על מנת שיאכל בני בשכרי פירוש אבל אני לא אוכל הרי זה אוכל ופטור זה קאי אעל מנת שאוכל אני ובני. ואם תאמר. והא היינו קצץ דאמרינן קצץ שתים לא יאכל. והיכי קאמר הוא אוכל ופטור דמשמע אפילו קצץ ויש לומר דלמאי דפרישית לעיל ניחא דהאי דקאמר שתים לא יאכל לא קאי אהיכא דאוכל מן הדין בלא קציצה דהתם ודאי לא מהניא קציצת שום דבר אלא קאי אהיכא דאינו אוכל בלא קציצה ועלה קאמר דכי קצץ לא יאכל שתים והשתא נימא דלהכי קאמר הרי זה אוכל ופטור דקציצה לא מהניא מידי לחייב דהא בלא קציצה נמי היה אוכל. תלמיד הר"ף.
על מנת שיאכל בני בשכרי. פירוש תחתי הוא אוכל ואני לא אוכל. ואם תאמר למאי דפריך רבינו תם לעיל גבי קצץ אוכל אחת אחת שתים שתים לא יאכל דעל כרחך ארישא דאי אסיפא אטו בשופטני עסקינן שקוצצין ומותרין לאכול מן התורה. ועוד אמאי מהני קציצה שלה כיון שמן התורה אכיל בלא קציצה דידהו הא הכא קתני דאפילו היכא שאוכל מן התורה מהני קציצה דידהו ואם בנו אוכל חייב אלא ודאי כיון דטעה וקצץ מהני קציצה. תריץ מכאן אין להוכיח דלאו מילתא היא דאיכא לפרושי דהכא מיירי שקצץ לו שיאכל בנו כמה שירצה הבן ושמא יאכל יותר מן האב ולהכי קצץ דלאו בשופטני עסקינן והיינו טעמא נמי דמהניא קציצה. והא דפריך הכא אי אמרת משלו הוא אוכל אמא חייב היינו אמאי חייב בכל מה שאכל לא היד לנו לחייבו אלא במה שיאכל יותר מן האב. מפי רבי. תוספות שאנץ.
בנו אוכל וחייב. ואם תאמר והיכי מחייב בנו והא אין מקח קובע בדבר שלא נגמר מלאכתו למעשר והכא לא נגמרה מלאכתו למעשר דהיינו לקצוץ. ויש לומר דמיירי בשתים שתים ובשתים מקח קובע למעשר שפיר אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו כדפרישית לעיל. תלמיד הר"ף והריטב"א.
ואי אמרת משלו הוא אוכל בנו אמאי חייב. פירוש על מנת שיאכל בני בשכרי קשיא ליה כלומר שלא יאכל הוא ויאכל בנו במקומו ואי סלקא דעתך דינא הוא אמאי חייב כיון שאם לא קצץ נמי היה יכול ליתן לו מה שיאכל בשקצץ נמי פטור כדכתיבנא לעיל אלא ודאי משל שמים הוא אוכל דאינו יכול ליתן אלא אם כן התנה עמו בשעה ששכרו הילכך מקח הוא וחייב במעשר. ואוקימנא משום דמיחזי כלוקח כיון שקצץ על בנו שאף על פי שהקוצץ על עצמו מכיון שדינו לאכול מן התורה פטור הקוצץ על בנו חייב מפני שנראה כלוקח הואיל ואינו עושה ואוכל בקציצה ופירוש רש"י אינו מחוור בכאן. הרמב"ן.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: על מנת שאוכל אני ובני על מנת שיאכל בני בשכרי הוא אוכל ופטור ובנו אוכל וחייב ואי אמרת משלו הוא אוכל בנו אמאי חייב. פירש רש"י ז"ל על מנת שיאכל בני בשכר שקצצת לי ואי אמרת משלו הוא אוכל ושכרי הוא ורחמנא פטריה מכנפשך דדרשינן מה נפשך וכו' אמאי חייב הא בשכר אביו הוא אוכל כאביו עד כאן לשונו. ומשמע ליה למרן ז"ל דלא פריך תלמודא מדקתני על מנת שאוכל אני ובני דההיא כיון דתרווייהו אכלי פשיטא דאכילת בנו תוספת שכר הוא דאיהו גופיה הא אכיל מאי דזכי ליה רחמנא ואכילת בנו מקח גמור הוא אבל הא קמשמע לן על מנת שיאכל בני בשכרי כלומר בזכות שזכתה לי תורה תוספת בשכר ולא בשכרו ממש קאמר דאם כן זה מקח גמור הוא אלא במקומי קאמר ולהכי פריך דאי אמרת בשלמא משל שמים הוא אוכל ואינו יכול לומר תנו במקומי לאשתי ובני אם כן הוה ליה אכילת בנו כקציצה וכתנאי ולפיכך הוה ליה מקח וחייב לעשר אלא אי אמרת משלו הוא אוכל ויוכל ליתן אכילתו לבנו שיאכל במקומו הא בנו במקומו הוא עומד לאכול זכותו וכי היכי דלדידיה זכי רחמנא בלא מעשר הוא הדין לבנו הבא מכחו. כן פירוש דברי רבינו ז"ל בבירור וכן פירש השמועה הרמב"ן ז"ל. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: ואי אמרת משלו הוא אוכל כשאמר לו על מנת שיאכל בני בשכרי בנו אמאי חייב. משום דמיחזי כלוקח הואיל והתנה ואם לא היה מתנה ואמר תנו לבני היה אוכל ופטור. עד כאן.
ואם לא הודיען פודה ומאכילן. פירוש דמקח טעות הוא שאלו הודיען לא היו נשכרין אצלו. ואי אמרת משל שמים הוא אוכל אמאי פודה. דהא איסורא לא זכי להו רחמנא. כלומר דהא בתורת צדקה ומתנות עניים הוא דאכלי ואי משכחי היתרא ליכלו ואי לא לא ליכלו. ומהדרינן דאפילו הכי מיחזי כמקח טעות שהרי היו סבורין שימצאו שם מה שיאכלו בתורת צדקה ועל דעת כן נשכרו לו מן הסתם. הריטב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד: ואי אמרת משל שמים הוא אוכל ודאי מקח טעות הוא כמי שהתנה לו ארבעה ואינו נותן לו אלא שלשה אבל משל שמים אינו מן התנאים שלו אלא חסד שמים הוא ואינו בכאן. ושני ליה אפילו הכי משום דמיחזי כמקח טעות הוא. עד כאן.
אמאי פודה ומאכילן איסורא לא זכי ליה רחמנא. ואם תאמר הא לעיל צריך קרא למעוטי הקדש הא לאו קרא הוה אכיל אף על גב דלאחר איכא מעילה והכא ליכא מיעוטא. ויש לומר דהכא נמי ממעט מרעך אפילו למאן דאמר ממון הדיוט הוא כי היכי דמעשר שני פטור מן החלה חוץ לירושלים אפילו למאן דאמר ממון הדיוט הוא משום דכתיב ראשית עריסותיכם כדמוכח בסוף חלה. ורבינו חננאל פירש אמאי פודה ומאכילן כלומר יאכלו בלא פדייה ככתוב בתוספות.
תא שמע נתפרסו עגוליו וכו'. ואי אמרת משל שמים הוא אוכל אמאי מעשר ומאכילן. אבל אי אמרת משלו הוא אוכל ניחא אף על גב דלא זכתה לו תורה בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר מכל מקום אכילתן בכלל שכרן הוא והם סבורים שלא נגמרו מלאכתן למעשר והוי כאלו התנור לאכול ועל בעל הבית מוטל להודיעם ומדלג הודיעם הסכים לדעתם שיעשר ויאכילם. אלא אי אמרת משל שמים הוא אוכל אז לא הוי כאלו התנו לאכול דאינו בכלל שכרן אלא גמילות חסדים שזכתה להם תורה בדבר שלא נגמרה מלאכתם לגמרי וכאן שנגמרה מלאכתן לא זכתה להן תורה. והאי דנקט איסורא לא זכי ליה רחמנא לאו דוקא אלא אגב לעיל נקטיה הכא. הרא"ש ז"ל.
בשלמא נתפרסו עגוליו. פירוש אגופא דמתניתין פרכינן בין למאי דקסלקא דעתין מעיקרא או לבסוף מאי מקח טעות איכא בנתפתחו חביותיו דכיון ששכרן לגוף החביות הוה להו למידע דאיטביל להו למעשר ואפילו הויא זו תחילת מגופתם. הריטב"א ז"ל.
בשלמא נתפתחו עיגולין כשום דמחזי כמקח טעות. לאו משום שינויא דמחזי כמקח טעות פריך דבלאו הכי מצי לאקשויי אמאי פודה ומאכילן אלא לשון מקח טעות נקט משום שנויא דאמרן דמחזי כמקח טעות. מפי רבי. תוספות שאנץ.
כרבי עקיבא דאמר משיקפה. פירש רש"י. שיקפאו החרצנים על פי הבור כשהתחיל להיות תוסס ונוטלין הזגין ומשליכין. והראב"ד פירש שהשמרים יורדין למטה והיין שב למעלה כשהוא צלול מלשון הקופאים על שמריהם. ואין זה מחוור דהא לא שכיח זה בבור. הריטב"א
וזה לשון הראב"ד: כרבי עקיבא דאמר משיקפה. והוא משרש הקופאים על שמריהם והוא שמסירין החרצנים והזגין שצפין עליו ומשוקעים לתוכו ונסוק אדעתייהו דילמא מקפי כי הם אינם יכולין לראות מה שבבור וכיון שמתחיל לקפות מיד נקבע. באתרא דההוא דנגיד ההוא מקפה מי שמוציאו מן הבור לחביות הוא קופה אותו ומסיר כל הפסולת שבו וכיון שרואין אותו בבור סבורין הן שעדיין לא נקפה. משישלה בחביות כמו אין שולין את הכרשינין וכמו השולה דג מן הים והוא שמריקין אותו מחבית לחבית אחר ששהה שם יום או יומים וכך עושין כדי שיהיה צלול מן הפסולות ומן השמרים העבים ונסקו אדעתייהו כשרואין אותו בחביות פתוחות שכבר נשלה מחבית לחבית ונקבע ומאי מקח טעות איכא הכא. באתרא דההוא דשריק הוא משלה. פירוש מיד שהוא נושל מחבית לחבית שורקין פי החבית כדי שלא יפוג טעמו וכיון שרואין החביות פתוחות סבורין הם שלא נשלה. עד כאן.
הא דאמרינן והשתא דתני רב זביד בדבי רבי אושעיא יין משירד לבור ויקפה וכו'. קשיא לי לימא מתניתין ככולי עלמא ולעולם שנפתחו חביותיו לבור דכל היכא דאיכא לאוקומי מתניתין ככולי עלמא טפי עדיף. וניחא לי דטפי עדיף לאוקומי מתניתין כפשטה דנתפתחו חביותיו לא משמע מסתמא שנתפתחו לבור אלא שנתפתחו הם ממש ואי מוקמינן מתניתין כרבי עקיבא בלחוד לא איכפת לן דהא קיימא לן דכלהו סתמי כרבי עקיבא כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
וכיון דמוקמי הכא סתמא דמתניתין כרבי עקיבא משמע דהלכתא כותיה ואליבא דרב זביד ומסקנא דסוגיין כוותיה. והא דלא בעי ראיית פני הבית בין לדברי הכל דהא סתם גתותיהן בשדות היו כדתנן המוכר את השדה לא מכר את הגת. פירשו בתוספות דיין כיון דבתירוש תלייה רחמנא לא בעי ראיית פני הבית ואפילו לרבי ינאי וכדאסיקנא לעיל דמודה רבי ינאי בחטים ושעורים דבגרן תלנהו רחמנא ולמאי דהוה סלקא דעתין התם מוקים הני מתניתין לרבי ינאי מדרבנן. הריטב"א ז"ל.
תא שמע קוצץ על ידי עצמו. פירש רש"י ז"ל עם בעל הבית שיטול מעות ולא יאכל בשביל עצמו. או בשביל בניו ועבדיו הגדולים. והא דקתני על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדיו ושפחותיו הגדולים לאו בחדא גוונא היא דאלו בבנו ובבתו הגדולים אפילו הן סמוכין על שלחנו אין מעשיהם שלו וכיון דכן לעולם אינו קוצץ אלא מדעתם ואפילו תימא דפועל משלו הוא אוכל אבל גבי עבדיו ושפחותיו כל היכא דמעלה להן מזונות כיון דמעשה ידיהן שלו קוצץ עליהן בעל כרחן אי אמרת משלו הוא אוכל אבל אי אמרת משל שמים הוא אוכל לא שייך ביה זכות קרב ואינו קוצץ אלא מדעתם ואין צריך לימר אם אינו מעלה להן מזונות למאן דאמר אין הרב יכול לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך שאינו קוצץ אלא מדעתם ואפילו תימא משלו הוא אוכל וזה ברור בעצמו. אבל אינו קוצץ לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים ולא על ידי בהמתו מפני שאין בהם דעת אבניו ועבדיו קאי דאלו בהמתו גזרת הכתוב היא שלא יחסם אפילו בהמה שלו ובדישה שלו. ויש לפרש דקאי אפילו אבהמה וטעמא דקרא קאמר דמשום דאין בה דעת למחול על צערה קפיד רחמנא על חסימתה לעולם. אי אמרת בשלמא משל שמים הוא אוכל שפיר אלא אי אמרת משלו הוא אוכל קטנים נמי ליקוץ. פירש רש"י ז"ל ליקוץ להו אף על פי שאין בהן דעת דכי היכי דאגרייהו דידיה אכילתן נמי דידיה דקסלקא דעתך דמיירי בשמעלה להן מזונות. ותמיהא מילתא דהא ניחא עבדיו ושפחותיו אגרייהו דידיה שהרי מעשה ידיהם שלו וכן בתו הקטנה אבל בנו קטן אפילו סמוך על שלחנו אין מעשה ידיו שלו ולא תקנו לו אלא מציאתו דאתיא ליה מעלמא ומעשה בתו הקטנה דזכי ליה רחמנא מדכתיב את בתו לאמה. ויש לומר דקושיין דהכא מבתו ועבדיו ושפחותיו. ועוד יש לומר דקושיין אפילו מבנו מדנקטיה ליה סתמא ואף על פי שאין שכרו לאביו מכל מקום כיון שסמוך על שלחנו לא גרע האב לפקח בעסקיו מיתומים שסמכו אצל בעל הבית שיכול לקוץ עליהם כהאי גוונא. וכן פירש רבינו ז"ל.
וכן היה דן בשם רבו ז"ל דאבי הקטנים הסמוכין על שלחנו דינו בממונם כדין יתומים שסמכו אצל בעל הבית המפורש בפרק השולח. ולמאן דאמר משל שמים הוא אוכל ניחא לן מתניתין משום שאין כאן זכייה של ממון קודם שיבא לידי פועל שיכול הרב לפסוק על עבדיו אף על פי ששכרן שלו ולא שיוכל האב לפסוק על בנו מדין אפוטרופוס. ופרקינן הכא במאי עסקינן שאין מעלה להם מזונות וכיון דכן אין לרב בשכרן כלום ואין לאב דין אפוטרופוס. הריטב"א.
וזה לשון הראב"ד: אי אמרת בשלמא משל שמים הוא אוכל משום הכי אינו קוצץ על ידי עבדו ושפחתו הקטנים אף על פי שמעלה להם מזונות דרחמנא זכי להו חוץ משכרן וגדולים מיהא חוצץ לכתחלה משום דבני מתנה נינהו וזכו אינהו ויהבו לאדון מפני שמרבה לו בעל הבית בשכרו בשביל הקציצה וכל הקטנים זוכין לעצמן ואינן מזכין. אלא אי אמרת משלו הוא אוכל ומכלל שכרן הוא עבדים קטנים נמי ניקוץ לה שהרי כל שכרן שלו הוא הואיל ומעלה להן מזונות. ותריץ לה בשאין מעלה להם מזונות. עד כאן.
אי הכי גדולים נמי. קשיא לי ומאי קושיא דהא על כרחך אפילו לדידיה כי קתני בניו הגדולים מדעתן קאמר וכדפרישית לעיל ואם כן הוא הדין למאי דשנינן השתא דמיירי מדעתן בין בבניו ובין בעבדיו. תירצו בתוספות דהכי פירושו בשלמא לדידי דמוקמינן לה בשמעלה להם מזונות סגי ליה שקוצץ מדעתם בלא שום שליחות אחרת דמסתמא מתרצים להם בלב שלם על מה שקצץ כיון שהודיען כלל אבל לדידך דאוקימתא כשאין מעלה להם מזונות היאך קוצץ מדעתם בלחוד דהא ודאי אינם מתרצים לו אלא מיראה ואנוסים הם. וכי תימא דלוקמה בשנתנו לו רשות בפירוש אם כן היינו על ידי עצמו דשלוחו של אדם כמותו. ומרי הרב היה אומר דהאי אי הכין לא אי אמרת בשלמא הוא אלא תלמודא בעי לדברי הכל.
וזה לשון שיטה: גדולים ידעי וקא מחלי וכו'. פירוש דהמקשה סבר דבמעלמא מיירי. וכיון דמעלמא מסתמא גדולים מחלי כל זכות שתבא לידן בין משלהן בין משל שמים ואפילו שלא מדעתן יכול לקצוץ אבל קטנים אי משל שמים הוא לא מצי לקוץ עליהם דלא מחלי כלל לא מתחלה ולא בשעת קציצה אף אם עשה מדעתן דלאו בני מחילה נינהו אבל אי בשאין מעלה להם מזונות אפילו לגדולים לא יקוץ פירוש שלא מדעתן. ומשני גדולים לא ידעו וקא מחלי פירוש וכגון דקצץ מדעתן דהוי כאלו קצצו הם עצמן. שיטה.
וזה לשון הראב"ד: אי הכי גדולים נמי לא ליקוץ לכתחלה. דקסלקא דעתך אינו יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך. אפילו הכי כיון דידעי ומחלי דהא לא מיחו שרי. עד כאן.
וזה לשון הרשב"א: הא דאקשינן אי הכי גדולים נמי ומפרקינן גדולים ידעי וקמחלי. איכא למידק והא למאי דמוקי לה איהו נמי במעלה להם מזונות ומשל שמים הוא אוכל על כרחך טעמא דגדולים משום דידעי וקמחלי וכדקתני טעמא מפני שיש בהם דעת. ויש לומר דהכי קאמר בשלמא אי מעלה להם מזונות וגדולים נינהו סתמא דמילתא ידעי ומחלי אלא כשאין מעלה להם מזונות למה. ופריק דאפילו הכי כיון דגדולים נינהו וידעי דקצץ אביהן ושתקי סתמא ידעי ומחלי. אלא דתמיה לי מאי קוצץ דקאמר הא אי מחו קציצתו לא מהניא ואי שתקי ולא אכלי פשיטא דאין בעל הבית חייב לשלם שהרי לא מנעם הוא מלאכול שהם הם שמשכו ידיהם מלאכול ומאי ידעי ומחלי דקאמר. ואפשר דמשום סיפא נקטה דקטנים שאין בהם דעת אינו קוצץ עליהם לכתחלה שמחמת קציצתו אם נמנעים מלאכול סבורים שהאב רשאי לקוץ עליהם ומשום כך נמנעים ואפילו הודיעם אינם בני מחילה. עד כאן.
במאי אוקימתא לברייתא במעלה להם מזונות אי הכי קטנים נמי. קשה לי מאי אי הכי דקאמר דהא איהו נמי אוקי ברייתא במעלה להם מזונות וכו'. ויש לומר דהאי אי הכי לא אתמר באי אמרת בשלמא וכיוצא בו יש בריש מכילתין אי הכי נקני רכוב במוסרה וכן בפרקין גבי תאנה העומדת בגנה ונופה נוטה לחצר אי הכי בעל הבית נמי דלא מתפרש לפי דעתי באי אמרת בשלמא ואי נמי יש לומר דמאן דאקשי השתא אי הכי לא מוקי להו הא והא במעלה להם מזונות אלא לישנא דגמרא הוא דמקשה בין להאי אוקמתא בין לאוקמתא קמייתא. צערייהו דבנו ובתו הקטנים לא זכי להו רחמנא אבל לצערא דעבדו ושפחתו לא חיישי ואפילו כשאין מעלה להם מזונות נמי למאן דאמר יכול הרב לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך כדמשמע בסמוך. הרשב"א.
וזה לשון הראב"ד: צערייהו לא זכי ליה. כשתקנו חכמים מעשה ידיהם ושכרן תחת מזונות הצער לא הקנו לו ואלו רואין ואינן אוכלין ומצטערים. פירוש אחר לא תקנו חכמים תמת מזונותיו אלא מציאתו דלא מצטער עליו אבל טרחא שיטול הוא שכרם לא תקנו לו דהוה ליה כעין חבלה דלא זכו ליה רבנן אף על גב דסמוכין על שלחנו כדאיתא בהחובל. אלא אידי ואידי כשאין מעלה להם מזונות ומשלו הוא אוכל ובהא קמיפלגי מר סבר יכול ומר סבר אינו יכול. וכי תימא גדולים ידעי ומחלי כדאמרינן לעיל היינו דקאמר ותו לרבי יוחנן דאמר יכול שביק מתניתין ועביד כברייתא אלא דכולי עלמא משל שמים הוא אוכל ולא מצי קייץ ומאי קוצץ דקאמר רבי אושעיא מזונות קוצץ עם בעל מלאכה שיתן להם מזונות אחרים כדי שלא יצטרכו לאכול מן הענבים אי נמי גבי בהמתו נמי ניקוץ לה תבן או עמיר כדי שלא תאכל מן הדישה. והוא הדין דמצי לאקשויי ליה מבנו ובתו הקטנים אלא דעדיפא מיניה אקשו ליה דלא מיבעיא אדם שאין אתה מצווה על חסימתו על ידי קציצה שיכול לפסוק עמהן מזונות אחרים כדי שלא יאכלו מן הענבים אלא אפילו בהמתו שהוא מצווה על חסימתה נמי ניקוץ לה. וקשיא ליה למימר ליה כהאי גוונא אמאי אצטריך קציצה בלא קציצה נמי יכול למיעבד הכי אלא דעדיפא מינה אקשי ליה. ויש מפרשים קוצץ להם מזונות כלומר אני אזון תחת אכילתן מן הדישה כדי שתרבה לי בשכרם. ומסקנא דתנא דידן סבר משל שמים הוא אוכל ומשום הכי בקטנים אינו קוצץ לא בבנים ולא בעבדים בין מעלה להם מזונות בין אינו מעלה להם מזונות וקיימא לן כתנא דידן. עד כאן.
וכתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: הגירסא בכל הספרים בדרבי אושעיא וקוצץ על ידי בנו ובתו ועבדו ושפחתו בין גדולים בין קטנים. הניחא למאן דאמר אין יכול וכו'. פלוגתא היא בפרק קמא דגיטין גבי עבד כנעני דאלו בעבד עברי טוב לו עמך אמר רחמנא כדאיתא בקידושין. צערייהו לא זכי ליה רחמנא. פירוש ואפילו בבתה נהי דזכי בצער חבלות בדיעבד לא זכה לו שיקוץ לצערם לכתחלה. מאי קוצץ דאמר רבי אושעיא מזונות פירש רש"י ז"ל קוצץ שיתן להם הרבה מעיקרא שלא יוכלו לאכול ענבים דבהא הדבר בידו ואפילו בבניו ועבדיו הקטנים ופרכינן גבי בהמתו נמי ליקוץ. פירוש דהא תניא לעיל רשאי בעל הבית להתיר פקיעי עמיר וכו'. ואוקימנא לעיל להדיא שיתן להם פקיעי עמיר מעיקרא ומשום דההיא אוקימתא סבירא לן דהלכתא היא ודאי בעיקר דינא פרכינן מינה הכא להדיא. ויש גורסים בדרבי אושעיא אלא על ידי בנו ובתו הקטנים. ולההיא נוסחא קשיא אמאי לא פרכינן מבניו הקטנים. ויש מתרצים דהשתא נמי צערא איכא וצעריהם לא זכה לו רחמנא אלא בהא קמיפלגי תנא דמתניתין סבר משל שמים היא אוכל וכן הילכתא. עד כאן.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: ולענין פסק הלכה אסיקנא דמשל שמים הוא אוכל והילכך אם אמר תנו לאשתי ובני אין שומעין לו. וקשיא לי דאם כן היכי קתני בברייתא לעיל החוסם את הפרה ודש בה משלם ארבעה קבים לפרה ושלשה קבים לחמור דהא לגבי פרה וחמור מאי דהוה הוה דכי זכי להו רחמנא לאכול אינהו בשעת מלאכה וכיון דלא אכלי איסורא דעבד עבד ואמאי משלם לבעלים דהא לא גזל משל בעלים כלום וליתא דודאי בדכוותה בעבדו ושפתתו אם חסמן בעל כרחם משלם הוא להם וכל שמשלם הוא להם תשלומין דבעלים נינהו ואפילו למאן דאמר משל שמים הוא אוכל שהרי לא אכל והוא הדין והוא הטעם בבהמתו.
