סנהדרין יז ע"ב

ומה נחש שהוא עצמו ממית ומרבה על ידי כך טומאה, בכל זאת טהור נבלתו ואינו מטמא (שהרי אינו כלול ברשימת השרצים המטמאים), שרץ שאינו ממית ואינו מרבה טומאה, אינו דין שיהא טהור?! אם כן למדנו מקל וחומר שהשרץ טהור. את ה"הוכחה" הזו דוחים: ולא היא (ואינו כן), מידי דהוה [כמו שהדבר הוא] בקוץ בעלמא [סתם], שאף הקוץ פעמים פוצע ועלול אף להמית ולהוסיף טומאה, ואין אומרים שיהא טמא בשל כך. משמע שאין טומאת עצמו קשורה בשיקול זה כלל.

א אמר רב יהודה אמר רב: כל עיר שאין בה שנים שיודעים לדבר בשבעים לשון, ואחד שיודע לשמוע (להבין) — אין מושיבין בה סנהדרי, משום שאמנם כל חברי הסנהדרין אינם צריכים לדעת כל הלשונות, אבל לפחות צריכים להיות שנים כאלה. ובביתר הוו [היו] שלשה שהיו בקיאים בכל השפות, וביבנה היו ארבעה כאלה, והם: ר' אליעזר, ור' יהושע, ור' עקיבא, ושמעון התימני שלא נסמך, היה דן לפניהם בקרקע שלא בשורת החכמים.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: שלישית, כלומר, סנהדרין שיש בה שלושה כאלה — היא סנהדרין חכמה, רביעית — אין למעלה הימנה, כלומר, אין צורך ביותר, ואולם משמע שצריכים להיות שלושה ולא רק שנים! ומשיבים: הוא, רב יהודה בשם רב, שאמר דבריו, אמרם כי האי תנא [כשיטת תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא אחרת]: שניה — חכמה, שלישית — אין למעלה הימנה.

ב כיון שהזכרנו קודם ששמעון התימני היה דן לפניהם בקרקע, מביאים כמה מן הכינויים המקובלים שהיו לחכמים במשך הדורות. כאשר נאמר "למידין לפני חכמים" — הכוונה היא שהיה זה החכם לוי שישב לפני רבי (ר' יהודה הנשיא). כשאומרים "דנין לפני חכמים" הרי הם שמעון בן עזאי, ושמעון בן זומא, וחנן המצרי, וחנניא בן חכינאי. ואילו רב נחמן בר יצחק מתני [היה שונה] כאן חמשה שמות: שמעון בן עזאי, שמעון בן זומא, ושמעון התימני, חנן המצרי, וחנניה בן חכינאי.

כשאומרים בתלמוד "רבותינו שבבבל" הכוונה היא לרב ושמואל. כשאומרים "רבותינו שבארץ ישראל" הכוונה היא לר' אבא. אם נאמר "דייני גולה" — הרי זה כינוי לחכם קרנא. אם אומרים "דייני דארץ ישראל" הרי אלה ר' אמי ור' אסי. כשמזכירים את "דייני דפומבדיתא" מדובר על רב פפא בר שמואל העומד בראשם. "דייני דנהרדעא" כוונתו לבית דין שבראשו עומד רב אדא בר מניומי. "סבי [זקני] דסורא" הם רב הונא ורב חסדא. "סבי [זקני] דפומבדיתא" הם רב יהודה ורב עינא. אם מדברים על "חריפי [החריפים] דפומבדיתא" הלא הם עיפה ואבימי בני רחבה. וכשנזכרים "אמוראי [אמוראים] דפומבדיתא" הרי הם רבה ורב יוסף. "אמוראי [אמוראים] דנהרדעי" הכוונה לרב חמא.

אם נאמר "נהרבלאי מתנו [שנו] "הכוונה היא לרמי בר ברבי. אם אומרים בתלמוד "אמרי בי [אומרים בני בית מדרשו] של רב" הכוונה היא לרב הונא. ומקשים: והאמר [והרי במקום אחד יודעים שאמר] רב הונא: אמרי בי [אומרים בני בית מדרשו] של רב, משמע שרב הונא אינו זהה עם חכמי בית רב! אלא "אמרי בי רב" הוא רב המנונא. סתם "אמרי במערבא" [אומרים בארץ ישראל] הוא מדברי ר' ירמיה, אם נאמר סתם "שלחו מתם [משם, מארץ ישראל] ", הוא ר' יוסי בר חנינא. ואם נאמר בתלמוד "מחכו עלה במערבא [צוחקים על דבר זה בארץ ישראל] "מתכוונים לר' אלעזר, כשלא קיבל דעה מסויימת.

ומקשים: והא [והרי] שלחו מתם [משם] לדברי ר' יוסי בר חנינא ההלכה היא כך וכך, משמע "ששלחו מתם" אינו ר' יוסי בר' חנינא עצמו! אלא איפוך [הפוך את הדברים], ואמור כי "שלחו מתם [משם] "כוונתו לר' אלעזר. "מחכו עלה במערבא [צוחקים על דבר זה בארץ ישראל] "הוא ר' יוסי בר חנינא.

ג במשנה נידונה השאלה: וכמה אנשים יהא צריכים להיות בעיר כדי שתהא ראויה שיעשו בה סנהדרין? ושיטת חכמים היא שצריכים מאה ועשרים. שואלים: מאה ועשרים מאי עבידתייהו [מה מעשיהם]? כלומר, מה טעמו של מספר זה? ומסבירים: עשרים ושלשה צריך כנגד מספר סנהדרי קטנה, ושלש שורות של עשרים ושלשה תלמידים היושבים לפניהם ללמוד ופעמים גם ליעץ — הרי בסך הכל תשעים ותרתי [ושנים] איש, ועוד צריכים שיהיו בעיר עשרה בטלנין של בית הכנסת, כלומר, אנשים הפנויים מעבודות דוחקות, ויושבים תמיד בבית הכנסת ודואגים לתיקונו ולשאר צרכי הציבור — הרי מאה ותרי [ושנים].

ושני סופרים בסנהדרין, ושני חזנין (שמשים), ושני בעלי דינין שיבואו להתדיין, ושני עדים לצד אחד, ושני זוממין שיאמרו שעדים ראשונים אלה לא היו בשעת המעשה, ושני זוממי זוממין שיוכלו להכחיש את העדים המזימים. וכל זאת כדי שיוכל להתקיים דיון כפי שהוא מתואר בפרשת המשפט בספר דברים (יט, טו—כא) — הרי בסך הכל מאה וארביסר [וארבעה עשר] איש בעיר.

ותניא [ושנויה ברייתא]: כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה, ואלו הם: בית דין מכין ועונשין, וקופה של צדקה הנגבית כפי הדין בשנים (שני אנשים הממונים על כך) ומתחלקת על פי שלשה, אם כן לגבאי צדקה יש צורך בעוד שלושה אנשים — הרי מאה ושבעה עשר. ויש צורך שיהא בעיר בית הכנסת, ובית המרחץ, ובית הכסא, רופא ואומן (מקיז דם) שהוא כעין חובש עוזר לרופא המומחה, ולבלר (סופר) לכתוב ספרי קודש ושטרות נחוצים, וטבח (שוחט) ומלמד תינוקות — הרי בסך הכל מאה ועשרים איש. משום (בשם) ר' עקיבא אמרו: צריך שיהיו בעיר שתלמיד חכם ראוי לדור בה אף מיני פירא [פירות], מפני שמיני פירא [פירות] מאירין את העינים.

במשנה שנינו שר' נחמיה אומר: צריכים להיות בעיר מאתים ושלושים איש, כדי שתהא ראויה לסנהדרין, כנגד שרי עשרות. תניא [שנינו בתוספתא] גם שיטה אחרת, רבי אומר:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יז - ב

ומה נחש, שחומרתו היא בכך שממית אדם ובהמה, ועל ידי כך הוא מרבה טומאה בעולם, טומאת מת וטומאת נבילות, ובכל זאת הוא בעצמו כשהוא מת, הרי הוא טהור, שהרי הנחש אינו משמונה השרצים המטמאים במותם. שרץ הקל, שאינו ממית ואינו מרבה הטומאה, אינו דין שיהא טהור.

אך קל וחומר זה, דחוי הוא: ולא היא! לא כך היא המידה. כי מה שנחש ממית ומרבה טומאה אינו "חומרא", אלא מידי דהוה אקוץ בעלמא, דומה הנחש בנשיכתו לקוץ סתם, שגם דקירת הקוץ יכולה להמית ולהרבות טומאה, ובכל זאת הקוץ הוא טהור.

ומביאה הגמרא עתה עוד דין בהלכות סנהדרין.

אמר רב יהודה אמר רב: כל עיר שאין בה שנים דיינים היודעים לדבר בשבעים לשון ^[15] ועוד אחד היודע לשמוע להבין בשבעים לשון, אין מושיבין בה סנהדרי.

ובעיר ביתר הוו שלשה שידעו לדבר, ובעיר יבנה היו ארבעה, ואלו הם: רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא ושמעון התימני [אינו נקרא רבי כיון שלא הוסמך, מפני שלא בא לכלל זקנה], שהיה דן לפניהם והשיב קושיות לזקנים בישיבת קרקע, ולא על הספסל כשאר הזקנים.

הגמרא מביאה ברייתא שנאמר בה שצריכין שלשה היודעים לדבר בשבעים לשון, והיא קושיא על מה שאמר רב שמספיק שנים.

מיתיבי על רב ממה ששנינו בברייתא: שלישית, ישיבת סנהדרין שיש בה שלשה מדברים בשבעים לשון היא חכמה, ואילו רביעית - אין למעלה הימנה.

הרי שצריכין שלשה.

ומתרצת הגמרא:

הוא, רב, דאמר כי כמו האי תנא. דתניא, ששנינו בברייתא אחרת: שניה ישיבת סנהדרין שיש בה שני דיינים היודעים לדבר בשבעים לשון, הרי היא חכמה, ואילו שלישית - אין למעלה ממנה.

ואגב שהביא הגמרא ששמעון התימני דן לפני החכמים בקרקע, מביאה הגמרא עוד תנאים שדנו לפני החכמים, ועוד תוארים שנתכנו בהם תנאים ואמוראים.

כל מקום ששנינו "למידין לפני חכמים", הכונה היא לאמורא לוי, שהוא היה למד מרבי יהודה הנשיא.

כל מקום ששנינו "דנים לפני חכמים", הכונה היא על שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא וחנן המצרי וחנניא בן חכינאי, שלא באו לזקנה, והיו יושבין בקרקע, ודנים בהלכה לפני החכמים.

רב נחמן בר יצחק מתני, היה שונה כך: כל מקום ששנינו "דנין לפני חכמים" הם חמשה, ואלו הן: שמעון בן עזאי, ושמעון בן זומא, ושמעון התימני, חנן המצרי, וחנניה בן חכינאי. כלומר, רב נחמן בר יצחק מוסיף את שמעון התימני.

"רבותינו שבבבל הם רב ושמואל.

"רבותינו שבארץ ישראל" - רבי אבא.

"דייני גדולה" הוא קרנא.

"דייני דארץ ישראל" - רבי אמי ורבי אסי.

"דייני דפומבדיתא" - רב פפא בר שמואל.

"דייני דנהרדעא" - רב אדא בר מניומי.

"סבי דסורא" - רב הונא ורב חסדא. "סבי דפומבדיתא" - רב יהודה ורב עינא.

"חריפי דפומבדיתא" - עיפה ואבימי בני רחבה.

"אמוראי דפומבדיתא" - רבה ורב יוסף.

"אמוראי דנהרדעא" - רב חמא.

"נהרבלאי מתנו" - רמי בר ברבי.

"אמרי בי רב" - רב הונא.

ומקשה הגמרא:

והאמר, הרי אמר רב הונא: אמרי בי רב. הרי שרב הונא אינו "אמרי בי רב", שהרי הוא מסר דינים בשם "אמרי בי רב".

ומתרצת הגמרא: אלא, כל מקום ששנינו "אמרי בי רב", הוא תואר לרב המנונא.

"אמרי במערבא" - רבי ירמיה.

"שלחו מתם" - רבי יוסי בר חנינא.

"מחכו [צחקו] עלה במערבא" - רבי אלעזר.

ומקשה הגמרא:

והא, הרי בסוגיא בפרק אחד דיני ממונות, מצינו: שלחו מתם, שלחו הוראה מארץ ישראל, לדברי רבי יוסי בר חנינא, מוצא, וכו'". הרי ש"שלחו מארץ ישראל" ביאור בדעת רבי יוסי בר חנינא, ואינו הוא בעצמו.

ומתרצת הגמרא: אלא איפוך, הגירסא היא הפוכה: "שלחו מתם" - רבי אלעזר. ואילו "מחכו עלה במערבא" - רבי יוסי בר חני נא.

שנינו במשנתנו: וכמה יהא בעיר ויהא ראויה לסנהדרין - מאה ועשרים.

ודנה הגמרא: מאה ועשרים אנשי העיר, מאי עבידתייהו!? מהו עשייתן? כלומר, מה הטעם שצריכין להיות בעיר מאה ועשרים איש, כדי שתהא ראויה לסנהדרין.

ומבארת הגמרא:

עשרים ושלשה איש כנגד סנהדרי קטנה. ועוד שלש שורות היושבין לפני הסנהדרין שכל שורה היא של עשרים ושלשה תלמידים. ומטרת ישיבתן שם היא, שאם הוצרכו להוסיף על הדיינים, כגון ששנים עשרה מחייבים ואחד עשר מזכין, אז סומכין את התלמידים, ומוסיפין על הסנהדרין.

הרי ביחד תשעים ותרתי תשעים ושנים. ועוד עשרה אנשים בטלנין של בית הכנסת שהם בטילין מכל מלאכה להיות מזומנין לבית הכנסת שחרית וערבית, ובלעדיהם אינה נקראת עיר, הרי מאה ותרתי מאה ושנים, ועוד שני סופרים הכותבים בבית דין דברי המזכין ודברי המחייבין, וכל שעה יושבין לפני הדיינים, ועוד שני חזנין שמשי בית דין להלקות את החייב ולהזמין את בעלי הדינין לדין, ועוד שני בעלי דינין שצריכין לדון אותם ^[16], ועוד שני עדים ^[17], ועוד שני זוממין שבלעדיהם אין העדים יראים להעיד עדות שקר, ועוד שני זוממי זוממין שאם יתחייב בעל דין על פי העדים, וישכיר עדי שקר להזים את העדים, יוכלו שנים אלו להזים את הזוממין, ובכך יתייראו להזים בשקר, הרי ביחד מאה וארביסר, ארבע עשרה.

ועוד שני גבאי צדקה הגובים מעות מבני העיר, ועוד שלשה המחלקים צדקה לעניי העיר, שהדין הוא שצדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה, הרי מאה ותשע עשרה, ועוד אחד שהוא רופא ואומן ולבלר ומלמד תינוקות. ^[18]

ותניא, הרי שנינו בברייתא: כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו - אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה, ואלו הן: האחד, בית דין מכין ועונשין, השני, וקופה של צדקה נגבית בשנים, השלישי, ומתחלקת בשלשה, הרביעי, ובית הכנסת, החמישי, ובית המרחץ, השישי, ובית הכסא, השביעי, רופא למול תינוקות, השמיני, ואומן מקיז דם, התשיעי, ולבלבר כותב ספרים, העשירי, ומלמד תינוקות.

משום רבי עקיבא אמרו תלמידיו: אף אם אין בה מיני פירא פירות, אין תלמיד חכם רשאי לדור בה, מפני שמיני פירא מאירין את העינים.

הרי החשבון של מאה ועשרים בני העיר, שתהא ראויה לסנהדרין.

שנינו במשנתנו: רבי נחמיה אומר: מאתים ושלשים כנגד שרי עשרות.

בברייתא שנינו דעה שלישית, והיא דעת רבי.

תניא שנינו בברייתא: רבי אומר:

הערות

^[15] כן פירש רש"י. והקשה עליו היד רמ"ה: אם כן היתה הגמרא צריכה לסמוך מאמר זה למאמר הקודם שאמר רבי יוחנן "אין מושיבין בסנהדרין וכו' ויודעים בשבעים לשון", ואם הסמיכוהו למאמר אמר רב יהודה אמר רב: אלא מי שיודע לטהר את השרץ וכו', משמע דשייך לענין עומק ידיעת התורה. ועוד קשה, מה שייך "דן לפניהם בקרקע" לענין שבעים לשון. לכן מבאר הרמ"ה בשם רב שרירא גאון ז"ל: "שנים לדבר בתלמוד תורה, שברורה להן משנתן וברור להן תלמודן - ואין טועין בדבר משנה, אף הן ראויין לשיקול הדעת ויש בהן כדי לדבר בעסקי הלכות. ואחד לשמוע - אף על פי שאין יודע לדבר ואין משניותיו סדורות לו אלא שהוא מבין מה שהוא שומע, וכשהוא רואה דברי זה ודברי זה איזה מהן חזק ואיזה מהן בטל". וכן משמע שביאר הרמב"ם שכתב (פרק א' הלכה ה'): "כל עיר שאין בה שני חכמים גדולים אחד ראוי ללמד ולהורות בכל התורה כולה ואחד יודע לשמוע ויודע לשאול ולהשיב אין מושיבין בה סנהדרין, אף על פי שיש בה אלפים מישראל". ועוד הקשה בחידושי הר"ן: מדברי רש"י משמע שאין צריך לכל בית הדין בקבלת עדות, אלא שנים ושלשה. ואינו במשמע. ועל קושית הר"ן אפשר לתרץ, שרש"י לשיטתו הסובר כדעת רבי סעדיה גאון (המובא ברמב"ן בפירושו לתורה פרשת שופטים) שמספיק לקבלת עדות בדיני נפשות שלשה מחברי בית הדין, ורש"י סובר כן בבבא קמא דף צ ב. ועיין לעיל ח ב בדברי המהר"ם. ועיין בקהילות יעקב.

^[16] והקשה היד רמ"ה: האם לא יכול להיות שהנידון יהיה אחד מהדיינין או מהתלמידים שאר המאה ועשרים. לכן מפרש, שאם אכן יהיה שהדיינים או התלמידים יתדיינו לפני בית דין יוכלו שנים אלה למלאות מקומם. וצריך ביאור מה שמבארים רש"י והרמ"ה שצריכין שני בעלי דינין, הרי בדיני נפשות עסקינן, ושם לא שייך תובע ונתבע.

^[17] וכתב היד רמ"ה: שכל האחרים עסוקים במלאכתם, או בתורתם.

^[18] כן פירש רש"י, אבל היד רמ"ה סובר שששה האחרים הם שלשה מחלקי צדקה, ועוד אחד טבח, ועוד אחד רופא, ועוד אחד. לבלר. ומקשה על פירוש רש"י למה צריכין מחלקים אחרים בנוסף על הגובין, הרי יכולים הגבאים להוסיף אחד ולחלק. והתורת חיים מקשה עוד: שהרי המלמד תינוקות אסור לו להתעסק בעסק אחר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If a snake, which kills other creatures whose carcasses are impure and thereby increases impurity in the world, is itself nevertheless pure, as it is not included in the list of impure creeping animals, then concerning a creeping animal that does not kill and does not increase impurity, isn’t it logical that it should be pure? This argument is rejected: But it is not so; the logic of the halakha of a creeping animal is just as it is concerning the halakha with regard to an ordinary thorn, which can injure people or animals and can even kill and thereby increase impurity, but is nevertheless pure. It is therefore apparent that this consideration is not relevant to the halakhot of impurity.

§ Rav Yehuda says that Rav says: With regard to any city that does not have among its residents two men who are able to speak all seventy languages and one additional man who is able to listen to and understand statements made in all the languages, even if he cannot speak all of them, they do not place a lesser Sanhedrin there. The members of the Sanhedrin do not all need to know all of the languages, but there must be at least this minimum number. And in Beitar there were three individuals who were able to speak all seventy languages, and in Yavne there were four, and they were: Rabbi Eliezer, and Rabbi Yehoshua, and Rabbi Akiva, and Shimon HaTimni, who was not an ordained Sage, and he would therefore deliberate before the other judges while seated on the ground, not among the rows of Sages.

The Gemara raises an objection to this from a baraita: A third, i.e., a Sanhedrin that has three individuals who can speak all seventy languages, is a wise Sanhedrin, and if it also has a fourth such person, there is no court above it, meaning that there is no need for additional language experts. Apparently the minimum requirement is three people who can speak the languages, not two. The Gemara answers: Rav states his opinion in accordance with the opinion of the following tanna, as it is taught in a baraita: A Sanhedrin that has a second language expert is wise; and if it also has a third, there is no court above it.

§ Since the baraita stated that Shimon HaTimni would deliberate before them on the ground, the Gemara now lists various standard formulations used to introduce the statements of various Sages throughout the generations. If a source says: It was learned from the Sages, the intention is that this was a statement made by the Sage Levi who sat before and learned from Rabbi Yehuda HaNasi. If it says: They deliberated before the Sages, this is referring to Shimon ben Azzai, and Shimon ben Zoma, and Ḥanan the Egyptian, and Ḥananya ben Ḥakhinai. Rav Naḥman bar Yitzḥak would teach five names for this list: Shimon ben Azzai, Shimon ben Zoma, and Shimon HaTimni, Ḥanan the Egyptian, and Ḥananya ben Ḥakhinai.

The expression: Our Rabbis that are in Babylonia, is referring to Rav and Shmuel. The expression: Our Rabbis that are in Eretz Yisrael, is referring to Rabbi Abba. The expression: The judges of the Diaspora, is a reference to the Sage Karna. The phrase: The judges of Eretz Yisrael, is a reference to Rabbi Ami and Rabbi Asi. The phrase: The judges of Pumbedita, is referring to Rav Pappa bar Shmuel, who was the head of the court there, and: The judges of Neharde’a, is a reference to the court headed by Rav Adda bar Minyumi. The term: The Elders of Sura, is referring to Rav Huna and Rav Ḥisda, and: The Elders of Pumbedita, is referring to Rav Yehuda and Rav Eina. The sharp ones of Pumbedita are Eifa and Avimi, the sons of Raḥava. The expression: The amora’im of Pumbedita, is referring to Rabba and Rav Yosef, and the phrase: The amora’im of Neharde’a, is referring to Rav Ḥama.

If it says: The Sages of Neharbela taught, this is referring to Rami bar Berabi, and the statement: They say in the school of Rav, is a reference to Rav Huna. The Gemara asks: But doesn’t Rav Huna sometimes say with regard to a given halakha: They say in the school of Rav? From this, it is apparent that a statement introduced by that formula cannot be made by Rav Huna himself, as Rav Huna quotes someone else with that introduction. The Gemara responds: Rather, the expression: They say in the school of Rav, must be referring to Rav Hamnuna. The formula: They say in the West, i.e., Eretz Yisrael, is referring to Rabbi Yirmeya; the expression: They sent a message from there, meaning from Eretz Yisrael, is referring to Rabbi Yosei bar Ḥanina; and the statement: They laughed at it in the West, means that Rabbi Elazar did not accept a particular opinion.

The Gemara asks: But in one instance it is reported that: They sent a message from there that began: According to the statement of Rabbi Yosei bar Ḥanina. This indicates that the expression: They sent from there, is not itself a reference to a statement of Rabbi Yosei bar Ḥanina. The Gemara answers: Rather, reverse the statements. The phrase: They sent from there, is a reference to Rabbi Elazar, and: They laughed at it in the West, means that Rabbi Yosei bar Ḥanina did not accept a particular opinion.

§ The mishna teaches: And how many men must be in the city for it to be eligible for a lesser Sanhedrin? The opinion of the first tanna is that there must be 120 men. The Gemara asks: What is the relevance of the number 120? The Gemara explains that 23 are needed to correspond to the number of members of the lesser Sanhedrin, and it is necessary for there to be three rows of 23 students who sit before the lesser Sanhedrin to learn and also to advise them; that is a total of 92 people. And since there also need to be 10 idlers of the synagogue, people who are free from urgent work and are always sitting in the synagogue to take care of its repair and the other needs of the public, that would be 102.

And in addition there are two scribes required for the Sanhedrin, and two bailiffs, and two litigants who will come to be judged. And there are two witnesses for one side, and two witnesses who could render those witnesses conspiring witnesses by testifying that they were elsewhere at the time of the alleged incident, and two additional witnesses who could testify against the witnesses who rendered the first witnesses conspiring witnesses, rendering the second pair conspiring witnesses. All of these are necessary in order for a trial to take place, as is described in Deuteronomy 19:15–21. Therefore, there are so far a total of 114 men who must be in the city.

And it is taught in a baraita: A Torah scholar is not permitted to reside in any city that does not have these ten things: A court that has the authority to flog and punish transgressors; and a charity fund for which monies are collected by two people and distributed by three, as required by halakha. This leads to a requirement for another three people in the city. And a synagogue; and a bathhouse; and a public bathroom; a doctor; and a bloodletter; and a scribe [velavlar] to write sacred scrolls and necessary documents; and a ritual slaughterer; and a teacher of young children. With these additional requirements there are a minimum of 120 men who must be residents of the city. They said in the name of Rabbi Akiva: The city must also have varieties of fruit, because varieties of fruit illuminate the eyes.

The mishna teaches that Rabbi Neḥemya says: There must be 230 men in the city in order for it to be eligible for a lesser Sanhedrin, corresponding to the ministers of tens appointed in the wilderness by Moses at the suggestion of his father-in-law, Yitro (see Exodus 18:21). Each member of the Sanhedrin can be viewed as a judge with responsibility for ten men. It is taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומה נחש שממית ומרבה טומאה טהור שרץ שאינו ממית לא כל שכן שיהיה טהור. ודחינן ולא היא התם גבי נחש משום קוץ בעלמא הוא כגון אדם שהכהו קוץ ומת וכי מפני שהכהו ומת נטמא הקוץ:

אמר רב כל עיר שאין בה ב' לדבר וא' לשמוע אין מושיבין בה סנהדרין ובביתר היו בה ג' וביבנה היו בה ד' ר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא ושמעון התימני דן לפניהם בקרקע ואותבינן עליה דרב איני כי עיר שיש בה ב' חכמים לדבר די והתניא שלישית חכמה רביעית אין למעלה הימנה כלומר ג' חכמה בעינן ופריק רב דאמר כי האי תנא דתניא שניה חכמה שלישית אין למעלה הימנה. למידין לפני חכמים לוי מר'. פי' כל מקום שתמצא בתלמוד דנין לפני חכמים סתם. וכן רבותינו שבבבל. וכן כולם אלו הן דנין לפני חכמים. שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא וחנן המצרי וחנניה בן חכיני רב נחמן בר יצחק מוסיף אף שמעון בן ננס בהדייהו רבותינו שבבבל רב ושמואל רבותינו שבא"י רבי אבא דייני גולה קרנא דייני א"י ר' אמי ור' אסי דייני דפומבדיתא רב פפא בר שמואל דייני דנהרדעא רב אדא בר מניומי סבי דסורא רב הונא ורב חסדא. סבי דפומבדיתא רב [יהודה] ורב עינא חריפי דפומבדיתא עיפא ואבימי ובני רחבא אמוראי דפומבדיתא רבה ורב יוסף אמוראי דנהרדעא רב חמא נהרבלאי מתנו רמי בר ברוכי אמרי בי רב רב המנונא אמרי במערבא ר' ירמיה שלחו מתם ר' יוסי בר' חנינא ואסיקנא שלחו מתם ר' אלעזר מחייכו עלה [במערבא] ר' יוסי בר' חנינא:

כמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין ק"כ ופשטינן דהני ק"כ כנגד סנהדרי קטנה של כ"ג וג' שורות של כ"ג בכל שורה נמצאו סנהדרין קטנה וג' שורות צ"ב ועשרה בטלנין בבית הכנסת הרי ק"ב ושני סופרין ושני חזנין ושני בעלי דינין ושני עדים וב' זוממין וב' זוממי זוממין הרי י"ב וק"ב נמצאו קי"ד הוסף עליהן ו' טבח ורופא ואומן ולבלר ומלמד תינוקות הרי מאה ועשרים דתניא כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו אין ת"ח רשאי לדור בתוכה ב"ד מכין וחובשין וקופה של צדקה נגבית בב' ומתחלקת בג' ובית הכנסת ובית המרחץ ובית הכסא וטבח ורופא ואומן [לבלר ומלמד תינוקות משום ר' עקיבא אמרו אף פירות מפני שמאירין העינים.

כל עיר שאין בה שני חכמים גדולים ויודעים לדבר בשבעים לשון ואחד לשמוע אע"פ שאינו יודע לדבר אין מושיבין בה סנהדרין אפילו היו בה כמה רבבות מישראל הא מכיון שיש שם שנים יודעים לדבר לחקור את העדים הבאים לפניהם והשלישי עמהם לשמוע אע"פ שאינו יכול לחקור הרי הן בית דין בקבלת העדות ושאר סנהדרין סומכין עליהם ואעפ"כ אין זו סנהדרין חשובה ואם היו בה שלשה הרי זו סנהדרי בינונית ואם ארבעה הרי זו נקראת סנהדרי חכמה וגדולי המחברים פירשו ענין זה בדרך אחרת והוא שפירשו יודעים לדבר שראויים להורות בכל התורה כלה ואחד לשמוע ר"ל לחקור ולשאול ולשאת ולתת עם אותם השלמים וזה נראה יותר שאם כפירוש ראשון הרי אמרו שאין מעמידין שם אלא איש בקי יודע בשבעים לשון:

כל מקום שנאמר בתלמוד למדים לפני ר' הוא נאמר על לוי וכל שנאמר דנין לפני חכמים נאמר על שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא וחנן המצרי וחנינא בן חכינאי ושמעון התימני וכל מקום שנאמר רבותינו שבבבל נאמר על רב ושמואל רבותינו שבארץ ישראל ר' אבא דייני גולה קרנא דייני דארץ ישראל רב אמי ורב אסי דייני דפום בדיתא רב פפא בר שמואל דייני דנהרדעא רב אחא בר מניומי סבי דסורא רב הונא ורב חסדא סבי דפום בדיתא רב יהודה ורב עינא חריפי דפום בדיתא איפה ואבימי בני רחבה אמרי בפום בדיתא רבה ורב יוסף נהרבלאי מתנו רמי בר בריכי אמרי במערבא ר' ירמיה אמרי בי רב רב הונא ומה שהקשו בכאן והא אמר רב הונא אמרי בי רב כבר תרצוה אימא רב המנונא כלומר אמר רב המנונא אמרי בי רב ולעולם אמרי בי רב רב הונא הוא וכמו שאמרו ביבמות פרק הערל אמרי בי רב מנו רב הונא שלחו מתם רב ירמיה מחכו עלה במערבא ר' יוסי בר' חנינא ויש להקשות ממה שאמרו במסכת נזיר מ"ב א' מתקיף לה ר' יוסי בר' חנינא וכו' מחכו עלה במערבא ומתוך כך גורסין כך איפוך אמרי במערבא ר' יוסי בר' חנינא שלחו מתם ר' ירמיה:

תלמיד חכם ראוי לו לקבוע דירתו במקום הראוי לו וכל עיר שאין בה עשר דברים אין תלמיד חכם ראוי לדור בתוכה ואלו הן בית דין מכין וחובשין וקופה של צדקה לגבות בשנים ולחלק בשלשה ובית הכנסת ובית המדרש ובית המרחץ וטבח ר"ל שוחט ובודק ומוהל ומקיז דם ולבלר ומלמד תינוקות וזה שאמר צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה מפני שהגוביינא אין בה צורך לשומא כלל שדבר ידוע היה כמה היו גובין מכל אחד וכל שאין שם אלא משום נאמנות דיינו בשנים אבל לחלק הוא צריך שומא וכל שאתה צריך לשומא לעולם אין פחות משלשה:

נשלם הפרק תהלה לאל:

אמר רב יהודה אמר רב כל עיר שאין בה שנים לדבר וכו' פי' רבינו שרירא גאון ז"ל שנים שיודעין לדבר בתלמוד תורה שברורה להן משנתן וברור להן תלמודן ואין טועין בדבר משנה אף הן ראויין לשיקול הדעת ויש בהן כדי לדבר בעסקי הלכות ואחד לשמוע אע"פ שאין יודע לדבר ואין משניותיו סדורות לו אלא שהוא מבין מה שהוא שומע וכשהוא רואה דברי זה ודברי זה איזה מהן חזק ואיזה מהן בטל. ויש אומרים שנים לדבר בשבעים לשון ואחד לשמוע שיהא מבין בשבעים לשון אע"פ שאינו יודע להשיב. ופירו' קמא דייקא מדמייתי לה להא דרב יהודה דכל עיר שאין בה שנים לדבר אאידך דרב יהודה דאמר אין מושיבין בסנהדרי אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה דמיירי במדת חכמה ופלפול ולא קא מייתי לה אדר' יוחנן דמיירי בשבעים לשון ותו מדקאמר ושמעון התמני דן לפניהן בקרקע ש"מ במשא ומתן של תורה קאי בביתר. היו בה שלשה כמו שאמרנו השנים לדבר ואחד לשמוע וביבנה היו בה ארבעה שלשה לדבר ואחד לשמוע ואלו הן ר' אליעזר ור' יהושע ורבי עקיבא לדבר בדברי תורה ושמעון התימני שומע דבריהן ודן לפניהן בקרקע כלומר שהיה משיב על דבריהן כדאמרינן דנתי לפני רבן גמליאל ולפי שלא היה כדאי לדבר עמהן אלא לדון ולהקשות לא היה יושב על גבי ספסל:

מתיבי שלישית חכמה עיר שיש בה שלשה לדבר חכמה היא וראויה היא להושיב בה סנהדרי רביעית אם יש בה ארבעה אין למעלה הימנה והאי שלישית ורביעית דקתני בעלת שלש ובעלת ארבע קא בעי למימר קשיא לרב דאמר בשנים לדבר סגיא. ומפרקינן הוא דאמר כי האי תנא שניה בעלת שנים חכמה שלישית בעלת שלש אין למעלה הימנה:

כל מקום שנאמר למדים לפני חכמים דע שעל [לוי קאמר] שהיה למד לפני רבינו. דנין לפני חכמים שמעון כו'. והאי דלא חשבינן ליה לשמעון התימני בהדייהו משום דלא הוה בהדייהו והנך דהוו בהדי הדדי קרי דנין לפני חכמים ושאר השמועה פשוטה היא:

פיסקא כמה יהא בעיר כו' ודייקינן הני מאה ועשרין מאי עיבידתייהו ופשטי' עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה שאם ימותו אלו יוכלו להעמיד אחרים מבני העיר ושלש שורות של עשרים עשרים ושלשה ולקמן תנינן להו באחד דיני ממונות שאם הוצרכו לסמוך להוסיף על הדיינין סומכין מהן דהוו להו שתין ותשעה ועשרים ושלשה הא תשעין ותרי ועשרה בטלנין להיות מזומנין בבית הכנסת שחרית וערבית כדאמרינן בברכות כיון שבאה שכינתו של קב"ה לבית הכנסת ולא מצאה עשרה מיד כועס הילכך כי לית בה עשרה בטלנין לא חזיא לסנהדרי הא מאה ותרי סופרין שיושבין לפני הדיינין לכתוב דברי המזכין ודברי המחייבין כדאיתא בפרק היו בודקין ושני חזנין שמשי ב"ד להלקות את מי שנתחייב מלקות כדאיתא במכות בפרק בתרא (כ"ב:) ולהזמין בעלי דינין לדין כדאיתא בהגוזל בתרא (קי"ב:) ושני בעלי דינין כלומר ושנים כנגד שני בעלי דינין שאם יתבעו שנים מהשנוים למעלה זה את זה יהיו שם שנים אחרים פנויין לעשות מלאכתן של ראשונים ויש אומרים שני בעלי דינין שאם לא כן את מי יהיו דנין ולאו מילתא היא דאטו מפסק פסיקא לן דהנך דאמרן עד השתא לא תבעי אהדדי ושני עדים להעיד דכולהו הנך בעיבידתייהו טרידי ושני זוממין להזים את העדים כדי שיתייראו העדים להעיד עדות שקר שמא יוזמו שני זוממי זוממין כדי שיתייראו הזוממין להזים את העדים בשקר שמא יוזמו גם הם הא מאה וארביסר ושית דבעינן למימר השתא ואלו הן שלשה ממונין על קופה של צדקה כדבעינן למימר קמן וטבח ורופא ולבלר לכתוב ספרים דאלו סופרי דיינין בעיבידתייהו טרידי. דתניא כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה ואלו הן בית דין מכין וחובשין מכין את מי שנתחייב מלקות ולישנא דקרא נקט ארבעים יכנו וחובשין ההורג את הנפש ואמדוהו למיתה דחבשינן ליה עד דחזינן אי מיית הנהרג ואי לא דיליף לה בפרק אלו הן הנשרפין (ע"ח:) מדכתיב ונקה המכה מלמד שחובשין אותו שאין ת"ח רשאי לדור אלא במקום משפט. וקופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה שנים מהן הן הן שנים הראשונים שהיו בגיבוי ומוסיפין עליהן עוד אחד לחלק הרי כאן שלשה שאין ת"ח רשאי לדור אלא במקום שעושים משפט וצדקה. ובית הכנסת להתפלל בו. בית המרחץ לרחוץ בו לכבוד שבתות וימים טובים ולא עוד אלא שיש בו רפואה לגוף וחייב אדם להשתדל ברפואת עצמו כדי שיוכל לעסוק בתורה ובמצות ולעסוק בעבודת בוראו דכתיב רק השמר לך ושמור נפשך וגו'. ובית הכסא דצורך כל אדם הוא כדי שלא יצטרך להתרחק חוץ לעיר ויבא לידי סכנת חולי או לידי סכנת ליסטים. וטבח בקי בהלכות שחיטה וטרפות כדי שיהא בשר היתר מצוי לו בכל שעה. ורופא כדי שימצא רופא לרפאו אם יהיה צריך לכך. ואומן למול ולהקיז דם אם יהיה צריך לכך. ולבלר לכתוב ספרים. ומלמדי תנוקות כדי שימצא מלמד לבניו ולא עוד אלא שאין ראוי לתלמיד חכם לדור אלא במקום תורה. משום רבי עקיבא אמרו אף מיני פירות כו'.

והי נינהו שיתא דקא חשבינן למלאות מאה ועשרים מסתברא תלתא דקופה דצדקה וטבח ורופא ולבלר הא תלתא אחריני דהוו להו כולהו שיתא דאלו ב"ד מכין וחובשין היינו סנהדרי וכבר מנינן להו לעיל בכלל הנך מאה וארביסר ואלו אומן בכלל רופא הוא דרופא נמי חזי לאסויי ולאקוזי דמא ולמימהל דמילי דשייכא בהו רפואה נינהו. וקרוב אני לומר דלא חזי למהוי אומנא לאקוזי ולמימהל אלא מאן דהוי רופא. ומלמדי תינוקות בכלל עשרה בטלנין נינהו דהנך עשרה בטלנין חזו ללמד תינוקות שלא בשעת תפלה. ואית דמפרשי דכי חשבינן שיתא כנגד קופה של צדקה קא חשבינן דצריכה חמשה כמה בצרי להו חד דאיתי רופא ואומן ולבלר דחד גברא חזי לכולהו הני ולא מסתבר מכמה אנפי חדא דחד גברא לא חזי לכולהו הני ותו מלמדי תינוקות מה תהא עליהן ותו בר מכל דין ומכל דין גבי קופה של צדקה למה לי חמשה שנים לגבות ושלשה אחרים לחלק אטו משום דגבי קמאי איפסילי להו לחלק. ואית דמפרשי דהני מאה ועשרים דאמרן בהדי סנהדרי קא חשיב להו דהוו להו תשעין ושבעה לבר מסנהדרי. ולא מסתבר מדקא מבעיא לן הני מאה ועשרים מאי עיבידתייהו וקא חשבינן מינייהו עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה דמשמע לבד מסנהדרי דאי היינו סנהדרי מאי כנגד סנהדרי לסנהדרי מיבעי ליה ותו דהא דומיא דמאתים ושלשים דרבי נחמיה קתני והנך ודאי לבר מסנהדרין נינהו כדבעינן לברורי לקמן מברייתא דקא חשבא שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות:

בא"ד ועוד מה לנחש שכן טהור מכלום כו' עכ"ל לאו דוקא טהור מכלום אלא דר"ל דאפילו במגע אינו מטמא נחש בכעדשה כשרץ אלא בכזית כשאר נבילות וכן כתבו התוספות להדיא בפרק קמא דעירובין וכן מוכח מדבריהם דלעיל דלא אימעיט אלא מטומאת משא דלא הוי בכלל חיה וק"ל:

בא"ד ויש למצוא דין לטהר את השרץ כו' שרץ ונבילה שאין לה טומאה כו' עכ"ל יש לדקדק שפתחו בשרץ וסיימו בשרץ ונבילה גם קשה הא לענין נבילה הוי חריפות של הבל ועוד קשה הא איכא למפרך מה לנבילת עוף טהור שאין לה טומאה בכעדשה תאמר בשרץ דמטמא במגע בכעדשה ונראה לומר דלא נחתי הכא לומר דלפי האמת יש למצוא דין לטהר את השרץ כו' אלא לומר דליכא למיפרך הך פירכא דפריך התלמוד ולא היא מידי דהוה אקוץ כו' וזה שפתחו בשרץ לומר לפר"ת איכא למילף ק"ו של אמת לטהר השרץ וליכא למיפרך עליה פרכת התלמוד מידי דהוה אקוץ כו' אבל הך פירכא שהקשו לפי' ר"ת דאיכא בשרץ טומאה בכעדשה במגע ודאי דאיכא נמי הכא למפרך ומה שסיימו נמי בנבילה היינו אם נאמר למילף חריפות של הבל איכא למילף נמי לטהר נבילה וליכא למפרך פרכת התלמוד מידי דהוה אקוץ כו' ודו"ק:

בד"ה אלא רב המנונא כו' ורב המנונא תלמיד דרב חסדא הוה כדמוכח כו' עכ"ל מההיא דריש הדר נמי הוי מצי לאתויי דאיתא התם דרב המנונא תלמיד דרב הונא הוה אלא דניחא להו לאתויי דהוה תלמיד תלמידו ועיין בתוספות בפרק מרובה וק"ל:

גמרא וקופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה כו' ורופא ואומן ולבלר ומלמד כו' כצ"ל לפירש"י יהיו שנים גובין ושלשה אחרים מחלקין הרי ה' והני ד' רופא ואומן ולבלר ומלמד חד גברא הוא הרי ו' אבל מדברי הרמב"ם והרע"ב נראה לפרש בע"א דשנים הגובין הן המחלקין עם שלישי הרי ג' ורופא אומן בלא וי"ו חד הוא ולבלר ומלמד תרתי הרי ששה דבצרי להו וק"ל:

כל עיר שאין בה שנים לדבר וכו'. יש לפרש למאי דאמרינן בר"פ דאיכא מ"ד תרתי אלהים כתיבי בפרשה ואיכא למ"ד תלתא אלהים כתיבי ואלהים משמע מומחה ע"ד והייתם כאלהים בחכמה דהיינו כמלאכים שנקראו אלהים שיודעים בשבעים לשון כמ"ש בפרק אלו נאמרים דבא גבריאל ולמדו שבעים לשון ולזה בעינן לכל הפחות בסנהדרין של כ"ג שיהיו כאלהים למר כדאית ליה תרתי אלהים סגי מן התורה ושלישית אין למעלה הימנו דהיינו יותר ממה שנאמר בתורה ולמר כדאית ליה דבעי שלשה אלהים מדאורייתא ורביעית אין למעלה הימנה יתר על מה שנאמר בתורה ודו"ק:

וקופה נגבית בב' ומתחלקת בג' כו'. עיין בחידושי הלכות:

גמ' רופא ואומן ולבלר וטבח כו' ונמחק וטבח וכן מוכח ברש"י שלא גריס וכן בס"א אינו:

רש"י בד"ה והא שלחו כו' מוציא אני מכלל רבינו בפ' אחד דיני ממונות אלמא כו' כצ"ל:

בד"ה עשרה דברים ב"ד מכין [וכו'] והגבאין מחלקין להן כו' נמחק והגבאין מחלקין להן ומוגה במקומו ונגבת בשנים ומחלקין בשלשה כצ"ל נ"ל:

גמרא כל עיר שאין בה שנים לדבר כו'. גי' הרמב"ם בפ"א מה"ס ה"ה שאין בה שנים א' לדבר וא' לשמוע כו' וכן היה גי' התוס' במנחות (סה) בד"ה ויודעים ודלא כהגהת הצ"ק שם:

שם מחכו עלה במערבא ר' אלעזר. כצ"ל בל"י וכן באיפוך:

שם ושני עדים וב' זוממין וב' זוממי זוממין כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה רב נחמן. שמעון התימני. ובתוי"ט פ"ב דמע"ש מ"ט כ' שמעון בן ננס ומשמע שכן היה לפניו הגי' ברש"י והסה"ד פוסח בזה על שתי הסעפים:

רש"י ד"ה והא שלחו. מוציא מכלל רבינו. כצ"ל:

גמ' נהרבלאי. נ"ב ברכות ד"נ ע"א ביצה דף ח' ע"ב ב״מ דק"ד ע״ב:

שם ובית הכסא. נ״ב נראה שהיה להם בעיירות שבא"י מקום מוקצה לבית הכסא מן הצד שלא במקום הרחוב ודירות ב״א כענין שכתוב ויד תהיה לך מחוץ למחנה וגו'. א"נ אפילו היה להם בצד ביתם כמו שיש בארצות הללו. צריך להיות אחד לרבים בעברם ברחובות. או למי שדירתו דחוקה ואין לו מקום לפנות כמו שהוא סתם ת״ח דדחיק ליה עלמא:

רש"י ד״ה שמעון התימני כו' שלא בא לכלל זקנה נ״ב עמש"ל (י"ד א'):

ד״ה ועשרה בטלנין כו' כל כרך כו' נ״ב משמע דצריך כרך להושיב בו סנהדרין וכ"מ מלשונו ר"פ נגמר הדין:

"לְמֵדִין לִפְנֵי חֲכָמִים", לֵוִי מֵרַבִּי. נראה לי דאף על גב דבן עזאי ובן זומא וחבריו קדמי ללוי נקיט ללוי ברישא לכבודו של רבי כי בבן עזאי ובן זומא לא פירש לפני מי הם דנים.
ובספר דקדוקי סופרים הגרסה חנינא בן כיפא וזו גרסה נכונה כי חנינא בן חכינאי בכל מקום מזכירין אותו בשם רבי.

ושנים חלק. פירש"י ז"ל לא נכתב עליהם זקן. ראיתי בנמוקי עטרת ראשי אבא מארי ז"ל שכתב מקשים העולם דלמה טרח משה לכתוב ע' פתקין זקן יכתוב שנים אינו חפץ בך ומי שיעלה בידו פתקא זו ילך לו וצ"ל דמשה סידר הגורל מקודם בכל שבט ושבט מפני שבכל שבט יש כמה אלפים זקנים ואיך בירר משה ששה מכל שבט הרי הוא מטיל קנאה שכל זקן יאמר אני אהיה מהששה א"כ מוכרח דבכל שבט היה גורל והיו כותבין על ששה פתקין זקן וכמה אלפים חלקים נמצא דבכל שבט הקריבו לפניו ששה זקנים ובידם ששה פתקין הכתוב על כל א' זקן וא"כ כבר הפתקין כתובים לכן בגורל השני שהוצרך לחסר מהם שנים הניח שני פתקין חלק ודקדק כמהר"ר אברהם גרשון דעדיין הקושיא במקומה עומדת דלמה הוצרך משה לכתוב ששה פתקין לכל שבט ושבט והיו ע"ב פתקין תסגי בששה פתקין שכתוב זקן ויטיל הגורל בכל אחד מהשבטים ולמה טרח לכתוב ע"ב פתקין זקן וצ"ל דשני גורלות היו הראשון עשו השבטים ביניהם שלא בפני משה הטילו גורל לבדם לברר מכל שבט ששה ואח"כ כל זקן שעלה בידו זקן בא בפתקא שלו לפני משה והגורל השני עשאו משה וחיסר שני פתקין הכתובים זקן והניח שנים חלק וזה כונת רש"י ז"ל שכתב ושנים לא נכתב עליהם זקן כלומר דהע' כבר הביאום לפניו מגורל ראשון זהו תורף דברי עטרת ראשי אבא מארי ז"ל:
ואנא חלא בר חמרא אחרי התאבקי בעפרות רגליו ויהי כחו"ל זרעו. נראה לפי קוצר דעתי דמשה רבינו ע"ה במה שהיה כותב בידו הקדושה זקן היה מועיל לכל זקן להשפיע לו שפע רב ומשו"ה כתב הוא עצמו הפתקין. וזהו שכתב רש"י ז"ל שאם נאמר דבכונה מכוונת כתב משה רבינו ע"ה בעצמו הפתקין ולזה היו ע"ב כי בכתיבתו היה תועלת גדול לכל זקן. אנן מה נענה דאיכא תרי דלא נפקי והיה כונתו חסורי מחסרא ח"ו לבטלה לזה כתב רש"י ז"ל ושנים לא נכתב עליהם זקן. והוא לא כתב אלא על ע' זקן וידיו של משה עושות תקון גדול לזקנים כבד"ו מזוק"ן אשר כתב משה זקן זה קנה קדושה ושפע רב. ובזה נחה שקטה האר"ש ודוק הטב:

(יז ב) דנין לפני חכמים שמעון בן עזאי וכו' וחנן המצרי וכו'.—עי' רש"י שכולם לא באו לזקנה ויושבין בקרקע וכו'. ואנו תמהים על זה, דהא מבואר בכתובות (קה א), דחנן המצרי היה דיין בירושלים, ובלי ספק שלא היו ממנים בירושלים אנשים צעירים. ועוד נפלא הדבר איך התחברו כל אלה עם חנן המצרי, שהיה דיין בירושלים קודם החורבן זמן מרובה לפני שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא וחנניה בן חכינאי. לכך נראה עיקר כנוסח הירושלמי מע"ש פ"ב ה"ט [נג רע"ד] (ומובא ביפ"ע כאן): "אלו הן הדנין בן עזאי ובן זומא. אלו הן התלמידים חנינה בן חכיניי ור' אלעזר בן מתיה". ומ"מ מצינו במקום אחד שגם אלו מכונים "זקנים" - תוספתא ברכות פ"ד הט"ז: מעשה בד' זקנים שהיו יושבים בבית שער של ר' יהושע אלעזר בן מתיה חנינה בן חכינאי ושמעון בן עזאי ושמעון התימני. וע"ע בירושלמי שקלים (פ"ה ה"א): וביבנה היו בה ארבעה בן עזאי ובן זומא בן חכינאי ור' אלעזר בן מתיה, והם במקום ר' אליעזר ור' יהושע ור"ע ושמעון התימני דהכא.

גמ'. כל עיר שאין בה שנים לדבר ואחד לשמוע אין מושיבין בה סנהדרין.
א
בדין קבלת עדות בדיני נפשות ובעיר הנדחת
ופרש"י (ד"ה שנים לדבר) וז"ל בשבעים לשון ואחד לשמוע שיהא מבין בשבעים לשון אע"פ שאינו יודע להשיב עכ"ל. ובחידושי הר"ן כתב וז"ל פירש"י ז"ל שנים לדבר בשבעים לשון ואחד שאינו יודע לדבר הלשונות אלא שמבין כל מה שהן אומרים כדי שאלו הג' יוכלו לקבל עדות העדים שיעידו באיזה לשון מן הלשונות, ולפי פירושו משמע דב"ד של שלשה יכולין לקבל עדות של דיני נפשות. ואינו במשמע דודאי כל הב"ד הצריכין בגמר דין צריכין הם בקבלת עדות, הלכך משמע דכל הב"ד צריכין שידעו לדבר בעי"ן לשון ושכולן יקבלו העדות מדיני נפשות וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות סנהדרין עכ"ל. הר"ן דייק דרש"י ס"ל דמהני קבלת עדות לנפשות אפילו בפני שלשה דיינין (וכשיטת הרס"ג שהובא ברמב"ן עה"ת דברים יז:ו).¹⁴⁴ ואילו הר"ן חולק על רש"י וס"ל דהב"ד דבעינן לגמר דין נמי בעינן לקבלת עדות ולכן בדיני נפשות בעינן כ"ג לקבלת עדות (וכשיטת הרמב"ן עה"ת דברים יז:ו). ובביאור שיטת הר"ן והרמב"ן נ"ל דעצם המשא ומתן בד"נ בעי כ"ג ולכן בעינן כ"ג לקבלת עדות בד"נ. ועיין בתוס' במנחות (דף סה. ד"ה ויודעים) דס"ל דקבלת עדות דעיר הנדחת וזקן ממרא בעינן ב"ד של ע"א משום דגמר דין שלהן בב"ד של ע"א. ומשמע דבעלמא בדיני נפשות ס"ל דבעינן ב"ד של כ"ג לקבלת עדות ואילו זקן ממרא ועיר הנדחת בעו ע"א. והנה הרמב"ן לא הזכיר דין כזה דניבעי ב"ד של ע"א לקבלת עדות דזקן ממרא ועיר הנדחת, ומשמע דחולק על התוס' בזה וס"ל דלעולם קבלת עדות דדיני נפשות הוי בכ"ג. ויש להקשות על שיטת התוס' דבגמ' לקמן (דף קיב.) איתא דמרבין להן בתי דינין ומעיינין בדיניהן ומסקינן להו לב"ד הגדול וגמרי להו לדינייהו וקטלי להו, ופרש"י וז"ל מרבים להם בתי דינים כדי שתתקבל עדותן ביום אחד ויגמור כולם ביום אחד עכ"ל. ומבואר דקבלת העדות בעיר הנדחת נעשית ע"י ב"ד של כ"ג והגמר דין הוא בב"ד הגדול של ע"א. וכן מבואר מדברי הרמב"ם (פ"ד מהל' עכו"ם ה"ו) וז"ל והיאך דין עיר הנדחת, בזמן שתהיה ראויה להעשות עיר הנדחת, בית דין הגדול שולחין ודורשין וחוקרין עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחזרו לעבודת כוכבים אחר כך שולחים להם שני תלמידי חכמים להזהירם ולהחזירם אם חזרו ועשו תשובה מוטב ואם יעמדו באולתן בית דין מצוין לכל ישראל לעלות עליהן לצבא והן צרין עליהם ועורכין עמהן מלחמה עד שתבקע העיר כשתבקע מיד מרבין להם בתי דינין ודנים אותם, כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד כוכבים אחר שהתרו אותו מפרישין אותו, נמצאו כל העובדים מיעוטה סוקלין אותן ושאר העיר ניצול, נמצאו רובה מעלין אותן לבית דין הגדול וגומרין שם דינם והורגין כל אלו שעבדו בסייף, ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אם הודחה כולה וכו' עכ"ל. ומבואר דס"ל דקבלת עדות בעיר הנדחת היא בב"ד של כ"ג כשאר דיני נפשות ודלא כהתוס' דס"ל דקבלת עדות בעיר הנדחת בעי ע"א.¹⁴⁵
והקשה המנחת חינוך (מצוה תס"ד אות י"ט) על שיטת הרמב"ן דס"ל דבעינן כ"ג לקבלת עדות בדיני נפשות משום דבעינן קבלת עדות בפני מספר הדיינים שגומרין את הדין דאזי ניבעי קבלת עדות בעיר הנדחת בב"ד של ע"א, ובגמ' וברמב"ם מבואר דקבלת עדות בעיר הנדחת לא בעי ב"ד הגדול, אלא חלה קבלת עדות בב"ד של כ"ג כדיני נפשות בעלמא. וי"ל דהא דס"ל להרמב"ן דבעינן קבלת עדות דדיני נפשות בכ"ג אינו משום דס"ל דבעינן ב"ד שראוי לגמור את הדין לקבלת העדות, אלא הוא משום דס"ל דהא דבעינן ב"ד של כ"ג בדיני נפשות אינו רק בגמר הדין אלא דאף המשא ומתן דנפשות בעי כ"ג. ולפי"ז י"ל דאף בעדות של עיר הנדחת חל דין זה דבעינן כ"ג בקבלת העדות, דהוי חלות שם משא ומתן דנפשות כמו בעבודה זרה דיחיד, והא דבעינן ב"ד של ע"א בעיר הנדחת הוא משום דיש דין מסוים דבעינן שב"ד יקבעו ויחילו על העיר חלות שם עיר הנדחת, וכדי להשוות את העיר ולהחיל עליה חלות שם עיר הנדחת בעינן פסק דין מב"ד של ע"א דהויא עיר הנדחת. אמנם נראה דמצד עצם חלות דין של דיני נפשות יתכן לדון עיר הנדחת בב"ד של כ"ג, ומשו"ה אף בעיר הנדחת חל קבלת עדות בכ"ג. ונראה דחלות השם עיר הנדחת נוגע לכמה דינים שחלין על העיר כולה כגון שריפת השלל, והריגת נשים וטף, ואיסור לא יבנה, ושחל דין מיתה בסייף על העובדים ואינם נהרגין בסקילה כעובד ע"ז בעלמא. ונראה דכדי לחדש ולהחיל על העיר חלות שם עיר הנדחת בעינן ב"ד של ע"א, אבל בנוגע לעצם דיני נפשות שבעיה"נ סגי בב"ד של כ"ג כשאר דיני נפשות, ומשו"ה אף להרמב"ן קבלת עדות דעיר הנדחת היא בכ"ג.¹⁴⁶
והנה בגמ' לקמן (דף קיב.) נחלקו ר"ל ור"י בסדר עשיית עיר הנדחת, דאיתא בגמ' שם "עד שיודח רובה היכי עבדינן אמר רב יהודה דנין וחובשין דנין וחובשין, אמר ליה עולא נמצא אתה מענה את דינן של אלו, אלא אמר עולא דנין וסוקלין דנין וסוקלין. איתמר רבי יוחנן אמר דנין וסוקלין דנין וסוקלין. וריש לקיש אמר מרבין להן בתי דינין, איני והאמר רבי חמא בר יוסי אמר רבי אושעיא והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא כל העיר כולה לשעריך, אלא מרבין להן בתי דינין, ומעיינין בדיניהן, ומסקינן להו לבית דין הגדול, וגמרי להו לדינייהו, וקטלי להו." ופרש"י (בד"ה דנין וסוקלין) וז"ל עד חציין, דמחזקינן להו כיחידים ודנין וסוקלין, ומחציין ואילך נתברר הדבר למפרע שהודחו רובא, והוו בסייף וממונם אבד, ומחציין ואילך אי אתה רשאי למשכן למיתה חמורה עכ"ל. ומבואר דלר' יוחנן גומרין את דין היחידים בסקילה עד מחצה של העיר, וממחצה ואילך נתברר הדבר למפרע שהודחו רובן ודנין אותן בסייף כדין עיר הנדחת. ואילו ריש לקיש סובר דמרבים עליהם בתי דין ודנין את כולן ביום אחד ואם הודחו רובן גומרין את דין כולן בסייף. ולכאורה צ"ע בשיטת ר' יוחנן דלאחר שנתברר שהודחו רובן אמאי דנין את המחצה הראשון בסקילה כדין עובד ע"ז בעלמא, דהרי נתברר שהודחו רובן והו"ל ליענש בסייף כדין עיר הנדחת. ועוד צ"ע דאי בעו אנשי עיר הנדחת התראה כשאר המומתים בב"ד היאך יצוייר בהם התראה כלל, והרי לכאורה העדים אינם יודעים באיזה מיתה להתרותם, דבשעת ההתראה אינו ידוע לעדים אם יעבדו רוב אנשי העיר ע"ז ויצטרכו להתרותם בסייף כדין עיר הנדחת, או דילמא לא יעבדו רוב אנשי העיר והעונש הוא סקילה כדין יחיד העובד ע"ז, ואין לומר דמתרין אותן בסקילה מכיון דמותרה לדבר החמור לא הוי מותרה לדבר הקל.¹⁴⁷ ולפימש"נ יש לתרץ דבעיקר החיוב כל העובדים ע"ז בעיר הנדחת דינם בסקילה כדין עובד ע"ז בעלמא, בין אם הודחו רובן או מיעוטן. וממילא פשוט הוא דבעינן להתרותם בסקילה כדין עובד ע"ז בעלמא, דההתראה חלה על מעשה העבירה, ומעשה העבירה דעבודה זרה מחייב סקילה. והא דנשתנה דינם לסייף הוא משום דמאחר שנתברר שרובן הודחו ועבדו ע"ז אזי חל דין על ב"ד הגדול לקבוע חלות שם עיר הנדחת על העיר, וממילא נשתנה דין המומתין מחיוב מיתה בסקילה לחיוב מיתה בסייף מדין עיר הנדחת. אולם לגבי התראה י"ל דמתרין אותן על עבירת ע"ז בסקילה כדין עובד ע"ז ביחיד, ומבואר לפי"ז דבאמת אנשי העיר שעבדו ע"ז נתחייבו סקילה ואלו שהומתו בסקילה (המחצה הראשון לפי ר' יוחנן) הומתו במיתה שנתחייבו בה. אמנם לאחר שנתברר דרוב העיר עבדו ע"ז וב"ד הגדול קבעו חלות שם עיר הנדחת על העיר אזי נשתנה דין המומתין מכאן ולהבא להמיתן בסייף, מחמת חלות שם עיר הנדחת שחל על העיר. אמנם עצם מעשה העבירה עונשה בסקילה כדין עובד ע"ז ביחיד, וההתראה צריכה להיות בסקילה כדין עובד ע"ז בעלמא.
והנה שיטת הרמב"ם היא דמועיל תשובה בעיר הנדחת וכמש"כ (פ"ד מהל' עכו"ם ה"ו) וז"ל והיאך דין עיר הנדחת, בזמן שתהיה ראויה להעשות עיר הנדחת, בית דין הגדול שולחין ודורשין וחוקרין עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחזרו לעבודת כוכבים אחר כך שולחים להם שני תלמידי חכמים להזהירם ולהחזירם אם חזרו ועשו תשובה מוטב ואם יעמדו באולתן בית דין מצוין לכל ישראל לעלות עליהן לצבא והן צרין עליהם ועורכין עמהן מלחמה וכו' עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל לא מצאתי תשובה מועלת אחר התראה ומעשה עכ"ל. ונראה לתרץ דהרמב"ם סובר דחל דין מסוים בחלות שם עיר הנדחת דרק מי שחל עליו שם רשע בגברא הוי בכלל העונש ודין עיר הנדחת דכתיב יצאו אנשים בני בליעל, ואי עשו תשובה ופקע מהם חלות שם רשע שבגברא אזי אי אפשר לקיים בהם דין עיר הנדחת. אמנם נראה דעדיין נשארו בדין עונש דעובדי ע"ז כיחיד שעבד, כי אין מועיל תשובה לאחר ההתראה ומעשה העבירה. ומבואר דהמחייב הוי מעשה העבירה דעבודה זרה כיחיד שעבד, דהיינו שמתרין אותן על ע"ז בסקילה כדין יחיד שעבד ע"ז, ורק לאחר שנתחייבו רוב העיר אז ב"ד הגדול קובעים חלות שם ודין עיר הנדחת על העיר וממילא דין המומתין הוא בסייף. אמנם עצם המחייב הוי מעשה עבירה דע"ז ביחיד וההתראה היא בסקילה כעבודה זרה ביחיד.
ולפי"ז יש לתרץ קושיית המנחת חינוך, די"ל דעצם דין הנפשות של עיר הנדחת הוא בכ"ג כדין עובדי ע"ז בעלמא, דמעיקר הדין חיוב מיתה דאנשי עיר הנדחת הוא בסקילה כדין עובדי ע"ז בעלמא, והא דיש דין דבעינן ב"ד של ע"א היינו כדי לקבוע חלות שם עיר הנדחת על העיר שנוגע לכמה דינים. אמנם מאחר שמעיקר הדין עונש אנשי עיר הנדחת היא בסקילה כדין עובדי ע"ז בעלמא (ורק דלאחר שחל על העיר חלות שם עיר הנדחת ממילא נשתנה דינם שיומתו בסייף מדין עיר הנדחת), י"ל דשפיר חל קבלת עדות בכ"ג כדיני נפשות בעלמא, וכמש"נ.¹⁴⁸
אמנם יש להעיר דעיין בגמ' (טז.) דשבט שהודח נידון בע"א, כמו עיר הנדחת. וצ"ע בהשוואה בין שבט שהודח לעיר הנדחת, דבשלמא אי נימא דמחמת חומר העבירה של רבים שעבדו ע"ז בעינן לדון דיני נפשות זה בב"ד של ע"א, א"כ שפיר יש להשוות בין עיר הנדחת לשבט שהודח דבעינן בתרווייהו ב"ד של ע"א. אמנם לפימש"נ דהא דבעינן ב"ד של ע"א הוא דין מסוים בעיר הנדחת, דרק ב"ד של ע"א יכול לקבוע ולעשות על העיר חלות שם עיר הנדחת, א"כ צ"ע מהו ההשוואה לשבט שהודח, דהתם הרי לא בעינן להחיל חלות שם על העיר, וליכא דין של שללה בשריפה וכו', ודינם בסקילה כדין עובדי ע"ז בעלמא א"כ מהיכי תיתי דניבעי ב"ד של ע"א. ויתכן דמשום כך התוס' במנחות נקטו דבעינן ב"ד של ע"א לעצם קבלת העדות דעיר הנדחת, דחזינן מהגמ' (בדף טז.) דדין ע"א בעיר הנדחת אינו מחמת חלות שם עיר הנדחת אלא מחמת חומר העבירה דרבים שעבדו ע"ז עצם הד"נ דעיר הנדחת בעי ב"ד של ע"א, וה"ה בשבט שהודח. אמנם מהגמ' לקמן (בדף קיב.) משמע דלא כהתוס' והא דבעינן ב"ד של ע"א בעיר הנדחת הוא רק לקבוע חלות שם העיר כעיר הנדחת אבל לגבי עצם הדיני נפשות דעיר הנדחת סגי בכ"ג.¹⁴⁹
אמנם לפי"ז נראה דהא דסגי בכ"ג לקבלת עדות הוא דוקא בעיר הנדחת, כיון דעצם הדיני נפשות דילה הוא בכ"ג כדין עובדי ע"ז ביחיד. משא"כ בכהן גדול ונביא שקר שדנין אותן בב"ד של ע"א, י"ל דעצם הדיני נפשות דידהו חמור ובעי ב"ד של ע"א לזה, ולפי"ז י"ל דלפי הרמב"ן אף קבלת העדות בדין כה"ג ונביא שקר צריך שיהא בב"ד של ע"א, דהמשא ומתן דדין נביא שקר וכה"ג בעי ב"ד של ע"א.
גמ'. קופה של צדקה נגבית בשתים ומתחלקת בשלשה.
ופרש"י (בד"ה בית דין) וז"ל גובין ומחלקין הוי להו חמשה וכו' עכ"ל. אמנם עיין ברמב"ם (פ"א מהל' סנה' ה"י) וז"ל וב' גבאי צדקה ועוד אחד כדי שיהיו שלשה לחלק צדקה וכו' עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר דהגבאי צדקה עצמן מחלקים את הצדקה בעצמן. ואילו מרש"י משמע דהגובה צדקה אינו מחלק את הצדקה בעצמו, וזהו דין מחודש בהל' צדקה שאחר יחלק את הצדקה ולא הגובה בעצמו.
¹⁴⁴ וצ"ע דברש"י לעיל דף ח. משמע דבעינן כ"ג לקבלת עדות לנפשות.
¹⁴⁵ ועיין בחידושי הגרי"ז למנחות דף סה: ד"ה בתוס' ויודעים בשבעים לשון.
¹⁴⁶ ועיין באגרות הגרי"ד הלוי קונטרוס חאסלאוויץ אות י"ד, ועיין בס' עבודת המלך פ"ד מהל' עכו"ם ה"ד וה"ו (להגר"מ קרוקבסקי זצ"ל דודו של רבינו זצ"ל), ועיין באגרות הגרי"ד הלוי פי"ג מהל' סנהדרין ה"ז.
¹⁴⁷ וכן הקשה בס' מלא הרועים דף קיא:
¹⁴⁸ עיין באגרות הגרי"ד הלוי פי"ג מהל' סנהדרין ה"ז.
¹⁴⁹ אך עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' ע"ז ה"ג) שהשמיט את הדין של שבט שהודח. ואליבא דהרמב"ם י"ל כביאור של רבינו זצ"ל בדין עיה"נ דעיקר החיוב חל מצד דין ע"ז דיחיד דדינו בכ"ג.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

ומה נחש שממית. אדם ובהמה ומרבה טומאת נבילות וטומאת מת בעולם הרי הוא טהור כשהוא מת שאינו בכלל שמנה שרצים: ולא היא. לאו קל וחומר הוא דאין זה חומר אם הוא ממית ומרבה טומאה שהרי כמו כן יש קוצים שהן ממיתין ומרבין טומאה והן טהורין: שנים לדבר. בשבעים לשון ואחד לשמוע שיהא מבין בשבעים לשון אע''פ שאינו יודע להשיב: שמעון התימני. תלמיד היה ולא נסמך שלא בא לכלל זקנה: שלישית חכמה. סנהדרין שיש בה שלשה מדברים בשבעים לשון חכמה היא וכשירה אלמא שלשה בעינן לדבר: למידין לפני חכמים. כל היכא דאיתמר למידין לפני חכמים היינו לוי שהיה למד לפני רבי: רב נחמן. מוסיף שמעון התימני וחמשתן לא באו לזקנה ויושבין בקרקע ומשיבין תשובות קושיות לזקנים והיינו דנין בהלכה: והא שלחו מתם לדברי רבי יוסי בר חנינא. מוציא [אני] מכלל רבנן בפ' א' דיני ממונות (לקמן לד.) אלמא שלחו מתם לאו ר' יוסי ברבי חנינא היא: שלש שורות. לקמן תנינן להו באחד דיני ממונות (דף לז.) שאם הוצרכו לסמוך ולהוסיף על הדיינין סומכין מהן: ועשרה בטלנין. עשרה בני אדם בטילין מכל מלאכה להיות מזומנין לבית הכנסת שחרית וערבית דאמרינן בברכות (דף ו:) כיון שבא הקב''ה לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה מיד כועס דקיימא לן (מגילה דף נ:) כל כרך שאין בו עשרה בטלנין נידון ככפר הלכך אי ליתנהו לא חזיא לסנהדרי: שני סופרים. ליכתוב דברי המזכין ודברי המחייבין וכל שעה יושבין לפני הדיינין לקמן בפרק היו בודקין (דף מ.): ושני חזנין. שמשי ב''ד להלקות החייב ולהזמין בעלי דינים לדין: ושני בעלי דינין. שאם לא כן את מי הם דנין: ושני זוממין. שיתייראו העדים להעיד שקר שלא יזומו: ושני זוממי זוממין. שמא יתחייב בעל דין על פי עדים וישכיר שנים להזימן לפיכך צריך שנים אחרים בעיר שיתייראו אלו מהם אם נבוא להזים העדים יבאו אלו השנים ויזימו אותנו: עשרה דברים. ב''ד והגבאין מחלקין להם והוי להו תלת מילי: רופא. למול תינוקות: אומן. מקיז דם: לבלר. לכתוב ספרים: קופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה. טעמא מפ' בהשותפין (ב''ב ח:): בית דין מכין וחובשין. הא חשבינן להו לעיל דאיכא סנהדרי גובין ומחלקין הוי להו חמשא משיתא דבצרי לעיל רופא ואומן ולבלר ומלמד חד גברא הוי לכל הני:

ק''ו לא מיתוקם אלא לענין מגע וקשה על פירוש רבינו תם דלא . אשכחן אותה דרשה בתורת כהנים שמעינן נחש ומכל הולך על גחון ועוד דבהדיא ממעט מקרא בתורת כהנים שרץ מטומאת משא דבעי למילף שיטמא במשא מק''ו דבהמה שאינה מטמא במגע בכעדשה מטמא במשא וקאמרינן אמר קרא אותם אותם במשא ואין שרצים במשא וכ''ת מילתא דאתיא בק''ו טרח וכתב לה קרא מ''מ קשה דאדילפינן מנחש בק''ו שאינו מטמא במשא נילף מבהמה בקל וחומר דתורת כהנים דמטמא במשא ועוד מה לנחש שכן טהור מכלום ויש למצוא דין לטהר את השרץ מנבלת עוף טהור שמטמא במשא בבית הבליעה ואין לה טומאה בחוץ שרץ ונבילה שאין לה טומאה בפנים כדאמרינן פ' יוצא דופן (נדה דף מב:) בה ולא באחרת אינו דין שאין להם טומאה בחוץ ודכוותיה דייק התם ק''ו איפכא: אלא רב המנונא. פי' הקונטרס אלא אמרי בי רב היינו רב המנונא וקשה דבשילהי הערל (יבמות דף פג: ושם) קאמר אמרי בי רב היינו רב הונא ורב הונא אין הלכה קאמר ודחק שם בקונטרס לפרש דהא דמסקינן הכא דקא אמרי בי רב היינו רב המנונא היינו היכא דמוכח דלא הוי רב הונא כי הך דקאמר רב הונא אמרי בי רב וקשה דא''כ למה דחק גבי שלחו מתם לדברי רבי יוסי ברבי חנינא דמשני איפוך ה''נ לימא היכא דמוכח שאני ועוד איך יתכן דרב הונא יאמר בשם רב המנונא הא רב חסדא תלמיד דרב הונא הוה כדמוכח בסוף פרק אלו מציאות (ב''מ לג.) ובריש הדר (עירובין סב: ושם) ורב המנונא תלמיד דרב חסדא הוה כדמוכח בפ''ק דקדושין (דף כה.) גבי סבי דנזוניא דלא אתו לפירקיה דרב חסדא א''ל לרב המנונא זיל צנעינהו ואומר ר''ת דהכא גרס אימא רב המנונא ולא גרסינן אלא ואפילו גרס אלא יש ליישב כלומר לא תימא אמר רב הונא אמרי בי רב אלא אמר רב המנונא אמרי בי רב והא דאשכחן בפרק ארבע מיתות (לקמן דף נז:) גבי מצות שבן נח נהרג דפליגי אמרי בי רב אדרב הונא ורב יהודה וכולהו אמוראי תלמידי דבי רב יש לומר דהא דידיה והא דרביה דסתם אמרי בי רב הוי משמיה דרב כדמוכח בסוף פ' השואל (ב''מ דף קב: ושם) ובפ' בית כור (ב''ב דף קה:) דמצריך לדרב ולאמרי בי רב אע''ג דבכמה דוכתין אשכחן אמרי בי רב משמיה דרב וניחא השתא גירסא דסוף פרק מרובה (ב''ק דף עה. ושם) דאמר ליה רבא לרב המנונא קפחתינהו לסבי דבי רב כלומר נצחת לסבי דבי רב שהוא רב הונא שאמר בטוב יותר ממנו ואם כן רב הונא היה קורא סבי דבי רב ובקונטרס מפרש התם בע''א ורבינו שמואל מגיה שם הספרים ושם מפורש ומיהו מצינו רב המנונא שלמד לפני רב בפ' חלון (עירובין דף עז:) גבי סולם המצרי לא שמיע לך הא דאמר רב אחאבריה דרב אדא אמר רב המנונא אמר רב ובפרק כיצד מעברין (שם דף נד.) אמר ליה רב לרב המנונא ברי מדאית לך אוטיב לך ובהגוזל קמא (ב''ק דף קו.) קאמר מכדי רב המנונא תלמידי דרב הוה כו': מחכו עלה במערבא רבי יוסי בר רבי חנינא. תימה דבפרק שלשה מינין בנזיר (דף מב:) אשכחן דמחכו עלה במערבא אדרבי יוסי בר רבי חנינא:

סנהדרין יז ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף יז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד