סנהדרין כ ע"ב

דף כ - ב

אמר רבי ירמיה אמר רבי יוחנן: דרגש  סירוגו מתוכו, יש נקבים במסגרת העץ [ארוכות המיטה], ותוחבים את רצועות העור בתוך הנקבים, ומותחים את העור ועונבים לצד החיצון, ואין מרכיבין את העור על גבי העץ. מטה - סירוגה מעל גבה, מיטותיהם היו עשויות ממסגרת עץ [מלבן], שהן שתי ארוכות לאורך המיטה, ושתי קצרות לרוחב, והיו מסרגין חבלים מארוכה לארוכה מצד זה לצד זה, והחבלים סובבו את העץ, וכיסו את העץ, ועל החבלים [או על בגד, מזרן, שעל החבלים] היו ישנים.

והגמרא מביאה משנה, להוכיח שהחבלים לא סבבו את העץ, וקשה על רבי יוחנן.

"פשוטי כלי עץ" הם כלי עץ שטוחים, שאין להם בית קיבול, ולכן הם אינם מקבלים טומאה. אבל אם הם עשויין להשתמש בהם כך, הרי הם מקבלין טומאה בגמר מלאכתן, או משעת מחשבתו של האדם להשתמש בהם כך. ובמשנה המובאת בגמרא, מבואר מה נקרא גמר מלאכה בעצי מסגרת המיטה, שהם "פשוטי כלי עץ".

מיתיבי ממה ששנינו במשנה: כלי עץ, מאימתי מקבלין טומאה? המיטה והעריסה של תינוקת - משישופם, שישפשף אותם בעור הדג להחליקם ליפותם.

ואי מטה היא מסורגת מעל גבה, והחבלים מכסים את העץ, למה לי שיפת עור הדג, הלא אין העץ ניכר ואין צריך ליפותו?!

וחוזרת בה הגמרא ממה שאמר רבי יוחנן שמטה סירוגה מעל גבה.

אלא, הא והא, בין דרגש ובין מטה, סירוגן מתוכו, וההבדל ביניהם הוא, מטה אעולי ואפוקי, מכניס ומוציא החבלים בבזיוני, בנקבים שבתוך העץ מעבר לעבר, וכך סורג את חבליה, ואילו דרגש - אעולי ואפוקי באבקתא, לולאות הקשורות בעץ, ובלולאות אלו מכניסין רצועות היוצאים מן העור, כמו שאמר רבן שמעון בן גמליאל, שמתיר קרביטיו.

אמר רבי יעקב אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כמו רבן שמעון בן גמליאל. שמתיר קרביטיו.

הגמרא מוסיפה עוד הלכה בהלכות כפיית המיטה.

אמר רבי יעקב בר אמי: מטה שאינו יכול לכופה [להופכה] מפני שנקליטיה יוצאין, שבשתי צידי המיטה - לראשה בולט עץ, וכן למרגלותיה, ומחוברין ביניהם בעץ שלישי, ועליו פורסין כילה, לצניעות או להגן מפני זבובים, זוקפה מרימה על צידה לצד הראש או לצד הרגלים, ודיו ומספיק בכך.

כלומר: אף שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל בדרגש, מודה הוא לתנא קמא, שאם אי אפשר לא להתיר ולא לכפות, דיו בזקיפה.

ויישן לו במיטה אחרת.

מתניתין:

המשנה ממשיכה לבאר את דיני המלך ואת זכיות המלך.

ומוציא ^[8] את העם למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד.

ופורץ ^[9] גדרות של אחרים לעשות לו [ולאוכלוסין שלו ^[10]] דרך קצרה, כדי להגיע מביתו לשדהו ולכרמו, ואין ממחה בידו. דרך המלך - אין לו שיעור. ^[11]

וכשיוצאין למלחמה, כל העם בוזזין משלל האויב ונותנין לו, והוא המלך נוטל חלק בראש, נוטל מחצית מהשלל, ובורר לו לחלקו את החלק היפה.

גמרא:

מקשה הגמרא: הרי תנינא חדא זימנא דין זה כבר נשנה במשנתנו [ב א]: אין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.

ומתרצת הגמרא: שם נשנה דין זה בתוך כל הדברים הצריכים בית דין של שבעים ואחד, ואילו כאן, איידי כיון דתנא כל מילי דמלך, זכיותיו ודיניו, לכן תנא נמי שהמלך מוציא למלחמת הרשות רק על פי הסנהדרין של שבעים ואחד.

כתוב בספר שמואל א (פרק ח) שבני ישראל ביקשו משמואל שימליך עליהם מלך, ושמואל פירט להם את כל זכיות המלך:

"וזה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם: את בניכם יקח, ושם לו במרכבתו ובפרשיו, ורצו לפני מרכבתו. ולשום לו שרי אלפים ושרי חמישים. ולחרוש חרישו, ולקצור קצירו, ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו. ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאופות, ואת שדותיכם ואת כרמיהם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו, וזרעיכם וכרמיכם יעשור ונתן לסריסיו ולעבדיו, ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם הטובים ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו, צאנכם יעשור, ואתם תהיו לו לעבדים".

נחלקו אמוראים ותנאים בדבר זה. יש סוברים שהם "זכיות המלך", ויש סוברים שאין למלך כל כך הרבה זכיות, אלא ששמואל הנביא אמר כן "כדי שתהא אימת המלך על העם".

[ולפי גירסא אחת: ^[12] "כדי ליראם ולבהלם", כלומר, כדי שיתחרטו על בקשתם להעמיד עליהם מלך, כמו שאמר שמואל הנביא (שם): "וזעקתם ביום ההוא מלפני מלככם אשר בחרתם לכם, ולא יענה ה' אתכם ביום ההוא"].

אמר רב יהודה אמר שמואל: כל האמור בפרשת מלך - מלך מותר בו, והם "זכויותיו".

רב אמר: לא נאמרה פרשה זו כדי להתיר למלך כל הדברים האלו, אלא, שמואל הנביא אמר להם כך רק כדי לאיים עליהם, שיקבלו עליהם אימת המלכות, כמו שנאמר "שום תשים עליך מלך" ודרשינן, שתהא אימתו עליך.

מחלוקת אמוראים זו, היא כמו מחלוקת תנאי.

וכמו ששנינו בברייתא: רבי יוסי אומר, כל האמור בפרשת מלך - מלך מותר בו. רבי יהודה אומר, לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם, שנאמר "שום תשים עליך מלך" - שתהא אימתו עליך.

וכיון שהביאה הגמרא את דברי רבי יהודה, לגבי זכויות המלך, היא ממשיכה ומביאה ראיה שרבי יהודה סובר שמצוה להעמיד מלך ^[13]. [והברייתא תבואר בהמשך].

וכן היה רבי יהודה אומר: שלש מצוות נצטוו ישראל שיקיימו אותן בכניסתן לארץ ישראל. האחת, להעמיד להם מלך ^[14]. והשניה, להכרית זרעו של עמלך. והשלישית, לבנות להם בית הבחירה אשר יבחר ה' לשכן שמו שם ^[15].

רבי נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו משום מצוה, אלא כנגד תרעומתן ^[16]. שנאמר "ואמרת אשימה עלי מלך".

והיינו, רבי נהוראי סובר שאין מצוה להעמיד מלך, ומה שאמרה התורה (דברים יז) "כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך וירשתה וישבת בה, ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי. שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו", [והתורה כותבת שם דיני המלך], הוא רק מפני שגלוי וידוע לפני הקב"ה שסופם לבקש מלך, ויבואו בתרעומת על הנביא לבקש, לכן כתבה התורה, שאם יבקשו - צריך להיות המלך "אשר יבחר ה' אלהיך בו", ושאר דיני המלך.

כתוב בספר שמואל (שם): "ויתקבצו כל זקני ישראל ויבאו אל שמואל המצפתה, ויאמרו אליו: הנה אתה זקנת, ובניך לא הלכו בדרכיך, עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים". וכתוב שם, שהיה הדבר רע בעיני שמואל, והתפלל אל ה', ויאמר לו ה': לא אותך מאסו!", "ועתה שמע בקולם, אך כי העד תעיד בהם, והגדת להם משפט המלך".

ואמר להם שמואל משפט המלך כנ"ל, "וימאנו העם לשמוע בקול שמואל, ויאמרו: לא! כי אם מלך יהיה עלינו, והיינו גם אנחנו ככל הגוים, ושפטנו מלכנו, ויצא לפנינו, ונלחם את מלחמותינו" [ולא בטחו בקדוש ברוך הוא - יד הרמ"ה].

ומשמע, שהזקנים ביקשו מלך לשפוט ולרדות במסרבי המשפט, והעם ביקשו מלך לצאת למלחמות.

[תניא:] רבי אליעזר [ברבי יוסי] אומר: זקנים שבדור, כהוגן שאלו, ביקשו, שנאמר "תנה לנו מלך לשפטינו". אבל עמי הארץ שבהן - קלקלו. שנאמר "והיינו גם אנחנו ככל הגוים, ושפטנו מלכנו, ויצא לפנינו".

שלש מצוות נאמרו בתורה, שמצוה לקיימן רק לאחר הכניסה לארץ ישראל. ואלו הן:

א. להעמיד מלך [לדעת הסובר שהוא מצוה], שאמרה תורה (דברים יז): "כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך, וירשתה, וישבת בה. ואמרת אשימה עלי מלך".

ב. להכרית זרעו של עמלק, שאמרה התורה (שם כ"ה): "והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויבך מסביב, בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק".

ג. בנית בית המקדש, ושאמרה התורה (שם י"ב): "ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה' אלהיכם מנחיל אתכם והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח, והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם, שמה תביאו עולותיכם וזבחיכם".

תניא [אידך] שנינו בברייתא [אחרת]: רבי יוסי [יהודה] אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה.

וממשיכה הברייתא הזאת ואומרת: ואיני יודע איזה מהן תחילה.

כשהוא אומר במלחמת עמלק "כי יד על כס יה, מלחמה לה' בעמלק", מהקדמת ה"כס", הוי אומר, להעמיד להם מלך - נצטוו תחי לה.

וראיה לדבר, כי אין "כסא", אלא מלך. שנאמר "וישב שלמה על כסא ה' למלך". הרי ש"כסא ה' " ^[17] וכן "כס יה", הוא כסא המלוכה. וכך אמר הכתוב: כי יד על כס יה, לאחר שישב המלך על כסא המלוכה של עם ישראל, אז תהיה מלחמה לה' בעמלק.

ועדיין איני יודע, אם לבנות להם בית הבחירה תחלה, או להכרית זרעו של עמלק תחלה. כשהוא אומר בפרשת בנין בית הבחירה "והניח לכם מכל אויביכם, וגו', והיה המקום אשר יבחר ה', וגו'", הוי אומר: להכרית זרעו של עמלק - תחילה.

וממשיכה הברייתא: וכן בדוד הוא אומר "ויהי כי ישב המלך דוד בביתו, וה' הניח לו מסביב", ואחר כך כתיב "ויאמר המלך אל נתן הנביא: ראה נא! אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה". והיינו, שביקש דוד רשות לבנות בית הבחירה, אחרי שהיה לו מנוחה מאויביו, ואמר לו הנביא כי בנו שלמה יבנהו.

ואגב שהביאה הגמרא את הפסוק "וישב שלמה על כסא ה' ", מביאה הגמרא גם את דרשת ריש לקיש לגבי שלמה.

אמר ריש לקיש: בתחילה ^[18] של מלכות שלמה - מלך שלמה על העליונים השדים ^[19] [בגמרא מגילה ועל התחתונים]. והראיה שמלך על העליונים: שנאמר "וישב שלמה על כסא ה'".

ולבסוף ואחר כך מלך רק על התחתונים על כל העולם כולו. שנאמר "כי הוא רודה בכל עבר הנהר, מתפסח ועד עזה".

ואיך משמע מפסוק זה שמלך על כל העולם כולו.

חולקים בכך רב ושמואל. חד אחד משניהם אמר: תפסח היא בסוף העולם בקצה אחד, ועזה היא בסוף העולם בקצה השני. וחד אמר: תפסח ועזה - בהדי הדדי הוו יתבי קרובים זו לזו. וכשם שמלך על תפסח ועל עזה, כך מלך על כל העולם כולו, ופירוש הפסוק הוא: כי הוא רודה בכל עבר הנהר כמו שרודה מתפסח עד עזה.

ולבסוף ואחר כך, לא מלך על כל העולם, אלא על ישראל, שנאמר "אני קהלת [כינוי לשלמה] הייתי מלך על ישראל, וגו'".

ולבסוף ואחר כך, לא מלך על כל ישראל, אלא על ירושלים. ^[20] שנאמר "דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים".

ולבסוף ואחר כך, לא מלך אפילו על ירושלים, אלא על מטתו, שנאמר "הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה".

ולבסוף ואחר כך, לא מלך אפילו על מטתו, אלא על מקלו. ^[21] שנאמר "הגדלתי מעשי בניתי לי בתים וגו' וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם, לא מנעתי את לבי מכל שמחה וגו' וזה היה חלקי מכל עמלי".

"זה חלקי", הוא המקל אשר נשאר בידו, לפי שהשליכו אשמדאי, ראש השדים, מכסאו.

רב ושמואל חולקים בדבר זה. חד אחד משניהם אמר כריש לקיש, ש"זה חלקי" הוא מקלו. וחד אמר: גונדו טליתו [או כלי חרש ששותין בו מים].

שואלת הגמרא: האם הדר, חזר שלמה בסוף ימיו למלכותו, או לא הדר? ^[22]

גם בזה חולקים רב ושמואל. חד אחד משניהם אמר: הדר, וחד אמר: לא הדר. מאן דאמר לא הדר, כך היה סדר מלכותו: מלך, והדיוט. בתחילה היה מלך, ולבסוף הדיוט. ומאן דאמר הדר, הסדר הוא כך: מלך, והדיוט, ומלך.

שנינו במשנתנו: פורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו, דרך המלך אין לו שיעור. וכל העם בוזזין ונותנין לו והוא נוטל חלק בראש.

הגמרא מבארת איך חולקים שלל האויב, ומנין נלמד דבר זה.

תנו רבנן: אוצרות מלכים שנלקחו שלל - הם כולם למלך. ושאר ביזה שבוזזין, מחצה למלך ומחצה לעם.

אמר ליה אביי לרב דימי, ואמרי לה ויש בני ישיבה שמסרו שאמר כן אביי לרב אחא: בשלמא אוצרות מלכים הן למלך, מפני שאורחא דמילתא, כך היא הדרך הנאותה, שאוצרות מלוכה שייכים למלך. אלא, שאר ביזה שבוזזין - שהיא מחצה למלך ומחצה לעם, מנלן, מנין נלמד דבר זה?

אמר לו רב דימי: מהא דכתיב בספר דברי הימים (א כט) בשלמה המלך:

אמר ריב"ל הלכה כרשב"ג דאמר מטה שנקליטה יוצאין זוקפה ודיו מטה המיוחדת לכלים אין צריכין לכפותה:

ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו שדרך המלך אין לו שיעור. אמר שמואל כל האמו' בפרשת המלך המלך מותר בו ר' יוחנן אמר לא נאמרה פרשה זו משפט המלך ליקח את בני ישראל ולשומם לו במרכבתו ובפרשיו ולחרוש חרישו ולקצור קצירו ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו. ובנות ישראל יקח להיות לו רקחות טבחות ואופות ושדות בני ישראל וכרמיהם וזיתיהם הטובים יקח ונתן לעבדיו וזרעיהם יעשר וצאנם ינתן לסריסיו ולעבדיו ובהמתם ובחוריהם הטובים וחמוריהם יקח ועשה למלאכתו ולבני ישראל אמרו ואתם תהיו לו לעבדים וזעקתם ביום ההוא מלפני מלככם אשר בחרתם לכם ולא יענה ה' אתכם ביום ההוא. אמר (לו) ר' יוחנן לא פירש להם אילו כולם שהתירם לו הקב"ה אלא לייראם ולבהלם בלבד. תניא אמר ר' יהודה ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ להעמיד להם מלך ולבנות בית הבחירה ולהכרית זרע עמלק ואוקימנא להעמיד להם מלך ואחריו להכרית זרע עמלק ואחריהן בנין בית הבחירה א"כ למה נענש מפני שקדמה על ידן. זקנים כהוגן שאלו שנאמר ועתה שימה לנו מלך לשפטנו ועמי הארץ הן שקלקלו ואמרו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו:

ענין שלמה שנאמר עליו שמלך על העליונים שנאמר וישב שלמה על כסא ה' למלך ובסוף על התחתונים כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם וחד אמר תפסח ועזה בהדי הדדי כו'. פי' קורו קערה שאוכל בה:

ירושלמי היה אומר זה היה חלקי מכל עמלי:

והעם בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל חלק בראש:

ת"ר אוצרות מלכים למלך ושאר ביזה מחצה לעם ומחצה למלך:

כבר ידעת שאין הכלים מקבלין טומאה עד שתגמר מלאכתן כל אחד לפי ענינו ומאימתי כלי עץ מקבלין טומאה המטה ועריסת התנוק משישופם בעור הדג להחליק ארכובותיהן ליפותן ואם גמר בדעתו שלא לשוף מקבלין טומאה בזולת אותה שיפה ודבר זה במטה שאין סירוגה מגביה אלא בנקבים היוצאים בגוף הארכובה משטח העליון לשטח התחתון שהחבלים נכנסים לתוכם ולא דרך טבעות כדרגש אבל כל שסירוגה מגבה אין צריכין לייפוי והחלקה ומטמא בזולת השיפה:

המשנה הרביעית והכוונה בה ככוונת מה שלפניה ואמר שהמלך מוציא למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד על הדרך שבארנו בפרק ראשון במשנה הששית ופורץ גדרותיהן של שדות אחרים לעשות דרך לו ולסיעתו ואין ממחין בידו ודרך המלך אין לה שעור אלא מרחיב בה כפי שצריך לו ולסיעתו ואינו מעקם את הדרכים או מהלך במתון זה אחר זה בשביל שדהו של זה וכרמו של זה אלא הולך עם חיילותיו כפי מה שצריך להן להלוך שוה לדברים אלו כלם בשעת מלחמה וכל שהעם בוזזים ושוללים נותנים לפניו והוא נוטל חלק בראש ופי' בגמ' שהוא נוטל מחצית כל השלל ושאר המחצה חולקין אותה אנשי הצבא עם אותם שישבו על הכלים לשמרם שנאמר כחלק היורד על המלחמה וכחלק היושב עם הכלים יחדו יחלוקו:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כל שאמר שמואל הנביא דרך אזהרה לעם כששאלו ממנו מלך מלך זוכה בו הרי נאמר את בניכם יקח ושם לו במרכבתו מלמד ששולח בכל גבול מלכותו ובוחר גבורים ואנשי חיל לעשות מלחמותיו בהם וכן לרוץ לפניו שנאמר ורצו לפני מרכבתו וכן לשמש לפניו שנאמר ואת בחוריכם הטובים יקח וכן לוקח בעלי אומניות למלאכתו ובהמות של בני אדם לצרכו שנאמר ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו אלא שמ"מ נותן שכרן או דמיהן וכן יש לו רשות לישא מהם נשים ופלגשים כרצונו ואף עושה ממקצתן רקחות וטבחות ואופות שנאמר ואת בנותיכם יקח לרקחות וכו' וכן לוקח מן הראויים למנותם שרים על שלו שרי אלפים ושרי חמשים כפי מה שהם ראויים וכן לוקח בשעת מלחמה תבואת השדות והכרמים אם אין להם מה יאכלו שנאמר ואת שדותיכם ואת כרמיכם ואת זיתיכם יקח ונתן לעבדיו אלא ששם דמיהם ופורע וכן נוטל מעשר מן הכל שנאמר וזרעיכם וכרמיכם יעשור וכן צאנכם יעשור וכן יש לו רשות להטיל מס לצרכיו וצרך מלחמותיו כפי כח הסבל ודחק הצורך שנאמר ואתם תהיו לו לעבדים ועיקר עבדות היא העלאת מס שנאמר יהיו לך למס ועבדוך וכל שנטל או הטילו אסור לגנוב הימנו שמן הדין הוא זוכה בכל אלו וכן קובע מכסים ואסור לאדם לעבור ולהבריחו:

שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ למנות להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה שבשלשתם כתיב ירושה וישיבה מנוי מלך קודם להכרתת זרעו של עמלק והכרתת זרעו של עמלק קודם לבנין הבית מעתה זקנים שבאותו הדור ששאלו מלך לשמואל כהוגן שאלו שלא אמרו אלא שימה לנו מלך לשפטנו כלומר לרדות את הסרבנים ועמי הארץ שבהם קלקלו ואכלוה פגה שאמרו והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו וארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו ולא עוד אלא שלא היה להם לשאול כך על פניו של נביא שהיה במקום מלך וכבר רמזנו בה ענין אחר במסכת הוריות:

ואע"פ שביארנו שהביזה מחלקין אותה המלך והעם מ"מ אוצרות המלך שהוא מנצחו כלן למלך ושאר הבזה מחצה לו ומחצה לעם שנאמר וימשחהו ה' לנגיד ולצדוק הכהן מה כהן גדול בלחם הפנים מחצה ומחצה לכל שאר הכהנים כמו שהתבאר במקומו אף המלך בביזה מחצה לו ומחצה לעם:

אמר ר' יעקב בר אידי אמר ריב"ל הלכה כרשב"ג דאמר דרגש מתיר את קרביטיו והוא נופל מאליו ואינו צריך לכפותו וכ"ת מאי שנא מטה דצריך לכפותה ומ"ש דרגש דמתיר את קרביטיו אמרי הכא במטה של חבלים עסקינן שמסורגת שתי וערב וטריחא ליה מילתא להתיר את כל החבלים הילכך צריך לכפותה אלו דרגש כיון דשל עור הוא ולית ביה סירוג אלא בלולאות התלויות בקצה העור לא צריך לכפותו ובהתרת קרביטיו סגיא ליה ואי בעי תימא דרגש כיון דשל עור הוא וחייס עליה לכפותו סגיא ליה בהתרת קרביטיו מטה כיון דשל חבלים היא ולא חייס עלה צריך לכפותה:

אמר ר' יעקב בר אחא אמר ר' אסי מטה שנקליטיה יוצאין הימנה זוקפה ודיו נקליטין שני עצים ארוכין שמעמידין אותה באמצע דופני המטה אחד במראשותיה ואחד במרגלותיה ומפוצלין הן בראשיהן ומניחין קנה מזה לזה ופורסין עליו כילה והוא נראת כאהל ויש שמחברין אותן נקליטין לדופני המטה ונראין כאלו הן יוצאין מן המטה עצמה ואינו יכול לכפותה מפני נקליטיה זוקפה על גבי מראשותיה או על מרגלותיה ודיו:

מתני' מוציא למלחמת הרשות וכו' ופורץ לעשות לו דרך. י"א פורץ גדרות אחרים לעשות לו דרך לשדהו ולכרמו ולאו מילתא היא מדקתני עלה דרך המלך אין לה שיעור ואי ס"ד דאית ליה רשותא למעבד דרך קבועה לשדהו ולכרמו אפי' בשל אחרים אמאי אין לה שיעור כל הכי נמי לישקול וליזיל ותו הא לא מכרעא מילתא למימר דשקיל ארעאתא דאחריני לגמרי אלא הכין פירושא דהיכא דאזיל למלחמת הרשות אי נמי לכל היכא דבעי ולא אפשר ליה למיעבר משום גודא דקאי באפיה לא מחייבינן ליה למהדר ולמיזל מאורחא אחריתי אלא כיון דקאי התם פורץ לעשות לו דרך והיינו דקתני עלה דרך המלך אין לה שיעור אלא פורץ והולך כדי שיוכלו מחנותיו והעם אשר ברגליו לעבור ואין אומרים יפרוץ בכדי שיוכל אחד לעבור וכו' ויעברו אחד אחד בזה אחר זה אלא פורץ והולך כדאמרן והני מילי כולהו לפי שעה נינהו אבל לאחזוקי בגופה של קרקע לנפשיה כדי שיהא דרך קבוע לשדהו ולכרמו לא. כל העם בוזזין ונותנים לפניו והוא יחלוק בראשונה כדי שיברור לו חלק היפה ולקמן מפרש כמה שקיל:

א"ר יהודה אמר שמואל כל האמור בפרשת מלך בשמואל דכתיב זה משפט המלך וגו' מלך מותר בו רב אמר לא נאמרה פרשה זו אלא כדי ליראם ולבהלם מפני עמי הארץ שבהן ששאלו שלא כהוגן ואיבעית כדי ליראם ולבהלם מפני המלך ותהא אימתו מוטלת עליהם. כדתנאי כו' שמואל כרב יוסי ורב כר' יהודה וכן היה ר' יהודה אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ דבכולהו כתיב ירושה וישיבה מלך דכתיב כי תבא וגו' וירשתה וישבת בה ואמרת אשימה עלי מלך עמלק דכתיב והיה בהניח וגו' בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לרשתה תמחה וגו' בנין בית הבחירה דכתיב ועברתם את הירדן וישבתם בארץ וגו' והיה המקום וגו', ר' נחמיה אומר לא נאמרה פרשה זו של שמואל אלא כדי לאיים עליהם כדי שתהא אימת המלך עליהם שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ויש לפרש לא נאמרה פ' זו הכתובה במשנה תורה לצוות עליהן להעמיד להן מלך אלא כדי לאיים עליהן שלא ישאלו להן מלך שאם שאלו מלך מעמידין להן מלך שתהא אימתו מוטלת עליהם והכין מסתבר מדקא מפליג אדר' יהודה דאמר מצוה. ר' נהוראי אומר לא נאמרה פרשה זו של משנה תורה לא למצוה ולא לאיים עליהן אלא כנגד התרעומת שאם נתרעמו בימי שמואל ובקשו להעמיד להן מלך מעמידין להן ולעולם היכא דלא בעו מלכא עדיף להו טפי שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי מדהוה סגיא ליה למיכתב אשימה עלי מלך ותו לא וכתיב ככל הגוים ש"מ לשון תרעומת קא מישתעי קרא דמשמע שמבקשין להיות ככל הגוים אשר סביבותיהם אשר לא כדת ויש מפרשין כנגד התרעומת שגלוי לפני שהיו עתידין להתרעם על כך ולומר והיינו גם אנחנו ככל הגוים שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך עתידים אתם לומר כן וקרובין דבריהן לדברינו מיהו לא שנא להאי פירושא ולא שנא לפירושא דידן האי כנגד התרעומת אתרעומת שנתרעמו בימי שמואל או על כנגד כיוצא בה קאמרי' מיהו מסתייע האי פירושא בתרא מדקא מיפליג עלה רבי אלעזר בר' יוסי וקאמר זקנים שבאותו הדור כהוגן שאלו דמשמע דאדורו של שמואל קאי ואי אמרת דלא איירי ר' נהוראי בהיאך מעשה דשמואל למימרא דשלא כהוגן שאלו אמאי קא מפליג ר' אליעזר בר' יוסי דקתני ר"א בר' יוסי אומר זקנים שבאותו הדור כהוגן שאלו שבקשו מלך לשפטם ולרדות את הסרבנין שבהן במקל ועמי הארץ שבהן קלקלו שבקשו להם מלך להלחם מלחמותיהם ולא בטחו במקום:

בתחילה קודם שנשא שלמה את בת פרעה מלך על העליונים מלאכים ורוחות השוכנים במדור העליון כלומר שהיה גוזר עליהן גזרה והן מקיימין אותה לאחר שנשא את בת פרעה מלך על התחתונים בלבד שנאמר מתפסח ועד עזה חד אמר תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם וחד אמר תפסח ועזה גבי הדדי קיימי וה"ק קרא וכי הוא רודה בכל עבר הנהר כמתפסח ועד עזה כיון שעברו ימים ולא חזר בו מלך על ישראל בלבד שנאמר אני קהלת הייתי מלך על ישראל ולבסוף מלך בירושלים שמרדו שארית ישראל ולבסוף מלך על מטתו בלבד ולבסוף כיון שלא חזר בו השליכו אשמדאי מכסאו לארץ אחרת כדמפרש בפרק מי שאחזו קורדיאקוס ומלך על מקלו בלבד דכתיב וזה היה חלקי מכל עמלי רב ושמואל חד אמר אמקלו קאמר וחד אמר קידו איתמר משמא דרב האי גאון ז"ל דהיינו מקידה של חרס ששותה בה מים. הדר למלכותיה או לא הדר רב ושמואל חד אמר בתחילה מלך ולבסוף הדיוט ותו לא הדר חד אמר מלך והדיוט ומלך ושאר השמועה פשוטה היא:

בפירש"י בד"ה ה"ג רבי יהודה אומר כו' ול"ג ליראם ולבהלם כו' עכ"ל והיא גירסת הילקוט דבדברי רבי יהודה גריס ליראם ולבהלם וגריס נמי ורבי נחמיה אומר כו' אלא כדי לאיים ואחר כך גריס רבי נהוראי אומר כו' ורש"י דחה גירסא זו בשתים דע"כ רבי יהודה לית ליה ליראם ולבהלם אלא כדי לאיים כו' וע"כ דל"גהכא כלל רבי נחמיה מדקתני רבי נהוראי אומר כו' ורבי נהוראי היינו רבי נחמיה והביא לו ראיה מהתוספתא דאיתא התם ר' יהודה אומר כדי לאיים ובתר הכי קתני רבי נהוראי ולא קתני התם כלל ר' נחמיה וק"ל:

כל האמור בפ' המלך כו' מה שיש לדקדק בפרש"י בגרסות דשמעתין עיין בחדושי הלכות:

וכן היה ר"י אומר שלש מצות כו'. ר"ל וכן היה ר"י אומר כרבי יוסי דיפה כוונו לבקש להם מלך ולאפוקי מר' נהוראי שלא נצטוו ישראל כלל על כך מיהו קצת דחוק בפירש"י דלא נאמרה פרשה זו דקאמר רבי נהוראי היינו פרשת התורה שום תשים וגו' דלא הוי כעין לא נאמרה פרשה זו דקאמרי ר' יוסי ורבי יהודה דהיינו פרש' המלך בס' שמואל ולולא פירש"י היה נראה לומר דרבי נהוראי נמי דקאמר דלא נאמרה פרשה זו כו' אפרשת המלך קאמר דלא נאמרה אלא כנגד תרעומתן נגד שמואל שאמרו שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים דלא ה"ל לבקש מלך בשביל כך אלא כמ"ש בתורה ואמרת אשימה עלי מלך וגו' שלא הזכיר שם דמשום שיהיה שופט אותם ישימו עליהם מלך דבלאו מלך נמי יוכל למנות עליהם שופטים כמו שהיה שמואל שופט אותן בדין תורה ולא מלך הפורץ גדר לפעמים לדון בדת הנימוסית כמו שכתוב ככל הגוים ועלה קאמר רבי אליעזר דזקנים שבדור שאלו כהוגן שלא אמרו אלא מלך לשפטנו דיש לפרשו בדין תורה אבל ע"ה קלקלו שאמרו ככל הגוים ושפטנו מלכנו דהיינו בדת נימוסית וקרא דקאמר וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו וגו' יש לסרס המקרא וירע הדבר בעיני שמואל אקרא דלעיל מיניה שאמרו מלך לשפטנו ככל הגוים דהיינו ע"ה שקלקלו אך כאשר אמרו הזקנים תנה לנו מלך לשפטנו ולא הזכירו ככל הגוים ויתפלל שמואל עליהם אל ה'. ובתוס' שלפנינו הוסיף בדברי ר"י אומר ג' מצות נצטוו כו' אם כן למה נענשו בימי שמואל אלא לפי שהקדימו על ידן ויש לפרש נמי דהכי קאמר לפי שהקדימו על ידן ובשבילן לשפטנו ככל הגוים ולא היה להם לבקש רק משום מצות הש"י עליהן בכניסתן לארץ וכדי להכרית אחר כך זרעו של עמלק ואחר כך לבנות להשם יתברך בית הבחירה ויותר נראה להגיה לפי שהקדימו על ידו ור"ל לפי שהקדימו לבקש הדבר על ידי שמואל שהיה שופט אותם וכאלו בו מאסו וכמ"ש וירע הדבר בעיני שמואל וגו' ויאמר ה' אל שמואל וגו' כי לא אותך מאסו כי אותי וגו' ודו"ק:

ואין כסא אלא מלך שנא' וישב שלמה וגו' כמה קראי כתיב בהו כסא המורה על המלכות ולא היו צריכין ראיה לזה אלא דהכי קאמר ואין כסא הנזכר על מלכות שמים כי יד על כס יה אלא מלך ישראל כדכתיב וישב שלמה על כסא ה' למלך שאז היה הכסא והשם שלם אחר שהניח ה' לדוד מסביב כמו שהביא בענין דהיינו אחר שהכרית זרעו של עמלק שנעשה הכסא והשם שלם כמ"ש בו על כסא ה' וגו' והא דמשמע להו והיה בהניח ה' לכם מכל אויביכם וגו' וקרא דדוד וה' הניח לו מסביב וגו' דהיינו מלחמה בעמלק והכרתת זרעו משום דהאי לישנא גופיה כתיב ביה והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך מסביב וגו' תמחה את זכר עמלק ויש לדקדק דהיכן מצינו בדוד שהכרית זרעו של עמלק ואפשר דהיינו דכתיב ביואב עד הכרית כל זכר באדום דהיינו בעמלק כדמוכח הסוגיא דפרק לא יחפור דא"ל דוד מ"ט עבדת הכי אמר ליה דכתיב את זכר עמלק וגו' אמר ליה והאנן זכר קרינן כו'. ומה שיש לדקדק בזה תמצא בחדושינו שם וק"ל:

וחד אמר תפסח ועזה כו'. וע"כ דלאו כמשמעו קאמר דהא רודה בכל עבר הנהר כתיב דהוי טפי אלא דהכי קאמר דכשם שמלך על תפסח כו' והא דנקט לה קרא בכה"ג כשם שמלך כו' ולא הוזכר ב' מקומות שהיה אחד בסוף עולם מצד זה והב' מצד אחר בסוף עולם י"ל דנקט אלו ב' מקומות שהיו מפורסמים ממשלתו עליהם. ועי"ל דבשני מקומות בשני קצות העולם לא נכלל ביה רק האורך של עולם ולא הרוחב של עולם וכן יש לפרש גבי מהודו ועד כוש בפ"ק דמגילה ודו"ק:

לא מלך אלא על ישראל שנא' אני קהלת הייתי מלך על ישראל וגו' ולבסוף כו' שנאמר דברי קהלת בן דוד וגו' ואין מוקדם ומאוחר במקראות דהאי קרא דברי קהלת וגו' לקמיה כתיב וק"ל:

ולבסוף על מטתו כו'. משמע שלא היה מושל אז רק על מטתו שנטרד ממלכותו וא"כ סיפא דקרא ששים גבורים סביב וגו' לא יתפרש שפיר אבל בפרק מי שאחזו מפורש דהאי קרא הנה מטתו שלשלמה וגו' בתר דהדר למלכותו כתיב ומחמת ביעתותא דאשמדאי הוצרך לס' גבורים סביב לה וגו'. ואפשר דהתם היינו למ"ד דהדר למלכותו דמייתי ליה נמי התם אבל הכא הוצרך למימר הכי למ"ד דלא חזר למלכותו קודם שנטרד לגמרי נאמר האי קרא אף שנטרד מכסאו לא נטרד עדיין ממטתו וכל הצריך למטתו משום ביעתותא דהיינו ששים גבורים עד אח"כ שנטרד לגמרי שאמר וזה היה חלקי וגו':

ח"א מקלו דדרך הכתוב לומר כן על מי שיש לו דבר מועט כמ"ש יעקב במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה וגו' ומ"ד גונדו כו'. דודאי יעקב לא היה לו טלית ובגד תפארת לפי שלקח ממנו אליפז כל אשר לו כמ"ש בענין שבקש יעקב על הדבר ונתן לי לחם לאכול ובגד וגו' אבל שלמה כשנטרד ממלכותו ע"י אשמדאי ודאי בבגדיו נטרד ושפיר קאמר אז על טליתו שנשאר עליו וזה היה חלקי וגו' וק"ל:

גמ' ואי מטה מסורגת היא נמחק היא:

רבי נהוראי אומר לא נאמרה פרשה זו כו'. נ"ב גירסא אחרת ול"ג ר' נחמיה אומר לא נאמרה פ' זו אלא לאיים עליהם שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך:

שם תניא ר"א אומר זקנים שבדור כו' נמחק תניא וצ"ל ר"א בר' יוסי אומר זקנים כו' כצ"ל:

שם תניא ר' יוסי אומר נמחק ונ"ב ס"א תניא אידך ר' יודא אומר כו':

שם כשהוא אומר והניח לכם מכל אויביכם וגו' כצ"ל בפרשת ראה:

שם וח"א לא הדר כו'. נ"ב תימה איך יתכן שלא שב למלכותו הא מוכחי קראי טובא שהיה מלך בסוף ימיו ומת במלכותו ונראה בעיני לפרש דהכי קמבעי הדר למלכותו כבראשונה שמלך על עליונים ותחתונים או לא הדר פליגי בה כו' ח"א מלך והדיוט פירוש אף במלכותו לא היה מלך וחשוב כבראשונה אלא מלך והדיוט ושוב לא היה מושל אפילו בכיפה וכ"ש בעליונים וח"א לא מצינו שהיה מלך והדיוט כאחת אלא היה מלך גמור בתחילתו והיה הדיוט באמצעיתו ומלך גמור בסופו כמו בראשונה כו':

שם תנו רבנן אוצרות מלכים למלך כו'. נ"ב לשון הרמב"ם כל הממלכות שכובש הרי אוצרות מלכים למלך ושאר ביזה שבוזזין בוזזין ונותנין לפניו הוא נוטל מחצה בראש ומחצית הביזה חולקין אותן כל אנשי הצבא ביחד עם העם היושבים על הכלים כו' וכל הארץ שכובש הרי הוא שלו ונותן לעבדיו ולאנשי המלחמה כפי מה שירצה ומניח לעצמו כפי מה שירצה כו':

רש"י בד"ה סירוגו קשירתו הס"ד:

בד"ה ופורץ גדרות כו' נ"ב והרמב"ם פי' שקאי על מה כשיוצא למלחמה פורן הדרך בשוה ואינו מעקם בעבור שדהו של זה או כרמו של זה וכן נראה עיקר:

בד"ה רבי נהוראי אומר כו' נמחק וצ"ל ר' נחמיה אומר כו':

גמרא תנא נמי ומוציא למלחמת הרשות. כצ"ל:

שם ואיני יודע איזה מהן תחלה. כצ"ל:

רש"י ד"ה באבקתא. בנקבי ארוכותיו. כצ"ל:

גמ' בתחלה מלך שלמה על העליונים. נ"ב היינו שרי או״ה המתנגדים לישראל. וכענין שאז"ל אין נפרע מאומה למטה כו' שנאמר [ישעיה כד] יפקוד ה' ע"צ המרום:

רש"י ד"ה ר׳ נהוראי כו' ותדע דשבוש הוא דהא ק״ל כו'. נ"ב ול"ג שאין זה מלשון רש"י ז"ל דלא צריך לשבושי הגירסא דהא אמרינן נמי [בעירובין שם לפי פשטות הגמ' ועי' בשם הגדולים] דהוא ר' נחמיה הוא ר״מ. וע"כ ר״נ לחוד ור"מ לחוד כדמוכח בהדיא לעיל די״ד ע"א [ולקמן פ"ו א' וש"מ] וצ״ל דתרי ר' נחמיה הוו. וכן הא דאמרינן נמי הוא ר"א בן ערך ע"כ דתרי ר״א בן ערך הוו [וכמבואר בפ״ב דאבות דחד היה מתלמידי ריב"ז] והכין נמי ר' נהוראי תרי הוו [ולקמן צ"ט א' ובמתני' דסוף קדושין וש"מ פליגי ר״מ ור׳ נהוראי] ודכוותייהו טובא בתנאי ואמוראי. ולא עוד שאני אומר אפי' תימא חד גברא נינהו. ואפילו הכא אשכחן דאמרין מילי דסתרי משמותיהן המחולפים כדאי' פ"ק דברכות [ט׳ ב' ועתוס׳ שם וש״מ] ר"מ ואחרים בהדי הדדי ובמקום אחר נתתי טעם לדבר:

שָׁלֹשׁ מִצְווֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ; לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ, וּלְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, וְלִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה (שמואל א' ח, כ). נראה לי בס"ד שלש מצות אלו הוא 'מעם' ראשי תיבות מֶלֶךְ עֲמָלֵק מִקְדָּשׁ כסדר עשייתן כדמסיק בגמרא.
ובזה יובן הֲרִימוֹתִי בָחוּר מֵעָם (תהלים פט, כ) בָחוּר אלו עם ישראל שבחר בהם מכל העמים 'מֵעָם' ראשי תיבות 'מֶלֶךְ עֲמָלֵק מִקְדָּשׁ' שיהיה לישראל התרוממות מכח שלש מצות שהם ראשי תיבות 'מעם'. ובשלשה אלה מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי רצונו לומר מצאתי את דוד שהוא נאה לו שיקרא עבדי בשלשה מצות שהוא נעשה מלך ולא חטא בענין הנוגע למלכות לעבור מצוותי וגם הכרית עמלק ככל אשר השיגה ידו וכן עסק בבנין בית המקדש שעשה יסודותיו והכין כסף וזהב לרוב לצורך בניינו.

הֱוֵי אוֹמֵר: לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק תְּחִלָּה (דברים יב, יא) (שמואל א ח, כ). נראה לי בס"ד שצריך להכרית זרעו של עמלק קודם בנין בית המקדש על פי מה שכתוב במדרש תנחומא פרשת כי תצא משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו כרם והקיפו גדר והושיב בו המלך כלב אמר המלך כל מי שיבא ויפרוץ הגדר ישכנו הכלב לימים בא בנו של מלך ופרץ הגדר ונשכו הכלב וכל זמן שהיה המלך מבקש להזכיר חטא של בנו שפרץ הגדר אומר לו זכור אתה האיך נשך אותך הכלב כך כל זמן שהקדוש ברוך הוא מבקש להזכיר חטאן של ישראל שחטאו ברפידים שנאמר היש ה' בקרבינו אם אין אומר להם זכור את אשר עשה לך עמלק עד כאן לשונו. נמצא ביאת עמלק היתה על אשר אמרו היש ה' בקרבינו לכך צוה אחר שיעשו נקמה בעמלק יבנו בית המקדש אשר שם שוכן ה' בקרבם.

וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: "וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּבֵיתוֹ, וַהֳ' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב" (שמואל ב' ז, א). קשה היכא רמוז הכא שנלחם בעמלקים? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל במדרש (מדרש תנחומא כי תצא יג) על פסוק אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ (דברים כה, יח) שנעשה סיבה שיבאו שאר אומות אחר כך וילחמו בישראל משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה אף על פי שנכוה הקרה אותה בפני אחרים עיין שם. ולכן כאן שאמר וַהֳ' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב זה נרמז על עמלק דעון שלו שראוי למחותו מן העולם בעבורו הוא היה בעבור שנעשה סיבה למלחמה של עמים אחרים ואחר שנלחם דוד עם אלו והשם יתברך הניח לו מהם אז נתעורר וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן הַנָּבִיא וכו' (שמואל ב' ז, ב) בענין בנין בית המקדש.

וּכְשֵׁם שֶׁמָּלַךְ עַל תִּפְסַח וְעַל עַזָּה, כָּךְ מָלַךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ (מלכים א ה, ד). קשא לפי זה הוה ליה למכתב בקרא תפסח ועזה מאי 'וְעַד עַזָּה'? ונראה לי שרמז הכתוב לפי דרכו שמלך בישוב העולם כולו כמו שרדה בתפסח ועזה והיינו כי הפרש שיש בין מספר תִּפְסַח [548] ובין מספר עַזָּה [82] הוא תס"ו שהוא מספר בְּיִשּׁוּב עוֹלָם [466] שעולה תס"ו כלומר שרדה בישוב עולם כולו כמו שרדה בתפסח ועזה.

וְלִבְסוֹף לֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל יְרוּשָׁלַיִם וְלִבְסוֹף לֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל מִטָּתוֹ (שיר השירים ג, ז). קשא מתי היה? כי הדבר ברור מעת שמלך עד שטרדו אשמדאי לא מרדו שאר שבטי ישראל כדי שנאמר מָלַךְ עַל יְרוּשָׁלַיִם בִּלְבַד. וגם מה שאמר 'לֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל מִטָּתוֹ' מתי היה זה? כי אחר שטרדו אשמדאי נטרד גם ממטתו וקודם אשמדאי הוא מלך על כל ישראל. ועוד כתוב מפורש במלכים (מלכים א' יא, מב) וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ שְׁלֹמֹה בִירוּשָׁלַ‍ִם עַל כָּל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּשְׁכַּב שְׁלֹמֹה עִם אֲבֹתָיו, וכן הכתוב בדברי הימים (דברי הימים ב' ט, ל) וגם עוד מפורש (מלכים א' ה, א) וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת וכו' וְעֹבְדִים אֶת שְׁלֹמֹה כָּל יְמֵי חַיָּיו?
ונראה לי בס"ד ודאי שם המלכות שהיה לו על הכל לא פסק אך כבוד מלכות והוד מלכות שהיה לו מקודם זה פסק תחילה מעל כל העולם ונשאר עדיין קיים אצל כל ישראל ואחר כך גם מצד שבטי ישראל פסק ונשאר עדיין בירושלים עיר מלכות שהיה נראה לו בה הוד מלכות וכבוד מלכות אצל יושבי ירושלים ואחר כך גם מיושבי ירושלים פסק ולא נשאר לו כבוד מלכות אלא רק על מטתו דהיינו בביתו אצל נשיו כי הנשים מכונים למטה.
ועוד נראה קרוב לזה כי שלמה המלך ע"ה מלבד כתר מלכות שהיה לו מכח אביו כשאר מלכים עוד היה לו מורא מלכות על כל העולם מצד חכמתו שהכל רואין אותו ומקבלין אותו מלך בעבור חכמתו שבאין ולומדין דברי חכמה והחכם נחשב מלך מצד חכמתו כדכתיב בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ (משלי ח, טו) ועל מורא וכבוד מלכות זאת שהיה לו מצד רבוי חכמתו קאמר בתחילה היה לו כבוד מלכות זו מכל העולם שבאים לשמוע חכמתו ואחר כך לא נשאר לו כבוד מלכות זו אלא מישראל שהיו באים לשמוע חכמתו ואחר כך גם זה פסק ולא נשאר לו כבוד מלכות זו שיבאו אליו לשמוע חכמתו וללמוד ממנו אלא רק אנשי ירושלים שהיו דרים עמו ואחר כך גם זה פסק ולא נשאר לו כבוד מלכות מצד חכמתו אלא רק לאותם העומדים סביב מטתו בלבד ששומעים חכמה ממנו ואחר כך בא אשמדאי וטרדו וגם זה פסק ולא נשאר לו כבוד אלא רק על מקלו שהיה תופס מקלו בידו וקורא אֲנִי קֹהֶלֶת (קהלת א, יב) ומי שהיה מאמין לדבריו מזמין אותו אצלו ומכבדו בעבור ששומע חכמתו כי חכמתו נשארה בקרבו והיה משמיע חכמתו בעת שתופס מקלו בידו ולא בעת שלובש כתר מלכות כשהיה מלך בישראל.
והנה רב ושמואל לא פליגי על מלכות העקרית שלו שירש מאביו כשאר מלכים אלא איירי בכבוד מלכות שהיה לו מכח חכמתו הרבה וחד אמר חזר אליו כבוד מלכות וחד אמר לא חזר אלא נשאר הדיוט מצד כבוד מלכות הזה אבל לעולם כולי עלמא מודו דישב על כסא מלכות שירש מאביו עד עת פטירתו מן העולם וכמפורש בכתובים.
והנה הרב עיון יעקב ז"ל הוא היה מונה שבעה חלוקות זמנים בזה עיין שם ואמרתי לפי דבריו מובן הכתוב שאמר שלמה המלך ע"ה שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד וְאַרְבָּעָה מֵיטִבֵי לָכֶת (משלי ל, כט) דכונתו לומר הן שלשה הראשונות הן ארבעה האחרונות טובים המה אליו דכל מה דעבדי משמיא לטב.

תוס' ד"ה מלך וכו' תימה. קושיא זו היא בזוהר הקדוש פ' וישב:

בגמרא תנינא חדא זימנא: ודאי הא דמלך מוציא למלחמת הרשות אכתי לא תנינא ולכן פירש הר"ן דכל הקושיא היא דעל פי ב"ד של ע"א לא ליתני אך דלפי זה צ"ב מאי מתרץ בש"ס איידי דתני כל מילי דמלך:

תניא ר"א אמר זקנים שבדור כהוגן שאלו: צ"ב דהא הם אמרו ככל הגוים ודבריהם נרעו בעיני שמואל וגם דבר ה' היה לו לא אותך מאסו כי אם אותי כמבואר בכתוב ואיך אמר ר"א ששאלו כהוגן:

בתוס' ד"ה מלך מותר. ועוד דבפרק הכונס קאמר דדוד שאל: אי כוונת קושית התוספות דלמה הוצרך דוד לשאול כיון דמדיני מלכות הוא על זה יקשה הא ודאי ליכא מדיני מלכות רק לקחת שדות וכרמים ולא הגדישים דמזה לא הוזכר בפרשת מלך ואדרבה כתיב זרעכם וכרמיכם יעשור אבל לא ליקח כל הגדיש ועוד דזה לא יתורץ בכל תירוצי התוס' דתירוץ הראשון לא שייך דהא לא רצה להדליקם להנאתו רק להציל את ישראל מיד פלשתים הנחבאים שם ואין לך צורך צבור גדול מזה. גם תירוץ השני לא שייך אף שהיה דוד רצה לשלם מגרנות פלשתים ודאכתי יקשה קושית התוס' ללישנא קמא דב"ק דדוד רצה להדליקם ולא לשלמם ושאר תירוצי התוס' פשיטא דלא שייכי כמובן ועוד מה יקשה מדוד הא הסנהדרין באמת השיבו לו דמותר לו לעשות כן דמלך פורץ גדר ואין מוחין בידו. ולכן נראה דכוונת קושית התוס' היא להקשות גם מהא דשאל דוד שם ותשובת סנהדרין אאחאב דנענש על נבות הא גם מהתם מוכח דלמלך יש רשות להפסיד שדה חבירו ואין מוחין בידו ואם כן היה נבות מורד במלכות ולמה נענש אחאב על הריגתו:

בא"ד. אי נמי דפרשת המלך לא נאמרה רק על מלך שנמלך כו': עיין בר"ן שחולק על זה. וכוונת התוס' ודאי אינו דכיון דלא מלך מאת המקום על יהודה לא היה לו דין מלך דהא אליהו שרץ לפני אחאב אמרינן במכילתא שחלק כבוד למלכות ומייתי ראיה ממשה שחלק כבוד לפרעה ע"פ הדבור הרי דהיה לו דין מלך. ועוד אמרינן בהוריות (דף י"א ע"ב) דמלכי ישראל ומלכי בית דוד אלו מביאין לעצמן כו' ואמרינן שם (דף י') במתניתן דאיזהו נשיא זה מלך הרי דגם למלכי ישראל בעת מלוך מלכי בית דוד היה להם דין מלך. וע"כ צ"ל דכוונת התוס' היא דדוקא דינא דפרשת המלך לא שייכי רק במי שנמלך על כל ישראל ומאת המקום אבל לא שלא יהיה לו דין מלך בלא כן. ובעיקר קושית התוס' עיין בזוהר סוף פרשה וישב שכתב שם יישוב לזה:

הדר או לא הדר וכו' מ"ד לא הדר מלך והדיוט וכו'. הרב ישרש יעקב כתב משם הרב זהב שיבה ז"ל דהוצרך לומר מ"ד לא הדר מלך והדיוט דלא תימא לא הדר למלכות הא' אבל קצת שררה הי"ל משו"ה אמר מלך והדיוט וכו' ע"ש ולפ"ז הא דקאמר מ"ד לא הדר הם דברי הש"ס דמפרש דברי רב ושמואל דאמרי הדר או לא הדר. ואני בעניי נראה לי להפך חדא דרב ושמואל לא הוו בהדי הדדי ובעו מיניהו הדר או לא הדר וחד אמר הדר וחד אמר לא הדר. ותו דלא הוו משתעי הכי ותו דפרק מי שאחזו אמרו מימרת רב ושמואל חד אמר מלך והדיוט. לכן נראה דהכי אזלא סוגיין דבעו במתיבתא הדר או לא הדר והשיבו דהוא פלוגתא דרב ושמואל מר אמר הדר ומר אמר לא הדר ושוב פירש דאין אלו דברי רב ושמואל אלא הם אמרו מלך והדיוט וכו' כמו שאמרו פרק מי שאחזו ועדיין יש לקיים דרך הרב דלס"ד שהיה הוצרך להביא דבריהם ממש. א"נ אפשר דמשום דיש שני פירושים להכי מייתי דברי רב ושמואל גופייהו ואתה תבחר לפרש. ודע דהרמ"ע ז"ל הביא אגדה מרז"ל דאחר שנטרד הלך למלך בני עמון כהדיוט ונעמה בת המלך חשקה בו ונטרדו משם וע"י נעמה שלקחה מהנהר דג מצאה הטבעת שלו בתוך הדג והניחו וחזר למלכות עש"ב וכפ"ז יתישבו הכתובים שמת במלכותו ונקבר אצל אביו. גם הרב מהרש"ל ז"ל פרק מי שאחזו בהגהותיו כתב דמלך והדיוט היינו שלא מלך על העליונים כראשונה ע"ש:

אמר רב יהודה אמר שמואל כל האמור בפרשת מלך וכו'. עיין מ"ש התוס' ומ"ש בעניותי על דבריהם בהגהת הרמב"ם פרק ד' דמלכים בס"ד. והרב עיון יעקב תירץ עוד לקושית התוס' דאמאי נענש אחאב דבפרשת מלך כתיב למען יאריך ימים על ממלכתו ואמרו רז"ל בילקוט אם יעשה כל האמור בענין ובענינו כתיב ליראה את ה' וא"כ אחאב היה רשע ולא הותר לו מה שאמור בפרשת מלך עכ"ד ולפ"ז יש לומר שזה רמז לו נבות חלילה מתתי את נחלת אבותי ל"ך כלומר ל"ך שאתה רשע ולא קיימת האמור בענין ואפשר דלזה אש תוקד בקרבו והיה סר וזעף כי נבות אמר לו שאינו מלך שאינו מקיים כל האמור בענין ולא יאריך ימים. והיינו דאמרה איזבל אתה עתה תעשה מלוכה על ישראל כיון שאתה סר וזעף ש"מ שאתה מסתפק בזה וא"כ איך תעשה מלוכה ודוק. ובזהר הקדוש פרשת וישב הקשה קושית התוס' ותירץ דנענש על הריגת נבות וכדא"ל הרצחת וגם ירשת ע"ש:

ומוציא למלחמת הרשות על פי ב"ד של שבעים ואחד
עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' מלכים ה"א) וז"ל אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם וכו' עכ"ל. ויש לעיין האם איכא נפ"מ בדין מלחמת מצוה דז' עממים ומלחמת עמלק לבין דין מלחמת מצוה להציל את ישראל מיד צר שבא עליהם.
והנה כתב הרמב"ם (פ"ז מהל' מלכים ה"א) וז"ל אחד מלחמת מצוה ואחד מלחמת הרשות ממנין כהן לדבר אל העם בשעת המלחמה ומושחין אותו בשמן המשחה וזהו הנקרא משוח מלחמה עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל אפשר להיות זה לענין אל ירך לבבכם אבל לענין שאר החוזרים מעורכי המלחמה לא נאמר אלא למלחמת הרשות אבל לא למלחמת מצוה וכו' עכ"ל. ובביאור השגתו נראה דמצינו שיש כמה חילוקים בין מלחמת מצוה למלחמת הרשות: א) דאין יוצאין למלחמת הרשות אלא ע"פ רשות ב"ד של ע"א, משא"כ מלחמת מצוה מלך מוציא למלחמה עפ"י עצמו (כדמבואר ברמב"ם פ"ה מהל' מלכים ה"ב), ב) אין המלך נלחם תחילה מלחמת הרשות אלא נלחם מלחמת מצוה ואח"כ מלחמת הרשות (רמב"ם פ"ז מלכים ה"א), ג) אין קוראין לשלום במלחמת מצוה (לפי שיטת הראב"ד פ"ו מהל' מלכים ה"א), ד) אין חוזרין מעורכי המלחמה אלא במלחמת הרשות (רמב"ם פ"ז מלכים ה"ד). ולפי"ז י"ל דהקשה הראב"ד דאי קיי"ל שאין חוזרין מעורכי המלחמה במלחמת מצוה, א"כ אמאי חל דין קריאת הפרשה במשוח מלחמה במלחמת מצוה, וצ"ע בשיטת הרמב"ם.
ונראה ליישב דהרמב"ם סובר דמעיקר הדין חל דין חזרה מעורכי המלחמה אף במלחמת מצוה אלא דבפועל אין חוזרין מעורכי המלחמה בכל מלחמת מצוה, והטעם בזה הוא משום דבמלחמת ז' עממין ומלחמת עמלק בנוסף לחיוב מלחמה שחל על הציבור חל נמי חיוב מלחמה על כל יחיד ויחיד, דכתב הרמב"ם (פ"ה מהל' מלכים ה"ד) וז"ל מצות עשה להחרים שבעה עממין וכל שבא לידו אחד מהם ולא הרגו עובר בלא תעשה שנא' לא תחיה כל נשמה וכו' וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק עכ"ל. ומבואר דיש חובת יחיד להחרים ולהרוג ז' עממין ולאבד זכר עמלק. ונראה דהרמב"ם סובר דחל חובת יחיד להלחם בז' עממים ובעמלק¹⁷³. ולפי"ז י"ל דהדין דאלו חוזרין מעורכי המלחמה חל לפטור אותן מחובת מלחמה המוטלת על הציבור ומדין מלחמה דהציבור אבל עדיין הן חייבים להלחם ולהרוג ז' עממים ועמלק מדין חובת מלחמה המוטלת על כל יחיד ויחיד להכרית ז' עממים ועמלק. וי"ל דמשו"ה סובר הרמב"ם שחל דין קריאת הפרשה דחזרה מעורכי המלחמה אף במלחמת מצוה. דיש ב' דינים בקריאת הפרשה: א) מצות קריאה בעלמא (ככל מצות קריאת פרשיות שבתורה כמו קריאת פרשת וידוי מעשר, וביכורים, וק"ש). ב) דין שקריאת הפרשה פוטרת את אלו שחוזרין מעורכי המלחמה מחיוב מלחמה המוטל על הציבור, וקריאת הפרשה חלה מדין פוטר לפטור את אלו שחוזרין מעורכי המלחמה מחובת מלחמה בתורת מצוה המוטלת על כל הציבור להלחם. ויש להביא ראייה דקריאת הפרשה מהוה חלות דין פוטר דהרי אף אלו שחוזרין מעורכי המלחמה במלחמת הרשות צריכים לצאת למלחמה ורק נפטרין לשוב לביתם לאחר קריאת הפרשה ע"י הכהן המשוח מלחמה, כדמבואר ברמב"ם (פ"ז מהל' מלכים ה"ב- ה"ג, וה"ט) וז"ל שתי פעמים מדבר משוח מלחמה אל העם, אחת בספר בעת שיוצאין קודם שיערכו המלחמה, אומר לעם מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו וגו' כשישמע דבריו יחזור מעורכי המלחמה, ואחת בעורכי המלחמה אומר אל תיראו ואל תחפזו. עת שעורכין המערכות והם קרבים להלחם, משוח מלחמה עומד במקום גבוה וכל המערכות לפניו, ואומר להם בלשון הקדש שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם, עד כאן אומר משוח מלחמה וכהן אחר תחתיו משמיע אותו לכל העם בקול רם, ואחר כך מדבר משוח מלחמה מי האיש אשר בנה בית חדש וגו' ומי האיש אשר נטע כרם וגו' ומי האיש אשר ארש וגו', עד כאן משוח מלחמה מדבר והשוטר משמיע לכל העם בקול רם, וכו', כל אלו שחוזרין מעורכי המלחמה, כששומעין את דברי הכהן חוזרין, ומספקין מים ומזון לאחיהם שבצבא, ומתקנין את הדרכים עכ"ל, ומבואר דקריאת הפרשה הוי חלות דין פוטר שפוטר את החוזרין מעורכי המלחמה מחיוב מעשה מלחמה דחל על הציבור, והחוזרין מספקין מים ומזון לאחיהם שבצבא ומתקנין את הדרכים. וי"ל דלשיטת הרמב"ם אף במלחמת מצוה חל דין חזרה מעורכי המלחמה ומשו"ה ס"ל דחל דין קריאת הפרשה בכהן משוח מלחמה אף במלחמת מצוה, וצריך הכהן לקרות את כל הפרשה ואף את הפסוקים של חזרה מעורכי המלחמה, ומתורצת השגת הראב"ד.¹⁷⁴ אמנם נראה דבמלחמת ז' עממים ועמלק בפועל אין חוזרין מעורכי המלחמה מאחר דחל חובת יחיד להכרית ז' עמים ועמלק, ומצות הכרתת ז' עממים וזרעו של עמלק מחייבת כל יחיד להלחם. ואילו קריאת הפרשה ע"י כהן משוח מלחמה אינה פוטרת אלא רק מחובת מלחמה המוטלת על הציבור.
והנה יש להסתפק האם חל דין חזרה מעורכי המלחמה במלחמה להציל את ישראל מן הצר הבא עליהם, די"ל דמלחמת ישראל להציל מיד צר הבא עליהם הוי חובת הציבור בלבד ואין חיוב על כל יחיד ויחיד לעשות מלחמה להציל את ישראל מיד צר הבא עליהם, ולפי"ז י"ל דשפיר חוזרין מעורכי המלחמה במלחמת הצלת כלל ישראל מיד הצר הבא עליהם. דיש להסתפק האם הדין דבמלחמת מצוה הכל יוצאין ואין חוזרין מעורכי המלחמה הוי הלכה בחפצא של מלחמת מצוה או דהטעם בזה הוא משום דאיכא נמי חובת יחיד להלחם, דאי נימא דזוהי הלכה בחפצא של מלחמת מצוה אזי י"ל דדין זה נוהג אף במלחמה להציל את ישראל מיד צר שבא עליהם. משא"כ אם הטעם דאין חוזרין מעורכי המלחמה הוא משום דאע"פ שמצד מצות מלחמה המוטלת על הציבור חל פטור לחזור מעורכי המלחמה מ"מ עדיין חייבין להלחם מחמת חובת היחיד להלחם, אזי יש לחלק בין מלחמת ז' עממים ומחיית עמלק דחל חובה על כל יחיד ויחיד להלחם ומשום כך אין חוזרין בהם מהמלחמה, משא"כ במלחמה להציל את ישראל מיד צר שבא עליהם דהוי חובת הציבור בלבד אין הלכה זו נוהגת וע"כ חוזרין מעורכי המלחמה. ומדברי הרמב"ם שפסק דחל דין קריאת הפרשה דחזרה מעורכי המלחמה אף במלחמת מצוה משמע דס"ל דמעיקר הדין חל דין חזרה ופטור מדיני מלחמה אלא דבפועל אין חוזרין משום דעדיין חלה חובת יחיד להלחם. אמנם נראה דזה נכון רק במלחמת ז' עממים ומלחמת עמלק, משא"כ במלחמה להציל את ישראל מיד צר שבא עליהם דליכא חובה על כל יחיד ויחיד דאזי באמת חוזרין מעורכי המלחמה.¹⁷⁵
ולפימש"נ דמעיקר הדין חל דין חזרה מעורכי המלחמה במלחמת מצוה ולכן פסק הרמב"ם שקוראין את הפרשה אף במלחמת מצוה, יתכן דיש עוד נפ"מ בזה דכתב הרמב"ם (פ"ז מהל' מלכים ה"ד) וז"ל ואחר שחוזרין כל החוזרין מעורכי המלחמה, מתקנין את המערכות, ופוקדים שרי צבאות בראש העם, ומעמידין מאחור כל מערכה ומערכה שוטרים חזקים ועזים, וכשילין של ברזל בידיהם, הרוצה לחזור מן המלחמה הרשות בידן לחתוך את שוקו, שתחלת נפילה ניסה וכו' עכ"ל. ונראה דדין זה דמעמידין שוטרים להכות את אלו שחוזרין מן המלחמה מחמת שיש להם פחד להלחם חל רק בדין מלחמה המוטל על הציבור וחובת הציבור להלחם, אבל ליכא חיוב להכות את אלה שחייבין להלחם רק מחובת יחיד של מצות החרם תחרימם ומחיית עמלק, ולפי"ז י"ל דלאחר שקרא הכהן משוח מלחמה את הפרשה תו אינם רשאים להכות את החוזרין מעורכי המלחמה שחייבין להלחם רק בתורת חובת יחיד, אף אם רוצים לחזור מחמת פחד להלחם.
ועיין בסוגיא בסוטה (דף מד:) דמשמע דבמלחמת הצלת ישראל מיד צר הבא עליהם חל דין חזרה מעורכי המלחמה, דלשיטת ר"י מלחמה למעוטי עובדי כוכבים דלא ליתו עלייהו הוי מלחמת מצוה, ואעפ"כ חל בה דין חזרה מעורכי המלחמה. ומוכח דאף במלחמת מצוה חל דין חזרה מעורכי המלחמה, דפטורין מעיקר דין מלחמה¹⁷⁶. אמנם נראה דכ"ז רק לענין חובת מלחמה המוטלת על הציבור אבל בז' עממים ועמלק יש נמי חיוב מלחמה על כל יחיד ויחיד, ולכן אין הפטור מועיל.
ובביאור סברת הראב"ד י"ל דאף הראב"ד נמי סובר דשייך דין חזרה מעורכי המלחמה במלחמת מצוה, אלא דחולק על הרמב"ם לגבי חובת קריאת הפרשה, דס"ל דמאחר שבפועל אין חוזרין מעורכי המלחמה במלחמת ז' עממין ומלחמת עמלק (מאחר דעדיין יש חובת יחיד להלחם) לכן אין קוראין את הפרשה של חזרה מעורכי המלחמה. ונמצא דהראב"ד משיג רק על דין קריאת הפרשה במלחמת ז' עממים ועמלק אבל במלחמה להציל מיד צר שבא עליהם מודה הראב"ד דחל דין קריאת הפרשה.¹⁷⁷
ועוד יתכן לומר דיש נפ"מ בין מלחמת ז' עממים ומלחמת עמלק למלחמה להציל את ישראל מיד צר שבא עליהם לגבי דין קריאת שלום, דשיטת הרמב"ם (פ"ו מהל' מלכים ה"א) היא דאין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל אין שואלין למלחמת הרשות אלא עד שיהיו למס עכ"ל, ועיי"ש בה"ד דכתב הרמב"ם וז"ל אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה, וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק, ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם, מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א זה שבוש, אלא שיכול לומר השלימו לקבל המצות עכ"ל. וכתב הכסף משנה (שם) "טעמו לומר שבעה עממין ועמלק אף ע"פ שהשלימו ורצו לקבל עליהם מס ועבדות הורגין אותם. אלא שאפשר לטעון בעד רבינו ולומר שבכלל השלימו הוא קבלת שבע מצות שאם קבלו עליהם שבע מצות הרי יצאו מכלל שבעה עממין ומכלל עמלק והרי הם כבני נח הכשרים". ונראה דהראב"ד סובר דליכא דין קריאת שלום למס ועבדות במלחמת ז' עממין ועמלק דאף אם קיבלו עליהם מס ועבדות חל חיוב להורגן אא"כ קיבלו עליהם ז' מצוות ב"נ¹⁷⁸. ויתכן דס"ל להראב"ד דליכא דין קריאת שלום למס ועבדות בלבד במלחמת ז' עממין ועמלק, משא"כ במלחמת עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם חל דין קריאת שלום למס ועבדות. ואע"פ שבעצם חלות שם מלחמה שוה מלחמת ז' עממין ומלחמת עמלק למלחמת עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם דכולהו הויין חלות שם מלחמת מצוה, מ"מ י"ל דקוראין לשלום למס ועבדות במלחמה לעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, דאם ישלימו ויקבלו על עצמם מס ועבדות אזי תיבטל עצם סיבת המלחמה דתו לא הוי צר הבא עליהם, משא"כ במלחמת ז' עממין ועמלק ליכא קריאת שלום אלא במס ועבדות וגם בקבלת ז' מצוות ב"נ¹⁷⁹ .
גמ'. אמר רב יהודה אמר שמואל כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו.
ופרש"י (ד"ה בפרשת מלך) וז"ל בס' שמואל (א:ח) בניכם ובנותיכם יקח וכיוצא בהם עכ"ל. ועיין ברמב"ם (פ"ד מהל' מלכים ה"א – ה"ד) וז"ל רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו או לצורך המלחמות, וקוצב לו מכס ואסור להבריח מן המכס, שיש לו לגזור שכל מי שיגנוב המכס ילקח ממונו או יהרג שנאמר ואתם תהיו לו לעבדים, ולהלן הוא אומר יהיו לך למס ועבדוך, מכאן שנותן מס וקוצב מכס ודיניו בכל אלו הדברים וכיוצא בהן דין, שכל האמור בפרשת מלך מלך זוכה בו. ושולח בכל גבול ישראל ולוקח מן העם הגבורים ואנשי חיל ועושה מהן חיל למרכבתו ובפרשיו ומעמיד מהן עומדים לפניו, ומעמיד מהן אנשים לרוץ לפניו, שנאמר ושם לו במרכבתו ופרשיו ורצו לפני מרכבתו, ולוקח מן היפים שבהם להיות שמשים ועומדים לפניו שנאמר ואת בחוריכם הטובים יקח ועשה למלאכתו וכן לוקח מן בעלי האומניות כל מה שהוא צריך ועושין לו מלאכתו ונותן שכרן, ולוקח כל הבהמות והעבדים והשפחות למלאכתו ונותן שכרן או דמיהן, שנאמר ולחרוש חרישו ולקצור קצירו ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו, ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם הטובים ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו עכ"ל. ונראה דמבואר מדברי הרמב"ם דיש למלך כח כפייה לכפות בעלי אומניות לעשות לו מלאכה, וכופה להקנות לו בהמות ועבדים או שפחות למלאכתו, אבל ממש"כ "ונותן שכרן או דמיהן" מוכח דאין לו כח להפקיע ממון כהפקר ב"ד הפקר. אלא דיש דין מסוים במלך דחלוק דינו לגבי הלכות קנינים, דבעלמא קיי"ל דבעינן דעת קונה ודעת מקנה כדי לעשות קנין, ואילו במלך חל דין קנין בלי דעת מקנה דסגי בדעת המלך לקנות בלבד כדי להחיל את הקנין, דהמלך כופה את השני להקנות לו אפילו בלי דעת מקנה.
ועיין ברמב"ם (שם ה"ד) שכתב וז"ל וכן לוקח מכל גבול ישראל נשים ופלגשים, נשים בכתובה וקדושין, ופלגשים בלא כתובה ובלא קידושין אלא ביחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו, אבל ההדיוט אסור בפילגש אלא באמה העבריה בלבד אחר ייעוד, ויש לו [רשות] לעשות הפילגשים שלוקח לארמונו טבחות ואופות ורקחות, שנאמר ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאופות עכ"ל. והקשה מרן הגרי"ז זצ"ל דצ"ע במש"כ הרמב"ם "וכן לוקח נשים מכל גבול ישראל וכו' נשים בכתובה וקידושין", דלא יתכן שהמלך יקדש אשה בעל כרחה שלא מדעתה, ואי נימא דמיירי שקידשה מדעתה מהו החידוש במלך והרי כן הדין לכולי עלמא דמקדשין אשה מדעתה, ומה נתחדש בדין של מלך, וצ"ע.¹⁸⁰
גמ'. רב יהודה אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם שנאמר שום תשים עליך מלך וכן היה רבי יהודה אומר שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ להעמיד להם מלך.
יש לדקדק בלשון הגמ' דמאי קאמר "וכן היה ר"י אומר", דמהי הכוונה ב"וכן", דאיזו שייכות יש בין הא דשתהא אימתו עליך להא דיש מצוה למנות מלך. ומשמע מהגמ' דרק משום דיש מצות מינוי מלך לכן חל דין שתהא אימתו עליך, ואי ס"ל דמינוי מלך לא הוי אלא רשות ליכא דין מיוחד שתהא אימתו עליך. ועיין בראשונים שנחלקו אי מינוי מלך הוי רשות או מצוה, שכתב האבן עזרא (דברים יז:טו) דשום תשים עליך מלך היינו רשות, משא"כ הרמב"ם פסק דהוי מצוה (פ"א מהל' מלכים ה"א). ולכאורה תהיה נפ"מ בין הרמב"ם לאבן עזרא האם יש דין שתהא אימתו עליך במלך.דלפי האבן עזרא י"ל דאין מצוה שהמלך יטיל אימה ופחד על העם אלא רק שיהיה מכובד ביותר.
גמ'. שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה.
יש להעיר דמבואר בתוס' (לעיל טז: ד"ה את תבנית) דמשה רבינו היה מלך. וכן מבואר ברמב"ם (פ"ו מהל' בהב"ח הי"א) וז"ל אין מוסיפין על העיר או על העזרות אלא על פי המלך וע"פ נביא ובאורים ותומים ועל פי סנהדרין של שבעים ואחד זקנים שנאמר ככל אשר אני מראה אותך וכן תעשו לדורות, ומשה רבינו מלך היה עכ"ל. וא"כ לכאורה מוכח שחל דין מלך אף קודם לכניסתן לארץ, וצ"ע.
ויתכן לתרץ דמשה רבינו היה מלך רק על פי הוראת שעה. וכן משמע מהא דלא עברה המלכות בירושה לבניו, וכן צ"ל דמלכות יהושע היה עפ"י הוראת שעה דלא עברה המלכות לבניו. ומשנכנסו ישראל לארץ חל מצות מינוי מלך שחל בו בחירה למלכות כמו מלך מבית דוד דהמלכות עוברת בירושה לבניו. ואף שאול היתה בו בחירה למלכות, ואילו לא חטא לא היתה מתבטלת מביתו המלכות והיתה עוברת בירושה לבניו. ועוד י"ל דלפני שנכנסו ישראל לארץ חל חלות דין מלך במי שהקב"ה העמידו למלך, אבל מצות מינוי מלך שחלה על כלל ישראל התחילה רק לאחר שנכנסו כלל ישראל לארץ. ועוד י"ל דלמשה רבינו ויהושע היה חלות דין שררת המלכות אך לא חל בהו חלות שם מינוי להיות מלך, ומשו"ה לא הורישו את המלוכה לבניהם דרק חלות מינוי נתפס בירושה.
גמ'. רבי נהוראי אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך וגו' תניא רבי אליעזר אומר זקנים שבדור כהוגן שאלו שנאמר תנה לנו מלך לשפטנו אבל עמי הארץ שבהן קלקלו שנאמר והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו.
יש להעיר דאפילו לפי ר' נהוראי דס"ל דליכא מצוה למנות מלך מ"מ משה רבינו ויהושע חל בהם דין מלך, וצ"ל דשאני דין מלכות של משה רבינו ויהושע מדין מלך דעלמא. דמשה רבינו ויהושע היו נשיאי הסנהדרין, וחל בהם דין מיוחד למנותן למלך. דעיין ברמב"ם בהקדמה למשנה תורה שמנה את חכמי המסורה ושלשלת הקבלה דמשה רבינו מסר את התורה ליהושע וציווה עליה ויהושע מסר את התורה לזקנים ועלי קיבל את התורה מזקנים ושמואל מעלי ודוד קיבל משמואל ובית דינו וכו', ומבואר דמשה רבינו ויהושע בן נון היו מחכמי המסורה ונשיאי הסנהדרין וגדולי הדור. וי"ל דחל דין מיוחד למנות את גדול הדור למלך, ודין זה חל במשה רבינו ויהושע בן נון ודוד המלך, וכן יהיה לעת"ל במלך המשיח שנאמר עליו והריחו ביראת ה' (ישעיהו יא:ג, סנה' צג:), וזה הוי דין מיוחד למנות את גדול הדור למלך. וי"ל דאף ר' נהוראי מודה דיש מצוה למנות מלך באופן זה שהמלך הוי גדול הדור. ולפי"ז י"ל דדין מלך של משה ויהושע שאני ממלך בעלמא, דחל דין מיוחד למנותן למלך מאחר דהיו נשיאי הסנהדרין וגדולי הדור, ולא קשיא לר' נהוראי הא דמשה רבינו ויהושע היו מלכים.¹⁸¹
גמ'.שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ.
ופרש"י (בד"ה בכניסתם לארץ) וז"ל דבכולהו כתיב ירושה וישיבה, וירשת וישבת בה ואמרת אשימה עלי מלך, בעמלק כתיב והיה בהניח ה' וגו', ובבנין בית הבחירה כתיב ועברתם את הירדן וישבתם בארץ וגו' והדר כתיב והיה המקום וגו' עכ"ל. כלומר דהא דנתחייבו בשלש מצות אלו בכניסתן לארץ היינו לאחר ירושה וישיבה דוקא. ובפשטות ירושה וישיבה אינה ירושת כל א"י, דהרי לא כבשו את ירושלים עד ימי דוד המלך, אלא ר"ל י"ד שנה שהיו בגלגל. וכן מצינו דנתחייבו בתרומות ומעשרות רק לאחר י"ד שנה דכיבוש וחילוק א"י, וצ"ב בזה דהרי לא כבשו את כל א"י והארץ אינה מתקדשת לחצאין, וא"כ היאך חלה קדושת א"י אם לא כבשו עדיין את כל א"י. ועיין ברמב"ם (פ"א מהל' תרומות ה"ב) וז"ל ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל א"י לשבטים אף על פי שלא נכבשה כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם דאע"פ שלא כבשו את כל א"י מ"מ חלה קדושת הארץ ע"י חלוקת הארץ לשבטים עפ"י גורל ע"י ב"ד של יהושע בן נון. ומבואר מזה דחל חלות שם כיבוש הארץ בחלוקת א"י לשבטים ע"י ב"ד של יהושע. ולפי"ז י"ל דלכן מיד לאחר י"ד שנה של כיבוש וחילוק א"י נתחייבו להעמיד מלך, דחל חלות שם כיבוש של כל א"י.
אולם צ"ע א"כ מדוע לא מינו מלך עד ימות שמואל הנביא שזה היה למעלה משלש מאות ושבעים שנה מזמן שנכנסו לארץ וחילקוה לשבטים (דהרי י"ד שנה היו בגלגל ומשכן שילה עמד לשלש מאות ששים ותשע שנים), והרי לפי ר' יהודה חלה המצוה למנות מלך משעת ירושה וישיבה בימי יהושע בן נון. וי"ל דאע"פ דיש מצוה למנות מלך מ"מ אין המצוה חלה אא"כ יש תביעה מצד העם שרוצים למנות עליהם מלך, דכתיב "ואמרת אשימה עלי מלך", דיש תנאי בחלות החיוב למנות מלך שאין החיוב חל אא"כ העם תובעים למנות עליהם מלך. ועד ימות שמואל לא תבעו העם למנות עליהם מלך ולא חל עדיין מצות מינוי מלך. ולפי"ז יוצא שגם מצות בנין בית הבחירה תלוי ברצון העם למנות עליהם מלך, דהא לא חלה מצות בנין בית הבחירה עד לאחר שכבר העמידו עליהם מלך, ואין חיוב למנות מלך אא"כ תבעו העם למנות עליהם מלך. וכמו כן החיוב להכרית זרעו של עמלק תלוי בהעמדת מלך, אמנם נראה דחובת היחיד להכרית זרעו של עמלק אינו תלוי במינוי מלך.¹⁸²
גמ'. תניא רבי אליעזר אומר זקנים שבדור כהוגן שאלו שנאמר תנה לנו מלך לשפטנו אבל עמי הארץ שבהן קלקלו, שנאמר והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו.
ופרש"י (בד"ה עמי הארץ) וז"ל אבל עמי הארץ קלקלו תלו עליו מלחמותיהם שאמרו ויצאו בראשינו ונלחם את מלחמתנו עכ"ל. ודבריו צ"ב דלכאורה מעיקר תפקידו של המלך הוא ללחום מלחמות ה' וישראל, ומה היתה חטאם של עמי הארץ. ואפשר שכוונת רש"י הוא דביקשו מלך ללחום להם במלחמת הרשות.¹⁸³ אמנם עיין ברמב"ם (פ"א מהל' מלכים ה"ב) וז"ל מאחר שהקמת מלך מצוה למה לא רצה הקדוש ברוך הוא כששאלו מלך משמואל, לפי ששאלו בתרעומת, ולא שאלו לקיים המצוה אלא מפני שקצו בשמואל הנביא, שנאמר כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו וכו' עכ"ל. ומבואר שקלקול העם היה שקצו בשמואל הנביא.
גמ'. תניא רבי יוסי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה, ואיני יודע איזה מהן תחילה, כשהוא אומר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק, הוי אומר להעמיד להם מלך תחילה, ואין כסא אלא מלך, שנאמר וישב שלמה על כסא ה' למלך. ועדיין איני יודע אם לבנות להם בית הבחירה תחלה, או להכרית זרעו של עמלק תחלה, כשהוא אומר והניח לכם מכל אויביכם וגו' והיה המקום אשר יבחר ה' הוי אומר להכרית זרעו של עמלק תחלה.
עיין ברמב"ם (פ"א מהל' מלכים ה"ב) וז"ל מינוי מלך קודם למלחמת עמלק, שנאמר אותי שלח ה' למשחך למלך עתה לך והכיתה את עמלק, והכרתת זרע עמלק קודמת לבנין הבית, שנאמר ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וכו' עכ"ל. וצ"ב מדוע הביא הרמב"ם את פסוק הזה "אותי שלח ה' למשחך למלך עתה לך והכיתה את עמלק", שבספר שמואל (שמואל א' פט"ו:א – ג) הנאמר ביחס לשאול המלך ולא את הפסוק "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק" שהוא פסוק שבתורה דממנו דרשו בסוגיין דהעמדת מלך קודמת להכרתת זרעו של עמלק.
והנה קיי"ל דמשיחת המלך הוי חלות קידוש להיות מלך ושתעבור המלוכה לבנו ולזרעו לעולם, וכדקיי"ל דמלך בן מלך לא בעי משיחה (הוריות יא:) דע"י משיחה חלה קדושת מלך לעולם, ולכן מלכי בית דוד נמשחין בשמן המשחה ולא מלכי ישראל (וכדפסק הרמב"ם פ"א מהל' מלכים ה"י), דהמלוכה עוברת לזרעם לעולם משא"כ במלכי ישראל¹⁸⁴. אמנם לפי"ז צ"ע א"כ היאך נלקחה המלוכה משאול ונמסרה לדוד והרי שאול כבר נמשח למלך. ובקרן אורה (הוריות יא: ד"ה מלכי ב"ד מושחין) כתב דשאול לא נמשח בשמן המשחה אלא בשמן אפרסמון, וע"כ לא נמשך מלכותו כי לא נמשח בשמן גמור¹⁸⁵, ודינו של שאול היה שוה למלכי ישראל, שכתב הרמב"ם (פ"א מהל' מלכים ה"י) וז"ל אין מושחין מלכי ישראל בשמן המשחה אלא בשמן אפרסמון עכ"ל¹⁸⁶. וביאר הקר"א דרק מי שנמשח בשמן המשחה חלה דין מלוכה עליו ועל זרעו לעולם, וכיון שלא נמשח שאול בשמן המשחה אלא בשמן אפרסמון יכולה המלוכה להלקח ממנו ומזרעו. וביאר הקר"א דזוהי נמי כוונת הגמ' בהוריות (יב.) "רמה קרני באלהי, רמה קרני ולא רמה פכי, דוד ושלמה נמשחו בקרן נמשכה מלכותן, שאול ויהוא שנמשכו בפך לא נמשכה מלכותן", דמשיחה בפך שהוא כלי חרס ואינו כלי שרת היינו בשמן אפרסמון ואילו משיחה בקרן ר"ל בשמן המשחה, ורק מי שנמשח בשמן המשחה נמשכה מלכותו לדורות שאינה בטלה ועוברת לזרעו לעולם. אמנם לכאורה יש להקשות על הקרן אורה, דכתב הרמב"ם (פ"א מהל' מלכים ה"ז) וז"ל כשמעמידין המלך מושחין אותו בשמן המשחה, שנאמר ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו וישקהו, ומאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם, שהמלכות ירושה שנאמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, וכו' עכ"ל. ומבואר דמקור הדין דמלך שנמשח בשמן המשחה זוכה במלוכה לו ולזרעו עד עולם נלמד ממשיחת שאול, ועל כרחך דס"ל דשאול נמשח בשמן המשחה, ודלא כדברי הקרן אורה. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא היאך ניטלה המלכות משאול והרי נתקדש למלך בשמן המשחה, והו"ל למלוכה לעבור נמי לזרעו.¹⁸⁷
וי"ל דהטעם שנתבטלה מלכותו של שאול מזרעו אע"פ שנמשח בשמן המשחה, הוא משום שעצם המינוי שלו היה על תנאי שילחם מלחמת ה', וכיון שלא נלחם כראוי לא נתקיים התנאי בטלה משיחתו ופקע ממנו המלוכה. וי"ל דכמו"כ חל תנאי זה במשיחת דוד, ושפיר לחם כראוי ולכן נתקיים בו התנאי וזכה למלוכה לדורות. ונראה דזה הוא מעיקר תפקידו של המלך ולכן כתב הרמב"ם (פי"א מהל' מלכים ה"ד) וז"ל ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו וכו' ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח וכו' עכ"ל. וי"ל דמשו"כ הביא הרמב"ם את הפסוק דכתיב "אותי שלח ה' למשחך למלך עתה לך והכית את עמלק", דר"ל דעצם המשיחה היה בתנאי שילחם עם עמלק, וילחם מלחמת ה' כראוי דאזי חלה המשיחה נמי בזרעו. ומכיון דשאול לא נלחם עם עמלק כראוי אזי לא נתקיים התנאי ובטלה המלכות ממנו ומזרעו.¹⁸⁸
גמ'. וכן בדוד הוא אומר ויהי כי ישב המלך דוד בביתו וה' הניח לו מסביב, וכתיב ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וגו'.
יש לעיין מה ניתוסף בפסוק זה יותר מהפסוקים בפ' ראה שהביאו בגמ' שמלחמת עמלק קודמת לבנין בית הבחירה, וצ"ב למה הביא הרמב"ם (פ"א מלכים ה"ב) פסוק זה. ונראה דיש שתי מצות נפרדות: א) מצות בנין מקדש מגזה"כ ד"ועשו לי מקדש", ב) מצוה לבנות בית הבחירה. ונראה דבנין המשכן במדבר היה קיום של מצות בנין בית המקדש מדין "ועשו לי מקדש", (כדמבואר ברמב"ם פ"א מהל' בית הבחירה ה"א). וכן בנין המשכן בנוב וגבעון ושילה הוי קיום מצות בנין מקדש. אולם נראה דיש חלות דין מיוחד של בית הבחירה, דהיינו לבנות בית הבחירה בהר המוריה שהוא המקום שנבחר בחירה עולמית שאחריה שוב אין מקום אחר. ונראה דיש עוד חילוק בין בית הבחירה למשכן, דבבית הבחירה היתה תקרה, משא"כ בנוב וגבעון ושילה היה בית של אבנים ויריעות על גביו אבל לא היה לו תקרה, וכן מבואר ברמב"ם (פ"א מהל' בית הבחירה ה"ב) שכתב וז"ל ומשם באו לשילה ובנו שם בית של אבנים ופרשו יריעות המשכן עליו ולא היתה שם תקרה וכו' ומגבעון באו לבית העולמים וכו' עכ"ל. ונראה דבנוב וגבעון נמי לא היתה תקרה אלא ירעות ע"ג המשכן, וזהו דאמר דוד אנכי יושב בבית ארזים וארון ברית ה' בתוך היריעה. ונראה דתקרה מורה על קביעות ונצחיות ולכן רק בבית הבחירה שנבחר לעד ולעולמי עולמים היתה תקרה של אבנים, משא"כ במשכן. וי"ל דזהו מה שניתוסף בפסוק הזה "אנכי יושב בבית ארזים" דמצות בנין בית הבחירה דהיינו בית עולמים חלה רק לאחר כניסתן לא"י ולאחר מלחמת עמלק. ואילו קיום מצות "ועשו לי מקדש" חלה אף במשכן שבמדבר ובנו"ג ושילה לפני הכרתת זרעו של עמלק.
ולפי זה נמי יש ליישב סתירה בדברי הרמב"ם דבפ"א מהל' בית הבחירה (ה"א) כתב וז"ל מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש, וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו, והיה לפי שעה שנאמר כי לא באתם עד עתה וכו' עכ"ל. ומבואר דמצות בנין בית המקדש הוא מקרא ד"ועשו לי מקדש". אמנם יעויין ברמב"ם (פ"א מהל' מלכים ה"א) שכתב וז"ל שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך, ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק, ולבנות בית הבחירה שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה עכ"ל. וצ"ע דכאן הביא הרמב"ם את הפסוק "לשכנו תדרשו ובאת שמה" כמקור למצות בנין בית הבחירה.¹⁸⁹
ונראה דיש שתי מצות נפרדות: א) מצות בנין מקדש מגזה"כ ד"ועשו לי מקדש", ודין זה אינו שייך לכניסה לארץ ולמחיית עמלק, ונתקיים מצות "ועשו לי מקדש" בבנין המשכן במדבר ובנוב וגבעון ושילה. ב) מצוה בפ"ע לבנות בית הבחירה הנלמד מהפסוק "לשכנו תדרשו ובאת שמה". ונראה דהם ב' דינים שונים דקיום מצות ועשו לי מקדש אינו תלוי במקום מסוים, ומקום המקדש מחוץ לירושלים יכול להשתנות עפ"י הדיבור כמו שהיה המשכן בגלגל ובנו"ג ובשילה, משא"כ דין בית הבחירה הוי חלות דין בחירה בירושלים והר המוריה לדורות, וכמש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' בית הבחירה ה"ג) וז"ל כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לה' ולהקריב בהן קרבן, ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה נאמר ויאמר דויד זה הוא בית ה' האלקים וזה מזבח לעולה לישראל ואומר זאת מנוחתי עדי עד עכ"ל. ומבואר דלאחר שנבנה בית המקדש בהר המוריה חלה חלות דין בית הבחירה ונאסרו הבמות לעולם, משא"כ לאחר חורבן שילה הותרו הבמות. ונראה דהאוסר של הקרבה בבמות במשכן שילה הוי חלות קדושת המקדש, ומשחרב המשכן ונתבטלה קדושת מקדש הותרו הבמות. משא"כ יסוד האוסר של הקרבה בבמה לאחר בנין ביהמ"ק בירושלים הוי חלות שם בית הבחירה שנבחר לעולמים, ואף לאחר שנחרב הבית קדושת בית הבחירה בהר המוריה לא בטלה ולכן עדיין נאסרו הבמות. ונראה דלכן הביא הרמב"ם ב' פסוקים שונים, דבפ"א מהל' בית הבחירה מיירי הרמב"ם לענין מצות בית המקדש הנלמד מקרא "ועשו לי מקדש", שנתקיים בבנין המשכן במדבר ובנוב וגבעון ושילה. משא"כ בהל' מלכים מיירי לענין מצות בנין בית הבחירה ולכן הביא הרמב"ם את הפסוק (דברים יב:ה) "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' וגו' לשכנו תדרשו ובאת שמה" דמיירי לאחר כניסתן לארץ ובדין מסוים של מקום אשר יבחר ה' דהיינו חלות דין בית הבחירה.¹⁹⁰
תוס' ד"ה מלך מותר. וז"ל תימה למה נענש אחאב על נבות כיון שלא רצה למכור לו כרמו וכו', וי"ל דבפרשת המלך כתיב (שמואל א ח) יקח ונתן לעבדיו ולא לעצמו וכו', אי נמי דפרשת המלך לא נאמרה רק על המלך שנמלך על כל ישראל ויהודה ומאת המקום ואחאב לא מלך על יהודה וגם לא מלך מאת המקום.
ונראה לבאר קושיית התוס' דחזינן מתוכחת אליהו הנביא לאחאב (מלכים א:כ"א:י"ט) "הרצחת וגם ירשת" דהיתה תביעה אף על הירושה ולא רק על הרציחה, ולכן הקשו התוס' דלכאורה היה מותר לו ליטול את הכרם מדין מלך. ותירצו התוס' "דבפרשת המלך כתיב יקח ונתן לעבדיו ולא לעצמו", וכן מבואר ברמב"ם (פ"ד מהל' מלכים ה"ו) וז"ל ולוקח השדות והזיתים והכרמים לעבדיו כשילכו למלחמה ויפשטו על מקומות אלו אם אין להם מה יאכלו אלא משם, ונותן דמיהן, שנאמר ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו עכ"ל, ומבואר דמלך נוטל לעבדיו מה שיאכלו ונותן דמיהן אבל אסור לו לקחת לעצמו. וכן מבואר ממש"כ הרמב"ם (פ"ג מהל' מלכים ה"ח) וז"ל ויש לו לאסור ולהכות בשוטים לכבודו אבל לא יפקיר ממון ואם הפקיר הרי זה גזל עכ"ל. ומבואר שאין למלך כח הפקעת ממון לצורך עצמו, וכשיטת התוס'. (ועיין ברדב"ז פ"ד מלכים ה"ו דמשו"ה נענש אחאב שלא הותר לו לקחת לעצמו הכרם של נבות).
ועוד תירצו התוס' וז"ל אי נמי דפרשת המלך לא נאמרה רק על המלך שנמלך על כל ישראל ויהודה ומאת המקום ואחאב לא מלך על יהודה וגם לא מלך מאת המקום עכ"ל. אמנם לכאורה מדברי הרמב"ם מבואר דחלין דיני מלך ופרשת המלך אף במלכי ישראל¹⁹¹, ועוד חזינן דאליהו הנביא כיבד את אחאב ורץ לפניו ומשמע שכיבדו מדין מלך, ואי היה לאחאב דין מלך לענין חיוב כבוד לכאורה ה"ה דהיה מלך אף לענין פרשת המלך, וצ"ע בדברי התוס'. ולולא דברי התוס' היה נראה לתרץ דדיני המלך ופרשת המלך אינן נוהגין אלא במלך שמתנהג עפ"י חוקי התורה והוא ירא שמים, ולוקח רק את מה שנצרך, משא"כ אחאב לא התנהג עפ"י חוקי התורה ולא חלו בו זכותי המלך ופרשת המלך¹⁹².
¹⁷³ אולם עיין בחידושי הגרי"ז עה"ת (סטנסיל אות ק"ס) שדייק מרן הגרי"ז זצ"ל דמדלא כתב הרמב"ם לגבי עמלק דכל מי שבא לידו א' מהם ולא הרגו עובר בל"ת כמש"כ לגבי ז' עממים, מבואר דרק בז' עממים חל חיוב הריגה על כל יחיד ויחיד משא"כ בעמלק חל חיוב מלחמה על הציבור ולא על כל יחיד ויחיד, וכן מבואר מלשון הרמב"ם בספה"מ (סוף מנין מצות עשה) וז"ל וכשתסתכל כל אלו המצות וכו' שתמצא מהם מצות שהם חובה על הציבור לא כל איש ואיש כמו בנין בית הבחירה והקמת מלך והכרתת זרעו של עמלק, ומהם מצות שהם חובה לאיש אחד וכו' עכ"ל. ובס' מאורי המועדים (עמ' רכ"ד) הביא בשם מרן הגרי"ז זצ"ל דלכן אמר שמואל לאגג לפני שהרגו "כאשר שכלה מנשים חרבך כן תשכל מנשים אמך", והיינו שא"ל שדין מיתתו הוא משום דהוי רוצח, וצ"ע למה הוצרך לטעם זה דתיפוק ליה מדין מחיית עמלק. וי"ל דכיון דדין מחיית עמלק הוא רק בתורת מלחמה דהציבור, ומכיון כבר דנגמרה המלחמה אין עוד חיוב ומצוה להרגו מדין מחיית עמלק דאין מצות מחיית עמלק מוטלת על היחיד אלא על הציבור בתורת מלחמה, ולכן א"ל שהורגו מטעם דהוי רוצח. ועיין בס' גן שושנים (סימן מ"ה לידידי הגאון הרב מנחם גנק שליט"א) שדקדק דהחינוך (מצוה תר"ג - מצוה לזכור מה שעשה עמלק לישראל בצאתם ממצרים) כתב וז"ל ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב, לא לנשים עכ"ל, ותמה עליו המנ"ח (תר"ג אות א') דהרי במלחמת מצוה קיי"ל (סוטה מד:) דהכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, וא"כ לכאורה אף נשים חייבות במלחמת עמלק וא"כ לחייבו נמי במצות זכירת מעשה עמלק. ועוד צ"ע בשיטת החינוך, דבמצוה (תכ"ה) כתב החינוך דנשים חייבות במצות הריגת ז' עממים, ומ"ש מחיית עמלק ממצות החרם תחרימם. ונראה דהחינוך סובר דיש חילוק ביסוד דין מלחמת עמלק דהוי חלות שם חיוב מלחמה המוטל על הציבור, משא"כ מצות הריגת ז' עממים הוי חיוב ומצות הריגה בעלמא המוטל על כל יחיד ויחיד, וכן מדוייק מהרמב"ם (פ"ה מהל' מלכים ה"ד) שכתב וז"ל מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם, וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה וכו' עכ"ל, משא"כ ביחס לעמלק לא כתב הרמב"ם (שם הל' ה') דכל מי שבא א' מעמלק לידו ולא הרגו עובר בל"ת, דרק מצות החרם תחרימם הוי מצות הריגה המוטלת על היחיד ומי שבא לידו א' מז' עממים ולא הרגו ביטל מצוה זו, משא"כ מחיית עמלק הוי חובת מלחמה המוטלת על הציבור ואין חלות דין מלחמה ביחיד. ולפי"ז נמי יש לבאר מש"כ החינוך במצוה (תכ"ה) "ועובר על זה ובא לידו אחד מהם ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו, ביטל עשה זה", וצ"ע במש"כ דאם יכול להרגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו ביטל עשה זה, דהקשה המנ"ח דנהי דכל המצות נדחים מפני הסכנה מ"מ מצוה זו דהתורה ציותה ללחום עמהם, וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס כמבואר ברמב"ן, ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה, א"כ חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה. א"כ דחויה סכנה במקום הזה ומצוה להרוג אותו אף שיסתכן, וצ"ע. וי"ל דהא דאין מחשבין בסכנה ופקו"נ הוא דין מסוים בדין מלחמה, משא"כ דין הריגת ז' עממים דאינה חיוב מלחמה אלא חלות שם מצות הריגה המוטלת על כל יחיד ויחיד, ולא שנא משאר המצות שבתורה שנידחין מפני פקו"נ, ולכן דקדק החינוך דרק אם יכול להרגם מבלי להסתכן ולא הרגן ביטל עשה זו דהחרם תחרימם. משא"כ מחיית עמלק הוי חיוב מלחמה המוטל על הציבור ובזה אין חשבון של פקו"נ וסכנת נפשות. וי"ל דמשו"ה חילק החינוך בין מצות מחיית עמלק דהוי חלות חיוב מלחמה דנשים פטורות ממצות מלחמה דלאו בנות כיבוש הן והא דקיי"ל דבלחמת מצוה אפילו כלה מחופתה יוצאת היינו מדין חובת יחיד שמוטל על כל א' וא' וחל רק בז' עממים שיש חובת יחיד להרגם, משא"כ מחיית עמלק דהוי חלות שם מצות מלחמה המוטלת על הציבור ובזה נשים פטורות, ולכן ס"ל להחינוך דפטורות נמי ממצות זכירת מעשה עמלק. ויתכן דרבינו זצ"ל נקט בדעת הרמב"ם דחל חובת יחיד להלחם בעמלק ואינה רק חובת ציבור מדכתב הרמב"ם "מצות עשה להחרים שבעה עממין וכל שבא לידו אחד מהם ולא הרגו עובר בלא תעשה שנא' לא תחיה כל נשמה וכו' וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק", וממש"כ הרמב"ם "וכן" משמע קצת דהשווה מצות מחיית עמלק למצות לא תחיה כל נשמה שנאמרה בנוגע דז' עממין, דחלה חובת יחיד למחות ולאבד את עמלק כמו להרוג ז' עממין. ולפי"ד רבינו זצ"ל יתכן דלהרמב"ם נשים חייבות בחובת יחיד לאבד זרע עמלק וחייבות בקריאת פרשת זכור משום דחייבים במצות מחיית עמלק החלה על היחיד, (ועיין במנ"ח מצוה תר"ג אות ג' שנקט בדעת הרמב"ם דנשים חייבות בזכירת מחיית עמלק דבמלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו כלה מחופתה). אך הרמב"ם כתב להדיא בספה"מ (סוף מנין מ"ע) דמצות מחיית עמלק הוי חובת ציבור ולא חובת יחיד.
¹⁷⁴ ועיין במש"כ רבינו זצ"ל בקובץ חידו"ת הגר"מ והגרי"ד בענין מלחמת מצוה (עמ' קכ"ח – קל"א) ונדפס גם בחידושי הגר"מ והגרי"ד (פ"ז מהל' מלכים ה"א).
¹⁷⁵ אולם עיין בחידושי הגר"מ והגרי"ד (פ"ז מהל' מלכים ה"א) שביאר רבינו זצ"ל דמשמעות לשון הרמב"ם היא שהשווה מלחמה להציל את ישראל מיד צר שבא עליהם למלחמת ז' עממים ומלחמת עמלק, דכולהו הויין חלות שם מלחמת מצוה, ובכולהו חל דין דאין חוזרין מעורכי המלחמה דבמלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחופתו וכדכתב הרמב"ם (פ"ז מהל' מלכים ה"ד) וז"ל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה עכ"ל. וי"ל דאע"פ דמעיקר הדין חל פטור לחזור מעורכי המלחמה וכדמוכח מהא דחלה דין קריאת הפרשה אף במלחמת מצוה מ"מ חל דין כפייה שהמלך כופה אותן לצאת למלחמה אע"פ שפטורין הן מעיקר דין מלחמה, דכתב הרמב"ם (פ"ה מהל' מלכים ה"ב – ה"ג) וז"ל מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין אלא יוצא מעצמו בכל עת וכופה העם לצאת וכו' ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו ודרך המלך אין לה שיעור וכו' לא הולך בשווה ועושה מלחמתו עכ"ל. ויש לדייק דהרמב"ם כלל ביחד הדין שמלך כופה את העם לצאת למלחמה ביחד עם הדין דמלך פורץ לעשות לו דרך, ומבואר מזה דהדין שמלך כופה את העם לצאת למלחמה הוא מדין כפייה של מלך מפרשת המלך, וא"כ י"ל דגם במלחמת הצלת ישראל מיד צר יכול המלך לכופן להלחם, ומשו"ה אף במלחמת הצלת ישראל מיד צר הבא עליהם הכל יוצאין ואין חוזרין בפועל מעורכי המלחמה.
¹⁷⁶ אמנם לכאורה יש לדחות את הראייה דעיי"ש בסוגיא וז"ל עכו"ם דלא ליתי עלייהו מר קרי ליה מצוה ומר קרי ליה רשות נפקא מינה לעוסק במצוה שפטור מן המצוה עכ"ל, דר"י קרי למלחמה דלא ליתי עלייהו מצוה אך לא חובה כמלחמת יהושע לכיבוש א"י, דמלחמת חובה כמלחמת יהושע מהווה חפצא דמלחמת מצוה דהכל יוצאין אליה, אפילו חתן וכלה, משא"כ מלחמה דלא ליתי עלייהו דהוי חפצא דמלחמת הרשות אך ר"י קרי ליה מצוה בנוגע לדין עוסק במצוה שפטור מן המצוה, אך עצם החפצא דמלחמה אינה מלחמת מצוה וחובה ולפיכך חוזרין ממנה מעורכי המלחמה. אמנם לר"י מלחמה להציל את ישראל מיד צר הבא עליהם הוי חפצא דמלחמת מצוה דהכל יוצאין אפילו חתן וכלה. ויש חילוק בין מלחמה להציל את ישראל מיד צר שבא עליהם ומלחמה דלא ליתי עלייהו. ועיין בחידושי הגרי"ז לסוטה מד: ד"ה בד"א במלחמות הרשות אבל במלחמות מצוה הכל יוצאין.
¹⁷⁷ והעיר רבינו זצ"ל דלכאורה דין חזרה מעורכי המלחמה חל רק היכא דא"צ להנך חיילים להלחם, אבל באופן שצריכים שילחמו לא בעינן דין כפייה לכפותם להלחם אלא הן חייבין מדין מצות פקוח נפש דעלמא.
¹⁷⁸ עיין בחזון איש אה"ע סימן קמ"ו ס"ק ה' וז"ל נראה דכוונת הראב"ד דלעמלק אין פותחין לשלום ואין דורשין ממנו מס ועבדות אלא שאם קיבל ז' מצוות ע"כ אסור להורגו, ולשון הר"א מתפרש שיכול עמלק לומר השלימו אתי ע"מ שאני מקבל מצוות ב"נ, ונראה דדוקא קודם שנכנסו למלחמה אבל לאחר שנכנסו אין מקבלין אותן דלא עדיפי מז' אומות עכ"ל,
¹⁷⁹ ועיין בלחם משנה פ"ו מהל' מלכים ה"א.
¹⁸⁰ ועיין בקונטרס חנוכה ומגילה סימן כ"ה אות ל"ב (להגרח"א טורצין זצ"ל) שהביא בשם הגרי"ד בן הגרי"ז זצ"ל לתרץ דחל דין דהמלך יכול לקדש את מי שרוצה ואין אשה מתקדשת אלא מדעתה אך אם האשה לא תרצה להתקדש תהיה לה דין מורדת במלכות, וקלסיה מרן הגרי"ז זצ"ל דזה תירוץ נכון. אמנם לכאורה עדיין צ"ע בזה דאם היא מורדת במלכות אם לא תתרצה להתקדש למלך אזי היא חייבת מיתה מדין מורד במלכות וא"כ אם רצונה להתקדש כדי שלא תהרג אזי לכאורה הו"ל כתליוהו וקידשה שאין קידושיה קידושין, דרק הסכימה להתקדש מאימת מות כדי שלא תהרג, וצ"ע.
¹⁸¹ ולפי"ז יש לתרץ מה שהקשה רבינו לעיל דהאיך היה נוהג דין מלך לפני כניסתן לא"י, די"ל דחל בהם דין מיוחד למנותן למלך מאחר שהיו גדולי הדור ונשיאי הסנהדרין. ועוד י"ל דשאני משה רבינו שהיה לו דין מלך להיות ממונה על כל שררה ומינוי בישראל, דהרי היה למשה רבינו דין כה"ג לעשות עבודה במשכן בז' ימי המילואים (עיין בסוגיא בזבחים קא: - קב.), והיה נשיא הסנהדרין (כדמבואר ברמב"ם פ"א מהל' סנהדרין ה"ג), ומשה רבינו במקום ע"א (סנה' טז:), וגם מלך (רמב"ם פ"ו בית הבחירה הי"א). ויתכן דיהושע נתמנה להיות מלך כדי ללחום מלחמת מצוה דז' עממים ולקדש את א"י, וי"ל דמשו"ה משה רבינו ויהושע נתמנו למלך אף קודם כניסה לא"י.
¹⁸² ועוד י"ל עפי"ד הרמב"ם (פ"א מהל' מלכים ה"ג) וז"ל אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא, כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו עכ"ל. ומבואר דבעינן נבואת נביא להעמיד מלך, ומכיון שלא היתה נבואה מימות משה רבינו עד שמואל להעמיד לישראל מלך, לא העמידו מלך עד שנתנבא שמואל.
¹⁸³ ועוד י"ל אליבא דרש"י דע"ה קלקלו במה שאמרו (שמואל א: ט:כ) "והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו", דנתכוונו למנות מלך כדי שיהיו חזקים וינהגם המלך במלחמה ככל הגוים, ושמו את בטחונם במלך בשר ודם, ואילו הכח לנצח במלחמה הוא מהקב"ה בלבד כדכתיב "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", "ה' איש מלחמה", "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל", וע"כ כתיב (שמואל א:ח:ז) "כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלך עליהם", דהיתה בבקשתם שמץ של כפירה ומרידה בהקב"ה, ומעין עבודה זרה כדכתיב (שם:ח) "ככל המעשים אשר עשו מיום העלתי אותם ממצרים עד היום הזה, ויעזבני ויעבדו אלוהים אחרים כן המה עושים גם לך". ועיין במלבי"ם (שמואל א:ח: ז- ח) שפירש וז"ל כי לא אותך מאסו וכו' כי בזה רוצים לפרוק מעליהם משפטי התורה ומלכות שמים, ככל המעשים וכו' ר"ל והגם כי רוצים לעזוב מקור חיים לחצוב להם בארות נשברים כי עד עתה שהיית בראשם היו מונהגים מהשגחה העליונה והי"ת המולך עליהם והולך לפניהם, ועתה רוצים להיות תחת הנהגת בשר ומקרי הטבע, הנה זה דומה ככל המעשים אשר עשו מיום העלתי אותם מארץ מצרים, שהעליתם מתחת ממשלת המערכה אל צל ההשגחה וכו' שמאסו להיות מונהגים על ידך הנהגה ניסיית השגחיית והם רוצים הנהגה טבעית לבטוח בזרוע בשר, וזה שאמרו חז"ל שבקשו לעבוד ע"ז, ר"ל שנדמה בזה קצת כפי שהמשיל הכתוב ענינם עכ"ל.
¹⁸⁴ וביאר רבינו זצ"ל דאין הכוונה דבמלכי בית דוד המלכות עוברת להם בירושה דהרי גם במלכי ישראל חל דין ירושה, אלא דר"ל דבמלכי בית דוד מלכות הבנים וכל זרעו נכללה בעצם המשיחה של דוד, וכמש"כ הרמב"ם פ"א מהל' מלכים ה"ז וז"ל כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם שנא' כסאך יהיה נכון עד עולם עכ"ל. ועיין עוד בס' ברכת יצחק סימן כ"ח לידידי הרה"ג ר' מנחם גנק שליט"א שדן בדברי רבינו זצ"ל.
¹⁸⁵ ועיין ברד"ק (שמואל א:י:א) עה"פ "ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו", וז"ל את פך השמן – לא היה זה שמן המשחה כי לא היו מושחים ממנו אלא מלכי בית דוד אבל שמן אפרסמון היה ואמרו שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן עכ"ל.
¹⁸⁶ ואמר רבינו זצ"ל דהקשה הגר"מ זצ"ל דצ"ע דמהו יסוד הדין למשוח מלכי ישראל בשמן אפרסמון, דלכאורה יסוד הדין דמשיחה מקדשת להיות מלך הוא משום שנמשח בשמן המשחה שנתקדש בכלי שרת, וכמו שמשיחה בשמן המשחה מקדשת כלי שרת בקדושתן כמו"כ משיחת מלך בשמן המשחה מקדשו להיות מלך, ואילו משיחה בשמן אפרסמון לא מעלה ולא מוריד ואינה אלא כיציקת שמן בעלמא על ראשו ואינו מקדש להיות מלך, וצ"ע.
¹⁸⁷ ואמר רבינו זצ"ל דאין לתרץ דבאמת שאול נתקדש להיות מלך לעולם לו ולזרעו מחמת שנמשח בשמן המשחה, ומפני שחטא ניטלה המלכות ממנו, וכדמשמע מפשטות הפסוקים (שמואל א:ט"ו:י – כ"ט), דהרי כתב הרמב"ם (פ"י מהל' יסודי התורה ה"ד) וז"ל שכל דבר טובה שיגזור האל אפילו על תנאי אינו חוזר, ולא מצינו שחזר בדבר טובה אלא בחרבן ראשון כשהבטיח לצדיקים שלא ימותו עם הרשעים וחזר בדבריו עכ"ל, ולכאורה לפי"ז אין לומר שחזר בו הקב"ה מהבטחתו לשאול שיהיה הוא וזרעו מלך עד עולם. אלא עכצ"ל דמתחילה לא נתמנה שאול להיות מלך אלא בתנאי שילחם מלחמת ה' כראוי, ומאחר שלא נלחם כראוי נתבטל המינוי.
¹⁸⁸ ועיין בשיעורים על הרמב"ם פ"א מהל' מלכים ה"ג.
¹⁸⁹ ועיין בלחם משנה (פ"א מלכים ה"א).
¹⁹⁰ וע"ע במש"כ רבינו זצ"ל בחידושי הגר"מ והגרי"ד (פ"ו מהל' בית הבחירה הי"ד) שהאריך לבאר יסוד זה.
¹⁹¹ עיין בהגהות מיימונית פ"ד מהל' מלכים ה"ו אות ב'.
¹⁹² ואמר רבינו זצ"ל דשמע מאביו מרן הגר"מ זצ"ל דבשעת תחילת שלטון הקומוניסטי ברוסיא, היו הקומניסטים נוטלים תבואתם וממונם של האזרחים הקאפטליסטים בעל כרחם (וזה נקרא בלע"ז רקוויזישי"ן), והיו מוכרין את רכושם בזול להמון עם, ונתעורר השאלה האם מותר לקנות הדברים האלו מהממשלה, דלכאורה י"ל דדינא דמלכותא דינא. ואמר הגר"מ זצ"ל דזה אינו דוכי משום שהנהיגו הממשלה חוק ליטול מהעשירים את נכסיהם ולמכור את הנכסים להמון עם הוי בכלל דינא דמלכותא דינא, וכי כל דבר שנעשה עפ"י גושפנקא דמלכא חל בזה דין דינא דמלכותא דינא, והרי אף בסדום היו חוקים, ואעפ"כ כתיב "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד",דדינא דמלכותא דינא אינו נוהג אלה באופן שהחוקים של המדינה הם בישרות וצדק - דדינא דלמכותא דינא ולא חמסנותא דמלכותא.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

סירוגו. קשירתו: מתוכו. שיש נקבים בארכבותיו ותוחבין בהן ראשי רצועות התלויות בעור ועונבים ואין מרכיבין הרצועה על גבי ארוכות המטה: סירוגה מעל גבה. החבלים מרכיבין על ארוכות המטה מיכן ומיכן ואורג והוא סירוג: העריסה. עריסת תינוקות בריי''ץ: משישופם בעור הדג. משפשפם בעור הדג כדי להחליק הארוכות ליפותם: למה לי שיפת עור הדג. הלא אין יופיה ניכר שהרי מכוסות הן תמיד בראשי החבלים המסורגין על גבן: מטה אעולי ואפוקי בבזיוניה. בבזעים ונקבים של ארוכות מכניס ומוציא ראש החבל ומסרג: באבקתא. לולאות התלויות בנקבי ארכובותיו ובהן מכניסין ראשי רצועות התלויות בשפת העור: שנקליטיה יוצאין. נקליטין שני עצים ארוכים ומעמידין אותן באמצע דופני המטה אחד מראשותיה ואחד מרגלותיה ומפוצלין הן בראשותיהן ומניחין קנה מזה לזה ועליו פורסין הכילה ויש שמחברין אותן נקליטין למטה והיינו יוצאין שמחוברין ויוצאין מן המטה ואין יכול לכפותה מפני נקליטיה: זוקפה. על מראשותיה או על מרגלותיה וארכובותיה למעלה ודיו: מתני' ופורץ. גדרות אחרים: לעשות לו דרך. לשדהו ולכרמו: חלק בראש. חלק היפה בורר ראשון ונוטל מחצה: גמ' בפרשת מלך. בספר שמואל (א ח) בניכם ובנותיכם יקח וכיוצא בהם: רב אמר לא נאמרה פרשה. דשמואל אלא לאיים עליהם שתהא אימת מלכם עליהם אבל אינו מותר לעשות: ה''ג רבי יהודה אומר לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם. ולא גרס ליראם ולבהלם דהא לרבי יהודה יפה כיוונו שהרי נצטוו ישראל על כך והכי גרס לה בתוספתא: שלש מצות. להכי נקט שלש הללו שהן תלויות זו בזו לעשותן כסדרן כדמפרש לקמן בתחלה מלך ואחריה עמלק ואחריה בית הבחירה: בכניסתם לארץ. דבכולהו כתיב ירושה וישיבה וירשתה וישבת בה ואמרת אשימה עלי מלך (דברים יז) בעמלק כתיב (שם כה) והיה בהניח ה' וגו' ובבנין בית הבחירה כתיב (שם יב) ועברתם את הירדן וישבתם בארץ וגו' והדר כתיב והיה המקום וגו': לא נאמרה פרשה זו. דשום תשים עליך מלך משום מצוה אלא כנגד תרעומתם שגלוי לפניו שעתידים להתרעם על כך ולומר והיינו גם אנחנו ככל הגוים שנאמר ואמרת אשימה עתידין אתם לומר כן: ר' נהוראי אמר כו' לא גרסינן ליה בתוספתא ותדע דשיבוש הוא דהא קי''ל בעירובין (דף ינ:) דהוא רבי נחמיה הוא רבי נהוראי: עמי הארץ קלקלו. דאילו זקנים שאלוהו לשופטם ולרדות הסרבנים שבהם אבל עמי הארץ תלו עליו מלחמותיהם שאמרו ויצא בראשינו ונלחם את מלחמתנו: בתחילה. קודם שנשא שלמה נשים נכריות מלך אף על עליונים: וכשם שמלך על תפסח ועזה כך מלך על כל העולם כולו. והכי קאמר קרא כי הוא רודה בכל עבר הנהר כמתפסח ועד עזה: על מקלו. שהשליכו אשמדאי מכסאו כדאמרינן במסכת גיטין (דף סח:): גונדו. טליתו ובסדר טהרות (כלים פרק טז מ"א) פירש רב האיי מקידה הוא מקידה של חרש ודומה לו חד אמר קודו וחד אמר מקלו (ויקרא רבה פרשה אחרי) והוא מקידה ששותה בה מים: מלך והדיוט. ושוב לא חזר למלכותו:

מלך מותר וכו'. תימה למה נענש אחאב על נבות כיון שלא רצה למכור לו כרמו ועוד דבפרק הכונס צאן לדיר (ב''ק דף ס.) קאמר דדוד שאל אם היה יכול להחליף גדישין של שעורין מישראל לתת בפני בהמתו וי''ל דבפרשת המלך כתיב (שמואל א ח) יקח ונתן לעבדיו ולא לעצמו ועוד י''ל דבחנם היה יכול ליקח אם היה רוצה אבל כשהיה שואל אחאב שימכרו לו חשב נבות שרשות בידו לומר לא אמכור ועי''ל דנענש לפי ששאל הכרם . לעשות ע''ז דכתיב (מלכים א כא) והיה לי לגן ירק כמו המתקדשים והמטהרים אל הגנות (ישעיה סו) והנקדן תירץ דאינו מותר רק בשדות הרחוקים מן העיר דלא מעלי כל כך אבל כרם נבות היה אצל היכל אחאב בשומרון ועי''ל דדוקא בשדה מקנה אבל שדה אחוזה שירש מאבותיו לא כמו שהשיב נבות חלילה לי מתתי נחלת אבותי לך אי נמי דפרשת המלך לא נאמרה רק על המלך שנמלך על כל ישראל ויהודה ומאת המקום ואחאב לא מלך על יהודה וגם לא מלך מאת המקום: