סנהדרין כג ע"ב

דף כג - ב

ועל משנה זו אמר רב דימי בריה דרב נחמן בריה דרב יוסף, שמדובר כגון דקבליה עליה, שקיבל עליו את אבא או את אביך בחד, שיהיה אחד מן הדיינין, ושנים אחרים כשרים יצטרפו עמו, ולמרות שהוא רק אחד מבין השלשה, יכול בעל הדין לחזור בו, לדעת רבי מאיר כיון שהוא פסול מן התורה ^[10].

ואם כן קשה, מה חידש רבי מאיר, לפי דברי ריש לקיש, שאם קיבל עליו עד אחד, שעדותו גם אינה כשרה מן התורה, שיהיה נאמן כשנים, שיהא יכול לחזור בו, והרי כבר השמיע לנו שיכול לחזור בו לגבי קבלת דיין פסול?

ומתרצת הגמרא, שבכל זאת יש חידוש בדין "עדים" שלא השמיע לנו בדין דיין קרוב כמו "אבא ואביך".

צריכא, הוצרכה המשנה להשמיענו.

דאי תנא אם היה שונה התנא, רק את הדין של קבלת דיין לאבא ואביך, היינו סוברים, שרק בהא קא אמרי רבנן, סוברים חכמים דלא מצי הדר ביה, שאינו יכול לחזור בו, אם קיבלם, משום דאבא ואביך אינם בלתי ראויים לדון באופן כללי, שהרי חזו לעלמא, הם ראויים לדון את שאר בני אדם. ^[11] אבל אם קיבל עליו חד, עד אחד, כמו בי תרי, שאף לעלמא לא חזו, אינו ראוי עד אחד בשום עדות של דיני ממונות להוציא ממון על פיו, אימא, היה מקום לומר, שחכמים מודו להו לרבי מאיר, וסוברים כמוהו, שיכול לחזור בו, ולומר שאין עד אחד מקובל עליו.

לכן משמיעה לנו המשנה, שאף בעד אחד סוברים חכמים שאם קיבלו עליו - אינו יכול לחזור בו.

ואם תאמר: די לשנות דין עד אחד, ומאליו נבין שאם חכמים סוברים שאפילו בקבלת עד אחד אינו יכול לחזור בו, כל שכן בקבלת אבא ואביך לדון, שהרי ראויים מצד עצמם להיות דיין, ואם כן קשה, למה משמיעה לנו המשנה דין אבא ואביך?

ומתרצת הגמרא: ואי אשמעינן, אם היתה המשנה משמיעה לנו רק בהא, את דין עד אחד, היינו סוברים, שרק בהא, בדין זה, קאמר רבי מאיר שיכול לחזור בו, שהרי עד אחד אינו ראוי לשאר עדיות. אבל בההיא, אם קיבל עליו אבא ואביך, שהם כשרים לשאר העולם, אימא, יכולנו לומר, שרבי מאיר מודו [מודה] להו לרבנן שאינו יכול לחזור בו.

ולכן, צריכא. הוצרכה המשנה להשמיענו שגם בעד אחד וגם באבא ואביך - חולקים רבי מאיר וחכמים.

זו היא אוקימתת ריש לקיש.

ומקשה הגמרא: אף אם הסברות נכונות הן, מכל מקום, אין אוקימתא זו מדוייקת בלשון המשנה.

הא הרי, התנא של המשנה דייק בלשונו, והראיה, ממה דקתני ברישא בלשון יחיד: זה פוסל "דיינו" של זה, ואילו בסיפא שונה בלשון רבים: זה פוסל "עדיו" של זה. אלמא, מוכח שדוקא קתני "עדיו", שהם שנים עדים.

וקשה על ריש לקיש שאמר תני "עדו".

וחוזרת הקושיא: האם יתכן שלדעת רבי מאיר יפסול בעל דין אחד את עדי בעל דין השני?!

ומעמידה הגמרא אוקימתא אחרת בפירוש המשנה [והמשנה אינה כפשוטה, אלא מדברת באופן מסוים].

אמר רבי אלעזר: הדבר ברור שאין ביכולת בעל דין לפסול עדי בעל דין השני, אלא, המשנה מדברת, שאינו פוסלו לבדו, אלא בבא הוא ואחר, כשבאין בעל הדין ועוד איש אחד מצטרף עמו, לפוסלן, ולהעיד על עדי הצד השני שהם פסולי עדות. ^[12] [והגמרא תבאר באריכות].

ולפי אוקימתא זו פירוש המשנה כך הוא: זה מצטרף עם אחר ופוסל עדיו של זה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אימתי, בזמן שמביא עליהם ראיה - בשני עדים בלעדי הבעל דין - שהן קרובין או פסולין, אבל אם אינו מביא שני עדים אחרים, הרי הם כשרים ואינו יכול לפוסלם.

ומקשה הגמרא: איך יתכן שרבי מאיר סובר שבעל הדין יכול להצטרף עם אחר לפסול עדי הצד השני? כל כמיניה, כיצד יש לו כח שכזה, והרי נוגע בעדות הוא?! יש לו נגיעה בעדות זו של עצמו, שאינו רוצה שיעידו לרעתו. והדין הוא שעד הנוגע בדבר, פסול לעדות.

ומתרצת הגמרא: אמר רב אחא בריה דרב איקא: המשנה מדברת כגון שקרא עליו ערער, שמץ של פסול. כלומר, בעל דין והאחר שמצטרף עמו אומרים לבית דין סיבה למה הם פוסלים את עדי הצד השני.

ועדיין אינו מבואר, ולכן דנה הגמרא:

ערער דמאי, איזה פסול הם מצאו בעדים.

אילימא ערער דגזלנותא, שעדי הצד השני הם גזלנים, שראוהו גוזל, וגזלן פסול לעדות. [ולאו דוקא גזלן, אלא כל העבירות שהעובר עליהן פסול לעדות].

חוזרת הקושיא: כל כמיניה, איזה נאמנות יש לבעל הדין על כך, ומי יאמינו, הרי נוגע בעדות הוא?!

אלא פירוש דברי רב אחא הוא: ערער דפגם משפחה, שבא לערער על כשרותו של עד מהצד השני, לומר שמוצא משפחתו הוא מעבדים שלא השתחררו, וכל בני המשפחה פסולים לעדות.

וחולקים חכמים ורבי מאיר האם לבעל הדין יש דין נוגע בעדות שכאת. חכמים סוברים שהוא נוגע בעדות, שהרי עתה הוא בא לפוסלו משום שבא להעיד לטובת עצמו. ואילו רבי מאיר סובר, כיוון שמעיד על כל המשפחה, הוא אינו נחשב כנוגע בעדות, אף שכתוצאה מעדותו ירוויח בעל הדין.

רבי מאיר סבר: הני, בעל הדין והאחר, אמשפחה קמסהדי, מעידים עדות כללית על כל המשפחה, ולא דוקא על העד מצד השני, ואיהו, העד, ממילא קפסיל בית דין יפסלוהו, ולכן אינו נחשב כנוגע בעדות.

ואילו רבנן סברי: סוף סוף כיון שעל ידי עדותו יפסל העד, נוגע בעדותו הוא, ואינו יכול לפסלו.

זו היא אוקימתת רבי אלעזר, ופירושו במשנה.

והגמרא מביאה עוד אוקימתא בפירוש מחלוקת רבי מאיר וחכמים, ובאוקימתא זו יש שתי גירסאות [והגירסא השניה ופירושה, תבואר בהערות].

כי אתא כשהגיע רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי יוחנן: מחלוקת של רבי מאיר וחכמים היא בשתי כיתי עדים, שאמר המלוה שיש לו שתי כתי עדים המעידין לזכותו, והביא כת אחת ראשונה, ועמד הלוה [ועוד אחר מצטרף עמו] לפסול את עדי המלווה בטענה שהם גזלנין. והוא טוען גם שאינו נוגע בעדות, שהרי יש למלוה, לטענתו, עוד כת אחרת.

וסובר רבי מאיר, שטענת הלוה טענה נכונה היא, והעדים שהביא המלוה ככת ראשונה, פסולים לעדות זו, ואף לעדויות אחרות, על פי עדות הלוה והאחר עמו, שפסלוהו.

ועתה, שעדים אלו פסולים, אם יביא המלוה את הכת השניה שטען שיש לו, יזכה המלוה בתביעה זו על פי עדים השניים [ומה שאמר שיש לו שתי כתי עדים, הוא משום שסבר כן].

ואם ביקש המלוה את הכת השניה ולא מצאה, הפסיד אף תביעה זו. ובכל אופן הכת הראשונה פסולה.

וחכמים סוברים, שאין הלווה ואחר עמו יכולים לפסלם, כי הלוה הוא נוגע בעדותו, כיון שיכול המלוה לחזור בו ולומר "אין לי עוד כת אחרת, אף שאמרתי שיש לי עוד כת".

ולפי חכמים, עדי כת הראשונה אינם נפסלים, בין אם הביא כת אחרת בין אם לא הביא, בין לעדות זו בין לעדות אחרת.

וסברת מחלוקתם היא:

דרבי מאיר סבר, בעל הדין צריך לברר ולהעמיד כל טענותיו שטען בבית דין על האמת, ולהוכיח כל צדקותיו, ולכן, בכל אופן הוצרך המלווה להביא גם את כת השנייה, ובעת שהביא כת הראשונה היה עתיד להביא את כת השנייה, ולכן כשהלוה פוסלם, הוא אינו נוגע בעדות.

ורבנן סברי, בעל הדין אינו צריך לברר, ויכול להביא רק כת אחת, אף שטען ואמר שיש לו שתי כתי עדות, ובעת שהביא כת הראשונה היה עתיד להביא את כת השנייה. ולכן, כיון שאינו עתיד להביא את כת השניה, לכן אין הלווה מצטרף לפסול את הכת הראשונה.

אבל בכת אחת, כלומר, אם לא טען שיש לו שתי כתי עדות, דברי הכל מודה רבי מאיר לחכמים שאין בעל דין השני [ואחר עמו] יכול לפוסלן, שבודאי נוגע בעדותו הוא.

[ולפי אוקימתא זו תבואר המשנה כך: אם אמר המלוה שיש לו שתי כתי עדים, "זה" יכול להצטרף עם אחר להיות "פוסל עדיו של זה". וחכמים אומרים: אימתי, בזמן שמביא עליהן ראיה בשני עדים אחרים בלעדי הלוה שהן קרובים או פסולין. אבל אם היו כשרין, והלוה בעדותו עם אחר רוצה לפוסלן, אינו יכול הלוה לפוסלן"] ^[13].

וממשיך רב דימי למסור את המשא ומתן שהיה בישיבת רבי יוחנן.

אמרו לפניו רב אמי ורב אסי לפני רבי יוחנן: אין שם אלא כת אחת, מהו, מה יהיה הדין?

והבין רבי יוחנן כוונתם, שמלכתחילה אמר המלוה שאין לו יותר מכת אחת, ולכן משיב להם רבי יוחנן בלשון קושיא:

אין שם אלא כת אחת? ! והאמרת, [צריך לומר: והאמרינן] והרי אמרתי בפירוש: אבל בכת אחת, דברי הכל אין יכול לפוסלן. אלא כוונת רבי אמי ורב אסי היא: מה יהיה אם נמצאת כת שניה קרובין או פסולין, דהיינו שאחר כך באו עדים אחרים ופסלו את כת השנייה, ושאלתם היא לדעת רבי מאיר, מהו? האם נאמר שבאופן זה מודה רבי מאיר שעדי הכת ראשונה אינם פסולים, שהרי השניים אינם, ואיגלאי מילתא למפרע שהיה לו רק את כת הראשונה, ואותם לא יכל הלוה לפוסלן, מטעם נוגע בעדות.

או שנאמר, אף שעתה נודע הדבר שכת השנייה פסולה, מכל מקום, בשעה שפסלם הלוה [ואחר עמו] לא היה נוגע בדבר, והם נשארים בפסלותם לעדות זו ולעדות אחרת.

אמר להן רבי יוחנן: כבר העידו עדים הראשונים.

איכא דאמרי, יש מי שמסר שמועה זו בנוסח אחר שלא רבי יוחנן אמר כן, אלא האמוראים האחרונים: אמר רב אשי: כבר העידו עדים הראשונים.

כלומר, כיון שבשעה שעדיין לא נודע שהשניים יפסלו, והלוה [ואחר עמו] לא היה נוגע בעדות, וכבר נתקבלה עדותו, הרי הראשונים פסולים לעדות זו ולעדות אחרת. [ואין אומרים איגלאי מילתא למפרע שהלוה נוגע בעדותו על הראשונים, היות שכבר נפסלו] ^[14].

ודנה הגמרא ומבררת: האם נימא שמחלוקת זו של רבי מאיר וחכמים, בפלוגתא במחלוקת אחרת דרבי ורבן שמעון בן גמליאל - קמיפלגי הם חולקים.

מי שהחזיק בקרקע חבירו, ובא בעל הקרקע [הבעלים הקודמים] ואמר לו "מה הנך עושה בקרקע שלי". אם המחזיק טוען "לא אמר לי אדם מעולם", אין טענתו טענה, ומסלקים אותו מן הקרקע, היות שאינו אפילו טוען שהקרקע שלו. אבל אם אמר לבעל הקרקע "אתה מכרתיה לי", שהיא טענה טובה, אזי צריך לברר אמיתת טענתו.

או שיוכיח בשטר שקנה את הקרקע, או שיביא עדים שראוהו מחזיק בקרקע שלש שנים, ואז אינו צריך שטר. והטעם, משום שאין אדם נזהר בשמירת שטר זכיותיו יותר משלש שנים.

והגמרא במסכת בבא בתרא [קסט] דנה, כשהמחזיק טען שיש לו גם שטר וגם עדי שלש שנים, ולבסוף לא מצא את השטר, האם הפסיד זכיותיו, למרות שהביא עדי חזקה.

וצדדי הדין הם: האם צריך לברר דבריו שאמר שיש לו שטר, או לא.

דתניא, שנינו שם בברייתא: הבא לידון, מי שטען שיביא לבית דין זכיותיו, גם בשטר וגם בחזקה - נידון בשטר, אלו הם דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: נידון בחזקה.

וטרם שהגמרא מסיקה את קושייתה - מפרשת את הברייתא.

והוינן בה, כשהיינו שם, כלומר, בעת למדנו מסכת בבא בתרא, שאלנו: האם יתכן לומר, שסובר רבן שמעון בן גמליאל בחזקה ולא בשטר, שבית דין יכריחו אותו להביא עידי חזקה, ולא יסתפקו בשטר?! הרי בודאי שאם יש לו שטר, צריך להביא את השטר, שהרי כל ענין "חזקת שלש שנים" הוא תחליף לשטר, שאם יאבד שטרו יוכל להביא עדי חזקה, ובודאי ששטר עדיף.

אלא, אימא צריכים לפרש "אף בחזקה". כך סובר רבן שמעון בן גמליאל. ואילו רבי סובר דוקא בשטר.

ובאיזה סברא תלויה מחלוקתם, הרי לכאורה די לנו בעדי חזקה -

וקיימא לן שם העמדנו, דב"צריך לברר" - פליגי. רבי סובר, כיון שטען שיש לו שטר, צריך להביא שטרו, ולברר טענותיו, ואינו יכול להסתפק עם עדי חזקה [למרות שחזקה בלי שטר גם נותנת לו זכות החזקת הקרקע, אם לא היה טוען שיש לו שטר], ועתה שלא מצא שטרו, הפסיד. ורבן שמעון בן גמליאל סובר: אין צריך לברר, ואף אם טען בתחילה שיש לו שטר, אינו צריך להביאו, וזכיותיו הן על פי עדי החזקה.

ולכן, מקשה הגמרא: האם נאמר [לפי גירסתינו], שרבי מאיר סובר כרבי "צריך לברר", וחכמים סוברים כרבן שמעון בן גמליאל "אין צריך לברר".

ומתרצת הגמרא: לא צריכים להעמיד שחכמים הסוברים כאן "אין צריך לברר" סוברים כרבן שמעון בן גמליאל. ואפשר להעמיד שבין רבי מאיר ובין חכמים סוברים כרבי.

כי אליבא דרבן שמעון בן גמליאל, אם היינו סוברים כרבן שמעון בן גמליאל שאינו צריך לברר, כולי עלמא לא פליגי, אזי בודאי שגם כאן, לענין עדים, היו רבי רבי מאיר וחכמים סוברים שאין צריך לברר, וממילא אין הלוה יכול לפסול עדי כת ראשונה של המלווה.

אלא, כי פליגי, במה תלויה מחלוקת רבי מאיר וחכמים? אליבא דרבי.

כלומר, שניהם סוברים בדין שטר וחזקה כמו רבי, ובכל זאת חולקים כאן בדיני עדות. ובמה תלויה מחלוקתם -

דרבי מאיר סובר כמו רבי, שאמר שם "צריך לברר", וצריך להביא שטר, כן גם כאן, צריך לברר, ולכן אינו נוגע בעדות.

ורבנן אמרי לך, יסבירו דבריהם, אף שאנו סוברים כמו רבי, מכל מקום, שונה הדין של עדים מהדין של שטר וחזקה. ובמה הוא שונה? - דעד כאן לא קאמר רבי התם, מתי סובר רבי שצריך להביא שטר - אלא בחזקה דמכח שטרא קאתי.

שטענת חזקה בפני עצמה אינה טענה כלל, כי מה בכך שהחזיק שלש שנים, בהחלט יכול להיות שהחזיק בגזלנות. אלא, שכל טענתו היא, שהיה לו שטר ואבד. נמצא, שהחזקה היא תחליף בדיעבד של שטר. ומעתה, אם היה טוען מתחילה "אתה מכרת לי והיה לי שטר, ולא נזהרתי בו. וחזקתי היא ראיה לטענתי שהיה לי שטר, ואבד", בודאי שהיה נאמן. אבל כיון שטען שיש לו עדיין שטר, לא יכולה החזקה להיות תחליף לשטר. ולכן סובר רבי שצריך לברר דבריו ולהביא את השטר, ואם לא מצא, מפסיד.

אבל הכא, מה שאין כן בעדים, סוברים חכמים, דהני עדים של כת אחת, לאו מכח עדים אחריני קאתו, אין סמכותם וכשרותם נובעת מכת השניה, ואינם שייכים זו לזו, ובהם אפילו רבי מודה דאין צריך לברר, שהם שתי כתות שאינם תלויות זו בזו וכל כת בפני עצמה היא עדות שלימה המוכיחה את צדקת טענותיו, ולכן, אינו צריך לברר דבריו ולהביא את שתי הכתות.

ועתה הגמרא מביאה עוד אוקימתא בביאור מחלוקת רבי מאיר וחכמים.

כי אתא רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי יוחנן: רישא של המשנה "זה פוסל דיינו של זה" מדובר שם שהלוה פוסל, כלומר, שטוען שהם פסולים, גם הדיינים וגם העדים.

ואקשינן איני והא מדקתני רישא דיינו וסיפא עדיו אלמא עדיו דווקא קתני ונדחה זה הפירוק וחזרנו אלא מתני' כגון שמעיד בעל דין הנתבע הוא ואחר על משפחתם של עדים הללו שהן פסולי משפחת עבדים והדין ידוע שהעבד פסול לעדות הוא ר' מאיר סבר אמשפחה קא מסהיד והני סהדי מאיליהן פסלי ורבנן סברי האי בעל דין נוגע בעדותו הוא ואי מביא ראייה בעדים אחרים זולתי הוא שהן קרובים או פסולין שפיר ואם לאו הרי הן כשרין ואין יכול לפוסלן כי אתא רב דימי אמר מחלוקת ר' מאיר וחכמים בשתי כתי עדים דר' [מאיר] סבר צריך המגיש ראייתו לברר שזו הכת הן עדיו ואם נמצאו פסולין ויבא להגיש הכת האחרת יכול הנתבע לומר לו כבר בעת שביררת הכת האחרת כאילו בטלת (מעדות) [עדות] זו הכת זהו יכול לפוסלן שאמר ר' מאיר. וחכמים סברי אם בטלה עדות הכת הראשונה מגיש הכת השניה ושפיר דמי כי לא בטלם בתחלה. אבל בזמן שבתחלה אין שם אלא כת אחת דברי הכל אין יכול לפוסלן וכן אם נמצאת כת שנייה קרובין או פסולין מתקיימת העדות בכת הראשונה שכבר העידו ואמרינן לימא ר' מאיר וחכמים בפלוגתא דר' ורשב"ג פליגי ר' כר' מאיר וחכמים כרשב"ג דתניא הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר דברי ר' רשב"ג אומר אף בחזקה. וקיי"ל דבצריך לברר פליגי ר' סבר צריך לברר וכיון שבא לידון בשטר ובירר כי בשטר זה תביעתו ונמצא השטר פסול בטלה גם החזקה. ורשב"ג סבר אם נפסל השטר מגיש עדי החזקה ומעמידין הקרקע בידו ודחינן לא הכא בשתי כתי עדים אפילו ר' כחכמים סבירא ליה דלא אמר ר' אלא בחזקה כי חזקה מכח שטרא קא אתיא והשטר הוא עיקר והחזקה אינה מועלת כלום אם אבד השטר. וכיון שנפסל העיקר בטלה החזקה הבאה מכחו אבל בשתי כתי עדים דהני לאו מכח הני קאתו אפי' ר' מודה דאין צריך לברר כחכמים וקיי"ל בהני כולהו כחכמים וצריך עיון.

עד אחד מחייב שבועה מן התורה כמו שהתבאר במקומו אבל ממון אין מוציאין אותו על פי עד אחד אא"כ קבלוהו עליהם כשנים הא אם קבלו עליהם כשנים מוציאין על פיו אפילו קבלו עליהם פסול כמו שאמרו בנאמן עלי אבא או אביך ואפילו קבלו כשנים כמו שיתבאר במשנה השניה וכן אם קבלו קרוב או פסול לדון להם כשלשה מומחין כמו שאמרו בנאמנין עלי שלשה רועי בקר כמו שיתבאר:

מלוה שטען ואמר שיש לו על אותה הלואה שתי כתי עדים והוציא כת אחת ובא הלווה ואחר לפסלם אין אומרין יהא נאמן בזה לפסלן עם האחר שהרי אין זה נוגע בדבר הואיל ויש לו כת אחרת שהרי צריך הוא לברר ולהעמיד מה שאמר ואין לו לגבות עד שיביא כת אחרת כמו שאמר ואם לא מצא מפסיד אפילו לא נפסלה הראשונה ואחר שכן יהא נאמן עם האחר לפסלן לעדות אחרת לעלמא אינו כן אלא אין צריך לברר שכל שמגזם בעצמו לברר טענתו ביתר ממה שאין מדת הדין תובעתו אין מכשילין אותו על פיו וכל שלא מצא כת אחרת גובה על פי זו שהוציא ראשונה ומעתה הרי זה נוגע בעדות ואינה נפסלת לא לעדות זה ולא לעדות דעלמא מתוך עדות זה ומעתה אין צריך לומר אם בירר דבריו והביא שתי כתי עדים ובא הוא ואחר לפסול את הראשונה ונמצאת השניה קרובה או פסולה על פי שני עדים שאינו נאמן שהרי בירר ולא דקדק בגזומו בפסול ובקורבא ונמצא שאף לדעת האומר צריך לברר גובה עכשיו על פי הראשונה ומ"מ יראה שאם קבל עליו להביא שתי כתי עדים שצריך לברר על פי כשרים ואין אומרים שלא דקדק בגזומו שכל שקונין ממנו צריך הוא לדקדק גיזם להביא שתי כתי עדים והביאן ובא הלווה עם אחר לפסול הראשונה אין זה נוגע בדבר שהרי גובה חובו בכת אחרת ואם אחר שנגמר דינו על פי כת האחרת נמצאת אותה הכת שנתחייב על פיה קרובה או פסולה יראה שחוזרין ודנין אותו כנוגע בדבר ויש חולקין בזה אחר שבשעת העדות לא היו נוגעין בדבר וממה שאמרו בכאן כבר העידו וכו' אלא שי"מ כבר העידה כת ראשונה על עדות זה ונמצא שעל פיה אנו צריכין להגבות ונמצא נוגע בעדות ואף לשאר המפרשים יש אומרים שלא נאמר לדעת חכמים ועיקר הגירסא שבסוגיא זו ר' מאיר סבר צריך לברר ורבנן סברי אין צריך לברר שהרי הלכה פסוקה אין צריך לברר:

מי שהיה מוחזק בקרקע ובא עליו מערער בעידי אבות והלה בא בטענת מכירה או מתנה ושכבר דר בה שני חזקה והיה מספיק לו זה וגיזם על עצמו שאף השטר בידו עדיין אומרין לו לכתחלה להביא את השטר ולידון על פיה ומ"מ אם חזר ואמר שאינו בידו נידון בחזקה ואם מעיז לומר שיש לו ולא יוציא יראה שמעגנין עליו את הדין וכן כל כיוצא בזה:

בעל דין שפסל עידי התובע והדיינין שדנוהו אפילו הוא ואחר עמו אינו נאמן כמו שביארנו אפילו בירר טענתו על אחת מאלו בעדים כשרים אין אומרים שנתבררה על האחרת אלא מה שבירר בירר ומה שלא בירר לא בירר ואין שומעין לו מדיין לעד ולא מעד לדיין אע"פ שהכל דין אחד אלא אם פסל הדיינין בבירור ידון בבית דין אחר על פי אותם העדים ואם פסל העדים בבירור ידון על פי עדים אחרים באותו בית דין:

ואמר רב דימי כגון דקבליה לאבוה עילויה בחד דיינא ואיכא תרי כשרים בהדיה אבל קבליה עליה כבתרי אפי' רבנן מודו כיון דאיכא תרי פיסולי מצי למהדר ביה אלמא כיון דמדאורייתא פסול מצי למהדר ביה לרבי מאיר הכא נמי כיון דעד אחד מדאורייתא פסול לממון כי קבליה עליה נמי מצי למהדר ביה דהא לפני גמר דין קיימינן. והיינו טעמא דאיצטריך לאתויי הכא הא דרב דימי דאי לאו הכי הוה אמינא התם בדקבליה בי תרי דאיכא תרי פיסולי אבל בחד פיסולא אימא מודי רבי מאיר קמ"ל הכא דאפי' בחד פיסולא פליג אבל השתא דאמר רב דימי דכי פליגי התם בחד פיסולא פליגי האי פלוגתא דהכא למה לי. ומהדרינן צריכא כו':

ומקשי' אדריש לקיש דאמר תני עדו הא מדקתני רישא דיינו בלשון יחיד וסיפא איכפל ושני במילתיה תני עדיו בלשון רבים ש"מ דוקא קתני דאי ס"ד מיטעא טעי תנא במאי דאתנייה אדרבא אגב ריהטיה הוה ליה למתני תרווייהו בהדדי או בתרווייהו לכיון רבים או לשון יחיד ואידחי ליה הדין טעמא דריש לקיש והדרא קושיין לדוכתייהו דאקשינן הא עדים כמומחין דמו וקתני זה פוסל עדיו של זה כו' ואוקמא רבי אלעזר בבא הוא ואחר לפסלי כלומר לעולם בערכאות שבסוריא וכדאמרן אבל מומחין לא ודקא קשיא לך הא עדים דכמומחין דמו. וקתני זה פוסל עדיו של זה לאו למפסליה להאי סהדותא בלחוד קאמר אלא כגון דאתי איהו ואחר לאסהודי עליה דפסו הוא.

ומתמהינן כל כמיניה למפסליה השתא נוגע בעדותו הוא דקאתי למפסליה כי היכי דלא ליסהיד עילויה ואוקי' כגון שקרא עליו ערעור כלומר מי סברת דקאתי למיפסליה משום קורבא דאשתכח דלגבי דידיה בלחוד הוא דפסיל ליה והוה ליה נוגע בעדותו לא הכא במאי עסקינן כגון שקרא עליו ערעור שנמצא בו שמץ פסול דקא פסיל ליה לכולי עלמא.

ודייקי' תו עלה ערעור דמאי אי ערעור דגזלנותא סוף סוף כיון דעליה דידיה קא מסהיד לכ"ע נוגע בעדותו הוא אלא ערעור דפגם משפחה לומר שעבדים הן ר"מ סבר הני אכולה משפחה קא מסהדי והאי סהדא ממילא קא מיפסיל והויא לה כעדות אחרת ורבנן סברי סוף סוף נוגע בעדותו הוא וקיי"ל כרבנן בכל כי האי גוונא דאע"ג דמסהיד במילתא אחריתי כי אתי מינה מילתא דפסיל עלה לא מהימן עלה:

כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן לא תוקמה בפסלות ממש כלל לא בבא הוא לבדו לפוסלן ולא בבא הוא ואחר לפוסלן אלא כגון דאמר לא ניחא לי לקבולי עלאי סהדותא דהאי סהדא ומחלוקת בשתי כתי עדים כגון שאמר בעל דין שתי כתי עדים יש לי ומביא כת ראשונה רבי מאיר סבר צריך לברר דבריו ולהביא כת שניה ואם לא הביא אינו נידון בכת ראשונה לבדה דמצי בעל דיניה למימר כי היכי דאמרת דהוו לך שתי כתות ולא אשכחת אלא חדא הך כת נמי דאייתית שקרנית היא ורבנן סברי אינו צריך לברר דבריו ודי בכת ראשונה אבל בכת אחת דברי הכל אינו יכול לומר לו איני מקבל עלי כת זו עד שתביא כת שניה דכיון דכשרין נינהו לאו כל כמיניה למיפסלינהו. וראיה להאי פירושא מדנקט לישנא דצריך לברר ותו מדסברינן לאוקמא לפלוגתייהו בפלוגתא דרבי ורשב"ג. ואית דמוקמי לה בבא הוא ואחר לפסלו ולאו מילתא היא מהני ראיות דכתבינן:

אמרו לפניו ר' אמי ור' אסי דכי הביא כת שניה ונמצאת קרובין או פסולין לרבי מאיר מהו מי אמרינן כיון דאייתי שתי כיתי עדים מ"מ אע"ג דנמצאת אחת מהן פסולה הרי בירר דבריו דשתי כיתי עדים אמר לא דייק בין כשרין לפסולין ואיהו סבר דכולהו כשרין הוו או דילמא מסתמא שתי כתי עדים כשרים קאמר והרי לא בירר את דבריו אמר להן רבי יוחנן כבר העידו עדים הראשונים ונתקיים הדבר בעדותן ואע"פ שנמצאת כת שניה קרובין או פסולין אין חוששין לה דסהדותא אפומא דקמאי קא מיקיימא ובתראי לברר בעלמא קיימי וכיון דלא מיקיימא סהדותא אפומייהו כי נמצאו קרובין נמי לא אכפת לן בהכי. ואיכא דאמרי דהאי דפשטינן כבר העידו עדים הראשונים לאו ר' יוחנן קאמר ליה אלא ר' אמי קאמר לה והיינו דאמרינן איכא דאמרי אמר ר' אמי כבר העידו כו' כדפרישית:

ואמרינן לימא רבי מאיר ורבנן בפלוגתא דרבי ורשב"ג קא מיפלגי דתניא הבא לידון בשטר ובחזקה כגון שטענו חבירו מה אתה עושה בתוך שלי ואמר לו שמכרת לי ויש לי שטר מכר ועידי חזקה קסבר ר' כיון דטעין דאית ליה שטרא על כרחיה צריך לאפוקיה ולא סגיא ליה בעידי חזקה לחודייהו אבל ודאי היכא דמפיק ליה לשטר סגיא ליה בגוה ולא בעי עידי חזקה נמי רשב"ג אומר נידון בחזקה והוינן בה בחזקה ולא בשטר הא ודאי איהי גופה מכח שטר קאתיא דחזקה גופה נמי אתיא לברורי דהוה ליה שטרא ואירכס משום דטפי מתלת שני לא מזדהר אינש בשטריה והאי שטרא הוה ליה ואירכס והכא כיון דאיכא שטר חזקה למה לי כלל הא ודאי אפי' משום בירור לית בה אלא אימא אף בחזקה רצה נידון בשטר לבדו רצה נידון בחזקה לבדה וקיי"ל דבצריך לברר פליגי רבי סבר צריך לברר את דבריו ולהוציא את השטר ורשב"ג סבר אין צריך לברר.

לימא רבי מאיר דאמר כרבי ורבנן דאמרי כרשב"ג ומפרקינן אפי' תימא רבי כרבנן ס"ל עד כאן לא קאמר רבי התם דצריך לברר אלא משום דחזקה מכח השטר קאתיא דאיכא למימר דילמא שטריה פסול הוה וכי היכי דבטיל שטרא בטלה נמי חזקה אבל עדים דהני לאו מכח הני קאתו אפי' רבי מודה דאינו צריך לברר. ויש מפרשין עד כאן לא קאמר רבי התם דצריך לברר אלא בחזקה דלאו עיקר ראיה היא דמכח השטר הוא דאתיא דאי הוה טעין ברישא החזקתי בה מעצמי שלא אמר לי אדם דבר מעולם אין זו חזקה וכי אמר אתה מכרתה לי דהיינו שטר ואבדתיו לאחר שלש שנים הויא חזקה הילכך הואיל ואמר ישנו בידי צריך לברר אבל אמר יש לי שתי כתי עדים והביא אחת כיון דהני לאו מכח הני קאתו אין צריך לחזור אחר כת שנייה.

ואי קשיא לך ההיא דגרסינן בגט פשוט (ק"ע) במעשה דרב יצחק בר יוסף כו' אנא נמי לברר קאמינא אלמא אע"ג דטענת פרעתיך לאו מכח עדים קאתיא צריך לברר את דבריו דהא בלא עדים נמי הוה מהימן ואפ"ה כיון דאמר בפני פלוני ופלוני צריך לברר לא תיקשי לך דהתם נהי כיון דכי פטרינן ליה מחמת פירעון פטרינן ליה ועדים אפירעון קא מסהדי הא ודאי עדים דמסהדי פירעון עיקר וטענה דידיה מכח ההיא סהדותא דמסהדי בה סהדי קאתיא ואע"ג דאי נמי לא פרעיה באפי סהדי כלל מהימן כי אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני צריך לברר את דבריו ודמיא לעידי חזקה דאע"ג דאלו לא הוה ליה ללוקח מעיקרא שטרא הוה סגיא ליה בעידי חזקה היכא דטעין דקניה בחד מאנפי הקנאה השתא מיהת דטעין דאית ליה שטרא צריך לברר ולהוציא את שטרו וכבר פרישנא ליה להאי דינא בפי' שבועות דידן פי' מבואר:

גמרא משום דאבא ואביך חזו לעלמא אבל חד כו' אימא דמודו ליה לר"מ כו' לכאורה קשה דהא תנא נמי ג' רועי בקר בהך מתני' דלא חזו לעלמא וי"ל דלפום סברא דהשתא סד"א דלא פליגי רבנן אר"מ בג' רועי בקר דלא חזו לעלמא אלא בנאמן עלי אבא כו' פליגי דחזו לעלמא וק"ל:

בפירש"י בד"ה נמצאת כו' דר"מ סבר אין צריך לברר וזה שאמר להביא ב' כיתי עדים והביאם והאחת נפסלת כו' עכ"ל רצה לומר שהביא גם כת השניה הכשרים קודם שבא חבירו לפסול הראשונים דהשתא אינו נוגע בעדות דדיו בכת א' הכשרים משא"כ לפירוש קמא לרבנן דמיירי שפסל הראשונים קודם שהביא כת השניה דהשתא ודאי נוגע בעדות הוא דהיה יכול לומר אין לי עוד כת אחרת גם מה שהקשה רש"י לר"מ לפירוש קמא דנוגע בעדות הוא דאם לא ימצא כת אחת כשירה אלא פסולה כו' היינו דיש לחוש כן כיון שעדיין לא הביאן קודם שפסל הראשונים שמא לא ימצא לו כלל כת כשירה אלא כת פסולה אבל הכא כיון שכבר הביא כת הכשרים קודם שבא לפסול הראשונים ודאי דאין לחוש שיפסלו כת השניה כיון דכשרים לפנינו כל זה נראה לדקדק מל' רש"י ומהרש"ל כתב בזה דרך אחרת ואין צורך להאריך ולפי דברינו הא דקאמר אבל בכת אחת ד"ה אינו יכול לפוסלן היינו שהיה כת א' כשבא לפסלן אף אם באו אחר כך כת אחרת ודו"ק:

תוס' בד"ה ואמר רב דימי כו' ה"א דמיירי דקביל עליה כתרי דהוי תרתי לריעות' והתם קאמר ר"מ כו' עכ"ל ק"ק דהא קתני נמי ג' רועי בקר בהך מתני' דליכא אלא חדא לריעותא ואפ"ה קאמר ר"מ דיכול לחזור וכן מוכח דלא הוי בג' רועי בקר רק חדא לריעותא כפי מה שפירשו התוס' לקמן דרבנן דפליגי אדר"מ מודו ליה בתרתי לריעותא דיכול לחזור ויש ליישב דמ"מ ניחא ליה לאתויי דרב דימי לאקשויי נמי מרישא דנאמן עלי אבא כו' וק"ל:

בד"ה ורבנן סברי כו' דמסתמא יעשה מה שבית דין יצוה עליו כו' עכ"ל ר"ל דאע"ג דאם אינו יכול לברר לא יפסיד חבירו בכך מכל מקום אין הוא נוגע בעדות דמסתמא יעשה חבירו מה שיצוה בית דין ויביא כת אחרת ובהכי יתיישב נמי מה שהקשה רש"י לפירוש קמא דאם לא ימצא כת אחת כשירה אלא כת פסולה כו' דכיון דאנו אומרין ע"כ לפירוש ר"ת דמסתמא יביא כת אחרת לברר דבריו נאמר ג"כ דמסתמא יברר דבריו להביא כת כשירה דכת פסולה אין זה בירור ודו"ק:

גמ' כת אחת והאמרינן אבל כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אר"א כו' ומהימני ודיינין כו' ב"ד מעליא הס"ד הד"א:

בד"ה נמצאת כת כו' כשירה או דלמא כו' דאם לא ימצא כת אחרת כשירה כו' כצ"ל והד"א:

בא"ד דאינו נוגע בעדות כו'. נ"ב ותו ליכא לאקשויי הא נוגע בעדות הוא דשמא ימצאו כת שנייה פסולה מאחר דלא תלוי הני סהדי בסהדי קמאי א"כ מילתא אחריתי הוא ואינו נוגע בעדות קמא וא"כ מאחר שעדיין לא פסלו אותם מוקמינן בחזקת כשרות ואם נפסלו אח"כ מזלא דידיה גרם ודו"ק (עיין במהרש"א):

בד"ה כבר העידו הראשונים כשנמצאת כת שניה פסולה כו' כצ"ל:

בד"ה אפילו תימא כו' אפילו תימא תרווייהו אליבא כו' נ"ב מה שפירש רש"י זה ללא צורך וכי לא ידעינן דלגירסתו מהפכין ר"מ לרבנן או הל"ל וללישנא בתרא גרסינן רבנן במקום ר"מ ונראה בעיני דלצורך גדול פירש כן דללישנא קמא שפיר גרסינן אפילו תימא רבנן כלומר דמתחילה בעי לומר דר"מ כר' וזהו דוחק דהלכה כרבנן לגבי ר"מ משום הכי קאמר שפיר אפילו תימא רבנן כר' אבל ללישנא דקאמר אפילו תימא ר"מ כרבי מאי רבותא אם כן צ"ל דהכי קאמר אפילו תרווייהו כרבי ודו"ק:

תד"ה ואמר (בסופו). וקא מקשה שפיר תנינא. כצ"ל:

תד"ה ורבנן (בסופו). וא"כ לא יפסיד בפסול הראשונים כו'. כצ"ל:

בגמרא וסיפא עדיו אלמא דוקא הוא: פירוש דבלא"ה הייתי יכול לומר דעדיו דקתני היינו עדים דעלמא אבל לעולם בחדא איירי אבל לאחר שתני גם דיינו דוקא ולא קתני דיינים למימר דיינים דעלמא וא"כ גם עדיו לא הל"ל אי הפירוש עדו:

כגון שקרא עליו ערעור: הא דצ"ל בבא הוא ואחר לפסלן משום דאזלא אליבא דר' יוחנן דסבר בכתובות (דף כ"ו) ובקדושין (דף ע"ג) דאין ערעור פחות משנים ואף דלחד תירוצא שם בלא היה לו חזקת כשרות גם אחד נאמן מכ"מ ביותר רצה לפרש האי זה פוסל דמתניתן עם אחר מלפרוש דעד מיירי בלא היה להם חזקת כשרות או דרצה לאוקמי גם לפי תירוץ הראשון שם בקדושין:

סוף סוף נוגע בעדותו הוא: הקשה אחד מן התלמידים הא בכתובות (דף כ"ב ע"א) קאמרינן דפגם משפחה גילוי מלתא בעלמא הוא ולא מקרי נוגע בעדות ודוחק לומר דגמרא שם אזלא לפי תירוץ רב דימי אמר"י לקמן דמנ"ל דפליג בזה וי"ל דהטעם דפגם גלוי מלתא הוא פירש"י שם משום דצריך לברר בב"ד. אכן זה לא שייך רק אם יכול לברר דבריו בב"ד כגון אם הוא היה עבד וזה יכול לברר אבל אם אומר עליו שיודע בו שהוא ממשפחת עבד באופן שאינו יכול לברר דבריו ע"י ראיה כי איך יביא עתה ראיה על אבות אבותיו שהיו עבדים ואין מעיד רק ע"פ ידיעתו זה ודאי עדות גמור הוא ולא גילוי מלתא וא"כ לכאורה מה מקשה בגמרא שם לימא דאיירי שם בכהאי גוונא דלא הוי גילוי מלתא בעלמא. אכן באמת לק"מ כיון דכבר פריך מקודם אי ערעור דגזלנותא אוקי תרי להדי תרי וא"כ מקשה ממנ"פ אי איירי בערעור משפחה שאינו יכול לברר בב"ד א"כ היינו כמו ערעור דגזלנותא ואוקי תל"ת ואי איירי בערעור שמברר בב"ד א"כ גילוי מלתא הוא ולכן א"ש דקאמרינן הכא לרבנן דנוגע בעדות הוא דודאי איכא גם ערעור שנוגע בעדות דהיינו כשאינו יכול לברר בב"ד ורק אעדותו סמכינן ובכה"ג אוקי למתניתן דהכא והיינו דדייק רש"י בלישנא דהכא פירש בד"ה פגם משפחה עבד הוא ממשפחת עבדים כו' והתם פירש סתם דעבד הוא משום דאי אומרים עליו שהוא עבד זה מן הסתם יכול לברר בב"ד אבל ממשפחת עבד מסתמא אינו יכול לברר כנ"ל:

בתוספות ד"ה ואמר רב דימי. וי"ל דאי לאו דרב דימי: לכאורה קשה אכתי הא דרב דימי ל"ל דע"כ ליכא למימר דדוקא בתרתי לריעותא סבר ר"מ דיכול לחזור דהא במתניתן קאמרי רבנן אימתי בזמן שהביא ראיה שהן קרובין או פסולין אבל אם היו כשרים אינו יכול לפוסלן וכיון דלפי מה דקיימינן השתא איירי מתניתן בדקבל עלייהו א"כ מה בין קרובין ופסולין לכשרים. וע"כ צ"ל דה"ט דבקרובין דאיכא תרתי לריעותא גם רבנן מודו ורק בכשרין פליגי באיכא חדא לריעותא וא"כ ע"כ מוכח דר"מ גם בחדא לריעותא פליג ואכתי הא דרב דימי ל"ל. אכן זה אינו דהא לפי מה דקיימינן השתא בתירוץ התוס' לא ליתני מתניתן דהכא כלל וא"כ ודאי בלא רב דימי שפיר ה"א דר"מ דוקא בתרתי לריעותא פליג כיון דלפי קושית הגמרא מתניתן דהכא לא ליתני. אכן אכתי קשה דליקשי לעולם בלא רב דימי וליקשי איפכא דמתניתן דלקמן לא ליתני ובמתניתן דהכא ליכא לטעות כלל. ועוד קשה לפי שיטת הר"ן שכתב דהאי דרועי בקר הוא ג"כ תרתי לריעותא ותירץ בזה מה שהקשה גם המהרש"א א"כ לשיטתו ע"כ רבנן גם בתרתי לריעותא פליגי וכן נראה שיטת רש"י לקמן דרק התוס' לקמן ד"ה אמר רב דימי כתבו דרבנן מודו לר"מ בתרתי לריעותא א"כ קשיא כנ"ל מ"ט דרבנן במתניתן דחלקו בין הביא ראיה שהן קרובים לשהן כשרים. וי"ל דטעמא דרבנן לאו משום דחלקו בין חדא או תרתי לריעותא אלא משום דסברי דאפילו בתרתי לריעותא אינו יכול לחזור. אכן זה דוקא היכא שאינו נותן אמתלא לדבריו אבל אם נותן אמתלא לדבריו דהיינו שאמר כשקבל העד כבי תרי סבר דכשר הוא ועתה שמע שקרוב ופסול הוא אז כשמביא ראיה שכן הוא יכול לחזור אפילו לרבנן אבל בלא"ה לא:

ואמר רב דימי כגון דקבליה בחד. תימה למה לי לאתויי הא דרב דימי ויש לומר דאי לאו דרב דימי לא הוה קשיא ליה תנינא דאי מהתם ה''א דמיירי דקביל עליה כבי תרי דהוי תרתי לריעותא והתם קאמר ר''מ דיכול לחזור אבל בחדא לריעותא לא אמר רבי מאיר דיכול לחזור בו ומשום הכי מייתי מילתיה דרב דימי דקא משמע לן דאפילו בחדא ריעותא קאמר ר' מאיר יכול לחזור בו וקא מקשי שפיר תנינא: ורבנן סברי צריך לברר. ה''ג הקונטרס ללשון אחרון דרבנן סברי דצריך לברר כו' אם יאמר אדם בב''ד אביא ב' כיתי עדים כשרים צריך לברר דבריו ולהביא שתי כיתי עדים כשרים ואם לא הביאם כשרים יפסיד הלכך אינו יכול לפסול הראשונים שאם הראשוני' פסולים זה לא יגבה חובו בעדים אחרונים שצריך לברר ולהביא כולם כשרים וקשה לר''ת דבפ' גט פשוט (ב''ב קסט: ושם) משמע דאפילו מאן דאמר צריך היינו לכתחילה יאמרו לו ב''ד ברר דבריך אבל מכל מקום אם אין יכול לברר בכך לא יפסיד ונראה לר''ת כפ''ה ללשון ראשון ר''מ סבר צריך לברר הלכך יכול לפסול הראשונים לפי שלא יפסיד שום דבר אם הראשונים פסולין לפי שבית דין אומרים לו ברר דבריך דמסתמא יעשה מה שב''ד יצוה עליו וא''כ לא יפסיד לפסול הראשונים שמתקיים העדות בשאר: