סנהדרין יח ע"א

דף יח - א

עיר שיש בה מאתים ושבעים ושבעה תושבים, הרי היא ראויה לסנהדרין.

כי הוא סובר כרבי נחמיה. ומוסיף עליו עוד ארבעים ושבעה. וזאת, כדי שיוכלו להוסיף על הדיינין בעת שיתחלקו לשנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין. [שאז יוסיפו עליהם עוד שנים. ואם שנים אלו יחייבוהו, אזי יהיו ארבעה עשר מחייבין נגד אחד עשר מזכין, ויוכרע הדין לחיוב. ואם שנים אלו יזכוהו, הרי יהיו אז שלשה עשר מזכין נגד שנים עשר מחייבין, ויוכרע הדין לזכות. אבל אם שנים אלו, אחד מהן יחייב והשני יזכה, ולא תהיה הכרעה לחובה על פי שנים, ולא לזכות על פי אחד, יוסיפו עוד שנים, ואם שוב יתפלגו יוסיפו עוד שנים, ולא יותר מארבעים ושבעה, עד שיהיו ביחד עם הראשונים - שבעים, לפי שאין סנהדרין יותר משבעים. לכן מוסיף רבי על חשבון רבי נחמיה, עוד ארבעה ושבעה].

ומקשה הגמרא: והתניא, הרי שנינו בברייתא אחרת: רבי אומר: מאתים ושבעים ושמונה.

ומתרצת הגמרא: לא קשיא. אין סתירה בין שתי הברייתות. הא, הברייתא הראשונה, הסוברת שמוסיפים עוד ארבעים ושבעה, היא לדעת רבי יהודה, הסובר שסנהדרין היא של שבעים. ואילו הא, הברייתא ששנינו היא לדעת רבנן, הסוברים שסנהדרין היא של שבעים ואחד, ולכן מוסיף עוד ארבעים ושמונה.

ועתה מביאה הגמרא ברייתא המונה את השרים שמינה משה בעצת יתרו.

תנו רבנן: כתוב בתורה שיתרו יעץ למשה "ושמת עליהם שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים, ושרי עשרות".

שרי אלפים, הם שר לכל אלף איש, וכיון שהיו בני ישראל שש מאות אלף רגלי, הרי היו שש מאות שרי אלפים.

שרי מאות היו ששת אלפים.

שרי חמישים היו שנים עשר אלף.

שרי עשרות היו ששת ריבוא ששים אלף.

נמצאו שהיו דייני ישראל ביחד, - שבעת ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות.

הדרן עלך פרק דיני ממונות

פרק שני - כהן גדול

מתניתין:

כהן גדול -

דן, מושיבין אותו כדיין בסנהדרין כדי לדון אנשים אחרים, וכן הסנהדרין דנין אותו, על עבירה שעבר.

וכן אם יודע הכהן הגדול עדות לאחרים, הריהו מעיד בענינם, וכמו כן אחרים מעידין אותו, עליו.

כהן גדול חולץ את אשת אחיו, כשמת אחיו בלי בנים, כדי להתירה להנשא לשוק, וחולצין את אשתו אם הכהן גדול מת בלי בנים, הרי אחיו חולץ לאשתו, וכן מייבמין את אשתו.

אבל הוא, הכהן הגדול, אינו מייבם את אשת אחיו שנופלת אליו ליבום, מפני שהוא אסור באלמנה.

כתבה התורה בפרשת כהן גדול [ויקרא כא] "לאביו ולאמו לא יטמא, ומן המקדש לא יצא". ודורש רבי מאיר, שכוונת התורה היא לומר, "מקדושתו לא יצא", היינו, שיתרחק מן הכיעור, שלא יבוא לידי טומאה, ואף בהלווית אביו ואמו יעשה הרחקה וסייג כדי שלא יגע בטומאת מת. ואילו רבי יהודה דורש את הכתוב "ומן המקדש לא יצא" שכהן גדול אינו מלווה בכלל את קרוביו שמתו. [ולפי מסקנת הגמרא, דרשות אלו הן אסמכתא בעלמא, והאיסור הוא חשש דרבנן, בין לרבי מאיר ובין לרבי יהודה.]

מת לו מת, אחד משבעה קרוביו, שהם: אביו, אמו, בנו, בתו, אחיו, אחותו ואשתו, אינו יוצא אחר המטה ללוותם כשאר אדם, אלא רק בהרחקה, שיוצא אחריהם באופן כזה: הן נכסין, נושאי המטה יוצאים ממבוי זה ונכנסין למבוי אחר, ואז הם מכוסים ממנו, שאין הוא יכול לראות אותם, ואז הוא נגלה במבוי זה שנושאי המטה כבר יצאו ממנו. הן נגלין והוא נכסה, כל זמן שנושאי המיטה נגלים במבוי, עליו להיות מכוסה מהם, ואינו נכנס אליו עד שיעברו ממנו למבוי אחר.

ובצורה זו, שיש לו סימני היכר במבואות העיר ^[1], הרי הוא יוצא עמהן עד פתח שער העיר. ומשם ואילך לא יצא, מפני שאין לו שם סימני היכר להרחקה. אלו הם דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: אינו יוצא מן המקדש, משום שנאמר "ומן המקדש לא יצא". ^[2] דין זה אמור בשבעה קרוביו של הכהן הגדול, לפי שיש חשש כי מרוב מרירותו על מותם הוא יבא ליגע במת. אבל יוצא הוא אחר מיטת אחרים שאינם קרוביו.

בזמן המשנה, נהגו מנהג אבלות בעת שחזרו מקבורת המת, שהיו העם עוברים על פני האבלים, שעמדו, וקיבלו דברי תנחומים. ובאה המשנה לומר, שהכהן הגדול אינו הולך בערבוביא עם כל העם כדי לנחם את האבלים, אלא הולך בצורה מכובדת.

וכשהוא מנחם את אחרים, דרך מנהג כל העם, עוברין בזה אחר זה, כדי לומר לאבל דברי ניחומים. ואילו הכהן הגדול, הממונה, סגן הכהנים, היה ממצעו בינו לבין העם. הממונה היה הולך בימינו והעם בשמאלו, והוא באמצע.

וכשהוא מתנחם מאחרים, כשמת לו מת, ובאים העם לביתו ועושים שורה לנחמו, כל העם אומרים לו: "אנו כפרתך", בנו תתכפר אתה. כלומר, מי יתן שנהיה אנחנו במקומך, לכל הראוי לבא עליך. והוא אומר להן: "תתברכו מן השמים".

אבל, אסור לו לאכול סעודה ראשונה של אבילותו משלו, ושכיניו ומיודעיו מביאין לו אוכל, וזו נקראת סעודת הבראה, ואוכלין אותה בישיבה על הארץ כמנהג אבלים. אבל כהן גדול אינו יושב על הארץ, משום כבודו, אלא ידידיו בעלי הסעודה יושבין על הארץ, להראות שמצטערין עם צערו ומתאבלין עם אבלו, והוא מיסב בכבוד על הספסל.

וכשמברין אותו סעודת הבראה - כל העם הבאים לנחמו, מסובין על הארץ, והוא מיסב על הספסל.

ועתה ממשיכה המשנה בדיני מלך ומשפט המלוכה עד סוף הפרק.

המלך -

לא דן, אין מושיבים אותו בסנהדרין לדון אחרים, ולא דנין אותו אין הסנהדרין דנים אותו.

לא מעיד את אחרים, ולא מעידין אותו.

וכן לא חולץ לאשת אחיו, משום שגנאי היא לו לבוא לבית דין ותהא אשת אחיו רוקקת לפניו. ולא חולצין את אשתו, כשהמלך מת בלי בנים, אין אחיו של המלך מוציאים את אשתו בחליצה, כיון שאין הם מייבמים את אשתו, לפי שאין נושאים אלמנתו של מלך, ולכן גם אין אחיו של המלך חולצים לאשתו. לא מייבם את אשת אחיו, לפי שגנאי הוא לו לקום על שם אחיו, ^[3] ולא מייבמין לאשתו, כמבואר, שאין נושאים אלמנתו של מלך.

רבי יהודה אומר: אם רצה המלך למחול על כבודו לחלוץ או לייבם - זכור לטוב, על שמוחל על כבודו כדי לקיים מצות יבום או חליצה.

אמרו לו חכמים לרבי יהודה: אין שומעין לו אין מסכימים לו, משום ש"מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול".

ואין נושאין אלמנתו של המלך, או גרושתו.

רבי יהודה אומר: הדיוט אינו נושא אלמנתו של מלך, אבל נושא המלך אלמנתו של מלך. שכן מצינו בדוד, שנשא את אלמנתו של שאול, שנאמר [שמואל ב יב, שאמר נתן הנביא לדוד] "כה אמר ה' אלהי ישראל, אנכי משחתיך למלך על ישראל, ואתנה לך את בית אדוניך, ואת נשי אדוניך בחיקיך". הרי שהותר למלך לשאת את אלמנתו של מלך אחר.

ובגמרא יבואר מה ענו חכמים לראיית רבי יהודה.

גמרא:

שנינו במשנתנו: כהן גדול דן. ומקשה הגמרא: פשיטא!? מה חידוש יש בכך, וכי למה יעלה על הדעת שהכהן הגדול אינו דן.

ומתרצת הגמרא: אכן אין חידוש בדבר זה, אלא החידוש הוא בהמשך המשנה, האומרת "דנין אותו", ואת זה איצטריכא ליה, הוצרך התנא להשמיענו, כי היה עולה על הדעת לומר שיש להמנע מלדון אותו משום הזלזול בכבודו, כאשר הוא מובא לדין לפני בית דין.

ומקשה הגמרא: הא, הרי דין זה שדנים אותו, נמי פשיטא הוא! שהרי אי לא דיינינן ליה, אם אין דנים אותו, איהו היכי דיין!? איך יכול הוא לדון את אחרים אם הוא עצמו אין דנים אותו, והרי כתיב [צפניה ב] "התקוששו וקושו", חפשו מעשיכם, כמו שקוששים קש, ואחר כך כך חפשו מעשי אחרים. ואמר ריש לקיש: קשט עצמך תחילה, ואחר כך קשט אחרים.

ואם כן, אם אין דנים אותו, האיך הוא ידון אחרים?

ומתרצת הגמרא: אלא, לכן משמיעה לנו המשנה שכהן גדול דן ודנים אותו, כי איידי אגב דקא בעי למיתני בהמשך המשנה, מלך לא דן ולא דנין אותו, לכן תנא נמי: כהן גדול דן ודנין. לומר, ששונה דין כהן גדול מדין מלך.

עוד מתרצת הגמרא, שהמשנה באה להשמיענו שאם עבר על "לא תעשה", דהיינו על עבירה שחייבים עליה מלקות, הריהו נידון בשלשה ^[4], כשאר אדם. ויש בזה חידוש - כמו שיבואר.

ואי בעית אימא, הא, דין זה קמשמע לן, באה המשנה להשמיענו, כדתניא: כהן גדול שהרג את הנפש, אם הרג במזיד - נהרג. בשוגג - גולה לעיר מקלט. ועובר על מצות עשה ועל לא תעשה [הגמרא תבאר]. והרי הוא כהדיוט לכל דבריו.

ועתה מבארת הגמרא את דברי הברייתא, וכן את החידוש בדברי המשנה ש"דנים אותו".

שנינו בברייתא "במזיד נהרג".

ומקשה הגמרא: פשיטא, מה החידוש בדבר?

ומתרצת הגמרא: אכן אין בו חידוש, אלא את הדין שבשוגג גולה, איצטריכא ליה, הוצרך להשמיענו, ואגב דין שוגג - שנה דין מזיד.

ומקשה הגמרא: הא, בשוגג גולה נמי פשיטא, ומה החידוש בדבר?

ומתרצת הגמרא: זה אינו פשיטא, כי איצטריך, הוצרך התנא להשמיענו זאת, כי היה עולה על הדעת, שכהן גדול אינו גולה, כיון ששנינו כהן גדול שהרג, אינו יוצא מעיר מקלט לעולם, וכמו שיבואר, לכן יתכן שגם לא יגלה לשם.

סלקא דעתך אמינא, הייתי מעלה בדעתי, ואומר: הואיל וכתיב בפרשת רוצח נפש בשגגה "וישב בה עד מות הכהן הגדול", לכן, אימא, יש לומר: כל דאית ליה תקנתא בחזרה, סתם רוצח שיש לו תקנה לצאת מעיר מקלט במיתת כהן גדול - ליגלי הריהו לכתחילה גולה. אבל דלית ליה תקנתא בחזרה, מי שאין לו תקנה לצאת משם, והוא הכהן הגדול, לא ליגלי, לא יגלה לכתחילה, כי הרי הגבילה התורה: עד מות הכהן הגדול.

עתה מביאה הגמרא את הדין שכהן גדול שהרג בשגגה וגלה אין לו תקנה לצאת מעיר מקלט:

דהרי תנן שנינו במשנתנו:

ר' נחמיה אומר מאתים ושלשים כנגד שרי עשרות. פי' שרי עשרות של מאתים ושלשים הן כ"ג זהו סנהדרין קטנה. תניא ר' אומר מאתים ושבעים ושבעה חסר ממאתים ושלשים שרי עשרות שלהן כ"ג סנהדרין קטנה נשתיירו מן רע"ז מ"ז הוסף אותן אלו שבעה וארבעים על כ"ג שהפרשת סנהדרין קטנה הרי ע' סנהדרין גדולה כר' יהודה דאמר סנהדרין גדולה ע' והא דתניא רע"ח כרבנן דאמרי סנהדרין גדולה אחד ושבעים. דתנן סנהדרין גדולה היתה של אחד ושבעים ר' יהודה אומר שבעים. ת"ר כל ישראל שש מאות אלף נמצאו שרי אלפים שש מאות. שרי מאות ששת אלפים שרי חמשים י"ב אלפים. שרי עשרות ששת רבוא. נמצאו דייני ישראל שבעת רבוא ושמונת אלפים ושש מאות. ופשוטה היא:

ירושלמי (הלכ' ד) א"ר יוסי בראשונה לא היתה חלוקה בישראל אלא סנהדרין של אחד ושבעים היתה יושבת בלשכת הגזית ושני בתי דינין של שלשה שלשה היו יושבין אחד בחיל ואחד בהר הבית ובתי דינין של כ"ג היו יושבין בכל עיירות שבארץ ישראל. צריך אחד מהן לשאול דבר הלכה היה בא ושואל בב"ד שבעירו אם שומעין אומרים לו ואם לאו הוא ומופלא שבהן היו הולכין ושואלין מב"ד הסמוך בעירן כו' עד ומשם תורה יוצא ורווחת בכל ישראל. משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו רביהן כצרכן רבו מחלוקות בישראל ונעשית תורה כשתי תורות משם היו שולחין בכל עיירות שבארץ ישראל וכל מי שהיו מוצאין חכם עניו שפוי עין טובה נפש שפלה ורוח נמוכה לב טוב יצר טוב חלק טוב עושין אותו דיין בעירו ומשנעשה דיין בעירו היו מעלין אותו והיו מושיבין אותו בב"ד שבהר הבית ואח"כ בב"ד שבחיל ואח"כ בב"ד הגדול שבלשכת הגזית סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה והנשיא יושב באמצע כדי שיהו רואין אותו ושומעין את קולו. א"ר אלעזר ב"ר צדוק כשהיה רבן גמליאל יושב ביבנה היה אבא ואחיו יושבין מימינו והזקנים משמאלו מפני כבוד הזקן דבר תקנה עשה משה רבינו בשעה שאמר לו פקוד כל בכור זכר בבני ישראל. מה עשה נטל כ"ב אלף פיתקין וכתב בהן בן לוי ורע"ג כתב בהן חמשת שקלים והטילן לקלפי כו'. קונדיקוס הגמון שאל לר' יוחנן בן זכאי א"ל בכלל חסירין (ובכלל) [ובפרט] יתירין א"ל אותן שלש מאות יתירין בכורי כהונה היו ואין קודש מוציא קודש. מיתיבי הגע עצמך שעלו ביד כולן בן לוי א"ל מעשה נס היה ומסורגין עלו ועוד שאלו הגמון זה לריב"ז משה רבכם או גנב היה או לא היה בקי בחשבון דכתיב בקע לגולגולת מחצית השקל בשקל הקודש והיו באותו הזמן מקומות שהיה הככר שלהן מאה ליטרין ומקומות שהיה הככר שלהן ששים ליטרין וא"ל הגמון זה הן תעביד ככר מאה ליטרין חד מן שיתא גנב ואין תעבדיניה שיתן ליטרין פלגא גנב א"ל משה רבינו גזבר נאמן ובקי בחשבון הוה וככר של קודש כפול היה שנאמר והשקל עשרים גרה עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם מנה ר"מ הוו אלא ש"מ של קודש כפול היה ובתר דאוסיפו עליה שתות שאילות הגמון הזה מפורשות כמו שאמרנו בתחלת מסכת בכורות ונחושת התנופה סליק צ"ו ליטרין ואתו עבדו ליה פרוטרוט וכן את עביד ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים סלקין שבעין וחד ליטרין ואת עביד ליה פרוטרוט משום דלא סלקין קינטירא:

הדרן עלך פרק דיני ממונות

כהן גדול דן ודנין אותו כו'. ירושלמי ניחא דן דנין אותו אמאי ממנה אנטלר. הגע עצמך שנפלה שבועה ואנטלר שבועה:

כהן גדול וכו' זה הפרק יסוד הכוונה בו לבאר החלק השני והוא שהזכרנוהו בראש המסכתא שיש קצת בני אדם שאינם תחת ממשלת הדיינין להיות הם יכולין לדונן ומצד שההנהגה מסורה דרך כלל לשני בני אדם אחד מצד התורה והוא כהן גדול ואחד בהנהגת העולם והוא המלך אמר שאין שניהם שוין בענין זה ושהמלך הוא שאין להם יכולת לדונו אבל כהן גדול אינו בכלל זה אלא שדן ודנין אותו ועל ידי גלגול ענין זה בא ופירש בהנהגת שניהם במה היא משתנית על הנהגת שאר בני אדם ועל זה הצד יחלקו עניני הם רק לשני חלקים הראשון בכהן גדול ובהנהגה שהיא משתנית ממנו על שאר העם והשני במלך ובהנהגה המשתנית ממנו על שאר העם זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבואו בה דברים על ידי גלגול כי חק הוא לסוגיית התלמוד כמו שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר כהן גדול דן ודנין אותו שנכנע הוא לדברי תורה ואין חוששין שמא תבא תקלה על ידו על שדנין אותו ומאחר שדנין אותו ואין חוששין לתקלה אף הוא יכול לדון שאלו לא היו דנין אותו אף הוא לא היה דן את האחרים שנאמר התקוששו וקושו קשט עצמך ואח"כ קשט אחרים ומעתה מושיבין אותו בסנהדרין ואין חוששין שלא לחלוק עליו מעיד ומעידין עליו פירוש מעידין עליו בכל תביעה שיש לאחרים עליו אבל מה שאמרו שהוא מעיד לפי מה שיתבאר בגמ' אינו יוצא מפתח ביתו להעיד שאין הדבר כבוד לו שיצא מביתו להעיד ומ"מ אם היה יודע בעדות לבן מלך או עליו הולך לב"ד הגדול ומעיד לו או עליו ושיהא המלך שם לכבוד כה"ג ולכשיעיד הולך המלך ומעיינין הסנהדרין בעדותו וכן הוא מעיד למלך עצמו אם היה ממלכי בית דוד שדנין אותם כמו שיתבאר אף בדנין אותו הקשו בתלמוד המערב דנין אותו למה וימנה אנטלאר כלומר שיעשה מורשה לדון בעבורו ומתרץ הגע עצמך שנפלה לו שבועה וכי אנטלאר בשבועה ומכאן כתבו גאוני הראשונים שהנתבע אינו יכול למנות אנטלר וקצת אחרוניהם מבינים מדבריהם שלא אמרוה אלא מצד שאם תזדמן להם שבועה ואין אנטלר בשבועה הא תובע שאין שבועה אצלו ממנה אנטלאר עד שמתוך מה שהבינו מדבריהם הוסיפו בהם שאף התובע שהוא מאותן הנשבעין ונוטלין אינו ממנה אנטלר ומ"מ רבותי פירשו בדבריהם שכל תובע ממנה אנטלר שאם תזדמן לו שבועה יזמין עצמו אם ירצה ואם לא יפקע זכותו אבל נתבע שברצונו הוא נשמט ראוי שלא ימנה אנטלאר ואחר שאנו מפרשין ענין אנטלר האמור כאן בנתבע הא תובע ממנה אנטלר יש לך לפרש אנטלר מורשה גמור שאם אינו בא בהרשאה הרי אף בהרשאה יכול הלה לומר לו לאו בעל דברים דידי את אא"כ יש בהרשאה דברים שנראה מהם שיש לו חלק בגוף הממון שהוא תובע כמו שביארנו בבבא קמא פרק מרובה וא"כ אנטלאר ומרשה הכל אחד ומ"מ רבותי מפרשים במלת אנטלאר שהיא מונחת להרשאה שלא בכתב ולמדים מכאן שכל שהבעל דין מרשהו בפני בית דין שהדין לפניהם אינו צריך הרשאה ולא נאמרה הרשאה אלא במי שמרשה לדון במקום אחר או שהוא רדוף לילך ומ"מ אומר אני שאף הנתבע ממנה אנטלאר הואיל והוא בכאן שאנו יכולין להזמינו כל זמן שנרצה ומה שנאמר בירושלמי כך פירושו שדנין אותו ואין נמנעין מצד מה שאפשר לו באנטלאר שהרי אפשר שתזדמן לו שבועה ונמצא שלא הועלנו הא מ"מ ממנה הוא אנטלאר עד שתזדמן לו שבועה וכן אני אומר בכל נתבע שהוא יכול למנות אנטלאר עד שתזדמן בדין חיוב שבועה אצלו ויבא להשבע הוא בעצמו והדברים נראין ולמה שפירשנו שהאנטלאר הוא הממנה בלא הרשאה על הדרך שכתבנו יראה מה שכתבו קצת גאונים שאין אנטלאר יכול לטעון מעצמו אלא כפי מה שיסדר לו הבעל דין וכבר הוספנו בדברים אלו בשני של כתובות:

חולץ וחולצין לאשתו ואין חוששין לכבודו שלא לחלוץ הוא לאשת אחיו שלא להתבזות להיות אשה רוקקת בפניו ושלא לחלוץ אחיו לאשתו שלא לינשא לאחר משום כבודו אלא חולץ וחולצין לאשתו וכן אחד מאחיו רשאי ליבם את אשתו אבל הוא אינו מיבם שהרי אסור הוא באלמנה:

מת לו מת אינו יוצא אחרי המטה שמא יכשל ליגע אלא הם נכסין והוא נגלה הם נגלים והוא נכסה כלומר שאע"פ שאינו יוצא עם נושאי המטה יוצא הוא אחריהם הם נכסים והוא נגלה כלומר שכשיוצאין ממבוי זה ונכנסים למבוי אחר ונמצאו הם נכסים ממבוי שיצאו ממנו והוא נגלה לשם ר"ל שהוא נכנס לשם וכשהם נכסין במבוי שנכנסו בו הוא נכסה מאותו מבוי שהם נגלים בו שאינו נכנס בתוכו בעוד שהם בו עד שיצאו מתוכו ויוצא עמהם עד פתח העיר וזה שאמרה תורה ומן המקדש לא יצא פירושו שלא יצא מקדושתו כלומר להתערב עם נושאי המטה שמא יבא ליגע דברי ר' מאיר ור' יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש כלל פירוש או מפתח ביתו וכן הלכה:

וכשהוא מנחם בשורה כשחוזרין מלקבור את המת שאינו שלו אינו הולך בערבוביא עם שאר העם אלא דרך כל העם עוברין זה אחר זה לשמאלו והוא עם אחיו הכהנים מצד ימין והכהנים מסבבין אותו והסגן ממצעו בינו לבין העם שהסגן מימינו וכל העם משמאלו והוא באמצע ופי' בגמ' שהסגן ומשוח שעבר מימינו וראש בית אב משמאלו עם העם והאבלים ואומר לאבלים תנוחמו וכשהוא מתנחם מאחרים לפי מה שפסקנו לדעת ר' יהודה כל העם באים לנחמו בביתו ועומד שם בשורה והתבאר בגמ' שהסגן בימינו וראש בית אב משמאלו אבל משוח שעבר אינו בא אצלו כלל שמא יחשדנו שהוא שמח לאידו וסגן ובית אב אומרין לו עם כל העם הרי אנו כפרתך כלומר מי יתתנו תחתיך לכל הראוי להגיע עדיך והוא אומר להם תתברכו מן השמים וכשמברין אותו סעודה ראשונה שהוא אסור לאכלה משלו כל העם מסובין על הארץ והוא יושב על הספסל בתלמוד המערב אמרו ספסל בכפיית המטה שהרי גדול חייב בכפיית המטה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה פסוקה היא:

והמשנה השניה והכוונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר מלך לא דן ולא דנין אותו אין דנין אותו מפני שאינו נכנע לדברי תורה וגורם תקלה על שדנוהו ומאחר שאין דנין אותו אף הוא אינו דן שנאמר התקוששו וקושו וכו' וכן לא מעיד ולא מעידין עליו לא מעיד שזילותא היא אצלו ולא מעידין עליו שהרי אין דנין אותו לא חולץ ולא חולצין לאשתו לא חולץ שבזיון הוא לו שתהא יבמה רוקקת בפניו ואין חולצין לאשתו אלא תשב בזקיקתה לעולם שהרי אי אפשר לה לינשא לאחר שאין אלמנתו של מלך נבעלת לאחר לעולם לא מיבם ולא מיבמין לאשתו לא מיבם שאין כבוד לו להיותו טפל לאחיו לקום על שמו ואין מיבמין את אשתו שהרי אין משתמשין באלמנתו כמו שבארנו ור' יהודה אמר אם רצה לחלוץ וליבם זכור לטוב ואין הלכה כן אלא אפילו רצה אין שומעין לו שהמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול אין נושאין את אלמנתו של מלך והוא הדין לגרושתו ואפילו מלך אחר אינו נושאה ר' יהודה אומר מלך נושא אלמנתו של מלך שהרי נאמר בדוד ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך ואין הלכה כר' יהודה אלא כתנא קמא ולא נאמר נשי אדוניך אלא על נשים הראויות לו מבית המלך והן מירב ומיכל ובפילגשים מיהא הדין נותן בהן שמלך אחר משתמש בהן אבל לא אדם אחר והוא שאבישג היתה מותרת לשלמה ואסורה לאדוניה ואפילו היתה נבעלת לדוד ומשום אשת אב אין כאן שהרי נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כהן גדול שהרג את הנפש במזיד נהרג בשוגג גולה ואינו יוצא מעיר מקלטו לעולם וכן ההורג כהן גדול בשוגג גולה ואינו יוצא משם לעולם הואיל ואין כהן גדול במקדש כשהוא גולה שנאמר עד מות הכהן ללמד שאינו יוצא אלא במיתת כהן שהיה שם בשעת רציחה ואע"פ שבארנו בכהן גדול שמיתתו בשבעים ואחד אם עבר על עשה ועל לא תעשה שיש בו מלקות הרי הוא כהדיוט לידון בשלשה הן למרדות בעשה הן למלקות בלא תעשה שלא אמרו עליו את הדבר הגדול יביאו אליך דבריו של גדול אלא לדבר גדול ממש והוא בעבירה שיש בה מיתת בית דין אבל למלקות ולמרדות לא ובתלמוד המערב אמרו כהן משיח שחטא מלקין אותו בשלשה אין תימר בעשרים ושלשה נמצאת עלייתו ירידה לו וכן אמרו שם כהן גדול שחטא מלקין אותו ואין מעבירין אותו מגדולתו וכן אמרו שם נשיא שחטא מלקין אותו בבית דין של שלשה:

והא דתניא ר"מ אומר מאתים ושבעים ושבעה ותניא רבי (מאיר) אומר מאתים ושבעים ושמונה ותרוייהו אליבא דרבי נחמיה דאמר מאתים ושלשים ולא קשיא הא רבי יהודה דאמר סנהדרי גדולה שבעים הא רבנן דאמרי ע"א הא דתניא מאתים ושבעים ושבעה סבר לה כרבי יהודה דאמר שבעים ותרווייהו כי קא חשבי בני מאתא קא חשבי לבר מסנהדרי קטנה דהא אליבא דרבי נחמיה קא מיפלגי ורבי נחמיה כי קאמר בני העיר מאתים ושלשים חוץ מסנהדרי קטנה כמה בציר ליה האי חושבנא מחושבניה דר' מאיר ארבעים ושבעה ומאי עבידתייהו דאי מפלגי סנהדרי קטנה י"א מזכין וי"ב מחייבין צריכין להוסיף שנים עד שיהא שם הטייה על פי אחד לטובה או על פי שנים לרעה ואם עדיין נחלקין לחצאין מוסיפין שנים שנים לעולם עד שיהו שבעים כרבי יהודה כמה נפישי להו טפי מסנהדרי קטנה ארבעים ושבעה כדאמרן והא דתניא מאתים ושבעים ושמנה סבר לה כרבנן דאמרי ע"א כמה נפיש ליה חושבנא דר' מדרבי מאיר חד חושבנא דרבנן גבי סנהדרי גדולה כי נפיש מדרבי יהודה חד הוא דנפיש וכיון דברירנא דלטעמ' דרבי יהודה בעי מ"ז במוסיפין לטעמייהו דרבנן נמי על כרחך בעי מ"ח צא והוסף מ"ח על מאתים ושלשים נמצאו בידך מאתים ושבעים ושמונה וה"ה לר' מאיר דקאי כרבי יהודה מאתים וארבעים ושבעה. ורבי נחמיה היינו טעמא דלא קא חשיב להו להני ארבעין ושבעה אי נמי מ"ח במתני' משום דתנא דמתני' הני דמיבעי למוסיפין מכלל סנהדרי גופה קא חשיב להו דהא למנויי מניינא דסנהדרי גדולה קאתו ורבי נחמיה סנהדרי גופה לא קא חשיב כדפריש' ותנא דברייתא אליבא דרבי נחמיה נמי לא קא חשיב לה לסנהדרי גופה מיהו הני מ"ז או תמניא כיון דלא צריכי מעיקרא לסנהדרי עד דמצטרפי להו לאסופינהו לא קא חשיב להו מכללא דסנהדרי ואמטו להכי קא חשיב לה מכלל בני מאתא והוא הדין באחד עשר מזכין ואחד עשר מחייבין ואחד אומר איני יודע שאע"פ שצריכין להוסיף מ"ח לרבי יהודה ותשעה וארבעים לרבנן שהרי האומר איני יודע אינו מן החשבון והוו להו מאתים [ושבעים] ושמונה לרבי יהודה ומאתים ושבעים ותשעה לרבנן יכולין להוסיף אחד משאר בני העיר והאומר איני יודע נכנס תחתיו כדי להשלים חשבון בני העיר ונמצאו מאתים ושבעים ושבעה לרבי יהודה ומאתים ושבעים ושמונה לרבנן כמו שפירשתי:

ת"ר ושמת עליהם שרי אלפים וגו' שרי אלפים שש מאות שרי מאות ששת אלפים וגו' כללו של דבר הדבר ידוע שישראל שש מאות אלף רגלי היו בצאתם ממצרים כשאתה רוצה לדעת כמה שרי אלפים מנו להן צא וחשוב כמה אלפים היו בהם ולשרי מאות צא וחשוב כמה מאות היו בהן ולשרי חמשים צא וחשוב כמה חמשים היו בהן וכן לכולן ומכאן אתה למד ששרים הללו לאו מכלל שש מאות אלף היוצאין היו כמו שפרשנו ממאי מדקא חשיב שרי אלפים לבד משרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות וקחשיב שרי מאות לבד משרי אלפים ושרי חמשים ושרי עשרות וחשיב שרי חמשים לבד משרי אלפים ושרי מאות ושרי עשרות וחשיב שרי עשרות לבד משרי חמשים ושרי מאות ושרי אלפים וקא מסיק בה נמצאו דייני ישראל שבעית רבוא ושמונת אלפים ושש מאות ש"מ דהני שרים כולהו לבד משש מאות אלף רגלי דחשיב קרא נינהו דאי ס"ד בכלל הנך נינהו הרי אתה צריך להוציא לכל אלף מאה ושלשים ואחד שרים כיצד עשרה שרי עשרות שנים שרי חמשים שרי מאה אחד למאה נמצאו י"ג שרים למאה צא וחשוב לאלף מאה ושלשים שר ושר אחד לאלף נמצאו בידך מאה ואחד ושלשים שר לאלף מעתה צא וראה שרי חמשים הללו אם מכלל שרי עשרות הן כיצד אתה קורא אותן להלן שרי עשרות וכאן שרי חמשים ועוד אם כן אין חשבון דייני ישראל עולה לשבעת רבוא ושמונת אלפים ושש מאות ואם אינן מכלל שרי עשרות אם משאר המאה הן כיצד אתה קורא אותן שרי חמשים והלא כבר עשית שרי עשרות שבחמשיהן שרים על גבן ועשית את אלו הדיוטות ועכשיו אתה עושה אותם שרים על כל החמשים ואת חמשיהן הדיוטות ושרי העשרות שבהן בכלל ועוד אם כן נמצאו שלשה שרי עשרות במאה [שאין דנין] אלא שמונה שמונה וכן אתה אומר בשרי המאה עם שרי החמשים וכן אתה אומר בשרי האלף עם המאות אלא ודאי על כרחך שרים הללו לא היו מכלל שש מאות אלף רגלי היוצאין ממצרים אלא מזקנים שהיו בהן למעלה מבני ששים ביציאת מצרים מהו אומר כשש מאות אלף רגלי הגברים ואומר ויאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו ולהלן הוא אומר באחד לחדש בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים וגו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו' מבן עשרים שנה ומעלה ועד בן ששים שנה וכתיב אלה פקודי ישראל וגו' שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים הא למדת שאותן שהיו בפקודים בני ששים ושתים שנה היו ביציאת מצרים בני ששים ואחת ולא היו מכלל שש מאות אלף רגלי וכתיב והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם לוים כמה היו בפקודים הוסף עליהן אותן שהיו מבן עשרים שנה ועד בן שלשים שנה ואותן שהיו מבן חמשים שנה ועד בן ששים שנה ולא נמנו עם הלוים וכנגדן היו דייני ישראל מן הלוים ומשאר שבטים כדכתיב ואקח את ראשי שבטיכם וגו' ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים וגו':

פרק שני

כהן גדול דן ודנין אותו כו' בגמ' מפרש להו למאי אצטריך ליה. מת לו מת אינו יוצא אחר המטה אחר המטה ממש קאמר שלא יהא קרוב לה כדי שיראה שהוא יוצא אחר המטה אלא מתרחק הימנה כדמפרש ואזיל הן נכסין מן העין והוא נגלה הן נגלין לעין והוא נכסה כלומר שהרואה את המטה לא יוכל לראות את כהן גדול והרואה את כהן גדול לא יוכל לראות את נושאי המטה ובגמרא מפרש טעמא דילמא אתי למיגע והיינו דכתיב מן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא ואע"ג דאמרינן בשבת (י"ב:) גבי נר דכל היכא דאיכא דיעות ליכא שכחה שאני הכא דאגב מראריה מיקרי ונגע. ויוצא עד פתח העיר אבל טפי לא דהא ליכא מבואות דמפסקי בינו לבין המטה כדי שיהיו הן נגלין והוא נכסה. רבי יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש ופשוטה היא:

ודייקינן דן פשיטא וסברי' למימר דנין אותו אצטריך ליה ס"ד אמינא לא ליזלזל ביה למיתי לדינא קמ"ל. ומקשינן הא נמי פשיטא כיון דתני דן ממילא ידענא דדיינינן ליה דאי לא דיינינן ליה איהו היכי הוה דאין. ומסיק' אלא איידי דקבעי למיתנא סיפא מלך לא דן ולא דנין אותו תנא נמי כהן גדול דן ודנין אותו. איבעי תימא לעולם דנין אותו איצטריך ליה לאשמועינן דלענין עשה ולא תעשה דנין אותו כהדיוט להלקותו בשלשה כדתניא (כתובות פ"ו) בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאומר לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו כדתניא כהן גדול שהרג את הנפש במזיד כלומר שידוע שהוא מזיד כגון שהתרו בו וקבל עליו התראה נהרג בשוגג גולה עבר על עשה ולא תעשה הרי הוא כהדיוט לכל דבריו לדונו בשלשה. מהו דתימא כיון דכתיב את הדבר הגדול יביאו אליך ואמר רב אדא דבריו של גדול אימא כל דבריו של כהן גדול ליבעו שבעים וחד קמ"ל מדהוה ליה למכתב דברי גדול וכת' דבר גדול ש"מ דבר גדול ממש כגון דיני נפשות אבל שאר דבריו לא ואית דמפרשי דבר גדול דבר אחד משמע ומסתמא אין לך להביא אלא החמור שבכולן:

תוס' בד"ה נמצאו דייני ישראל כו' וי"מ דבכל הני שרים כו' וי"מ דחשבון השררות קחשיב כו' עכ"ל עיין בכל זה פירוש הרא"ם לדבריהם וק"ל:

תוס' בד"ה נמצאו כו' וכי הדר מפקת הני כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה מאתים. עי' כה"ד. הן לפמש"כ בס"ד לקמן (מ') הלא יצטרך להוסיף לר"י מ"ח ולרבנן מ"ט. ונראה דהא הנוספים הם מהג' שורות רק דכאשר יתוספו על הסנהדרין אז לא ישארו בהמון קריה כנגד שרי עשרות ע"כ צריך שיהיה בעיר עוד אנשים למלאות חסרונם. אך כנגד א' מהנוספים יהיה אותו שאמר א"י דכיון דתו לא שמעינן ליה והוה כמאן דליתיה הרי הוא כאחד העם או כאחד מן השורות אשר גם המה נכנסין במספר העם שכנגד שרי עשרות. ובמש"כ תבין שאין מקום למה שנתפלא התוי"ט בסד"ה מוסיפין. ועי' ברמב"ם בפרק ח ובפ"ט מה"ס ובנו"כ:

נִמְצְאוּ דַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל, שִׁבְעַת רִבּוֹא וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת (שמות יח, כא). הקשו התוספות אם תטול מן ששים רבוא שמונה־עשרה אלף ושש מאות לשרי אלפים ושרי מאות ושרי חמישים לא ישאר בישראל ששים רבוא כדי שימצא בשרי עשרות ששים אלף שהם שש רבוא?
ותירוץ הראשון שתרצו דוחק דאיך מכל ששים רבוא ישראל לא יהיה אחד בהם זוכה לשררה של שרי אלפים ולא לשררה של שרי מאות ולא לשררה של שרי חמשים?! ועוד קשה מי הכריחו לתנא לפרש כן?
ותירוץ השני שכתבו בשם יש מפרשים הוא תמוה דגם אם נדחוק לפרש דברי התנא בחשבון הפרטי דקאי על עת הברירה אך לא ישבו דיינים שרי עשרות ששה רבוא ולא נשארו שרי חמישים שתים־עשרה אלף וכן בשאר עם כל זה חשבון הכללי דנקיט התנא בסיפא שאמר 'נִמְצְאוּ דַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת רִבּוֹא וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת' זה אי אפשר ליישבו דודאי קאי מספר זה בקרקפתא דגברי, ולפי התירוץ השני הנזכר לא היה קרקפתא דגברי דכולהו שררות אלא רק ששה רבוא בלבד וזה דבר תמוה מאד.
ונראה לי בס"ד ליישב סיפא דברייתא הנזכר לפי דברי התוספות הנזכר הוא דלעולם משה רבינו ע"ה לא בירר דיינים מן סך ששים רבוא של ישראל אלא רק ששה רבוא דיינים אך להיות דהלכות דיני ממונות הם עניינים שונים ורבים המה שיש הלכות עדות ושטרות והלואות וטוען ונטען ושבועות וכן הלכות אבידה ומציאה וזכיה ומתנה ומכירה ושכירות וחלוקה וכן הלכות גניבה וגזלה ונזקי ממון וחובל ומזיק וכן הלכות שומרין ושותפים ונחלות שכל אלו הם עניינים רבים שונים ויש בהם עניינים מצויים הרבה ויש בהם אינם מצויים כל כך ויש אמצעים.
על כן עשה משה רבינו ע"ה מעניינים הנזכר וכיוצא בהן ארבעה חלוקות דהיינו עניינים שמצויים הרבה בין בני אדם עשה אותם חלוקה אחת ראשונה בפני עצמו שצריך לעניינים אשר בחלוקה זו דיינים הרבה לדון אותם ולכן תיקן שידונו עניינים של חלוקה זו בשעה ראשונה מן היום בבית־ועד גדול הרבה אשר יש בו ששה רבוא דיינים שהם אחד מעשרה מששים רבוא ישראל ואלו הנקראים בשם שָׂרֵי עֲשָׂרֹת (דברים א, טו) להיותם אחד מעשרה מכל ישראל.
ועשה עוד חלוקה שנית משאר עניינים של דיני ממונות שידונו איתם בבית־ועד שני שישבו שנים־עשר־אלף דיינים ואלו נקראים שָׂרֵי חֲמִשִּׁים מפני שמספרם הוא אחד מחמשים מכל ישראל ואלו השתים־עשרה אלף ביררם מאותם ששה רבוא דיינים שישבו בבית־ועד הראשון והם דנים עניינים של חלוקה השנית דרך משל בשעה שניה מן היום ואלו יקומו מבית־ועד הראשון וישבו בבית־ועד השני.
ועשה עוד חלוקה שלישית משאר עניינים ואלו ידונו למשל בשעה שלישית מן היום וישבו בבית־ועד זה ששה אלפים דיינים ולקחם מן החשובים אשר בבית־ועד השני שהיו שנים עשר אלף ואלו נקראים שָׂרֵי מֵאוֹת שמספרם הוא אחד ממאה מכל ישראל וידונו עניינים שבחלוקה זו בבית־ועד הרביעי [השלישי] והם מן החשובים שיש באותם שתים־עשרה אלף.
ועשה עוד חלוקה רביעית משאר עניינים של דרך משל שישבו בבית־עד הרביעי והם שש מאות דיינים שנבררים ונבחרים מאותם ששה אלפים דיינים ואלו נקראים שָׂרֵי אֲלָפִים שמספרם עולה אחד מאלף ישראל שהם שש מאות אלף וידונו בבית־ועד הרביעי.
נמצא לפי זה אותם הדנים־בבית ועד הראשון הם ששה רבוא והדנים בבית־ועד השני הם שתים־עשרה אלף והדנים בבית־ועד השלישי הם ששה אלפים והדנים בבית־ועד הרביעי הם שש מאות סך הכל אם תמנה את היושבים בכל ועד בפני עצמו תמצא מספר שבעה רבוא ושמונה אלפים ושש מאות והוא החשבון הנזכר בסיפא דברייתא הנזכר.
וכל זה כתבתי ליישב סיפא דברייתא על פי פירוש 'יש מפרשים' שהביאו התוספות אבל בלאו הכי יש לומר תחילה בירר שש מאות החשובים ביותר ולאלו קרא אותם שָׂרֵי אֲלָפִים כי עולין לחשבון אחד מאלף מששים רבוא ישראל. ואחר כך בירר מחשבון הנשארים סך ששה אלפים לדון חלוקה אחרת וקראם שָׂרֵי מֵאוֹת לפי שהם אחד ממאה מכל ישראל ואחר כך בירר שתים־עשרה אלף וקראם שרי מאות כי מספרם הוא אחד ממאה מעיקר המספר של כל ישראל ואלו ידונו חלוקה אחרת. ואחר כך בירר מן הנשארים שתים־עשרה אלף וקראם שָׂרֵי חֲמִשִּׁים שמספרם עולה אחד מחמשים ממספר העקרי של ישראל ואלו ידונו חלוקה אחרת מן העניינים. ואחר כך בירר סך ששה רבוא דיינים וקראם שָׂרֵי עֲשָׂרֹת שמספרם עולה אחד מעשרה ממספר העקרי של כל ישראל ואלו דנים חלוקה אחרת והשתא דברי הברייתא יתיישבו כפשוטן הן ברישא הן בסיפא.
ובזה האופן אשר כתבתי יתורץ בס"ד דקדוק אחר עצום בדברי התנא דברייתא שאמר 'נִמְצְאוּ דַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת רִבּוֹא וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת' וקשא למאי הוצרך לצרף הפרטים של החשבון לעשותם כללי והלא אפילו תינוק יודע לצרפם מאחר שפירש הפרטים? ובזה ניחא שהוצרך לעשות צירוף זה לאפוקי מפירוש 'יש מפרשים' דלפי פירושם לא בירר אלא סך ששה רבוא דוקא.
ובאמת צריך לחקור לבקש טעם לדברי 'יש מפרשים' הנזכר מי הכריחם להבין כך שלא בירר אלא רק ששה רבוא בלבד, ונדחקו לפרש דברי התנא מה שאמר נמצא וכו' והיה לפרש כמו אופן שכתבתי דלעולם בירר שבעת רבוא ושמונה אלפים ושש מאות?
ונראה לי בס"ד דסברי יש מפרשים דוחק לפרש שהוצרך משה רבינו ע"ה למנות כל כך דיינים שהם שבעה רבוא ושמונה אלפים ואפילו למנות ששה רבוא בלבד הוא דוחק ורחוק כי יש להקשות למה הוצרך כל כך? אבל במספר ששה רבוא אף על פי דלא הוצרך לכך איכא טעמא אחרינא למספר זה כדי להורות לדיינים שיזהרו להיות קדושים דכתיב הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַהֳ' (ויקרא כז, לב) ומספר זה הוא אחד מעשרה כן הם יקדישו עצמם למצות הדין והמשפט ויסבלו עול ציבור כזה אף על פי שצריך להעביר זמן הרבה על זאת.
והנה במספר הכללי דנקיט תנא דברייתא שהוא שבעת רבוא ושמונה אלפים ושש מאות נראה לי בס"ד לרמוז רמז נכון כי מספר הנזכר הוא ראשי תיבות שם שַׂר־אֵשׁ שהוא ראשי תיבות 'שש מאות שבעת רבוא ששה אלפים' וידוע מה שכתב הרב קהילת יעקב ז"ל בשם סודי רזיא גבריאל הוא הסופר של מעלה והוא הדיין לפני כסא הכבוד וכל מקום שנאמר 'בא מלאך וחבטן' הוא גבריאל שהוא הדיין עד כאן לשונו. ולכן כיון שהוא דיין למעלה הוא נצב על הדיינים למטה לראות ולפקח על הדין אשר דנין כי מסטרא דיליה אינון ולכן נרמז במספר הכללי הנזכר שם שַׂר־אֵשׁ כלומר שם בבתי דינין למטה נמצא שר אש הוא גבריאל שהוא שר האש.
ועוד נראה לי בס"ד לרמוז במספר זה שהוא סימן שלו 'חזו' דהיינו ז' רבוא ח' אלפים וא"ו מאות שמורה לדיינים במספר זה ואומר להם חזו כמו לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת הֳ' (תהלים מו, ט) שהוא רצונו לומר ראו כן אומר להם ראו בעין השכל שלכם שמא דין מרומה הוא ולא תפסקו הדין על משמע אוזן בלבד. גם חזו לשון נבואה כמו גד החוזה, חזון ישעיהו, כלומר תהיו חוקרים ודורשים לגלות הנסתר כאשר הנביא מגלה הנסתרות דעל כיוצא בזה אמרו 'חכם עדיף מנביא'.