סנהדרין כב ע"ב

דף כב - ב

אמר לו רב יצחק לאביו: כגון מאן, כמו מי?

אמר לו רב יהודה לבנו: כגון אמך שהיתה אשת נעורי, ומצאתי בה קורת רוח.

ומקשה הגמרא: איני! הלא אינו כן, והא והלא בפעם אחרת מקרי ליה קרא לפניו רב יהודה לרב יצחק בריה פסוק זה: "ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים". ואמר ליה רב יצחק לאביו: כגון מאן כמו מי, כלומר מי היא האשה הדומה למצודים וחרמים, והיא מרה ממות. ואמר ליה רב יהודה לבנו: כגון אמך?!

מתרצת הגמרא: אכן, הכל אמת. מיתקף תקיפא, היא היתה אשה תקיפה, אבל עיבורא מעברא במלה, היתה נוחה להתרצות ומעברת על מידותיה.

אמר רב שמואל בר אוניא משמיה דרב: אשה לפני נישואיה גולם היא, ככלי שלא נגמר, ואינה כורתת ברית אהבה וידידות אלא למי שעשאה כלי. כלומר, לבעלה הראשון, שגמר יצירתה. כמו שנאמר "כי בועליך עושיך, ה' צבאות שמו". שבפסוק זה נמשלו בני ישראל לאשת נעורים, כביכול לפני הקב"ה, וכתוב שם "בועליך עושיך", הרי שהבועל אשה עושה אותה כלי.

תנא שנינו בבריתא: אין איש מת אלא לאשתו, ואין אשה מתה אלא לבעלה, כלומר, שהם המצטערים והאבלים האמיתיים.

ודרשינן מפסוקים: אין איש מת אלא לאשתו, כמו שנאמר: "וימת אלימלך איש נעמי". ואין אשה מתה אלא לבעלה כמו שנאמר שאמר יעקב אבינו: "ואני בבואי מפדן ארם מתה עלי רחל" היינו שמתה עליו.

שנינו במשנתנו: אין רואין אותו כשהוא מסתפר.

תנו רבנן: מלך מסתפר מצוה עליו להסתפר בכל יום. כהן גדול מסתפר מערב שבת לערב שבת ולא ישהה יותר מכן. כהן הדיוט מסתפר אחד לשלושים יום.

הגמרא מבארת את הברייתא, והטעם במלך וכהן גדול וכהן הדיוט.

מלך מסתפר בכל יום, משום שנאמר: "מלך ביופיו תחזינה עיניך".

כהן גדול מסתפר מערב שבת לערב שבת, אמר רב שמואל בר נחמן אמר רבי יוחנן: הואיל ומשמרות הכהנים מתחדשות מתחלפים בכל שבת ושבת, וכדי שמשמר הנכנס יראנו ביופיו, לכן מסתפר בערב שבת.

כהן הדיוט מסתפר אחד לשלושים יום דכתיב בספר יחזקאל בנבואתו על הכהנים: "וראשם לא יגלחו [פאת הראש] ופרע לא ישלחו [לא ירבו בגידול שער] כסום יכסמו את ראשיהם" [והגמרא תבאר].

ויליף ודורשים גזירה שוה - פרע פרע מנזיר, כתיב הכא בכהנים "פרע לא ישלחו" וכתיב התם בנזיר "גדל פרע שער ראשו", מה להלן בנזיר הצריך לגדל פרע, הריהו גידול לפחות של שלושים יום, אף כאן בכהנים, שאסור להם לגדל פרע, הריהו גידול של שלושים יום.

ותנן נמי וכן שנינו במשנתנו במסכת נזיר: סתם נזירות הוא של שלושים יום.

והתם בנזיר מנא לן מאיזה דרשה דרשה המשנה שהיא של שלושים יום?

אמר רב מתנה: דאמר קרא בפרשת נזיר: "קדש יהיה גדל פרע שער ראשו", המלה "יהיה" בגימטריא תלתין הוו במספר שלושים.

ועל דרשה זו מהפסוק "וראשה לא יגלחו ופרע לא ישלחו" מקשה הגמרא, שיתכן וכוונת הנביא יחזקאל שלא יגדלו פרע אפילו עד שלושים יום.

אמר ליה רב פפא לאביי: למה אמרה הברייתא שכהן הדיוט מסתפר לסוף שלושים יום, אימא, הרי יתכן לומר שכוונת הנביא היא: לא לירבי כלל שאסור להם לגדל אפילו עד שלושים יום?

אמר ליה אביי לרב פפא: אי כתיב אם היה כתוב: "לא ישלחו פרע", היינו דורשים כמו דקא אמרת, כדבריך: "לא ישלחו" אסור להם לגדל - "פרע" עד שיעור פרע, שהוא שלושים יום. אבל, השתא עתה דכתיב: "ופרע לא ישלחו" משמע: "פרע" שכבר גדל כשיעור פרע - ליהוי, מותר לו לגדל, ואילו יותר מכך, שלוחי לא לישלחו, לא יגדלו.

עתה דנה הגמרא, למה מותר לכהנים בזמן הזה שאין בית המקדש לשלח פרע ראשם.

ומקשה הגמרא: אי הכי, ^[10] שהאיסור נלמד מגזירת הכתוב, האידנא בזמנינו, נמי, כמו כן יהיו אסורים בגידול שער?

ומתרצת הגמרא: כיון שבסמוך לפסוק זה נאמר: "ויין לא ישתו כל כהן בבואם אל החצר הפנימית", לכן אנו למדים: דומיא דיין שדינו דומה לאיסור שתיית יין, מה שתיית יין בזמן ביאה, בזמן שבית המקדש קיים, שבאים שם לעבוד עבודת הקודש הוא דאסור, ואילו שלא בזמן ביאה שרי, מותר, אף פרועי ראש, בזמן ביאה אסור, ושלא בזמן ביאה שרי.

ומקשה הגמרא: והאם יין שלא בזמן ביאה שרי, והא תניא הלא שנינו ברייתא שמשמע ממנה שכהנים אסורים בשתיית יין אף שלא בזמן ביאה?!

הכהנים היו חלוקים לעשרים וארבע משמרות שכל משמרת עבדה שבוע אחד, דהיינו, משבת לשבת. וכל משמרת היתה חלוקה לשבעה בתי אב, שכל אחד מהם עבד יום אחד.

ושנינו שם בברייתא: כל כהן המכיר בזמן הזה משמרתו ומשמרת בית אב שלו, כלומר, שלפי הסדר היום הוא יום שהיה ראוי בו לעבוד, אסור בשתיית יין כל היום ההוא, ואם מכיר משמרת שלו ואינו מכיר בית אב שלו, הריהו אסור לשתות כל אותו שבוע, ואם אינו מכיר לא משמרתו ולא בית אב, הריהו אסור לשתות יין כל השנה.

והטעם: כיון שאנו מצפים שמהרה יבנה בית המקדש, לכן צריך להיות מוכן לעבודת המקדש, וכהן שתוי יין פסול לעבודה, ועבודתו מחוללת.

והמשך הברייתא הוא:

רבי אומר: אומר אני: אם נחשוש לכך צריך להיות הדין, שכל הכהנים יהיו אסורין לשתות יין לעולם בכל השנה, ואפילו אם הוא יודע שעתה אינו זמן משמר שלו, משום ש"מהרה יבנה בית המקדש", ולא ימצאו כהנים אחרים, או שמא ישתנה סדר השמרות, והוא יצטרך לעבוד, אבל, מתלונן רבי מה אעשה שתקנתן קלקלתן, כלומר, הקילקול בערבוב סדר המשמרות, שאין הכהנים יודעים משמרותיהם, היא תקנתן, שיוכלו לשתות יין כל השנה. שאינו חושש לגזור איסור שתיית יין משום מהרה יבנה בית המקדש ^[11].

ואמר אביי: כמאן שתי כהני האידנא, כפי מי נוהגים עתה הכהנים ששותים יין? כרבי!

מכלל ^[12] דברים אלו משמע [וכן כתבה שם הברייתא במפורש], דרבנן, שאר התנאים, אסרי, אוסרים הם לכהנים לשתות יין בזמן הזה. ואם כן קשה, למה אמרו, כמו שמותרים לשתות יין - כן מותרים לשלוח פרע ראשם הלא לדעת רבנן אסורים לשתות יין? ^[13]

ומתרצת הגמרא: מן התורה אסורים בשתיית יין רק בזמן ביאה, ובזמן הזה מותר, ולכן מותרים גם בשילוח פרע. אלא, שרבנן גזרו על שתיית יין בזמן הזה, ולא גזרו על שילוח פרע. והטעם שגזרו על שתיית יין -

התם, באיסור שתיית יין, היינו טעמא שגזרו עליו חכמים, משום מהרה יבנה בית המקדש, ובעינן, אנו זקוקים שיהיה [מוכן] כהן הראוי לעבודה. ואם יהיה שתוי יין, ליכא, לא יוכל לעבוד העבודה.

ומקשה הגמרא: אם כן, הכא נמי, גם בשילוח פרע, יגזרו חכמים כן, ויאמרו: בעינא כהן הראוי לעבודה, וליכא, לפי שאינו יכול לעבוד בגידול פרע.

ומתרצת הגמרא: הכא, בגידול פרע, אם יבוא המשיח פתאום להיכלו, אפשר, יש לו עדיין לכהן אפשרות דמספר, להסתפר, ועייל, ^[14] וליכנס לבית המקדש.

ומקשה הגמרא: התם נמי, גם אם הוא שתוי יין, אפשר דניים פורתא, יכול לישון קצת ועייל וליכנס לבית המקדש, שהרי שינה מפיגה את היין?

דאמר רב אחא: הליכת דרך באורך מיל או ושינה כל שהוא - מפיגין את היין.

ומתרצת הגמרא: מה שאמרו שדרך מיל ושינה כל שהיא מפיגין את היין, הוא רק בשתייה מועטת, אבל בשתייה מרובה אינם מפיגין את היין.

ולאו האם לא איתמר עלה בארנו את דברי רב אחא: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו שמפיגין את היין אלא ששתה שיעור מועט כדי רביעית, אבל אם שתה יותר מכדי רביעית, לא די שאינם מפיגים, אלא כל שכן דדרך טורדתו מבלבלתו, ושינה משכרתו.

וממילא, החילוק ברור, בשתיית יין גזרו חכמים, שמא יהיה שתוי ומהרה יבנה בית המקדש, ולא יוכל להפיג מעליו יינו, אבל בשער מגודל לא גזרו, כי בקלות יכול להסתפר ולעבוד עבודה.

רב אשי מחלק חילוק אחר: האיסור לעבוד שתוי יין חמור יותר מהאיסור לעבוד פרוע ראש, ולכן גזרו חכמים - בזמן הזה - בשתיית יין, ולא גזרו בשילוח פרע.

רב אשי אמר: שתויי יין דמחלי [מלשון חול, חולין] את העבודה, היינו שעבודתו פסולה, שהקרבן פסול, ולכן גזרו בהו רבנן שגם בזמן הזה אסורים לשתות יין, ואילו פרועי ראש דלא מחלי עבודה, לכן לא גזרו בהו רבנן.

שנאמר בתורה "וידבר ה' אל אהרן לאמר, יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אוהל מועד, ולא תמותו". ובהמשך כתוב "ולהבדיל בין הקודש ובין החול", משמע: בין עבודה קדושה לבין עבודה מחוללת. הרי שכהן שעבד שתוי יין - עבודתו מחוללת. ואילו כהן שעבד פרוע ראש, לא נאמר בו שעבודתו מחוללת - אף שעבר על איסור - ולכן לא גזרו בו חכמים בזמן הזה.

הגמרא מקשה על רב אשי, ולדעת המקשן גם פרועי ראש שעבדו, עבודתן מחוללת.

מיתיבי ממה ששנינו בברייתא: ואלו עבירות שענשם במיתה בידי שמים: פרועי ראש ושתויי יין.

ומוכיחה הגמרא: בשלמא שתויי יין, עונשם מיתה בידי שמים, דכתיב "יין ושכר אל תשת אתה ובניך ולא תמותו", כדי שלא תמותו, משמע שאם יעבדו שתויי יין ימותו, [ואין הכוונה למיתת בית דין, כי אז היה צריך להיות כתוב במפורש "מות יומת"]. אלא פרועי ראש, מנא לן, מנין לנו שעונשו מיתה בידי שמים?

ובהכרח, דאיתקיש השוו שתויי יין לפרועי ראש, שכתובים ביחד בספר יחזקאל.

כתיב "וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו". וכתיב [בתריה בהמשך] "ויין לא ישתו כל כהן בבואם אל החצר הפנימית", ולכן דרשו חכמים: מה שתויי יין במיתה - אף פרועי ראש במיתה.

כל זה מבואר בסוגיא אחרת. ועתה מקשה המקשן:

ומינה, ומאותו ההיקש אפשר לדרוש: מה שתויי יין דמחלי שהם מחללים עבודה, אף פרועי ראש דמחלי [מחלי] עבודה, שאם הוקשו, הוקשו לכל דבר.

וקשה על רב אשי שתירץ וחילק ששתויי יין מחללים עבודה, ואילו פרועי ראש אינם מחללים עבודה?

ומסקנת הגמרא: אכן קשיא. קשה על רב אשי ^[15].

וכיון שלמדנו בהיקש מהמקרא בספר יחזקאל, כי כמו ששתויי יין במיתה כן פרועי ראש, מקשה רבינא: איך אפשר ללמוד דין מספר יחזקאל?

אמר ליה רבינא לרב אשי: האי דין זה שפרועי ראש במיתה, עד דלא אתא עד שלא בא יחזקאל, מאן אמרה, מי אמר דין זה, הלא אינו כתוב בתורה?!

ענה לו רב אשי: ולטעמיך, לדבריך שהקשית קושיא זו, למה לא הקשית על הא דאמר רב חסדא על אותה ברייתא שהובאה למעלה, האומרת שערל שלא נימול מסיבת אונס, כגון שמתו אחיו מחמת מילה, פסול לעבודה

וביאר רב חסדא, דבר זה, שכהן ערל פסול לעבודה, מתורת משה רבינו לא למדנו שלא כתבה התורה, עד שבא יחזקאל ולימדנו. שכתוב שם בספר יחזקאל "כל בן נכר ערל לב [כהן שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, ולבו ערל, כלומר מומר], וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני" ^[16].

ולמה לא הקשית "עד דלא בא יחזקאל מאן אמרה", מי אמר לדין זה.

אלא מה הטעם שלא הקשית, ביודעך גמרא גמירי לה, הדין היה בידם מהלכה למשה מסיני, ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא, והסמיכה על הפסוק, כלומר כתבה בספרו. ולכן, הכי נמי, גם הדין של פרועי ראש גמרא גמיר לה, ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא. (וכי גמירי הלכה - למיתה, לאחולי עבודה לא גמירי).

באותו הפסוק בספר יחזקאל כתוב "כסום יכסמו את ראשיהם" ^[17].

מבררת הגמרא: מאי פירוש "כסום יכסמו את ראשיהם"? תנא שנינו ברייתא: כמין תספורת לוליינית.

מאי תספורת לוליינית?

אמר רב יהודה אמר שמואל: תספורתא יחידאה נאה ומיוחדת.

ומבארת הגמרא: היכי דמי איך היתה עשויה?

אמר רב אשי: ראשו של שער זה בצד עיקרו של זה, שלא יעלה שער אחד על חבירו.

שאלו את רבי: איזהו תספורת של כהן גדול. אמר להן רבי לשואליו: צאו וראו מתספורת בן אלעשה, חתנו של רבי שהיה עשיר גדול ופיזר הרבה מעות שילמדוהו אותה תספורת.

תניא שנינו ברייתא: רבי אומר: לא על חנם פיזר בן אלעשה את מעותיו, אלא כדי להראות בו תספורת של כהן גדול.

הדרן עלך פרק כהן גדול

פרק שלישי - זה בורר

אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה שנאמר ושמח מאשת נעוריך ואמר ליה רב יהודה לרב יצחק בריה כגון אמך. אמר רב אשה גולם היא ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי שנאמר כי בועליך עושיך. תנא אין איש מת אלא לאשתו שנאמר וימת אלימלך איש נעמי ואין אשה מתה אלא לבעלה שנאמר מתה עלי רחל וגו':

ואין רואין אותו כשהוא מסתפר. ת"ר מלך מסתפר בכל יום שנאמר מלך ביפיו תחזינה עיניך. כהן גדול מע"ש לע"ש הואיל ומשמרות מתחדשות כהן הדיוט אחד לשלשי' יום שנאמר ופרע לא ישלחו כלומר שערם לא יגדלוהו אלא פרע ליהוי שלוחי לא ישלחוהו וגמר פרע פרע מנזיר כתיב הכא ופרע לא ישלחו וכתיב בנזיר גדל פרע שער ראשו מה נזיר ל' יום ובל' יום נקרא פרע כך בכהן בל' יום נקרא פרע כלומר לא יגדלהו יתר מפרע שיער בן ל' יום נקרא פרע והתורה הזהירה הכהן שלא לשלח פרע כלומר לא יגדלוהו יתר מפרע אי הכי ניהוי כהני האידנא אסירי לשלוחי פרע ושנינן דומיא דיין מה יין שלא בזמן ביאה שרי דכתיב בהו יין ושכר אל ישתו בבואם אף פרע שלא בזמן ביאה שרי ואקשינן ויין שלא בזמן ביאה שרי והתניא ר' אומר אומר אני כהן אסור לשתות יין לעולם אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו ואמר אביי כמאן שתו כהני האידנא חמרא כרבי מכלל דרבנן אסרי כהני לשתות יין לעולם. מאי טעמא מהרה יבנה בית המקדש ובעינן כהן הראוי לעבודה וליכא וא"ת ניים פורתא ומפיג היין. הני מילי אם שתה כדי רביעית אבל אם שתה יתר מרביעית כ"ש שדרך משכרתו וכ"ש ששינה משכרתו וסלקא שמעתא דר' מתיר ורבנן אסרי לעולם. ורב אשי נמי אתא למפשט דלא אסרי רבנן למשתי חמרא אלא משום דשתויי יין מחלי עבודה ולא גזרו איסור בפרע דפרועי ראש לא מחלי עבודה ואותבינן עליה ואסיקנא דאפילו פרועי ראש מחלי עבודה. וגמרא הוו גמירי לה. ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא ואקיש שתויי יין לפרועי ראש. והא דתקנתו קלקלתו כבר פרשנוהו בתעניות. כסום יכסמו את ראשיהם. תנא כמין תספורת לוליאנית מאי היא תספורתא יחידאה ראש שיער בצד עיקרו של זה וזה היא תספורת של בן אלעשה כו':

הדרן עלך פרק כהן גדול

המלך צריך לו שיהא מתהדר ביופי תמיד ושלא יראה בו שום נוול כדי שלא יקל מוראו ומפני זה אמרו עליו שמסתפר בכל יום וכהן גדול מערב שבת לערב שבת ואין זה תלוי לו בזמן ביאה אלא מסתפר על כל פנים מערב שבת לערב שבת אבל כהן הדיוט אם רצה ליכנס למקדש מסתפר אחת לשלושים יום שהרי משלשים יום ואילך גדול פרע הוא וכל כהן אסור ליכנס למקדש בגדול פרע:

מי שאמר הריני נזיר ולא פרט לנזירותו זמן הרי הוא נזיר שלשים יום שכך הוא זמן סתם נזירות ומ"מ אם אמר שלא אשתה יין בשבועה או בנדר או בנזירות אין כאן זמן ובמקומו יתבאר בע"ה:

כהנים שתויי יין אסורין בעבודה ואם עבדו חייבין מיתה בידי שמים ועבודתם פסולה אבל פרועי הראש אע"פ שהם במיתה אם עבדו לא חללו ר"ל שאין עבודתם פסולה וכן קרועי בגדים וערל ששמש עבודתו פסולה אף במתו אחיו מחמת מילה ולוקה אלא שאינו במיתת שמים ואין צריך לומר בערל הגמור או כהן שנשתמד שאם עבד חלל:

שתויי יין שהזכרנו שיעורו ברביעית בבת אחת וביין שמארבעים יום ואילך וששתאו חי שתה פחות מרביעית או רביעית עם מעט שהייה בין מקצתו לכולו או רביעית שהיה שם מעט מים פטור ואין עבודתו פסולה ומ"מ בשני אלו בשהיה ובמזיגה אם שתה מהם יותר מרביעית חייב מיתה ופוסל אבל יין שבתוך ארבעים יום אפילו יתר מרביעית פטור ואינו פוסל וכן שכור משאר המשכרים כגון דבש וחלב או דבילה קעילית לוקה אבל עבודתו כשירה שאין חלול עבודה אלא בשכרות יין שתה רביעית וישן מעט או הלך דרך מיל כבר הופג טעם היין ומותר לו ליכנס ולעבוד אבל יתר מרביעית הרי דרך ושינה מוסיפין בשכרותו ואין בו אלא שעור שיהא שכרותו נפקע מכל וכל עד שלא ישאר ממנו כלום:

שתיית יין זה לא הוזהרו בה אלא בשעת ביאה למקדש ר"ל שלא ליכנס אחר שתייתו למקדש עד שיהא שכרותו נפקע מכל וכל וכן גדל פרע לא הוזהרו בו אלא שלא ליכנס עמו למקדש הא כל שאינו רוצה ליכנס למקדש מגדל פרע כמה שירצה וישתה כמה לוגין ואין לנו ומעתה כל שאינו מאותה משמרה שותה באותה שבת כמה שירצה ואם הוא מאותו משמר אלא שאינו מבית אב של אותו היום שותה בלילות אבל לא בימים אלא פחות מרביעית שמא ירבו העבודות ויצטרכו אנשי בית אב להסתייע באנשי משמרתם ואם הוא מבית אב של אותו היום אסור אף בלילה שהרי יש קצת עבודות בלילה לאנשי בית אב כגון איברים שלא נתאכלו ושהוא צריך גם כן להשכים לעבודתו מעתה כל כהן שיודע משמרתו ובית אב שלו ויודע שבית אביו קבוע לעבודת אותו היום אסור לו לשתות יין כל אותו היום שמא יצטרכו לו וימצא שתוי יין היה יודע משמרתו ואינו יודע בית אב שלו אסור לשתות כל אותה שבת שאע"פ שאינו מכיר בית אב שלו בני בית אב מכירין אותו וכשיצטרכו לו מבהילין אותו לבא ואם אינו יודע אפילו משמרתו הדין נותן לאסרו לעולם אלא שקלקלתו תקנתו וסגנון שלו מורה עליו שחסרונו משכיחו ומונעו מלימנות ובטוחין אנו בו שאין המשמרות מחזרות אחריו וישתה עד שתבקע כריסו ואין לנו:

לפי דרכך למדנו שלאחר חורבן לא הוזהרו הכהנים לא בגדול פרע ולא בשתית יין שהרי אין כאן זמן ביאה ומ"מ היה לנו לחוש שמא יבנה מעט מקדש בפתע ויצטרכו להקריב והיה לנו לידון כאלו המקדש קיים והכהנים עומדים ומקריבים וכהן המכיר משמרתו ובית אב שלו יהא נאסר ביומו ואם אינו מכיר אלא משמרתו יהא נאסר כל שבתו ואם אינו מכיר אפילו משמרתו ויודע שבתי אבותיו קבועים היו לעבודה בחשבון המשמרות ולא היו מאותם שנתגאלו מן הכהונה יהא נאסר לעולם אלא שקלקלת החורבן ושלא היה בנינו בפתע מצוי כל כך אף בסמוך לחורבן אחר ששלטה בו יד האויב מתקנתם להיתר שתייה ובגדול פרע מיהא אינך צריך טעם להיתרו שאף אם יארע כך מסתפרין לשעתן ונכנסין וכבר כתבנו דברים שבסוגיא זו או רובם במסכת תענית פרק שני:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

מתני רב יהודה לר' יצחק בריה אין אדם מוציא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה אמר ליה כגון מאן אמר ליה כגון אימך ומתני ליה ומוציא אני מר ממות את האשה א"ל כגון מאן כגון אימך ואסי' מתקף הוה תקיפא אלא שהיתה מעברת על מדותיה. אשה קודם שנבעלה גולם היא כלי שלא נגמרה מלאכתו כדתנן גולמי כלי עץ טמאין ואינה כורתת ברית אלא לבעל הראשון שעשתה כלי שנאמר כי בועליך עושיך משל הוא לישראל שאין כורתין ברית אלא להקב"ה שבעלם ראשון ועשאן ככלי שנגמרה מלאכתו כאשה זו שאין כורתת ברית אלא לבעל הראשון:

פיסקא ואין רואין אותו כו'. מלך מסתפר בכל יום דכתיב מלך ביופיו תחזינה עיניך כ"ג מערב שבת לערב שבת הואיל משמרות מתחדשות ביום שבת כדמפרש במסכת תמיד ובמסכת סוכה (נ"ו) וצריך משמר הנכנס לראותו ביופיו. כהן הדיוט אחד לשלשים יום כדמפרש ואזיל. אמר ליה רב פפא לאביי אימא כיון דכתיב ופרע לא ישלחו לא לירבו פרע כלל ואפילו פורתא נמי לא אמר ליה אי כתיב לא ישלחו פרע הוה משמע לא ישלחו שערם עד שיעשה פרע השתא דכתיב ופרע לא ישלחו משמע דלאו אגידול שער קאי אלא אגידול דפרע דמכי הוי פרע בן שלשים יום לא לישלחוה טפי מיהו פרע מיהת להוי. ומקשינן אי הכי כיון דמקרא נפקא לן דלא לירבו טפי מפרע האידנא נמי אפי' בזמן הזה יהו אסורין לגדל פרע ומפרקי' איתקש פרע ליין דכתיב ופרע לא ישלחו וסמיך ליה ויין לא ישתו כל כהן בבואם מה יין בזמן ביאה אסור שלא בזמן ביאה שרי דכתיב בבואם וכתיב נמי בבואכם אל אהל מועד אף פרועי ראש כו':

ומקשינן ויין שלא בזמן ביאה שרי והתניא רבי אומר אומר אני כהן אסור לשתות יין לעולם אבל מה אעשה שהרי תקנתו קלקלתו עיקרה בתעניות בפרק שני כהן המכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו ויודע שבתי אבותיו קבועין הן אסור לשתות כל אותו היום מכיר משמרתו ואינו מכיר משמרת בית אב שלו ויודע שבתי אבותיו קבועין הן אסור לשתות כל אותה השנה כולה. רבי אומר אומר אני כהן אסור לשתות יין לעולם ומה אעשה שתקנתו קלקלתו אמר אביי כו' וכתב רבינו שלמה ז"ל רישא דברייתא קתני כהן המכיר משמרתו ואינו מכיר בית אב שלו אסור כל אותה שבת אינו מכיר לא משמרתו ולא בית אב שלו אסור לשתות יין לעולם שמא עכשיו יומו הוא ויש לחוש שמא יבנה רבי אומר אומר אני אם לכך באנו לחוש שמא יבנה כהן אסור ביין לעולם ואפילו הוא מכיר שאין עכשיו זמן משמרתו שמא יבנה וכל דקאים ומשתכח עביד עבודה אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו חורבן הבית שקלקל וערבב סדר משמרותיהן שהיה אוסרן ביין בזמן משמרתן ומתירן שלא בזמן משמרתן הוא תקונו עכשיו לשתות יין דלא חייש שמא יבנה פתאום. והאי פי' לא מסתבר דעל כרחך צריכת למימר טעמא אמאי הוה ס"ד למימר דכהן אסור ביין לעולם ואי משום דחיישינן שמא יבנה פתאום היכי קאמר אבל מה אעשה שהרי תקנתו קלקלתו לימא אבל אין חוששין שמא יבנה פתאום מאי אהניא ליה קלקלתו לאפוקיה מהאי חששא ולתקונא אלא ודאי ש"מ האי פירושא ליתיה. ואנן עייננא בה ומסתבר לן בה פירושא מעליא בס"ד והדין פי' רבי אומר אומר אני כהן אסור ביין לעולם לפי שאינו מכיר את משמרתו וכל שעתא ושעתא זמן ביאה הוא אבל מה אעשה שהרי תקנתו קלקלתו כלומר חרבן ביה"מ ששיכחו זמן משמרתו והיה בדין שיקלקלנו ויאסרנו ביין לעולם כדין כל כהן שאינו מכיר את משמרתו הוא תיקונו והתירו לשתות יין מאחר שחרב בית המקדש דאמר קרא בבואכם בזמן ביאה אסור שלא בזמן ביאה מותר ולא חיישינן שמא יבנה. ויש לפרש רבי אומר אומר אני כהן אסור לשתות יין לעולם שהרי אינו מכיר את משמרתו וכל יומא ויומא איכא למימר במשמרתו היא ומהרה יבנה בית המקדש ונמצא כהן שתוי במשמרתו אבל מה אעשה שהרי תקנתו קלקלתו כלומר חרבן הבית ששיכחו זמן משמרתו והיה בדין לאסרו הוא תיקונו שהרי שיכחו אם היו בתי אבותיו קבועין ואם לאו ורבנן סברי אסור לעולם ולאו משום דאיכא למימר דהשתא הוי זמן משמרתו דהא שלא בזמן ביאה הוא ומדאורייתא שרי אלא אפי' היה מכיר שאין זו זמן משמרתו אסור מאי טעמא מהרה יבנה בית המקדש ולא משתכח התם כהן אלא הוא ואי הוי שתוי בעינא כהן לעבודה וליכא.

ופירש רבינו חננאל ז"ל דהאי דאמרי רבנן אסור לשתות יין בו ביום וכן כל אותה שבת וכן כל השנה כולה משום גזירה דשמא יבנה ובכל יום חיישינן שמא יומו הוא רבי אומר אומר אני כהן כגון זה אסור לשתות יין לעולם איסור דרבנן וכדאמרן אבל תקנתו זו היא קלקלתו פי' כגון שנתקלקלה ידיעתו בבית אב שלו הותר שאפי' אם יבנה הבית אינו משמש עד שישב ב"ד של כהונה ויקבעהו באיזה יום ישמש לפיכך עכשיו מותר וכן כל כהן שאינו בר עבודה ביום ידוע מותר ע"כ דבריו ז"ל. ואינן נראין בעינינו.

ואי לאו מימריה דאביי הוה אמינא לא פליגי רבנן עליה דרבי דכי איירי רבי בכהן בזמן הזה ורבנן קא מיירו בזמן שבית המקדש קיים מדקתני ויודע שבתי אבותיו קבועין אלא השתא דאמר אביי כמאן שתו כהני האידנא חמרא דהא כולהו האידנא אינן מכירין משמרתן וכמאן שתו כרבי מכלל דרבנן אסרי מאי טעמא מהרה יבנה בית המקדש ואי אמרת דאע"ג דאין מכירין זמן משמרתן שתו כרבי דשרי שלא בזמן ביאה אפשר דלא מתרמו התם בהאי שעתא אלא הנך דשתו בההוא יומא ומשתכח שכורין ובעינא כהן לעבודה וליכא הילכך גזרו רבנן עלייהו דהי מינייהו דליתרמי התם ליהוי ראוי לעבודה הכא נמי גבי פרועי ראש מהרה יבנה בית המקדש ובעינא כהן לעבודה וליכא והיכי מצית למימר דפרועי שלא בזמן ביאה שרי נהי דמדאורייתא שרי מדרבנן מיהת ליתסר כדאמרן גבי שתויי יין דאע"ג דמדאורייתא שרי מדרבנן אסירי ומפרקינן התם גבי שתויי יין כיון דלית ליה תקנתא מיד גזרו ביה רבנן פרועי ראש דאית להו תקנתא מיד דאפשר דשקיל פורתא ממזיה לאוקומא אשיעור פרע בר תלתין יומין ועייל למעבד עבודה לא גזרו ביה רבנן. ומקשינן אי הכי לגבי יין נמי לא נגזור דהא אית להו תקנתא בשינה כל שהוא דאמר רמי בר אבא דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין ודחי' לאו מי אתמר עלה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא ששתה עד כדי רביעית אבל שתה יתר מרביעית כל שכן שדרך משכרתו ושינה משכרתו ואידחי ליה קושיין ונפק דנא לטעמ' דלא שנא שתויי יין ולא שנא פרועי ראש מדאורייתא בזמן ביאה אסירי שלא בזמן ביאה שרו מיהו מדרבנן אפילו שלא בזמן ביאה אסירי מהרה יבנה ב"ה ובעינא כהן לעבוד וליכא וכי גזור רבנן בשתויי יין דלית להו תקנתא מיד פרועי ראש דאית להו תקנתא מיד לא גזרו בהו רבנן והני מילי לרבנן אבל לרבי אפי' שתויי יין נמי לא גזרו בהו רבנן ואע"ג דקיי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו הכא הילכתא כוותיה דהא אמר אביי כמאן שתו האידנא כהני חמרא כרבי דאלמא עבדו עובדא כוותיה דרבי ושרו להו למשתא חמרא. ואתא רב אשי ופריק פירוקא אחרינא דאע"ג דגזרו רבנן גבי שתויי יין משום טעמא במהרה יבנה ביהמ"ק גבי פרועי ראש ליכא למיגזר מאי טעמא שתויי יין דמחלי עבודה דכתיב יין ושכר אל תשת כו' וסמיך ליה ולהבדיל בין הקדש ובין החול דמשמע בין עבודה קדושה לעבודה מחוללת היא דגזרו בהו רבנן פרועי ראש דלא מחללי עבודה דהא לא כתיב בהו קרא לא גזרו בהו רבנן. ואותביניה לרב אשי ואלו שבמיתה בידי שמים כו' ומדאיתקש על כרחך לכל מילי איתקוש אלמא פרועי ראש נמי מחל עבודה אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא:

אמר ליה רבינא לרב אשי האי דפרועי ראש שהן במיתה דמפקיתו להו מהקישא דיחזקאל עד דאתא יחזקאל מהיכא נפקא לן אמר ליה ולטעמיך הא דאמר רב חסדא בזבחים בפרק שני דבר זה דכהן ערל פסול לעבודה מתורת משה רבינו לא למדנו אלא מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו דכתיב כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי בן נכר ערל לב כהן משומד שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ונתערל לבו וערל לב פי' דבן נכר הוא והכי משמע בזבחים פרק שני דקתני התם בן נכר יכול בן נכר ממש ת"ל ערל לב אם כן מה ת"ל בן נכר בן שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים אין לי אלא ערל לב ערל בשר מנין ת"ל ערל בשר כו' כגון שמתו אחיו מחמת מילה ולא מל אלא גמרא הוו גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכוה אקרא הכי נמי כו':

כסום יכסמו את ראשיהם תנא כמין תספורת לוליאנית היכי דמי אמר רבא ראשו של שער זה בצד עיקרו של זה וזו היא תספורת של בן אלעשא:

שאלו את רבי איזהו תספורת של כהן גדול אמר להו צאו וראו בתספורת של בן אלעשא. ואי קשיא לך מכדי קרא כסום יכסמו בכהן הדיוט כתיב מאי שנא דקא מבעיא להו בכהן גדול דוקא לא תיקשי לך דהנך דבעו מיניה קמ"ל דעתייהו דשניא תספורת של כהן גדול משאר כהנים ואיהו אחוי להו תספורת של בן אלעשא דהיינו דכהן גדול. מיהו קשיא לן עלה הא דאמר ר' לא לחנם פזר בן אלעשא את מעותיו כדי להראות בהן תספורת של כהן גדול ולא קאמר דכהן סתמא וי"ל דקרא לעתיד כתיב שתהא תספורת של כהן הדיוט כתספורת של כהן גדול. תניא רבי אומר לא לחנם פזר בן אלעשא את מעותיו כו' בן אלעשא היה יודע תספורת של כהן גדול והיה נותן מעות יתרות לספר שהיה מספרו בתספורת זו לפי שהיה טורח בה הרבה והיינו דאמר ר' לא לחנם פזר את מעותיו אלא כדי להראות בהן תספורת של כהן גדול לכל אדם:

גמרא שתויי יין דמחלי עבודה גזרו בהו רבנן פרועי ראש דלא כו' יש לדקדק כיון דלא ס"ל לרב אשי היקשא דומיא דיין כו' אם כן הדרא קושיין לדוכתין האידנא נמי לא לישלחו מדאורייתא דהא לא אתא לן התירא לעיל אלא מהיקשא דומיא דיין מה יין בזמן ביאה אסור בשלא בזמן ביאה שרי דכתיב בבואם אף פרועי כו' ומה בכך שלא גזרו בהו רבנן וי"ל הא דקאמר דומיא דיין כו' לאו אהיקשא דיחזקאל סמיך אלא במה מצינו וכן משמע מדלא מייתי לעיל קרא דיחזקאל כדמייתי ליה לקמן לענין מיתה ומיהו לענין מיתה אית ליה לתלמודא שום פירכא דליכא למילף ליה ממה מצינו ועי"ל דרב אשי דלית ליה היקשא ואית ליה דפרועי ראש לא מחלי עבודה יליף התירא דהאידנא בק"ו ומה יין דמחלי עבודה שרי שלא בזמן ביאה פרועי ראש דלא מחלי עבודה לא כ"ש דשרי שלא בזמן ביאה וק"ל:

שם עד דלא אתי יחזקאל מאן אמרה כו' פירש"י מהיכא נפקי לן פרועי ראש במיתה עכ"ל נראה דה"ה דה"מ לפרושי דקאי אדלעיל דכהן א' לל' יום דיליף פרע פרע מנזיר ועד דלא אתי יחזקאל מאן אמרה וק"ל

:

אלא למי שעשאה כלי כו'. שם כלי מונח אדבר שמקבל פעולה מה וקודם שנבעלה אינה מקבלת פעולת ההולדה כגולם הזה שאין מקבל פעולת דבר עד אחר שנבעלה נעשית כלי לקבל פעולת ההולדה וכיוצא בזה שאמרו לעיל דאין לזכר קורת רוח רק מאשתו ראשונה אמר כאן שגם הנקבה אינה כורתת ברית רק לאישה הראשון שעשאה כלי ואמר בדמיון בועליך עושיך ה' וגו' כמ"ש אלכה נא אל אישי הראשון שהוא עשה אותנו כלי לקבל פעולת התורה וקודם מ"ת לא היו ישראל רק כגולם שלא היה להם פעולת תורה ומצות וק"ל:

אלא לאשתו כו'. הוא כמ"ש לעיל דאין אשה כורתת ברית אלא לבעלה הראשון ואין לאיש קורת רוח אלא מאשתו ראשונה וז"ש אלימלך איש נעמי שהוא נראה כמיותר וכי לא ידענו שהוא איש נעמי אבל קרא אשמועי' דמיתתו היה רושם לה אף אם נשאת לאחר לפי שהוא איש נעמי אישה הראשון שכבר כרתה לו ברית וכן בבואי וגו' מתה עלי רחל דמלת עלי הוא כמיותר למדרש דמיתתה היא עושה רושם לו אף שהיו לו נשים אחרות לא מצא קורת רוח רק בה שהיא אשתו ראשונה ועקרת הבית עקרו של יעקב לא עבד רק ברחל וק"ל:

שלא על חנם פיזר בן אלעשא כו' מפורש במסכת נדרים:

סליק פרק כהן גדול

גמ' אבל מה אעשה שתקנתן קלקלתן כו' וכי גמרי הלכה למיתה לאחולי עבודה לא גמירי נמחק כל זה. ונ"ב נ"ל טעות וכן מוכח בתוס' וכן מצאתי:

רש"י בד"ה א"ל כו' בל' יום ואי הוה הד"א:

בד"ה דומיא דיין כו' בבואם וכו' מקיש וכו' והד"א:

בד"ה ר' אומר כו' יבנה בהמ"ק רבי אומר אומר אני כצ"ל והד"א:

בד"ה אבל מה אעשה שתקנתן קלקלתן חורבן הבית שקלקלן כו' ומתירן שלא כו' הוא תקנן עכשיו כו' כצ"ל:

בד"ה התם היינו כו' ובניחותא גרסינן כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ואימא לא כו' אימא לא לירבו שלשים. נ"ב והנראה בעיני דל"ג אליבייהו כלל:

בד"ה כסום כו' שכלין ראשו של כו' כצ"ל:

גמרא ומינה מה שתויי יין דמחלי עבודה כו' קשיא. מש"כ הגרי"פ מסתירת פירש"י דהכא לדתענית. כתבתי שם בס"ד דלא סתר א"ע כלל:

רש"י ד"ה משמרות. שתראנו ביופי. כצ"ל:

מַתְקִיף תְּקִיפָא, עַבּוּרִי מִיעַבְּרָא בְּמִילֵי. קשא אם 'עַבּוּרִי מִיעַבְּרָא בְּמִילֵי' איך קורא עלה מַר מִמָּוֶת (קהלת ז, כו)?
ונראה לי בס"ד הכונה היא מצד מזגה כעסנית רגזנית ועוד מדות קשות יש לה עד שראוי לקרא עליה 'מַר מִמָּוֶת' אך היא גוברת על טבעה ומהפכת מדותיה לטוב וישר כההוא חכם שראה הפילוסוף שרטוט שלו ואמר שהוא נואף וכעסן וגאה ובאמת היה נקי ובר ממדות אלו ואין השירטוט משקר אלא השרטוט מורה על מזגו וטבעו אבל הוא גובר ומשנה טבעו לטוב וכמו שכתוב בחומת אנך בישעיה על פסוק הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם (ישעיה ג, ט) המעשה הזאת עיין שם וכן היא 'עַבּוּרִי מִיעַבְּרָא בְּמִילֵי' לשנות טבעה לטובה.

אִשָּׁה גֹּלֶם הִיא, וְאֵינָהּ כּוֹרֶתֶת בְּרִית, אֶלָּא לְמִי שֶׁעֲשָׂאָהּ כְּלִי (ישעיה נד, ה). נראה לאו על כל גופה קאמר הכי אלא מדבר על אותם ארבעה דברים שהם לצורך הלידה שנמצאים אצל האשה בלבד דאלו נחשבים גולם רצונו לומר כדבר שלא נגמר יען כי הם משמשים לצורך ההריון וכיון שאינה מתעברת אלא אחר שיבא עליה ביאה ראשונה שאז עשאה כלי וראויה לקבל אחרי זה העיבור ולכך נחשבים גולם מעיקרא ועד שתהיה בסוג כלי דהיינו בביאה ראשונה אז נשלמים.
והנה בענין כְּלִי האמור גבי אשה אמרתי רמז נכון בס"ד כי חבור איש ואשה רמוז באות ט' יען בחבורם יחד נקראו אדם דכתיב זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיִּקְרָא שְׁמָם אָדָם (בראשית ה, ב) וידוע אָדָם במספר קטן הוא ט' [4+4+1=9] ובמספר גדול מ"ה [1+4+40=45] וגם מספר גדול זה של אדם נרמז באות ט' כי אות ט' במספר הקדמיי אבג"ד הוזח"ט [45] עולה אות ט' גימטריא מ"ה.
נמצא תואר אָדָם שנקראו בו חיבור איש ואשתו רמוז באות ט' וכמה מעלות נרמזו באות ט' כי היא במלואה טי"ת תתחלף בא"ת ב"ש באותיות אָמֵן [91] שהם חיבור הוי־ה אדנ־י [91] ומספר שם פי־א [91] הרמוז בראשי תיבות פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ (תהלים קמה, טז) ומספר שם סא־ל [91] הרמוז בראשי תיבות אַתָּה סֵתֶר לִי (תהלים לב, ז) ומספר אִילָן [91] ומספר מַאֲכָל [91] הרי כמה מעלות נרמזו באות טי"ת.
נמצא שם אָדָם המורה על חיבור איש ואשתו כדכתיב 'וַיִּקְרָא שְׁמָם אָדָם' רמוז באות ט' והנה אחר אות ט' באלפא ביתא תמצא אותיות כְּלִי לרמוז בחיבור הראשון שמתחברים הזכר והנקבה דאז יש להם תואר אָדָם הרמוז באות ט' אז אחר חיבור זה הראשון היא נעשית כְּלִי לכן אותיות כלי באים אחר אות ט' וסמוכים לה.
והנה כאן עשה סמך לדבר זה של כלי האמור על האשה בפסוק כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ (ישעיה נד, ה) כי יש לישראל עם הקדוש ברוך הוא כביכול דין אשה ובעלה, והקדוש ברוך הוא עֲשָׂאָם כְּלִי על ידי ג' קדושות של 'כֹּהֵן לֵוִי יִשְׂרָאֵל' שהם ראשי תיבות 'כְּלִי' ורמז בזה רמז גדול על שם אחד מן ע"ב שמות של 'וַיִּסַּע וַיָּבֹא וַיֵּט' (שמות יד, יט) ששם זה נקרא כְּלִי והשם יתברך האיר להם לישראל מן שם הקדוש הנקרא כְּלִי שהוא שם שמונה־עשרה משמות ע"ב ובזה עֲשָׂאָם כְּלִי שהוא ראשי תיבות 'כֹּהֵן לֵוִי יִשְׂרׇאֵלִים'.
וזהו שנאמר בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ, 'בֹעֲלַיִךְ' אותיות 'ע"ב כְּלִי' כלומר על ידי שם כְּלִי שהוא משמות ע"ב שהוא חסד בו עֹשַׂיִךְ שמתקנים אותך בסוד כלי דכמו האשה הגשמית בעלה עושה אותה כלי כן הקדוש ברוך הוא עושה אותך כְּלִי בשלשה קדושות של 'כהנים לוים ישראלים'.

בגמרא הואיל ומשמרות מתחדשות ופי' רש"י שיראנו ביופי: אף שאין צריך כה"ג בחילוף המשמרות וא"כ אפשר שלא יראו אותו כלל מ"מ זה א"ש עפמ"ש התוס' בחגיגה (דף יז ע"א) גבי אין כה"ג מתלבש בכליו בשם הירושלמי דכה"ג היה רגיל לעבוד בשבת ויו"ט ולכן שפיר שייך שיראו אותו ביופיו כשיעבוד בשבת:

ויליף פרע פרע מנזיר: לכאורה קשה ל"ל למילף פרע דיחזקאל מנזיר הא במ"ק (דף י"ט ע"ב) יליף גז"ש זו לענין כהנים גופא דיליף מקרא דראשיכם אל תפרעו בגז"ש דפרע דאבל נוהג אבלותו ל' יום וא"כ מהאי קרא גופא מוכח דכהנים לא ישלחו פרע למ"ד יום. וי"ל דזה א"ש עפמ"ש הר"ן בשמעתין למה דמצרכינן לקמן קרא לפרועי ראש דבמיתה ולא יליף כן מראשיכם אל תפרעו ולא תמותו משום די"ל דצואה זו לא היתה אלא הוראת שעה לבני אהרן שלא יהיו פורעין בשביל שהיו מחנכין הבית בימי המלואים עיין שם ולפ"ז גם כאן אתי שפיר דלא יוכל לילף שיעור פרע לכהן הדיוט מראשיכם אל תפרעו. אכן אכתי קשה לפי מה שכ' התוס' בנזיר (דף ה' ע"א) בד"ה מ"ט גבי כהנים דלא מסתבר ללמוד קדושת עולם מקדושת שעה ולפיכך יליף מכהנים אע"ג דלמד מן הלמד עיין שם א"כ הכא למה ילפינן כהנים מנזיר נילף כהנים דיחזקאל מכהנים דראשיכם אל תפרעו בגז"ש דפרע אף דהם גופא לא ילפינן רק בגז"ש דפרע במ"ק כנ"ל מ"מ יותר טוב למילף למד מן הלמד מלמילף דבר הנוהג לעולם ממה שאינו נוהג לעולם דהיינו כהן מנזיר וי"ל:

אי הכי האידנא נמי: הר"ן הקשה למה קאמר אי הכי הא גם בלא מימרא דרב פפא לאביי ומה שהשיב לו קשה כן. אך בתירוצו לא מתורץ זה לפענ"ד ונ"ל קושיתו ע"פ מה שי"ל לכאורה אהא דאמרינן בנזיר (דף ה') מ"ט גבי כהנים משום דאיכא כובד עיין שם. הא לפי מה דאמרינן הכא לאו משום כובד אלא דמקרא ילפינן ל' יום וכי טעמא דקרא דרשינן. ונ"ל דלפי מה דמתרץ הכא פרע ליהוי שלוחי לא לישלחי א"כ פי' הקרא כך הוא דראשם לא יגלחו ופרע דהיינו שלא יגלחו הפרע תוך ל' יום אכן ג"כ לא ישלחו וכן משמע פי' רש"י כאן דכתב וז"ל משמע פרע דל' יום ליהוי עכ"ל. אכן התוס' לא כתבו כן רק משמע טפי מפרע לא ישלחו עכ"ל. והיינו משום דאזלי לשיטתם דכתבו בתענית (דף י"ז) דאין הפי' שבתוך ל' לא יגלח. רק שלא ישלח טפי מל' יום עיין שם. אכן דעת רש"י לא נראה כן כדכתבנו. וא"כ לפי שיטת רש"י דציווי הוא לגדל פרע למד יום מנ"ל דלא ישלחו תיכף לאחר ל' הוא ולא יגדל שער דלמא מכאן ואילך רשות ולמה אמרה הברייתא דמגלח ללמ"ד יום דמשמע מצוה לגלח כמו לענין כה"ג. אך לענין זה מפרש בגמרא דנזיר שם הטעם משום דאיכא כובד דהיינו ניוול כמו שפי' רש"י ודמי לטעם של כה"ג והשתא מתורץ דזה לא אתיא מקרא רק שלא יגלח תוך למ"ד אבל לא שיגלח ביום ל' דוקא כיון דלענין לא יגלח לא נתנה התורה שיעור וזה ודאי דטעם דניוול לא שייך רק בזמן המקדש שעובד הכהן וכמ"ש ג"כ הר"ן והשתא א"ש דפריך אי הכי דבשלמא לפי מה דס"ד מעיקרא דל' יום אתיא מפרע לא ישלחו דהיינו שלא ישלח ל' יום וכמו שהבין רב פפא לא יקשה אי הכי האידנא נמי די"ל כיון דהציווי הוא שלא יגדל שער א"כ הטעם הוא משום ניוול וזה לא שייך רק בזמן המקדש כשעובד עבודה אבל לא בזמן הזה. אבל לאחר שתירץ שהציווי הוא פרע ליהוי דהיינו שלא יגלח פחות מל' יום א"כ לא שייך זה משום ניוול דעבודה דאדרבה איפכא הוא וע"כ זה א' כמו שאר מצות הכהנים דנוהגים גם בזמן הזה ולכן שפיר פריך האידנא נמי וע"ז מתרץ דומיא דיין מה יין דהיינו שלא לשתות יין רק בזמן ביאה אסור אף פרוע ראש דהיינו שלא לגלח הפרע דוקא בזמן ביאה הוא דאסור והציווי האחר שלא לגדל יותר מל' יום פשיטא דלא שייך האידנא כיון דאינו רק משום ניוול כמבואר בנזיר וכנ"ל:

מכלל דרבנן אסרי: הקשה רש"י בתענית דף י"ז וכן הקשה הר"ן בשמעתין ל"ל להקשות מסיפא מדיוקא ליקשי מרישא דפליגי רבנן בפי' ועיין בתירוציהם והוא תמוה מאוד לכאורה. עוד יש להבין דאביי גופא מה קמ"ל בזה דפשיטא דכהני כרבי ס"ל ולא היה לו לומר רק הלכה כרבי או נהגי כהני כרבי. עוד קשה המקשן דאכתי לא ס"ד הטעם משום מהרה יבנה בהמ"ק רק סבר דמדאורייתא שלא בזמן ביאה אסור תקשי לדידיה ברייתא גופא דאם מכיר משמרתו ובית אב שלו אינו אסור אלא באותו יום ובאינו מכיר בית אב שלו אסור כל אותו שבת ורק באם אינו מכיר משמרתו לעולם אסור ואי אפילו שלא בזמן ביאה אסור למה מותר במכיר משמרתו בשאר הימים וא"כ אדרבה איפכא הוי ליה לדייק מהברייתא דשלא בזמן ביאה שרי. ועוד י"ל דאיך ס"ד דשלא בזמן ביאה ג"כ יהא אסור דהא בפירוש כתיב בקרא גבי יין בבואם דמשמע שלא בשעת ביאה שרי וכמו שכתב רש"י בד"ה דומיא. עוד י"ל דבברייתא שם בתענית קתני כל כהן שמכיר משמרתו ויודע שבתי אבותיו קבועין שם דהאי קבועין שם צ"ב דהא בזמן הזה קמיירי ולא קבועין כהנים כלל. ורש"י נדחק בפירושו כנראה שם ועיין ברמב"ם (פ"א מ"ה ביאת מקדש ה"ז) שכ' כל כהן שיודע מאיזה משמר ומאיזה בית אב הוא ויודע שבתי אבותיו קבועים בעבודה היום אסור לו לשתות יין כל אותו היום וכו' ע"ש. שהראב"ד השיג עליו בב' השגות ומלבד השגותיו עוד דברי הרמב"ם סתומין דלא פירש כלל בדבריו דלענין זמן הזה קמיירי רק כתב אותו שם בתוך הדינים דכולם הם בזמן המקדש. לכן נלענ"ד דהכא בקרא דבבואם יש לפרש ב' פרושים או דבבואם אתי למעט דשלא בשעת ביאה מותר לגמרי או דבזמן ביאה דוקא בשעת ביאה אסור שלא בשעת ביאה שרי אבל שלא בזמן ביאה לעולם אסור כיון דאיתקש לפרועי ראש דיהיה נוהג האידנא אי לאו משום דאיתקוש ליין. והיינו דפריך המקשן ויין שלא בזמן ביאה שרי והתניא כו' וא"כ ע"כ בבואם לא אתי רק למעט בזמן ביאה דהיינו בזמן שבהמ"ק קיים שיהיה מותר שלא בשעת ביאה דהיינו שלא בשעת עבודה אבל שלא בזמן ביאה נשאר ההיקש לפרועי ראש לאסור לעולם כן נלע"ד ברור בדעת המקשן. ולפ"ז גם לסברת המקשן בזמן ביאה שלא בשעת ביאה מותר לשתות דהא זה ע"כ ממעטינן מבבואם. והנה רש"י בד"ה רבי אומר כתב וז"ל אסור ביין כל אותו היום אף בזמן הזה. אכן האי אף בזמן הזה אינו מלשון הברייתא שם רק כך פירש רש"י דברי הברייתא עיין שם. ולכן נלע"ד לומר דהרמב"ם לא פי' כן רק פי' דכל הברייתא אבזמן המקדש קאי וה"פ אם מכיר משמרתו ובית אב שלו ויודע שבית אב שלו קבוע שם דהיינו שעובד היום במקדש אינו אסור רק אותו יום אבל אם אינו מכיר בית אב שלו ומכיר משמרתו אז אסור כל אותו השבוע דבכל יום איכא לספוקי שמא היום הוא שעת ביאה שלו ואסור ביין ככל אחד מן הבית אב דהא אף שיש בהם רבים שאינם עובדים מ"מ כולם אסורים או שמא יצטרכו להם או משום דהיום מקרי שעת ביאה שלהם וטעמים אלו שייכים גם באותו שאינו מכיר בית אב שלו דהא אפשר שיתברר הדבר היום שהוא מבית האב שעובד היום ועוד כיון דאינו מכיר בית אב שלו יכול לעבוד בכל יום כדאמרינן ביבמות (דף ק"א ע"א) עולה במשמרו של זה ושל זה עיין שם. ולכן בגם אם אינו מכיר משמרתו לעולם אסור אכן רבי פליג כיון דאתה צריך לאוסרו לעולם מותר לעולם דתקנתו קלקלתו אך דטעם זה לא שייך רק היכי דאינו מכיר גם משמרתו אבל היכי דמכיר משמרתו לא שייך טעם זה כיון דיוכל לשתות יין לעולם חוץ מבשבוע הזאת ולכן לא פליג רבי באמת לפי פירוש זה רק אאינו מכיר משמרתו וכיון דאמר אביי דנהגי כהני כרבי א"כ הלכה כרבי ולכן פסק הרמב"ם כוותיה וכפי' זה פי' הרמב"ם והן הן דבריו הבאים על נכון ומתורצים בזה השגות הראב"ד דדוקא לפי פי' רש"י שפי' רק הברייתא על זמן הזה והקלקלה הוא לפי פירושו דהרי כמה שנים שלא חזרה בירה בזה פליג רבי גם ארישא דברייתא דהא אותו קלקלה שייך ג"כ במכיר משמרתו. אכן לפי פירוש הרמב"ם דכל הברייתא איירי בזמן המקדש וע"כ האי קלקלתו ע"כ הפי' כיון דאינו מכיר משמרתו אסור ביין לעולם וזה תקנתו דלכך מותר לעולם דלא רצו להחמיר עליו כ"כ ולכן ברישא דאינו מקולקל בכך דאין חילוק בינו לשאר אנשי המשמר דהא כולם אסורים לשתות יין באותה שבוע כדקתני ברישא דברייתא ולכן שפיר מודה רבי ברישא ולא פליג רק אסיפא וזה הוא דעת הרמב"ם ובזה מתורצים כל הקושיות הנ"ל דהשתא שפיר אביי חידש דבר. כיון דרב לא איירי רק מאותן שלא ידעו משמרתן בזמן המקדש ואתי אביי וחידש דגם בזמן הזה הא דשתי כהני חמרא כרבי דוקא דאם אין אתה מתיר להם אסורים לעולם כיון דאינם מכירין משמרתן וא"כ תקנתן קלקלתן והשתא אתי שפיר דפריך מדיוקא דוקא דמרישא דברייתא לא היה יכול להקשות הא ע"כ שלא בזמן ביאה אסרי רבנן דזה אינו דהא הברייתא בזמן ביאה לפי פי' הרמב"ם אבל מדאביי פריך שפיר כיון דאמר דנהגי כרבי דוקא ומנ"ל כן דלמא רבנן מודו ג"כ בהא כיון דבזמן הזה הוא ולא אסרי רבנן רק בזמן ביאה אע"כ דפסיקא ליה לאביי דשלא בזמן ביאה ג"כ אסרי רבנן משום דבבואם לא ממעט רק בזמן ביאה ושלא בשעת ביאה וא"כ קשה דאביי אדאביי דלעיל תירץ פרע להוי שלוחי לא לישלחי ולדידיה פריך בש"ס אי הכי האידנא נמי וצריך לתרץ דאיתקש ליין והשתא פריך דהא ע"כ אביי גופא סבר דשלא בזמן ביאה אסור מדלא מותר לכהני האידנא רק משום דכרבי ס"ל. ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה הר"ן מאי קא מקשה מכלל דרבנן אסרי לימא דאין ה"נ דרבנן אסרי אבל אנן סמכינן ארבי והשתא מתורץ דאלישנא דאביי פריך דקאמר דיין שלא בזמן ביאה מותר והא הוא ע"כ ס"ל דלכ"ע אסור רק דלרבי משום תקנתו קלקלתו שרינן ליה דאל"כ אפשר דגם רבנן מודו בזמן הזה ולא אסרו רק בזמן ביאה וע"ז קאי בבואם:

ובענין כהן הראוי לעבודה: אף דבלא"ה אינם ראוים לעבודה דכולם טמאי מתים הם מ"מ הרי אמרינן לענין פסח הרי שהיו הכהנים טמאים יעשו בטומאה א"כ ה"ה גם כן תמיד דבא ג"כ בטומאה כמו שפסק הרמב"ם פ"ד מה' ביאת מקדש וא"כ משום טומאה אפשר להו לעבוד אבל כשהם שתויי יין או פרועי ראש לא אבל קשה כיון דלא הותר בצבור רק טומאת מת אבל לא טומאת נדה ושרץ ונבלה וכדומה א"כ כמו דגזור רבנן שלא לשתות יין משום מהרה יבנה בהמ"ק כמו כן לגזרו ג"כ שלא יטמא הכהן עצמו במגע שרץ ונבלה ונדה וכדומה. דאין לתירוץ קמא דהטעם דגזרינן ביין יותר מבפרועי ראש משום דלא אפשר ביין לתקן את עצמו במהרה כמו בפרועי ראש דהא גם בטומאת שרץ לא יוכל נתקן במהרה דהא בעי טבילה והערב שמש ולא יוכל עוד להקריב קרבן דאין קרבן בלילה ובין לתירוץ רב אשי דבפרוע ראש לא גזור משום דלא מיחל עבודה דהא גם טומאה מיחל עבודה. וצ"ע:

כהן הראוי לעבודה: אכתי קשה למה קאמרי רבנן דבאינו מכיר משמרתו אסור לשתות יין לעולם. בלילה עכ"פ לישתרי וכמו דתנן שם בתענית (דף ט"ו) לענין אנשי משמר שמותרין בלילות ואסורים בימים דהא כל הטעם דאנשי בית אב אסורים בלילות הוא משום הקטרת אמורין שנוהג גם בלילה אכן אם עדיין לא נבנה בהמ"ק ולא הקריבו עוד קרבנות ביום א"כ בלילה לישתרי דגם אם יבנה בהמ"ק עתה לא יהיה להם לעבוד עבודה עד הבקר ובשלמא לפי מה שפירשנו לעיל דעת הרמב"ם דברייתא לענין זמן הבית איירי ולכן לא מקשה רק מדאביי א"ש דלענין זמן הבית ודאי דשייך טעמא דמתניתן דהקטרת אמורין ובזמן הזה אפשר דבאמת רק ביום אסרי רבנן והא דאמר אביי דכהני דשתו חמרא כרבי משום דשתי גם ביום אבל לפי פי' רש"י וראב"ד דברייתא איירי לענין בזמן הזה קשה כן למה אסור גם בלילה וא"ל דהחשש הוא שמא ישתה סמוך לבקר וישתכר ואי יבנה בהמ"ק בבקר עדיין לא יסיר יינו מעליו ולא יוכל להקריב תמיד של שחר דא"כ ל"ל לרש"י כלל טעם זה באנשי בית אב שלא ישתו יין בלילות משום הקטרת אמורין לימא משום שמא יהיה עוד שכור בבוקר. וי"ל דלענין בית אב ליכא למימר טעם זה וכיון דבתי אבות היו מתחלפות בכל יום בבוקר קודם תמיד של שחר כדמוכח מהא דאמרינן ביומא (דף כ"ו ע"א) אין מפייסין על תמיד של בין הערבים ומוקמינן ברייתא דקתני מפייסין בשבת דוקא שמשמרות מתחדשות בין תמיד של שחר לשל בין הערבים משמע הא בחול מתחדשות בתי אבות קודם לתמיד של שחר ועובד עד למחר קודם תמיד של שחר וא"כ יום ולילה של אנשי בית אב הוא הלילה שלאחר יום עבודתם ובזה לא שייך החשש שלמחר יהיה עדיין שכור דהא למחר אין צריך לעבוד עוד דבית אב אחר יעבוד ולכן צריך רש"י לפרש הטעם משום הקטרת אמורין משא"כ לענין יבנה ביהמ"ק שייך שפיר טעם זה שמא עדיין יהיו שכורים ולא יוכלו לעבוד בבקר. אך דלפ"ז קשה על הרמב"ם (פ"א מה' ביאת מקדש הלכה ו') דהטעם דאנשי בית אב אסורים לשתות יין בלילות שמא ישכים לעבודתו ונמצא עדיין לא סר יינו מעליו דהרי למחר לא יעבוד עוד כדהוכחנו דבשלמא הא לא קשה לשיטתו מהא דאמרינן בברייתא בתענית (דף ט"ז ע"א) דלכך אנשי בית אב לא שותין לא ביום ולא בלילה משום דעסוקים בעבודה תמיד דמשמע כפי' רש"י דעסוקים בעבודה תמיד דגם בלילה יש להם עבודה להקטיר אמורין דגם לשיטת הרמב"ם יש לפרש דהברייתא רצתה לתרץ כיון דביום גם אנשי משמר אסורים שמא יצטרכו לסייע לאנשי בית אב וגם בלילה אנשי בית אב אסורים משום שמא ישכים שכור לעבודתו א"כ מה"ט אסרו גם אנשי משמר בלילה שמא יצטרכו לסייע לאותן העובדים בבוקר ויהיו שכורין וע"ז מתרץ הברייתא דלכך דוקא באנשי בית אב חיישינן שמא ישכימו שכורים כיון דעסוקים בעבודה תמיד בין אם יהיה עבודה רב או מעט אבל אנשי משמר דאינן עסוקים בעבודה תמיד רק אם רבה עבודה אף שאסורים לשתות ביום שמא יצטרכו לסייע לאנשי בית אב מ"מ לא מחמרינן בהו כ"כ לגזור שאפילו בלילה לא ישתו שמא יהיו עדיין שכורים ולכן לשון הברייתא גם לפי שיטת הרמב"ם ז"ל אתי שפיר אבל זה קשה לשיטתו דהא למחר לא יעבדו עוד. ונ"ל דהראב"ד שם השיג על הרמב"ם וכתב דהטעם הוא משום הקטרת אמורין ובאמת יש ליתן טעם למה שהרמב"ם נתן טעם אחר ונ"ל דע"כ להרמב"ם לשיטתו טעם זה אינו דלכאורה קשה איך אפשר לומר דהטעם משום הקטרת אמורין הא במתניתן סתמא קתני דאנשי ב"א אינן שותין לא ביום ולא בלילה ולמה יאסרו אותן שעובדים בליל שבת ביין הא בהם לא שייך טעם דהקטרת אמורין דאין הקטרת אמורין בשבת דחלבי חול לכ"ע אינן קרבים בשבת כדאמרינן בשבת (דף קי"ד). וי"ל דרש"י כתב ב' טעמים למה אב"א אסורין אחד משום הקטרת אמורין ואחד משום אברים שפקעו מעל גבי המזבח שצריכין הכהנים להחזירן וביומא (דף מ"ו ע"א) כתבו התוס' בשם ריב"א דהיכא דמשלה בהן האור מבעוד יום מותר להחזירן בשבת וא"כ שפיר שייך גם בשבת טעם דהקטרת אברים שפקעו שמותר להחזירן לשיטת ר"י וריב"א. וי"ל דרש"י וראב"ד ס"ל כוותייהו אבל הרמב"ם דכתב (בפ"א מה' תמידין) סתמא דאברי תמיד של חול אינן קרבין בשבת ולא חילק בין משלה בהן האור או לא לשיטתו לא שייך טעם דהקטרת אמורין בשבת ולכן צריך ליתן טעם אחר. עוד יש לתרץ זה לשיטת רש"י וראב"ד דודאי גם הם ס"ל כדעת הרמב"ם כדהוכחנו לעיל דאל"כ למה יהיו הכהנים בזמן הזה אסורים בלילה לרבנן והא דהוצרכו לטעם דהקטרת אמורין משום דלענין ב"א לא שייך טעם זה של הרמב"ם דהא למחר אינו עובד עוד כאשר כתבנו אך זה לא שייך רק לענין ימי חול אבל לא לענין שבת כאשר נפרש דרש"י בתענית (דף ט"ו ע"ב) בד"ה אנשי בית אב כתב וז"ל המשמרה מתחלקת לשבעה בתי אבות כנגד ז' ימי השבוע אב ליום עכ"ל. ואף דבמנחות (דף ק"ו ע"ב) אמרינן כנגד ו' בתי אבות היינו משום דבשבת לא היה מעות נדבה אכן רש"י כתב שם משום דבשבת כולן שוין וזה צ"ע דסתר מ"ש כאן (ועי' מ"ש בפסחים ס"פ מקום שנהגו) וגם דעת הרמב"ם (פ"ג מהל' כלי המקדש ה' ט' ופרק ד' ה' י"א) נראה שז' בתי אבות היו ע"ש וכן מוכח בתוספתא (ר"פ ב' דתענית) עיין שם. ועיין מה שכתבתי בספרי ע"ל ביבמות (דף ק"א). ולכאורה קשה דהא ע"כ שמונה בתי אבות בעינן לפי מה דאמרינן (סוף סוכה) שמשמר הנכנס מקריב תמיד של בין הערבים והיוצא תמיד של שחר עם המוספים וא"כ הרי הקריבו בשבת ב' בתי אבות הנכנס תמיד של בה"ע והיוצא תמיד של שחר והוי ליה ח' בתי אבות בכל משמר. אבל י"ל דרש"י סובר דתמיד של שחר של שבת לא הקריב ב"א חדש אלא אותו שעבד ביום ו' עבד ג"כ תמיד של שחר בשבת והכריח כן דאל"כ למה לא היו שותין בליל שבת הא אז ליכא הקטרת אמורין כנ"ל אלא ע"כ דאותו בית אב של יום ו' הקריב גם ביום השבת שחרית ולכן לא יכלו לשתות יין שמא ישכימו למחרת כשהם שכורים ויעבדו דהא גם לרש"י ס"ל לטעם זה כאשר הוכחו. אבל הרמב"ם ז"ל דסובר דאותו בית אב שעבד בשבת זה בתמיד של בה"ע עבד בשבת האחרת כשיצא בתמיד של שחרית להשלים עבודת יומו וא"כ לא שייך לענין שבת לא טעם דהקטרת אמורים ולא טעם דישכים כשהוא שכור דהא ליל ב"א זה היה במוצאי שבת ולא עבד למחר. ולכן פירש הרמב"ם דלילה ויום דאמרינן בבתי אבות פירושו הלילה שהוא קודם יומו שעובד בו ובזה שייך שפיר טעם שמא ישכים כשהוא שכור לעבודתו גם בליל שבת ולכן פירש הרמב"ם כן ולא משום הקטרת אמורין ומיושבת השגת הראב"ד:

כגון מאן כגון אמך. מתקף תקיפא וכו'. שמעתי מהרב הישיש כמה"ר חיים הכהן זלה"ה שדקדק מה שאל כגון מאן והלא לא שמע כמה נשי מרו"ת הצובאות רעות וחטאות. ותו מאי אהדר ליה כגון אמך. אמנם היה מפרש במשז"ל דיינו שמצילות אותנו מיצה"ר ומגדלות בנינו לתורה. ולזה שאל כגון מאן דכשהאשה אית לה תרתי מצילתו ומגדלת הני בי תרי מכפרים על כל גריעותה. והשיבו כגון אמך דאמרו פ"ב דנדה דשמואל קרי על רב יהודה אין זה ילוד אשה וא"כ אשתו לא נצרכא להצילו מן החטא וזאת שנית לגדל הבן כבר בנו גדל בתורה והשתא הני תרתי ליכא ומשו"ה אמר כגון אמך דשתי טובות הנמצאות באשה ליתנהו גבה וא"כ קרי בה ומוצא וכו':

גמ'. מה שתויי יין במיתה אף פרועי ראש במיתה, ומינה מה שתויי יין דמחלי עבודה אף פרועי ראש דמחלי עבודה קשיא.
יש לעיין בהא דמסיקינן בגמ' "קשיא" האם הוי תיובתא או לא, ולכאורה זה תלוי במחלוקת שבין תוס' והרמב"ם בענין תנור מקדש, דתנן במשנה (מנחות צה:) "אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ואינן דוחות את השבת" ובגמ' (שם) איתא "אלא אי קשיא הא קשיא ואפייתן בפנים אלמא תנור מקדש, ואינן דוחות את השבת איפסלא בלינא" ומסקינן דקשיא. וכתבו התוס' (בד"ה אלא) וז"ל ותברא מי ששנה זו לא שנה זו עכ"ל. כלומר דשני הדינים שבמשנה סתרי אהדדי ועל כרחך מי ששנה זו לא שנה זו, ומבואר דלתוס' מסקנת הגמ' קשיא הוי כתיובתא. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ח מהל' תמידים ומוספים ה"ז – ה"ח) וז"ל ולישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ככל המנחות. ואין עשייתן דוחה יום טוב ואין צריך לומר שבת אלא אופין אותן מערב יום טוב שנאמר הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לגבוה עכ"ל. ואליבא דהרמב"ם צ"ע קושיית הגמ' דאם אפייתן בפנים ותנור מקדש היאך אופין אותן מערב יו"ט דלמה אין נפסלין בלינה. ועכ"פ מבואר דלהרמב"ם הא דאמרינן בגמ' קשיא לא הוי תיובתא, דקפסיק לתרווייהו. ונראה דכמו כן בסוגיין נחלקו תוס' והרמב"ם האם פרועי ראש מחללין העבודה, דתוס' (זבחים טו: ד"ה זר) נקטו דפרועי ראש מחללין העבודה, וכקושיית הגמ'. ואילו הרמב"ם (פ"א מהל' ביאת מקדש הי"ד) פסק שפרועי ראש אין מחללין את העבודה. ומבואר דאע"פ דמסקינן בקושיא מ"מ פסק הרמב"ם דפרועי ראש אין מחללין את העבודה, ומבואר דהרמב"ם אזיל לשיטתו דלא אמרינן דקשיא הוי כתיובתא, וכדפסק בסוגיא דתנור מקדש.
בענין איסור שתויי יין במקדש
עיין ברמב"ם (פ"א מהל' ביאת מקדש הט"ו) וז"ל יראה לי שכל כהן הכשר לעבודה אם נכנס מן המזבח ולפנים והוא שתוי יין או שכור משאר המשכרין או פרוע ראש או קרוע בגדים כדרך שקורעין על המתים אף על פי שלא עבד עבודה הרי זה לוקה, הואיל והוא ראוי לעבודה ונכנס בשעת העבודה מנוול ככה והרי הוא מוזהר שלא יכנס עכ"ל. ובהט"ז כתב וז"ל ודין הנכנס ככה מן המזבח ולפנים, ודין היוצא משם אחד הוא, כיצד כגון ששתה רביעית יין בין האולם ולמזבח או קרע בגדיו שם ויצא לוקה, וכן אם עבד ביציאתו חייב מיתה עכ"ל. ויש לעיין בדברי הרמב"ם דפסק (בפ"א מהל' ביאת מקדש ה"א) וז"ל כל כהן הכשר לעבודה אם שתה יין אסור לו ליכנס מן המזבח ולפנים ואם נכנס ועבד עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים עכ"ל, וא"כ מה חידש הרמב"ם (בהל' ט"ז) דשתויי יין שעבד ביציאתו חייב מיתה, דהרי כבר פסק דשתויי יין שעבד חייב מיתה, ומה איכפת לן אם עבד בשעת יציאה או לא דיסוד האיסור הוי עבודה כשהוא שתויי יין. ועוד צ"ע במש"כ הרמב"ם (בהל' ט"ו) "יראה לי", דהרי לפי הרמב"ם דין זה מבואר בגמ'.
והנה עיין ברמב"ם (פ"ו מהל' ביאת מקדש ה"א) וז"ל כל כהן שיש בו מום בין מום קבוע בין מום עובר לא יכנס למקדש מן המזבח ולפנים שנא' אל הפרוכת לא יבוא ואל המזבח לא יגש ואם עבר ונכנס לוקה, אע"פ שלא עבד. ואם עבד במקדש פסל וחילל עבודתו ולוקה אף על העבודה שנא' אשר יהיה בו מום לא יקרב, מפי השמועה למדו שאזהרה זו שלא יקרב לעבודה עכ"ל. ומבואר דבבעל מום יש ב' לאווין נפרדים, א) איסור כניסה מן המזבח ולפנים שנא' "אל הפרוכת לא יבוא ואל המזבח לא ייגש", ב) איסור עבודה הנלמד מקרא "אשר יהיה בו מום לא יקרב".²⁰⁵ אולם יש לדייק דלגבי שתויי יין לא הביא הרמב"ם ב' לאווין נפרדים אלא רק לאו אחד (ספה"מ ל"ת ע"ג). אמנם לענין העונש הרמב"ם מחלק דאם נכנס שתויי יין ולא עבד לוקה ואם עבד חייב מיתה. והנה יש לדייק ממש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' ביאת מקדש ה"א) וז"ל כל כהן הכשר לעבודה אם שתה יין אסור לו ליכנס מן המזבח ולפנים ואם נכנס ועבד עבודתו פסולה וכו' עכ"ל, דהאיסור דשתויי יין חל רק בכהן הכשר לעבודה (וכן משמע מלשון הרמב"ם פ"א מהל' ביאת מקדש הט"ו), ואילו כהן בעל מום דהוי נמי שתויי יין ילקה רק משום איסור עבודה דבע"מ ולא משום איסור שתויי יין, מאחר שאינו כהן הכשר לעבודה. ומשמע דדין זה דבעינן כהן הכשר לעבודה חל רק לגבי איסור שתויי יין אבל אי עבד כהן בע"מ שתויי יין הוא לוקה משום בע"מ שעבד ולא אמרינן דמאחר שאינו ראוי לעבודה מכיון דהיה שתויי יין תו לא לקי משום איסור בעל מום שעבד, ומוכח דחל דין מסוים באיסור דשתויי יין שהאיסור חל רק במי שראוי לעבודה. ונראה דבשתויי יין האיסור כניסה תלוי באיסור עבודה, דחל איסור כניסה רק במי שראוי לעבודה (ולא בשתויי בעל מום) דאיסור כניסה ואיסור עבודה הויין חלות שם איסור אחד. משא"כ בבעל מום איסור כניסה למקדש ואיסור עבודה הם ב' איסורים נפרדים, ואינן תלויין זה בזה.
ונראה דבשתויי יין יסוד האיסור הוי חלות שם איסור ביאה וכניסה למקדש אלא דיש ב' אופנים לעבור על איסור כניסה למקדש: א) בביאה ריקנית, ב) ביאה של עבודה דהיינו שנכנס לשם עבודה במקדש. וי"ל דכשעבד כשהוא שתויי החיוב מיתה אינו על עצם העבודה אלא על הביאה והכניסה, דיסוד האיסור היינו ביאה וכניסה לשם עבודה. ונפ"מ בזה דאם נכנס במזיד ועבד אח"כ בשוגג י"ל דחייב מיתה בידי שמים מאחר דהוי חלות שם ביאה וכניסה לעבודה, דהעבודה לבסוף משלים את חלות שם הכניסה דהוי כניסה וביאה של עבודה. ולפי"ז יש ליישב דברי הרמב"ם שכתב שאם עבד ביציאתו דחייב מיתה, דס"ד אמינא דאם שתה בפנים דלא נכנס בשכרות דלא יתחייב מיתה אפילו אם עבד מכיון דיסוד האיסור אינו עצם העבודה בשכרות אלא הכניסה וביאה של עבודה, והרי כאן לא היתה ביאה בשכרות. וקמ"ל דיציאה הוי כביאה וחל חלות שם כניסה וביאה של עבודה בשכרות ומשו"ה חייב מיתה.
ולפי"ז יש לבאר מש"כ הרמב"ם (בהל' ט"ו) וז"ל יראה לי שכל כהן הכשר לעבודה אם נכנס מהמזבח ולפנים והוא שתויי יין או שכור וכו' אע"פ שלא עבד עבודה הרי זה לוקה עכ"ל. דהטעם שכתב הרמב"ם "יראה לי" הוא דהוה אמינא דאין לוקין על ביאה וכניסה של שתויי יין ופרועי ראש בלי עבודה דהוי כלאו טפל, דעיקר האיסור הוא כניסה של עבודה דאין איסור נפרד לביאה ריקנית ואיסור נפרד לעבודה כשהוא שתויי יין, אלא דשניהם נכללים בלאו אחד, וקס"ד דעיקר האיסור הוי כניסה וביאה של עבודה ואינו לוקה על ביאה ריקנית דהוי לאו טפל. והרמב"ם בא לחדש במש"כ "יראה לי" דלוקה אף על ביאה ריקנית דזה נחשב כעיקר הלאו ואינו לאו טפל. ועיין ברמב"ם (פ"א מהל' ביאת מקדש ה"ג) וז"ל וכשם שאסור לכהן להכנס למקדש מפני השכרות כך אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להורות כשהוא שתוי, אפילו אכל תמרים או שתה חלב ונשתבשה דעתו מעט אל יורה שנאמר ולהורות את בני ישראל עכ"ל. ויש לדייק דהרמב"ם אינו מזכיר חיוב מלקות על הוראה של שתויי אע"פ שאסור לו להורות מה"ת, וי"ל דאיסור הוראה הוי לאו טפל דהוי חלות שם איסור בפנ"ע ואין לוקין עליו, משא"כ איסור ביאה למקדש שתויי יין הוי עיקר הלאו ולוקין בב' אופנים של כניסה, א) ביאה ריקנית, ב) ביאה של עבודה. אלא שיש חומרא בעונשין שבביאה של עבודה חייב מיתה ובביאה ריקנית חייב מלקות.
בדין קרועי בגדים
עיין ברמב"ם (פ"א מהל' ביאת מקדש ה"י) וז"ל כשם שאין הכהנים מוזהרין על היין אלא בשעת ביאה למקדש כך אין אסורין לגדל פרע אלא בשעת ביאה למקדש, בד"א בכהן הדיוט אבל כהן גדול אסור לגדל פרע ולקרוע בגדיו לעולם, שהרי תמיד הוא במקדש ולכך נאמר בו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום עכ"ל. ונראה דחלוק איסור קרועי בגדים בכה"ג מבכהן הדיוט, דבכה"ג יסוד האיסור הוי מעשה הקריעה, משא"כ בכהן הדיוט האיסור הוא לבא למקדש לעבוד בבגדים מקורעים.
ויש לעיין האם כה"ג לוקה חוץ למקדש על איסור פרועי ראש וקרועי בגדים או לא. ולכאורה אינו לוקה על איסור פרועי ראש דהוי לאו שאין בו מעשה, אבל באיסור קרועי בגדים י"ל דלוקה דהוי לאו שיש בו מעשה. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' כלי המקדש ה"ו) וז"ל ואינו קורע על מתו כשאר כהנים שנא' ובגדיו לא יפרום ואם קרע לוקה עכ"ל. וי"ל דיש איסור נפרד לכה"ג לקרוע על מתו, ואם קרע על מתו לוקה. ואילו אם קרע בגדיו סתם אינו לוקה, וכדמשמע ממש"כ בהל' ביאת מקדש. אלא דצ"ע מהיכא תיתי למילף תרי איסורי איסור קריעת בגדים בעלמא ואיסור נפרד לקרוע על מתו מחד קרא.
בדין איסור שתיית יין לכהן בלילה
עיין ברמב"ם (פ"א מהל' ביאת מקדש ה"ו) וז"ל אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות אבל לא בימי שבתן וכו' ואנשי בית אב של אותו היום אסורים לשתות בין ביום בין בלילה, שמא ישתה וישכים לעבדתו ועדיין לא סר יינו מעליו עכ"ל. והשיג הראב"ד וז"ל אינו מן הטעם הזה אלא מפני שהקטרת אימורין כל הלילה עכ"ל. (וכ"כ רש"י בתענית דף טו: ד"ה אנשי בית אב), וצ"ב ביסוד פלוגתתם.
והנה עיין בגמ' "ויין שלא בזמן ביאה שרי, והתניא רבי אומר אומר אני כהנים אסורים לשתות יין לעולם אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו ואמר אביי כמאן שתי כהני חמרא האידנא כרבי, מכלל דרבנן אסרי, התם היינו טעמא מהרה יבנה בית המקדש ובעינן כהן הראוי לעבודה וליכא". ונראה דבהו"א סברא הגמ' דלרבנן אסור לכהנים לשתות יין בזה"ז מה"ת. וצ"ב בזה דאמאי יהיה אסור מה"ת דהרי אין חשש שמא יעבוד בשכרות. וצ"ל שאין האיסור משום חשש שמא יעבוד בשכרות אלא דחל איסור גברא על כהן בזמן עבודה לשתות יין, וסד"א דאף בזה"ז חשיב זמן עבודה מדאורייתא. ולמסקנה אסור לשתות יין רק מגזירה דרבנן שמא יבנה המקדש, ורבי סובר דבזה"ז מותר דתקנתן קלקלתן. ועיין ברמב"ם (פ"א מהל' ביאת מקדש ה"ז) כל כהן שיודע מאיזה משמר הוא וכו' אסור לו לשתות יין כל אותו היום וכו' לא היה מכיר משמרתו ולא בית אבותיו הדין נותן שאסור לשתות יין לעולם אבל תקנתו קלקלתו והרי הוא מותר לשתות תמיד שאינו יכול לעבוד עד שיקבע בבית אב שלו ובמשמרתו עכ"ל. והשיג הראב"ד וז"ל הלכה כרבי שתקנתו קלקלתו שאין עכשיו שעת עבודה ולמהרה יבנה לא חיישינן, ובין מכיר ובין שאינו מכיר מותר לשתות יין דסתמא אמר אביי כמאן שתו כהני האידנא חמרי כרבי וכו' עד שיקבע בבית אב שלו. א"א כמה דבריו חלושים וקלושים וכי כשיבנה בית המקדש לא יהיה שם מצרף ומטהר ומודיע המשמרות הראויות ושבתם ויומם ואי זה שהות יהיה שם לקביעותם עכ"ל. ונראה דהרמב"ם סובר דאף למסקנת הגמ' חל איסור שתיית יין בשעת עבודה, והא דמותר לכהן בזה"ז לשתות יין אליבא דרבי הוא משום שלא נודע איזה משמר ובית אב הוא ולכן לא חשיב שעת עבודה דידיה. אמנם אם לו יצוייר דהיה כהן יודע לאיזה משמר ובית אב הוא שייך היה אסור בשתיית יין באותו היום, דהוי זמן עבודתו. והראב"ד מפרש דתקנתו קלקלתו ר"ל דלאחר חורבן הבית ליכא חשש שמא יעבוד בשכרות בזה"ז ואין לאסור שתיית יין, ואפילו אם יודע כהן איזה יום הוי זמן עבודתו הריהו מותר בשתיית יין דליכא חשש שיעבוד בשכרות מאחר דכבר נחרב הבית. והגזירה משום דשמא מהרה יבנה המקדש הוי גזירה דרבנן בעלמא אבל אינו קובעת עליו חלות שם כהן העובד או שעת עבודה, ודלא כהרמב"ם. ומבואר דלפי הרמב"ם יסוד האיסור דשתיית יין בזה"ז הוי איסור לשתות יין בשעת עבודה ואף בזה"ז מאחר דמהרה יבנה המקדש הו"ל זמן עבודה, ולראב"ד הוי גזירה דרבנן בעלמא.
ולפי"ז נראה לבאר נמי המחלוקת שבין הרמב"ם והראב"ד לגבי שתיית יין בלילה, דלהרמב"ם דאיסור שתיית יין לכהן הוא דוקא בשעת עבודה הרי לילה לאו זמן עבודה, ומשום כך הוצרך הרמב"ם לאסור מטעם חדש דשמא ישכים לעבודה ועדיין לא יסור יינו מעליו, דחוששין שמא יהיה שכור ביום דהוי זמן עבודה. משא"כ אליבא דהראב"ד דס"ל דיסוד האיסור של שתיית יין בזה"ז הוא מגזירה דרבנן בעלמא ולא משום דהוי זמן עבודה, י"ל דבלילה אסור מאחר דחיישינן שמא יהיה שכור בשעת הקטרת האימורין.
ויש להביא ראייה לשיטת הרמב"ם דלילה לאו זמן עבודה, מהא דכתב הרמב"ם (פ"א מהל' ביאת מקדש הט"ו) דפרועי ראש ושתויי יין חייבין בכניסה בשעת עבודה, ופירש הרמב"ן (בהשגות לספר המצות מל"ת ע"ג) דהיינו ביום. וכן מוכח מהגמ' זבחים (יט:) דאם קידש ידיו ורגליו ביום אינו צריך לקדש בלילה, בלילה צריך לקדש ביום דלינה מועלת בקידוש ידים ורגלים, ודחל פסול לינה משמע דלילה לאו זמן עבודה. וכן משמע מהא דאמרינן (כריתות דף ח.) דלילה הוי מחוסר זמן, ומשמע דאינו דין פסול גרידא אלא דלילה מופקע מהקרבה ועבודה ומוכח דלילה לאו זמן עבודה.²⁰⁶
גמ'. כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני.
ופרש"י (ד"ה כל בן נכר) ז"ל כהן שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ונערל לבו או ערל שמתו אחיו מחמת מילה עכ"ל. ועיין ברש"י עה"ת (שמות י"ב:מ"ז) שכתב וז"ל וכל ערל לא יאכל בו להביא את שמתו אחיו מחמת מילה שאינו משומד לערלות ואינו נלמד מבן נכר לא יאכל בו עכ"ל. ומשמע דמומר לערלות נאסר מהלאו ד"בן נכר לא יאכל בו", ומומר לערלות הוי בכלל מומר לענין קרבן פסח דהוי בכלל מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ט מהל' קרבן פסח ה"ז) וז"ל המאכיל כזית מן הפסח בין מפסח שני למומר לע"ז, או לגר תושב או לשכיר, הרי זה עובר בלא תעשה ואינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות, ובן נכר האמור בתורה זה העובד אל נכר עכ"ל, ומבואר דהרמב"ם חולק על רש"י וסובר דבן נכר האסור בפסח היינו דוקא העובד ע"ז. ואילו מרש"י משמע דכל מומר נכלל בלאו דבן נכר לא יאכל בו. ועיין במנחת חינוך (מצוה י"ג) שנסתפק האם מומר לחלל שבת נכלל בלאו הזה דבן נכר לא יאכל בו או"ד דרק עובד ע"ז נכלל בלאו זה. ולכאורה נחלקו בזה רש"י והרמב"ם, דלהרמב"ם בן נכר הוא עובד ע"ז, ואילו לרש"י כל מומר נכלל בלאו דבן נכר לא יאכל בו²⁰⁷.
אמנם יש להעיר דמרש"י משמע דאף מומר לדבר אחד וכגון דהוי מומר לערלות - שלא מל במזיד נכלל בלאו ד"בן נכר לא יאכל בו", וצ"ע דלכאורה הא דקיי"ל דמומר לדבר אחד הוי מומר היינו דוקא לגבי אותו דבר, דנימא דמומר לערלות יהא פסול למול, ואילו הלאו דבן נכר לא יאכל בו איירי בקרבן פסח, וא"כ צ"ב מדוע ס"ל לרש"י דמומר לערלות אסור בקרבן פסח מהלאו ד"בן נכר לא יאכל בו", דלכאורה מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכהת"כ ואינו בכלל מי שנערל לבו ונתנכרו מעשיו לאביו שבשמים כמו מומר לע"ז ומומר לחלל שבת. וצריך לומר, דרש"י סובר דכיון דאסור לערל לאכול קרבן פסח (וכגון שמתו אחיו מחמת מילה), אזי אף במומר לערלות חל חלות שם ערל לב לענין קרבן פסח. ומכיון דהוי ערל לב דהוי מומר לערלות חל בו שם בן נכר לגבי קרבן פסח, ומשום כך אסור למומר לערלות לאכול בקרבן פסח, מדין כל בן נכר. וי"ל דזוהי גם כוונת רש"י שכתב בסוגיין דבן נכר היינו כהן שנתנכרו מעשיו לאביו בשמים ונערל לבו, דר"ל דמומר לערלות הוי בכלל ערל לב, ונכלל בלאו דבן נכר לא יאכל בו וכפי מה שמשמע מפרש"י עה"ת.
והנה בנוגע לערל כתב הרמב"ם (פ"ו מהל' ביאת מקדש ה"ח) וז"ל הערל הרי הוא כבן נכר שנא' כל בן נכר ערל לב וערל בשר, לפיכך ערל שעבד חילל עבודתו ולוקה כזר שעבד אבל אינו חייב מיתה עכ"ל. וצ"ע אמאי פסק הרמב"ם דלוקה והרי איסור ערל הוא רק מדברי קבלה (עיין ברש"י סנה' פד. ד"ה לא יבא וז"ל והיינו אזהרה מדברי קבלה בעלמא, ולא לקי עלה עכ"ל). והרי הרמב"ם בעצמו פסק דאין לוקין על ערלת חו"ל דנאסרה רק מהלל"מ (רמב"ם פ"י מהל' מאכלות אסורות ה"ט, והל' כ"א) וא"כ אמאי ס"ל דערל שעבד לוקה, והרי לשיטתו אין לוקין אלא על לאו הכתוב בתורה. וי"ל דהרמב"ם סובר דמדברי קבלה נלמד דאיסור ערל נכלל באיסור זר, וערל שעבד לוקה משום דהוי כזר שעבד, דאיסור ערל לעבודה אינו איסור בפנ"ע אלא דפסול לעבודה מדין זר. ברם אע"פ שמדברי קבלה נלמד דערל פסול לעבודה מדין זר מ"מ חלוק העונש של ערל שעבד מזר שעבד, דזר שעבד חייב מיתה בידי שמים (פ"ט מהל' ביאת מקדש ה"א) ואילו ערל לוקה.²⁰⁸
והנה עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' מעה"ק ה"ד) וז"ל ישראל שהוא מומר לעבודה זרה או מחלל שבת בפרהסיא אין מקבלין ממנו קרבן כלל וכו' שנאמר אדם כי יקריב מכם מפי השמועה למדו מכם ולא כולכם להוציא את המומר עכ"ל, ומבואר דמומר לחלל שבת הוי מומר לגבי הקרבת קרבנות. אמנם בנוגע לאיסור כל בן נכר לא יאכל בו בקרבן פסח פסק הרמב"ם דרק מומר לע"ז הוי בכלל האיסור, והשמיט מומר לחלל שבת. וביאר הגר"ח זצ"ל דבהקרבת קרבן האיסור חל על חלות שם מומר, ואף מומר לחלל שבת הוי מומר כמו מומר לעבודה זרה דהוי מומר לכהת"כ, וחלות שם מומר הוא הפוסל. משא"כ בקרבן פסח ואיסור דבן נכר לא יאכל בו, דשם עובד ע"ז ובן נכר הוא הפוסל, ושם עובד ע"ז חל בין על עכו"ם ובין על ישראל שעבדו ע"ז, אבל מחלל שבת אין לו שם עובד ע"ז ובן נכר, ומותר באכילת פסח.
²⁰⁵ ועיין ברמב"ם בספה"מ (ל"ת ס"ט) וז"ל היא שהזהיר כהן בעל מום מהכנס להיכל בכללו. רוצה לומר המזבח ובין האולם והמזבח והאולם וההיכל. והוא אמרו יתעלה (אמור כא כג) אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יגש עכ"ל, ובמצות ל"ת (ע') כתב וז"ל והמצוה השבעים היא שהזהיר בעל מום שלא לעבוד והוא אמרו יתעלה (שם כא יז) איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב. רוצה לומר לא יקרב לעבודה עכ"ל. וכן מבואר מהרמב"ם (פי"ט מהל' סנהדרין ה"ד) וז"ל כל לא תעשה שבתורה שאין בהן לא כרת ולא מיתת בית דין שלוקין עליהן קס"ח, ואלו הן וכו' (כח) בעל מום שנכנס לשם, (ל) בעל מום ששמש וכו' עכ"ל.
²⁰⁶ ועיין בפ' הראב"ד לתו"כ פ' שמיני דלילה לאו זמן עבודה, וברא"ש (יומא פ"ח סימן כ') דאין נשיאת כפים בלילה דמה שירות ביום אף נשיאת כפים ביום. ועוד דשיטת הראב"ד (פ"ח מהל' כלי המקדש הי"ב) דכלאים הותרו בבגדי כהונה כל היום אף בשאינו עובד, ובפירוש הראב"ד למס' תמיד (דף לא: - לב.) חולק על ר"ת שהתיר לבישת כלאים בבגדי כהונה אף בלילה, ומוכח דס"ל דחל היתר רק בשעת עבודה ולילה לאו זמן עבודה דלילה מופקע מחלות דין עבודה (ועיין בשו"ת בית הלוי ח"א סימן א' אות ג').
²⁰⁷ וכן מבואר בפירוש רבי אליהו מזרחי עה"ת (שמות פרק יב:מג) וז"ל שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. (יבמות עא א). ואינו רוצה לומר שנשתמד לעבודה זרה, כדכתב הרמב"ם (בפ"ט דהלכות קרבן פסח ה"ז), שבן נכר האמור בתורה הוא העובד אל נכר, דאם כן היכי כתב רש"י אחר זה (פסוק מח) גבי וכל ערל לא יאכל בו - להביא את שמתו אחיו מחמת מילה, שאין זה משומד לערלות ואינו נלמד מ"בן נכר'" והלא אפילו משומד לערלות אינו למד מבן נכר, דמשומד לערלות הוא משומד לדבר אחד ומשומד לעבודה זרה הוא משומד לכל התורה כולה, אלא כל מי שהוא משומד לאי זו מהעבירות נקרא "בן נכר", כיון שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ויצא מתחת גזרותיו, דהשתא המשומד לערלות הוא בכלל זה הבן נכר עכ"ל, ובפסוק מ"ח כתב הרא"ם וז"ל "וכל ערל לא יאכל בו" ואינו למד מ"בן נכר". דפירוש "בן נכר" (פסוק מג) לרש"י ז"ל הוא המשומד לאיזו עבירה מן העבירות, לא עבודה זרה כדכתב הרמב"ם (פ"ט הל' קרבן פסח ה"ז), שאלו היה פירוש נכר לעבודה זרה, כדכתב הרמב"ם ז"ל, לא היה הערל יכול ללמוד מבן נכר, אף על פי ששניהם משומדים לעבירה מן העבירות, מפני שהמשומד לעבודה זרה הוא משומד לכל התורה, והמשומד לערלות אינו משומד רק לדבר אחד. וכן נראה ממה שתרגם אנקלוס: "כל בר ישראל דישתמד", דסתם משומד כולל הכל. גם לא מצינו בשום מקום שיהיה פירוש "בן נכר" עובד אל נכר, אלא שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, כדאיתא בפרק הערל (יבמות עא א). ופירוש נתנכרו מעשיו הוא המשומד לעבירה מן העבירות עכ"ל. ולפי"ד מבואר דלרש"י אף מומר לשאר עבירות הוי בן נכר ופסול לאכילת ק"פ.
²⁰⁸ ועיין בחידושי רבנו חיים הלוי (פ"י מהל' מאכ"א הט"ו) שביאר הגר"ח זצ"ל דיש להסתפק בגדר ההלכה למשה מסיני דערלת חו"ל אסורה האם הלל"מ מחדשת חלות שם איסור חדש של ערלת חו"ל או דילמא דהלל"מ באה לגלות דערלת חו"ל נכללת בקרא דערלה, ונ"מ לענין מלקות דאם הללמ"מ מפרשת את הפסוק דערלת חו"ל היא בכלל ערלה הכתובה בתורה לוקין, משא"כ אם הללמ"מ מחדשת חלות שם איסור חדש מהלכה למשה מסיני אין לוקין. ובדומה לזה י"ל דאם הפסוק שמדברי קבלה דאסור לערל לעבוד בא לגלות דערל נכלל באיסור זר אזי ערל שעבד לוקה מדין זר שעבד. (רבינו זצ"ל).
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

עבורי מעברא במלה. מעברת על מדותיה: גולם היא. קודם שנבעלה: גולם. כלי שלא נגמר קרוי גולם כדתנן גולמי כלי עץ טמאין: משמרות. מתחלפות ומתחדשות בשבת זו יוצאה וזו נכנסת וצריך להסתפר מפני משמרת חדשה זו הנכנסת שיראוהו ביופי: לא לירבו כלל. ואפי' עד שלשים: אמר ליה. פרע מקרי בשלשים יום: אי הוה כתיב לא ישלחו פרע. הוה משמע לא יגדלו פרע עד שיעור פרע השתא דכתיב ופרע לא ישלחו דקאמר פרע והדר לא ישלחו משמע פרע דשלשים יום ליהוי אבל שלוחי טפי לא לשלחו: דומיא דיין. דסמוך ליה ויין לא ישתו בבואם וגו' מקיש פרועי ראש לשתויי יין וכתיב ביין בבואם: רבי אומר אומר אני כהן אסור לשתות יין לעולם. רישא דברייתא קתני כהן המכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו אסור ביין כל אותו היום אף בזמן הזה מכיר משמרתו ואינו מכיר בית אב שלו אסור כל אותו שבת אינו מכיר לא משמרתו ולא משמרת בית אב שלו אסור לשתות יין לעולם שמא עכשיו זמנו הוא ויש לחוש שמא יבנה בית המקדש: רבי אומר אומר אני. אם באנו לחוש שמא יבנה אסור ביין לעולם ואפילו הוא מכיר שאינו עכשיו זמן משמרתו שמא יבנה וכל הקודם ואישתכח עייל ועביד: אבל מה אעשה שתקנתן קלקלתן. חורבן הבית שקלקלן ועירבב סדר' משמרותיהן שהיה אוסרן ביין בזמן משמרתן ומתירן שלא בזמן משמרתן הוא תיקנן עכשיו לשתות יין לעולם דלא חייש שמא יבנה פתאום: כמאן שתו האידנא כהני חמרא כרבי. שהרי רוב כהנים אינן בקיאין בזמן משמרותיהן ואסורין לעולם לרבנן: התם היינו טעמא כו'. שינויא היא ובניחותא גרסינן לה כלומר מדאוריי' שרי ורבנן הוא דגזור: ופרכינן הכא נמי מהרה יבנה וכו': שתויי יין דמחלי עבודה. דכתיב (ויקרא י) יין ושכר וגו' וסמיך ולהבדיל בין הקדש ובין החול משמע בין עבודה קדושה לעבודה מחוללת גזרו בהו רבנן בזמן הזה משום מהרה יבנה: ה''ג אף פרועי ראש מחלי עבודה קשיא: הא עד דלא אתא יחזקאל. ואקשינהו: מאן אמרה. פירוש מהיכא נפקא לן פרועי ראש במיתה: הא דאמר רב חסדא. בזבחים בפ' שני דבר זה דכהן ערל פסול לעבודה: כל בן נכר. כהן שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ונערל לבו או ערל בשר שמתו אחיו מחמת מילה: יחידאה. נאה ואין דוגמתה: בן אלעשה. חתנו של רבי היה ונתן ממון ולמדו לו אותה תספורת:

ואימא לא לירבו כלל. תימה דפרע פרע במאי מוקי לה אלא נראה לומר דה''פ אימא לא לירבו שלשים דהיינו שיעור פרע אלא יגלחו בכ''ט ומשני אי כתיב לא ישלחו פרע משמע לא ישלחו שיעור פרע אבל השתא דכתיב פרע קמא לא ישלחו משמע טפי מפרע לא ישלחו: אלא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא. וקשה הרי רב אשי עצמו סותר דבריו ומיישב הך הקישא דיחזקאל שסותר דבריו הראשונים דאמר רב אשי לעיל פרועי ראש דלא מחלי עבודה וי''ל ממה שרב אשי אמר גמרא גמירי ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא מתרצי שתי הקושיות דעד דאתי יחזקאל מאן אמרה ומתרצה קושיא דלעיל דכיון דגמרא היא מצינו למימר הכי גמירי הלכתא למיתה ואחולי עבודה לא גמירי ויחזקאל אסמכה אקרא מענין ההלכה אסמכה וא''כ לא אסמכינן לעשות ההקישא רק לענין מיתה אבל לעיל דלא ידע דגמיר הלכה סבר הוא לעשות הקישא מפרועי ראש לשתויי יין מכל וכל דאין היקש למחצה: כסום יכסמו. פי' כעין כוסמת הגדל כך שבלין ראשו של זה בצד עיקרו של זה: