|
⎯
טקסט הדףגמ' מנהני מילי דתנו רבנן {שמות כב-ח} על כל דבר פשע בית שמאי אומרים מלמד שחייב על המחשבה כמעשה ובית הלל אומרים אינו חייב עד שישלח בו יד שנאמר {שמות כב-ז/י ??} אם לא שלח ידו במלאכת רעהו אמרו להן ב''ש לב''ה והלא כבר נאמר על כל דבר פשע אמרו להן ב''ה לב''ש והלא כבר נאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו א''כ מה תלמוד לומר על כל דבר פשע שיכול אין לי אלא הוא אמר לעבדו ולשלוחו מנין תלמוד לומר על כל דבר פשע: הטה את החבית כו': אמר רבה לא שנו אלא נשברה אבל החמיצה משלם את כולה מאי טעמא גירי דידיה הוא דאהנו לה: הגביהה ונטל הימנה כו': אמר שמואל לא נטל נטל ממש אלא כיון שהגביהה ליטול אע''פ שלא נטל לימא קא סבר שמואל שליחות יד אינה צריכה חסרון אמרי לא שאני הכא דניחא ליה דתיהוי הא חבית כולה בסיס להא רביעית בעי רב אשי הגביה ארנקי ליטול הימנה דינר מהו חמרא הוא דלא מינטר אלא אגב חמרא אבל זוזא מינטר או דלמא שאני נטירותא דארנקי מנטירותא דדינר תיקו: הדרן עלך המפקיד
מתני' הזהב קונה את הכסף הכסף אינו קונה את הזהב הנחשת קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הנחשת מעות הרעות קונות את היפות והיפות אינן קונות את הרעות אסימון קונה את המטבע והמטבע אינו קונה את אסימון מטלטלין קונין את המטבע מטבע אינו קונה את המטלטלין (זה הכלל) כל המטלטלים קונין זה את זה כיצד משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור בו נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו רבי שמעון אומר כל שהכסף בידו ידו על העליונה:
⎯
רש"יגמ' אמר לעבדו. שישלח יד וכן עשה: מנין. שהוא חייב: לא שנו. דהיכא דנטל ולא הגביה כל החבית פטור: אלא נשברה. דאונס הוא והרי לא קנאה שיתחייב באונסין: אבל החמיצה. פשיעה היא ומזיק בידים הוא דבשביל שחיסרה החמיצה שכן דרך יין להחמיץ בכלי חסר: גירי דידיה אהנו לה. חצים שלו גרמו לה להחמיץ: דניחא ליה דתיהוי כולה חבית בסיס להאי רביעית. שתשמר אותה רביעית ולא תחמיץ ולעולם שליחות יד בדבר אחר צריכה חסרון והנוטל פקדון ומגביהו על מנת לשלוח בו יד כל זמן שלא חסרו אינו מתחייב בהגבהתו הואיל ולא נטלו ע''מ לגזול את כולו אלא לשלוח בו יד ושליחות יד בלא חסרון ליתיה אבל יין שאינו משתמר אלא בכלי מלא הוה ליה כמי שנטל והניחו עם השאר להשתמר ונעשה שואל על כל שאר החבית: הגביה ארנקי ליטול דינר. ולא נטל לשמואל מהו: אבל זוזא מינטר. לבדו ולא ניחא ליה דלהוי אינך בסיס להאי ולא הוי כנוטל ומניח: שאני נטירותא דארנקי. כיס מלא נראה ומשתמר ואין נוח להיות נאבד כדינר יחידי: מתני' מתני' הזהב קונה את הכסף. הלוקח דינרי זהב טבועים בדינרי כסף ונתן לו דינרי זהב משיכת הזהב קונה את הכסף לבעל הזהב ונתחייב לו זה משקיבל דינרי זהב לתת לו דינרי הכסף ואינו יכול לחזור בו אבל הכסף אינו קונה את הזהב שאם נתן לו דינרי הכסף תחילה לא קנה ויכולין שניהם לחזור דמטבע כסף הוי מעות משום דחריפי לינתן בהוצאה ודינר זהב אינו אלא כשאר מטלטלין ופירות ומעות אינן קונות עד שימשוך המטלטלין אבל משיכת המטלטלין קונה ואין אחד מהם יכול לחזור בו ובגמ' מפרש טעמא איכא דיליף משיכה מן התורה ואיכא דמוקי לה בתקנתא דרבנן: הנחושת. פרוטות של נחושת: קונה את הכסף. דינרי של כסף או כל מטבע של כסף כולן טעם אחד להם מי שטבעו חשוב לטבוע הוי מעות ואינו קונה ומי שאין טבעו חשוב וחריף הוי כפירות ומשיכתן הוא קיום דבר: מעות הרעות. שנפסלו: אסימון. שאין עליו צורה פלדו''ן בלעז זוזים עגולין ומוכנים לצור עליהם את הצורה בחותם שקורין קוי''ץ: כל המטלטלין קונין זה את זה. בין בתורת חליפין שהחליף אלו באלו כיון שמשך האחד קנה חבירו את שלו בין בתורת דמים בכמה תתן לי את שלך בכך וכך וזה חוזר ואומר לו בכמה תתן לי שלך בכך וכך ונתרצו ומשך האחד נתקיימו הדברים והאי כל לאתויי אפי' כיס מלא מעות בכיס מלא מעות כדריש לקיש בגמרא: יכול לחזור בו. זה וזה: כל שהכסף בידו כו'. פליג אדרבנן דאמרי נתן לו מעות יכול לחזור בו אפילו לוקח ואתא ר''ש למימר מוכר שהכל בידו הוא דיכול לחזור בו אבל לוקח אין יכול לחזור בו ובגמ' מפרש טעמא: גמ'
⎯
תוספותמתני' הזהב. הנחושת קונה את הכסף. האי איצטריך דאע''ג דבאתרא דמסגי פריטי חריפין טפי [מכספא] הוו פירא משום דאיכא אתרא דלא מסגי כדאמר בגמרא (עמוד ב) אך תימה אמאי איצטריך למיתני דמעות הרעות שנפסלו דמקרו פירי השתא נחשת דסגי טובא הוי פירי כל שכן מעות שנפסלו ותו דכל המטלטלים קונין זה את זה מוקי בגמ'. במעות חד פסלתו מלכות וחד פסלתו מדינה כל שכן דמעות שנפסלו דמקרו פירי לגבי כסף לכך נראה דמעות הרעות היינו שיוצאות קצת ואסימון אצטריך לפרש''י דמפרש אסימון הוי שעשוי כתקון המטבע היוצאת בעיר ואין חסר רק צורה אשמועינן דאפילו הכי הוי פירי אע''ג דאינו חסר כ''א מעט דבדבר מועט יטביעו הרבה מהם ולרבינו תם דמפרש אסימון שיש עליו צורה ואינה יוצאה בהוצאה צ''ל שיוצאת בדוחק אך לא כל כך בדוחק כמו מעות הרעות ומטלטלין קונין מטבע אשמועינן דקונין אפילו מטבע כמו מעות הרעות ואסימון דמקרי פירי לגבי כספא ולגבי מטלטלין מקרי טבעא: אסימון. פרש''י שאין בו צורה כלל וקשה לרבינו תם דבפרק במה אשה (שבת דף סה. ושם ד''ה ליעבד) אמרו יוצאין בסלע שעל גבי הציצית אי משום צורתא ליעביד ליה פולסא משמע דפולסא יש עליו צורה ובגמרא מפרש לקמן מאי אסימון פולסא וי''ל לפרש''י דכל דבר שאינו כתקונו קרי אסימון או שאין בו צורה או שיש בו צורה שאינה חשובה וא''ת מה בין אסימון שאין עליו צורה למעות הניתנין לסימן בבית המרחץ דאמרי' בגמ' (שם) ושוין רבי דוסא דאמר מחללין על אסימון מודה שאין מחללין על מעות הניתנין כו' ויש לומר דאסימון הם מעות שנעשו ברוחב ובעובי ובמשקל המטבע היוצא בעיר ובדבר מועט יטביעו הרבה מהם ולכך מחללין על אסימון ור''ת מפרש דאסימון יש בה צורה ואינה יוצאה בהוצאה וא''ת בגמרא קאמר רבי דוסא דאמר מחללין על אסימון ורבי ישמעאל אמרו דבר אחד דתניא וצרת הכסף לרבות כל דבר הנצרר ביד דברי רבי ישמעאל ר''ע אומר לרבות דבר שיש בו צורה משמע דרבי ישמעאל לא בעי צורה ואסימון יש בו צורה וא''כ היאך אמרו דבר אחד ויש לומר לרבות כל דבר הנצרר ביד אע''פ שאינו יוצא בהוצאה אך שיהיה בו צורה כל דהו ור''ע בעי צורה חשובה שתצא בהוצאה אך יוצאה לגמרי לא בעי מדאיצטריך לרבויי ולפי' רש''י אתי שפיר: +
רבינו חננאלהיטה את החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה אינו משלם אלא [רביעית] פי' כגון שהיטה את החבית ונטל ממנה רביעית והושיבה כמו שהיתה יושבת ואחר כך נשברה ודוקא חיטה ולא טילטלה ולא נטלה הוא שמשלם הרביעית בלבד ודוקא נשברה אבל החמיצה משלם כולה שהוא גרם לה להחמיץ שכל זמן שהיא מליאה אינה מחמצת ואם מפחית מעט ממנה ממהרת להחמיץ. וזה פי' גיריה דידיה אהנו ליה. הגביה ונטל ממנה רביעית ונשברה משלם כולה. אוקמה שמואל כיון שהגביה ליטול ממנה אע"פ שלא נטל משלם כולה דניחא ליה דתיהוי הא חבית כולה בסיס לרביעית זו כי בהיות זו הרביעית בתוך החבית משתמרת ואינה מפיגה טעמה ולא ריחה. אבל המגביה ארנקי ליטול ממנה דינר ולא נטל ונגנב או נאבד עלתה בתיקו: הדרן עלך המפקיד. הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב כך היה רבי שונה בזקנותו מאי טעמא איידי דכסף הוא חריף הוי טיבעא דהבא דליתיה חריף הוי פירא. וקני ליה פירא לטיבעא וכן הלכה. ובילדותיה היה שונה הכסף קונה את הזהב. +
רמב"ןמתני': אסימון קונה את המטבע. פרש"י ז"ל דבר שאין עליו צורה הוא קרוי אסימון והינו פולסא דפרישו בגמרא וכן פירש רב נתן בעל הערוך ז"ל ואיכא רקשיא ליה הא דאמרינן במסכת שבת בפרק במה אשה יוצאה אי משום צורתא לעביד ליה פולסא אלמא דדבר שיש עליו צורה הוא כבר פרש"י ז"ל שם ליעביד ליה פולסא ולעביד עליה צורתא. +
רשב"אהזהב קונה את הכסף. והוה הדין לנחשת, ואין הנחשת קונה אותו, דהא אפילו לגבי כספא הוי חדוש כדאיתא בגמ' [ע"ב], משום דחריף טפי. מעות הרעות קונות היפות. פירש רש"י ז"ל שנפסלו, ולדבריו אפילו את הזהב הן קונות, דפירא גמור נינהו, וכדאמר ריש לקיש בגמרא (לקמן בבא מציעא מו, ב) כל המטלטלין קונין זה את זה, אמר ריש לקיש אפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות, ותרגמה ר' אבא חד פסלתו מלכות וחד פסלתו מדינה, ואם כן מאי שנא קונות את היפות דחריפי טפי, אפילו לגבי דהבא דלא חריפי הוי פירא, ורבותא טפי הוה משמע לן אי תנא מעות הרעות קונות את הזהב. ועוד, דלמה ליה לתנא למתנייה כלל, והלא בכלל כל המטלטלין קונין זה את זה הוא כדעת ריש לקיש, והשתא לגבי דידיה הוי פירא, לגבי כספא מבעיא. אלא נראה שפירוש מעות הרעות דשיפי וסומקי, דיצאים הם אלא שאינן יוצאים להדיא, והשתא אשמעינן רבותא טפי, דאף על גב דסגיאן, כיון דלא חריפי הוו פירא לגבי (פירות) [מעות] היפות דחריפי, כנ"ל. וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל. אסימון קונה את המטבע. פירש רש"י ז"ל, אסימון פלדו"ן בלע"ז, כסף שאין לו צורה. ולכאורה ודאי הכי משמע בגמרין, דאמר (לקמן בבא מציעא מז, ב), מאי אסימון, א"ר יוחנן פולסא, ואזדא ר' יוחנן לטעמיה, דאמר ר' יוחנן ר' דוסא ור' ישמעאל אמרו דבר אחד, ר' דוסא הא דאמרן, דאמר מחללין מעשר שני על אסימון, ר' ישמעאל מה היא, דתניא, וצרת הכסף בידך, לרבות דבר הנצרר ביד, דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר דבר שיש לו צורה, אלמא אסימון דהיינו פולסא הוי דבר שאין עליו צורה. ואיכא דקשיא ליה, דהא תנן בפרק במה אשה יוצאה (שבת סה, א), ובסלע שעל גבי הצינית. ואמרינן עלה בגמ'. אי משום (שותפא) [שוכתא] ליעביד לה טסא, ואלא משום צורתא ליעביד לה פולסא, אלמא פולסא דבר שיש עליו צורה הוא. ורש"י ז"ל נשמר ממנה שם, ופירש אי משום צורתא ליעביד לה פולסא וליעביד לה צורתא, ואינו מיושב. ויש מפרשים, שהפולסא הוא שיש עליו צורה, אלא שנסדקה צורתו ואינה יוצאה, דבטלה צורתו ואינו עומד אלא למשקולות, ופולסא היינו מלשון ושקל בפלס הרים (ישעיה מ, יב). והא דתנן (מעשר שני פ"א מ"ב), אין מחללין מעשר על אסימון, וטעמא משום דבעינן דבר שיש לו צורה, התם משום דבר החשוב מחמת צורתו בעינן והאי בטלה צורתו, ואין חשיבות עליו מחמת צורה כלל, וזה נכון. גמ': אלא אי אמרת כספא לגבי דהבא טבעא הוי, השתא לגבי דהבא וכו'. תמיה לי,לילדותו נמי למאי אצטריך, דהא בתר חשיבות קא אזלינן, והשתא כספא לגבי דהבא, דאיהו חריף, משום דדהבא חשיב קצת טפי מיניה, הוי פירא, נחשא לגבי כספא, דאיהו חשיב טובא ואיהו חריף טובא, מבעיא דנחשת לגביה הוי פירא. וי"ל, דעיקר טעמיה דרב אשי אינו אלא משום חלוף הדינין, (כילדותו) לילדותו אצטריך לאשמועינן דאע"ג דלגבי דהבא פירא הוי, לא לכל מילי הוי פירא, אלא לגבי חשיב מיניה הוי פירא, לגבי גריע מיניה הוי טבעא, אבל לזקנותיה, דבין לגבי כספא בין לגבי נחשא חד דינא אית ליה, למה לי לאשמועינן, לשתוק (קרא) מיניה ואנא ידענא, דבמאי איכא למטעי ולחלופי דיניה לגבי נחשת. ודחינן אצטריך סלקא דעתך אמינא הני פריטי באתרא דסגיין אינהו חריפי טפי מכספא אימא טבעא הוי לגבי כספא, קא משמע לן. אלא אי אמרת פירא הוי הוה ליה סאה בסאה ואסור. למה שר"ח והרי"ף ז"ל מסכימים, דדהבא טבעא הוי לגבי פירי ושאר מטלטלי, איכא למידק, לימא ליה לעולם קסבר ר' חייא דהבא לגבי כספא פירא הוי, אבל לגבי נפשיה טבעא הוי, דהא אפילו לגבי פירי ומטלטלי טבעא הוא, וכדאמרינן לקמן (בבא מציעא מה, א) גבי כסף לבית הלל, אילימא דינר של כסף בדינר של כסף, כסף לגבי נפשיה מי איכא למ"ד לאו טבעא הוי, ואלו היו דנרי זהב (כספא) [פירא] לכל מילי כדעת מקצת הפוסקים, לא היה קשה כלל, משום דדהבא כיון דהוי פירא לכל מילי, לגבי נפשיה לענין רבית נמי הוי פירא, אבל אי טבעא הוי לגבי מטלטלי ופירי, כל שכן דלגבי נפשיה הוי טבעא. וי"ל, דהכא אמסקנא סמיך, דאסיקנא שאני הלואה כיון דלענין מקח וממכר שויוה רבנן כפירא, לגבי הלואה נמי שויוה רבנן כפירא, דאלמא לענין הלואה לא שרי אלא מידי דהוה טבעא גמור לכל מילי. ותמהני, דאם כן נחשא נמי ליתסר, דהא שויוה רבנן כפירא לגבי כספא. וההיא דלקמן לאו ראיה גמורה היא, דאיכא למימר דהכי קאמר כיון דלענין מקח וממכר שויוה רבנן כפירא לגבי כספא ונחשא ואפילו לגבי פירי, שויוה רבנן נמי כפירא לגבי הלואה, ותדע לך, דאי לא, לוקמה בדינר של כסף לבית הלל ואפילו לגבי נפשיה כפירא [הוי], כיון דלמקצת מקח וממכר שויוה כפירא דבית הלל כילדותיה דרבי סבירא להו, דאמר כספא לגבי דהבא פירא הוי. אלא דאיכא למימר דשאני דהבא, דכיון דלגבי מקח וממכר לכל המטבעות, בין דכספא בין דנחשא הוי כפירא, לגבי הלואה נמי שויוה כפירא אפילו לגבי נפשיה, אבל כספא אע"ג דהוי כפירא לבית הלל לגבי דהבא, לגבי נחשא מיהא הוי טבעא, וכיון שכן לגבי נפשיה כל שכן דחשבינן ליה טבעא ושרי, והוא הדין לנחשא לזקנותיה דרבי, דכיון דלגבי (טבעא) דהבא טבעא הוי, לענין הלואה נמי חשבינן ליה טיבעא, כך נראה לי לדעת ר"ח והרי"ף ז"ל. הא דאמר שאני רב דדינרי הוו ליה והוה ליה כהלוני עד שיבא בני. קשיא לי, אם כן מאי קא מבעיא ליה, מתניתין היא בהדיא בפרק איזהו נשך (לקמן בבא מציעא עה, א) לא יאמר אדם לחברו הלוני כור חטים וכו', אבל אומר לו הלוני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח, וקיימא לן הכי. וי"ל דדילמא אסתפק ליה אי הלכה כהלל דאסר, וכדתנן התם הלל אוסר, ואיכא אמוראי נמי התם דפסקי כוותיה דהלל, ואמר ליה ר' חייא זיל הב לה דינרין טבין ותקילין, לומר דלית הלכתא כהלל. וא"ת, מעיקרא מאי סבר רב כי יזיף מינה. איכא למימר דמעיקרא הוה פשיטא ליה כתנא קמא, ולבסוף אסתפקא ליה, כך נראה לי. משער תנא במידי דאוקיר וזיל וכו'. וא"ת, אלא מאי כספא פירא, והא קמשער ביה תנא. כדתניא (קדושין יב, א), פרוטה שאמרו אחד משמונה באיסר האיטלקי. י"ל, דלא משער ביה אלא נחשא, משום דנחשא לגבי כספא פירא הוי, וכספא טבעא לכולי עלמא, ונפקא מינה, דהיכא דקאי כספא בשעוריה לגבי דהבא, ולגבי נחשא זיל ויקיר, תלינן יוקרא וזילא בנחשא, ובעינן לשעוריהו פרוטת קדושין בכסף זה, אבל כספא אי דלקא דעתך טבעא הוי לגבי דהבא, היכא משער תנא כספא דהוי טבעא, בדהבא דאיהו פירא לגביה. מחלוקת בסלעין על דינרין דבית שמאי סברי כספא טבעא הוי ודהבא פירא. פי' דבית שמאי סברי כזקנותיה דרבי, ובית הלל סברי כילדותיה, ופירא וטבעא דקאמר הכא, בין לענין מקח וממכר בין לענין מעשר קאמרינן, וכן דעת הרי"ף ז"ל, ולא לענין מעשר דוקא קאמר כדעת מקצת מרבוותא ז"ל (בעל המאור). ויש לי ללמד, חדא מדמייתי לה הכא, לענין שמעתין קא מייתי לה, ודבר הלמד מעניינו הוא, דאי לענין מעשר דוקא מאי שנייה הכא. ועוד, דאי לענין מעשר דוקא קאמר, לומר דאם בא לחלל זה על זה, משום חשיבות דמעשר לא מחללינן חשיבא על גבי גריעא מיניה, אם כן, מאי קאמר מידי דהוה אכסף לב"ה, דהא כספא בין לבית שמאי בין לבית הלל [טיבעא גמור הוי לענין מקח וממכר, ולגבי דהבא במעשר בלחוד הוא דפליגי, וא"כ – ש"מ] מאי ראיה קא מייתי מינה להדבא, דאפילו [לגבי] מקח וממכר הוי פירא, אלא ודאי כדאמרנא, כך נראה לי. +
המאיריהזהב קונה את הכסף וכבר בארנו בתחילת המסכתא של זה הפרק שיסוד ענינו אמנם הוא בא על שני ענינים האחד בעניני הקנאות שמטלטלין על הכלל הידוע שמשיכת דבר הנקנה מחייבת את הקונה במעות ולא המעות קונות את הדבר הקנוי אם החליף איזה דבר בדבר אחר ולא לקח מעות איזה מהם נקרא מטבע אצל חברתה שתהא קנויה במשיכת חברתה והשני בדיני הונאה שבמקח וממכר וענין האונאה אמנם יחלק לארבעה חלקים ועל זה הצד יחלקו רב עניני הפרק לחמישה חלקים הראשון בעניני בעניני הסחורות איזו נקראת מטבע אצל חברתה השני בשיעור האונאה אם בשיעור הכמות רוצה לומר עד כמה נקרא אונאה ואם בשיעור הזמן רוצה לומר עד מתי הוא חוזר השלישי מי הוא שיש לו דין אונאה ואם יצא שום אדם מכלל זה הרביעי בדברים שאין בהם אונאה החמישי בדין אונאה הנעשית בידים כגון עירוב פירות בפירות וכיוצא בזה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבואו בו דברים מענין מעשרות הקדושות ושאר דברים על ידי גלגול דברים שהזכרנו כמשפט סוגית התלמוד כמו שקדם. והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר הזהב קונה את הכסף הכסף אינו קונה את הזהב הנחשת קונה את הכסף הכסף אינו קונה את הזהב מעות הרעות קונות את היפות היפות אינן קונות את הרעות אסימון קונה את המטבע מטבע אינו קונה את האסימון מטלטלין קונין את המטבע מטבע אינו קונה את המטלטלין וכל המטלטלין קונין זה את זה כיצד משך ממנו פירות ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור בו נתן לו מעות ולא משך ממנו פירות יכול לחזור בו אבל אמרו מי שפרע מדור המבול הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו ר' שמעון אומר כל מי שהכסף בידו ידו על העליונה אמר הר"ם העיקר בכל זה מה שקדם לך פירושו בפרק ראשון מקדושין כי קנית המטלטלין תהיה במשיכת הסחורה לא בנתינת הדמים והזהב והנחשת והמעות שאינן עוברין באותו מקום ובאותו הזמן והם נקראים מעות הרעות וכמו כן חתכות כסף שאינן מצויירות והם הנקראים אסימון כלם הם סחורות כנגד המעות המצויירות שהם מטבע שלוקחין ומוכרין בהם ודע כי דינרי זהב הדינרים המצויירים העוברים לסחורה באותו זמן ובאותו מקום גם הם דמים ואין הפרש ביניהם ובין המעות אלא הכל הם דמים לא פירות כיצד וכו' עיקר הדין והראוי שהמעות קונות אבל אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר מוכר ללקוח נשרפו חטיך בעליה באונס שאין המוכר חייב לשלם ללקוח ולפיכך תעמוד הסחורה ברשות המוכר ובאחריותו עד שימשך אותה הלוקח ור' שמעון אומר כי כשקיבל המוכר דמים ולא משך הלוקח סחורתו אלא שהם בבית הלוקח ואותו בית מושכר למוכר אין הלוקח יכול לחזור בו ולומר למוכר תן לי דמים שנתתי לך כי חזרתי בי מן המקח אלא המוכר שהדמים תחת ידו אם ירצה יקיים המכר לפי שהבית שלו מעיקרו ודברי תורה מעות קונות ונסתלק מה שנאמר גזרה שמא יאמר נשרפו חטיך בעליה לפי שהסחורה היא בביתו ואם רצה לא יקיים המכר ויחזיר לו הדמים לפי שהסחורה בבית המושכר לו וכמו כן אם מכר זה השוכר למשכיר סחורה והיא בזה הבית שעקרו ללוקח אם רצה גם הוא יתקיים בידו המכר לפי שהסחורה בביתו ואם רצה חוזר בו לפי שהסחורה בשכירות המוכר וזהו טעם ר' שמעון כל שהכסף בידו ידו על העליונה ואין הלכה כר' שמעון אבל הדין שכל זמן שיכול המוכר לחזור בו יכול הלקוח גם הוא לחזור וכל עוד שלא ימשך הסחורה יכול כל אחד מהם לחזור בחברו הן שיחזיר המוכר הדמים ויקבל עליו מי שפרע או יתבע הלוקח הדמים ויקח אותם אחר שיקבל עליו מי שפרע והוא ענין מה שאמרו כדרך שתקנו משיכה במוכרים כך תקנו משיכה בלקוחות וכשהבית מעיקרו ללוקח והוא בשכירות המוכר אין אחד מהם יכול לחזור בו אלא שתתקיים המכירה בהיות הסחורה באותו הבית כמו שבארנו ואמרו מי שפרע הוא צעקה על אותו האיש אשר חזר בדבורו והוא דין מדיני אותו אותו שלא קיים מה שפסק עמו כי יש לו לצעוק עליו הצעקה במעמד האיש ההוא שהוא טעון ובאיזה מקום שירצה וזה לשון אותה צעקה מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדבורו. אמר המאירי הזהב קונה את הכסף וכו' והוא שכבר ידעת שהלוקח סחורה או חפץ בדמים ואין שם לא נתינת מעות ולא משיכת חפץ אין זה אלא דברים בעלמא ומותר לחזור אלא שבקצת דברים יש בו משום חסרון אמנה כמו שיתבאר ואם פרע איש הדמים את דמיו ולא משך את החפץ או את הסחורה כל אחד מהם רשאי לחזור כמו שיתבאר במשנה זו שאין המעות קונות ואם חזר אחד מהם מחזיר הלה את המעות אלא שבזו החוזר מקבל עליו מי שפרע כמו שיתבאר ואם משך בעל הדמים את החפץ אע"פ שלא פרע מעותיו קנה ואין אחד מהם יכול לחזור והרי המעות חוב אצלן ואם לא היתה הקנאה במעות אלא חפץ בחפץ אף זו משמשך אחד את החפץ קנה האחר את שכנגדו ואם הקניה דמים בדמים ממין מתכת אחד כגון כסף טבוע בכסף טבוע הרי שתיהן מעות ולא קנה האחד עד שימשכו שניהם את מעותיהם אבל כשאינו לוקח במעות ולא מחליף חפץ בחפץ אלא אלא שמחליף דבר בדבר במטבעות חלוקות במינים חלוקים של מתכת אלא שכלם טבועים יש דברים שהאחד מהם קרוי מטבע אצל חברו ליתן למשיכתו דין משיכת מעות והדבר האחר הוא פרי אצלו והוא נקרא דבר הקנוי ומשיכתו קונה את הדבר האחר והוא שאמרו בתוספתא כל הנקנה קונה ועל דבר זה באה משנה זו לבאר שהזהב קונה את הכסף וכבר למדת ממה שהקדמנו שענין זה אמור במטבע של זהב וכן של כסף לא בחתכות ואמר שהמטבע של זהב נעשה פרי וסחורה אצל הכסף והכסף הוא מטבע אצלו ומתוך כך אם היו ביד פלני דינרי זהב ומחליפם בדינרי כסף אם משך בעל הכסף את הזהב נגמר הקנין ונקנה הכסף לבעל הזהב בכל מקום שהוא ואין אחד מהם יכול לחזור אבל משיכת הכסף אינה קונה את הזהב אלא רשאי לחזור ומקבל עליו מי שפרע והטעם שאע"פ שהזהב חשוב יותר מ"מ אין מקבעות שבו יוצאות כל כך בכל מסחר כמטבעות של כסף. הנחשת קונה את הכסף גם זו ביאורה במטבע ולא בחתכות ופירושו שהפרוטות של נחשת שאם בא להחליפם במטבע של כסף נעשו הפרוטות סחורה אצל הכסף והכסף מטבע אצלם ולא מצד חשיבות הכסף לבד אלא מצד שמטבע הכסף שווה להיותו יוצא ברוב מקומות אבל פרוטות של נחשת אע"פ שבמקום שיוצאות יוצאות הרבה ובחריפות גדול מ"מ אינם יוצאות ברוב מקומות. מעות הרעות קונות את היפות וכו' מעות הרעות הוא שפסלתן מלכות או מדינה או שנפסלו מאליהם מצד שנמחקה צורתן לרוב ישנן או לסבה אחרת או שלא נתרעעו מחמת עצמן אלא שאין יוצאין במדינה זו ובעלים צריכים לשנותן למטבע אחר היוצא במדינה זו כל אלו נעשין סחורה אצל היפות והיפות נעשין מטבע אצלן. אסימון קונה את המטבע וכו' אסימון הוא חתיכת כסף שאין בו צורת מטבע אלא צורה אחרת או שאין בו צורה כלל ומתוך שאין שם צורה או שאין צורתו כשאר צורות שבמטבע הוא כחתכת כסף שאין בו צורה והוא נקרא סחורה אצל כסף הטבוע בצורה היוצאת או שאר מטבעות היוצאין והמטבע איזה מטבע שיהיה נקרא מטבע אצלו ואינו קונה את האסימון ויש מפרשים באסימון דפוס העשוי לעשות המטבע עליו וצורתו שוקעת כדי להיותה בולטת במטבע. מטלטלין כגון פרה וטלית ופירות וכל מיני סחורות כגון חתכות כסף וזהב ושאר מרגליות ושאר הדברים כלן משיכתן קונה את המטבע והמטבע אינה קונה אותם כל המטלטלין קונין זה את זה ר"ל כל המטלטלין האחרים שאין לומר באחד מהם שיהא מטבע אצל חבירו כגון מחליף פרה בטלית או טלית בטבעת או חתיכת כסף בחתכת זהב או חתכת נחשת בחתכת כסף או ברזל או כל דבר באיזה דבר שלא יהא באחד מהם צורת מטבע כלם אם בא להחליפם זו בזו נקנית האחת במשיכת חברתה ולא סוף דבר בתורת חליפין אלא אפילו בתורת דמים כגון שמכרן זה בזה ולא סוף דבר בשלא היה שם שומת דמים כגון שהחליפו אחד בחברו בלא שום עילוי אלא אף אם היתה שם שומת דמים והוצרך האחד לעלות בחליפיו כגון שהיתה טליתו של זה שוה חמש סלעים ופרתו של זה ששה שנמצא הטלית צריך להחזיר סלע בדמים מכיוון שמשך האחד נתחייב האחר במה שהתנה ולא נאמר שתהא סחורה אחת מטבע אצל חברתה אלא בדברים שיש עליהם צורת מטבע על הדרכים שבארנו ויש חולקין לומר שבתורת דמים כגון אני מוכר לך זה בזה צריכים הם למשיכת שניהם ולא יראה כן כמו שיתבאר למטה. כיצד משך הימנו פירות וכו' בא לבאר איזה דין יוצא לנו במה שנקרא זה מטבע אצל חברו והביא מה שכבר בארנו בתחילת המשנה והוא שאם משך ממנו פירות או הדבר שהנחנו עליו שם פרי או סחורה אצל חברו ולא נתן הלה מעות או הדבר שהנחנו עליו שם מטבע אין אחד מהם יכול לחזור אבל אם נתן זה מעות או הדבר שהנחנו עליו שם מטבע ולא משך ממנו הפירות או הדבר שהנחנו עליו שם פרי או סחורה אצל חברו כל אחד מהם יכול לחזור אלא שהחוזר ולא נסכם חברו בחזרתו מקבל עליו קללת מי שפרע והוא שחברו קובל עליו בבית דין ובית דין מביאין אותו ומודיעין לו שאין זה מעשה הראוי ואם לא רצה בכך מקללין אותו ואומרים מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה ומאנשי סדום ומן המצרים שטבעו בים הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו ואח"כ חוזרים הדמים והולכים להם. ור' שמעון אומר כל שהכסף בידו ידו על העליונה בא לחלוק על דעת חכמים ולומר שכל שקבל המוכר את המעות ולא משך הלוקח את החפץ אין הלוקח יכול לחזור אלא המוכר ומ"מ הלכה כחכמים שאף הלוקח חוזר ומ"מ כל שלא חזרו בהם והעמידו את ממכרם קנאו לוקח משעה ראשונה ואם הקדישו או נתנו או מכרו בין נתינת מעות למשיכה לכשימשוך מיהא קנה הקדש או לוקח או מקבל מתנה שהרי משעה ראשונה קנאו ושלו הוא מקדיש או מוכר או נותן וכן כתבוה גדולי המפרשים במסכת עירובין בסוף פרק חלון. זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא אלא שצריך להוסיף בענינים אלו ביאור ודברים שבאו בגמרא להשלמת ביאור דברים אילו עם שאר דינין ודברים שנתגלגלו בה אלו הן. +
שיטה מקובצתגמרא. שיכול אין לי אלא הוא אמר לעבדו או לשלוחו ושלח בו יד במצותו מנין שהוא חייב דהא קיימא לן בעלמא שאין שליח לדבר עבירה לחייב השולח תלמוד לומר על כל דבר פשע לחייבו על עסקי דבורו דרבי רחמנא הכא שתהא שליחות לדבר עבירה וכן הלכה. הריטב"א. אבל בהחמיצה חייב בהטייה בלבד מאי טעמא גירי דידיה אהנו בה כי הנדנוד גרם לי להחמיץ. הגביה ארנקי וכו' ועלה בתיקו מיהו כיון דקיימא לן דשליחות יד אינה צריכה חסרון לא שנא חבית ולא שני ארנקי וכן כל פקדון שהגביה לשלוח בו יד משעת הגבהה הוא חייב באונסיו. הראב"ד. אמר שמואל לא נטל נטל ממש וכו'. פירוש והא דקתני סיפא נטל אגב רישא נקט ליה. ומהדרינן דשאני הכא דניחא ליה דתהוי האי חבית בסיס להאי רביעית. פירש רש"י דבעלמא שליחות יד צריכה חסרון דכל כמה שלא חסרה אמרינן שלא גמר בדעתו לגזול ומהדר הדר ביה אבל הכא אינה צריכה חסרון ומה שלא נטל אינו מפני שלא גמר בדעתו לגזול אלא לפי שהיין אינו משתמר אלא בכלי מלא הניחו שם וכיון דכן הוה ליה כאלו נטלו כבר וחזר והניחו שם להשתמר ונעשה עליו שואל וחייב על שאר החבית כדין שואל דבכהאי גוונא שואל שלא מדעת שואל הוי דהא ליכא בהאי קפידא שאלה לבעלים. נמצא דברביעית שחשב לשלוח יד חייב כדין גזלן מדין שליחות יד ובשאר החבית אינו חייב מדין שליחות יד כדין גזלן אלא כדין שואל. זה תורף פירוש רש"י ז"ל. ונראה מדבריו ז"ל שמגביה את הפקדון על דעת לשלוח יד במקצתו אי ששלח יד במקצתו אינו חייב אלא במה ששלח יד ולא בשאר הפקדון אף על פי שהוא גוף אחד אלא אם כן מתחייב עליו מדין שואל. והקשו עליו מהאי דרועה שנכנס לעיר ובא זאב וטרף שהוא חייב לפי שהניח מקלו ותרמילו עליה ומשום שליחות יד והתם לא משמע שנתכוון לשלוח יד בכל הפרה אלא שישתמש בה וחסר את קצתה בתשמישו. ותירצו דשאני התם שהוא דבר שאינו ראוי ליחלק וכיון ששלח יד במקצתו נתחייב בכולו מה שאין כן בחבית ובארנקי שראוי ליחלק ומכל מקום עדיין קשה לפירוש רש"י ז"ל דכיון דאמר לא נטל נטל ממש משמע דכל שכן אם נטל ממנה רביעית שהוא חייב בדמי כולה ואמאי דהא לא משמע לישנא הכי. לכך פירשו דהכי קאמר ניחא ליה דתיהוי האי חבית בסיס להאי רביעית והוה ליה כאלו נטל וחסר דשליחות יד צריכה חסרון וכיון דשלח יד במקצתה נתחייב בכולה מדין שליחות יד. ודכוותה הא דבעי רב אשי גבי ארנקי. וכיון דקיימא לן דשליחות יד אינה צריכה חסרון אתיא דשמואל כפשטה דחייב בדמי כולה אף על פי שלא נטל ולא בעינן טעמא דניחא ליה דתיהוי חבית בסיס לרביעית. וכן פירשו בתוספות וכן עיקר. ויש למורי פירוש אחר כתבתיו במהדורא קמא. הריטב"א ז"ל. ועיין במיימון בפרק ג' מהלכות גזלה ואבדה. הנחשת קונה את הכסף. פירוש משום דנחשת פירא וכספא טיבעא ואף על גב דלזקנותיה דרבי כל דחריף טפי הוי טיבעא ונחשת חריף טפי דמסגי בכל דוכתא. הא פירשו בגמרא דאפילו הכי כספא עיקר הוי טיבעא דלא משמשי בפריטי אלא בדברים דקים דלא אפשר בכספא דכל דאפשר בכספא לא משמשי אלא בכספא ושמעינן מהאי טעמא דדוקא לגבי כספא הוי נחשת פירא אבל לגבי דהבא נחשא טיבעא הוי דהא נחשא חריף ודהבא לא חריף כלל. ואם תאמר אם כן אמאי לא קתני הזהב קונה את הנחשת והנחשת אינו קונה את הזהב. ויש לומר דאי תנא הכי הוה אמינא דוקא נחשת דחריף טובא ומסגי בכל דוכתא להכי קתני דאפילו לגבי כספא דחשיב קצת ולא חריף כולי האי בכל דוכתא הוי דהבא פירא לגבי דידיה וכל שכן לגבי נחשא דחריף טפי ומסגי בכל דוכתא. הריטב"א. וכתב בגליון תוספות על מה שכתבו בתוספות האי אצטריך דאף על גב דבאתרא דמסגו וכו'. ולפי זה זהב ונחשת דהבא פירא ונחשא טיבעא כיון דאי לאו סיפא הוה אמינא אפילו גבי כספא הוי נחשת טיבעא כל שכן לגבי דהבא. ולמאי דשנה בילדותיה הוי דהבא טיבעא ונחשא פירא דהא אפילו לגבי כספא הוי דהבא טיבעא כל שכן לגבי נחשא דהא נחשא פירא אפילו לגבי כספא. עד כאן. וכתב עליו הגליון וזה לשונו: כתוב בגליון תוספות כיון דאי לאו סיפא הוה אמינא אפילו לגבי כספא וכו'. ואין לומר בתר דגלי לן סיפא דלא מהני סברא באתרא דסגיין חריפי טפי אז נאמר דהוי פירי אפילו לגבי דהבא. דיש לומר אם כן לימא סיפא הנחשת קונה הזהב וכל שכן ידעינן דקונה הכסף. עד כאן ולקמן האריכו הרמב"ן והרשב"א בזה אי דהבא הוי פירא לגבי נחשא אי לא. עיין שם. כתוב בתוספות אך תימה דאמאי אצטריך למתני דמעות הרעות וכו'. ולא מצי לתרוצי דנקטיה משום דבעי למיתני סיפא ומטלטלין קונים את המטבע דהוי פירושו אפילו מטבע דמעות הרעות שהזכיר כבר כדפירשו תוספות בסמוך. דיש לומר דלא שייך למימר לא זו אף זו אלא אם כן היו שנויות שני הבבות בשוה אבל הכא דתנא בבבא קמייתא והיפות אינן קונות הרעות ובשניה קונין זה את זה לא שייך למימר לא זו אף זו. גליון. וזה לשון הראב"ד: הזהב קונה את הכסף וכו'. אשמועינן מתניתין כספא לגבי דהבא ונחשא משום חורפיה טיבעא הוי. הדר אשמועינן מעות הרעות לגבי יפות פירא הוי ואפילו שניהם כסף. הדר אשמועינן אסימון פירא הוי ואפילו לגבי מעות הרעות. הדר אמר מטלטלין קונין את המטבע יהיב טעמא לכולה מתניתין. אי נמי משום דקא בעי למיתני וכל המטלטלין קונין זה את זה בתורת חליפין. עד כאן. עוד כתוב בתוספות ואסימון אצטריך לפירוש רש"י וכו'. ולרבינו תם וכו' צריך לומר שיוצאה בדוחק. ור"מ תירץ דמטבע דאסימון היינו אפילו מעות הרעות וחשיב מטבע לגבי אסימון. וטובא אשמועינן דמעות הרעות פירא נינהו לגבי היפות ולגבי אסימון טבעא הוי. הרא"ש ועיין לקמן בלשון הרשב"א בדבור המתחיל: אצטריך וכו'. מעות הרעות. פירש בקונטרס שנפסלו. וקשה דמשמע הא דקתני המטבע אינו קונה את המטלטלין אכל הני דלעיל קאי ואשמועינן אף על גב דחשיבי פירא לגבי טבעא אחרינא לגבי מטלטלין חשיבי טבעא ובגמרא משמע דמעות שנפסלו קונות את המטלטלין דמוקמינן מתניתין דכל המטלטלין קונין וכו' אפילו כיס מלא מעות וכו'. ואין לומר דהיינו דוקא כיס מלא מעות בכיס מלא מעות אבל ארנקי לגבי שאר מטלטלים חשיב מטבע. דהא משמע בגמרא דלרבותא נקט כיס מלא מעות בכיס מלא מעות אף על גב דשאר מעות אין נקנין בחליפין וכל שכן כיס מלא מעות כגון ארנקי בשאר מטלטלים דמטלטלים נקנים בחליפין. ונראה לפרש דמעות הרעות היינו כגון מטבע שנסדק ויוצא על ידי הדחק וחשיב מטבע טפי ממטבע שנפסל. הרא"ש. וזה לשון הרשב"א: פירש רש"י שנפסלו. ולדבריו אפילו את הזהב הן קונות דפירא גמור הוא וכדאמר ריש לקיש בגמרא אפילו כיס מלא מעות וכו' ואם כן מאי שנא קונות את היפות דחריפי טפי אפילו לגבי דהבא דלא חריף הוי פירא ורבותא טפי הוה משמע לן אי תנא מעות הרעות קונות את הזהב. ועוד וכו' אלא נראה שפירוש מעות הרעות דשיפי וסומקי דיוצאין הן אלא שאינן יוצאין להדיא וכו' עד כאן. אסימון. הקשו בתוספות על פירוש רש"י מפרק במה אשה ורש"י נשמר ממנה שם ופירש אי משום צורתא ליעביד ליה פולסא וליעביד ביה צורתא ואינו מיושב. הרשב"א. גמרא: מתני ליה רבי שמעון לבריה וכו'. עד ותחזור ותשנה לנו בזקנותך הזהב קונה וכו' ואמרינן בזקנותו מאי סבר וכו'. פירוש דקים לן שלא החליף משנתנו מחמת שכחה שהרי לא חזר בו עכשו אדרבה עמד בדברי זקנותו ולא מסתברא דתהוי תנאי אלא שהיו שתי גרסאות ובתרי תנאי אליבא דרבי מאיר ובילדותו הכריע כגירסא זו ובזקנותו חזר בו והכריע כגירסא האחרת וכן נראה מפירוש רש"י. דוק ותשכח. הריטב"א. בילדותיה סבר דהבא דחשיב וכו'. והטעם היינו משום דחשוב דמי למוות כנגד פירות שהמעות חשיבי מן הפירות. ובזקנותו סבר כספא דחריף טפי הוי טבעא דהבא דלא חריף וכו'. דדמי לפירות שאינם יוצאים בהוצאה. תוספות חיצוניות. +
מהרש"א - חידושי הלכותתוס' בד"ה הנחושת קונה כו' ותו דכל המטלטלים קונים כו' וחד פסלתו מדינה כ"ש דמעות שנפסלו דמקרו פירא לגבי כסף כו' עכ"ל ק"ק דאימא לא זו אף זו קתני לא זו דמעות שנפסלו הוו פירא לגבי כספא אלא אפי' לגבי דנפשייהו מיקרו פירא ויש ליישב ודו"ק: בא"ד ולגבי מטלטלין מקרו טבעא עכ"ל ונ"מ שאין קונין את המטלטלין עכ"ל מהרש"ל ועוד נראה דנ"מ דאין נקנין בחליפין של מטלטלין למ"ד דאין מטבע נקנית בחליפין וק"ל: בד"ה אסימון פרש"י כו' אך יוצא לגמרי לא בעי כו' עכ"ל ויוצא ע"י הדחק לא סגי לרבי עקיבא ולרבי ישמעאל סגי ע"י הדחק כמ"ש התוס' לעיל לפר"ת וק"ל: +
מהר"םד"ה הנחושת קונה את הכסף וכו' חריפי טפי מכספא כצ"ל: בא"ד ותו דכל המטלטלין וכו' כ"ש דמעות שנפסלו דמקרו פירות לגבי כסף. ר"ל מעות היוצאות ולאו דווקא של כסף: ד"ה אסימון וכו' וי"ל לפרש"י דכל דבר שאינו כתיקונו קרוי אסימון וכו'. ור"ל והכא מיירי באסימון שאין בו צורה כלל ושם בפ' במה אשה מיירי ביש בו צורה שאינה חשובה: בא"ד וא"ת מה בין אסימון שאין עליו צורה למעות הניתנים לסימן בבית המרחץ וכו' שאין מחללין וכו'. ויש להקשות מה מקשים התוס' הלא כיון שפירשו דלפרש"י יש שני מיני אסימון דלמא בגמרא איירי באסימון שיש עליו צורה קצת דומיא דאסימון דפ' במה אשה ולכך מחללין עליו ויש ליישב דע"כ צ"ל דלקמן ס"ל דבכל מיני אסימון מחללין אפילו באותו שאין עליו צורה דאל"כ לא הל"ל ושוין שאין מחללין על מעות הניתנים לסימן בבית המרחץ אלא ה"ל למיתני ושוין שאין מחללין על אסימון שאין עליו צורה וק"ל: +
חכמת שלמהרש"י בד"ה משער תנא במידי דקץ שיער תנא כו' אלא חמישית שבדמיו כו' נ"ב פי' ששה דינרים וק"ל: בד"ה לגבי פירא טבעא הוי כדקתני כו' נ"ב קצת תימה למה צריך לדייק ממתני' הא קרא להדיא כתיב וצרת הכסף בידך וגו': +
מהר"ם שיףגמרא אמר לעבדו ולשלוחו מנין וכו'. והוי מעילה וטביחה ושליחות יד ג' כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין לכ"ע ובעלמא אין שליח לדבר עבירה כדאיתא בקידושין דף מ"ב ומהר"ו כ"ץ ז"ל כתב בש"ע שלו ע"ז נראה דהיינו דוקא שלא ידע השליח שהוא של אחרים או שאינו בן חיובא או שאין לו לשלם דהא אין שליח לדבר עבירה ע"כ וזה אינו. עד הנה עזרני ה' בסוף הקיץ שפ"ז: גמ' תחזור ותשנה הזהב כו'. הול"ל ותחזור ותשנה הכסף אינו קונה הזהב דשניהם קונין [דהיינו כסף זהב כילדותיה וכן זהב כסף כזקנותו] אין קשה כ"כ [דמטלטלין קונין זה את זה] ויש ליישב: גמ' בילדותיה מאי סבר וכו'. וא"ל בילדותיה כקושית רב אשי ובזקנותיה כתירוץ רב אשי דמ"מ אמאי חזר מניה בזקנותיה כיון דעדיין י"ל כילדותיה או מקשה מאי סברת ילדותיה וזקנותיה גם אי אפשר לומר דיוקא דרב אשי בלא הסברת חריפי וחשיבי [ולכך משני בהכי]: ברש"י בד"ה הזהב כו' הלוקח דינר זהב כו'. ולא מפרש הלוקח כסף כיון שמשך זה שכנגדו הזהב קנה זה הכסף דכיון דזהב פירי הוא נופל בו לשון לקיחה: בתוס' בד"ה הנחושת כו' ולר"ת דמפרש כו' צ"ל שיוצאין בדוחק אך לא כ"כ בדוחק כו'. יש להקשות לכאורה נוכל לומר איפכא שיוצאת יותר בדוחק וקונה את המטבע אפילו במעות הרעות וכמו מטלטלין קונין את המטבע דבסמוך דפי' כל מה שהוזכר במשנה אפילו אסימן כו' רק שאין סברא לומר כיון שיש עליו צורה שיהיה גרוע ממעות שנפסלו ועיין מ"ש בדבור שאח"ז לר' ישמעאל סגי בצורה וכו': בתוס' בד"ה אסימון וכו' וי"ל לפירש"י וכו'. ר"ל אסימון פירוש כל דבר שאינו נגמר כתיקונו קרוי אסימון או שאין בו צורה כלל או אינה חשובה ובמלת לשון אסימון נכללין תרוייהו ומ"ש רש"י אין בו צורה ניחא שהן ג"כ נכלל באסימון ודוחק דרש"י שמפרש כן משום הא דר' ישמעאל ור' דוסא אמרו דבר א' וכן פולסא ניחא [דצורה שאינה חשובה ג"כ נכלל] ומה שהקשו מפרשי תוספות אמאי לא קאמר תרי גווני פולסא זה הבל: בא"ד וא"ת מה בין אסימון כו'. לאפוקי לר"ת דאסימון יש עליו צורה ניחא וסמכו דבריהם אחר קושיא ראשונה דבלא"ה י"ל דאסימון אין עליו צורה ועדיף ממעות הניתנין לסימן שיש עליו צורה קצת משום דבדבר מועט יטביע הרבה מהם משא"כ בצורה שאינה חשובה אך עתה קשה: +
רש"שבמשנה הנחושת קונה אה"כ כו'. ונחושת נגד הזהב מחלוקת הפוסקים ואין להקשות לדעה דנחושת קונה אה"ז יותר ה"ל לתנא למתניה תחת קונה אה"כ דזה הוה ידעינן מק"ו דמה לנגד זהב הוה פירי כש"כ נגד כסף דאף הזהב נגדו פירי די"ל דה"א דחריפות אינו מועיל אלא נגד חשיבות דחדא מדרגה כמו כסף נגד זהב אבל נגד חשיבות דב' מדרגות כמו נחושת נגד זהב לא אע"ג דחריפא טפי אף מכסף באתרא דסגיא ולכן ה"א דנחשת הוה טיבעא נגד כסף דאינו חשוב מינה רק מדרגה אחת ואיהי חריפא טפי קמ"ל ועי' רא"ש ונ"י גם אין להקשות מלקמן לתרי לישני קמאי למ"ד דאף בפירות על דינרין מחלוקת ועל פריטי מודו ב"ש דמחללינן אלמא דפריטי חשיבי מטבע יותר מדהבא דז"א אלא למ"ד דדהבא אינו נחשב למטבע כלל אבל לדידן דחשיב מטבע לגבי נפשיה הוה מטבע אפי' נגד פריטי כיון דחשיבא מינה בב' מדרגות ותדע דבלישנא מציעא הקשה למ"ד דטעמא דב"ש מכסף ראשון מהא דהפורט סלע של מע"ש ואמר השתא כו' לגבי פריטי כו' לגבי דהבא דחשיב מיניה כו' אע"ג דלמ"ד שכנגדו ע"כ פריטי חשיבי טפי כנ"ל אלא ודאי כדאמרן וזה יש לדחות ע"פ מש"כ התוס' שם: תד"ה אסימון. וי"ל לפרש"י דכ"ד שאינו כתיקונו קרי אסימון. עמש"כ בעירובין (לא ב) בתד"ה שפדאו: +
בן יהוידע"מִי שֶׁפָּרַע מֵאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל וְדּוֹר הַפְלָגָה וּמֵאַנְשֵׁי סְדוֹם וַעֲמוֹרָה וּמִמִּצְרַיִם שֶׁטָּבְעוּ בַּיָּם, הוּא עָתִיד לִפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִבּוּרוֹ". קשא מה שייכות יש לזה שאינו עומד בדבור לאנשים הנזכר? ועוד למה אומרים 'שֶׁטָּבְעוּ בַּיָּם' יאמרו 'וּמִמִּצְרַיִם' בסתם כי הוא יתברך נפרע מהם בארץ מצרים ובים דלקו כאן וכאן? +
חידושי רבי עקיבא איגררש"י ד"ה כל המטלטלין וכו' בין בתורת דמי' וכו'. נראה דכוונת רש"י דקונה בתורת דמי' דהוי בכלל יש דמי' שהן כחליפין דהוא מלתא דל"ש וכדעת הרז"ה במאור, ואולם מ"ש רש"י לקמן (דף מז ע"א) ד"ה חליפין ומקפיד כו' וזה מקפיד לראות שיהא שוה כל כך או דלמא דהוי כדמיו והו"ל מעות, ואין קושיתו מבואר דס"ל בכה"ג מעות אין קונות ולא הוי בכלל יש דמיו שהן כחליפין דזהו רק במכר לו השור ואח"כ קונה בדמיו הפרה וכמ"ש הרמב"ן במלחמות, ואפשר לדחוק דבאמת האיבעי' דלקמן חליפין ומקפיד עליהן קאי לס"ד דר"ה מכור לי באלו מדין חליפין ולא היה הכרח דס"ל כר"י ולזה האיבעי' אליבא דר"ל דמעות מה"ת אינן קונות וגם ר"א בר אהבה דבעי למפשט מברייתא דמקפיד עליהן לא קני ס"ל כר"ל, אבל במתני' נקט רש"י לדינא דקיי"ל כר"י וקנה בתורת דמי' דהוא בכלל יש דמים שהן כחליפין, וברייתא דלקמן כאוקימתא דרבא לא משך הטלה, ובלא"ה צ"ל דר"א בר אהבה דבעי למיפשט מברייתא דחליפין ומקפיד עליהן לא קנה ס"ל כר"ל לפ"מ דמפרשים בכוונת רש"י דלקמן (ע"ב) ד"ה כך תקנו דלוקח (יכול) לחזור קודם האונס, אבל לאחר שנאנס א"י לחזור, א"כ עדיין יקשה בברייתא דמיירי דמת החמור הא אם חליפין ומקפיד הוי דמי לקני בתורת דמי' דהא אף דמעות אין קונות מ"מ כיון דנאנס א"י לחזור, אע"כ דס"ל כר"ל. אמנם זה יש לדחות די"ל כיון דהחמור הוא בעולם אלא דמת לא מקרי נאנס ויכול לחזור וכמ"ש הרז"ה, אבל לא הכי סברת בעל המאור, כיון דקנה ממנו שיתן לו בשר שחוטה, והוא בשר נבילה לא מקרי נאבד, א"כ הכא בברייתא ל"ש כן, ונצטרך לומר דרב אדא ס"ל כר"ל, ועדיין צ"ע: +
פני יהושעבגמרא אמר שמואל לא נטל נטל ממש אלא כיון שהגביהה ליטול כו' וכתבו התוספות לעיל דף מ"א דאפילו הגביהה ליטול ממנה רביעית ולא נטל כלום אפ"ה מיקרי שולח יד אבל הראב"ד בהשגותיו לדברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות גזילה כתב דכשנתכוון מעיקרא ליטול רביעית לא שייך לחייבו על השאר משום שליחות יד אף אם נטל הרביעית אלא תחלת כוונתו צריך שיהיה לשלוח יד בכולו אלא דמסיים במתניתין דאפילו לא נטל בסוף אלא רביעית אפ"ה חייב וע"ז קאמר שמואל דכשהגביה ליטול כולו אפילו לא נטל כלום אפ"ה חייב והא דקתני במתניתין רביעית רבותא קמ"ל דלא אמרינן דאיגלי מלתא דתחילת הגבהתו נמי אדעתא דהכי הוי ליטול רביעית וביטל מחשבתו הראשונה קמ"ל דלא וע"ז מפרש ג"כ האיבעיא דארנקי בסמוך ואליבא דמ"ד שיצ"ח קמבעיא ליה ועיין שם בהרב המגיד דאפילו למ"ד אצ"ח נמי קמיבעיא ליה ע"ש באריכות ובאמת לשיטת הראב"ד לא ידעתי לפרש הא דמקשה בסמוך לימא קסבר שמואל כו' ומשני שאני הכא דניחא ליה דכולה חבית תיהוי בסיס להאי רביעית ולפירושו מאי ענין האי רביעית לענין מימרא דשמואל דהא במחשבתו נתכוון לשלוח יד בכולו ובסוף אפילו רביעית לא נטל ויש ליישב וצ"ע: סליק פירקא הזהב פרק רביעי משנה הזהב קונה את הכסף כו' ואסיקנא דטעמא משום דדהבא פיר' וכספא טבעא כדפרש"י משום דקי"ל מעות אינו קונה אבל במשיכת הפירות קונה המעות ואיירי מתניתין שלא יחד לו הכסף שמקנה לו אלא שמתחייב במשיכת הזהב ליתן לו הכסף בתורת דמים ליתן לו איזה כסף שירצה רק שיהיה באותו המטבע שהתנה עמו והכסף באחריותו עד שיגיע ליד חבירו אבל אם יחד לו הכסף כגון שא"ל מטבעות אלו של כסף אתן לך תחת אלו של זהב דהיינו תורת חליפין בזה לא יתכן לומר הזהב קונה את הכסף שיהא הכסף מעתה באחריות מי שנתן הזהב דכיון דזהב פירא היא הא קי"ל פירי לא עבדי חליפין אע"כ בתורת דמים איירי כולה מתניתין והכי אוקימנא להדיא לקמן דף מ"ה דהא דהזהב קונה את הכסף פירושו שמחייב את הכסף ובתורת דמים ע"ש: שם הכסף אינו קונה את הזהב. והיינו משום דטיבעא לא קני לפירי דקי"ל מעות אינן קונות וקשה לי דהא טעמא דמעות אינן קונות היינו מדרבנן דקי"ל כרבי יוחנן דגזרו שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה והקשו התו' לעיל דף מ"ג דא"כ עכשיו נמי דמעות אינן קונות יאמר לו המוכר נשרפו מעותיך בעליה ותירצו דבמעות לא יכול לומר נשרפו מעותיך בעליה משום דקי"ל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע וא"כ למה הכסף אינו קונה את הזהב דנהי דטיבעא הוי מ"מ הא לא שייך הכא הטעם שיאמר לו נשרף הזהב בעליה כיון דזהב נמי אין לו שמירה אלא בקרקע ומאי איכפת לן אי הוי פירי לגבי כספא ואף למאי דמסקו התוספות לעיל בא"ד דהא דלא חששו שיאמר המוכר נשרף מעותיך בעליה היינו משום דהמעות נמי באחריות המוכר הוא משום דמותר להשתמש בהם וא"כ איכא למימר דשייך לומר נשרפו המעות בעליה אי לאו מטעמא דהיתר תשמיש אפ"ה הקושיא בכאן במקומה עומדת מאי איכפת לן בחשיבות המטבע דמש"ה לא יקנה החשוב את שאינו חשוב דטיבעא לפירא לא קני הרי עיקר הטעם דמעות אינן קונות משום נשרפו חיטך בעליה ואי שייך האי טעמא במטבעות של כסף שייך נמי בזהב ואי לא שייכא בחדא לא שייכי בכולהו ועוד דבאמת לא שייך הכא לומר נשרף הזהב בעלייה כיון דלא יחדן לו ואף אי אמרינן דקונה הזהב אפ"ה יהיו באחריות עד שיגיעו ליד חבירו ומל' הסמ"ע סימן ר"ג נראה דהא דמעות אינן קונות לא פלוג רבנן אבל מסוגיא דגמרא דלקמן משמע להדיא דהיכא דלא שייך טעמא דנשרפו חטיך לא תקנו וצ"ע ודו"ק: שם הנחושת קונה הכסף. וכתב הרא"ש ז"ל בשם התוספות דנחושת לגבי דהבא טיבעא הוי והוא הכריע דנחושת פירי הוי לגבי דהבא ובס' ת"ח הקשה על סברת התוספות שהביא הרא"ש דא"כ ליתני הזהב קונה את הנחושת ונחושת את הכסף דהוי רבותא טפי וממילא ידעינן במכ"ש דזהב קונה את הכסף ומחמת זה הכריע כהרא"ש ז"ל דנחושת פירי הוי לגבי דהבא ומה מאד אני תמה על הת"ח דאדרבא לדברי הרא"ש קשה יותר דא"כ ליתני הנחשת קונה את הזהב והזהב את הכסף וידעינן במכ"ש דנחשת קונה את הכסף לכך נראה כמ"ש בשם התוספות דנחשת לגבי דהבא טיבעא הוי אבל אין כוונתם בזה כמו שהבין בעל ת"ח דנחושת הוי טיבעא ודהבא פירי וא"כ יקנה הזהב את הנחושת דא"כ הוי להו למימר איפכא דדהבא לגבי נחושת פירא הוי אלא נראה לי כוונתם דדהבא לגבי נחושת תרווייהו טיבעא הוי לגבי הדדי כמו דאינון טיבעא כל חד לגבי דנפשיה ומה"ט לדברי התוספות הזהב והנחושת אין קונין זה את זה כמו שזהב אינו קונה את הזהב וכסף את הכסף ובזה נתיישב היטב הא דלא נקט האי דינא במתני' משום דלא קתני אלא הנהו דאחד קונה חבירו ולא נקנה בקנין חבירו וכן הנהו דקונין ומקנין כדקתני במטלטלין אבל הנהו דאין קונין ולא מקנין זה את זה לא קתני הכא וכנ"ל ברור ונ"ל שכן כוונת הטוח"מ סימן ר"ג בכוונת התוספ' ע"ש ועיין בנמוקי יוסף וק"ל. מיהו קשיא לי על שיטת התוספות שכתבו דנחושת הוי טיבעא לגבי דהבא דהיאך אפשר לומר כן שהרי משנה שלימה שנינו במסכת מעשר שני והביאו התוספות לקמן שאין מחללין כסף על נחושת אלא מדוחק ולא שיתקיים כן אלא חוזר ומחללן על הכסף הרי דמהפכין מטרתי כמה זימנין כדי שלא יהא תחלת החילול כסף על נחושת ואילו בזהב קיימא לן כב"ה דמחללין כסף על זהב לכתחילה וכדקתני בסיפא אמר רבי עקיבא אני עשיתי לרבן גמליאל ולרבי יהושע את כספן דנרי זהב ובשלמא ללישנא בתרא דלקמן דלענין מעשר שאני דטעמא דב"ה משום דדרשינן כסף כסף ריבה ומדאורייתא לא אזלינן לא בתר חשיבותא ולא בתר חריפותא ואפילו כסף וזהב על נחושת שרי אלא שהחמירו חכמים שלא לחלל כסף על נחושת משום בזיון דמעשר אלא מדוחק ואפילו הכי חוזר ומחללן על הכסף אלא דאכתי קשה אלישנא קמא דלקמן דמדמינן מעשר למקח וממכר בזהב וכסף ונחושת והיינו בחדא לגבי חבריה ומדינא דאורייתא אם כן הדרא קושיא לדוכתא כיון דכסף על נחושת לא התירו אלא מדוחק ובזהב מותר לכתחילה אלמא דדהבא עדיף אלא דבזה אפשר לומר דהתוספות לשיטתייהו שכתבו לקמן דללישנא קמא למאי דקיימא לן כזקנותו דרבי דדהבא לגבי כספא פירי הוה ליתא להך מתני' דמעשר דמתירין ב"ה לכתחילה אלא צריך לומר דמוחלפת השיטה או כמו שכתב הרא"ש דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה. אמנם לענ"ד הוא דוחק גדול א"כ דתקשי מעשה דר' עקיבא ורבן גמליאל אטו כבית שמאי סבירא להו ולפי' הרא"ש ז"ל דלא כמאן. וכמו כן קשיא לי לשיטת הרא"ש וסייעתו הרמב"ן והר"ן ז"ל שכתבו להיפך שאין סברא לומר שחריפות הנחשת ידחה חשיבות הזהב והיאך אפשר לומר כן דהא לקמן בלישנא קמא מקשינן למ"ד פירות על דינרין מחלוקת מהך מתניתין דהפורט סלע ממעות מעשר שני השתא פירי על נחושת מחללינן על דהבא מיבעיא ומשני הש"ס דנחושת באתרא דסגי חריפי טפי ולפי זה מה שכתבו כל הקדמונים בפשיטות דללישנא קמא נמי כזקנותו דרבי אתיא וליתא להך מתניתין דמעשר ולא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה ולכולי עלמא אין מחללין כסף על זהב כלל וכסף על נחושת שרי מיהו מדוחק. ועוד מי שיש לו פירות של מעשר שני ואי אפשר לו לחלל על כסף כי אם על זהב או על נחשת ובא לימלך לפנינו הרי שאנו מורין לו לכתחילה לחלל על נחושת ולא על זהב הרי לפנינו דחשיבות של נחושת דוחה חשיבות הזהב אפילו במעשר דשייך טפי טעמא דחשיבות משום קדושת מעשר וכ"ש במקח וממכר ולענ"ד צריך עיון גדול ויתיישב לפי מה שיתבאר בסמוך: בתוספות בד"ה הנחשת כו' ולפר"ת דמפרש אסימון שיש עליו צורה ואינה יוצאה בהוצאה צ"ל שיוצאה בדוחק אבל לא כ"כ בדוחק כמו מעות הרעות עכ"ל. וקשיא לי דמי הכריחם לפרש דאסימון הוי יותר טיבעא ממעות הרעות אדרבא היה להם לפרש דאסימון גרע ממעות הרעות והא דקתני אסימון קונה מטבע האי מטבע היינו אפילו מעות הרעות והיא גופא קמ"ל דמעות הרעות לגבי אסימון טיבעא הוי ואסימון פירא ואין זה דוחק לפרש סתם מטבע אפילו על מעות הרעות שהרי בכה"ג מסקו התוספות עצמם בהא דמטלטלין קונין מטבע דהיינו אפילו מעות הרעות ואסימון אף על גב דברישא משמע דאסימון לאו בכלל מטבע הוא אם כן יותר שייך לפרש נמי מטבע דרישא לענין מעות הרעות ואין להקשות דאם כן בבא דמטלטלין קונין את המטבע מאי קמ"ל דאי לענין מעות הרעות ממילא ידעינן כיון דאסימון קונה אותם כ"ש שמטלטלין יקנו אותן דהא אפ"ה איכא למימר דמטלטלין קונין מטבע קמ"ל רבותא שקונין אפילו את האסימון כדמסקו התוספות עצמם דאסימון נמי בכלל מטבע דסיפא ויש ליישב דבשלמא למה שמפרשים התוספות דהאי מטבע דרישא היינו מטבע טובה היוצאת בכ"מ בטוב אם כן לא תקשי לך הא דמפרשי דבכלל מטבע דסיפא היינו אפילו מעות רעות ואסימון דאף ע"ג דחזינן להדיא דאסימון לאו בכלל מטבע הוא מדקתני רישא אסימון קונה מטבע לא קשיין אהדדי דמטבע דרישא היינו מטבע עובר לסוחר מש"ה אין אסימון בכלל אבל מטבע דסיפא היינו שנקרא בשם מטבע לשום אדם ומשו"ה הוי שפיר אסימון בכלל מטבע לגבי מטלטלין אבל אם נפרש מטבע דרישא על מעות רעות וא"כ חזינן להדיא דאסימון לא שייך כלל להיות נקרא בשם מטבע מדקתני אסימון קונה מטבע והאי מטבע ע"כ היינו משום מטבע כיון דאמעות הרעות קאי אם כן מוכח דאסימון אפילו שם מטבע ליכא עליה וא"כ תו לא מצינן לפרש מטבע דסיפא על אסימון דהא אסימון לאו מטבע הוא ועל מעות הרעות נמי ליכא לפרש מטבע דסיפא דתקשה מאי קמ"ל הא שמעינן לה במכ"ש מבבא דרישא דאסימון קונה מטבע דאוקמינן במעות הרעות אע"כ דמטבע דרישא היינו מטבע טובה. וא"כ קשה מאי קמ"ל אע"כ דאסימון עדיף ממעות רעות כ"נ לי נכון לשיטתם ודו"ק. ובסמוך אכתוב עוד תירוץ אחר בזה: בא"ד ומטלטלין קונין מטבע אשמעינן דקונין אפילו מטבע כמו מעות הרעות ואסימון כו' ולגבי מטלטלין מיקרי טבעא עכ"ל. מה שכתבו אשמעינן דקונין אפילו מעות הרעות ואסימון כו' הלשון אינו מדוקדק דמה חידוש הוא זה ומהיכא ידעינן בזה דטבעא הוי דהא אפילו אי הוי פירא לגבי מטלטלין אפ"ה במשיכת המטלטלין קונה אותם דכל המטלטלין קונין זה את זה אלא עיקר החידוש במה דמסיק דמטבע דהיינו מעות רעות ואסימון אין קונין את המטלטלין והיינו ע"כ משום דטבעא הוי לגבי מטלטלין א"נ י"ל דמ"ש הל' ומטלטלין קונין מטבע אשמעינן כו' היינו דבמה שכוללן התנא בשם מטבע אשמעינן דשם מטבע מיהו עלייהו לגבי מטבעות כמ"ש בסמוך ואין להקשות לשיטת התוספות דאסימון היינו נמי בכלל מטבע דסיפא אף על גב דלא הוי בכלל מטבע דרישא ואם כן איכא למיטעי דבסיפא נמי לאו בכלל ויותר היה לו לתנא דמתני' למתני מטלטלין קונין אסימון והוי ידעינן דמכ"ש שאר מטבעות הא ליתא שהרי לשיטת התוספות מעות הרעות גריעי טפי מאסימון ואם כן אי הוי תנא בסיפא אסימון לחוד ה"א דדוקא אסימון אינו קונה את המטלטלין אבל מעות הרעות דגריעי פירא נינהו אפילו לגבי מטלטלין וקונין את המטלטלין דמטלטלין קונין זא"ז מש"ה איצטריך למתני בסיפא לשון מטבע שכולל מעות הרעות ואסימון ואפשר שמזה עצמו הוכרחו התוספות לפ' דמעות הרעות גריעי מאסימון כי היכי דלא תקשי ליתני אסימון להדיא בסיפא ודו"ק. מיהו כ"ז כתבתי לשיטת התוספות אבל לולי דבריהם היה נראה לומר דודאי אסימון גרע טפי ממעות הרעות דאסימון ליתא בכלל מטבע כדמשמע מבבא דרישא ואם כן יש לנו לומר דפירי גמירי נינהו אפילו לגבי מטלטלין וקונין זא"ז וכן נראה להדיא מלשון הרמב"ם וכמו שפירש שם ה"ה וכן משמע מל' הנימוקי יוסף ע"ש אלא שלשונו מגומגם קצת ואין להקשות דא"כ דאסימון בכלל מטלטלין נינהו ליערבינהו וליתנינהו אסימון ומטלטלין קונין את המטבע ואין מטבע קונה אסימון ומטלטלין דהא בבבא דרישא נמי יש להקשות כן ליתני הזהב והנחשת קונין את הכסף ואין הכסף קונה את הזהב ונחשת אע"כ דמילי מילי קתני וא"כ כל מה שיש לפרש שם יתפרש ג"כ בבבא דסיפא ואין להאריך: +
פתח עיניםשיכול אין לי אלא הוא אמר לעבדו וכו'. בירושלמי על משנתנו בסוף הפרק חסר לשון ומצאתי להרב השלם כמהר"ר מנחם די לונזאנו זלה"ה בהגהותיו לירושלמי מכתב ידו הקדושה שכתב מה שחסר בדפוס מירושלמי כתיבת יד וראיתי להעתיקו לזכות את הרבים וזהו הלשון. ומ"ט דב"ש פשע על כל דבר פשע מה מקיימין דב"ה פשע על כל דבר פשע תפתר ששלח בו יד על ידי שליח. ר' יוסי בר חנינא בעי מה את אמרת ליטול נטל והתני ר' אושעיא נשברה או שהחמיצה נותן לו דמי כלה כלום החמיצה אלא מחמת טלטול. ר' שמואל ר' אבהו בשם ר' אלעזר שליחות יד שנאמרה בש"ח אינו חייב עד שעה שיחסר. ר' שמואל בעי קומי ר' אבהו מה את אמרת חיסר או אפילו לא חיסר א"ל ולא דא היא שאלתיה דר' יוסי בר חנינא ליטול נטל אין תימר ליטול אפילו לא חיסר ואין תימר נטל עד שעה שיחסר. אין תימר ליטול החזירה במקום למקומה בין למקום אחר פטור ואין תימר נטל החזירה למקומה פטר למקום אחר חייב. ר' אבהו בשם ר' יוחנן נאמר שמירה בש"ח. ונאמר שמירה בש"ש ולא דמיא [שמירה] שנאמר בש"ח לשמירה שנאמר בש"ש אפילו הקיפו חומה של ברזל אין רואין אותו כאלו שמר. היה יכול להציל חייב שאינו יכול להציל פטור. אין אומרים אלו היה א' שם היה יכול להציל. ר' אלעזר בשם ר' אושעיא נאמרה שליחות יד בש"ח ונאמרה שליחות יד בש"ש שליחות יד שנאמרה בש"ח אינו חייב עד שעה שימשוך שליחות יד שנאמרה בש"ש כיון שהניח מקלו ותרמילו עליו חייב. שמע ר' יוסי בן נהוראי ואמר אני איני מקבל עלי את המדה הזו אלא א' זו וא' זו אינו חייב אלא עד שימשוך. ר' אמי בשם ר' אלעזר ותני ר' אושעיא כך לא יאמר שליחות יד שנאמרה בש"ש שאינו צריך הייתי למד מש"ח מה אם נושא שכר שהחמירה בו תורה אינו חייב עד שעה שימשוך לאיזה דבר נאמרה שליחות יד בנושא שכר שא"צ להחמיר עליו כיון שהניח מקלו ותרמילו עליו חייב. א"ל ר' יוסה אם אומר אתה כן נמצאת למד קל מחמור להחמיר עליו דו יכיל מימר ליה מה אם נושא שכר שהחמירה תורה בו אפילו משך יהא פטור אלא כיני לא יאמר שליחות יד שנאמרה בשומר חנם שא"צ הייתי אומר עד שעה שימשוך נושא שכר שהחמירה בו התורה כיון שמשך (חייב) לאיזה דבר נאמרה שליחות יד בש"ח שאינו צריך להחמיר על נושא שכר כיון שהניח מקלו ותרמילו עליו חייב (כל זה הלשון חסר בירושלמי בדפוס): המטבע אינו קונה את אסימון. הערוך פירש בערך אסימון שהוא כסף שאין עליו צורה. ופירוש פולסא מטבע של נחשת ויש בו צורה ולכאורה יקשה דבש"ס מאי אסימון פולסא וכפי הערוך חלוקים במינם ובצורה. אמנם י"ל כדמשנו התוס' בסוגיין ובעירובין דף ל"א בעד רש"י דכל דבר שאינו מתוקן כהלכתו קרי ליה אסימון. ועיין בתוס' שבת דף ס"ה. וברבינו שמשון פ"א דמעשר שני: +
חידושי הרי"מהזהב קונה את הכסף כו' מפרש בגמ' למ"ד אין מטבע נקנה בחליפין ע"כ בתורת דמים ומחייב איבעי למיתני רק קמ"ל שקונה החיוב כמו שהתנה מארנקי חדשה וכה"ג כו'. ולכאורה למ"ש תוס' מ"ג בטעם שתיקנו דאין מעות קונה משום נשרפו כו' דעתה יאמר נשרפו מעותיך כו' ומה הועילו ותירצו או משום דכספים אין להן שמירה אלא בקרקע כו'. או כיון דעכ"פ רשאי להשתמש במעות והוי שואל או לוה עלייהו ע"ש. וכאן שגם זהב מטבע לגבי נפשיה לענין אין להם שמירה ולענין מפקיד מעות מותרין כו' נשאר קושית תוס' למה כסף אינו קונה זהב הא שייך בשניהם בשוה נשרפו כו'. ולא פלוג לא שייך בתקנה זו כמ"ש בגמרא במושכרת דלא שייך לא תיקנו. שוב ראיתי שהפ"י הקשה כנ"ל והניח בצ"ע. ולע"ד לא קשה מידי דאי מעות יקנה לא נעשה שומר כלל על החפץ או על המטבע זהב שקנה הלוקח דהוי כטול את שלך דאף שומר חנם לא הוי דהא קי"ל אינו שומר עד שיקבל עליו לשמור כמבואר סוף הכונס תוס' ורמב"ן שם. וגמרא ב"ק גם לר' דבסתמא קיבל עליו נטירותא היינו כשאמר כנוס לרשותי כו'. אבל לא כשזה קנה החפץ ויכול ליקחו מיד ובמה שאינו לוקחו ממנו לא נעשה המוכר שומר על החפץ. לא מיבעיא לרמב"ם והפוסקים דבעי משיכה. ומכור במה שנטל מעות והקנה ללוקח אין בזה משיכה בתורת שומר על החפץ הנמכר. רק אף לתוס' דבמה שנסתלקו בעליו משמירה נעשה שומר. היינו כשציוה להסתלק והוא ישמור. משא"כ במוכר כנ"ל. דבמה שקיבל דמי החפץ הוי כאמר טול את שלך. וממילא לא שייך היתר תשמיש בהמטבע זהב דאינו נפקד כלל. ואף אם היה רשאי להשתמש לא מחייבו דקי"ל היתר תשמיש משוי ש"ש וכשאינו מקבל שמירה לא שייך שיהיה ש"ש אף שיכול להרויח בחפץ של חברו: ובל"ז באמת אסור להשתמש במטבע זהב שקנה זה. דזה עיקר החילוק בין חפץ למעות דחפץ שיש בו יוקרא וזולא הוא שלוקח רוצה דבר זה שקנה שהחפץ הוא הנמכר ונקנה. והתשלומין של החפץ הוא המעות המטבע שאין קפידא בגוף המעות רק שיהיה לו מעותיו בעד החפץ. ואין חילוק בין מעות זה למעות אחר. ולכך מה"ת מעות קונה שזה מורה יותר על הקנין שנסתלק מוכר שקיבל דמיו מן משיכה בלא מעות כיון דהחפץ של המוכר והקנין מצדו. וחכמים תיקנו להיפוך שמשיכת החפץ יועיל לחייבו ושיקנה מצד הלוקח כנ"ל. ומה"ט דהבא אף דלגבי מטלטלין טיבעא לגבי כספא הוי פירי והטעם דודאי אפשר ליתן מטבע זהב בתורת דמים שאין זה מקפיד דוקא בדינרי זהב רק בתורת מטבע ודמים. ופעמי' שזה רוצה לקנות הדינרי זהב בתורת חפץ כיון דשייך בהו יוקרא וזולא. ולכך לגבי כספא כיון דחריף לענין לצאת בהוצאה טפי מזהב ע"כ כיון שזה נותן הכסף בעד הזהב א"כ מורה קנין זה שזה רוצה הדינרי זהב בתורת חפץ לא בתורת תשלומין דהא אדרבא זה משלם הכסף דחריף טפי כדי ליקח הזהב. ומה"ט הוי דינרי זהב פירי נגד כסף. משא"כ במטלטלין אדרבא אמרינן שמוכר בעד דינרי זהב בתורת תשלומין בעד החפץ ככל מקח רק שמתנה מטבע זו והוי טיבעא כנ"ל: וא"כ אף אי נימא במפקיד לשולחני מעות מותרין אף בדינרי זהב מותר להשתמש. היינו משום דלגבי נפשיה טיבעא ושייך שניתן להוצאה ומותרין סתמא נתרצה שכשירצה יוציאן והוי לוה שע"ד כן הפקיד. ואפשר דיש בו דין סתם הלואה ל' יום דעל דעת כן הפקיד באם ירצה יהיה לוה. וממילא גם קודם שהוציא הוי שומר שכר מטעם היתר תשמיש. אבל בחפץ שלא ניתן להוצאה לא מצינו כלל מפקיד כלי אצל בע"מ שדרכו להשתמש בכלים כאלו שיהיה רשות לנפקד להשתמש ודוקא מעות כנ"ל. וא"כ בכסף שקונה זהב שמורה שזה קונה הזהב בתורת חפץ שרוצה בדינרי זהב ודאי אסור זה להוציאן כשאר חפץ. וא"כ שייך שפיר נשרפו דאינו חייב מג' טעמים א' דלא קיבל מעולם שמירה על הדינרי זהב והוי כטול כיון שקנה הדינרי זהב במה ששילם הכסף וכיון שאינו נפקד לא מהני היתר תשמיש למשוי' שומר שכר כנ"ל. ועוד דאסור להשתמש כיון שקנאו בתורת חפץ שרוצה בד"ז וכי יעלה ע"ד שזה קנה שצריך לו ככל חפץ ויהיה מוכר רשאי להוציאו. ועוד ג' דאי מעות יקנה לגמרי א"כ אין לו שום זכות בד"ז והוי כמו שכ' תוס' לר"ל דמשיכה מה"ת שזה אינו רשאי להוציא המעות דדוקא לר"י שעכ"פ מה"ת קני ע"ש. ודוקא אחר התקנה שמעות לא קני ולא קנה הד"ז שפיר נגד הכסף לא שייכי כל ג' טעמים הנ"ל. דכסף שנתן לוקח בתורת טיבעא ותשלומין בעד הזהב שפיר נעשה שומר עליו דהא קיבל המעות לשם קנין ותשלומין בעד החפץ. וניהו דמסברא הא' שזה לא הקנה המעות לגמרי עד שיגמור קנין החפץ וימשוך מ"מ עכ"פ שומר הוא עליו דקיבלו ע"ד כן וככנוס ברשותו דסתמא קיבל נטירותא דצריך שיהיה המעות אצלו עד שימשוך ושפיר היתר תשמיש משוי שומר שכר דהא נתנו שיוכל להוציאן ע"ד שיהיה שלו. דא"צ לחוש שמא יחזור ויתבטל ויקבל מי שפרע. וממילא הוי עכ"פ כמותרין בשולחני. וטעם א' דתוס' שייך ג"כ דאין לכספים שמירה אלא בקרקע דגם בלא היתר תשמיש עכ"פ שומר הוי. ומה"ט גם מטלטלין קונה דינרי זהב דכיון שנותן הזהב בתורת טיבעא ותשלומין שפיר יכול להוציאן גם אי אינו קונה כנ"ל. וגם נעשה שומר דהא צריך להיות אצלו כנ"ל. משא"כ בכסף וזהב שפיר על הכסף שייך כנ"ל. ולא על הזהב שקנה זה בתורת חפץ ושיקחנו מיד כיון ששילם המעות שייכי כל ג' טעמים הנ"ל דלא נעשה המוכר שומר כלל על הדינרי זהב ושייך נשרפו כנ"ל ולא קנה. אבל אחר התקנה לא יהיה שייך כלל על הכסף נשרפו דהכסף שפיר שייך טעם תוס' כנ"ל. וכן להיפוך אי דהבא טיבעא לילדותי' דר' ג"כ שייך כל הנ"ל להיפוך דדהבא בתורת תשלומין וכספא בתורת חפץ דאיהו דאיקור וזול והוא כנ"ל ג"כ וא"ש. רק לטעם שכ' תוס' עירובין דמעות קל להציל קשה. וצ"ל לא פלוג: דלכאורה עדיין קשה ק' תוס' מ"ז דלמה עקרו קנין מעות היה להצטרך שניהם ותירצו דא"כ יאמר המושך נשרפו כו' אי לא יקנה במשיכה לחוד ע"ש וא"כ בזהב כו' מטבע נשאר כנ"ל. דאף אי משיכה לחוד לא יקנה מ"מ לא יאמר נשרפו כו'. דהמושך שפיר שומר על המעות ושייך כספים כו' וגם שואל שרשאי להשתמש כו' כמו המוכר על המעות דגם זה לקחו ע"ד שישאר שלו. ולא שייך ב' חלוקים הנ"ל. רק חילוק א' שייך גם בזה. דנגד מוכר בתורת מעות קני מה"ת ורשאי להשתמש גם אחר התקנה כמ"ש תוס'. משא"כ המושך הזהב בתורת פירי אי משיכה לחוד לא יקנה רק עם מעות א"כ לא קני הזהב לא מה"ת ולא מדרבנן ולא יהיה רשאי להשתמש כמו המוכר לר"ל דמשיכה מה"ת כמ"ש תוס' ויהיה שייך נשרפו כנ"ל: אך גם בל"ז לא קשה דבשלמא במה שעקרו חכמים קנין דאורייתא של מעות לא תיקנו משום לא פלוג רק היכא דל"ש נשרפו כו' נשאר הד"ת להיות מעות קונה כמו היה חצרו מושכר כו'. ושייך קושיא הא' הנ"ל. ומיושב כנ"ל. אבל לענין שיצטרך שניהם לא שייך רק כמו שהקשו תוס' דהיה להם לתקן תחלת התקנה כך. אבל אחר שתירצו דבחפץ ומעות א"א לתקן כך דיהיה שייך לגבי הלוקח המושך נשרפו כו'. וע"כ הוצרכו לתקן דמשיכה לבד יקנה. א"כ ודאי דשייך לא פלוג ואף בזהב וכסף דהוי פירי לגבי אידך ואין שייך טעם הנ"ל מ"מ כיון שגם זה א"א לשאר הדאורייתא קנין מעות לחוד כנ"ל דיהיה שייך נשרפו כו'. רק דיהיה תקנה חדשה בזה להצטרך שניהם. וודאי דלא קשה דלא פלוג רבנן. ולא תיקנו תקנה מחודשת במטבע דהוי פירי שלא יהיה כדאורייתא ולא כשאר תקנה דרבנן. ונשאר התקנה כמו בכל מקום. ומה בכך שגם כשיצטרך שתיהן יהיה מסולק חשש נשרפו מ"מ כיון שגם עכשיו מסולק כשמשיכה לחוד קונה למה יחלקו משאר קנין דחפץ. ופשוט: שם הכסף אינו קונה את הזהב. למסקנא דלא בתורת חליפין רק מחייב א"כ הפי' דאינו מחייבו בזהב. וכמו פוסק על הפירות דלא קני רק למי שפרע. אך קשה אי מה"ת מעות קונה לחייבו בפירות א"כ למה לא יקנה מדרבנן הא לא שייך נשרפו כו' כיון שלא קנה פירות מיוחדין רק איזה שירצה. וגם זה הקשה הפ"י והניח בצ"ע ע"ש: והנה היה נראה די"ל דלא מהני כלל מה"ת כיון דלר"י דבר תורה מעות קונה היינו שקונה חפץ מיוחד כיון ששילם דמי החפץ. אבל כשאינו מקנה דבר מיוחד. רק חיוב הגוף על עצמו שיתן לו זה לא מצינו שיהיה נקנה במעות וכמו שטרות דאחרים שאינו נקנה בכסף. וכן שיעבוד הגוף אינו נקנה כלל לשטת ר"ת. כמו כן שיעבוד הגוף של עצמו ג"כ אינו נקנה בכסף שישתעבד ליתן לו פירות דוקא. ובהלואה חייב לשלם אותו דבר שהלוה הן מעות הן פירות. דאף דלהוצאה ניתנה מ"מ לא נקנה לו לגמרי רק שיחזיר לזמן שקבע אותו דבר שהלוהו. ולכך אף הוזל או נפסל מטבע נותן מה שהלוהו. דכן הוא השיעבוד של הלואה מה"ת שיש חיוב עליו לשלם מה שלוה. אבל אם מתחייב בעד מעות שלוה ליתן לו פירות לא מהני וכמ"ש הרא"ש ע"ז ס"ג במחייב א"ע עבור שכר פעולה בחפץ. אך שם בחפץ זה ובטלה סתם אמר בגמ' שם דלא הוי אתנן. אך שם י"ל אף שקנה החיוב מ"מ הטלה לא קנתה עד המשיכה. וק"ס מהני גם בזה דאדם יכול להתחייב בקנין מה שאינו חייב ומחויב גם חטין וכה"ג דלקיים כל דבר כתיב. משא"כ מטבע דא"נ בחליפין ורק בתורת דמים והוי דמי חפץ הנמכר ונקנה מה"ת אבל לא דמי חיוב שיתחייב בחפצים בתורת קנין וחיוב אינו נקנה בכסף. דאף פועל יכול לחזור וע"ע דוקא נקנה בכסף דגופו קנוי. וא"כ י"ל דלא מהני פוסק אף כשמושך חפץ ומתחייב עבורו חטין וכה"ג רק בתורת חליפין דקונה החיוב אבל לא בתורת דמים וא"כ לא מהני גם מה"ת פוסק על הפירות ונותן דמים. ומ"ש תוס' דמשום דקני למי שפרע לא הוי רבית. היינו דהא ודאי דלר"מ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם אף דקודם שבא לעולם יכול לחזור ונגמר הקנין כשבא לעולם מ"מ מהני אף אם נתייקר אז ולא חשיב רבית דהא קנה דבר זה כשיבא לעולם בין יוקר ובין זול. וא"כ גם לדידן לכשאקחנה קנוי' לך דכשבידו חשיב ברשותו ולכך ביצא השער שמצוי לקנות שפיר מהני הקנין שפסק לקנות כשבא לרשותו וכיון שקנה אינו רבית כמו לר"מ כנ"ל. רק דלא עדיף מבא לעולם ומעות אינו קונה דכיון דנגמר הקנין כשקנה ובא לעולם אפשר במשיכה. ולכך אמר הטעם דעכ"פ קנה אז מה"ת למי שפרע במעות לחוד דיש חפץ מיוחד לקנות. אבל לענין שלא יוכל לחזור קודם שקנה י"ל דלא מהני כלל מה"ת שיהיה בעד המעות שנתן עליו נקנה החיוב עליו ליתן חטין דוקא. ולכך באינו מצוי גם מי שפרע ליכא עיין ברמב"ם: וי"ל דכשחוזר מקודם יכול להחזיר המעות ולא לקנות וגם מי שפרע ליכא. ומאי דמשמע מדברי הפוסקים בפוסק על הפירות דגם כשחוזר קודם שייך מי שפרע. י"ל למסקנא דלר"ל דברים ואיכא בהדייהו מעות איכא מי שפרע אף דלא קני מה"ת. י"ל דגם לר"י אמרינן למסקנא סברא זו דאף במה דלא קני מה"ת מ"מ דברים עם מעות יש מי שפרע. וממילא גם לענין הפסיקה שנתחייב ונתן מעות אף שלא נתחייב מה"ת דאין מטבע נעשה חליפין מ"מ קני למי שפרע כמו לר"ל כנ"ל. וראיה לזה דאי הוי קני החיוב מה"ת בפוסק א"כ גם מדרבנן הוי קונה דאין מה למשוך עתה וכמו בלן דלא מחסרא משיכה וקני בכסף. וע"כ דהחיוב לא קני כלל רק את הפירות ושייך משיכה כשיקנה. וממילא גם, מה"ת לא קני עד שזה קונה הפירות: וממילא אף שיש לו חטין או זהב ג"כ אינו קונה דגוף החטין הפקיעו חכמים הקנין דיהיה שייך נשרפו וכיון שאינו קונה גוף החטין ממילא החיוב לא קני כלל מה"ת ואין עליו חיוב ליתן לו כלל. ואף דלכאורה בתורת מחייב עצמו במה שאינו חייב יקנה כדאמר במתנה שומר חנם להיות כשואל בהאי הנאה דמהימן ליה משעבד נפשיה כו'. ז"א די"ל הנאה זו חשיב כחליפין וכלי וכמ"ש הנ"י. או דשם חילקה תורה דין שומרין מהני קבלתו להיות שומר כשואל דכה"ג מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים. ולכך בשטרות וכה"ג דאימעוט לא מהני הקבלה עד שיתחייב בקנין. ובלוה שמתחייב פירות שאין חיוב זה כלל צריך להתחייב בק"ס. ואפותיקי דלא יהיה לך פירעון אלא מזו דמשמע דמהני מה"ת. י"ל בקרקע ועבדים משום דקנינם בכסף וגם בל"ז שיעבודא דאורייתא על קרקע ועבדים. ועשה שורו אפותיקי אפשר באמת בקנין אחר לא מחמת ההלואה דאינו נקנה בכסף: אך בפסחים בהא דלמפרע גובה בחמץ דאף במטלטלין היה מהני להיות שלו למפרע והא כסף אינו קונה. אך ע"כ לחלק דהא עכ"פ מדרבנן משיכה בעי ולס"ד דלא הרהינו איך מועיל. וע"כ דסבר לנכרי בכסף או דלענין שיעבוד שפיר י"ל כיון דמן התורה אף שיעבוד מטלטלין דאורייתא. א"כ לענין שנקנה בתורת שיעבוד למ"ד למפרע גובה א"כ שיעבדה תורה בענין זה שיהי' שלו למפרע כשגובה. וע"ז לא הוצרכו חכמים להפקיע דלא שייך נשרפו כנ"ל. ושפיר קני למפרע בכסף. וגם כיון דהלואה להוצאה נתנה רק לזמנו מחויב לשלם א"כ לענין שנקנה בתורת שיעבוד מטעם למפרע גובה אין אז מה למשוך ושפיר קונה. משא"כ לדידן דמכאן ולהבא גובה רק במה שמחייב מעצמו כנ"ל צריך קנין. וא"ל כאן אף דלא קני הזהב בתורת קנין. עכ"פ הכסף הלואה ושייך לאביי למפרע גובה דהזהב משועבד לו. ז"א דהא רוצה להחזיר הכסף ולא יגבה כלל הזהב. ולדידן במטלטלין לא שייך כלל. וגם י"ל דרק בהלואה שייך בהאי הנאה דמהימן ליה שהוא לזמן גמור ומשעבד במה שאינו חייב וממילא מהני על חטין וכה"ג גם כן. וכמ"ש תוס' ריש פרק הנושא כתובות שהקשו על ר"ת במחייב בדבר שאינו חייב דמטלטלין אינן נקנין בשטר ותירצו דמצינו במה שגמר ומשעבד דמהני כקנין ע"ש. אולם אינו מבואר אותן קנינים אי מן התורה או דרבנן שהוא רק מסברא דגמר כו'. וי"ל גם בהלואה וכן פוסק כו' שהוא לזמן שייך דמהימן ליה ויכול להתחייב במה שאינו חייב ממילא מהני החיוב חטין כמו בקנין כנ"ל. משא"כ אם מתחייב מיד כמו כסף קונה זהב כו'. דלא שייך מהימן ליה דזה רוצה ליקח הזהב מיד. ודוחק: עוד י"ל למ"ש לקמן דקשה לר"י דד"ת רק מעות קונה ולא משיכה. א"כ גם מעות לא יקנה דבמה זכה מוכר במעות שנגדו רק משיכה במעות. ואף דמציאה ומתנה מודה היינו שאינו מחוסר כלום ליתן בעד החפץ קונה משיכה. משא"כ מכר דמחוסר ליתן המעות. וא"כ גם על משיכת המעות מחוסר ליתן החפץ תמורת המעות. וממילא לא יקנה מוכר מעות במשיכה עד שיתן החפץ ג"כ ואז נקנו שניהם. ועיין מ"ש לקמן טעם החילוק: אולם עוד י"ל פשוט דבמעות הא קונה זה הלוקח גוף החפץ מיוחד. ושוב אינו מחוסר כלום דכל היכא דאיתא ברשותיה דמריה איתא כפקדון ביד המוכר. ושפיר כשקיבל מוכר המעות זוכה במשיכה כיבי מתנה דאינו מחוסר כלום. ודוקא להיפוך משיכה דלוקח בחפץ לא קנה דמחוסר נתינת מעות דהא לא קנה מוכר המעות במשיכתו דלוקח רק שנתחייב לשלם לו ושפיר מחוסר ואינו קונה ולכך בחליפין שזה קונה גוף החפץ כמו המוכר שפיר קנה כנ"ל משא"כ הלוקח כנ"ל. אבל מוכר זוכה שפיר במעות דכבר נתן החפץ כיון דלוקח זוכה כנ"ל. ולכך מן התורה מעות קונה כנ"ל. וא"כ בפוסק חטין או במשנה כאן שנקנה בתורת כסף החיוב שמתחייב זה במטלטלין וכה"ג שוב לא קני מה"ת דאין כאן קנין מעות כלל. דאינו זוכה במעות שהוא רק משיכה ועדיין לא נתן תמורת המעות שהוא החטין או הזהב כו'. כיון שרק חיוב עליו ולא זכה לוקח בגוף החפץ כלל. שפיר הוי כמשיכת לוקח דלא קני מן התורה שמחוסר נתינת המעות כנ"ל: וא"כ מיושב החילוק בין הלואה די"ל דשפיר מהני אפותיקי מן התורה או למפרע גובה וכנ"ל אף במטלטלין דשפיר לענין לקנות הלוה המעות בתורת הלואה ודאי דמשיכה קונה מן התורה דאינו מחוסר כלום ליתן עכשיו בעד ההלואה שהתשלומין לזמן וזה עיקר ענין ההלואה שהוא שלו לזמן ובעד זה אינו נותן כלום וקנה המעות בתורת מלוה ממילא קני זה החפץ בתורת שיעבוד בעד ההלואה לענין כשלא ישלם שיהיה שלו בתורת גוביינא. וממילא גם מדרבנן קונה דלא שייך נשרפו כו'. משא"כ בתורת קנין שנותן מעות שיקנה החפץ ולא חפץ מיוחד רק חיוב הוי כחיוב המעות בעד החפץ ולא קני המעות כלל מן התורה. ואף למ"ש תוס' דאי אינו קונה המעות הלואה אצלו א"כ לכאורה עכ"פ קני המעות. ז"א דהקנין צריך להיות מורה שקונה וכאן בהיפוך אי קונה אינו הלואה ואין הקנין בתורת קנין מורה שיקנה בתורת הלואה ובלא זה אי אינו קונה מן התורה גם הלואה לא הוי כמו לר"ל כמ"ש תוס': ובזה יש לישב ג"כ הא דפוסק על הפירות ויש מי שפרע כמבואר בש"ע דקשה למ"ש דלא קני מן התורה. דמנ"ל דר"י יסבור כר"ל לענין זה בדברים ומעות יהיה במי שפרע אף היכא דלא קני מן התורה כיון דרק מצד ההכרח משני כן לר"ל ולר"י נשאר כמו לס"ד דדוקא משום דמן התורה קני. ולמ"ש י"ל כיון דהטעם דלא קני משום דמחוסר כנ"ל ולא קני מן התורה המעות כנ"ל. וא"כ עכשיו דתקנו חכמים דמשיכה קונה אף שמחוסר נתינת מעות. א"כ שוב המוכר קנה המעות גם בחיוב כנ"ל כמו משיכה בלוקח כן זכה המעות במשיכה כנ"ל. ושוב קונה מן התורה החיוב פסיקה דחטין כנ"ל. דלענין זה שת"י קי"ל הפקר ב"ד הפקר שזוכה בו מן התורה. ולענין קנין משיכה עשו לא פלוג. ועוד דשייך נגד המוכר התקנה דאי לא יקנה המעות במשיכה יהיה שייך על המעות נשרפו כמ"ש תוס' בטעם הב' דלא יהי' רשאי להשתמש בהם כלל כיון דלא קני לא מן התורה ולא מדרבנן כיון שמחוסר כנ"ל. ושייך שפיר התקנה שנקנה המעות במשיכה. ואז כיון שקונה קונה לוקח למי שפרע וממילא מותר להשתמש בהם וליכא נשרפו כו'. וא"כ כיון שזוכה במעות מדרבנן והם שלו מטעם הפקר ב"ד כו'. קונה זה מן התורה החטין ושפיר רק מדרבנן ושייך מי שפרע גם לר"י כנ"ל: ומ"מ לא קשה דאם כן גם מדרבנן יקנה דלא שייך נשרפו ולא אמרינן בזה לא פלוג דזה אינו דמה שחילקו חכמים בעלי' מושכרת כו'. היינו שנשאר הדאורייתא בלא התקנה ואוקמוה אד"ת בלא שייך החשש כנ"ל. אבל כאן אם ישאר הדאוריי' בלא התקנה לא יקנה כלל מן התורה דאין כאן קנין מעות כלל שלא זכה בהם. ורק מצד התקנה שקונה במשיכה ושוב שייך לא פלוג ונשאר התקנה לגמרי שלא יקנה גם הלוקח במעות לחוד בכל מקום אף דלא שייך נגדו נשרפו כו' כיון דמן התורה לא קני כלל רק ע"י התקנה א"כ נשאר התקנה נגד שניהם. ואעפ"כ לענין מי שפרע שפיר קני דהא אחר התקנה דמשיכה קונה שפיר קנה מה"ת כנ"ל: וכן נראה לע"ד לדינא דהא מבואר במשנה דכסף אינו קונה הזהב וכן מטבע אינו קונה מטלטלין וכיון דבמשנה הפי' מחייב למאי דקי"ל אין מטבע נעשה חליפין ע"כ דאין מטבע מחייב מטלטלין. וכן מטלטלין קונין זא"ז דמפרש רש"י רק או בחליפין או בדמי משום לא שכיח וכן מבואר בגמרא להדיא ע"כ דבתורת דמים לא היה מתחייב כשאומר שבעד החפץ יתחייב לו חפצים אחרים לא מיחייב כלל. דמן התורה מעות קונה חפץ מיוחד. ומשיכה שקונה היינו לשלם דמיו דעכ"פ לקח ממנו חפץ וחייב לשלם לו ותשלומים הם דמים רק [דמרבינין] שוה כסף ככסף מישוב. אבל חיוב על חפץ שהוא שוה כסף אין כלל דשוב הוי שזה רוצה לקנות חפצים אחרים וצריך ע"ז קנין באותן החפצים. או בתורת מחייב עצמו דבר שאינו חייב זה מהני גם על חטין וחפצים. אולם ע"ז צריך ק"ס או שטר בגווני דמהני להתחייב במה שאינו חייב. אבל לא ממילא בתשלומי החפץ דגם מן התורה לא מהני כנ"ל וכפשטא דמתניתין כנ"ל. והא דמתחייב ע"י הזהב ליתן מארנקי ישנה או חדשה. היינו כיון דתרווייהו מטבע ודאי מהני כשהתנה ליתן ממטבע שהתנה. דכמו שאמרה תורה דלוה דינא בזוזי דאדעתא דהכי אוזפיה כן במתנה איזה מטבע צריך ליתן כמו שהתנה ואין זה צריך קנין אחר רק נכלל בתשלומין. ועדיף ממ"ש תוספ' פרק הנושא ב"כ לכהן כיון שאינו אלא בירור למי מהני להתחייב ע"ש. וכן בזה שרק באיזה מטבע יהי' התשלומין. אבל לענין חפצים שצריך בהם קנין א"א להתחייב בתורת תשלומין ממילא: שוב ראיתי בספר מחנה אפרים דף ל' סי' נ' שכתב דמחויב בחפצים דלא כנ"ל. וראייתו מארנקי חדשה ע"ש ואינו כלום כמ"ש ומרמב"ן בת' סי' רכ"ה אין ראיה כלל דשם זקוקין ג"כ מטבע. וגם שם בהלואה דשייך בהנאה דמהימן ליה וגם כמ"ש. אבל בקנין לע"ד פשוט דלא מהני כמבואר פשטא דמתניתין דמטבע אינו מחייב מטלטלין כנ"ל. ומ"מ מי שפרע איכא כמ"ש וכמבואר בש"ע כנ"ל. אך אפשר בפוסק שיתן לזמן שייך ג"כ כנ"ל בהלואה דקני המעות מן התורה שאין מחוסר עתה. אך לא מצינו שנקנה משיכה מן התורה כשמתנה ליתן המעות לאחר זמן דג"כ אינו מחוסר עתה נתינת מעות מ"מ לא הוי כמציאה ומתנה כיון שהוא חיוב בעד החפץ כן להיפוך ולא דמי להלואה כנ"ל. אך לטעם אחר שכ' לקמן בעזה"י י"ל דמוכר קני המעות ע"ש: עוד י"ל במשנה דהפי' הוא כשמקנה בתורת קנין ואעפ"כ מחייב. היינו כשאומר שמוכר לו הזהב בעד הכסף מיוחד שיש לו. ואף שלא קנה אותו הכסף מ"מ לא בטל המקח מהזהב וצריך ליתן לו הכסף בתורת חיוב תשלומין אותו הכסף או כסף אחר כמוהו. כיון דכסף טיבעא אין הקפידא מסתמא בין אותו כסף לאחר כיון שגם אי לא קנה הכסף ג"כ יצטרך ליתן לו כסף משום חיוב. וא"ל שמא לא יתן דהא עייל ונפיק אזוזי לא קני אף שבתורת חיוב וכשיתן אין קפידא. משא"כ להיפוך כסף אינו קונה זהב כשהקנה זהב מיוחד לא אמרינן דעכ"פ יהיה חייב ז"א דדהבא דפירי קנאו בתורת חפץ א"כ קפידא חפץ זה שקנה. וגם כיון דמעות אינו קונה יצטרך רק בתורת חיוב ליתן כסף מעות ולא זהב. דלא חייב עצמו בתורת חיוב רק ממילא א"צ רק לשלם ולהחזיר הכסף. משא"כ להיפוך דאף שהקנה בעד הזהב הכסף ואין מטבע נב"ח מ"מ עכ"פ קני במשיכה וחייב כסף וממילא אין קפידא ושפיר קונה מה שאין כן להיפוך כנ"ל: והי' מיושב בזה מאי דמפרש בגמרא תני מחייב וכתבו תוס' דאינו מגיה המשנה רק מפרש קונה מחייב. ותמוה למה תני קונה ולא מחייב. ולהנ"ל א"ש דקמ"ל אף שהקנה מ"מ קונה לחייב דאין קפידא שיהי' בטעות כנ"ל. ולפי' זה אין ראיה מהמשנה למ"ש לעיל די"ל במתחייב בפירוש זהב בעד הכסף בתורת חיוב דמהני. רק בהקנה במיוחד לא מהני שממילא יהיה חייב כיון דלא קני כנ"ל: ומ"מ אינו נראה'. גם דין זה אינו מוכרח די"ל כיון שהקנה זה כסף מיוחד א"כ לא קיבל עליו חיוב כלל ואינו רוצה להתחייב והכסף באחריות הלוקח. וכיון שזה לא קנאו אין כאן קנין. אך י"ל דעכ"פ אותו הכסף נתרצה בחיוב ליתנו. וממילא קונה וכמו אם סילק עצמו והתנה שלא יתחייב בעד החפץ רק ממעות שיש לו ושאינו מקבל אחריות. דהיה זה מ"מ קונה במשיכה וא"כ כיון שזה נתרצה למכור הזהב בעד שיקנה הכסף מיוחד. אף שיהיה באחריותו ואם כן אף שאנב"ח מהני בתורת דמים דעכ"פ קונה המשיכה שיתן לו דמיו מכסף זה דע"ז נתרצה לוקח ג"כ. ואינו מוכרח. דלא נתרצה מוכר שיהיה ב' לגריעותא שלא נקנה מיד גוף הכסף וגם שלא יהיה החיוב אחריות אלוקח כנ"ל: עוד ראיה למ"ש דלקמן מ"ו ע"ב לא משכח הש"ס לפרושי מתני' דכל הנעשה דמים כו' נתחייב זה בחליפיו כיצד כו' לר"ל דמשיכה מן התורה ואמר דע"כ כר"ש סבירא ליה דבתורת דמי' לא מהני כמו לר"י כו' עיין שם. ולמה לא מוקי לר"ל כפשטיה להיפך בתורת משיכה כל הנישום כו' נעשה כל חפץ דמי חפץ השני וכיון שמשך זה נתחייב הב' ליתן לו חפץ השני בתורת דמים כמו שנתחייב ושפיר כיצד החליף שור בפרה כו'. וע"כ כמ"ש דאי אפשר להתחייב עבור החפץ רק דמים ולא חפץ אף שעשאו דמים צריך קנין אחר לקנות החפץ כנ"ל. ורק לר"י בתורת קנין מעות. וכנ"ל: שוב מצאתי להדיא בשיטה מקובצת סוגיא דמעות קונה בשם רי"ן מיגאש תשובה דלא מהני כלל מן התורה פסיקא רק למסקנא דברים ומעות קאי במש"פ גם לר"י אף שלא קני מן התורה וכמו שכתבתי לעיל. וב"ה כוונתי דעת הגאון: שם הנחושת כו' לב' הדיעות הובא ברא"ש וש"ע קשה, אי נחושת קונה זהב כמו שכתב הרא"ש ליתני רבותא דקונה אפילו זהב. ולתוס' דהוי טיבעא לגבי זהב קשה ליתני רבותא דהזהב קונה נחושת. ואף דאי הוי תני הכי הוי ס"ד דנחושת עדיף מכסף כדאמר בגמרא מ"מ הוי ליה למיתני תרוייהו דקונה כסף ונחושת כנ"ל: והיה אפשר לומר למאי דמפרש גמרא מטלטלין קונין זה את זה בתורת דמים דמי שור כו'. אם כן לכאורה גם זהב ונחושת יקנו מטלטלין דכשמוכר לו דינר זהב בכ"ד דינרי כסף וקנה חיוב הכסף במשיכת הזהב ובעד החיוב כסף שהוא דמי קונה המטלטלין דהוי מלתא דלא שוי' וקני לר"י. כמו דמי שור בפרה. דא"ל דוקא שם חושבין כאלו החליף השור עצמו. זה אינו דהשור עצמו אינו מועיל למאי דסבר שם פירי לא עבדי חליפין ורק החיוב מהני אם כן גם החיוב שבעד הזהב יועיל. דבשלמא כסף מטלטלין אי אפשר לקנות דממה נפשך אם נתחייב בעד הכסף זהב לא מהני דאין קונה. ואי כסף אחר אם כן אין כאן דבר אחר רק כסף ולא מיקרי כלל דמי רק שחייב כסף ומשלם המטלטלין בתשלומי חוב כסף שאינו בעד חפץ דלא מהני. מה שאין כן זהב ונחושת דלגבי כסף פירא. והוי דמי וחיוב כנ"ל. ושוב בעד הדמי יכול לקנות החפץ כנ"ל. ואפשר דבאמת מהני במפרש דמי. ויש לומר דבמטלטלין בסתם מהני בפוסק דמים כדמשמע מלשון רש"י. משא"כ במטבע זהב על מטלטלין בסתם אף שפוסק דמי החפץ מ"מ לא מהני כשנותן הזהב דגם זה סתמא טיבעא לגבי חפץ. רק במפרש בהדיא פסיקה על הזהב בכסף יש לומר דמהני בעד דמי הזהב לקנות המטלטלין כשאר דמי חפץ כיון דלגבי כסף פירא כנ"ל. ומ"מ נכלל בלשון המשנה כיון דהפי' מטלטלין קונין זה את זה היינו שדמי שור החיוב נקרא מטלטלין גם כן. ואם כן יש לומר שדמי הזהב היינו חיוב כסף שנתחייב עבור זהב חיוב זה כבר נקרא מטלטלין דלתוספות דוקא בהנאת מחילת כו'. ולא מיקרי מטבע. ושפיר תני מטבע אינו קונה כו' אבל מטלטלין זא"ז קני. וממילא יש לומר גם חיוב שבעד זהב או נחושת גם כן קני חפץ כנ"ל. ואם כן אתי שפיר דתני במתני' זהב וכסף לעולם לא קני כסף וכן כסף לנחושת. דבזה לא מהני פסיקה גם כן דאי אפשר שהכסף יהיה דבר אחר שלעולם טיבעא מה שאין כן זהב ונחושת לא תני. דניהו דלא מהני בסתם אבל מהני במפרש שמוכר דינר זהב בכ"ד דינרי כסף ונעשה חיוב דקני זהב לכסף. ובעד נחושת פוסק גם כן דמים דגם כן לגבי כסף פירא. ובעד החיוב של א' קני הב' כנ"ל: אך מלשון הפוסקים משמע דגם כן בדמי לא קני מטבע מטלטלין. וצ"ל דלא חילקו חכמים דהטעם דחפץ לא שכיח למכור בעד דמי חפץ רק במעות. ואם כן כיון דזהב ונחושת טיבעא נגד חפץ ושכיח למכור חפץ בעדם. אם כן אם יועיל כנ"ל. לעולם יקנה זהב ונחושת לחפץ דיעשם דמי כנ"ל כיון שלוקח רוצה לקנות ויהיה שכיח ויהיה שייך נשרפו כו'. ולכך שייך התקנה גם בזה שלא יועיל אף בתורת דמים כנ"ל. ורק בחפץ דל"ש שהמוכר ירצה גם כן לקנות חפץ כנ"ל. משא"כ בדמים כנ"ל: ומ"מ יש ליישב דלא תני כנ"ל. דהא לתוס' עירובין פ"א ע"ב דמה דלא שייך נשרפו מעותיך כו' דמעות נח להציל כו'. אם כן קשה בכסף זהב מה חילוק הא לא שייך גם בזהב ונחושת נשרפו כמו שכתבתי לעיל. וכמו שכתב הפני יהושע. וע"כ צ"ל דלא פלוג בזה. ואף דחצירו מושכר חילקו מ"מ בזה לא חילקו אף דלא שייך החשש מ"מ כיון דפירא לגבי כסף השוו חכמים לשאר חפצים דאינו נקנה בכסף כנ"ל. ואם כן בזהב ונחושת בתורת דמי שפוסק ועל החיוב יש לומר דשפיר קונה דהוי דמי ככל דמי שור בפרה דקונה. דאין לומר כנ"ל דזה יהיה שכיח למכור חפץ בעד נחושת ויהיה שייך נשרפו כו'. זה אינו דבשלמא שיקנה מטבע מטלטלין שייך שפיר כנ"ל דאם כן יהיה החשש נשרפו כו'. אבל זהב ונחושת דבאמת לא שייך כלל נשרפו דנח להציל שזה גם כן מטבע כמו זה כנ"ל ורק משום לא פלוג דלא חילקו משאר קנין חפץ כו'. וזה לא שייך בדמי דהא בשאר חפץ באמת דמי קנה דלא גזרו ביה כו'. ואם כן גם בזהב ונחושת כשעשאן דמי וחיוב שפיר קונה אם לא חילקו חכמים מחפץ כנ"ל והחשש לא שייך אף בגוף הזהב ונחושת אף שיהיה שכיח כנ"ל. ואם כן מיושב שפיר דכסף לא קני לא זהב ולא נחושת דלפ' אף דלא שייך החשש. ודמי לא שייך בכסף. וכן מטבע מטלטלין לא קני אף זהב כו' אף דמי דיהיה שכיח ויהיה שייך החשש. אבל זהב לנחושת או להיפוך שפיר קני כשעשאן דמי דלא שייך ב' הטעמים כנ"ל. ולא החשש ולא משום לא פלוג כנ"ל. ומהאי טעמא לא תני במתני'. וגם לדינא בדמי צ"ע דאפשר קני אהדדי זהב ונחושת: שם מעות הרעות כו' תמהו בתוספות מאי קמ"ל הא כל שכן מנחושת כו'. ויש לומר דהנה משמע לקמן נ"א ע"ב במפרש שיודע שיש בו אונאה אין דין אונאה והמקח קיים. דאף שלא נתן לוקח המעות עדיין מחוייב ליתן יותר כמו שהתנה. כפירש"י ז"ל שם. ואינו יכול לומר לא אתן אלא דמיו עיין שם. ולכאורה ביתר משתות דבטל מקח למה יתחייב יותר אף שיודע הוי רק כמחייב במה שאינו חייב המותר על שיוי החפץ. וצריך קנין. וצ"ל דכשאין דין אונאה נתפס הכל בשיוי של החפץ כל מה שנתחייב: אמנם יותר נראה שהוא מטעם לדידי שוה לי כדאמר פרק קמא דקדושין גבי פדיון הבן דמצי הכהן אמר לדידי שוה לי ולהרבה פוסקים אף באין דרכו להתייקר בו עיין שם. כן במקח יכול לקבל החפץ בעד כמה שירצה וכיון שיודע שאינו שוה וקונה אותו בכך הוי זה לדידי שוה לי וחשיב הכל שיוי המקח ומתחייב במשיכה כנ"ל. ואם כן נראה דזה דוקא בדבר הנישום כחפץ וכהאי גוונא. אבל מטבע כמו כסף וזהב אף דזהב קונה כסף ומחייב מ"מ ביותר משתות משויו אינו חייב דאף דלגבי כספא פירי מ"מ כיון דלגבי נפשיה הוי טיבעא לא שייך ביה לדידי שוה לי. דהא ודאי דלא מהני בפדיון שנותן לכהן מטבע זהב או נחושת פחות מחמשה סלעים שיועיל לדידי שוה כיון שקצוב כנ"ל. ואם כן מיושב דתני זהב או נחושת קונה כסף היינו כשויו ככל מכירה ומחייבו בכסף והיינו דמפרש בגמרא רק בארנקי ישינה או חדשה. אבל לא ביותר משתות משויו כנ"ל. אינו חייב כלל יותר כיון דטיבעא כנ"ל. ואחר כך תני מעות הרעות קונה יפות ואף דוודאי יפות שוים יותר ויודע שמתאנה דהפירוש כפשטיה שקונה יפות כסך הרעות וקא משמע לן דמ"מ קונה ומחוייב ליתן היפות אף שיש חילוק יותר משתות דלענין זה מהני לדידי שוה לי כמו היפות כדאמר בבא קמא צ"ז לך הוציאו במישן כו'. וכיון דאפשר למי שצריך מהני לדידי שוה. ושפיר מחוייב היפות כנ"ל. ומיושב גם תמיהת תוס' השני' דתני אחר כך מטלטלין קונה מטבע כפשטיה. דלענין מטלטלין מחוייב כמו שהתנה אף הרבה יותר משויו היכא שיודע ולית ביה דין אונאה דבחפץ מהני לדידי שוה כמו שרוצה. ושפיר מיושב כל הבבות. דזהב ונחושת כו' בשויו כמו שהדרך כן והרעות ויפות גם כן כסך שוה ומ"מ מהני. אבל לא ביותר מסך הרעות דזה לא מהני לדידי שוה על הרעות יותר מיפות דלענין זה קצוב שאין בשום מקום יותר. ואחר כך מטלטלי קונה מטבע כמו שהתנה כנ"ל ואתי שפיר: עוד יש לומר דאף אי מהני על יותר מ"מ אסור מטעם ריבית נחושת או זהב שמתחייב עבורם כסף יותר משויים הוי כמעכשיו בפחות דקצבתו ידוע ומה שאינו נותן מיד הכסף רק מתחייב יותר הוי רבית וכמו שכתב בש"ע י"ד סי' קע"ג דהא דשרי לקמן יפה דינר וטריסי' דוקא שנותן לו מעות שאינם טבועות אבל טבועות אף מין אחר אסור דלא כמשמעות תוספ' עיין שם. וממילא לא מהני המשיכה לחייבו. משא"כ מעות רעות נגד יפות אין קצבת הפחת מיפות ידוע ומותר וכמו דינר וטריסית לקמן ושפיר קונה ומחייב ביפות בתורת דמים. אבל לא יותר מיפות דשוב ריבית גמור ומטלטלין מטבע קונה כמו שהתנה דאין שער ידוע כנ"ל ומותר ומהני המשיכה כנ"ל: או יש לומר דקא משמע לן דיפות א"ק הרעות דלכאו' כיון דאי אינו קונה הוי הלוואה כמו שכתבו תוס'. ואם כן עכ"פ מחל לוקח שהוא המלוה שיתן לו רעות בעד היפות שזה פחות ממה שהלוה והוי מחילה דמהני בדיבור. ולא דמי לזהב וכהאי גוונא דאין כאן מחילה ששוים. מה שאין כן יפות ורעות כו'. אם כן ניהו דאינו קונה הרעות מ"מ אין צריך לשלם לו רק כדמי רעות בתורת הלוואה כאלו התנה שישלם רעות. וקא משמע לן דאינו קונה כלל וכשחוזר בו לוקח צריך להחזיר היפות בתורת תשלומין אף שהוא הלוואה. דלא נתרצה ברעות רק לקנותם אבל באופן שיתבטל הקנין ויהיה הלוואה אינו מוחל כלל כנ"ל: שם משך כו' אינו יכול לחזור נתן מעות כו' יכול לחזור כו' היינו המושך והנותן כו'. ומשמע דיוצא בדיינים המעות כשחוזר לוקח. ולכאורה הא גזל דרבנן לא נחתינן לנכסיה. ובשלמא משך ולא נתן מעות אף דמשיכה רק מדרבנן קונה מ"מ יש לומר כיון דקונה מדרבנן שוב מחוייב דמי החפץ מן התורה כיון דמ"מ הוא שלו. אבל נתן מעות וחוזר לענין להוציא המעות מהמוכר כיון שקנה המעות לגמרי דלא הפקיעו חכמים קנין המעות שלגבי מוכר שזכה מן התורה דמהאי טעמא מותר להוציאם כמו שכתבו תוספות מ"ג ורק מדרבנן חייב להחזיר המעות. אם כן הוי רק גזל דרבנן: אך י"ל דכאן ע"כ תקנו למיחות לנכסי' דאם לא כן לא יהיה תועלת בתקנתם דלא טרח ומציל כיון שלא נוציא ממנו כשישרף. ולא סגי במאי דמיקרי עבריין דהא תיקנו רק בשביל שאין מהוגנים כמו שכתבו תוס' מ"ז ע"ב. אך מ"מ קשה כיון דלוקח החוזר לאו עושה מעשה עמך מיקרי מן התורה כדאמר בגמרא דלייטינן ליה. ואיך יסייעו ב"ד ידי עוברי עבירה להוציא בב"ד שלא יהיה עושה מעשה עמך. ובשלמא להפוסקים דגם במפסיד לגמרי איכא גם כן מש"פ אם כן שייך גם כן טעם הנ"ל דע"כ הוצרכו לתקן שנוציא אף שאסור דאם לא כן לא יציל כשישרף. אבל למאי דקיימא לן כהפוסקים בנשרף ליכא מש"פ ומותר לוקח לחזור. אם כן לא שייך טעם הנ"ל דע"כ יציל דיוכל לוקח לחזור בו בהיתר ונוציא המעות. ואם כן שוב כשלא נפסד לא היה צורך לתקן באיכא איסור לחזור שיהי' ב"ד נזקקין להוציא המעות מהמוכר. וב"ב פרק חזקת הבתים בא אחד וחטפה כו' אין מוציאין כיון שרשעים כו' אין ב"ד נזקקין כו' עיין שם אף ששל אחד כדין כל שכן כאן שיהיה נזקקין רק לעשות שלא כדין. וכל החיוב רק מדרבנן כנ"ל. והיה אפשר לומר דהא לכאורה ניהו דמעות קני מה"ת משום דעל ידי זה קונה לוקח החפץ. אבל עכשיו שאין קונה עד שימשוך מסתמא לא אקני ליה לוקח המעות עד שימשוך ויקנה החפץ ואם כן אין כאן קנין מעות כלל שהרי לא זכה מוכר בהם. וי"ל דבשלמא לר"ל לא קני כלל המעות כנ"ל. אבל לר"י דמן התורה מעות קונה וקנה זה המעות וזה החפץ מן התורה רק חכמים הפקיעו משום נשרפו כו'. אם כן די להפקיע שיהיה על תנאי מעכשיו המעות שלו על תנאי אם לא יחזרו. דגם כן יהיה חייב כשישרף ויחזור בו דנעשה שולח יד למפרע כיון שנתבטל על ידי התנאי. וכמו שכתב הרא"ש בבא בתרא גבי מתנה על מנת להחזיר ונאבד דחייב למפרע מטעם שליחות יד אף דבהיתר נשתמש עיין שם. אך זה דוקא אם הוציא דמטעם היתר תשמיש לא מחייב כיון שחזר ונתבטל איגלאי שלא היה היתר תשמיש כלל. אך שוב מטעם דהוי כמעות מותרין בשולחני. כיון דיהיה מותר להוציא שא"צ לחוש שיחזיר כמו מתנה על מנת להחזיר דמותר להשתמש ושוב הוי נתינת רשות להוציא אף שיתבטל יהיה הלוואה כמו שכתבו תוספות ושוב חייב אף שלא הוציאן. ואם כן הוי תנאי אם לא יחזור יהיה קנין ואם יחזרו יהיה בתורת הלוואה כנ"ל. ואם כן כשחוזר לוקח באמת בטל הקנין דאורייתא גם כן דלמפרע המעות הלוואה לא קנין ולא זכה במעות בתורת קנין. ומ"מ מש"פ איכא לטעם הגמרא משום דמעות מן התורה קונה היינו מטעם כיון שאם לא יחזור ישאר הקנין מן התורה וגורם על ידי חזרתו להתבטל. ואף דבשאר תנאי אין איסור שהתנה על דעת כן. מה שאין כן זה שע"ד שימשוך מיד לקחו ומן התורה כבר קנה. אבל כשחוזר באמת נתבטל הקנין והוי המעות גזל דאורייתא ויוצא בבית דין כיון שאין החפץ דלוקח כנ"ל: וגם לפי פשט לשון התוספות מ"ג דלענין קנין המעות לא הפקיעו דמשמע בלא תנאי. גם כן לע"ד דלא הפקיעו דין דאורייתא קודם החזרה שתלוי ועומד אם יחזור וכיון שמן התורה קנו שניהם המעות דמוכר להוציאם. ואחר החזרה ניהו שלא הפקיעו למפרע הדאורייתא. אבל עכ"פ מחזרה ואילך הפקיעו לגמרי הדאורייתא דהפקר ב"ד כו' וכיון שאין ללוקח זכות בחפץ כלל. חייב מוכר להחזיר המעות מן התורה. דנראה דאין סברא כלל דמי שקנה חפץ בכסף ולא קני והחזיר המעות דישאר לעולם זכות ללוקח בחפץ של זה. ואם יקדש בו תהיה מקודשת וכשיקדש מוכר יהיה קידושין דרבנן. דאם כן צריך לחקור בקידש. אם לא היה דו"ד בחפץ זה מעולם. והא ודאי ליתא דאחר שחזרו וקבל מש"פ הפקיעו לגמרי. ומ"ש רש"י נפקא מינה אם קידש אשה היינו שקידש לוקח בחפץ קודם חזרה ואחר כך חזרו דלמפרע לא הפקיעו מה שאין כן אחר כך. והוי שפיר גזל תורה ומוציאין המעות כשחוזר לוקח רק איסור. ומטעם זה נראה דאין האיסור תמיד עליו רק כשקיבל מש"פ כבר נתבטל המקח ואיסור דעביד עביד. ושוב צריך ומחוייב לשלם על פי דין ואין כאן שמסייעים לעשות איסור דהגוביינא שוב אין איסור. ואף אם ירצה לקיים אחר כך המקח לא יתוקן כמו אבידה לאחר יאוש דמתנה הוא דיהיב ליה. וגם בהנ"ל הוא קנין חדש עתה. שקנין הנ"ל נתבטל בחזרתו וקיבל מש"פ כנ"ל: ובל"ז לענין גזל דרבנן נראה דע"כ לא אמרו דלא נחתינן לנכסיה רק במה שהלה לא זכה בו מן התורה מעולם כעני המנקף כו' ומציאת חרש שוטה וקטן ושבועה דרבנן דלא זכה בזכות ממון. ומשחק בקוביא אף דהיה של חבירו מן התורה מ"מ הא מדעתי' יהיב ואיסורו רק שא"ע בישובו של עולם. אבל במה שהיה של הלה מן התורה וחכמים תיקנו שעדיין שלו וזה רוצה בע"כ של חבירו ודאי נחתינן לנכסי'. דמטמא ומדמע כו' וגרמי דרבנן. וכל חיובים וקנינים דרבנן לא אישתמיט שום פוסק דלא יהיה נחתינן לנכסיה. וכן משמעות הגמרא לעיל י"ב ושבועות מ"א דגזל גמור מדבריהם מוציאין בדיינים ורק מפני דרכי שלום. ומה דפריך בשבועות ולר"י דאמר בדרבנן צ"ל דמשמע לרבנן לא כבר תמהו תוספות שם דגם לרבנן גזל גמור דרבנן מוציאין ע"ש: |