אמר רב הונא. בדין הוא דיהבינן ליה דהכי משמע צוואת ההוא גברא כמאן דאמר ובתרה לירתאי אי ליכא ירתאי תיהוי לירתי ירתאי דהיינו בעל דיורש את אשתו:

ורב ענן אמר לירתאי. פקיד ולא דייקי' מינה לירתי ירתאי ואין לבעל כלום אלא לאחי אשתו:

והל' כוותיה דרב ענן. חדא דהואיל שמתה אשתו קודם שהיתה מוחזקת לא ירית בעל:

מכלל דרב הונא. דאמר לירתאי ולירתי ירתאי סבר דבעל נוטל בראוי כבמוחזק בתמיה:

אמר ר' אלעזר דבר זה. כלומר דין זה נפתח בגדולים כלומר רב הונא שהיה גדול אמר תחלה דבעל ירית:

ונסתיים בקטנים. כלומר אם שאני קטן לגבי רב הונא אני אסיימו ואפרשו טעמא דרב הונא כל האומר אחריך כגון זה שאמר ובתרה לירתאי כאומר מעכשיו יהא בכח אחריך הלכך היא כמוחזקת ויורש אותה הבעל:

אמר רבא מסתבר טעמייהו דבני מערבא. דקבעו הלכתא כרב ענן משום דלא היתה מוחזקת ביד אשתו לפיכך אי קדמא סבתא וזבין קודם מיתת אשתו זבינה זביני הואיל דראוי לבת ואינה מוחזקת:

ואין הבכור נוטל פי שנים. במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות משום דלא מטא לידי. דאבא:

אמר רב פפא הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור וכו'. והא דפסק רב פפא הכא אליבא דכ"ע פסק ואפילו למ"ד שעבודא דאורייתא וליכא למימר דילמא לטעמיה אזיל ואיהו אמר פריטת בעל חוב מצו' בגט פשוט (קע"ד א') ובערכין ובכתובות (כ"ב א') דאלמא דשעבודא לאו דאורייתא דאי הכי לא הוה איתמר הכא סתם באסוקי שמעתין ואשכחן נמי לרב הונא בריה דרב יהושע דאמר כותי' במציעא (ס"ז ב') ואע"ג דאיהו פליג עליהם בפריעות בעל חוב מצוה ואשכחן לרב פפא נופיה בקדושין (י"ג א') שעבודא דאורייתא והילכך ליכא למדחיא להא דרב פפא כלל, והכין אסכימו כולהו רבוותא ז"ל.
ומיהו אע"ג דק"ל מלוה ראויה היא, ה"מ בכור דמתנה קרא רחמנא ובעינן דמעיה לידיה אבל גבי בעל מלוה מוחזקת היא וירית לוו בעל ודיקא נמי מדאמר רב פפא ואין הבכור נוכיל פי שנים במלוה דוקא בכור אבל גבי בעל מוחזקת היא והיינו דאמרינן בפ' שור שנגח ארבעה לא א"ר עקיבא אלא בכופר הואיל ואינו משתלם אלא לאחר מיתה אבל שאר נזקין בעל יורש אותה זה דעת הרב הלוי ז"ל.
ואינו מדוקדק, שהרי הקשו שם בגמ' ולוקמ' לרבה כגון שגבו מעות ובו' דאלמא קס"ד' דלא שאני בעל מבכור ולפום מאי דמקשינן שנינן ולא מסיימי' בהו פלוגתא אלא איצטריכו לאוקומה כר' ומאי דגריס אבל בעלמא כר' לא מצינו כתוב כן בנוסחאות אלא ה"ג בכולהו כי קאמרינן הכא כר' ואי נמי לגרסת הרב ז"ל לא איתמר כר' פלוני בשום דוכתא אלא מכלל דפליגי ועל כרחין ה"נ מפרשה הך גרסא דאליבא דר' מיירו דריש לקיש כותיה סבירא ליה ואליבא דידיה מתרצי לברייתא ומוקמי לה בגרושה אי נמי משום דר"נ דידיה סבר לה כר' כדעת רבינו תם ז"ל תדע דהא לרבה על כרחין מלוה ראויה היא איהו אמר שעבודא לאו דאורייתא ואמר נמי מסתבר טעמייהו דבני מערבא דאי קדמה סבתא וזבינה זבינה זביני והוי ראוי אפילו גבי בעל וכיון שכן היכי איבא לפרושי אבל בעלמא כר' סבירא להו הא אי אפשר ואכתי קשיא לוקמה לרבא בין בדגבו קרקע בין בדגבו מעות אלא ודאי לאו אליבא דנפשייהו מתרצי אלא לר' וכדפרשינ' לעיל וליכא למימר נזקין שאני דלא אשכחן ליה לרכה דאמר מלוה הבתובה בתורה עדיפא וסוני' בכולי תלמודא דלא שנא והכי איתא בגט פשוט ובקדושין ובערכין ובבכורות (נ"ב) תדע מדלא מתרצינ' הכא ובגט פשוט כי אמר רבא גבו קרקע יש לו בנזקין או במלוה הכתובה בתורה אלא ודאי לא עלה על דעת שתהא עדיפא מן הכתובה בשטר ותמיהא לי אמאי איצטריך רב פפא למיפסק הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק הילכתא מכלל דפליגי הא כולי עלמא מודו שאינו נוטל בראוי וטעמיה דרב הונא משום דקסבר כאומר מעכשיו דמי, ובמעכשיו דכולי עלמא לא פליגי דמוחזק.
לפיכך נראה דה"ק אין הבעל נוטל במלוה שהיא ראויה כשם שהיא ראויה לבכור וסמכו ענין לו אע"פ שלא ערבן ממש לכך נתכוון מתחלה וכל עיקר לא באה אלא ללמדך דמלוה ראויה היא ולא ירית לה בעל וזהו דעת רבי' הגדול ז"ל ובן כתב רבינו חננאל שם בב"ק, ואשכחן בשאלתא דוירא בלק דשאיל אי ירית בעל מלוה ואמר תא שמע דאמר רב פפא הילכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה ואין הבעל נוטל במלוה בין שגבו קרקע בין שנכו מעות ובמלית שעמו פליגי קתני מיהת אין הבעל נוטל במלוה אלמא ראוי הוא הנין היא נוסחא עתיקא דגאון ועלה מיבעי למסמך דהא לכילהו נוסחי נמי הכי משמע והכי נמי אשכחן לבעל הלכות גדולות דבמלוה לא ירית לה בעל אלא דמיערבבן מיליה אלא מיהו שמעינן מינה דקבלה דקמאי היא וליכא למינדא מינה.
והוי יודע בשבח שהשביחו נכסים לאחר מיתת האשה שקיו להו בעל דכיון שגוף הנכסים כולן שלו כשהשביחו ברשות השביחו כדברי הרב ר' שמואל ז"ל והיינו דלא קתני לה גבי אלו שאין נוטלין בשבח במסכת בכורות (נא,ב).
עוד כתב הרב הלוי ז"ל דמלוה מיחזקת היא גבי כתובת אשה וגביא כתובתה מינה ונראה מדבריו שהוא סובר שזו שנינו ולא בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתובתה דוקא לכתובות אשה ומקולי כתובה אבל בעל חוב גבי.
והרב ר' שמואל ז"ל פי' שהוא הדין לבעל חוב וכן נראה ממה שכתב רבינו חננאל נ"ל בפרק מי שמת אלא שהצריך עיון בדבר והאי דקתני כתובות אשה משום שבח שבעל חוב גובה אותם ולא את האשה והיינו דדקו עלה בגמ' התם אשבח ולא אראוי וכן נראה ממה ששנינו בהדיא בפרק מי שמת (קנ"ז) נפל הבית עליו ועל אביו וכו'. ואמרינן מאי יורשי האב בניה ומשום דאמר במקום אב קאמינא דשמעת מינה דאין בעל חוב נוטל בראוי כבמוחזק ואע"ג דאמר ליה דאקני ווזין צ"ל ביורשין דאחו' אלא ביוצאי יריבו כהבי מסקנ' וכן בדין שהיאך יגבה מן הראוי והיאך ישתעב'לו לבעל חובו שאף למכור לא היה יכול ואין לך ראוי שישתעבד לבעל חוב מן הדין לעולם ואשכחן נמי בירושלמי במס' גטין פרק הניזקין מיטב שדהו ומיטב כרמו שדהו פרכי למטלטלין כרמו פרט לראוי כבמוחזק ר' אלעזר בשם ר' נסא בשתפר אביו והזיק בחיי אביו ונפלו נכסים לאתר מיתת אביו הייתי אומר ישתעבדו הנכסים לאותו הנזק לפום כן צריך מימר כרמו פרט לראוי כבמוחזק שמע מינה שאין ראוי משו.ובד לבעל חיב ולגזקין אלא הא דאמרינן דיתומים שנבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותה טעמא אחרינא הוא מדר' נתן הא בכופר ומשתלם ללוה לאתר מיתה ראוי הוא ולא משתלם בעל חוב מיניה דטעמא משום נרי נתן הוא כדמפרש בפסחים (ל"א א') וכיון שהטעם משום בר' נתן הוא מעתה נאמר שהוא הדין לכתובת אשה עצמה.
והא דאמרינן שגבו קרקע האידנא דתיקון רבנן בחראי למנבא ממטלטלי גבי מעות נמי טורף משום דר' נתן ואע"ג דלא דמי שעבודא של קרקע לשל מטלטלין שאפילו לאחר תקנה אם מכר מטלטלין אינו טורף ומכל מקום איתא לדר' נתן בכל שעבוד שבעולם והיינו דאמר עלה במם' כתובות אנן מטלטלי שבק אבונא (בכך) [גבך] ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי, דאלמא אי מטלטלי משתעבדי לבעל חוב משתעבד מלוה ולפיכך השמיטה שם רבינו הגדול ז"ל ולא בתבה בעל הלכות ועוד כתב מפורש בבתוכות (ע"ה א') גבי ההיא אתתא דתפשא מלוגא דשטרי והאידנא חקינו רבנן דמתיבתא למנבא בעל חוב מיתמי ממטלטלי אלמא גובה ממלוה וקשה לי דהא בגמ' משמע דשעבודא דרבנן לא משוי ליה מוחזק כדפרישית לעיל וכדאיתמר בפרק גט פשוט (בבא בתרא קע"ה ב') גבי קרקע יש לו שעבודא דאורייתא דשמע מינה דאי דרבנן לא שקיל וכ"ש תקנת נאונים. ואיכא למימר ה"מ לענין בכור דלא משוינן ליה כמאן דנבה אבל לדר' גתן כיון דדינא הוא דגבי אפילו תקנתא דגאונים משעבדא ליה להאי כדמשעבד לאבוהו דיתמי וכיון שאנו אומרים דבעל חוב וכתובת אשה שוין בדין זה ונמצינו למדין שב"ח גובה מלוה אפילוגבי מעות נמצינו למדין אף לכתובות אשה מעתה וכן נראה ממה שאמרו בכתובות (צ"ד ב') תנאי כתובה ככתובה לשבח ולא מנו עמהם שאינו נוטל בראוי ש"מ אף ב"ח כן.
והרב הלוי ז"ל ג"כ אומר שהאשה גובה כתובתה מן המלוה אפילו גבי מעות בזמן הזה והביא ראיה ממה ששנינו בכתובות (ס"ד א') מי שמת והיה עליו כתובת אשה ובעל חוב והי' לו מלוה או פקדון ביד אחרים ינתנו לכושל שבהן והיינו לכתובת אשה משום חינה ואפילו ר' עקיבא לא פליג אלא משום דמטלטלי לא משתעבדי לבעל חוב אע"פ שהן ברשות אחרים מפני שכולן צריכין שבוע' ואין היורשין צריכין שבוע' אבל ודאי לאו ראוי' היא לגבי כתובות אשה והשתא דתקון רבנן דגבי' ממטלטלי דיתמי גבו נמי ממלוה.
וזו אינה ראיה לפי דעתי שאם יש חלוק בין כתובת אשה לבעל חוב איכא למימר מתניתין לצדדין קתני פקדון לכתובת אשה ושניהם לבעל חוב ודאיתמר עלה בגמרא ר' יוסי בר' חנינא אמר לכושל שבראיה ור' יוחנן אמר לכתובת אשה משום חינה הכי קאמר ינתנו לכושל הראוי לאשה שהיא הכושלת יותר ושאינו ראוי לאשה לכושל שבראי' ור' יוחנן מוסיף הוא.
וראיה אחרת הביא מדתני בכתובות (פ"א) הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת הניח שומרת יבם לא יאמר יבם הואיל ואני יורש חזקתי אלא מוציאין אותו מידו ולוקח בו קרקע והוא אוכל פירות ואוקימנא כר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה וכר' נתן דאמר מוציאין מזה ונותנין לזה לדידן נמי דתקינו בתראי דגביא ממטלטלי גובה מן המלוה וזו הראיה אע"פ שהרב עצמו מפקפק בה יותר נכונה על דעתי ואע"פ כן יכולני לדחותה ולומר דילמא ר' הוא דאמר מלוה מוחזקת היא.
וא"ת א"כ הוו תלת חומרי והתם אמרינן בגמרא לא אשכחן תנא דחמיר תרי חומרי בכתובה אלא או ר"מ או ר' נתן והוה לן למדחיא נמי משום חומרא דר'. יש לומר ההיא לא מסיימא דהא איכא הכא בשמעתי' אמוראי דסברי מלוה כמאן דגבי' דמיא לרבנן ומוחזקת היא אפילו גבי בכור ואביי נמי דהוה מריה דההיא סוגיא הכי סבירא ליה כדאיתא בפסחים.
וא"ת היאך תקנו הגאונים ז"ל תרי חומרי בכתובה דלא אשכחן תנא דאמר הכא כדאמרינן התם בכתובות (פ"ב א') זו אינה משנה זו אינה שאלה שהם אמרו מטלטלין של יתומים בקרקעות הן לכל דבר ולא הלקו בה ושמא מי שחלק בדבר זה לומר שאין אשה גובה כתובתה מכל מלוה היה טעמו לומר דאע"ג דתקינו רבנן בתראי ז"ל למגבא בחובת אשה ממטלטילי דיתמי איכא למימר דלא גביא ממלוה דראוי היא וכנכסי דקני יתמי דמי דלא מחמרינן בה חומרא דר' נתן במטלטלי דלא עדיף השתא ממטלטני לר"מ ואי אקני לה מטלטלי אגב מקרקעי הוו ליה כמקרקעי בכל ענין. זה כתבתי תחלה לפי דברי הר"ר שמואל ז"ל לפי טענותיו של הר"ר יוסף הלוי ז"ל.
ושוב נתישבתי בעיקר הטעם לדברי האומרין דמלוה ראוי' לכתובה ולא לבעל חוב ואפילו גבי קרקע אין לה וזהו הטעם משום דכל מלוה מטלטלא הוא כדאמרינן בכתובות (צ"ב א') אנן מטלטלי שבק אבונא גבך ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי ומפורש התם בפסחים (ל"א א') דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותה מהם אלא משום דר' נתן והאי טעמא דר' נתן ודאי ליתיה אלא כבעל חוב ששעבודו מחיים אף על המטלטלין דמיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה ואיכא למימר ביה כי היכי דמשתעבד לאבוכון משועבד לבעל חוב מדר' נתן אבל כתובה אפילו מיניה מטלטלי לא משתעבדי לכתובה כמו שמוכח במסכת כתובות (ס"ח ב') ובמסכת נדרים (ס"ה ב') וכן פר"ח ז"ל ובעל הלכות וכיון שכן אזדא לה דר' נתן מיהא דליכא למימר מוציאין מזה ונותנין לזה דהא מטלטלי אית ליה בידא דלוה ולכתוב' לא משתעבדן אפי' מחיים וכי היכי דלא משתעבדי לאחר מיתה לא משתעבדי נמי בחיי דאבוהין הילכך גבו קרקע נמי השתא הוא דקנו כרבא דאמר בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ונכסי דקנו יתמי היא ולבעל חוב לא משתעבדי כדאמרינן התם בפסחים (ל"א א') מקמי דתיתי דר' נתן.
ודקא קשיא לן הא דתניא במסכת כתובות (ע"ח ב') לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי כבר איפריקא לה מכלל מאי דאמרן משים דכיון דהתם אוקמיה כר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה שייך למימר בה דר' נתן דהא לר"מ הוי לה כתובה כבעל חוב ועדיפא נמי מבעל חוב דאפי' מטלטלי דיתמי דלבעל חוב לא משתעבדי לכתובתה משתעבדי וכן הא דתנן והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים אינה ראיה כלל דהא לר' טרפון מטלטלי משתעבדי לכתובה כשהן ברשות אחרים וכדאמרן ועוד דילמא כר' סבירא להו דאמר מלוה מוחזקת היא בין לבכור בין לבעל תדע דהא ר"ע נמי כותיה סבר לה כדאיתא בקמא (מ"ב ב'), והדין הוא דינא דגמרא.
אבל יש בנו דעת לישאל, בתר דתקון רבנן גאוני ז"ל דמטלטלי משתעבדי לכתובה הדרינן להילכתא דר"מ ונימא דגביא ממלוה ולמה אמרו שאינה גובה יש להשיב זו היא שאמרו בגמרא דלא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי ככתובה דר' מאיר ודר' נתן ולא תהא תקנה גדולה מן הדין ומאחר דאפילו לר' מאיר דאמראשה גובה בכתובתה מטלטלין מן הדין אין אומרין בה מוציאין מזה ונותנין לזה כל שכן עכשיו שאינה גובה אלא מן התקנה שאין אומרין מוציאין מזה ונותנין לזה.
ואם תבא לפרש זו שאמרו לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובתה משום דר' מאיר לא אשכחן דאית ליה דר' נתן ור' נתן דר"מ אבל אנן מכיון דקיימא לן כר' נתן וכר"מ לאתה תקנה גובה, יש להשי' דהא לא אשכחן דפליגי ר"מ ור' נתן בהני ואי נמי פליגי אפשר הוה דהאי תנא סבירא ליה דתרוייהו ואי משום הא לא אמרינן זו אינה משנה אלא משום דמחמרינן כולי האי בכתובתה הוא והא דאמרינן אי ר"מ אי ר' נתן הכי קאמר אשכחן חומרא דר"מ לחודה ודר' נתן לחודה בעלמ' אבל שנחמיר בכתובתה בשתיהן לא ואי אפשר שתגבה ממלוה אלא בשתיהן זהו טעם מי שהור' שאין אשה גובה כתובה ממלוה ואפי' גבו קרקע.
צללנו במים אדירים, ואעפ"כ אין דבריהם מחוורין לפי שיש לומר ונראה הוא דכל שגבו קרקע בחובת אביהן רואין אותו כאלו על אותו קרקע חל שעבוד מתחלת הלואה והילכך אפילו בכתובות שייכי' דר' נתן דאי לא תימא הכי גבו קרקע בחובת אביהן היאך בעל חוב גובה מהן לימרו לי' מכי מת ליה אבונן ושבוק מטלטלי ביד לוה לדידה לא משתעבדי ואע"ג דהוו משתעבדי ליה מחיים דידיה מדרבי נתן כי מת פקע ליה שעבודא מינייהו אלא כל שגבו קרקע בחובת אביהם על אותו קרקע חל שעבוד משעה ראשונה והילכך אפילו כתובה גובה מאותו קרקע.
ורבינו הגדול ז"ל כתב הך מתניתא דנושה באחיו מנה ואמר דהאידנא כותי' עבדינן ולמדנו ממנו דהא דדחינן לה בגמ' משום דלא אשכחן תנא דאמר הכי כפשטה דגמרא וכיוצא בה לקמן בפרק מי שמת ומה שאמרו עליו ז"ל שהוא היה עושה מלוה ראוי לכל דבר אומר אני חוץ מכתובה דלא שייך בה ראוי בגבו קרקע אפי' לדינא דגמרא מדרב נחמן אמר רבה בר אבוה ובגבו מעות בזמן הזה מתקנת אחרונים.
וסברא דרבינו אפרים סברא אחריתי, שכתב בהא דאתמר במציעא (ס"ז ב') האי משכנתא באתרא דלא מסלקי בעל חוב גובה ממנו ובכור נוטל פי שנים והכא אנן סהדי דגופה דלווה ופירא דמלוה אלא כיון דלא מסלק ביה עד משלם שניא הוה ליה ההיא ארעא לגבי מלוה מוחזק' ולגבי לווה ראיה גבי כותב כל נכסיו לבנו נמי מהיום ולאחר מיתה אע"ג דגופ' לבן ופירא לאב כיון דבן לא מסלק ליה לאב כל כמה דאיתיה בחיי' לגבי כתובה ולגבי בכור הוה ליה אותן כראוי לגבי הבן ואין אשתו נוטלת מהן כתובתה ולא הבכור נוטל פי שנים ואע"פ שאכן מכרן בתיי האב ומת הבן בחיי האב ואחר כך מת הבן קנה לוקח כר' שמעון בן לקיש דאמר ביה מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו דבמקום בן קאי לוקח ומי קנה ולא קני שעבודא בעולם הוא תדע דהא אלו איתיה לבן לא הוה מסלק ללוקח בזוזי ושעבודא דאשה אי בעי בעל לסלוקה בזוזי מי לא מצי מסליק ליה והיכי פשיט מר דינא דשעבודא מדינא דמיקנ' ממש והא לא דמו אהדדי ועוד לא אשכחן בלוקח אינו נוטל בראוי כבמוחזק כדאשכחן באשה דאי לא תימא הכי קשיא הילכ אהילכתא דקיימא לן כרבי שמעון בן לקיש וקיימא לן כרב פפא ורב הונא בריה דרבי יהושע בדלא מסלקי והיכן גמירנא להא מילתא מפומא דרבואתא ז"ל ועבדו בה עובדא וכל שכן דירוש' דאוריית' וכתובה דרבנן ואי קשיא הכי הילכתא אהדדי ולא ידעינן פירוקא מוקמי' אדאורי' ואמרי' לאשה אייתי ראי' ושקול, עד כאן לרבינו אפרים ז"ל.
ובודאי דהך סברא בסבר' דחבריה דאמר כתובה אינה גובה בראוי אפי' במקום שבעל חוב גובה ומפקא מיניה דאיהו עביד מלוה נמי מוחזקת ואלו להך סברא ודאי לא גביא אלא מיהו תמיהא טובא דאף על גב דמשכנתא מוחזקת היא למלוה בדלא מסלקי לא אשכחן משום ההיא דראויה היא ללוה שגופה של קרקע שלו ומיהו גבי משכנתא איכא למימר הכי משום דאית ליה שעבודא דמלוה אגופה דארעא וכיון דלא מצי מסלק ליה מיניה בתורת זביני אתינן לה ואמרינן כי מהדר לה גיהליה ופרע ליה זוזי האי אי נמי משכנתא דסורא השתא הוא דקתני ואית ליה כעין ראיה למילתא ממאי דאתמר בפ' חזקת (בבא בתרא ל"ה א') א"נ בטלת ירושת בנו הבכור דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק כיון דמשעבד ליה למלכא ומנכא לא מחסר גוביאנא וברשותיה מחתן הא אשכחן מילתא דהוה ליה למאן דאית ליה גופא ראוי ואף ע"ג דלא דמיא נגמרי אפשר ואיתא לסברא דרבינו אפרים ז"ל בהא כיון דנפק מפומא דרבוותא.
אלא בכותב נכסיו מהיום ולאחר מיתה תמיהא לן מילתא דהא היינו מעשה דסבתא דאמרינן מסתבר טעמיה דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבינ' זביני ומשום הכי הוא דהוי ראוי הא מכלל דאי אמר ליה מעכשיו מוחזק הואי ובעל ירית ליה וכדכתב רבו הרב הגדול ז"ל בהלכותיו ואפילו אם כדברי אחרים שמפרשי דברי מערבא או' אחריך כאומר מעכשיו ואפי' הכי הוו ראוי ההיא משום דרבה דאי קדמה והכא אי נמי זבין אב לאו וביניה וביני ודקאמר דגמר מפומא דרבוותא הא חזינא לרביה ז"ל דלא אגמריה הכי אלא אם תאמר דילמא גמירי דאיכא פלוגתא בין בכור וכתובה לבעל, וליתה.
שוב מצאתי בין תשובת הגאונים ז"ל תשובה לרב עמרם ז"ל בנותן מתנה לבנו לאחר מותו ומת הבן בחיי האב ואחר כך מת האב ואומר שאין אשתו של בן גובה מהם משום ראוי וכן בכותב לבתו לאחר מיתתו ומתה בחיי הבעל לא ירית ליה בעל לההיא מתנה דכיון דלא קמו ברשותיה שעה אחת בחייה אין הבעל נוטל בראוי אלו דברי הגאון ז"ל בקוצר ובודאי דבנותן מהיום ולאחר מיתה קאמר ואע"פ כן עשאן ראוי לכתובה ולבעל מכאן קבל הרב רבי אפרים ז"ל אע"פ כן אינם דברים של עיון ואין לסמוך בהן.
ובתוספתא במסכת בכורות (ו,ה) תני טלה דמתני' הכי הבכורה והיורש את אשתו והמיבם את אשת אחיו והמתנה נזק וחצי נזק ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כולן אין נוטלין בראוי כבמוחזק אבל נותן להן משדה החוזרת ביובל פי' משדה החוזרת לאביו ביובל וזו היא אותה ברייתא שהשיבו בגמרא בגיטין בכור נוטל פי שניסם בשדה החוזרת לאביו ביובל וסייעי מינה לר"ל דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי.
ומזו הברייתא נלמוד עוד מפורש דבי תנן במתני' ולא האשה בכתובתה והוא הדין לבעל חוב ולנזקין אראוי וכיון דקתני סתמא נותן להם משדה החוזרת לאביו ביובל ולא חלק בה כלל והדבר ידוע שאינו גואל בפחות משתי שנים שמעינן מיניה דמשכנתא אפילו באתרא דלא מסלקי מוחזק' היא גבי לוה לעיין בכור ויבום וירושת אשתו ובעל חוב ונזקין והוא הדין לכתובת אשה דהשתא ומה שדה החוזרת ביובל דזביני נינהו אלא דרחמ' אוקמיה אפדיון מוחזקת היא גבי מוכר ואפילו בשני שנים שאינו יכול לפדותה משכנת' דגופה דידיה היא לא כל שכן ועוד דהא מפרשי עלה טעמא בגיטין משום דריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ומשום הכי הויא מוחזקת נמוכר לענין בכור ושאר דינין והאי טעמ' איתיה נמי אפי' במשכנת' דלא מסלקי דהא אפילו בכותב כל נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה אמר ריש לקיש קנין פירות לאו כקנין הגוף דמו הילכך מוחזק הוי לבכור הבן ונוטל בו פי שנים.

נכסי לסבתא ובתרא לירתאי הוה ליה ברתא דנסיבא. כך גריס ר"ש ז"ל. וקשיא לי, דאם כן היכי קאמרינן דבעל לא ירית ומשום דכל האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי, ואמר רבה מסתבר טעמייהו דבני מערבא דאי קדמה וזבנה זביניה זביני, כלומר, כרשב"ג (לקמן בבא בתרא קלז, א) דאמר נכסי לך ואחריך לפלוני ועמד הראשון ומכר ואכל אין לשני אלא מה ששייר ראשון, והא דאמרינן לקמן בשילהי פירקין (שם, ב) בעובדא דההיא איתתא דאקניה דיקלא לרב ביבי בר אביי כל שני חייה, ואזל איהו ואקנייה לבנו קטן אמר רב פפי משום דאתו ממולאי אמריתו מילי מולייאתא אפילו רשב"ג לא אמר אלא לאח אבל לעצמו לא, כלומר, כשאמר אחריך לפלוני, אבל אחריך לעצמו לא, דלא נתן לראשון אלא אכילת פירות בלבד, ואם כן הכי נמי דקאמר אחריך ליורשי לא הוציא הנכסים מרשותו ומרשות יורשיו אלא בחיי סבתא שתאכל היא פירות הנכסים כל ימי חייה. ור"ש ז"ל בעצמו כן פירש שם, וכיון שכן הכא אי קדמה סבתא וזבינא זביני לאו [זבינא]. ולולי שהרב ז"ל בעצמו פירש שם כן, הייתי מתרץ לפי גרסתו שבכאן דהתם הכי פירושא, הני מילי בשירד הראשון ומכר או נתן לאחר, אבל בשנתן לעצמו לא, ובנו קטן כגופו דמי. וכן פירש שם ר"ח ז"ל. וגירסת הגאונים ז"ל יפה מגירסתו כמו שאכתוב. אלא שאני חוזר לפרש דברי השמועה על דרך גירסת הרב ז"ל.

אמר רב הונא לירתאי ואפילו לירתי ירתאי. כלומר, וירית לה בעל דהוא יורש הבת שהיא יורשת של נותן, דלא לירתאי שיהיו לי באותה שעה קאמר, כגון אחיו או אביו שהן יורשי, קאמר אלא לירתאי דאית לי השתא, ואפילו לירתי ירתאי, והנה הבעל יורש יורשיו, שהוא הבת. ומיהו לאו למימר דסבר רב הונא דנותן זה נתכוון לתת לבת שהיא יורשת שלו ולמי שהוא יורש שלה עכשיו דהוא ירתי ירתיה, דאם כן אפילו למאן דאמר דהאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי היה הבעל יורש מכח מתנתו של שכיב מרע זה, כאומר נכסי לך ואחריך לפלוני שאם מת ראשון יחזרו לשני, ואנן הא קאמרינן לקמן דטעמיה דרב הונא דוקא משום דקסבר כל האומר אחריך כאומר מעכשו דמי. אלא רב הונא הכי קאמר, הא דקאמר לירתאי, לאו לירתאי שיהיו באותו העת שתמות הסבתא קאמר, אלא לירתאי ומהם ליורשי היורש, (בהן) [כדין] כל הירושות, וכיון שכן האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי וכבר הוחזקו הנכסים לבת והבעל יורשה, דמוחזקין הן לה. והוא הדין אם אין לה בעל ויש לה בן או בת, ויש לאותו שכיב בנים שנולדו לאחר מתנה זו וישנם בשעת פטירת הזקנה, יוצאי ירכה של בת קודמין לבנים.
ורב ענן אמר לירתי ולא לירתי ירתי, וכיון שמתה הבת יחזרו נכסים ליורשי הזקנה, ואפילו היו לה לבת בן או בת, משום דסבירא ליה לרב ענן דהאומר בתרה לירתי כאומר נכסי לך ואחריך לפלוני שאם מת שני בחיי ראשון יחזרו הנסים ליורשי ראשון, וכתנא דברייתא דקתני לקמן נכסי לך ואחריך לפלוני ואחריו לפלוני מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון, ולאו דוקא מת שני בחיי ראשון, אלא הוא הדין למת שלישי, דכשימות שני יחזרו נכסים ליורשי ראשון בחיי שני, כדאיתא בתוספתא (פ"ח, מ"א), וסבירא ליה לרב ענן דאפילו שאמר לירתי כמאן דאמר לבתי דמי, וכיון שמת הבת בחיי הזקנה אף על פי שיש בן לבת יחזירו נכסים ליורשי הזקנה ולא ליורשי הבת, ורב הונא דאמר לירתאי ואפילו לירתי ירתי סבר דאפילו למאן דאמר מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון, התם הוא דקאמר ואחריך לפלוני, שהרי מת השני בחיי הראשון ולא זכה השני בנכסים כדי שיזכו יורשיו בהן אחר הראשון. ושמא הוא הדין כאן אלו אמר ובתרא לבתי, אבל באומר בתרה לירתאי הרי הוא כמפרש ואחריה לבתי וליוצאי ירכה או לשאר היורשים שישארו לי בעת שתמות הזקנה, ואפילו למאן דאמר האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי יחזרו הנסים ליוצאי ירכה של בת ואם אין לבת יוצאי ירכה יחזרו לשאר היורשים שלו, דלירתי קאמר. אי נמי יש לפרש דרב הונא לית ליה כההיא תוספתא (שם) דתני דאפילו מת שלישי בחיי שני יחזירו נכסים ליורשי ראשון, אלא דוקא בשמת שני בחיי ראשון אפסקיה, אבל מת שלישי (כחו) [בחיי] שני ינתנו נכסים ליורשי שלישי, וכפשטה דברייתא דנקיט לה בדמית שני בחיי ראשון, דאם איתא, לישמעינן במת שלישי בחיי שני וכל שכן בשמת שני בחיי ראשון. כנ"ל. ומכל מקום בין הכי ובין הכי לא איצטריך ר' אלעזר למימר דטעמיה דרב הונא משום דהאומר אחריך כאומר מעכשו אלא במקום בעל, שאינו יורש של נותן. כן נראה לפרש לפי גירסת הרב ז"ל.
אבל הגאונים ז"ל גורסים: ובתרה לירתא הוה לה ברתא דנסיבא. ואם תאמר כיון שהוא נותן לה וליורשיה למה לי למימר בתרה לירתה, לימא סתם נכסי לסבתא, וממילא נמי הוי בתרא לירתא. י"ל דאינו רוצה שירשו יורשי הזקנה מכח הזקנה אלא מכח מתנתו. וזהו שאמר רב ענן לירתה ולא לירתי ירתה, דכיון דהו"ל ברתא באותה שעה, הרי זה כמו שאמר ובתרה לבתה, וכיון דשכיבא ברתא בחיי סבתא יחזרו נכסים ליורשי נותן, וכאידך תנא דאמר לקמן יחזרו נכסים ליורשי נותן, ואפילו הוה לה ברא לברתא, דלא נתן אלא לירתא, דהיינו ברתא, ולא הספיקה הזקנה למות עד שמתה הבת, והרי נכסים חוזרין ליורשי הנותן. ולית הלכתא כוותיה, דאילו הוה ליה ברא לברתא ירית, דלירתאי ואפילו לירתי ירתאי קאמר, ואפילו נולד הבן לאחר מתנת הנותן, לפי שהרי זה כאומר ואחר הסבתא אני נותן לך לבת וליורשיה, ואפילו לא היה בן לבת אחי הבת או שאר יורשיה ממשפחת האב יורשין אותה, ואין אומרים כל שמתה הבת בחיי הזקנה יחזרו הנכסים ליורשי הזקנה, לפי שאין הבת יורשת אותה בקבר להנחיל לאחין מן האב, וכל זה מפני שאנו אומרין דלירתה אפילו לירת ירתה, ומכח מתנת הנותן זכין, דיורשי הבת יורשין בראוי כבמוחזק, מה שאין כן בבעל. ואפילו תמצא לומר באומר נכסי לך ואחריך לפלוני מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון, הכא שאני, דאמר לירתא ולא אמר לבתה, אלא כאלו אומר ואפילו מתה הבת בחיי סבתא לא יחזרו ליורשי הסבתא אלא ליורשי יורשיה. ומה שאמרו דאילו הוה לה ברא לברתא ירית, הוא הדין והוא הטעם לשאר יורשי הבת ממשפחת אביה, ולאו דוקא ברא, אלא לרבותא נקט ברא משום דרב ענן, דלדידיה אפילו ברא דברתא לא ירית, ואף על גב דהוא יורש אפילו של סבתא לא יירש, אלא יחזרו ליורש הנותן. אבל לדידן לא שנא ברא ולא שנא שאר יורשי הבת. ועוד נפקא מינה בין נותן לסבתא סתם לנותן לה וליורשיה, דאילו נותן לה סתם אילו עמדה היא ונתנה הנכסים במתנת שכיב מרע לאחר, והניח[ה] את בתה, אין לבת בהם כלום, ועכשיו שאמר ואחריה ליורשיה, אם נתנתם במתנת שכיב מרע לא עשתה ולא כלום, ואפילו לרשב"ג, כדאיתא לקמן. ועוד דעכשיו אינה רשאה למכור לכתחלה ואפילו לרשב"ג, כדאיתא לקמן, ואלו נתן לה סתם מוכרת ואפילו לכתחלה. ועוד שאם לותה הזקנה אין בעלי חוב נפרעין מנכסים אלו לאח(ו)ריה, ואילו נתנם לה סתם בעלי חוב באין ונפרעין מהם כנ"ל פירוש השמועה לפי גירסת הגאונים ז"ל.

קא סבר רב הונא כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי. ולית הלכתא כותיה, אלא כדשלחו מתם דהלכתא כרב ענן דבעל לא ירית ולאו מטעמיה אלא משום דהוה ליה ראוי, דכל האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי. וכתבו ר"ח והרב אלפסי ז"ל דמהא שמעינן דאילו אמר אחריך מעכשיו לבת, אף על פי שמתה הבת בחיי (ברתא) [סבתא] הבעל יורשה, ד[כ]בר זכתה הבת בגוף הנכסים בחייה.

אמר רבה מסתבר טעמייהו דבני מערבא דאילו קדמה סבתא וזבינה זבינתה זביני. תמיה לי, מה הוסיף רבה טענה על מה שאמר רבי אלעזר, דהא ודאי רבה עמד על טעמו של רבי אלעזר, שקודם לו היה, וכיון שפירש רבי אלעזר דטעמייהו דבני מערבא משום דראוי הוא, לפי שכל האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי, ולא זכה בגוף הנכסים ואין לשני במקום ראשון כלום, היינו ממש דרבה, ומה בא להשמיענו. וסבור הייתי דרבה מוסיף על דבריהם היה ולומר מסתברא טעמייהו דראוי הוא לבעל לעולם ואפילו באומר אחריך מעכשיו לבת, משום דכל האומר אחריך כאומר מה שישאר אחריך, ואילו ירד ומכר אין לשני אלא מה ששייר אחריך, ואילו ירד ומכר אין לשני אלא מה ששייר ראשון, אלא דנפקא מינה דמת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי שני, ואפילו לתנא דתוספתא (פ"ח, ה"א) דאמר בנכסי לך ואחריך לפלוני ואחריו לפלוני שאם מת שלישי בחיי שני דיחזרו נכסים ליורשי שני, דהא מעכשיו אמר ליה, אבל מכל מקום בעל אינו יורש לעולם, דכיון דאילו עמדה הזקנה ומכרה מה שעשתה עשוי, אפילו לא מכרה אין חושבין אותן מוחזקין אלא ראויין, ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. כך נראה לי. אלא שנראה מדברי הרב אלפסי ז"ל למטה מדברי רבי ורשב"ג דכל מאן דאית ליה דאומר אחריך כאלו אומר מעכשיו, אם עמד ראשון ומכר ואכל השני מוציא מיד הלקוחות, שלא נתן לראשון אלא אכילת פירות בלבד. ואפילו הכי הייתי אומר כסברא הראשונה לדעת רבה. אלא שמדברי הרב ז"ל נראה שם דאפילו לדעת רבה אמר כן. ועוד צריכה לי עיון. אחר כך מצאתי לי רב, לפי שמורי הרב ז"ל סבור כן דרבה אפילו למאן דאמר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אמרה. וזה נראה עיקר.
וכדי שלא ישתבש אדם בהלכתא זו ללמד ממנה באותן שכותבין בשטרי מקח ומתנה לך וליורשיך ולבאים מכחך, שיהא הדין נוהג שם כדין שאמרה כאן, אני כותב, שלא נאמרו דברים אלו שבשמועה זו אלא באומר אחריך, אבל באומר לך וליורשיך שופרא דשטרא הוא, לומר שהמתנה או המכר לא יהא להן הפסק, שכן כותבין למכור ולמשכן ולעשות כל חפצת נפשם ואין צורך כי אם לשופרא דשטרא בעלמא.

אמר רב פפא הלכתא אין הבעל נוטל(ו) בראוי כבמוחזק. ודוקא בראוי דלא הוה ברשותא, אבל שבחא דהוה ברשותא שקיל לכולי עלמא, בין לרבי בין לרבנן, ואפילו [חפירה] והוו שובל שלפופי והוו תמרי (לעיל) נכסים מאביה או מאבי אביה לאשה ולשאר יורשין, וקודם שחלקו מתה האשה נוטל הבעל בשבח כמו שהיתה נוטלת היא, כיון דאין בעיקר ירושת האשה חלק לאחר עמו, חדא דבכור בלחוד הוא עקר [מ]הנכסים והרי זה כאחד מן הפשוטים. ועוד דבכור נמי כי האי גוונא שקיל- אילו היה חנוך בכור ראובן בא לחלוק (עוד) [עם] שמעון ולוי בנכסי יעקב, הרי הוא נוטל בכל השבח כראובן אביו, שזה אינו נוטל עכשיו מחמת חלק בכורתו אלא מחמת חלק פשיטותו (פשוט) [ופשיטות] אביו. וזה פשוט.

ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין גבו קרקע בין שגבו מעות. והא דרב פפא, מסקנא דגמרא היא, והכין אסכימו כולהו רבוותא ז"ל דהכין הלכתא, ודלא כדשלחו מתם. ולא תימא דרב פפא משום דסבירא ליה שעבודא לאו [דאורייתא] כדאיתא בשילהי גט פשוט (בבא בתרא קעו, א), ובכתובות (פו, א) ובערכין (כב, א) נמי אמר פריעת בעל חוב מצוה, משום הכי אמר דמלוה ראויה היא, אבל לדידן דקיימא לן שעבודא דאורייתא מלוה מוחזקת היא, ובשגבו מעות או קרקע למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה נוטל, דהא רב פפא נמי אשכחן דאית ליה בפרק קמא דקידושין (יג, ב) שעבודא דאורייתא. אלא רב פפא הכי לכולי עלמא קאמר, דודאי ראויה היא, דלאו היינו קרקע דשבק אבוהון ולאו הני מעות דשבק אבוהון. ורבא נמי אמר בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה. ורב הונא בריה דרב יהושע דפליג עליה דרב פפא בפריעת בעל חוב מצוה, איהו נמי אמר בפרק איזהו נשך (ב"מ סז, ב) דמשכנתא באתרא דמסלקי אין הבכור נוטל בה פי שנים ואף על גב דנקיט שטרא בידייהו, ונחתי לארעא עד דפרע' ליה.
והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל כתב, דכי חשבינן לה למלוה ראוי, הני מילי לגבי בכור, משום דמתנה קרייה רחמנא, אבל לגבי בעל מוחזקת היא, דכל מאי דאית לה לאיתתא ירית ליה בעל, ולא אמרו אין הבעל נוטל בראוי, אלא בראוי דירושה, שהוא ראוי גמור, אבל ראוי דמלוה כמוחזק הוא לגביה. וסייע דבריו מדרב פפא דהכא דפלגינהו לבעל ובכור ואמר אין הבעל נוטל בראוי ואין הבכור נוטל במלוה, ואם איתא, למימר אין הבעל והבכור נוטלין בראוי כבמוחזק, ואי נמי אין נוטלין במלוה. ומסתברא דאי אפשר לערבן ולומר אין הבכור והבעל נוטלים בראוי כבמוחזק, דהא אינן שוין בראוי, שהרי הבעל נוטל בשבח, ואפילו בשבחא דלא אתי ממילא, דאילו לגבי בעל ראוי זה אינו חשוב ראוי, דקרן דידיה הוא דאשבח. ואילו לגבי בכור פליגא, וכללא דמילתא לגבי בעל אין שום דבר שיקרא לגבי דידיה כראוי שאם עשה עשוי, מה שאין כן בבכור דאפילו מה שקרוי אצלו ראוי לרבנן מה שעשה עשוי ולכתחלה אין עושין כרבי.
ועוד כתב מורי, דמשום הכי לא ערבינהו, משום דלגבי בכור משנה שלימה שנינו בבכורות (נא, ב) דאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, ולפיכך לא הוצרך לומר כאן שאינו נוטל בראוי, אלא הוצרך לפרוט שאינו נוטל במלוה, משום דאפליגו בה בשמעתין. אבל בעל שאינו נוטל בראוי ליתיה לא במשנה ולא בברייתא, אלא מימרא היא דאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן אמר רב ומטו בה משמיה דרבי יהושע בן קרחה, ולפיכך הוצרך לומר בהדיא אין הבעל נוטל בראוי. והרמב"ן ז"ל הקשה, אדרבה תמה על עצמך, למה הוצרך רב פפא לומר אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, דהלכתא מכלל דפליגי, ואנן לא אשכחן מאן דפליג עליה, דכולי עלמא היא. ואי מדרב הונא דאמר בעובדא דסבתא בעל ירית, אדרבה אתמוהי מתמהי עליה וסבר רב הונא הבעל נוטל בראוי, ופרישנא דלא, אלא משום דקא סבר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי. ומשום [כך] כתב הוא ז"ל, דאדרבה הוא אתא לאשמועינן דאין הבעל נוטל בראוי דמלוה כמו שהי' ראויה לבכור, וכל עיקר לא בא אלא ללמדך זה דמלוה ראויה היא ולא ירית לה בעל כמו שאין הבכור יורשה. וכן דעת הרב אלפסי ז"ל. וכן כתב רבינו חננאל בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים דאשת איש שהוזקה ומיתה אליבא דרב פפא נזקיה ליורשיה ולא לבעל בין שגבו קרקע בין שגבו מעות, דראוי הוא ואין הבעל נוטל בראוי. עד כאן. ובשאלתות דרב אחא גאון ז"ל בפרשת בלק משמע דגריס בהא דרב פפא אין הבעל נוטל במלוה, דהתם שאיל בעל אי ירית מלוה ואמר תא שמע דאמר רב פפא הלכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה ואין הבעל נוטל במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות קתני מיהת אין הבעל נוטל במלוה אלמא ראוי הוא, א(י)למא גירסת הגאון כך היא, ובוא ונסמוך עליו שהיה רב מובהק.
ועוד הביא הרב ר' יהוסף ז"ל ראיה לדבריו מההיא דתניא בפרק שור שנגח ארבעה או חמשה (מב, ב), וכבר כתיבנא לה לעיל, דתניא והמית איש או אשה אמר רבי עקיבא מה בא ללמדנו וכו' מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה (נזקיו) [נזקיה] לירושיה, כלומר, ולא לבעל, ואקשינן והא תניא וירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו דברי רבי עקיבא, ואוקמה ריש לקיש דוקא בכופר, הואיל ואינו משתלם אלא לאחר מיתה, דהוה ליה ראוי, ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, אבל בשאר נזקין דמשתלמין מחיים הרי הן לבעל, ואקשינן ובשאר נזקין לא והא תניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל אין (ל)ה בעל נותן ליורשיו אין האשה נותן ליורשיה, ואוקמה רבה בגרושה וכן אמר רב נחמן בגרושה אלמא בנשואה בין למר בין למר נזקיה לבעל אף על פי שמתה דהוו להו כמלוה, ואקשינן תו ולוקמה בין רבה בין רב נחמן אפילו בנשואה ולרבה בשגבו מעות ולרב נחמן בשגבו קרקע דאמר רבה גבי בכור גבו מעות אין לו, ומהדרינן הני מילי לטעמייהו דבני מערבא דסבירא להו אליבא דרבנן דאמרי דבכור נוטל במלוה אבל לא בריבית, משום דלא אתחזק בידא דאבוהון, אבל בעלמא כרבי סבירא להו דחשבינן לה כמוחזקת ואמר דבכור נוטל פי שנים בין במלוה בין ברבית, אלמא לדידהו מלוה לגבי בעל מוחזקת היא.
וראיה זו איננה, ואדרבה ממנה אתה למד דאחד הבכור ואחד הבעל שוין בה, דאי לא, היכי מקשי התם ממאי דאמרי רבה ורב נחמן בבכור למאי דקאמרי גבי בעל, דשאני בעל דמלוה מוחזקת אצלו, ומאי קא מדמו לה להדדי, דאילו לגבי בעל אילו נשואה היה נזקיה לבעל. וגם מה שהוא גורס שם: אבל בעלמא כרבי סבירא להו, אינה כן ברוב הספרים, אלא הכי גרסינן: כי קאמרי הכא כרבי, ולומר דריש לקיש דאוקמה דוקא בכופר על כרחין כרבי סבירא ליה, ולרבי כיון שאמר דבכור נוטל בין במלוה בין ברבית דמוחזקת היא לדידיה, כל שכן מעות וקרקע דגוף המלוה או הנזקין, ומשום הכי אוקמה לההיא דהכה את האשה דוקא בגרושה. ולדידי קשיא לי עוד לדברי הרב ז"ל, דאם איתא דמלוה מוחזקת היא לגבי בעל, אם כן מי דחקם לומר אבל בעלמא כרבי סבירא להו, כלומר, לענין ירושת הבעל, לימא אבל בעלמא לכולי עלמא ירית, דהא לא אשכחן להו לרבנן ורבי דפליגי אלא בבכור אבל לא בעלמא, ואי נמי לימא הני מילי בבכור אבל בבעל בין גבו מעות בין גבו קרקע יש לו.
ולענין כתובת אשה ובעל חוב, כתב הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל משם הרב אלפסי ז"ל ור"ח ז"ל שהמלוה ראויה היא אצלם ואין אחד מהם גובה ממנה, דמלוה ראויה היא לכל דבר. אבל הוא ז"ל כתב דמוחזקת היא אצלם ואשה גובה מהם. והביא ראיה ממה ששנינו בברייתא בפרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות פא, ב) הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם, לא יאמר היבם הואיל ואני יורש החזקתי, אלא מוציאין מידו ויקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, אלמא מילות הבעל מוחזקת היא לגבות ממנה כתובתה. והרב ז"ל בעצמו דחאה, דהתם לענין יבמה אכתי לא מטא זמן כתובתה לגבות, והרי היא כאילו גבה הבעל את חובו, וכל מה שיש לבעל משועבד לכתובה, שכתובתה על נכסי בעלה הראשון, וכיון דילקח בהן קרקע כי מית יבם ומטי כתובתה למגבי מוחזקת היא.
ועוד הביא ראיה מדתנן בפרק הכותב (כתובות פד, א) מי שמת והניח אשה ובעל חוב והיה לו פקדון או מלוה ביד אחים, רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ורבי עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשים, וטעמא דרבי עקיבא משום דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי, הא לאו הכין אשה גובה כתובתה מהם, וממילא שמעת מינה דמלוה מוחזקת היא לפרוע ממנה בעל חוב וכתובתה, והילכך השתא דתיקון רבנן בתראי למיגבא כתובה ממטלטלי דיתמי אפילו כתובה יגבה מן המלוה בין גבו מעות בין גבו קרקע. ולא ירדתי בראיה זו לסוף דעת הרב ז"ל, דהתם ודאי אי לאו דמלוה מטלטלי היא ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי, בעל חוב גובה ממנה לכולי עלמא ואפילו גבו מעות, וכן כתובת אשה לרבי מאיר דאמר דמניה אפילו ממטלטלי גבי, דמטלטלי לכתובה משתעבדי כבעל חוב דעלמא, ולאו משום דכתובה ובעל חוב גובין מן הראוי, אלא מדרבי נתן, והיינו דקאמר ליה רבא לאביי התם בפרק כל שעה (פסחים לא, א) דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה, ומדינא יתומים שגבו בחובת אביהם אפילו קרקע אין בעל חוב גובה אותה מהם, דהוו להו נכסי דקנו יתמי, אלא דחוזר וגובה מדרבי נתן, והוא הדין בשגבו מעות, עכשיו דתיקון רבנן גאוני ז"ל בין לכתובה בין לבעל חוב מטלטלי דיתמי מוציאין מזה ונותנין להן, ולדעת הרב אלפסי ז"ל שכתב שם בפרק האשה שנפלו לה נכסים דלאו תרי חומרי' נינהו דחזרו המטלטלין עכשיו לדידן כדינא דרבי מאיר לגבות מהן האשה את כתובתה. ויש לי לעיין מה שאמרו בפרק אלמנה נזונית (ק, ב) אלו דברים שאין מכריזין עליהן העבדים והשטרות והמטלטלין, שטרות שמא יגנבו, ואם אינן נגבין בבית דין אין שייכא בהו הכרזה. וצריך עיון. אחר כך מצאתי לראב"ד שהעמידה לההיא שם בפרק אלמנה ניזונת בשטרי משכנתא דסורא דבעל חוב גובה ממנה. ולפי מה שכתבנו בפרק איזהו נשך אפילו במשכנתא בנכיתא ובאתרא דלא מסלקי איפשר לאוקומה, כדרכו של הרב ז"ל.
ומכל מקום לרבנן דפליגי עליה דרבי נתן, כדאיתא בפרק (קדוש) [קמא ד]קדושין (טו, א) גבי מוכר עצמו אין מעניקין לו, ואי נמי כופר שאינו משתלם מחיים, ואי נמי ראוי דירושה אין האשה ובעל חוב גובין ממנו, משום דמלוה וירושה ראויין הן, ומדרבי נתן ליכא בהא, ולפיכך אין גובין ממנה, דאין האשה ובעל חוב גובין מן הראוי, כתובת אשה בהדיא שנינו בבכורות (נא, ב) אלו שאין נוטלין בראוי כבמוחזק הבכורה וכתובת אשה והיבם, והוא הדין לבעל חוב, ומשום הכי לא ערביה התם בהדי הנך וליתני הבכור והיבם וכתובת אשה ובעל חוב, משום דהתם קתני ולא בשבח ואילו בעל חוב גובה הוא את השבח, ותנן בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קנז, א) נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל (יורשיו) מורישיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב, בעל חוב אומר האב מת ראשון יורשי האב אומרים הבן מת ראשון בית שמאי אומרים יחלוקו ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן, ואמרינן מאי יורשי האב בנים, ואפילו הכי אין בעל חוב של אביהן גובה מהן כל שמת אביהן קודם אבי אביהן ואף על גב דבמקום אביהן קיימא, וכדאמרינן התם בכור שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת בחיי אביו הבן מוציא מיד הלקוחות דאמר להו מכח אבוה דאבא קא אתינא ובמקום אב קאימנא, אלמא אף על גב דבן יורש חלק בכורה מחמת אביו אפילו הכי אין הלקוחות גובין מהן, אלמא בעל חוב אין נוטל בראוי דירושה וכן בכל ראוי שאין דינו של רבי נתן שייך ביה.
ומלוה שיש עליה משכון מטלטלין מוחזקת היא וכקנויה היא לו מדרבי יצחק דאמר בעל חוב קונה משכון והבכור נוטל בה פי שנים, כדאמרינן בפרק השולח (גיטין לז, א) שאין השביעית משמטתה, ולא שנא בין משכנו בשעת הלואתו ובין שלא בשעת הלואתו, והוא הדין שהבעל חוב וכתובת אשה נפרעין מהן לאחר תקנה שהתקינו שיהו גובין מטלטלין דיתומים.
ומשכונות קרקע באתרא דלא מסלקי בכור נוטל פי שנים ובעל חוב גובה ממנה, אבל באתרא דמסלקי אין בכור נוטל פי שנים ואין בעל חוב גובה ממנה לדינא דגמרא, וכדאיתא בפרק איזהו נשך (ב"מ סז, ב) אלא שלאחר התקנה כתובת אשה ובעל חוב גובה ממנה. וכן הדין באתרא דלא מסלקי כל שהגיע זמנה בחיי האב. כן כתב הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל. ומסתברא לי, שלא אמרו שם משכנתא באתרא דמסלקי אין הבכור נוטל בה פי שנים אלא באתרא דמסלקי מיד, אבל בסתם מקומות דסתם משכנתא שם שתא הרי היא כמכר ולעולם נידונת כמכר ואפילו לאחר הזמן, וכל שהממשכן גואל חושבין אותו כחוזר ולוקח, וכל שכן באתרא דלא מסלקי ואפילו לאחר שהגיע זמנה. וכבר כתבתיה בארוכה במקומה בפרק איזהו נשך בסייעתא דשמיא.
הא דאמר רב פפא שאין הבכור נוטל פי שנים במלוה, [משום דשלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה] אבל לא בריבית ולדידהו אינה ראויה אלא מוחזקת, ולפיכך פירש כאן דאינו [נוטל פי שנים] במלוה בין גבו קרקע בין גבו מעות. ועוד שהשבח שהשביחו נכסים מעצמן, כגון חפורא והוו שובלי שלפופי והוו תמרי, שנחלקו עליהם רבי ורבנן, כלומר [דלרבי] לא חשיב ראוי ולרבנן חשיב ראוי ואין הבכור נוטל פי שנים, ופסק רבא לעיל דאסור לעשות כרבי ואם עשה עשוי, ורב פפא דתלמידי דרבא כרביה סבירא ליה, לפיכך פירש רב פפא שאינו נוטל במלוה, דהא ראויה גמורה היא, משום דלא איתה ברשותיה דאב, אבל באינך דברשותיה הוו לא אמר שאינו נוטל, דאם עשה כרבי (כר' נתן לו) מה שעשה עשוי. וכן פסק ר"ח ז"ל כדרבא דאם עשה עשוי, ורב פפא לא לפליג עליה, דתלמידיה [הוה] כדאמרינן.

כבר ביארנו שאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק הוזכר כאן מעשה באחד שצוה נכסי לזקנתי ואחריה ליורשיה והיתה לה בת נשואה ומתה הבת בחיי הזקנה ובחיי הבעל וכשמתה הזקנה תבעה הבעל אותם הנכסים והופקע מהם מדין ראוי שכל האומר אחריך אינו כמעכשו שתהא הבת נדונת כמוחזקת הא אם היה יורש לזאת הבת יורשין אותם הנכסים שכל היורשים מחמת קורבה יורשין בראוי וכל האומר אחריה ליורשיה הוא הדין ליורשי יורשיה וכן למדנו שאלו היה כאן מעכשו היו יורשי הזקנה נידונין כמוחזקין והיה הבעל זוכה בהן וכן לענין מה שתלוי בטעם זה גם כן והוא אם הראשון יורד ומוכר אם לאו הואיל והאומר אחריך אינו כאומר מעכשו הלכה יורד ומוכר ואין לשני אלא מה ששייר ראשון וכמו שאמרו כאן דאי קדמה סבתא וזבינה זבינה זביני ואם אמר מעכשו אין לראשון אלא פירות:

יש שואלין מה הוצרך לומר ואחריה ליורשיה הרי משאמר נכסאי לסבתא ממילא הוחלטו בידה להיות יורשיה יורשין אחריה ואי אפשר לומר שאם מכרה הזקנה יהו יורשיה מוציאין מידי הלקוחות שהרי פסקנו יורד הראשון ומוכר ושמא מהנה לעכבה לכתחלה וכמו שיתבאר למטה ומ"מ הרי לשון זה מועיל לגדולה הימנה והוא שכתבו בה גדולי המפרשים שאם מתה הזקנה והחזיקה זו בנכסים אם באו בעלי חוב של זקנה להוציא מידה אף היא אומרת שלא מכח אמה היא מחזקת בהם אלא מכח המתנה ולמדנו שאע"פ שאם מכר מכר אם לוה מיהא אין מוציאין מיד האחרון וכן מועיל שלא תוכל להניחה במתנת שכיב מרע לאחרים:

כבר ביארנו שאלו היה יורש לזו הבת הוא יורשן ולא יורשי הזקנה ר"ל שהבן היה יורשן מכח הנותן ולא מכח הזקנה והוא ענין מה שאמרו לירתה ואפילו לירתי ירתה שנמצאו יורשי יורשיה יורשים מכח המוריש הראשון מעתה צריך לבאר שהרי אמרו בפרק זה נכסי לך ואחריך לפלני מת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי ראשון ולא ליורשי שני לדעת רשב"ג שהלכה כמותו פירשו בה מפני שנאמר בה ואחריך של שני לשלישי שנמצא שהפקיע מהם יורשי שני אבל אם מת שלישי בחיי שני כיון שיורשי שלישי ראויים לירש הם יורשים וכן אם אין שם שלישי ומת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי שני ויש אומרים שאפילו מת שני בחיי ראשון אם יש שם השלישי או יורשיו אין אומרים יחזרו הנכסים ליורשי הראשון אלא לשלישי או ליורשיו ובתוספתא אמרו תנו שדה פלני לפלני ואם מת תנוהו לפלוני ואם מת תנוהו לפלני וכו' הראשון אוכל פירות ואם מת ינתנו לשני השני אוכל פירות ואם מת ינתנו לשלישי מת שני עד שלא ימות ראשון ראשון אוכל פירות ואם מת ינתנו לשלישי ולא נאמר למטה יחזרו ליורשי ראשון אלא בשאין שלישי ואע"פ שבסוף התוספתא אמרו מת שלישי עד שלא ימות שני שני אוכל פירות מת יחזרו ליורשי נותן ולדעת ר' וממילא לרשב"ג יחזרו ליורשי שני אפשר בשאין שם יורשי שלישי ויש אומרים שבריתא האמורה למטה פירושה יחזרו ליורשי ראשון אפילו בשיש שם שלישי ודוקא באחריך ומה שאמרו בתוספתא מת שני ינתנו לשלישי בלשון אם מת שכל שאמר אחריו של שני לשלישי לא זכר את השלישי אלא לאחר השני וכן נראה מתלמוד המערב שבפרק הכותב שאמרו שם נכסי לפלני ואם מת לפלני מת שני בחיי ראשון מכיון שלא זכה השני שלא זכה השלישי ואמר ליה כך פירשה ר' אושעיא נכסי לפלני ואחריו לפלני מכיון שלא זכה השני לא זכה השלישי ואע"פ שבמעשה זה נאמר לשון אחריך אלו אמר ובתרה לברתה הכי נמי שלא זכו יורשי הבת מכח הבת אלא מכח הזקנה אם היו שם יוצאי ירכה של בת אבל מאחר שאמר לירתה יורשי היורשים בכלל היורשים הם ויש שמחזיקין תוספתא זו במשבשת וכבר נתבלבלו בה המפרשים הרבה ולא נתבררה להם כהוגן:

זה שכתבנו בשמועת האומר אחריך כאומר מעכשו שאינה הלכה גדולי הראשונים שבקטלונייאה נחלקו בה לומר שלא נדחית אלא לענין שאם קדמה הזקנה ומכרה מכרה אבל מ"מ כל שלא מכרה מוחזק הוא מעכשו אלא שמאחר שאם מכרה מכרה לענין בעל הוה ליה ראוי הא אם נתן בלשון אחריה והתנה על מנת שלא תמכור הרי הוא מוחזק ובעל יורש כאלו היה שם מעכשו ואף הם כתבו חדוש אחר שאף במעכשו אם קדמה ומכרה זבינה זביני ואין מדמין אותה לכותב נכסיו לבנו לאחר מותו שהבן מוציא מיד הלקוחות שבזו כבר קנה הגוף מהיום אבל זה כשהקנה לראשון אף הגוף הקנהו וזה שאמר אחריך מעכשו לפלני פירושו כשתרד בנכסים שישייר לך הראשון קנה לך מהיום והדברים זרים ויש גורסין בשמועה זו ובתרה לירתאי והקשו בה היאך נאמר בזו שאם קדמה ומכרה והלא אמרו למטה בשמועת ההיא איתתא דהוה לה דיקלא בארעא דרב ביבי לא אמר רשב"ג אלא באחר אבל אם שייר לעצמו לא כגון זו של רב ביבי שלא קנאו אלא בחייו ואחריו היה חוזר למוכרת עצמה וכל ליורשיה כעצמה דמי ושמא בנו כאחר דמי וחכמי הדורות שלפנינו כתבו כן שלא אמרוה שם אלא שלא קנאו לכל ימי חייו ואחריו חוזר לה הא אלו אמרה ואחריה ליורשי אם מכר מכר ואין חלוק בין ליורשיו בין לאחר וגדולי המחברים פירשו בדברי רשב"ג לא אמר רשב"ג אלא לאחר פירוש שמכרו לאחר אבל מכרו לעצמו ר"ל לבנו או לראוי לירשו לא עשה כלום והרי הוא כמי שלא מכר ולא יראה כן שאם כן היאך קורא זה לעצמו ואם בבנו קטן ומפני שאוכל פירות מעתה בנו גדול מאי ואף גדולי המגיהים תמהו בה מצד אחר:

נפתח בגדולים רבי ור"ש שהן היו תנאין. ונסתיים בקטנים. רב ענן ורב הונא דאינון אמוראין:

אמר רב פפא הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות ובמלוה שעמו פליגי ואית דגרסי פליגי:

הא דאמר ר"פ הילכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה דש"מ דמלוה ראויה מסתברא לן דדוקא לענין בכור הוא דהוי ראוי משום דמתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דמטי לידיה אף חלק בכורה עד דאתא לידיה אבל לענין בעל וכתובת אשה מלוה מוחזקת הוא ובעל ירית לה וכתובה גביא מינה תדע דגרסינן בפ' האשה שנפלו לה נכסים (כתובות דף פ"א ע"ב) תניא הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם לא יאמר יבם הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין אותו מידו והדבר ידוע שמשום כתובה שיש לה על אחיו הוא שמוציאין אותו מידו מכלל דמלוה מוחזקת היא ומשתעבדא לב"ח ואליבא דר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה כדמוקים לה בכתובות אבל לרבנן לא וכיון דתקינו רבנן בתראי האי דינא לבעל חוב למגבא ממטלטלי מדרבי מאיר נשמע לרבנן בתראי לאו מי אמר רבי מאיר מטלטלי משתעבדי לכתובה וקאמר דמלוה משתעבדא נמי לכתובת אשה כשאר מטלטלי דאי סלקא דעתך מלוה ראויה היא ולא משתעבדא לכתובה לענין יבם אמאי מוציאין אותה מידו נהי דקסבר רבי מאיר מטלטלי משתעבדי לבעל חוב ולכתובה תיפוק לי' דמלוה ראויה היא ואין אשה גובה כתובתה מן הראוי אלא לאו שמע מינה מלוה מוחזקת היא ודינה כדין מטלטלין דגביא כתובה מינה ואם נפשך לומר דילמא שאני התם לענין יבמה דאכתי לא חיילא עלה גביית כתובה במיתת הבעל משום דשומרת יבם היא וכי אמרינן אין אשה גובה כתובתה מן הראוי היכא דהויא ראוי בעידנא דחיילא עלה כתובתה למגבי אבל יבמה כיון דבמיתת הבעל אכתי לא חיילא עלה כתובתה למגבי כמאן דאיתיה לבעל מחיים דמי והוה ליה דין האי מלוה כדין כל ממון שהניח הבעל ומשום הכי מוציאין אותה מידו דהא ממון בעלה הוא וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות דכיון דילקח בו קרקע כי קא מיית יבם דחיילא עלה גביית כתובתה מוחזקת היא דהא לקחו בה קרקע הא תנן בהדיא בפרק הכותב לאשתו (שם דף פ"ד ע"ב) מי שמת והניח אלמנה ויורשים ובעל חוב והיה לו מלוה או פקדון ביד אחרים רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהם. רבי עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשים וכו'. וטעמא דרבי עקיבא דאמר ינתנו ליורשי' משום דמטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי ורבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן קסבר אע"ג דמטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי כיון דאכתי לא מטי לידייהו דיורשין דהא בידא דאחרים הן ינתנו לכושל שבהן וממילא שמעת דהאידנא דתקינו רבנן למיגבא מממלטלי איסתלקו להו יורשין מהכא ואי איכא בעל חוב וכתובת אשה ינתנו לכושל שבהן שהוא בעל חוב ואי ליכא אלא כתובת אשה בלחוד ינתנו לכתובת אשה דדייקינן טעמא דאיכא בעל חוב וכתובת אשה הוא דינתנו לב"ח ולא לכתובת אשה הא ליכא אלא כתובת אשה ינתנו לכתובת אשה. הא למדת בפי' דמלוה מוחזקת היא ומשתעבדת לכתובת אשה ומדלענין כתובת אשה מלוה מוחזקת היא לענין בעל נמי מוחזקת היא וירית לה בעל ולענין בכור בלחוד הוא דאמרינן דאינו נוטל בה פי שנים משום דמתנה קרייה רחמנא. ודיקא נמי מדקאמר רב פפא הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה אלמא גבי בכור בלחוד הוא דאמרינן דאינו נוטל במלו' אבל לגבי בעל בראוי הוא דאינו נוטל כגון נכסי דאבא ומאי דדמי ליה אבל נוטל במלוה. וגרסינן בפרק שור שנגח (ב"ק דף מ"ב ע"ב) מה איש נזקיו ליורשיו אף אשתו נזקיה ליורשיה ולא לבעל ואקשינן וסבר ר"ע ירושה של הבעל לאו דאורייתא והתניא וירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו דברי רבי עקיבא ומהדרינן לא אמר רבי עקיבא אלא לענין כופר הואיל ואין משתלם אלא לאחר מיתה דהוה ליה ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ודייקינן ובנזקין לא והתניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל אין הבעל נותן ליורשיו אין האשה נותנת ליורשיה ואוקמה רבה בגרושה וכן אמר רב נחמן בגרושה. ודייקינן ולוקמה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דאמר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו ורב נחמן אמר גבו מעות יש לו גבו קרקע אין לו ומהדרינן הני מילי לטעמייהו דבני מערבא דסבירא להו כרבנן פי' דאמרי בכור אינו נוטל פי שנים אלא במאי דמטא לידיה דאב מחיים אבל במאי דלא אתיא לידיה דאב אף על גב דזכת' ביה והוה ממוני' לא שקיל איהו פי שנים דכתיב לתת לו מה מתנה עד דאתיא לידיה אף חלק בכורה עד דאתי לידי' וסביר' להו דנוטל פי שני' במלו' משום דמלוה כמאן דגבי' דמיא ואתא לידיה מחיים ועלה הוא דפליג בין גבו קרקע לגבו מעות אבל בעלמ' כר' כלומר אבל בעלמא לענין ירושת הבעל כר' סבירא לן דלית ליה ראוי אלא במאי דליכא ביה זכייה לאביו מחיים כלל כגון שמת אביו בחיי אבי אביו ואחר כך הה אבי אביו אי נמי כגון כופר דאינו משתלם אלא לאחר מיתה אבל מלוה דודאי ממוניה הוא מחיים ואף על גב דלא אתא לידיה מוחזקת היא ומשום הכי איצטריך רבה ורב נחמן לאוקמה לענין נזקין אין האשה נותנת ליורשיה בגרושה אבל בשאינה גרוש' כיון דזכתה בה מחיים אף על גב דלא אתיא לידה מוחזקת הויא וירית לה הבעל. הא למדת דלענין בכור בלחוד הוא דאינו נוטל פי שנים במלוה דסבירא לן כרבנן אבל בעלמא מלוה מוחזקת היא וירית לה בעל וכי היכי דירית לה בעל כתובה נמי גביא מינה. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק מי שמת בענין האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב וחזרה שושבינות חזרה לאמצע שמואל אמר הכא ביבם עסקינן דהוי ליה ראוי ואין היבם נוטל בראוי כבמוחזק ידש"מ דהא שושבינות כענין מלוה הוא וקאמר דראוי הוא ולא מוחזק. שתי תשובות יש לנו לדחות זו הקושיא חדא דשאני שושבינות ממלוה דאילו מלוה כי קא יהיב לה מעיקרא ודאי למפרע קיימא ואתיא לידי פרעון כדמטי זימנא אבל שושבינות מי איכא למימר בודאי דאתי לידי פרעון דילמא מית משלח מקמי דלנסוב האיך שנשתלחה לו אי נמי מיית האיך דנשתלחה לו מיקמי דלנסיב דלא אתי לידי פרעון כלל. ואף על גב דהא אוקימנא בששמח עמו שבעת ימי המשתה ואחר כך מת דהא קיימא ליה לפירעון מקמי דלימות אפילו הכי כיון דבעידנא דשדר לה לשושבינות לא ידעי' אי אתיא לידי פרעון אי לא אתיא אההיא עידנא שהיא כעין עונת ההלואה הוא דסמכינן וביה הוא דמשגחינן אבל מאי דאתיליד בתר הכין כיון דלאו עונת ההלואה היא ולאו פרעון איפרע ביה כמאן דליתיה דמי ולא סמכינן עליה ולא משגחינן ביה. ועוד דאי נמי אמרת דמכי שמח עמו ז' ימי המשתה קיימא לפרעון מקמי דלימות והויא ליה כמלוה אכתי ליכא למגמר מינה לירושה וכתובת אשה דמלוה ראויה היא דאית לן למימר שאני יבם דבכור קרייה רחמנא וכי היכי דלענין בכורה מלוה ראויה היא ולא מוחזקת הכי נמי לענין יבם אבל לעולם לענין ירושת הבעל וכתובת אשה איכא למימר דמוחזקת הויא וכדבררינן. הכי איסתבר לן בהאי ענינא כפום מאי דמתחזי מהני' מתני' ושמעתת' אבל רבי' הרב זצ"ל הוה סבירא ליה בכולהו ענייני דמלוה ראויה היא בין לבכור בין לירושת הבעל וכתובת אשה. וגם רבי' חננאל ז"ל הכין כתב בפירוש דיליה ואנן נמי חיישינן להו ואכתי לא עבידנא בה עובדא. ולהאי סברא דילן לא תימא הני מילי במלוה דמטא זימנה למגבה מקמי דלימות דומיא דניזקין הוא דאמרינן מוחזקת היא אבל היכא דמית ליה מלוה מקמי דלימטי זמנא למגבא ראויה היא דומיא דכופר אלא לא שנא מטא זמנה למגבא ולא שנא לא מטא זמנה למגבא מלוה מוחזקת היא וירית לה בעל וכתובה גביא מינה. וכי תימא מאי שנא מכופר שאני כופר הואיל ולאו בר תשלומין הוא מחיים כלל ולא עוד אלא חיוב ממון נמי ליכא מחיים דהא מיתה הוא דמחייבא ליה לכופר ומשום הכי הוה ראוי אבל מלוה כיון דעיקר חיוב ממון הא איתיה מחיים ולא עוד אלא דלענין תשלומין נמי בר תשלומין מחיים היא דהא אילו הויא ליה מלוה בחיים עד דמטי זימנה למגבא הוה משתלם ליה אף על גב דמית ליה מקמי דלימטי זמניה למיגבא מוחזקת היא ובעל ירית לה וכתובה גביא מינה. ואם תאמר והא מעשה דסבתא דאף על גב דאילו שכיבא סבתא בחיי ברתא הויא זכיא ברתא בהנהו נכסי וכיון דשכיבא בחיי סבתא אמרינן דראוי הוה ולא ירית לה בעל הכי נמי לענין מלוה אף על גב דאילו מטא זימנה למיגבא בחיי דמלוה הוה גבי לה כיון דשכיב מקמי מלמטי זמנה למיגבה תהוה ראוי ההוא נמי לא דמי דאילו התם כיון דבתרה לירתאי קאמר ואי קדמא סבתא וזבינא זבינה זביני אשתכח דבחיי סבתא לית לה לברתא זכייה בהנהו נכסי כלל כדבררינן לעיל אבל הכא לענין מלוה אף על גב דאכתי לא מטא זימנה למיגבא לענין תשלומין בלחוד הוא דלא מטא זימנה אבל עיקר חיוב ממון מיהא הא איתיה מחיים דהא מעיקר זמן ההלואה אשתעבדו להו נכסי. כללא דמילתא להאי סברא דילן לענין ירושת הבעל וכתובת אשה לא אמרי' ראוי אלא במאי דליכא זכייה מחיים בההוא ממון כלל כגון כופר דלא משתלם אלא לאחר מיתה וכגון ירושה שנפלה לו ליורש בקבר דלא זכה בה מחיים כלל וכגון מעשה דסבתא דלא הוה לה לברתא זכייה בהנהו נכסי כלל. אבל מלוה דעיקר חיוב ממון הא איתיה מחיים דהא ודאי ממונא דמלוה הוא ומעיקר זמן המלוה אשתעבדו להו נכסי דלוה בההיא מלוה לא מיבעיא היכא דמטא זמנה בחיי מלוה למגבא ולא גבייה דהא ודאי מוחזקת היא אלא אף על גב דלא מטא זמנה למגבא אלא בתר דשכיב מלוה כיון דעיקר חיוב ממון הא איתיה מחיים ומעיקר זמן המלוה אשתעבדו ליה נכסי דלוה בההיא הלואה ולא עוד אפילו לענין תשלומין נמי בר תשלומין מחיים הוא דהא אילו הוה בחיים עד דמטי זמנה למגבא הוה משתלם לה מוחזקת היא ובעל ירית לה וכתובה גביא מיניה. אלא מיהו מסתברא לן דדוקא מלוה בשטר דאיכא שעבוד נכסי דקא משתעבדי נכסי דיליה מחיים אבל מלוה על פה דליכא שעבוד נכסי אי מטי זמנה למגבא מחיים הויא מוחזקת דילפי' לה מניזקין דאשה דתני' אין האשה נותנת ליורשיה ואוקימנא בגרושה טעמא דגרושה הא לא גרושה בעל ירית לה ואף על גב דכמלוה על פה היא ואי לא מטא זימנה מחיים כיון דליכא שעבוד נכסי ואי קדים ליה וזבין זביניה זביני הא ליכא זכייה מחיים והוה ליה ראוי ולא מוחזק. והא דאמרינן לענין בכור דאינו נוטל פי שנים במלוה כלל לא מפלגינן בין היכא דמטא זמנה למגבא מחיים להיכא דלא מטא זמנא למגבא דוקא מלוה דליתא משכנתא אבל מלוה דאיתא משכנתא בהא נמי איכא לאפלוגי בה לאידך גיסא דאי מטא זמנה למגבא מחיים הויא כמלוה גרידתא בלי משכנתא ואין הבכור נוטל בה פי שנים ואי לא מטא זמנה למגבא מחיים אלא לאחר מיתה כיון דבעידנא דמית אכתי לא מטא זמנה ואי בעי בעל קרקע לסלוקי אכתי לא הוה יכיל למיסלקיה עד משלם זמניה כקרקע דמי והבכור נוטל בה פי שנים דילפינן לה להאי מילתא מההיא דגרסינן באיזהו נשך (מציעא דף ס"ז ע"ב) אמר רב פפא האי משכנתא באתרא דמסלקי אין ב"ח גובה ממנה ואין הבכור נוטל בה פי שנים ושביעית משמטת' ובאתרא דלא מסלקי בעל חוב גובה ממנה והבכור נוטל בה פי שנים ואין שביעית משמטתה אלמא כיון דלא מסלקי עד משלם שני משכנתא כיון דלא מטא זמניה לסלוקי קרקע הוא ולא מלוה ובכור נוטל בה פי שנים:

הא דאמר רב פפא ובמלוה שעמו פליגי פירש בה הרב רבינו ז"ל בהלכות דיליה תרי פירושי ופירוש בתרא מסתבר מפירושא קמא:

צא. ההוא דאמר להו נכסי לסבתא ובתרה לירתה הויא לה ברתא דהוה נסיבא ושכיבא בחיי סבתא בתר דשכיבא סבתא אתא בעל קא תבע אמר רב הונא לירתה ואפי' לירתי ירתה ורב ענן אמר לירתה ולא לירתי ירתה. ומשכחת לה כגון דלא שבקא סבתא זרעה כלל (וקתני) [וקאתי] בעל לאפוקי כוליה מחמת איתתיה משאר יורשין. אי נמי כגון דשבקא בנאתא אחרניאתא וקא תבע חולקא כחדא מיניהי. דאי שבקא סבתא ברא או זרעה דאתי מברה כי קא לא שכיבא ברתה נמי לית ליה לבעל ולא מידי, דבתרה לירתה אמר וברתא במקום ברא לא ירתה. על כרחיך לא משכחת לה לפלוגתיהו אלא כגון דלא שבקא בן ולא יוצאי ירכו של בן. רב הונא סבר לירתה ואפילו לירתי ירתה, ובעל כיון דיורש את אשתו ירתי ירתה הוא. ורב ענן אמר לירתה ולא לירתי ירתה ולית ליה לבעל ולא מידי.

שלחו מתם הלכתא כותיה דרב ענן ולא מטעמיה. הלכתא כותיה, דבעל לא ירית כי האי גוונא, ולא מטעמיה, דאי אית לה להאי ברתא ברא הכי נמי דירית דסבירא לן לירתה ואפי' לירתי ירתה, אלא הכא היינו טעמא דלא ירית בעל משום דהוה ליה ראוי לגבי ברתה ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. ואין צריך לומר גבי בכור דכי האי גוונא ראוי הוא. ומתמהינן מכלל דרב הונא סבר בעל נוטל בראוי כבמוחזק. והא מתניתין בהדיא תנן בבכורות דלא שקיל. א"ר אלעזר דבר זה נפתח בגדולים ונסתם בקטנים כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי. כלומר מודי רב הונא דאין הבעל נוטל בראוי, והכא היינו טעמא דסבירא ליה דשקיל, (וקסבר) [דקסבר] כל האומר אחריך לפלוני כאומר אחריך מעכשיו לפלוני דמי, דלא יכיל ראשון לזבוני, ואי מזבין אתי שני לאחר מיתת ראשון ומפיק מלקוחות, ואשתכח דהוה ליה מוחזק לשני. ובני מערבא סברי אחריך לאו כמעכשיו דמי, ואי זאבין ראשון לא מצי שני למטרף לקוחות. הילכך אע"ג דלא זבין נמי הוה ליה ראוי לגבי שני, ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. ומאי דבר זה נפתח בגדולים, עיקר האי דינא דאפליגו ביה רב הונא ובני מערבא, לענין האומר נכסי לך ואחריך לפלוני אי כאומר מעכשיו דמי ואי לא, נפתח בגדולים, מחלוקת רבי ורשב"ג דאיפליגו בה בברייתא היכא דמוכר ראשון אי אתי שני וטריף ואי לא כדבעינן למימר קמן. ונסתם בקטנים, מחלוקת רב הונא ובני מערבא דאיפלגו בה בשמעתין בכל האומר אחריך אי כאומר מעכשיו דמי ואי לא כדפרישנא.

אמר רבא מסתבר טעמיהו דבני מערבא דאמרי אחריך ראוי הוא, דהא אי קדים סבתא וזבינא זבינה זביני. ומפקעה להו לנכסי מברתה, דקימא לן כרשב"ג אין לשני אלא מה ששייר ראשון, הילכך הוו להו ראוי לגבי ברתה, ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. וכן הלכה:

צב. ושמעינן מינה דהילכתא כרשב"ג דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון:

צג. ושמעינן נמי דאלו אמר נכסי לסבתא ובתרה מעכשיו לירתה, מוחזקין הוו וירית לה בעל. ממאי, מדאוקימנא לטעמיה דרב הונא משום דקסבר אחריך כמעכשיו דמי, ובני מערבא סברי דלאו מעכשיו דמי, מכלל דאי אמר מעכשיו דכולי עלמא מודו דמוחזקין הוו לגבי בעל. והוא הדין לגבי בכור. ואגב ארחיך ש"מ דאי זבין ראשון, אתי שני וטריף לקוחות, דכיון דאמר ליה מעכשיו קנא ליה גופא מעכשיו ופירא לאחר מיתת ראשון. ובהא אפילו רשב"ג מודי:

(כז) ניכסיי לסבתא ובתרה לירתאי הו"ל ברתא כו' ובכל הספרי' כתוב ובתרה לירתה הוה ליה ברתא וטעות גדול היא:

(כח) אמר רב הונא לירתאי ואפילו לירתי ירתאי פי' עד כאן לא אמר ר"ה הכי אלא משום דלירתאי משמע גם ירתי ירתאי אבל אילו אמר בפירוש ובתרה לבתי ומתה הבת בחיי הזקנה אין הנכסים ליורשי הבת ואפילו אית לה ברא כדבעי' למימר לקמן. נכסיי לך ואחריך לפלוני ומת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון ורב ענן סבר דכך הוא כשאמר לירתאי כאלו אמר בפירוש לבתי ולאו ירתי ירתאי בכלל הילכך השתא דשכיבא הבת אין הנכסים ליורשי' אפילו לבנה אלא ליורשי סבתא ושלחו מתם דהילכתא כרב ענן דבעל לא ירית ולאו מטעמי' דאי אית לה ברא ה"נ דירית דלירתאי גם לירתי ירתאי משמע אלא בעל משום דהו"ל ראוי ולא כר"ה דסבר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי שאינו כאומר מעכשיו אלא אין הבת זוכה אלא במיתת הסבתא וכבר במיתת הסבתא אין הבת בעולם. אבל אלו אמר לבת מעכשיו אחר מיתת הסבתא היתה זוכה למפרע מעכשיו ואפילו מתה בחיי הסבתא היה הבעל זוכה בנכסי' דאיגלאי מילתא דבחיי הבת זכה בגוף הנכסים אמר רבה מסתברא טעמא דבני מערבא דאי קדמה סבתא וזבנה זבינה זבוני פי' רבה ס"ל כר"י דאמרי' לקמן בפירקין אמר ר' יוחנן הלכה כר"ש ב"ג דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם קדם הראשון ומכר מה שמכר מכר דלא אמרי' כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אבל ר"ה דאמר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי ס"ל כר' דאמר לקמן נכסיי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר ואכל השני מוציא מיד הלקוחות אלמא כאלו מעכשיו הקנה לו גוף הנכסים דמי וכך פי' ר' יוסף בן מג"ש זצוק"ל דבר זה נפתח בגדולים זו היא חלוקת ר' ורשב"ג ונסתיים בקטנים זו חלוקת האמוראים והיא פתרון נראה מאוד שכמו שסבר ר' שאין הראשון יכול למכור מפני שמעכשיו הקנה אותם לאחריך כך הוא סובר ר"ה ולא הוו ראויין אלא מוחזקין לבת ולא כמו שפירש רבי' שמואל זצוק"ל גדולים קורא רב הונא וקטנים אמר ר' אלעזר על עצמו דר"א לגבי ר"ה לאו קטן הוה אלא ודאי גדולים הוא ר' וקטנים ר"ה. ומיהו אע"ג דסבר רבי דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי לאו לכל מילי דמי אלא לענין זה שלא יוכל הראשון למכור אבל אם מת שני בחיי ראשון לא זכו יורשי שני אלא יחזרו ליורשי נותן כדבעי' למימר לקמן אליבא דר' שאין השני קונה אלא לאחר מיתתו של ראשון. ולא דמי לכותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה שאפי' מת הבן בחיי האב יורשי הבן עומדין תחתיו. וה"נ איצטריך רב הונא למימר לירתאי ואפי' לירתי ירתאי. אבל אלו אמר ובתרה לבתי אפי' בני הבת לא היו יורשין. כיון שמתה הבת בחיי הזקנה שאין הבת קונה אלא במיתת הסבתא. ואלו אמר בפירוש מעכשיו. אפי' מתה הבת בחיי סבתא היו יורשים יורשי הבת. וגם בעל הבת הי' יורשה. וכן הכותב נכסיו לבתו מהיום ולאחר מיתה וניסת ומתה הבת בחיי האב הבעל יורשה ולא יקראו ראוי כיון דאמר מהיום. וקשיא לי במאי דאמר רבה דאי קדמה סבתא וזבנה זבונה זיבוני ממאי דאמרי' לקמן בפירקין ההיא איתתא דהוה לה דיקלי בארעא דרב ביבי בר אביי כל אימת דהות אזלה למיגרי' הוה קפיד עלה ואמר קא דיישית לארעאי. אקניתי' ליה כל שני חיי אקני' לבנו קטן. א"ל רב הונא ברי' דרב יהושע משום דאתון ממולאי אמריתן מילי ממוליאתא אפילו רשב"ג לא אמר אלא לאחר אבל לעצמו לא ופירש רבי' שמואל זצוק"ל אפילו רשב"ג לא קאמר דמה שמכר ראשון הוה מכור אלא כשאמר לו נכסיי לך ואחריך לפלוני אבל כשאמר ואחריך לעצמי כי הך אתתא דלא אקניתה לך אלא כל ימי חייך ורוצה היא שאחריך יחזור לה אפילו רשב"ג מודה דלא אקניא לך אלא פירות ומאי דאקני' לברך לא אהני מידי אלא פירו' כל ימי חייך וה"נ כיון דאמר ובתראי לירתאי הרי לעצמו אמר א"כ לא הקנה לסבתא אלא פירו' והיכי אמר רבה דאי קדמה סבתא וזבנה זיבונה זבוני ויש לתרץ דשני בין לירתאי בין לעצמו אבל דחוק נ"ל תירוץ זה ביותר והנכון בעיני לפרש ההיא דרב ביבי כמו מה שפירש רבי' חננאל זצוק"ל אפילו רשב"ג דאמר אם נתנ' במתנה מה שעשוי עשוי לא אמר אלא בזמן שהקנה לאחרים אבל לבנו לא דבנו כי עצמו דמי זה היא פתרון נאה ביותר ובנו קטן גרסינן דהוה כי גופו כיון דסמוך על שלחנו והו"ל כאלו לא יצאו הנכסים מרשותו אבל אם הי' מוכר או נותן לאחר ה"נ דמה שעשה עשוי שאין חילוק בין היכא דאמר אחריך לפלוני ובין היכא דאמר אחריך לי:

(כט) אמר רב פפא הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק פי' מפני שלא מצינו דבעל לא ירי' בראוי לא משנה ולא ברייתא ובפ' יש בכור לנחל' תנן הבכור נוטל פי שנים בניכסי האב ואינו נוטל פי שנים בניכסי האם ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונות ולא היבם וכולן אינן נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק כולהו תנן ובעל לא תנן ולא אמרי' לה לעיל אלא מימרא אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן אמר ר' ינאי אמר רבי ומטו בי' משמי' דריב"ק מנין לבעל שאינו נוטל בראוי כבמוחזק כו' להכי איצטריך לי' למיפסק הלכ' שאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות פי' ר"פ אתא למיפסק הלכה כרבנן שאין הבכור נוטל פי שנים לא במלוה ולא בשבח דאישתני כגון חפירי והוי שובלי שלופפא והוי תמרא והאי דנקט מלוה לאו למעוטי שבחא אלא משום רבותא דלא מבעיא שבחא דלא הוה בימי אבוהון דלא שקיל. אלא אפילו מלוה דהוה נמי בימי אבוהון לא שקיל ולאפוקי מבני מערבא דאמרי ע"כ לא פליגי רבנן אלא בשבחא. אבל מלוה כמאן דגביא דמיא. ואתא למימר כשמואל דאמר דפליגי רבנן נמי במלוה להכי נקט מלוה ולא נקיט שבחא. אי נמי משום דשבח הוא משנה שלימה בבכורות שאינו נוטל בשבח כדכתבית לעיל אבל דין המלוה לא תנן התם אי הוה ראוי אי לא להכי נקט מלוה וכל עיקרו של ר"פ לא בא אלא לפסוק הלכה כרבנן ולא כר' ולאשמועינן דאפילו במלוה נמי פליגי רבנן ואתי לאיפלוגי ר"פ על אמימר דדריש בכור נוטל פי שנים במלוה ואתי לאפלוגי נמי על הני אמוראי דלעיל. דאמרי עשה כר' עשה או מותר לעשות כרבי ופסק הילכתא כרבנן שאפילו במלוה אינו נוטל פי שנים וכ"ש בשבח. וכ"כ בה"ג אי שבק אבוהון הלואה אי נמי אישבחו ניכסי לאחר מיתת אבוהון לא שקיל פי שנים דאמר ר"פ הילכתא אין הבכור נוטל פי שנים לא במלוה ולא ברבית מ"ט כיון דבעידנא דשכיב אבוהון הלואה לא הוית גבי' ושבח ניכסי לא הוה בעינא בכל אשר ימצא לו וליכא. וראיתי שרבי' יצחק זצוק"ל מגמגם בתוספותיו אם פסק ר"פ גם בשבח וחלק על האמוראים דלעיל דפסקו הלכה כר'. ואינו נ"ל אלא כמו שכתבתי דנקט מלוה וכ"ש שבח. ולא איצטריך לי' למימר אלא מלוה ולאפוקי מבני מערבא. (ובין) [וכיון] דמלוה חשובה ראוי גבי בכור ה"ה נמי דחשיבא ראוי לגבי בעל שאם נפלו לה לאשה שטרות בירושה או אם הי' לה מעות והלוית אותם קודם שנישאת ולא הספיקה לגבותם עד שמתה אין הבעל יורש אותה המלוה. דכי היכי דבכור לא שקיל פי שנים במלוה דהויא ראוי הם ה"נ בעל. וכ"כ גם רב אחאי גאון זצוק"ל בפרשת פנחס. ברם צריך אלו היכא דנפלו לה מלוה בירושה בין מלוה בשטר בין מלוה ע"פ ומתה מיקמי דניגבייה בעל מירת לה לההיא מלוה אי לא ראוי היא ולא ירית לה או דילמא מוחזק הוא וירית לה. מי אמרי' כיון דנכסי ההוא יזופא משעבדין לה כי מוחזק דמיא. או דילמא כיון דמחוסרין גוביינא כראוי דמיא. ת"ש דאמר ר"פ הילכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה אלמא ראוי הוא ובעל נמי לא שקיל בראוי ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות ובמלוה שעמו פלגי קאמר מיהת אין הבכור נוטל במלוה אלמא ראוי הוא. וכך מוכיח נמי בפ' שור שנגח אליבא דרבנן דאין הבעל יורש את המלוה. מדמקשה תלמודא לרבה ור"נ ונוקמה רבה כגון שגבו מעות ור"נ כגון שגבו קרקע כדכתבית לעיל ש"מ דמלוה לאו בעל ירית לה אלא יורשי האשה וראיתי שרבי' יצחק [כתב] דדוקא בכור אינו נוטל במלוה אבל בעל שקיל דכי היכי דשקיל בעל שבחא שקול נמי מלוה. ואינו נ"ל דשבחא פשיטא ודאי דשקיל בעל דמכי מתה אשתו כל נכסי' הן לבעל ואין מי שיעכב על ידו. והילכך אם השביחו לעצמו השביחו. ולא דמי לבכור שהאחין מעכבין עלי' אבל המלוה כי היכי דחשיבי ראוי לגבי בכור הם ה"נ חשיבא ראוי לגבי בעל ואין לחלק ביניהם וכיון שהתלמוד כתב פסק הילכתא דר"פ בתר רבא ואמימר ש"מ דכך היא סברת התלמוד שהלכה כר"פ ולא כרבא ולא כאמימר:

לסבתא ובתרה לירתאי הויא ליה ברתא דנסיבת. כך גרס ר"ש ז"ל. קשיא לי דאם כן היכי קאמרינן דבעל לא ירית ומשום דכל האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי והאמר רבה מסתבר טעמייהו דבני מערבא דאי קדמה וזבנה זבינה זביני כלומר כרבן שמעון בן גמליאל דאמר נכסי לך ואחריך לפלוני ועמד הראשון ומכר ואכל אין לשני אלא מה ששייר ראשון והא דאמרינן לקמן בשילהי פירקין בעובדא דההיא איתתא דאקניה דיקלא לרב ביבי בר אביי כל שני חייה ואזיל איהו ואקנייה לבנו קטן אמר רב פפי משום דאתו ממולאי אמרי מילי מולייאתא אפילו רבן שמעון בן גמליאל לא אמר אלא לאחר אבל לעצמו לא כלומר כשאמר אחריך לפלוני אבל אחריך לעצמו לא דלא נתן לראשון אלא אכילת פירות בלבד ואם כן הכא נמי דקאמר אחריך ליורשי לא הוציא הנכסים מרשותו ומרשות יורשיו אלא בחיי סבתא שתאכל היא פירות הנכסים כל ימי חייה. ור"ש ז"ל בעצמו פירש כן שם ולולי שהרב ז"ל בעצמו פירש שם כן הייתי מתרץ לפי גירסתו שבכאן דהתם הכי פירושו הני מילי כשירד הראשון ומכר או נתן לאחר אבל כשנתן לעצמו לא ובנו כגופו דמי. וכן פירש שם רבינו חננאל ז"ל. וגירסת הגאונים ז"ל יפה מגירסתו כמו שאכתוב אלא שאני חוזר לפרש דברי השמועה על דרך גירסת הרב ז"ל.

אמר רב הונא לירתאי ואפילו לירתי ירתאי. כלומר וירית לה בעל דהוא יורש הבת שהיא יורשת של נותן דלא לירתאי שיהיו לי באותו שעה קאמר כגון אחיו או אביו שהם יורשים קאמר אלא לירתאי ואפילו לירתי ירתאי והנה הבעל יורש יורשיו שהיא הבת. ומיהו לאו למימרא דסבר רב הונא דנותן זה נתכוון לתת לבת שהיא יורשת שלו ולמי שהוא יורש שלו עכשיו דהוא ירתי ירתאי דאם כן אפילו למאן דאמר דהאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי היה הבעל יורש מכח מתנתו של שכיב מרע זה ואנן הא קאמרינן לקמן דטעמיה דרב הונא משום דקסבר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אלא רב הונא הכי קאמר הא דקאמר לירתאי לאו לירתאי שיהיו באותו העת שתמות הסבתא קאמר אלא לירתאי ומהם ליורש היורש בהן כל הירושות וכיון שכן האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי וכבר הוחזקו הנכסים לבת והבעל יורש דמוחזקים הן לה והוא הדין אם אין לה בעל ויש לה בן או בת ויש לאותו שכיב מרע אב או אחים בשעת פטירת הזקנה יוצאי ירכה שלה קודמים לאחים ולאב. ורב ענן אמר לירתאי ולא לירתי ירתאי וכיון שמתה הבת יחזרו הנכסים ליורשי הזקנה ואפילו היו לה לבת בן או בת משום דסבירא ליה לרב ענן דהאומר בתרה לירתי כאומר נכסי לך ואחריך לפלוני שאם מת שני בחיי ראשון יחזרו הנכסים ליורשי ראשון וכתנא דברייתא דקתני לקמן נכסי לך ואחריך לפלוני ואחריו לפלוני מה שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון ולאו דוקא מת שני בחיי ראשון אלא הוא הדין למת שלישי בחיי שני וכדאיתא בתוספתא וסבירא ליה לרב ענן דאף על פי שאמר לירתאי כמאן דאמר לירתאי דמי וכיון שמתה הבת בחיי הזקנה אף על פי שיש בן לבת יחזרו הנכסים ליורשי הזקנה ולא ליורשי הבת ורב הונא דאמר לירתאי ואפילו לירתי ירתאי סבר דאפילו למאן דאמר מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון התם הוא דקאמר ואחריך לפלוני שהרי מת השני בחיי הראשון ולא זכה השני בנכסים כדי שיזכו יורשיו בהן אחר הראשון ושמא הוא הדין כאן אלו אמר ובתרא לבתי אבל בתרא לירתאי הרי הוא כמפרש ואחריך לבתי וליוצאי ירכה או לשאר היורשים שישארו בעת שתמות הזקנה ואפילו למאן דאמר האומר אחריך (לאו) כאומר מעכשיו דמי יחזרו הנכסים ליורשי הבת ואם אין לבת יוצאי ירכה יחזרו לשאר היורשים שלו דלירתי קאמר. והגאונים ז"ל גורסים ובתרה לירתה הוה לה ברתא דנסיבא. ואם תאמר כיון שהוא נותן לה וליורשיה למה לי למימר בתרה לירתה לימא סתם נכסי לסבתא וממילא נמי הוו בתרא לירתה. יש לומר דאינו רוצה שיירשו יורשי הזקנה מכח הזקנה אלא מכח מתנתה וזהו שאמר רב ענן לירתה ולא לירתה ירתי דכיון דהוה ליה ברתא באותה שעה הרי זה כמו שאמר ובתרה לבתה וכיון דשכיבא ברתא בחיי סבתא יחזרו נכסים ליורשי נותן וכאידך תנא דאמר לקמן יחזרו נכסים ליורשי נותן ואפילו הויא לה ברא לברתא דלא נתן אלא לירתה דהיינו ברתא ולא הספיקה הזקנה למות עד שמתה הבת והרי נכסים חוזרים ליורשי הנותן. ולית הלכתא כוותיה דאלו הוה ליה ברא לברתא ירית דלירתאי ואפילו לירתי ירתאי קאמר ואפילו נולד הבן לאחר מתנת הנותן לפי שהרי זה כאומר ואחר הסבתא אני נותן לבת וליורשי ואפילו לא היה בן לבת אחי הבת או שאר יורשים ממשפחת האב יורשים אותה ואין אומרים כל שמתה הבת בחיי הזקנה יחזרו הנכסים ליורשי הזקנה לפי שאין הבת יורשת אותה בקבר להנחיל האחים מן האב וכל זה מפני שאנו אומרים דלירתה אפילו לירתי ירתי ומכח מתנת הנותן אין זוכין דיורשי הבת יורשים בראוי כבמוחזק מה שאין כן בבעל ואפילו תמצא לומר באומר נכסי לך ואחריך לפלוני מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון הכא שאני דאמר לירתה ולא אמר לבתה אלא כאלו אומר ואפילו מתה הבת בחיי סבתא לא יחזרו ליורשי הסבתא אלא ליורשי יורשיה. ומה שאמרו דאלו הוה ליה ברא לברתא ירית הוא הדין והוא הטעם לשאר יורשי הבת ממשפחת אביה ולאו דוקא ברא אלא לרבותא נקט ברא משום דרב ענן דלדידיה אפילו ברא דברתא לא ירית דהוא יורש אפילו של סבתא לא ירש אלא יחזרו ליורשי נותן אבל לדידן לא שנא ברא ולא שנא שאר יורשי הבת. ועוד נפקא מינה בין נותן לסבתא סתם לנותן לה וליורשיה דאלו נותן לה סתם אלו עמדה היא ונתנה הנכסים במתנת שכיב מרע לאחר והניח את הבת אין לבת בהם כלום. ועכשיו שאמרה ואחריה ליורשיה אם נתנתם במתנת שכיב מרע לא עשתה ולא כלום ואפילו לרבן שמעון בן גמליאל כדאיתא לקמן. ועוד דעכשיו אינה רשאי למכור לכתחלה ואפילו לרבן שמעון בן גמליאל כדאיתא לקמן ואלו נתן לה סתם מוכרת ואפילו לכתחלה. ועוד שאם לותה הזקנה אין בעלי חוב נפרעים מנכסים אלו לאחריה ואלו נתנם לה סתם בעלי חוב באין ונפרעים מהם. כן נראה לי לפי גירסת הגאונים ז"ל. הרשב"א ז"ל.
והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: דנפקא מינה לרב הונא דאי לא אמר בתרה לירתי בעל לא ירית לה והשתא ירית לה דהכי קאמר ובתרה יהו מעכשיו לירתה ולדידן נמי דלית לן דרב הונא ואפילו אמר הכי בעל לא ירית לה נפקא מינה דאי לא אמר בתרה לירתה כיון שמתה הבת בחיי הסבתא ואין לה בן יורשי הסבתא יורשים הנכסים ולא יורשי הבת ממשפחת אביה לפי שאין הבן כשהוא בקבר יורש את אמו להנחיל למשפחת האב כדאמרינן לעיל אבל עכשיו דאמרה ובתרה לירתה אם אין לה בן יורשיה ממשפחת אביה יורשים אותה ולא מפקינן אלא מבעל משום דהוה ליה ראוי. וזה לפי שיטת קצת מן המפרשים שהם סוברים דלמסקנא דשמעתין קיימא לן דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי הלכך כל שאמר בתרה לירתה יורשיה ממשפחת אביה יורשים אותה. אבל לדעת הריא"ף ז"ל שהוא סובר ממסקנא האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי אף יורשיה ממשפחת אביה אין יורשים אותה. ובסמוך תראה דעתי בזה בסייעתא דשמיא. עד כאן.
וכן גריס הר"י ז"ל בעליות וזה לשונו: הכי גרסינן וכן הוא בכל ספרי ספרד ובהלכות הריא"ף ז"ל ובפירושי רבינו חננאל ז"ל נכסאי לסבתא ובתרה לירתה פירוש ליורש שיש לה עכשיו אני נותן נכסאי אחר מות הסבתא ואי אפשר לומר ובתרה לירתה ליורש שיהא לסבתא בשעת מיתתה דאם כן היכי אמר רב הונא לירתה אפילו לירתי ירתה ובעל נמי ירית נהי דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי מכל מקום יורשים שהם ראויין לירש הסבתא בשעת מיתתה כגון אחיה או אחי אביה קנו מעכשיו הנכסים דאלו בעל לאו יורש הסבתא הוא שאינו יורש נכסי אשתו אחר שמתה אשתו דאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק אלא ודאי זה שאמר ובתרה לירתה היינו ליורש שיש לה עכשיו דהיינו ברתה שהיתה עכשיו ראויה לירש אלו מתה הסבתא בחיי ברתה והרי זה כמו שאמר ובתרה לברתה. עד כאן.

אמר רב הונא לירתה ואפילו לירתי ירתה רב ענן אמר לירתה ולא לירתי ירתה. יש מי שפירש דפליגי בפירושא דהך ברייתא דתניא בפרקין לקמן נכסאי לך ואחריך לפלוני ואחריו לפלוני מת ראשון קנה שני מת שני קנה שלישי מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון ובהא פליגי דרב הונא דאמר לירתה ואפילו לירתי ירתה סבירא ליה דדוקא מת שני בחיי ראשון אמרינן דיחזרו נכסי ליורשי ראשון אבל מת שלישי בחיי שני זכו יורשיו והוא הדין במת שני בחיי ראשון כשאין אחריו אמר לפי שלא הקפיד הנותן אלא שלא יזכה אלא אחריו של שני או ראשון אבל מכיון שזכה ראשון זכה שני אף על פי שמת בחייו של ראשון להוריש ליורשיו ולפיכך אף על פי שמתה הבת ירית לה בעל. ורב ענן סבר דכי היכי דאמרינן במת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון הכי נמי בשאין אחריו אמר יחזרו ליורשי ראשון ומשום הכי לירתה ולא לירתי ירתה שהרי הוא כאלו אמר אחריה לברתה וכיון שלא הגיע ליד הבת לא זכו יורשיה אפילו היכא דאית ליה ברא לברתא אלא יורשים אחרים של זקנה יורשים אותה וכדאמרינן יחזרו נכסים ליורשי ראשון. ולפי פירושם זה למאי דקיימא לן כרב הונא דלירתה אפילו לירתי ירתה נקטינן דמת שני בחיי ראשון בשאין אחריו אחר זכו יורשיו. אבל הרב בעל המאור ו"ל כתב דמת שלישי בחיי שני יחזרו נכסי ליורשי שני כדין מת שני בחיי ראשון שהנכסים חוזרים ליורשי ראשון וכי קאמר רב הונא הכא לירתה אפילו לירתי ירתה היינו טעמא משום דירתי ירתה בכלל ירתה הם אבל היכא דאמר בפירוש לבתה או לשלישי אף על פי שאין אחריו אחר בכי הא ודאי אם מתו עד שלא הגיעו נכסים לידן אין יורשיהם יורשים אותה. ויש ראיה לדבריו מן התוספתא דתניא מת השלישי עד שלא מת השני השני אוכל פירות ואם מת יחזרו ליורשי נותן אלמא שאין יורשי שלישי זוכים בנכסים. ואף על פי ששנו שם ליורשי נותן ואנן סבירא לן ליורשי שני. לא קשיא דאתיא כרבי דאמר לקמן שאין לשנים הראשונים אלא פירות בלבד דלית ליה דאחריך מה שתשתייר אחריך קאמר אבל לרבן שמעון בן גמליאל דאית ליה דמה שתשתייר אחריך קאמר דאית להו לכולהו גוף ופירות וכדאיתא לקמן יחזרו נכסי ליורשי שני זהו דעת בעל המאור ז"ל. ומיהו אין לסמוך על תוספתא זו דפליגא בהדיא על גמרא דילן דקתני רישא מת שני בחיי ראשון ינתנו לשלישי ובגמרא דילן אמרינן יחזרו נכסים ליורשי ראשון. הר"ן ז"ל.
וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: רב ענן אמר לירתה ולא לירתי ירתה. סבירא ליה לרב ענן דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי דאי סבירא ליה כאומר מעכשיו ודאי יורשי הבת יורשים אותם הנכסים שהרי זכתה בהן הבת בחייה ודבר זה מוכרע הוא מן הדעת וכל שכן דשמעיה לרב הונא דאפילו בעל ירית משום דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי ומאן דפליג עליה דרב הונא לומר דאפילו שאר יורשי הבת לא ירתי לה ודאי היינו משום דסבירא ליה דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי ואשכחן בתוספתא כי היאך סברא דרב ענן דתניא האומר שדה פלונית לפלוני כו' מת השלישי עד שלא מת השני השני אוכל פירות ואם מת יחזרו ליורשי נותן שמעינן מינה דאף על פי שנתן לשלישי לו וליורשיו שהרי לא נתן אחריו לאמר אפילו הכי כיון שמת עד שלא זכה במתנה אין היורשים עומדים במקומו לזכות בה כיון שלא זכה בה מקבל המתנה עצמו בחייו. מיהו לענין הא דקתני יחזרו ליורשי נותן ודאי לא קיימא לן הכי אלא יחזרו ליורשי ראשון דתניא בשילהי פירקין נכסי לך ואחריך לפלוני ואחריך לפלוני מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון אף על פי שלא נתן לראשון אלא לפירות והכי נמי כשמת שלישי בחיי שני אמרינן יחזרו נכסים ליורשי שני ופלוגתא דתנאי הוא לקמן איכא למאן דאמר ליורשי נותן ואיכא למאן דאמר ליורשי ראשון וקיימא לן כמאן דאמר ליורשי ראשון ומילתיה דרב הונא דאמר לירתה ולירתי ירתה ודאי שלא כדברי זו התוספתא דודאי כי היכי דאמרינן דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי כן הדין באומר נכסי לך ואם מת לפלוני הוי כאומר ואם מת מעכשיו נכסי לפלוני ומוכחא סוגיין דלרב ענן כמו שאין יורשי הבת יורשים הנכסים כגון אחיה מאביה ואחי אביה גם יורשי סבתא אין יורשים אותה דאמרינן הלכתא כרב ענן כו' ולא מטעמיה דאמר דאי אית ליה ברא הכי נמי דירית אלמא לרב ענן אף על גב דאית ליה ברא לא ירית דיורשי סבתא אין יורשים נכסים אלו שהרי בן הבת יורש הסבתא הוא כיון שלא היו בנים לסבתא. ואם תאמר מאי שנא מהא דקיימא לן נכסי לך ואחריך לפלוני ואחריך לפלוני וכו' ומת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון הכי נמי הוה ליה למימר יחזרו נכסים ליורשי סבתא. יש לומר כיון שהדבר ידוע שהבת יורשת הסבתא אם תמות הסבתא בחיי הבת לא היה צריך לומר ובתרה לירתה אלא ודאי לפיכך אמר ובתרה לירתה לומר שלא תוריש הסבתא לברתה אלא תזכה הבת מכח מתנתו בלבד ואם לא תזכה הבת מכח מתנתה כיון שמתה הבת בחיי הסבתא לא תהא הסבתא מורישתם אלא יחזרו ליורשי נותן וסבירא ליה לרב ענן דאין לנו לומר דמשום הכי אמר ובתרה לירתה שאם תמות הבת בחיי סבתא שיהו יורשי הבת יורשים כגון אחי הבת מן האם או אחי אביה שאינן יורשי הסבתא כמו שפירשנו לדעת רב הונא אין לומר כן משום דסבירא ליה דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי הלכך כיון שלא זכתה הבת בחייה אין יורשיה עומדים במקומו לזכות במתנה. ולאו מטעמיה דאי אית ליה ברא הכי נמי דירית. כיון דקאמר דאי אית ליה ברא ירית משמע דאית להו לבני מערבא שהאומר אחריך לפלוני ומת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי שני דהא דתניא נכסי לך ואחריך לפלוני מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון שאני התם כיון דאמר ואחריך לשלישי לא נתכוון לתת לשני אלא פירות בחייו. וקשיא לי מאי איריא אי אית לה ברא לברתא הלא גם אחי אביה אם אין לה בנים יורשים אותה כיון שנתכוון לתת לה וליורשיה אף על פי שמתה קודם שיגיע הנכסים לידה ונחלה ממשמשת והולכת. ויש לפרש דאי אית לה ברא ירית לה מכח הסבתא וכדתניא מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון אבל אי לית לה ברא לברתא אין יורשי הבת יורשים הנכסים אלא יורשי הסבתא ומה שהוצרך לומר ובתרה לירתה כדי שלא תוכל הסבתא לתת לאחרים במתנת שכיב מרע וכדי שלא תוכל הסבתא למכרם לכתחלה ועל כרחך סבירי להו לבני מערבא אחריך לאו כאומר מעכשיו דמין דאי כאומר מעכשיו דמין ודאי אחי הבת ושאר יורשיה היו יורשים זכותו. וקשיא לי הא דאצטרכו בני מערבא למימר אלא היינו טעמא דבעל לא ירית משום דהוה ליה ראוי תיפוק ליה דבעל לאו יורש סבתא הוא וכי תימא אלו היה הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ודאי היה נחשב יורש הסבתא ועומד במקום בן הבת שהרי אם היינו אומרים שהבעל נוטל בראוי כבמוחזק היה שגוב יורש נכסי אשתו אף על פי שמתה בחיי מורישיה ולא היו אחי המוריש או שאר קרוביו יורשים אותו לפי שהיה שגוב עומד במקום אשתו לירש מורישיה אלמלא שאין הבעל נוטל בראוי הא ליתא דנהי שאם היה הבעל נוטל בראוי היה יורש את אבי אשתו אף על פי שמתה אשתו בחייו אבל את אשתו לא היה יורש כשאשתו בקבר לפי שלא היתה אשתו יורשת את אמה בקבר דקיימא לן שאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחים מן האב דמהאי טעמא אמרינן דאי אית לה ברא לברתא דוקא ירית אבל שאר קרובי הבת שאינם ממשפחת הסבתא לא ירתי ואם כן למה תירש הבת את אמה בקבר להנחיל לבעלה הלא יורשי האם שהם ממשפחתה ירשו. ונראה לי דעדיף ליה למנקט טעמא דאין הבעל נוטל בראוי משום דהא דקיימא לן דאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחים מן האב היא גופה לא אתיא לן אלא ממה שמצינו שאין הבעל יורש בראוי דתניא בסוף פרק מי שמת נאמרה הסבה בבן ונאמרה הסבה בבעל כו' פירוש אין הבעל יורש את אשתו כשהבעל בקבר ומה שאין הבעל יורש את אשתו כשהוא בקבר פירש רשב"ם ז"ל דנפקא לן מהא דחזינן מקראי דאין הבעל נוטל בראוי אלמא פקע דין שארו לענין ירושה הלכך הכי נמי אין הבעל יורש את אשתו דפקע דין שארו לאחר מיתה. מיהו אי אפשר להביא מגזרה שוה דנאמרה סבה בבן ובבעל שלא ירש הבן את אמו בראוי דהא דרשינן ואם אין לו בת עיין עלה דבן הבת יורש אותו נמצאת אומר שאם היה הבעל נוטל בראוי היה הבעל יורש את אשתו כשהבעל בקבר מגזרה שוה דסבה סבה נמצאת בהאי עובדא דסבתא שאין הבעל יורש נכסי הסבתא משני טעמים האחד משום דאין הבעל נוטל בראוי ואפילו בנכסי אבי אשתו ועוד משום דאין הבת יורשת את אמה בקבר להנחיל לאחים מן האב לפי שאינה ממשפחת אמה והוא הדין להנחיל לבעלה ומהאי טעמא לא היו יורשים קרובי הבת מאביה אי לית לה ברא לברתא לפי שאין הבת יורשת הסבתא בקבר להנחיל לאחים מן האב שאר קרובי הבת אלא יורשי הסבתא שהם ממשפחתה יורשים הנכסים. עד כאן.
וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו: הלכתא כוותיה דרב ענן שהנכסים לסבתא ולא מטעמיה דאלו הוה לה ברא ירית השתא דלית לה ברא בעל לא ירית וישארו הנכסים ביד הסבתא. ואם תאמר ואמאי ולירשו שאר יורשי הבת הראויין לירש. ויש לומר שהוא נתכוון להוציא הנכסים מידו ואם אין לה בנים יורשי הבת באים מכחו וכיון שנתכוון להוציא הממון מידו אין יורשיו יורשים מכחו. עד כאן.

דבר זה נפתח בגדולים כו'. פירוש והויא להו הני נכסי מוחזקים להאי ברתא בתר סבתא מההיא שעתא. פירוש דבר זה נמתח בגדולים כו' כלומר דבר זה שהוא כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי נחלקו בו מעיקרא התנאים שהם גדולים ונחלקו בו עכשיו האמוראים שהן לגבי התנאים קטנים והתנאים הם רבי ורבן שמעון בן גמליאל דגרסינן לקמן בפירקין תניא נכסי לך ואחריך לפלוני יורד ראשון ומוכר ואוכל ורבי שמעון בן גמליאל כו' ואוקימנא דבהא פליגי רבי סבר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי כו'. והאמוראים הם רב ענן ורב הונא דפליגי הכא ואף על גב דטעמיה דרב ענן הכא משום דסבירא ליה לירתי ולא לירתי ירתי הוא ולאו משום דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי נסתיים בקטנים קרינא ביה. ויש לפרש נפתח בגדולים ונסתיים בקטנים כלומר האי סברא דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי נפתח בגדולים שהוא רבי ונסתיים אחר כך בקטנים שהוא רב הונא בלי זכרון חלוקה לפי שיתכן שיאמר על יחיד בלשון רבים. הרא"ם ז"ל.

אמר רבה מסתבר טעמייהו דבני מערבא דאלו קדמה סבתא וזבנה זבינה זביני. תמיהא לי מה הוסיף רבה טענה על מה שאמר רבי אלעזר דהא ודאי רבה עמד על טעמו של רבי אלעזר שקודם לו היה וכיון שפירש רבי אלעזר דטעמייהו דבני מערבא משום דראוי לפי שכל האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי ולא זכה בגוף הנכסים ואין לשני במקום ראשון כלום היינו ממש דרבה. ומה בא להשמיענו. וסבור הייתי דרבה מוסיף על דבריהם ולומר מסתבר טעמייהו דראוי הוא לבעל לעולם ואפילו באומר אחריך מעכשיו לבת משום דכל האומר אחריך כאומר מה שישאר אחריך ואלו ירד ומכר אין לשני אלא מה ששייר ראשון אלא דנפקא מינה למת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי (שני) דהא מעכשיו אמר ליה אבל מכל מקום בעל אינו יורש לעולם דכיון דאלו עמדה הזקנה ומכרה. מה שעשתה עשוי אפילו לא מכרה מכל מקום אין חושבים אותן מוחזקים אלא ראוין ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. כן נראה לי. אלא שנראה מדברי הריא"ף ז"ל למטה בפלוגתא דרבי ורבי שמעון בן גמליאל דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו אם עמד ראשון ומכר ואכל השני מוציא מיד הלקוחות שלא נתן לראשון אלא אכילת פירות בלבד. ואפילו הכי הייתי אומר כסברא הראשונה (ולא) לדעת רבה אומר כן. ועוד צריך לי עיון. אחר כך מצאתי לי רב שמורי הרב ז"ל סבור כן דרבה אפילו למאן דאמר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אמרה וזה נראה עיקר. וכדי שלא ישתבש אדם בהלכה זו ללמוד ממנה לאותן שכותבין בשטרי מקח ומתנה לך וליורשך ולבאים מכחך שיהא הדין נוהג שם כדין שאמרו כאן אני כותב שלא נאמרו דברים אלו שבשמועה זו אלא באומר אחריך אבל באומר לך וליורשיך שופרא דשטרא הוא לומר שהמתנה או המכר לא יהא להם הפסק שאין כותבין למכור ולמשכן ולעשות כל חפצי נפשם ואין צורך כי אם לשופרא דשטרא בעלמא. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: אמר רבה מסתבר טעמייהו דבני מערבא דאי קדמה סבתא כו'. פירוש אף על גב דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אפילו הכי לא ירית בעל כיון שהסבתא יכולה להפקיע זכות הבת מעיקרו מנכסים הללו דלא קניא להו ברתא מעכשיו אלא היכא דירתינהו סבתא דאי קדמה סבתא וזבנה זבינה זביני דאי אפשר לומר דסבירא ליה לרבה דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי דאם כן למה הוצרך ליתן טעם למה שאין הבעל יורש כו'. ונראה בעיני דרבה פליג עלייהו דבני מערבא לענין שאר יורשי הבת כגון אחיה מאביה או אחי אביה דבני מערבא סבירי להו דלא ירתי לה מדקאמרינן דאי אית ליה ברא ירית דוקא ברא דירית מכח סבתא אבל יורשי הבת שאין יורשי הסבתא לא ירתי. ולרבה ודאי אף על גב דבעל לא ירית אבל שאר יורשי הבת יורשין אותה דכיון דסבירא ליה לרבה כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי הא איגלאי מילתא שזכתה בהן הבת כיון דיירתינהו סבתא הילכך יורשי הבת יורשין אותה ודבר זה הדעת מכריחו. ועוד אם איתא דסבירא ליה לרבה דשאר יורשי הבת אין יורשים נכסים הללו כסברא דבני מערבא אם כן למה הוצרך ליתן טעם למה שאין הבעל יורש הא ודאי פשיטא כיון שאין יורשי הבת יורשין דבעל לא ירית שהרי הבעל לאו יורש הסבתא הוא אלא יורש הבת ומקום דשאר יורשי הבת לא ירתי הבעל (לא כל שכן) שהרי יורשי הבת עדיפי מיניה שיורשן בראוי לבת כגון מלוה ונזקין וכופר. ושמא תאמר דרבה קא יהיב טעמא בין לבת בין לשאר יורשי הבת והכי פירושו מסתבר טעמייהו דבני מערבא דסבירי להו דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי דאי קדמה סבתא וזבנה זבינה זביני ואי באומר מעכשיו (לא) הוי זבינא זביני ומדינא דקיימא לן דאין לשני אלא מה ששייר ראשון בלבד למד רבה דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי הילכך לא זכתה הבת בנכסים כדי שתורישם לבעל או לשאר קרובים שאינן יורשי הסבתא. אי אפשר לפרש כן מדאקשי אביי לעיל על הא דאמר רבה גבו קרקע יש לו דהא את הוא דאמרת מסתבר טעמייהו דבני מערבא כו' ואם איתא דבהאי מעשה דסבתא אפילו שאר יורשי הבת אין יורשין מאי קא מקשה אהא דאמר רבה גבו קרקע יש לו התם במעשה דסבתא היינו טעמא דבעל לא ירית משום דיורשי הבת אין יורשין אלא יורשי הסבתא. הרי נתברר לך דלרבה יורשי הבת שאינם יורשי הסבתא יורשין מנכסים וטעמא דמילתא משום דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי וכבר זכתה הבת להורישם אלא דבעל לא ירית משום דהוה ליה ראוי כיון שיש ביד הסבתא להפקיע זכות הבת על ידי מכירה. ובני מערבא סברי דשאר יורשי הבת גם הם אינן יורשין דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי והכי קאמר רבה מסתבר לי טעמייהו דבני מערבא לענין בעל משום דאי קדמה סבתא וזבנה זבינה זביני אבל בני מערבא גופייהו טעמא דידהו משום דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי. ונמצאו דברים שכתבנו למעלה מכוונים דלא קשיא דבני מערבא דאמרו גבו קרקע יש לו אבני מערבא דאמרי במעשה דסבתא דבעל לא ירית דהתם היינו טעמא משום דאין יורשי הבת יורשין אלא יורשי הסבתא כגון בן הבת או אחי הסבתא כמו שביררנו והכרחנו מדברינו. אלא עלתה בידך קושיא על מה שפירש רבינו יעקב ז"ל דהיינו טעמא דאמר רב נחמן לעיל גבו קרקע אין לו משום דסבירא ליה דהיינו טעמא דבני מערבא במעשה דסבתא דאמרי בעל לא ירית משום דאי קדמה סבתא וזבנה זבינה זביני והוה ליה ראוי כיון דמשתכח בנכסי צד הפקעה ואי אפשר לומר כן דטעמייהו דבני מערבא משום דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי ואפילו שאר יורשי הבת לא ירתי אלא יורשי הסבתא.
שמעינן מסוגיא זו לפי הפירוש שכתבנו דשכיב מרע שאמר תנו לפלוני מנה ומת מקבל בחיי נותן אין נותנין ליורשיו דכיון דלא זכה בהם מקבל בחייו דאין מתנת שכיב מרע קונה עד לאחר גמר מיתה אין יורשין עומדין במקומו לזכות במתנה שלא זכה כההוא דאמר רב ענן לירתה ולא לירתי ירתה. ובני מערבא מודו ליה דיורשי הבת שאינן יורשי הסבתא אינן יורשין הנכסים כמו שפירשנו ורבה דפליג עליה וסבירא ליה דיורשי הבת שאינן יורשי הסבתא יורשין הנכסים היינו משום דסבירא ליה דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי ורב הונא דאמר לירתה ולירתי ירתה היינו משום דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי. והא דמסקינן בסוף פרק קמא דגיטין דהולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו כגון שמת מקבל בחיי נותן יחזרו למשלח מת משלח כו' ככתוב בהר"ן אלפסי שם. נראה בעיני דהיינו דוקא משום דזכה לשליח דכיון שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו הולד דשכיב מרע כזכי דמי וכיון דאיתיה למקבל בשעת מתן מצות הוי כמו שהגיעו לידו והרי זה כנפקד של מקבל ובודאי נותן ליורשיו והם זוכין במתנה כשימות הנותן מיהו בחיי הנותן ודאי לא זכה המקבל זכיה גמורה שלא יוכל הנותן לחזור בו אף על גב דהוי כמו שהגיעו המעות ליד המקבל שאין זיכוי מועיל בשכיב מרע שלא יוכל לחזור בו שלא היה זכוי אלא מחמת מיתה קנין וזכוי בעינן כדמוכח בפרק מי שמת. ומלישנא דקאמרינן התם הא דאיתיה למקבל בשעת מתן מעות ולא אמרינן דאיתיה למקבל בשעת צוואה משמע כמו שכתבנו דאי איתיה למקבל בשעה שאמר שכיב מרע הולך מנה זה לפלוני ומת מקבל קודם מתן מעות יחזרו ליורשי משלח שאין יורשי מקבל במקומו לזכות במתנה שלא זכה בה כלל והתם נמי אמרינן לה ולא אמרינן דהולך מנה לפלוני לו או ליורשיו משמע. והתוספתא שכתבנו למעלה מסייע לדבר זה דקתני מת שלישי בחיי שני יחזרו ליורשי נותן ועוד כאן לא אידחיא תוספתא זו ממסקנא דשמעתין דהכא דמשמע דיורשי בתרא יורשין הנכסים אלא משום דאומר אחריך לאומר מעכשיו דמי ובתוספתא סבירא ליה לאו כאומר מעכשיו דמי וכדרב ענן. והריא"ף ז"ל פירש דרבה סבירא ליה דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי ולפיכך אי קדמה סבתא וזבנה זבינה זביני דהיינו טעמא דרבי שמעון בן גמליאל כו'. ויש להקשות על פירושו כיון דסבירא ליה לרבה דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי למה הוצרך ליתן טעם למה שאין הבעל יורש פשיטא דראוי הוא ותדע לך דמלתא דפשיטא הוא דהא קא מקשה תלמודא להדיא מכלל דרב הונא סבר בעל נוטל בראוי אלמא כיון דסלקא דעתך דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי היה פשוט לבו דראוי הוא עד שהיינו מקשים להדיא כך. ועוד למה הוצרך רבה לפרש טעם זה הלא כבר נתפרש מדברי רבי אלעזר וכבר הקדמנו לך דאי אפשר לפרש דהכי קאמר מסתברא טעמייהו דבני מערבא דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי כו' דאם כן מאי קא מקשה אביי לרבה לעיל בהא דקאמר גבו קרקע אין לו והא את הוא דאמרת כו' מאי קושיא התם היינו טעמא לפי שאין יורשי הבת יורשין אלא יורשי הסבתא. הרי נמצאת למד גם לדברי הריא"ף ז"ל הא דרבה פליגי אדבני מערבא בשאר יורשי הבת וסבירא ליה דיורשי הבת שאינם יורשי הסבתא יורשים הנכסים אלא דבעל לא ירית משום דהוה ליה ראוי. ולפי דברי הרב ז"ל יש לדקדק דשכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני ומת מקבל בחיי נותן כיון דאיתא למקבל בשעת צוואה בנו עומד במקומו לזכות במתנה דהא בהאי עובדא דסבתא דסבירא ליה לרבה דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי ואפילו הכי יורשי הבת עומדין במקומה לזכות במתנה. ויש לחלק בדבר ולומר דכיון שמת הנותן בחיי הבת אף על פי שלא זכה עדיין בגוף הנכסים כבר נעשית צוואת שכיב מרע בירושה והבת או יורשיה זוכין בנכסים אחר הסבתא ומדרב ענן באחריך נשמע לדידן בדינא דמת מקבל בחיי נותן וכן הסברא מכרעת. ורשב"ם והרא"ם ז"ל גורסים מעשה דסבתא כך ההוא דאמר להו נכסאי לסבתא ובתרה לירתאי פירוש ובתרה לירתאי ליורש שהיה יורשו בשעת מיתתו הוה ושכיב מרע הוה והרי זה כאלו אומר ובתרה לבתי שהבת היתה יורשת ושלא הוה ליה בן כדקאמר הוה ליה ברתא כו' ואי אפשר לומר ובתרה לירתאי ליורשיו הראוין ליורשו באותו הזמן כלומר אחר שתמות הסבתא דאם כן היכי אמר רב הונא דבעל ירית והא לאו יורש דידיה הוא ונהי נמי דאית ליה לרב הונא דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי הוה ליה למימר דאחיו של נותן או בני אחיו שאין יורשיו אמר מות הסבתא יורשים נכסים אלו ואגלאי מילתא למפרע שהם קנו מעכשיו כיון שהן יורשיו אחר מיתת הסבתא לפי שכבר מתה בתו. ומסיק תלמודא ואזיל דרב הונא דאמר לירתאי ולירתי ירתאי ואפילו בעל ירית ולא הוי ראוי סבירא ליה דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי ורב ענן סבר לאו כאומר מעכשיו דמי וכיון שלא זכתה הבת בנכסים בחייה אין יורשיה עומדין במקומה לזכות בהם ולא פליג רב ענן אהא דאמרינן התם בשכיב מרע דהולך מנה לפלוני והלך ובקש אותו ולא מצאו יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו כיון דאיתיה למקבל בשעת מתן מעות אף על פי שמת בחיי נותן דהתם משום דהולך דשכיב מרע כזכה וכמו שפירשנו למעלה. מיהו בני מערבא דאמרי דאי אית ליה ברא לברתיה ירית אף על גב דאית להו דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי סבירי להו דיורשי מקבל מתנת שכיב מרע עומדים במקומו לזכות במתנה אף על פי שלא זכה בה המקבל בחייו. והא דתניא בתוספתא האומר שדה פלונית לפלוני ואם מת לפלוני כו' מת עד שלא ימות השני השני אוכל פירות ואם מת יחזרו ליורשי נותן דשכיב מרע שאין יורשי מקבל מתנה עומדים במקומו לזכות בה כיון שלא זכה בה בחייו ההוא כדרב ענן אתיא ולא כדרב הונא ודלא כבני מערבא. ואם תאמר לבני מערבא מאי שנא כי אית לה ברא לברתא דירית וכי לית לה לא ירתי שאר קרובי הנת כגון אחי אביה דמדקאמר דאי אית לה ברא לברתא ירית משמע דאי לית לה לא ירתי שאר יורשי הבת אלא יחזרו ליורשי סבתא. יש לומר לא נתכוון הנותן לתתם לבאים מכחו כמו שהם באים מכח בתו שלא נתכוון להוציא הנכסים מיד הסבתא כדי שיחזרו לו אלא כדי שתתנם לבתה או לבאים מכחה אבל אחיו או בני אחיו הרי מכחו הן באין אינם יורשים אותה אלא מחמתו שאנו מחזירין אותה הירושה מן הבת לאביה תחלה והוא מוריש בקבר לאחיו או לבני אחיו. וזה שהוצרכו בני מערבא לומר דבעלה היינו טעמא דלא ירית משום דהוה ליה ראוי דאי לא האי טעמא כיון שהבעל בא מכח האשה ולא מכח הנותן היה עומד במקום הבת לזכות בנכסים וזה הטעם דחוק והגירסא הראשונה שכתבנו היא הנמצאת בכל הספרים. ונראה לי גם לפי הגירסא הזאת על כרחין פליגי רבה ובני מערבא לענין שאר יורשי הבת כגון אחי אביה דלרבה ודאי כלהו ירתי לה כיון דסבירא ליה דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי מדאצטריך ליתן טעם למה שאין הבעל יורש משום דאי קדמה וזבנה כו' וכיון שזכתה הבת בחייה בנכסים ודאי הרי היא מורישתן לכל יורשיה כשאר נכסים שלה חוץ מן הבעל שאינו נוטל בראוי ובני מערבא סברי דשאר יורשין לא ירתי לה דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי. ותדע לך עוד דרבה ודאי פליג אדבני מערבא בשאר יורשי הבת דאי אמרת לרבה נמי לא ירתי לה אלמא אין הנכסים הללו ממון אצלה להורישה דאי ממון שלה הם ודאי אדם מוריש כל זכותו לכל יורשיו והרי האב לא התנה עליה בשום תנאי ושיור אלא ודאי סבירא ליה דלאו ממון שלה הוא להורישו והא דירית להו ברא דברתא לא מכח זכותה אלא מפני שדעת שכיב מרע כשנותן מתנה לאדם שיהא בנו של המקבל במקומו לזכות בה אם לא זכה בה המקבל בחייו הילכך בהאי עובדא דוקא אי אית ליה ברא לברתא אמרינן שנתכוון הנותן שיהא במקום הבת לזכות במתנת שכיב מרע זו אבל אי לית לה ברא אומדין דעתו שלא נתכוון שיעמדו אחיו במקום הבת לזכות במתנה שהרי הם באי כחו ובמקומו הם עומדין כמו במקומה והוא אינו מתכוון שיחזרו לו הנכסים וכיון שנמצאת אומר שאין הנכסים ממון אצל הבת להורישה למה הוצרך רבה ליתן טעם למה שאין הבעל יורש משום דאי קדמה סבתא כו' והלא אין הנכסים הללו ממון אצל הבת להורישו והא ודאי פשיטא שאין הבעל במקום האשה לזכות במתנה זו דכיון שאינו יורש בראוי אין עומד במקום האשה לזכות במקומה כמו שהיתה היא ראויה לזכות ולא היה צריך רבה בזה להאי טעמא דאי קדמה כו' ודבר זה פשוט הוא לכל מבין. עד כאן לשון הרב רבינו יונה זצ"ל בעליות.
והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: אמר רבה מסתבר טעמייהו דבני מערבא. דעת הריא"ף ז"ל דהיינו טעמא דזבינה זביני משום דסבירא ליה דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי והיינו טעמא נמי דרבי שמעון בן גמליאל וכו'. דייק מינה הרב ז"ל דאי אמר בפירוש אחריך מעכשיו לבתה דירית לה בעל. ולא מחוור דכיון דאמר רבה מסתבר טעמייהו דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבנה זבינה זביני משמע דלאוסופי אתא ולמימר דאף על גב דכל אומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אכתי ראוי הוא ולא ירית ליה בעל דאי טעמא דידיה משום דלאו כאומר מעכשיו דמי כו'. ועוד דבני מערבא כיון דיהבי טעמא למאי דלא ירית בעל משום דהוי ראוי מכלל דסבירי להו דשאר יורשים דידה שאינן יורשי הסבתא דהיינו קרובים מצד האב יורשים הנכסים דלא ממעטינן אלא בעל ומשום ראוי ואם איתא דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו האיך הם זוכין בנכסים שהרי הבת לא זכתה בנכסים עד לאחר מיתת סבתא ואין אדם יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב אלא ודאי אית להו דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי ולפיכך כיון שזכתה הבת בנכסים מעכשיו יורשים מצד אביה קמים תחתיה אבל בעל לא ירית משום דהוה ליה ראוי דאף על גב דהאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אי קדים וזבין זביניה זביני דמה שתשייר אחריך קאמר וקיימא לן הכי. זהו מה שהשיבו על הריא"ף ז"ל. ואני אומר אינה תשובה שלפי דבריו ז"ל שהוא סובר שהאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי אין הכי נמי שאין קרובי הבת מצד האב יורשים הנכסים דמכיון דהוה ליה ראוי משום דלאו כאומר מעכשיו דמי הוא הדין והוא הטעם שאין קרובי הבת יורשים הנכסים מטעם אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל להאחין מן האב אלא דכיון דבבעל קיימינן נקט טעמא דראוי דמתאמר ביה בכל דוכתא. ומיהו לישניה דרבה מוכח דאף על גב דכאומר מעכשיו דמי מקרי ראוי וכן כתבו הרב המאור ז"ל וה"ר יונה והרשב"א ז"ל. ולפי זה אפילו אמר בפירוש אחריך מעכשיו לבתה לא ירית לה בעלה ואי קדמה וזבנה זבינה זביני אלא אם כן נאמר דכיון דאמר מעכשיו ולא צריך לטפויי קאתי ולמימר שלא זכה ראשון אלא באכילת פירות בלבד דקיימא לן כרבי עקיבא דדייק לישנא יתירא. וכן כתב הרא"ה ז"ל. ולא נראה לי כן דכי דייקינן לישנא יתירה הני מילי במשייר מה שאינו צריך שיור דמשייר לא צריך לישנא יתירה דנכסים בחזקתן הן אבל לישנא יתירה דלגבי לוקח ומקבל מתנה לא דייקינן ליה למימר דלטפויי מילתא קאתי אלא שופרא דשטרא הוא לברר הדבר לפי שבכל דבר מסופק יד לוקח על התחתונה ודרכו של לוקח לפרש ביותר והיינו דאמרינן בסוף פרק המוכר את הבית אמר רב יהודה האי מאן דמזבן ארעא לחבריה צריך למכתב ליה קני לך דקלין ותאלין והוצין כו' וכמו שכתבתי שם בסייעתא דשמיא. עד כאן.

וזה לשון הרא"ם ז"ל: אמר רבה מסתברא טעמייהו דבני מערבא דהני נכסים לאו מוחזקין נינהו תדע דהא אי קדים סבתא וזבנה זבינה זביני מכלל דאחריך לאו כאומר מעכשיו דמי וכי אקני לה לסבתא בחייה גופא ופירא אקני לה אבל ברתא לא אקני לה מידי אלא גופא ולא פירא אלא לבתר דמית סבתא וכיון דשכיבא ברתא בחיי סבתא הוה ליה ראוי ולא ירית להו בעל כטעמייהו דבני מערבא והא דקא מייתי ראיה מיניה וקאמר דהא אי קדים סבתא וזבנה זבינה זביני דהא איפסקא הלכתא לקמן כרבי שמעון בן גמליאל דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון בלבד דאמרינן אמר רבי זירא הלכה כרבי שמעון בן גמליאל ואפילו היו בהן עבדים כו'. ואמרינן נמי איזהו רשע ערום זהו המשיא עצה למכור בנכסים כרבי שמעון בן גמליאל מכלל דאי זבין זבינה זביני. עד כאן.

אמר רב פפא הלכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. אגב דבעי למפסק אין הבכור נוטל פי שנים בראוי פסיק נמי הא מילתא אף על גב דלית בה פלוגתא. יש אומרים שבא ללמד שאין הבעל נוטל בראוי כעין מעשה דסבתא. עליות. ועיין בחדושי הרמב"ן ז"ל.

ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות. והוא הדין נמי דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח כיון דפסיק רב פפא כרבנן במלוה מסתמא בשבח נמי הכי סבירא ליה דאי לאו הכי הוה ליה למפסק כרבי בשבח וכרבנן במלוה. והא דלא איירי רב פפא בפיסקא דשבח בהדי שאר אמוראי דלעיל משום דלא הוה שמעינן מההוא פיסקא דין מלוה דהא איכא למאן דאמר בכור נוטל פי שנים במלוה לרבנן וכדרב יהודה אמר שמואל דלעיל והא דשלחו מתם. עליות.

ולענין בעל אי הויא גביה מלות אשתו ראויה או מוחזקת. כתב הרא"ם ז"ל דמוחזקת היא לגביה וירית לה דדוקא גבי בכור הוא דהויא ראויה משום דמתנה קרייה רחמנא אבל לגבי בעל מוחזקת דכל מאי דאית לה לאתתא ירית ליה בעל ולא אמרו אין הבעל נוטל בראוי אלא בראוי דירושה שהוא ראוי גמור אבל ראוי דמלוה כמוחזק הוא לגביה. וסיוע לדבריו מדרב פפא דהכא פלגינהו לבעל ובכור ואמר אין הבעל נוטל בראוי ואין הבכור נוטל במלוה ואם איתא לימא אין הבעל והבכור נוטלין בראוי כבמוחזק ואי נמי אין נוטלין במלוה. ומסתברא דאי אפשר לערבן ולומר אין הבכור והבעל נוטלים בראוי כבמוחזק דהא אינם שוים בראוי שהרי הבעל נוטל בשבח ואפילו בשבחא דלא אתי ממילא ולגבי בכור פליגי ולכתחלה אין עושין כרבי. הרשב"א ז"ל.

ועוד הביא הרא"ם ז"ל ראיה לדבריו מההיא דתניא בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה וכבר כתיבנא לה לעיל דתניא והמית איש או אשה אמר רבי עקיבא מה בא ללמדנו כו'. מה איש נזקיו ליורשין אף אשה נזקיה ליורשיה כלומר ולא לבעל ואוקמה ריש לקיש בכופר הואיל ואינו משתלם אלא לאחר המיתה דהוה ליה ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק אבל בשאר נזיקים דמשתלמים מחיים הרי הן לבעל. ואקשינן ובשאר נזקין לא והתניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל אין הבעל נותן ליורשיו אין האשה נותן ליורשיה ואוקמה רבה בגרושה וכן אמר רב נחמן בגרושה אלמא בנשואה בין למר בין למר נזקיה לבעל אף על פי דהוו להו כמלוה. ואקשינן תו ולוקמה בין רבה בין רב נחמן אפילו בנשואה ולרבה בשגבו מעות ולרב נחמן בשגבו קרקע דאמר רבה גבי בכור גבו מעות אין לו ומהדרינן הני מילי לטעמייהו דבני מערבא דסבירי להו אליבא דרבנן דאמרי בכור נוטל במלוה אבל לא ברבית משום דלא איתחזק בידא דאבוהון אבל בעלמא כרבה סבירי להו דחשיב ליה כמוחזק ואמר דבכור נוטל פי שנים בין במלוה בין ברבית אלמא לדידהו מלוה לגבי בעל מוחזקת היא. וראיה זו איננה דאדרבה ממנה אתה למד דאחד בכור ואחד הבעל שוין בה דאי לא היכי מדמה ומקשה התם ממאי דאמרי רבה ורב נחמן בבכור במאי דקאמרי גבי בעל דשאני בעל דמלוה מוחזקת אצלו מאי קא מדמי להו להדדי דאלו לגבי בעל אלו נשואה היתה נזקיה לבעל. וגם מה שהוא גורס שם אבל בעלמא כרבי סבירי להו אינה כן ברוב הספרים. אלא כי קאמרי הכא כרבי ולומר דריש לקיש דאוקמה דוקא בכופר על כרחך כרבי סבירא ליה ולרבי כיון דאמר בכור נוטל בין במלוה בין ברבית דמוחזק הוא לדידיה כל שכן מעות וקרקע דגוף המלוה או הנזקים משום הכי אוקמה לההיא דהכה את האשה דוקא בגרושה. ולדידי קשיא לי עוד לדברי הרב ז"ל דאם איתא דמלוה מוחזקת היא לגבי בעל אם כן מי דחקם לומר אבל בעלמא כרבי סבירי להו כלומר לענין ירושת הבעל לימא אבל בעלמא לכולי עלמא דהא לא אשכחן להו לרבנן ורבי דפליגי אלא בבכור אבל בעלמא לא ואם כן לימא הני מילי בבכור אבל בבעל בין גבו מעות בין גבו קרקע יש לו. ולענין כתובת אשה ובעל חוב כתב הרא"ם משם הריא"ף ז"ל ורבינו חננאל ז"ל שהמלוה ראויה היא אצלם ואין אחד מהם גובה ממנה דמלוה ראויה היא לכל דבר. אבל הוא ז"ל כתב דמוחזקת היא אצלם ואשה גובה מהם והביא ראיה ממה ששנינו בברייתא בפרק מי שהיה נשוי הרי שנושה באחין מנה ומת והניח שומרת יבם לא יאמר היבם הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות. אלמא מלות הבעל מוחזקת היא לגבות ממנה כתובתה. והרב ז"ל בעצמו דחאה דהתם לענין יבמה אכתי לא מטא זמן כתובתה לגבות והרי הוא כאלו גבה הבעל את תובו וכל מה שיש לבעל משועבד לכתובתה שכתובתה על נכסי בעלה הראשון וכיון דילקח בהן קרקע כי מיית יבם ומטיא כתובתה למגבי מוחזקת היא. ועוד הביא ראיה מדתנן בפרק הכותב מי שמת והניח אשה ובעל חוב והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהם ורבי עקיבא אומר אין מרחמים בדין אלא ינתנו ליורשים וטעמא דרבי עקיבא משום דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי הא לאו הכי אשה גובה כתובתה מהם. וממילא שמע מינה דמלוה מוחזקת היא ליפרע ממנה בעל חוב וכתובה. והילכך השתא דתקון רבנן בתראי למגבה כתובה ממטלטלי דיתמי אפילו כתובה נגבית מן המלוה בין גבו מעות בין גבו קרקע. ולא ירדתי בראיה זו לסוף דעת הרב ז"ל דהתם ודאי אי לאו דמלוה דמטלטלי הוא ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי בעל חוב גובה ממנה לכולי עלמא ואפילו גבו מעות ובין כתובת אשה לרבי מאיר דאמר דמניה אפילו ממטלטלי גביא דמטלטלי לכתובה משתעבדי כבעל חוב דעלמא ולא משום דכתובה ובעל חוב גובין מן הראוי אלא מדרבי נתן והיינו דקאמר ליה רבא לאביי התם בפרק כל שעה דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ומדינא יתומים שגבו בחובת אביהם אפילו קרקע אין בעל חוב גובה אותה מהם דהוו להו נכסי דקנו יתמי אלא דחוזר וגובה מדרבי נתן והוא הדין בשגבו מעות עכשיו דתקון רבנן גאוני ז"ל בין לכתובה בין לבעל חוב ממטלטלי דיתמי ומוציאין מזה ונותנים להם. ולדעת הריא"ף ז"ל שכתב שם בפרק האשה שנפלו לה נכסים דלאו תרי חומרי נינהו דחזרו המטלטלי עכשיו לדידן כדינא דרבי מאיר לגבות מהם האשה את כתובתה ומכל מקום כופר שאינו משתלם מחיים אין האשה ובעל חוב גובין ממנו משום דמלוה ראויה היא ומדרבי נתן ליכא בהא ולפיכך אין גובין ממנה דאין האשה ובעל חוב גובין מן הראוי כתובת האשה בהדיא שנינו בבכורות אלו שאין נוטלין בראוי כבמוחזק הבכור וכתובת אשה והיבם והוא הדין לבעל חוב ומשום הכי לא ערביה התם בהדי הנך וליתני הבכור והיבם וכתובת אשה ובעל חוב משום דהתם קתני ולא בשבח ואלו בעל חוב גובה הוא את השבח ותנן בפרק מי שמת נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב בעל חוב אומר האב מת ראשון יורשי האב אומרים הבן מת ראשון בית שמאי אומרים יחלוקו ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן ואמרינן מאי יורשי האב בנים ואפילו הכי אין בעל חוב של אביהם גובה מהם כל שמת אביהם קודם אבי אביהם ואף על גב דבמקום אביהם קיימי וכדאמרינן התם בכור שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת בחיי אביו הבן מוציא מיד הלקוחות דאמר להו מכח אבוה דאבוה קא אתינן ובמקום אב קאתינא אלמא דבן יורש חלק בכורה מחמת אביו אפילו הכי אין הלקוחות גובין מהם אלמא בעל חוב אינו נוטל בראוי דירושה וכן בכל ראוי שאין דינו של רבי נתן שייך ביה. ומלוה שיש עליה משכון מטלטלין מוחזקת היא וקנויה היא לו מדרבי יצחק דאמר בעל חוב קונה משכון והבכור נוטל בה פי שנים וכדאמרינן בפרק השולח שאין השביעית משמטתה ולא שנא משכנו בשעת הלואתו ובין שלא בשעת הלואתו והוא הדין שהבעל חוב וכתובת אשה נפרעין מהם לאחר תקנה שהתקינו שיהו גובים מטלטלין דיתומים. ומשכונת קרקע באתרא דלא מסלקי בכור נוטל בה פי שנים ובעל חוב גובה ממנה אבל באתרא דמסלקי אין בכור נוטל בה פי שנים ואין בעל חוב גובה ממנה לדינא דגמרא וכדאיתא בפרק איזהו נשך. אלא שלאחר התקנה כתובת אשה ובעל חוב גובין ממנה וכן הדין באתרא דמסלקי כל שהגיע זמנה בחיי האב כך כתב הרא"ם ז"ל. ומסתברא לי שלא אמרו שם משכנתא באתרא דמסלקי אין הבכור נוטל בה פי שנים אלא באתרא דמסלקי מיד אבל בסתם מקומות דסתם משכנתא שם שתא הרי הוא כמכר ולעולם נידונית כמכר ואפילו לאחר הזמן וכל שהממשכן גואל חושבים אותו כחוזר ולוקח וכל שכן באתרא דמסלקי ואפילו לאחר שהגיע זמנה. וכבר כתבתיה בארוכה במקומה בפרק איזהו נשך בסייעתא דשמיא. הרשב"א ז"ל. וכן כתב הרמב"ן ז"ל עיין בחדושיו.

עוד כתב הרא"ם ז"ל לפי שטתו וזה לשונו: אי קשיא לך הא דאמרינן בפרק מי שמת בענין האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב וחזרה שושבינות חזרה לאמצע כו'. ושמואל אמר הכא ביבם עסקינן דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק דשמע מינה שהשושבינות שהיא כעין מלוה ודמיא לה ראוי הוי וקסלקא דעתך למפשט מינה דאפילו בעלמא דלאו בכור הוא מלוה ראויה היא ולא מוחזקת. שתי תשובות בדבר יש לנו להשיב ולדחות בהם קושיא זו חדא דשושבינות שניא ממלוה דאלו מלוה כי קא יהיב ליה מעיקרא ודאי דלפרעון קיימא ואתיא לידי פרעון כדמטא זמנה אבל שושבינות מי איכא למימר דאתיא לידי פרעון בודאי דילמא מת המשלח מקמי דלינסוב האי דנשתלחה לו אי נמי מת היאך דנשתלחה לו מקמי דלינסוב דלא אתי לידי פרעון כלל ואף על גב דהא אוקימנא כששמח עמו שבעת ימי חופה ואחר כך מת דהא קיימא לפרעון מקמי דלימות אפילו הכי כיון דבעידנא דשדר ליה לשושבינות לא ידיע אי אתי לידי שושבינות אי לא אתי אההיא עידנא שהוא כעין הלואה ביה הוא דמשגחינן אבל מאי דאתי לידיה בתר הכין כיון דלאו עידן דהלואה הוא ולאו פרעון איפרע ביה כמאן דליתיה דמי ולא סמכינן עליה ולא משגחינן ביה. ועוד דאי נמי אמרת דמכי שמח עמו שבעת ימי חופה הא קיימא לפרעון מקמי דלימות והוה ליה מלוה אכתי ליכא למגמר מינה לכתובת אשה ולירושת בעל דמלוה ראויה היא דאית לן למימר שאני יבם דבכור קרייה רחמנא וכי היכי דלענין בכור מלוה ראויה היא ולא מוחזקת הוא הדין נמי לענין יבום ראויה היא ולא ירית לה אבל לעולם לענין ירושת בעל וכתובת אשה איכא למימר דמוחזקת היא וכדברירנא. הכי הוא דאסתבר לן כהא עניינא כפום מאי דמתחזי בהאי מתניתין ושמעתא.
אבל רבינו הרב זצ"ל היה סבירא ליה בכלהו ענייני דמלוה ראויה היא ולא הוה מפליג בין בכור לירושת בעל וכתובת אשה ואף רבינו חננאל ז"ל הכי כתב ואנן נמי חיישינן להו ואכתי לא עבידנא בהו עובדא. ולהאי סברא דילן לא תימא הני מילי במלוה דמטא זימנא מקמי דלימות לגבות דומיא דנזקין הוא דאמרינן מוחזקת הויא אבל היכא דמית ליה מלוה מקמי דמטא זמניה לגבות ראויה היא דומיא דכופר. אבל לא שנא מטא זימנא למיגבה ולא שנא לא מטא זימנא למיגבה אלא בתר דמית ליה מלוה מוחזקת היא ובעל ירית להו וכתובה גביא מיניה. וכי תימא מאי שנא מכופר שאני כופר הואיל ולאו בר תשלומין מחיים כלל ולא עוד אלא אף חיוב ממון ליכא מחיים דהא מיתה הוא דמחייבת ליה לכופר ומשום הכי הוי ראוי אבל מלוה כיון דעיקר חיוב ממון הא איתיה מחיים ולא עוד אלא אפילו לענין תשלומין בר תשלומין הוא דהא אלו הוה ליה מלוה בחיים עד דמטא זימנא למגבה הויא משתלם אף על גב דמית ליה מקמי דלימטייה זימנא למגבה מוחזקת היא ובעל ירית לה וכתובה גביא מיניה. מיהו מסתברא לן דדוקא מלוה בשטר דאיכא שעבוד נכסי וקא משתעבדי ליה נכסי דלוה בחיי דמלוה מחיים אבל מלוה על פה דליכא שעבוד נכסי אי מטא זימניה לגבות מחיים הויא מוחזקת דילפינן מנזקין דאשה דאוקימנא לה בגרושה דשמע מינה דאי לאו גרושה בעל ירית לה ואף על גב דבמלוה על פה הוא ואי לא מטא זמנא למגבה מחיים כיון דליכא שעבוד נכסי ואי קדם וזבין זביניה זביני הא ליכא זכיה מחיים והוה ליה ראוי. עד כאן.
והרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל והר"י ז"ל בעליות וכל האחרונים והר"ן ז"ל חולקים עליו ואומרים דאין הבעל יורש מלות אשתו דמסתמא משוינן ירושת הבעל לירושת בכור לכל דיני ראוי ואי נמי ירושת הבעל דרבנן כיון דאמור רבנן שאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק נמצא שתקנו ירושת הבעל כעין ירושת הבכור אבל לענין כתובת אשה אף על פי שאינה נוטלת בראוי אפילו הכי גובה כתובתה מן המלוה. והביא הר"י ז"ל בעליות ראיה לזה וזה לשונו: וראיה לדבר דתנן בפרק הכותב מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והוו ליה מלוה ופקדון ביד אחרים כו' ועד כאן לא פליג רבי עקיבא עליה דרבי טרפון אלא משום דכולם צריכים שבועה כו' ולא מסתבר להעמיד משנה זו כרבי דאמר בכור נוטל פי שנים במלוה ודלא כרבנן. ועוד כיון דלרבה אליבא דבני מערבא כו' ככתוב בתוספות. וצריך אתה לפרש כיון דלענין כתובות אשה נמי תנן דאינה נוטלת בראוי מאי שנא דלגבי בעל הויא מלוה ראוי ולענין כתובה הויא כמוחזק. ויש לפרש כיון דמלוה משתעבדת לאשה בחיי הבעל מדרבי נתן אף על גב דהויא ראוי לגבי בעל גובה כתובתה ממנה כיון שכבר נשתעבדה לה מה שאין כן בבכור ובבעל דבעל נמי אין לו שום זכות בגוף מלוה ונזיקין על אשתו אלא לאחר מיתה אבל מחיים אין לו שום זכות אלא בפירות. ויש בידך להשיב על הטעם הזה ולומר כיון דאין האשה גובה כתובתה מן הראוי לא תשתעבד מלוה שהלוה הבעל קודם נישואין כיון דראויה היא. ויש לומר מקרא מלא דבר הכתוב ונתן לאשר אשם לו דבעל חוב משתעבד למי שזה משועבד והרי הבעל משועבד לאשה הלכך על כרחך בעל חוב דבעל נמי משתעבד לה.

עוד יש לפרש היינו טעמא דגביא אשה כתובתה מן המלוה לפי שאין דינה כבכור ובעל כלל אלא הרי היא כבעל חוב שנוטל בראוי כמו שהוכחנו למעלה מסוגיא דפרק מי שמת והא דקתני התם שאין האשה נוטלת בראוי היינו דוקא ראוי דירושה שמתו מורישי הבעל אחר שמת הבעל ולפיכך אין האשה גובה כתובתה מן הראוי משום דאמרי יורשים אבי אבונא קיריתנא והוא הדין לבעל חוב שאינו נוטל בראוי דירושה וכדתנן בפרק מי שמת יורשי הבן אומרים הבן מת ראשון כו'. ומפרש טעמא בגמרא משום דאמרי יורשים אבי אבא קיריתנא וסתם ראוי דקאמרינן בכל דוכתא בראוי דירושה מיירי בהדיא דאמרינן מנין לבעל שאינו נוטל בראוי והיינו ראוי דירושה דאלו ראוי דמלוה לית ליה לרבי דהא סבירא ליה דבכור נוטל פי שנים בין במלוה בין ברבית. ועוד דמפקינן ליה מדכתיב שגוב הוליד את יאיר ועל כרחך ראוי דקתני נמי במתניתין דבכורות היינו ראוי דירושה כלומר ירושה הראויה לבא לו ולא בא לו בחייו דשבח הא קתני לה בהדיא ואלו היה רוצה התנא ללמד דכולן אין נוטלים במלוה הוה קתני נמי מלוה כי היכי דקתני שבח דמלוה נמי פלוגתא היא. ועוד דאמרינן התם בגמרא גבי הא דתני בסיפא וכולן אין נוטלים בשבח ולא בראוי כבמוחזק שבח לאתויי שבחא דממילא חפורה והוו שובלי ולא בראוי לאתויי נכסי אבא דאבא מדלא אמרינן ולא בראוי כבמוחזק לאתויי מלוה או רבית וכדאמרינן בשבח לאתויי שבחא דממילא שמעת מינה דראוי דכולה מתניתין היינו ראוי דירושה בלבד דאלו מלוה אשה גובה כתובתה ממנה. ותדע לך דסתם ראוי בירושה וראוי לבא מיירי מדאיצטריך למיתני סיפא כולן אין נוטלים בראוי לאתויי נכסי אבא דאבא ואלו היה מלוה בכלל ראוי דירושה השתא במלוה אין נוטלים בנכסי אבא דאבא דלא היה בהם שום זכות לאב ולבעל מיבעיא אלא ודאי סתם ראוי היינו ראוי דירושה. ותדע שאין כתובת אשה ובעל חוב חלוקים בדין זה אלא לענין שבח דקיימא לן בעל חוב גובה את השבח דמקשינן התם בגמרא אמתניתין דקתני שאין האשה גובה את כתובתה מן השבח והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח ומפרקינן מקולי כתובה שנו כאן וגבי ראוי לא הוי בינייהו מידי. ועוד ראיה לדברינו דאמרינן בפרק אף על פי תנאי כתובה ככתובה למאי נפקא מינה למוכרת כו' לשבח ולא אמרינן לראוי אלמא אין הפרש בין כתובה ובעל חוב לענין ראוי. כן נראה בעיני.
ויש להקשות בהא דמפיק בגמרא התם דאין בכור נוטל בראוי מדכתיב בכל אשר ימצא לו תיפוק ליה דמצו יורשים למימר אבי אבונא קיריתנא. וכבר הוכחנו בראוי דמתניתין היינו ראוי דירושה ועוד דקתני סיפא וכולן אין נוטלים בראוי לאתויי נכסי אבא דאבא ועל כרחך היינו משום דכתיב בכל אשר ימצא לו דאי אמרת דטעמא דסיפא משום דאמרי יורשים אבי אבונא קיריתנא וראוי דרישא במלוה או ברבית ומשום בכל אשר ימצא לו כדמפרש טעמא בהדיא התם אשתכח דרישא אית בה רבותא טפי מסיפא דאלו בסיפא מתרי טעמי אינו נוטל פי שנים משום דהוי ראוי ומשום דאמרי יורשים אבי אבונא קיריתנא. ויש לפרש דאי לאו דכתיב בכל אשר ימצא לו דממעטינן מינה ראוי ודאי היינו אומרים שהבכור נוטל פי שנים בנכסי מורישי אביו אף על פי שמתו לאחר מיתת אביו שאין היורשין יכולים לומר אבי אבונא קיריתנא לעקור דין הירושה שאביהם ראוי לירש ולהורישם דודאי הבן קודם לבניו ויורש בקבר כדי להוריש לבכור פי שנים והיכא שייך למימר אבי אבונא קיריתנא כגון בעל חוב דלא שייך מעיקרא כלל בהדי ירושת האב שהבנים יורשים מאבי אביהם מה שהם ראוין לירש מאביהם הלכך באין מכח אבי אביהם להפטר מבעל חוב של אביהם. ועוד בני בנים כשיורשים אבי אביהם והיינו מחמת שעומדים במקום אביהם וכדאמרינן בפרק מי שמת אבי אבונא קיריתנא ובמקום אב קאימנא ולפיכך בת הבן יורשת עם הבן ואין בת המת יורשת עם בת הבן לפי שעומדת בת הבן במקום אביה כיון שאין לו בן וכשיש לו בן אין בת הבן יורשת בנכסי אבי אביה וכן כשיש לו שני בנים ומתו לזה בן אחד ולזה שני בנים נוטל האחד כנגד השנים לפי שהשנים במקום בן אחד לאבי אביהם לפיכך אי לא כתב רחמנא בכל אשר ימצא לו הייתי אומר שהבכור עומד במקום שני בנים לאביו כיון שהוא ראוי לירש פי שנים הלכך נוטל בנכסי אבי אביו שני חלקים. נמצאת אומר מה שאין הבכור נוטל שנים בראוי דהיינו אבי אביו היינו משום דכתיב בכל אשר ימצא לו ושאין בעל חוב נוטל בראוי היינו משום דאמרי יורשים אבי אבא קיריתנא אבל בשבח ומלוה וכופר ושושבינות נוטל ובכור שאינו נוטל בכל אלה היינו משום דכתיב בכל אשר ימצא לו אי נמי דכתיב לתת לו כו' מתנה קרייה רחמנא כן נראה בעיני. ונראה בעיני דאשה כתובתה נוטלת בין במלוה בין ברבית שהרויחה מלוה בחיי הבעל אבל ברבית שהרויחה מלוה אחר מיתת הבעל אינה נוטלת דהוה ליה כשבח. והרי אנו חוזרים לברר משנת הכותב לפי שכתבנו דלית לן לאוקמי דברי רבי טרפון ורבי עקיבא כרבי במלוה ודלא כרבנן אם תבא להשיב על כרחך ליחידאה מתוקמה דלא מתוקמה אלא כרבי נתן דאמר מנין שמוציאין כו' ופליגי רבנן עליה. יש לומר בהא אפילו רבנן מודו כיון שעדיין לא בא ממון זה לרשות היתומים ומהאי טעמא אמר רבי טרפון ינתנו לכושל שבהם דהיינו לכתובת אשה ואם אין שם כתובת אשה ינתנו לבעל חוב אף על גב דכולי עלמא מטלטלי דיתמי לבעל תוב לא משתעבדי. עד כאן לשון הר"י ז"ל בעליות.
וזה לשון הר"ן ז"ל: ולענין בעל חוב בראוי גמור דלא מצינן למיתי עליה מדרבי נתן איכא מאן דאמר דגובה וכן כתב הרמב"ן ז"ל בסוף הלכות בכורות בשם מקצת רבוותא דסבירי להו הכי כדתנן התם בבכורות ולא האשה בכתובתה מקולי כתובה שנו כאן אבל בעל חוב גובה מן הראוי. ותמהני על מי שאמר כן אם העביר עיביו בשמועה דהא מקשינן בהדיא מבעל חוב לבכור דאמרינן ועוד הא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה יתומים שגבו קרקע כו' ואם איתא דבעל חוב גובה מן הראוי מאי קושיא. אלא ודאי דיניה דבעל חוב כדינא דכתובה ששניהם אינם גובים מן הראוי וכי תנן במתניתין ולא את האשה בכתובתה הוא הדין לבעל חוב דלא גבי ראוי והא דקתני אשה משום שבח דבעל חוב גובה את השבח ואשה אינה גובה משום קולי כתובה והיינו דלא דייקינן בגמרא אראוי מאי שנא כתובה כדדייקינן אשבח והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח כו' ועוד הביאו ראיה שאף בעל חוב אינו גובה מן הראוי מדתניא בתוספתא הבכור והיורש את אשתו והמיבם והמתנה נזק וחצי נזק תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כולן אין נוטלין בראוי אבל נותן להם משדה החוזרת ביובל והא נזקין חוב הן וקתני דאין נוטלים בראוי. ועוד הביאו ראיה מדתנן לקמן בפרק מי שמת נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב בעל חוב אומר האב מת תחלה ויורשי האב אומרים כו' ~אמרינן מאי יורשי האב בנים אלמא אין בעל חוב נוטל בראוי כבמוחזק וכן מוכח בירושלמי וכן דעת הרמב"ן וכל גדולי האחרונים ז"ל. עד כאן.

ובמלוה שעמו פליגי. ואיכא דגרסי פלגי. הרא"ם ז"ל.

בפרשב"ם בד"ה ואין הבכור נוטל בראוי כו' כגון דהוי שלופחי כו' עכ"ל לכאורה קשה מי הכריחו להוציא לשון ואין הבכור נוטל בראוי כו' מפשטיה לענין שבח לרבנן דאיכא לפרש כפשטיה דומיא דקאמר אין הבעל נוטל בראוי כו' קאמר נמי אין הבכור נוטל בראוי כשמת אביו של הבכור בחיי זקינו ואחר כך מת זקינו דאין הבכור נוטל בראוי וכן הבינו תוס' הא דאין הבכור נוטל בראוי כפשטיה ולא לענין שבח דוק בדבריהם ותמצא כן ויש ליישב דכיון דהך מלתא דאינו נוטל בראוי כמשמעו משנה שלימה וסתמא היא בפרק יש בכור לא איצטריך ליה לרב פפא למפסק הלכתא הכי ואע"ג דקתני נמי התם ולא בשבח אפשר לפרש כרבי בשבח שהשביחו יורשים שבנו בתים וזה הכריחו לפרש דאין הבכור נוטל בראוי כו' איצטריך ליה למפסק הלכתא בשבח כגון שלופחי וכו' וכרבנן וק"ל:

תוס' בד"ה ואין הבכור כו' במלוה וכ"ש בשבח כו' דהא איכא למ"ד דאפי' לרבנן הוי כו' עכ"ל מכאן נמי מוכח דהא דאין הבכור נוטל בראוי משמע להו כפשטיה ולא לענין שבח כפרשב"ם ולא שמעינן שבח אלא מכ"ש דמלוה מיהו אע"ג דאיכא למימר נמי בהיפך דעדיף שבח דאיתיה ברשותא ממלוה כדפריך לעיל מ"מ הך סברא לא קיימא לפי האמת דליכא למ"ד לרבנן דלא שקיל במלוה ושקיל בשבח ואף שכתבו התוספות לעיל הא דפסיק לעיל רב נחמן היינו דוקא בשבח ולא במלוה היינו לפ"ה וכבר דחה ר"ת לעיל פ"ה ויש לו לרב נחמן בין בגבו קרקע בין בגבו מעות אבל הך סברא דעדיף מלוה משבח משום דכמאן דגביא דמי איתא נמי לפי המסקנא לרבנן אליבא דשלחו מתם ודו"ק:

תוס' ד"ה לירתי ולא לירתי ירתי וא"ת הא דאמרי' בפרקין וכו' הא אפילו לא היה שלישי אלא אמר נכסי לך דאחריך לפלוני ותו לא מת שני בחיי ראשון יחזרו ליורש ראשון. ר"ל לא ליורשי שני דכי היכי דאמרי' הכא כשאמרה ובתרא לירתאי דהיינו בדהא ס"ל לרב ענן דדוקא ברתא אבל לא לבן ברתא ה"נ היכי דאמר ואחריך לפלוני דהיינו שני אם מת שני בחיי ראשון אין לבן שני כלום דלפלוני קאמר ולא לבנו. כן נראה שהיא כונת התוס' אבל דבריהם אינם מוכרחים דיש לחלק דהיכא דאמר לירתאי דמשמע יותר ולא לירתי ירתאי מהיכי דאמר לפלוני או נוכל לומר בהיפך דאפילו למ"ד לירתי ואפילו לירתי ירתאי אפ"ה היכי דאמר ואחריך לפלוני אם מת אותו פלוני בחיי ראשון אין לבנו כלום כיון דלא בא ליד אביו מעולם ולא אמרינן בכה"ג דקנאם השני בקבר והורישם לבנו וע"ל בתוס' דף קל"ו ע"ב ד"ה לא קנה לוקח וכו' וק"ל:

ד"ה אמר רב פפא וכו' ולהכי לא חשיב בעל במתני' פ' יש בכור וכו' משום דבעל יש לו שבח וכו' ר"ל דשם במתני' קתני בהדיא כלם אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק ולהכי לא קתני שם בעל דהא בעל נוטל בשבח ודו"ק ע"ש:

ד"ה ואין הבכור נוטל פי שנים וכו' דאפילו לרבנן הוי מלוה מוחזק וכו' כצ"ל:

בא"ד לגבי כתובת אשה חשובה מלוה המוחזקת וגובה אשה כתובתה ממלוה וכו'. ר"ל לר' טרפון אפילו קודם שגבו אם גבו ולר"ע לאחר שגבו קרקע ומטלטלין לאחר תקנת הגאונים והטעם דלא חשיבה מלוה ראוי משום דכיון שהאשה יש לה שטר חוב שהיא כתובתה והלוה היה משועבד גם להאשה בחיי אביהן מדרבי נתן וכמו שמסיימו התוס' בסוף דבור זה כדתנן בהכותב וכו' ינתנו לכושל שבהן ר"ל ומפרש שם בגמ' דהיינו כתובת אשה ועל זה קאי לישנא דהתוס' שכתבו אלמא אפילו לרבי עקיבא אי לא דצריכה שבועה היתה גובה וכו' ופרש"י שם במתני' אע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לא לכתובת אשה ולא לב"ח הכא דלאו ברשותייהו מנחי ס"ל לר' טרפון דמוציאין מיד הלוה או מידו או מיד שהפקדון אצלו ונותנין לב"ה ולכתובה שנשתעבד בה המת מחיים עכ"ל:

בא"ד ואין לומר דההיא כרבי אתיא וכו' דליכא מאן דפליג אלא כולי עלמא אית להו מלוה מוחזקת וכו' כצ"ל:

גמרא הויא ליה ברתא. כצ"ל לפי' הרשב"ם ועי' נ"י:

ר"ש ד"ה אר"ה. כיון שנתנה (כ"ה כוונתו לנקוד והה' במפיק וכינויה הוא על הבת כמו ולא נתנו בראשית ל"א ז') ליורשה הרי כו'. כצ"ל בלא ו':

ר"ש ד"ה ולא היא. דליורשיו הראוין לירש מן התורה כו' דאילו היה ראוי לירש כו' מן התורה כו'. מן התורה שהזכיר ל"ד דעיקר החילוק הוא משום שאין הבעל יורש בראוי:

ר"ש ד"ה מסתברא. כדאמרי' בכתובות (צ"ה ב') ולקמן כו'. כצ"ל:

תד"ה לירתי. וא"ת כו' ולרב ענן כו' אמאי נקיט התם כו'. ועי' לקמן (קל"ו ב') בדבריהם ד"ה לא. והרשב"ם בד"ה ורב ענן בסופו אדרבה הביא משם ראיה דאפי' בשנים הוה הדין כן. ועוד משמע מדבריו דדוקא בלירתי פליג ר"ה אבל בלפלוני מודה דאין כוונתו ליורשיו (ודלא כדמשמע מדברי התוס') וכ"ה דעת הרמב"ם בפי"ב מהל' זכייה ה"ז וע"ש בהה"מ וכ"ה דעת המאור ע"ש:

תד"ה אר"פ. אפי' במה שהלותה אשתו כו'. כצ"ל: