דף סא - א
אם אינו ענין [מאחר ואינו נצרך] לאיסור נשך להלוואת כסף, שהרי כבר נאמר בו איסור בתחילת הפסוק "לא תשיך לאחיך", תנהו ענין [דרשהו אתה] לריבית כסף.
מעתה יש לנו מקור לאיסור נשך וריבית, בין בהלוואת כסף בין בהלוואת אוכל.
ועדיין אין לי מקור לאיסור נשך אוכל וריבית כסף אלא כלפי האיסור של הלוה, שהרי בו נאמר הפסוק של "נשך כסף, נשך אוכל", כפי שדרשנו כעת.
אבל לגבי האיסור האמור על המלוה, בו מצאנו רק איסור נשך בכסף, וריבית באוכל, מנין שיהיה בו גם איסור נשך באוכל, וגם איסור ריבית בכסף?
נאמר נשך בלוה, "לא תשיך לאחיך נשך", ונאמר נשך במלוה "את כספך לא תתן לו בנשך".
ולומדים אנו בגזירה שוה: מה, כמו "נשך" האמור בלוה, לא חלקת בו בין בכסף בין באוכל, בין בנשך בין ברבית. לעולם עובר על שני הלאווין, כפי שדרשנו לעיל.
אף "נשך" האמור במלוה, לא תחלוק באיסוריו. אלא לעולם הוא אסור, בין בכסף בין באוכל, בין בנשך בין ברבית.
וממשיך התנא: עד כאן למדנו מקור לאסור ריבית רק בהלוואת כסף ופירות, מנין לרבות כל דבר [כל מינים שבעולם] שהלוואתן בריבית אסורה [5]?
תלמוד לומר: [שם] "נשך כל דבר אשר ישך". מכאן, שכל דבר ודבר הרי הוא בכלל האיסור של ריבית.
שאלנו לעיל, מנין שגם על המלוה נאמר איסור נוסף של נשך באוכל, ואיסור נוסף של תרבית בכסף כאשר מצינו אצל הלווה? והוצרכנו ללמוד אותו מגזירה שוה.
ורבינא אמר: לאיסורי המלוה, לא נשך באוכל, ולא ריבית בכסף צריכי קרא! אין צורך לו בריבוי מיוחד, היות והכל נשמע מן הפסוק.
כי אמנם אילו היתה התורה כותבת את שני חלקי הפסוק בצורה אחת, כך: "את כספך לא תתן לו בנשך. ואכלך לא תתן במרבית". היה מדוייק מן הכתוב כדקאמרת [כאשר היית סבור], כי "נשך" אמור על כסף דוקא, ואילו "מרבית" אמור על אוכל דוקא. ואם כן, באמת אין לנו מקור לאיסור נשך באוכל ומרבית בכסף.
אך השתא, דכתיב "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך" - מאחר ושינתה התורה וכתבה את המילים "נשך ומרבית" בין "את כספך לא תתן", לבין "לא תתן אכלך",
קרי ביה הכי, עליך לדרוש את המקרא לשני הצדדים, ובאופן זה: את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית. - בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. והרי זה כאילו כתוב במפורש נשך ומרבית גם כלפי את כספך לא תתן לו [הלוואת כסף], וגם כלפי לא תתן אכלך [הלוואת פירות].
ומקשינן: והא לשון התנא בברייתא שלעיל הוא כך: "נאמר נשך בלוה ונאמר נשך במלוה" קאמר, מבואר כי הלימוד הוא מגזירה שוה!
ומתרצינן: הכי קאמר, כוונת התנא היא לומר, אילו לא נאמר קרא, וכפי שדרשה רבינא לעיל, אזי הייתי אומר גזירה שוה מלווה למלוה.
אבל עכשיו, שנאמר קרא של "בנשך ובמרבית לא תתן אכלך", כפי שדרש רבינא, גזירה שוה לא צריך.
ומקשינן: אלא גזירה שוה, למה לי?
ומתרצינן: נצרכה הגזירה שוה לענין התוספת של "נשך כל דבר אשר ישך", הנכתב יחד עם איסורי הלוה, שריבינו מזה לעיל, שכל מין ומין הוא בכלל איסור ריבית, ומדלא נכתב ריבוי זה במלוה אלא בלוה, משום כך נצרכה הגזירה שוה ללמד, שגם המלוה עובר באיסור על כל מין ומין.
אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא, מדוע צריכה היתה התורה לייחד שלשה לאווין נפרדים על ענין אחד, ואלו הן:
לאו ברבית אל תקח מאתו נשך [ויקרא כה פסוק לו],
לאו בגזל לא תגזול [ויקרא יט פסוק יג],
לאו באונאה לא תונו איש את עמיתו [ויקרא כה]
הלא הכלל העולה מכל האיסורים האלו הוא, כי נאסר לאדם לחסר את ממון חבירו בכל אופן שהוא! ואם כן יכלה התורה לכתוב רק אחד מהם והשאר יהיו למדים ממנו "במה הצד" ומדוע נצרך לאו מיוחד על כל אחד ואחד? [6]
ומתרץ: צריכי, באמת חלוק כל אחד מחבירו באופן שלא יתכן שנלמד זה מזה.
דאי כתב רחמנא לאו ברבית, לא הייתי לומד מזה לאסור בכל מקום שיש בו חסרון ממון [כגון גזל], משום שהייתי אומר דחידוש מיוחד הוא בפרשת ריבית. והראיה לכך היא, דאפילו בלוה, שהוא לא מחסר ממון מחברו על ידי שפורע את הריבית, אלא אדרבה, הוא הנחסר, ובכל את אסרה רחמנא. ובהכרח, שאין איסור ריבית משום "חיסור הממון" של חברו, אלא חידוש הוא בריבית דוקא, ואין ללמוד מזה לגזל. לכן ייחדה התורה לאו בגזל.
כמו כן, אילו כתבה רחמנא לאו רק בגזל, ולא באונאה וריבית. לא הייתי לומד מזה לאסור ריבית ואונאה, כי שמא דוקא גזילה אסרה התורה, משום דבעל כרחיה, הרי הוא חוטף הממון על כרחו של הבעלים. אבל אונאה, שנעשית דרך מקח וממכר [וכמו כן ריבית שנעשית דרך הלוואה], אימא לא. שמא לא יהא בזה לאו. לכן ייחדה התורה גם לאו באונאה.
ואי כתב רחמנא לאו באונאה, לא הייתי לומד מזה לאסור "גזל", כי הייתי אומר, היות ובגזל, הנגזל רואה את הגזילה ומתייאש, הרי הוא מוחל, ואין בזה איסור, ואילו מה שאסרה התורה באונאה, הוא משום דלא ידע הלוקח בשעת המקח כי נתאנה על ידי המוכר, דמחיל [בכדי שימחל לו].
לכן נכתבו שלשתן.
ומקשינן תו: אכן חדא [כל אחד מהם] מחדא [מכל לאו מסויים אילו היה נכתב רק הוא] לא אתיא [לא היה נלמד] מן הטעמים שנומקו לעיל.
עדיין קשה - תיתי חדא מתרתי אחר ששנים מהלאוין נכתבו, הרי השלישי כבר לא נצרך, כי נוכל ללמוד אותו מן שני הלאוין שכבר נכתבו!
ודנה הגמרא: הי תיתי, איזה לאו ניתן ללמוד מן השנים האחרים?
אם כוונתך - דלא לכתוב רחמנא לאו ברבית, ותיתי יהא נלמד מהנך, מגזל ואונאה?!
הלא יש לחלק ולומר: מה להנך, גזל ואונאה, מה שאסרתם התורה, שכן חסרון הממון שבגזל ואונאה נעשה שלא מדעת [שלא מרצון] הנחסר ! תאמר ברבית, דמדעתיה. מרצונו של הלוה הוא נותן את הריבית למלוה, ואם כן הוכרחה התורה לייחד לאו על ריבית.
ואם כוונתך לומר, דלא לכתוב רחמנא לאו באונאה, ותיתי [יהא נלמד איסורו] מהנך, מריבית וגזל?!
הלא יש לפרוך ולומר: מה להנך, ריבית וגזל, מה שאסרתם התורה, שכן אין דרך מקח וממכר בכך. מה שאין כן באונאה, מאחר ויש בני אדם המוכנים לשלם על חפץ אפילו יותר משוויו, נחשבת האונאה כחלק מדרכי המסחר. ושמא דבר כזה לא נאסר מן התורה.
אלא, וודאי כוונת המקשה בשאלתו "תיתי חדא מתרתי", היתה, דלא לכתוב רחמנא לאו בגזל, ותיתי מהנך, מאיסור ריבית ואונאה, בקל וחומר: אם חסרון ממון הנעשה מדעת אסור, חסרון הנעשה על ידי גזל, לא כל שכן!
ועל לימוד זה אין תשובה!
כי במאי פרכת? אם תפרוך, מה לאיסור רבית, שכן יש בו חידוש בזה שגם הלוה, שאינו מחסר ממון, אסור, ולכן אין מקור מכאן לאיסור גזל!
אומר לך, אונאה, שלא נאמר בה חידוש זה ואסורה - תוכיח לך, שאין האיסור בריבית דוקא, וממילא נלמד גם לגזל.
ואם תדחה את הלימוד מאונאה, משום "מה לאונאה שכן לא ידע המתאנה ומחיל", מה שאין כן בגזל, שיודע הנגזל מן הגזילה ומתייאש ממנה, ושמא היא מותרת?
על זה רבית תוכיח לך, שאסורה, למרות שיודע הלוה מההפסד שלו.
וחזר הדין [כך הוא הכלל בילפותא של "במה הצד", כשיש שני "מלמדים", שבכל מלמד יש חומרא מסויימת, אין אנו דוחין את הנלמד [השלישי] משום שאין לו את החומרא המסויימת שבכל מלמד. מאחר והמלמדים עצמם] לא ראי זה כראי זה [אינם דומים זה לזה], והרי זו הוכחה כי לא החומרא המסויימת שבהן גורמת הדין. אלא, הצד השוה שבהן גורם את הדין, והרי הצד השווה באיסור ריבית ואונאה שכן גוזלו [המלוה מחסר ממונו של הלוה, והמוכר מחסר ממונו של הלוקח].
אף אני אביא גזל, שאין לך מחסר ממון גדול ממנו, וודאי יהא אסור!
ומשנינן: אמרי, הכי נמי, אכן ניתן ללמוד איסור גזל מאיסור אונאה וריבית בלימוד של במה הצד [7].
אלא אם כן, תחזור הקושיה, לאו בגזל, למה לי!?
נתרץ: הלאו של לא תגזול בא לרבות לאו לכובש שכר שכיר, למי שכופר ונמנע מלשלם שכר שכיר. ואיסור זה לא היה נלמד מריבית ומאונאה, כי כובש שכר שכיר איננו מפסיד ממון לחבירו, אלא שמונע ממנו את שכרו המגיע לו.
ותמהינן: האם לכובש שכר שכיר צריך ריבוי? והרי "כובש שכר שכיר" בהדיא כתיב ביה איסור, שנאמר [בדברים כד] "לא תעשוק שכיר עני ואביון"!?
ומשנינן: מה שכתבה התורה פסוק נוסף, היינו לעבור עליו [הכובש שכר שכיר] בשני לאווין.
ומקשינן תו: אם כדבריך, שהפסוק לא נצרך לגופו אלא לרבות במקום אחר שני לאוין, מנין לך להעמיד את הפסוק על כובש שכר שכיר דוקא!
ולוקמה ברבית ואונאה, לעבור עליו בשני לאוין? ומשנינן: "דבר הלמד מעניינו". עדיף לרבות מיתור הפסוק ענין הדומה לענין שעליו מדבר הפסוק.
הערות
[5] והגם כי נתרבה כל דבר באיסור ריבית, שיטת התוספות כאן ועוד ראשונים כי הלוואת קרקע נתמעטה מאיסור ריבית בכלל ופרט וכלל. וכגון המלוה חמש נטיעות עבור שיתן לו עשר נטיעות, מותר מן התורה. ומשמע כי מדרבנן גם הלוואת קרקע אסורה [וכן כתב הר"ן שמדרבנן אסור משום שלא גרע מריבית דברים.] ומבואר בתוספות כאן ובכתובות דף מו עמוד א' כי אם ההלוואה היתה בקרקע והפרעון במטלטלין, או הפוך ההלואה היתה מטלטלין והפרעון קרקע, אזי אסור מן התורה. עוד מיעטו התוס' מכלל ופרט וכלל ריבית שערכה פחות משוה פרוטה. ולענין עבדים ושטרות דנו הפוסקים, ראה בסמ"ע יו"ד סימן קסא סעיף א'.
[6] א. ומבואר משאלת רבא - כי ניתן ללמוד איסור ריבית מגזל, ובפשטות ניתן להקשות מזה, על שיטת הריטב"א הידועה. שיטת הריטב"א לקמן סה. ובקידושין דף ו. היא; כי כל "ריבית קצוצה" מן התורה חלה ההתחייבות של הריבית, כפי שקצצו ביניהם. רק שאסרה התורה על המלוה לממש את חוב הריבית ולגבות אותו, [וכמו כן אסרה את גוף הקציצה]. אך אם גבה את הריבית באיסור, אין הריבית "גזל" בידו, רק מחוייב בחוב חדש להחזיר כפי שיבואר לקמן. ואילו כאן משמע שכל ריבית ניתן ללמוד מגזל? ועיין מחנה אפרים דיני ריבית סימן א' שבאמת נקט כי הריבית היא כגזילה, ולא קנאה המלוה מצד הדין. ולשיטת הריטב"א צריך לומר כי אמנם הריבית לא גזל אך עצם הקציצה "נושכת וגוזלת" את הלוה וזאת היינו למדים לאסור כאשר בגזל ואונאה. ב. ועל מה שמבואר בשאלת רבא וכן בהמשך הגמרא, כי ניתן ללמוד איסור ריבית מגזל ואונאה, צריך להדגיש שהכוונה היא על האיסור של "אל תקח מאתו נשך ותרבית" הנאמר על המלוה, אך האיסור "לא תשיך" הנאמר על הלווה וכמו כן האיסור "לא תשימון עליו נשך" שנאמר על המלוה העדים והערב. כמבואר בסוף הפרק - ודאי לא היה נלמדים מגזל ואונאה כי איסורים אלו לא מפרשת גזילת ממון הם. ומקשה כאן ה"פליתי" קושיא עצומה, הלא הבאנו לעיל הערה 1 דברי הראשונים שפסקו כי "בתר מעיקרא אזלינן" והמבואר מזה כי איסור ריבית לא תלוי במה שנחסר הלווה בשעת הפרעון או במה שהרוויח המלוה אז, אלא הכל תלוי בשעת הקציצה. ואם אז היתה נחשבת הקציצה כתוספת על ההלוואה, הרי היא אסורה גם אם בסוף לא נחסר הלווה כלום. אם כן איך נוכל ללמוד איסור של "בתר מעיקרא" מגזל ואונאה, שענינם - חסרון ממון חבירו בפועל? ואם כן נצרך האיסור של ריבית לאסור "ריבית דמעיקרא" ומהי קושית הגמרא?! והוכיח מזה "הפליתי" חידוש עצום, כי ריבית שנאסרת מכח הדין של "בתר מעיקרא" אין בה איסור של "לא תקח ממנו נשך ותרבית", כי אם איסור של "לא תשימון עליו נשך". והלא הקדמנו שקושית רבא היתה רק על הפסוק של "לא תקח ממנו נשך", שתהא נלמדת מגזל ואונאה, ולא על הפסוק של "לא תשימון". ואם כן מיושב היטב. ג. ובכוונת השאלה שיהא נלמד איסור אונאה מאיסור גזל וריבית, ביאור הדבר הוא: משום שיסוד איסור אונאה גם הוא - משום שעל ידי האונאה מחסר המוכר את הלוקח בכספו. ולכן ניתן ללמוד איסור אונאה מאיסור גזל "במה הצד" [וכן להיפך: איסור גזל מאיסור אונאה]. וכתב הריטב"א, כי הגם שאיסור אונאה שעל "המוכר" ניתן ללמוד מגזל, אך לא היינו למדים משם את איסור האונאה שעל "הלוקח" כלומר: הרי אסרה התורה גם על הלוקח שלא ירמה את המוכר במחיר נמוך, ואיסור זה נלמד מפסוק מיוחד [כמבואר לעיל דף נא.] והלוקח אינו מחסר ממון למוכר בהונאתו, אלא שמונע ממנו רווח המסחר. אם כן איסור זה לא יכולנו ללמוד מאיסורי גזל או ריבית, וכל קושית הגמרא אם כן - היא על אונאת המוכר.
[7] והקשו התוספות וכי כל גזילה ניתנת להלמד מאונאה, והלא עבדים נתמעטו מאונאה בפרק הזהב ואם כן לא נוכל ללמוד איסור גזילתם מאונאה, ואם כן שפיר נצרך איסור גזל על גזילת עבדים ונשארו התוספות בקושיא? ותירץ הגר"ח: אמנם נתמעטו עבדים מאיסור אונאה, אך אין הפירוש בזה שהותר "גזילתם" על ידי אונאה, כי הלא אדרבה, כשהמוכר מוכר עבדיו במחיר יקר אין הוא גוזל את העבדים כלל, כי אם את כספו של הלוקח. ואם כן, מה שמיעטה התורה עבדים מאונאה, בהכרח שהוא לא משום שלא הקפידה התורה על "גזילת עבדים" אלא משום שלא נכללה מכירת עבדים בכלל הפרשה של אונאה כלל. אם כן, ניחא מדוע לא העמידה הגמרא את איסור גזילה על עבדים, כי גם בהם יש לימוד מרווח מאונאה ומריבית.
מנין לרבות כל דבר. פירוש לרבות כל דבר המטלטל שהוא כעין כסף ואוכל, דאלו קרקע אין בו משום רבית, ואפילו הלוה ה' גפנים טעונות בו', וכדמוכח בכתובות פרק נערה שנתפתתה (כתובות מו, א), דאיבעיא להו התם, שכרו בקרקע מהו, כלומר, מוציא שם רע ששכר את העדים בקרקע מהו, ואסיקנא, דאינו חייב עד שישכור בכסף, דגמרינן שימה שימה מרבית, כתיב הכא ושם לה עלילות דברים וכתיב התם לא תשימון עליו נשך, מה להלן בכסף אף כאן בכסף, אלמא פשיטא להו דרבית לא שייך בקרקע, ושמא נפקא להו מכלל ופרט וכלל, דגבי רבית כתיב (דברים כג, כ) לא תשיך לאחיך נשך כסף וגומר, לא תשיך כלל, נשך כסף נשך אוכל פרט, נשך כל דבר חזר וכלל, מה הפרט מפורש דבר המטלטל אף כל דבר המטלטל, כדרך שאמרו באונאה (לעיל נו), ולפי זה מה שאמרו עד שישכרו בכסף לאו דוקא, אלא בדבר המטלטל ככסף קאמר ולאפוקי קרקע. ומיהו אפשר לי לומר, דהתם לאו מרבית ממש קא ילפי לה, אלא מההוא קרא דוקא דכתיב ביה שימה גבי רבית, ובההוא קרא כסף כתיב ביה. ויש לנו כיוצא בזה לפי דעתי בקדושין (סה, ב) דגמרינן עריות מדבר דבר מממון, ומינה אמרינן דאפילו קדשה בעד אחד ושניהם מודים אינה מקודשת, דילפינן דבר דבר מממון, כתיב הכא כי מצא בה ערות דבר וכתיב התם על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר, ואלו עריות מענין ממון גמרינן, כששניהם מודים אמאי אינה מקודשת, דהא גבי ממון הודאת בעל דין כמאה עדים, אלא דהתם לא ילפינן עריות מענין ממון, אלא ממקום שנא' בממון דהיינו על פי שנים עדים, והתם במקום הכחשה היא, ומההיא דוכתא דוקא [הוא] דילפינן מה התם על פי עדים אף עריות דוקא על פי עדים כממון במקום הכחשה. אלא שאם כן הוא הוה ליה למבעי שכרו בכל דבר חוץ מכסף מהו, ומאי שנא קרקע דנקט. והראשון נראה עקר.
הא דאמר רבא למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית לאו באונאה. הוה מצי למימר בכלהו לעבור עליהן בשני שמות חלוקין כדאמרינן בנשך ורבית, אלא דאשכח בהו רבא צריכותא בכלהו ולא דמו להדדי הילכך לא מזהרי האי בלאו דאידך. אבל לאו דגזל מוקמינן בכובש שכר שכיר, ולא משום דמייתר, דהא צריך לגופיה ולעבור עליו בשם גזל, אלא משום דכתיב בעניינא דשכיר, ודבר הלמד מעניינו הוא. ובלאו דגנבה הוה ליה למימר דלא אצטריך אלא לעבור עליו בשם גנבה, אלא דמשכח ביה צריכותא בגופיה, הראב"ד ז"ל.
מאחר שביארנו שנשך ותרבית אחד הוא לא חלקו הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין ומעתה כל המלוה ברבית עובר על חמשה לאוין לאו ראשון לא תהיה לו כנושה לאו שני לא תשימון עליו נשך ושניהם בפרשת משפטים לאו שלישי אל תקח מאתו נשך ותרבית לאו רביעי את כספך לא תתן לו בנשך לאו חמישי ובמרבית לא תתן אכלך ושלשתם בפרשת בהר סיני ויש בזה לאו ששי והוא לפני עור לא תתן מכשול והלוה עובר משום לא תשיך לאחיך האמור בכי תצא ומשום ולאחיך לא תשיך האמור שם ומשום לפני עור וגו' ועוד באיסור עשה דכתוב לנכרי תשיך הא לישראל לא תשיך ולאו הבא מכלל עשה עשה וכן היא בהדיא למטה בסוגית המשנה השביעית והערב והעדים והסופר משום לא תשימון והסרסור וכל המסייע משום לפני עור:
הגזל והרבית והאונאה כולן מין אחד הם ומ"מ הוצרכה תורה ליחד לאו בכל אחת מהן שהגזל אין חברותיה למדות הימנה שהרי הוא בעל כרחו והרבית חדוש הוא שאף הלוה הוזהר בו והאונאה לא היה המתאונה יודע בה עד שנאמר שמחל מה שאין כן באחרים ואף אחת משנים אין למדות מחברותיה שהגזל והרבית אינן דרך מקח וממכר כאונאה והגזל והאונאה שתיהן הם שלא מדעת והרבית מדעת ומ"מ גזלה היתה בזה מכח רבית ואונאה ולא הוצרכנו ללא תגזול מצד הגזלה עצמה ומ"מ אחר שנכתב הרי הוא לאו מיוחד לגזלה וכובש שכר אף הוא בכלל לא תגזול ואע"פ שבהדיא כתב בו לא תעשוק באו שניהם לעבור עליו בשני לאוין:
רבינא אמר לא נשך באוכל ולא רבית בכסף צריכי קראי. פירוש לא צריכי ללמוד מן הלוה למלוה דהא במלוה גופיה כתיב את כספך לא תתן לו וגו'. פירוש דלהכי רמא רחמנא נשך ותרבית ביחד בין כסף ואוכל כדי שיהא נדרש על שניהם ודכוותיה דרשינן גבי מפני שיבה תקום וכן גבי לא תאכלו כל נבלה לגר וגו' דנתינה ומכירה קיימי בין לגר בין לנכרי ומאן דפליג התם היינו משום דמשמע ליה דאו מכור בא לחלק ומאן דפליג בההוא דקימה והידור לא פליג אלא משום דסבירא ליה דלישנא דמפני משמע אקימה דוקא ולישנא דפני משמע אהידור דוקא. ואם תאמר וכיון שכן מה חידש לנו רבינא בכאן והיכי סלקא דעתיה דתלמודא למפליג עליה דרבינא. יש לומר כיון דבקראי אחריני חילק הכתוב בין נשך לרבית סברינן דהכא נמי כל חד וחד קאי אחבריה קמשמע לן רבינא דהכא נמי דרשינן כדדרשינן בעלמא מכיון דגבי לוה גם כן לא חלק בהם הכתוב. הריטב"א.
דאי כתב רחמנא את כספך לא תתן לו בנשך ואכלך לא תתן במרבית כדקאמרת. ואף על גב דעדיין הוה מוקמינן תרי לאוי באוכל דאי ליכא אלא חד לכתוב את כספך לא תתן לו בנשך ואכלך ולשתוק. מכל מקום לאו דרבית לא הוה מצי למימר דקאי נמי אכספך. עד כאן משאנץ.
הא דאמר רבא למה לי דכתב רחמנא לאו ברבית וכו'. הוה מצי למימר בכלהו לעבור עליהם בשמות חלוקים כדאמרינן ברבית דכסף ורבית דאוכל וכל שכן הנך שהן ענינים חלוקים לגמרי. אלא דאשכחן בהו פלוגתא בינייהו ומצריך צריכי הילכך כי מזהרי האי לאו אאידך לא מחייב עליה דלא דמו להדדי ולא ילפי מהדדי. אבל לאו דגזל כיון דאתי מבינייהו אוקמיה לעבור עליו בשני שמות לכובש שכר שכיר ולאו משום דמייתר שהרי לגזל עצמו לעבור עליו בשם גזל הוא. צריך אלא משום דבעניינא דשכיר כתיב ודבר הלמוד מענינו הוא. ובפרק המקבל נמי אמרינן כובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות ולא תגזול חד מינייהו ואמרינן התם איזהו עשק ואיזהו גזל וקא מפליג להו מהדדי בלישנא בעלמא מיהו בכל ענין עובר עליו בשני שמות הללו. הא דאמרינן וצריכא דאי אשמועינן ברבית משום דחידוש וכו' ואי כתב רחמנא אונאה משום דלא ידע דניחול. פירוש פעמים אינו יכול לבא לידי מחילה שאם לא ידע לעולם לא יהיה לו מחילה ועון האונאה במקומה אבל גול ורבית יכולין לבא לידי ממילה. וכל הנך לאוי לאו מלקיות נינהו דהא איכא תשלומין ובני תשלומין נינהו ולאו בני מלקיות אלא איסורא דלאוין קאמרינן. הראב"ד ז"ל.
שכן חדוש הוא דאפילו ללוה אסריה רחמנא. פירוש וזה היה לנו לראיה שאין איסור זה למלוה מחמת שהוא מחבוב ממון דאם כן היאך אסריה על הלוה אלא ודאי גזרת הכתוב היא. מה להנך שכן שלא מדעתו. פירוש תאמר ברבית שהוא מדעתו קמשמע לן דאף על גב דמדעתו הוא וידע ומחיל אסור. ומכאן נראה דלא מהניא מחילה ברבית קודם פרעון דאלו מהניא אין לך רבית שאינו נמחל כדאמרינן הכא דידע ומחיל. ומיהו אם מחלו לאחר שגבאו ממנו המלוה אין ראיה מכאן דהשתא מחילה מדעת שלמה היא שמחל לו תביעת ממון שהיה לו אצלו מה שאין כן במחילה דקודם פרעון דחשבה רחמנא כמחילה באונס. וכן כתב הרמב"ם ז"ל דמחילה דלאחר פרעון מהניא ובשם הגאונים ז"ל כתב דלא מהניא וכן דעת הראב"ד ז"ל. ודעת מרי ז"ל כדעת הגאונים וטעם הדברים אומר מרי דתביעת רבית לא הויא כשאר תביעות בגזל ואונאה וכיוצא בהן דאית ליה על חבריה שיעבוד ממון אלא חיוב הוא שחייב הכתוב להחזיר איסור שבלע תדע דהא רבי יוחנן סבר דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין וגם לדברי הכל אם מת בניו פטורין אלא בדבר המסויים מפני כבוד אביהן בלבד ואלו בגזל ואונאה בניו חייבים כשהניח אחריות נכסים ובודאי דטעמא כדאמרן דחיובא דרמא עליה רחמנא הוא ובענין חוב למאן דאמר פריעת בעל חוב מצוה ושעבודא לאו דאורייתא אלא דהתם איכא דין ממון לחברו ומהניא מחילה אבל הכא לשמים הוא חייב וכיון שכן לא תועיל לו מחילת חברו וכן עיקר. והוי יודע שאף לדברי הרמב"ם דוקא מחילה ברצון אבל מחילה באונס לא מהניא ולפיכך אלו שמשביעין את הלוה בשעת הלואה שיעשו להם מחילה לאחר הפרעון כי עבדי לה נמי לא מהני דמחמת אונס השבועה הוא דעבדי לה אלא אם כן מודים על עצמם שמוחלין בלב שלם ואפילו שלא מחמת שבועה. וכן הנשבע לתת מתנה לחברו ובשעת המתנה מוסר מודעא כי מפני חיוב השבועה הוא שעושה קרוב הדבר שאין מתנתו כלום שזה כמסירת מודעה וגלויי דעתא שנותן באונס ואין צריך לומר דבגט כיוצא פסול. הריטב"א.
כתוב בתוספות בדיבור המתחיל: אלא לאו דגזל למה לי וכו'. ואם תאמר ולוקמיה בגזל גופיה ובגזל עבדים וכו'. ואם נאמר שיש לאו בגזל קרקע לאו דמשיג גבול אתי שפיר דלית לן לאוקמא לגזל קרקע ועבדים ולשני לאוין כיון דלא לקי דהוי ניתק לעשה. גירסת תוספות.
לעבור עליו בשני לאוין. פירוש משום לא תעשוק ומשום לא תגזול וכל שכן גזלן דעלמא שהוא בכלל. והכי גרסינן ולוקמיה אגזל. פירוש כפשטו של מקרא. ומאן דגריס ולוקמיה ארבית ואונאה טועה הוא דהא ודאי שייך טפי גזל בעושק מאידך. הריטב"א.
ומורנו הרב נר"ו כתב בתשובה סימן אלף שי"ט וזה לשונו: שאלת ממני אבאר לך דיבור התוספות פרק איזהו נשך המתחיל לעבור עליו בשני לאוין ואם תאמר לוקמיה בגזל גופיה ולעבור עליו וכו'. עד לקי שפיר. וקשיא לי וכי מהדר קרא לאפושי מלקיות ויש לומר דלעולם מהדרינן לאוקמיה קרא בחדוש ואי הוה מוקמינן ליה אלאו דלא תגזול אין בו חדוש כלל אלא לעבור עליו בשני לאוין אבל השתא דמוקי ליה אכובש שכר שכיר אשמועינן חדושא דלקי תרתי חדא משום לא תגזול ומשום לא תעשוק דאכתי קשה דכל לאו של ממון כיון דאפשר בתשלומין אמאי לקי עליה אף על גב דלא נתקו הכתוב לעשה בהדיא מכל מקום הרי ניתן לתשלומין ומצי למימר הריני פורע מה שעשקתי ואיני לוקה ואפילו אם אינו יכול לפרוע השתא מצי למימר למחר ולמחרתו אפרע ואמאי לקי וכן הסכימו רוב המפרשים דלא לקי. ובעיקר קושיין דאמאי לא אוקמיה בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין איכא לתרוצי דמשום דכתיב רעך סמוך ללא תעשוק וללא תגזול ואתי למעוטי גוי ואי הוה מוקמינן ליה בגזל גופיה לא איצטרכינן ליה דמהיכא תיסק אדעתין דגזלה של גוי אסור דהוצרך הכתוב להתירו ומשום הכי מוקמינן ליה בעושק שכר שכיר דסלקא דעתך אמינא כיון דטרח הגוי יהיה אסור לעשוק שכירותו קמשמע לן רעך ולא גוי וחד רעך קאי אתרווייהו. והשתא הך צריכותא דפרק המקבל לא הוה צריכינן לה דפשיטא דגזל הגוי מותר אלא הכי קאמר אפילו אי הוה כתיב קרא בגזל בהדיא למעט גוי איכא צריכותא אבל קושטא הוא דליכא קרא בגזל אלא תרווייהו בעושק דלמעט גזל הגוי לא צריך קרא. והתוספות לא ניחא להו בהכי משום דסבירי להו דאיכא מלקות בעושק שכר שכיר ומוקמינן קרא בחידושא כדכתיבנא לעיל. והראב"ד פירש וזה לשונו: אבל לאו דגזל כיון דאתי מעניינא אוקמיה לעבור עליו בשני שמות לכובש שכר שכיר ולאו משום דמייתר שהרי לגזל עצמו לעבור עליו משום גזל הוא צריך אלא משום דבעניינא דשכיר כתיב ודבר למד מעניינו ובפרק המקבל נמי אמרינן דכובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות ולא תגזול חד מינייהו. וכל הנך לאו למלקות דהא איכא תשלומין ובני תשלומין נינהו ולאו בני מלקיות אלא איסור לאוי קאמרינן. עד כאן לשונו. משמע מדבריו דהך לאו דלא תגזול דרשינן ליה לגופיה ממש לעבור עליו משום גזל ומדכתביה גבי עשק דרשינן ליה נמי לכובש שכר שכיר והך צריכותא דעביד תלמודא בפרק המקבל מלאו דגזל ממש דכתיב לגופיה אלא דקשה מהיכא תיסק אדעתין דגזל הגוי אסור וצריך לתרץ כמו שמתרצים התוספות והנראה לעניות דעתי כתבתי. ע"כ.
כתוב בתוספות ואם תאמר ולוקמיה בגזל גופיה. ויש לומר משום דלא לקי וכו' אבל כי מוקמת לה בכובש וכו' לקי. נראה דאף על גב דיליף בגזרה שוה מלוה מלוה מכל מקום איצטריך לכתוב במלוה שני לאוין חד בנשך וחד במרבית דמייתורא דנשך נשך דכתיב בלוה לא הוה מוקמינן בלאוי יתירי אי לאו דגלי לן בהדיא דאיכא תרי לאוי בנשך ובמרבית. גליון.
כתוב בתוספות ואם תאמר והיכי סלקא דעתך למימר דגזל הגוי אסור וכו'. ויש לומר דהוי אסרינן גזל הגוי וכו' והרא"ש תירץ להלן בפרק המקבל דאי לא שרייה קרא לגזל הגוי הוה מוקמינן לא תגזול בגזל הגוי ולא בישראל ללאוי יתירי. עד כאן.
תוספות בד"ה קרי ביה כספך כו' ור"ש סבר קבל בשמאל כשר כו' אלא אונתן דלאחריו ולא אולקח דלפניו כו' והיינו נמי טעמא דרבי שמעון עכ"ל כצ"ל ר"ל דהיינו טעמא דר"ש דילמוד סתום מן המפורש ולא משמע ליה פשטיה דקרא דקאי אולקח וק"ל:
בד"ה אלא לאו דגזל כו'. לפי הגהת מהרש"ל הא כבר העיד מהרש"ל על הגהתו שמצא בספרים שהוא דחוק אך מה שהקשה אף לפי נוסחא לשון התוס' שלפנינו והא בלאו דלא תגזול גופיה עבדים ממועטים מכלל ופרט וכלל בפרק הגוזל אין כאן מקום קושיא דודאי הכי ממעטינן התם עבדים מכלל ופרט וכלל דהוקשו עבדים לקרקעות היינו למאי דמסיק הכא דלאו דלא תגזול אינו מיותר ואתא באא"ע לכובש ש"ש אבל למאי דמקשה תלמודא הכא ל"ל לאו דלא תגזול הקשו התוס' ומאי קושיא דאימר מיתורא דלא תגזול נרבה עבדים ולא נמעטי' מכלל ופרט וכלל וכתבו דאיכא טעמא לרבויי טפי עבדים מקרקעות היינו משום דהא דקרקע אינה נגזלת מכלל ופרט וכלל ליכא טעמא לרבנן דפליגי אדר"א מן המקרא דכלל ופרט וכלל אלא מה"ט דא"א לזוזה ממקומה אבל עבדים דניידי איכא לרבויי הכא אע"ג דבדוכתא אחריתא עבדים הוקשו לקרקעות הכא מריבויא דלא תגזול ירבה גם בעבדים ומפקי ליה מהיקשא דהוקשו לקרקעות וה"נ אמרי' בפרק השואל לר"מ לענין שבועה ומדמינן שם שבועה לגזילה דנשבעין על העבדים ואין נשבעין על הקרקעות וע"ש ותו לא מידי:
בד"ה אלא לאו דגזל ל"ל לכובש שכר שכיר וא"ת ולוקמיה כו' דהא קרקע אינה כו' עכ"ל כצ"ל:
בד"ה לעבור עליו בב' לאוין וא"ת ולוקמא בגזל גופיה ולעבור עליו בב' לאוין וי"ל משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כו' עכ"ל [מה שמקשין] מאי קאמר בגמרא ולוקמא ברבית ואונאה ולעבור עליו בב' לאוין הא אין לוקין על לאוי דרבית ואונאה כמ"ש הרמב"ם וכמ"ש הטור גבי אונאה גם כובש שכר שכיר הרי חייב לשלם אין כאן קושיא לדברי התוס' דאע"ג דקי"ל ברבית כמ"ד לקמן דיוצאה בדיינים וכן באונאה מחזיר אונאה בדיינים וכן בכובש שכר שכיר אין זה מקרי ניתק לעשה וכמו שמוכח מדבריהם דלעיל בד"ה אמרי ה"נ כו' תדע דאמרינן בפ"ק דמכות לר"מ לוקה ומשלם וחכ"א כל המשלם אינו לוקה משום כדי רשעתו ולדבריך לכ"ע לא לילקי משום דניתק לעשה וה"נ כל הני לאוין אע"ג דמשלמי אינן מקרי ניתק לעשה חוץ מגזל דמצינן בכמה דוכתי דקרי ליה ניתק לעשה לפי משמעות הכתוב והשיב את הגזילה ולגופיה אצטריך לגזל גופיה שיהיה ניתק לעשה ולא קאי אלאו דלא תגזול דמוקמינן ליה לכובש שכר שכיר בא"א ענין ובמשקולות נמי דפריך ל"ל היינו משום דה"ל גזל מעליא לפי מאי דס"ד מעיקרא וגזל ניתק לעשה ולא דמיא לכובש ש"ש דלא אתא לידיה דגזל מעליא הוא דאתא לידיה כדאמרי' בפ' המקבל ומיהו מה שהקשו דהא לאו דלא תעשוק ניתק לעשה כמו לאו דלא תגזול דכתיב את העושק אשר עשק צ"ע ויש ליישב בדוחק כיון דהעשה בלשון עושק והלאו בלשון אחר דהיינו לא תגזול ובאא"ע לגזל אתא לכובש ש"ש לא מיקרי לאו ניתק לעשה ודו"ק:
בא"ד וא"ת והיכי ס"ד כו' הלא בישראל גופיה לא ידענא גזל אלא מרבית כו' עכ"ל ק"ק דאימא דאי לא הוה כתיב רעך למעוטי גזל עובדי כוכבים לא הוה מוקמינן קרא דלא תגזול לכובש שכר שכיר אלא לגזילה גופא ולגזל עובד כוכבים דלא אתיא מריבית ואונאה ויש ליישב ודו"ק:
תוס' ד"ה אם אינו ענין וכו' והיינו דקאמר בסמוך מה לוה לא חלקת וכו' דהכל כתוב בלוה וכי קאמר נשך באוכל מנין וכו'. נראה דכוונת התוס' בכל זה הוא משום דמפשטה דסוגיא דשמעתא משמע דלא יליף מהני קראי דגבי לוה אלא נשך באוכל ורבית בכסף אבל רבית באוכל לא כתיב גבי לוה אלא דילפינן ממלוה א"כ מה זה דקאמר בסמוך מה לוה לא חלקת בו בין באוכל בין בכסף בין בנשך בין ברבית וכו'. דמשמע דכל הדברים כתובים גבי לוה ואע"ג דרש"י הרגיש בדקדוק זה ולכך פי' דהשתא דשמעינן מלא תשיך בין כסף ובין אוכל אייתרו תרוייהו נשך כסף ונשך אוכל ולחייב את הלוה על לאו של רבית על שניהם דר"ל דנשך אוכל אתי נמי לרבית אוכל וא"כ רבית אוכל כתוב ג"כ גבי לוה ואם כן לפי' רש"י ג"כ אתי שפיר הא דקאמר בסמוך מה לוה לא חלקת דלפירושו ג"כ כתוב הכל גבי לוה מ"מ יקשה לפי' רש"י דא"כ דהשתא נשך אוכל אתי לרבית אוכל זה סותר הא דקאמר ברישא דברייתא נשך באוכל מנין ת"ל נשך אוכל דמוקי נשך אוכל לנשך באוכל ולא לרבית באוכל וצריך לומר לפרש"י דהתנא חזר מזה בסוף דבריו ויליף תרוייהו בין נשך באוכל ובין נשך בכסף מלא תשיך ונשך אוכל ונשך כסף תרוייהו אתי לחייב את הלוה על לאו דרבית וזה נראה דוחק לומר דהתנא חוזר ממה שאמר בתחלת דבריו לכך פי' התוס' דלמסקנא של התנא יליף נשך בין באוכל בין בכסף מלא תשיך ויליף גם כן בין רבית בכסף בין רבית באוכל מחד נשך באם אינו ענין ונשך דכתיב גבי אוכל אתי לגזרה שוה. ולפי זה נוכל ג"כ לישב רישא דברייתא דקאמר התנא נשך באוכל מנין וכו' ת"ל נשך אוכל דר"ל דבין נשך בכסף ובין נשך באוכל ילפינן מלא תשיך בלוה ומנשך דכתיב גבי אוכל בלוה ילפינן מיניה בגזרה שוה מלוה והא דקאמר וז"ל נשך אוכל אינו ר"ל דמנשך אוכל ילפינן ליה אלא הוי כאלו אמר ת"ל נשך אוכל דמיותר הוא ואתי לגזרה שוה דילפינן מיניה מלוה וא"כ לפי זה לא צריכין לדחוק ולומד דהתנא חזר בו בסוף דבריו ועולה הכל כהוגן הא דקאמר בסמוך מה לוה לא חלקת וכו' דמשמע דהכל כתיב גבי לוה וגם הא דקאמר לעיל ת"ל נשך אוכל הכל אתי שפיר והיינו מה דמסיימו התוס' והיינו הא דקאמר בסמוך וכו' דהכל כתוב בלוה וכי קאמר נשך באוכל מנין וכו' לא מנשך אוכל מפיק לה וכו' וה"ק ת"ל נשך אוכל בלוה ובגזרה שוה מפיק ליה במלוה וד"ל דלגזרה שוה אייתי התנא ת"ל נשך אוכל לא שמפיק מיניה גוף הלימוד נשך באוכל והוי כאלו אמרו התוס' דהשתא לפירושינו אתי הכל שפיר תחלת וסוף דברי התנא מה שאין כן לפי' רש"י כן נראה לי כוונת התוס' בדבור זה ודו"ק:
ד"ה אמרי הכי נמי וכו' וי"ל דגזל לאו הניתק לעשה הוא. ר"ל ואין לוקין עליו ולכך אין צריך אזהרה ואתי שפיר מן הדין:
ד"ה אלא לאו דגזל למה לי וכו' דאין אונאה לעבדים כדאמר לעיל רוצה לומר בפרק הזהב:
בא"ד דהא קרקע אינה נגזלת וכו'. נראה לי דצ"ל דהא דקרקע וכו' דלי"ת בתחלת התיבה ור"ל וכי תימא דלא נוכל לאוקמי הלאו דגזל לגוזל עבדים שיתחייב בלאו דגזל משום דעבדים הוקשו לקרקעות וק"ל דקרקע אינה נגזלת זה אינו משום דהא דקרקע אינה נגזלת אינו מן המקרא וכו' ולכך לא שייך בזה לומר דבשביל שעבדים הוקשו לקרקעות לא יתחייב בהם משום גזל בשביל דגזל לא שייך גבי קרקע דלא שייך לומר הוקשו לקרקעות אלא במידי דשייך ג"כ גבי קרקע אלא דמקרא ממעטינן ליה כגון לענין שבועה ואונאה בזה אמרינן דעבדים הוקשו לקרקעות כן הוא המשך דברי התוס' בדבור זה ויש ספרים שכתוב בהן וי"ל דהא קרקע אינה נגזלת וכו' ונ"ל דגיר' משובשת היא:
ד"ה לעבור עליו בשני לאוין וכו' וי"ל משום דלא לקי אלאו דגזל וכו'. ר"ל ומשום הכי ליכא לאוקמי בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין דאין נפקותא בגזל בין לאו אחד או שני לאוין כיון דאין לוקין עליו דלא אמרינן לעבור עליו בשני לאוין אלא לענין שילקה שתי פעמים וזה לא שייך גבי גזל ועיין במה שנכתוב לקמן בדף ס"ב גבי הא דקתני ר' נחמיה וראב"י פוטרי' את המלוה ואת הערב מפני שיש בה קום עשה:
תוס' בד"ה אלא לאו כו' דהא קרקע אינה נגזלת כו' נ"ב פירוש ועומד בתימה ובמקצת ספרים כתוב וי"ל וט"ס הוא אכן יש ליישב בדוחק שה"ק וי"ל מאחר דאין כאן מקום למעוטי קרקעות שהרי אינה נגזלת ולעולם לא תוכל למעט עבדים כי אם בתוך קרקעות וממילא היכא דלא נוכל למעוטי קרקעות ישארו עבדים בכלל שאר גזל כמו מטלטלין ואף שאינו גבי אונאה שאני התם שנתמעטו בכלל קרקעות ודו"ק:
גמרא מה נשך האמור בלוה כו'. א"ל למה לי ובמרבית לא תתן במלוה נלמד מלוה וכן לא לכתוב נשך יתיר בלוה (מ) ונילף ממלוה וכן ברבינא בסמוך למה לי ב' נשך בלוה נלמוד הכל ממלוה דכ"ז נראה בעיני פשוט דלאו קושיא היא דאי לאו קאי בלוה לא יעשה הגז"ש שיעבור המלוה על אותו הלאו ולהמשיך ולגרור לאו מחד על אידך רק אהני גז"ש לפרש דלאו דוקא אוכל ה"ה כל דבר וכן לגלויי דלאו דנשך קאי אתרבית וכו' וכל לאו קאי על אידך:
גמ' רבינא אמר וכו'. דוחק דרבינא לפרש הברייתא באלו לא נאמר ואי משום סמיכות נשך ותרבית דלמא ס"ל כרבנן דריה"ג [שהביאו תוספות בד"ה קרי ביה] והתוס' מתרצו [דהכא אף רבנן לא פליגי] וראיתי בספר ת"ח שמדמהופך סוגיא דברייתא דהול"ל מקודם מניין לרבות כ"ד שנאמר כל דבר אשר ישך ואח"כ אין לי אלא בלוה וכו' דהא כל דבר אשר ישך בלוה כתיב וילפינן במלוה מהך גז"ש אלא ה"ק ת"ר את כספך כו' קשה ליה להתנא דהול"ל את כספך וכו' ואת אכלך וכו' [ולמה הפסיק באמצע וסמך בנשך ובמרבית] לז"א אלו אמר כן [הייתי אומר] אין לי וכו' והייתי צ"ל ת"ל נשך אוכל ורבית בכסף מנ"ל וכו' עד גז"ש אך עתה [דסמך בנשך ובמרבית באמצע] גז"ש לא צריך ומקשה [תנא דברייתא] א"כ השתא דאית לן קרא א"כ באמת גז"ש למה לי לז"א ומניין לרבות כל דבר וכו' [ת"ל נשך כל דבר כו' וזה בלוה כתיב ואצטריך גז"ש למילף במלוה]:
גמ' מה להנך שכן שלא מדעתו תאמר ברבית דמדעתו. אין פירושו שלא מדעת דבסמוך מה לאונאה שכן שלא מדעת [היינו הא דקאמר מה לאונאה שכן לא ידע] רבית תוכיח כו':
גמ' אלא לא לכתוב רחמנא לאו בגזל כו'. אי ס"ל אין אונאה לפרוטות אצטריך לאו לפרוטות דלא יליף מאונאה דגזל קחשיב בה' פרוטות הן כו'. ובלא"ה פחות משתות הוי מחילה:
גמ' ותיתי מהנך. אמאי לא ילפינן גזל מעושק שכר שכיר:
בתוס' בד"ה אם אינו ענין וכו' והיינו דקאמר בסמוך מה לוה וכו'. [לשון מהר"ם] משום דפשטא דסוגיא דשמעתין משמע דלא יליף מהני קרא דגבי לוה אלא נשך באוכל ורבית בכסף אבל רבית באוכל לא כתיב גבי לוה אלא ילפינן ממלוה א"כ מהו זה דקאמר בסמוך מה לוה לא חלקת בין באוכל כו' דמשמע דכל הדברים כתובים גבי לוה ואע"ג דרש"י הרגיש בדקדוק זה ולכך פירש דהשתא דשמעינן מלא תשיך בין כסף בין אוכל אייתר כו' דר"ל דנשך אוכל אתיא נמי לרבית אוכל וא"כ רבית אוכל כתיב נמי גבי לוה וא"כ גם לפירש"י א"ש מה לוה לא חילקת וכו' דהכל כתיב בלוה מ"מ יקשה לפירושו דהשתא נשך אוכל אתי לרבות אוכל וזה סותר רישא דברייתא נשך באוכל מניין ת"ל נשך אוכל דמוקי נשך אוכל לנשך באוכל ולא לרבות באוכל וצ"ל לפירש"י דהתנא חזר בו מזה בסוף דבריו ויליף תרוייהו נשך בין באוכל בין בכסף מלא תשיך ונשך אוכל ונשך כסף תרוייהו אתיא לחייב את הלוה אלאו דרבית וזה נראה דוחק לומר דהתנא חוזר ממה שאמר בתחלת דבריו לכן פירשו התוס' דלמסקנא של תנא יליף נשך בין באוכל בין בכסף מלא תשיך ויליף ג"כ ברבית בין בכסף ובאוכל מחד נשך באם אינו ענין ונשך דכתיב גבי אוכל לגז"ש והשתא רישא דברייתא דקאמר התנא נשך באוכל מניין ת"ל נשך אוכל י"ל דנשך בין בכסף ובאוכל ילפינן מלא תשיך בלוה ומנשך דכתיב גבי אוכל בלוה ילפינן מניה בגז"ש במלוה והא דקאמר ת"ל נשך אוכל אינו ר"ל דמניה ילפינן ליה [גבי לוה רק דר"ל ת"ל נשך לגז"ש] ועולה הכל כהוגן הא דקאמר בסמוך מה לוה לא חילקת וכו' דמשמע דהכל כתיב גבי לוה וגם הא דקאמר לעיל ת"ל נשך אוכל הכל א"ש והיינו מה דסיימו התוס' והיינו דקאמר בסמוך וכו' דהכל כתיב בלוה וכי קאמר נשך אוכל כו' שר"ל כאלו אמרו לפירושם אתי הכל שפיר ע"כ ודבריו אלו סותרין דבריו הראשונים פירושו ברש"י (נ) וק"ל אבל דברים אלו יותר נכונים ממ"ש מהר"ש ברש"י וז"ל מהר"ש ברש"י בד"ה ת"ל לא תשיך וכו' הכי משמע ליה השתא דבלאו גז"ש דלקמן יליף הכא נשך באוכל מלוה מלוה דכיון דאשכחן דשייך נשך באוכל אית לן למימר נשך דכתיב במלוה ג"כ אאוכל משתעי אבל למאי דמסיק רבית בכסף מניין ת"ל וכו' אם אינו ענין וכו' מה"ט נשך אוכל נמי אתיא באם אינו ענין לרבית אוכל כפי' רש"י לקמן וא"כ ע"כ דלא גמרינן מלוה מלוה משום דשייך נשך באוכל דא"כ לא אצטריך למיכתב נמי נשך אוכל בלוה לרבית אוכל כיון דאשכחן לשון רבית באוכל במלוה ומש"ה הוצרך לומר דלא גמרינן לוה ממלוה ולא מלוה מלוה מלשון השייך רק מגז"ש דלא חילקת וכו' והכל כתיב בלוה וכמ"ש תוס' כיון דגז"ש מופנה משני צדדין וכולה גז"ש כתיב בלוה אצטריך הכל בלוה כמ"ש התוס' וכו' ודו"ק ע"כ:
ובספר ת"ח הקשה לפי' רש"י בד"ה תנהו ענין לרבית כסף לרבינא דבמלוה גופיה כתיב הכל א"כ נשך כסף ונשך אוכל דכתיב בלוה למה לי נילף לוה ממלוה בגז"ש מה מלוה לא חילקת וכתב לכן נראה כפי' התוס' דמנשך כסף לחודיה ילפינן רבית כסף ואוכל דנשך קמייתא אכולהו קאי אכסף ואוכל וכל דבר אשר ישך והשתא ניחא דנהי דלא איצטריכא ליה משום רבית כסף ואוכל דמצינו למילף ממלוה מ"מ איצטריכא ליה [גבי לוה] משום כל דבר אשר ישך לאשמעינן דבעצים ואבנים נמי עובר בב' לאוין ולא תימא דבכסף ואוכל לחודיה עובר בב' לאוין דכל דבר לא כתיב במלוה ע"כ ודבריו אינם בעיני כלל כמ"ש לעיל [בגמרא מה נשך כו' דאינו גורר הלאו ממלוה ללוה]:
בא"ד וא"ת כו' כסף ואוכל למה לי כו' וי"ל כו'. ולא מיושב שפיר למה לי כסף ואוכל גבי מלוה לכתוב לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן דע"כ לשאר דברים צריכין ללמוד מגז"ש [מלוה דכתיב ביה כל דבר ונילף הכל מלוה] ועיין:
בא"ד וכן משמע בפרק נערה. ע"ש בתוס' פרק נערה וכאן בר"ן:
בתוס' בד"ה קרי ביה כו' והא דאמר כו' ה' מקראות אין להם כו'. לכאורה אין זה קושיא די"ל הכא מדלא קאמר ואכלך לא תתן במרבית כמו שאמר את כספך וגו' וכן בכל הני ועיין:
בא"ד כיון דקאי ע"כ נשך אכספך אמרינן ה"ה רבית כצ"ל:
בא"ד אלא אונתן דלאחריו לא אולקח דלפניו ולת"ק כו'. כצ"ל:
בתוס' בד"ה אלא לאו דגזל וכו' דהא דקרקע כו'. כצ"ל ועיין מ"ש מהר"ש יצ"ו שנשאל לו כאן איזה שאלה דבפרק הגוזל אמתני' דשטפה נהר ממעט קרקע מכלל ופרט כו' ע"ש:
וגם בתוס' בד"ה לעבור עליו כו' ישנו איזה דקדוקים חדא דגם כובש שכר שכיר ניתק לעשה באותו הקרא דוהשיב את הגזילה אשר גזל או את העושק אשר עשק גם אי קאי אכובש שכר שכיר א"כ והשיב את הגזילה נמי קאי אכובש שכר שכיר וז"א [דוהשיב את הגזילה לגופיה אצטריך וכמ"ש מהרש"א] וק"ל גם הטור כתב וכן הרמב"ם דאין לוקין על לאו דרבית ואונאה ע"ש [ומאי פריך ולוקמה ברבית ואונאה] ומה שהשיב מהר"ש לכאורה שקר דהא ר"נ וראב"י פוטרין בסמוך ממלקות משום דניתק לעשה ולכאורה אפשר לפרש דבשלמא שילוח הקן מיקרי ניתק לעשה שלא יקח האם על בנים ואם לקח עדיין יש תיקון שלח תשלח וכו' וכן לא תגזול ואם גזל והשיב אבל כובש שכר שכיר לא תכבוש רק נתן תתן וכו' ודו"ק היטב ואם עבר איזה ימים ונותן אח"כ קעבר על לא תלין וצ"ע (ס) ומה שהטור פסק ברבית אין לוקין שניתק לעשה הוא למאי דקי"ל רבית קצוצה יוצאה בדיינים אבל מרא דהך שמעתא הוא רבא דס"ל בסמוך כר"י דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים מיהו עיין בסמוך דף ס"ב ע"א בתוס' בד"ה לא מה קום ועשה כו' [דכתבו דלכ"ע הוי ניתק לעשה. מ"מ] אין משם קושיא דהכא קאי לרבא [דסבר דאינו יוצאה כר"י] ועוד מ"מ לאו דלא תשימון פליגי בה [ופריך ולוקמה ברבית היינו לאו דלא תשימון. ומ"מ לא מיושב שפיר דלא תשימון לאו משום גזל נגעו בה דנוקמה עלה לא תגזול באא"ע]. עיין לעיל (בבא מציעא דף ה' ע"ב) בתוס' בד"ה בלא דמי משמע להו [שם כתבו דלא תחמוד דהוא ג"כ בלא דמי היינו לא תגזול ולעבור עליו בשני לאוין אף דהוי ניתק לעשה]:
עוד שם בד"ה לעבור עליו יש בו חסרון גדול בדפוס באסיליאה ונדפס בשאר גמרות:
בא"ד וא"ת והיכא ס"ד למימר דגזל עובד כוכבים אסור כו' ורבית ואונאה שריא בעובד כוכבים וכו'. דלא מסתבר להו לומר דבלאו מיעוטא הוי מוקמי לאו דגזל אגזל גופיה ואגזל עובד כוכבים דלא שמעינן מרבית ואונאה זה אין סברא ועיין:
תד"ה קרי. כיון דקאי ע"כ נשך אכספך אמרינן ה"ה רבית. כצ"ל:
תד"ה לעבור. וי"ל דדריש כו' ואפקה בלשון גזילה כו'. עמש"כ בזה בכתובות (לד) בס"ד:
תוס' ד"ה גזירה וכו' וא"ת קרא למה לי. עיין נדרים ד' ג ע"א בר"ן ד"ה לנדור נדר:
תד"ה אם אינו ענין, ויצא בפחות משוה פרוטה, בפשוטו היה נראה דהיינו דוקא היכא דהלואה והריבית יחד לא היה בו ש"פ כגון שהלוה לו חצי פרוטה בעד ג' רביעי פרוטה או חצי פרוטה בפרוטה אבל בהלוה לו פרוטה בעד פרוטה וחצי אף דהריבית הוא פחות משוה פרוטה אסור, דכמו דהמיעוט דקרקע הוא רק קרקע בקרקע אבל במעות והריבית קרקע הוי ריבית כדמסקו תוס', וכן בהיפוך היכא דהלוה קרקע בקרקע והריבית מעות הוי ריבית כמ"ש הסמ"ע, וא"כ י"ל דהמיעוט פחות מש"פ הוא רק באופן זה דהלואה היא פחות מש"פ, אבל באמת נסתר זה מדברי תוס' כתובות דהוכיחו דאין ריבית פחות מש"פ מדאמרי' דלא לכתוב ריבית ותיתי מגזל ואונאה, הא מ"מ צריך לריבית פחות מש"פ ע"ש. ואם נימא דבהלוה פרוטה בפרוטה ומחצה הוי ריבית עדיין יקשה דאיך נלמד זה מגזל ואונאה הא מה שמחסר ממון חבירו הוא רק חצי פרוטה דא"ב משום גזל ומה בכך דהלוה לו פרוטה הא ילפי' מגזל דהוא רק על לקיחת ריבית דמחסר ממון חבירו, אע"כ מוכח דגם בכה"ג ליכא ריבית, אבל מ"מ לקושטא דמלתא לא ידעתי היטב איך מחלקים הלמוד כלל ופרט לחצאין דלגבי קרקע ממעטים רק דהלואה וריבית הכל קרקע ולגבי פחות מש"פ ממעטים אף דהלואה הים פרוטה והריבית חצי פרוטה:
תד"ה אם וכו' והא דאמר בערכין גבי בתי ערי חומה. קשה לי דהא לשיטתם לקמן (דף סז ע"ב) ד"ה ולא ישכור דהא דאמרי' בערכין גבי בתי ערי חומה רבית גמורה היינו מדרבנן אבל מדאורייתא לא, דלא גרע ממשכנתא בלא נכייתא דליכא רבית דאורייתא, א"כ אזדא לה ראיית תוס' דהכא, דשפיר י"ל דבהלואת מעות ורבית קרקע אינו דאורייתא מ"מ מדרבנן אסור וכדמשמע להדיא בר"ן כתובות, וביותר דעדיפא הו"ל לאתויי ראיה מסוגיא דלקמן והרי משכנתא בלא נכייתא דבדיניהם מוציאים וכו' ומאי פריך הא שפיר דבדינינו אין מוציאין מטעם רבית קרקע דע"ז ודאי ל"ש הכלל דכל שבדיניהם מוציאין, דא"כ בקיצור ליפרך והרי רבית קרקע, אלא ודאי דרב ספרא בא ליתן כלל רק לידע מה דהוי קציצ' ומה דלא הוי, אבל מה דל"ש גבי קרקע דין רבי' אינו בכלל דבאמ' הוי רבית קצוצה אלא דהתורה התירה א"כ מאי פריך ממשכנתא הא מדין קרקע בדיניהם אין מוציאין, וזהו לכאורה ראיה ברורה, ואולי י"ל דהדין אף אם דבקרקע א"ב רבית דאורייתא אפ"ה מוציאין, דאף דבאבק רבית אין מוציאין היינו היכא דבעצמותו א"ב רבית גמור כגון דהוי דרך מקח או שאר קנין וכדומה, אבל היכא דהרבית הוא רבית מעליא כגון רבית קרקע אלא דהתורה התירה בזה כיון דחכמים תקנו גם בקרקע רבית כעין דאורייתא תיקון, ודין רבית קרקע כדין רבית מטלטלין לכל מילי. וא"כ אין ראיה מזה דשפיר פריך הש"ס ממשכנתא דמדין קרקע יהא הדין בדינינו מוציאין, ויש תבלין לסברא זו ממה דמבואר בב"י (סי' קס"ט) בשם הרמב"ם בההוא דאם העמידו אצל ישראל ס"ל כשיטת רש"י דאף בלא נשא ונתן ביד אסור ע"כ משום דיש שליחות לעכו"ם לחומרא מ"מ הדין דיוצא בדיינים והיינו ע"כ כנ"ל כיון דבעצמותו הוי רבית מעליא אלא דהחסרון דאין שליחות לעכו"ם בזה כיון דאמרו חכמים דיש שליחות יש לו כל חומרי דשליח ישראל, ה"נ י"ל בקרקע. ומ"מ אין ללמוד מזה לדינא דס"ל להתוס' כן לקושטא דמלתא ויהיה הדין לפי ההלכה דבהלוה קרקע בקרקע והרבית קרקע דמוציאין, די"ל דלדינא ס"ל בכל רבית דרבנן אין מוציאין, וכדחלקו כמעט כל הפוסקים על הרמב"ם וכדקיי"ל בש"ע שם, וביותר דאף לשיטת הרמב"ם יש לחלק דדוקא בההוא דאין שליחות לעכו"ם דמה שהחמירו דיש שליחות לא אמרו כן דוקא על רבית רק דזהו כלל בכל מילי דיש שליחות לעכו"ם לחומרא. מש"ה לא מקרי רבית דרבנן דמכח הכלל דיש שליחות לעכו"ם לחומרא ממילא נעשה בו רבית גמור, משא"כ ברבית קרקע דחכמים החמירו לענין רבית והם אמרו שיהיה בזה דין רבית ואינו שייכות כלל לדין אחר רק תקנתם היה על הרבית ונכלל זה בכלל רבית דרבנן. וכעין זה חילק בת"ה, אלא דהתוס' לא רצו לעשות מזה הוכחה, דאפשר לדחות דברבית דרבנן כי האי מוציאין, אבל לדינא י"ל שמודים גם ברבית קרקע א"י בדיינים והכי משמע להדיא בדברי האחרונים לדינא (רסי' קס"א):
גמרא לכובש ש"ש. מכאן משמע להדיא דקרא דלא תעשוק את רעך מיירי ג"כ משכיר, מדלא קאמר דל"ת קאי לכובש מה שבידו מחבירו בהלואה או פקדון וכובש ש"ש מאן דכר שמי', וגם מדאמרי' בענינא דשכיר כתיב משמע להדי' דה"נ קרא מיירי בשכיר והיינו כפירש"י בחומש אהך קרא דלא תעשוק דמיירי בשכיר, אבל מדברי הרמב"ם ריש הל' גזילה, ובסמ"ג מבואר דכובש הלואה או פקדון היינו עושק, וצ"ע, והנה לשיטת רש"י הנ"ל דמיירי רק בשכר שכיר הא דבאמת לא מוקמי' דלא תגזול לכובש הלואה ופקדון דאף דאינו מענינא דקרא דלא תעשוק, הא מ"מ נראה דלא נצריך לאוקמי' לעבור עליו בב' לאוין, והיינו דכובש הלואה או פקדון נפקא ג"כ מרבית ואונאה דדוקא בכובש ש"ש לא נפקא כיון דלא מטי לידי' מעולם, אבל הלואה ופקדון אף דבהיתרא אתי לידיה מ"מ כיון דמטי לידיה דחבריה ילפי' מרבית ואונאה וכדדייק לישנא דרש"י בשמעתין ה"נ משמע לקמן (דף קי"א) ואי אשמעי' עושק דלא אתי לידיה ול"ק דבהיתרא אתי לידיה (משמע בזה). ובזה יש לכוון בקושית תוס' לעיל (דף כ"ו ע"ב) ד"ה אינו עובר אי משום דבהיתרא אתי לידיה הא בכובש ש"ש איכא לאו וכו' ודבריהם לכאורה תמוה דהא מש"ש ליכא ראיה דהתם טרח בה. ואי ס"ל דקרא דלא תעשוק מיירי בכל עושק לא הו"ל למנקט ביה דוקא לכובש ש"ש. וגם הלשון הא בכובש דמשמע דבא ללמוד זה מזה יהיה בפשוטו. הא באמת מ"מ בכובש פקדון איכא לאו משום דלא תעשוק. ואולי י"ל דכוונתם דיש ללמוד כובש בפקדון מבינייהו מגזל וכובש ש"ש דאם נפרוך מה לגזל דבאיסורא אתי לידיה כובש ש"ש יוכיח. ואי דכובש ש"ש טרח בהו. גזל יוכיח. ולפי הנ"ל י"ל בפשוטה דקושייתם כך היא דע"כ גם כובש פקדון דבהיתרא אתי לידי' וילפי' מרבית דאל"כ לוקמי קרא דלא תגזול לגופו בכובש פקדון. ואי דלשון גזל לא משמע אלא היכא דבאיסורא אתי לידי' דומי' דגזל את החנית כמ"ש רש"י. וע"ז הוכיח דהא באמת מוכח להך קרא דלא תגזול על כובש ש"ש דבהיתרא אתי לידי' א"כ חזינן דאפשר לפרש כן בלשון דגזל. וא"כ אף דמכובש ש"ש ליכא למילף דשאני התם דטרח ביה. מ"מ אדמוקי בכובש ש"ש ולעבור בב' לאוין נוקמי לגופו בכובש פקדון. אע"כ דגזל נפקא מרבי' ואונאה. וק"ל:
תד"ה לעבור בב' לאוין. וי"ל משום דלא לקי וכו', ע' במהרש"א, בפשוטו היה נ"ל ע"פ מה דאמרי' בפ"ק דתמורה לא אתי חד עשה ועקר ב' לאוין. א"כ כי מוקמי' לה בכובש ש"ש נ"מ דהוי ב' לאוין לקי אחדא. אבל אי מוקמי בגזלה לא לקי דחד לאו דלמדנו מרבית ואונאה הא אין מזהירין מן הדין וחד לאו ניתק לעשה. אח"כ ראיתי שרבים דשו בדרך זה בספרי האחרונים ומכללם בת' שאגת אריה. אמנם קושית המהרש"א לנכון למ"ש תוס' זבחים (דף קיז) דדוקא אם העשה סמוכה לב' לאוין כמו בתמורה הוא דאינו מנתק לב' לאוין אבל בעלמא דהעשה מרוחק מנתק להב' לאוין. וא"כ הכא דוהשב את העושק אינו סמוך להב' לאוין מנתק להב' לאוין. ואף דתוס' חולין (דף פא) כתבו בע"א דבעי דוקא ב' לאוין סמוכים. כבר כ' לנכון בשער המלך דדברי תוס' כפשטן תמוהין דהא לאו דלא תגזול ולא תעשוק הם באמת סמוכין זה לזה. אע"כ דליתא כלל. וצ"ל כמ"ש בזבחים דבעי שהעשה סמוכה. ובעיקר קושיא היה נ"ל לרבא לשיטתיה דס"ל לעיל בפ' הזהב דמעות אינו קונה וקרא מיירי ביחד לו כלי והפקידו וחזר ונטלו ממנו ותרי גווני פקדון. א"כ ליכא עשה בעושק דעושק דהתם הוי גזילת הכלי דכבר נקנה הכלי בעד העושק. אח"כ הראו לי שכ"כ הפ"י בהקדמתו. והנאני שכוונתי לדעתו הגדולה. וכבר כתבנו לעיל מזה פ' הזהב ע"ש. והנה בעיקר היסוד דברי תוס' הנ"ל דהיכא דאין הלאוין סמוכים לעשה נתקו כולם. לכאורה ראיה ברורה לזה מדאמרי' לקמן דר"נ וראב"י פוטרים המלוה והערב שיש בהם קום ועשה ואמאי הוי רבית ניתק לעשה הא איכא כמה לאוין ונימא לא אתי חד עשה ועקר ב' לאוין. ומצאתי בשאגת אריה שהוא נקט לדברי תוספות חולין הנ"ל כפשטן דבעי דוקא ב' לאוין סמוכים זה לזה. וכ' זה לראיה ממה דרבית מקרי ניתק לעשה. אף דאיכא כמה לאוין והוא תמוה דהא גם ברבית ב' לאוין סמוכים דאת כספך לא תתן בנשך דדרשי' בנשך ומרבית אכסף וכן אאוכל. וא"כ איכא ב' לאוין סמוכים נשך ותרבית. אבל לדברי תוס' זבחים הנ"ל ניחא כיון דהעשה אינה סמוכה ללאוין. ואף דהעשה דוחי אחיך עמך סמוכה להלאו דואל תקח מאתו. מ"מ מלשון התוס' זבחים משמע דתלי באם הב' לאוין סמוכים משמע דסמוכים לכך שלא יהא מנותק שניהם. ואף אם נימא דעיקר הסברא דכאן דהלאוין סמוכים לעשה אמרי' דהעשה מנתק רק הלאו שבצדו וסמוך לו. אבל לא ללאו שלפניו ורחוק ממנו, אבל היכא דאין העשה סמוכה כיון דע"כ מנתק ללאו הרחוק מנתק לכולהו דמה בין זה לזה. וא"כ לכאורה גם ברבית דהעשה סמוכה ללאו אי נימא דנותק רק להלאו דסמוך ולא להרחוק. מ"מ י"ל דאם סברת תוס' בחולין אמת דבעי ב' לאוין סמוכות דע"י סמיכתן מאלמי אלומי זה לזה והיינו דתרתי בעי דב' לאוין וגם העשה סמוכים דאז אמרי' דהעשה מנתק רק להלאו הסמוך ולא לאידך לאו כיון דסמוך ללאו השני וא"כ ברבית דהעשה יכול לנתק לאו דאל תקח ולאו דאת כספך. דהא הנך לאוי' אינם סמוכים וכיון דניתק העשה לאו דרחוק ממילא הנך לאוין דנשך ותרבית אף דסמוכים מ"מ כיון דהעשה מנתק חד מהן נתקו שניהם כיון דאין העשה סמוכה להם. ואולם לאידך תירוצא דתוס' חולין דדוקא דומי' דתמורה דליכא עשה. א"כ כיון דאינו עושה מעשה בידים. אבל בעלמא אתי עשה ועקר ב' לאוין הקושי' במקומה עומדת אמאי הוי רבית ניתק לעשה:
והנלע"ד דהרי באמת צריכים להבין למאי צריכים לומר דגזילה הוי ניתק לעשה ולא לקי הא בלא"ה כיון דכ' והשיב דצריך לשלם הגזילה ממילא קיימא הכלל דאינו לוקה ומשלם. וצ"ל דהיינו אומרי' דוהשיב הגזילה מיירי רק בלא אתרו בי' וכמו שהדין בכ"מ דחייבי מלקות שוגגים חייבים. אבל באתרו ביה יהיה הדין דמלקי לקי ממונא לא משלם. ואולם לפ"ז לכאורה ליתא לקושי' תוס' חולין וזבחים הנ"ל דאמאי הוי גזל ניתק לעשה הא הוי ב' לאוין. הא י"ל דמכח דניתק לעשה וההכרח לתקן הלאו ממילא גם בהתרו בי' צריך להשיב הגזילה לתקן עכ"פ הלאו וממילא א"א ללקות על הלאו הב' דהא אינו לוקה ומשלם. וצ"ל דהקושי' תוס' למה דקיי"ל בסנהדרין (דף עב ע"א) גבי מחתרת דדוקא בשברן אבל באיתנייהו בעינא צריך להחזירם דלא מקרי תשלומים כיון שהם בעין וממילא הם של בעלים א"כ שפיר קשה בגזילה דהא לוקה מחמת דלא אתי חד עשה ומנתק ב' לאוין ואף דמשיב הגזילה זה לא מקרי תשלומים כיון דהוא בעין. ולפ"ז ניחא דבנידן הרבית דמיד שקבל הרבית קנה הרבית וא"צ להחזיר בעין אלא דמצוה עליו להשיב דמי' מכח העשה דוחי אחיך עמך. וא"צ להחזיר בעין. כמבואר לקמן גבי גלימא מפקי' מיניה. דאף דתוס' בב"ק (דף קי"ב ע"א) כ' דלא קנה הרבית דהוי כמו מתנה בטעות היינו לס"ד דהש"ס. אבל למאי דמסקי' שם דהטעם דלדידי' אזהר לברי' לא אזהר אמרי' מדלא אזהר לברי' ע"כ דקנה הרבית כשלוקח וזה ברור. וא"כ כיון דהעשה בא לנתק ממילא אף בהתרו צריך להחזיר הרבית לתקן הלאו וממילא לא לקי על לאו הב' כיון דאינו לוקה ומשלם. דהרבית אף שהוא בעין הוי כמו אינו בעין כיון דמיד נקנה לו. וא"צ להחזיר בעין כנלענ"ד בעזה"י:
בא"ד וא"ת היכי ס"ד למימר דגזל גוי אסור וכו'. ע' במהרש"א. ולענ"ד דגם לפי האמת יקשה הא מבואר בהמקבל דמקרא דרעיך ממעטים רק נכרי אבל לא גר תושב, וא"כ אצטריך לא תגזול לגר תושב. דמרבי' ליכא למילף דהא בגר תושב ליכא רבית כדאיתא לקמן (דף עא) ויעויין ברמב"ם ריש הל' גזילה איזה גזל וכו' איזה עושק וכו'. ותמוה עליו מסוגיא דמסקי' דכולה בעושק ולעבור בב' לאוין. ולענ"ד י"ל דלכאורה קשה למאי דאמר רב כהנא לעיל (דף נה ע"א) זאת אומרת אין אונאה לפרוטות. א"כ ליכא למילף בגזל מאונאה דהא אצטריך גזל על ש"פ דאינו באונאה. ובהכרח צ"ל דרבא ס"ל כלוי דס"ל התם יש אונאה לפרוטות. וא"כ לפי ההלכה דפסק הרמב"ם פי"ב מהל' מכירה כרב כהנא דאין אונאה לפרוטות א"כ ממילא אצטריך קרא לגופא לגזל פרוטה:
אם אינו ענין לנשך כסף כו'. עתו' ודעת הרמ"ה ורשב"א דלא דרשי' כו"פ וכלל ואיכא ריבית אפי' בקרקע בקרקע ואפי' בפחות מש"פ וק' לדדהו הא דר' ירמי' בכתובות דמיבעי לי' שכרם בקרקע ובפחות מש"פ מהו ודברי מל"מ בזה אינם מחוורי' דהרי קיי"ל בכל התורה למדין למד מן הלמד חוץ מקדשים והנלע"ד לפמ"ש מל"מ שם דלמאי אצטריך כל דבר אשר ישך תי"ל דבכל התורה קיי"ל שוה כסף ככסף ואפי' קרקע בכלל ותי' דה"א ה"ל ב' כתובים כסף אוכל אין מידי אחריני לא ע"ש וא"כ אין הכרח לומר דכל דבר אתי לכו"פ וכלל דאצטריך להנ"ל ואין לומר לא לכתוב לא ה' ולא ו' לא לכתוב רק כסף ולא אוכל ואנא ידעי' דשוה כסף ככסף י"ל לעבור על כסף ואוכל בב' לאוי' כמ"ש פ"י נמצא לפ"ז אין כאן הכרח למדרש כו"פ וכלל אך התם בכתוב' אזלא הסוגי' לר' יהודה דאמר עד שישכור עדים ור"י ס"ל בעלמא ב' כתובים מלמדים נמצא הדק"ל כל דבר אשר ישך למ"ל וע"כ לכו"פ וכלל וממעטי' מני' קרקע ופחות מש"פ. ודע הא דבעי' תרי פרטי חד למעוטי קרקע וחד למעוטי פחות מש"פ ולא סגי בחד פרטי למעט הכל היינו להך לישנא דר"פ מרובה דכל ריבוי' הוא ואצטריך כמה פרטי וה"נ כתיב כל דבר אשר ישך אבל למ"ד התם כל כללא הוא א"כ בחד מיעוטא הוה סגי ובמק"א הארכתי בזה ואין כאן מקום להאריך:
רבינא אמר לא נשך באוכל כו'. עתו' דמייתו בקיאות מקדושין ל"ג א' ובזה ישבתי דברי ירושלמי פ"ג דשקלים דאמרה מטרוניתא לר"י דהוה אפוי זהירין פניך דומין למלוי בריבי' ולמגדלי חזירים והוא א"ל תרוי' אסיר' אלא חכמת אדם תאיר פניו ובפ' הרואה בש"ס בבלי הנוסח' משונה קצת דצדוקי אמר כן לר' יהודה ע"ש נ"ה א' והנה התם בקידושין לרבנן דלא דרשי מקרא לפניו ולאחריו צ"ל הא דסמכינהי קימה והידור להקיש קימה להידור שלא יהי' בו חסרון כיס כמבואר שם אמנם למ"ד דדרשי' לעיל ומלרע ולהכי סמכינהו קרא י"ל לדינא אה"נ צריך להדרו בממון וכדקי"ל בני עיר מצווין לעשות לו פרנסתו והא דקי"ל אין בעלי אומני' רשאין לעמוד בפני ת"ח בשעה שעוסקין במלאכתם היינו במלאכת אחרים וכמ"ש תו' שם וכפרש"י פא"ט וא"כ לפ"ז אין שום קו' במה שראתה אפוי זהירין כיון שכל בני עיר מצווין לעשות מלאכתו אך היא או הצדוקי לא ס"ל למדרש לפניו ולאחריו וא"כ מה הידור שאין בה חסרון כיס כו' ושפיר תמהו מדוע פניו זהירין. והנה ידוע דברוב ריבית דרבנן משכחת ריבית בלא נשך וכמו שפירשתי במתני' וה"ה לנשך בלא תרבית וכה"ג וחכמים אסרוהו כיון דשניהם אסורין מה"ת אך אי הוה אמינא דלא נאסר אלא נשך בכסף דוקא וריבית באוכל דוקא א"כ אי משכחת בכסף ריבית בלא נשך ע"ד מו"מ אין ראוי לאוסרו מדרבנן וכן אי משכחת באוכל ריבית בלא נשך אין ראוי לאוסרו מדרבנן נמצא יכול אדם להשתכר הרבה בריבית באופן הנ"ל נמצא לפי סברתם של הצדוקי והמטרוניתא שאין מקרא נדרש לפניו ולאחריו א"כ ריבית באוכל דוקא ונשך בכסף דוקא ויכול להרויח ע"י מלוי בריבית כסף ולגדל חזירי' היינו קבלת צאן ברזל לקמן בפרקין שהוא ג"כ לתא דריבי' ע"כ א"ל פניך דומה כמגדלי חזירים ומלוי בריבית והוא השיב לה לדידן תרוי' אסירי דאית לן מקרא נדרש לפניו ולאחריו ונאסר בין נשך בין ריבית בין בכסף בין באוכל ולעומת זה גם תקום והדרת דרשי' לפניו ולאחריו ולעולם צריך להדרו בממון ומש"ה אפוי זהירין דבני עיר מצווין לעשות לו מלאכתו ולהמציא לו פרנסתו והיינו בכלל דבריו שאמר ע"י חכמת אדם תאיר פניו:
א"ר למ"ל דכ' רחמנא לאו בגזל כו'. עמל"מ שכ' דלהפוסקי' דגזל קרקע ואונאת קרקע איכא נמי לאו מ"מ לק"מ דהא בריבית פטור על קרקע דז"א דוקא קרקע בקרקע מותר להלות בריבית אבל המלוה ממונו ע"מ ליתן לו קרקע ריבית אסור ש"מ דאסור לחסר קרקע ואי משום חליפי קרקע בקרקע ה"א דלא שייך בי' אונאה כמו ריבית קרקע בקרקע אה"נ דלא שייך אונאה בחליפין כ"א במו"מ ודפח"ח. אך שהק' לפי דמשמע לי' מתו' דשמעתין דאין שום איסור בגזל קרקע ובאונאה דדהו א"כ איך אתי' מריבית או ריבית מינייהו דהא עכ"פ אסור להלות מעות בקרקע ולא דמי לגזל ואונאה דמותר לחסר קרקע ולע"ד לק"מ דאפי' אי מותר לגזול קרקע היינו משום דאינה מתטלטלת ממקומה וברשות' דמרה קיימא אבל מ"מ נהי דאינו גזלן בשעה שהוציא חברו מקרקעו מ"מ אח"ז כשיתלוש הפירות ה"ל גזלן אז כמבואר להדיא ר"פ לולב הגזול נמצא אין בינו לבין הריבית אלא שבריבית עובר מיד וזה פשוט שאפי' מלוה מעות במעות נמי עובר משעת כתיבה דעביד לי' שומא דהכי קי"ל לקמן בשמעתין ולענין זה לא ילפי מהדדי דלעולם צריך למיכתב לא תשימון שיעבור משעת שימת השטר ולק"מ. ובענין פחות מש"פ נראה דאין להק' כלל דודאי לכ"ע אסור אפי' פחות מש"פ בין בגזל ובין באונאה רק שניתן למחילה כמבואר בלשון רש"י דסנהדרין נ"ז ובריבי' אינו מועיל מחילה וזה בכלל דברי הש"ס דבגזל ואונאה בע"כ וריבית מדעתי' וה"א דמחיל קמ"ל דלא:
אמרי ה"נ כו'. מ"ש תו' דלאו הנל"ע רבים מקשים הא לא אתי חד עשה ומינתיק תרי לאוי ושבוש הוא כמ"ש תו' זבחים קי"ד ב' וק"ל. ודע דקרקע ועבדים לא אימעטו אלא מכו"פ וכלל דהשבה דלא שייך בהו מ"ע של והשב וכן באונאה כמו שהאריך רמב"ן פ' בהר דעיקר אונאה בקרקע כתיב נמצא לפ"ז בקרקע ועבדים ל"ת איכא וניתוק ליכא ומיהו בקרקע לא שייך מלקות בגוזל דלא עביד ולא מידי דהרי אינה מתטלטלת וברשותא דמרא איתא מיהו בעבדי' דעביד מעשה ומוציא העבד מרשות בעליו ובהשבה לא מינתק משום דאיתקש לקרקעות א"כ קשה שפיר דלמא אי אתי' מדינא אין מזהירין מן הדין מש"ה אצטריך לא תגזול ללקות הגוזל עבד ואולי זה הוא בכלל כוונת תוד"ה אלא שדבריהם מגומג' עי' וק"ל:
אלא לאו בגזל למ"ל. הק' בשאילת שלום הא אצטריך שתהי' נאמרה ונישני' דאל"ה ה"א לישראל נאמרה ולא לב"נ דמה שנישני' ריבית ואונאה למילתי' נישני' למיסר ריבית ואונאה בישראל דמותר לב"נ הנה למסקנא בודאי לק"מ כיון דבכלל איסור גזל דב"נ הוא כובש שכר שכיר כמבואר בסנהדרין נ"ז א' ע"ש נמצא נאמרה ונישני' שפיר אך להס"ד דלא מסיק מכובש ש"ש ק' מה מקשה למ"ל הא אצטריך להנ"ל וי"ל ע"ש נ"ט ב' דקאמר ואב"א מילה מעיקרא לאברהם נאמר כו' ומסיק בני קטורה חייבים במילה מאת בריתי הפר ע"ש וצ"ע הא ע"כ גם באב"א עדיין צ"ל סברת למילת' נישנית דהרי על ק' פ"ו ליכא תי' אחר וגם האמת הוא דמילה נישנית למילתי' ביום אפי' בשבת א"כ ק' מ"ט חייבים בני קטורה במילה אחר מ"ת הא נאמרה ולא נישני' ולישראל נאמרה ולא לב"נ ומאי דכתיב את בריתי הפר לרבות בני קטורה היינו עד מ"ת ולאפוקי מבני ישמעאל אבל ממ"ת ואילך מ"ט מחייבי וערמב"ם אע"כ דלמסקנא לא אמרי' למילתי' נישנית אלא כעין פ"ו דאי לאו פ"ו דכתי' קודם מ"ת לא הוה ידעי' מ"ע של פ"ו כלל משובו לכם לאהליכם דה"א להתירם לנשותיהם הוא דאתי משום דכתיב ג"י אל תגשו אל אשה ולא לפ"ו וא"כ ממילא א"א לומר לב"נ נאמרה פ"ו א"כ יהי' ב"נ חמיר מישראל וליכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור אבל במילה דנהי דנישנית להתיר מילה בשבת מ"מ אטו לאו ממילא ידעי' דמילה נוהג בישראל א"כ מה"ת למיעקר מילה דכתיבי בב"נ דהיינו בני קטורה ולמה לא נימא לזה ולזה נאמרה וא"כ הה"נ הכא כיון דאפי' לא כתי' לא תגזול בישראל מ"מ נדע איסור גזל מריבית ואונאה וא"כ מה"ת למיעקר עיקור גזל ממקומו דכתי' בב"נ וזה ברור בלי ספק:
לכובש שכר שכיר. דע כי לא תעשוק כולל כל מיני ממון שבאים ליד אדם בהיתר כגון מלוה או פקדון או שכר שכיר וכדומה והוא כובשו ת"י והוה סד"א דאין איסור אלא כשחוטף ממנו מידו כגון ויגזול החנית או ע"ד ריבית ואונאה אבל כשבא לידו מרצון חברו ובהיתר בלא איסור כלל והוא כובשו אח"כ ה"א דשרי להכי נתייחד לאו לא תעשוק ולא תגזול והש"ס דקאמר לכובש ש"ש לאו דוקא אלא לכובש ממון חברו דלא אתי' מביניהו דהני. והא דנקיט כובש ש"ש היינו טעמא משום דלא תיקשי לך לכתוב עושק ולא בעי ריבי' ואונאה מש"ה אמר דא"ה ה"א מותר לחסר חברו ולא תעשוק הוה מוקמי' רק לכובש ש"ש דוקא ומשום דטרח כדאמר הש"ס לקמן קי"א ב' וק"ל אבל לקושטא דמילתא עושק כולל כל הנ"ל. ומי שרוצה לצאת י"ח עיונו והבנת דברי רמב"ם על בורי' אין לנו אלא דברי ת' ח"צ סי' כ"ו עש"ה כי דברי אלקי' חיים הנה ועפ"י דבריו יתיישבו דברי לח"מ פ"ט ממ"א ה"ב שדבריו מאוד תמוהים שס"ל שאין לוקין על לאו שבאם אינו ענין ומייתי משמעתין ואדרבא משמעתין מוכח ההיפוך ולפי האמור בח"צ יש לחלק בין אם אינו ענין דשמעתין לדהתם לא תבשל ג"פ. ובחי' חולין ישבתי באופן אחר ע"ש:
בגמרא אם אינו ענין לנשך כסף כו' תנהו ענין לריבית כסף. וקשיא לי דכל האריכות בזה הוא ללא צורך דכיון דכל עיקרא דברייתא לא בא אלא לאשמעינן דלוה עובר בשני לאוין בכסף אם כן מה לי אם יהא שני לאוין דנשך או חד דנשך וחד דריבית דסוף סוף איכא תרי לאוין חד לא תשיך סתמא ואידך נשך כסף וכבר כתבתי מה שכתב בעל תורת חיים בזה. מיהו בלא"ה קשיא לי על שיטת רש"י ותוספות דמשמע מדבריהם דברייתא איירי לענין לעבור בשני לאוין ולקמן בד"ה לעבור כתבו התוספות דהיכא דליכא מלקות לא שייך שני לאוין וא"כ צ"ל לדבריהם דאיכא מלקות בלאוין דריבית וזה תימה דלקמן בגמרא דף ס"ב קאמרינן להדיא דלמ"ד ריבית קצוצה יוצאה בדיינים דהכי קי"ל ה"ל לאו דריבית לאו הניתק לעשה ואין לוקין עליו בשלמא מאי דקאמר רבא לעיל לא חלקן הכתוב אלא לעבור בשני לאוין וכן לקמן משמע הכי גבי ולוקמי בריבית ואונאה יש ליישב לשיטת התוספות שכתבו לקמן ע"ב בד"ה רבא אמר דרבא ס"ל כר' יוחנן דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים ואם כן לא ה"ל ניתק לעשה כדאמרינן לקמן אבל מברייתא דהכא קשיא אמאי לא מקשה הש"ס מינה עליה דמ"ד יוצאה בדיינים והרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכו' מלוה כתב להדיא דליכא מלקות בלאוין דריבית דה"ל ניתק לעשה והא דקאמר לעיל לעבור בשני לאוין היינו שני איסורים אלא דגם על דבריו קשיא לי דלגבי איסורי דמלוה שכתב עובר בששה לאוין קא חשיב לנשך ותרבית בשנים ולגבי לוה כתב עובר בשני לאוין משום לא תשיך ולפני עור כו' ובברייתא דהכא משמע דבלוה נמי שייכי שני לאוין בקרא דלא תשיך גופא חד משום נשך וחד משום ריבית דהא מוקמינן לנשך כסף באם אינו ענין על ריבית ואולי יש לומר שהרמב"ם ז"ל סובר דלא שייכי תרי לאוין בכה"ג אלא דווקא במלוה דכתיב תרי זימנין לא תתן וכמ"ש לעיל אבל בלוה אף על גב דמוקמינן לה באם אינו ענין אפ"ה אין למנותו בשנים. ולפ"ז צ"ל דברייתא דהכא לא איירי כלל לענין מנין הלאוין אלא לענין התראה לחוד שאם התרה בו בין משום נשך בין משום ריבית חייב דחדא מילתא היא ומ"מ צ"ע בלשון הרמב"ם ז"ל שכתב דלאוין דלוה נמי ה"ל ניתק לעשה ולקמן בפלוגתא דר' נחמיה וראב"י ורבנן משמע דלא פטרי אלא המלוה וערב דלגבייהו ה"ל ניתק לעשה שבידו להחזיר הריבית משא"כ בלוה אין בידו לקיים העשה וצ"ע:
בתוספות בד"ה אם אינו ענין כו' ונשך כל דבר אתי לאוקמי נשך במלוה באא"ע כו' עכ"ל. לכאורה יש לדקדק הא האי נשך כל דבר לא מייתר דהא איצטריך לענין שעובר נמי משום ריבית בכל דבר אפי' במידי דלאו כסף ואוכל דאי הוי כתיב כל דבר אשר ישוך ה"א דדווקא בכסף ואוכל חייב משום ריבית אבל בשאר דברים אינו חייב אלא משום נשך כדכתיב אשר ישוך לכך הוצרך לכתוב נשך כל דבר ומוקמינן נמי להאי נשך באא"ע לענין ריבית ואפשר דמשמע להתוספות דאף אי לא הוי כתיב נשך גבי כל דבר אפ"ה הוי ידעינן דעובר ג"כ משום ריבית דנשך דכתיב גבי כסף ומוקמינן לה אריבית ע"כ אכולהו מילי דכתיבי בהאי קרא קאי דאל"כ ה"ל למיכתב איפכא לא תשיך כל דבר אשר ישך ונשך כסף ואוכל ממילא הוי ידעינן דבכל דבר אינו חייב אלא משום נשך ובכסף ואוכל אף משום ריבית ומדלא כתיב הכי ע"כ דהאי נשך דמוקמינן אריבית אכולהו קאי וא"כ מייתר האי נשך דכל דבר וע"כ מוקמינן ליה אמלוה באא"ע וכה"ג יש לפרש לענין כסף ואוכל דמחד נשך ידעינן תרווייהו אלא דשם יש ליישב בלא"ה וק"ל:
בא"ד וא"ת כיון דכתיב כו' א"כ כסף אוכל ל"ל. ולכאורה קשה דהא כיון דאיצטריך למיכתב נשך כסף לעבור אף משום ריבית באא"ע ונשך דאוכל איצטריך לג"ש א"כ ממילא צריך לכתוב כסף ואוכל דלא שייך לכתוב שלשה פעמים נשך גבי הדדי בלי שום הפסק תיבות ואפשר ליישב קושייתם להיפך דקשי' להו נשך דאוכל ונשך דכסף למה לי דאף מכסף ואוכל לחוד הוי ידעינן הנך דרשות כיון דמייתרי דלגופייהו מכל דבר נפקא וק"ל:
בא"ד וי"ל למדרש כופ"כ כו' יצאו קרקעות כו' ויצא פחות מש"פ כו' עכ"ל. נראה דלמעט שני אלו איצטריכו תרי פרטי כיון שאין הני שוין והא דאיצטריך למעט פחות מש"פ בריבית טפי מגזל ואונאה י"ל משום דריבית לא תליא בממונא דהא אפי' בלוה אסרה רחמנא ואם כן ס"ד דאפי' פחות מש"פ קמ"ל דלא:
בגמרא רבינא אמר לא נשך באוכל ולא ריבית בכסף צריכי קראי כו' והקשה בספר תורת חיים דא"כ גבי לוה אמאי איצטריך נשך כסף נשך אוכל ללמד שעובר אף משום ריבית ותיפוק ליה דנילף לוה ממלוה בג"ש דנשך נשך ומחמת זה הכריע כפירוש התוספות בההיא דרשא דנשך כסף ע"ש באריכות. ולענ"ד לא קשה מידי דבלא"ה קשה אף לשיטת התוס' אהא דמסקינן לקמן סוף פירקין דמלוה עובר בששה לאוין ולוה אינו עובר אלא בשלשה ואמאי לא ילפינן בג"ש דלוה נמי עובר בששה לאוין כמו המלוה אע"כ יש לנו לומר באחד משני פנים או שנאמר דלא שייך ג"ש בכה"ג לענין ריבוי הלאוין דמלקות לא תליא אלא במנין הלאוין ודבר זה צ"ע בסוגית הש"ס ואף את"ל דמצינו ג"ש בכה"ג אף לענין ריבוי לאוין היינו היכא דליכא לאוקמי הג"ש למילתא אחריתא משא"כ כאן דעיקר הג"ש איצטריך לענין כל דבר לא מוקמינן לה ללאוי יתירי כיון שהלאוין לא נאמרו בפירוש גבי לוה והא דאמרינן לעיל מה נשך האמור בלוה לא חלקת אף במלוה כו' היינו משום דהתם נאמרו הלאוין בפירוש ואין כאן אלא גילוי מלתא דלשון נשך ולשון תרבית האמורים במלוה שייכי בין בכסף בין באוכל כמו בלוה משא"כ הכא לא שייך לומר כן או שנאמר דלעולם שייך ג"ש אף בכה"ג אלא מדחזינן שכתבה התורה גבי לוה נשך יתירי לאוקמי באם אינו ענין ללאוי יתירי לענין ריבית אם כן ע"כ שהתורה סותרת הג"ש לענין ריבוי הלאוין דלא נילף לוה ממלוה דאל"כ כל הני נשך למה לי וא"כ איך שיהיה נתיישבה קושית הת"ח בא' משני הפנים הנזכרים או דלא שייך ללמוד ג"ש שיעבור הלוה בשנים משום נשך ומשום ריבית אי לאו דכתיבי תרי לאוין בהדיא והיינו האי דנשך יתירא דמוקמינן לה באם א"ע או שנאמר להיפך דאיצטריך נשך יתירי דלא נילף מג"ש שיעבור הלוה בכל הלאוין שנאמרו במלוה לכך איצטריך נשך לסתור הג"ש לענין זה ודו"ק:
בתוספות בד"ה קרי ביה הכי כו' וא"ת בפ"ק דקידושין לא בעו רבנן למידרש כר"י כו' עכ"ל. ולולי שיטת התוספות היה נ"ל ליישב קושייתם בע"א דהכא בשמעתין לאו מסידור הלשון לחוד קא דייק אלא משום שיש אריכות ל' בפסוק דאי ס"ד דנשך לא שייך אלא בכסף וריבית לא שייך אלא באוכל ובכל חד מינייהו ליכא אלא חד לאו אם כן לכתוב את כספך לא תתן בנשך ואכלך במרבית ותרי זימני לא תתן למה לי דבחד לא תתן סגי ליתן לאו על כל אחד ואחד כדמצינו בכמה דוכתי אלמנה וגרושה וחללה לא יקח דהאי לא יקח קאי אכל אחד ואחד וכן לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך לא יחבול רחים ורכב זג וחרצן לא יאכל וכהנה רבות וליכא למימר דאיצטריך תרי זימני לא תתן לענין שאם נתן כסף ואוכל בהתראה אחת ליחייב שנים הא ליתא דאף אי נילף תרווייהו מחד לא תתן אפ"ה יש לחייבו שפיר שנים כדמצינו לענין ריחים ורכב וזג וחרצן ואף על גב דבאלמנה שהיא גרושה איצטריך קרא לחייבו שנים היינו משום שהאיסור גוף אחד וכן בחלב שור וכשב איצטריך קרא יתירא דאף על גב שאוכל שני גופין מ"מ אינן אלא שם אחד דשם חלב אח' הוא שהרי א"צ להתרות בו אל תאכל חלב שור אלא אל תאכל חלב גרידא כמ"ש הסמ"ג זה הטעם בסימן שי"ח הובא בספר שני לוחות הברית דף רס"ו ע"ב משא"כ הכא גבי כסף ואוכל אי ס"ד דנשך ותרבית תרי מילי נינהו שזה בכסף דווקא וזה דווקא באוכל אם כן אף אי כתב רחמנא חד לא תתן אתרווייהו אפ"ה אם נתן שניהם בהתראה אחת חייב שנים שהרי הם גופין מוחלקין שעשה שני מיני איסור ונתן שני פעמים וגם בשמות מוחלקין שזה נשך וזה ריבית שהרי לסברא זו היה צריך להתרות דווקא באוכל משום ריבית ובכסף משום נשך ולא להיפך אע"כ מדכתיב תרי זימני לא תתן מוכח דנשך ותרבית חדא מילתא הוא ואם כן איצטריך שפיר תרי זימני לא תתן לדרוש בנשך ובמרבית לפניו ולאחריו א"כ אם נתן כסף ואוכל בהתראה א' חייב שנים שהן ארבע בכל א' משום נשך ומשום ריבית כדכתיב קרא להדיא משא"כ אי הוי כתיב את כספך לא תתן בנשך ובמרבית אכלך אף אי הוי דרשינן לנשך ומרבית לפניו ולאחריו אפ"ה לא הוי ידעי' שאם נתן כסף ואוכל לחייב ארבע דאע"ג שהגופין מוחלקין לענין כסף ואוכל אפ"ה אינן אלא שם א' שהרי א"צ להתרות בו דווקא משום כסף אלא אל תקח נשך או ריבית לכך איצטריכו תרי לא תתן ועוד דלא שייך כלל לדרוש בנשך ובמרבית לפניו ולאחריו אי לאו בתרי לא תתן דוק ותמצא ועיין בתוס' פ' המקבל דף קט"ו ודוק היטב. ובמאי דכתיבנא נתיישב לי ג"כ מאי דהוי קשיא לי לפי המסקנא דנשך ותרבית חדא מילתא היא לערבינהו וליכתבינהו את כספך ואכלך לא תתן בנשך ובמרבית וממילא הוי ידעינן שהם שני לאוין דהא כתיב בהדיא בנשך ובמרבית ולפמ"ש א"ש דאיצטריך תרי לא תתן לחייבו שנים שהן ארבע בכסף ואוכל ויש ליישב עוד בע"א ועי' עוד בסמוך:
בד"ה גזירה שוה לא צריך וא"ת קרא ל"ל וי"ל דאין שום אריכות ל' כו' עכ"ל. לכאורה יקשה מכאן על מה שכתבתי בסמוך לפרש זולת שיטת התוס' דעיקר דיוקא דרבינא מדכתיב תרי זימני לא תתן וא"כ קשה קושית התוספות דהכא השתא דכתיב ג"ש תרי זימני לא תתן למה לי אלא דבאמת לק"מ לפמ"ש בסמוך דעיקר מילתא דרבינא ה"ק אי ס"ד דנשך ותרבית תרי מילי נינהו דזה לא שייך אלא בכסף דווקא וזה דווקא באוכל אם כן ממילא נמי דכסף ואוכל תרי איסורי נינהו שזה משום נשך וזה משום תרבית א"כ קשה תרי זימני לא תתן ל"ל אבל אי נשך וריבית חדא מילתא היא שפיר איצטריך תרי זימני לא תתן לחייב שנים אכסף ואוכל דהיינו שנים שהן ארבע וזה לא שייך למילף מג"ש דבלוה גופא לא ידעינן לחייב שנים אכסף ואוכל דהא שם אחד הוא וחד לאו בתרווייהו וה"ל לגמרי כמו חלב שור וחלב כשב דאיצטריך קרא יתירא לחייבו שנים משום דשם א' הוא וה"נ כיון דנשך וריבית חדא מילתא היא אם כן כסף ואוכל נמי שם אחד הוא. ובזה נתיישב היטב עיקר מילתא דרבינא למה הוא בא כיון דברייתא אתי שפיר כפשטה ולמה נדחק בפירוש הברייתא ולפמ"ש אתי שפיר דנ"מ לדינא דרבינא סובר דלקושטא דמילתא בכסף ואוכל נמי חייב שנים דאף ע"ג דלא מצינו למילף הא מילתא מג"ש אפ"ה יליף לה מדכתיב תרי זימני לא תתן ואם כן קשיא לי השתא דאתיא להכי ג"ש למה לי אע"כ צ"ל דאילו לא נאמר קאמר כל זה נ"ל לפרש זולת שיטת התוספות ומה שהביאני לפרש כן היינו משום דלישנא דתלמודא משמע כן דקאמר דאי כתיב את כספך לא תתן בנשך ואכלך במרבית כדקאמרת ולא קאמר ואכלך לא תתן במרבית אע"כ דהיא גופא קשיא ליה תרי זימני לא תתן למה לי ועוד שכל הסברות שכתבתי בענין הלאוין סברות פשוטות הן לפי שיטת הקדמונים ודו"ק:
בד"ה אמרי ה"נ כו' ומטעם דאין מזהירין המ"ל לעיל דלא ילפינן כו' עכ"ל. כתבו כן לשיטתם דס"ל דאיכא מלקות בריבית ואונאה אע"ג דבאונאה פשיטא לן דחייב להחזיר האונאה אפ"ה משמע להו דלא מיקרי ניתק לעשה אא"כ העשה כתוב בפירוש גבי הלאו אלא לענין ריבית ודאי קשה דהא למ"ד יוצאה בדיינים יליף לה מוחי אחיך עמך דכתיב בתר לאו דלא תקח וה"ל לאו הניתק לעשה והכי אמרינן בהדיא לקמן בגמר' בדף הסמוך. ואפשר דגם בזה התוספות לשיטתם דהכא אליבא דרבא קיימי ולקמן ע"ב בד"ה רבא אמר כתבו התוס' דרבא ס"ל כר' יוחנן דאינה יוצאה בדיינים ודו"ק. וכבר כתבתי שהרמב"ם חולק וס"ל דליכא מלקות אף בריבית ואונאה ע"ש. אח"ז עיינתי במהרש"א שהרגיש בזה וכתב דאף למ"ד יוצאה בדיינים אפ"ה לא מיקרי ניתק לעשה ודבריו תמוהים בעיני דכיון דיליף לה מוחי אחיך עמך ה"ל לגמרי לאו הניתק לעשה ועוד דהא בש"ס בדף הסמוך אמרינן להדיא דר' נחמיה וראב"י פוטרים ממלקות כיון שיש בו קום עשה משמע להדיא דה"ל לאו הניתק לעשה ורבנן נמי דפליגי עלייהו היינו משום דס"ל לאו בני אהדורי נינהו או כמ"ש התוספות שם דאלאו דלא תשימון קאי אבל כ"ע מיהו מודו דלאו דלא תקח ה"ל לאו הניתק לעשה למ"ד יוצאה בדיינים והכא א"א לומר דקאי נמי אלאו דלא תשימון דאל"כ לא שייך למילף מריבית ואונאה וצ"ע:
בד"ה אלא לאו דגזל כו' דהא דקרקע אינה נגזלת אינו מן המקרא כו' עכ"ל. עיין במהרש"א שהקשה לו אחד מהחכמים הא בפרק הגוזל ממעטינן קרקעות ועבדים מכופו"כ והאריך מהרש"א ליישב ודבריו אינם נראין לי בכוונת התוספות. ולענ"ד הדברים כפשטן דהא דאמרינן בכל דוכתי קרקע אינה נגזלת וממעטינן לה מכופו"כ היינו לענין השבון וכן לענין שאין הגזלן קונה אותה בשינוי ומכל מילי דכתיבי בעניינא דוהשיב את הגזילה דהתם כתיב כופו"כ אבל למעט מאיסור גזילה לא שמענו דהא לאו דגזלה לא כתיב בהאי ענינא ואם כן שפיר כתבו התוספות דמסברא שייך למעט קרקעות אף מאיסור גזילה כיון שא"א לזוזה ממקומה אבל בעבדים שפיר יש לומר דשייך מיהא באיסור דלא תגזול אע"כ דממעטינן ליה לשאר מילי דכתיבא בענינא דהשבון ודו"ק:
בד"ה לעבור עליו בשני לאוין וא"ת ולוקמיה בגזל כו' אבל כי מוקמינן אכובש שכר שכיר באא"ע לקי שפיר עכ"ל. אף גם זאת הקשה א' מהחכמים למהרש"א דהא כובש שכר שכיר נמי ניתק לעשה בההיא קרא גופא דכתיב והשיב את הגזילה או את העושק כו' וישבה בדוחק גדול. ולענ"ד יש ליישב בפשיטות דהא מוקמינן לקרא דאו בעושק לעיל פרק הזהב דאיירי כגון שיחד לו כלי לעושקו דהיינו לר' יוחנן משום דמעות קונות ולר"ל איירי כגון שנטל הכלי וחזר והפקידו אצלו ואם כן ה"ל גזל ממש אבל גוף העושק לא ניתק לעשה כלל (ועוד נ"ל דההיא או את העושק לא איירי מכובש שכר שכיר לחוד דהא או עשק את עמיתו סתמא כתיב וסתם עושק היינו היכא דמעיקר' בהיתר' אתא לידי' ל"ש שכר שכיר ל"ש אינש דעלמ' אע"ג דרש"י בחומש ובגמרא מפ' בהדיא דאכובש שכר שכיר קאי אפשר דהתוספות לא סברי הכי וכ"כ הרמב"ם בפירוש בפ"ק מהל' גזילה ע"ש. וכן נראה מסוגי' דשמעתין דפריך כובש ש"ש בהדיא כתיב לא תעשוק שכיר עני ואביון שזה הפסוק הוא. בפ' כי תצא ואמאי לא מקשה מקרא דלא תעשוק את ריעך דכתיב בפ' קדושי' בההיא קרא דלא תגזול גופא אע"כ דהאי לא תעשוק את רעיך לא איירי בשכר שכיר אלא אסתם עושק דעלמא אלא דממילא אמרינן דכובש ש"ש עובר נמי אלאו דלא תעשוק את רעיך דהא לא גרע מאינש דעלמא ומש"ה המקשה דהכא דלא ס"ד משני לאוין הוצרך להקשות מקרא דלא תעשוק שכיר עני וא"כ לפ"ז האי קרא נמי דאו עשק את עמיתו מוקמינן לי' אעושק דעלמא אבל עושק ש"ש דחמיר י"ל דלא ניתק לעשה אלא דמל' התוס' פר' המקבל דף קי"א לא משמע כן ושם יבואר בעזה"י):
מיהו לשיטת הרמב"ם שהבאתי לעיל שסובר דבעושק ש"ש נמי ליכא מלקות וכן בריבית ואונאה דכולהו ה"ל ניתק לעשה ואם כן לדידיה צ"ל דאף היכא דליכא מלקות אפ"ה שייך שפיר לומר לעבור בשני לאוין לענין גודל האיסור שעובר בכמה לאוין ואזהרות ואם כן תקשה קושיית התוספות אמאי לא מוקי הכא בגזל גופא ולעבור בשני לאוין ויש ליישב ועיין בשאלות ותשובות של החכם מהר"ר צבי אשכנזי סימן כ"ו מ"ש בזה גם הקשה שם על מ"ש התוספות דאיכא מלקות בעושק ש"ש ואמאי הא ה"ל לאו שאין בו מעשה ואפשר ליישב דאיירי בקבלן ששכרו לעשות לו כלי וכמ"ד אומן קונה בשבח כלי או שתפס הכלי לדמי שכירותו ואתיא אליבא דכ"ע וחזר זה ועשקו ממנו ואף על גב דבכה"ג נראה דגזל הוא ולא עושק מ"מ כיון שתחלתו ע"י שכירות בא דטרח ביה יש לומר דאחמיר ביה קרא לחייבו מלקות ודו"ק ועדיין צ"ע. ועי"ל דלאו דעושק לא מיקרי לאו שאין בו מעשה דודאי לא עבר אלאו דעושק אלא משעה שכפר בב"ד וכפירה זו מיקרי מעשה דקי"ל עקימת שפתיו הוי מעשה לבר מעדים זוממין שתלוי בראיה ואף שהתוספות כתבו דבעינן דוקא שע"י כך נעשה איזו מעשה ה"נ מיקרי מעשה דמשעה שכפר קאי ברשותיה לענין אונסין:
בא"ד וא"ת לקמן בהמקבל כו' וי"ל דדריש מדסמיך רעך ללא תגזול כו' עכ"ל. ויש לתמוה דא"כ אמאי כתב רחמנא לא תעשוק את רעך ולא תגזול הו"ל למיכתב לא תעשוק ולא תגזול את רעך דהכי שפיר טפי. ובאמת יש להקשות קושי' זו אסוגי' דגמ' גופ' דפרק המקבל. ונראה ליישב דאי הוי כתיב לא תגזול את רעך תו לא הוי מוקמינן לי' לעושק ש"ש לעבור בשני לאוין אלא הייתי אומר דעיקר קרא דלא תגזול נכתב למישרי גזל נכרי כי היכי דלא נילף לאיסורא מואכלת את כל העמי' כדמסקו התוספת אבל עכשיו דכתיב לא תעשוק את רעך וע"כ למישרי גזל נכרי אתא האי רעך דאי למישרי עושקו מאחיך נפקא וא"כ ממילא אייתר קרא דלא תגזול וע"כ מוקמינן לי' לעבור בשני לאוין ודוק ועיין בסמו':
בא"ד וא"ת והיכי ס"ד כו' הא בישראל גופא לא ידעינן גזל אלא מריבית ואונאה וריבית שרי בנכרי כו' עכ"ל. והקשה מהרש"ל ז"ל הא איצטרי' רעך דאי לא הכי ה"א דאיצטר' לא תגזול לאסור גזל נכרי כו' ע"ש ולענ"ד נראה דלא שייך כלל לומר דלשון לא תגזול סתם קאי על גזל נכרי וכמו שכתב מהרש"ל ז"ל בפרק הגוזל בתר' על מה שהבין בל' הרמב"ם ז"ל דהגוזל את הנכרי עובר בלאו דלא תגזול וכתב הוא וז"ל ודבר תימה הוא בעיני כי התורה כולה בכללה ופרטה לישראל ניתנה עכ"ל. אלא שראיתי להחכם מהר"ץ אשכנזי בסימן הנ"ל שהאריך לסתור דברי מהרש"ל וכתב שכמה מקומות מצינו שנצטוו ישראל על הנכרי כגון יפת תואר וכיוצא ע"ש באריכות. ולענ"ד דברי מהרש"ל שרירין וקיימין דודאי מצינו כמה דברים שנצטוינו נגד הנכרי והיינו היכא שפרט הכתוב בהדי' דאיירי בנכרי אבל מהרש"ל ז"ל לא קאמר אלא דסתמי המצות והלאוין שבתורה לישראל בישראל נאמרו ולא על ישראל בנכרי וא"כ לא שייך לומר דל' סתם לא תגזול איירי בנכרי וזה ברור לפי הבנת מהרש"ל בל' הרמב"ם. אבל באמת כבר כתב הכסף משנה דהרמב"ם גופ' לא כתב שעובר בלאו אלא שאסור גזל נכרי. ולפמ"ש נתיישב קושי' מהרש"א ז"ל אלא שיש לי להארי' בשיטה זו ואין כאן מקומה וק"ל:
רבית בכסף מנין. שעובר אף בלאו שני של רבית: ת''ל. בלוה נשך כסף אם אינו ענין לגופו לחייבו על לאו של נשך שהרי כבר נאמר בראש המקרא לא תשיך ובסופו נאמר כל דבר אשר ישך תנהו ענין לרבית כסף והשתא דשמעינן מלא תשיך בין כסף ובין אוכל אייתרו תרוייהו נשך כסף ונשך אוכל לחייב את הלוה על לאו של רבית על שניהן: אין לי. שעובר על שני לאוין בין בכסף ובין באוכל אלא לוה: רבינא אמר לא נשך באוכל ולא רבית בכסף צריכי קרא. למיגמר במלוה מן הלוה דבגופו כתיבי כדמפרש ואזיל: כדקאמרת. נשך קאי אכסף ומרבית אאוכל: והא תנא נאמר נאמר קאמר. ומגזרה שוה נפקא ליה והיכי פליג אמורא אתנא ואמר דמגופיה יליף: הכי קאמר תנא אילו לא נאמר קרא. בדרך הנשמע לשניהם אע''פ כן הייתי לומדו בגזירה שוה והשתא גזירה שוה לא צריך להכי: למה לי לאו ברבית לאו בגזל כו'. ילמדו זה מזה שבכולן חסרון ממון שמחסר את חבירו: דאפילו בלוה אסר רחמנא. וגזר עליו שלא יתננו ואיכא למימר חידוש הוא שחידשה תורה בזו ולא שאסר לחסר את חבירו בדרך אחרת דהא אזהרת לוה לאו משום דמחסר הוא: מה להנך דלא מדעתיה. אונאה לא ידעי ביה גזל על כרחיה שקל: תאמר ברבית דמדעתו. נותן לו: שכן אין דרך מקח וממכר. תאמר באונאה שהיא דרך מקח וממכר ויש בני אדם שצריכין לחפץ וקונין ביותר משוויו: לא לכתוב בגזל ותיתי מהנך. דכי פרכת מה לרבית שכן חדוש. תאמר בגזל אונאה תוכיח מה לאונאה שכן לא ידע דמחיל. תאמר בגזל דידע ואיכא למימר דמייאש ומחיל רבית תוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן שמחסרו ממון אף אני אביא גזל: לכובש שכר שכיר. דלא מטא לידיה ולא מחסר ליה:
אם אינו ענין לנשך כסף שכבר נאמר לא תשיך. פי' אפילו אי לא כתב אלא לא תשיך לאחיך כסף אוכל הוי ידעינן נשך בכסף ואוכל ואי כתב לא תשיך לאחיך נשך כסף אוכל הוי ידעינן נמי רבית כסף ואוכל באם אינו ענין ונשך אוכל אתי לג''ש ונשך כל דבר אתי לאוקמי נשך במלוה באם אינו ענין ללוה והויא ג''ש מופנה משני צדדים והיינו דקאמר בסמוך מה לוה לא חלקת כו' דהכל כתב בלוה וכי קאמר נשך באוכל מנין ת''ל נשך אוכל לאו מנשך מפיק אלא מאוכל גרידא דקאי אלא תשיך וה''ק ת''ל נשך אוכל בלוה ובג''ש מפיק ליה במלוה וא''ת כיון דכתיב כל דבר אפילו לרבות עצים ואבנים א''כ כסף אוכל למה לי וי''ל למדרש כלל ופרט וכלל לא תשיך כלל כסף אוכל פרט כל דבר חזר וכלל מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון כו' יצאו קרקעות שאין מטלטלין ויצא פחות מש''פ שאינו ממון וכן משמע פרק נערה (כתובות דף מו. ושם ד''ה אתיא) דקתני רבי יהודה אומר אינו חייב עד שישכור דאתיא (. שומא שומא) בעי ר' ירמיה שכרם בקרקע מהו או בפחות מש''פ מהו ואי שייך רבית בקרקע או בפחות מש''פ מאי בעי אלא ודאי פטור ובעי כיון דגמר מרבית מה להלן פטור אף כאן פטור א''ד לא והדאמר בערכין (דף לא. ושם) גבי בתי ערי חומה רבית גמורה היא והתורה התירה התם הלוה מעות על הקרקע אבל קרקע בקרקע אפשר דשרי מן התורה: קרי ביה כספך לא תתן בנשך ובמרבית. וה''נ בפ''ק דע''ז (דף כ. ושם ד''ה אחד) ופרק כל שעה (פסחים דף כא: ושם ד''ה ליכתב) ופרק כל הבשר (חולין דף קיד: ושם ד''ה או) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי ודריש לגר תתננה ומכור תתננה ומכור לנכרי ואפילו מאן דפליג היינו משום דכתיב או לחלק וא''ת בפ''ק דקדושין (דף לב: ושם) לא בעו רבנן למדרש כר' יוסי הגלילי מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן וי''ל משום דאין מפני מיושב אוהדרת ולא תקום אפני זקן והא דאמר התם ורבנן אי כתיב מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן כדאמרת היינו משום דאז על כרחך אמרת הכי והא דאמר בפרק הוציאו לו (יומא דף נב. ושם: ד''ה שאת) ה' מקראות אין להם הכרע שאת ארור מחר משוקדים וקם ולא אמר דקאי אלעיל ואלרע היינו משום דהכא כיון דקאי על כרחך נשך אכספך אמרת ה''ה ארבית וכיון דקאי רבית אאוכל כמו כן נשך קאי אאוכל וכן תתננה כן אבל הנך חמש דלמא לא קיימי אלא אלעיל לבד או אלרע וא''ת התניא פרק שני דזבחים (דף כד.) ולקח הכהן מן הדם באצבעו ונתן קבל או זרק בשמאל פסול ור''ש סבר קבל בשמאל כשר ואמר אביי טעם דר''ש דסבר דקרא דאצבעו דמשמע ימין לא קאי אלא אונתן דלאחריו ולא אולקח דלפניו ולתנא קמא קאי אתרוייהו והשתא מאי שנא מהנך ה' דאין להם הכרע וי''ל דהתם פשטיה דקרא משמע דקאי אולקח מ''מ סבר תנא קמא דקאי נמי אונתן דכתיב קרא אחרינא ולקח מדם הפר ונתן על קרנות המזבח באצבעו דהתם קאי אצבע אנתינה וילמד סתום מן המפורש והיינו נמי טעמא דר''ש: גזירה שוה לא צריך. וא''ת קרא למה לי וי''ל דאין שום אריכות לשון בפסוק אלא שסמך נשך ומרבית זה לזה: אמרי הכי נמי וא''ת והא אין מזהירין מן הדין וי''ל דגזל לאו הניתק לעשה הוא כדאמרינן פרק שילוח הקן (חולין קמא.) ומטעם דאין מזהירין מן הדין הוה מצי למימר לעיל דלא ילפי מהדדי אלא דעדיפא קאמר דאפילו מדינא לא אתי: אלא לאו דגזל למה לי לכובש שכר שכיר. וא''ת ולוקמיה בגזל גופיה ובגזל עבדים דלא אתי מרבית ואונאה דאין אונאה לעבדים כדקאמר לעיל (דף נו:) דהא קרקע אינה נגזלת אינו מן המקרא אלא משום דאי אפשר לזוזה ממקומה אבל עבדי דניידי אע''ג דהוקשו לקרקעות יעבור בלא תגזול: לעבור עליו בשני לאוין. וא''ת ולוקמיה בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין וי''ל משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן אכובש שכר שכיר באם אינו ענין לקי שפיר וא''ת לקמן בהמקבל (דף קיא:) אמרינן דגזל הכנעני מותר ודריש רעך ולא כנעני וצריכי דאי כתב גזל דלא טרח פירוש דשמא נפלו בירושה או מציאה או מתנה אבל שכר שכיר דטרח כנעני נמי אסור והשתא הא מוקמינן הכא האי לא תעשוק את רעך ולא תגזול כולה קרא בעושק שכר שכיר וי''ל דדריש מדסמיך רעך ללא תגזול ואפקה בלשון גזילה למימר דגזל הכנעני שרי וא''ת והיכי ס''ד למימר דגזל הכנעני אסור דאיצטריך קרא למעוטי הלא בישראל גופיה לא ידענא גזל אלא מרבית ואונאה ורבית שרי בכנעני דכתיב לנכרי תשיך ואונאה נמי דכתיב עמיתך ודרשינן לעיל (דף נט.) עם שאתך בתורה [ובמצות] וי''ל דהוה אסרינן גזל הכנעני מואכלת את כל העמים דדרשינן מהתם בהגוזל בתרא (ב''ק דף קיג:) שגזל הכנעני אסור דדוקא בזמן שהם מסורים בידך שרי קרא:
214ימים לסיום הש״ס