סנהדרין יט ע"ב

דף יט - ב

נפנה, הפנה שמעון בן שטח ראשו לימינו, לידע אם חביריו יאמרו כמוהו שהמלך יעמוד. כבשו החכמים פניהם בקרקע. הסתכלו למטה, ועשו בכך עצמם כאילו אינם מבינים ששמעון בן שטח דורש מהם להסכים לדבריו, שינאי המלך צריך לעמוד. ועשו כן מפני שהיו יראים מהמלך. וכן נפנה לשמאלו, וכבשו פניהם בקרקע.

אמר להם שמעון בן שטח לחכמים: בעלי מחשבות אתם! ^[8] יבא הקדוש ברוך הוא, שהוא בעל מחשבות, היודע מחשבות לבכם, ויפרע מכם, ויתבע מכם עלבון התורה.

מספרת הגמרא: מיד כשאמר כן שמעון בן שטח, בא מלאך גבריאל וחבטן בקרקע, והפיל אותן לקרקע [עונש על כבישת פנים בקרקע], ומתו.

באותה שעה אמרו חכמים: כיון שעל ידי אימת המלך יצא מכשול גדול כל כך, לכן: מלך לא דן ולא דנין אותו. לא מעיד ^[9] ולא מעידין אותו.

שנינו במשנתנו: המלך לא חולץ, ולא חולצין לאשתו. לא מייבם ולא מייבמין לאשתו. רבי יהודה אומר: אם רצה לחלוץ או לייבם זכור לטוב. אמרו לו: אין שומעין לו.

והגמרא מקשה עתה על רבי יהודה, הסובר שמותר למלך למחול על כבודו ולחלוץ או לייבם.

איני!? הלא הדבר אינו כן.

והאמר רב אשי: אפילו למאן דאמר נשיא שמחל על כבודו - כבודו מחול, בכל זאת הוא סובר כי מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול. משום שנאמר [דברים יז]: "שום תשים עליך מלך", והוזהר בכך עם ישראל לגבי כבוד המלך, ש"ישים" אותו עליו "שימות" הרבה, שתהא אימתו של המלך עליך, על עם ישראל. הילכך אין כבודו מחול. ואיך סובר רבי יהודה שיכול למחול על כבודו!?

ומתרצת הגמרא: מצוה שאני. כיון שרוצה המלך למחול על כבודו כדי לקיים מצוה, שונה הדין, ויכול למחול על כבודו.

שנינו במשנתנו: ואין נושאין אלמנתו [של מלך]. רבי יהודה אומר: נושא המלך אלמנתו של מלך, שכן מצינו בדוד שנשא אלמנתו של שאול, שנאמר "ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך".

במשנה שנינו ראיית רבי יהודה, ואילו הברייתא שונה את טענת חכמים.

תניא, אמרו לו חכמים לרבי יהודה: מה שאמר לו הנביא "נשי אדוניך", אין פירושו נשי המלך שאול, אלא נשים הראויות המותרות לו מבית המלך. ומפרשת הגמרא, ומאי נינהו? מי הן, מירב ומיכל, בנות שאול.

מסופר בספר שמואל [א יז] במלחמת פלישתים עם ישראל בעמק האלה, שגלית הפלישתי חרף מערכות ישראל, ובני ישראל יראו ויחתו מאוד. ודוד נטש את הצאן של אביו ובא אל המערכה, ושמע את איש ישראל האומר "הראיתם האיש העולה הזה? כי לחרף את ישראל עולה, והיה האיש אשר יכנו - יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו". ודוד הרג את גלית, ובני ישראל ניצחו את המלחמה.

ונשי ישראל ענו "הכה שאול באלפיו, ודוד ברבבותיו", ויחר לשאול מאוד, ויהי שאול עוין את דוד.

וכתוב שם: "ויאמר שאול אל דוד, הנה בתי הגדולה מירב, אתן לך לאשה, אך היה לי לבן חיל, והלחם מלחמות ה'". ושאול אמר בלבו "אל תהי ידי בו, ותהי בו יד פלישתים".

וכשהגיע העת לקיים הבטחתו, נאמר "ויהי בעת תת את מירב בת שאול לדוד, והיא נתנה לעדריאל המחולתי לאשה".

ובתו השניה, מיכל, אהבה את שאול, ושלח שאול לומר לדוד "אין חפץ למלך במוהר, כי במאה ערלות פלישתים, להנקם באויבי המלך", ובלבו חשב "להפיל את דוד ביד פלישתים".

ודוד הביא לו מאתים ערלות, "ויתן לו שאול את מיכל בתו לאשה".

ושאר הפסוקים יובאו בהמשך.

שנינו בברייתא: שאלו תלמידיו את רבי יוסי: היאך נשא דוד שתי אחיות, מירב ומיכל, בחייהן, והלא דבר זה הוא איסור ערות אחות אשה. וסברו התלמידים שקידש דוד את מירב, ולבסוף נשא את מיכל, ונעשו שתי האחיות צרות זו לזו.

אמר להן רבי יוסי לתלמידיו: מיכל - אחר מיתת מירב נשאה, ואחות אשה לאחר מיתת הראשונה, מותרת. ^[10]

רבי יהושע בן קרחה אומר: מיכל היתה מותרת לדוד אפילו בחיי מירב, כי קידושי טעות היו לו לדוד במירב.

וטרם שמבאר את קידושי הטעות של מירב, הוא מביא ראיה מן הפסוק, שדוד בעצמו גם סבר כן. כי בספר שמואל א [יט יא] מסופר שם, ששאול שלח שליחים אל בית דוד לשמרו מסביב שלא יברח, ולהמיתו למחרת בבוקר. ומיכל, אשת דוד, הצילה את דוד מידי שאול אביה, והבריחתו מהבית בעד החלון. ועוד מסופר שם לאחר מכן [פרק כה פסוק מד]: "ושאול נתן את מיכל בתו, אשת דוד, לפלטי בן ליש". ואחרי מיתת שאול רצה דוד להחזירה [ובהערה ^[11] יבואר איך היה מותר להחזירה], וכמו שנאמר (שמואל ב ג): ששלח דוד לאיש בושת, בן שאול, אחרי מיתת שאול, לאמר, "תנה את אשתי את מיכל, אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים".

ומבארת הגמרא: מאי תלמודא!? מה היא ההוכחה? אמר רב פפא: מכך שדוד דייק ואמר "מיכל אשתי", ולא "מירב אשתי", הרי שגם דוד הודה שמירב לא היתה מאורסת לו כלל.

ועתה מבארת הגמרא איזה קידושי טעות היה לדוד במירב, שגם דוד הודה בכך.

מאי קידושי טעות?

דכתיב: "והיה האיש אשר יכנו את גלות, יעשרנו המלך עושר גדול וגו'".

אזל הלך דוד, וקטליה, הרג את גלית. אמר לו שאול לדוד: מלוה אית לך גבאי. ^[12] העושר הגדול שהתחייבתי כלפיך הוא רק חוב ["מלוה"] שאני חייב לך, ואתה לא נתת לי כסף קידושין עבור קדושי בתי מירב, אלא קדשת אותה לאשה בחוב הזה, ואילו ההלכה היא שהמקדש במלוה אשר האשה או אביה [בנערה] חייבים למקדש, אינה מקודשת, משום שצריך לקדש בנתינת דמי קידושין, ועתה בשעת הקידושין דוד לא נתן לה מאומה.

וכיון שלא היתה מירב מקודשת לדוד, אזל הלך שאול, יהבה קידש את מירב לעדריאל. דכתיב: "ויהי בעת תת את מירב בת שאול לדוד, והיא נתנה לעדריאל המחולתי לאשה".

ודוד עצמו הודה, שאכן קידושיו במירב היו קידושי טעות, כי לא קידשה בנתינת כסף אלא במלוה בלבד.

ועתה מבארת הגמרא את הויכוח בין שאול לדוד לגבי קידושי מיכל לדוד:

אמר ליה שאול לדוד: אי בעית, אם רצונך דאתן לך את מיכל, זיל, לך אייתי לי, הבא לי מאה ערלות פלישתים, ואקדש לך את בתי בשכר הערלות שתביא לי.

אזל הלך דוד, אייתי ליה הביא לו את ערלות פלישתים המבוקשות, וקידש את מיכל לאשה, בהן ובחוב שהיה חייב לו שאול.

אמר ליה שאול לדוד: גם מלוה, העושר גדול שהתחייבתי לך עבור הריגת גליית, וגם פרוטה, הערך המועט של ערלות הפלשתים, אית לך גבאי, יש בידך לתבוע אותי,

שאול סבר: אדם המקדש אשה במלוה ופרוטה, דעתיה אמלוה. ^[13] רצונו לקדש אותה במלוה, לפי שהמלוה יותר חשוב מפרוטה, ולכן היא אינה מקודשת, כדין המקדש במלוה, שאינה מקודשת. ולדעתו, קידושי מיכל, שהיו במלוה ופרוטה, היו קידושי טעות, ולא חלו, ולכן הוא נתנה לפלטי בן ליש.

ואילו דוד סבר: המקדש אשה במלוה ופרוטה, דעתיה אפרוטה שהמקדש אשה במלוה ופרוטה, דעתו לקדש בפרוטה ולא במלוה ולדעתו היתה מיכל מקודשת לו במאה הערלות שהביא לשאול. ולכן אמר דוד לאיש בושת: תנה את אשתי, את מיכל, אשר ארסתי לי במאה ערלות פלישתים. ^[14]

והגמרא מבארת עוד אפשרות שנחלקו בה שאול ודוד.

ואיבעית אימא, דכולי עלמא, גם שאול וגם דוד, סוברים שהמקדש אשה במלוה ופרוטה, דעתיה אפרוטה. אלא שנחלקו בשווי ערכם של הערלות:

שאול סבר, ערלות פלישתים לא חזו ולא מידי, אינם ראוים לשום דבר, ואינם שווים אפילו פרוטה, ולכן מיכל לא התקדשה לדוד.

ואילו דוד סבר, יש בהם שוה פרוטה, דחזו לכלבי ושונרי, שבעלי כלב או חתול מוכנים לשלם עבורם פרוטה כדי להאכילם לכלב או לחתול. ולכן היא מקודשת.

דרשה זו היא לדעת רבי יהושע בן קרחה, המדייק מלשון הפסוק "תנה את אשתי את מיכל", שדוד הודה שקידושי מירב היו בטעות. ואילו רבי יוסי, הסובר שדוד נשא את מיכל רק אחרי מיתת מירב, אינו דורש דרשה זו.

ומקשה הגמרא: ורבי יוסי, האי דיוק "את אשתי את מיכל", מאי דריש ביה, איך הוא דורש פסוק זה?

ומתרצת הגמרא: רבי יוסי לטעמיה, דורש מקרא זה על פי מה שדרש ממקרא אחר, שלדוד היה ברור שמיכל מקודשת לו, ולכן אמר בהדגשה יתירה "תנה את אשתי את מיכל". [ולא אמר כן משום הדיוק של מיכל אשתי ולא מירב אשתי].

דתניא, ששנינו שם בברייתא: רבי יוסי היה דורש מקראות מעורבין, פסוקים שיש בהם, לכאורה, עירבוביה. וכך היה דורש את המקרא הבא.

כתוב בספר שמואל (ב כא) שהיה רעב בארץ ישראל שלש שנים בימי מלכות דוד. ויאמר ה' אל דוד, שהרעב הוא עונש על ששאול הרג את הגבעונים. וכשדוד רצה לפייס את הגבעונים, ביקשו הגבעונים, ברוב אכזריותם, לנקום בבני ישראל, ולא הסכימו להתפייס עד שיתנו להם שבעה אנשים מבני ישראל להמיתם. וכתוב שם:

"ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה, אשר ילדה לשאול: את ארמוני, ואת מפיבושת. ואת חמשת בני מיכל בת שאול, אשר ילדה לעדריאל בן ברזילי המחולתי". ופסוק זה מעורבב הוא, כי לכאורה קשה -

וכי לעדריאל ניתנה מיכל לאשה? והלא לפלטי בן ליש ניתנה מיכל, דכתיב "ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד לפלטי בן ליש"!?

אלא, מכאן דורש רבי יוסי, שמירב ניתנה לעדריאל, ומיכל ניתנה לפלטי בן ליש. ולמה אמר הכתוב שמיכל ניתנה לעדריאל? מקיש הכתוב קידושי מירב לעדריאל לקידושי מיכל לפלטי, לומר, מה, כמו שקידושי מיכל לפלטי היו בעבירה, כי המקדש אשה במלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה, וחלו קידושי דוד במיכל, והיה אסור לפלטי בן ליש לקחת את מיכל, אף קידושי מירב לעדריאל - בעבירה היו. כי גם קידושי מירב לדוד חלו, ומיכל היתה אסורה לדוד בחיי מירב, כדין אחות אשה, ונשאה דוד לאשה רק אחרי מיתת מירב.

וכיון שרבי יוסי דרש את הפסוק "ויקח המלך וגו' " להקיש קידושי מירב לעדריאל לקידושי מיכל לפלטי בן ליש, ששניהם היו בעבירה, מבארת עתה הגמרא פסוק זה לדעת רבי יהושע בן קרחה.

ורבי יהושע בן קרחה, נמי קשה, הכתיב "את חמשת בני מיכל בת שאול", ואיך הוא דורש את הפסוק המעורבב?

אמר לך רבי יהושע: וכי מיכל ילדה את חמשה הבנים לעדריאל? והלא מירב ילדה אותם ! אלא, מירב ילדה, ומיכל גידלה אותם אחרי מיתת מירב. לפיכך נקראו על שמה, כאילו מיכל היא זאת שילדתם לעדריאל. ונכתב גידול הבנים בלשון "לידה" כדי ללמדך, שכל המגדל יתום בתוך ביתו - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו.

ומענין לענין מביאה הגמרא כמה דרשות חכמים, שכל המגדל יתום או בן חבירו ומלמדו תורה, נקרא על שמו, ונקטה הגמרא סימן לשמות החכמים ולשמועותיהם (חנינא קרא, יוחנן ואשתו, אלעזר וגאולה, ושמואל בלימודי, סימן)

רבי חנינא אומר: מהכא, מפסוק זה, נדרש: כתוב בספר רות (פרק ד) שרות ילדה בן, "ותקח נעמי את הילד ותשיתהו בחיקה ותהי לו אומנת, ותקראנה לו השכנות שם לאמר: יולד בן לנעמי".

וקשה, וכי נעמי ילדה, והלא רות ילדה?! אלא, רות ילדה ונעמי גידלה. לפיכך נקרא הבן על שמה.

רבי יוחנן אמר: מהכא מפסוק זה, נדרש: כתוב בספר דברי הימים א [פרק ד] את היחוס של בני יהודה, ונאמר שם לגבי בני כלב בן יפונה, "ואשתו היהודיה ילדה את ירד אבי גדור, ואת חבר אבי שוכו, ואת יקותיאל אבי זנוח. ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד". ודרשו מכך חכמים מרד זה כלב, ולמה נקרא שמו מרד? לפי שמרד בעצת מרגלים. ועוד נדרש במסכת מגילה (יג א) שאשתו היהודיה היא בתיה בת פרעה, ולמה נקרא שמה "יהודיה"? על שם שנתגיירה וכפרה בעבודה זרה. ועוד נדרש שם, כי מה שנאמר "ירד אבי גדור, ואת חבר אבי שוכו, ואת יקותיאל אבי זנוח", הכוונה היא למשה רבינו, שנתכנה בשמות אלו. לכן קשה: וכי בתיה ילדה את משה רבינו? והלא יוכבד ילדה אותו ! אלא, יוכבד ילדה, ובתיה גידלה. לפיכך נקרא משה על שמה של בתיה, כאילו שהיא ילדתו.

רבי אלעזר אמר: מהכא, מפסוק זה, נדרש [תהילים עז]: "גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה", וקשה, וכי יוסף ילד את בני ישראל שנגאלו ממצרים? והלא יעקב ילד אותם. אלא, יעקב ילד, ויוסף כילכל אותם, לפיכך נקראו על שמו.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל המלמד את בן חבירו תורה - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. כמו שנאמר במינוי הלוים (במדבר ג): "ואלה תולדות אהרן ומשה", ולא נמנו שם בני משה, אלא, כתיב "ואלה שמות בני אהרן". לומר לך, אהרן ילד, ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו.

הגמרא דורשת דרשה דומה: כתוב בספר ישעיהו (כט): "לכן כה אמר ה' אל בית יעקב, אשר פדה את אברהם". וקשה, וכי היכן מצינו ביעקב שפדאו לאברהם?

אמר רב יהודה: שפדאו מצער גידול בנים. שעל אברהם היה מוטל טורח השבטים כמו שהבטיחו הקדוש ברוך הוא "והרביתי את זרעך", ויעקב פדאו והטורח היה עליו.

והיינו דכתיב שם בישעיהו בהמשך הפסוק: "לא עתה יבוש יעקב, ולא עתה פניו יחוורו". ודרשו מכך חכמים: "לא עתה יבוש יעקב" - מאביו יצחק. "ולא עתה פניו יחווירו" - מאבי אביו, אברהם, שפדה אותם מטורח גידול בנים.

ועתה הגמרא חוזרת לדרוש את הפסוקים שנאמרו בדוד ובנות שאול.

בפסוק אחד כתיב (שמואל א כה): "ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד לפלטי בן ליש", ואילו בפסוק אחר כתיב (שמואל ב ג): "וישלח איש בושת, ויקחה מעם איש, מעם פלטיאל בן ליש".

אמר רבי יוחנן: פלטי שמו, ולכן נקרא בתחילה פלטי, ולמה לאחר שהחזירה לדוד נקרא שמו פלטיאל? לפי שפלטו אל מן העבירה, ולא בא עליה. מה עשה פלטי? נעץ חרב בינו לבינה, לבין מיכל, ואמר לעצמו: כל העוסק בדבר זה, של קירבה למיכל, ידקר בחרב זה.

ומקשה הגמרא: והא כתיב שם (שמואל ב' ג') אחרי שהחזירה פלטיאל לדוד: "וילך אתה אישה, הלך ובכה אחריה עד בחורים. ויאמר אליו אבנר: לך, שוב! וישוב", הרי שהפסוק מכנה אותו "אישה" של מיכל, וקשה על רבי יוחנן שאמר שלא בא עליה.

ומתרצת הגמרא: כונת הכתוב היא על שם שנעשה לה כמו אישה, שגידלה והיה מחבבה. ^[15] ומקשה הגמרא: והא כתיב באותו הפסוק: "הלוך ובכה אחריה", הרי שבא עליה!?

ומתרצת הגמרא: בכה פלטי בן ליש על המצוה דאזיל מיניה, שמפסיד את המצוה לעמוד בנסיון. ^[16]

והגמרא דורשת ^[17] את המשך הפסוק: "עד בחורים", [שלפי פשוטו הוא שם מקום,] שנעשו שניהם פלטיאל ומיכל כבחורים - שלא טעמו טעם ביאה, כמאמר רבי יוחנן.

אמר רבי יוחנן: תוקפו דבר גדול ותקיף שהיה לו שם, של יוסף במנוסתו מאשת פוטיפר - הוא ענוותנותו של בועז, דבר קל, שאין לו שם, והאדם עושהו לפי תומו, והיינו, שהעמידה בנסיון של בועז היתה גדולה יותר משל יוסף, כמו שיבואר. וכן תוקפו של בועז - ענוותנותו של פלטי בן ליש. שהעמידה בנסיון של פלטי בן ליש היתה גדולה משל בועז.

והגמרא מבארת: תוקפו של יוסף - ענוותנותו של בועז, דכתיב [רות ג] בעת שרות שכבה למרגלות בועז, "ויהי בחצי הלילה, ויחרד האיש, וילפת". וכתוב שם שדחה אותה עד למחרת, באם לא יגאל פלוני אלמוני אותה. והגמרא דורשת, מאי "וילפת"? [שלפי פשוטו הוא לשון חרדה], אמר רב: שנעשה בשרו קשה כראשי לפתות [מין ירק], ובכל זאת כבש יצרו, ואפילו שהיתה פנויה ועמו במטה, ולכן כבישת יצרו גדולה משל יוסף, שהיתה אשת איש, ואינה עמו במיטה.

אין נושאין אלמנותו של מלך. ר' יהודה אומר מלך נושא אלמנותו של מלך שכן דוד נשא אלמנתו של שאול שנאמר ואתנה לך את בית אדוניך ונשי אדניך בחיקך. תניא אמרו לו לר' יהודה נשים הראויות לו מבית המלך ומאן נינהו מירב ומיכל. שאלו איך נשא דוד שתי אחיות א"ר יוסי מיכל לאחר מיתת מירב נשאה. ר' יהושע בן קרחה אומר קידושי טעות היו לו במירב שנאמר תנה את אשתי את מיכל. מיכל אשתי ולא מירב אשתי. ואסיקנא שאול סבור מאה ערלות פלשתים לא חזו ולא מידי ודוד סבר לכלבי ושונרי שוו פרוטה. ור' יוסי האי תנה את אשתי את מיכל מאי עביד ליה. א"ל מקראות הללו מעורבבין הן שנאמר ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל המחולתי. והכתיב ושאול נתן את מיכל בתו לפלטי בן ליש. אלא מקיש קדושי (מיכל למירב) [מירב לעדריאל לקדושי מיכל לפלטי] מה קידושי מיכל לפלטי בעבירה אף קידושי מירב לעדריאל בעבירה ש"מ כי שאול בשתיהן שלא כדין עשה ולעולם מיכל אחר מיתת מירב נשאה ר' יהושע בן קרחה אומר מירב ילדה לעדריאל ומיכל גידלתם ונקראו על שם מיכל ללמד שכל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאלו הוא ילדו. ר' חנינא אמר מהכא ילד בן לנעמי רות ילדה ונעמי גידלה לפיכך נקרא על שמה. א"ר יונתן כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו הוא ילדו שנאמר אלה תולדות אהרן ומשה אהרן ילד ומשה לימד ונקראו על שמו. לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם יעקב פדה אברהם מצער גידול בנים. פלטי שמו למה נקרא שמו פלטיאל שפלטו אל מעבירה. מה עשה נעץ חרב בינו לבינה ואמר העוסק בדבר הזה ידקר בחרב זו עד בחורים מלמד שהיו כבחורים. א"ר יוחנן תוקפו של בועז ענותנותו של יוסף שנאמר ויבא הביתה לעשות מלאכתו [נא שניהם לדבר אחד נתכוונו תוקפו של בועז ענותנותו של פלטי כתיב וילפת אמר רב נעשה בשרו כראשי לפתות.

כל שדנין אותו אין נושאין לו פנים בשום דבר אלא יקוב הדין את ההר שנאמר לא תגורו מפני איש ואין הדיינין משפילין את כבודם בשביל כבוד אותו שהם דנין כלל ואפילו היה מלך הואיל ומ"מ דנין אותו שלא לפניהם הוא עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם שנאמר כי המשפט לאלוקים הוא:

זה שביארנו שכל שמעידין עליו צריך הוא לעמוד עד שיעידו בו כך יראה מסוגיא זו ומ"מ במסכת שבועות ל' א' יתבאר שאין קפידים בישיבתם ובלבד שיהיו שניהם יושבים או שניהם עומדים ועוד אמרו שם שתלמיד חכם ועם הארץ מושיבין את התלמיד חכם ואומרין לעם הארץ שישב ואם לא ישב אין מדקדקין בכך ומעתה קשה לבאר בסוגיא זו האיך אמרו לינאי המלך עמוד על רגליך ואין כבוד המלך פחות מכבוד תלמיד חכם ולא עוד אלא שאף הוא תלמיד חכם היה פירשוה שאין בעל דין יכול לישב מעצמו אא"כ הושיבוהו בית דין ואפילו תלמיד חכם וינאי מעצמו ישב וכל שישב מעצמו אומרין לו עמוד ויש שפירשוה בשעת גמר דין וכן עיקר שבשעת גמר דין יהיה הבעל דין מי שיהיה הוא בעמידה ודיין בישיבה שנאמר ויעמוד כל העם על משה ואיזהו גמר דין איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב ובשעת משא ומתן הוא שאפשר להושיבם וזה שאמרו ויעידו בך פירושו ויגמרו את דינך ולאו דוקא העדת העדים או שמא שעת העדת העדים כשעת גמר דין ובירושלמי אמרו צריכים העדים לעמוד בשעת עדותם ר' ירמיה אומר אף הנדונין צריכין לעמוד בשעה שמקבלים את דינם ומ"מ עדים אף בשעת משא ומתן בעמידה וכתבו גדולי המחברים שבזמן הזה מושיבין בכל בתי דינים עדים ובעלי דין לסלק המחלוקת שאין בנו כח להעמיד משפטי התורה כלם על תלם:

זה שביארנו שהמלך אינו מעיד ושאף הכהן גדול אינו מעיד אלא למלך ממלכי בית דוד או לבן מלך מבני מלכי ישראל ובפני המלך על הצדדין שבארנו לא סוף דבר בממון אלא אף באיסורין כן ומ"מ תלמידי חכמים יכולין לימנע שלא לילך ולהעיד במקום שהדבר זלזול אצלם כגון שהבית דין פחות מהם בחכמה ודווקא בדיני ממונות אבל לאיסור ולדיני נפשות ומכות אין יכולין לימנע כלל וזהו שאמרו שבועות ל' ב' האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מלתא למיזל קמי דיינא דזוטר מיניה לא מיבעי ליה למיזל והני מילי בממונא אבל באיסורא אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה' ודיני נפשות ומכות בכלל איסור הם:

כבר ידעת ששתי אחיות אסורות אא"כ זו אחר מיתתה של זו ומ"מ אם היו לו קידושי טעות בראשונה הואיל ונתברר לו טעותו אין שום סרך איסור בנשואי שניה שאין קידושי טעות כלום וכן בכל העריות:

המקדש במלוה אינה מקודשת ואם קדשה במלוה ופרוטה הרי היא מקודשת שדעתה על הפרוטה לפי דרכך למדת שהאשה מתקדשת בפרוטה ואפילו לא היה ראוי לאדם כלל הואיל וראוי לכלביו בכדי שוה פרוטה פרוטה היא:

כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו רמז לדבר יולד בן לנעמי ונאמר גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה וכי יוסף ילד והלא יעקב ילד אלא יעקב ילד ויוסף גדל לפיכך נקרא על שמו:

איזהו הגבור הכובש את יצרו ואשרי מי שלמד מן הצדיקים שלשה נתגברו ביצרן ונמלטו מעבירה ואחרון אחרון מהם חביב יוסף ובועז ופלטי בן ליש יוסף נתגבר ביצרו ותקפו של יוסף ענותנותו של בעז ר"ל מה שהיה נחשב דבר גדול אצל יוסף היתה ענוה ודבר שאין לו שם אצל בועז שיוסף אשת איש ואשת אדוניו ואינה עמו במטה ובועז פנויה ועמו במטה ותקפו של בועז ענותנותו של פלטי בן ליש שנתן לו שאול את מיכל אחר שנתקדשה לדוד ונזהר ממנה מצד קידושי דוד ושל בועז לילה אחת ושל פלטי זמן מרובה:

פיסקא מלך לא דן ולא דנין אותו משום מעשה שהיה. לא מעיד כדתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם וכ"ש במלך דכתיב שום תשים עליך שתהא אימתו עליך. ולא מעידין אותו דהא לא דיינינן ליה. לא חולץ דזילא ביה מילתא למירק קמיה ולמקרי עליה חלוץ הנעל חלוץ הנעל. ולא חולצין לאשתו דזילא ביה מילתא וכו'. לא מייבם שגנאי הוא לו לקום על שם אחיו. ולא מייבמין את אשתו שהרי אסורה לינשא לאחר:

שאלו תלמידיו את רבי יוסי האיך נשא דוד שתי אחיות אמר להן מיכל אחר מיתת מרב נשאה. ואיכא דמקשו הכא והלא ילדה חמשה בנים לעדריאל וכל ימי מלכותו של שאול לא היו אלא שתי שנים ומחצה והוא נשא את מיכל קודם לארבעה חדשים שהלך דוד לארץ פלשתים נמצא שבתוך שנתים היה לה למרב לילד ה' בנים ומתרצי דתאומים ילדה ולשבעה שבעה חדשים. ר' יהושע אומר קידושי טעות היו לו במרב שקדשה במלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת מאי מלוה דכתיב והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו כלומר יתן לו בתו בשכר כן חוץ מן העושר שיעשרנו שנמצא שקדשה בשכירות הריגת גלית וכיון דקי"ל דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף כדמברר בפ' הגוזל עצים (צ"ט) הויא לה מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת. ואית דמפרשי מלוה אית לך גבאי עושר גדול נתחייבתי לך בשביל גלית ולאו מילתא היא דהא לאו בההוא עושר איקדשא ליה אלא לבר מההוא עושר אמר ליה יהיבנא לך נמי דכתיב יעשרנו המלך וגו'. הדר קדיש מיכל במאה ערלות פלשתים אמר ליה מלוה ופרוטה אית לך גבאי ומלוה ופרוטה דעתיה דמקדש אמלוה דחשיבא ולא הויא מקודשת ודוד סבר מלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה דאיתא והויא מקודשת:

ודייקינן ור' יוסי דסבר מיכל אחר מיתת מרב נשאה האי מיעוט דתנה את אשתי את מיכל ולא מרב מאי דריש ביה דהא ודאי כיון דמיתה לה מרב למה ליה למעוטא. מיבעי ליה לכדתניא כו' אית דאמרי דאיצטריך למימר אשתי לאשמועינן דקידושי מעליא הוו ואשתו היתה ולאקיש קדושי מרב לקדושי מיכל ולא מסתבר דדוד ל"ל למימר הכי אלא ה"ק ר"י לטעמיה דאמר קדושי מרב קדושי מעליא הוא [מקיש] קידושי מרב לעדריאל לקידושי מיכל לפלטי בן ליש ומשום הכי לא דריש מיכל אשתי ולא מרב אשתו וכ"ת האי מיעוטא למה לי היא גופה קמ"ל דאשתו היתה וקידושי מעליא הוו ואית דאמרי דהכי קאמר מיכל אשתי ולא אשתו של פלטי בן ליש וחד טעמא הוא. ור' יהושע בן קרחה דאמר קידושי מרב לעדריאל קידושי מעליא הוו דריש ליה לקרא הכי וכי מיכל ילדה לעדריאל והלא מרב ילדה כו'.

ר' יוחנן אמר מהכא ואשתו היהודיה בכלב בן יפונה קא משתעי דנסיב בתיה בת פרעה ואיידי דכפרה בע"ז נקראת יהודיה דכתיב (דניאל ג׳:י״ב) איתי גוברין יהודאין לומר שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי ילדה את ירד אבי גדוד וגו' כולן שמותיו של משה רבינו הן וכל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו כאלו ילדו דכתיב אלה תולדות אהרן ומשה ומדלא קא מני להו לבני משה ש"מ דלבני אהרן הוא דקרי תולדות אהרן ומשה לומר לך אהרן ילד ומשה לימד לפיכך נקראו על שמו: כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם שפדאו מצער גידול בנים י"א שהוטל עליו טורח השבטים. וי"ל שלא הוצרכו אבותיו לגדלו. אי נמי שלא הטיל עליהן טורח בניו והיינו דכתיב לא עתה יבוש יעקב מאביו ולא פניו יחוורו מאבי אביו:

כתיב פלטי וכתיב פלטיאל א"ר יוחנן פלטי שמו ולמה נקרא שמו פלטיאל שפלטו אל מן העבירה שנעץ חרב וכו'. ומקשינן והא כתיב וילך אתה אישה מדקרי ליה אישה אלמא בא עליה ומפרקינן מאי אישה שהוא מרחם עליה ומכלכלה כאלו היה אישה. ומקשינן והא כתיב הלוך ובכה אחריה ואי לאו דבא עליה כי שקלוה מיניה מאי הוה איכפת ליה ומפרקינן כי הוה בכי על מצוה דאזלא מיניה הוה בכי שמתוך שהיה כובש את יצרו מעלה עליו המקום כאלו עשה דבר מצוה. דתנן בסוף אלו הן הלוקין ר' שמעון אומר ממקומו הוא מוכרח שנאמר ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם ואומר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם הא כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצות. ומקשינן תו והא כתיב עד בחורים ואי לאו דאביק בה למה ליה למיזל בתרא עד התם ומפרקי' מאי בחורים שנעשו כבחורים שלא טעמו טעם חטא:

תוס' בד"ה מצוה שאני וכה"ג לא משני כו' דמשני פרשת דרכים הוי כו' עכ"ל יש לדקדק ומאי קושיא דאימא דניחא ליה לשנויי התם פרשת דרכים שאני אליבא דכ"ע אפילו לרבנן דפליגי הכא אר' יהודה וס"ל דלא חולץ כו' ולא מייבם ולית להו מצוה שאני והתוספות בס"פ אלו נאמרין יותר נכונים בזה דמשני התם מצוה שאני אליבא דכ"ע ואהא קשיא להו שפיר אמאי משני התם פרשת דרכים הואי ולא משני נמי מצוה שאני לכ"ע והא דלא תקשי להו אהך דהכא דלית להו לרבנן מצוה שאני והתם בפרק אלו נאמרין משני לכ"ע מצוה שאני דיש לומר דהתם מצוה דכבוד תורה שאני אבל שאר מצות לא ועי"ל דס"ל ההיא מתני' דס"פ אלו נאמרין דשבחוהו חכמים ומשום דמצוה שאני כר' יהודה דהכא אתיא ולהכי קשיא להו שפיר התם כיון דסתמא דמתניתין כר"י אזלא דמצוה שאני והלכתא כוותיה ה"ל לשנויי נמי התם הכי ודו"ק:

בעלי מחשבות כו'. ר"ל שאתם עושין עצמכם כאילו בעלי מחשבות אחרות אתם שדרך בעל מחשבה אחרת לשום פניו בקרקע יבא בעל מחשבות הקב"ה שהוא יודע מחשבות לבו של אדם שאין להם מחשבה אחרת רק מפני היראה אתם עושים כן ויפרע כו' וק"ל:

מלוה אית לך גבאי כו'. ולרבי יוסי שהיו קידושי מירב קידושין גמורים אינו דומה דס"ל דהמקדש במלוה מקודשת דמשמע בכולה סוגיין דפשיטא להו דקי"ל המקדש במלוה אינה מקודשת גם לא שייך למימר הכא בשכר שאעשה עמך דאיכא למ"ד בפרק הגוזל קמא דמקודשת היינו בעושה לה שירים ונזמים דכיון דאין לשכירות אלא לבסוף כי מהדר לה מקודשת כפירש"י התם משא"כ הכא דלאו מידי קמהדר לה וי"ל דסבירא ליה דהיה מקדשה בהנאת מחילת מלוה כדאמרינן בפרק קמא דקידושין דאפילו בארווח לה זמן מקודשת כדאמרינן התם ובהכי יתיישב לי מה שהקשו המפרשים כיון דיעקב קיים כל התורה למה נשא ב' אחיות דהוא דבר שעתידה תורה לאסור דיש לומר כי א"א היה לו ליעקב לינצל מאיסור ב' אחיות שעתידה תורה ליאסר כי באמת רחל נתקדשה לו מן הדין בשכר שבע שנים כמ"ש הבה לי אשתי דהיינו שנתקדשה לו כבר והיא אשתי בשכר ז' שנים דאע"ג דהמקדש במלוה אינה מקודשת בשכר הנאת מחילת מלוה מקודשת כדאמרינן פרק קמא דקידושין אך כיון שעדיין אז באמת לבני נח לא נאסרו ב' אחיות הרי גם לאה נתקדשה לו בביאה ולא ה"ל קדושי לאה קדושי טעות דיעקב ודאי לא היה עושה בעילתו בעילת זנות והשתא אף אם היה מגרש אחת מהם לא היה יכול לקיים דבר שעתידה תורה לאסור ומן התורה איזה מהן שגירש הוה ליה השניה אחות גרושתו כיון דבאמת שניהם היו מקודשות לו ושניהם ודאי לא היה אפשר לו לגרש ודו"ק:

האי תנה את אשתי וגו' אף קידושי כו'. ודקאמר את אשתי את מיכל לאו לדיוקא ולא מירב אשתי אלא שתלה בכ"מ מירב במיכל כמו שמיכל אשתי כך מירב אשתי ואת ה' בני מיכל אשר ילדה וגו' הכי נמי מפורש דמירב שילדה אותן לעדריאל בעבירה ילדה אותן כאילו ילדה אותן מיכל דהוי ודאי בעבירה כדכתיב מיכל אשתי וקדושי עבירה דקאמר גבי מיכל נמי לאו דוקא דמה עבירה שייך בקידושין כיון שלא נשאה כדלקמן שפלטו אל אלא דקאמר קדושי עבירה אילו נשאה על ידי קידושין הללו ודו"ק:

ללמדך שכל המגדל יתום בתוך כו'. לאו דוקא יתום דכל הנהו דמייתי לאו יתומים היו א"נ יתומים היו דעובד הנולד לרות היה יתום מאב כדאיתא במדרש שמת בועז מיד ועל כן ותקח נעמי את הילד וגו' ותהי לו לאומנת ותקראנה לו השכנות שראו דבר זה שנעמי מגדלו ואמרו יולד בן לנעמי ותקראנה שמו עובד וגו' אפשר שזה היה שם במשפחתה של נעמי וכן בבתיה שגידלה למשה שהיה משה כמו יתום מאב ואם שלא יכלו לגלות כי הוא בנם וכן ביוסף שהוא כלכל את אחיו גם לאחר מיתת יעקב אביהם וק"ל:

ואשתו היהודיה וגו' ואלה בני בתיה וגו'. עיין פירש"י וכולה מפורש פ"ק דמגילה ע"ש:

המלמד בן חבירו תורה כו' כאילו ילדו כו'. יבואר פרק חלק באגדות ע"ש:

אל בית יעקב וגו'. קשה מה ענין הפדיון ורש"י בפי' ישעיה פירשו לענין מטתו שלימה ואין ענינו לפדיון שלא הוזכר בו רק אברהם גם קשה לשון ולא עתה וגו' גם קשה כפל הענין בשינוי לשון לא יבוש מאביו ולא יחוור מאבי אביו ויש לפרש בזה מעיקר צרותיו של יעקב צרותיו מלבן ועשו והם בעצמם צער גידול בניו שהוצרך מצרותיו של עשו לברוח לבית לבן בעוני גדול ולעבוד שם כ' שנים בבנותיו של לבן כדי להעמיד תולדות ולגדלם בביתו וכמה הרפתקי דעדו לו מלבן עד שנולד לו בנו יוסף שהוא שטנו של עשו כדאמרינן פרק ח"ה שע"כ אז נתן דעתו לחזור לבית אביו ורדף אחריו לבן ובקש לעקור הכל ובאותו דרך חזרה לו צרתו של עשו כמ"ש שהיה ירא והכני אם וגו' וז"ש לא עתה יבוש יעקב מצרותיו של עשו אחיו שבא לו מאביו ע"י שהיה אוהב לעשו ורצה לתת לו הברכות עד שהוצרך יעקב להגיע אליו הברכות במרמה שמזה נשטם מאחיו עשו ואמר ולא עתה פניו יחוורו מאבי אביו כי צרות לבן באו לו על שהוטל עליו להעמיד תולדות ולרבות שבטים תחת אברהם וזה שפדאו כפירש"י הכא וזה ששינה לומר יבוש בעשו ולא יחוור בלבן ע"ד שאמרו בבושה דאזיל סומקא ואתי חיורא וז"ש בתחלה צרתו ובושה שהיה לו מעשו שהוא אזילת סומקא ע"ש שמו אדום וסוף הבושה שהוא אחוור אפי שהוא צרות ובושה שהיה לו מלבן מל' הלבנת פנים ודקדק לומר ולא עתה ע"ש לידתו של יוסף כמ"ש ברבה ואמר עד עתה וגו' שעדיין לא נולד שטנו של אותו איש וכו' וק"ל:

וילך אתה אישה וכו'. הא דלא פריך הכי בפשיטות לעיל לכ"ע בין לר"י בין לריב"ק דקידושי מיכל הוו קידושין והכתיב וילך אתה אישה די"ל דפלטי הוה ס"ל כשאול דמלוה ופרוטה דעתיה אמלוה ומ"ה נשאה לאשה ממש אבל לר"י שפלטו אל מן העבירה ופלטי נמי הוה חש להא דדוד דמלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה ולא נשאה פלטי מעולם פריך שפיר אמאי קרי ליה אישה ומשני שנעשה לה כאישה ר"ל לפי דעת שאול דדעתיה אמלוה ורש"י פירש בע"א:

ענותנותו של בועז כו'. יש לדקדק במאמר הזה דר' יוחנן עשה ג' חלוקות ומעלות זו מזו ביוסף ובועז ופלטי ובקרא רבות בנות עשו גו' דמייתי ר"י גופיה השוה יוסף ובועז גם למה דימה אותן במעלותן לנקבות ומה ענין שינוי לשון הג' חלוקות שקר החן וגו' וכן לפי דרש ד"א שקר החן זה דורו של משה כו' מה ענין זה לזה גם קשה אם היה מעשה בועז גדול משל יוסף מפני שהיתה רות פנויה ועמו במטה כפירש"י וא"כ מצד זה מעשה של בועז יותר גדול ממעשה פלטי הוא מבואר שאמר כאן מעלות ומדרגות במעשים איזו יותר גדולים ועד"ז אמרו בפ"ז דסוטה מיום שגברה החנופה כו' נתקלקלו המעשים ואין אדם יכול לומר לחברו מעשי גדולים ממעשיך שודאי אין מי שיאמר כן אבל יש העושה שהוא חושב שיש בידו לפי מעשיו לומר לו כן ולזה התחיל במעשה יוסף שהיה גדול הערך שלא יהיה חושב דמעשיו גדולים אבל שאמר שיש למעלה ממנו מעשה בועז וכן בועז יש למעלה הימנו מעשה פלטי וכן אפשר יותר ממעשה פלטי ולא יהיה חושב דמעשיו גדולים שאין למעלה ממנו ואמר אידך דר"י מ"ד רבות בנות וגו' דודאי במעשים באנשים אלו שזכר יש דהאחד גדול יותר מחבירו אבל בנשים של אלו המעשים ברות ואשת פוטיפר אין בהם שום גדולה במעשים אלא רבות בנות עשו חיל במעשה יוסף ובועז כי רות זכתה לעשות חיל במעשה מלכות בית דוד כמ"ש ועשה חיל באפרתה וכן אשת פוטיפר זכתה להעמיד מבתה תולדות מיוסף מלכות אפרים כמ"ש בירבעם בן חיל אבל את עלית ר"ל את שהוא מעשה מיכל אשתו עלית על כלנה במעשה רב שכ"כ זמן רב שנים היתה אצלו ולא טעמה טעם חטא ולא הגידה הענין לאביה כמו שספר הכתוב בדרש של בחורים שכלל שניהם שלא טעמו טעם חטא וע"פ הדברים האלה אמר ד"א שקר החן זה מעשה יוסף שהיא לא עשתה שום מעשה טוב אבל יוסף נתהלל בזה המעשה שהיה לו שקר החן לפי שהמצרים אחיהם של כושיים ואינן יפין אבל היה לה חן מצד שקשטה לפניו תמיד כמפורש במדרשות ובבועז הוסיף לומר שמעשה בועז יותר גדול שהיה לו הבל היופי של רות ובפלטי הוסיף לומר יראת ה' היא וגו' רצה לומר מלות יראה נאמר על הפורש מן הספק עבירה כמו שהיה זה שלדעת שאול היתה מותרת לפלטי שלא נתקדשה מיכל לדוד כמו שכתבתי לעיל ואף על פי כן פירש עצמו מן הספק לפי דעת דוד ובזה גם היא מיכל יראת ה' תתהלל כמ"ש בחורים כו' שכ"כ שנים שהיה דר עמה כאיש עם אשתו ולא חטאו ד"א שקר החן דרש ליה במעלות הדורות לענין מצוה ותורה ואמר שקר החן זה משה כי טרם שנתנה תורה לא היו רק ז' מצות בני נח שע"ז נאמר ונח מצא חן בעיני ה' לתת לו ז' מצות אבל בדורו של משה שנתנה התורה כולה היה שקר אותו החן שהיה כבר ולפי שבדור המדבר היו יפין בתורה כמ"ש הנך יפה וגו' על דור המדבר אבל לא היה אפשר בידם לקיים כל מצות התורה על מכונן במצות התלוים בארץ ועל כן אמר הבל היה אותו היופי בימי יהושע שקיימו כל מצות התורה בבואם לארץ אבל בכל זה לא היו עוסקין בתורה כראוי שהיו עוסקים בכיבוש א"י ובחילוק שלה אבל יראת ה' היא וגו' זה דורו של חזקיה שהיו כולם עוסקים בתורה וה' לוחם מלחמתם אף כשהיו ישנים על מטתם במלחמות סנחריב ואמר ד"א שקר החן זה דורו של משה ויהושע שהיו נחשבים לדור אחד בקבלתן תורת משה נוסף על ז' מצות בני נח והבל היופי זה דורו של חזקיהו שהיה מוסיף בלימוד התורה ולא היו עוסקים בכיבוש וחילוק א"י כמ"ש אבל יראת ה' היא וגו' זה דורו של ריב"א שהיו עוסקין בתורה מתוך הדחק נוסף על דורו של חזקיה והיו אז לומדים התורה לשם שמים ולא היו מתגאים וז"ש שהיו ו' תלמידים מתכסין כו' עפמש"כ פרק המוכר פירות כל המתגאה בטליתו של ת"ח ואינו ת"ח אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה דהיינו טליתו של ת"ח שהוא גדול מטלית אחר כדאמרינן בפרק ח"ה כיצד טלית של ת"ח כל שאין חלוקו נראה מתחתיו טפח וצניעות יתירה הוא וגסות הרוח הוא למי שאינו ת"ח ואמר שבדורו של ר"י ב"ר אילעאי היו ו' תלמידים מתכסין בטלית אחד של ת"ח ולא היו מתגאין כלל בטליתות גדולים אך היו עושין ו' טליתות קטנים מטלית א' של ת"ח וק"ל:

גמ' אזל יהבה לעדריאל המחולתי דכתיב כו' בת שאול לדוד וגו' כו' מיכל בת שאול אמר לך ר' יהושע וכי מיכל ילדה והלא מירב ילדה אלא מירב ילדה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה תוקפו של יוסף כו' שבבועז תוקף הד"א. :

גמרא כתיב ויקח המלך כו' את ארמוני כו'. כצ"ל ברי"ש:

שם ואשתו היהודיה כו'. כצ"ל וכן ברש"י:

רש"י ד"ה ולא חולצין. מפני שאסורה לינשא. לכאורה ה"נ דמצות חליצה אינה בכדי שתהא מותרת להנשא. אלא שהיא מצוה מטעם הכמוס מאתנו אף אם אינה רוצה להנשא לעולם. ובתשובת חכ"צ סי' א' משמע דדעתו ג"כ דאם אינה רוצה אין כאן מצוה וצ"ע בד"ז [ועמש"כ ביבמות (לט ב) בס"ד] . ואולי י"ל דכוונת רש"י דקרא לא מיירי אלא באותן שהן מותרות להנשא משום דכתיב ל"ת אה"מ החוצה כו' דמשמע דזולת זה שזקוקה ליבום היתה מותרת לחוץ עי' פסחים (ר"ד לו) מי שאיסורו משום ב"ת חמץ בלבד כו' ובר"ש פ"א דטהרות מ"ג. וכמו דאמרי' בקדושין (ר"ד יב) היכא דלא מצי מיעד לא הוה זביני' זבינא כו'. אך מקרא זה יש לדחות בהא דאיתא שם (יג ב) בסוגיא דמיתת בעל מתרת ע"ש. אבל י"ל מהא דכתיב בסה"פ ונקרא שמו בישראל דדרשינן שם (יד) כיון שחלץ כו' הותרה לכ"י. אלמא דאיירי קרא באותן שמותרות להנשא אחר החליצה. וממזרת ונתינה דחולצות. מותרות הן לפסולים: והרמב"ם בחבורו פ"ב מהל' מלכים ה"ג כ' כיון שא"א ליבם את אשתו כך אין חולצין לה כו'. ונ"פ דר"ל מטעם דכל העולה ליבום עולה לחליצה כו' (ולא עמדתי ע"ד מרן הכ"מ שחתר למצוא טעם על הא דאין חולצין ויש בו חסרון מלת או קודם משום דגנאי כו' כי ב' טעמים חלוקים הם) אלא דק"ל דהא חייבי עשה דעלמא גם כן מדאורייתא ל"ח ליבום דאין עשה דוחה עשה מ"מ מרבינן מיבמתו דעולין לחליצה כמ"ש התוס' בפ' כיצד (כ ב) ד"ה גזירה וכ"כ הה"מ בפ"ו מהל' יבום הל"י בשם בה"ג דריבויא דיבמתו דרשינן לאלמנה מן הנשואים ע"ש. ומאי אולמא האי עשה דשום תשים עליך שתהא אימתו עליך משארי עשה. ואין לומר כיון דרשות בידו להרוג המבזהו כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מהל' מלכים. לכן יבמתו דומה לעריות דח"כ. דהא ודאי דתפסי בה קדושין והגמרא שם תלי טעמא בהכי. ודע דנ"ב דאף דאינו חולץ וא"מ מ"מ אסורה להנשא לשוק ונשארה זקוקה אף אם אין שם אח אלא הוא וכלשון הרמב"ם באם מת הוא אלא תשב לעולם בזיקתה:

רש"י ד"ה שפדאו. שעל אברהם כו' דכתיב והרביתי את זרעך. תמוה דהאי קרא ביצחק כתיב וה"ל להביא מקראי דגבי אברהם שמצינו בו הרבה כיוצא בזה:

איני והאמר ר"א כו׳. נ"ב אר' יהודה פריך:

שם א"ל מיכל אחר מיתת מירב נשאה. נ"ב עשי״ע (מ"א. דס"ט):

בָּא גַּבְרִיאֵל וַחֲבָטָן בַּקַּרְקַע, וּמֵתוּ (שמות כא, כט). הא דהמיתם מיתה זו שהיא בחבטה נראה בס"ד דידוע הדן דין אמת מתקן שם אדנ־י שיש בו כ"ד צרופים כי שם אדנ־י הוא אותיות 'דינא' בסוד דינא דמלכותא דינא, ולכן הם שחטאו בדינא ופגמו בשם אדנ־י המיתם בחבטה כי חֲבָטָה [24] מספר כ"ד שהוא כ"ד צרופים של שם אדנ־י ולכן החבטה היתה בקרקע לרמוז שהפוגם במלכות שנקראת 'קרקע עולם' שהוא סוד שם אדנ־י.
ועוד נראה לי בס"ד עשה להם מדה כנגד מדה הם החניפו לינאי שלא רצה לעמוד אלא ישב הפך הדין ולא אמרו לו כלום לכך המיתם בחבטה שהיא הפך העמידה גם עוד מחמת דסקילה חמורה המיתם בחבטה שהיא כמו סקילה להורות עונם חמור מאד שחטא בדין שעליו קיים ובלעדו העולם חרב כן הוא חבט גופם שהוא עולם קטן בקרקע.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: מֶלֶךְ לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ, לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ. דקדק הרב עיון יעקב למה גזרו במלכי ישראל ולא במלכי בית דוד? ואי משום דלא היתה המעשה במלכי בית דוד הא לא היתה נמי במלכי ישראל אלא במלכי בית חשמנאי דינאי ממלכי בית חשמנאי הוה עיין שם.
ומלבד דהתירוץ פשוט דמלכי בית חשמנאי בכלל מלכי ישראל חוץ מזה נראה דליכא טעמא לגזור במלכי בית דוד מפני שיש ישיבה בעזרה למלכי בית דוד (יומא כה.) ולכן אם יעמדו לפני הסנהדרין לא קפדי בעבור זלזול מלכותם מאחר שיש להם הכבוד הגדול בדבר זה של עמידה דמלכי ישראל עומדים בעזרה והם יושבים.
ומה שאמרו לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ קשא הוה להו למימר תחילה חלוקה של 'לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ' כי עובדא דתקלה הוה בענין העדות אבל כשקראו אותו לדין בא לדון אותו ולא סירב? ונראה לי דנקיט להו כפי סדר הנהוג דתחילה קורין אותו לדין ואחר כך מעידין אותו.
ומה שאמרו 'לֹא דָּן וְלֹא מֵעִיד' היינו כדי ליישב חלוקה השנית של דנין ושל מעמידין שאם יהיה דן ומעיד הוי תרתי דסתרי והוי חנופה ועול.

אָמַר לֵיהּ: מִלְוֶה אִית לָךְ גַּבָּאִי, וְהַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת (שמואל א יז, כה) (שמואל ב ג, יד). קשא מכאן נראה דשאול טען דאין מֵרַב מקודשת משום דאין מקדשין במלוה ומן הכתוב משמע דְּמֵירַב היתה גדולה דכתיב הִנֵּה בִתִּי הַגְּדוֹלָה מֵירַב (שמואל א' יח, יז) וכיון דהיא גדולה אינה ברשות אביה כדי לקדשה ואם כן מֵירַב בלאו הכי אינה מקודשת אפילו אם היה מקבל קדושין בעין? ונראה לי דמה שאמר בִתִּי הַגְּדוֹלָה מֵירַב, היינו גדולה שבקטנות ולעולם עודנה ברשות אביה.

אִי בָּעִית דְּאֶתֵּן לָךְ מִיכַל, זִיל אַיְתִּי לִי מֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים (שמואל ב' ג, יד). יש להבין למה אמר לו מספר מאה ולא פחות ולא יותר? ונראה לי בס"ד מִיכַל [100] מספר שמה מאה ולכן אמר לו אִי בָּעִית דְּאֶתֵּן לָךְ מִיכַל ששמה עולה מאה אַיְתִּי לִי מֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים כמספר שמה. אך דוד המלך ע"ה אמר מיכל צדקת היא וכל צדיק שמו כפול אחת למטה ואחת למעלה בשרשו לכן הביא לו מאתים ערלות כמנין שם מיכל כפול.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ הטעם שאמר לו 'מֵאָה עָרְלוֹת' בדקדוק דאמרו רבותינו ז"ל במדרש שמואל וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּנַיִם עוֹלֶה גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי שְׁמוֹ מִגַּת 'מִמַּעַרְכוֹת' פְּלִשְׁתִּים (שמואל א' יז, כג), 'ממערות' כתיב ממאה ערלות שבאו על ערפה אמו מאה פלשתים באותה הלילה שפירשה מחמותה ונתעברה מהם בגלית, רבי תנחומא אומר אף הכלב לכך אמר לו גלית לדוד הֲכֶלֶב אָנֹכִי (שמואל א' יז, מג) עיין שם. וכן אמרו בגמרא דסוטא (סוטא דף מב:) דקרו ליה בר מאה פפי עיין שם.
ולכן כאן אמר לו שאול הנה הקדושין שקדשת את מֵרַב בהריגת גלית שהוא בן מאה ערלות לא תפסי משום דהוי מלוה אך אם תרצה את מיכל אז במקום אותם קדושין של הריגת גלית שהיה בן מאה ערלות תביא מאה ערלות ממש של פלשתים ותתקדש לך מיכל בהם ולכן אמר לו'מֵאָה עָרְלוֹת' שהם גלית שהיה בר מאה פפי עד כאן דבריו נר"ו.
ברם יש לדקדק דקדוק אחר בזה למה אמר לו 'מֵאָה עָרְלוֹת' ולא אמר לו 'מֵאָה רָאשִׁים'? ונראה לי בס"ד משום דאין קדושין תופסים באיסורי הנאה ואם היה אומר לו מאה ראשים נמצא לוקח ראשים שלהם ומביאם לו אחר שימותו ובשר מת אפילו של גוי אסור בהנאה, לכך אמר לו'מֵאָה עָרְלוֹת' והיינו שיחתוך אותם קודם שימותו ואחר כך יהרגם. ואם תאמר אם כן יאמר לו שיביא מאה אצבעות דגם כן אפשר שיחתוך קודם שיהרגם זה אינו כי יתכן יביא אצבעות של נשים ואינו ניכר והוא רוצה שיהרוג אנשים שהם בני מלחמה ולא נשים שאינם בני מלחמה.
ובזה יובן בס"ד מה שאמר פלשתים לאכיש על דוד המלך ע"ה וּבַמֶּה יִתְרַצֶּה זֶה אֶל אֲדֹנָיו הֲלוֹא בְּרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים הָהֵם (שמואל א' כט, ד) כלומר זה אכזר על פלשתים הרבה שבעת שהיה הורג אותם במצות שאול אדוניו היה מצערם ביותר שהיה חותך ערלות שלהם קודם שיהרגם ואחר כך הורג אותם ואם היה לו צורך בערלות למה לא היה חותכם אחר הריגה? אלא ודאי נוהג באכזריות עמהם! ואיך נאמין בו עתה? וידוע כי הגיד שבו הערלה נקרא ראש הגויה (משנה נגעים ו, ז) ולזה אמר 'בְּרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים הָהֵם' הוא ראש הגויה שלהם שהיה חותך באכזריות בעודם חיים.
ודע דאין לתרץ לדקדוק הנזכר שאמר לו ערלות ולא אמר לו ראשים משום שמא יביא לו ראשים של נשים דזה אינו דאף על גב דבשערות הראש שוים אנשים ונשים וגם מצד הזקן נמי ליכא היכר כי יאמר של בחורים הם שעדיין לא צמחו להם זקן הנה יש היכר מובהק בין אנשים לנשים בראש מצד הגלגולת כי הנקבה הגלגולת עצם אחד והזכר שנים מורכבים זה בזה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ לדקדוק הנזכר דאמר לו שיביא לו מאה ערלות כדי שישהה בעסק זה של חתיכת הערלות ואחר כך יהרגם ואולי מה דביני וביני יבואו אחרים לעזרתם ויהרגוהו כי מטרת כונתו היתה כדי שיהרג או שזה אשר חותך ערלתו יתעורר במר נפשו ויהרגנו מה שאין כן אם יביא לו ראשים הנה ברגע חותך ראשם בסיף ולוקח הראשים וילך לו. ועוד גם בהקדמה הנזכר לעיל של מאמר רבותינו ז"ל יתורץ שפיר דלכך אמר לו 'מֵאָה עָרְלוֹת' כי זה רוצה אותה במקום הריגת גלית שהיה בן מאה ערלות וכנזכר לעיל עד כאן דבריו נר"ו.

שָׁאוּל סָבַר: לָא חָזִי וְלָא מִידִי. קשא איך יסבור כן והא ודאי שוו פרוטה דמאכילן לכלבי ושונרי? ונראה לי בס"ד סבירא ליה לשאול כיון דהוא לא הוה ליה כלבי ושינרי אז לגבי דידיה לא חזי ולא מידי. ואם תאמר ימכור אותם לאחרים דאית להו כלבי ושונרי סבירא ליה אין דרכו של מלך למכור דבר ששוה שנים ושלש פרוטות או יותר ולכך לגבי דידיה לא חזי כלום.

רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר מֵהָכָא: "וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי", וְכִי נָעֳמִי יָלְדָה? וַהֲלֹא רוּת יָלְדָה! אֶלָּא רוּת יָלְדָה וְנָעֳמִי גִּדְּלָה, לְפִיכָךְ נִקְרָא עַל שְׁמָהּ (רות ד, יז). יש להקשות מה מצא יתרון רבי חנינא בהוכחה זו מפסוק על הוכחה של רבי יהושע דהוכיח ממיכל (שמואל ב' כא, ח)?
ונראה לי בס"ד כי ממיכל יש לומר נחשב כאלו ילדו מעת שגדלו ולא הוי כאלו ילדו מזמן שנולד בעולם, אך מכאן מוכח דנחשב כאלו ילדו מעת שנולד דהא כתיב 'וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי' רצונו לומר מעת שנקרא לו שם שהוא בעת הלידה חשיב יולד בן לנעמי.
אי נמי התם הכתוב קראם ילדיה בעבור המצוה שעשתה עמהם אך כאן גם הנשים דעלמא קראו 'יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי' ועוד קראו לו בן מעת שהתחילה בגידול שלו אך גבי מיכל נאמר כן אחר שכבר גידלה אותם.
והא דקאמר 'כָּל הַמְגַדֵּל' בא לרבות אפילו במגדל יתום והוא קרובו דבלאו הכי חייב בו משורת הנימוס ודרך ארץ.

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, מֵהָכָא: "וְאִשְׁתּוֹ הַיְּהֻדִּיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר" (דברי הימים א' ד, יח). יש להקשות מה בא להוסיף בראיה זו? ונראה לי בס"ד דלא תימא כל זה הוא בישראל שגידל יתום ישראל אבל בגר שגידל יתום ישראל לא חשיב גר זה כאלו ילדתו כיון דזה המגדל לא היה עיקרו ישראל ולכך הביא האי קרא ד'אִשְׁתּוֹ הַיְּהֻדִּיָּה' דמשמע בתיה שהיתה תחילה נכרית ונתגיירה חשיבה ילדתו למשה רבינו ע"ה.
והא דרבי אלעזר הביא מקרא ד'גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף' (תהלים עז, טז) נראה לי בס"ד דלא תימא לא נאמר זה אלא בנתטפל בגופו שהביאו לביתו וגידלו אצלו כי כן נקיט בתחילת המאמר 'הַמְגַדֵּל יָתוֹם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ' אבל אם הוא מהנהו באופן שאינו רואהו אלא שולח לו מאכל ונותן לו מעות לקנות אין זה חשיב כאלו ילדו לכך הביא מקרא דיוסף הצדיק ע"ה ששלח להם לביתם ולא באו בתוך ביתו.

וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ בְּיַעֲקֹב שֶׁפְּדָאוֹ לְאַבְרָהָם? אָמַר רַב יְהוּדָה: שֶׁפְּדָאוֹ מִצַּעַר גִּדּוּל בָּנִים, וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: "לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב, וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ" (ישעיהו כט, כב). בפרוש רש"י ותוספות לא נתיישב מה שאמר 'וְהַיְנוּ דִּכְתִיב' דתלה הא בהא, וגם במה שכתב הרי"ף ז"ל לא נתיישב היטב.
ונראה לי בס"ד דהפדיה היא על שהיה ראוי לבא צער לאברהם אבינו ע"ה בשביל גידול בנים שלו שהם ישמעאל והשאר שלא טרח עמהם לגדלם בצדקות ומעשים טובים כראוי לו, וכן היה ראוי שיגיע ליצחק אבינו ע"ה צער בשביל גידול עשו ואותו הצער שהיה ראוי לבא לאברהם ויצחק בתורת עונש בעבור גידול בנים שלהם, פדאם ופטרם ממנו יעקב אבינו ע"ה באותו הצער שסבל בגידול בניו שגידלם בצדקות ותורה ויראת שמים.
ומה שאמר הכתוב על יעקב 'אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם' ולא זכר את יצחק, נקיט אברהם לרבותא דאפילו שהוא אבי אביו פדאו וגם לרבותא מפני שהיה לו בנים הרבה ישמעאל ובני קטורה ופדאו מכולם ולכן קאמר 'לֹא יֵבוֹשׁ' מאביו יצחק בראותו שיש עליו ח"ו עונש וחטא מחמת חסרון שהיה מצד גידול עשו 'וְלֹא יֶחֱוָרוּ פָּנָיו' מאבי אביו בראותו שיש עליו חטא ועונש מצד חסרון שהיה בגידול ישמעאל ובני קטורה, יען כי באמת בא הוא ותיקן החסרון ונתבטל הקטרוג על ידי טרחו ועמלו שיגע וטרח בגידול בניו שגידל את כולם בצדקות וישרות ויראת שמים.
ולזה אמר 'בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ' (ישעיה כט, כג) רצונו לומר כולם צדיקים שנקראים 'מַעֲשֵׂה יָדַי' המה 'בְּקִרְבּוֹ' יודיעו שְׁמִי וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ שבזה נשלם ונתקן חסרון שהיה לאביו ואבי אביו מצד גידול בנים שלהם וסילק מעליהם הצער.
והנה הטעם שנתקן החסרון שהיה לאברהם ויצחק ע"ה מצד הגידול של הבנים שלהם על ידי הגידול השלם והטוב שעשה יעקב אבינו ע"ה בבניו היינו מפני ד'בְּנֵי בָּנִים הֲרֵי הֵם כְּבָנִים' (קידושין ד.) ולכן בניו של יעקב אבינו ע"ה שנתגדלו בצדקות וירא שמים חשובים בני אברהם ויצחק ממש.
ואם תאמר תינח לגבי יצחק אבינו ע"ה חשובין בניו ממש משום דבני בנים הרי הם כבנים אבל לגבי אברהם אבינו ע"ה רחוקים הם, לכן סמך תלמודא לדרשא זו הדרשה דרבי שמואל בר נחמני דאמר 'כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ' וידוע דאברהם אבינו ע"ה לימד תורה ליעקב אבינו ע"ה כמו שכתב בספר חסידים חמש־עשרה שנה למדו שלשה אבות אברהם יצחק ויעקב תורה זה בזה, ועל כן כיון דאברהם אבינו ע"ה לימד תורה את יעקב חשיב כאלו ילדו והוי יעקב אבינו ע"ה בנו של אברהם אבינו ע"ה ואז השבטים בניו של יעקב אבינו ע"ה נחשבים בניו של אברהם אבינו ע"ה דבני בנים הרי הם כבנים ובזה נתבאר שפיר בס"ד הסמיכות של מאמר רבי שמואל בר נחמני עם מאמר רבי יונתן שדרש בפסוק לָכֵן כֹּה אָמַר הֳ' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם (ישעיה כט, כב) ודו"ק.

לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ 'פַּלְטִיאֵל'? שֶׁפְּלָטוֹ אֵ־ל מִן הָעֲבֵרָה. מֶה עָשָׂה? נָעַץ חֶרֶב בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, אָמַר: כָּל הָעוֹסֵק בְּדָבָר זֶה, יִדָּקֵר בְּחֶרֶב זֶה (שמואל ב' ג, טו). יש להקשות למה נעץ חֶרֶב ולא חנית או רומח או דבר אחר? ועוד קשה אומרו 'יִדָּקֵר בְּחֶרֶב זֶה' והלא הבא על אשת איש מיתתו בחנק ולא בחרב? ועוד יש לדקדק תיבת 'זֶה' לשון יתר הוא.
ונראה לי בס"ד דאמר הכתוב הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב (שיר השירים ג, ז) וידוע דפסוק זה אומרים אותו בכל לילה על המטה כפי כוונות דברי רבינו האר"י ז"ל ואין הדברים כפשטן אלא רומזים לששים כוחות של דין, וחרב זה קאי על פועל הדין.
ולכן כשהיה שוכב פלטי כל לילה על המטה היה מכוין בסוד הפסוק כי אף על פי שעדיין לא נאמרה שיר השירים עם כל זה הסוד הכתוב בפסוק זה היה ידוע להם וכאשר היה מצייר במחשבתו סוד הששים גיבורים וסוד האמור בפסוק זה היה מזדעזע מן העבירה ומחריד את יצרו שלא ישלוט בו ולכך נעץ חרב במטה בינו לבין מיכל כדי לרמוז בו על סוד החרב שהוא פועל הדין הנרמז בפסוק זה דששים גבורים.
וראה נא חכמת רבותינו ז"ל כמה עמוקה שרמזו בדבריהם רמז דק על החרב שנעץ בינו לבינה שהוא רומז אל חרב דששים גבורים כדכתיב שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב, ואמרו 'נָעַץ חֶרֶב בֵּינוֹ לְבֵינָהּ' כי בין מספר פַּלְטִיאֵל [160] לבין מספר מִיכַל [100] יש הפרש מספר שִׁשִּׁים [60] כי פלטיאל גימטריא ק"ס ומיכל גימטריא מאה ולזה אמר 'נָעַץ חֶרֶב בֵּינוֹ לְבֵינָהּ' רצונו לומר אותו חרב של שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים הרמוזים במספר שיש בינו לבינה.
וּמָה שֶׁאָמַר 'הָעוֹסֵק בְּדָבָר זֶה יִדָּקֵר בְּחֶרֶב זֶה' נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער רוח הקודש דהבא על אשת איש פוגם בשבעה שמות שם מ"ה וחמשה שמות שם אדנ־י ואורות אלו של שם מ"ה ושם אדנ־י שפוגם הם יצאו מן הבינה עיין שם. וידוע שהבינה הוא סוד אהי־ה ועשר פעמים אהי־ה עולה מספר חֶרֶב [21×10=210] לכן חרב רמז לבינה ולכן 'נָעַץ חֶרֶב בֵּינוֹ לְבֵינָהּ' ואמר הָעוֹסֵק בְּדָבָר זֶה לבא על אשת איש יִדָּקֵר בְּחֶרֶב זֶה רמז בתיבת 'זֶה' על מקום הפגם שלו שהוא שבעה שם מ"ה וחמשה שם אדנ־י וזהו אותיות ז"ה שבעה וחמשה ובחרב נרמזה הבינה שהוא סוד שם אהי־ה אשר ממנה יצאו אורות אלו שפוגם בהם הבא על אשת איש.

"עַד בַּחֻרִים". שֶׁנַּעֲשׂוּ שְׁנֵיהֶם כְּבַחוּרִים, שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם בִּיאָה (שמואל ב' ג, טו). נראה לי בס"ד לכך 'נָעַץ חֶרֶב בֵּינוֹ לְבֵינָהּ' כי חֶרֶב בנקוד יהיה צירוף בָּחוּר ועשה כן למזכרת לומר לה אני ואת כל אחד ממנו צריך לעשות עצמו בחור בדבר זה.
ואומרו שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם בִּיאָה קשה כי הבחורים נקראים בחורים קודם נשואין דודאי לא עשו ביאה אם כן סגי לומר 'כְּבַחוּרִים' ולמה הוצרך לפרש 'שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם בִּיאָה'?
ונראה לי בס"ד כי ביאה ממש מכונית בשם אכילה דכתיב אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ (משלי ל, כ) אך הרהור של ביאה מכונה בשם טַעַם שנהנה האדם מן הרהור הנאת טעם בעלמא כי לא עשה מעשה ממש, והבחורים הם שני סוגים האחד גדול בן שלש־עשרה שנה ויותר שאז יבא לו הרהורים של תאוה שהם נקראים 'טַעַם בִּיאָה' והשני בן חמש ושש ושבע או יותר שאין לו הרגשה וידיעה בענין זה ולא קשוי ולא הרהור תאוה כלל הרי אלה הבחורים יאמר עליהם 'לֹּא טָעֲמוּ טַעַם בִּיאָה' וכאן לא אמר 'כְּבַחוּרִים' סתם דהוה משמע בחורים גדולים בשנים שיבא להם הרהורים שהם 'טַעַם בִּיאָה' לכך פירש ואמר כְּבַחוּרִים אשר הם קטנים 'שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם' שאין להם הרהורים שנקראים טַעַם בִּיאָה.
ובזה יובן בס"ד הכתוב וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ (שמואל ב' ג, טז) וקשא למה קראו אִישָׁהּ והוא אינו אישה? ואם כמו שנאמר בגמרא שנהג עמה כאישה זה אינו חידוש? ועוד מה שייכות יש לשבחו עתה בדבר זה שנהג עמה כאישה?
אך יובן אל תקרי אִישָׁהּ אלא אִשָּׁה כלומר כשהיה שוכב עמה במטה היה מושלל ונקי מכל הרהור אפילו מה שהוא שהיה טבעו ומחשבתו בשכבו כמו אשה ממש ששוכבת עם אשה כמוה היתכן שיעלה בלבה שמץ הרהור של תאוה רעה כיון דזו אשה וזו אשה, כן הוא לא היה דומה זכר שוכב עם אשה אלא דומה לאשה שוכבת עם אשה שהיה נקי וטהור מן שמץ הרהור של תאוה רעה שהוא הדבר אשר פרשנו שהיו כְּבַחוּרִים אשר עדיין לֹּא טָעֲמוּ טַעַם בִּיאָה דהיינו שלא יש אצלם אפילו מעט הרהור שהוא נקרא טַעַם בִּיאָה.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תָּקְפּוֹ שֶׁל יוֹסֵף, עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל בֹּעַז.. פירש רש"י דבר גדול של יוסף כדבר קל וקטן שבבועז. אין הכונה שבא להקטין תגבורת יוסף הצדיק ע"ה ולהשביח את בועז יותר ממנו אלא כונתו להשביח את יוסף הצדיק ע"ה יען כי יוסף היתה אותה רשעה משתדלת כנגדו ימים ולילות בפתויים ופיוסים ושוחדות והוא לא פנה אליה (בראשית לט, י) אם כן מלחמת היצר באותה מעשה היתה גדולה עד מאד שלא נעשה מלחמה גדולה כמוה מבריאת האדם בעולם עד סוף העולם ואם כן הענין ההוא מצד עצמו היה קשה עד מאד לכבוש היצר ועם כל זה יוסף הצדיק ע"ה כבש יצרו באותו ענין והיתה כבישת היצר בעיניו דבר קל וקטן כאשר היה ענין בועז קל וקטן שלא באה זונה אצלו ולא תבעתו כי אם אמר לו רות ברמז וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ (רות ג, ט) שיקיים מצות יבום אשר זאת היא מצוה של חיוב מצידה ומצידו וזה השבח של יוסף הצדיק ע"ה שהיה הקושי של כבוש היצר שלו חשוב בעיניו דבר קל וקטן כמו כבוש היצר שהיה בענין בועז שכבש יצרו לבלתי ידחוק השעה וימהר לייבמה באותה לילה שבאה אצלו אלא איחר הדבר עד למחר לעשות הדבר כדין וכהלכה.

גמ' שאול סבר מלוה ופרוטה. עיין חגיגה ד' ט"ז ע"א תוס' ד"ה יוסי:

שם שפלטו אל. כעין זה לקמן דף לז ע"ב גבי שאלתיאל וכן ב"ב דף קי ע"א גבי שמואל ובתמורה דף יז גבי עתניאל ובירושלמי ספ"ה דסוטה גבי אליהוא בן ברכאל:

בגמרא באותו שעה אמרו: י"ל בשלמא לא דן א"ש דגזרו מטעם זה כיון דלא דנין אותו ג"כ אינו דן משום התקוששו וקושו והא דאין מעידין אותו הוא ג"כ מטעם זה כיון דאין דנין אותו עדות זה למאי אהני. אבל הא דאין מעיד לכאורה קשה דאיך שייך למעשה שהיה ואי הטעם משום כבודו של מלך ואפילו להעיד לכה"ג אין זה כבודו אף שכה"ג מעיד לו כדמשמע לעיל א"כ אף בלא אותו מעשה שייך טעם זה וי"ל דודאי בדבר מצוה היה לו למלך להעיד דאין חכמה לנגד ה' והיכי דנוגע לכבוד ה' אין כבוד המלך נחשב לכלום וכמו שכתבו התוס' לעיל בד"ה ינאי. ועיין בר"ן שביאר זה ביותר וגם הריטב"א בשבועות רק כיון שהוצרכו לגזור משום מעשה שהיה שלא לדון את המלך ממילא הוצרכו ג"כ לגזור דאין מעיד וכיון דאם הוזם לא נוכל לקיים בו דין הזמה דאין דנין אותו וא"כ ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימו דלאו שמה עדות:

מצוה שאני: הר"ן הקשה בזה מ"ש גבי פרשת המלך בסוטה סברו גם רבנן הכי והכא פליגי ותירץ דדוקא כבודו יכול למחול גבי מצוה לרבנן ולא בזיון וחליצה בזיון הוא אבל לעמוד ולקחת אינו בזיון ועוד כיון דהוא עצמו נוהג בזיון זה בעצמו ואין אחר מבזה אותו זה מותר במקום מצוה לרבנן אבל לא חליצה ע"ש. אך דלכאורה קשה אכתי למה פליגי רבנן לקמן במתניתן לר' יהודה וסברו דאין המלך רשאי לצאת אחר המטה הא גם הלוית המת מצוה היא ואינו רק מחילת כבוד ולא בזיון. אכן לענ"ד י"ל בישוב קושיות האלה דשאני מצוה דהכא שאינה מצוה המוטל על המלך אלא שהיבמה לא תנשא לשוק בלא יבום או חליצה אבל עליו אינו מוטל לחלוץ לה ולכן לא מקרי זה לרבנן מצוה אבל במצוה גמורה י"ל דגם רבנן מודו:

שאול סבר לא חזי ולא מידי ודוד סבר חזי לכלבי ושונרי. הרב מהרח"א ז"ל בישרש יעקב פירש דפליגי בפלוגתא דהרמב"ם והרשב"א אי בשר מת גוי אסור בהנאה או לא. ואני עני כתבתי עליו אפתח"א דמ"ש דהרמב"ם שרי אם הוא מפ"ה דערכין אין ראיה ואם הוא הרמב"ן הוא מסתפק כמ"ש הרב משנה למלך ואולי היו בידו חידושי הרמב"ן דבסוף מייתי הירושלמי זהו תורף דברי שכתבתי בפתח עינים. ועתה אני אומר דודאי הרב מהר"ר חיים אבואלעפיא ז"ל בישרש יעקב לא כיוין להרמב"ן מכמה טעמים ואין צורך להאריך ובודאי שכיוין להרמב"ם ז"ל וכונתו עמ"ש פ"ה דערכין ואין ראיה כמדובר. ועוד אני מוסיף דמה שנראה מדברי הרב ז"ל שהרשב"א אסר אין הדבר כן דמ"ש בתשובה הוא כלפי השואל אך לענין דינא מסכים הרשב"א דבשר מת גוי שרי כמו שנראה ממ"ש בחידושי שבת וחידושי קמא כמו שכתבתי אני עני ביעיר אזן מערכת בי"ת אות ל"ב ומה גם שנראה דהרמב"ן מתיר מסתמא גם הרשב"א ז"ל הכי סבר:
ואעיקרא דדינא פרכא מה שרצה הרב לפרש דשאול ודוד הוו פליגי אי בשר מת גוי שרי בהנאה לא שמיע לי דמ"ש הש"ס דשאול סבר דלא חזי ולא מידי ודוד סבר דחזי לכלבי ושונרי הדברים כפשטן ואין מקום לומר דשאול סבר דהוא אסור דלשון לא חזי ולא מידי לא משמע כן גם מה שאמר דוד הע"ה דחזי לכלבי ושונרי נראין הדברים כפשטן וכפי דבריו הול"ל שרי או אסיר שאול סבר אסיר ודוד סבר שרי. ומה שדקדק הרב דאיך פליגי במציאות נחזי אנן אי חזו אי לא חזו ותו לא שייך לומר סבר או לא סבר רק שאול אמר לא חזו ומה סברא שייכא בזה. לק"מ דודאי גם שאול ידע דחזו לכלבי ושונרי אך סבר דלא מקרי הנאה ודוד סבר דמקרי הנאה והויא מקודשת:

ללמדך שכל המגדל יתום בתוך ביתו. בפתח עינים הרגשתי דהכא קאמר ללמדך דוקא ולא בלימודים דקמן ויישבתי ע"ש ואינו דקדוק דזה היה הלימוד הראשון ומשום הכי אמר ללמדך באורך וכל הלימודים דלקמן באו על זה וכמו שאמרו ר' חנינא אמר מהכא רבי יוחנן אמר מהכא וכן אינך כלהו קיימי על לימוד הראשון דרבי יהושע וכל אחד מהם אומר מהכא כלומר זה הלימוד אני לומדו מכאן והוא פשוט ומבואר בא"ר לח"י רוא"י והרב עיון יעקב ז"ל כתב שהם ה' דרשות נגד ה' דברים דהאב זוכה לבן והביא פירוש הראב"ד ז"ל (כצ"ל) והוא מהתוספתא והרבה יש להשיב אלא שאין משיבין על הדרש:

כל המלמד את בן חבירו תורה וכו'. כתב הרב עיון יעקב ז"ל דקדק לומר בן חבירו כלומר שאביו הוא ג"כ חבירו בחכמה שלומד ג"כ עם בנו כמו שלמד אביו ג"כ עם בניו וכו' אפ"ה כיון שלמד משה ג"כ עמהם מעלה עליו כאלו ילדם בכ"פ הדמיון כי אביו חכם קודם לכן כתיב אלה תולדות אהרן ומשה חשיב אהרן קודם משא"כ אם אביו אינו חכם א"כ רבו קודם ולא שייך לומר כאלו ילדו דהא עדיף מאביו ובזה מתורץ הא דלא קאמר שגם אהרן הוא תולדה דמשה שהרי משה למד עמו ועם כל ישראל אלא ודאי כמ"ש עכ"ל. ואני עני נ"ל דאמר רב הנח"ה שובר"ת דאה"נ דלענין קדימה אביו קודם אבל לענין כאלו ילדו הוא אפילו מלמד לבן ע"ה ותסגי לומר כאלו ילדו בכף הדמיון ואיברא שרבו מביאו לעה"ב ומשו"ה קדים משום דחשיב כאלו ילדו בעה"ז והביאו לעה"ב. אמנם הוי דוקא כאלו ילדו ואין זה תלוי בדין קדימה. תדע דאם אביו חכם והוא ואביו תלמידים מהרב ודאי אבידת אביו חכם ואבידת רבו של רבו קודמת שאביו ג"כ תלמידו. וא"כ לא הי"ל להקדים לאהרן וגם מה שנראה מדבריו בטעם שלא אמר דאהרן תולדת משה אינו מחוור. והעיקר דלענין כאלו ילדו אין חילוק. ונקט בני אהרן משום כבודו דאהרן ואשמועינן דבכל אופן הוי כאלו ילדו ואביו קודם לענין הלידה ורבו בכף הדמיון ודוק הטב:

אמר רבי יהודה שפדאו מצער גדול בנים לא עתה יבוש יעקב מאביו ולא עתה פניו יחוורו מאבי אביו. אפשר לומר במ"ש מז"ה חס"ל ז"ל דבימי אברהם הקב"ה בירר נשמות הקדושות באוצר בפ"ע וכו' ע"ש ואח"כ נתבררו הסיגים מאברהם ויצא ישמעאל ואכתי פשו ויצא עשו מיצחק ויעקב מטתו שלימה והשלים תקון אדה"ר וז"ש יעקב אשר פדה את אברהם מצער גדול בנים כמו שפירש רש"י ז"ל שהוטל עליו טורח השבטים דאע"ג דבימי אברהם היו הנשמות הקדושות באוצר בפני עצמו על יעקב הוטל טורח גידול השבטים שהם י"ב תיקוני השכינה והיה גמר תקון אדה"ר דאברהם תקן ע"ז ויצחק ש"ד ויעקב ג"ע והוא השלים התקון שאם ח"ו הוא לא היה משלים התקון היה יגיעם לריק ח"ו. לא עתה יבוש יעקב מאביו שמאביו יצא עשו ולא עתה פניו יחוורו מאבי אביו שיצא ממנו ישמעאל בראותו ילדיו וכו' כלם קדושים א"נ אפשר יעקב אשר פדה את אברהם שפדאו מצער גדול בנים ומזה שאני אומר שפדה את אברהם תבין דיעקב סבל צער גדול מאד שאני אומר שפדאו לאברהם והטעם פשוט כי מאה ושלשים שנה היה בצרה גדולה מפחד עשו ולבן תדיר מלבד כמה סכנות והלך בצערו"ת מדהרות דהרות בלי שום הרוחה וישוב. וזה בהיותו תדיר שנים רבות חשוב יותר מכל מה שעברו יצחק ואברהם וז"ש לא עתה יבוש יעקב מאביו דפשט צוארו ע"ג המזבח ולא עתה פניו יחוורו מאבי אביו שמסר עצמו לכבשן האש לומר שהם סבלו צרות לכפר עון אדה"ר והוא לא הי"ל ענינים כאלו. דשלו היה יותר דטרח ונצטער מאד על גדול בנים וז"ש בראותו ילדיו וכו' דנצטער מאד עליהם ובהיותן תדיר וזמן הרבה חשובים יותר מנסיונות אברהם ויצחק וקרוב לזה פירש הרב עיון יעקב ז"ל. א"נ שפדאו מצער גדול בנים כי גדל צערו מאד להולידם ולגדלם שלמים וכן רבים לא עתה יבוש מאביו שרמהו על הברכות שלקחם מעשו ולא עתה פניו יחוורו מאבי אביו אברהם שקבל התורה והוא נשא אחיות בראותו ילדיו שהם י"ב תקוני השכינה יקדישו את קדוש יעקב וכו'. א"נ לא עתה יבוש יעקב שנשתנה שמו ויבוש מאביו שלא נשתנה שמו ולא עתה פניו יחוורו שהקורא לאברהם אברם עובר בעשה ולא כן יעקב בראותו ילדיו וכו' ושם יעקב נשאר לו דמורה על התר רחל ולאה כי יוד יעקב רמז לרחל מ' ספירה עשירית עקב ללאה כמש"ה עקב ענוה ומחוברות יחד כמו שפירש רבינו האר"י ז"ל בפרשת עקב ענוה וכו' וזהו בראותו ילדיו ולהגיד שהם כשרים נשאר שם יעקב. א"נ שנקרא אל ומותר באחיות כמ"ש רז"ל וזהו בראותו ילדיו וכו' והם כשרים מפני שנקרא אל והותר באחיות וזהו מעלה גדולה ובמקום בושה ואחוורי אפא יגל יעקב ישמח ישראל:

אמר רבי יוחנן תקפו של יוסף ענותנותו של בעז וכו'. פירש רש"י ז"ל דהגם דנעשה כראשי לפתות כבש יצרו ואעפ"י שפנויה היתה ועמו במטה אבל יוסף אשת איש ואינה עמו במטה וכתב הרב עיון יעקב ז"ל ק"ק לפי מה דאמרינן דגדול המצוה ועושה לפי שיצרו תקפו יותר א"כ ביוסף היה יצרו תקפו יותר לפי שהיתה אשת איש משא"כ בפנויה וכה"ג קשה בגיטין דף נ"ז עכ"ל וזו התולדה שהוליד הרב שיותר מתגרה באיסור חמור יאמר האומר שאינו כן דכששניהם מצווים יותר נקל לפרוש מאיסור חמור מאיסור קל ועוד יש הפרש מאיסור שמזומן אצלו לאיסור שאינו מזומן אצלו אתו עמו. וכן בההיא דגיטין דף נ"ז שהיתה ארוסתו ובחדא מטה תדיר וכלהו מצווין ופירש משום כתובה ודאי שהוא כבישת היצר מאד מאד. ועוד י"ל דיוסף דמות דיוקנו של אביו ראה כמ"ש בסוטה דף ל"ו ושפיר קאמר תקפו של יוסף ענותנותו של בעז. הן אמת דהרב ז"ל דקדק לפי רש"י ז"ל דלא נקט הא דנראית דיוקנו. ובפתח עינים כתבתי בעניותי בסגנון אחר. ודרך צחות ורמז אפשר לרמוז בפסוק כי קרוב אליך הדבר מאד בפי"ך ובלבבך לעשותו בפי"ך ר"ת בועז פלטי יוסף כתובה שהוא ההיא דגיטין והרמז דכשהאדם נותן דעתו לשמור התורה ה' יגמור בעדו כמו שהציל לאלו ד'. וסימן אודיע אמונתך בפ"י בעז פלטי יוסף. וזה רמז בפ"י ישרים תתרומם ודוק:

יראת ה' זה פלטי בן ליש. דהיה בקדושין וכתובה ובהסכמת סנהדרין וזה יותר מההוא דגיטין שלא הי"ל כתובה אבל כאן הי"ל ודאי כתובה ועכ"ז לא נגע בה היא תתהלל ועיין בפתח עינים:

יראת ה' היא תתהלל זה דורו של חזקיה. ואפשר דנקט אשה יראת ה' במ"ש הרב עיר וקדיש מהר"א אזכרי ז"ל בספר חרדים דהת"ח יש לו ב' נשים אחת אשת נעורים זו התורה שמעת שהתחיל לדבר דברי תורה היא עמו ושומרתו ומצילתו כדכתיב בהתהלכך תנחה אותך וכו' והב' היא החומרית וכו' ע"ש ואפשר שבדור חזקיה הע"ה רמז אשה יראת ה' דשמו כל מעיינם באשה יראת ה' היא התורה העיקרית והאהובה והמועילה לו ועוזרתו תמיד:

יבא בעל מחשבות ויפרע וכו'. [עמ"ש לקמן במכילתין על דף ל"ז מהש"ס ע"ש] הרב עיון יעקב הביא דברי התוס' פ"ק דשבת שהקשה דמלאכים יודעים המחשבות ואיך אין יודעים לשון ארמי ומהקושיא עשה הכרח וכתב דמה"ש שאין יודעים ארמי אינם יודעים מחשבות אך גבריאל שיודע ארמי יודע מחשבות ולזה קאמר יבא בעל מחשבות על גבריאל עש"ב. ועמו הסליחה דאעיקרא דברי התוס' תמוהים דמהכתוב נראה דמה"ש אינם יודעים המחשבות. ואם כונת הרב דכיון דהתוס' פשיטא להו ודאי יש להם איזה סמך במדרש רז"ל. א"כ איך יאמר ויכריע נגד מאי דפשיטא לתוס' שכל המלאכים יודעים וכתב דגבריאל לבד יודע. ולדידן כל שלא ידענו מהיכא פשיטא לתוס' הכי. נקטינן כמשמעות הכתובים שהקב"ה לבד בוחן לבות ואפילו גבריאל אינו יודע. ושלמה הע"ה אמר כי אתה לבדך ידעת את לבב כל בני האדם. ובקונטרס שמחת הרגל לרות דף י"ט כתבתי בזה והבאתי דברי הזהר פרשת וירא דלא ידעי מלאכי אלא מה דאתמסר להו למנדע וכתבתי דאין ראיה מזה דאימור דהיינו דוקא כשיורדים בעה"ז ואחר זמן ראיתי בספר זרע ברך על ברכות דף ד' ע"ג דשוי פלוגתא בין הזהר והתוס' עש"ב ואין ראיה מהזהר כמ"ש:

באותה שעה אמרו מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו. כתב הרב עיון יעקב וז"ל הא דגזרו כן במלכי ישראל דוקא ולא במב"ד ואי משום שמעשה היה במלכי ישראל א"כ לא ה"ל לגזור אלא במלכי חשמונאי ונ"ל לפמ"ש התוס' דאיך אמרו עמוד וכו' הא ת"ח א"צ לעמוד ותירצו התוס' שאני הת"ח דתורה דיליה ויכול למחול משא"כ המלך וא"כ במב"ד שהמלכות שלו כדכתיב לא יסור שבט מיהודה והמלכות לו ולזרעו עד עולם יכול למחול על כבודו כמו הת"ח א"כ שוה בזה לת"ח וליכא חשש זה שנעשה בינאי המלך כי עשה דכבוד מב"ד כמו עשה דכבוד תורה עכ"ל ואין דבריו מחוורין דודאי גם מלכי ב"ד אין כבודם מחול וזה פשוט. ומיהו לעיקר תירוצו לא היה צריך לזה שהרי התוס' כשהקשו מת"ח דא"צ לעמוד תירצו דעשה דכבוד תורה עדיף מכבוד מלך. ומשום דקשה על זה כמו שהקדימו בקושיתם דהא כבוד מלך עדיף דאינו יכול למחול וחכם מוחל ע"ז כתבו דהא דרב מוחל משום דתורה דיליה וא"כ יש מקום לומר דכבוד מלכי ב"ד חמיר דהמלכות להם לעולם ושוה לעשה דכבוד תורה ואינם צריכים לעמוד אף דגם מב"ד אין כבודם מחול. ולעיקר הקושיא הפשוט הוא דמשום דכתיב ב"ד דינו לבקר משפט לא רצו לגזור על מלכי ב"ד. והרב מהר"ש אלגאזי בספר רצוף אהבה ובספר גופי הלכות כתב דהא דמלכי ישראל אינם דנים ונדונים מדברי קבלה הוא דכתיב בית דוד דינו לבקר משפט בית דוד ולא מלכי ישראל אלא דברישא הוו סברי דקרא דבית דוד דינו לא מעיט מלכי ישראל. ובראותם עובדא דינאי ראו מעשה ונזכרו קרא דכתיב בית דוד דינו והבינו דהוי למעוטי מלכי ישראל ועיין מ"ש בעניותנו בפרטים אלו ובמאי דקאמר לא מעיד ולא מעידין אותו בקונטרס הקטן שער יוסף דף פ' ובהגהותי להרמב"ם פ"ג דמלכים בס"ד:

ודוד סבר חזי לכלבי ושונרי. אין ראיה מהכא דמת גוי שרי בהנאה וכמ"ש הרב משנה למלך בסוף הלכות אבל דדילמא קודם שמתו עשה פעולתו ודלא כבן הרב צמח צדק סימן י"ג דמייתי ראיה מהכא וע"ש במש"ל שצדד לפי תרגום יונתן ע"ש וגם הרב בית דוד י"ד סימן ק"ע כתב ששמע ראיה זו ודחאה. גם בתשובת שאלת יעבץ ח"א סימן מ"א דחה ראיה זו בכמה דחיות. ובעיקר הדין דמת גוי אי שרי בהנאה נעלם ממנו מהרב יעב"ץ הירושלמי בשבת ודברי הרקח סימן תס"ד ושאר גדולים שהזכרתי בברכי יוסף י"ד סימן שמ"ט ובקונטרס שמחת הרגל רות דף נ"ה ע"ב. ומ"ש הרב עיון יעקב כאן ע"פ מ"ש בתשובתו ח"א סימן פ"ט כבר כתבתי בעניותי במקומות הנזכרים על דבריו בתשובה הנזכר ומשם באר"ה שוב נזכרתי דהך ראיה משמעתין הביאה הרב ברכת הזבח זבחים על דף ע"א וע"ש מה שצדד ועיין בספר תפארת למשה בי"ד סימן שמ"ט שוב ראיתי להרב מהרח"א בישרש יעקב הכא שפירש דבמחלקת הרמב"ם והרשב"א אי מת גוי אסיר הוו פליגי דוד ושאול וכו' עש"ב והאי הרמב"ם דקאמר אי הוא הרמב"ם וכיוין עמ"ש פ"ה דערכין אין ראיה כמ"ש הרב מש"ל וכמ"ש בעניותינו בברכי יוסף ואם כיוין להרמב"ן לפי מ"ש הרב מש"ל הרמב"ן הוא מסתפק ואולי היו בידו חידושי הרמב"ן דבסוף מייתי הירושלמי ומשמע ליד. דהכי מסיק והיינו מ"ש בשמו הה"מ שהביא הרב מש"ל הגם דיש לדחות:

ללמדך שכל המגדל יתום בתוך ביתו מעה"כ כאלו ילדו. פירש מורינו הרב מהר"י הכהן זלה"ה בשום לב כי מאומרו מעה"כ מוכח דזה בחסדו יתברך דאלו משורת הדין לא היה הדין נותן כן והיינו דקי"ל שטף נהר זיתיו ונתנם בשדה אחר זה אומר זתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו והאי מילתא דמגדל יתום מעין דוגמא כי אביו ילד וזה גידל והאב יאמר אני המוליד וזה יאמר אני המגדל ותצא דינא בחלקות ישית למו מחצית שכר לכל אחד האמנם ה' ברחמיו מעלה על המגדל כאלו ילדו מלבד אשר גדלו ודאי וכל השכר שלו בשגם אין הקב"ה מקפח שכר אביו עכ"ד:
ולא תעזוב נפשי להרגיש דבלימוד זה קאמר ללמדך שכל המגדל ובלימודים הבאים דמייתו מנעמי ובתיה ויוסף לא קאמר בשום חד ללמדך ואפשר דלהכי נקיט בהא ללמדך שהוא הלימוד העיקרי וזה בנה אב שגם אינך לימודים דכוותיה דאלו משארא יש לדחות דאי מיוסף נימא דלא הוי כאלו ילדו ממש רק הילד הזה נקרא על שם אביו ושמו דהכי כתיב בני יעקב ויוסף ואימור דנקראו על שם שניהם. ואי מבתיה שאני התם דמלבד כי גדלה שעשועי משה רבינו ע"ה הצילתו מהמות שהיה מעותד לטובעו בנהר ועל כן נקרא על שמה ואין ראיה למגדל יתום בעלמא. ואי מנעמי שאני התם דאמור רבנן חכמי האמת כי נפש מחלון מגלגל"ו תנן בעובד ושפיר אמר יולד בן לנעמי. אמנם מהאי קרא בני מיכל אשר ילדה הוא לימוד עצמיי דמעה"כ כאלו ילדו ומזה למדנו דאינך קראי לזה כיונו והנך דחויי ליתנהו ועל כן אמר ללמדך וכו' בלימוד זה:

אמר ר' יוחנן וכו' שפלטו אל מן העבירה. מ"ש הרב מופת הדור מהרח"א במקראי קדש דף ס"ה ובישרש יעקב מ"ב דף קל"ז כתיבנא בעניותין על דבריו ז"ל בספרי הקטן ברכי יוסף א"ה סימן ז' אות ח' וסימן טו"ב אות ך' ע"ש באורך. ועתה נזדמן לידי ספר ריח שדה וראיתי בדרושים דף י"ב שהביא תשובת הרשב"א סימן אלף קפ"ט שכתב בנדונו וז"ל וא"ת אנוסה היתה וכו' וא"ת מיכל איך הותרה לדוד אחר שנשאת לפלטי וכו' התם אנוסה גמורה היתה או שאנסה שאול והשיאה לפלטי והיא על כרחה נבעלה א"נ התם טעות גמור של הוראה היא וכו' וכתב עליו בספר הנזכר וז"ל ונראה מדבריו שנבעלה מיכל לפלטי כר' יוסי דאמר דקדושי מיכל לפלטי בעבירה ולא כר' יוחנן דאמר שפלטו מהעבירה אבל ראיתי למהרש"א כתב וקדושי עבירה דקאמר גבי מיכל לאו דוקא דמה עבירה שייך בקדושין כיון שלא נשאה וכו' משמע שרוצה להשוות יחד ר' יוסי דקאמר בעבירה עם ר' יוחנן אבל ודאי הלשון אינו מורה כן וכו' אלא דכפ"ז קשה למה ליה להרשב"א להקשות ממיכל וכו' אחר מ"ש על נ"ד ומשום דלא דייקא ואינסיבא לא אמרינן אנוסה שהרי לפי סברת הרשב"א קדושי דוד קידושין גמורים ואין בקידושיה ספק והו"ל להקשות וכו' דא"א שזנתה אסורה לבעלה וא"כ איך מיכל הותרה לדוד ולא יקשה בדרך זה על נ"ד דבמיכל לא שייך דהוה לה למידק דאין כאן ספק ועל מה משיב שזו אינה דומה פשיטא ואם נאמר דכפי ריב"ק דקדושי טעות הי"ל במיכל דאפשר לומר דעתיה אמלוה א"כ לא הול"ל והיא ע"כ נבעלה אלא הול"ל דהיא אנוסה ולזה הותרה אחר שנתקדשה ולא היל"ל איך הותרה אחר שנשאת דאם נשאת תצא מזה ומזה וכו' ולריב"ק לא קשה איך הותרה לדוד דאיהו סבר שפלטו אל מהעבירה אמנם להרשב"א קשה וצ"ע עכ"ל ועמו הסליחה דודאי ליכא פלוגתא בהא דפלטי לא קרב אליה וכ"ע מודו בהכי ופלוגתא דריב"ק ור' יוסי היינו דלר' יוסי דוד הע"ה היו לו קדושין במירב כהלכת גוברין יהודאין ובעבירה עשה שאול שנתנה לעדריאל והכל היה בעבירה וגם קדושי מיכל היו בעבירה כלומר דשאול לא הי"ל טענה לפום דינא לתתה לפלטי וכמ"ש רש"י לר' יוסי דהא קי"ל דדעתיה אפרוטה. אבל ודאי מודה דפלטי לא נגע בה ואינו חולק על זה כלל ומ"ש מה קדושי מיכל לפלטי בעבירה הכונה דעבירה עשה שאול לתתה לפלטי כלומר דלא היה מחלקת בדין אלא בעבירה וכן קדושי מירב אבל ריב"ק סבר דלא עשה עבירה שאול דמירב לא היה נדנוד בדבר דהלכה רווחת המקדש במלוה אינה מקודשת וגם אדונינו דהע"ה אזיל ומודה אשר במאמרו מיכל אשתי ולא מירב ונשאת לעדריאל כדין. וגם מיכל לא עשה בעבירה דשאול ובית דינו סברי דדעתיה אמלוה או דערלות לא חזו מידי ואע"ג דטעו בדין מ"מ הוי שגגת הוראה ולא בעבירה והיינו פלוגתייהו דריב"ק ור' יוסי וגם הרשב"א מודה בזה. אלא דכונת הרשב"א דמשום דהא דלא נגע בה פלטי אינו נודע דכל שהיה עמה בסתר כמה זמן מי מפיס שלא נהג בה מנהג אישות לכן צריך לדון בה כאלו נבעלה ח"ו. ומשום דמסברא ידעינן דאנוסה היתה ונאמר דמשו"ה החזירה דוד משו"ה קשיא ליה להרשב"א על מאי דקאמר בנדונו דאע"ג דאנוסה נראית לא שריא מטעם אונס דהו"ל למידק אהא קשיא ליה ממה שהחזיר דוד הע"ה למיכל כלומר דודאי אם זנתה אסורה לבעלה ובהא אין מקום להקשות ולתרץ ומוכרח דהטעם משום אונס ועל זה קשיא ממ"ש בנדונו ופריק שפיר דלא דמו האונסין ותירץ ב' תירוצים אחד לדעת ר' יוסי ואחד לדעת ריב"ק ובין כך ובין כך אנוסה גמורה היתה וזהו דכתב הרשב"א אינה דומה לזו דהתם אנוסה גמורה והדר מפרש או שאנסה שאול והשיאה לפלטי ועל כרחה נבעלה כלומר לדעת ר' יוסי דלא פליגי בדין רק בעבירה נתנה לפלטי וכשאנו דנים להחזירה לדוד הע"ה ליכא למימר שפלטו אל מעבירה דקמי שמיא גליא ולא מהני מאי דאמרי מיכל ופלטי דלא מהמני וצריכים אנו לבקש התר אף אם נבעלה ולדעת ר' יוסי אמרינן שאנסה שאול וכו'. או טעות גמור של הוראה לדעת ריב"ק דפליגי בדין ושאול היה מורה דאינם קדושין והסנהדרין הסכימו עמו וזו שגגת הוראה זהו כונת הש"ס והרשב"א ולא נאריך בפטפוטי דברים לדקדק בדברי ספר ריח שדה הנזכר רק לברר האמת כתבנו בעניותנו לתרוצי סוגיא והרשב"א והם דברים פשוטים בב"ר פרשה ל"ב ופרשה ל"ה אמרו דדואג התיר אשתו של דוד שהוא מורד במלכות ודינו כמת ע"ש:
ועוד נעלם מספר הנזכר תשובת הרשב"א סימן יו"ד שכתב וז"ל אולי נתקשה בעיניך וכו' ואחר שהיא נשאת לדוד האיך נתנה לפלטיאל וכו' ואם נשאת לפלטיאל בעבירה איך הותרה לחזור לדוד והלא אסורה לו דכתיב לא יוכל בעלה הראשון וכו' ואסורה בין לבעל בין לבועל וכו' כבר ידעת שאמרו בסנהדרין וכו' וזו כדעת ריב"ק וכו' ומ"מ לדעת ר' יוסי וכו' ומ"מ בין כדברי זה בין כדברי זה הדבר קשה איך דוד היה מחזירה שהרי נבעלה לאחר ונאסרה לו וכו' ולפיכך אם היתה מיכל סבורה שנשאת אצל פלטי בהתר מהמת שקדושי דוד אינן קדושין וכמו שהיה שאול סבור אף היא אנוסה היתה ולפיכך מותרת לחזור לו. ועוד ששאול היה מכריחה בכך והרי היא אנוסה גמורה וכו' ועוד אפשר לומר שלא בא עליה פלטי ן' ליש וכמ"ש חכמים וכו' וא"ת אם מחמת טענה זו מנין היה יודע שזה סרחת ערסותיהן היתה יש לנו לומר כי נביאים היו לנו בימי דוד ועפ"י נביא עשה ואף עפ"י שלא הוזכר זה בכתוב. ומ"מ אין צורך לכך וכמו שאמרתי אלא לדעת ר' יוסי שאמר שם שנשואיה אצל פלטי בעבירה היה נח לי יותר לומר כן שאם תאמר שדוד היה יודע שמיכל אשתו (כצ"ל)*?) כמו שמעיד הכתוב שלא תבעל לאחר מרצון זה אינו מסור אלא ללב ובמקום ערוה החמורה היאך היה דוד בוטח באומד לבבו ועושה מעשה לולי שהיה ע"פ נביא עכ"ל הראת לדעת שהרשב"א ברישא צידד דמאי דק"ל לשואל היינו דאסורה לבועל ולבעל כמ"ש בספר הנזכר שהי"ל להקשות ומסיק דלדעת ר' יוסי היה ע"פ נביא שלא נגע בה פלטיאל. וכונת הרשב"א מבוארת שהוא כתב כמ"ש בסימן אלף תקפ"ט דהיתה אנוסה עפ"י הוראת שאול וזה לדעת ריב"ק או שהיתה אנוסה משאול וקרקע עולם היא וזה לדעת ר' יוסי ומשום דזה לדעת ר' יוסי יש להשיב דמי מפיס לכך כתב דנח לומר דע"פ נביא ידע שלא נבעלה זהו יושר כונת הרשב"א ודלא כספר הנזכר שכתב דלר' יוסי נבעלה ודאי. והגם שיש לדחות בכונת דברי הרשב"א כאשר יראה המעיין מ"מ כל ישר הולך יראה דמ"ש שפלטי לא בא כמאמרם ז"ל וידע עפ"י נביא לכ"ע אמרה:
ומה שהקשה עוד בספר הנזכר דלר' יוסי דקדושי מירב בעבירה מאי עבירה שייך וכו' לק"מ דיסבור דקדשה קדושין גמורים בכסף וכיוצא וכן ראיתי שכתב בספר רגל ישרה בשם מ"כ. ומה שהקשה עוד בספר ריח שדה דף י"א ע"ד עמ"ש מהרה"א דשאול סבר דדוד חושבו לטועה וכו' לק"מ וכבר גם הוא הרגיש וסיים ודוחק לומר וכו' וזהו האמת בכונת דברי הרב מהרח"א כאשר יראה הרואה ואין להאריך והרב תורת חיים נדחק בזה הרבה ע"ש:

תוקפו של יוסף ענותנותו של בועז וכו' אמר רב שנעשה בשרו וכו'. פירש"י ואעפ"כ כבש יצרו ואע"פ שפנויה היתה ועמו במטה אבל יוסף אשת איש היתה ואינה עמו במטה. הקשה הרב עיון יעקב דלפי מ"ש גדול המצוה ועושה לפי שיצרו תוקפו יותר א"כ ביוסף היה יצרו תוקפו יותר לפי שהיתה אשת איש משא"כ בפנויה וכה"ג קשה בגיטין דף נ"ז עכ"ל ויש לומר דנהי דמצווה היצר מתגרה בו אמנם איש צדיק גם שהגירוי הרבה אם האיסור חמור נקל לו לינצל כי ירא מאד מפשע רב אבל אם הוא איסור קל מצד אחד קרוב לחטוא וצריך להתגבר הרבה וק"ל:

(יט ב) מיכל אחר מיתת מירב נשאה.—לפי פשטות הכתובים נראה שדוד נשא את מיכל בחיי מירב בקרוב אחרי נשואי מירב לעדריאל, וגם כי כל שני מלוכת שאול אינן אלא ג' שנים, וכפי דעת ר' יוסי ילדה מיכל לעדריאל חמשה בנים.