איבעיא להו מכר בית לאחד ודיוטא לאחר מהו. מי אמרינן דהוי שיור בחצר ומצי האי שני להוציא בה זיזין וגזוזטראות:

אמר לראשון חוץ מדיוטא אני מוכר לך. הוי שיור בגוף החצר דלטפויי קאתי:

שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים. ולא שייר כלום:

רואין אם כמחלק. שיהיה שדה זו לפלוני ^א)נראה דצ"ל אם כמחלק שיהיה שדה זו לפלוני ושדה זו לפלוני וכך מכל נכסיו וכו'.וכן מכל נכסיו ואם מת קנו כולן ואם עמד מחליו חוזר בכולן אפי' מראשון דלא אמרי' מה שנתן לאחרון הוי שיור לקמאי משום דאמר מעיקרא הוה סדור בלבו מה שיהא נותן לכל חד ואילו היה יכול לומר לכולן בדבור אחד היה עושה אלא שאי אפשר לקרות שתי שמות כאחת ולא הוי אחרון שיור יותר מראשון דלכולן רצה לומר בדבור אחד אלא שאי אפשר הלכך אם עמד חוזר בכולן אפי' מראשון:

אם בנמלך. שנתן שדה אחת לפלוני וקודם שהיה נותן לאחד היה ממתין ומימלך מעצמו ואחר כך נותן וכן בכולן. ודאי הוי שיור ואם עמד אינו חוזר אלא באחרון בלבד דלא שייר מאחרון כלום. ומקשי' ואמאי קנו כולהו לבר מאחרון וניחוש דלמא האי דמימלך השתא עיוני מעיין ומחשב האיך סידר בלבו מעיקרא לכל אחד איזו שדה לזה ואיזו לזה ולהכי שתק עד דאידכר ולא משום דמשייר הלכך ליהוי חוזר בכולן. ומשני לעולם אינו חוזר אלא באחרון בלבד וכל אחרונה הוי שיור לראשונה הואיל דנמלך. ודקא אמרת ניחוש דלמא עיוני מעיין ודאי לא מעיין השתא בשעת דבור דסתמא שכיב מרע מידק דייק ברישא מאי דבעי למיעבד והדר יהיב בשעה אחת לכל מאן דבעי אלא האי כיון דמתמלך וממתין שעה בין נתינה לנתינה ש"מ שיורי שייר ואינו חוזר אלא באחרון בלבד דלא שייר לו כלום:

שמא יש לו נכסים במדינת הים. ושייר לעצמו:

היכי משכחת לה. הא מצינן למימר שמא נכסים יש לו במדינת הים ושיירו ואמאי אין מתנתו מתנה:

באומר כל נכסי לו. דהשתא לא משייר ליה כלום בעולם. והא דאמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו עמד אינו חוזר משום דכל נכסין שבכאן משמע שכתב לו ולא אותן שבמדינת הים:

ומר בר רב אשי (משמיה) אמר מתני' במוחזק. שמוחזק הוא שאין לו נכסים במדינת הים שלא היה שם מעולם ומשום הכי לא שייר ואין מתנתו מתנה. ולעולם כדקאמר רב נחמן:

איבעיא להו. שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחד וחזר וכתב מאותן הנכסים עצמן מקצתן לאחר שרשאי הוא לעשות כן כדאמר דייתיקי מבטל דייתיקי:

מאי. מי אמרינן כיון דחזר במקצת כמאן דחזר בכולהו דמי ואין לו לראשון כלום. או דלמא במאי דחזר חזר במאי דלא חזר לא חזר וקני במאי דלא חזר:

ת"ש כתב כולן נכסים לראשון ומקצתן של אותן נכסים כתב לשני. דחזר במקצת מראשון. שני קנה דלא חזר במתנתו:

ראשון לא קנה. אפי' במאי שלא חזר:

מאי לאו בשמת. אותו שכיב מרע עסקינן ושמעת מיניה דחזרה במקצת הויא חזרה בכולה:

לא בשעמד. לעולם לא הויא חזרה בכולה והכא מאי טעמא ראשון לא קנה הואיל שכתב לו כל נכסיו דלא שייר לעצמו כלום וכיון דעמד לא קנה ושני קנה משום דלא כתב לו אלא מקצת אבל אם מת לא הויא חזרה בכולה:

הכי נמי מסתברא. דברייתא בשעמד הוא:

מדקתני סיפא. דהך ברייתא כתב מקצתן לראשון וכולן הנכסים שנשתיירו לשני ראשון קנה משום דשייר. שני לא קנה דלא שייר לעצמו כלום:

אלא אי אמרת בשמת תרוייהו ליקני. כדאמרינן לעיל אם כמחלק מת קנו כולם והא מחלק הוא. אלא ש"מ בשעמד ואכתי לא שמעת מינה דחזרה במקצת הויא חזרה בכולה:

אמר ליה רב יימר לרב אשי ותיהוי נמי ברייתא זו בשעמד. ואפי' הכי איכא למידק מינה דחזרה במקצת הויא חזרה בכולה:

אי אמרת בשלמא כו' היינו דשני מיהת קונה. דהואיל דחזרה במקצת מראשון הוה כחזרה בכולה וברשותיה דנותן קיימי והוא לא נתן לשני אלא מקצתן הרי שייר מקצת שלא נתן לעצמו משום הכי קנה שני:

אלא אי אמרת לא הויא חזרה בכולה. תרוייהו לא ליקני ראשון לא ליקני שכתב לו כל נכסיו ולא שייר לעצמו כלום ושני לא ליקני הואיל דחזרה במקצת לא הויא חזרה בכולה ולא נשתייר לעצמו כלום דאותו מקצת מראשון נתן לשני והשאר היו ברשות ראשון ולא ברשות נותן. אלא לאו ש"מ דמשום הכי קתני רישא שני קנה דחזרה במקצת הויא חזרה בכולה ונשתייר לו מקצת. והכי הלכתא דחזרה במקצת הוי חזרה בכולה. ורישא דהך ברייתא מתוקמא שפיר בין בשמת בין בשעמד. דאם מת הואיל שנתן כולן לראשון ומקצתן לשני שני ודאי קנה ראשון לא קנה. דכי היכי דחזר במקצת שנתן לשני חזר נמי בכל מה שנשתייר לו לראשון בין בשעמד ראשון לא קנה דהא כתב לו כל נכסיו בלא שיור ושני קנה שכשחזר במקצת מראשון חזר בכולן וכשנתן מקצת לשני שייר לעצמו מקצת האחר:

סיפא לא משכחת לה. דראשון קנה שני לא קנה:

אלא בשעמד. ולא משום טעמא דחזרה אלא משום דלראשון שייר ולשני לא שייר דאי בשמת תרוייהו ליקני:

הקדיש כל נכסיו מהו מי אמרינן. הואיל דלא שייר כלום חוזר בו כדין מתנת הדיוט. או דלמא אינו חוזר ולא דיינינן ליה כהדיוט וכך מפרשי' הפקיר וחילק:

אם תמצי לומר הפקיר לא ידע ממאן ליתבע. חילק מהו:

כולן לשון מתנה הוא. וקנה. בראוי ליורשו דיחסין וירש לשון ירושה הן. אם אמר שכיב מרע יהנה מהם. דמשמע דמתהנה בהן בכל ענין כמו בנכסיו של עצמו. מי אמרי' דלשון מתנה הוא או לא והכי נמי יראה דמשמע יראה כבנכסיו ממש וה"נ ישען כלומר יסמך בהן כנכסיו וה"נ יעמוד דמשמע יעמוד כבנכסיו:

חוץ מדיוטא מהו. פי' דילמא כי אמר ריש לקיש בעל מנת אבג בחוץ לא ואע"ג דעל מנת כחוץ הוא בכל כיוצא בזה מיהו שיור הגוף משמע טפי ואסיק' דחוץ הוי שיור כי היכי דהוי ע"מ שיור.

ואליבא דרב זביד דאמר אם רצה להוציא בה זיזין מוציא. שמשייר גוף הדיוטא, אהא מילתא מתנינן בעא ופשטה בית לאחר ודיוטא לאחר מהו מי שייר מקום הדיוטא או לא ולא קני ולא מצי להוציא בה זיזין ואמרי' דלעצמו הוי שיור אבל אליבא דרב פפא (סג,ב) ודאי ליכא למיתנ' לה אהא דהא לא שיירי מידי בבית אלא דמשעבד ליה דאי' נפל הדר בני ליה והא ודאי פשיט' דלאחר לא מצי לזבוני ליה דיוטא שאינה שם שנעשה מוכר אויר חורבתו ולעצמו ודאי פשיטא דהוי שיור בקרקע עצמו משייר ושעבודו הוא דמשתעבדא ליה ביתא דהיאך משום תנאיה דדיוט' לא בעי שיורה שהרי לא מכר', וכבר פירשנו השמוע' במקומ'.

חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת. קשיא ליה לרב אב בית דין ז"ל אמאי חיישי' להכי הא בנכסי בחזקת נותן קיימי ואדרבה הוה לן למימר המוציא מחבירו עליו הראיה וניחא ליה דכיון דאמר שדה פלונית ופלונית ולא אמר כל נכסי מוכחא מילתא דאית ליה נכסים אחרים וזה הטעם אינו אלא לנותן כל נכסיו לאחר בפרט אבל לאומר שדה פלונית לפלוני ושדה פלונית לפלוני כמחלק ואין לנו נכסים אחרים לא.

יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הן. לדברי הרב אבן מיגש ז"ל דוקא בשכיב מרע אבל בבריא לא ואף על פי שכתב או קנו מידו דקני' דברי' הוא וכן כתב הרב ר' משה הספרדי ז"ל תלמידו שהאומר משוך ותקנ' וכל שמשמעות להבא לא קנה.
ואינו מחוור לי, שאין קנין דברים אלא באומר אתן לך או אמכר לך או שקנו מידם לחלוק אבל האומר יטול ויזכה במתנה זו משמע או במשיכה זו והכי גרסי' במסכת גיטין (מ"ב) נתתי שדה פלונית לפלוני נתתיה לו נתונה לו הרי היא שלו אתננה לו רבי או' קנה וחכמים אומרים לא קנה אמר רבי יוחנן וכולן בשטר ואלו הוה קנין דברים בשכיב מרע נמי לא מהני ולא מידי דשכיב מרע שאמר אתן מנה לפלוני לאו כלום הוא דלאו מתנה היא ולא מצות לקיים דברי המת היא דהא לא קאמר ליורשין תנו אלא מילתא דליתה בבריא היא וליתה בשכיב מרע כלל ומיהו שמעינן מיהא בבריא נמי שאמר טול וזכה וחזק וקנה כולן לשון מתנה הן.

חוץ מדיוטא העליונה מה ואף על גב דבכל כי הא על מנת כחוץ דמי, כדאמרינן התם בריש פרק המוכר את הבית גבי ברייתא דמעשרות, וממנה למד ריש לקיש לומר על מנת שדיוטה העליונה שלי [דיוטה העליונה שלו], אפילו הכי איכא למימר דדילמא לא אמרה ריש לקיש אלא בעל מנת, שהוא לשון שיור בגוף טפי מלשון חוץ. ואסיקנא חוץ הוי שיור.

הא דרב זביד. ורב פפא כתבתיה שם בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא סג, ב).

שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר ועמד אינו חוזר. פירוש, לא בשאמר כל נכסי, אלא בשנותן כל הנכסים הידועים לו כאן, דחיישינן שמא יש לו נכסים במקום אחר, והילכך הויא לה מתנה במקצת ואינו חוזר, ואם תאמר והיאך יוציאו מתחת ידו בלא ראיה, והלא הנכסים בחזקתו והמוציא מחבירו עליו ראיה, וכדתניא לקמן (בבא בתרא קנג, ב) הוא מוציא מידן בלא ראיה והן אין מוציאין מידו אלא בראיה. תירץ הר"א אב בית דין ז"ל, דהכא כשפורט הנכסים ואמר שדה פלוני ופלוני ונתן לו כל הנכסים בפרט, וכיון שכן בודאי יש לחוש שמא יש לו נכסים אחרים שאינם ידועים לנו, דאי לא, הוה ליה למימר דכך כלל כל נכסי לפלוני. ולפי פירוש זה אי אפשר לדין זה אלא בנותן לאחד, הא בנותן לשנים או ליותר לא, דמה שפטר בנכסים היינו משום שהוצרך לחלק המתנות ביניהם. והראב"ד ז"ל פירשה באומר נכסי, דכיון דאמר נכסי ולא אמר כל נכסי משמע דיש לו נכסים אחרים במקום אחר, ונכסי דקאמר היינו הנכסים הידועים לו כאן.

אמר רב אחא באומר כל נכסי. ולפי גירסא זו אדרבא יש לחוש יותר שיש לו נכסים אחרים במקום אחר, דאי לא מאי אלו, וגרסת הספרים שלנו באומר כל נכסי סתם. וזו נראה עיקר.

הא דאיבעא לנו שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו דלעניים

ועומד אם חוזר אם לאו סלקא ב

תיקו. ואיכא מאן דאמר דהוה ליה תיקו דממונא (וקולא) [וחומרא] לתובע (וחומרא) [וקולא] לנתבע ואם עמד חוזר. ויש מי שאומר דהוה ליה תיקו דאיסורא ואינו חוזר, ומביאין ראיה מהא דאמר רב הונא בשילהי גט פשוט (לקמן בבא בתרא קעד, ב) שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש, אלמא עמד אינו חוזר, דכל שעמד חוזר במתנתו, ואילו הכא דטעמא דאינו עושה קנוניא על ההקדש ונאמן, הא לאו הכי אינו נאמן שאינו יכול לחזור. ויש לדחות דהתם במקדיש דמעכשו קאמר, ושכיב מרע דקאמר, משום דדוקא בשכיב מרע ולהקדש הוא דלא חיישינן לקנוניא, הא בבריא ולהקדש או אפילו שכיב מרע לעלמא חיישינן, כדאמרינן בערכין פרק שום היתומים (ערכין כג, א).

הא דאמר רב ששת יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הן. פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל דוקא בשכיב מרע, אבל בבריא וכבר כתבתי למעלה דבלשון שאינו מועיל בבריא אינו מועיל בשכיב מרע, שאין מתקנין דבורו של שכיב מרע. אלא לשון מתנה גמורה הן ואפילו בבריא. וכבר כתבתי בריש פרקין גבי אם ילדה אשתי זכר.

המוכר בית לחברו ואמר לו על מנת שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו ולענין הוצאת זיזין מכר בית לאחד ודיוטא לאחר אין כאן שיור כלל שייר לעצמו כגון שאמר חוץ מדיוטא העליונה שייר מקום שכל לעצמו בעין יפה משייר וכבר ביארנוה בפרק המוכר את הבית ויש מפרשים שבלשון חוץ אף באחר כגון שאמר חוץ מדיוטא שמכרתי לפלני יש כאן שיור מקום:

שכ"מ שצוה בבית לאחד חוץ מדיוטא יש אומרים הואיל והדיוטא ליורשים שהוא כמשייר לעצמו ויש כאן שיור מקום להוצאת זיזין והדברים נראין:

שכ"מ שהיה מצוה לכתוב כל נכסיו לאחרים בלא שיור נכסים לעצמו ולא היה מצוה מחמת מיתה רואין אם כמחלק כלומר שאינו מפסיק בנתים אלא יטול פלני שדה זו ופלני בית זה וכו' עד ופלני כל שאר הנכסים הואיל ומתנה זו בבת אחת היא ואין כאן הקדמה ואיחור אלא על הצד שאין הפה יכולה להוציא שני דברים כאחד הרי זו מתנת שכ"מ ואם מת קנו כלן ואם עמד חוזר בכלן ר"ל שבטלו כל המתנות ואם כנמלך כלומר שנראה מדבורו שבשעה שצוה לראשון לא היה בדעתו לצוות ליתן לשני כלום ושתק הרבה ואח"כ נמלך וצוה לכתוב לשני ועל דרך זה בכלם הרי כל הראשונים יש במתנתם שיור ודינם כמתנת בריא ואם קנו מידו קנו לגמרי ואם עמד אינו חוזר ואם לא קנו מידו לא זכו אף לאחר מיתה והאחרון הרי הוא בדין מתנת שכ"מ וקנה לאחר מיתה בלא שום קנין ואם עמד חוזר ואם יש שם קנין צריך שיהא ליפות את כחו על הדרך שיתבאר ואין אומרים בודאי אף כשנתן לראשון היה בדעתו שלא לשייר אלא שמעיין בעצמו היאך הוא מסדר עניניו שסתם שכיב מרע מדקדק תחלה ואח"כ כותב או מצוה וכתיבה זו שאנו אומרים בשכ"מ פירושה כתיבה דרך מזכרת הן בכתב ידו הן על ידי אחר:

שכ"מ שהיה מחלק נכסיו ולא פירש שמחמת מיתה הוא עושה כן וכן לא אמר שכל נכסיו הוא מחלק או שיאמר באחרון ושאר כל הנכסים לפלני אע"פ שכבר חלק כל מה שידוע לנו מנכסיו חוששין לה למתנת מקצת ואם קנו מידו ועמד אינו חוזר ואע"פ שהאחר מוחזק שהרי קנין לכתיבה עומד ושטר שבידו ראיה וכן לא קנו בלא קנין שמא שייר בנכסיו ומ"מ אם אמר כל נכסי שהם אלו וכל שכן אם אמר כל נכסי סתם או שהיה מוחזק לנו שאין לו עוד נכסים אלא אלו הרי זו מתנת שכ"מ ואם עמד חוזר ואם יש שם קנין צריך שיהא ליפות את כחו:

שכ"מ שחזר במקצת חזר בכל כיצד הרי שצוה ונתן כל נכסיו לאחד ואח"כ נמלך וחזר ונתן מקצתם לשני והניח שאר הנכסים שלא פירש אם ישארו לראשון אם ליורשים הרי חזר בכל ולא קנה הראשון כלום אבל שני קנה אם בשמת ובלא קנין מפני שאין כאן שיור שהרי מקצתן הראשון לא היה דעתו לשיירן אלא שממילא ישתירו ליורשים ואם אתה מפרשה בשעמד אתה מפרשה בקנו מידו לגמרי שאם ליפות את כחו הרי אין קנין של יפוי כח מפקיע תורת שכ"מ כמו שיתבאר למטה ממה שאמר שמואל שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר ופירשנוה בקנין של יפוי כח אלא שאתה צריך לפרש בזו בקנין גמור או שמא לא אמרה שמואל אלא בכותב כל נכסיו אבל במקצת אף קנין של יפוי כח מקנהו בתורת בריא וכן נראה אלא שדעת גאוני ספרד וגדולי המחברים המקבלים מהם נראה בדרך אחרת ואף בשמת אתה יכול לפרשה מ"מ בקנין ומתורת מתנת בריא שמתנת בריא מת או עמד דין אחד הוא וראשון לא קנה שהרי מ"מ מתנתו מתנת שכ"מ היה וחזר במקצת חזר בכל ואפילו היה שם קנין הרי באותה שעה לא היה שם שיור ושני קנה שהרי מתנת מקצת היה ובקנין נתן מקצתן לראשון ואח"כ נתן כלם לשני ומת אם קנו מידו קנה ראשון מקצתו ושני קנה השאר ר"ל הנשאר אם היה ליפות את כחו או שלא היה בו קנין ואם עמד קנה הראשון מקצתן ושני לא קנה כלום וכן אתה דן לכל כיוצא בזה:

ולענין ביאור הסוגיא הוא שאל בנותן כל נכסיו וחזר במקצת והניח הדבר בסתם ר"ל שלא גלה דעתו אם חזר בשאר אם לאו ומת ובאים היורשים ליטול אותו השאר מטעם חזרה במקצת הויא חזרה בכל והראשון מערער לומר שאינה חזרה אלא במה שפרט בחזרתו היאך דנין בו והשיבו תשמע כתב כלן לראשון וחזר לכתוב מקצתן לשני שני קנה ר"ל אותו מקצת וראשון לא קנה הנשאר אלא שהוא ליורשים מאי לאו בשמת וראשון לא קנה דחזרה במקצת הויא חזרה בכל ושני קנה שאע"פ שחזר בכל ויש כאן שיור מ"מ מקצת הראשון לא היה בדעתו לשיירם כמו שביארנו אלא שלא נקנו לשני וליפוי כח והשיב לא בשעמד שאלו מת אף ראשון קונה שאין חזרת מקצת חזרה בכל אלא בשעמד ושני קנה וכגון שקנו לו קנין גמור וראשון לא קנה שהרי לא היה שם שיור ולא קנין ונמצאת מתנת שכ"מ שאם עמד בטלו מתנותיו הכי נמי מסתברא דקתני סיפא מקצתן לראשון וכלן לשני ר"ל כל הנשאר ראשון קנה שני לא קנה אם אמרת בשלמא בשעמד היינו דראשון קנה שמתנת מקצת מתנת בריא הוא וכגון שהיה שם קנין ושני לא קנה שהרי לא היה שם שיור וכל שאין שם שיור מתנת שכיב מרע היא אפילו היה שם קנין ליפוי כח וכל שכן בקנין סתם אלא אי אמרת בשמת תרויהו ליקנו כל שאין שם קנין סתם אלא יפוי כח ראשון שהרי לא חזר בו שכשנתן לשני לא נתן אלא מה שנשאר מן הראשון וכן שני יקנה שהרי אין כאן שיור והרי היא מתנת שכיב מרע לגמרי ואמר ליה רב יימר תהוי נמי רישא בשעמד אי אמרת בשלמא חזרה במקצת הויא חזרה היינו דשני מיהא קנה שהרי שייר מה שחזר בו מן הראשון וכגון שקנו לו אלא אי אמרת לא הויא חזרה תרויהו לא ליקנו ראשון שהרי מ"מ כשנתן לו בלא שיור נתן ושני שהרי אף הוא בלא שיור שהמקצת הראשון בחזקת ראשון הוא והלכתא חזרה במקצת הויא חזרה בכל ורישא משכחת לה בין בשמת בין בעמד וכמו שפירשנוה בשתיהן אבל סופא ר"ל מקצתן לראשון וכלן לשני לא משכחת לה אלא בשעמד שאלו מת שניהם קונים ועל הדרך שביארנו:

שכ"מ שהקדיש כל נכסיו לבדק הבית אע"פ שלא צוה מחמת מיתה הרי הן כדברי שכ"מ ואם עמד בטל הקדשו הואיל ולא שייר כלום וכן אם הקדישם לעניים או הפקירן ויש אומרים שהדבר ספק ואם תפשו אין מוציאין מידן ומ"מ גדולי המחברים כתבוה כשטתנו הא אם הקדיש מקצתן ושייר בנכסים שלא חילק את כלן הרי זה מתנדב מקצת ואינה צריכה קנין כשאר מתנות שכ"מ במקצת שהרי אף בבריא אמירתו כמסירתו והילכך כל שלא פירש מחמת מיתה אם עמד אינו חוזר:

יש שואלין זה שאמרו בפרק גט פשוט קע"ד ב' שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו וחזר ואמר מנה לפלני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש מה הוצרכנו לטעם זה והלא יכול הוא לחזור בהקדשו שמא זו נאמרה בשהקדיש מעכשו שאין לו דין שכ"מ ששכיב מרע שכתב כל נכסיו ופירש שנתן הכל מעכשו והקנה מחיים אין זה אלא מתנת בריא וכל שהגיע השטר ליד המקבל או שקנו מידו אין יכול לחזור ובשם גדולי המפרשים ראיתי שאלמלא טעם זה ר"ל חזקת אין אדם עושה קנוניא על ההקדש היינו חוששין שמא מתוך שאין הדבר נאה לו לחזור הוא אומר כן אע"פ שאם חזר חזר וכעין מה שאמרו בפרק חזקת הבתים ל"ג א' לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דהא נפק עליה קלא וכו' כלומר ואין הדבר נאה לך:

שכ"מ שמכר כל נכסיו בלא שיור ולא פירש שאם יעמוד יחזור וכן לא קנה מעכשו ועמד אם המעות בעין חוזר ואם פרע מהם הקפותיו אינו חוזר:

שכ"מ שאמר יטול פלוני כל נכסי או כך וכך בנכסי או יחזיק או יזכה או יקנה כלם לשון מתנה הם ואדם יכול לעקור בהם ירושת התורה הא אם אמר יחזיק ויירש אינו כלום אלא למי שראוי לירשו כמו שהתבאר אמר יהנה בהם יעמד בהם ישען בהן יראה בהם לא אמר כלום ולא קנו בין ראוי לירשו בין שאין ראוי לירשו:

חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת. פי' כגון שהיה לו נכסים ידועין וכתבן כולן והאי דאמר שכתב כל נכסיו לאו בלשון כל נכסיו כתבן אלא נכסים ידועין וכתבן כולן. והאי דקרינן להו כל נכסיו לפי שאין יודעין לו נכסים אלא אלו אבל אם אמר בלשון הזה כל נכסי יהיו לפלוני עמד יכול לחזור בו דאי נמי יש לו נכסים אחרים במדינה אחרת זולתי אלו הידועין לו הרי נכללו כולן בכלל המתנה לפי שכל נכסי קא אמר ומשמע כל נכסים שיש לו בין במדינה זו בין במדינה אחרת והויא לה מתנה בלא שיור שיכול לחזור בה ומתניתין דקתני שייר אין לא שייר לא אוקמה רב חמא באומר כל נכסי אלו פירש דגלי אדעתיה דלית לה נכסי אחריני וכל שכן אם אמר כל נכסי סתם שאפילו יש לו. נכסים במדינה אחרת הרי נכללין כולן בכלל המתנה והויא בלא שיור כמו שאמרנו. ומר בר רב אשי אוקמה במוחזק בודאי שאין לו נכסים אחרים זולתי נכסים אלו שכתב אבל מי שלא הוחזק ואיפשר שיהיו לו נכסים במדינה אחרת אין יכול לחזור בו עד שיביא ראיה שאין לו נכסים זולת אלו שנתן:

הקדיש כל נכסיו או הפקיר כל נכסיו מהו מי בעינן בהו שיור במקצת או לא ועלתה בתיקו:

פח. איבעיא להו בית לאחד ודיוטא לאחד מהו. כגון שהקנה הבית לאחד ודיוטא לאחד, ולענין מקנה גופא דדיוטא לא מיבעיא לן, דכיון דדבר המצוי בעולם בשעת הקנאה הוא אפי' תימא נמי דלא שייר מקום דיוטא בבית (דיוטא בבית) קני לה ההוא דאקני לה נהליה, כי מבעי לך להוציא בה זיזין ולבנות על גבה, מי שייר מקום דיוטא בבית ואם רצה לבנות על גבה ממש או להוציא בה זיזין מתקרת בית בונה ומוציא, או דילמא לא שייר מקום דיוטא בבית, ולא אקני ליה בבית אלא שעבודא בעלמא, דלא לימא ליה בעל הבית לבעל דיוטא עקור דיוטא דידך שקול וזיל. אי נמי לדין הבית והעליה של שנים שנפלו ואין בעל הבית רוצה לבנות, אבל להוציא בה זיזין מתקרת הבית או לבנות על גבה ממש דזכותא דלא שכיח בשעת הקנאה היא לא את"ל לא הוי שיור חוץ מדיוטא העליונה מהו אמר רבא אמר ר"נ את"ל בית לאחד ודיוטא לאחד לא הוי שיור חוץ מדיוטא העליונה הוי שיור.

אמר ליה רבי אבא לרב אשי אנן אדריש לקיש מתנינן לה. כלומר האי בעיא דבית לאחד ודיוטא לאחד לאו אשמעתא דידור פלוני בבית זה ויאכל פלוני פירות דקל זה מתנינן לה, אלא אדריש לקיש מתנינן לה, דאמר ריש לקיש המוכר בית לחבירו ואמר ליה על מנת שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו, ואליבא דרב זביד דאמר שאם רצה להוציא בה זיזין מתקרת הבית מוציא, אלמא שיורי שייר מקום דיוטה בבית, דאי לא שייר אמאי מוציא בה זיזין בגופו של בית, לימא דיוטא שייר מקום דיוטא שמוציאין בו זיזין לא שייר, אלא לאו ש"מ דשיורי שייר מקום דיוטא בבית. איבעיא להו בית לאחד ודיוטא לאחד מהו, הוי שיור או לא הוי שיור, כלומר מי שייר מקום דיוטא בבית ואם רצה בעל הדיוטא להוציא בה זיזין מוציא, או דילמא לא שייר מקום דיוטא בבית ואם רצה בעל הדיוטא להוציא בה זיזין אינו מוציא. ואת"ל לא הוי שיור ולא מצי לאפוקי בה זיזין, אמר חוץ מדיוטא מהו. אמר רבא אמר רב נחמן את"ל בית לאחד ודיוטא לאחד אפי' בבת אחת לא שייר מקום דיוטא בבית, מכר ואמר חוץ מדיוטא העליונה הוי שיור, ואליבא דרב זביד דאמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא. וכן הלכה.

ואיכא נוסחי דיקי דלית בהו מעיקרא איבעיא להו בית לאחד ודיוטא לאחד מהו, אלא הכי אית בהו, א"ל רבי אבא לרב אשי אנן אדריש לקיש מתנינן לה, כלומר האי בעיא דדקל לאחד ופירות לאחד וחוץ מפירותיו, ומימר(ר)יה דרבא אמר ר"נ לאו אדקל ופירות מתנינן לה אלא אדריש לקיש מתנינן לה, דמיירי גבי דיוטא וזיזין דאמר ריש לקיש המוכר בית לחבירו וא"ל על מנת שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו, ואליבא דרב זביד דאמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא. איבעיא להו בית לאחד ודיוטא לאחד מהו כו' עד סוף שמעתא. והני תרי נוסחי תרויהו חד טעמא נינהו, דבתרויהו לא מיירי אלא לענין הוצאת זיזין, אבל לענין מקנא דיוטא העליונה אפי' מכר בית לאחד ודיוטא לאחד זה קנה בית וזה קנה דיוטא. ולא דאמי לפירות דקל ולא לדירת הבית, דאלו פירות הדקל ליתינהו בעולם ואלו אויר דיוטא ובנינה איתינהו בעולם. ודירת הבית לית בה ממש ואלו דיוטא אית בה ממש. דאלת"ה היכא דאמר חוץ מדיוטא נמי מאי הוי, נהי דאקני ליה זכותא בתקרת הבית כי נפל ההוא ביתא אזדא לה זכותיה. אלא משום דאוירא גופיה מידי דמקני באנפי נפשיה הוא. ואע"ג דהני תרי נוסחי חד טעמא נינהו נוסחא בתרא דייק טפי. ובין למאן דמתני לה לדרבא א"ר נחמן אדקל ופירות ובין למאן דמתני לה אבית ודיוטא תרויהו הילכתא נינהו דלא פליגי אהדדי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ועוד דתרויהו חד טעמא נינהו ודמיין להדדי:

פט. ואגב ארחיך ש"מ דהלכתא כריש לקיש, ואליבא דרב זביד דאמר שאם רצה להוציא זיזין בתקרת הבית גופו מוציא, וכ"ש כרב פפא דאמר שאם רצה לבנות עלייה על גבה בונה דמיירי לענין אוירא דעלוי דיוטא דלאו מכלל הבית הוא:

צ. אמר רב יוסף בר מניומי א"ר נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם במחלק, מת קנו כולן עמד חוזר בכולן ואם בנמלך מת קנו כולן עמד אינו חוזר אלא באחרון. כגון שהקנה לזה מקצת ולזה מקצת עד שחלק להן כל נכסיו. רואין, אם במחלק שמתחלה היה בדעתו להקנות לכולן והתחיל מחלק והולך, לפלוני כך וכך ולפלוני כך וכך, ולא הוצרך לעין בין אחד לחבירו, כלה חדא מתנה היא, ולגבי כולהו מצוה מחמת מיתה הוי, דהוה ליה כמאן דכתב כל נכסיו לחד גברא. לפיכך אם מת קנו כולן, עמד חוזר בכולן. ואם כנמלך, שכשהקנה לראשון עדיין לא היה בדעתו להקנות לשני, ואח"כ נמלך והקנה לשני, וכן לשלישי, אשתכח דכלהו לבד מאחרון מתנת ש"מ במקצת הוו, דכי אקני להו לקמאי אכתי לא הוה בדעתו לאקנויי ליה לאחרון ולא מידי. וההוא מידי דאקני ליה לאחרון הוי שיורא לקמאי. אבל מתנה דאחרון ודאי מתנת כותב כל נכסיו היא. הילכך אם מת קנו כולן, והוא דקנו מיניה לקמאי, עמד אינו חוזר אלא באחרון דכתב ליה כל נכסיו, אבל דקמאי מתנת ש"מ במקצת היא ואם עמד אינו חוזר כדבענן למימר קמן.

ומקשינן ודילמא עיוני קא מעיין. כלומר אפילו כי שהי בין מתנה לחברתה נמי בנמלך אמאי אינו חוזר אלא באחרון, ודילמא מעיקרא למכתב כל נכסיו הוא דאיכוון, והאי דקא שהי בין חד לחבריה עיוני הוא דקא מעיין כמה חזי למיתב להאי וכמה חזי למיתב להאי. ופרקי' סתמיה דשכיב מרע מידק דייק והדר יהיב. מכלל דהיכא דגלי אדעתיה מעיקרא דלחלק כל נכסיו קא מכוין, מוכחא מילתא דכי שהי בין מתנה לחברתה עיוני קא מעיין וכותב כל נכסיו הוא, ואם עמד חוזר בכולן. והא דאמרינן מת קנו כולן, דוקא היכא דלא כתב ליה לשני ממאי דכתב ליה לראשון כלום, ולא לשלישי ממאי דכתב ליה לראשון או לשני, אבל אי כתב ליה לשני מידי ממאי דכתב ליה לראשון, שני קנה מאי דכתב ליה ראשון ולא קנה ולא מידי, דקיימא לן חזרה במקצת הויא חזרה בכולהו. ואם כתב לאחרון מקצת מה שכתב לאחד מן הראשונים ההוא דהדר ביה מיניה במקצת לא קנה ולא כלום בין כשמת בין כשעמד, ומתנת אחרון הויא לה מתנת שכיב מרע במקצת דבעיא קנין בין כשמת בין כשעמד ולא מצי למהדר ביה:

צא. אמר רב אחא בר מניומי אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת. והא דרב נחמן לאו כגון דאמר כל נכסי לפלוני ולפלוני היא, דאם כן אפילו אית ליה נכסים במדינה אחרת מאי הוי, הא אקנינינהו נהליהו, דהא כל נכסי דאית ליה בעולם משמע. אלא הכא במאי עסקינן, בכותב כל נכסיו בפרט ולא בכלל, כגון שהתחיל מחלק והולך בית פלוני לפלוני וחצר פלונית לפלוני ושדה פלונית לפלוני, וכן כל מטלטליו על הדרך הזאת, וראינו שלא שייר לעצמו מכל הנכסים הידועים לו כלום. אי נמי כגון דאמר כל הנכסים שיש לי בעיר הזאת, אע"פ שאין ידוע שיש לו נכסים אחרים במדינה אחרת אם עמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים ממדינה אחרת.

ומקשינן עלה ואלא מתני' דקתני לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת היכי משכחת לה. ליחוש שמא יש לו נכסים במדינה אחרת. א"ר חמא באומר כל נכסי אלו. כלומר כגון דאמר כל נכסי אלו יהו לפלוני והתחיל מפרש והולך, שדה פלונית לפלוני ובית פלוני לפלוני, דמאחר שסופו לחזור ולהקנותן בפרט אמאי אצטריך למימר כל נכסי אלו. אלא הכי קאמר, אין לי נכסים אלא אלו. וכל שכן היכא דאמר כל נכסי סתמא. וכי אצטריך גמרא למעוטי, היכא דלא אמר כל נכסי אלא שהתחיל מחלק והולך בית פלוני לפלוני שדה פלנית לפלוני, שאע"פ שנתברר שלא שייר לעצמו מכל הנכסים הידועים לו כלום, חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת.

מר בר רב אשי [אמר] במוחזק שאין לו נכסים במדינה אחרת, הילכך אע"ג דלא אמר כל נכסי אלא שחלק כל נכסיו הידועים לו ולא שייר כלום, כיון שמוחזק לנו שאין לו נכסים אחרים כתב כל נכסיו הוא ואם עמד חוזר. וליכא למימר דמר בר רב אשי באומר כל נכסי קאמר, דא"כ לא שנא במוחזק שיש לו נכסים אחרים ולא שנא במוחזק שאין לו נכסים אחרים הרי הקנה כל נכסיו ולא שייר כלום, וא"כ היכי משכחת לה דאיכא לפלוגי בין מוחזק לשאינו מוחזק, אלא במחלק והולך וכדאמרן.

ואם נפשך לומר דהא דרב חמא ודמר בר רב אשי לאו אמתני' קיימי, דמתני' באומר כל נכסי סתם מתוקמא לדברי הכל, אלא תרויהי אדרב נחמן קיימי, דרב חמא מוקים לה לדרב נחמן דאמר חיישינן כגון דאמר כל נכסי אלו דמשמע דלא אקני להו אלא הני ולא נכסים שיש לו בעיר אחרת, אבל מתניתין באומר כל נכסי סתם מיתוקמא לדברי הכל. ומר בר רב אשי אמר הא דרב נחמן לא מיתוקמא באומר כל נכסי אלו אלא במחלק נכסיו ונראה שלא שייר כלום אלא שמוחזק לנו שיש לו נכסים במדינה אחרת, ואע"ג דלא ברירא מילתא אלא בקלא בעלמא חיישינן.

ובין לפירושא קמא ובין לפירושא בתרא רב חמא ומר רב בר אשי לא פליגי אהדדי ותרויהו הילכתא נינהו. מיהו מסתברא כפירושא קמא. הילכך שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים, כגון שאמר כל נכסי סתם, מסתמא כל נכסיו הקנה, אפי' נכסים שיש לו בסוף העולם, לפיכך אם עמד חוזר, ואע"פ שנתברר שיש לו נכסים בעיר אחרת, שהרי הכל הקנה. ואם אמר כל נכסי אלו לא הקנה אלא נכסים שיש לו באותה העיר, הילכך אם עמד אינו (חזור) [חוזר] אע"פ שלא הוחזק שיש לו נכסים במדינה אחרת, חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת. ואם (כן) היה מחלק נכסיו לאחרים ונראה שלא שייר כלום לעצמו, ואפי' נתברר שאין לו נכסים אחרים כאן, אם עמד אינו חוזר, חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת והויא לה מתנת שכיב מרע במקצת. במה דברים אמורים אם היה מוחזק אצל מכיריו שאין לו נכסים במדינה אחרת, או שהיה מחלק והולך שדה פלנית לפלוני ואמר כל נכסי אלו, שמע מינה אין לו נכסים אלא אלו, ואם עמד חוזר.

ברם צריך את למידע דכל היכא דקאמרי' בהאי ענינא אם עמד אינו חוזר מחמת חששא דיש לו נכסים במדינה אחרת, הויא לה כמתנת שכיב מרע במקצת לכל מילי, דבעיא קנין בין בשמת בין בשעמד, ואי לא קנו מיניה אף על גב דמית נמי לא קנה, דהשתא לאפוקי ממונא מחזקת מאריה חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת, לאקומי ממונא בחזקת נותן לא כל שכן:

צב. איבעיא להו חזרה במקצת הויא חזרה בכלהו או לא. כגון שכתב כולן לראשון, וחזר וכתב מקצתן לשני, ומת, מי אמרי' כיון דהדר במקצת גלי אדעתיה דלא ניחא ליה בההיא מתנתה קמיתא כלל, והוה ליה כמ"ד מעיקרא כל נכסי לראובן וחזר ואמר לא כי אלא מחצית נכסי לשמעון, דמשמע דלא ניחא ליה דליקני ראובן כלל, ואע"ג דמית לא הויא מתנה, דכל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו, הילכך ההוא מקצת דהדר כתביה לשני קני ליה שני ושארא הדר לרשותא דנותן וזכו ביה יורשין. או דילמא לא הויא חזרה בכלהו, ומאי דהדר הדר, וממאי דלא הדר בהדיא לא הדר.

ת"ש כלן לראשון ומקצתן לשני שני קנה ראשון לא קנה מאי לאו בשמת. ואמטול הכי ראשון לא קנה דחזרה במקצת הויא חזרה בכולהו. ודחינן לא בשעמד. ואמטול הכי ראשון לא קנה, דאע"ג דלא הויא חזרה בכולהו על כרחיך הא לא שייר ולא לנפשיה ולא מידי, ואם עמד חוזר. הכי נמי מסתברא דמתניתא בשעמד מיתוקמא, דקתני סופא מקצתן לראשון וכולן לשני ראשון קנה שני לא קנה אי אמרת בשלמא בשעמד משו"ה לא קנה שני, דגבי שני כותב כל נכסיו הוא ואם עמד חוזר, אבל ראשון משכחת לה דקנה דמתנת ש"מ במקצת היא דבעיא קנין ואם עמד אינו חוזר, אלא אי אמרת בשמת תרויהו נמי .דח ליקנו. דנהי נמי דגבי שני כותב כל נכסיו הוא, כי חייא מיהא ליקני, אלא לאו בשעמד. ומדסופא בשעמד רישא נמי בשעמד. א"ל רב יימר לרב אשי ותהוי נמי רישא בשעמד אי אמרת בשלמא חזרה במקצת הויא חזרה בכולהו היינו דשני מיהת קנה דכיון דכתב כולן לראשון וחזר וכתב מקצתן לשני, וס"ל דכמאן דהדר מכלהו בהדיא דמי, אשתכח דמתנתיה דשני מתנת שכיב מרע היא דהא לא אקני ליה אלא מקצת ושארא שייריה לנפשיה. ומשכחת ליה דקני כגון דקנו מיניה דאע"ג דעמד אינו חוזר. אלא אי אמרת חזרה במקצת לא הויא חזרה בכולהו, ואכתי שארא דלא אקנייה לשני בחזקת ראשון הוא, א"כ לגבי תרויהו כותב כל נכסיו הוא, וכיון דעמד לו חד מיניהו לא ליקני.

ואסיקנא והילכתא חזרה במקצת הויא חזרה בכולהו. רישא משכחת לה בין בשמת בין בשעמד סיפא לא משכחת לה אלא בשעמד. כלומר רישא דקתני כולן לראשון ומקצתן לשני שני קנה ראשון לא קנה, משכחת לה בין בשמת בין בשעמד, דכיון דכתב כולן לראשון וחזר וכתב מקצתן לשני בטלה לה תפקדתיה [ד]ראשון לגמרי, דקי"ל חזרה במקצת הויא חזרה בכלהו, ואמטול הכי ראשון לא קנה בין בשמת בין בשעמד, וכיון דבטלה לה תפקדתיה דראשון לגמרי הויא לה דשני דאקני ליה מקצתן מתנת ש"מ במקצת דקניא בין בשעמד בין בשמת. וסופא דקתני מקצתן לראשון וכלן לשני ראשון קנה שני לא קנה לא משכחת לה אלא בשעמד, ואמטול הכי ראשון קנה דמתנת ש"מ במקצת היא דקניא בין בשמת בין בשעמד, והוא דקנו מיניה. ושני לא קנה בשעמד, דגבי שני כותב כל נכסיו הוא, ואע"ג דקנו מיניה אם עמד חוזר. אבל בשמת לא משכחת לה דשני לא קנה, דנהי נמי דלגבי שני כותב כל נכסיו הוא, כיון דמית מיהא ליקני, ואשתכח דראשון קני מאי דאקני ליה ושני קאני שארא. והיינו דאמרי' לעיל אי אמרת בשלמא בשעמד משו"ה שני לא קנה, אלא אי אמרת כשמת תרויהו נמי ליקנו כדפרישנא, דשמע מינה דהא דאמרי' סופא לא משכחת לה אלא בשעמד, לאו משום סירכא דראשון קנה קאמרינן, אלא משום סירכא דשני לא קנה (הויא) [הוא] דקאמרינן, והכי קאמר סופא דקתני ראשון קנה שני לא קנה לא משכחת לה [אלא] בשעמד דאי בשמת תרויהו נמי קנו כדברירנא:

צג. איבעיא להו הקדיש כל נכסיו מהו הפקיר כל נכסיו מהו חלק כל נכסיו לעניים מהו. וגבי ש"מ קא מבעיא לן, היכא דאקדיש כל נכסיו, או הפקירן, או חלקן לעניים, ועמד, מהו. מי יכיל למהדר ביה, דאי הוה ידע דחיי לא הוה יהיב לכלהו נכסי, דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחרים, אבל מקדיש דמצוה קא עביד אע"ג דמסיק אדעתיה דחיי גמר ומקדיש, ואע"ג דעמד אינו חוזר, או דילמא לא שנא. את"ל מקדיש כיון דמצוה קא עביד גמר ואקדיש, הפקיר מהו, מי אמרינן כיון דלאו מצוה קא עביד ודאי לאו אדעתא דהכי אפקיר אם עמד חוזר, או דילמא כיון דמסיק אדעתא דאיהו גופיה מצי קדים וזכי בהו לנפשיה גמר ואפקיר ואע"ג דעמד נמי אינו חוזר. ואת"ל אינו חוזר, חילק כל נכסיו לעניים מהו, כיון דמצוה קא עביד גמר וחלק, או דילמא כיון דקי"ל המבזבז אל יבזבז מחיים יותר מחומש לאו מצוה קא עביד, ואי הוה ידע דחיי לא הוה פליג להו לכלהו נכסיה. וכלהו עלו בתיקו, הילכך מספיקא מצי למהדר ביה, דנכסי בחזקתיה דנותן קיימי*. דאי לא תימא הכי, מתנה גופה היכא דלא כתיב בה שכיב מרע הייתי, דקאמרי רבנן המוציא מחבירו עליו הראיה, אמאי מצי הדר ביה. אלא לאו שמע מינה דכל כהאי גוונא נכסי בחזקת נותן קיימי והמוציא מחבירו עליו הראיה. ומאי שנא מדרב נחמן דאמר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת, אלמא מספיקא מוקמינן להו לנכסי בחזקת מקבל מתנה. שאני התם דלא אתברר דכותב כל נכסיו הוא ולא מחזקינן ליה בהכי אלא בראיה:

צד. א"ר ששת יטול יזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הן. ונפקא מינה דאי אמר הכי אפי' גבי מי שאין ראוי ליורשו, א"נ גבי פשוט במקום בכור, דבריו קימין. במתניתא תאנא אף יחסין ויירש בראוי ליורשו ור' יוחנן בן ברוקה היא. ודוקא בראוי ליורשו כדאמרן, אבל למי שאין ראוי ליורשו לא מהנייא לשון ירושה, דהו"ל מתנה על הכתוב שבתורה.

וה"מ בשכיב מרע, אבל בבריא לא אשכחן לישנא דיטול או יחזיק דלהוי משמע לשון מתנה. תדע דהא לישנא דיחזיק גבי רובא דאינשי למעבד בה חזקה משמע כדתנן חזקת הבתים במחזיק, וגבי מאן דמקני בחזקה קאמרינן דשלא בפניו צריך למימר ליה לך חזק וקנה, דשמעת מינה דלישנא דחזקה שייכא טפי גבי ההוא מעשה דקיימא חזקה בגויה מענין הקנאה. ואם כן כי אמר יחזיק בבריא היכי קני, ודילמא למיעבד ביה חזקה בעלמא קאמר ליה, וכל כמא דלא אמר ליה לך חזק וקנה אע"ג דאחזיק נמי לא קני. ואי נמי קנו מידו הוה ליה כמי שקנו מידו לחלוק דקנין דברים בעלמא הוא. והוא הדין גבי לישנא דיטול, כיון דמשמע נמי לישנא דמשקל בעלמא לא קני. ואפילו היכא דאמר יטול לעצמו, דהא לא אקני ליה מידי עד דשקיל דמטי ממונא לידיה ואי לא קני מהיכא שקיל. והוא הדין גבי יחלוקו פלוני בנכסי וגבי יאכל פלוני פירות דקל זה, אע"ג דבאו לעולם כולהו חד טעמא נינהו.

וכי תימא אי הכי מאי שנא גבי שכיב מרע דמשמע הני לישני לשון מתנה ומאי שנא בבריא דלא משמע לשון מתנה. שתי תשובות בדבר, חדא דגבי שכיב מרע כיון דאיכא דמפיק להו להני לישני בענין הקנאה, ללשון הקנאה גמורה קא מיכוון, דהא אין אדם משטה בשעת מיתה. והאי דמספקא לן גבי יראה בהן ומאי דדמי ליה, משום דלא בריר לן אי משמע להו לאינשי הני לישני לשון מתנה ואי לא, אבל בבריא לא מיבעיא היכא דרובא משמע להו ענינא אחרינא דלאו לשון הקנאה, אלא אפילו היכא דאיכא מיעוטא דמשמע להו ענינא אחרינא דלאו לשון הקנאה, אע"ג דרובא משמע להו לשון הקנאה, לא אזלינן בתר רובא לאפוקי ממונא מחזקת מאריה, דאימור רצה לשחק בו. מידי דהוה אגט היכא דאמר כתבו ולא אמר תנו, וגבי הודאה היכא דלא אמר קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה, דמהני בשכיב מרע, מה שאין כן בבריא עד דאמר נתונין לך או מכורין או קנויין, ומאי דדמי להני. דאי לא תימא הכי, גבי שטר מכר ומתנה דבעי מכתב ליה (שדה) [שדי] מכורה לך שדי נתונה לך במתנה, למה לי למכתב ליה נתונה, תסגי ליה שדי לך. ואי משום ההיא דתניא גבי מרוני צפונו לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות, הא בהדיא אסיקנא בפרקא קמא דקידושין (כו,ב) דלאו בהני לישנא בלחוד סגיא אלא אגב וקני נמי בעינא.

וכל שכן לזה במתנה ולזה בירושה דלא מהני לשון מתנה דהאי לשווייה ללשון ירושה דהאיך לשון מתנה, דהא גבי אגב דכולה חדא הקנאה היא ולא סגיא להו למטלטלי בלשון הקנאה דאמר ליה גבי קרקע עד דאמר ליה נמי לשון הקנאה גבי מטלטלי דמקני ליה אגבה, וכל שכן משדה לשדה ומגברא לגברא דלא מהני. והוא הדין גבי יטול ויחזיק יחלוק ויאכל, דמהני בשכיב מרע, מה שאין כן בבריא. וההיא דאמרינן בפרק יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קלא,א) יסבון תנן, דשמעת מינה דלישנא דיסבון מהני בבריא, תנאי שאני, וכבר ברירנא התם.

וכל שכן גבי לישנא דתנו ותנתן דמהנו בשכיב מרע ולא מהנו בבריא, דצואה היא, והקנאה בצואה לא שייכא דקנין דברים בעלמא הוא, ולא אשכחן דמהניא בבריא אלא היכא דמסריה לממונא לשליש ואמר ליה תן חפץ זה או מנה זה לפלוני דהוה ליה כזכה כדאיתא בסוף פירקא קמא דגיטין (יא,ב). אי נמי במשליש מעותיו להוליכן לאחר או לעשות לו בהן דבר ידוע ומת השליש עד שלא עשה שליש מה שהושלש בידו, דקימא לן מצוה לקיים דברי המת. ולאו מטעמא דהקנאה הוא, דהא גבי הולך דקימא לן לאו כזכה ואם בא לחזור חוזר, ואפי' הכי אם מת משלח עד שלא חזר בו אע"פ שלא הגיע הממון ליד המשתלח אמרי' מצוה לקיים דברי המת, ואלו גבי שכיב מרע אע"ג דלא אתפשיה לממונא לשליש קני. אי בעי תימא מטעמא [ד]מצוה לקיים דברי המת, וכי היכי דגבי הקנאה לא אצרכוה לחד מאנפי הקנאות שלא תטרף דעתו עליו, גבי צואה נמי לא אצרכי לאתפושיה לממונא לשליש שלא תטרף דעתו עליו. ואי בעי תימא לא שנא גבי יטול יחזיק וכיוצא בהן דלשון הקנאה הוא, ולא שנא גבי תנו דלשון צואה הוא, כולה מילתא גבי ש"מ מטעמא דלשון מתנה הוא, דכל היכא דמוכחא מילתא דלאקנאה גמורה קא מכוון כמאן דאמר בלשון הקנאה גמורה דמי, דכי היכי דלא אטרחוה רבנן לאצרוכי חד מאנפי הקנאה שלא תטרף דעתו עליו, הכי נמי לא אטרחוה לאקנויי בלשון מתנה ממש שלא תטרף דעתו עליו. והאי דמספקא לן גבי יראה בהן וכיוצא בו משום דלא מוכח מילתא דלהקנאה גמורה קא מכוין. תדע מדאמרינן בפרק מי שאחזו קרדיאקוס (גיטין עב,ב) גיטו כמתנתו מה גיטו כיון דאמר כתבו אע"ג דלא אמר תנו אף מתנתו כיון דאמר תנו ואע"ג דלא קנו מיניה, דשמעת מינה דטעמא דמהני ביה לישנא דלא מהני בבריא מטעמא דלא בעי חד מאנפי ההקנאות הוא שלא תטרף דעתו עליו. והאי דאמרינן אע"ג דלא קנו מיניה, לאו למימרא דבבריא כי האי גונא דאמר תנו כי קנו מיניה קני, אלא למימרא דאי בבריא לא קני עד דקנו מיניה בלישנא דמהני, דכל היכא דבעי קנין מסתמא לשון הקנאה גמורה בעי, דאי לאו הכי הוה ליה קנין דברים בעלמא דלא קני. ובפרק האומר התקבל גט זה לאשתי ארוחנא בה טפי.

וכי תימא אי הכי גבי ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה נמי, כיון דמוכחא מילתא דלאקנוייה ליה הדירה והפירות קא מכוין, ליהוי כמאן דאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו, שאני התם דכיון דלא מצי לאקנויי ליה הדירה והפירות אלא אגב גופא, ואיהו לא איכוון לאקנויי ליה אלא הדירה והפירות בלחוד, עיולי בהקנאתו מידי אחרינא דלא איכוון לאקנויי ליה לא אמרי':

איבעיא להו בית לאחד ודיוטא לאחד מהו. פירוש מהו שיוציא זיזין וגזוזטראות ואליבא דרב זביד קא בעי לה כדמסיק ואזיל עלה. ואם תאמר בשלמא כשמתנה ואומר על מנת שדיוטא העליונה שלי כיון שלא הוצרך להתנות ולשייר דרשינן תנאה יתירא ואמרינן דהוצאת זיזין שייר אלא בית לאחד ודיוטא לאחד הרי אין כאן לשון יתר שהרי הוא צריך לפרש למי נותן הדיוטא. יש לומר במתנה מיירי כגון דאמר על מנת שדיוטא העליונה לפלוני דכיון דהוצרך להתנות ודאי בדבר שהיה בכלל סתם המכר היינו בהוצאת זיזין בחצר שלו. ועיקר נראה הבעיא משום דודאי מי שאמר דיוטא זו לפלוני להוציא בה זיזין לחצרי לא אמר כלום שהרי לא הזכיר לו שום לשון הקנאה בחצר אלא הוצאת הזיזין בלבד הזכיר לה וצריך שיאמר חצר זו לפלוני להוציא בה זיזין כדאמרינן תנו בית זה לפלוני וידור אפילו אם יקנה לו אויר חצרו להוציא בה זיזין לא יעשה בה כלום כדתניא בתוספתא המוכר אויר חורבתו לא עשה ולא כלום אלא מוכר לו חורבה ומשייר אוירא ומשום הכי מהני כשהוא מתני והיינו טעמא דמתנה כשאומר על מנת שדיוטא העליונה שלי אף על פי שלא הזכיר שום הקנאה בחצר אלא בדיוטא משום דאמרינן כל לגבי נפשיה בעין יפה הוא משייר ושיורי שייר תשמיש דיוטא בחצר זה שהוא מוכר לו. והשתא מבעיא ליה לתלמודא בית לאחד ודיוטא לאחד להוציא בה זיזין מהו מי אמרינן דכיון דאיהו לא יחסר מידי בהאי תנאה שיורא שייר מקום זיזין בחצר כיון דאי אפשר להקנות הוצאות זיזין בענין אחר ועל דרך הא דאבעיא לן לעיל דקל לאחד ופירותיו לאחד מהו מי שייר מקום פירי או לא אם תמצא לומר לא הוה שיורא חוץ לדיוטא מהו מי אמרינן כל לגבי נפשיה בעין יפה משייר הלכך שיורי שייר מקום זיזין בחצר לא שנא בלשון על מנת ולא שנא בלשון חוץ או דלמא דוקא בלשון על מנת דאלים ליה לתנאיה אמרינן דשיורי שייר מקום זיזין בחצר.
אמר רבא אם תמצא לומר בית לאחד ודיוטא לאחד לא הוי שיורא חוץ מדיוטא הוי שיורא אליביה דרב זביד דאמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא. פירוש כולה אליבא דרב זביד ולגבי נפשיה אמרינן דשיורי שייר מקום זיזין בחצר בין בלשון חוץ בין בלשון על מנת אבל בית לאחד ודיוטא לאחד אף על פי שפירש לו בהדיא להוציא בה זיזין לא אמר כלום דלגבי חבריה לא אמרינן דשיורי שייר מקום זיזין בחצר וכדאסיקנא נמי לעיל בדקל לאחד ופירות לאחד אבל לרב פפא דאמר שאם רצה לבנות עליה על גבה בונה לא שייכי הני בעיי כלל דהא ודאי פשיטא שאם נתן בית לאחד ודיוטא לאחד עולמית לחזור ולבנותה אם נפלה דמהני שהרי בגוף הדיוטא הזכיר לו ההקנאה ומקום הדיוטא שעבד לו לבנות עליון כיון שנתנה לו עולמית לחזור ולבנותה אפילו אם נפל הבית הדר בני לדיוטא דקרקע עולם שהבנין עליו שעבד לו בכלל הקנאות הדיוטא כשם שהמוכר עליה שעבד לו גם הקרקע דאי נפלה הדר בני לה, כן נראה בעיני פירוש שמועה זו וסוגיא דפרק הספינה היא מוכחת על הדרך הזה דאמרינן התם בשלמא לרב זביד היינו דקתני זאת אומרת כמו שכתבנו שם וגם כל זו השמועה מוכחת על הפירוש הזה דהא דאיבעיא לן בית לאחד ודיוטא לאחד בענין הא דאיבעיא לן לעיל דקל לאחד ופירותיו לאחד מהו והיינו דלא שייך למבעיא אלא לרב זביד כמו שפירש. ודע כי זה שאמר רב זביד שאם רצה להוציא זיזין מוציא שני דברים חדש בה האחד דאי לאו דאשמועינן רב זביד הכי הוי אמינא אפילו פירש דאמר על מנת שדיוטא העליונה שלו להוציא בה זיזין לא אמר כלום דכקנין דברים דמי דהא לא אקני ליה מידי בחצר ואשמועינן רב זביד דשיורי שייר מקום החצר והיינו דאמרינן התם בשלמא לרב זביד היינו דקתני זאת אומרת והיינו דאבעיא לן בשמעתין בית לאחד ודיוטא לאחד מהו אם שייר מקום בחצר או לאו והשני שאף על פי שלא פירש הוצאת הזיזין אלא שאמר על מנת שדיוטא העליונה שלו דרשינן לישנא יתירה ואמרינן דלהוצאת זיזין קאמר.
אמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת. ואם תאמר מספיקא היכי אמרינן דאינו חוזר נימא שמא אין לו נכסים עוד ואוקימנא בחזקת מאריה. לא קשיא כיון דאיכא קנין ליכא לאורועי אלא באומדנא דמוכח וכשאנו יודעים שאין לו נכסים עוד כגון דמוחזק דלית ליה או באומר כל נכסי האומדנא דמוכח שאין אדם עשוי ליתן כל נכסיו אלא מחמת מיתה וכשאנו מסופקים אם נתן כל נכסיו אם לאו אין כאן אומדנא והקנין בחזקתו. ועוד דהוה ליה אומדנא כעין דברים שבלב כיון דלא מוכח כן נראה בעיני. והא דאמרינן לעיל ודילמא עיוני קא מעיין אלמא מספיקא אית לן למימר דבמתנות ראשונות נמי הוה ליה מחלק כל נכסיו ואף על גב דאיכא קנין יכול לחזור בו כשעמד. נראה בעיני הא דמקשינן הכי משום דהוכיח סופו על תחלתו וכיון דבגמר הצואה הוא נותן את כל אשר לו מחמת מיתה הוכיח על תחלת הצואה שעל זו הדעת היתה משום שהיה ירא מחמת מיתה והיה בדעתו לחלוק כל נכסיו ומה שהוא מפסיק בין מתנה למתנה עיוני קא מעיין וכדקיימא לן אם מעצמו נפל הרי זה גט דהוכיח סופו על תחלתו ואף על גב דאמרינן עלה בפרק השוחט שאני התם דאמר כתבו והכא נמי הכי בתחלת הצואה התחיל ליתן מתנות ומוכחא מילתא שדעתו במתנות אחרונות הוא דעתו בראשונות לפרוק סתמא דשכיב מרע מידק דאיק והדר יהיב ומה שהוא מפסיק מוכיח שבתחלת הצואה לא היה בדעתו לחלק כל נכסיו. והרב רבי אברהם אב"ד זצ"ל האריך בקושיא זו.

הא דתניא מקצת לראשון וכולן לשני ראשון קנה שני לא קנה ואמרינן עלה אלא אם אמרת בשמת תרווייהו ליקנו. וקשיא לן כיון שאינו יכול לחזור בו בראשון משום דהויא לה מתנה במקצת בקנין כשנותן את כולן לשני הוה ליה כמו קני את וחמור וכדמקשינן עלה בריש פרקין ב' הא דתניא רבי יוסי אומר אין לך מר בקישות אלא פנימי שבו לפיכך כשהוא תורם החיצון מוסיף על שבו ותורם שמעינן מינה דכל הקנין שאין כולה מתקיימת אין מקצתה מתקיימת וכי היכי דאמרינן מתוך שלא קנה חמור לא קני זה הכי נמי אמרינן שהדברים הנקנין מבטלין זה את זה כמו שאין זה נקנה כך אין זה נקנה. ונראה דהא מקשי הכי אלא אי אמרת בשמת תרווייהו ליקנו סוגיין כמאן דאמר את וחמור קנה. ואנהרנא מיניה ראיה לפסק הגאון ז"ל שפסק כן למאן דאמר לא קנה הא דתניא מקצתן לראשון וכולן לשני שני לא קנה בין כשמת בין כשעמד מיירי ומשום דהוי את וחמור. אך אין הדברים נראים כן. ויש לומר כיון שהנכסים הללו ראויים להיות נקנין לזה אם לא נתנם לראשון לא שייך בה את וחמור. ומיהו מי שמקנה לחברו מטלטלין ומלוה על פה לא קנה למאן דאמר את וחמור לא קנה.

אמר רב ששת יטול וזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הן. נראה דיטול קא משמע לן. ולענין בריא אם יאמר יטול בקנין זה נכסים הללו פשיטא דלשון מתנה הוא וראיה לדבר דתניא בפרק האומר התקבל תנא טול לי כו' כולן לשון קבלה הן. כן נראה לי. ואפשר דאצטריך לאשמועינן דמהני הני לשונות גבי שכיב מרע דהוה אמינא דלא מהני עד דאמר תנו מנה לפלוני אי נמי תנתן שדה זו לפלוני אבל יחזיק ויקנה משמו דלא גמר להקנות לו עד שיבא ויקנה באחד מדרכי הקנאות ואין הקנין לאחר מיתה. אי נמי גבי שכיב מרע שאין שם משיכה ולא קנין לא מהני יטול והא דאיבעיא לן ישען בהם יעמד בהם יהנה בהם מהו בבריא לשון זכיה הם לפי שהקנין מוכיח עליהם כיון שהוא אומר ישען עליהם בקנין זה וכל כי האי גוונא לא הוי קנין דברים וכדאמרינן התם בלשון דין ודברים מהני כשקנו מידו.

איבעיא להו בית לאחד ודיוטא לאחר מהו. וזה לשון האר"י בעליות: פירוש מהו שיוציא בה זיזין כו'. (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להרב ז"ל).
ונראה לי דאפשר לומר דבית לאחד ודיוטא לאחר חשיב ליה לישנא יתירא משום דבשעה שמכר הבית לזה לא היה לו להזכיר כלל הדיוטא אלא ימכור לו הבית בסתם ואחר כך ימכור הדיוטא למי שירצה אלא מדהזכיר מכירת הדיוטא עם מכירת הבית איכא לישנא יתירא לשייר הוצאת זיזין. תוספי הרא"ש ז"ל.

אמר רבא אמר רב נחמן אם תמצא לומר בית לאחד ודיוטא וכו'. ואליבא דרב זביד דאמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא. וזה לשון האר"י בעליות: פירוש כולה מילתא כו' (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להרב ז"ל).

והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ואליבא דרב זביד דאמר וכו'. פירוש דאליבא דידיה הוא דמתני בעיא דבית לאחד ודיוטא לאחר מהו כלומר אם יכול להוציא בה זיזין או לא אבל אליבא דרב פפא דאמר לעיל דאי נפלה הדר בני לא איכא לספוקי במידי דפשיטא דלאחר לא מצי לזבוני הדיוטא שאינה שם שנעשה מוכר חורבתו. ויתבאר זה עם מה שכתבתי למעלה במקומה בפרק המוכר את הבית. עד כאן לשון הר"ן ז"ל.

אמר (רבא) רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב נכסיו וכו'. אם במחלק מת קנו כולם כו'. דע והבן מה שכתבתי לך בפרק יש נוחלין כי כל כתיבה שאתה רואה בענין הזה שהוא קונה בה אינה אלא כתב צוואה או בכתב ידו או אפילו על ידי עדים בלשון מזכרת הצוואה ואם כתב בכתב ידו או שצוה לאחר לכתוב לה והוא חותם וכתב באותו שטר שדה פלונית נתונה לפלוני ושדה פלונית לפלוני ואם יש לו מטלטלים אומר ואגבן יקנה כך וכך מטלטלים השטר הזה יכול להיות שטר צוואת שכיב מרע ואין בה לחוש שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וגם יכול להיות מתנת בריא. הילכך אם המחלק מת קנו כולם או משום מתנת בריא או משום צוואת שכיב מרע ואם עמד חוזר בכולם ואם בנמלך מת קנו כולם בצוואת שכיב מרע ואם עמד על הראשונים אינו יכול לחזור מפני שהוא מתנה במקצת וקונים אותם בשטר זה מחיים מקרקעי מטלטלי אגב מקרקעי אבל על האחרון חוזר מפני שהוא מתנת שכיב מרע בכל נכסיו. ועל הדרך הזה מפרש בכל מקום שתמצא כתיבת שכיב מרע שהיא נקנית או במקצתם או בכולם. הראב"ד ז"ל.

חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת. וזה לשון האר"י בעליות: ואם תאמר מספיקא כו'. (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להרב ז"ל). והר"ן ז"ל כתב שאף לפי טעמו של הרב אב בית דין ז"ל יש לומר שלעולם דרכו של שכיב מרע לגלות שהוא מחלק כל נכסיו הילכך כל שלא גילה הדבר מוכיח שיש לו נכסים במקום אחר. עד כאן.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: מאי טעמא חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת. פירוש כגון שהיו לו נכסים ידועים וכתבם כולם ויש לחוש שמא יש לו נכסים במדינה אחרת ונמצא ששייר אותם לעצמו והאי דאמרינן שכתב כל נכסיו לאו בלשון כל נכסי כתב להם אלא נכסים ידועים תנו לו וכתבם כולם בשמותם לאחרים והא דקרינן להו כל נכסיו לפי שאין אנו יודעים לו נכסים זולתי אלו אבל אם אמר בלשון הזה כל נכסי יהיו לפלוני ופלוני עמד יכול לחזור בו דאי נמי יש לו נכסים אחרים במדינה אחרת זולתי אלו הידועים לו הרי נכללו כולן בכלל המתנה לפי שכל נכסיו קאמר דמשמע כל נכסים שיש לו בין במדינה זו בין במדינה אחרת והויא לה מתנה בלי שיור שיכול לחזור בו.

אמר רב חמא באומר כל נכסי אלו. פירוש דגלי דעתיה דלית ליה נכסים אחרים וכל שכן אם אמר כל נכסי סתם שאפילו יש לו נכסים אחרים במדינה אחרת הרי נכללו כולם בכלל המתנה והויא לה בלי שיור כמו שאמרנו. ומר בר רב אשי אוקמה במוחזק בודאי שאין לו נכסים אחרים זולתי אלו שכתב אבל מי שלא הוחזק ואפשר שיש לו נכסים אחרים במדינה אחרת אין יכול לחזור בו עד שיביא ראיה שאין לו נכסים זולתי אלו שנתן. עד כאן.
ובהלכות הרב ז"ל באומר כל נכסי אלו ולפי דעתי יותר הוא מוציא מן הספק כשיאמר כל נכסי לבד ולא כשיאמר אלו דהתם משמע נכסי אלו מכלל דאיכא אחריני וכשיאמר כל נכסי כלל בהם כל נכסיו כל מקום שהם. ולמעוטי נכסי לבד שאם אמר נכסי לפלוני ולא אמר כל נכסי חיישינן שמא על הנכסים הידועים לנו בכאן הוא אומר ולא על הנכסים שיש לו במקום אחר. הראב"ד ז"ל.
והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: בהלכות הריא"ף ז"ל באומר כל נכסי אלו. ויש לתמוה דלפי גירסא זו אדרבה יש לחוש יותר שיש לו נכסים במקום אחר דאי לא מאי אלו. אבל הרמב"ם פירש בפרק ז' מהלכות זכייה וכך כתב כל נכסי שהם אלו. עד כאן.
אבל בשיטה לא נודע שם מחברה כתוב וזה לשונה: אמר רב חמא באומר כל נכסי מר בר רב אשי אמר במוחזק. ואיכא נסחי דגרסי בדרב חמא באומר כל נכסי אלו וכן הגירסא בהלכות הרי"ף ז"ל. ונראה לי דהכי פירושו דרב חמא ומר בר רב אשי קיימי ומפרשי דרב נחמן דוקא באומר כל נכסי אלו אי נמי במוחזק לנו שיש לו שאר נכסים. ונסחא זו ישרה בעיני. והשתא ניחא מה שהקשו היכי חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת אדרבה אוקי ממונא בחזקת מריה קמא ולית ליה וליתא משום דאיכא רגלים לדבר דאית ליה כדפרישנא. עד כאן ממפרש לא נודע שמו. אבל בספרים שלנו גרסינן מר בר רב אשי אמר במוחזק לן דלית ליה.
וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו: באומר כל נכסי. פירש רשב"ם ז"ל שלא חלק שדותיו לכל אחד בפני עצמה אלא אמר כל נכסי לפלוני ופלוני דכל היכא דאיתנהו שלהם הם. וקשה דלעיל קאמר אם במחלק אם עמד חוזר בכולם אמאי לא חיישינן שמא יש לו נכסים במדינת הים דעל כרחך לא מיירי דאמר מעיקרא כל נכסים נתונים לפלוני ופלוני ואם כן לא שייך למימר אם נמלך כיון שמתחילה אמר שנתן כל נכסיו. לכן נראה כגירסת רבינו חננאל ז"ל באומר כל נכסיו ואלו הן כלומר ואין לי יותר. מר בר רב אשי אמר במוחזק פירש ריב"ם ז"ל דהאי במוחזק איירי בעדות גמורה שאין לו קרקע כההיא דחזקת הבתים דאיכא עדים דידעי בההוא גברא דלא הוה ליה קרקע מעולם ואף על גב דדבר תימה הוא דאיך יכולים לידע דאפילו לא זזו ממנו מעולם שמא זיכה לו שום אדם על ידי אחר מיהו איכא למימר דמילתא דלא שכיח לא חיישינן. מיהו נראה מדלא נקט הכא עדים כי התם נראה דדוקא התם בעינן עדות ברורה כדי שלא נחשבנו נוגע בעדות אבל הכא בחזקה בעלמא סגי. עד כאן לשון הרא"ש ז"ל.

הא דתניא מקצתם לראשון כולם לשני ראשון קנה כו'. ואמרינן עלה אי אמרת בשמת תרווייהו ליקנו. וזה לשון האר"י בעליות קשיא לי כיון שאינו יכול כו' (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להר"ב ז"ל).
אבל הרא"ש ז"ל כתב בתוספותיו וזה לשונו: מקצתם לראשון וכולם לשני. פירוש כל מה שנשאר שלא נתן לראשון נתן לשני דאי אפשר לו לחזור וליתן כולם לשני דמתנת ראשון במקצת היתה ואין בו חזרה עד כאן.

חזרה במקצת. פשוטה היא בין שיחזור לעצמו בין שיחזור ויתן לאחר וכתב לו את השטר כאשר פירשתי וכשהיה המתנה בכולם היה קונה אותם לאחר מיתה באותו שטר צוואה וכשחזר והיתה המתנה במקצת לשני גם זה יכול לקנות באותו שטר מפני שהוא כשטר מתנה. הראב"ד ז"ל.

וסיפא לא משכחת לה אלא בשעמד. איכא מאן דכתב שנראה דוקא כשחזר בו לאחר כדי דבור אבל חזר בו תוך כדי דבור לא הויא חזרה בכוליה. עד כאן ממפרש לא נודע שמו.

הקדיש כל נכסיו מהו. חלק לעניים מהו. הפקיר כל נכסיו מהו. כך היא הגירסא במקצת ספרים דגרסי ברישא חלק ואחר כך הפקיר והכי קאמר אם תמצא לומר דהקדיש נכסיו אינו חוזר משום חומרא דהקדש דלגמרי גמר ויהיב אפילו אם יעמוד. חלק לעניים מהו ולא חלק ממש קאמר שמסר להם הנכסים אלא שחלק ביניהם וכדתנן המחלק נכסיו על פיו. הפקיר כל נכסיו מהו אם תמצא לומר הקדש עניים חמור כהקדש בדק הבית ואפילו עמד אינו חוזר הפקיר כל נכסיו מהו. ולא איפשיטא. הילכך אם עמד חוזר דנכסי בחזקת נותן קיימי וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ט' מהלכות זכיה ואף על גב דלגבי הקדש איכא למימר דהוה ליה ספיקא דאיסורא משום איסור מעילה כיון דממונא בחזקתיה קאי אפשר שהרי הוא בודאי שאין איסור הקדש חל. אי נמי דלענין איסורא מתקן ליה כדשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל. ואיכא נסחי דגרסי הפקיר תחלה ואחר כך חלק וזו היא גירסת הרי"ף ז"ל דאפשר דמי שהפקיר נכסיו כיון דעביד מילתא יתירתא אית לן למימר דאם עמד אינו חוזר טפי מבחלק לעניים. הר"ן ז"ל.
אבל בשיטה לא נודע שם מחברה פסק דלענין הקדיש וחילק לעניים כיון דאיכא איסור בל יחל ספיקא דאורייתא לחומרא ואסור ליהנות מנכסיה ולענין מפקיר אוקי ממונא בחזקת מריה ולא זכה הזוכה. עד כאן.

אבל הרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו: ואם תאמר תפשוט מדאמר רב הונא בסוף פרק גט פשוט שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו כו'. ויש לומר דהתם הכי פירושה אפילו אם תמצא לומר דאם עמד אינו חוזר נאמן דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש אי נמי התם מיירי שהקדיש כל נכסיו כשהוא בריא ועתה כשהוא שכיב מרע אמר מנה לפלוני בידי נאמן דחזקה אין אדם עושה קנוניא. ודוקא כשאמר כשהוא שכיב מרע חזקה אין אדם חוטא ולא לו כדאיתא בערכין אבל אם אמר כשהוא בריא לא היה נאמן מטעמא דאין אדם עושה קנוניא. עד כאן לשונו בתוספותיו.

יטול יחזיק ויקנה כולם לשון מתנה הן. דעת הרמב"ם ז"ל דדוקא בשכיב מרע הוא דאהני אבל בבריא לא מהני לפי שמשמעותם להבא שכתב בפרק ב' מהלכות מכירה שהאומר לחבירו משוך ותקנה או חזק ותקנה לא קנה שמשמעותו להבא ועדיין לא הקנה לו. וכן כתב רבו הרא"ם ז"ל דבבריא בקנין לא מהני משום דקנין דברים בעלמא הוא והקשו עליהם דאם כן היכי מהני בשכיב מרע דהא אמרינן לעיל דמילתא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע. ולדידי לאו קושיא היא כלל דשאני הכא דאורחיה דשכיב מרע בהכי שמתנתו אינה קונה בשעה שהוא מצוה אלא לאחר מיתה או עם גמר מיתה ומשום הכי מהני. הר"ן ז"ל.
אבל הר"י ז"ל בעליות פירש וזה לשונו: יטול יזכה יחזיק ויקנה כולם לשון מתנה הם. (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להר"ב ז"ל).
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל: כולם לשון מתנה הם. כלומר לשון הוא שזוכה נמי בגוף הקרקע ולא בפירות לחודייהו. אי נמי אם יש אחד מאלו הלשונות במתנה של אחד ולשון ירושה בשני מהני לשון מתנה זו ללשון ירושה כדאמרינן כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימים. אף יחסין וירש יועיל למי שהוא ראוי ליורשו כגון בן בין הבנים או בת בין הבנות אליבא דרבי יוחנן בן ברוקה דאמר דאם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים וקמשמע לן מתניתין זה דלשון יחסין לשון ירושה הוא ואי הוה סבירא ליה כרבנן לא קני. אי נמי הא קמשמע לן דאליבא דהלכתא כרבי יוחנן בן ברוקה דלשון זה משמע זכיה בגוף הקרקע ולא בפירות לחודייהו. יהנה בהם יראה בהם ישעו בהם אי קנה גוף הקרקע או לא. וצריך עיון אמאי קא בעי הכא גבי חזרה במקצת. עכ"ל.

בפרשב"ם בד"ה א"ר ששת כו' כדאמרי' לעיל ידור פלוני בבית זה לא אמר ולא כלום עד דאמר תנו כו' עכ"ל לא ידענא מה שייך ידור פלוני כו' לכאן דהא אי נמי דקאמר תנו דירת בית לפלוני לא מהני מידי משום דהוה דשלב"ל כדאמרינן לעיל עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור כו' ויש ליישב ודו"ק:

גמ' ניהוי כמחלק ולחד מינייהו כו' כצ"ל:

שם הפקיר כל נכסיו מהו מי אינו מגירסת רשב"ם ונמחק הלישנא אחרינא:

אמרינן כו' חילק כל נכסיו לעניים מהו מי כו' כצ"ל ונ"ב מן הקדיש כל נכסיו ועמד כו' עד ומקנו תיקו :

גמרא ל"א הקדיש כו' עד תיקו. בגליון נמחק כ"ז בשם רש"ל. וע"ש ותראה שלא כתב אלא דלשון הראשון דהאי בעי' אינו לפי' הרשב"ם ושצריך למחוק גם תיבות ל"א. וכ"ה גי' הרי"ף והרא"ש: