעיל בעידי אוכף דבכה"ג י"ל דל"ח לשאלה כי היכי דל"ח למכירה אליבא דכ"ע משום דאוקמא בחזקתו אע"ג דמכירה שכיחא ה"ה די"ל דלא חיישינן לשאלה דאוקמא בחזקתו ואיכא נמי רובא דרוב בני אדם אינם משאילין משא"כ אי מהדרינן חמור בסימני אוכף שפיר איכא למיחש לשאלה דאיכא תרי חששי די"ל איתרמויי איתרמי סימנא כי האי ואת"ל דלא איתרמי איכא חששא דשאלה ואי משום מעשים בכל יום דמהדרינן בסימני אוכף היינו משום דמדרבנן ודאי לא חיישינן לשאלה אלא דהשתא קיימינן בהאי סברא דסימנים דאורייתא וא"כ ע"כ חמור בסימני אוכף נמי מסתמא מדאורייתא איירי וכה"ג צריך לפרש בלשון התוס' בד"ה וניחוש לשאלה דהא דמקשה הכא וניחוש לשאלה ולא מוקי לה נמי כשמצאו בעצמו אע"כ משום דהשתא קאי בסברא דסימנים דאורייתא וא"כ מסתמא איירי ברייתא בכל ענין וכ"כ מהרש"א ועי"ל דאפשר דבעידי אוכף נמי שייך חששא דשאלה ובתשובה הארכתי בזה:

שם אלא הא דתניא מצאו קשור בכיס כו' ואס"ד חיישינן לשאלה כו' ניחוש לשאלה. ויל"ד דאכתי מאי קושיא שהרי לפי מ"ש התוספות כאן דמצי לאוקמא כגון שאותו שאבדו מצאו וא"כ מאי חשש שאלה שייך הכא מי לא מצי איירי נמי ששליח יודע בודאי שלא השאיל הכיס וארנקי לשום אדם אחר משא"כ בהך דאין מעידין דלעיל דלא שייך למימר הכי משום הכי שפיר חיישינן לשאלה תו קשיא לי אפילו את"ל דמשמע ליה להש"ס דמיירי שמצאו אדם אחר דלא כפי' התוספות אפ"ה מאי מדמי הך דאין מעידין להאי דגט אשה דהא מצ"ל דהא דחיישינן התם לשאלה היינו מדרבנן כדמשמע ל' חיישינן ומש"ה החמירו לענין אשת איש ואף על גב דמסקינן ביבמות דאדרבא בעיגונא אקילו בה רבנן אפ"ה הא אמרינן בפרק יש בכור דף מ"ו דדוקא בסוף עדות הקילו אבל בתחלת עדות כגון סימנים אחמירו בה רבנן משא"כ הכא בגט אשה שכתוב בו שמו ושם אביו ושם עירו ושם אשתו ושם עירה דלפ"ז תו ליכא אלא חששא דב' יוסף בן שמעון ושני שווירי אם כן כיון ששליח נותן סימנים בכיס וארנקי ויודע שלא השאילן לאחר מש"ה שפיר מצ"ל דכולי האי לא חיישינן ושליח נאמן בכך. ועוד דבלא"ה הוי חששא רחוקה לומר ששליח השאיל הכיס והארנקי לאדם אחר והניח ג"כ גט בתוכה ששמו ושם אביו ושם אשתו ושם עירו ועירה היה הכל שוה לגמרי כמו בגט זה שהיה ביד השליח ואפילו את"ל דמשמע ליה דאיירי בהוחזקו ב' יב"ש אפ"ה הוי חששא רחוקה כדמשמע לעיל בפ"ק ובסוגי' דגיטין דף כ"ז ועי' שם בחידושינו. וכ"ש דקשה טפי על פי' רש"י ז"ל ביבמות דף ק"כ שהוסיף בדבריו בענין חששא זו שמא שכח הלה הגט בתוכו ומנ"ל להמקשה לדמות הנך חששות קלישי דגט להאי דאין מעידין אלא על פרצוף פנים דאיכא חששא גמורה וכבר הארכתי בכ"ז בקונטרס עגונות ומתוך מ"ש שם נתיישבו כמה קושיות ודקדוקים בסוגיא דהכא ולענין האי דאין מעידין על השומא ונתיישבו ג"כ כמעט כל הקושיות שהקשו התוספות שם ביבמות ויסוד הדברים דתליא הנך סוגיות בסוגיא דפרק יש בכור שהבאתי דמשני התם תרי שינויי אי החמירו בה רבנן בעיגונא לענין סימנים או דאקילו בה ע"ש וכאן אין להאריך יותר וע' בסמוך:

בתוספות בד"ה וניחוש לשאלה וא"ת ולוכח מהכא דסימנים דאוריתא ובפרק בתרא דיבמות כו' עד סוף הדיבור. ומהרש"ל ז"ל מחק מלשון התוספות וניחוש לשאלה וכתב שהכל דיבור א' האי ודלעיל מיניה. מיהו לענ"ד יש ליישב גירסת ספרים שלנו דבלאו האי דניחוש לשאלה לא היה מקום להתוספות להקשות בפשיטות דנפשוט מהכא כיון דיש לחלק בכמה גווני דפרישית בסמוך בלשון הגמרא ואפילו לענין גט אשה גופא שהיא עיקר האיבעיא דלעיל נמי לא מצי למיפשט מהכא דהא איכא למימר דעיקר האיבעיא דהא דקאמר למאי נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים לאו אשליח קאי אלא לאהדורי לאשה שאמרה שנאבדה מידה ונתנה סימנים מש"ה איכא למימר דאי סימנים דרבנן לא מהדרינן לה משום חשש רמאות כדפרישית לעיל משא"כ הכא דאיירי בשליח מש"ה מהימן ואף לפרש"י שכ' לעיל בד"ה לאהדורי דאיירי נמי שנאבד מיד השליח מכ"מ כבר כתבתי דאיירי כשלא הוחזק שליחותו בעדים משא"כ הכא מצ"ל דאיירי שהוחזק שליח בעדים ועוד היה באפשר לחלק בענין אחר דהא דאמרינן לעיל נ"מ לאהדורי גט אשה איירי היכא דהוחזקו ב' יב"ש משא"כ הכא איכא לאוקמי בלא הוחזקו אלא ששיירות מצויות נמצא דמכל הנך טעמי לא הוי מצו התוספות להקשות בפשיטות לעיל למיפשט האיבעיא. אבל השתא דמקשה הש"ס הכא אי ס"ד דחיישינן לשאלה כו' וניחוש לשאלה ולא מפליג בכל הנך חילוקים שכתבתי בלשון הגמרא דלא דמי האי חששא דגט לחששא דסימנים גופו וכליו ועדי מיתה אע"כ דלא משמע להש"ס לחלק בכך בין לענין סימנים ובין לענין שאלה דמאן דחייש בחדא חששא חייש נמי טובא ומאן דלא חייש אפילו חדא נמי לא חייש א"כ מקשו התוספות וא"ת ולוכח מהכא דסימנים דאורייתא כו' כן נראה לי לקיים גירסת הספרים שלנו ובישיבה הארכתי יותר: