סנהדרין כא ע"א

דף כא - א

[דברי הימים א כט] "וימשחו לה' לנגיד ולצדוק לכהן", ונדרוש כך: מקיש, משווה הכתוב נגיד, מלך, לצדוק, הכהן הגדול.

ללמדך, מה, כמו צדוק הכהן גדול, בדבר השייך לגביו הרי היא נוטל בו מחצה לו, ומחצה לאחיו [כמו שיבואר] - אף נגיד המלך, מחצה לו ומחצה לאחיו.

דהיינו, הכהן גדול לא לוקח מחצה מהשלל, לפי שאין לו שייכות בו, אלא לוקח מחצה בדבר ששייך בו.

ודנה הגמרא: וצדוק גופיה, מנלן, מנין אנו למדים שלקח מחצה?

ומבארת: מהא דתניא: רבי אומר, נאמר בתורה לגבי חלוקת לחם הפנים "והיתה לאהרן ולבניו", מלמד הכתוב שהיה מתחלק לחם הפנים מחצה לו, לאהרן, ומחצה לבניו.

מתניתין:

נאמר בתורה בפרשת המלך [דברים יז] "לא ירבה לו נשים, ^[1] ולא יסור לבבו". מלמד הכתוב, כי לא ירבה לו המלך לשאת נשים, אלא שמנה עשרה נשים בלבד, וכמו שיבואר בגמרא.

רבי יהודה אומר: מרבה הוא לו נשים לשאת אותן כחפצו, ובלבד שלא יהו נשותיו הרבות מסירות את לבו מהקב"ה. לפי שהוא דורש את הכתוב כך: "לא ירבה לו נשים", ולמה? "ולא יסיר את לבבו". הרי שאסור לו להרבות נשים המסירות את לבבו. אבל אם אינן מסירות את לבבו מותר.

רבי שמעון אומר: אפילו אשה אחת והיא מסירה את לבו - הרי זה לא ישאנה. לפי שהוא דורש את הטעם שלא ירבה לו המלך נשים, משום שריבוי הנשים גורם שהן תהיינה מסירות את לבו מה', ולכן גם אסור לשאת אפילו אשה אחת אשר יש לחוש לה שהיא תסיר את לבו.

שמא תאמר, לפי רבי שמעון, הסובר שאסור למלך לשאת אפילו אפילו אשה אחת המסירה את לבו - אם כן, למה נאמר "לא ירבה לו נשים"? -

תשובתך, ללמדך, דיותר משמונה עשרה אסור לו לקחת אפילו אם האשה היא כשרה, כמו אביגיל ^[2] אשת דוד.

גמרא:

בכמה מקומות בש"ס נחלקו תנאים האם דורשים טעמא דקרא. דהיינו, כאשר התורה מצווה מצוה שיש לה טעם, האם המצווה הזאת קיימת רק בהגבלה של הטעם, שאם יהיה אופן שבו לא שייך הטעם, אין המצוה קיימת [ובגמרא מובאת דוגמא לכך], או שמא בכל אופן קיימת המצוה, אפילו כאשר הטעם למצוה אינו קיים בה, והמצוה היא בלא טעם, וכחוק.

במשנתנו משמע, שרבי יהודה, המתיר בכשרות אפילו ביותר משמונה עשרה - דורש טעמיה דקרא, שכך הוא סובר, שטעם המצוה הוא שלא יסירו לבבו, ולכן אם הן כשרות הרי הן מותרות לו. ורבי שמעון שאוסר אפילו בכשרות, אינו דורש טעמא דקרא, וכל הנשים אסורות.

ודנה הגמרא: למימרא, וכי נאמר, דרבי יהודה דריש טעמא דקרא, ורבי שמעון לא דריש טעמא דקרא!? והא הרי איפכא שמעינן להו, שמענו דעותיהם בברייתא בהיפוך. והיא סתירה גם בדברי רבי יהודה וגם בדברי רבי שמעון.

דתניא, אמרה תורה "לא תחבול בגד אלמנה", שאסור לקחת משכון מאלמנה, ודרשו מכאן חכמים, "אלמנה", בין שהיא עניה בין שהיא עשירה, אין ממשכנין אותה, שנאמר "לא תחבול בגד אלמנה". ולמרות שיש טעם לחלק בין עניה לעשירה, וכמו שיבואר, אין דורשים טעמא דקרא, אלו הם דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר: אלמנה עשירה, ממשכנין אותה. ענייה, אין ממשכנין אותה, כי אם היא ענייה, ואתה חייב להחזיר לה כסות יום ביום וכסות לילה בלילה כמו שציוותה התורה [שמות כב, דברים כד], ואתה משיאה שם רע בשכנותיה, שאם האלמנה תכנס לביתה להחזיר המשכון, שחרית וערבית, ילעיזו עליה שכנותיה. ואילו אלמנה עשירה אין אתה חייב להחזיר לה, וממילא לא תבוא לביתך, ואין אתה משיאה שם רע.

ומבארת הגמרא את לשון הברייתא,

ואמרינן: מאי קאמר!? לכאורה קשה מה שאמר רבי שמעון בברייתא "ואין ממשכנין אותה, ואתה חייב להחזיר", והרי אם אין ממשכנין, אין מה להחזיר.

אלא שבהכרח, הכי קאמר רבי שמעון: מתוך שאתה ממשכנה, שאם תמשכן אותה, אתה חייב לבוא בכל יום לביתה עם המשכון כדי להחזיר לה. ונמצא שאתה משיאה שם רע בשכינותיה.

ומוכיחה הגמרא: אלמא, הרי שרבי יהודה לא דריש טעמא דקרא, ורבי שמעון דריש טעמא דקרא. ואם כן, קשה בין על רבי יהודה ובין על רבי שמעון?

ומתרצת הגמרא: בעלמא, בשאר מצות התורה, אכן רבי יהודה לא דריש טעמא דקרא, ולכן הוא סובר במשכון אלמנה שבין ענייה ובין עשירה אין ממשכנין אותה. ושאני הכא, כאן בפרשת מלך, שונה הדין, היות דמפרש טעמא דקרא [לשון הגמרא במסכת בבא מציעא: ושאני הכא דמפרש קרא], שהתורה בעצמה מפרשת את הטעם: מה טעם "לא ירבה לו נשים"? - משום ד"לא יסור לבבו".

ורבי שמעון אמר לך: מכדי הרי בעלמא בשאר מצות התורה דרשינן טעמא דקרא כמו שדרש באלמנה, אם כן קשה: לכתוב קרא "לא ירבה לו נשים", ולישתוק. הרי הכתוב היה יכול לסיים את המצוה בלי להוסיף שום טעם, ואנא אמינא, והייתי אומר מסברא: מה טעם לא ירבה, משום דלא יסור, וקשה מה שהוסיפה התורה "לא יסור את לבבו", למה לי. אלא, כדי ללמדנו: אפילו אחת ומסירה את לבו - הרי זו לא ישאנה.

אלא, שמא תקשה, אם גם אשה אחת המסירה את לבו אסורה, משום "לא יסור", מה אני מקיים "לא ירבה", לאלו נשים התכוונה התורה שאסור לו להרבות.

בא הכתוב ללמד, שאפילו אשה כשרה כאביגיל, אסור לו לקחת יותר משמונה עשרה.

שואלת הגמרא: הני שמונה עשרה, מנלן? מנין נלמד שעד שמונה עשרה אינו בכלל ריבוי נשים.

ומבארת הגמרא: דכתיב בתחילת ימי מלכות דוד "ויולדו לדוד בנים בחברון, ויהי בכורו אמנון לאחינועם היזרעאלית, ומשנהו כלאב לאביגיל [שהיתה] אשת נבל הכרמלי, והשלישי אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור, והרביעי אדוניה בן חגית, והחמישי שפטיה בן אביטל, והששי יתרעם לעגלה אשת דוד ^[3], אלה יולדו לדוד בחברון". הרי שהיה לו שש נשים, וקאמר ליה נביא ^[4] כשנשא את בת - שבע "ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך וגו' ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה".

ודרשו חכמים: "כהנה", כמו הראשונות, שית, עוד שש נשים. "וכהנה" עוד שית. דהוי להו ביחד תמני סרי שמונה עשרה.

מתקיף לה רבינא, מקשה על שמועה זו: אימא, הרי יתכן לדרוש כך: "כהנה", עוד שש, שהן ביחד עם שש הקודמות, תרתי סרי, שתים עשרה. "וכהנה" מוסב על השתים עשרה הקודמות, וביחד הן עשרים וארבע.

ומתרצת הגמרא: תניא נמי הכי, אכן יש תנא בברייתא, הדורש כקושית רבינא.

דתניא: נאמר בתורה "לא ירבה לו נשים", יותר מעשרים וארבע.

ומקשה הגמרא: ולמאן דדריש וי"ו, שמהאות וי"ו יש לדרוש על הוספה, הרי לפיו אפשר לומר שארבעים ושמונה הוו, כי נדרוש מהאות וי"ו להוסיף על "כהנה" הראשון, והן עשרים וארבע, ו"כהנה" השני בא לומר לעוד עשרים וארבע נשים.

ומתרצת הגמרא: אכן התנא של הברייתא האחרת [שנישנית לדעת מאן דדריש וי"ו], דורש כן. כי תניא נמי הכי: נאמר בתורה "לא ירבה לו נשים", יותר מארבעים ושמונה.

ומקשה הגמרא על התנא של משנתנו: בשלמא מה שאינו סובר ארבעים ושמונה, הוא משום שאינו דורש וי"ו. אבל קשה, למה אינו דורש כברייתא הראשונה, לעשרים וארבע.

ותנא דידן של משנתנו, מאי טעמיה?

אמר רב כהנא: מקיש, הוא משווה "כהנה" בתרא השני, ל"כהנה" קמא, הראשון. מה "כהנה" קמא הוא שית, שש נשים, אף "כהנה" בתרא הוא שית.

ומקשה הגמרא: הרי היה לדוד בתחילת מלכותו עוד אשה, והיא מיכל בת שאול, שהוחזרה לדוד עוד לפני כן [בפרק ג, ושש נשים המנויות בפרק יב].

והא, והרי הואי היתה מיכל.

ומתרצת הגמרא: אמר רב: האשה הששית שנקראה "עגלה" - זו מיכל. ולמה נקרא שמה, בכינוי "עגלה"? - מפני שחביבה עליו כעגלה. ^[5]

והגמרא מוכיחה ש"עגלה" הוא כינוי לאשה חביבה. וכן הוא, שמשון הגבור, אומר "לולא חרשתם בעגלתי, לא מצאתם חידתי". וכוונתו היתה על אשתו, שלחצו עליה פלישתים.

ומקשה הגמרא: האיך תירץ רב שעגלה היא מיכל? הרי הכתוב אומר שעגלה היתה אם יתרעם, ואילו למיכל לא היו בנים.

ומי הוו וכי היו למיכל בני!? והא כתיב "ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה".

ומתרצת הגמרא: אמר רב חסדא: עד יום מותה, אכן לא היה לה ולד. אבל ביום מותה כן היה לה ולד, והוא "יתרעם".

ומקשה הגמרא על תירוץ רב חסדא, שהרי הבנים נמנו (בפרק יב) בימי מלכות דוד בחברון, קודם שעלה לירושלים. ואילו הפסוק "ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד" נאמר אחרי שמלך בירושלים, והביאו את הארון, ואיך אמר רב חסדא שיתרעם נולד ביום מותה.

מכדי הרי, בנים, היכא באיזה מקום קא חשיב להו, מונה אותם הכתוב? - בחברון. ואילו מעשה דמיכל - בירושלים הוה. ולירושלים עלה אחרי שהותו בחברון.

דכתיב, נאמר שם שכשהביאו את ארון ה' מבית עובד הגתי, "ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' וגו' והיה ארון ה' בא עיר דוד [ירושלים], ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון, ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה', ותבז לו בלבה. ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד, ותאמר: מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הריקים". ונאמר שם, שדוד ענה לה שעשה כן לכבוד הקב"ה. והסיום של פרשה זו הוא, "ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה". ומבואר שזה היה עונש על שדברה שלא כהוגן אל המלך.

ואמר רב יהודה, ואיתימא או שאמר כן רב יוסף: שקלתה מיכל למיטרפסה, מיכל קיבלה עונשה.

הרי שלא היה לה בן מיום ההוא והלאה עד יום מותה. ואילו יתרעם נולד לפני כן בחברון, ואיך אמר רב חסדא שיתרעם נולד ביום מותה.

ולכן, הגמרא חוזרת בה מדברי רב חסדא [המתרץ את דברי רב, שעגלה זו מיכל]. אלא יתרעם נולד בחברון. ומה שנאמר "לא היה לה ילד עד יום מותה", היינו שמאותו מעשה שדברה שלא כהוגן אל המלך עד יום מותה, לא היה לה בן.

אלא אימא, כן צריך לתרץ דברי רב: עד אותו מעשה היה לה ולד, מכאן ואילך, לא היה לה ולד ^[6].

ומקשה הגמרא: איך למדים מדוד שהיו לו שמונה עשרה נשים? והרי היו לו הרבה נשים.

והא כתיב "ויקח דוד עוד פלגשים ונשים מי רוש לים".

ומתרצת הגמרא: נשים אלו היו למלויי שמונה עשרה, בנוסף על ששת [שבע] הנשים שהיו לו בחברון, לקח עוד, אבל לא יותר משמונה עשרה ^[7].

ועתה, אגב שהביאה הגמרא את הפסוק "ויקח דוד עוד פלגשים ונשים", מפרשת הגמרא את ההבדל בהלכה בין נשים לפלגשים.

מאי נשים, ומאי פלגשים? אמר רב יהודה אמר רב: נשים - בכתובה ובקידושין. ואילו פלגשים, בלא כתובה ובלא קידושין. ^{[8] [9]}

נאמר בתורה (דברים כ"א): "כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך, ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תואר, וחשקת בה, ולקחת לה לאשה".

ומספרת הגמרא שדוד המלך שבה נשים במלחמותיו, והיה לו מהם בנים. ונקראו "בני יפת תואר", ודינם יבואר בהמשך.

אמר רב יהודה אמר רב: ארבע מאות ילדים היו לו לדוד, וכולן בני יפת תואר היו ^[10] [לשון הגמרא במסכת קידושין (עו ב) וכולם מסתפרים קומי], ומגדלי בלורית היו מאחורי ערפם כמשפטי הגויים [כדי שייראו כבעלי אימה, ויפחדו מהן]. וכולן יושבין בקרונות של זהב, ומהלכין בראשי גייסות היו, והם היו בעלי אגרופין צבא מלכות של בית דוד.

לאבשלום, בן דוד, היתה אחות, ושמה תמר, שגם היא היתה בת דוד. ואומרת הגמרא שמעכה, אמה של תמר, אשת דוד, היתה אשת יפת תואר, וילדה את תמר לדוד קודם שנתגיירה בלב שלם. ולכן, לא היה לתמר התייחסות של קרבה לדוד, וכמו ששנינו במסכת יבמות, שישראל הנושא נכרית או שפחה כנענית, אין הבת הנולדת לו ממנה מתייחסת אליו, לכל דיני אב ובת.

ולכן, היתה מותרת תמר לאמנון בן דוד, והוא לא נחשב לאחיה, על אף ששניהם היו בני דוד, לפי שאמו של אמנון היתה אחינועם היזרעאלית. ותמר ואמנון לא היה להם קירבת אח ואחות, לפי שלא היו בני אותה אם, ולא היו נחשבים בני אותו אב, שהרי תמר לא התייחסה לדוד. אלא שתמר היתה אחות אבשלום [מן האם], שהוא היה אחי אמנון [מן האב].

ואמר רב יהודה אמר רב: תמר, בת יפת תואר היתה. והיתה מותרת לאמנון.

והראיה: שנאמר, כשאמנון רצה לאנוס אותה, אמרה תמר לאמנון: "אל אחי! אל תענני!... ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך". ואי סלקא דעתך בת נישואין הואי, שאמה מעכה נישאה לדוד, והיתה בת דוד מבחינה הלכתית, אחתיה, מי הוה שריא ליה!? ^[11] וכי היה דוד מתיר לאמנון לקחת את תמר אחותו לאשה, הלא היא ערות אחותו, שאסורה מן התורה.

אלא, שמע מינה, תמר, בת יפת תואר היתה.

הגמרא דורשת את הפסוקים בפרשת אמנון ותמר.

נאמר: "ויהי אחרי כן, ולאבשלום בן דוד - אחות יפה ושמה תמר, ויאהבה אמנון בן דוד, ויצר לאמנון להתחלות [עד שנחלה - רש"י] בעבור תמר אחותו, כי בתולה היא, ויפלא בעיני אמנון לעשות לה מאומה [נעלם ממנו מה תואנה יכול לבקש לישכב עמה - רש"י].

"ולאמנון רע ושמו יונדב בן שמעה, אחי דוד. ויונדב איש חכם מאוד".

ונאמר שם, שיעץ לאמנון עצה איך לאנוס את תמר.

אמר רב יהודה אמר רב: איש "חכם" - לרשעה ^[12].

נאמר שם: "ויאמר לו: מדוע אתה ככה דל - בן המלך, בבקר בבקר! הלוא תגיד לי! ויאמר לו אמנון: את תמר אחות אבשלום אחי, אני אוהב. ויאמר לו יונדב: שכב על מיטתך, והתחל [עשה עצמך כחולה - רש"י"], ובא אביך לראותך, ואמרת אליו: תבא נא תמר אחותי ותברני [ותאכילני - רד"ק] לחם, ועשתה לעיני את הבריה [מאכל טיגון - רש"י]".

וכן עשה אמנון, ובאה תמר אליו, "ותקח את המשרת, ותצוק לפניו".

אמר רב יהודה אמר רב: שעשתה לו מיני טיגון.

ואחרי שאנס אותה, נאמר "וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד, כי גדולה השנאה אשר שנאה, מאהבה אשר אהבה".

ושואלת הגמרא: מאי טעמא, למה שנא אותה?

אמר רבי יצחק: נימא שערה נקשרה לו, והשערה הזאת חתכה אותו ועשאתו "כרות שפכה".

מקשה הגמרא: וכי נקשרה לו הנימא מאליה, למה שנא אותה, איהי, היא, מאי עבדה, במה היא אשמה!?

ומסבירה הגמרא אחרת: אין הכוונה שנקשרה, אלא אימא, תאמר, תמר היא קשרה לו באותו מקום נימא, ועשאתו כרות שפכה ^[13].

ומקשה הגמרא: איני! אינו כן. והא והרי דרש רבא: מאי, מהו הביאור בהאי דכתיב בספר יחזקאל, כאשר הנביא יחזקאל מודיע לאנשי ירושלים את תועבותיהם, ומתאר להם את גדולתם בימי קדם קודם שחטאו, ושם נאמר: "ויצא לך שם בגוים ביפיך". ודרשינן: מלמד הכתוב שאין להן, שלא היה להן לבנות ישראל לפני שחטאו, לא שער בית השחי, ולא שער בית הערוה.

מתרצת הגמרא: אכן, לבנות ישראל לא היה, אבל שאני שונה תמר, דבת יפת תואר הואי.

עוד נאמר שם, אחרי שנאנסה: "ותקח תמר אפר על ראשה, וכתונת הפסים אשר עליה קרעה, ותשם ידה על ראשה, ותלך הלוך וזעקה".

תנא, שנינו בברייתא משמיה דרבי יהושע בן קרחה: גדר גדול גדרה תמר בדמעתה ובזעקתה, ובמה שנהגה כמושפלת בבזיון. לפי שמחמת כן, גדרו עצמן בנות ישראל שלא להתייחד עם האנשים, שהרי תמר נכשלה על ידי שנתיחדה עם אמנון.

באותה שעה אמרו בנות ישראל קל וחומר לעצמן: אם לבנות מלכים אירע כך, קלקול שכזה, לבנות הדיוטות, על אחת כמה וכמה שעלולות הן להיכשל על ידי האנשים. אם לצנועות כך - לפרוצות, על אחת כמה וכמה.

וימשחהו ה' לנגיד ולצדוק הכהן מקיש נגיד לכהן וכתיב בכהן והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו כך מחצה למלך ומחצה לעם:

מתני' לא ירבה לו נשים אלא י"ח כו' למימרא דר' יהודה דריש טעמא דקרא ואסור לרבות משום חשש מסירות. ורבי שמעון אוסר אפי' אינן מסירות והא בסוף פרק המקבל שדה מחבירו איפכא שמענא להו ושנינן בעלמא ר' יהודה לא דריש טעמא דקרא ושאני הכא דמפרש כו'. י"ח מנא לן ויולדו לדוד בנים בחברון ויהי בכורו אמנון לאחינועם היזרעאלית ומשנהו כלאב לאביגיל אשת נבל הכרמלי והשלישי אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור. והרביעי אדוניה בן חגית והחמישי שפטיה בן אביטל והששי יתרעם לעגלה הרי שש וכתיב ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה כלומר שש ושש אחרות הרי י"ח. אמר רב עגלה זו מיכל והא לא היו לה בנים למיכל שנאמר ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה. ואסיקנא עד אותו המעשה שביזתו וקראתו כאחד הרקים (ירושלמי הלכה ד) וזהו ארכיסטס הוו לה בנים מאותו המעשה מתו לה. ולא היה לה ולד עד יום מותה ומפרש בירושלמי (בפירקין הלכה ד) שעל זה הדבר נענשה. פי' מטרופסה חלק חוקה כלומר להתם דינא:

אמר רב ארבע מאות ילדים היו לו לדוד וכולם בני יפת תואר וכולן מגדלי בלורית היו כו'. פי' בלורית ציצית של שער (ובנויות דואבה):

אמר רב תמר בת יפת תואר היתה שנאמר ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך. ואי הות בת נשואין אחתיה מי שריא ליה אלא מלמד שהיה בא עליה דוד בגיותה וילדה (אבשלום ותמר) ואח"כ נתגיירה. וקי"ל כי בתו הבאה מן הנכרית אינה בתו. ויונדב איש חכם מאד. אמר רב חכם ברשעה:

דרש רבא ויצא לך שם בגוים ביופיך שלא היה שיער לבנות ישראל לא בבית השחי ולא בבית הערוה. שכב על משכבך והתחל וגו' ותקח את המשרת ותצק לפניו מלמד שעשתה לו מיני טיגון וישנאה אמנון נימא קשרה לו ועשאתו כרות שפכה תנא גדר גדול גדרה תמר אותה שעה ומה לבנות סתומות כלומר הבתולות הצנועות כך אירע להן לבנות הדיוטות והן פתוחות פרוצות על אחת כמה וכמה:

המשנה החמישית והכוונה בה ככוונת מה שלפניה לא ירבה לו נשים אלא שמנה עשרה ופרשוה גדולי המחברים בין נשים ופלגשים והדברים נראין בנשים לבד ופלגשים כמה שירצה שהרי כשאמר לו הנביא ואוסיפה לך כהנה וכהנה שש נשים היו וודאי פלגשים היו לו ואעפ"כ אמר לו ואוסיפה לך כהנה וכן כתבוה גדולי המפרשים בהגהותיהם ועוד ראיה מאבישג השונמית שלא אמר לה אסירת לי אלא למה שאמרה לו נסבן ור' יהודה אומר מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את לבו ואין הלכה כן אלא כר' שמעון שאפילו אחת והיא מסירה את לבו לא ישאנה ולא נאמר לא ירבה אלא שאפילו הם כאביגיל לא ישא אלא שמונה עשרה ומ"מ יכול הוא לגרש ולישא תחתיהן כשירצה אלא שאין אנו מתירין לו כן כמו שיתבאר בגמ' ואף באחת לא יהא מצוי אצלה תמיד שאף זה בכלל הסרת הלב הוא:

וכן לא ירבה לו סוסים אלא בכדי מרכבתו ואין לו להוסיף ביתר מן הצריך אפילו אחד לרוץ לפניו שאם הרבה ביותר מכדי מרכבתו לוקה על כל סוס וסוס אלא שכדי מרכבתו בריוח מותר ופי' בגמ' לאפוחי כלומר שמנהיג סוס אחד עם סוסו שכשיתבטל האחד ירכב על השני והאחד ינוח עד שלא יהא לו צער ברכיבתו ולשון לאפוחי הוא מענין מנוחה ויש גורסין לאפושי והוא מענין מנוחה גם כן:

וכן לא ירבה לו כסף וזהב להניח בבית גנזיו אלא כדי ליתן אפסניא ר"ל בכדי שיספיק לו ולחיילותיו בריוח לפי המלחמות שיש לו לעשות ופי' בתלמוד המערב ובלבד באפסניא של אותה שנה אלא שהוא יכול להרבות וליתן באוצרות בית המקדש להיות מוכן לצרכי צבור לא נאסר אלא בבית גנזיו:

ודברים אלו כולם שלא להתגאות במלכותו יותר מדאי והוא הענין במה שאמר אח"כ שתכף שהומלך כותב או מכתב ספר תורה לשמו יותר על הספר שהניחו לו אבותיו או שכתב לעצמו מקודם שהרי מצוה על כל אדם לכתוב ספר תורה לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ופירושו תורה שיש בה שירה זו ואי אפשר לומר שירה זו בלבד שהרי אין כותבין את התורה פרשיות כמו שהתבאר בחמישי של גיטין ואפילו הניחו לו אבותיו מצוה לכתוב הוא אחרת משלו אלא שאם הניחו לו אבותיו דיו באחת ויתר המלך על כל שאר בני אדם שאם לא הניחו לו אבותיו צריך לכתוב שתים אחת שמוליך עמו ואחת בבית גנזיו:

והתבאר בתלמוד המערב שזה שמוליך עמו מגיהו מספר העזרה על פי בית דין של שבעים ואחד ומניח זה שהניחו לו אבותיו או שכבר כתב לעצמו קודם שהומלך בבית גנזיו כשאר כל ישראל וזה שכותב לעצמו עושהו קטן שיוכל לתלותה בזרועו תמיד יוצא למלחמה והוא עמו נכנס והוא עמו יושב בדין והוא אצלו ר"ל בדינין שהוא דן מעצמו מטכסיסי המלכות מיסב לאכילה ושתיה והוא כנגדו כללו של דבר אינו זז מלפניו אלא בעת שנכנס לבית המרחץ או לבית הכסא וכיוצא במקומות אלו שאין ראויים לקריאה ואף אם לא הניחו לו אבותיו או שאבד הימנו כותב הוא שנים אחד לבית גנזיו ואחד לילך עמו על הדרך שכתבנו וכבר נאמר שם לבלתי רום לבבו מאחיו ולמד אח"כ שאע"פ שהתורה משתדלת שלא להרבות הוא בגאוה אין לעם להקל בכבודו לכך אלא שנזהרין להפליג בכבודו וליתן לו אימה יתירה:

אין רוכבין על סוסו אא"כ להצלתו של מלך כגון שהיה בסכנה ונטרפה השעה לילך ולעזרו כמו שיתבאר בפרק אחרון ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו ולא בכתרו והוא הדין לשאר כלי תשמיש המיוחדין לו ואף לאחר מיתתו מאבדין אותן בשריפת כליו ובעקור בהמתו כמו שיתבאר במסכת עבודה זרה י"א א' ובכלל איסור שרביטו וכתרו עבדיו ושמשיו ושפחותיו ונשיו ופלגשיו אלא שמלך אחר משתמש בפלגשיו כמו שביארנו באבישג וכל שכן בשאר הדברים חוץ מנשיו ופלגשים פירושו בלא כתובה ובלא קידושין ונשים בכתובה וקידושין ואין מסתכלים בו כשהוא ערום ולא כשהוא מסתפר ולא כשהוא בבית המרחץ שדברים אלו כולן מקילין כבודו בפני הרואים וכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו מוטלת עליך:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנוה הלכה היא ובפרק אחרון יתבאר שרוכבין על סוסו לצורך הצלתו של מלך כמו שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה שנאמר לא תחבול בגד אלמנה וכבר בארנו עיקר דבר זה בתשיעי של מציעא:

שפחה נכרית ולדה כמוה ואין לה קורבת אב כלל ונמצא אח יכול לישא אחותו והוא שאמרה תמר לאמנון דבר אל המלך כי לא ימנעני ממך שתמר בת יפת תואר היתה וקודם שנתגיירה מעכה אמה ילדתה לדוד ולא היה לה קורבת אב:

כל עריות שבתורה אסור להתיחד עמהן חוץ מן הבן עם האם והבת עם האב והבעל עם אשתו נדה והזכור והבהמה כמו שיתבאר במקומו ובית דינו של דוד כשאירע מעשה אמנון ותמר גזרו על יחוד של פנויה:

כבר ביארנו בנשים שאינו מרבה משמונה עשרה ואילך וכסף וזהב אלא בכדי ספוק לחיילותיו בריוח וכן הסוסים עד כדי מרכבתו גדולי המחברים כתבו בשלשתם שאם הוסיף יתר מן הראוי לוקה וההדיוט נושא ברצונו ובלבד שיהא באפשר לספקם כראוי אלא שגדר גדרו רבנים וגאונים באלה ושבועה וחרם חמור שלא לישא אשה על אשה ופורץ גדר ישכנו נחש ופלגש מיהא הדיוט אסור בה ומלך שהוסיף בנשים וסוסים עובר על כל אחד מהם:

צריך אדם להזהר שלא לחזר אחר טעמי מצות עד שימוד עצמו שלא להקל בהן בידיעת טעמן דרך הערה אמרו מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי שתי מצות נתגלה טעמן מפני שלא היו מסורות אלא ליחיד ונכבד שבדור ולא היו הדברים נראין לצאת על ידן מכשול ואעפ"כ נכשל בהם גדול העולם והם לא ירבה לו נשים ולא יסור וכו' אמר שלמה אני ארבה ולא אסור וכן לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה אמר שלמה אני ארבה ולא אשיב מה כתיב בו ונשיו הטו את לבבו וכתיב ותעלה המרכבה ממצרים ומה שכתוב למען ידעו דורותיכם וכן כי ששת ימים עשה ה' וכן על כן לא יאכלו בני ישראל וכו' אלו והדומים להם סבות שעברו ואין בהם מקום למכשול ומה שאמר גם כן כי יסיר את בנך אין בה מקום למכשול מפני שאין הדבר תלוי בו עד שיאמר אני אקח מהן ולא יסירו את לבב בני שאין לו צד מניעה בבנו או שמא ימות הוא והסרת בנו באה אחריו:

מתני' לא ירבה לו נשים וכו' אית דאמרי דר' יהודה ור"ש במימריה דת"ק פליגי ולפרושי מימריה קאתו דאי ס"ד לאיפלוגי עליה קאתי הוה לן לפרושי נמי טעמיה דת"ק היכי מפרש לה להי קרא ואנן לא סבירא לן הכי דאם איתא דלא פליג ר"י אדת"ק הו"ל למיתני בד"א אי נמי אימתי ואי משום דלא פרישנא לטעמיה דת"ק משום דהוה פשיטא לן טעמיה דלא דריש טעמא דקרא ואפי' היכא דמפרש טעמיה בהדיא והכי פירושא דמתני' לא ירבה לו נשים בין מוחזקות בכשרות כאביגיל בין שאינן מוחזקות אלא ח"י ודוקא בסתמא אבל מוחזקות ברשעות כ"ע מודו דאפי' אחת לא ישאנה ר"י אומר מרבה הוא לו יותר מי"ח ובלבד שיהו מוחזקות בכשרות כדי שלא יהו מסירות את לבו שלא אסרה תורה להרבות אלא בנשים שאין מוחזקות בכשרות ולא ברשעות שלפי רובן יסירו את לבו ר"ש אומר אפילו אחת והיא מסירה את לבו כלומר שאינה מוחזקת בכשרות ויש לחוש שמא תסיר את לבו ה"ז לא ישאנה דהא כתיב לא יסור לבבו לא יעשה דבר שגורם להסיר את לבו. א"כ מה ת"ל לא ירבה לו נשים אפילו כאביגיל דכי כתיב לא ירבה לו לאו מטעמא דלא יסור את לבו כתיב אלא גזרת הכתוב היא א"כ ה"ק רחמנא אפילו כשרות דסלקא דעתך דאין מסירות את לבו לא ירבה שאם הרבה סופן להסיר את לבו:

ודייקינן למימר דר"י דריש טעמיה דקרא למיזל בתריה וקסבר כיון דטעמא משום לא יסור הוא מרבה הוא לו נשים כשרות שלא יהו מסירות את לבו ור"ש לא אזיל בתר טעמא דקרא. והא איפכא שמעי' להו דתניא אלמנה בין שהיא עניה כו' דברי ר"י דלא דרשינן טעמיה דקרא למימר דכי הזהר רחמנא האלמנה שלא להשיאה שם רע בשכנותיה הוא דאזהר אלא אמרינן אלמנה סתם כתב רחמנא לא שנא ענייה ולא שנא עשירה ר"ש אומר עשירה ממשכנין אותה שהרי אין אתה חייב להחזיר לה ולהיות רגיל לבא אצלה שנאמר ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו הא עשיר שכב ועבוטו אצלך ענייה אין ממשכנין אותה ואתה חייב להחזיר לה התם בפרק המקבל מתריץ לה מפני שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה כלומר שמתוך שאתה רגיל לבא אצלה אתה משיאה שם רע בשכנותיה דדריש טעמא דקרא דמשום שם רע מיהו דוקא ענייה דשייך בה האי טעמא אבל עשירה לא כדפרישית אלמא ר"י לא דריש טעמא דקרא ור"ש דריש טעמא דקרא. ומפרקינן בעלמא היכא דלא מיפרש טעמא בהדיא בקרא לא דריש ר"י טעמיה דקרא ושאני הכא דמפריש טעמא ולא יסור מה טעם לא ירבה משום לא יסור ור"ש דדריש טעמא דקרא אמר לך לכתוב רחמנא לא ירבה לו נשים ותו לא ואנא אמינא מה טעם לא ירבה משום לא יסור דהא בעלמא דרשינן טעמא דקרא אע"ג דלא מיפרש טעמיה בקרא לא יסור ל"ל אלא לומר לך וכו':

ואיבעיא לן ח"י מנא לן כדאשכחן בדוד דכתיב שית וכתיב ואוסיפה לך כהנה וכהנה בנשים קא מיירי דכתיב ואתן לך את אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקיך ואכולהו כתיב ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה כהנה שית דהוו לה בהדי קמייתא תרי סרי וכהנה שית אחריניתא דהוו להו כולהו תמני סר. מתקיף לה רבינא אימא כהנה הא תריסר כדאמרן וכהנה בתרא לאו אשית קמייתא בלחוד קאי אלא אכולהו תריסר קאי דהוו ליה כולהו כ"ד. תניא נמי כאתקפתיה דרבינא כו' ולמאן דדריש ווין הא ארבעים ושמונה דוא"ו וכהנה בתרא מרבי תרי סר והוו להו בתרי הנך כ"ד וכתיב כהנה בתרא אכולהו דהוו להו מ"ח ור"ע היא דדריש ווין בפרק ארבע מיתות דקתני התם גבי ובת איש כהן דמרבי ר"ע אפילו נשואה בת כהן לשריפה מריבוייא דוא"ו וקתני התם בברייתא ישמעאל אחי בת ובת אני דורש:

אמר רב ואיתימא רב יוסף שקלתה מיכל למטרפסה בהאי עלמא שנטלה ענשה בעה"ז על שזלזלה בדוד דכתיב לא היה לה ולד והתם אמרינן בסוף פרק מקום שנהגו לעשות מלאכה (נ"ז:) בריך רחמנא דאשקליה ליששכר איש כפר ברקאי למטרפסיה בהאי עלמא:

מאי פילגשים ומאי נשים אמר רב יהודה אמר רב נשים בכתובה וקידושין פילגשים בלא כתובה ולא קידושין וכולהו ממנינא די"ח הוו ואע"ג דקידושין דאורייתא דכתיב כי יקח איש אשה ואין קיחה אלא בכסף וה"ה לשטר ולביאה דכולהו יליף להו מקראי הני מילי לשויא אשת איש לחייבו במזונותיה ולאסרו בקרובותיה ולאסרה בקרובותיו ולחייב עליה משום אשת איש ושאר דברים התלוים באישות אבל אם רצה לייחד אשה בלא כתובה ובלא קידושין מדאורייתא שפיר דמי ורבנן הוא דגזור כדי שלא יהיו בנות ישראל הפקר:

אמר רב יהודה ד' מאות ילדים היו לו לדוד כולם בני יפת תאר היו הא מילתא ליכא לאוקומה אלא בארבע מאות נשים ובד' מאות גדודים אי נמי בבציר מהכי וכגון דילדן תאומים דאי דאיתילידו תרי בתרי עיבורי מאשה אחת לא משכחת לה דהא מוכח בקידושין (כ"א:) דלא התירה תורה אלא ביאה ראשונה בשעת שביה כדבעינן למימר השתא גבי תמר ואי דגיירינהו והדר בא עליה לא משכחת לה דהנך לאו בני יפת תאר מיקרו דגיורת מעלייתא היא ותו דא"כ נפישו להו נשים טפי מח"י ואע"ג דאיכא למימר כגון דמיתה חדא והדר נסיב אחריתי מ"מ קשיא דלא בני יפת תאר מיקרו ומנא תימרא דלא משכחת לה אלא בד' מאות גדודים אי נמי במאתים וכגון דילדן תאומים דאי כשבא על נשים הרבה בגדוד אחד מי שרי והא כתיב בה ודרשינן בקידושין (כ"ב.) בה ולא בה ובחבירתה אלא מחוורתא כדפרישית:

אמר רב יהודה אמר רב תמר בת יפת תאר הואי שבא דוד על אמה בשעת שביה ולישנא דקרא נקט דכתיב וראית בשביה אשת יפת תאר וגרסי' בקידושין בפרק ראשון (שם) וראית בשביה בשעת שביה אשת ואפילו אשת איש יפת תואר לא דברה אלא כנגד יצה"ר מוטב יאכלו בני ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבלות וחשקת ואע"פ שאינה נאה בה ולא בה ובחברתה ולקחת ליקוחין יש לך בה לך לאשה שלא יקח שתי נשים אחת לו ואחת לאביו אחת לו ואחת לבנו והתם נמי משמע דלא התירה תורה כנגד יצר הרע אלא ביאה ראשונה בשעת שביה אבל ביאה שניה אסורה עד דמגייר לה וגבי כהן פליגי רב ושמואל לענין ביאה ראשונה רב אמר מותר חידוש הוא ושמואל אמר אסור כל היכא דקרינא ביה והבאתה קרינא ביה וראית בשביה וכהן כיון דלא קרינא ביה והבאתה דהא אסור בגיורת לא קרינא ביה וראית מ"מ שמעינן מיניה דמותר לבא עליה בגיותה ביאה ראשונה בשעת שביה ואמה של תמר נמי הכי הואי שבא דוד המלך עליה ביאה ראשונה בגיותה בשעת שביה ונתעברה באותה ביאה מתמר וכיון דהיתה הורתה שלא בקדושה הרי ולדה כמוה דכתיב כי יסיר את בנך בנך הבא מן הישראלית קרוי בנך ואין בתך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה. ותמר אחותו של אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור היתה ומנין שהיתה הורתה שלא בקדושה דכתיב ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך ואי ס"ד בת גיורת היא והיא מתייחסת בתר אביה הוי אחתיה ומי הוה שריא ליה אלא לאו ש"מ דלאו בת גיורת הואי אלא הורתה שלא בקדושה היתה ותנן ולד שפחה ונכרית מישראל אין להם קורבת אב כדאיתא ביבמות (כ"ב.):

ותקח את המשרת ותצק לפניו שעשתה לו מיני טיגון דבר שקלוי בשמן במחבת וכיוצא קרי טיגון ונקרא בערבי טיג'ן ובפ' בכל מערבין (עירובין כ"ח:) אמר אביי שלקו או טיגנו איכא בינייהו. ובמנחות בסוף גמרא דפ' התכלת (מנחות נ'.) איתמר חביתי כ"ג כיצד עושין אותן רבי חייא בר אבא אמר רב חנינא אופה ואח"כ מטגנה וכו' ובסוף גמרא דפ' מנחות (ק"ד:). אמרינן אמר הקב"ה עשה לי מהן חמשה מיני טיגון ופי' סלת מחבת מרחשת חלות ורקיקן וש"מ דהנך כולהו מיני טיגון נינהו ומשרת נמי ממיני טיגון הוא דכתיב מנחה על המחבת תרגום משריתא.

וישנאה אמנון וגו' מאי טעמא אמר ר' יצחק נימא נקשרת לו מן השיער שבבית ערותה ועשאתו כרות שפכה. ומקשינן איני והא דרש רבא מאי דכתיב ויצא לך שם וגו' שאין להם לבנות ישראל לא שער של בית השחי ולא שער של בית הערוה וקודם שגבהו בנות ציון קא מיירי דאלו בתר הכי כתיב (ישעיהו ג׳:י״ז) ושפח ה' קדקד בנות ציון וה' פתהן יערה. אלא אימא נימא קשרה לו שהביאה נימא תלושה וקשרה לו באותו מקום ועשאוהו כרות שפכה ואיבעית אימא לעולם נקשרה ושאני תמר דבת יפת תואר הואי. מיד כלומר כיון שנעשה מעשה לאלתר ותקח תמר אפר וגו' גדר גדול גדרה תמר באותה שעה כשיצאה וזעקה ופרסמה את הדבר לכל ונשאו הכל קל וחומר בעצמן להזהר כל איש בבתו ובאחותו וכל אשה בעצמה מה לבנות מלכים עלתה כך לבנות הדיוטות אם אינן נזהרות על אחת כמה וכמה לצנועות כך לפרוצות על אחת כמה וכמה:

תוספות בד"ה דאי ס"ד כו' דתמר לא היתה בת דוד שאמה כבר כו' עכ"ל ולפי הדמיון שחשבו שהיא בת דוד קראה בכתוב אחותו ואמנון נקרא אחיה וק"ל:

והא הואי מיכל כו'. אין לפרש דאהא דקאמר לא ירבה לו נשים פריך והא הואי מיכל דומיא דפריך בתר הכי והכתיב ויקח דוד עוד נשים וגו' דהא ודאי באשה אחת במיכל ידע המקשה נמי למימר דלמילויי י"ח הוא אלא דלקמן גבי ויקח דוד עוד פילגשים ונשים פריך ליה דמשמע פילגשים ונשים הרבה הוו ולא אסיק אדעתיה למימר דלא הוו רק למילויי אלא דנראה לפרש דאגופא דקרא פריך הכא דחשיב דשש נשים הוו ליה בחברון והא הואי נמי מיכל דבאתה אליו כבר בחברון קודם שבא לירושלים ובהכי ניחא דלא פריך ליה מבת שבע דודאי אסיק אדעתיה בה דלמלויי י"ח הוה ולא חשיב לוה בחברון דלא נשאה עד שבא לירושלים וק"ל:

שקלתה מיכל למטרפסה וכו'. בלאו הכי מגופה דקרא נמי מוכח דלאו ביום מותה נולד יתרעם לעגלה דיום מותה אחר שהיה דוד בירושלים הוה ויתרעם נולד כבר בחברון אלא להחזיק הקושיא פריך מהא דשקלה מיכל למטרפסה משמע דנענשה בהאי עלמא מאותו מעשה ולא נולד לה ולד בהאי עלמא מאותו מעשה אף ביום מותה ודו"ק:

ד' מאות ילדים היו לו לדוד כו'. יבואר פרק חלק:

תמר בת יפת תואר כו'. פירשו בתוספות למאן דאמר דאף ביאה ראשונה אסור במלחמה לא היתה תמר בת דוד שאמה היתה כבר מעוברת כו' ע"ש לא ניחא להו לפרש שכבר הולידה אמה את תמר קודם שבאתה למלחמה דא"כ לא מקרי לה בנות מלכים דכיון שנולדה כבר לא גידלה בחיקו של דוד וק"ל ע"ש ואי ס"ד בת נישואין הוה אחתי' מי כו' עיין בחדושי הלכות:

ויונדב איש חכם וגו' איש חכם לרשעה כו'. מלת חכם נאמר בכל מקום המחכים בדעתו בדבר שאין שאר כל העם יורדין לסוף דעתו אך על הרוב נאמר במחכים לטובה בשום חכמה מה שאין כן הכא לא מצינו ביונדב בזה שום חכמה להיטיב אך להרע ידע:

וישנאה אמנון כו' כרות שפכה וכו'. ועל זה אמרו בפרקי אבות כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה זו אהבת אמנון ותמר כו' לפי שהיתה תלויה האהבה בדבר דהיינו בזנות ובניאוף בטל הדבר ממש שנעשה כרות שפכה בטלה האהבה וזש"ה גדולה השנאה אשר שנאה שהיה לעולם על ידי שנעשה כרות שפכה מאהבה אשר אהבה שלא היתה רק לאותה שעה:

שאין להם לבנות ישראל לא שיער ביה השחי כו' מה שנדחק מהרש"ל בזה לפרש שהיה להן שערות מעט מזער שלא היו נמאסות לתשמיש כו' ולאחר שגבהו בנות ציון נתרבה כו' עכ"ל ע"ש אין זה מוכרח אלא שלא היה להן ע"י גלוח ומה שהקשה דא"כ מאי קושיא מתמר הלא מסתמא הבתולות לא גילחו וק"ל לא ידעתי מניין לו לומר שמשום תשמיש הוו מגלחות שלא יהיו נמאסות דאימא בפנויה נמי דליכא משום תשמיש משום יפוי הוי מגלחות תדע דשער בית השחי ע"כ לאו משום יפוי תשמיש הוה והשתא בתולות בית ישראל גילחו עצמן בין בבית השחי ובין בבית הערוה משום יפוי כמ"ש ויצא לך שם בגוים ביפיך:

גמ' ולמאן דדריש וי"ו מ"ח הוי תניא נמי הכי לא ירבה לו נשים יותר ממ"ח כצ"ל ונ"ב ס"א ולמאן דדריש וי"ו אפילו מ"ח ותנא דידן כו' כצ"ל:

שם לא שער בית השחי ולא בית הערוה כו' נ"ב צ"ע איך נפרש אם נאמר שלא היה להן שערות כלל א"כ להאי תנא דדריש בנזיר פ' ג' מינים לא ילבש גבר שמלת אשה אמגלח שער בית השחי ובית הערוה דלוקה משום דדרך נשים הוא לגלח משום ניוול כמו שפירש"י התם א"כ ש"מ דיש להן שערות ודוחק לומר דאיירי הקרא אחר חורבן דוקא. ועוד סימן גדלות שהעיקר תלוי בשערות וכי לא היה באותו הזמן וא"ל שהיה להן וגילחו א"כ מאי מקשה מתמר הלא מסתמא הבתולות לא גילחו וק"ל אלא נראה שהיה להן שערות אבל מעט מזער שלא נמאסים לתשמיש וממילא לא היה ראוי להסתכן וק"ל. ולאחר שגבהו נתרבה עד שהיו דומים לערלות שיש כאן מקום להסתכן וכן איתא בפ' במה אשה שדורש מקרא דגבהו בנות ציון מאי דכתיב פתהן יערה מלמד שנתמלאו שערות כיער כדי שיהו נמאסין לתשמיש משמע דנתרבה שערותן וק"ל שוב אחרי כתבי מצאתי בפ"ק דגיטין בגליון תו' גבי פלגש בגבעה ממש כדברי תהלה לאל:

רש"י גדרו כו' בעצמן מה בנות הד"א:

תוס' בד"ה דאי ס"ד כו' לבא עליה ביאה שניה כו' נ"ב אבל ביאה ראשונה שרי והבא על הכותית הולד כמוה ולא הוי אחותו וק"ל:

רש"י ד"ה וימשחו. בשלמה כתיב. כצ"ל ומלת אותו למחוק:

גמרא והרביעי אדוניה ב"ח. כצ"ל:

שם ולמאן דדריש וי"ו מ"ח הוו. ונ"ל דהוא לשון קושיא ואולי גם זה הוא מאתקפתא דרבינא:

שם והא הואי מיכל. דברי הרש"א בח"א כאן תמוהים. א) במש"כ דהא ודאי באשה אחת במיכל ידע המקשה דלמלויי י"ח כו'. הלא מיכל באה אליו קודם מעשה דבת שבע וא"כ כבר היו לו שבע נשים כשא"ל נתן אם מעט כו' ויקשה דיהא מוכח דמותר לו עד כ"א. ובזה נדחה נמי מש"כ ובהכי ניחא דל"פ ליה מב"ש דמאי יפרוך כיון דעל מעשה דידה א"ל זה. ב) מאי דמפרש דהפירכא היא על הקרא דלא חשיב רק שש נשים והא הואי נמי מיכל. הלא הקרא ל"ח הנשים רק הבנים. ולמיכל לדעת המקשה לא הי' בנים:

שם מכאן ואילך לא היה לה. נ"ל דר"ל דאפי' אותן שהיו לה קודם מתו:

שם ויצא לך שם כו' שאין להן כו'. בפירש"י הגי' שלא היה להן כו' והיא יותר נכונה. אולם התוס' בגיטין (ו ב) ד"ה נימא העתיקו כגי' שלפנינו:

רש"י ד"ה וא"ר שקלה. אלמא כו'. בע"י הגי' אלא ובדבור חדש וכצ"ל כאן:

תד"ה דאי. וזה לשון הירושלמי תרתי כו'. הרמב"ן בפיה"ת הביא משמא דירושלמי דמכילתין בסיגנון אחר והכ"מ בפ"ח מהל' מלכים הביא בשם סמ"ג משמא דירושלמי שבת ול"מ בשני המקומות רק במכות פ"ב הל"ו וע"ש:

מתני' אלא שמנה עשרה. נ"ב כך מצינו ברחבעם שלא נשא רק י"ח אע"פ שהרבה בפילגשים ומכאן שהפילגשים אינן בכלל לא ירבה:

תוס׳ סד"ה דאי כו' המלכים. צ"ל המלך:

שם בחיקו של דוד. נ״ב ומשום אמה שהיתה בת מלך:

"לֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים", עַל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, מְנָא לָן? (דברים יז, יז). נראה לי בס"ד טעם למספר י"ח בדקדוק דאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נט.) כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם. וידוע מה שכתב הגאון חיד"א ז"ל בנחל קדומים בשם ילקוט ראובני המתפלל שמונה־עשרה ברכות בכונה ניצול מן גיהנם שהיא ק"ף אלף פרסאות שהם שיעור שמונה־עשרה אמות של מעלה כי למעלה כל אמה שיעורה שמונה־עשרה פרסאות עיין שם.
נמצא לפי זה גיהינם היא שמונה־עשרה אמות של מעלה ולכן נעשה לו גבול בנשים שיקח שמונה־עשרה כדי שיזכור תמיד שלא ילך בעצת אשתו ויפול בגיהנם שהיא שמונה־עשרה אמות ולכן משני הגמרא שלקח נשים למלאת מספר שמונה עשר דסבר מספר זה של שמונה־עשרה הוא חובה אין להוסיף ואין לגרוע כדי שיהיה לו זכר על גיהנם תמיד.

'עֶגְלָה', זוֹ מִיכַל, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ 'עֶגְלָה'? שֶׁחֲבִיבָה עָלָיו כְּעֶגְלָה. קשא מה חיבוב יש לעגלה יותר משאר בעלי חיים כדי שמדמה חיבוב מיכל לחבוב עגלה?
ונראה לי בס"ד כי עגלה חביבה על בעליה יותר מבהמה הזכר מפני שחולבת ואוכלים ונהנים מחלבה בתוך הבית והיא חביבה יותר מן עז נקבה או כשבה מפני שחולבת הרבה ולכן גם שמשון קרא את אשתו בשם עגלה באומרו לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי (שופטים יד, יח) כי היתה חביבה עליו כעגלה ולכך גילה לה הפתרון אף על פי שידע דודאי היא רוצה לגלותו לפלשתים שלא יפסידו.
או יובן קראה עֶגְלָה שהוא 'עג לה' והיינו ע"ג בגימטריא חכמה [73] שהיה לה חכמה מפוארה והצילתו על ידי חכמתה שהניחה במטתו תרפים כשברח משאול אביה את ככר העזים שמה מראשותיו ותאמר חולה הוא ועשתה בחכמה שיעבור זמן עד שיחזרו לשאול ויגידו לו ויחזור וישלחם ואז על ידי כך יתרחק דוד המלך ע"ה בבריחתו ולא יוכלו להשיגו ולכן היה קורא אותה עֶגְלָה שהוא 'עג לה' כלומר חכמה שמספרה ע"ג היא לה.
אי נמי מיכל היתה כנגד לאה שהיא כנגד חג"ת [חסד גבורה תפארת] שהם למעלה מן נה"י [נצח הוד יסוד] ששם רחל ולכן קראה עֶגְלָה עג לה, ע"ג ראשי תיבות ג' עליונות.
או יובן בס"ד קראה עֶגְלָה לשון עיגול כמו שאמר הכתוב נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר (ירמיה לא, כא) ופרשתי הטעם שאם האשה טובה לא תזוז מן מחשבתו ובכל צד שיפנה יצייר אותה לפניו כאלו היא מסבבת ומקפת אותו, וכך היתה מיכל חביבה עליו כאלו היא מקפת וסובבת אותו ולכך קראה עֶגְלָה כמו עגול סביב וכן מרובעות לא עגולות וכן שוכב במעגל וכן ויבא המעגלה.

מַתְקִיף לָהּ רָבִינָא אֵימָא כָּהֵנָּה תַּרְתֵּי סְרִי וכו'. עיין פתח עינים שהקשה מפי השמועה ממה שאמרו בכריתות (כריתות דף ו:) גבי סמני הקטורת עיין שם. ונראה לי בס"ד דהתם כתיב סמים סמים בלא וא"ו להכי אמרינן שקולים הם אבל הכא לא אמר כָּהֵנָּה כָּהֵנָּה בלא וא"ו אלא אמר בוא"ו (שמואל ב' יב, ח) ולכן ליכא לפרש שקולים דידוע פלוגתא דרבי יאשיה ורבי יונתן חד אמר אמרינן וא"ו לחלק וחד אמר וא"ו להוסיף והשתא למאן דאמר וא"ו לחלק להכי הטיל וא"ו ב'כָּהֵנָּה' בתרא כדי לחלקה מן כָּהֵנָּה קמא שלא תאמר שקולין הם [ולא] ראי זו כראי זו והדר פריך למאן דדריש בעלמא וא"ו לרבות אם כן גם הכא נדרוש וא"ו לרבות ונאמר ארבעים ושמונה הוו דהניח וא"ו ללמדנו על מספר מ"ח.

'פִּילַגְשִׁים', בְּלֹא כְּתֻבָּה וּבְלֹא קִדּוּשִׁין (שמואל ב ה, יג). נראה לי בס"ד תחלק 'פִּילַגְשִׁים' לשתי תיבות 'פלג שם' והיינו כי איש ואשה שם י־ה בניהם (סוטה יז.) וזה שלקח פלגש אין זו אשה שיש לה אות ה"א להשלים שם י־ה ואין אצלם אלא רק אות יו"ד דאיש שהוא חצי שם י־ה.

אַרְבַּע מֵאוֹת יְלָדִים הָיוּ לוֹ לְדָוִד, כֻּלָּן בְּנֵי יְפַת תֹּאַר הָיוּ, וּמְגַדְּלֵי בְּלוֹרִית הָיוּ (שמואל ב ה, יג). הנה בקדושין (קדושין עו:) פירש רש"י ז"ל להדיה היו לו לדוד בחיילותיו ולא היו בניו אלא בני יפת תואר המה נשים שלקחו ישראל במלחמה ומתוך כך היו נוהגים כמשפטי עובדי כוכבים עיין שם. אך קשא אמאי לא גיירם? ואם גיירם איך הותר להם להיות מגדלי בלורית?
ונראה לי בס"ד לעולם נתגיירו והתיר להם לגדל בלורית לסימן שהם בני יפת תואר שבזה מטיל אימה ופחד על הגוים שנלחם עמהם שידעו שהוא מצליח במלחמתו כי בני יפת תואר הם באים אחר הצלחת ישראל במלחמה דאז לוקחים נשים מן השביה ובאים עליהם במלחמה ביאה אחת והבנים הנולדים מאותה ביאה שהיתה במלחמה המה הנקראים בני יפת תואר ונמצא בני יפת תואר הם סימן של הצלחת ישראל במלחמה ועשה להם סימן שהם בני יפת תואר על ידי גידול בלורית דאז הרואין אותם ידעו שהם בני יפת תואר וממילא ידעו הצלחת ישראל במלחמה.
ולכך היה מושיבם בִּקְרוֹנוֹת זָהָב והולכים בראשי גייסות כדי להטיל בהם אימה על האויב דמפורש בגמרא דקדושין דף ע"ו שהם לא היו נלחמים כי אין עושין מלחמה אלא רק ישראל המיוחסים כדכתיב וְהִתְיַחְשָׂם בַּצָּבָא בַּמִּלְחָמָה (דברי הימים א' ז, מ) וקאמר שם בגמרא להדיה שאלו לא אזלי אלא לבעותי עלמא.
ולכן כיון דכונתו לתת מורא על האויבים באלו שמהלכין בראשי גייסות שידעו על ידי אלו הצלחת ישראל במלחמה ואין ניכרים שהם בני יפת תואר אלא על ידי שיהיו מגדלי בלורית שדבר זה אינו מצוי בישראל ואסורין לעשותו לכך הותר להם לעשות דבר זה שהוא אינו אלא איסור דרבנן כיון שהוא צורך למלחמה של ישראל שבזה הסימן שיכירו האויבים שהם בני יפת תואר תפול עליהם אימה.
ונראה להכי דקדק להניח מאלו בני יפת תואר ארבע מאות דוקא לא פחות ולא יותר שעשה זה להורות שהוא גובר על הסטרא אחרא שיש לה ארבע מאות רוחות בסוד (בראשית לג, א) וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ ודו"ק.

"וּלְאַמְנוֹן רֵעַ וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָּוִד, וְיוֹנָדָב אִישׁ חָכָם מְאֹד" אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: אִישׁ חָכָם לְרִשְׁעָה (שמואל ב' יג, ג). נראה לי בס"ד דדריש זה מתיבת מְאֹד דאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה ט, ט) על פסוק וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד (בראשית א, לא) 'טוֹב' זה יצר הטוב 'מְאֹד' זה יצר הרע ולכן כאן אמר אִישׁ חָכָם מְאֹד, חָכָם בחלק היצר הרע שנאמר בו מְאֹד.
ועוד נראה לי בס"ד דריש ממה שאמר רֵעַ וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב והיינו תחבר תיבת רֵעַ עם תיבת שמו יהיה משניהם צרוף 'מורשע' ולכן אמר חָכָם לְרִשְׁעָה.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: שֶׁעָשְׂתָה לוֹ מִינֵי טִיגָן (שמואל ב יג, ט). יש להבין מאי קא משמע לן ולמה הוצרך לפרש לנו דבר זה דמאי נפקא מינה אם טיגון ואם בישול?
ונראה לי בס"ד דבא לתרץ בזה קושית העולם דמקשים איך דוד המלך ע"ה לא נרגש בערמתו במה שבקש שתבא אצלו ותעשה לפניו שאם היא יודעת לבשל יותר טוב מכל האומנים תבשל בביתה ותשלח לו קדרת התבשיל כמו שהיא ויאכל, ולמה תבא אצלו? אלא ודאי כונתו לשכב עמה!
ולכן פירש לנו שהדבר ההוא שבקש לא היה מיני בישול אלא מיני טיגון והיינו כי הבישול מבשלים אותו בקדרה שיש לה כסוי והתבשיל יתבשל בקדרה כשהיא מכוסית ואז יהיה חומו שמור בקדרה ואם יוליכו הקדרה ממקום למקום לא יתקרר התבשיל ולכן אפשר שתבשל בביתה ואחר כך יוליכו הקדרה כמו שהיא לביתו ויאכל אמנם הוא ביקש דבר של מיני טיגון שמטגנין אותו במחבת שדרכו לטגנו במחבת גלויה בלי כיסוי ולכן אין חומו שמור ועצור בו וקרוב להתקרר ויש טיגון שאינו טוב לאכלו קר ולכן רצה שתבא אצלו ותטגן לפניו כדי שהוא יאכל סמוך לטיגון ונמצא שבזה עשה טעם לבקשתו ולא נודעה ערמתו.

קָשְׁרָה לוֹ נִימָא וַעֲשָׂאַתּוּ כְּרוּת שָׁפְכָה (שמואל ב יג, טו). לכאורה מציאות זו רחוקה מן השכל שהשערות יהיו כסכין לעשות כרות שפכה.
ונראה לי בס"ד שהיה להם מין סם למשוח בו שערות בית הערוה של הבתולות שעל ידי זה יהיו חדים וקשים ועוקצין כמו קוצין לבשר האדם הנוגע בהם ולא היו עושין כן אלא לבתולות לסימן שהם אינם בנות ביאה שעדיין אין להם בעל לבא עליהם דהנשואות שיש להם בעל אין עושין כן דאלו השערות שהם נעשו קשין ועוקצים כמו קוצין מעכבים ביאה של איש הבא עליהן אך לבתולות בלבד עושין כן לסימן שהם אינם בנות ביאה.
ואמנון אף על פי שידע מנהג זה של משיחת שערות בית הערוה של תמר משוחין בסם ויהיו עוקצים בשרו כשיבא עליה כמו קוצין קבל עליו צער זה לרוב תאותו במשכבה אך היא כדי להנקם ממנו קשרה השערות העומדות על השפה נימא בנימא כדי לחזק זו בזו ויהיה כוחן חזק לנקוב בשר האבר שלו לעשותו כרות שפכה כי השערות כל אחת לבדה אף על פי שהיא קשה וחזקה על ידי הסם לא היה לה כח לנקוב הבשר של האבר לעשותו כרות שפכה אלא רק עוקצת הבשר כמו קוץ לכך הוצרכה לקשור נימא בנימא לחזק אחת בחברתה שעל ידי כך נקבו בשר האבר שלו שנעשו כמו מחט ברזל דקה ומחמת כן נעשה כרות שפכה.

גמ' משום דלא יסור. עיין מ"ש בגליון ביומא דף עב ע"א:

בגמרא וצדוק גופיה מנלן: ביומא (דף י"ז) פליגי רבנן עלי' דרבי ומדסבר סתם מתניתן דהכא דהמלך נוטל חלק בראש והיינו המחצה כמו שמפרש בברייתא וזה אתיא מדרבי ע"כ דהלכה כרבי וזה ראיה לפסק הרמב"ם (ספ"ד מה' תמידין) שפסק כרבי נגד רבנן וע"ש בלח"מ:

במתניתן לא ירבה לו נשים אלא שמונה עשרה: אי הת"ק הוא דעה ג' היא פלוגתא בין הראשונים הביאם הר"ן ודעת הרמב"ם נראה שהיא דעה שלישית אכן לא כן דעת התוס' בפסחים ובערובין כאשר כבר הארכתי במקום אחר:

בגמרא כהנה שית: אף דהיה לו באותה שעה ג"כ בת שבע מ"מ לא חשיב אותה כיון דעליה הוכיח אותו הנביא למה לקח אשת אורי' הלא היה ביד ה' להוסיף עוד לו נשים כהנה וכהנה וא"כ ודאי א"א למנות ג"כ בת שבע ומהרש"א בח"א לא תירץ כן:

דהוו להו תמני סרי: לכאורה קשה לר' יהודה דסבר אינן מסירות מותר להוסיף על י"ח א"כ למה דוקא כהנה וכהנה הא נשי דוד ודאי צדקניות היו וא"כ מותר להוסיף רבות כהנה. וצ"ל דקרא זה רק אסמכתא הוא להוציא ממנו מנין י"ח:

ד' מאות ילדים היו לו לדוד כו': לכאורה תמוה דאיך אפשר שיהיו לו מח"י נשים אשר לא היו כולם אשת יפת תואר שיהיו לו מנשיו יפ"ת ד' מאות ילדים וראיתי ברש"י בקדושין (דף ע"ו) שנשמר מזה וכתב דלאו בני דוד אלא בני שאר אנשי ישראל היו ע"ש. אכן התוס' רי"ד בקדושין (דף כ"ב) הביא בשם א' מגדולי הראשונים פי' אחר דודאי בני דוד היו מאותן יפ"ת שבא עליהן במלחמה ולא לקחם לנשים והם לא היו בכלל י"ח והותרו לו ע"ש:

ועשאתו כרות שפכה: צריך טעם תמר ודאי שבת דוד וצדקת היתה כדאמרינן גדר גדול גדרה תמר מה ראתה לעשותו כרות שפכה וכי לנקום ממנו עשתה כן והא אדרבה רצתה להיות אצלו כנראה מהכתובים שהתחננה ממנו לבל ישלחנה. ונלענ"ד דכל מגמת תמר היה להיות תחתיו דהיינו שיקיים מצות ולו תהיה לאשה כדין אנוסה אך יראה שלא ירצה לקיים בה מצוה זו ולקחתה לאשה משום דהוי בן מלך ובודאי לא ירצה ליקח גיורת אלא אשה ממשפחה מיוחסת מישראל כאשר כבר הראה דעתו שלא הטה אזנו אל אשר בקשה ממנו לדבר אודותה אל המלך ולא אבה ולכן התחכמה ועשאתו כרות שפכה ולא יהיה מותר עוד בבת ישראל כמצות הכתוב אבל בה יהיה מותר דגיורת היא וקהל גרים לא אקרי קהל כדאמרינן ריש פרק עשרה יוחסין וביבמות (דף ע"ו ע"א). ובזה יובן פי' הכתוב כשאמר לה אמנון קומי לכי כתיב ותאמר לו על אודות הרעה הגדולה הזאת מאחרת אשר עשית עמי לשלחני דלכאורה אין לו מובן כלל וכל המפרשים נדחקו בפירושו דהא דתמר הותרה לאמנון משום דנתעברה אמה בנכריותה אך זה לא היה ידוע לכל אם קודם גיורתה או לאח"כ והנה אם לא ישלחה אלא תהיה אצלו כמשפט הכתוב ודוד לא יקח אותה ממנו אז יהיה ידוע לכל דבת נכרית היא ולא אחות אמנון דאל"כ דוד ודאי לא הניח אחות אצל אחיה אבל אם ישלחה אז ודאי ישפטו השומעים כי לא משום כרות שפכה שלחה דלא אסורה לו דקהל גרים לא אקרי קהל רק דלא השהה אותה מפני שהיא אחותו דכשכבר נתגיירה נתעברה. וא"כ העמיס עליו האשמה רבה שבא על אחותו וזה אשר דברה לו בחכמתה ותאמר לו על אודות הרעה הגדולה הזאת אשר יצמח לו מאחרת אשר יעשה עמה לשלחה כי אז ישפטו העם שאחותו היא ושאחותו עינה ואודות הרעה הגדולה הזאת שיעמוס עליו בעיני העם איסור כרת דאחותו נא אל ישלחה והרעה הגדולה הזאת היה אודות דהיינו תוכן דברי' אשר אמרה לו:

והא הוות מיכל. עמ"ש אני הדל בפתח עינים. ועתה ראיתי מ"ש הרב ישרש יעקב ע"ש וכבר כתבתי בכמה מקומות דלפעמים כתבתי כשלא הי"ל ספרים או בדרכים וכיוצא ולפעמים היו קצת ספק ואח"כ במקום אחר לא היו אלו הספרים וכיוצא והדן לכף זכות עליו תבא ברכת טוב כי"ר ובטעם מספר י"ח נשים שנושא המלך ראיתי להרב עיון יעקב עלה בכב"ש ורמז על דרך הסוד ולישר"י לן מר:

ואי ס"ד בת נשואין היא. כתב הרב עיון יעקב אין זה מוכרח כל כך דדילמא אמרה כן לדחותו מעליה כיון שהוא לא חש לאיסור ערוה ואפשר דסברא דיתירו לו משום סכנת נפש עכ"ל. ופשוטו דכונת הש"ס דהכתוב לא היה כותב דברים בטלים שאמרה לו ובפרט דהנביאים ג"כ נכתבו ברוח הקדש ומוכרח דבת יפ"ת היתה וכיוצא בזה כתבו הראשונים ז"ל בסוגיית אחרות:

נימא נקשרה לו. עמ"ש אני עני בככר לאדן דף ק"צ בס"ד:

מתקיף לה רבינא אימא כהנה תרתי סרי וכהנה כ"ד. שמעתי מקשים מהא דאמרינן פ"ק דכריתות דף ו' גבי סמני הקטרת דדריש סמים קמא תרי וסמים בתרא חמש ופריך ואימא סמים בתרא תרין כסמים קמא ומשני א"כ נכתוב סמים סמים בהדי הדדי וסוף נכתוב נטף ושחלת וחלבנה. ולמדנו דכי כתיבי כי הדדי בתרא כקמא ואמטו להכי שדי בינייהו רחמנא נטף ושחלת וחלבנה להורות דבתרא לאו כקמא ומאחר שכן מאי אתקפתיה דרבינא אימא וכהנה כ"ד הא בהדי הדדי כתיבי ושקולים הם כמה דאמרן גבי סמים:
ואפשר לומר דבשלמא התם דאיכא נטף ושחלת וחלבנה שמעינן שפיר דמדרחקן להני סמים בתרא לאו כי קמא דאי ס"ד בתרא נמי תרי לקריבנהו והדר נכתוב נטף וכו' אלא ש"מ דבתרא ה'. אמנם הכא דאי אפשר למנות הנשים שיקח דהע"ה בבחירתו לרצונו ומוכרח לכתוב כהנה וכהנה סמוכים הדבר שקול ומצית אמרת דתרוייהו שיתא שיתא אי נמי קמא שיתא ובתרא תריסר. ועוד נראה דלק"מ דכי קאמר התם דכי כתיבי סמים בהדי הדדי הוה אמרינן כל חד תרי היינו דכתבי מקמי דלדכר נטף ושחלת וחלבנה דאז פשיטא דכל חד תרי וכדקאמר הש"ס בהדיא והדר לכתוב נטף ושחלת וחלבנה אבל אי הוה כתיב נטף ושחלת וחלבנה והדר כתיב תרי סמים אה"נ דמצית אמרת סמים קמא תלתא ובתרא שיתא וכדאתקיף רבינא דהכא קרא קאי אשש נשים הנשואות לו וכתיב ואוסיף לך כהנה וכהנה ושפיר מתקיף רבינא. ועוד אפשר לומיר כי הנה איכא לשנויי למאי דפריך התם דאימא סמים בתרא תרי דאי הכי לכתוב ולבונה זכה סמים אלא מוכרח דסמים בתרא חמש ואי כתיב סמים אחר לבונה הו"ל שית להכי כתיב סמים מקמי לבונה לומר דהם ה' לבד ויש לדקדק אמאי לא משני הש"ס הכי. והנה עיקר הקושיא דהוינן בה היא דרבינא דמתקיף הכי כיצד הוה דריש בקרא אחד עשר סמנים דמוכרח דלימא דאי סמים בתרא תרי נכתוב סמים בהדי הדדי וא"כ מאי אתקפתיה הכא. וכפי האמור ניחא דרבינא הוה סבר דהכרח דרשת סמים חמשה הוא מדאיחר לבונה כאמור ואי הוה כתיב בהדדי הו"א כאתקפתיה אי כתיבי לבסוף ומשום הכי מתקיף הכא. אך סתמא דתלמודא מהא דקי"ל די"ח נשים למלך מוכרח דליתא לאתקפתיה ודריש כהנה שית וכהנה שית וכפי מסקנא דדינא הכא משני התם אי כתיב סמים סמים הו"א תרין אבל רבינא סבר כדאמרינן ומשו"ה לא משני הש"ס אאתקפתיה דידע סברת רבינא ואין לו כח לדחותה. אבל לקושטא דמילתא משום דהלכה רווחת דנשים למלך י"ח מוכח דליתא לדרבינא. ועוד יש לדקדק ולתרץ כאשר יראה המעיין ודוק:

והא הות מיכל אמר רב עגלה זו מיכל וכו'. כתב מהרש"א באגדתיה וז"ל אין לפרש דאהא דקאמר לא ירבה לו נשים פריך והא הואי מיכל דומיא דפריך בתר הכי והכתיב ויקח עוד נשים דהא ודאי באשה אחת במיכל ידע המקשה למימר למלויי י"ח אלא דלקמן גבי ויקח עוד פלגשים ונשים פריך לה דמשמע פלגשים ונשים הרבה הוו ולא סליק אדעתיה דלא הוו רק למלויי אלא נראה לפרש דאגופא דקרא פריך הכא דחשיב שש נשים הוו ליה בחברון והא הות מיכל דבאת אליו כבר בחברון ובהכי ניחא דלא פריך ליה מב"ש וכו' ע"ש. ופשטא דסוגיין מוכח דעל מנין י"ח נשים פריך ואילפותא דכהנה וכהנה דמהתם שמעינן לה. ומ"ש הרב דאגופה דקרא פריך דלא מני מיכל לאו קושיא היא דקרא לא מני נשי דהע"ה רק הבנים הנולדים לו בחברון ולפי מאי דס"ד השתא דלא הוו בני למיכל לק"מ אגופיה דקרא דכיון דלא הוו לה בני משו"ה לא מנה מיכל:
אמנם נראה דאילפותא די"ח נשים פריך דכיון דהנה מיכל באה עד שהמלך במסיבו בחברון א"כ הוו לה שבע שיתא דילדו לו בנים ומיכל דלא ילדה וא"כ כי קאמר ליה נביא כהנה וכהנה חד ועשרין הויין ושפיר קמותיב. ומ"ש הרב דלקמן פריך מנשים ופלגשים דמשמע ליה הרבה ולא ס"ד למלויי הדבר דחוק דמהיכא משמע ליה דנסיב טפי מתמניסר. אבל נראה דהש"ס הכי פריך דהך קרא ויקח עוד נשים ופלגשים בירושלם כתיב מקמי מעשה דב"ש ואמירת כהנה וכהנה. ומשמע דתכף בבואו לירושלים לקח עוד נשים מקמי דבת שבע וא"כ כי קאמר ליה נביא כהנה וכהנה הוו טפי מי"ח דבחברון לבד הוו להו שיתא ואכלהו קאמר כהנה וכהנה. ומשני למלויי י"ח כלומר דאין סדר למקרא ומקמי ב"ש לא הוו ליה טפי משיתא וכי היכי דסמיך להאי קרא דנשים ופלגשים מני שלמה ה"נ נשים ופלגשים דאמר קרא דנסיב בירושלם הוא מב"ש ואילך. ומ"ש הרב דלא פריך מב"ש וכו' דבריו קשים דהא נביא בתוכחתו על ב"ש הוא דאמר ואוסיפה לך כהנה וכהנה כלומר דלא הי"ל ליקח ב"ש וא"כ מאי קושיא מב"ש הרי קאמר לו דיוסיף לו ולא יקח ב"ש אלמא דכהנה וכהנה לבר מב"ש:
ואחר זמן רב ראיתי מ"ש הרב מהר"ש אלגאזי בספר גופי הלכות בביאורו להלכות מלכים פ"ג ע"ש שכיונתי לקצת דברי הרב ז"ל אבל בקצת דבריו ז"ל יש להשיב ועמ"ש בעניותי בהגהות הרמב"ם פ"ג דמלכים בס"ד. ואחרי כמה שנים בא לידי ספר תורת חיים וראיתי שכתב כדברי עלץ לבי שכיונתי לדעת גדולים:

דאי ס''ד בת נישואין הואי אחתיה מי הוה שרייה ליה. מכאן קשה לפ''ה שפירש בפ''ק דקידושין (דף כב.) והבאתה אל תוך ביתך מלמד שלא ילחצנה במלחמה פי' שלא יבא עליה במלחמה ומשמע מתוך פי' הקונטרס דאפילו ביאה ראשונה אסורה במלחמה עד לאחר כל המעשים כולן וא''כ לא בא דוד על מעכה רק לאחר שנתגיירה וא''כ בת נישואין היא והיכי שריא תמר לאמנון אחתיה היא ועוד דהא אמרינן (שם דף כא.) דלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע משמע שבמלחמה ביאה ראשונה הואי לכך פירש ר''ת . התם שלא ילחצנה במלחמה לבא עליה ביאה שניה ומחלוקת בירושלמי בין רב ושמואל מן הפי' דרב אמר אינה מותרת במלחמה אלא ביאה ראשונה ושמואל אמר אף לא ביאה ראשונה ולא ביאה שניה וזה לשון הירושלמי תרתי מילין אתון אמרין משמיה דרב וליתא הכא אתון אמרין משמיה דרב אסור לבא עליה ביאה שניה ואני אומר לא ביאה ראשונה ולא ביאה שניה וא''כ קשיא לשמואל הך דהכא כדפרישית על כן נראה למימר דתמר לא היתה בת דוד שאמה כבר היתה מעוברת כשבאת למלחמה והא דכתיב (שמואל ב יג) כי כן תלבשנה בנות המלכים מעילים מתוך שגדלה בחיקו של דוד קרי לה בת מלך: