א. קרקע - וכל שאר נכסי דלא ניידי - שהיתה של אדם, [ובלשון הגמרא: "מרא קמא", היינו הבעלים הראשונים], אין אדם אחר נאמן לומר: "קניתיה ממנו", אלא אם כן יש בידו שטר מכירה; ואין די לו במה שהוא יושב בקרקע ומחזיק בה, ואינה כמטלטלין, שאם מחזיק אדם בהם, נאמן הוא לטעון קניתיה מהבעלים הקודמים.

ב. משנתנו מבארת באיזה אופן נאמן המחזיק בנכסי דלא ניידי לטעון שקנה אותם מן המרא קמא, ואף על פי שאין בידו את שטר המכירה:

הערות

^[1] הטעם הוא, כי במטלטלין נאמן אדם לומר "לקוח הוא בידי", משום ש"חזקה מה שתחת יד אדם הרי אלו שלו", שאם לא כן, למה הם בידו; אבל עבדים שהם הולכים ממקום למקום, אין שייך חזקה זו, וכמבואר בגמרא לקמן לו א: "הגודרות [לשון: גדרות צאן"] אין להם חזקה ; ומכל מקום לאחר שלש שנים יש להם חזקה, כמבואר בגמרא לקמן לו א.

^[2] נתבאר על פי רש"י, וכן היא דעת הרשב"ם לקמן לו ב ד"ה זו; אך להרשב"א שיטה אחרת בפירוש המשנה, ראה שם.

^[3] היינו שבאותם שלשה חדשים על המחזיק לזרוע תבואה וגם לקצור אותה; וכן לדעת רבי עקיבא עליו לזרוע ולקצור באותו חודש, כן פירשו התוספות על פי רש"י. אך לדעת הר"י, באותם שלשה חדשים לרבי ישמעאל ובאותו חודש לרבי עקיבא אין צורך שיספיק לזרוע ולקצור, אלא די במה שהוא זרע את התבואה וגידל אותה במשך תקופה זו; וכן אם הוא מצא שדה שכבר זרעו אותה, גידל את התבואה במשך תקופה זו ואחר כך קצר אותה והכניסה לבית, הרי זו חזקה.

^[4] הקשו התוספות: לכאורה אפשר להחזיק בשדה בית הבעל תוך חמישה עשר חדשים, כיצד: אם הוא נכנס לשדה שלשה חדשים קודם ניסן, וגידל את התבואה שבה וקצר אותה בניסן, הרי זו שנה אחת; זרע את השדה וקצר את התבואה שבסוף הקיץ, הרי זו שנה שניה, וכשיזרע שוב בניסן הבא, ויגדל את התבואה שלשה חדשים, כבר יש בידו שלש שנות חזקה! ? ותירצו: צריך אכילה חשובה של שנים עשר חדש באמצע. והרשב"ם לו א ד"ה רבי ישמעאל כתב, דהוא משום דבעינן רצופין.

^[5] ובגמרא לו ב תתבאר מחלוקתם.

^[6] היות ודרכו של שדה הלבן, שכל פירותיו נלקטים כאחד, רש"י; ואף שקציר שעורים בפסח, וקציר חיטים בעצרת, מכל מקום אסיפתם לבית - שהיא עיקר החזקה - היא בזמן אחד בעת האסיף, ואפילו קצירת שדה הלבן היא בפעם אחת, כי אין דרך לזרוע אותו בערבוב, אלא כל מין לבדו, מה שאין כן בשדה האילן, ראה בהערה להלן, רש"ש.

^[7] א. כרם קרוי תבואה כמו שמצינו [דברים כב] "לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם", תוספות. ב. פירש רש"י דהיינו יין של גפנים, וראה מה שביאר הרש"ש בדבריו.

^[8] "קיץ" הם תאנים יבשים, ו"עונת הקיץ" בשנה קרוייה כך על שם שמייבשים באותו פרק תמרים ותאנים לקציעות שהן נקראים "קיץ" בשמואל ב טז א, רש"י בבא מציעא קו ב.

^[9] א. היינו באופן שהיו מינים אלו מפוזרים בכל השדה, כן מבואר ברשב"ם לקמן לז א ד"ה והוא דבזאי. ב. פירש רבינו חננאל: אסף את תבואת הכרם בתשרי, ומסק את הזיתים בשבט, וכנס את קייצו באב, הרי זו חזקה, נמצאת חזקה בשנה אחת; וכתב הרשב"א: נראה שרצה לומר, דנקט התנא בסדר הזה, משום דתשרי הוא תחילת השנה.

^[10] מבואר בגמרא בעמוד ב, ש"הולכי אושא" היינו רבי ישמעאל, שהיה מן הסנהדרין שגלתה לאושא, כדאיתא בראש השנה דף לא.

^[11] בביאור הילפותא משור המועד כתבו התוספות: כמו ששור הוחזק נגחן בשלש פעמים, כך שלש שנים של שתיקה מצד המערער, הרי הם כשלש שתיקות, והוחזק המערער שתקן, וממילא יש כאן ראייה שהוא מכר לו או נתן לו במתנה. ולדעת שאר הראשונים הלימוד הוא: כמו שעל ידי שלש נגיחות יוצא השור מחזקת תמות והוחזק בנגחנות, כך על ידי שלש שנים יצאה הקרקע מחזקת מוכר לחזקת לוקח, וממילא המרא קמא הוא המוציא מחבירו ועליו הראיה.

^[12] לשיטת התוספות שנזכרה בהערה לעיל, לא הבין המקשן את הלימוד משור המועד, אלא הבין שהלימוד הוא מההשתנות בחיוב התשלומין [ומילתא בלא טעמא הוא], ולכן הקשה: הרי עד נגיחה רביעית אינו חייב. ולשיטת הרמב"ן קושיית הגמרא היא: כמו שבשור הרי הוא יוצא מחזקת תמות בשלש פעמים ונכנס לחזקת מועד רק בשעת הנגיחה הרביעית, אם כן הוא הדין לגבי חזקת שלש שנים, אף שיצאה הקרקע מחזקת ה"מרא קמא" מכל מקום עדיין לא נכנסה לרשות המחזיק.