אמר רב הושעיא הכא בבעל הבית מוכר צלוחית עסיקינן וכגון שנטלה חנוני על מנת לבקרה וכדשמואל דאמר שמואל הנוטל כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו חייב. לימא דשמואל תנאי היא אלא רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו הכא בחנוני מוכר צלוחיות עסיקינן. ושלח בעל הבית את בנו אצלו למוד לו שמן באיסר שהוא חייב לו ולשלחו באחת מן הצלוחית שהוא מוכר, ואזדא רבי יאודה לטעמיה ורבנן לטעמיהו דאמרי לאודועיה שדריה. אי הכי אימא סופא מודים חכמים לרבי יהודה בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד החנוני לתוכה שחנוני פטור והא אמרת לאודועיה שדריה. אלא אביי בר אבין [ור' חנינא בר אבין] דאמרי תרויהו הב"ע כגון שנטלה למוד לו בתוכה שהיה לו למוד בשלו וליתן לתוכה ביד התינוק, וכיון דנטלה קימא לה ברשותיה. וכדרבה דאמר רבה הכישה נתחייב בה. אימור דאמר רבה בבעלי חיים דאנקטינהו נגרי בריאתא כי האי גונא מי אמר. אלא אמר רבא אני וארי שבחבורה תרגמוה ומנו רבי זירא הב"ע כגון שנטלה למוד בה לאחרים ובשואל שלא מדעת קא מיפלגי מר סבר שואל הוי, דאדרה לתינוק דשילה מיניה [ו]פטור, ורבנן סברי גזלן הוי, וצריך דעת בעלים בהשבה. ומודים חכמים לר"י בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד חנוני לתוכה לאחרים שחנוני פטור, דכיון דלא אגבהה חנוני לא קימא ברשותיה. וקי"ל כרבנן:
קיז. ושמעינן מינה דטעמא דרבנן נמי גבי שמן משום דלאודועיה שדריה. וכל כי האי גונא היכא דשדריה בהדיה מסתמא ואיתניס החנוני חייב. ואפי' היתה הצלוחית ביד התינוק ומדד לו החנוני, דהאמרת לאודועיה שדריה. ושמעינן מינה לענין דינא דצלוחית, דהיכא דמסר לה אבוה דתינוק נהליה לאמטיה לחנוני אבדה מיניה, (לעניין דינא דצלוחית) דהיכא למוד לו בתוכה ואהדרה נהליה ותברה פטור דלא מיחייב באחריותה אלא אם כן נטלה למוד בה לאחרים. ומסתברא דהוא הדין גבי(ה) שמן היכא דמסר ליה אבוה דתינוק איסר לתינוק למיתב ליה לחנוני האי נמי אבדה מדעת היא ואע"ג דיהיב ליה חנוני שמן בגויה לתינוק לא מיחיב באחריות, ועל כרחיך לא מיתוקמא מתניתין אלא באיסר שהוא חייב לו:
קיח. ושמעינן נמי שאם היה בעל הבית מוכר צלוחית, ושלח אחת מהן ביד התינוק לחנוני למוד לו בתוכה באיסר שמן, ונטלה החנוני על מנת לבקרה, מיחייב באחריותה, ולא מיפטר מינה עד דמהדר לה לידא דבעלים, וכדשמואל דאמר שמואל הנוטל כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו חייב, והוא דקייצי דמיה:
קיט. ושמעינן נמי דהיכא דשלח בעל הבית את הצלוחית ביד התינוק אצל החנוני למוד לו באיסר שמן, ונטלה החנוני מידו למוד לתוכה והחזירה ליד התינוק ושברה, החנוני פטור. ולא דמי להכישה נתחייב בה, דאימור דאמר רבה הכישה נתחייב בה בבעלי חיים דאנקטינהו נגרי בריאתא, אבל במידי דלאו בע"ח לא אמר ופטור:
קכ. ושמעינן נמי דהיכא דנטלה החנוני מיד התינוק למוד בה לאחרים, ואח"כ החזירה לו ושברה חייב, דשואל שלא מדעת גזלן הוי ולא מיפטר עד דמיהדר לה לידא דבעלים. ומתני' נמי דאיפליגו רבנן ורבי יהודה גבי צלוחית, בהכי נמי אוקימנא. דרבי יאודה סבר שואל הוי, ומכי אהדר ליה לתינוק דשאיל מיניה כליא לה שאילתו, ורבנן סברי גזלן הוי וצריך דעת בעלים. וקימא לן כרבנן. ומודים חכמים לרבי יהודה בזמן שצלוחית ביד התינוק ומדד החנוני בתוכה לאחרים, דכיון דלא שקלה לא קיימא ברשותיה. ושמעינן מינה דשואל שלא מדעת גזלן הוי. ושמעינן נמי דמאן דשאיל מתינוק ממונא דאבוה גזלן הוי ולא מיפטר עד דמהדר לידא דאבוה. והוא דקאי ברשותיה:
קכא. גופא אמר שמואל הנוטל כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו חייב וה"מ דקיצי דמיה. ולזבוניה קאי גבי מאריה, וכי שקליה לוקח לבקוריה מדעת דמאריה שקליה, אדעתא דאי מירצו ביה נקיט ליה ויהיב דמיה למוכר, ואי לא מירצי ביה מהדר ליה למאריה. מסתמא מוכר נמי הגבהה גמר בדעתיה לאקנויי ללוקח בהנהו דמים מהשתא אדעתא דאי לא ניחא ליה ללוקח בגוה ליהדריה נהליה, ולוקח נמי כי אגבהיה אדעתא דהכי אגבהיה. ואמטול הכי אם נאנס בידו מתוך ביקורו מקמי דגלי אדעתיה אי ניחא ליה בגויה ואי לא, חייב לשלם דמיו למוכר כמאן דקנייה קנין גמור. ולא מצי חד מיניהו למיהדר ביה כדבעינן לברורי לקמן. ואי לבתר דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה בגויה נמי פשיטא לן דפטור, דמכי אודועי למוכר דלא ניחא ליה בגויה בעידנא דהוה יכיל לאהדוריה נהליה נפק ליה מתורת לוקח לגמרי וקם ליה בידיה בתורת פקדון בעלמא, ולא מיחייב אלא לאהדוריה למריה כי תבע ליה, (דאי) [ואי] אתניס ביני ביני פטור. דאפילו למאן דפליג גבי אומן בגמרתיו (ב"מ פא,א) התם הוא דאיכא למימר דניחא ליה למתפסיה אאגרה, אבל הכא דמהשתא לא מתהני ליה מידי מיניה מודה דשומר חנם הוי ומוכר הוא דאפסיד אנפשיה דשבקיה גביה*.
אלא כי מיירי היכא דאיתניס בידיה מקמי דלאודועיה למוכר דלא ניחא ליה בגויה, דאע"ג דמשעת הגבהה גמרי תרויהו למהוי יד הלוקח על העליונה, הני מילי לענין יוקרא וזולא דאיתיה בעיניה ויכיל לאהדוריה למאריה, אבל לענין אונסין, כיון דלא הדר ביה לוקח בעידנא דיכיל לאהדוריה בעיניה למאריה ברשותיה קאי, דכמאן דאתניס לבתר דקנייה לגמרי דמי. דמעיקרא כי אירצו להדדי יד לוקח על העליונה בחזרה לאו אדעתא דלהדר ביה בעידנא דלא להוי ליה למוכר לא זביני ולא דמיה אירצו ליה, דאי הדר ביה בעידנא דיכיל לאהדורי ליה זביני בעיניה מצי למהדר ביה, ואי איתניס מקמי דהדר ביה איגלויי מילתא למפרע דמשעת הגבהה קנייה לגמרי.
ומסקאנא בפרק ארבע נדרים (נדרים לא,א) דה"מ בזבינא חריפא דהנאת לוקח היא משום דנפישי עליה לוקחין וחייש דילמא הדר ביה מוכר ולא משכח איהו זבינא דכותיה בהני דמי, ואמטול הכי ניחא ליה ללוקח דליקום ברשותיה לכל מילי כי היכי דלא יכיל מוכר למהדר ביה. אלא בזבינא מציעא דלא נפישי עליה לוקחין כולי האי הנאת תרויהו היא לקיומיה למקח, דאי הדר ביה חד מיניהו, כי היכי דחייש לוקח דילמא לא מתרמי ליה אחרים דכותיה בהני דמי הכי נמי חייש מוכר דילמא לא מיתרמי ליה לוקח אחרינא דזאבין ליה מיניה בהני דמי. וכיון דסמכא דעתיה דלוקח דלא הדר ביה מוכר מיניה לא ניחא ליה דליקום ברשותיה מהשתא אפילו למהוי ידו על העליונה, דאי קאי ברשותיה לענין מקנא דלא יכיל מוכר למהדר ביה קאי על כרחיה ברשותיה נמי לאונסין, ומשום ספק האי הנאה קלישתה לא ניחא ליה לאיחיוביה באונסין. וכל שכן בזבינא דרמי על אפיה דסמכא דעתיה ודאי דלא הדר ביה מוכר מינה, אע"ג דניחא ליה למוכר דליקום ברשותיה דלוקח למהוי ידו על העליונה לא ניחא ליה ללוקח מהאי טעמא דאמרן.
וכי תימא וממאי דטעמיה דשמואל משום דבזבינא חריפא ניחא ליה ללוקח דליקום ברשותיה בתורת מקח, בין לשכר בין להפסד עד דהדר ביה, ודילמא משום דבההיא הנאה דהוי ידו על העליונה לענין יוקרא וזולא הוי עליה כשואל לאיחיוביה באונסין, ונפקא מינא לאיפטורי בבעלים. לא ס"ד, חדא דלא דמי לשואל, דאלו שואל רוב הנאה שלו, ואלו הכא אפילו בזבינא חריפא נמי תרויהו מתהנו, דזה צריך למקח וזה צריך לדמים. ואי משום דיד לוקח על העליונה לענין יוקרא וזולא, לא עדיף מהפקיד מעות אצל השולחני, דאע"ג דאם מותרין ישתמש בהם אם נאנסו אינו חייב באחריותן, דאלמא אע"ג דכל הנאה דשלחני היא לא מיחייב באונסין, וכל שכן הכא דתרויהו קא מתהנו. ועוד דאם כן מתניתא דהלוקח כלים מבית האומן על מנת לשגרם לבית חמיו ואמר אם מקבלין אותן ממני אני נותן לך דמיהם ואם לאו אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהן, ונאנסו בהליכה חייב ובחזירה פטור מפני שהוא כנושא שכר (ב"מ פא,א) דסיעיניה לשמואל מינה אלמא חד טעמא נינהו, אי ס"ד כי מיחייב באונסין מדין שואל הוא דמיחייב בהליכה אמאי חייב, כיון דהליכתו לצורך הולכתן לבית חמיו היא דלא סגיא להו בלאו הכי ואי לאו הליכתן לא הוו מיתנסין, הוה ליה כמתה מחמת מלאכה דפטור. דהתם טעמא מאי דלאו לאוקומה בכילתא שילא, הכא נמי לאו לאוקומינהו באידרונא דביתיה שיילינהו. אלא מדחייבוה באונסין הליכה דלצורך שיגורן לבית חמיו היא שמע מינה דלאו מדין שואל חייבוה אלא מדין לוקח גמור חייבוה. והוא הדין גבי עובדא דחמרא דמיפרש התם (בב"מ) דתרויהו חד טעמא נינהו.
ואי קשיא לך מי מצית אמרת דטעמא דמיחייב באונסין דלאו מטעמא דשואל הוא, והא שמעתיה דשמואל בנדרים (לא,א) בהדיא איתינן מיהא דתניא הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו, וההיא ברייתא גופה בהדיה איתינן לה בפרק השוכר את האומנין (ב"מ שם) לסיועי מינה לאמימר דאמר גבי שואל דכי החזירה לאחר ימי שאלתה פטור משואל וחייב בשומר שכר, דשמעת מינה דטעמא דהא ברייתא דמיחייבה ליה ללוקח באונסים מטעמא דשואל היא, דאי מטעמא דלוקח מאי סיעתיה דאמימר מינה, הא ברירנא התם דכי קא מסייע ליה לאמימר מינה לאו מטעמא דהוה מעיקרא שואל בהליכה ובחזירה נושא שכר קא מסייע ליה, אלא מטעמא דכיון דלא קבלינהו מיניה בבית חמיו איגלאי מילתא לפום תנאה דאתני בהדיה דמעיקרא ועד ההיא שעתא דלא קבלונהו מיניה הוה ליה כשוכר, ואע"ג דההיא שעתא כליא ליה שכירותיה הוי עליה בחזירה כנושא שכר, וכל שכן גבי שואל.
ושמעינן מדשמואל בלוקח כלי מבית האומן לבקרו, דאי איתיה לכלי וקא בעי מוכר למהדר ביה אפילו מקמי דגלי לוקח אדעתיה דניחא ליה בגויה, לאו כל כמיניה, דאי לא תימא הכי כי איתניס מקמי הכין דהיינו מתוך ביקורו אמאי מיחייב לוקח באחריותיה, ומאי אהנייא ליה דקיצי דמיה. ודוקא בזבינא חריפא כדפרשינן, אבל בזבינא מציעא, וכל שכן בזבינא דרמי על אפיה, דכיון דמעיקרא לא גמר לוקח למקנא כלל לא קני ואפילו מוכר (לא) מצי למהדר ביה. דאי לא תימא הכי, כיון דבזבינא חריפא דמחייב באונסין משום דקאי ברשותיה לענין מקנא למהוי ידו על העליונה הוא דמחייב, אי אמרת דבזבינא דרמי על אפיה נמי ידו על העליונה ליחייב נמי באונסין. אלא מדלא מיחייב באונסין אלא בזבינא חריפא ש"מ דלענין מקנא נמי לא קני אלא בזבינא חריפא. ודוקא דהדר ביה מוכר מקמי דגלי לוקח אדעתיה דניחא ליה למקנא, אבל מכי גלי לוקח אדעתיה דניחא ליה למקנא אפילו בזבינא דרמי על אפיה לא מצו חד מינייהו למהדר ביה, כדבעינן למימר קמן מבריתא דהלוקח ירק. וכולהו נמי לא אמרן אלא במידי דקיצי דמיה, דכמאן דפסק דמים דמי, אבל לא קיצי דמי אפי' בזבינא חריפא נמי אי פסק דמים קנה ואי לא לא קנה. והאי דקיצי דמיה דקאמרינן, דוקא דידיע בדעתיה דמוכר לזבונינהו בהנהו דמי, לא פחות ולא יותר, אבל היכא דלא ידיעא דעתיה דמוכר, אף על גב דיצא השער בשוק לאותו מקח לא קנה הלוקח אלא אם כן פסק דמים, [כדאמרינן] (לעיל בבא בתרא פו,א) פסק סמכא דעתיה לא פסק (ו)לא סמכא דעתיה.
ואי קשיא לך, ומי מצית אמרת בזבינא דרמי על אפיה אע"ג דיד לוקח על העליונה לא מיחייב באונסין, והא בריתא דהלוקח כלים מבית האומן דסיעיה התם לשמואל מינה, ועובדא דההוא גברא דזאבין ליה חמרא לחבריה וא"ל קא ממטינא ליה לדוך פלן אי מזדבנא מוטב ואי לא מהדרנא לה נהלך, תרויהו בזבינא דרמי על אפיה קימי, דאי לאו הכין לא הוה מזבין ליה נהליה על הדין תנאה. ולא עוד [אלא] דעובדא דחמרא מוכח דאפי' התם לא אזדבן ליה ללוקח ואפילו הכי חייביה באונסין. לא תקשי לך, דכי שאני לן בין זבינא חריפא לזבינא דרמי על אפיה, בנוטל מקח מבעליו לבקרו בפניו. דאי ניחא ליה בגויה דזאכי ביה לגמרי תו לא מצי חד מינייהו למהדר ביה, ואי לא ניחא ליה בגויה מהדר ליה מיד, דלאו הנאת לוקח היא, דאי משום דלא יכיל מוכר למהדר ביה כיון דזבינא דרמי על אפיה הוא אי נמי בזבינא מציעא דסמכא דעתיה דלוקח, דמוכר גופיה לא ניחא ליה דלהדר, ואי נמי הדר ביה איכא אחריני טובא למזבן בהני דמי. ואי משום דאפשר דמתרמי איניש אחרינא דצריך ליה וזאבין ליה מהאי לוקח בדמי יתירי, כל בשעת ביקור כיון דחזי דאכתי לא זבניה לוקח לגמרי לא זאבין ליה אחרינא מיניה. ולא עוד אלא דהאי לוקח גופיה לא מצי מזבין ליה לאחרינא אלא לבתר דזאכי ביה איהו זכייה גמורה, דאי נמי הדר ביה לוקח שני מיניה חייב איהו בדמיה למאריה קמא, שלא יהא זה עושה סחורה בפרתו של זה. ואשתכח דאפילו בזבינא מציעא לאו הנאת לוקח היא. אבל בלוקח מקח מבעליו להוליכו ולבקרו שלא בפני בעליו, אדעתא דאי ניחא ליה בגויה קני ליה למפרע בהנהו דמי דקייץ ליה אי נמי בשויו, דאפשר דאתרמי ליה באורחא מאן דזאבין ליה מיניה בדמי יתירי. וכל שכן היכא דשקליה אדעתא לאמטוייה לדוכתא פלן, דאי מזדבן ליה דמיה דפסיק בה דיה ואי לא מזדבן ליה מהדר ליה נהליה, אפילו בזבינא דרמי על אפיה נמי כיון דלא מיחייב ליה בדמים אלא לבתר דמטי ליה מיניה רוחא, אין לך הנאת לוקח גדולה מזו. והוא הדין בלוקח כלים מבית האומן להוליכן לבית חמיו, דאי מקבלי להו מיניה כמאן דזאבין להו בדמי יתירי דמי, ואי לא מהדר להו למריהו, והנאת לוקח היא, ואמטול הכי מיחייב באונסיהו.
ומסתברא דכל שכן בלוקח מקח ונמצא בו מום ונאנס ברשותו שלא מחמת מומו, כיון דאי ניחא ליה ללוקח לקיומיה למקח לא מצי מוכר לבטוליה ואי הוי ביה רוחא ללוקח הוי, כמה דלא מודע ליה למוכר או לב"ד דמקח טעות הוא אי איתניס ברשותיה דלוקח איתניס ומיחייב לשלומי ליה דמיה למוכר כמה דפסק בהדיה. דהשתא היכא דמעיקרא לאו אדעתה דזביניה חליטי קא נחית אלא למהוי יד הלוקח על העליונה לקיומיה למקח או לבטולי, כי איתניס מקמי דלודעיה למוכר דלא ניחא ליה בגויה ללוקח איתניס, היכא דנחית מעיקרא אדעתא דזביני חליטי דלא יכיל חד מיניהו למהדר ביה ומחמת מומא דאשתכח ביה הוא דהוי יד הלוקח על העליונה, לא כל שכן דאי איתניס מקמי דלודעי למוכר או לב"ד דלא ניחא ליה בגויה ללוקח אתניס, אטו משום דנחות מעיקרא אדעתא דזביני חליטי מגרע גרע, אלא ודאי מחוורתא דמילתא כדכתבינן:
קכב. ההוא גברא דעל לבי טבחא אגבה אטמא דבישרא אתא פרשה ומרטא מיניה אתא לקמיה דרב יימר חייביה לשלומיה וה"מ הוא דקיצי דמיה והוא דקא בעי לה לכולה. ושמעינן נמי מינה כדשמעינן לעיל מדשמואל:
קכג. ההוא גברא דאתי קרי לפום נהרא אתו כולי עלמא שקול קרא קרא אמר להם הרי הן מוקדשין לשמים אתו לקמיה דרב כהנא אמר להם אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וה"מ הוא דקיצי דמיהו. דכיון דאדעתא דזבונינהו בדמים קצובין איתניהו, כי שקלינהו הנך לוקחין אדעתא דהכי קנו להו, ואע"ג דלא פסקי דמים, ותו לא מצי מוכר למהדר ביה. וש"מ דכי אמרינן דהיכא דלא פסק לא קנה ומצי חד מיניהו למהדר ביה, הני מילי במידי דלא קיצי דמיה, אבל במידי דקיצי דמיה אע"ג דלא פסק קנה ולא מצי חד מיניהו למהדר ביה.
וכי תימא וממאי דכי קאמרינן גבי קרי דלא הוו הקדש משום דלא יכיל מוכר למהדר ביה, דילמא משום דקיימי בידא דלוקחין דשקלינהו ואין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו מיבעי ליה. ועוד מאי איריא דקיצי דמיה, כי לא קיצי דמיה נמי הא אמרת אין אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו. אלא משום דכי אמרינן אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו הני מילי במידי דקאי גבי חבריה בתורת הלואה או בתורת גזלה, אבל הכא דלא מגזל גזלונהו מיניה אי לא דלא מצי מוכר למהדר ביה הוו להו פקדון גביהו, ופקדון ברשותא דמאריה קאי כל היכא דאיתיה לכל מילי, אלא השתא דסבירא לן דלא מצי מוכר למהדר ביה הוה ליה כשאר ממונא דלוקח ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כדברירנא:
קכד. ת"ר הלוקח ירק מן השוק ובירר והניח כל היום כלו לא קנה ואינו חייב במעשר גמר בלבו לקנות קנה וחייב במעשר להחזירו אי אפשר שכבר נתחייב במעשר לעשרו אי אפשר שכבר הפחיתו בדמים הא כיצד יעשה מעשרו ונותן לו דמי מעשר. הא דקתני רישא הלוקח ירק מן השוק ובירר והניח כל היום כלו לא קנה, כשהניח לפני המוכר קאי, וטעמא דמילתא לפי שאין נתכון לקנות. ואפי' היכא דקיצי דמיה, דע"כ לא קאמר שמואל ורב יימר ורב כהנא אלא מקמי דלהדריה למוכר דלא יכיל מוכר למהדר ביה, אבל ודאי היכא דאהדריה נהליה כיון דכי שקליה לאו אדעתא דמיקנא שקליה אלא אדעתא דביקור וברירה, מכי אהדריה נהליה איפטר מיניה. וכיון דלא קנה אינו חייב במעשר. ואם גמר בלבו לקנות בעוד שהוא בידו קנה וחייב במעשר, שהלוקח מעם הארץ חייב לעשר. להחזירו אי אפשר שכבר נתחייב במעשר, ואסיר ליה לחבר להוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו. ולעשרו ולהחזירו אי אפשר שכבר הפחיתו בדמים, דכי הוה בטיבליה הוה יכיל מאריה לזבוניה ללוי בדמי יתירי משום מעשר דאית ביה, והשתא דאפיק מיניה מעשר תו לא יכיל מאריה לזבוני לההוא מעשר. ואמרי לה משום דהאי מוכר עם הארץ הוא ואינו נאמן על המעשרות, והלוקח ממנו חייב לעשר, ונמצא שאינו יכול למוכרו בחזקת שהוא מעושר, ונמצא המוכר מפסיד דמי אותו מעשר. הא כיצד יעשה, מעשרו ונותן לו דמי מעשר.
ומתמהינן עלה ומשום דגמר בלבו קנה וחייב במעשר אמר רב הושעיא הכא בירא שמים עסיקינן כגון רב ספרא דמקיים בנפשיה ודובר אמת בלבבו. אבל באיניש מעלמא דלא ניחא ליה לקבולי אנפשיה מאי דגמר בלביה, אע"ג דמודי דגמר בלבו לקנות נמי כיון דלא אמר הכין בפירוש לאו אדעתא דהכין שקליה:
קכה. וש"מ דכי איכא לפלוגי בין זבינא חריפה לזבינא מציעא אי נמי דרמי על אפיה, בין לענין איחיובי לוקח באונסין בין לענין מקנא, הני מילי מקמי דגלי לוקח אדעתיה דניחא ליה למקנא, אבל היכא דגלי לוקח אדעתיה דניחא ליה דליקני מקמי דלהדריה למוכר, קים ליה זבונא ברשות לוקח לכל מילי, בין למקנא בין לאונסין, ולא יכיל חד מיניהו למהדר ביה אלא בתוך כדי דבור, אבל לאחר כדי דבור מדגלי לוקח אדעתיה דניחא ליה למקנא לא יכיל חד מיניהו למהדר ביה. ואע"ג דהשתא לא אמר ליה ללוקח קני קאני, דכי מסר ליה לאגבוהיה אדעתא דמקנא מסר ליה, דליקני משעת הגבהה אדעתא דניחא ליה ללוקח בגויה, ואמטול הכי כי גלי לוקח אדעתיה דניחא ליה בגויה מקמי דלהדרה למוכר ומקמי דהדר ביה מוכר קני לוקח ולא מצי חד מינייהו למהדר ביה.
ודוקא לאחר כדי דבור מדגלי לוקח אדעתיה דניחא ליה למקני, אבל בתוך כדי דבור אפילו מוכר נמי מצי למהדר ביה, אע"ג דמשעת הגבהה גמר מוכר לאקנויי ליה ללוקח אדעתא דלירצי ביה לוקח, כיון דזבינא דרמי על אפיה הוא אי נמי זבינא מציעא דלא גמר לוקח למקנא מעיקרא אפילו למהוי ידו על העליונה, לא מהני גמר דעתו דמוכר לאקנויי ליה ללוקח משעת הגבהה דלא מצי מוכר למהדר ביה אלא מכי ארצי ביה לוקח דלא מצי לוקח למהדר ביה.
תדע דמכי ארצי ביה לוקח לא מצי חד מיניהו למהדר ביה, דהא בריתא דידן לאו בזבינא חריפא קימא, מדקתני בירר והניח כל היום כולו, וקתני סופא גמר בלבו לקנות קנה וחייב במעשר בבא לצאת ידי שמים. אי אמרת בשלמא מכי גלי לוקח דאעתיה דניחא ליה למיקני תו לא מצי למהדר ביה בתוך כדי דבור, היינו דגבי ירא שמים כי גמר בלבו לקנות קנה לחייבו במעשר, דהא אי הוה מגלי אדעתיה דניחא ליה תו לא יכיל מוכר למהדר ביה אלא בתוך כדי דבור דלוקח, והכא כיון דלבתר דגמר לוקח בלבו לקנות לא הדר ביה מוכר, דהא לאו איהו שקליה מיניה אלא לוקח הוא דקא בעי השתא לאהדוריה נהליה אדעתיה דניחא ליה בגויה ולא הדר ביה מוכר בתוך כדי דבור, ויכיל מוכר בתר הכי למהדר ביה, הכא גבי ירא שמים נמי כי גמר בלבו לקנות נמי אמאי קנה וחייב במעשר, הא לאו בדידיה לחודיה תליא מילתא, דאי נמי הוה אמר בפומיה דניחא ליה דליקני אכתי יכיל מוכר למהדר ביה אפילו לאחר כדי דבור. ותו מרישא נמי שמעת לה, דקתני בירר והניח כל היום כולו לא קנה, טעמא דבירר והניח הא בירר ונטל לעצמו, כיון דקמא קמא דאגבהיה מדעתא דמוכר אגבהיה קנה לוקח ולא יכיל מוכר למהדר ביה. ודוקא היכא דלא הדר ביה מוכר בתוך כדי דבור מדגלי לוקח אדעתיה דאירצי ביה, אבל היכא דהדר ביה מוכר בתוך כדי דבורו דלוקח לא קני כלל ותרויהו נמי מצו הדרי בהו. דאע"ג דמשעת הגבהה ניחא ליה למוכר דליקני לוקח אפילו למהוי ידו על העליונה, ואפילו בזבינא חריפא דהנאת לוקח היא, וכ"ש בזבינא דרמי על אפיה דהנאת מוכר היא, כיון דמעיקרא לא גמר לוקח למקנא אפילו למהוי ידו על העליונה דהא בזבינא מציעא עסיקינן וכ"ש בזבינא דרמיה על אפיה, אע"ג דגמר מוכר לאקנויי ליה מעכשיו ולכשירצה ביה לוקח, לא קני ביה לוקח זכותא אלא מעידנא דמירצי לוקח מקמי דהדר ביה מוכר, דמההיא שעתא לא מצי חד מיניהו למהדר ביה אלא בתוך כדי דבור כדברירנא:
טז. הסיטון מקנח את מדותיו אחת לשלשים יום ובעל הבית אחת לי"ב חדש רשב"ג אומר חילוף הדברים החנוני מקנח מדותיו פעמים בשבת וממחה משקלותיו פעם אחד בשבת ומקנח מאזנים על כל משקל ומשקל אמר רשב"ג בד"א בלח אבל ביבש אינו צריך. מאי סיטון, זה שמוכר מיני משקה במדה גסה. ומה טעם מקנח מדותיו אחת לשלשים יום, לפי שמוכר תדיר והמשקה מתיבש במדה, והמדה מתמעטת ללוקחים הבאים אחר כן. ובעל הבית אחת לי"ב חדש, לפי שאינו מוכר תדיר. וליתא לדרבן שמעון ב"ג, דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים. וההיא דאמר רב יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו הא דחינן לה בפרק המדיר (כתובות עז,א) ואסיקנא אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן. והחנוני שמוכר יתר תדיר בכל יום ובכל שעה מקנח מדותיו פעמים בשבת. וממחה את משקלותיו לנסותן פעם אחת בשבת. ומה טעם, לפי שמשתתכין ומעלין חלודה ומוסיפין במשקלן ופעמים שהוא קונה בהן והמוכר מתאונה, או שהוא מוכר בהן שלשה רביעי ליטרא ונמצא שוקל לו ליטרא ונותן רביע ליטרא עם הפירות ואיפשר שהשיתוך מרובה באבן שנשתכת עם הפירות יתר מן השיתוך שבאבן שבכף שנייה. ומה טעם מקנח מאזנים על כל משקל ומשקל, כלומר כל פעם ופעם שהוא שוקל, לפי שנדבק מן המשקה ומן הבשר והדבש והחלב שהוא שוקל בכף מאזנים והכף מכבדת יתר מן המשקל הראוי לה, וכשהוא חוזר ושוקל בה לאחרים הכף מכבדת והפירות מתמעטין לפי שתוספת הכף עולה למשקל הפירות. לפיכך מקנח כף המאזנים על כל משקל ומשקל, לא שנא בלח ולא שנא ביבש, כתנא קמא דגזר לח אטו יבש. וליתה לדרשב"ג:
