אילימא דא''ל פרעתיך בזמני. כשהשלמת את גובה ארבע אמות: פשיטא. דנאמן שהרי זו טענת מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום: אלא לאו דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני. קודם שהשלמת לארבע אמות: ת''ש. מסיפא בחזקת שלא נתן כו': אילימא דא''ל פרעתיך בזמני. כשגמרתי את כותלי וידעתי כמה נתחייבתי לסייע בהגבהתך: מי יימר דמחייבו לי רבנן. הילכך אפילו אמר פרעתיך בזמני לא מהימן: ואפילו מיתמי. אם מת הלוה בתוך זמנו גובה חובו מן היתומים בלא שבועה ולא חיישינן דילמא פרעיה: מה לי לשקר. אי בעי אמר ליה פרעתיך בזמני הילכך כי א''ל נמי פרעתיך בתוך זמני נאמן בשבועה:

אי אמרינן מיגו במקום חזקה ומ''מ אין להוכיח מכאן דקסבר ריש לקיש המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים דאפשר דמיירי הכא שהלוהו שלא בעדים אלא הודה לו בפני עדים דאפילו למ''ד צריך לפורעו בעדים ה''מ היכא דהלוהו בפני עדים מעיקרא דלא הימניה אלא בפני עדים ואם תאמר מכל מקום ניפשוט מהכא דלא אמרינן מיגו דאי בעי אמר פרעתיך עתה ואומר ר''י דהא לא . חשיב מיגו כיון דמיירי דקיימי ביום אחרון של זמן ואע''ג דמסקינן בשילהי דהשואל (ב''מ דף קב: ושם) דעביד איניש דפרע ביומא דמישלם זימניה מ''מ אין זה מיגו דלא חציף איניש למימר פרעתיך היום אבל רגיל הוא לומר פרעתיך אתמול ושכחת: כי היכי דלא ליטרדן. אע''ג דבפ' יש בכור (בכורות דף מט. ושם) תנן בכור בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה ואומר ר''י דהתם לא שייך האי טעמא דלא ליטרדן דהוי ממון שאין לו תובעין מיהו קשיא לרבי מפרק השואל (ב''מ דף קב: ושם) דאמר בעו מיניה מרבי ינאי שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי על מי להביא ראיה אימת אי בתוך זמנו תנינא מת בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה והשתא היכי מדמי לה לבכור דהתם לא שייך למימר לא ליטרדן ולכך צריך לומר דבכור נמי איכא טירדא דמצוה שצריך מיד ליתן דזריזין מקדימין ומפרש ר''י טעם אחר דהכא כיון דחייב לו ואיתרמי ליה זוזי פורע לו תוך הזמן דלא ליטרדן אבל גבי בכור דאכתי לא איחייב כלל עד לאחר ל' יום ושמא ימות בתוך ל' ויפטר וכן שוכר שמא יפול ביתו של משכיר ויצטרך שוכר לצאת דלא עדיף מיניה ומיהו קשיא הא דפריך לר''ל מכותל חצר שנפל ודייק מיניה דעביד איניש דפרע בגו זימניה לאביי ורבא נמי תיקשי דמודו התם דלא עביד דפרע דשמא לא יבנה זה את הכותל ומיהו בכמה מקומות יכול לומר וליטעמיך ולא קאמר: אילימא דא''ל פרעתיך בזמני פשיטא. וא''ת ואמאי פשיטא הא כיון דאין אדם פורע תוך זמנו ואנן סהדי שזה עשה כותל איצטריך לאשמועינן דאין צריך לפורעו בעדים וי''ל דאפילו מ''ד גבי מלוה חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים התם משום דלא הימניה מעיקרא אבל הכא ליכא שום הוכחה דלא הימניה הילכך פשיטא דאין צריך לפורעו בעדים: ואפילו מיתמי. ואע''ג דאמור רבנן הבא ליפרע כו'. נראה דביתומים גדולים מיירי אבל בקטנים לא גבי אפי' תוך זמנו לרב פפא דמפרש טעמא דאין נזקקין משום פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ואפילו לרב הונא בריה דרב יהושע דמפרש טעמא משום צררי לא גבי מיתמי קטנים אפילו תוך זמנו דאין מקבלים עדים שלא בפני בעל דין דקטנים חשוב שלא בפניו כדמוכח בריש פרק הגוזל בתרא (ב''ק דף קיב.) ואפילו נתקבלה עדות בחיי האב מצית למימר דחיישינן לצררי אפילו תוך הזמן בקטנים כדאשכחן גבי אלמנה בפרק השולח (גיטין דף לד: ושם) דתנן אין האלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה וטעמא משום שמא התפיסה הבעל צררי אע''פ שהוא תוך הזמן ומיהו מאלמנה אין ראיה דהתם חיישינן לצררי אפילו בגדולים משום דאית לה בתנאי בית דין כדאמרינן בהנושא (כתובות דף קב: ושם) דחיישינן טפי לצררי בבנותיו מבבת אשתו משום כיון דאיתנהו בתנאי בית דין אימור צררי אתפסינהו ואין להביא ראיה מדלא קאמר הכא אע''ג דאמור רבנן אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אא''כ רבית אוכלת בהן כו' דלא מיירי בקטנים אלא דוקא בגדולים דשמא משום רב פפא נקט מילתיה בגדולים אי נמי נקט ההוא דהבא ליפרע לאשמועינן דגבי אפילו בלא שבועה ואין להביא ראיה משלהי דמכילתין (דף קעד:) דקאמר מאי בינייהו דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ולא קאמר איכא בינייהו כגון דמית לוה תוך הזמן דלרב הונא גבי דהא רב הונא ורב פפא אמר בשמעתין דלית להו חזקה דריש לקיש ועוד דבכמה מקומות יכול למצוא איכא בינייהו טובא ואינו חושש לומר אלא דבר אחד או שנים כדאמרינן בהמניח (ב''ק דף לג. ושם ד''ה הקדישו) גבי פלוגתא דיושם השור מיהו יש להביא ראיה דאפילו רב הונא דמפרש טעמא משום צררי לא גבי מיתומים קטנים אפילו תוך הזמן דפריך עליה דרב אסי בפ' שום היתומים (ערכין דף כב. ושם) ודחיק עלה לשנויי בבעל חוב שקיבל עליו לזו ולא לזו ולא משני הכא במאי עסקינן בשלא הגיע הזמן בחיי האב ואין לומר דההיא סוגיא סברה כטעמא דרב פפא דהא במסקנא משני כשחייב מודה והאי שינויא ליתא אליבא דטעמא דרב פפא וכן יש להוכיח מגופיה דמילתיה דרב אסי דקאמר אלא אם כן רבית אוכלת בהן ור' יוחנן אינו מוסיף כי אם כתובת אשה משום מזוני משמע בעל חוב לא משתכח בשום ענין דנפרעין ומסתמא רב אסי ורבי יוחנן אית להו חזקה דריש לקיש דהכי הלכתא כדפסיק בשמעתין ועוד אי לית להו חזקה דריש לקיש א''כ קי''ל כריש לקיש בארבעה דברים ובריש החולץ (יבמות דף לו. ושם) לא פסיק רבא כוותיה אלא בתלת אע''ג דרבא ודאי פליג אריש לקיש בשמעתין מ''מ גם לדידן מוכח דלא קי''ל כריש לקיש אלא בתלת ובפרק ד' וה' (ב''ק דף לט. ושם) דפריך לרבי יוחנן דאמר מעליית יתומים והאמר רבי יוחנן אין נזקקין לנכסי יתומים אלא לכתובת אשה אע''ג דקיימא לן דטעמא הוי משום צררי והתם בשור שנגח לא שייך צררי מ''מ פריך שפיר דרבי יוחנן אית ליה אין נזקקין בכל ענין אפילו במלוה הבא מחמת עצמו דלא שייך צררי מטעם דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין: אע''ג דאמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים כו'. ותניא נמי בפ' הכותב (כתובות דף פז. ושם) אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע כו' משמע שהיא משנה בשום מקום ותימה היכא אמרו חכמים דמאלמנה ליכא למילף דשאני אלמנה דאית לה בתנאי ב''ד וחיישינן לצררי טפי ואומר ר''י מדתנן בפרק הכותב (שם דף פד.) גבי מי שמת והניח אשה ובעל חוב והיה לו מלוה ופקדון ביד אחרים כו' יתנו ליורשים שכולם צריכים שבועה ואין היורשין צריכין שבועה ועוד תנן בשבועות (דף מה.) וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה וכו' שלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע אלמא גם האב היה נשבע שאינו פרוע מכאן משמע שאם הוציא שטר חוב על חבירו וא''ל אישתבע לי דלא פרעתיך בגו זימניה אין צריך לעשות שבועה: מי אמרי' במקום חזקה מה לי לשקר או לא. הקשה הר''י בר מרדכי והא הך חזקה עדיפא משטר דבשטר אינו גובה אלא בשבועה ובהך חזקה גובה בלא שבועה וא''כ מאי קא מיבעיא ליה הא פשיטא דמיגו במקום עדים לא אמרינן כ''ש במקום חזקה דעדיפא טפי ואור''י דלא קשה כלל דודאי עדים עדיפי מחזקה דאי אמרי שפרעו אפי' בתוך הזמן פטור ואי אמרי אפילו אחר זמן ידענו שלא פרעו היה גובה מן היתומים בלא שבועה ומה שצריך שבועה ביש לו שטר זהו לפי שאינו מוכיח מתוך השטר אם פרע ואם לאו דזימנין דזייר ליה אפשיטי דספרא כדאמרינן בפ''ק דב''מ (דף יז.) אך קשה דמ''מ תפשוט דלח אמרי' מיגו במקום חזקה מדרמי בר חמא דאמר בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מה: ושם) המפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו (בשטר) ולא מהימן לומר החזרתי לך במיגו דאי בעי אמר דנאנסו משום דמצי א''ל שטרך בידי מאי בעי וכ''ש דלא אמר מיגו במקום חזקה דחזקה עדיפא דאין צריך שבועה וטעמא דשטרך בידי מאי בעי לא מהני לפוטרו משבועה ושמא סוגיא דהכא לא סברה כרמי בר חמא ולא דמי כלל לההוא. דפרק האומר (דף סד: ושם) דאמר היכא דמוחזק לן דאית ליה אחים ואמר יש לי בנים דנאמן במיגו דאי בעי פטר לה בגיטא וכן ההיא דהאשה שלום (יבמות דף קטו. ושם) דבעי החזיקה היא מלחמה בעולם מי אמר מיגו דאי בעי אמרה שלום בעולם או דלמא כיון דהחזיקה היא ואמרה בדדמי לא אתי מה לי לשקר ומרע לחזקה ומייתי התם מעין ההיא בעיא לא דמי כלל להך דהכא ומיהו קשה מדתנן ביבמות בפרק בית שמאי (דף קיא:) יבמה שאמרה תוך שלשים יום לא נבעלתי כופין אותו אחר שלשים מבקשים הימנו ומפרש התם דעד שלשים יום מוקי איניש אנפשיה טפי לא מוקי ולכך לאחר שלשים יום אין כופין דלא מהימנא אף על גב דאית לה מיגו דאי בעיא אמרה אינו יכול לבא עלי דנאמנת כדמוכח בסוף נדרים (דף צא.):

כי היכי דלא ליטרדן. שלא יתבעו בזמנו:

אילימא בזמנו. בשעת השלמת ד' אמות פשיטא דנאמן דמי איכא למאן דאמר דבזמנו לא הוי נאמן:

אלא בתוך זמנו. קודם השלמת ד' אמות ואפ"ה קתני דנאמן דבחזקת שנתן הוא אלמא עביד אינש דפרע בגו זימניה ותיובתא דריש לקיש. אמר לך ריש לקיש בעלמא אימא לך דלא עביד אינש דפרע בגו זימניה ושאני הכא גבי כותל אמאי נאמן דליכא תוך זמנו דכל שעה ושעה כל דימום ודימום שבנה זמנו הוא לסייע ומש"ה נאמן:

ת"ש מסיפא. הא סיפא קשיא לאביי ורבא אמרי לך אביי ורבא בעלמא אימא לך דעביד אינש דפרע בגו זימניה ושאני הכא גבי סמך לו כותל דמש"ה אינו נאמן כי טעין דפרע חלקו קודם שסמך ^א)[נראה דצ"ל דאמרי' ליה דודאי אמר וסבר בדעתו הואיל וכו']. דאמרי' ליה אימר אמר סבר בדעתו הואיל ואינו חייב עכשיו לסייע בהגבהה למה ליה למיתן ליה מי יימר דמחייבי (ליה) [לי] רבנן למיתן כשאסמוך הכותל ומשום האי סברא לא יהיב ליה מידי ואי טעין דיהיב אינו נאמן:

ואפי' מיתמי. שאם טעין אחד לחבירו פרעתיך תוך זמנו ומת והניח יתומים חייבין היתומין לשלם דלא יכלי למטען שמענו מאבינו שאמר שפרע לו בתוך זמנו ואע"ג דאמרי' הבא ליפרע מנכסי יתומין אע"פ שיש לו שטר לא יפרע אלא בשבועה דאמרי' אלו הוה אבוהן קיים הוה מפיק שובר ומרע ליה לשטרא אפ"ה דמחמרינן כל כך בנכסי יתמי אפ"ה אי אמר אבוהן לבעל חובו פרעתיך בתוך זמנו ומת מגבי מיתמי:

מה לי לשקר במקום חזקה. כלומר הואיל ויכול הוא לטעון לפטור עצמו ולומר שפרע בזמנו ^ב)[אולי צ"ל שפרע בזמנו אמרינן מה לו לשקר ונאמן לטעון שפרע תוך זמנו ואף שהוא נגד החזקה דאדם פורע בזמנו והואיל ויכול לפטור עצמו ולומר שפרע בזמנו]. בחזקה דאדם פורע בזמנו והואיל ויכול לפטור עצמו בזמנו ואמר תוך זמנו אמרי' מה לי לשקר:

ואיפסיקא הילכתא כריש לקיש ואפילו מיתמי ואע"ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים וכו'. פירוש אפילו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה חזקה לא עביד אינש דפרע בתוך זמניה ואפילו במלוה על פה גבי ושבועה נמי לא בעי. ונ"ל שאפילו מיתומים קטנים נמי גבי ואע"ג דקיימא לן אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים הא קיימא לן טעמא משום מיחש לצררי ובתוך זמן לא חיישינן לצררי ולא לשובר נמי והוה ליה כחייב מודה אי נמי שמתיה ומית בשמתיה דגבי מקטנים כדקי"ל במסכת ערכין וכן מצאתי לרב רבי יהודה הנשיא אל ברגילוני ז"ל.
ובדין הוא דהוה לן למימר הכא ואע"ג דאמר מר אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים וכו' אלא רבותא קמשמע לן דאפילו שבועה לא בעי ואילו איכא למיחש למילתא כלל ודאי מידי שבועה לא נפיק ועוד דלא פסיקא ליה דאיכא מאן דאמר התם טעמא דאין נזקקין משום דיתמי לאו בני מיעבד מצו' נינהו והיינו טעמא דלא אמרינן התם איכא בינייהו תוך זמן משום דלא פסיקא ליה הלכתא דריש לקיש ועוד דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מרוותא דשמעתא התם עבדין כאביי ורבא.
ואי קשיא לך ההיא סוגיא דגרסי' בפרק שום היתומים דמקשינן כמה תיובתא למאן דאמר אין נזקקין לנכשי יתומים ומפרקינן בשחייב מודה אי נמי בבעל חוב עכו"ם ולא מפרקינן בשמת תוך זמן ההיא נמי לא קשיא דניחא ליה לתרוצי אליבא דרב הונא בריה דרב יהושע דמפרש התם טעמא דמילתא וממילא נמי שמעינן לשמת תוך זמן כיון דקיימא לן לדידן כר"ל אלא דרויחא ליה נקט.
והאי מאן דמפיק שטרא אחברי' בתוך זמנו ואמר לו אישתבע לי דלא פרעתיך איפשר נמי דגבי בלא שבועה דאי מחייב ליתמי נמי נטען וכן דעתי מסכמת ואפשר דהתם אי אמר כבריא פרעתיך אשתבע לי לא גבי בלא שבוע' אבל בשמא ובתוך זמן לא משבעינן ליה אפילו בדיתמי ומשמיה דרבינו האי מלקוחות בעי שבועה.
ואיכא למרמא אשמעתין, כיון דאמרת דבתוך זמן לא חיישינן לצררי וגבי מיתמי בלא שבועה אלמנה דגביא כתובתה תיגבי בלא שבועה. ואיכא למימר שאני נשי דמתפשי להו צררי כי היכי דתסמיך דעתייהו כדאמרינן בראשונה היו אומרות להן הרי כתובתיך מונחית לי על השולחן ובפרק שנים אוחזין כתבתי יותר מזה.

אלימא דאמר פרעתי בזמנו פשיטא. איכא דקשיא לי' הא קא בעי לה מיבעא בשילהי השואל אי עביד אינש דפרע ביומא דמשלם זמניה או לא. ולאו קושיא היא דהתם בשכירות אבל הכא כיון דמעיקרא נמי היה יכול להוציא ממנו חצי הוצאה פשיטא דלאחר שתבע מיד פורעו.
והא דאקשינן לקמן תבעו לאחר זמנו ואמר ליה פרעתיך בזמנו וכו' לאו דוקא אחר זמנו אלא תבעו נמי בזמנו ואמר לו פרעתיך בזמנו קשיא ליה איידי דבעי למימר אלא לאו דא"ל פרעתיך בתוך זמנו ותבעו אחר זמנו משום הכי קא מקשי מעיקרא תבעו אחר זמנו.

אילימא דאמר ליה פרעתיך בזמני פשיטא. וא"ת מאי פשיטא, והא איצטריך להו למיבעי בשילהי פרק השואל (שם) אי עביד אינש דפרע ביום משלם זמניה או לא. וי"ל דשאני התם גבי שכירות דבכל יום משלם זימניה, אינו מחייב לפרוע עד סוף היום, והילכך איבעיא להו אם אמר בתחלת היום פרעתיך אי מהימן או לא, אבל הכא כיון שנשלמו הארבע אמות הרי הגיע זמנו לגמרי וסוף זמנו הוא, ובכי האי ודאי פשיטא.

ופריק שאני התם דכל ספא וספא זמניה. ולעולם אין כאן תוך זמן אלא לאחר זמן. ואם תאמר אם כן תהדר קושיין לדוכתיה פשיטא, י"ל דהיא גופא קא משמע לן.

שאני התם דאמר מי יימר דמחייבין ליה בי דינא. קשיא לי, והא טעמא לאביי ורבא משום דכי מטא זמניה לא ליתי לטרדין הוא, והכא נמי כי סמך לו כותל אחר, הא גלי דעתיה דבעי ליתן תקרה, ואז ודאי מידע ידיע דמיחייב ליתן, אם כן אפילו מהשתא פרע, דמימר אמר אי סמיכנא לא ליתי ליטרדן. וי"ל דהתם דזמן פרעון על כרחיה אתי אמר לא ליתי ליטרדן, אבל הכא בידו הוא, אי בעי לא יהיב תקרה עד דהוו ליה זוזי. והאי טעמא דמי יימר דמחייב ליה בי דינא, אף על גב דמתרץ ליה השתא אליבא דמאן דסבירא ליה כאביי ורבא, אפילו הכי טעמא תריצא הוא ואפילו למאן דאית ליה כריש לקיש, דהא לקמן אמר ליה אפילו למאן דסבירא ליה כריש לקיש.

ואף על גב דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זמניה. איכא מרבוותא ז"ל דאמרינן דדוקא ביתומים גדולים דליכא אלא משום חשש פרעון, אבל בקטנים לא, דאכתי איכא משום חשש צררי, דעביד איניש דמתפיס צררי תוך זמניה. והיינו דנקט ה(ו)א דהכותב הבא ליפרע מנכסי יתומים דהיינו ביתומים גדולים, ולא נקט הא דאמר מר אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהן, דאם איתא, לימא האי וכל שכן ליתומים גדולים דנפרעין שלא בשבועה; ועוד תדע לך דהא אלמנה אינה נפרעת מנכסי יתומים קטנים אלא מן התקנה או משום חינה או משום מזוני (ערכין כד, א), ואף על גב דמית הבעל תוך זמן הוא, דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דבעל.
ואיכא מרבוותא אחריני דאמרי דהוא הדין מיתומים קטנים, דכיון דאמרינן (התם) [הכא] דנפרעין בלא שבועה, אלמא אפילו לצררי נמי לא חיישינן, דאם איתא אפילו ביתומים גדולים נמי נחוש לצררי בענין זה מיהא דאישתבע אי אתפשיה צררי או לא, כי היכי דמשתבע על הפרעון בלאחר זמנו. אלא ודאי מדשקיל בלא שבועה כלל לא חיישינן ליה למידי, דתוך זמנו נמי לא מתפיס ליה צררי. וכתובת אשה שאני דאדם עשוי ליחד לה מידי, ומנהג ראשונים היה להניח לה כתובתה על השולחן, עד שתקנו שלא להניח (כתובות פד, ב). ועוד דמשום דאכלה מיהא בתנאי בית דין מתפיס לה צררי כדאמרינן גבי מזונות הבת בריש פרק הניזקין (נ"א, ע"א). ואף על פי שלמזון הבת יש קצבה ואפשר דמתפיס לה צררי, ולא למזון האשה שאין לה קצבה אלא כל ימי מיגר אלמנותה, מכל מקום דעתו קרובה (אצלו) [אצלה] כדי שלא תתבזה, ותדע לך דהא אלמנה אינה נפרעת אפילו מיתומים גדולים אלא בשבועה, ואלו אתה עושה כתובה כחוב דעלמא שלא הגיע זמנו, למה היא צריכא שבועה בבאה ליפרע מיתומים גדולים, אלא דחיישינן לצררי. וזה נראה לי דבר ברור. אבל בחוב דעלמא לא חיישינן כלל. והא דלא אמר הכא ואף על גב דאמר מר אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים, דעדיפא מינה נקט, דאי נקט ההיא אכתי הוה אמינא דנפרעין ובלבד בשבועה, קא משמע לן דכודאי משוינן ליה ואפילו שבועה נמי לא בעי. ואם תאמר אם כן כי אמרינן בשלהי מכילתין (קעד, א) גבי פלוגתא דרב הונא בריה דרב יהושע ורב פפא, דאיפליגי בטעמצא דאין נפרעין מנכסי יתומים קטנים, מר אמר משום דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו ומר אמר משום צררי, ואמרי דאיכא בינייהו כשחייב מודה, אי נמי דשמתוה ומית בשמתיה, אמאי לא אמר אי נמי דמית בגו זמניה. לא היא, דהתם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע הוא דאפליגו בה ואליבייהו הוא דאמרינן, ואינהו הא אית להו הכא כאביי ורבא דאמרי עביד אינש דפרע גו זמניה.
ואם תאמר בערכין (שם) דמותבינן עלה וההיא דאין נזקקין תיובתי טובא, ומפרקינן זימנין משום חינה ומזוני זימנין במלוה דגוי משום רבית זימנין כשחייב מודה או שמתוה ומית בשמתיה, היכי לא משתמיט דלתרץ בחדא מנייהו במית (בנו) [בגו] זמניה, י"ל כיון דפלוגתא היא הכא, ניחא ליה לתרוצינהו אליבא דכולהו אמוראי ולא לפרוקינהו בפלוגתא, ויצטרך עוד לומר תינח לריש לקיש, לאביי ורבא מאי איכא למימר. וכן נראה עיקר.

תבעו לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני מהו. איכא למידק מאי קא מיבעיא ליה, היינו דריש לקיש, דעל כרחין מדקאמרינן בדריש לקיש ואמר לו פרעתיך בתוך זמני, הא ודאי משמע דבתבעו לאחר זמנו קאמר, דאי בדתבעו תוך זמנו הכין הוה ליה למימר ואמר לו בתוך זמני פרעתיך, ופריקו רבוותה ז"ל דההיא דריש לקיש כשתבעו ביום משלם זימניה, דאף על גב דאסיקנא התם בפרק השואל דעביד איניש דפרע ביום משלם זימניה, היינו דאי אמר פרעתיך השתא מהימן, דזמנין דעביד דפרע ביום משלם זימניה, היינו דאי אמר פרעתיך השתא מהימן, דזמנין דעביד דפרע ביום משלם זימניה, אבל לא אמרינן ביה מגו, משום דמיכסיף למימר השתא פרעתיך, (דכי) [דכל] ביומיה לא משתלי, וניחא ליה טפי למיתלי בשכחה דזמן שעבר, אבל בעיין דהכא בדתבעו לאחר זמנו ממש.

ודבר זה ביש עדים שהלוה ושקבע זמן ולא אמר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני שאם אמר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני אף לאחר זמן אינו נאמן ואם לא הלוהו בעדים כלל אף בתוך זמן נאמן מתוך שיכול לומר לא היו דברים הא על כרחך אתה מפרשה על דרך זה שכתבנו ואם לא קבע לו זמן כלל אין כאן חזקה שלא לפרוע אפילו ביומו ואין אומרין בזו סתם הלואה שלשים יום אלא כל שלוה בסתם זמנו בכל יום כמו שבארנו בראשון של מכות ג' ב' והוא כעין מה שאמרו בסוגיא זו בבנין הכותל כל שפא ושפא זמניה הוא ולא אמרו סתם הלואה שלשים יום אלא לענין שאינו רשאי לתבעו תוך שלשים אבל בפרעתי ודאי נאמן וכן הדין אם תבעו הלה בזמנו ר"ל תכף השלמת הזמן ואמר לו פרעתיך בתוך זמני שאינו נאמן:

תבעו לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך בזמן או אחר זמן הרי זה נאמן וכל שעברה שעת השלמת הזמן הרי הוא אחר זמן לענין זה ומ"מ אותו היום בעצמו שהשלים זמנו אדם מצוי לפרוע ביום הזמן כמו שכתבנו בפרק השואל ק"ב ב' ואם אמר פרעתיך ביום זה נאמן הא אם אמר תוך זמני אינו נאמן דיו ליום השלמת הזמן שיועיל לעצמו לא שיהא סותר חזקה וכן כתבו גדולי המפרשים ולא שאלו בגמ' באחר זמנו שטען שפרע תוך זמנו אם נאמן אם לאו אלא באחר זמן לגמרי הא ביומא דמישלים זמניה ודאי אינו סותר חזקה וכן יומא דמשלים זמניה אין טוענין בו ליורש כמו שכתבנו שם:

תבעו לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך תוך זמני הרי זה ספק שמא מתוך שיכול לומר פרעתיך בזמני נאמן ומה לי לשקר או שמא אין אומרים מה לי לשקר במקום שהחזקה שלא כדבריו וכל ספק שבממון קולא לתובע והרי זה נשבע שפרע ונפטר:

מז. אמר ריש לקיש הקובע זמן לחבירו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן הלואי שיפרענו בזמנו אביי ורבא דאמרי תרווייהו עביד איניש דפרע בגו זמניה זימנין דאיתרמי ליה זוזי ואמר איזיל איפרעיה דכי מטי זימניה לא ליתי לטרדן. וקימא לן כריש לקיש כדבעינן למימר קמן. והא דריש לקיש לא מיתוקמא [אלא] היכא דתבעיה סמוך למישלם זימניה דליכא למימר מגו דיכיל למימר פרעתיך בזמני, אבל תבעו לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני איבעייא לן לקמן ולא אפשיט. והיכא דתבעיה סמוך למישלם זימניה לא אצטריכא ליה לריש לקיש אלא במלוה ע"פ ודוקא בעדים, דאי שלא בעדים כיון דאי בעי למימר לא לויתי מהימן השתא דאמר לויתי ופרעתי בתוך זמני הוה ליה כתבעו לאחר זמנו וא"ל פרעתיך בתוך זמני דאיבעיא לן לקמן ולא איפשיט:

מח. תנן כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ד"א בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן היכי דמי אילימא דאמר ליה פרעתיך בזמני פשיטא דבחזקת שנתן אלא לאו דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני מקמי מושלם בנין הכותל, ואפי' הכי מהימן. ופריק שאני התם דכל ספא וספא זימניה הוא. כלומר כל שורה ושורה של בניין זימניה הוא וחייב לתת לו חלקו מן ההוצאה שהוציא בבנין השורה ההיא, שהרי חובת כל הבנין מתחלתו מוטלת על שניהם. ונהי דמקמי דבני חד מינייהו מידי לא מצי אידך למימר ליה פרעתיך חלקי עמוד ובננו ממה שבידך, דהוה ליה מוציא מחבירו ועליו הראיה, אלא היכא דבני חד מינייהו חד דסאפא מדידיה ומקמי דבני אחרינא קא תבע ליה לחבריה למיתב ליה פלגו אוזינקא דההוא סאפא, כי האי גוונא ודאי אי טעין פרעתי חלקי משורה זו שבנית מהימן דכל ספא וספא זימניה הוא ובהא אפי' ריש לקיש מודה:

מט. ת"ש מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו לבנות סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן היכי דמי אילימא דאמר ליה פרעתיך בזמני דהיינו לבתר מושלם כותל הסמיכה, אמאי בחזקת שלא נתן אלא לאו דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני מקמי דאגבהיה לכותל הסמיכה טפי מארבע אמות, דאכתי לא סמיך מידי (בעד) [נגד] התוספות, אלמא לא עביד איניש דפרע בגו זימניה. ודחינן שאני התם דאמר מי יימר דמחייבין לי רבנן. כלומר שאני התם דכל כמה דלא סמיך לא ידע דמחייב מידי לכי סמיך כי היכי דליזיל וליפרע קודם זמנו דמימר אמר מי יימר דמחייבין לי רבנן לכי סמיכנא. הדין הוא פשטא דשמעתא, מיהו חזינא להו לרבואתא דמפרשי לה הכי, שאני התם דאפי' אמר פרעתיך בזמני לא מהימן דאמר מי יימר דמחייבין ליה רבנן, ומסתבר כוותייהו כדבעינן למימר קמן (סי' נג):

נ. רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדין כאביי ורבא מר בר רב אשי עביד כריש לקיש. ואסיקנא והלכתא כריש לקיש ואפי' מיתמי ואע"ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה. ולא תימא דוקא במלוה בשטר אבל במלוה ע"פ לא, חדא דהא ברירנא לעיל (סי' מז) דעיקר שמעתיה דריש לקיש לא אצטריכא ליה אלא במלוה ע"פ, ועוד דכי איכא לפלוגי גבי יתמי בין מלוה בשטר למלוה ע"פ היכא דאיכא למימר אי הוה אבוהון קיים טעין פרעתי, אבל היכא דאי הוה טעין אבוהון פרעתי נמי לא מהימן לדידהו נמי לא טענינן להו, דלא טענינן להו ליתמי מידי דלא יכיל אבוהון למטען כדמיברר בפ' חזקת הבתים (לקמן בבא בתרא נב,א ושם סי' ריא), הילכך דינא דמלוה ע"פ ומלוה בשטר בהאי ענינא חד דינא נינהו, וש"מ דאפי' מלוה ע"פ כי האי גוונא היכא דמית לוה בגו זמניה גבי מיתמי בלא שבועה. והוא דלא טעני יתמי אנן פרענך בזימנך, ודוקא נמי במלוה בעדים ואין צריך לומר במלוה בשטר, אי נמי אע"ג דליכא שטר ולא עדים והוא דמודו יתמי דאוזפיה לאבוהון ומית בגו זימנא דקבע ליה ולא ידעי אי פרעיה אי לא. אבל היכא דליכא שטר ולא עדים וקא טעני יתמי אין יזיף ופרע בגו זימניה כי האי גוונא איבעייא לן לקמן ולא איפשיט אי אמרינן מה לי לשקר במקום חזקה או לא, ומספיקא לא מפקינן ממונא, וכל שכן מיתמי. ואי איכא לפלוגי בין מלוה בשטר למלוה בעדים בהדין עניינא בקטנים הוא דאיכא לפלוגי, דאי מלוה בעדים הוא אע"ג דמית בגו זימניה לא גבינן לה מיתמי עד דגדלי דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד ואשתכח דכל כמה דלא גדלי ליתיה לסהדותא כלל, ואי מלוה בשטר היא גבינן לה ואפי' מקטנים. דאי משום קבלת עדים שלא בפני בע"ד ליכא, דכיון דכי כתבוה לשטרא וחתימי עליה מחיים מדעתיה דלוה חתימי עליה, אי בשטרי דלא הקנאה בדאמר להו כתובו ואי בשטרי הקנאה סתם קנין לכתיבה עומד, וכמאן דאמר להו כתובו דאמי, כמאן דחתימיה עליה באפיה דלוה דאמו, וכיון דקי"ל עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בב"ד הוו להו כמאן דאסהידו בההיא מילתא בבי דינא בפני בעל דין. למאי ניחוש בו, אי לצררי ולשובר כיון דמית בגו זמניה תדע דהא אלמוה להו (לרבינא) [רבנן ל]האי חזקה למפטריה למלוה אפי' משבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים אע"ג דאי מחייבין ליה שבועה לית ליה פסידא בהדין, וכל שכן לאזדקוקי ליה למיגבא מקטנים דאי לא מזדקיקינן אית ליה פסידא.

וכי תימא והא כתובת אלמנה דכמית בגו זימניה דמי דלא נתנה כתובה לגבות מחיים, וטעמא משום חינה הא לאו הכי לא מזקיקינן כדאמרינן בערכין (כב,א) ור' יוחנן אמר אף לכתובת אשה משום חינה, הא לאו משום חינה לא, ואמאי לימא חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה, שאני כתובת אשה דכיון דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אתפוסי מתפיס לה צררי וכמאן דמטא זימניה מחיים דמי. תדע דהא בעל חוב היכא דמית הלוה בגו זימניה גבי מיתמי שלא בשבועה כדאמרן, ואלו גבי אלמנה תנן (כתובות פז,א) והנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה, ותנן נמי (גיטין לד,ב) אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה, וקי"ל יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזיבורית, אלא מאי אית לך למימר אלמנה שאני.

והני מילי גבי דינא [ד]בעל חוב בהדי יתמי דלוה אבל דינא דערב היכא דפרעיה למלוה לאחר מיתת הלוה בדינא דמלוה תלי, כל היכא דאית למלוה למגבא מינייהו בדינא ערב נמי מצי גבי, וכל היכא דמלוה גופיה לא מצי גבי כל שכן ערב דלא מצי גבי כדבעינן לברורי בפ' גט פשוט (לקמן בבא בתרא קעד,א סי קלג) בסיעתא דשמיא. וכי תימא א"כ התם גבי פלוגתא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע כי היכי דאשמועינן בגמ' גבי חייב מודה וגבי שמתוה ומית בשמותיה דנזקקין הוה ליה לאשמועינן נמי מית בגו זימניה דנזקקין, הא לא קשיא, דהתם לטעמא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע קאמרינן ובהדייא אמרינן בשמעתין דרב פפא ורב הונא לית להו דריש לקיש.

ואי קשיא לך והא תניא בפ' שום היתומים (ערכין כב,א) דאין נזקקין לנכסי יתומים ואפי' במידי דאי הוה אבוהון קיים לא הוה מהימן למטען פרעתי, מדאמר רב נחמן מריש לא הוה מזדקיקנא לנכסי יתומים כיון דשמעתה להא דאמר רב הונא חברין משמא [דרב] יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקיהו מכאן ואילך מזדקיקנא, במאי עסקינן, אילימא באנפא דאי הוה אבוהון קיים הוה מהימן למטען פרעתי מכאן ואילך היכי מזדקיק, ולית ליה לרב נחמן טוענין ליורש, ואפי' מגדולים נמי לא מצי גבי, אלא לאו באנפא דאי הוה אבוהון קיים לא הוה מהימן למטען פרעתי, ואפי' הכי איפסיקא הלכתא דאין נזקקין, ורב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ורבא כולהו סבירא להו כסברא קמא דרב נחמן דהוה סבירא ליה מעיקרא דאין נזקקין ואפי' היכא דלא הוה מהימן אבוהון למטען פרעתי, ואם כן הכא נמי אמאי נזקקין. וכי תימא משום דחזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה, והא סוגייא דשמעתין דטעמא דמי יימר דמחייבין לי רבנן אלים ליה לגמרא טפי מהאי חזקה, דהא אפי' לאביי ורבא דלית להו חזקה דריש לקיש היכא דלא ידע נתבע דמחייבין ליה רבנן מודי דלא מהימן למטען פרעתי ואפי' לאחר זמנו, ואפי' הכי אין נזקקין לו כדברירנא מהך מימרא דרב נחמן, וכל שכן גבי האי חזקה דריש לקיש. טעמא דאביי ורבא הוא דלית להו חזקה דריש לקיש ולא מיתרצא להו קושיא דאקשינן עליהו ממתני' אלא בהכין, אבל אליבא דהלכתא כיון דאיפסיקא דהלכתא כריש לקיש ואפי' למיגבא מינייהו בלא שבועה ממילא שמעתא דהאי אנפא דפרעתיך בתוך זמני אלים ליה לגמרא טפי מהנך אנפי דלא ידע נתבע דמחייבי ליה בי דינא בגוייהו דאלו הנך אפי' מיתומים לא גבו אלא בשבועה דלא עדיפי ממלוה בשטר ואלו היכא דמית לוה בגו זימניה גבי מלוה בלא שבועה, ומדאלמוה רבנן למיגבא בלא שבועה שמע מינה אפי' מיתומים קטנים נמי גבי חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה. והאי דלא אשמעינן גמרא [ד]גבי מקטנים כי היכי דאכפל לאשמועינן דגבי בלא שבועה, משום דמעיקרא כי איפסיקא הלכתא כריש לקיש ואפי' מיתמי סתמא איפסיקא ואפי' מקטנים, והדר אשמעינן רבותא דאפי' שבועה נמי לא בעי. ועוד לא בשבועה עדיפא ליה לאשמועינן, דאי אשמועינן לנכסי קטנים הוה אמינא לא עדיף מכתובת אשה דגביא מיתומים קטנים ואפי' הכי בעיא שבועה, קמ"ל דאלימא ליה חזקה למפטריה משבועה.

וכי תימא כיון דטעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים אפי' במלוה בשטר משום דחיישינן לשובר הוא, א"כ אפי' מת לוה בגו זימניה נמי ליחוש דדילמא לכי גדלי יתמי משכחי שובר או עדים ומפטרי, לא דמי, דאלו גבי שטרא גרידא כיון דליכא ריעותא גבי לוה אלא משום טעמא דשטרך בידי מאי בעי, גבי יתמי חיישינן דילמא א"ל מלוה ללוה פרען וא"ל הב לי שטרי ואמר ליה מלוה אירכס לי אכתוב לי תברא, וכיון דמיחייב מדינא למפרעיה על ידי שובר הכי נמי [גבי] יתמי חיישינן, גבי מת בגו זימניה כיון דבבי דינא לא מצי כאיף ליה למפרעיה בגו זימניה ליכא למיחש דחזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה. והכי נמי מסתברא דאי ס"ד כל היכא דאי משתכחי יתמי סהדי או תברא מיפטרי אין נזקקין אי הכי היכא דשמתיה ומית בשמותיה דאיפסיקא הלכתא דנזקקין, אמאי נזקקין, ניחוש דילמא שובר הוי ליה לאבוהון ואירכס ליה ושמתוה ומית בשמתיה מקמי דלשכחיה ודילמא לכי גדלי יתמי טרחי ומשכחי ליה, אלא לאו שמע מינה דכל היכא דאלימא לן חזקה דלא פרעיה אבוהון נזקקין:

נא. איבעייא להו תבעו לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני מהו מי אמרינן דמה לו לשקר במקום חזקה או לא. כלומר מי אמרינן מה לו לשקר למדחא חזקה. ולא איפשיט, וכל [כי] האי גונא חומרא לתובע וקולא לנתבע. והוא הדין היכא דהלוהו שלא בעדים ותבעיה בתוך זמניה ואמר לו פרעתיך בתוך זמני דאיכא מה לו לשקר אי אמר לא לויתי חומרא לתובע וקולא לנתבע, וכן כל כיוצא בזה:

כי היכי דלא ליטרדן. אף על גב דבפרק יש בכור תנן וכו' ככתוב בתוספות עד ומיהו קשה הא דפריך לריש לקיש מכותל חצר שנפל. והרא"ש ז"ל תירץ דיש לומר דכיון דיכול לדוחקו ולבנות אין נמנע מליתן. עד כאן.

וזה לשון ה"ר יונה ז"ל בעליותיו הא דמקשינן לאביי ורבא מהא דתנן כותל חצר שנפל בחזקת שלא נתן וכו'. אף על גב דהתם לא מטא לידיה ממונא דחבריה שהרי לא נשתתף בהגבהת הכותל מארבע אמות ולמעלה ולא זכה בו עד שיסמוך לו כותל אחר או עד שיאמר לו רוצה אני בהגבהתך. מכל מקום לאלתר שיפרע לו חצי ההוצאה יזכה וישתתף בכותל ונמצא שירויח חבירו מכיון שפרע הלכך לאביי ורבא עביד דמקדים ופרע כיון שדעתו לסמוך כי היכי דלא ליטרדיה חברו אחר שיסמוך. עד כאן לשונו.

אילימא דאמר ליה פרעתיך בזמני פשיטא. ואם תאמר מאי פשיטא הא אצטריכא להו למבעי התם בשלהי פרק השואל אי עביד איניש דפרע ביום משלם זמניה או לא. ויש לומר דשאני התם גבי שכירות דכל יום משלם זמניה אינו מחויב לפרוע עד סוף היום והלכך איבעיא להו אי אמר בתחלת היום פרעתיך אי מהימן או לא אבל הכא כיון שנשלמו הארבע אמות הרי הגיע זמנו לגמרי וסוף זמנו הוא ובכי האי ודאי פשיטא. ופריק שאני התם דכל שפא ושפא זמניה ולעולם אין כאן תוך זמן אלא לאחר זמן. ואם תאמר אם כן תהדר קושיין לדוכתא פשיטא. יש לומר דהיא גופא קמשמע לן. הרשב"א ז"ל.

אלא דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני. פירוש שטוען קודם שנגמר הכותל עד ארבע אמות פרעתיך כל חלקי בהוצאה שהיית עתיד להוציא. וקשיא לי מאי טעמא קרי לה להא בתוך זמן שהרי נתחייב כבר מטרם שום אבן על אבן בבנין לשכור עמו פועלים ולקנות אבנים. ויש לומר דלא נתחייב להקדים לחברו כל הוצאת הבנין כאחד אלא להוציא בהוצאת המלאכה עמו דבר יום ביומו. אי נמי קסלקא דעתין השתא דכיון שזה התחיל לבנות הרי הוא כמו שהאריך לו הזמן ונפטר מחיוב הבנין עד שיגמור אכותל עד ארבע אמות והיינו דמפרקינן שאני התם דכל שפא ושפא זימניה. פירש רבינו חננאל גמר השפא. ולא קשיא עליה פשיטא דבחזקת שנתן הוא על השפא שנגמרה שהרי גם מתחלה הוא חייב לבנותה עמו. משום דאיכא למימר הא קמשמע לן דלא אמרינן תוך זמנו הוא עד גמר הבנין ומדקאמר נמי שאני התם דכל שפא ושפא זמניה הוא מכלל דמעיקרא הוה סלקא דעתך שגם על שפא שנגמרת לאו זמניה הוא והשתא נמי דוקא קאמרינן כל שפא ושפא זמניה הוא אבל אינו יכול לתובען קודם גמר השפא וכיון שהתחיל לבנות משלו הרי הוא כמי שפטרו מלבנות עמו עד גמר הטור שהתחיל כן נראה לי. עליות ה"ר יונה ז"ל.

שאני התם דכל שעה ושעה זמניה הוא. כלומר אלו לא היה נתבע חייב ליתן מה שהגיע עליו בכל זמן ההוצאה אלא לאחר תשלום הבנין כולו לא היה נאמן לומר פרעתיך בתוך זמני שהוא קודם תשלום הבנין. עכשיו שהוא חייב ליתן מה שהגיע עליו כל שעה ושעה שהרי מחויבים הם באותו בנין מתחלתו נמצא כל שעה ושעה זמניה הוא ולפיכך כשטוען ואומר פרעתיך בכל שעה ושעה מה שהגיע עלי מן ההוצאה נאמן שהרי זמנו הוא. ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש.

אלמא לא עבד אינש דפרע גו זמניה. הקשה הר"מ ז"ל מעיקרא כי פריך מארבע אמות ולמעלה בחזקת שנתן ורצה להוכיח דעבד איניש דפרע גו זמניה תיקשי ליה מסיפא למעלה מארבע אמות בחזקת שלא נתן אלמא לא עביד איניש וכו' ועל כרחך היה צריך לתרץ מי יימר דמחייבי לי רבנן כי היכי דלא תיקשי רישא לסיפא ואם כן הואיל ואסיק אדעתיה האי שינויא מאי הדר תו פריך מינה. ותירץ דודאי מעיקרא נמי כי אוקי רישא בתוך זמנו היה צריך לתרץ כן דהוה קשיא רישא לסיפא וכיון דברישא אשמעינן חדוש דאדם פורע בתוך זמנו נקט סיפא אגב רישא ואף על גב שאין בו שום חדוש דטעמא דסיפא משום מי יימר אבל השתא דשני כל שפא ושפא זמניה הוא וליכא שום חדוש לא סלקא דעתך דנקט סיפא משום מי יימר אלא להשמיענו דלא עבד אינש דפרע בגו זמניה ואפילו הכי שני ליה שאני התם דאמר מי יימר. תוספי הרא"ש ז"ל.

בד"ה כי היכי דלא ליטרדן כו' ומיהו קשה מהא דפריך לר"ל מכותל כו' דשמא לא יבנה זה את הכותל כו' עכ"ל פי' דהדבר תולה באחרים אם יתחייב כלל לפרוע דומיא דשוכר ומשכיר אבל בסיפא בסמך לו כותל כו' פריך שפיר לרבא ולאביי דלא שייך למימר התם הכי דשמא לא יבנה כו' כיון דתוך זמנו מתחיל מתחילת סומכו לו כותל אחר עד שיגמר כפרש"י והדבר תולה בדעתו שיבנה עביד שפיר שיפרע גו זימניה וק"ל:

בד"ה אילימא דא"ל כו' הא כיון דאין אדם פורע תוך זמנו ואנן סהדי כו' עכ"ל צ"ע דה"ל להקשות בפשיטות כיון דאיכא עדים שזה עשה הכותל דומיא דסיפא דאיירי בכה"ג כמ"ש התוס' לעיל ועוד דאי לא הוי עדים היה נאמן במגו שלא הלוה לו כלום אי אמרי' מגו במקום חזקה ואפי' לא עביד איניש דפרע בגו זימניה וכיון דאיכא עדים ה"ל כמלוה בעדים ואיצטריך לאשמועינן דא"צ לפורעו בעדים ולמה תלו הדבר בכיון דאין אדם פורע תוך זמנו ויש ליישב בדוחק דהכא ברישא כיון שעל שניהם לעשות הכותל א"נ דמיירי במרצי חד לחבריה אי הוה עביד דפרע תוך זמנו אין כאן הלואה בעדים כלל ודו"ק:

בד"ה ואפי' מיתמי כו' וא"ל דההיא סוגיא סברה כטעמא דרב פפא דהא במסקנא משני כשחייב כו' עכ"ל ואע"ג דלית הלכתא כרב פפא מ"מ מצינן למימר כיון דמלתא דרב פפא הוזכר שם אזלא הסוגיא אליביה אבל הא לא קשיא להו למימר דההיא סוגיא סברה כאביי ורבא דהכא דפרע איניש בגו זימניה וה"נ סברי רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דהא כיון דלא הוזכר שם זאת הסברא לית לן למימר דסוגיא סתמא דתלמוד התם אזלא שלא אליבא דהלכתא ודו"ק:

בא"ד ור"י אינו מוסיף כ"א כתובת כו' משמע ב"ח לא משכח בשום ענין דנפרעין כו' עכ"ל אע"ג דמשכחת ליה גם בב"ח וכשחייב מודה כדמסיק הא מלתא דפשיטא היא ולא איצטריך ליה לרב אסי ולר"י לאשמועינן ועוד דמברייתות דהתם שמעינן ליה דמוקמינן ליה התם בהכי וק"ל:

בא"ד ובפ' ד' וה' דפריך כו' דקי"ל דטעמא הוי משום צררי כו' עכ"ל הכי קשיא להו לפום ההוכחה שהוכיחו מדר' יוחנן דאינו מוסיף כו' ע"כ דלית לן לאוקמא מלתא דר"י כטעמא דרב פפא אלא כרב הונא דקי"ל כותיה וא"כ מאי פריך בפ' ד' וה' בשור שנגח דלא שייך צררי וק"ל:

ד"ה אילימא דא"ל פרעתיך בזמנו פשיטא ואם תאמר אמאי פשיטא הא כיון דאין אדם פורע תוך זמנו ואנן סהדי וכו'. וראה הא דהצריכו התוס' להקדים הא כיון דאין פורע וכו' ולא הקשו כפשוטו מכח דאנן סהדי וכו' משום דאי עביד אינש דפרע בתוך זמנו אע"ג דאנן סהדי שזה עשה הכותל אפילו הכי לא מקדי מלוה בעדים דדלמא פרע ליה תכף שהתחיל לבנות ולא היה כאן שום הלואה בעולם אבל השתא דאמרינן דאין אדם פורע בתוך זמנו ואנן סהדי שזה עשה הכותל אנן סהדי דאית ליה הלואה גביה כאילו הלוהו ממש בעדים וא"כ אצטריך לאשמועינן דהוי בחזקת שנתן ולא אמרי' דצריך לפורעו בעדים:

ד"ה ואפילו מיתמי וכו' דאין מקבלין עדות וכו'. וא"כ אין כאן עדות שלוה ממנו כלל:

בא"ד דשמא משום דרב פפא נקט מלתיה בגדולים. ר"ל דלעולם אימא לך דלטעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים משום צררי הכא דבתוך זמנו לא חיישינן לצררי וגמרא דנקט הכא מלתיה ביתומים גדולים משום דניחא ליה למנקט מלתיה גם אליבא טעמא דרב פפא דמפרש משום פריעת ב"ח מצוה ויתומים לאו בני מיעבד מצוה נינהו דלטעם זה אין נפרעין מיתומים קטנים אפילו מת בתוך זמנו:

[בא"ד] דפריך עליה דרב אסי בפרק שום היתומים וכו'. ר"ל דפריך עליה ממתניתין דהתם דקתני שום היתומים שלשים יום ש"מ דנזקקין לנכסי יתומים אע"פ שאין רבית אוכלת אותן דישדאל לא שקל רבית ואי איירי מתניתין במלוה עכו"ם לא שביק להכריז שלשים יום ומשני דלעולם דאיירי מתניתין במלוה עכו"ם וכגון דקביל עליה דין ישראל ופריך א"כ היכי שקיל רבית ומשני דקביל עליה לזה ר"ל לענין הכרזה ולא קבל לזה שלא ליטול רבית שזהו שנויא דחיקא ולא משני דמתני' דהתם איירי שמת הלוה קודם שהגיע זמן הפרעון ואין לומר וכו' דהא משני במסקנא כשחייב מודה וזה הטעם לא שייך אליבא טעמא דרב פפא משום דלטעמיה דאמר דיתומים לאו בני מיעבד מצוה נינהו אפילו הודה האב מה בכך אפילו הכי לא מיחייבי לשלומי בעודם קטנים:

בא"ד וכן יש להוכיח מגופיה מלתיה דרב אסי וכו' ורבי יוחנן מוסיף כתובת אשה משום מזוני וכו'. ר"ל ולא קאמר נמי דנזקקין נמי לנכסי יתומים קטנים כשמת האב בתוך זמן ההלואה משמע דלא אשכחן בשום ענין בב"ח דנזקקין אפילו היכא דמת בתוך זמנו ויש להקשות הא אשכחן עוד חדא דנזקקין דהיינו כשחייב מודה כדמשני שם אמתניתין דהתם כדלעיל ואפ"ה לא חשיב לה רב אסי במלתיה וכן ר"י לא הוסיף כי אם כתובת אשה ולא הוסיף חייב מודה וא"כ ש"מ דלא נקיט לכולהו וא"כ נימא נמי דה"ה היכי דמת בתוך זמנו אע"ג דלא נקיט ליה רב אסי במלתיה וי"ל דס"ל להתוס' דבשלמא כשחייב מודה לא אצטריך ליה לרב אסי ור"י לחשבו משום דאינהו סברי טעמא דאין נזקקין משום צדדי ובחייב מודה לא שייך זה דהא הוא בעצמו הודה קודם מותו שחייב לו ולא התפיסו כלום ולכך פשיטא הוא דנזקקין ולא אצטריך ליה לחשבו בדבריו והא דמוקי לה מתניתין דהתם בשחייב מודה משום דמתניתין לא אתי לאשמועינן דינא דנזקקין לנכסי יתומים אלא אתא לאשמועינן דין שומא והכרזה שלשים יום אבל דין דתוך זמנו אם איתא דנזקקין ה"ל לרב אסי ור"י למחשביה בדבריהם:

בא"ד לית להו כו' א"כ קי"ל כריש לקיש וכו'. ר"ל אי לית ליה לר"י חזקה דר"ל וא"כ פליג עליה בזה ואנן קי"ל הלכתא בזה כר"ל וא"כ קי"ל כר"ל נגד ר"י בד' דברים וכו':

בא"ד מ"מ פריך שפיר וכו' אפי' במלוה הבא מחמת עצמו. ר"ל שלא מדמת שנתחייב אביהן ע"י שלוה בחייו:

ד"ה מי אמרינן במקום חזקה מה לי לשקר וכו' ולא דמי כלל לההיא דפרק האומר וכו' לא דמי כלל להך דהכא. ר"ל אין ענינם שוה דשם אין מה לי לשקר מרע להחזקה כאשר מובן מעצמו וק"ל:

גמרא כי היכי דלא ליטרדן. כה"ג בב"מ (ס"ו ב):

שם דכל שפא ושפא זימניה הוא. ע' בש"ך סי' ע"ח סקי"ב פי' נכון בזה:

שם ת"ש בחזקת שלא נתן כו' אלא לאו דא"ל פרעתיך בתוך זמני כו'. לכאורה כיון דע"כ כשו"ש זימניה הוא כדמוכח מרישא א"כ תיקשי לכ"ע וגם מרישא לסיפא. וביותר לר"ה לקמן דסמך לפלגא סמך לכולה. וצ"ל דתוך זמנו נקרא כ"ז שלא בנה בגובה יותר על ד"א דבזה השיעור עדיין לא נתחייב כלום דהא לגובה ד"א כבר נתן חלקו בכותל החוצץ. ואפי' לפי' הש"ך שם דכיון דכשו"ש זימניה הוא לכן מסלק קודם בעד הכל היינו דוקא היכא דכבר נתחייב במקצת כגון שהתחיל במקצת השפא כמש"כ שם בדעת הטור. ולפ"ז בנידן דהש"ך שם ג"כ אינו אלא בשטוען דלאחר גמר קונטרס הראשון סלק בעד כל הקונטרסין וכ"מ מלשונו שם:

תד"ה ואפילו (בסופו). מ"מ גם לדידן מוכח דלא קיימא לן כר"ל אלא בתלת. כעת ל"מ מקור לזה:

גמרא במקום חזקה אמרי' מה לי לשקר. עי' בר"ן קדושין דף רלה ע"א:

תוס' ד"ה מי כו' דאי בעיא אמרה א"י לבוא עלי. לא זכיתי להבין הא שם בנדרים מבואר הטעם דנאמנת בהכי משום דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה והכא ל"ש כן דהגט בידה וכפי דבריו דבא עליה אינו בעלה עוד וא"כ ליכא חזקה זו דהא ממ"נ אינו בעלה ואדרבה כפי דבריה עדיין זקוקה לו וצע"ג:

כי היכי דלא ליטרדן אין רחוק לומר דלפי' הראב"ד דר"ל מיירו ביומא דמושלים זמנו אפשר אביי ורבא לא פליגי אלא ס"ל דמהימן בהאי יומא פרעתי בתוך זמנו במגו פרעתיך היום והא דאמרו זימנן דמתרמי לי' זוזי וכו' כי היכי לא נימא חזקה דלא פרע בתוך הזמן ומגו במקום חזקה ל"א קמ"ל נהי דבתוך הזמן בלא מגו לא מהימן דרובא לא פרעי בגו זימני' אבל עכ"פ חזקה ליכא אי אית לי' מגו דפרע ביומא דמושלם מהימן דכיון דס"ל לאביי ורבא דאיכא עכ"פ דפרעו בגו זימני' א"כ ממילא ביומא דמושלם כ"ע פרעי (והיינו לסברת הראב"ד דלהתוס' משום מגו דהעזה לא שייך זה אך לסברת הראב"ד א"ש) ודכ"ע בלי מגו לא פרע בגו זימני' ומיושב קו' תוס' ד"ה כי היכי וכו':

תנן בחזקת שנתן וכו' הא דלא פריך בלא"ה מ"ש רישא ומ"ש סיפא. י"ל דהא אדם פורע בתוך זמנו וברישא חיובו ברור שהרי ב"ד כופין אותו לא חיש למקרה ופגע ומקדים לו מעות. אבל בסיפא אע"ג דתלה בדעת עצמו מ"מ למה לו להקדים מעות שמא יארע לו פגע ולא יסיים בנין כותלו ואליבא דר"נ לקמן ו"ו ע"א וכל זה מצאתי כן בתומי'. אבל השתא פריך מרישא לר"ל ומשני כל שפא ושפא זימני' הוא ומכיון דאסיק הך סברא שוב לא ס"ל לש"ס שיחלוק אדם אהך סברא ופריך לאביי אי תוך זמנו היינו בתוך בנין השורה שוב לא ס"ד לומר שירא משום פגע ומקרה שלא יסיים בנין שורה א' ובשגם שתלה בדעת עצמו כמ"ש מהרש"א ע"כ הקשה אמאי לא וכבר כתבתי לעיל דלמאי דמסיק מי יימר דמחייבו לי רבנן שוב חזר מכל השקלי' וטרי' וכמבואר לעיל בדברינו:

פשיטא פי' דמנה לי בידך והלה אמר פרעתיך משנה שלימה הוא. ולימא דאשמועי' דביומא דמושלם זמנו אדם פורע גם זה משנה שלימה שכיר בזמנו נשבע ונוטל כדפשיט מיני' ר' יוחנן בב"מ ק"ב ע"ב ואי לאשמועי' דאינו צריך לפורעו בעדים כיון דלא אוזפי' בעדי' מעיקרא כמ"ש תוס' ד"ה אילימא וכו' גם זה משנה שלימה בשבועות בסוגי' דהמלוה חברו בעדים ובעי למיפשט ממתני' דלמחר א"ל נתתי וכו' ע"ש:

כל שפא ושפא זימני' הוא במרדכי שלהי ב"מ סי' תתט"ו מייתי בשם ר"ת דכל שקבע לו זמן שוב אין ב"ד נותני' לו זמן אחר לפרעון ומייתי ראי' דכל שקבעו חכמי' זמן ידוע שוב אין נותני' לו זמן אחר משמעתין דאמר כל שפא זימני' הוא ולא הוזכר שם זמן אחר ומייתי לי' תומי' סי' ע"ח ופי' בו פי' רחוק מכוונת הלשון דקאמר ולא הוזכר שם זמן אחר ואיזה זמן הי' לו להזכיר. גם גוף דברי תומי' לא נ"ל מטעם שיבואר לקמן בדברינו אי"ה. והנלע"ד עפ"י מה דאר"נ לקמן ו"ו ע"ב האי כשורא דמטללתא וכו' וכ' ר"ת בתוס' דעד שלשי' יום הוה בחזקת שלא נתן ע"ש והנה הוה ס"ל לר"ת בלשון מקשן דשמעתין אי לימא בזמנו וכו' שאין לשון ש"ס מורה דקאי על זמן מושלם הבנין דה"ל למימר אילימא בגמר הבנין וכו' אלא באמצע הבנין ולא ה"ל לומר הלשון בזמן דע"כ לק"מ קו' ש"ס מאמצע בנין החומה דמה"ת ישלם באמצע הבנין ושמא לא יגמור בנין כותלו וכמ"ש תוס' וכדמוכח ממתני' דבכורו' אלא הוה ס"ל למקשן דאיכא זמן שקבעו חכמים אחר ככלות בנין הכותל אז יש זמן שלשי' יום כמו כשורי דמטללתא והי' פשוט דמתני' מיירו אחר גמר כל הבנין באופן שאין ספק אצלו שכבר בנה. ומן אז מתחיל הזמן שתקנו חכמים ואמר אילימא בזמנו שכבר כלה אותו הזמן שקבעו חכמי' פשיטא אע"כ בתוך אותו הזמן ש"מ אדם פורע בתוך זמנו. ולא דמי זה למ"ש רמב"ן בשמעתין דב"ד שהרחיבו זמן שלשי' יום אדם פורע בתוך אותו הזמן ההיא מילתא אחריתי הוא שכבר הגיע זמן פרעון ותבעו בב"ד וקבעו לו זמן שאם לא ימצא לו מעות ירדו לנכסיו. ובודאי אדם פורע בתוך אותו הזמן. אבל הכא מתחילה כך קבעו חכמים זמן לכל בונה כותלו כמו כשורי דמטללתא לקמן ואי אין אדם פורע בתוך זמנו ה"נ אינו פורע ופריך שפיר ומשני כל שפא זמני הוא וע"כ הפי' כיון שכל שפא זמנו הוא שוב ליכא זמן אחר דכל שזמנו קבוע קבוע וידוע לא קבעו חכמי' זמן אחר. ואה"נ אי הוה מוקמי' זמנו אחר כלות כל הכותל נמי לא הי' נותן לו זמן אחר אלא כבר כתבתי דבאמצע הכותל לא שייך שיפרע שמא לא יגמור אבל אחר גמר החומה נאמן כבר פרעתי בתוך בנין הכותל אצל כל שפא ושפא וא"ש פי' המרדכי:

ומזה יש להוכיח דר"ת לית לי' כפירשו של הש"ך דמפרש דהכא מודה ר"ל בטרדה כזו דלא ליטרדן וז"א דא"כ אכתי מנ"ל לר"ת דלמא אה"נ אחר כל שפא יש לו זמן שלשי' יום מגמר השפא ואחרי ככלות הכותל מתחיל זמן הפרעון עפ"י חשבון יום יום ביום כלות שלשי' של כל שפא וה"ל טרדה רבה ומשו"ה פורע מיד ככלות הכותל שהוא עדיין תוך זמן קביעות החכמי' כי היכי דלא לטרוד יום יום בפרעון אע"כ לית לי' לר"ת כסברת הש"ך:

מאן יימר לן דמחייבו לי רבנן יש לעיין מ"ט לא פריך ש"ס השתא ממתני' דמנה לי בידך וכו' דפשוט מיני' לקמן בסוף הסוגי' וי"ל בפשיטות דהו"מ לאוקמי בחוב כעין שוכר ומשכיר דחזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו שמא לא יתחייב שיפול ביתו של משכיר בשלמא במשנתינו דכל שפא זימני' לא שייך לומר באמצע השורה יארע לו סיבה ופריך שפיר אבל ממתני' דשבועו' הומ"ל כנ"ל ומיהו לקמן פשוט שפיר דלא אמרי' מגו במקום חזקה דאפי' נוקים בחזקה דשוכר ומשכיר ולא מהימן במגו דפרע בזמנו מ"מ מוכח דמגו במקום חזקה לא אמרי' וק"ל:

עי"ל לפמ"ש רמב"ם ובש"ע סי' מ"א דבשטר שנאבד חיישי' שפרע בגו זימני' דלא כהראב"ד כ' פוסקי' ראי' מב"מ מר' יוחנן שאמר שטר שנמצא ביומו מהדרי' דלפרוע בת יומו לא חיישי' ופליגי ר"כ ור"א לר"כ אפי' אין חייב מודה ול"ר אסי דקיי"ל כוותי' דוקא בשחייב מודה ע"ש עכ"פ מוכח אי לאו משום פריעה בת יומו הוה חיישי' לפרעון אפי' תוך זמנו אלו דברי הפוסקי' ולפע"ד היינו למאן דס"ל אפי' בסתם הלואה אין אדם פורע בתוך זמנו. אבל לאינך פוסקי' לא מוכח מידי די"ל ר' יוחנן מיירי בשטר שאין בו זמן אע"כ כנ"ל. מ"מ מוכח מהנ"ל דלרב כהנא דלא חייש לפריעה בת יומא אפי' כשאין חייב מודה הוה זה חזקה טפי מחזקה דאין אדם פורע בתוך הזמן דהרי בשטר הנאבד בתוך זמנו חיישי' לפרעון ולבת יומא לא חיישי' אפי' אין חייב מודה והשתא לא הו"מ להקשות לאביי מהך מתני' דלמא מנה לי בידך שהלויתיך היום למחר אומר לו תנהו לי ואמר נתתיו לך היום נאמן. אין לך בידי שנתתיו לך אתמול ביום הלואה לא מהימן דפריעה בת יומא גרע מגו זימני' וס"ל לאביי ורבא כרב כהנא ולא הומ"ל מידי. אבל לקמן פשוט שפיר לפי מאי דקיי"ל כרב אסי דבשאין חייב מודה חיישי' אפי' לפריעה בת יומא:

והלכתא כר"ל אפי' מיתמי וכו' ערמב"ם וה"ה ולח"מ בענין פוגם שטרו בתוך זמנו והנה אם המלוה טוען פרעתני פלגא אחר זמנו והלוה טוען פרעתיך כולו תוך זמנו. פשוט דינו של הרמב"ם דחזקה א"א פורע ת"ז ונוטל בלא שבועה ואם הלוה אומר הן פרעתיך פלגא אחר זמנו ואך פלגא פרעתיך כבר תוך זמנו אפשר בהא אפי' אביי ורבא מודו דמה"ת יפרע פלגא בתוך זמנו ולא ניצל מטירדה דאידך פלגא. אך במודה המלוה שפרע פלגא בתוך זמנו בהא כ' ה"ה שחוכך להחמיר שאינו נוטל אלא בשבועה שהרי לדברי עצמו חזינין דהלוה חייש לטרדה ופרע בתוך זמנו א"כ מסתמא פרע הכל והלח"מ הקשו א"כ במס' שבועות דפריך וכי מה בין זה לפוגם שטרו לימא תוך זמנו א"ב וצ"ל בכוונת הלח"מ דאע"ג דר"פ איירו התם מ"מ הו"מ למימר א"ב בחוב כעין שוכר ומשכיר או קונטריסי' דבאומר השבע לי אין שומעי' לו תוך זמנו משא"כ פוגם דאפי' כתובה דג"כ אין חובה ברור מ"מ כ' רמב"ן בשמעתין דעבידי אינשי טפי למיפרע ולהניח כתובתה על השולחן כצ"ל כוונת ק' הלח"מ ואפ"ה נ"ל דלק"מ בשלמא לר"פ דאדם פורע בתוך זמנו רק משום שאין חובו ברור שמא יפול ביתו של משכיר או מקרה אחר אע"ג דחזינין דפרע פלגי' אין ראי' שפרע של כל השנה דילמא על מקרה דזמן מועט של חצי שנה לא חשיש ועל סך מועט המניהו שאם יארע מקרה בתוך חצי השנה יחזור לו מעותיו ואין מזה הכרח שהקדים לו שכירות של כל השנה ולא חייש למקרה דזמן רב ומי יודע מה יולד יום. ולהאמין לו סך מרובה כזה. ע"כ ס"ל דאפי' בפוגם כה"ג צריך לישבע ושפיר פריך וכי מה בין זה לפוגם. אבל ה"ה מיירו לדינא דאין אדם פורע תוך זמנו. מטעמי' המבוארי' לעיל וכיון דחזינין דביטול הטעמי' לפלגא בטלו לכולו:

לא יפרע אלא בשבועה כ' תוס' פלוגתת ר"פ ור"ה ברי' דר"י פי' דר"פ ס"ל כיון דמלוה להוצאה ניתנה אין ממונא של זה מבלע בנכסיו של זה כלל. ורק מצוה בעלמא לפרוע וע"ז המצוה נכסיהו ערבון בי' וכיון דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו פטורי'. ור"ה ברי' דר"י ס"ל דממונא של זה מבלע בנכסיו שלו ואין היורשים יורשין דלאו דדהו וצריכי' לשלם אלא שאין מקבלי' עדי' שלא בפניהם. והנה בעירוכי' כ"ב ע"ב ד"ה א"ר אשי כתבו דבהודה ומת מקבלי' עדי' דכיון דהדבר ברור ה"ל כנמצא שאינו שלו. וצ"ל הכא דלא הודה רק לקבל עדי' על גוף ההלואה והקביעות הזמן ושוב נידון מטעם חזקה לא פרע בגו זימני' זה לא הוה חוב ברור ואין מקבלי' על הקטני' כצ"ל. תו כ' תוס' דחיישי' לצררי תוך זמנו וכ' רבינו יונה שברא"ש דמשו"ה אמר ר"ה צררי ולא אמר חיישי' לפרעון ש"מ משום תוך זמנו נקיט הכי ע"ש וצ"ל דמשום תוך זמנו דחוב כעין שוכר ומשכיר וקונטריסי' קאמר והרי ר"פ ור"ה ברי' דר"י ס"ל כאביי ורבא אע"כ בחוב דשוכר ומשכיר קאמר וצ"ע אמ"ש תוס' לא הו"מ למימר תוך זמנו איכא ביניהו משום דאינהו ס"ל כאביי ורבא וזה צ"ע הא עכ"פ מצי למימר א"ב בחוב כעין שוכר ומשכיר:

והנה הרא"ש פליג על רבינו יונה וס"ל בצררי אפי' אביי ורבא מודה דלמה יתפוס צררי תוך זמנו וע"ש בעירוכי' כ"ב ע"ב קאמר רבה משום שובר ונדחקו תוס' מה איכא בין ר"ה לרבה ולהנ"ל י"ל דר"ה ס"ל כרבינו יונה ורבה כהרא"ש ולא חייש לצררי אלא לשובר וערמב"ם דמשמע דפסק כרבה דחייש לשובר ולא לצררי ע"ש:

מי אמרי' במקום חזקה מה לי לשקר פי' מגו להחזיק אי אמרי' במקום חזקה להוציא ממון או מגו להחזיק עדיף ועיי' שיטה מקובצת ומ"ש תוס' מפקדון דרמי בר חמא לקמן ע' ע"א חילקו תוס' בין שטר מלוה לשטר פקדון ע"ש ולק"מ. ומה שכ' תוס' דחזקה דשמעתין לא דמי כלל לחזקה דמחזיק לן באחי' היינו טעמא משום דתרי מיני חזקה אינן. דחזקה דאחין מדהוה לי' אחי' והיא בחזקת איסור יבמה לשוק נימא עדיין הוא בהך חזקה זו הוא מגזירת הכתוב דילפי' פ"ק דחולין מויצא כהן מן הבית והאי חזקה גריעי מרוב ואם בממו' לא אזלי' בתר רובא מכ"ש בתר חזקה כזו. ובחזקת הגוף דמפקי' ממונא הארכתי בביאור דבר במס' כתובו' בסוגי' דמומין. אך חזקה דשמעתין היא חזקת מנהג עולם דלא פרעו בגו זימני' ועדיף מרוב דהתם איקבע מיעוטא דזבני' לשחיטה והכי לא איקבע מיעוטא דפרעו בגו זימני' לכן מוצאי' ממון בחזקה זו ואמנם הקשה תוס' מחזקה יבם לא מוקי נפשי' טפי מתלתן יומין דהוה נמי חזקה כי האי. דמ"מ כ' הש"ך סי' פ"ב בכללא מגו דגם חזקי' אולי אין לדמות אהדדי ע"ש ועיי' היטב ש"ך סי' ק"ח סק"ז: