בבא מציעא סד ע"א

דף סד - א

בעשורייתא וחומשייתא, היינו שתולים טעות בעודף של חמישיות או עשיריות, אבל לא בפחות מחמש, כגון אחת שתיים שלוש או ארבע. לפי שהיה דרכם ^[1] למנות חמש חמש, ועשר עשר. ולכן, כשהיה המלוה צריך לתת ארבעים, ונמצא שנתן חמישים, יש להניח שטעה ונתן עשיריה נוספת.

וכן כאשר המעות שעודפות היו חמישים וחמש, תולים טעות של חמישים, וטעות של חמש, ואף אם נתן עשרים וחמש יותר ממה שהיה לו לתת, יש לתלות שטעה חמש פעמים של חמש ^[2]. אבל במה שאינו מגיע לחמש, אין לתלות בטעות, כיון שלא היו סופרים בקבוצות של שתים וארבע, ולכן תולים שהוסיף לו מתנה של שתים או ארבע.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: ואי איניש תקיפא הוא, שאינו רגיל לגמול חסדים ולתת מתנות חינם, מאי? איך יתלה הלווה שהמעות היתרות מתנה הם, באדם כזה.

אמר ליה רב אשי: דלמא מגזל גזליה המלוה מן הלוה לפני ימים רבים. ועכשיו רוצה להשיב. ואבלע ליה המלוה את הסכום שגזלו בחשבון ההלואה.

ואם מחזיר גזילה בהבלעה יצא, דתניא, הגוזל את חבירו, והבליע לו בחשבון, יצא. ומקשינן: ואי המלוה איניש דאתי מעלמא, דלא שקיל וטרי בהדיה, מאי? כיון שלא היה לו עסק עמו עד היום, במה יש לתלות, לא במתנה ולא בגזילה.

ומתרצינן: אמר ליה רב אשי: דלמא איניש אחרינא גזליה את סכום העודף מן הלווה, ואמר ליה אותו גזלן למלווה: כי יזיף פלוני פשיטי מינך, אבלע ליה בחשבון את מה שגזלתי ממנו, וכך, בלי שיכיר אותי, אצא ידי חובת השבת הגזילה ^[3].

מבואר בגמרא לעיל בסוגיית קיראה, שאם יש למוכר פירות אצלו מותר לפסוק אתו שיספק פירות לזמן מסויים, ולהקדים לו מעות. אע"פ שמוזיל המוכר את המחיר.

וטעם ההיתר, שהרי זה כאילו מכר לו את מה שיש אצלו בזול. וכל פסיקה ביש לו, אפילו להוזיל, מותרת.

אמר רב כהנא: הוה יתיבנא בשילהי פירקי דרב, לא שמעתי את תחילת דברי רב, אלא באתי בסוף דבריו, ושמעית דקאמר קרי קרי, בשעורו הזכיר מספק פעמים דלועין.

ולא ידענא מאי קאמר, לאיזה ענין הוזכרו הדלועין.

בתר דקם רב וסיים את דרשתו, אמרי להו לתלמידים, מאי קרי קרי דקאמר רב?

אמרו לי התלמידים: הכי קאמר רב בדרשתו:

האי מאן דיהיב זוזי לגינאה, לבעל הגינה, אקרי עבור דלועין שיספק לו אותם לאחר זמן, ובאותו זמן שנתן הלוקח מעות על הדלועין לבעל הגינה, קא אזלי, היו נמכרים בשוק עשרה קרי בני זרתא, שהם דלועין קטנים בגודל זרת, נמכרים היו עשרה בזוז, ואמר ליה בעל הגינה: יהיבנא לך אתן לך בעוד זמן מסוים בני גרמידי, שהם גדולים, בני אמה כל אחד.

והדין הוא שאם איתנהו שרי. דווקא אם יש למוכר בזמן תשלום המעות בביתו דלועין גדולים בני אמה, כמו שהתחייב לספק לו, אז מותר לפסוק בתחילה שיתן לו דלועין גדולים לאחר זמן. ואף על פי שהוזיל לו במחיר מחמת הקדמת המעות, ונתן לו מחיר של בני זרת, כיון שאנו רואים את הגדולים בני אמה שיש למוכר בביתו כאילו מכר לו אותם עכשיו בזול ^[4].

אך אם ליתנהו, אסור, כיון שאין לו בביתו גדולים, אלא קטנים אלו הגדלים עדיין, אי אפשר להחשיב כאילו מכר לו אותם, שהרי הלוקח צריך לקבל גדולים. נמצא שהמוכר נותן לו לזמן פלוני גדולים אף על פי ששילם מחיר קטנים, בשכר שהלוקח הקדים לו המעות, והרי זה אסור.

ומקשינן: פשיטא, שהרי פסיקה בהוזלה הותרה דווקא ביש לו בביתו, ואם אין לו אסור.

ומתרצינן: מהו דתימא, כיון דממילא קא רבו, הדלועין הקטנים יעשו מעצמם גדולים, שפיר דמי, ונחשב שיש לו גדולים אף על פי שעכשיו הם עדיין קטנים.

קא משמע לן שדווקא אם יש לו גדולים בביתו, אפשר לפסוק במחיר הזול, כיון שדווקא ביש לו אותו הדבר ממש הותרה פסיקה בהוזלה.

ומבארת הגמרא: כמאן, כפי מי אמור דין זה, שדלועין קטנים לא נחשבים "יש לו" שיוכל לפסוק עליהם, כי האי תנא:

דתניא, ההולך לחלוב את עיזיו, ולגזוז את רחליו, ולרדות את כוורתו, ומצאו חבירו בדרכו, ורצה לקנות ממנו את החלב שעתיד לחלוב, או הצמר או הדבש.

ואמר לו המוכר: מה שעזי חולבות, מכור לך, בין יהיה הרבה חלב ובין אם יהיה מעט, וכן מה שכוורתי רודה, מכור לך בכך וכך זוז, מותר. ^[5] כיון שקיבל הלוקח על עצמו שאם יהיה מעט חלב יפסיד את המחיר ששילם, ממילא גם אם יהיה יותר אין כאן ריבית, אף על פי שהקדים מעות וקיבל יותר, כיון שאין העודף שקיבל בשכר הקדמת המעות, אלא מחמת הסיכון שלקח על עצמו שיהיה פחות.

אבל אם אמר לו המוכר: מה שעזי חולבות כך וכך, מכור לך בסכום מסויים, שהוא זול מהמחיר הרגיל, או מה שרחלי גוזזות כך וכך, מכור לך, וכן מה שכוורתי רודה כך וכך, מכור לך, אסור. מאחר והתנה עמו שיספק לו כמות מסויימת, אין כאן שום סיכון על הלוקח, ומה שהוזיל לו המוכר במחיר, הוא בשכר מה שהקדים לו הלוקח את המעות ואסור משום ריבית.

ואף על גב דממילא קא רבו, והיה מקום להחשב שיש עכשיו למוכר חלב צמר או דבש כיון שמעצמם מתרבים, ומותר להוזיל במקום שיש לו, מכל מקום, כיון דליתנהו בההיא שעתא, שעדיין אינם ממש לפנינו, אסור. שדבר זה נחשב פסיקה ב"אין לו", שאסור להוזיל אפילו במקום שיצא השער.

נמצא שיש לגמרא ראיה מעזים חולבות לדלועין, שאם יש לו קטנים, אפילו שממילא יגדלו, נחשב אין לו, ואסור להוזיל.

איכא דאמרי,

אמר רבא: גם אם אין לו דלועין גדולים בביתו, מותר לפסוק במחיר דלועין קטנים על מנת שיקבל דלועין גדולים, כיון דממילא קא רבו, שפיר דמי. ונחשב יש לו דלועין גדולים, כיון שקטנים אלו מאליהם יעשו גדולים ^{[6] [7]}.

ומקשינן על דעה זו: והתניא, כך וכך, אסור. לגבי חלב גיזות ודבש, מבואר שאם מכר כמות מסוימת בזול אסור ונחשב "אין לו", ואע"פ שממילא קא רבו.

ומתרצינן: התם, לאו מיניה קא רבו. החלב שיבוא לאחר זמן, אינו בא מחמת החלב שנמצא בבהמה בשעת המכירה.

והראיה לכך: דאם שקיל ליה להאי חלב שנמצא עכשיו, אתי אחרינא בדוכתיה, יבוא אחר במקומו. ומוכח, כי זה שיבוא אחר כך חלב, אינו בא מחמת מה שנמצא עכשיו, ואם כן, נחשב החלב שיבוא אחר כך כמו ש"אין לו" עכשיו, ואסור לפסוק עליו בזול.

אבל הכא, מה שנוסף על הדלועין הקטנים, מיניה קא רבו, מתוך הדלועין הקטנים הוא בא, והראיה לכך, דכי שקלי ליה להאי, הקטנים, לא אתי אחרינא בדוכתיה. ומזה שלא בא אחר במקומו, מוכח שבדלעת הקטנה היה מונחת כבר הגדולה, ונחשב שיש לו גדולים, ולכן מותר לפסוק גם כשיש לו רק קטנים אפילו בהוזלה.

אמר אביי: שרי ליה לאיניש הרוצה לקנות מחברו יין, אלא שחושש שהיין שחבירו יספק לו יחמיץ, למימר ליה הקונה לחבריה, המוכר: הילך ארבעה זוזי אחביתא דחמרא, ויש למוכר את אותה חבית בביתו ^[8], וארבעה זוז, זהו שוויה בשעה שמשלם לו, ומסכם אתו שיספק לו את החבית בזמן מאוחר יותר.

אלא שהתנה עם המוכר: ^[9]

אי תקפה - ברשותך. האחריות במקרה שהיין יחמיץ ^[10] תהיה עליך.

אך מאידך, אי יקרא, אם יהיה היין בשעה שיספק לו שווה יותר, וכן אי זילא, אם יהיה היין שווה פחות, ברשותי של הלוקח.

הילך ד' זוזי אחביתא דחמרא. פרש"י שיש בידך. ואקשי' רב שרביא האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא דאי תקפ' לא מקבל לה דתנא בפירקי' קרו' לשכר ורחוק להפסד רשע דכיון דאינו מקבל עליו אחריות המקח נמצא שאין זה מכר ומעות הלואה הם אצל זה וקרובי' לשכר רבית הוא.
ותימה הוא דהא היינו פוסקין על הפירות במקום שיש לו שאם נפסדים נפסדים למוכ' וכענין ששנו בתוספתא למה זה דומה לנותן מעות לחברו ליתן לו פירו' בגורן ונגנבו או אבדו חייב באחריותן אם פחתו או הותירו חייב להעמיד לו ומאי קא קשיא ליה לרב שרביא ונרא' דהא חביתא דחמרא איתא בעין וא"ל הילך ד' זוזי אהך חבית' ואי תקפ' ברשותך ותחזי' לי מעותי ואי יקירא ה"ל נוטל שכר מעותיו וא"ל אביי כיון דקא מקבל עליה זילא לא רחוק להפס' הוא דהא אפשר דפסיד וזו גי' הגאון בס' המקח ובנוסחי כתי' יוקר' וזילא וה"ק ליה כיון דמקבל עליה יוקר' וזילי זביני נינהו ולא הלואה ושרי ולשון קרוב לזה ולזה לאו דוקא אלא לומר לך כיון שאם הוזלה מפסיד והוא מקבל עליו הכל אין זה שכר מעותיו, ונכון הוא.
ואחרים פי' כגון דיהב ליה זוזי אחביתא דחמרא ע"מ ליתנה לו מכאן ועד י"ב חדש וא"ל אי תקפה לאחר שתבא לידי עד שאמכרנה בחנות מהדרנה לה ניהליך ואפי' בקנקנים דלוקח ושהה טובא ומטא יומא דשוקא ולא זבנה ושני בברזא אפ"ה מקבל עליה מוכר אחריות החומץ וא"ל רב שרביא האי קרוב לשכ' ורחו' להפסד הוא כלו' מפני הקדמת המעות מקבל עליו אחריו' המקח לאחר שבא ליד לוקח ועסק אסור הוה ולישנ' בעלמא נקט וא"ל אביי כיון דמקבל עליה זיל' לאו רחוק להפס' הוא ואי מקבל עלי' אחריו' החומץ אוזולי במו"מ הוא ושרי:

הילך ד' זוזי אחביתא דחמרא. פירש רש"י ז"ל, אחביתא דחמרא שיש בידך, אמר ליה רב שרביא, האי קרוב לשכר ורחוק להפסד בהלואה [ו]רשע הוא, כדאיתא לקמן בהאי פרקא (בבא מציעא ע, א). ויש להקשות, דאם כן, היאך פוסקין על הפירות כשיש לו, שאף הם אלו נגנבו או נאבדו או נפסדו חייב הוא המוכר באחריות, והכי תנא בהדיא בתוספתא [פ"ו, ה"ג], למה זה דומה, לנותן מעות לחברו ויתן לו פירות לגורן, ונגנבו או אבדו חייב באחריותן, אם פחתו או הותירו חייב להעמיד לו. ויש מפרשים, דעל חבית ידועה נותן לו, ולפיכך קשיא ליה דכיון דעל זו ממש נתן לו אי תקפה נתבטל המקח והלואה היא זו, ואמר ליה אביי כיון דמקבל עליה זילא קרוב לזה ולזה הוא דהא אפשר דזל ופסיד. ולא גרסינן כיון דמקבל יוקרא וזילא אלא כיון דמקבל עליה זילא. והראב"ד ז"ל פירש בענין אחר וזה נכון.

מי שהלוה לחברו או שפרע לחברו ומצא יתר אם בכדי שהדעת טועה כגון אחת ושתים או חמשה במקום שמונין לחמישיות או עשרה במקום שמונין לעשריות חייב להחזיר ואם בכדי שאין הדעת טועה אינו צריך להחזיר שמא מתנה הוא שנתן לו ואם אינו בר הכי שמא כבר גזלו ועכשו מחזירו בהבלעה וכמו שאמרו הגוזל את חברו והבליע לו בחשבון יצא ואם לא נשא ונתן עמו מעולם שמא אחר גזלו ומחזירו על ידו של זה ומכל מקום אם הלה תובעו באותו הטעות יראה שחייב הוא להחזיר:

מי שפסק מעות לעניים על הדלועין או הקשואים והיה שער השוק עשרה בני זרת בדינר וגנן זה קבל עליו עשרה בני אמה בדינר לזמן ידוע בשכר הקדמת הדינר אע"פ שאין לו עכשו אלא בני זרת מותר הואיל והן הן בעצמן שגדלות ובאות לידי שעור אמה הרי זה כעד שיבא בני או שאמצא מפתח ואע"פ שלא זכה אותם לו מעכשו להעמידן באחריות הלוקח ומכל מקום מדברי גדולי המחברים יראה שצריך ליחדן שהם כתבו עשר קשואים אלו ויש מפרשים דוקא שהם באחריות הלוקח וכן בכל מה שהותר מטעם יש לו:

ההולך לחלוב את עזיו ולגוז את רחליו ולרדות את כוורתו מצאו חברו ואמר לו מה שעזי חולבות מכור לך מה שרחלי גוזזות מכור לך מה שכוורתי רודה מכור לך בכך וכך מעות אע"פ שלפי מה שהוא סבור בחליבה זו או בגזיזה זו או ברדיה זו נמצא שמוזיל מקחו בשכר הקדמת המעות מותר שאפשר שהוא במחשבתו והוזיל לפי מה שהוא חושב בחליבתו וגזיזתו ורדייתו ואפשר גם כן שתהא רדייתו וחליבתו וגזיזתו פחות מכדי מה שחשב ונמצא מייקר ואע"פ שלענין הדין בחליבה רשאין לחזור שהרי דבר שלא בא לעולם הוא מכל מקום כל שלא חזרו מותר ואף לענין הדין אפשר להעמידה במוכר עז לחלבה אבל אם אמר לו מה שעזי חולבת כך וכך מה שרחלי גוזזת כך וכך מכור לך בכך וכך ומה שכוורתי רודה כך וכך מכור לך בכך וכך אם יצא השער ופסק כשער שבשוק מותר ואם לא יצא השער או שיצא ולא פסק כשער שבשוק אלא שמוזיל בשכר המתנת מעותיו אסור הואיל ואין לו בחלב עזיו כמה שהוא מתנה וכן באחרות ואע"פ שבא הרבוי מאליו עד שמגיע לשיעור זה וכבר ביארנו כיוצא בה בדלועין שמותר אינו דומה שחלב זה הנוסף לא גוף הראשון שהוא שם בשעת התנאי הוא נוסף אלא אחר הוא המתחבר עמו שהרי אלו הוציא מה שהיה שם בשעת התנאי אף זו האחרונה באה אחריה מה שאין כן בדלועין שאלו קצצן בקטנן לא היו אחרות עומדות במקומן:

מי שאמר לחברו הילך ארבעה דינרין על חבית של יין ויש לו לזה חבית של יין זו והרי מכיון שיש לו אין קפדין על שער שבשוק אלא שחדש עמו תנאי שלא תהא החבית קנויה לו לגמרי והוא שהתנה עמו הריני לוקח ממך חבית זו בכך וכך על מנת שאם תחמיץ מכאן ועד יום פלוני תהא שלך ולא יהא המכר מכר ולשאר דברים תהא ברשותי כגון יוקר וזול או איזה אונס שיארע בה והרי מכיון שקבל עליו אונס וזול אע"פ שהמוכר מקבל על עצמו החמוץ אין זה קרוב לשכר ורחוק להפסד שהוא אסור כמו שיתבאר אלא קרוב לזה ולזה והילכך מותר אע"פ שלא יצא השער או שיצא ופסק לו בפחות ואין אומרים הואיל ועדין יש ללוקח אחריות חימוץ על המוכר אין המעות אלא הלואה שהרי לא הותר ביש לו אלא מפני שהוא מזכה מעכשו והרי אין זה מזכה אלא מאחר שיוקר וזול ללוקח אין לך זכוי גדול מזה והרי כל פסיקה על פירות כך הוא שמחייב עצמו ליתן פירות חשובים ולמטה יתבאר שלוקח אדם יין בתשרי ואינו נוטל עד טבת וכשנוטלו בודק ומניח את החומץ ולוקח את היין ונמצא שבהקדמת מעותיהם מקבל המוכר אחריות היין אם החמיץ וביארו הטעם שיין לקחו ולא חומץ ואלו שהחמיצו בטבת מתחלת השנה היו עומדין לכך אלא שלא הוברר הדבר ואע"פ שאמרו בבודק את החבית להיות מפריש תרומה כל שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק ההיא בשאר ימות השנה מטבת ואילך ויראה משם שמטבת ואילך אם נשאר אצל המוכר אחריות החומץ אסור אלא אם כן יצא השער או שלא יצא ויש לו:

זה שביארנו שאחריות החומץ על המוכר כתבוה גדולי המפרשים אפילו היה בקנקנים של לוקח שמן הסתם הדבר מוכיח שלא להתחייב באחריותן הואיל ומכל מקום חייב עצמו בכך:

וגדולי קדמונינו פירשו בשמועה זו שלא בלוקח נאמרה אלא כגון שנתן לוקח לחנוני ארבעה דינרין שיקח בהן חבית של יין וימכרנה בחנותו על יד על יד ויחלוק עמו בשכר השתות שמרויחין בה וקבל עליו המוכר יוקר וזול ר"ל שאם תתיקר ותעמוד כלה ביחד אלו רצו למכרם ביחד על חמשה דינרין או אם הוזלה ועמדה כלה ביחד על שלשה יהא שלו ותחשב כקרן מה שהיא שוה עתה בשעה שמוכרה על יד על יד ומכל מקום השתות שמרויחין בה במכירה על יד על יד תהא לשניהם אבל אם החמיצה תהא ברשות חנוני להיות פסידא שלו מותר שקרוב לשכר ולהפסד הוא ועל דרך האמת לשון קרוב לשכר ורחוק להפסד וקרוב לזה ולזה נופל יפה לפירוש זה אלא שפשוטה של שמועה מוכחת כפירוש ראשון ומכל מקום ממה שפירשנו באחרונה אתה למד שאסור להלוות מעותיו למחצה שכר ושיקבל המתעסק אחריות הקרן שהרי זה קרוב לשכר ורחוק להפסד:

ההולך לחלוב את עזיו כו' פי' אע"ג דתני ההולך לחלוב את עיזיו אין פירושו שאמר לו מה שעיזי חולבות היום מכור לך דא"כ מ"ש רישא ומ"ש סיפא אע"פ שא"ל כך וכך מכור לך יהא מותר שהרי יש לו החלב ורשאי לפסוק עליו אע"פ שלא יצא השער כדתנן לקמן הי' תחלה לקוצרים כו' א"ו ה"פ מה שעזי חולבו' היום ועד כל חדש א' שאין כל החלב בעולם אלא בכל יום עביד דאתי ומה יש בין רישא לסיפא בריש' דאמר מה שעזי חולבות עד חדש ימים או עד זמן פלו' מכור לך מותר שלא קצב לו כך מדות בדינר אלא כך א"ל בין רב בין מעט מה שעזי חולבות עד זמן פלו' יהא מכור לך בכך וכך דינרים זה היא מותר שקנה ממנו במזל בין רב בין מעט. וזה דומה לאדם שאומר לחבירו מה שכרמי עושה יין בשנה זו אני מוכר לך בכך וכך. שהוא מותר כיון שיש לו ענבים בכרמו אלא עדיין לא הגיעו ליבצר וא"ת שמא יעשו הרבה יותר מן הדמים שנותן לו ונמצא בא לידי רבית בעבור שהקדים לו מעות. אין זה רבית שהרי יש לו ענבים בכרמו ואדם רשאי לזלזל בפירותיו היכא דיש לו אבל כשפוסק לו כך וכך מדות בדינר זה ודאי היא אסור כיון שעדיין לא יצא השער והוא אין לו כל החלב וכל היין שהרי עדיין הענבים לא נתבשלו. ואין בהן עכשיו היין אלא עתיד לבא לאחר זמן. ואע"ג דממילא קא אתי כיון דליתנהו אסור:

והבליע לי בחשבון יצא. פירוש דכל שנתן בידו אף על פי שנתן שלא לדעתו השבת גזלה גמורה היא. הריטב"א. איתנהו שרי. פירש רש"י ז"ל איתנהו בני גרמידא. ורבינו פירש דכיון דאיתנהו ברשותיה בני זרתא שרו דהא אי בעי מזבין לאחריני השתא בני זרתא וכיון דכן מאי דמוסיף להאי אין כאן אגר נטר לי אלא מתנה הוא דבעי למיתן ליה ולאוזולי גביה. והוא הדין למי שאומר לחברו תן לי עשרים דינרין ואתן לך כוריים לזמן פלוני ויש בידו כור שהוא נמכר עכשיו בעשרים שזה מותר דהא ליכא אגר נטר לי אלא מתנה בעלמא בעי למיתן ליה כיון ששעבד עצמו ליתן לו אותו כור עצמו שיש לו בביתו ולהוסיף עליו כור שני. הריטב"א.

מה שעזי חולבות מכור לך מותר. פירוש ואפילו היה החלב שוה כפלי כפלים שהרי הוא קרוב גם כן להפסד שאם לא יהא שם חלב יפסיד. והקשו בתוספות ומאי שנא מפרדיסא. ותירצו דהתם מסתמא מזמן מרובה הוא פוסק ומוזיל גביה טובא ולא שכיחא שלא ישוו הפירות בדמים שקבל והדבר רגיל שישוו הפירות הרבה מן הדמים ההם אבל הכא אין הקדמת מעות אלא יום או יומים ומסתמא פורתא הוא דמוזיל גביה ואפשר שלא יהא החלב שוה דמים שקבל ואין זה מחוור דהא דהכא וההיא דהתם סתמא איתמר. והנכון דפרדיסא דלקמן מיירי בשקבל עליו אם שיהיו שם פירות בין מרובין בין מועטים שיהיו שלו ואם לא יהיו שם פירות כלל שיחזיר לו מעותיו מה שאין כן בזו שאפילו אין שם חלב כלל פטור. ועוד דהתם אין הפירות שהוא מוכר בעולם ומיחזי כהלואה אבל הכא החלב שהוא מוכר כבר הוא בעולם כולו. הריטב"א ז"ל.
וכתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: שרי ליה לאיניש למימר לחבריה מה שעזי חולבות כמה שהוא הן רב או מעט מכור לך בכך וכך מעות דהאי קרוב לשכר ולהפסד הוא ואף על גב דכל מה דמתאחרן מלמחלב להו קא רבי בהו חלבא כיון דממילא קא רבי ולא הוי מידי דידיע אי אית להו האידנא טובא או פורתא שרי. אבל אי אמר ליה מה שעזי יהיו חולבות כך וכך חלב מכור לך בכך וכך ואוזיל גביה אסור דשכר הקדמת מעותיו הוא נוטל. מיהו היכא דלא מוזיל גביה ולאו דבר שלא בא לעולם הוא וקנה שהרי החלב כנוס בדדיה והרי הוא כמי שמכר לו פירות אילן שהשביחו שליש דקנה ואף על גב דלא נגמר החלב עדיין כולו עד לערב לא קרינן ליה דבר שלא בא לעולם וקרוב לומר דהאי דקאמר מה שעיזי חולבות מכור לך מותר לא אתא למפסק הלכתא דקנה אלא משום רבית הוא דקאמר דלית ביה איסורא כלל כיון דאפשר דלשקול לוקח בציר ממאי דחזי ליה אי חלבא פורתא. ומיחזי נמי דאי בעי חד מינייהו למהדר לאו בר קבולי מי שפרע הוא דלא עדיף ממאן דיהיב זוזי אתרעא חריפא דצריך לאיתחזויי ליה בבי דרי הכא נמי אי לא אתחזי ליה בשעה שחלב או גזז מצי הדרי בהו דלא סמכא דעתייהו לגמרי. עד כאן.

הילך ארבעה זוזי אחביתא דחמרא. פירש רש"י שיש בירך. ואקשי רב שרביא האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא דאי תקפה לא מקבל לה דתניא בפירקין קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע וכו' דכיון דאינו מקבל עליו אחריות המקח נמצא שאין זה מכר ומעות הלואה הם אצל זה וקרובות לשכר רבית הוא. ותימה הוא דהא היינו פוסקין על הפירות במקום שיש לו שאם נפסדים נפסדים למוכר וכענין ששנו בתוספתא למה זה דומה לנותן מעות לתבירו ליתן לו פירות בגורן ונגנבו או אבדו חייב באחריותן אם פחתו או הותירו חייב להעמיד לו ומאי קשיא ליה לרב שרביא ונראה דהא חביתא דחמרא איתא בעין ואמר ליה הילך ארבעה זוזי אהך חביתא ואי תקפה ברשותך ותחזיר לי מעותי הוה ליה נוטל שכר מעותיו. ואמר ליה אביי כיון דקא מקבל עליה זילא לא רחוק להפסד הוא דהא אפשר דפסיד וזו גירסת הגאון בספר המקח. ובנוסחי כתיב יוקרא וזולא והכי קאמר ליה כיון דמקבל עליה יוקרא וזולי זביני נינהו ולא הלואה ושרי ולשון קרוב לזה ולזה לאו דוקא אלא לומר לך כיון שאם הוזלה מפסיד והוא מקבל עליו הכל אין זה שכר מעותיו ונכון הוא. ואחרים פירשו כגון דיהב ליה זוזי אחביתא דחמרא על מנת ליתנה לו מכאן ועד שנים עשר חדש ואמר ליה אי תקפה לאחר שתבא לידי עד שאמכרנה בחנות מהדרנא לה ניהליך ואפילו בקנקנים דלוקח ושהה טובא ומטא יומא דשוקא ולא זבנה ושני בברזא אפילו הכי מקבל עליה מוכר אחריות החומץ. ואמר ליה רב שרביא האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא כלומר מפני הקדמת המעות מקבל עליו אחריות המקח לאחר שבא ליד לוקח ועסק אסור הוא ולישנא בעלמא נקט ואמר ליה אביי כיון דמקבל עליה זילא לאו רחוק להפסד הוא ואי מקבל עליה אחריות החומץ אוזולי כמקח וממכר הוא ושרי. הרמב"ן.

וזה לשון הראב"ד: אמר אביי שרי ליה לאיניש וכו'. אי תקפה ברשותא וכו' פירוש תתן לי יין חשוב ואפילו בקנקנים דלוקח שאינו חייב באחריות חומץ ואיהו מחייב נפשיה מותר ולא אמרינן משום הקדמת מעות מיחזי כאגר נטר לי. אי נמי כפשטא דמילתא בקנקן דמוכר וכיון דמקח טעות הוא דהא לשהויי בגויה זבניה דהא ליום פלוני קאמר ליה וכי החמיץ מקח טעות הוא ואין כאן מקח כלל והנהו זוזי כי הלואה נינהו וכי יהיב ליה בסוף חביות של יין דשויה כמאן דשקיל מיניה הוי רבית האי קרוב לשכר וכו' הוא לישנא בעלמא נקט כלומר עסק אסור הוא זה דמשום הקדמת המעות הוא מקבל עליו אחריות החומץ ואסור אמר ליה כיון דמקבל עליו זילא שהיה יכול לפסוק עמו כשער הגבוה ולא פסק אלא הזול יהיה עליו ובמקום הזול יהיה אחריות החומץ מותר. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: מאן דיהיב אחביתא דחמרא. פירש רש"י שהיה היין ברשות מוכר כשהוא פוסק עליו. ולא נהירא דאם כן זה מכר גמור הוא וכל אחריות שמקבל עליו אינו אלא כמקבל אחריות על פקדון של חברו ומתנה הוא דבעי למיתן ליה כיון שהיין שוה עכשיו בדמים שקבל ממנו. ובתוספות פירשו בזה פירוש נכון והוא לקמן בסוף פירקין. ורבינו פירש כדברי הראב"ד שפירש דמיירי בפוסק על היין שאין לו על שער שבשוק ומקבל עליו דאי תקפה לעולם ואפילו לאחר שתבא ליד לוקח שיהא חייב לשלם לו ואי יוקרא או זילא מכאן ואילך שתהא ברשות לוקח. ואקשי ליה רב שרביא האי קרוב לשכר וכו' כלומר ואין דרך מקח וממכר לקבל עליו אחריות גדולה כזו וכיון שאין דרך מקח וממכר בכך הרי זה כעין הלואה ובשכר הקדמת המעות הוא שמקבל עליו אחריות גדולה כזו. ואמר ליה אביי כיון דמקבל עליו יוקרא וזולא קרוב לזה ולזה הוא כלומר שאין כאן גוזמא ואף דרך זה מקח וממכר ומשום דלוקח מחייב כזולא מהשתא ואילך מיחייב ליה מוכר בתוקפא דלעולם ומסתמא מזדהר מוכר דלא ליתן ליה אלא חמרא דידע דלא תקיף וכן הלכה. והא דאיצטריך מוכר לקבולי עליה אחריות דתוקפא היינו היכא שעירה אותו לוקח בקנקניו אי נמי דשהייה טובא דאלו כל היכא דלא שהייה טובא ואיתיה בקנקנים דמוכר בלאו הכי נמי מחייב מוכר באחריות כדאיתא בפרק המוכר פירות. ובתוספות פירשו דתקפה דהכא לאו אחריות חומץ הוא אלא שנתקלקל היין מצד אחר דאלו משום חומץ בלאו הכי נמי יכול למימר הא חמרא והא קנקנך ואין צריך לפרש זה. ויש למדין מהא דאביי דהא דאמרינן בירושלמי יש דברים שהן כמין רבית ומותרין כיצד לוקח אדם שטרותיו של חברו בפחות ואינו חושש משום רבית. שאם מכר אדם לחברו חוב שיש לו על הגוי ומכרו לו בפחות מותר לו לקבל עליו אפילו אחריות כל החוב ואין כאן משום רבית שאין כאן אלא מתנה באחריות ואף על פי שמכרו באחריות אוזולי הוא דמוזיל גביה כאלו מכר לו חבית של יין בפחות מדמיהם וכאלו מכר לו קרקע בפחות וקבל עליו אחריות. ויש חולקים בדבר וכן דעת רבי בשם רבותיו דלא שרי אחריות אלא במכר מטלטלין וקרקע אבל לא אחריות מעות וכיון דזוזי שקל ומקבל עליה אחריות זוזי הרי זו כהלואה גמורה כרבית קצוצה ואפילו לא קבל עליו אחריות אלא על הקרן לבדו שקבל ממנו האי הלואה גמורה היא ומאי דשקיל האי מן הריוח רבית היא ויוצאה בדיינים ומסתברא כלישנא קמא. ומיהו אף ללישנא בתרא כל שלא קבל עליו אלא אחריות הקרן בלבד אין כאן רבית דהא לא הדר עליה אלא על מה שנתן לו וכשלא יוכל לגבות מן הגוי הילכך כי הדר עליה מאה אוזפיה ומאה גבי מניה ואין כאן רבית. עד כאן. ולהלן תמצא דעת הרמ"ך בזה.

בד"ה מה שעזי חולבות כו' פרדיס' אמר רב כו' שרגיל לקנות בעוד שהוא בוסר כו' עכ"ל ק"ק להאי תירוצא דומיא דהני בהך דקרי שקנאן בעוד שהן בני זרת והוי הקדמת מעות עד זמן שיהיו בני גרמידא ל"ל למימר דא"ל יהיבנא לך בני גרמידא דהוי כמו כך וכך מכור לך ה"ל למנקט רבותא טפי דאפי' אם מכר לו הן רב הן מעט מה שיגדל הקרי נמי אסור ודו"ק:

בד"ה אי תקפה כו' אבל בקנקנים דמוכר מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך כו' עכ"ל והכא הילך ד' זוזי אחביתא דחמרא משמע נמי דמיירי בקנקנים דמוכר ועוד לחד תירוצא מיירי בלא משך ודו"ק:

בא"ד וא"ת מאי צריך כו' דאפילו בתקפה דליכא למימר הכי דשרי להתנות כו' עכ"ל אע"ג דאיכא למימר דאשמעינן התם דשרי בלא תנאי מ"מ כיון דבקל יוכל להתנות אי תקפה ברשותך ה"ל להתנות כך ולקבל עליו יוקרא וזולא וק"ל:

רש"י ד"ה עישורייתא וחומשייתא וכו' ואם אין עשיריות וישנן חמישיות וכו' ואם היו עודפות הרבה כגון נ"ה טעה בעשיריות וכו'. ר"ל כשהיו נוהגים למנות ה' ה' היו רגילים למנות כן פעם א' ה' שתי פעמים ה' ג"פ ה' עד עשרה פעמים חמשה י"א פעמים חמשה י"ב פעמים המשה וכו' עד עשרים וכו' כ"א פעמים וכו' עד שלשים פעמים ה' ל"א פעמים וכו' עד ארבעים פעמים ה' מ"א פעמים ה' עד חמשים פעמים ה' וכן לעולם והשתא כשיש כאן נ"ה י"ל דטעה בעשיריות ר"ל שהיה לו למנות ארבעים פעמים חמשה טעה ומנה שלשים פעמים חמשה או היה לו למנות חמשים פעמים חמשה טעה ואמר ארבעים פעמים חמשה וטעה בעשרה פעמים חמשה דהיינו חמשים בדילוג אחר והיינו דקאמר טעה בעשיריות כדפרישית רוצה לומר כמו שפירשתי לעיל גבי עשיריות דטעה בין חמשים לארבעים בין ארבעים לשלשים הכי נמי גבי חמישיות טעה בעשיריות בין חמשים לארבעים או בין ארבעים לשלשים שהיה לו למנות חמשים פעמים חמשה וטעה ומנה ארבעים פעמים חמשה או שהיה לו למנות ארבעים פעמים חמשה וטעה ומנה שלשים פעמים חמשה ואם כן טעה בעשרה פעמים חמשה שהן חמשים בדלוג אחד ובחמש העודפות עדיין על ג' בין ג' לד' רוצה לומר שהיה לו למנות ד' פעמים ה' וטעה ומנה ג' פעמים ה' וטעה בה' פעם א' ואם היו ט"ו טעה ג' פעמים כגון שהיה לו למנות ד' פעמים חמשה טעה ומנה שלשה פעמים חמשה ואח"כ כשהיה לו למנות ולומר ה' פעמים ה' טעה גם כן ומנה ואמר ז' פעמים חמשה וכן אח"כ היה לו למנות י"ד פעמים חמשה וטעה ואמר י"ג פעמים חמשה וכן בכ"ה בכה"ג וק"ל:

תוס' ד"ה מה שעיזי חולבות וכו' הך ברייתא לא קשיא לרב וכו'. רוצה לומר דהכא קתני ברישא מה שעיזי חולבות מכור לך מותר הואיל ומוכר לו בדמים הללו יהיה מה שיהיה הן רב הן מעט ויכול להיות שלא יהיה החלב שיחלוב מהעזים שוה בכדי מעותיו שהוא נותן וקרוב הוא להפסד כמו לשכר ולכך הוא מותר ואם כן פרדיסא גמי כשלוקח ממנו הפרדס בין שיוציא ממנו פירות או יין יותר מכדי דמיו בין שלא יהיה שוין בכדי דמיו נמי לשתרי דהא קרוב להפסד הוא כמו לשכר ואמאי אסר רב בפרדיסא לא קשיא דהכא אין רגילות לזלזל בשביל המתנת יום או יומים ואינו מוזיל גביה כ"א בדבר מועט פחות מכרי מקחן הרגיל ואין השכר כל כך גדול ולכך קרוב הוא להפסד כמו לשכר אבל בפרדיסא שהוא קונה בעוד שהענבים הן בוסר וצריך להמתין זמן רב עד הבציר ולכך רגילות שמוזיל גבי' טובא ומשלם שכרם שהוא שוה בעת הבציר מאה זהובים קונה אותו עכשיו בעת שהוא עדיין בוסר בעשרה זהובים ולכך רחוק להפסד הוא שאי אפשר שכרם שרגיל להיות שוה מאה זהובים שיהיה השנה כל כך קשה שיפחות ענבי הכרם ולא יהיו שוים י' זהובים דמי המקח שנתן בעדם ואם כן רחוק להפסד וקרוב לשכר הוא והוי ליה אגר נטר ממש שבשביל שמקדים לו המעות וממתין על הפירות הוא נותן לו שוה מאה בעשרה מאי אמרת התם נמי זימנין דאית ביה תיוהא ויתקלקל הכרם לגמרי כגון ברד וקרה ויפסיד הכל ולא יהיה שוה אפילו עשרה זהובים המעות שנתן לו בהן לא חייש להכי דלא שכיח הוא כן המשך דברי התוס' ולפי שראיתי תלמידים שקרובים לטעות בהבנת דברי התוס' הללו הארכתי לבאר דבריהם בביאור רחב:

רש"י בד"ה לאו מיני' כו' אחרינא אבל כו' הד"א:

גמרא דלמא אינש אחרינא גזלי' וכו'. וה"ה יהיב ליה מתנה:

גמ' א"ד אמר רבא אפשר דלא פליג ארב דרבא מפרש לרב איתנייהו לקטנים שרי אף הגדולים דמני' קרבו ליתנייהו אף לקטנים וכו':

ברש"י בד"ה עישורייתא וכו' טעה בעשיריות כדפי' כו'. ר"ל שהיו רגילין למנות בחמישיות א' פעם ה' ב' פעם ה' וכו' וטעה בין נ' פעם ה' למ' פעם ה' דהיינו נ' בדילוג אחד ובה' העודפין טעה בין ג' פעם ה' לד' פעם ה' דהיינו ה' בדילוג אחד ולפי"ז נראה שרש"י מפרש שהם היו רגילין למנות כן בחמשה וכמ"ש התוס' אבל לא בעשיריות שאין דרך למנות י' בבת אחת ופירוש בעשיריות טעות של עשיריות בין מ' ונ' אבל מ"ש אם עישורייתא נינהו טעה בין נ' למ' וכו' נראה שר"ל שרגילין היו למנות אחד אחד ג"כ וטעה בין חמשים לארבעים ולכך כתב אח"כ יש היו רגילין למנות ה' וכו' ולפי"ז יהיה דלא כתוס' שכתבו לדידן בכל ענין וכו' (א) וה"ה דהומ"ל שטעה בב' חמישיות כמ"ש אח"כ בט"ו וכ"ה רק ניחא ליה למימר בטעות אחד בין נ' למ' וכה"ג ועיין. גם עיין בגליון הרי"ף החדשים:

בתוס' בד"ה מה שעיזי כו' לא קשיא לרב כו' בשביל המתנת יום או יומים כו'. דלא מסתבר להו לפרש כמשמעות הלשון ההולך לחלוב כו' ומוכר לו מה שישנו בעין ומחליב לו מיד וליכא אגר נטר מותר אבל כך וכך ופוסק לו שעכ"פ יהיה כך וכך ושמא לא יהיה כל כך וצריך להמתין לו עוד והוי כאגר נטר ליה ולהכי אסור [ובסמוך מבאר טעמא דלא מסתבר להו הכי]:
הא דביש לו סאה אחד לוה עליו כמה סאין וכו' כתבו הפוסקים דדוקא סאה בסאה התירו כה"ג כמ"ש הר"ן בשם הרשב"א מלתא בטעמא בשמעתא דוכי אין לו יין מאי הוי [דבמקח ויש לו צריך שיש לו כל מה שפסק והביאו הגאון לעיל בשמעתא הנ"ל בדבור והא דאמרינן] נראה לדייק כן מהכא דמה שעיזי חולבות וכו' וק"ל. וז"ל הגהות מרדכי ההולך לחלוב וכו' מותר דאימא לא ישוה החלב כשיעור הדמים שנתן אבל מה וכו' כך וכך מכור לך אסור כיון שהתנה ליתן שוה יותר מן הדמים שנתן לו ושמא לא יהיה חלב בעיזיו כ"כ ויצטרך להמתין עוד פעם אחרת והוי אגר נטר ליה עכ"ל ולפי"ז לא יהיה מקום לקושית התוס' דהכא שרי דהוי יש לו עתה ובפרדיסא אכתי ליכא פירי ושמא יהיה אח"כ הרבה ממה שנתן וא"צ למ"ש [והתוס'] לא רצו לפרש הכי דרישא פשיטא דשרי בכה"ג וסיפא לא קאמר אם אין לו אסור וכו' משמע דבכל ענין אסור אפילו היה שיעור החלב בכך וכך שפסק לו ודוחק הוא לומר דמ"מ הפסיקה היה באיסור דשמא לא יהיה לו עתה כשיעור הזה ויצטרך להשלים בפעם אחר והוי כאגר נטר אבל זה א"ל [אף אם נסכים לסברת הודוחק נסתר מכח זה] דהו"ל לאשמועינן חילוק בלא כך וכך רק דאף בין הרבה ובין מעט לזמן מרובה אסור דכך עדיפא ליה לאשמעינן דאסור אפילו יהיה החלב כשיעור הזה [וחולב מיד מ"מ אסור כיון שהפסיקה באיסור] לכן מפרשו שאמר לו מה שעיזי חולבות ביום או יומים מכור לך ועיין. ולפי הגהת מרדכי צ"ל מ"מ מדמה דינו של רב אע"ג דממילא קרבו אסור אף שאינו דומה דהכא קרי כזרתא בעולם אבל התם כשלוקח חלב הזה ליכא חלב בעולם (ב) דזה לא אסיק אכתי אדעתיה והוא חילוק דרבא באיכא דאמרי מניה קרבו ודוחק ועיין:

בא"ד דלא שכיחא הוא. ר"ל תחלה כתבו דהכא אין רגילות לזלזל כ"כ בשביל המתנת יום או יומיים והוי קרוב לזה ולזה שיכול להפסיד שלא ישוו הדמים כמו שיכול להרויח אבל בפרדיסא לא אמרינן שיכול להפסיד שלא יהיה כ"כ יין כדמים שנתן כיון דפסק הן רב או מעט דקמוזיל טובא וקרוב לשכר דאי משום תיוהא שיפסיד הכל הא לא שכיח. ומקשה מהר"ש לפי"ז למה אמר רב גרמידא דהוי כמו כך וכך אף כשפסק לו כשהן בני זרת הן רב או מועט יגיעך אסור כיון שהוא לזמן מרובה כפרדיסא ז"א דזה ידוע דרך הקישות שבלילה אחד יגדלו מאד וכשהן בני זרת יצמחו בליל אחד להיות גדולים גרמידים וליכא כאן אגר נטר כלל כמו בחלב משא"כ בפרדיסא שימשך הזמן חצי שנה בין בוסר לבישול:
ומ"ש במשכנתא דסוריא קונה קרקע לפירות מעכשיו במעות ושטר וכו':

בא"ד משום תיוהא שהיין יהיה רע כו'. הוצרכו לפרש תיוהא בענין אחר דכיון דמקבל עליו כך וכך הינין ליכא תיוהא ומ"ש מבקרי ועיזי:

בא"ד ולאיכא דאמרי נמי דשרי רבא כו'. קאי ג"כ אתירוץ ראשון דלא"ד אפילו כך וכך שרי בקרי דמוזיל גביה ודאי ולא תלוי בהמתנת יום או יומים:
בסה"ד כשלא יצא עדיין הפירי כלל. אבל בקצרה א"ל הכי [בעיקר קושיתם מפרדיסא] דהכא מה שעיזי חולבת שרי אע"ג דלא מניה קרבו [לא"ד. והוי מותר אינו בעולם] לכך הוצרכו לומר דאיירי בכך וכך דכה"ג בחלב אסור [או כתירוץ קמא] רק לאיכא דאמרי דבקרי שרי איירי התם כשעדיין לא יצא הפירי:

בתוס' בד"ה אי תקפה כו' אפילו הביאו הלוקח לביתו וכו'. מקשו אף אכשמשך וכיון דאפילו בלא מתנה הדין כן ודאי דשרי ומשמע להו דמסתמא הכא עדיין בחביתא דמוכר:

בא"ד תיפוק ליה דאפילו בתקפה דליכא למימר הכי שרי להתנות. דרבנן [מיישב קושית מהרש"א דלמא רבנן לא התנו] יהבי זוזי אחמרא בתשרי לברור להן הטוב בטבת [והיינו התנו שלא יהיה חומץ] ונתן טעם מש"ה שרי לעשות כן דמעיקרא וכו' הא אפילו תקפה לא היו צריכין לקבל עלייהו [היכא דהתנה] כיון דמקבלי עלייהו יוקרא וזולא שנותנין מעות עלה וקיבלו עלייהו עכ"פ לקיים המקח. ועוד דבלא קיבלו עלייהו אסור שקרוב לשכר אם נתיקרו ורחוק להפסד דזילא הוא כדאמרי' הכא ועיין:

גמרא דלמא אינש אחרינא גזלי' כו'. והא דל"ק דיהיב במתנה כי הנותן מתנה ודאי רוצה שיוודע להמקבל שהוא נתן לו כדי שיחזיק לו טובה ויהא אוהבו עי' שבת (י ב):

גמ' שם בשלהי פרקי דרב כו' דקם רב כו'. בהגמ"ר מוכח דגריס כאן רבא כבאיכא דאמרי לקמן וכ"ה בהגמי"י ספ"ט מהל' מלוה:

רש"י ד"ה בעישורייתא. ובה' העודפות טעה בין ג' לד' כו'. נ"ל משום דכיון דמונה חמשה חמשה ע"כ מונה מא' עד ה' ואומר אחד ואח"כ מונה עוד הפעם מא' עד ה' ואומר שנים וכן כולם לכן בקל יוכל לטעות בין ג' לד' כו' הואיל דמפסיק ביניהם במניית האחדים מא' עד ה' אבל במניית אחדים כיון שמונה בלי הפסק איך יטעה לומר ג' ג' זאח"ז:

בשלהי פרקי "דרב" כו' רב כו' רב כו' רב. נ"ב צ"ל רבא כדלקמן בא״ד וכן באשר"י [וברי״ף] והוי נמי רב כהנא בימי רבא:

תוס' ד"ה מה וכו' כשאמר ליה כך וכך הינין. עיין גיטין דף ל ע"א תוס' ד"ה כיון:

אי תקפה ברשותך. כ' תוס' מה ריבית היא זו הלא התנה דאי תקפה לא יהי' מקחו מקח כלל ויהי' מעותיו הלואה אין להקשות עכ"פ הוה צד א' בריבי' דז"א דהעושה שדהו מכר נמצא כשיארע מקרה שיהי' המעות הלואה אז לוקח ריבית היינו פירות שאכל בחנם משא"כ הכא אי תקפה ויהי' המעות הלואה אז לא יהי' לו שום ריוח בדבר ואי לא תקפה ויהי' לו ריוח בדאייק' אז יהי' מכר והריוח שלו מדינא והוא פשוט:

בתוספות בד"ה מה שעיזי חולבות כו' הך ברייתא לא קשי' לרב כו' דהכא אין רגילות כו' עכ"ל. לפי מה שכתבו התוספות בסוף הדיבור דאיכא לאוקמי התם בפרדיסא כשלא יצא עדיין הפרי כלל א"כ בלא"ה לא קשה לרב מברייתא דהכא שאף אם נפרש דמכר לו הפרדיסא הן רב או מעט אפ"ה יש טעם לאסור דאין כאן זבינא כלל שהוא דבר שלא בא לעולם וה"ל זוזי הלואה גביה כמו שאכתוב בסמוך משא"כ בברייתא הוי דבר שבא לעולם אלא דהתוס' לא נחתי כאן להכי אלא קושטא דמילתא קא מפרשי דאף בפרדיסא שבא לעולם אפ"ה אוסר רב משום דקא מוזיל טובא וק"ל:

בא"ד וא"ת לרב דאסר פרדיסא מ"ש ממשכנתא דסורא כו' עכ"ל. לכאורה אין קושי' זו נמשכת לסוגיא דהכא כלל אלא דיש לומר דבלא סוגי' דהכא הוי פשיט' להו להתוס' דפרדיסא איירי שמכר לו המדה בכך וכך וא"כ לא דמי למשכנתא אלא דמברייתא דהכא משמע להו דע"כ לא איירי שמכר לו המדה בכך וכך דא"כ מ"ט דשמואל דשרי דהא בברייתא קתני בהדיא שאם אמר לו כך וכך אסור אע"כ דפרדיסא היינו שמכר לו הן רב או מעט א"כ מקשו שפיר מ"ט דרב ואפ"ה כתבו בסוף דעוד י"ל דמיירי בכך וכך ואפ"ה לא קשיא לשמואל וק"ל:

בא"ד ואע"ג דהתם נמי ממילא קא רבו איכא לאוקמי כו' כשלא יצא עדיין הפרי כלל עכ"ל. לכאורה יש להקשות א"כ מ"ט דשמואל דשרי משום דזימנין הוי בי' תיוהא שהרי אין כאן מכירה כלל דכיון שלא יצאו הפירות ה"ל דבר שלא בא לעולם וכל א' יכול לחזור אף משבא לעולם וא"צ לקבל מי שפרע וליכא למימר דהכא איירי שכבר חנטו האילנות דבכה"ג כתבו הפוסקים דה"ל כדבר שבא לעולם שהרי מבואר שם הטעם דכיון דמיני' קא רבו ה"ל כיצאו כבר וא"כ הדרא קושית התוספות לדוכת' מ"ט דרב דאסור מ"ש מדלועין ללישנא בתרא דרבא. מיהו יש ליישב דאע"ג דלענין גוף המקח מיקרי חנטה דבר שבא לעולם אפ"ה לא מהני לענין ריבית שהרי ללישנא קמא רוצה לאסור אף בדילועין שכבר יצאו וא"כ יש לחלק נמי בלישנא בתרא בין מיניה קא רבו דפירות גמורי' ובין חנטת האילן. ועי"ל דאיירי שפיר שלא חנטו והא דשרי שמואל היינו כשא"ל הפרדס אני מוכר לך לפירותיו דבכה"ג קנה וק"ל:

בד"ה אי תקפה תימה דהיכי מיירי כו' ואי בשלא משך מה צריך להתנות כו' עכ"ל. ויש כאן מקום עיון דבשלא משך נמי הוי מצי לאקשויי קושי' קמייתא דהא לעיל בכל הסוגיא משמע דלענין איסור ריבית מהני קנין מעות כמו משיכה וא"כ הקושיא שהקשו מאי ריבית שייך כיון שהתנה בפירוש שאם יוקרו יהא המקח מעכשיו ואם יוזלו או יאנסו יהא הלואה זו הקושיא עצמה שייך נמי כשלא משך דלענין ריבית שוין הם. מיהו יש לומר דהא דמהני קנין מעות לענין ריבית היינו משום דאוקמוה אדאורייתא אבל זה שהתנה בפירוש דאי תקפה ברשות המוכר אי לאו דמקבל עלי' זולא הרי הוא כאילו אמר בפירוש שאינו רוצה שיקנו לו מעותיו אלא שיהיו בתורת הלואה ואם כן מה שהתנה אם יוקרו יעמדו ברשותו מיחזי כריבית ומש"ה לא שרי אלא דוקא היכא דמקבל עליו זולא דתו לא מיחזי כהלואה כלל. ולפ"ז לא שייך כאן הקושיא שהקשו לענין אי איירי כשמשך והוצרכו להקשות קושיא אחרת דאי איירי כשלא משך מה צריך להתנות אמנם כן בעיקר כוונת התוספות בקושייתם דמה צריך להתנות נראה דלאו אעיקרא דמילתא קשיא להו מאי קמ"ל אביי פשיטא דשרי דכיון שא"צ להתנות אי תקפה ברשותיה אלא דבלאו תנאו כן הוא מצד הדין כמו בכל קנין מעות עפ"י תקנת חכמים דלענין יוקרא וזולא קאי במי שפרע ולא לענין אונסין וא"כ תו לא מיחזי כהלואה אלא זבינא גמורה הוי ולא שייך להקשות קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא כיון שתקנת חכמים כך הוא בדין מקח וממכר דמעות איברא חזינן דא"א לפרש כן כוונת התוס' שהרי בסמוך בד"ה האי קרוב לשכר משמע מדבריהם להדיא דלמאי דס"ד דבמה שמקבל המוכר אחריות האונסין אסור משום קרוב לשכר לא שייך באמת קנין מעות בשום מקום אלא בא' משני דרכים או שלא קבע שום זמן ללקיחת הפירות או היכא דלא שייך כ"כ אחריות אונסין כגון היכא שלא יחד לו הפירות ביחוד גמור. וא"כ לפ"ז שפיר הוצרך אביי לאשמעינן דאע"ג שיחד לו החבית יין בפירוש וגם קבע לו זמן שיהא היין באחריות המוכר עד זמן פלוני דע"כ בהכי איירי כל הסוגי' דשמעתין וכמו שאכתוב בסמוך וקמ"ל דאפ"ה שרי אלא ע"כ דעיקר כוונת התוס' במה שהקשו מה צריך להתנות היינו מצד הלשון דמשמע להו ממימרא דאביי שצריך להתנות כן בפירוש אלא דלפ"ז יש להקשות אמאי לא קשיא להו נמי מה צריך להתנות אי יקרא או זילא ברשותי' דבלא"ה כן הוא הדין דאי יקרא או זילא הוי ברשות הלוקח אם לא שיקבל החוזר מי שפרע וליכא למימר דמהני התנאי שאף אם יקבל מי שפרע אפ"ה לא יוכל לחזור בו הא ליתא דלענין זה לא מהני התנאי דדברים בעלמא נינהו כיון שאין כאן קנין גמור וכן מבואר להדיא בסוף פירקין גבי פוסק כשער הגבוה דאע"ג שהתנה בפירוש שלא יוכל לחזור אלא אם יוזלו יתן לו כדמעיקרא אפ"ה אמרינן שם בגמרא אי הדר ביה מוכר מקבל עליו מי שפרע משמע דבמי שפרע סגי ליה וא"צ ליתן לו כדמעיקרא אע"ג שהתנה בפירוש אלא דאפשר לחלק דודאי המוכר יכול לחזור בו כשיחזיר לו המעות כיון שלא נגמר המקח דלגבי המוכר לא הוי כתנאי שבממון דכל תנאי אינו חל אלא בשעת גמר המעשה ועיקר החיוב על המוכר הוא ליתן הפירות וכיון שאין כאן קנין גמור יכול לחזור בו ולהחזיר לו מעותיו אם יקבל מי שפרע דתנאי גופא הוי מילי בעלמא משא"כ אם התנה הלוקח בפירוש בשעת מתן מעות שיקבל הפירות תמורת המעות כך וכך סאין אף אם יוזלו שוב אין יכול לחזור בו אף אם יקבל מי שפרע דלענין זה הוי שפיר תנאי שבממון קיים שהרי התנה בפירוש אם יתן לו הפירות מוחל לו המעות ומחילה א"צ קנין וא"כ מהני כאן באמירת התנאי לענין זולא כנ"ל נכון וצ"ע ודו"ק:

בא"ד וא"ת אכתי כי לא אתני נמי כו' כדאמר ר' חנינא כו' מצי אמר ליה הא חמרך הא קנקנך עכ"ל. ואע"ג דהתם מוקמינן מילתא דרבי חנינא דוקא בדא"ל למקפה אבל אי לא א"ל למקפה אינו חייב באחריות כשהחמיץ אלא דמפרש שם הטעם דבדלא א"ל למקפה מצי אמרי ליה לא איבעי לך לשהויי וא"כ הכא בנדון דידן דע"כ איירי שקבע זמן שיעמיד לו אותו חבית יין לזמן פלוני דאי בלא זמן לא שייך כלל איסור ריבית כמ"ש בסמוך ובכמה דוכתי והוא פשוט וא"כ דאיירי בקביעות זמן לא שייך לומר לא איבעי לך לשהויי שהרי התנה בפירוש שרוצה להשהות עד אותו זמן והוי כמאן דא"ל למקפה וק"ל:

בא"ד וא"ת מה צריך לקמן טעמא דמעיקרא חלא כו' וי"ל דקלקול של חימוץ שכיח עכ"ל. וצריך לומר דדוקא קלקול גמור של חימוץ שהי' עומד להתחמץ מעיקרו ושכיח טובא אבל בקלקול של יין הנמכר בחנות דמעיקרא הוי יין מעליא זה לא שכיח כלל ומש"ה שני הכא אי מקבל הלוקח יוקרא וזולא אע"ג שהמוכר מקבל קלקול היין שמכר בחנות אע"ג דלא שייך טעמא דמעיקרא דחלא חלא אע"כ שקלקול זה לא שכיח וצ"ע בסוגיא דהספינה ודוק: