סנהדרין כה ע"א

דף כה - א

בלשון "אימתי" ובלשון "במה דברים אמורים", אינו בא לחלוק על החכמים [המובאים ברישא] אלא בא לפרש דברי חכמים, ואין החכמים חולקים עליו.

רבי יוחנן אמר: במקום שאומר רבי יהודה "אימתי", הוא בא לפרש, ובמקום שאמר "במה דברים אמורים", הריהו בא לחלוק על חכמים [המובאים ברישא].

ועל כל פנים, דכולי עלמא כל האמוראים סוברים, שכאשר רבי יהודה אומר "אימתי" לפרש הוא בא, וכאן במשנתנו שאמר "אימתי", אין החכמים חולקים עליו, וקשה על רמי בר חמא הסובר שלדעת חכמים משחק בקוביא פסול מטעם גזלן?.

ומתרצת הגמרא:

האם משיטת גברא, רבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן, אגברא, על רמי בר חמא קא רמית, הנך שואל סתירה?

והרי אפשר לומר, כי מר, רמי בר חמא, סבר, פליגי חכמים על רבי יהודה, ולדעת חכמים הוי משחק בקוביא פסול מטעם גזלן. ואילו מר, רבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן, סבר סוברים לא פליגי חכמים על רבי יהודה, וסוברים שמשחק בקוביא פסול מטעם שאינו עוסק ביישובו של עולם, ולא מטעם גזלן, כי אינו בגדר אסמכתא.

ומקשה הגמרא: וכי לא פליגי חכמים על רבי יהודה!?

והרי תניא, שנינו ברייתא שחכמים פוסלים משחק בקוביא משום גזלן.

דתניא, בין שיש לו למשחק בקוביא אומנות שלא הוא, בין שאין לו אומנות אלא הוא - הרי זה פסול". וקשה על רב ששת.

ומתרץ רב ששת, במשנתנו לא נחלקו. ואם הברייתא שנתה דעה זו, אינה דעת חכמים, אלא ברייתא ההיא, רבי יהודה עצמו משום רבי טרפון, היא. שלדעת רבי טרפון הריהו אסמכתא.

כלומר, מדברי רבי טרפון בהלכות נזירות למד רבי יהודה שהוא הדין לגבי משחק בקוביא.

דתניא: שם שנינו: שנים יושבין, ואדם אחד עובר לידיהם. אחד מהיושבין אומר: "פלוני העובר נזיר הוא". והשני אומר: "אינו נזיר". אומר אחד: "הרינו מקבל עלי נזירות או כמותו הוא שהוא נזיר". והשני אומר: "הריני מקבל עלי נזירות אם כמותו הוא שאינו נזיר". ונמצא כמו אחד מהם שהוא נזיר, או שנמצא שאינו נזיר, ועל מקרה זה שנינו -

רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: לעולם אין אחד מהן נזיר. לפי שלא ניתנה נזירות בקבלת ספק, אלא להפלאה, כשקיבל עליו בדברים ברורים, [מלשון הפסוק: "כי יפליא איש" - דתרגומו יפרש], ועתה כשקיבל עליו בספק אינו קבלה.

הרי שרבי טרפון סובר, שאם תלה תנאו בדבר שאין בידו, ואינו יודע ברור, ואף שיודע שיתכן שלא כמותו - אינה קבלה.

וכן במשחק בקוביא, אף שידע שיתכן שיפסיד, בכל זאת אינו מקבל עליו את ^[1] ההפסדים, ואינו מקנה בלב שלם את מעותיו שהפסיד, וממילא לדעת רבי טרפון הריהו אסמכתא, ולא קניא, והמעות בידו בכעין גזילה.

אבל תנאי המשנה סוברים - לדעת רב ששת - שאינו אסמכתא, ופסול משום שאינו עוסק בישובו של עולם.

שנינו במשנתנו: ואלו הן הפסולין... והמלוה בריבית.

אמר רבא: לוה מעות מחבירו ברבית - פסול לעדות, שגם הלוה עובר בלא תעשה - שנאמר: "לא תשיך באחיך", "תשיך" מלשון פועל יוצא שגורם להמלוה לעבור על האיסור ^[2]. וכיון שבעבור חימוד ממון עובר על דת הרי הוא כרשע דחמס ^[3].

ומקשה הגמרא:

והא אנן תנן שנינו במשנתנו: "מלוה בריבית", ולכאורה משמע שרק המלוה פסול? ומתרצת הגמרא: פירוש משנתנו הוא:

מלוה הלוואה הבאה בריבית, שכלול בה כל העוברים על האיסור, גם המלוה וגם הלוה ^[4].

ומספרת הגמרא עובדה, והיא תהווה קושיה על רבא.

אדם אחד ושמו בר ביניתוס, אסהידו ביה העידו עליו תרי סהדי לפוסלו לעדות. חד עד אחד אמר: "קמי דידי בפני אוזיף הלוה מעות בריביתא". וחד והעד השני אמר: "לדידי לי בעצמי אוזפי הלוה מעות בריביתא".

ורבא קיבל את עדותם ופסליה רבא לבר ביניתוס מלהיות עד כשר.

ומקשה הגמרא: למה פסלו רבא, הרי העד השני אינו נאמן לעדות, שהרי מודה שלוה מעות בריבית ^[5]? והא רבא עצמו הוא דאמר: לוה בריבית פסול לעדות, והוה ליה והריהו רשע. והתורה אמרה: "אל תשת רשע עד"?

ומתרצת הגמרא: כיון שהעד השני הודה בעצמו על עצמו שהוא רשע, ולא העידו עליו אחרים, אינו עד פסול, ולמה -

רבא לטעמיה לפי שיטתו, דאמר רבא: אדם הוא "קרוב" אצל עצמו וקרוב פסול לעדות, ולכן אינו יכול להעיד על עצמו, אפילו לחובתו, ויוצא מכך שאין אדם משים עצמו רשע.

וזה הטעם שקיבל רבא עדותו על בר ביניתוס, ולא קיבל עדותו על עצמו.

מענין לענין מספרת הגמרא עוד סיפור.

ההוא טבחא שוחט דאישתכח שנמצא דנפקא טריפתא מתותי ידיה שיצאה טריפות מתחת ידיו, כלומר, שמכר בשר טריפה בחזקת כשר. פסליה רב נחמן ^[6], ועבריה והעבירוהו מחזקת כשרות שלו.

אזל הלך השוחט, רבי מזיה וטורפיה גידל שערותיו וצפרניו, וניוול עצמו כדרך בעלי תשובה. סבר רב נחמן לאכשוריה רצה רב נחמן להחזירו לחזקתו.

אמר לו רבא לרב נחמן: איזה נאמנות יש לו, דילמא אולי איערומי קא מערים. עושה בערמה כדי שיכשירוהו?

אלא מאי תקנתיה מה תקנתו על מנת שיחזירוהו.

כדרב אידי בר אבין. דאמר רב אידי בר אבין: החשוד על הטריפות - אין לו תקנה, עד שילך למקום שאין מכירין אותו ששם אינו מערים, ^[7] וכשימצא אבידה יחזיר אבידה לבעליו בדבר חשוב, דבר יקר, שכיון שמחזיר אבידה, מראה שחזר בו מחמדתו ממון, או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב - משלו. דהיינו, שיפסיד לעצמו את הטריפה, ובכך מוכיח שחזר בתשובה ^[8].

שנינו במשנתנו: ואלו הן הפסולין... ומפריחי יונים

הגמרא מבארת מה פירוש מפריחי יונים.

מאי "מפריחי יונים"?

הכא כאן [בבבל] תרגומה פירשוה, שהוא מין משחק שאומר אחד לחבירו: "אי תקדמיה תקדים יונך ליון, ליוני למקום מסויים, אתן לך כך וכך. [והגמרא תבאר, הרי כבר נשנה "משחק בקוביא"].

רבי חמא בר אושעיא אמר: ארא. אדם המלומד ^[9] להביא יונים ממקומן לבית בעלים אחר, ואינו גזלן ממש, כי מדובר ביוני הפקר המקוננות בשובכות של אנשים, אך לא זכו בהן בעלי השובכות, אלא שיש בהן גזל מפני דרכי שלום ^[10].

ומבארת הגמרא:

מאן דאמר אי תקדמיה יונך ליון. מאי טעמא לא אמר: ארא?

אמר לך: ארא אינו פסול לעדות, מפני שאינו גזלן, אלא מפני דרכי שלום בעלמא ^[11].

ומאן דאמר ארא, מאי טעמא לא אמר: אי תקדמיה יונך ליון?

אמר לך: אי תקדמיה יונך ליון, היינו משחק בקוביא, והרי כבר נשנה.

ואידך, ומה יענה מאן דאמר אי תקדמיה יונך ליון, למה נשנה פעמיים?

ומתרץ: יש הבדל ביניהם, ויש בכל אחד מהם חידוש שאין בשני.

תנא משחק בקוביא, שהוא תולה בדעת עצמו, ^[12] ואחר כך תנא מפריחי יונים שתולה בדעת יונו.

וצריכא, הוצרכו לשנות שניהם.

דאי תנא תולה בדעת עצמו, היינו סוברים, התם הוא מעין גזלן, משום דלא גמר ומקני, אינו מקנה בלב שלם, דאמר בלבו, לפי טעותו,  קים לי בנפשאי הנני יודע בעצמי דידענא טפי ולא היה בלבו ספק, ומשחק על מנת שינצח, וכשמפסיד אינו מקנה בלב שלם,

אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים כו' ושנינן גברא אגברא קרמית כלומר מדברי ר' יהושע ור' יוחנן אתה מקשי על רמי בר חמא הני סברי דאימתי לפרש ורמי סבר אימתי נמי לחלוק הוא והתניא בהדיא דר' יהודה חולק על החכמים דתניא ר' יהודה אומר בזמן שיש להן אומנות אחרת הרי אלו כשרין. חזרו בהן הרי אלו כשרין וחכ"א בין שאין להן אומנות אלא היא ובין שיש להן אומנות שלא היא פסולין ושנינו ההיא דקתני וחכ"א אינן החכמים השנויין במשנתנו אלא ר' טרפון היא. ור' יהודה הוא ששונה אותו בלשון חכמים לפי שהוא אית ליה האי סברא דתניא ר' יהודה אומר משום ר' טרפון אין אחד מהן נזיר לפי שלא נתנה נזירות אלא להפלאה אבל ר' יהודה דמתני' מפרש דברי חכמים הוא וגרסינן בעירובין סוף פרק חלון שבין ב' חצרות אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהודה דאמר בד"א בעירובי תחומין כו' ואקשינן עליה הלכתא מכלל דפליגי והאמר ריב"ל כל מקום שאמר ר' יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ומהדרינן ולא פליגי והאמר רב חסדא חולקין עליו חביריו על ר' יהודה ואמרינן גברא אגברא קא רמית כלומר מדברי רב חסדא תדחה דברי ר' יהושע ושקלו וטרו בה ומקשו ואימתי לפרש הוא והתנן אלו הן הפסולין המשחק בקוביא. א"ר יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא היא אבל יש לו אומנות שלא היא פסול ודחי' ההיא ר' יהודה שאמר משום ר' טרפון היא דתנן ר' יהודה אומר משום ר' טרפון אין אחד מהן נזיר שלא נתנה נזירות אלא להפלאה. ומסקי לה לשמעתא הכי אלמא כיון דמספקא ליה אי נזיר הוא (והוא) [ואי] לאו נזיר הוא לא משעבד נפשיה הכא נמי כיון דלא ידע אי קני אי לא קני לא גמר ומקני וזו סברא דר' טרפון היא ושנה ר' יהודה דבריו בבריי' בלשון חכמים וברייתא כולה ר' יהודה. והמלוה ברבית פסול לעדות תרגמה רבא מלוה הבאה לו ברבית ואפי' לוה עובר עליה ופסול לעדות:

שני בני אדם שהיו עומדין ואחד עובר ונחלקו שניהם על העובר אם הוא נזיר אם לאו או אם הוא ראובן ואם הוא שמעון זה אומר אינו נזיר ואם הוא נזיר הריני נזיר והלה אומר נזיר הוא ואם אינו נזיר הריני נזיר ונמצא כאחד מהם הרי חבירו נזיר ואין דנין בו דין אסמכתא ואין אומרין לא ניתנה נזירות אלא להפלאה ר"ל כשנודר על הוודאי ולא כשנודר נזירות בספק וזה שאין מפקיעין דין זה מתורת אסמכתא הוא שהרי לשיטה ראשונה אין זה בידו עד שנאמר שעל סמך מחשבתו התנה כן ולשטה שניה הרי שניהם מתנים והם כממרים זה את זה ומתכוונים להכחיש זה את זה ומ"מ אם לא היה שם אלא אחד שמתנה כן על עצמו לשיטה ראשונה הרי הוא נזיר ולשיטה שניה אינו נזיר הואיל ואין כאן שני מתנים כך כתבו הרבה מפרשים ועיקר הדברים לדעתי שאף במתנה אחד הרי הוא נזיר ואין דנין דין אסמכתא באיסורין כלל ואע"פ שהביאוה כאן בענין אסמכתא לא הביאוה אלא דרך דחיה ומשא ומתן ולדעת האומר לא ניתנה נזירות אלא להפלאה וכן כתבוה חכמי הדורות:

כשם שהמלוה בריבית פסול לעדות כך הלווה פסול שהרי אף הוא עובר בלא תעשה אף קודם שנתנו שמשעת הלוואה עברו על לא תעשה ואע"פ שמאחר שאינו נוטל ממון היה לנו לומר שאין זה רשע דחמס מ"מ חמוד ממון מביאו לעבירה וכל שחמוד ממון מכשילו רשע דחמס הוא:

כשם שאין אדם נהרג על פי עצמו כמו שבארנו כך אינו נפסל בעבירה על פי עצמו ר"ל שאם אמר בבית דין שגנב או גזל או הלוה או לוה בריבית אע"פ שמשלם על פי עצמו אינו נפסל וכן אם אמר שאכל נבילה או בא על הערוה וכיוצא באלו עד שיהו שם שני עדים מעתה ראובן ושמעון שהעידו על לוי שהלוה להם בריבית או שאחד מעיד שהלוה ברבית ר"ל שקבלו או שהכתיבו בשטר שכל שבשטר משעת כתיבה עבד ליה שומא ועבר על לא תשימון עליו נשך והאחר מעיד שהלוה לו ברבית אע"פ ששניהם או האחד מודים בעדותם שלוו ברבית ושהם פסולים לעדות הרי לוי נפסל שאין זה נאמן על עצמו שלוה שאין אדם משים עצמו רשע ומה שהעידו שלוו אינו כלום אבל מה שהעידו על האחר שהלוה הוא עיקר העדות ופוסלין אותו על פיהם ויראה לי בדבר זה לפי מה שכתבנו בשמועת פלוני רבעני לרצוני שדבר זה פירושה כשנאמר על לשון עדות שיוצאין ממנו שני דברים ואנו מסלקים את האחד מתורת שימת עצמו רשע ונשאר האחר הכל על דרך שכתבנו בפרק ראשון ועדים מיהא יראה ממה שכתבנו שפסולים לעדות שאף הם עוברים על לא תשימון ואע"פ שאין זה רשע דחמס הרי מ"מ יש בו מלקות ומ"מ גדולי הרבנים כתבו בפרק נשך במה שאמרו בשטר שיש בו ריבית שגובה את הקרן ואמרו חכמים שם אף מן המשועבדים דמשמע דסבירא להו דעדים לא מיפסלי וכן יש שמורים כן ממה שאמרו בראשון של מציעא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ואף כאן לא תשימון לאינשי במלוה ולוה משמע להו:

מי שנתברר לנו שעבר עבירה הפוסלתו לעדות אם היא מעבירות שיש בהן מלקות ולקה הרי זה בחזקת כשר ובעל תשובה אבל אם עבר בדבר שאין בו מלקות והראה העובר בעצמו שהוא שב מחטאו אין מאמינין בו וחוששין שמא דרך הערמה הוא עד שיתברר לנו מענינו שבכל לבו הוא שב ולא דרך הערמה מעשה היה בטבח שהיה בודק לעצמו ויצאה טריפה מתחת ידו שהיה מוכרה ומאכילה ופסלוהו לעדות והעבירוהו ואח"כ גדל שערו וצפרניו והראה עצמו כמתחסד ושב מחטאו בכל לבו והיו סבורים להחזירו ולהכשירו והקשו קצת חכמיהם ודלמא איערומי קא מיערם אלא אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו שאין שם חשש הערמה ויודע לנו שיחזיר אבידה בדבר חשוב או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו וכן כל כיוצא בזה שיתברר לנו שלא מצד הערמה הוא עושה כן וכן כל הפסולים מחמת חשד חמס או מחמת חמס גמור אע"פ ששלמו אין מכשירין אותן עד שיודע לנו שהם שבים בכל לב מכאן אמרו משחק בקוביא או משאר מיני השחוק אפילו בקליפי אגוזים ורמונים ואע"פ שאין עשויין לכך הם מתקנין אותם לכך כקוביא עצמה והוא הפספסין כלם פסולין לעדות ואע"פ שהחזירו מה שבא לידן ממנו ומאימתי חזרתם לחזור לכשרותם משישברו את פספסיהם ויחזרו בהם חזרה גמורה שלא ישחקו בהם אף בחנם מלוה ברבית או הלוה משיקרעו את שטריהם מעצמן ויחזרו בהם חזרה גמורה שלא ילוו אפילו לגוי וכן הלווה שלא ילווה אף מן הגוי שאין רפואה לחולי הנפש במצוע הדרכים אא"כ בנטייה אחר הקצוות דרך רפואה ומפריחי יונים לדעת המפרש בהם ארא והוא שממרין את היונים ר"ל שמרגיזין אותם בקשקוש על דפים להנידם מקיניהם ואח"כ מצפצפין בתחבולות עד שבאים לידם וכן העושים בדרך זו בבהמות על הדרך האמור בסוף השמועה בשור הבר שהבייתיות אין נדות ממקומם בקשקושו אלא בשור הבר שהיא בהמה לענין איסור חלבו כמו שיתבאר במשנת כלאים בסדר זרעים וכן בחיה ושאר עופות אימתי חזרתן משישברו את פגמיהן ויחזרו מהם חזרה גמורה שאפילו במדבר שהם הפקר ואין בהם צד גזל אין עושין כן ולדעת המפרש במפריחי יונים אי קדמיה יונך ליון כבר הוא בכלל משחק בקוביא וחזרתם גם כן שלא יעשו כן אף בחנם ואני תמה למה שעלה על דעת בעל השמועה לפרש שממרין את היונים שמרגיזין אותם לזרזם לקדום לחבריהם בנקוש הדפין ולשיטת אי קדמיה יונך ליון מה ענין בחזרתם דאפילו במדבר לא עבדי ומה בזו בין מדבר ליישוב אלא שהעיקר כמו שהעלוה לשטת ארא כמו שפירשנו וכן סוחרי פירות שביעית חזרתם משתגיע שביעית אחרת ויבדלו ולא חזרת דברים אלא שיחלק מה שכנס מהם לעניים:

וכן יתבאר בתלמוד המערב במועל בשבועת שקר או בשבועת שוא שחזרתו בשבועות שקר משיבא בבית דין שאין מכירין אותו ויתחייב שבועה בממון חשוב וישלם ולא ירצה לישבע ובשבועת שוא שיאמר חשוד אני וכן עד שקר משהלך למקום שאין מכירין ונתנו לו ממון חשוב להעיד באמתלא ולא קבל וכן כל כיוצא בזה ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ולמדת לפי דרכך שהעובר על שבועתו פסול לעדות ויש חולקים בשבועות בטוי וממה שאמרו בשבועות בענין חשוד על השבועה אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא ואמרו שם ואלו שבועת בטוי לא קתני כגון אוכל ולא אוכל ותירץ כי קתני שבועה כי מישתבע בשיקרא קא מישתבע שבועת בטוי דמ"מ כי מישתבע לאו שיקרא מישבע שהרי דעתו לקיים לא קתני ופירשו שם גדולי הרבנים שאינו נפסל ובמחילה מהם אין זה כלום שלא אמרו שם אלא דתנא דהתם לא שנאה אבל מ"מ כשעבר עליה ודאי נפסל:

ודחינן גברא אגברא קא רמית אינהו סברי לא פליגי ורמי בר חמא סבר פליגי: ומתמהינן ולא פליגי והתניא ר' יהודה אומר כו' ומפרקינן ההוא דקתני וחכמים אומרים ר' יהודה היא דאמר לה משום ר' טרפון ובכמה דוכתא קרי ליה ליחיד חכמים כדאמרינן התם (ב"מ ס:) מאן חכמים ר' אחא היא וכן בפרק אלו נערות (כתובות ל"ג:) מאן חכמים כו' וברישא אשמועינן ר' יהודה סברא דנפשיה והדר אשמועינן סברא דרביה וקרי ליה חכמים אבל רבנן דמתני' כר' יהודה סבירא להו.

מאי ר' טרפון דתניא ר' יהודה אומר משום ר' טרפון לעולם אין אחד מהן נזיר לפי שאין נזירות אלא להפלאה ופי' כגון שהיו שנים יושבין ואחד עובר זה אמר עליו שהוא נזיר וזה אמר שאינו נזיר אמר אחד מהן אם כמותי הוא הריני נזיר והשני אומר אם כמותי הוא הריני נזיר ונמצא כאחד מהן קסבר ר' טרפון כיון דהוה מספקא ליה מעיקרא אי נזיר הוא ואי לאו נזיר הוא לא משעביד נפשיה לפי שאין נזירות אלא להפלאה כלומר דמפרש את דבריו שיהא נזיר מ"מ דכי לא יפליא מפרש משמע ה"נ כיון דלא ידע אי קני אי לא קני לא גמר ומשעבד נפשיה. וקיי"ל כרב ששת חדא דהא ר' יוחנן וריב"ל קיימי כותיה ותו דאפי' תימא פליגי רבנן עליה דר' יהודה הא איפסיקא הילכתא לקמן כר' יהודה:

פיסקא מלוי ברבית אמר רבא לוה ברבית פסול לעדות דקא עבר אלא תשיך משום ממון ומתני' דקתני מלוה ברבית אמלוה ואלוה קאי והכי קאמר מלוה הבאה ברבית כלומר מי שבאה לו מלוה ברבית ומשמע אתרווייהו:

בר בנתוס כו' ומקשינן והא כיון דאסהיד דלדיליה אוזיף ברבית איפסיל ליה איהו ותו לא מהימן למפסליה למלוה ומפרקינן רבא לטעמיה דאמר רבא אדם חשוב קרוב אצל עצמו וכשם שאין אדם משים את קרובו רשע לפסלו ולבטל עדותו שמעיד על אחרים כך אין אדם משים את עצמו רשע לפסול את עצמו לבטל את עדותו שהעיד על חבירו וכבר ברירנא בפ"ק:

ההוא טבחא דנפיק טריפתא מתותי ידיה בחזקת כשרה פסליה רב נחמן לעדות ועבריה אזל כו' הלך וגדל את שערו וצפרניו כאדם בעל תשובה שמתאבל על מה שעשה ואסיקנא לא הויא ליה תקנתא לאהדוריה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזור אבידה בדבר חשוב אם ימצא אבידת חבירו במקום שאין עדים שרואין אותו ויחזירנה לבעלים דודאי הדר ביה מחימוד ממון דהא אפילו במקום שאין מכירין אותו ואינו בוש מהן מחזיר אבידה בדבר חשוב אבל במקום שמכירין אותו איכא למימר דמשום כיסופא בעלמא הוא דמהדר או שיוציא טרפה מתחת ידו לאסרה על עצמו בדבר חשוב כגון בהמה גסה וכיוצא בה ומשלו ופשוטה היא:

פיסקא ומפריחי יונים הכי תרגימו בבבל אי תקדמה יונך ליון מתנין ביניה אם יונתך קודמת ליונתי אני נותן לך כך וכך ומפריחין אותן כאחת ומנקשין אחריהן וכל אחת ואחת מכרת ניקוש של בעליה וממהרת לעוף לקול הניקוש ומי שיונתו קודמת נוטל מחבירו כפי תנאו ר' חמא בר אושעיא אמר קושרין חוט ארוך ביונים וקצהו בעץ כדי שלא תוכל היונה לנשאו ולברוח ומפריחין אותן על הגגין והן מצפצפין ויוני שובכין ויוני עליות של בני העיר מתקבצין שם לקולן והוא פורש להן רשתות ונוטלן והו"ל גזל:

ואמרי' מאן דאמר אי תקדמה יונך ליון מ"ט לא אמר ארא מפני דרכי שלום בעלמא הוא דאסיר דתניא בפ' השואל פרה יוני שובך ויוני עליה יש בהן גזל מפני דרכי שלום דממילא קאתין ולא זכה בהן בעל השובך וכיון דאין להן בעלים אשתכח דלית בהו צד גזל כלל כי היכי דליפסליה עילויהו ואי איכא למפסליה עילויהו גבי אי תקדמה יונך ליון דקא שקיל מידי דאית ליה בעלים שלא כדין ואיכא צד גזל ומ"ד ארא מ"ט לא אמר אי תקדמה יונך ליון אמר לך היינו משחק בקוביא ותו למה לי למתנא תרתי ומ"ד אי תקדמה יונך ליון אמר לך תנא משחק בקוביא דהוי תולה בדעת עצמו לאשמועי' דהוי אסמכתא והדר תני מפריחי יונים לאשמועינן תולה בדעת יונו וצריכי דאי תנא תולה בדעת עצמו התם הוא דלא גמר ומקנה דסמכא דעתיה דאיהו נצח דאמר קים לי בנפשאי דאנא ידענא טפי ואי הוה מסיק אדעתיה דנצחי ליה לא הוה מקנה הינכך לאו אדעתא דנצחי ליה אקני ומאי דשקלי מיניה גזל הוי אבל תולה בדעת יונו דלספיקא קא נחית ואפ"ה אתני ס"ד אמר גמר ומקנה ולאו גזל הוא קמ"ל ואי אשמועינן תולה בדעת יונו התם הוא דהוי גזל דהא בנקשא תליא מילתא שכן דרך מפרחי יונים לעוף שמנקשים אחריהן בדפין של עץ וכל אחת ואחת מכרת ניקוש בעליה ויודעת לפי מה שהיא מלומדת וממהרת לעוף הילכך סבר אנא ידענא בנקשא טפי וסמכה דעתיה דנצח ולא גמר ומקנה אבל תולה בדעת עצמו אימא נחית שהרי (אין) אדם זריז במלאכת ידיו יותר מחכמה שצריך בה לעיון ומחשבה ופעמים שמחשבתו מסתכלת אימא אסמכתא היא צריכא. והאי טעמא לא סליק אלא לטעמא דמ"ד דטעמא דמשחק בקוביא משום אסמכתא הוא הילכך איצטריך למתנא תרתי חדא בתולה בדעת עצמו וחדא בתולה בדעת יונו וצריכי כדאמרן אבל לטעמא דמ"ד לפי שאין עסוקין בישובו של עולם מה לי תולה בדעת עצמו מה לי תולה בדעת יונו אלא ודאי על כרחך כי קא מיירי אליבא דמאן דמוקי טעמא דמתני' משום אסמכתא הוא ולאו משום דהכי הילכתא דהא ברירנא דלית הילכתא הכי אלא הא קמ"ל דלא סליק טעמא דמ"ד אי תקדמה יונך ליון אלא אליבא דמאן דמוקי טעמא דמתני' משום אסמכתא דאי למאן דאמר לפי שאין עסוקין בישובו של עולם היינו משחק בקוביא ותרתי למה לי בשלמא למ"ד משום אסמכתא תנא תולה בדעת עצמו וקתני תולה בדעת יונו אלא למ"ד לפי שאינן עסוקין בישובו של עולם מה לי תולה בדעת עצמו מה לי תולה בדעת יונו:

בא"ד [ומ"מ] פסק דמשחק בקוביא כשר לעדות דפסקינן כר"י כו' עכ"ל מלתא באנפיה נפשיה הוא ור"ל אע"ג דרמי בר חמא פליג עליה דרב ששת וסבירא ליה דרבנן דמתני' פליגי עליה דר"י וס"ל דכה"ג אסמכתא היא מ"מ פסק ר"י בעל התוספות דמשחק כשר דפסקינן כו' דאפילו לרמי ב"ח לא ס"ל דהוי אסמכתא אלא אליבא דרבנן אבל אליבא דר"י מודה דלא הוי אסמכתא ולקמן פסק ר' אבא הלכה כר"י וכן הם דבריהם בתוספות ס"פ חלון ומהרש"ל הגיה ומ"ה במקום ומ"מ ולא ידעתי לפרשו ואין להאריך כי הדברים ברורים כמ"ש ועיין גם במרדכי ודו"ק:

בא"ד והא דפסקינן דמשחק בקוביא קני דווקא כשמעות שניהם על פי הדף כו' עכ"ל אע"ג דלא הוי אסמכתא בכה"ג כיון דדברים בעלמא הם ואין להם תביעה זה על זה אלא שעתה מחייב את עצמו לא מקני ליה באמנה ועיין בדברי הרא"ש בפרק איזהו נשך וק"ל:

גמ' ר' אחא בר אושעיא אמר אדא כו'. נ"ב וז"ל נ"י אדא כלומר דאדי אדויי שמפריחים באומנות על ידי שמרגיז אותם שילכו מהרה ומלמדם להביא יונה מן השובך שעומדים בבית אחר על כרחם:

תוס' בד"ה כל כי ה"ג כו' בסוף הדבור אם לא הקנו בבית דין חשוב. נ"ב פי' ג' דידעי בדינא דאסמכתא כך פירש מהר"ם (עיין במהרש"א):

גמרא א"ר לוה ברבית פסול לעדות. הא דלא מייתא הגמרא תנ"ה מברייתא דלקמן ע"ב. עמש"כ בס"ד בברכות ספ"ג:

שם הכא תרגומא אי תקדמיה יונך ליוני. ק"ל דלפ"ז הוא ענין קוביא ומדוע אפסקינהו תנא במלוה ברבית והנלע"ד דאף להכא תרגומא לא קאי אימתי דר"י אלא על משחק בקוביא ומטעם דס"ל דלאו אסמכתא היא כדאר"ש ואף רמב"ח ל"פ אלא אליבא דת"ק. אבל על מפריחי יונים לא קאי דמודה דאסמכתא גמורה היא משום דאמר בנקשא תליא ואנא ידענא לנקושי טפי כדלקמן ומש"ה פלגינהו תנא מהדדי. והא דפסקו הרמב"ם והשו"ע גם באם תקדמיה יונך לא פסול אלא בשאין לו אומנות כו' הוא מפני שפסקו כמ"ד ארא עי' בכ"מ וסמ"ע:

רש"י ד"ה אין אחד. ושניהם מכוונים לנזירות. ר"ל כיון דתלו במידי דלאו בידייהו ולא ידעי לה כדמסיק. ע"כ מספיקא גמרו ונזרו וכדכ' לעיל בסה"ע:

רש"י ד"ה בר ביניתוס. אוזיף. הלוה. כצ"ל:

גמ' בדבר חשוב. נ"ב נראה שהכל לפי מה שהוא אדם. אומדים בדבר שהוא חשוב אצלו ואין בזה שעור קצוב אלא אם הוא עני דבר קטן הוא חשוב אצלו. ואם הוא עשיר לפי עשרו רואים כמה הוא חשוב אצלו. כאותה ששנינו [עי' בעירובין כ״ט ב׳ והתנן בגדי כו' ועי' תוס' שם וש"מ אבל לגירסת הר״ש בפכ"ח דכלים ע"כ צ"ל הגירסא והתניא וכמ"ש בשבת מ״ז א'] בגדי עניים לעניים כו' גע"ג לעני ושלשה על שלשה לבעה"ב וכן מצינו במוקצה [כמ"ש בשבת שם] ולר"י גלימא דהוטבי חשיב ליה מעיל [נדרים מ"ט ב']:

גמ' וצריכא וכו' התם הוא דלא גמר ומקני. לפ"ז צ"ל דהך מ"ד ס"ל כרמב"ח דלעיל דאימתי דר"י לחלוק וס"ל לת"ק דפסולין משום דהוי אסמכתא ולא גמר ומקני. אבל קשה לי מנ"ל להגמרא לומר כך דס"ל דלא כריב"ל ור"י דס"ל אימתי לפרש הא י"ל הצריכותא בהיפוך על ההכשר דבמתני' קתני דעוסקים בישובו של עולם כשר דאסמכתא קני ולזה אי תני משחק בקוביא ס"ד דזהו לא הוי אסמכתא דאין בידו כלל וגמר ומקני אבל מפריחי יונים דאמר בנקשא תליא מלתא הוי אסמכתא ואי תנא מפריחי יונים ה"א דמשחקי בקוביא דאמר קים לי בנפשאי והוי אסמכתא. אחר זה ראיתי בחי' הר"ן דכתב דמש"ה אזלא סוגיא זו כרמי בר חמא משום דלהך מ"ד דמפריחי יונים ודאי קאי לרמב"ח דאי סבירא ליה כר"ש משום דאין עוסקין בישובו של עולם היינו משחק בקוביא ותרתי ל"ל אבל לענ"ד קשה כנ"ל דהא מ"מ הצריכותא בהך גופא דעוסקים בישובו של עולם דכשר ולא מפסיל משום אסמכתא:

בגמרא בר ביניתוס אסהידו בי: הר"ן הוכיח מזה דמלוה ברבית קצוצה ע"כ פסול מן התורה דאי לא פסיל אלא מדרבנן מאי מקשה והא רבא הוא דאמר כו' הא כל מה דלא אכריז עליה כשר הוא עיין שם. אך דלפ"ז אכתי קשה מאי מקשה בש"ס דלמא איירי באבק רבית דרבנן ואכתי לא אכריז עליה. והנה המ"ל (פ"ד מה' מלוה ולוה) הביא פלוגתא בין הראשונים אי באבק רבית גם הלוה עובר או לא. וכתב שם דלהך שיטה דאין הלוה עובר ע"כ צ"ל דמ"מ בלאו דלפני עור עובר. דאל"כ לא מקשה בש"ס הכא מידי עיין שם אך דאכתי קשה כנ"ל וצ"ע:

אי תקדמיה יונך ליון: עיין בר"ן שהוכיח דמ"ד כן ע"כ סבר כרמי ב"ח לעיל ורב ששת ע"כ סבר כמ"ד ארא. אכן לכאורה קשה לפי מה שנראה מדברי הרמב"ם (פ' יו"ד מה' עדות) וכמ"ש הכ"מ שם דאימתי דר' יהודה אכל הני דמתני במתניתן קאי א"כ לר"ש דסבר לעיל דאימתי לפרושי מלתא דרבנן אתי איך אפשר לומר דטעמא משום ארא דא"כ למה כשר אם יש לו אומנות שלא הוא ואי סובר דארא גופא הוא משום שאינו עוסק בישובו של עולם וא"כ גם לדידיה קושית הגמרא במקומה עומדת והיינו משחק בקוביא ולא שייך תירוץ הגמרא כמש"כ הר"ן. וי"ל דקושית הגמרא לא שייך אלא אם הוא ג"כ מין ממיני השחוק אבל אם הוא ארא מכ"מ תני שפיר גם משחק בקוביא אף דחדא טעמא הוא כמו דתני גם אחריני במתניתן אף דבכולן הטעם דאין עוסקים בישובו של עולם מדחילק ר' יהודה בין יש להם אומנות לאין להם לדעת הרמב"ם שאימתי קאי אכל הני דתני במתניתן. והלח"מ רצה לפרש שם דברי הרמב"ם בדרך אחר אבל לא משמע כן מלשונו:

ארא משום דרכי שלום בעלמא. ומ"ד ארא סבר דגם משום דרכי שלום מקרי גזלן ופסול אבל ליכא למימר דסבר דארא גזל גמור הוא דהא בברייתא התם קתני דגזל משום דרכי שלום הוא והראיה דאל"כ לא מקשו התוס' מידי לקמן בד"ה אי נמי:

בתוספת ד"ה ההיא ר' יהודה. והיינו דקאמר ההיא ר' יהודה היא: וא"ל דאכתי מאי מוכיח דלמא לעולם בעלמא סבר ר' יהודה דלא הוי אסמכתא והא דדריש הכא למעט דאין אחד מהם נזיר כיון דקרא ע"כ אתי למעט ספק די"ל דאי אסמכתא קניא בעלמא א"כ הוי כאן כמו ודאי והוי ליה לאוקמא קרא למעט ספק אחר. אכן לפ"ז קשה מאי פריך בנזיר (דף ס"ב) אלא לרבנן דפליגי אר"ט וסברו דכולן נזירים האי כי יפליא מאי עביד ליה דלמא אוקמא ליה ג"כ כר"ט והא דסברו דכולם נזירים משום דסברו הכא דכהאי גוונא לאו אסמכתא הוא דהא גם ר"ט הוי מוקי ליה הכי אי לאו דסבר דאסמכתא היא וכדמוכח בגמרא וא"כ דלמא אכתי קרא דיפליא למעוטי ספק אתי. וצ"ל דקושית הגמרא שם אליביה דרמי בר חמא אתיא דסבר דלרבנן שפיר הוי אסמכתא ולכן ע"כ לא דרשי יפליא לענין שלא נתנה נזירות אלא להפלאה דא"כ למה אמרו דמספק הם נזירים:

גמ' ר' יהודה אומר משום ר' טרפון לעולם אין אחד מהם נזיר לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה.
לכאורה יש לעיין בדמיון בין הציור דנזיר לבין אסמכתא, דבעלמא אסמכתא היינו כשמתנה על העתיד, וכגון במשחק בקוביא. ואילו כאן התנה על העבר שאם נמצא שפלוני שעבר היה נזיר אזי הריהו נזיר, ומבואר דאף בתנאי על דבר שהוא לשעבר הוי אסמכתא. ואע"פ שלכאורה היה אפשר לחלק דאסמכתא אינה אלא בדבר שהוא בעתיד במקום שהדבר או החפצא עצמו מוטל בספק, משא"כ בציור שהחפצא אינו מוטל בספק אלא הגברא הוא בספק וכגון בציור דנזיר לא הויא אסמכתא. ומהגמרא מוכח דזה אינו דאף בכה"ג שהגברא בספק והדבר בעצמו אינו בספק חשיב אסמכתא. ולענין תנאי נחלקו בזה תוס' והרמב"ן, דכתבו התוס' (קידושין סב. ד"ה בשלמא) דבתנאי על העבר בעינן כל משפטי התנאים, משא"כ הרמב"ן (ספר הזכות גיטין לח. בדפי הרי"ף) סובר דלא בעינן משפטי התנאים בתנאי על העבר, ולא חל בו תורת תנאי כלל. ונראה דהרמב"ן סובר שעצם דין תנאי היינו רק כשהחפצא בעצמו מוטל בספק, ואילו תוס' סובר דחל תנאי אף כשהגברא מוטל בספק.
והנה לגבי כוונה בקיום המצוות, אם למשל יטול אחד שני לולבים בכוונה לצאת יד"ח בלולב שכשר אלא שאינו ברור איזה מהן הוא הלולב הכשר, לכאורה י"ל דזה הוי כאסמכתא ולא יצא יד"ח, דמבואר מסוגיין דכשיש לגברא ספק שתלוי על בירור המציאות לשעבר דזה הוי אסמכתא וכציור דנזיר. אמנם נראה דיש לחלק דדין אסמכתא אינו אלא היכא דהדבר תלוי בדעת מקנה משא"כ בקיום מצוות לא בעינן דעת כלל אלא סגי בכוונה לצאת יד"ח. ובציור הנ"ל נתכוון לצאת אלא שאינו יודע איזה מהן הוא לולב כשר, ושפיר יצא יד"ח. ויל"ע בדין הפלאה דנזירות אי בעינן דעת בדומה להקנאה או דסגי בכוונה בלבד בדומה למעשה מצוה.²²⁰ ולפום ריהטא י"ל דבעינן דעת גמור כמו בקנינים, וכן משמע מהא דמועיל תנאי בנזירות ועל כרחך דבעינן חלות שם דעת ולא כוונה בעלמא. וי"ל דלכן אסמכתא לא מהני בנזיר מכיון דבעינן דעת שלימה כמו בקנינים.
אולם יתכן לדחות דלגבי נזירות החסרון באסמכתא אינו משום חסרון בגמירת דעת, אלא דיש חסרון בהפלאה דכי יפליא איש משמע דבעינן דיבור מפורש וברור כדי שיחול חלות נזירות והיכא דתולה בדבר שאינו ידוע הוי חסרון בהפלאה דלא נחשב כדיבור מפורש וברור. וזה דומה להא דבאסמכתא ליכא חלות דעת גמור לענין קנינים. ולפי"ז י"ל דאין ראייה מסוגיין דשייך אסמכתא אף על תנאי בדבר שהוא תלוי על העבר, דכל הנידון כאן הוא בנוגע לדיבור מפורש והלכות הפלאת נזירות. והדמיון מאסמכתא לנזירות אינו אלא משל ודמיון בעלמא²²¹. וי"ל דבזה נחלקו ב' התירוצים בתוס', דלפי הר"י הדמיון בין אסמכתא לנזירות אינו אלא משל בעלמא. משא"כ לתירוץ הראשון בתוס' דיניהם שווים דתרווייהו בעינן חלות שם דעת, ובנזירות חל דין אסמכתא.
גמ'. מלוה ברבית.
עיין ברמב"ם (פ"י מהל' עדות ה"ד) וז"ל ועוד יש שם רשעים שהן פסולין לעדות אף על פי שהן בני תשלומין ואינן בני מלקות, הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם בחמס פסולין שנאמר כי יקום עד חמס באיש, כגון הגנבים והחמסנים אף על פי שהחזיר פסול לעדות מעת שגנב או גזל וכו', וכן המלוה ברבית אחד המלוה ואחד הלוה שניהם פסולין לעדות, אם רבית קצוצה עשו הרי הן פסולין מן התורה ואם אבק רבית עשו הרי הן פסולין מדבריהם עכ"ל. ויל"ע בדבריו דהרמב"ם בתחילת ההלכה כתב שהגדר דרשע דחמס היינו שלוקחין ממון שאינו שלהם בחמס, ויל"ע א"כ מדוע מלוה ברבית הוי פסול לעדות דאע"פ שיש איסור לגבות הרבית מ"מ אין זה לוקח ממון שאינו שלו, דהמלוה קנה את הרבית. ונראה דעל כרחך מוכח מכאן דהגדר דרשע דחמס אינו שלוקח ממון שאינו שלו אלא דנפסל משום שעבר על לקיחת ממון באיסור, דהלוקח ממון ע"י עבירה של ממון הוי רשע דחמס. אמנם לפי"ז צ"ע מדוע נפסל הלוה בריבית מדאורייתא, והרי הלוה אינו נוטל את הריבית. וי"ל דעצם לקיחת ההלואה ברבית מחייבתו, ואין הלוה נפסל לעדות מחמת תשלומי הריבית אלא מחמת לקיחת ההלואה, דעבר על הלאו דלא תשוך. אמנם לפי"ז יוצא דעדי ההלואה אינם נפסלין מה"ת שהרי לא לקחו ממון בעבירה. ובתוס' (ב"מ דף עב. ד"ה שטר) כתבו דעדי הלואה ברבית נפסלים מה"ת. וי"ל דתוס' אזלי לשיטתם דכתבו בסוגיין (בד"ה ואלו) דסוחרי שביעית פסולין מה"ת בזמן ששמיטה נוהגת מה"ת, ומוכח דס"ל דרשע דחמס אינו תלוי באיסור לקיחת ממון. ואילו להרמב"ם סוחרי שביעית פסולים לעדות מדרבנן (רמב"ם פ"י מהל' עדות ה"ד).
גמ'. ההוא טבחא דאישתכח דנפקא טריפתא מתותי ידיה.
לכאורה צ"ע דהטבח רק עבר על לאו דלפני עור גרידא, ואין לוקין על לאו דלפני עור, וא"כ אמאי נפסל לעדות. ועיין ברמב"ם (פי"ב מהל' עדות ה"ט) וז"ל וכן טבח שהיה בודק לעצמו ומוכר ויצאת טרפה מתחת ידו שהרי הוא בכלל אוכלי טרפה שהן פסולין לעדות עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם דטבח שיצא טריפה מתחת ידו נפסל לעדות משום שהוא בכלל אוכלי טריפה שפסולין לעדות. ולכאורה מבואר מדברי הרמב"ם שהעובר על לפני עור ומכשיל את חברו בעבירה המכשיל נפסל לעדות מחמת העבירה של השני, דנחשב כאילו המכשיל עבר על אותו האיסור, ולכן הטבח שעבר על הלאו דלפני עור והכשיל את חבירו באכילת טריפות הרי זה נחשב כאילו הוא עצמו אכל טריפות, וחל במכשיל שם רשע מחמת העבירה שגרם לשני לעשות. ומבואר לפי"ז דחל חלות שם רשע בגברא או ע"י מעשה עבירה שעושה בעצמו או ע"י מעשה עבירה שגרם לחבירו לעשות. ולפי"ז י"ל דעדי ההלואה בהלואה ברבית נפסלין מה"ת מחמת שהכשילו את הלוה והמלוה לעבור על הלאו דהלואה ברבית. אמנם יש לדחות דרק היכא שא' מכשיל את חבירו לעבור עבירה בשוגג דאזי עבירת הנכשל מצטרפת למכשיל וחל על המכשיל חלות שם רשע, משא"כ בהלואה ברבית דהמלוה ולוה מזידין הן וחל עליהן שם רשע מחמת הך עבירה, אין על העדים חלות שם רשע מחמת מעשה עבירה זו, כי העבירה שנעשית במזיד ע"י הלוה והמלוה אינה מצטרפת אליהם.²²²
ובענין משחק בקוביא, עיין ברמב"ם (פ"י מהל' עדות ה"ד) וז"ל וכן משחק בקוביא והוא שלא תהיה לו אומנות אלא הוא, הואיל ואינו עוסק ביישובו של עולם הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל, ולא בקוביא בלבד אלא אפילו משחקים בקליפי אגוזים וקליפי רמונים, וכן לא יונים בלבד אמרו אלא אפילו המשחקים בבהמה חיה ועוף ואומר כל הקודם את חבירו או כל הנוצח את חבירו יטול בעליו את שניהן וכן כל כיוצא בשחוק זה, והוא שלא תהיה לו אומנות אלא שחוק זה הרי הוא פסול, וכל אלו פסולין מדבריהם עכ"ל. ויל"ע דאם משחק בקוביא פסול לעדות משום שאינו עוסק בישובו של עולם למה הוסיף הרמב"ם "הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל". דממה נפשך אליבא דרב ששת דמשחק בקוביא לאו אסמכתא היא לכאורה ליכא גזילה כלל במשחק בקוביא, ולפי רמי בר חמא דהויא אסמכתא י"ל דנפסל לעדות אף כשיש לו אומנות אחרת משום דהוי גזלן, וצ"ע בדברי הרמב"ם.
ועוד צ"ע בדברי הרמב"ם דבפ"ו מהל' גזילה (ה"ז, וה"י) נקט דהמשחק בקוביא עובר על איסור גזילה מדרבנן, שכתב (בהל' ז') וז"ל דברים הרבה אסרו חכמים משום גזל והעובר עליהן הרי זה גזלן מדבריהם, כגון מפריחי יונים והמשחקין בקוביא. מפריחי יונים כיצד, לא יפריח אדם יונים בתוך הישוב שהרי לוקח ממון אחרים שלא כדין מפני שמשלח זכר ויביא נקבה משובך אחר או נקבה ותביא זכר, ולא יונים בלבד אלא כל העושה כזה בשאר עופות או חיה ובהמה הרי זה גזלן מדבריהם עכ"ל. ולפי"ז צ"ע למה פסק בהל' עדות דרק המשחק בקוביא שאין לו אומנות אחרת נפסל לעדות (ועיין בכס"מ שנתקשה בזה). והנה הגר"א הגיה בסוגיין והשמיט את התיבות "כל כה"ג לאו אסמכתא", וס"ל דאף לרב ששת משחק בקוביא הוי בכלל אסמכתא ולא קניא, אולם חלות הפסול לעדות אינו מדין גזלן אלא משום שאינו עוסק בישובו של עולם. אמנם צ"ב מ"ט צריכים לטעם זה לפוסל המשחק בקוביא לעדות דתיפוק"ל דנפסל משום דהוי גזלן. ועוד צ"ב לפי הגר"א מהו יסוד המחלוקת בין רב ששת לרמי בר חמא.
ונראה לבאר אליבא דהרמב"ם והגר"א דבין לרמי בר חמא ובין לרב ששת אסמכתא לא קניא במשחק בקוביא, אלא דלרמי בר חמא הוי איסור גזילה ממש מדאורייתא, ומשחק בקוביא נפסל לעדות מדין גזלן דאורייתא. אך הרמב"ם פסק כרב ששת וסובר דאסמכתא לא קניא ואם קידש אשה במעות אלו אינה מקודשת דהמעות אינן שלו, אבל אכתי לא הוי גזלן מדאורייתא ולא חל על המעות שם גזל מכיון שנטל את הממון מדעתו של חבירו. ודומה לאורח האוכל על שולחן חבירו דאע"פ שאין בעה"ב מקנה לו את האוכל מ"מ אין האורח עובר על איסור גזילה שהרי אוכל ברשות בעה"ב. וכמו"כ הכא אע"פ שאינו קונה את הממון דליכא דעת מקנה גמורה דהוי אסמכתא מ"מ אינו עובר על איסור גזילה מדאורייתא מכיון שנוטל את הממון ברשות הבעלים. אמנם החכמים קבעו שאם אין למשחק בקוביא אומנות אחרת אזי הריהו נידון כגזלן מדרבנן, וחל בו שם רשע מדרבנן. ונראה ד"אין לו אומנות אחרת" הוי שיעור בקביעת שם רשע וגזלן דדוקא כשאינו עוסק בישובו של עולם אזי הטילו רבנן על המשחק בקוביא חלות שם רשע דגזלן. ולפי"ז י"ל דמשחק בקוביא נפסל מחמת חלות שם רשע בגברא ואע"פ שלא עבר על איסור גזל, והפסול אינו מחמת עצם מעשה העבירה דגזילה אלא מחמת חלות שם רשע דגזלן בגברא. ודומה למש"נ בההוא טבחא דלא נפסל מחמת מעשה העבירה שעשה אלא דחל עליו שם רשע מחמת מעשה עבירה של חבירו, וכמו"כ י"ל דבמשחק בקוביא שאין לו אומנות אחרת נפסל לעדות מחמת חלות שם רשע שהטילו עליו רבנן, אע"פ שלא עשה מעשה עבירה הפוסלתו. ולפי"ז נראה לבאר מש"כ הרמב"ם פ"ו מהל' גזילה (ה"י) שכתב וז"ל המשחק בקוביא כיצד אלו שמשחקין בעצים או בצרורות או בעצמות וכיוצא בהן ועושים תנאי ביניהם שכל הנוצח את חבירו באותו השחוק יקח ממנו כך וכך הרי זה גזל מדבריהם אע"פ שברצון הבעלים לקח הואיל ולקח ממון חבירו בחנם דרך שחוק והתל הרי זה גזל עכ"ל, כלומר דמעיקר הדין אין במשחק בקוביא דין גזל מדאורייתא מכיון דלקח את ממון חבירו ברצונו, אלא שרבנן קבעו דהוא נידון כגזלן מאחר שאינו עוסק בישובו של עולם. וי"ל דלכן חילק הרמב"ם בין משחק עם ישראל למשחק עם העכו"ם (שם הי"א) וז"ל והמשחק בקוביא עם העכו"ם אין בו איסור גזל אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה ובישובו של עולם עכ"ל, דרק המשחק בקוביא עם ישראל עובר על גזל מדבריהם, וצ"ע בזה דלכאורה מצד דיני גזל אין מקום לחלק בין משחק עם ישראל למשחק עם העכו"ם דאף גזל עכו"ם אסור. ונראה לתרץ דהרמב"ם מחלק בין משחק בקוביא עם ישראל למשחק עם העכו"ם בנוגע לחלות שם רשע בגברא, דדוקא כשמשחק עם ישראל הטילו עליו רבנן חלות שם רשע ונפסל לעדות, משא"כ במשחק עם העכו"ם.
אך צ"ע דמהרמב"ם (פ"ו מהל' גזילה ה"י) משמע קצת שהמשחק בקוביא אפילו פעם אחת הרי זה עובר משום גזל מדבריהם ונפסל לעדות, ולכאורה זה סותר למש"כ בפ"י מהל' עדות (ה"ד) וז"ל וכן משחק בקוביא והוא שלא תהיה לו אומנות אלא הוא, הואיל ואינו עוסק ביישובו של עולם הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל, ולא בקוביא בלבד אלא אפילו משחקים בקליפי אגוזים וקליפי רמונים, וכן לא יונים בלבד אמרו אלא אפילו המשחקים בבהמה חיה ועוף ואומר כל הקודם את חבירו או כל הנוצח את חבירו יטול בעליו את שניהן וכן כל כיוצא בשחוק זה, והוא שלא תהיה לו אומנות אלא שחוק זה הרי הוא פסול וכל אלו פסולין מדבריהם עכ"ל.²²³ וי"ל דיסוד הפסול הוא מחמת חלות שם רשע שבגברא שחל עליו כשאין לו אומנות אחרת, אלא שאסור לגברא לקבוע על עצמו שם רשע, וכל מעשה המביאו להיות רשע ג"כ אסור, ומשו"ה הוא נפסל אף כשמשחק בקוביא פעם אחת, וצ"ע בזה.
ולפי"ז יש לבאר נמי מש"כ הרמב"ם לגבי סוחרי שביעית שכתב (פ"י מהל' עדות ה"ד) וז"ל וכן סוחרי שביעית והם בני אדם שיושבין בטלים וכיון שבאה שביעית פושטים ידיהן ומתחילין לישא וליתן בפירות שחזקת אלו שהן אוספין פירות שביעית ועושין בהן סחורה עכ"ל, ומשמע דנקט שאין לסוחרי שביעית אומנות אחרת, ואינם נפסלין מחמת מעשה העבירה דלאכלה ולא לסחורה דא"כ היו נפסלין אף כשיש להן אומנות אחרת. ומשמע דהרמב"ם סובר שרבנן הטילו על סוחרי שביעית חלות שם רשע בגברא. ונראה דהרמב"ם סובר דלהפסל מה"ת צריך לעבור על לאו שיש בו מלקות או מיתה או על איסור לקיחת ממון, וסוחרי שביעית שלא עברו על לאו שיש בו מלקות או על איסור לקיחת ממון נפסלין רק מדרבנן מחמת חלות שם רשע בגברא, דחל מחמת שאין להם אומנות אחרת. אולם יתכן דלתוס' עדי הלואה ברבית וסוחרי שביעית נפסלו מחמת מעשה העבירה והן פסולין אף כשיש להן אומנות אחרת. דלתוס' סוחרי שביעית ועדי הלואה ברבית עברו על איסורי ממון והויין רשע דחמס מה"ת ואע"פ שלא לקחו ממון שאינו שלהם.
וכמו"כ נמי יש לבאר הא דאיתא בגמ' לקמן (כה:) "ואימתי חזרתן משתגיע שביעית אחרת ויבדלו ואמר רבי נחמיה לא חזרת דברים בלבד אמרו אלא חזרת ממון, כיצד אומר אני פלוני בר פלוני כינסתי מאתים זוז בפירות שביעית והרי הן נתונים במתנה לעניים".ולכאורה צ"ע בזה, שהרי ממון זה אינו גזל אלא דעבר על איסור סחורה בפירות שביעית ולמה צריך להחזיר הממון לעניים, והרי הממון הוי שלו מה"ת. וי"ל דאינו מחזיר ממון לעניים לקיים השבת הגזילה אלא דזה מעשה המועיל להפקיע ממנו חלות שם רשע בגברא, דחל עליו חלות שם רשע דסוחרי שביעית וצריך להוציא מתחת ידו הממון שקיבל תמורת פירות שביעית. ויל"ע האם צריך דוקא להחזיר ממון לעניים או"ד דיכול להפקירו ולהפקיע מיניה שם רשע, וצ"ע.
גמ'. ההוא טבחא דאישתכח דנפקא טריפתא מתותי ידיה, פסליה רב נחמן ועבריה. אזל רבי מזיה וטופריה. סבר רב נחמן לאכשוריה. אמר ליה רבא דילמא איערומי קא מערים אלא מאי תקנתיה כדרב אידי בר אבין. דאמר רב אידי בר אבין החשוד על הטריפות אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו, ויחזיר אבידה בדבר חשוב, או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו.
עיין ברש"י (ד"ה רבי מזייה וטורפיה) וז"ל הגדיל שערו וציפורניו לנוול עצמו לעשות תשובה עכ"ל, ונראה דהא דאינו נאמן בגידול שעריו וצפורניו שעשה כן לעשות תשובה הוא משום דכדי שיחול חלות שם רשע בגברא בעינן עדות ברורה, וכמו"כ כדי להפקיע שם רשע מהגברא בעינן ראייה ברורה שעשה תשובה, ולכן תקנתיה שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבדה בדבר חשוב דזהו הוכחה ברורה שחזר בו מחמדת ממון.
²²⁰ דהרי קיי"ל דמופלא סמוך לאיש נודר בנזיר מדאורייתא (עיין ברמב"ם פ"ב מהל' נזירות הי"ג, ובכס"מ ובמל"מ שם), ויש להסתפק האם חל נדרו מדין דעת או דסגי בכוונה גרידא.
²²¹ עיין במאירי (דף כה: ד"ה שני בני אדם) וז"ל ועיקר הדברים לדעתי שאף במתנה אחד הרי הוא נזיר ואין דנין דין אסמכתא באיסורין כלל ואף על פי שהביאוה כאן בענין אסמכתא לא הביאוה אלא דרך דחיה ומשא ומתן ולדעת האומר לא ניתנה נזירות אלא להפלאה וכו' עכ"ל.
²²² דכשא' עובר על לפני עור ומכשיל את חבירו לעבור על עבירה בשוגג, מכיון דהחוטא הוא שוגג לא חל על הנכשל שם רשע והרשעות של מעשה העבירה מצטרפת למכשיל, וחל על המכשיל חלות שם רשע ונפסל לעדות. משא"כ כשהחוטא הוא מזיד אין החטא מצטרף לזה שמסייע לו לחטוא.
²²³ ועיין במגיד משנה פ"ו מהל' גזילה ואבדה ה"י, ובכס"מ פ"י מהל' עדות ה"ד.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

דאמר התם האי מאן דמקבל זוזי מחבריה למזבין ליה חמרא ופשע ולא זבין משלם כדאזיל אפרוותא דזולשפוט וקאמר התם דאסמכתא היא כו' עד דמקשה הש''ס מאי שנא מאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ומשני התם גבי אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא משום דהוי בידו לא הויא אסמכתא אלמא דלא הויא בידו הוי טפי אסמכתא ממה שהוא בידו על כן נראה לר''ת לפרש הכי כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא דלא הויא אסמכתא אלא היכא שאין יכול להרויח כגון משליש שטרו וכו' דגט פשוט (ב''ב דף קסח.) אבל הכא לא הויא אסמכתא משום דכיון דשנים הם כל אחד ואחד מקני לחבריה מגו דאי מרווח בעי איהו למקני בההיא הנאה גמר ומקני לחבריה ולפי זה כל שידוכין לא הויא אסמכתא משום דכל חד וחד בעי למקני גמר נמי ומקני ומיהו קשה על פי' ר''ת שהרי בפרק הזהב (ב''מ דף מח: ושם) אמרינן הנותן עירבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בי עירבוני מחול לך והלה אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך נתקיימו התנאים דברי רבי יוסי ומסיק התם לבסוף אליבא דר' יהודה דהויא אסמכתא ולא קניא אלמא אפי' בשנים חשיב אסמכתא ולא אמרינן מגו דאי בעי קנין העירבון אם חבירו חוזר בו מקנה נמי כנגד העירבון לחבירו כשהוא חוזר בו ועוד משמע לקמן גבי צריכותות דמפריחי יונים דהיכא שהוא סבור דבידו להרויח הויא אסמכתא בעלמא טפי כדפירש רש''י על כן נראה לר''י עיקר כפירוש רש''י ואי קשיא לו מההיא דאיזהו נשך כדפירש לעיל תריץ הכי שאני התם דודאי דבר שהוא בידו ממש לגמרי כגון אם אוביר ולא איעביד אשלם במיטבא דהתם בידו לעשות ולא גזים נמי שסובר הוא שכך הפסיד חבירו אם לא ישלים תנאו כמו אם ישלם במיטבא ובההיא ודאי גמר ומקני ולא חשיב אסמכתא ואומר בלבו עלי לשלם ודאי מן הדין מה שבידי לעשות ולא עשיתי אבל היכא דגזים אע''ג דהוי בידו ממש לגמרי כגון אם אוביר ולא איעבד אשלם אלפא זוזי מכל מקום כיון דגזים ודאי הוי גוזמא דמתנה לשלם אלף זוז בשביל קרקע אחת ודאי חשיב אסמכתא ומיהו קשה דהכא משמע דדבר דלא הוי בידו לאו אסמכתא הוא כגון משחק בקוביא דהכא ואע''ג דגזים ומאי שנא מההיא דחמרא דזולשפוט דחשבינן אסמכתא מהאי טעמא ומכ''מ לא קשיא מידי דהתם ודאי הויא אסמכתא משום שזה סומך עליו משום דהוי דבר שבידו שמוצאין יין למכור ונראה כאסמכתא קצת אע''ג דלא גזים דשמא לא ירצו אחרים למכור לו והלכך אע''ג דלא גזים כיון דלאו בידו הוא לגמרי לא גמר ומקני לחבריה אבל הכא גבי משחק בקוביא דלאו בידו הוא כלל אע''ג דגזים בתנאי שחוק שלו מ''מ גמר ומקני דכיון שהוא יודע שאין בידו להרויח וידוע הוא שאחד מהם ירויח ודאי לא נתכוון להסמיך חבירו על דבר שאינו אלא גמר ומקנה לכך כי האי גוונא ודאי לאו אסמכתא היא אבל הא דאשלם אלפא זוזי דגזים וגם בידו להשלים תנאו יש לנו לומר דנתכוון להסמיך ולהטעות חבירו הויא אסמכתא משום דגוזמא קאמר ולא גמר ומקנה ומסתברא דלהכי גזים שהוא סבור ודאי שיעבדנה ועוד שבידו הוא ומשום הכי פסק דמשחק בקוביא כשר לעדות דפסקינן כר' יהודה לקמן דכיון שיש לו אומנות שלא הוא כשר והא דפסקינן דמשחק בקוביא קני דווקא כשמעות שניהם על פי הדף לפי שהדף והמקום קנוי לאותו שירויח כדי לקנות המעות אשר עליו אבל המשחקים באמנה אפילו הקנו לא מהני אם לא הקנו בב''ד חשוב כדאי' בנדרים (דף כז:): ההיא ר' יהודה משום ר' טרפון. דאמר לא נתנה נזירות אלא להפלאה פ''ה אלמא כיון דמספקא ליה אי הוי נזיר אי לא מספיקא לא משעביד נפשיה הכא נמי מספיקא לא גמר ומקני והקשה הריב''ן מאי מדמה קנין לנזירות שאני נזירות דגלי קרא דכתיב כי יפליא וי''ל דמ''מ נילף מיניה בעלמא ור''י פי' דמ''מ מייתי שפיר ואין להקשות שאני הכא דגלי קרא משום דהא לא מפרש בקרא מאי היא הפלאה אלא גלי לן קרא דבעינן הפלאה ולא ידעינן מה היא הפלאה אלא תיתי לן מסברא מה היא הפלאה והיינו דקאמר ההיא רבי יהודה היא דאמר משום רבי טרפון דכיון דלא חשיב ליה הפלאה א''כ ש''מ דעל כרחיך הוא דאמר לעיל בכי האי גוונא אסמכתא היא דאי לאו אסמכתא היא מילתא דלא ידע אם כן הויא נמי הך הפלאה אע''ג דלא ידע ומדקאמר ר' יהודה לעולם אין אחד מהם נזיר וכו' מכלל דלא הוי הפלאה כי האי גוונא אם כן ש''מ לעיל דהוי אסמכתא כי האי גוונא וקרא דכי יפליא איצטריך משום דידות נזירות כנזירות הלכך אי לאו קרא דכי יפליא הייתי מרבה גם זו לידות נזירות דלא גרע מהם ומשום הכי איצטריך כי יפליא לומר דלא חשיב כידות: