מִכָּאן שֶׁמְּסָרְבִין לְקָטָן וְאֵין מְסָרְבִין לְגָדוֹל (בראשית יט, ג). הקשו המפרשים ז"ל דהוה ליה למימר 'מִכָּאן דְּאֵין מְסָרְבִין לְגָדוֹל אֲבָל מְסָרְבִין לְקָטָן' כפי סדר המקראות דיליף הני תרי מילי דהא קרא ד'כֵּן תַּעֲשֶׂה' (בראשית יח, ה) קדים לקרא של 'וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד' (בראשית יט, ג).
ונראה לי בס"ד הא דנקיט הכי משום דההוא קרא של וְכֵן תַּעֲשֶׂה לחודיה לאו משמע מיניה דאין מסרבין לגדול דלעולם יכול אדם לסרב לגדול ולא עביד בזה שלא כהוגן והא דלא סרבו המלאכים אלא אמרו 'כֵּן תַּעֲשֶׂה' זה היה מצד ענוה יתירה דהוה בהו אף על גב דשורת דרך ארץ יכולין לסרב לגדול אבל מכח פסוק של 'וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד' דמצינו דסרבו שמעינן דמסרבין לקטן והא דלא סרבו גבי אברהם אבינו ע"ה משום דאין מסרבין לגדול דאי משום דהיו נוהגין בענוה גם ללוט לא היו מסרבין דאף על גב דהוה קטן מאברהם אבינו ע"ה עם כל זה העניו אינו מפריש בין גדול לקטן ולגבי כולי עלמא מתנהג בענוה וכמו שאומרים וְנַפְשִׁי כְּעָפָר לַכּל תִּהְיֶה וכן אתמר בענוה מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָּל אָדָם.
ועוד נראה לי בס"ד דילפותא דמסרבין לקטן דנפקא מן פסוק 'וַיִּפְצַר בָּם' אלימא דקרא מפורש הוא 'וַיִּפְצַר בָּם' אך מה שאמר אין מסרבין לגדול מן פסוק 'כֵּן תַּעֲשֶׂה' אינה ילפותה חזקה דיש לומר אין הכי נמי בתחלה סרבו והכתוב קיצר ולא פירש להדיה מה שסירבו בתחלה שכן דרכו של מקרא בכמה מקומות לקצר ואינו מפרש כל הדברים להדיה ולכן הקדים האי ילפותא דמסרבין לקטן דהיא אלימא טפי.
מִכָּאן, שֶׁצַּדִּיקִים אוֹמְרִים מְעַט וְעוֹשִׂים הַרְבֵּה (בראשית יח, ה). אין להקשות אמאי עבד אברהם אבינו ע"ה הכי ולא חש דילמא הם נחפזים לילך ורק משום דאמר לו 'וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם' שאין צריך להתעכב בזה לא סירבו לגדול ואמרו 'כֵּן תַּעֲשֶׂה' ואיך הוא יעשה עסק הרבה של שחיטה ובישול שצריך להתעכב אצלו זמן הרבה? והיינו כי הוא היה חכם ומבין וידע מדבריהם דאין נחפזים לילך דאם כן היה להם להודיעו בפירוש שהם נחפזים כדי שימהר להביא.
ומה שאמר רְשָׁעִים אוֹמְרִים הַרְבֵּה וַאֲפִלּוּ מְעַט אֵינָם עוֹשִׂים צריך להבין מהו זה המעט שהיה לו לעפרון לעשות ולא עשה? ונראה לי חדא שבקש קנטרין ולא עוד אלא לא רצה שישקול לו הקנטרין הכל בפעם אחת אלא רצה שישקלם ארבעה מאות פעמים כדי להרוויח ההכרעות (בראשית כג, טו).
מִכָּאן, שֶׁהָאִשָּׁה צָרָה עֵינֶיהָ בָּאוֹרְחִים יוֹתֵר מִן הָאִישׁ (בראשית יח, ו). מקשים פשט הכתוב מורה הוא אמר 'קֶמַח' והיא אמרה 'סֹלֶת' ואם כן היה לה עין יפה?
ונראה לי בס"ד דבלאו הכי קשא כיון דאברהם אבינו היה לו עין טובה אמאי לא אמר 'סֹלֶת'? ויש לתרץ קושיא זו שידע דשרה יש לה עין טובה ואין עיניה צרה באורחים לכן אמר 'קֶמַח' כדי שתאמר 'סֹלֶת' ובזה תתברר עין טובה שלה ולפי זה מוכרח לומר דאשה דעלמא עיניה צרה דאם כל אשה יש לה עין טובה מה חידוש יש במדתה של שרה כדי שבא לברר אברהם אבינו אותה בדבר זה מאחר דאיכא עין טובה בכמה וכמה נשים דעלמא.
ונראה לי לפרש הטעם בנשי דעלמא דעיניהם צרה באורחין משום דנשים דברניות ולכן יש לה תאוה לדבר עם בעלה הרבה וקשה לה הכנסת אורחין לביתה דאז אינה יכולה להרבות בדברים עם בעלה כרצונה ועל כן עיניה צרה באורחין כדי שלא ירגילו לבוא לביתה.
אַבְרָהָם אָבִינוּ אוֹכֵל חֻלָיו בְּטָהֳרָה הָיָה, וְשָׂרָה אִמֵּנוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם פֵּרְסָה נִדָּה (בראשית יח, ט). הנה בזה נראה לי בס"ד הטעם שאמר לה לושי ועשי עוגות דהכונה שתהיה מתחילת הלישה עד גמר האפיה על ידה וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל היינו כי אף על גב שהוא רוצה במהירות ואם כן ודאי יותר טוב שיסייעו השפחות בעסק זה עמה כדי שיהיה מהירות טפי אך הוא אוכל חולין בטהרה וחשש פן השפחות יפרסו נדה ויטמאו העיסה אבל משרה לא חש כי יודעה שלא פרסה נדה עדיין מילדותה לכך רצה שיהיה כל העסק בידה דוקא.
אֶלָּא מַאי 'בָאֹהֶל'? כְּדֵי לְחַבְּבָהּ עַל בַּעְלָהּ (בראשית יח, ט). הקשה הרב פתח עינים דהוה ליה למימר אֶלָּא מַאי 'אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ'?
ונראה לי בס"ד דתלמודא מקשה על תשובת אברהם אבינו ע"ה שאמר 'הִנֵּה בָאֹהֶל' מה השיב בזה על שאלת 'אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ' כי השואל יודע שהיא באהל ואינה עומדת בחוץ דְּכָל כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה ורק שואל באיזה אהל היא אם בזה שלפניהם או בשני או באהל בני אדם אחרים, כי אותו זמן לא היה להם בתים אלא כולם יושבי אוהלים הם ועל כן תשובה של 'הִנֵּה בָאֹהֶל' נראית קרה כשלג שהיה צריך לסיים המקום לומר באיזה אהל היא דעל זה היתה כונת השואל שהוא יודע שהיא באהל ואינה עומדת בחוץ ברשות הרבים.
ותירץ תלמודא כי אברהם אבינו הבין שאין השואל רצונו לידע באיזה אהל היא יושבת דמה לו לידע זאת ולא היתה השאלה לצורך כלל אלא שאל כן כְּדֵי לְחַבְּבָהּ עַל בַּעְלָהּ ואין השואל רוצה תשובה על שאלתו אך משום דרך ארץ השיב תשובה זו לשואל לכך לא הוצרך להאריך לפרש באיזה אוהל יושבת אלא השיב בקצרה 'הִנֵּה בָאֹהֶל' מאחר שהבין שהשואל לא שאל כן כדי לקבל תשובה ורק שאל כן כדי לחבב את שרה על אברהם אבינו.
לָמָּה נָקוּד עַל 'אַיוֹ' שֶׁבְּ'אֵֹלָיֹוֹ'? לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיִּשְׁאַל אָדָם בְּאַכְסַנְיָא שֶׁלּוֹ (בראשית יח, ט). קשה הדרך ארץ הוא שישאל על בעל הבית וכאן שאלו באשתו! ועוד איך ידענו זה מן נקודות שיש על 'אַיוֹ'?
ונראה לי בס"ד אף על גב דהדרך ארץ הוא שישאל בבעל הבית לומר 'אַיוֹ' והיכא דבעל הבית יושב לפני אורח דלא שייך לומר 'אַיוֹ' אז ישאל באשתו לומר לו 'אַיֵּה אִשְׁתֶּךָ' וזהו כבודו וכאלו שאל בו ואמר 'אַיוֹ' וכן כאן אברהם אבינו ע"ה היה יושב לפניהם ולא שייך לומר 'אַיוֹ' והוכרחו לומר 'אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ' דאז כאלו אמרו 'אַיוֹ' נמצא אמרו 'אַיֵּה' במקום 'אַיוֹ' לכך נָקוּד עַל 'אַיוֹ' שֶׁבְּ'אֵֹלָיֹוֹ' לרמוז דאמרו אַיֵּה כאלו אמרו אַיוֹ.
אַחַר שֶׁנִּתְבַּלָּה הַבָּשָׂר וְרַבּוּ הַקְּמָטִין, נִתְעַדֵּן הַבָּשָׂר וְנִתְפַּשְּׁטוּ הַקְּמָטִין וְחָזַר יֹפִי לִמְקוֹמוֹ. קשה מה טעם יש בתלונה זו ומה שייכות לזה מה שאמרה וַאדֹנִי זָקֵן(בראשית יח, יב)?
ונראה לי בס"ד כי כפי הטבע איש זקן שבשרו כחוש ויש לו אשה יפה מאד ובחורה, תתגאה עליו וגם הוא יבוש ממנה ועל זה התלוננה שרה אמנו ע"ה שהיא חזרה לילדותה ויופיה והוא נשאר זקן הנה עתה חוששת שמא יחשוב בלבו שאני לבי גס ומתגאה עליו וכבודו קל בעיני והיה מן הראוי שגם הוא יחזור לבחרותו ולכן אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה וכו' כדי שיוכיח את שרה ובודאי תכחיש מפני כבודו ואז יבין אברהם אבינו שלא נתגאית עליו דהראיה כיחשה מפני כי יראה ממנו.
ונראה לומר בס"ד שרצה הקדוש ברוך הוא לעשות סימן ורמז לישראל באמנו הראשנה היא שרה הצדקת זיע"א [זכותו יגן עלינו אמן] על הנהגתם בעולם הזה כי סוף הכבוד לבא ותחזור עטרה ליושנה ולא יתיאשו מאורך הגלות המר אשר בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ כי כן היה בשרה אמנו ע"ה אחר שנתבלה הבשר ורבו הקמטים באופן שאי אפשר להיות כפי הטבע והשערת השכל שתחזר עטרה ליושנה להיות אשה בחורה ועם כל זה אחר הזקנה הגמורה נתעדן הבשר ורבו הקמטים וחזר היופי למקומו כן יהיה לעתיד בב"א [במהרה בימינו אמן] אצל אומה הישראלית בניה של שרה שאחר עוצם הגלות המר תחזור עטרה ליושנה ויתקיים בנו מאמר הכתוב וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה (יחזקאל טז, יג).
וְנַעֲשָׂה נֵס בְּשָׂרָה אִמֵּנוּ, וְנִפְתְּחוּ דַּדֶּיהָ כִּשְׁנֵי מַעְיָנוֹת, וְהֵנִיקָה אֶת כֻּלָּם. יש לדקדק למאי אצטריך למימר 'וְנִפְתַּח וְנִפְתְּחוּ דַּדֶּיהָ כִּשְׁתֵּי מַעְיָנוֹת' די לומר 'וְנַעֲשָׂה נֵס בְּשָׂרָהּ וְהֵנִיקָה אֶת כֻּלָּם'?
ונראה לי בס"ד בא ללמדנו אל תתמה איך פה הילדים הטמאים ינק מדד הקדוש של שרה אמנו ע"ה ואיך יכנס בשר קודש בתוך חלל פה הטמא של אלו? ועוד יקשה לך דאכתי עדיין יש פתחון פה לליצים לומר דאין חלב בדדים ואין התנוק יונק כלום אף על פי שהדד בפיו ועושה בשפתיו תנועה של יניקה דכן דרכו של תנוק אם יניחו בפיו דד ריקן גם כן יעשה תנועה של יניקה שאפילו אם אדם מניח אצבעו בפיו גם כן ימצוץ ויעשה תנועה של יניקה ויאמרו גם זה כך הוא!
על כן אמר הנס היה גלוי בכהאי גונא שנעשה בדדים שתי מעיינות אשר בתוכם מים רבים וכאשר תניח הילד בחיקה ותשים פיו נגד הדד שהוא למעלה והפה של התינוק למטה דנמצא המעיין מקלח מלמעלה למטה לתוך פיו של התינוק הנה כל היושבים רואים קלוח החלב שיוצא מן הדד ויורד לתוך פיו של תינוק ונמצא אין בשר קודש נכנס בפה הטמא והכל רואין החלב יוצא מן הדד לעיניהם ואפילו הנשים היושבים מרחוק רואין הקלוח יוצא ואז בטל הלעז.
מִיָד נֶהְפַּךְ קְלַסְתֵּר פָּנִים שֶׁל יִצְחָק וְנִדְמֶה לְאַבְרָהָם (בראשית כה, יט). קשא אמאי לא עשה השם יתברך דבר זה מהריון ולידה שיהיה פניו של יצחק דומין לאברהם ואז לא היה יוצא לעז ההוא?
ונראה לי בס"ד דאיתא במדרש במלך ערביים שחור שילדה אשתו שהיתה שחורה בן יפה מאד ושאל לרבי עקיבא אם צריך להרגה דודאי זינתה כי שניהם שחורים והשיב לו אם יש לך צורות יפות תלויים לפני מטתך? אמר לו 'הן' אמר לו אם כן בנך הוא זה ונולד יפה מכח מחשבה של אשתך שהיתה מבטת באותם הצורות היפות בעת התשמיש כשנתעברה בבן וילדה אותו יפה כמותם עד כאן. על כן אם היה נדמה לאברהם אבינו ע"ה מעת לידה היו אומרים מאבימלך נתעברה ח"ו ומה שנדמה לאברהם מפני שהיתה מחשבת בשעת תשמיש בצורת בעלה וכמו שאמר רבי עקיבה למלך ערביים לכך עשה הנס אחר כך בגלוי דעל זה הכל הודו.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם שהיה הנס אחר כך כי יצחק גבורה, ואברהם חסד, אך צריך למתק הגבורה בחסד לכלול אותה בחסד ולכן תחלה כל אחד היה עומד בצורה בפני עצמו ואחר כך נהפך צורת יצחק שהוא גבורה ונדמה לאברהם שהוא חסד הנה בזה נכללה הגבורה בחסד ונתמתקה שנעשית חסד והנה מזה הנס שנעשה פניו של יצחק דומה לאברהם נולד נס אחר דעל ידי שהיה דומה לאברהם אז מאן דמשתעי בהדי יצחק משתעי עם אברהם וכן להפך ועל כן הוכרח הדבר הזה שיעשה נס אחר שילבין הקדוש ברוך הוא זקנו של אברהם אבינו ע"ה כי קודם זה לא היה זקנה כדי שיהיה הפרש בינו לבין יצחק אבינו ע"ה.
ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס (תהלים ס, ו) כלומר נס הראשון להיות נדמה צורת יצחק לצורת אברהם כדי להתנוסס מזה נס אחר של הזקנה אשר לא היתה עדיין בעולם.
פָּתְחוּ כֻּלָּם וְאָמְרוּ: "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" (בראשית כה, יט). יש לדקדק לשון פָּתְחוּ נראה לשון יתר ואין לו משמעות כאן?
ונראה לי בס"ד הכונה דאותם בני אדם שהיו מרננים מקודם הנה אחר כך היו מאליהם פותחים הדברים האחרונים לומר הפך דבריהם הראשונים ולא דוקא בהיכא דשואלים מהם איך אתם אומרים בענין זה שישיבו כן אברהם הוליד את יצחק אלא הם מאיליהם ומעצמן פותחים לדבר בדברים שיאמרו מה שהיינו אומרים מקדמת דנא מֵאֲבִימֶלֶךְ נִתְעַבְּרָה טעות היה ושקר היו הדברים אלא האמת הוא כי אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק.
גם נראה שהיו מדקדקים לומר אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק ולא סגי להו למימר יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם דבזה היה השומע יכול לחשוב שגידלו ונעשה בנו אלא אומרים הוליד ממש כי המגדל יתום אמרו עליו כאלו ילדו בכף הדמיון ולא אמרו הרי זה ילדו (סנהדרין יט:).
אָתָא אַבְרָהָם, בָּעָא רַחֲמֵי, וַהֲוָה זִקְנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (בראשית כד, א). הקשה מהרש"א ז"ל הוה ליה למימר פסוק שקודם זה בפרשת וירא וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים (בראשית יח, יא)? ותירץ דהגמרא קאמר עד אברהם לא היה זקנה היינו ליבון השערות אבל שאר סימני זקנה שיש בכחש הבשר ורבוי הקמטים הוה ביה כמו כל אדם ולכן פסוק וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים אפשר לפרשו על סימני זקנה שיש בבשר האדם ולאו על ליבון שערות ולכן הביא פסוק וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים דכאן מוכרח אתה לפרש דבא הכתוב ללמדינו שהתחיל ליבון הזקן מאברהם דאם נפרש דאיירי על שאר סימני זקנה שבבשר האדם הנה זאת ידענו מן פסוק וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים דקדים עד כאן דבריו יעוין שם.
ולי אנא עבדא נראה להכריח דפסוק וְאַבְרָהָם זָקֵן איירי בליבון הזקן והיינו דאיכא להקשות מה שייכות יש לדבר זה של הזקנה עם ענין זה דשליחות אליעזר ששלחו אברהם אבינו ע"ה לקחת אשה ליצחק אבינו ע"ה?
אך אם נאמר שבא הכתוב הזה ללמד על הלבנת הזקן שהתחיל מאברהם אבינו הוצרך להזכיר עם זה ענין הנשואין שאם לא היה יצחק נושא אשה הגם דדומה בצורתו לאברהם אבינו ממש לא נפיק מזה חורבה שיחשבו את יצחק אברהם ויחשבו את אברהם יצחק דמה בכך אם יהיו דומין בפני אחרים כן הלא בודאי לבני הבית איכא היכר בטביעות עין אף על גב דדומין זה לזה, אבל אחר שיקח לו אשה ליצחק והיא עדיין אין לה טביעות עין בהם אז כיון דדומין זה לזה נפיק מינא חורבא דאם יכנס אברהם אבינו לבית תחשוב שהוא יצחק בעלה ותדבר עמו מדברים שבינה לבין בעלה או לא תזהר בצניעות הראויה להיות בפני חמיה מאחר שחושבת על חמיה שהוא בעלה.
לכך קודם ששלח את אליעזר לקחת אשה ליצחק התפלל לפני הקדוש ברוך הוא שיעשה לו סימן בליבון הזקן כדי שיהיה היכר בינו לבין יצחק אבינו ולכן סמך הכתוב פסוק וְאַבְרָהָם זָקֵן לענין נשואי יצחק דהוצרך להיות לו ליבון הזקן כדי שיהיה בינו לבין יצחק היכר גלוי להאשה של יצחק כי הבדל שהיה ביניהם מצד כחש הבשר והקמטים אין זה היכר גלוי שבו תכיר אשתו של יצחק אבינו ע"ה מרחוק ואחר שהיה הבדל ביניהם בליבון הזקן אז אמר אל עבדו זקן ביתו שיקח אשה ליצחק אבינו ע"ה.
ועל דרך האמת יש לומר בס"ד הטעם דעד אברהם לא הוה זקנה עד דְּבָּעִי רַחֲמֵי וַהֲוָה זִקְנָה הוא על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דאנחנו האנשים דומין לזה אמר אשר עיקרו זקנו שחורה ולכן כל אדם בקטנותו זקנו שחורה והא דמלבין זקנו אחר כך מפני כי ז"א [זעיר אנפין] בגדלותו בעלותו עד א"א [אריך אנפין] תהיה לבנה ולכן כנגד זה נעשה דוגמה בתחתונים שיהיו זקנים אחר כך אמנם בזמן אברהם אבינו ע"ה עדיין לא נשלם פרצוף המוחין למעלה והיה רק בסוד ו"ק אבל על ידי אברהם אבינו נשלם ועלה ז"א [זעיר אנפין] עד א"א [אריך אנפין] שאז זקנו לבנה ולכך התפלל אברהם אבינו שיהיה דוגמה לזה בתחתונים ובעי רחמי והוה זקנה יהי רצון זכותו יגן בעדינו אמן כן יהי רצון.
