סנהדרין כו ע"א

דף כו - א

ובני העיר הבינו את הרמז, ומיגנזו כולי עלמא וכולם התחבאו.

כי אתי, כשהגיע שר העיר, אמר ליה אבוה דרבי זירא לשר העיר: ממאן נבעי?! ממי נגבה מעות. הלא תושבי העיר מועטין. ונתרצה שר העיר בדבר מועט.

כי ניחא נפשיה, בעת פטירתו של אבוה דרבי זירא, אמר להו צווה לביתו: שקולו קחו תליסר מעי שלוש עשרה מטבעות דציירי לי בסדינאי שקשרתי לי בסדיני ושמרתי עליהם, והדרו ליה והחזירוהו לפלניא לפלוני, דשקלתינהו מיניה שלקחתי אותם ממנו, ולא איצטריכו לי ולא הוצרכתי לתתם לשר העיר. ^[1]

וזו צדקותו וישרותו.

שנינו במשנתנו: אמר רבי שמעון: בתחילה היו קוראין אותן אוספי שביעית, משרבו האנסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית.

ומבארת הגמרא: מאי קאמר רבי שמעון? מהו בתחלה ומהו בסוף, מי הם האנסין, ולמי קראו אוספי שביעית וסוחרי שביעית, ומה הנפקא מינה איך קוראים להם?

פירות שביעית מותר לאוספם לצורך אכילה, וכשמגיע זמן הביעור שאינם נמצאים עוד בשדות, כל מין בזמנו, חייבים לבערם [לדעת רש"י פסחים נב ב הכוונה להפקירם במקום דריסת רגלי חיה ובהמה]. ואסור לסחור בפירות שביעית, שנאמר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" ודרשינן: לאכלה, ולא לסחורה.

אמר רב יהודה: הכי קאמר רבי שמעון: בתחילה היו חכמים אומרין: אוספי שביעית לצורך אכילה, כשרין. ^[2] סוחרין, פסולין.

משרבו האנסין, שהם ממציאי מעות לעניים, ואזלי עניים ואספו להו, שמשלמים לעניים כדי שיאספו את פירות השביעית עבורם, ומייתי להו, ויביאו להם את הפירות עבור המעות, ועל ידי כך הם "סוחרי שביעית".

חזרו לומר, שאותם שנקראו בעבר אוספים יקראו סוחרים, ואחד זה ואחד זה, בין האוספין ובין הסוחרים - פסולים.

אך הגמרא מקשה על כך מלשון המשנה.

קשו התקשו בה באוקימתא זו בני רחבה: וכי האי ממציאי מעות לעניים הם "משרבו האנסין"? הרי "משרבו התגרין" הסוחרים, מיבעי ליה, היה מתאים לרבי שמעון לומר?

ומבארת הגמרא ביאור אחר.

אלא, גם בתחלה היו אומרים: אחד זה ואחד זה, בין הסוחרין ממש ובין האוספין לצורך עצמן - פסולין, משום שהיו ממציאים מעות לעניים.

אבל משרבו האנסין, ומאי נינהו, ארנונא, שהמלך אנס את בעלי השדות לתת מס כך וכך כורין לשנה מתבואת השדה, ונמצא שלא אספו פירות שביעית במטרה לעבור על איסור, אלא לצורך מסי המלך, לכן אינם חשודים להעיד עדות שקר.

וטרם שהגמרא מסיימת לפרש את דברי רבי שמעון, מביאה ראיה, שהיה להם עסק עם ארנונא, שבעבורה התירו איסור שביעית.

כמו דמכריז רבי ינאי: פוקו, צאו לשדות, וזרעו בשביעית, משום ארנונא. ^[3]

ועתה חוזרת הגמרא לבאר דברי רבי שמעון.

ולכן - חזרו לומר אוספין - כשרין. סוחרין ממש פסולין. [ופירוש המשנה הוא: חזרו לקרוא אותם, לפסולי עדות, סוחרי שביעית. כלומר, שרק הם פסולים].

מספרת הגמרא סיפור בענין שביעית ^[4].

רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק, הוו קאזלי הלכו לעבר שנה בעסיא ^[5]. פגע בהו פגש אותם ריש לקיש, ואיטפיל בהדייהו, התלווה אליהם, כי אמר, איזיל, אלך ואיחזי ואראה היכי עבדי עובדא, איך עושים מעשיהם בעיבור השנה.

חזייה ראה ריש לקיש, לההוא גברא לאיש אחד דקא כריב, חורש שדהו בשנת השביעית. מחה ריש לקיש ואמר להן לרבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק: כהן וחורש! זהו כהן שחורש בשביעית [והגמרא תבאר שהכהנים נחשדו על השביעית] ^[6].

אמרו לו רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק לריש לקיש: יכול החורש לתרץ עצמו, ולומר: אגיסטון אני בתוכו. רק שכיר אני, והקרקע הוא של נכרי. או, שהוא שכיר לבעל הקרקע שעובד את אדמתו לארנונא, וכמבואר לעיל שהתירו משום ארנונא.

תו עוד חזייה ראה ריש לקיש, לההוא גברא לאיש אחד, דהוה כסח בכרמי, קוצץ זמורות גפנים יבשים, ואסור לעשות כן בשביעית, שהוא תולדה של זורע. שיש בכך תועלת לגידול הגפנים.

מחה ריש לקיש, ואמר להן, לרבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק: כהן וזומר! זהו כהן שזומר בשביעית.

אמרו לו רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק לריש לקיש: יכול הזומר לתרץ עצמו, ולומר שאינו זומר לצורך עבודת האדמה, אלא לעקל בית הבד אני צריך את הזמורות, לצורך עבודת בית הבד, לעשות מהם חבלים לקשור את קיבוץ הזיתים בעת שמטעינין עליו קורה לסחוט אותם. וזה אינו תולדה של זורע, ומותר בשביעית ^[7].

הגיב ריש לקיש על דבריהם ואמר להם: הלב יודע אם עושה כן לעקל, או לעקלקלות לעבור על איסור שביעית. [כלומר, שהפריזו על המדה בלמדם זכות על עוברי עבירה].

וטרם שהגמרא ממשיכה לספר, היא מבררת את סדר הדברים, וכן למה אמר להם "כהן".

הי איזה מבין שניהם אמר להו ברישא בתחילה, האם על זה שחרש או על זה שזמר.

אילימא אם נאמר, הא קמייתא זה הראשון, "כהן וחורש" אמר להו ברישא ואחר כך אמר "כהן וזומר" כמו שמסופר קשה, הא נמי גם בהזומר לימרו היו יכולים ללמד זכות ולומר: אגיסטון אני בתוכו?

אלא צריך לשנות סדר הדברים, הא הזומר, אמר ליה ברישא זה היה קודם, והדר אמר להו הך, כהן וחורש, כיון שאי אפשר לומר שצריך לעצים, או תירוץ דומה, לכן אמרו דבר חדש, שיכול לומר אגיסטון אני בתוכו.

ומבארת הגמרא: מאי שנא כהן, למה אמר להן שהוא כהן. הלא איסור שביעית הוא לכל ישראל? משום דכהנים חשידי אשביעית, על איסור שביעית. כיון שהם מורים היתר לעצמם בחושבם, כשם שהותר להם תרומה וקדשי קדשים, כן הותרה להם שביעית, שהיא מקדושת ארץ ישראל.

והגמרא מוכיחה שכהנים חשודים על השביעית - ולכן החמירו עליהם חכמים.

דתניא,

תרומה "עולה" במאה. דהיינו סאה תרומה שנפלה למאה סאים של חולין, ואינה ניכרת התרומה, הרי היא בטלה ברוב, וכל המאה סאה מותרין באכילה לישראלים. ואילו אם נפלה לפחות ממאה, אינה בטילה, ואסורה לישראלים. ואז, מוכרין את כל הסאין [שהתרומה בתוכם] לכהנים. והמכירה היא בזול, כלומר, פחות ממחירם בשוק, כי קוניהם מועטים, רק כהנים, והמה משיגים תרומה בחינם.

והברייתא דנה בתרומה שנפלה לפירות שביעית, בעוד שמותר לאכלם, דהיינו לפני זמן הביעור.

סאה תרומה שנפלה למאה סאין של שביעית - תעלה, כלומר, הרי היא בטילה. ומותרין כל הסאין באכילה לזרים. אבל אם נפלה לפחות מיכן, ממאה סאים, שאז אינה בטילה - ירקבו. יניחו אותם עד שירקבו, ואסור לאכלם.

והוינן בה, וכשהיינו באותה סוגיא, הקשינו: אמאי ירקבו!? הלא יש עצה אחרת, שימכרנו לכהן בדמי תרומה בזול, ויקבל בעל הפירות מחיר זול על הפירות חולין דשביעית. כי מותר למכור פירות שביעית [באקראי ^[8]], אם ייאכלו לפני זמן הביעור, חוץ מדמי אותה סאה של התרומה, שאותה אסור למכור, כי מצות נתינת תרומה לכהן היא נתינת חנם. ולמה ירקבו?

ואמר רבי חייא משמיה דעולא: זאת אומרת, התחדש כאן, נחשדו כהנים על השביעית, [להשהותם עד לאחר זמן הביעור ^[9]].

לכן אמר "כהן וחורש", "כהן וזמר".

עתה חוזרת הגמרא לספר: אמרו רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק על ריש לקיש: טרודא הוא דין! קנתרן הוא זה ומטרידנו בדבריו. ולכן, כי מטו להתם, כאשר הגיעו לעלייה שבה מעברין את השנה, ולא רצו שיטרידם ריש לקיש, סליקו לאיגרא, עלו למעלה לעלייה, שלפוה לדרגא מתותיה, העלו אתם את הסולם, כך שלא יוכל ריש לקיש לעלות אליהם.

אתא ריש לקיש לקמיה לפני דרבי יוחנן, אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: בני אדם החשודין על השביעית, כלומר, המסנגרין על רשעים עובדי שדותיהן בשביעית, האם הם כשרין לעבר שנה?!

הדר חזר בו ואמר: לא קשיא לי, כי, מידי דהוה דבר זה דומה אשלשה רועי בקר שמסופר בפרק שני [יח ב] ששמעו אותם חכמים אומרים, עדיין לא הגיע תקופת האביב. ורבנן אחושבנייהו סמיך. הסתמכו על בקיאותם בעונות השנה וחשבונותיהם. וכמו ששם הסתמכו על שלושת רועי בקר, כן אפשר להסתמך על רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בר יהוצדק.

והדר, ושוב חזר בו ואמר: לא דמי עובדא זו לעובדא ההיא. כי התם, שם שמעו חכמים את חוות דעתם [ובלי חוות דעתם גם היו מעברין, כמבואר שם] והדור אימנו רבנן, חזרו חכמים ונמנו במנין - שלשה, חמשה, ושבעה הנצרך לעיבור השנה - ועיברוה לההיא שתא את השנה ההיא. מה שאין כן הכא, במעשה של רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק, איך אפשר לסמוך עליהם על עיבור שנה, הרי קשר רשעים הוא, וקשר רשעים אינו מן המנין, אינם נאמנין, וצריכין לבית דין נאמנין.

אמר רבי יוחנן: דא עקא, זו צרה, שאתה קורא להם רשעים ^[10].

כי אתו, כשהגיעו רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק לקמיה לפני דרבי יוחנן, אמרו ליה לרבי יוחנן: ריש לקיש קרי לן "רועי בקר", ולא אמר מר ולא מידי!? ולא מחית בו?!

אמר להו רבי יוחנן: ואי קרי לכו, אם היה קורא לכם רועי צאן, שהם גרועין יותר מרועי בקר, מאי אמינא ליה, מה יכולתי לומר לו?

ועתה מבארת הגמרא:

מאי קשר רשעים? היכן מצינו שקשר רשעים אינו מן המנין.

בעת המצור שעשה סנחריב מלך אשור על ירושלים בימי חזקיהו המלך, בספר מלכים [פרק יח כ] ובספר ישעיהו [פרק לו לט] בא רבשקה בשליחות מלך אשור, וחירף וגידף את ה' אלהי ישראל ואת עם קדושו ונחלתו. ומסופר שם שרצה לדבר עם המלך חזקיהו "ויצא אליו אליקים בן חלקיהו אשר על הבית, ושבנא הסופר ויואב בן אסף המזכיר". ובהמשך כתוב שם כמה פעמים שהם היו המוליכים ומביאים של המלך חזקיהו.

ובספר ישעיהו [פרק כב] כתוב ששלח ה' את ישעיהו הנביא לשבנא אשר על הבית, ומקללו קללות נמרצות, והעביר את משרתו לאליקים בן חלקיהו. ולא נאמר שם על מה קללו, מה חטאו ומה גרם לחטאו.

הגמרא מבארת כאן את מעשיו, ודורשת חלק מן הפסוקים, וכן ש"קשר רשעים אינו מן המנין".

שבנא הממונה על בית המלך, הוה דריש היה דורש בתליסר רבוותא, לפני שלושה עשרה רבוא בני אדם. ^[11] ואילו חזקיה המלך הוה דריש היה דורש בחד סר רבוותא באחד עשר רבוא בני אדם.

כי אתא כשבא סנחריב וצר עלה דירושלים, כתב שבנא פתקא פתק, שדא ושלחו בגירא עם חץ לסנחריב, ובו היה כתוב "שבנא וסיעתו ואנשיו [שהם יותר מאנשי חזקיה] השלימו אתך, ורוצים לעובדך. ואילו חזקיה וסיעתו לא השלימו". ונדרש ממה שנאמר בספר תהילים "כי הנה הרשעים ידרכו קשת, כוננו חצם על יתר". כלומר, שעל ידי חץ, הראה רשעותו, שהלשין על אדוניו המלך חזקיה ^[12].

הוה קא מיסתפי היה מפחד חזקיה מיניה מן שבנא, אמר: דילמא חס ושלום נטיה נוטה דעתיה רצונו דקודשא בריך הוא בתר שבנא, משום שהוא הרובא שרוב העם הם עם שבנא, וחשב שצריך ליבטל אל הרוב, וכיון דרובא מימסרי רוצים להתמסר לסנחריב, אינהו הוא וסיעתו נמי מימסרי צריכין להתמסר.

בא הנביא ישעיהו ואמר לו: "לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר" אל תחשוב בדעתך שמנינו של שבנא נחשב כרוב, כלומר, קשר רשעים הוא, התחברות של רשעים, וקשר רשעים אינו מן המנין, אינם נחשבים כרוב ^[13].

הלך שבנא לחצוב לו קבר בקברי בית דוד, ברוב גאוותו למרוד במלכות רצה להיקבר בקברות המלכים. בא נביא ופגשו במקום הקברות ואמר לו: "מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך פה קבר". אינך שייך לבני המלוכה, וקרוביך אינם קבורים כאן.

עוד כתוב שם שאמר לו הנביא: "הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר".

אמר רב: טלטולא דגברא קשי קשה יותר מדאיתתא מטלטול האשה ^[14].

עוד כתוב שם: "ועטך עטה" [לפי פשוטו פירש שם רש"י: מלשון "עיט", יפריחוך כעוף בגלות]. ודרשינן: אמר רבי יוסי ברבי חנינא: הפסוק מלמד אותנו, שפרחה בו צרעת. כתיב הכא: "ועטך עטה", וכתיב התם בפרשת מצורע: "ועל שפם יעטה" ודרשינן: מה התם צרעת, אף כאן צרעת.

עוד כתוב שם: "צנוף יצנפך צנפה כדור אל ארץ רחבת ידים, שמה תמות, ושמה מרכבות כבודך קלון בית אדוניך". צנוף מלשון מצנפת, דהיינו סבב יסבבוך חיילות סנחריב כדור כחומה ^[15], להגלותך אל ארץ רחבת ידים, שמה תמות, ושמה, תמורת מרכבות כבודו, יהיה לו קלון בית אדוניו.

תנא שנינו ברייתא: הוא בקש את קלון בית אדוניו ורצה למרוד בחזקיה, לפיכך נהפך כבודו שחשב שאם ישלים עם סנחריב יהיה לו כבוד לקלון. ואיך?

כי הוה נפיק איהו, כשבא שבנא לצאת עם סיעתו מחוץ לעיר, ויצא לפני סיעתו, וכשהיה בחוץ אתא גבריאל המלאך, אחדיה לדשא סגר את שערי העיר באפי משרייתיה בפני סיעתו שלא יוכלו לצאת.

אמר גאון זצ"ל הני מוכסין לאו משום דשקלי טפי ממאי דקייץ להו פסלינהו רבנן דאי הכי היינו גבאין אלא בזמן שהמלכות מטילה מס כך וכך לגבותו מן היהודים מכל אחד ואחד לפי ממונו וכיון דחזי רבנן הני מוכסין שמעריכין העם ונושאים פנים למקצתן ומקילין עליהן ומכבידין על מקצתן יותר מן הראוי נמצא גזלנין לפיכך פסלינהו רבנן:

אמר רבא ורועה שאמרו חכמים כי הן פסולין בין רועה בהמה דקה בין רועה בהמה גסה מסתברא הכי כדרבא מדתנן נאמנין עלי ג' רועי בקר מכלל דאלו לא אמר נאמנין עלי רועה בהמה גסה נמי פסולין הן לעדות ודחינן לדינא הן פסולין אבל לא לעדות מדקתני ג' דאי לעדות ג' למה לי ואקשינן אלא מאי לדינא אמאי רועי בקר כל בי תלתא דלא גמירי דינא פסילי ושנינן אתא לאשמעינן אפי' הני דלא שכיחי ביישוב אי קבלינהו עליה אינו יכול לחזור בו אמר רב יהודה סתם רועה כו' כלומר אע"פ שלא ראוהו נוטל משדות אחרים ומשליך לפני בהמתו פסול. אבל סתם גבאי כשר עד שיראו אותו גובה יותר ממאי דחזי ליה:

אבוה דר' זירא סתם גבאי הוה י"ג שנין כי הוה אתי ריש נהרא למתא הוה אמר לרבנן לך עמי בא בחדריך וגו' כי קא ניחא נפשיה אמר י"ג מעי דציירין לי בסדיני אהדרינהו לפלוני דשקלתינהו מיניה ולא אצטריכו לי:

אמר ר"ש בתחלה היו קורין אותן את אוספי שביעית סוחרי שביעית והיו אומרים אוספין כשרין סוחרין פסולין משרבו ממצי מעות לעניים ועניים אספי ומייתי להו בהני מעות אמרו אחד זה וא' זה פסולין משרבו האנסין ומאן נינהו עובדי כוכבים ותובעין ארנונא מינייהו התירו להן לאסוף ולפרוע להן כדר' ינאי דמכריז זרעו בשביעית משום ארנונא חזרו לומר אוספין כשרין זורעין פסולין. ר' חייא בר זרנוקי ור' יהושע בן יהוצדק הוו אזלי לעבר שנה באסיא בשביעית פגע בהו ריש לקיש אזל בהדייהו חזיוה לההוא גברא דכריב בשביעית אמר להו כהן וחורש. כלומר כמדומה אני שזה החורש בשביעית כהן הוא כי הכהנים הם חשודים על השביעית א"ל יכול לומר אגיסטוון אני בתוכה כלומר יכול הוא שיאמר שדה זו שלו היא ואני אריס בתוכה חזו גברא אחרינא דהוה כסח א"ל כהן וזמר אמרו לו יכול לומר איני זומר שהיא עבודת האילן אלא זמורות לעקל בית הבד אני צריך לקשור לפיכך אני חותך אלו הזמורות ומדתנן סאה תרומה שנפלה למאה סאה שביעית תעלה פחות ממאה ירקבו ומפני מה אין מוכרין אותה לכהן בדמי תרומה חוץ מדמי אותה סאה ואמרינן זאת אומרת נחשדו הכהנים על השביעית כי מטו לאסיא סליקו לאיגרא שלפוה לדרגא מתותיה אמרו טרודא הוא דין. אתא ריש לקיש לקמיה דר' יוחנן א"ל בני אדם החשודין על השביעית כשרין לעבר השנה. וא"ת חשבינהו כרועי בקר דעברי שתא אפומייהו לא הני קשר רשעים אינון. וקשר רשעים אינו מן המנין א"ר יוחנן דא עקא כלומר זו צרה:

שבנא הוה דריש בתלת סרי רבבותא וחזקיה בחד סר והוה חזקיה מסתפי דלמא משגח קוב"ה בתר רובא. בא הנביא ואמר לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר ואת מוראו אל תיראו כלומר הני דעם שבנא קשר רשעים הוא וקשר רשעים אינו מן המנין ואין שם מנין שאתה הולך אחר הרוב:

כבר בארנו שאין מעברין שנים בחוצה לארץ ומ"מ דוקא בזמן שבית המקדש קיים אבל לאחר חורבן רשאי אדם גדול ומפורסם בחכמה ושנסמך בארץ ישראל לקבוע חדשים ולעבר שנים בחוצה לארץ ובלבד בשלא הניח כמותו בארץ ועל דרך זה נאמר כאן על ר' חייא בר זרנוקי ור' שמעון בן יהוצדק שהלכו לעבר שנה בעסיא ועסיא מחוצה לארץ היתה או שמא לא לעבר דווקא הלכו אלא לחשב והראיה שהרי שביעית היתה וכמו שאמרו בשמועה זו כהן וחריש והרי אמרו שאין מעברין בשביעית ומה שאמר עליהם בסוגיא זו בני אדם החשודים על השביעית כיצד כשרים לעבר שנה פירושו האיך נאמנים לחשב בעבור ולסמוך על פיהם:

קדושת שביעית נוהגת בארץ אף לאחר חורבן שקדושה שניה נתקדשה לשעתה ולעתיד אף לענין שביעית כמו שבארנו במסכת מגילה ואינה נוהגת בחוצה לארץ אף בפני הבית וסוריא ועבר הירדן שביעית נוהגת בהם מדברי סופרים וגוי שיש לו קרקע בארץ ישראל ועובדה בשביעית מותר להחזיק את ידיו בשביעית בדברים אבל אין עוזרין אותו ביד א"כ מהו שנאמר כאן אגיסטוון בתוכה כלומר שכיר בקרקע של גוי אם בארץ ישראל הרי אסור לעזור ביד אם בחוצה לארץ הרי אף בשל ישראל מותר שמא דוקא בסוריא ועבר הירדן שאין קדושתן לאחר חורבן חמורה כל כך שלא לעבוד בקרקע של גוי וי"מ אף בארץ ישראל ולא אמרו אין עודרין עם הגוי לדעתם אלא בקרקע משותף בינו ובינו שיאמרו בחלקו הוא עוסק או שמא לאחר חורבן הוקל איסורו להתיר עבודה בקרקע של גוי:

הזמירה מאיסורין חמורין שבשביעית היא ומן המפורשים בתורה שנאמר כרמך לא תזמר ומ"מ אם זמר שלא לכוונת עבודה אלא שהזמורה צריכה לו לעקל בית הבד וכיוצא בו מותר ויזהר שלא יערים והלב יודע אם לעקל או לעקלקלות ר"ל לעות משפטי הדת ולעבור על מצותיה:

סאה תרומה שנפלה למאה של פירות שביעית תעלה נפלה לפחות ממאה ירקבו ואין אומרין ינתנו לכהן בדמי תרומה ר"ל בזול חוץ מדמי אותה סאה כדין שאר מדומע אע"פ שמותר למכור פירות שביעית על מנת לאכול דמיה קידם הביעור או שימכרם מתוכו מעט ושלא במדה ובמשקל שלא יהא דרך סחורה וכמו שאמרו בשביעי של שביעית לא יהא לוקט ירקות שדה ומוכר בשוק אבל לוקט ובנו מוכר על ידו לקח לעצמו והותיר מוכר לעבדו ואעפ"כ אסור למכרו לכהנים מפני שהכהנים חשודים על השביעית שמאחר שהתרומות מותרות להם אף הם מורים לעצמם שהשביעית מותרת להם ככל מיני הקדש ומורים לעצמם לעכבם אף לאחר הביעור:

אסור לסייע ידי עוברי עבירה אף בדברים ולחזר אחר זכותם אחר שהדברים נראים שהם עוברי עבירה ושבאיסור הם עושים אין לחזר אחר זכותם לומר שאפשר שעל צדדי היתר הם עושים כן והעושה כן מביא עצמו ליקרא כעין מסייע לאותו מעשה ונקרא על דרך ההשאלה חשוד לאותו דבר אחר שהוא כמסייע לחזר בה אחר הזכות וכל שכן שאין לו לחזר אחר הקולות יותר מדאי:

פיסקא אמר ר' שמעון בתחלה לא היו קורין אותן אלא אוספי שביעית כו' מאי קאמר וסבר רב יהודה למימר הכי קאמר בתחילה היו אומרי' אוספין כשרין אע"פ שמרבין לאסוף יתר מכדי הצריך להן לאכילה ופעמים שהיו מוכרין את המותר אפ"ה כיון דבשעת אסיפה לא הוה מוכחא מילתא דלשם סחורה קא אספי דהא פשיטא לן דמצי למיכלינהו קודם זמן הביעור ומסתמא לא גזרו בהו רבנן עד שיתברר שהן סוחרין אבל סוחרין ודאי פסולין דרחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה ומתני' לאו בסוחרין ממש קא מיירי אלא באוספין על מנת לאכול ומוכרין ובתחלה היו קורין אותן אוספי שביעית וכשרין היו משרבו ממציאי מעות לעניים כדי שיביאו עניים וימכרו להם באותן מעות חזרו לקרות את העניים האוספין אותן סוחרי שביעית לפי שהיו מלקטין אותן מתחלה לשם מכירה ופסלום.

הוו בה בני רחבה האי משרבו האנסין משרבו התגרין מיבעי ליה אלא בתחלה היו אומרים אחד אוספים ואחד סוחרין פסולין משרבו האנסין ומאי ניהו ארנונא מס המלך מן התבואה כך וכך לשנה דאי לא זרעי ואספי ויהבי ארנונא שקלי לה לארעא מינייהו שרו להו רבנן לאסוף על מנת ליתן למלך אע"ג דקא אספי שלא על מנת לאכילה וטעמא דמילתא משום דשביעית בזמן הזה דרבנן והיכא דאיכא פסידא לא גזור רבנן והיינו דקתני בתחלה לא היו קורין אותן אלא אוספי שביעית שאעפ"י שלא היו סוחרין אלא אוספין שלא לאכילה פסולין משרבו האנסין הכשירו את האוספין וחזרו לקרות את הפסולין סוחרי שביעית לומר שאין פסולין אלא הסוחרים בלבד:

רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק הוה אזלי לעבר שנה בעסיא בהדי רבני אחריני דהוו התם בעסיא פגע בהו ר"ש בן לקיש איטפל בהדייהו סבר איזיל איחזי היכי עבדי דאע"ג דקי"ל אין מעברין את השנה אלא במזומנים לה ואפי' למהוי התם ולמיתב בעלמא ממעשה דשמואל הקטן (לעיל סנהדרין י"א.) דקאמר לא לעבר שנה עליתי אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי וקאמר ליה שב כו' אלא כך אמרו חכמים אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה דאלמא אע"ג דסליק אחרינא ללמוד הלכה למעשה בעלמא לא מעברי' לה באפי'. לאו הכין מילתא אלא רבן גמליאל הוא דלא הוה ידע הי מינייהו הוה האיך שמיני שעלה שלא ברשות שהרי מתחלה לא הזמין אנשים ידועים אלא כך אמר להם השכימו לי מכם שבעה לעלייה וכיון שעלה ומצא שמונה אמר מי הוא זה שעלה שלא ברשות ירד ועמד שמואל הקטן על רגליו ואמר אני הוא שעליתי כו' וקאמר בגמרא דלאו שמואל הקטן הוא דעלה שלא ברשות אלא איניש אחרינא הוה ומחמת כיסופא הוא דעבד שמואל הקטן הכי ורבן גמליאל הבין שאדם אחר היה שעלה שלא ברשות ומתוך שלא היה יודע איזהו כדי שתתעבר השנה על ידי האחרים המזומנין לא עברה באותו היום.

אדאזלי באורחא חזיוה לההוא גברא דהוה כאריב וכהן הוה אמר להו כהן וחריש שנה שביעית הוה וסברי לה כרבותינו שהתירו להביא ירק מחוצה לארץ ושרו לעבורי בשביעית כדאיתא במכלתין (י"ב.) אמר להו כהן וחריש בשביעית בשלמא שאר אנשי כיון דלא חשידי אשביעית שרי להו משום ארנונא אלא כהן כיון דחשיד אשביעית כדאיתא לקמן היכי שבקית ליה ליחוש דילמא לאו משום ארנונא קא חריש אי נמי דלכי נפישי ליה פירי עביד להו סחורה אמרו ליה יכיל למימר אגיסטון אני בתוכה קרקע של אחרים היא ואני אריס בתוכה. חזיוה לההוא גברא אחרינא דהוה כסח כלומר שהיה זומר כרמו וכהן היה אמר להו כהן וזמר כדפרישית אמרו ליה יכיל למימר לא לעבוד הכרם אני זומר אלא זמורות אני צריך לעקל בית הבד לקשור בהן התפוח של זתים כשעוצרין אותן אמר להו ריש לקיש הלב יודע אם לעקל בית הבד אם לעקלקלות לשון עקי' כדכתיב (משלי ב') אשר אורחותיהם עיקשים:

ודייקינן הי אמר להו ברישא אילימא הך דכהן וכריב ואמרו ליה אגיסטון אני בתוכה השתא דאתו להכי מאי שנא דאצטריכא למימר ליה טעמא אחרינא בהאי בתרייתא האי אחריתי נמי נימרו ליה אגיסטון אני בתוכה אלא הא בתרייתא אמר להו ברישא ואמרו ליה לעקל בית הבד הוא צריך והדר אמר להו הך דכהן וחריש וכיון דלא שייך בה טעמא דעקל בית הבד איצטריכא למימר ליה אגסטון אני בתוכה:

ודייקינן מאי שנא כהן דתמיהא ליה עילויה טפי הא כולי עלמא נמי מוזהרין על השביעית ומהדרי' משום דכהנים חשודין על השביעית דתנן סאה של תרומה שנפלה למאה סאין של שביעית תעלה באחד ומאה נפלה לפחות ממאה ירקבו והוינן בה אמאי ירקבו תמכר לכהן על מנת לאכלה קודם זמן הביעור בדמי תרומה שהיא בזול הואיל ואי איפשר למכרה לאחרים שגם אלו אי איפשר למכרם לזרים מחמת סאה תרומה שבהן וימכרו לכהן בדמים הללו חוץ מדמי אותה של תרומה שראויה לו בלא דמים. ומסקינן טעמא זאת אומרת נחשדו כהנים על השביעית להשהותה אחר זמן הביעור דמורו התירא לנפשייהו דאמרי תרומה וקדשי הקדשים מי לא אשתרו לדילן שביעית נמי אע"ג דאיקראי קדש שריא לדילן. אמרי טרודא פי' קנתרן הוא דין ואין ראוי שיהיה עמנו שמא יטרידנו ברוב דבריו.

כי מטו התם לעלייה שמעברין בה את השנה שלפוה לדרגא מתותיה כי היכי דלא ליסק להתם אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה בני אדם החשודין על השביעית שיש בידן למחות ואינן ממחין ולא עוד אלא שנעשין סניגורין לעוברי עבירה כשרין לעבר שנה הדר אמר הא לא קשיא מידי דהוה ארועי בקר דעברוה לשתא אפומייהו כדאיתא בפרק כהן גדול דרבנן אחושבנייהו סמוך השתא נמי לאו עלייהו סמכינן אלא אחושבנא סמכינן הדר אמר לא דמי התם הדור רבנן אימנו בתלתא מזומנין עד שבעה ועברוה לשתא ואיעברא לה אפומייהו אבל הכא אפילו עברוה כדין הא בעינן בי דינא דממנו עלה לעבורה אפומייהו ומנינא דהנך קשר רשעים הוא וקשר רשעים אינו מן המנין והיכי מיעברא שתא אפומייהו. א"ר יוחנן דא עקא כלומר זו צרה שחכמים כאלו באין לידי חשד והשנה מתעברת על ידן.

מאי קשר רשעים כי הא דשבנא הוה דריש בתליסר רבואתא בשלש עשרה רבוא אדם וחזקיה דריש באחת עשרה רבוא והוה מסתפי חזקיה דילמא נטיא דעתיה דקב"ה בתר רובא ומסיר ליה מיעוטא בידא דרובא אתא נביא ואמר ליה מנינא דשבנא קשר רשעים הוא ואינו נחשב מנין ואין כאן רוב וכולה מעשה דשבנא פשוט הוא. שבנא בעל הנאה היה שהיו רבים נהנין הימנו. כי השתות יהרסון צדיק מה פעל איידי דאוקי' לקרא דכי הנה הרשעים ידרכון קשת אמעשה דשבנא קא דרשי' ליה לכולא מזמורא בתר ענינא:

בפירש"י בד"ה אגיסטון כו' א"נ משום ארנונא שכרו ב"ה לחרוש עכ"ל שגירת לישנא דפי' קמא נקט דאיירי בשכירות דלפי' זה משום ארנונא ה"מ לפרש שפיר בב"ה גופיה החורש וק"ל:

תוס' בד"ה לעקל בית הבד כו' ה"נ לחייב משום עבודת קוצר כו' דליכא לחייבו משום קוצר כו' עכ"ל בדפוסים חדשים הגיהו בב' המקומות נוטע במקום קוצר כפי הגהת מהרש"ל ע"ש אבל קשה דמי הכריח אותם לחלק דשאני גבי שבת דמלאכת מחשבת כו' דהא סגיא בלאו הכי דהכא איירי דעביד ליה באותו ענין דודאי קשי ליה ולכך אינו אסור משום נוטע ושבת איירי דעביד ליה באותו ענין דמתקן בכך ומשביח וכ"ה בתוס' בפרק כלל גדול ומהרש"ל שכתב בזה דלענין שבת נמי אע"ג דקשי ליה כו' אין אלו אלא דברי נביאות ודברים דחוקים מצד עצמן ואינן צריכים כיון דאיכא לאוקמי בפשיטות שפיר דעביד ליה באותו ענין דמתוקן בכך כמו זומר בגפנים גם קשה לטעות כזה שנפל בספרים ישנים ב' פעמים קוצר במקום נוטע גם יש לדקדק בדבריהם מה הוצרכו ראיה מפרק הספינה דהיכא דקשי ליה שרי דודאי היכא דקשי ליה לית ביה משום נוטע גם קשה אמאי לא קשיא להו נמי לחייב משום קוצר בשביעית כמו בשבת דהא קצירה בשביעית נמי אסור מן המשומר וכל קצירה לעצים אינו מן המופקר דאל"כ כ"א יפסיד כרם חבירו לקוצרו לעצים בשביעית וע"כ הנראה לקיים כל נוסחות הישנות שבתוס' שלפנינו בתירוצם דליכא לחייבו משום קוצר כו' ולעיל בקושייתם ודאי דנפל טעות בתוס' קוצר במקום נוטע וכצ"ל משום עבודת נוטע וי"ל כו' ולפי שראה הטועה למטה בתירוצם דליכא לחייבו משום קוצר כו' חשב להגיה ג"כ לעיל משום עבודת קוצר ושיעור דבריהם דמעיקרא קשיא להו בפשיטות כיון דמשביח הכרם כו' ה"נ ניחייב משום עבודת נוטע ותירצו וי"ל דאיירי הכא דעביד ליה באותו ענין דקשי ליה משא"כ בשבת דאיירי בדעביד ליה באותו ענין דמתוקן בכך וכמ"ש התוס' בפרק כלל גדול ושוב הוסיפו הכא לומר וליכא לחייבו נמי הכא משום קוצר כדאמרינן גבי שבת דודאי לא מקרי בעצים קוצר אלא דשאני גבי שבת אע"ג דלא מקרי בעצים קוצר חייב משום קוצר דמלאכת מחשבת אסרה תורה והא איתעבידא מחשבתו בצריך להם כמ"ש התוס' שם ובריש מ"ק דאי הוה מקרי בעצים קוצר דאע"ג דאין צריך לעצים היה חייב לר"י כו' ע"י וזה שכתבו אבל גבי שביעית אין לאסור דמשום קצירה אין לחייבו דלאו במחשבתו תליא מלתא אלא בקצירה ובעצים לא מקרי קצירה אלא היכא דמשביח הקרקע יש לאסור משום נוטע אבל הכא קשי ליה ואהא מייתי ראיה מפ' הספינה דהיכא דקשי ליה שרי התם וא"כ ע"כ אין לאסור בשביעית בעצים משום קצירה ודוק היטב כי הדברים ברורים הם למבין בלי גמגום ופקפוק:

וקשר רשעים אינו מן המנין אר"י דא עקא וכו'. מה שלא חשו הם על שקרא להן רשעים ולא חשו רק על שקרא להן רועי בקר אפשר שלא הגידו השומעים להן שקרא אותן רשעים ועוד יש לומר דודאי הקפידו על ר"ל גם בזה אלא שעל ר"י הקפידו ג"כ למה מתחלה שקרא אותן רועי בקר לא א"ל ולא מידי עד לבסוף שקרא אותן רשעים שא"ל ר"י דא עקא וע"ז השיב להן ר"י ואי קרי לכו רועי צאן כו' ר"ל דע"ז אין לכם להקפיד דמצינו דת"ח מקפחין ומהנדזין זה את זה בהאי לישנא כדאמרי' פ"ק דיבמות דא"ל יונתן בן הרכינס לר"ע אתה עקיבא ששמך הולך מסוף עולם עד סופו ועדיין לא הגעת לרועי בקר וא"ל אפילו לרועי צאן ודו"ק:

שבנא הוה דרש בי"ג כו'. ביאור המאמר כי סנחריב חרף מערכות אלהים חיים כמ"ש ביד מלאכיך חרפת וע"כ שבנא וסיעתו שבאו להשלים עמו היו מחשבותם לרעה על ה' וכאלו חשב לעבוד ע"ז דאמרי' מחשבה רעה בע"ז הקב"ה מצרפה למעשה וע"כ אף שהוא וסיעתו היו רובן של ישראל אין הולכין לרעה אחר הרוב אבל שבנא טעה בכל זה וכתב לסנחריב כי סיעתו שהוא הרוב השלימו ומייתי מהאי קרא כוננו חצם על יתר וגו' מלת יתר במקום הזה הוא מל' יותר כלומר שכתב לו כתב ופתקא בחץ שהוא וסיעתו יתר על חזקיה וסיעתו ואמר שע"כ היה ירא חזקיה כו' שהיה הוא וסיעתו יותר בא הנביא ואמר לו לא תאמרון קשר וגו' כי הקשר הזה שהיה להם עם סנחריב אין הקב"ה מן המנין הרוב שלהן וכינוי דאינו מן המנין כו' קאי על הקב"ה שהוא אינו מן המנין שלהם כי ביד מלאכיו חרף אלהים אבל הוא יתברך ב"ה במנין שלך ואין לך לחוש על קשר מניינם שהוא הרוב כיון שאין הקב"ה בקשר מניינם וא"ל הנביא מה לך פה כו' לפי שיש לפעמים לאדם שיתוף ויחוס מה לאדם אחד מצד השתוף שהוא ואחר הם במעלה אחת וגם מצד יחוס אבות וע"כ א"ל אם באת לחצוב לך קבר כאן מצד שיתוף המעלה מה לך פה שאין אתה במעלה זו שלא באת למעלת המלכות ואין כאן רק קברי מלכים ואם מצד יחוס אבות מי לך פה שקבור שם שגם אתה רוצה ליקבר אצלו שהרי אין אתה בן מלך. וענין שאמרו טלטולא דגברא קשה כו' לכאורה נראה לפרש על טלטול דרך של איש שהוא קשה מדאתתא כדאמרי' בעלמא אשה כלי זיינה עליה ותמצא מרחמים יותר מן האיש אבל בפרק האשה שנתארמלה מוכח דאפילו בעיר אחד אמרו דקשה טלטולא דאיש יותר מן האשה וצריך טעם. ושאמר שפרחה בו צרעת כו' י"ל ע"פ מ"ש לב חורש מחשבות און זה עוזיה וגו' וכתיב וינגע ה' את המלך גו' גם זה שבנא היה חורש מחשבות און וגו' וכדאמרינן אלו מחשבות של אותו הרשע כו' ואמר צנוף יצנפך כדור וגו' כל זה לשון המקרא הוא ולכאורה לא דריש ביה מידי ויש לפרש דכל זה שאמר הוא בקש קלון כו' לפיכך נהפך כו' ותלאוהו בזנבי כו' נדרש כולה מהאי קרא והוא שהמלוכה נקראת צניף כמ"ש הסר המצנפת וגו' ונאמר וצניף מלוכה בכף וגו' ומצינו ג"כ לשון צניף בסוסים כמ"ש פרק כיצד הרגל סוס שצנף ובפ' ע"פ לא תדור אלא במקום דצניף סוסיא וז"ש הוא בקש קלון בית אדוניו להסירו ממלוכה ולתת עליו צניף המלוכה ונהפך לו אותו צניף מלוכה לקלון דהיינו צניפת הסוסים שמגררין אותו בהם ואמר כדור אל ארץ רחבת וגו' כלומר כמו שהכדור מטלטל עצמו על הארץ רחבת ידים ומקום שוה שאין בו דבר המעכב בו טלטול הכדור כן יהיה טלטולך על ארץ רחבת וגו' שיהיו מגררין אותך שם:

תוס' בד"ה לעקל בית הבד כו' והא אתעבידא מחשבתו כו'. נ"ב פירוש אע"ג דקשי ליה שיתקלקל יותר מ"מ מעט צומח והוה כנוטע אבל גבי שביעית צריך שישביח הקרקע ויתקן בזה יותר ודו"ק (עיין במהרש"א):

גמרא אלא הא אמר להו ברישא. כצ"ל:

שם אמרו ליה קרי לן רועי בקר ולא אמר ליה מר ול"מ. כצ"ל:

תד"ה לעקל. עי' רש"א. וק"ל על גירסתו ופירושו כיון דעצים אין בהן קדושת שביעית (סוכה מ) מהיכא תיתי לאסור בהם קצירה כלל. וי"ל:

גמרא שלפוה לדרגא מתותיה. נ״ב שאין עולין לה אלא במזומנין [לעיל י"א א'] מיהו לפמ״ש תוס' דחשוב בעלמא עבדו י"ל דראוי היה לעלות עמהם (וכדמוכח נמי מדאמר אזיל אחזי ואי לא הוי רשאי היכי אמר אחזי) אלא שנתייראו שלא יבוא להטרידם עוד. ולכן נתכעס עליהם:

הֵי אָמַר לְהוּ בְּרֵישָׁא. קשא עדיין תיקשי למה לא אמרו בעובדא דכהן וזמר תירוץ זה שהוא עוסק במלאכה של גוי?
ונראה לי בס"ד דתירוץ זה דוחק משום דאין דרכם של כהנים להיות נשכרים לעסק מלאכה ובפרט אצל הגוים מפני שדרכן להיות פרושים ומובדלים בעבור הטהרה לשמור עצמן מטומאה אבל תירוץ 'לְעֵקֶל' מרווח טפי אמנם בעובדא דכהן וחרש היו מוכרחים לתרץ בהכי שהיה שכיר לגוי דלית להו שם תירוץ אחר.
ברם הא קשיא כיון דבאמת עובדא דכהן וחרש הוות באחרונה אמאי תלמודא נקיט לה ברישא? ונראה לי בס"ד ללמדנו דעיקר הקפדתו עליהם וקראם 'חֲשׁוּדִים עַל הַשְּׁבִיעִית' משום הך עובדא דכהן וחרש כי עובדא דכהן וזמר יש טעם לתירוץ שלהם כי דבר זה מצוי ושכיח שרוצה לעקל בית הבד אך בכהן וחרש התירוץ רחוק מאד כדאמרן דאין דרכן של כהנים להיות נשכרים לעסק מלאכה אצל אחרים וכל שכן אצל נכרים מפני שהם אוכלים תרומה וחלה וצריכין להיות שמורים בטהרה ומה גם מלאכה של חרישה ודאי לא יקרבו אליה כי יחושו אולי יש עצמות אדם קבורים בקרקע ויתגלו בחרישת הקרקע ויטמאו בהם לכך הקפיד בהאי עובדא טפי ולהכי נקיט לה תלמודא ברישא ללמדנו דעיקר הקפידה אשר אחר כך קראם לפני רבי יוחנן חשודין על השביעית היתה בעבור זאת המעשה דכהן וחרש.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו אמר שהוא הקפיד עליהם אחר כך שקראם 'חֲשׁוּדִים עַל הַשְּׁבִיעִית' בעבור עובדא דכהן וחרש והיינו שעשו תירוץ לזה הכהן ולא חקרו ודרשו עליו אם אמת הוא שעוסק בקרקע של גוי כי זה אפשר להם לברר שישאלו מאחרים וכיון דעשו לו התירוץ והלכו להם בלתי חקירה ודרישה הקפיד עליהם וקראם 'חֲשׁוּדִים עַל הַשְּׁבִיעִית' אבל בעובדא דכהן וזמר שעשו לו תירוץ לעקל בית הבד הוא צריך אין בידם לברר הדבר שישאלו מאחרים דאין אדם יודע מה כונתו והוא ודאי יאמר לְעֵקֶל בֵּית־הַבַּד הוּא צָרִיךְ' כדי לפטור עצמו עד כאן דבריו נר"ו.

מַאי "קֶשֶׁר רְשָׁעִים"? שֶׁבְנָא הֲוָה דָּרִישׁ בִּתְלֵיסַר רִבְוָתָא, חִזְקִיָּה הֲוָה דָּרִישׁ בְּחַד־סַר רִבְוָתָא (ישעיה ח, יב). נראה לי בס"ד שבנא נתגאה ומרד באדונו בשביל שראה שתי ישיבות הוא יתר עליו ונרמז זה בשמו שֶׁבְנָא אותיות 'ב' שנא' כלומר בעבור יתרון שתי ישיבות שנא את אדונו ומרד בו 'וְכָּתַב פִּתְקָא וְשָׁדָא בְּגִירָא' נרמז זה גם כן בְּגִירָא שהוא 'י־ג רא' כלומר ראה שיש לו שלש־עשרה ישיבות ולכך נתגאה ו'רא' שורש ראה ועל זה נתנבא דוד המלך ע"ה כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל יֶתֶר (תהלים יא, ב) ששלח פתקא בחץ הוא הגירא למרוד בשביל יתר שהיה לו בישיבות על חזקיהו המלך.
והנה מספר שלש־עשרה זה שנתגאה בו נהפך לו לאותיות 'אוֹבֵד' [13] כי הוא מספר י"ג. אי נמי נתגאה על שראה יש בשמו [שֶׁבְנָא=353] יתרון על מספר שם חִזְקִיָּה [130] כמנין אַבְרֵךְ [353-130=223] והוא המעלה של יוסף הצדיק ע"ה דכתיב וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ (בראשית מא, מג) ותרגומו דין אבא למלכא וחשב גם הוא יזכה לכך.

טִלְטוּלָא דְּגַבְרָא, קָשֶׁה מִדְּאִיתְּתָא (ישעיהו כב, טז). נראה לי בס"ד האי טִלְטוּלָא קאי על הגלגול כי האשה אף על פי שמתגלגלת גלגוליה מועטין מפני שפטורה ממצוות עשה שהזמן גרמא וגם פטורה מביטול תורה וגם אין לה עון קרי ושכבת זרע לבטלה ואין בידה עון גזל וגניבה וחמס ושבועת שקר והשגת גבול וכיוצא מפני שאין לה עסק של משא ומתן בשוק אלא יושבת בירכתי ביתה, אבל האיש יש לו גלגולים רבים וגם משונים לחומר העונות ולכן אמר טִלְטוּלָא דְּגַבְרָא קָשֶׁה מִדְּאִיתְּתָא ובא הנביא לומר לשבנא אל תחשוב מיתה אחת תמות בעוניך אלא מטלטלך טלטול גבר רצונו לומר יגלגלך גלגולים רבים ובכמה מיתות משונות תמות בהן.
ומה שאמר רבי יוסי מְלַמֵּד שֶׁפָּרְחָה בּוֹ צָרַעַת נראה הטעם מדה כנגד מדה הוא היה עוסק בתורה והיה חושב בעסקו בתורה מחשבות רעות על חזקיה המלך ע"ה וסייעתו דנמצא בזה הגביר קליפת שור וחמור דכתיב לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו (דברים כב, י) כי השור טהור וחמור טמא לכך לקה ב'צָרַעַת' [760] שהיא מספר 'שׁוֹר חֲמוֹר' [760].

גמ' א"ל ואי קרי לכו רועה צאן. עיין ע"ז דף נט ע"א תוס' ד"ה דאר"י:

בגמרא דתנן סאה תרומה: נראה דגרסינן דתניא כי אין זה משנה בשום מקום:

נחשדו כהנים לשביעית: הא דעובר על עשה דלאכלה ולא להפסד כדאמרינן ספ"א דבכורות מקמי האי עשה גופא דשמא יעבור הכהן עלי' וכי ספק זה מוציא מידי ודאי צ"ל דעשה דולא להפסד לא שייך רק אם מפסיד אותן בידים ולא בשמניחו לירקב וליפסד:

ואי קרו לכו רועי צאן: פי' דרועי צאן גרע טפי מרועי בקר דברועי בקר יכול לתרץ דבריו דמגדלי בקר קאמר כמו דגם רבא לעיל קרי למגדלי בקר רועי בקר ובמגדלי בקר אין שמץ פסול דהא כשרים הם לעדות כמימרא דרבא דלעיל דרועי בהמה גסה כשרים אלא אפילו קרו לכו רועי צאן דממנ"פ איכא שמץ פסול דגם מגדלי בהמה דקה פסולים וכ"ש רועים ג"כ לא ידעתי מה אמינא ליה:

בתוספת ד"ה משרבו האונסין. וי"ל דמיירי בשביעית בזמן הזה: הראב"ד פ"א מה' שמיטה כתב דמיירי במקומות דלא אסור רק מדרבנן ובזה ג"כ מתורץ קושית התוס' אכן דעת הרמב"ם שם נראה דסובר כתירוץ השני של התוס' דכאן ובזה מיושב השגת הראב"ד שם ולכן פירש ארנונא על חילות המלך שבזה שייך סכנת נפשות כי יהרגוהו אם לא יתן להם די חקם אבל במס לא שייך סכנת נפשות אם לא כמו שנדחקו התוס' לומר דימות בתפיסת המלך אבל הראב"ד שפירש אותו על מס דבזה ליכא פקוח נפשות פירש דאיירי בחו"ל:

רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק הוו קאזלי לעבר שנה בעסיא וכו'. הקשו התוספות דעסיא ח"ל ותירצו דלעבר ר"ל לחשוב והכי משמע מדקאמר כהן וחורש משמע דשביעית היתה ואין מעברין שנה בשביעית עכ"ד. וק"ק דהא מוכח בשמעתין דהיו מעברין ממש מדקאמר ר"ל התם הדור רבנן אימנו ועברוה לההיא שתא הכא קשר רשעים וכו' ויש לישב קצת דאע"ג דלא היו מעברין בו בפרק דשביעית היא. מ"מ מוכרח דהאי חושבנא אהני לשתא דאתיא וסמכי רבנן על חשבון זה לעבר לשנה הבאה ועל זה קאמר ר"ל דאין לסמוך עליהם כלל ובהא ניחא דלא אשכחן דרבי יוחנן חש לדברי ר"ל דאפילו נודה לר"ל דאינם כשרים לשנה הבאה רבנן יעיינו הטב בכל הפרטים. אבל הפשוט הוא דרבי יוחנן לא חש לדברי ר"ל דהם הוחזקו בעיניו לכשרים ושפיר קאמרי ליה דיש לדון לכף זכות ודילמא אגיסטון וכו' ומי שדן לכף זכות לסתם אנשים מצוה קעביד ורבי חייא ור"ש בן יהוצדק רבנן קדישי כשרים וטובים ור"ל אגב רתחיה שזלזלו בו ושלפוה לדרגא מתותיה קאמר:

אמר רבי יוחנן דא עקא. כלומר דמה שאמר ג' רועי בקר יש להליץ טוב בעד ר"ל דכיון דהם התחילו לזלזל בו דשלפו לדרגא מתותיה שרי ליה לזלזל טפי כמו שכתבו הפוסקים. אבל כי קאמר קשר רשעים דהוא זלזול יתר מאד דא עקא ומ"מ לא גער בר"ל ולא מיחה כדאיבעי ליה ולא אמר ליה לר"ל לבקש מטו מינייהו מפני שיש מקום להליץ בעד ר"ל כמו שנבאר בס"ד:

רבי חייא בר זרנוקי ור' שמעון בר יהוצדק הוו קאזלי לעבר שנה בעסיא. כתבו התוס' וא"ת היאך מעברין בעסיא דהיא ח"ל וי"ל דלעבר היינו לחשוב וכו' ע"ש. והרב עיון יעקב תירץ שהם הלכו לעבר שנה בא"י והא דקאמר בעסיא היינו דבעסיא פגע בהו ר"ל באם הדרך ואזל עמם לא"י ותדע שכן הוא דאם היו בעסיא תוך העיר איך ראה חורש בשדה וזומר וכו' ע"ש ואינו מחוור דאם כדבריו הול"ל פגע בהו ר"ל בעסיא. ועוד נעלם ממנו דבעסיא היו מעברין שנים כדאמרינן פ"ב דמגילה דף י"ח מעשה בר"מ שהלך לעבר שנה בעסיא ולא היה שם מגילה וכו' אלמא דבעסיא היו מעברין. אלא דעל ר"מ לא ק"ל איך עיבר בח"ל די"ל דלא הניח כמותו בארץ כדאמרינן בשילהי ברכות על ר' עקיבא. אמנם הכא קשיא להו דמשמע דר' יוחנן ור"ל גדולים מהם וכמו שביארו תוס' דבריהם בבתרא דף נ"ו ע"א וביבמות דף קט"ו ע"א. גם ההכרח שכתב הרב הנזכר דאם היו בעסיא בתוך העיר איך ראו וכו' תימה עליו דהפשט הוא דהיו הולכין לעסיא ועד שהם הולכים בדרך המה ראו מעשה חר"ש ומינא דזמ"ר ואח"ך באו לעסיא:

קרי לן רועי בקר ולא אמר ליה מר מידי. אין ר"ש בן יהוצדק זה רביה דר' יוחנן וכמ"ש התוס' בנדה דף יו"ד דאי הוה רביה היה מוחה לר"ל לכבוד רבו אלא תרי הוו וכ"כ בשאר דוכתי. ומה שהוכיח בסדר הדורות הכי דף קנ"ו ע"ד מדאמרי לר' יוחנן מר אינה הוכחה דכתבו התוס' בשבועות דף מ"ז דהרב קרי לתלמידיו רבותנו וכן זכורני שכתב מרן מהר"י קארו בכללי הגמרא דאשכחן דאפילו לאיניש דעלמי קרי בש"ס מר. הן אמת דאיכא מ"ד דאין הרב קורא לתלמידו מר ועיין בספר קול בן לוי. אמנם נראה דהיכא שהתלמיד גדל מאד בתורה כי ר' יוחנן ובו בפרק דאפילו ר"ל תלמידו אמר עלייהו הכי לכ"ע הרב קורא מר למי שהיה תלמידו כיון דעתה גדול יתר מאד. ולהכי התוס' הוכיחו מדלא מיחה בכבוד רבו דקרו להו רועי בקר ואפילו מ"ש על קשר רשעים דא עקא אם היה רבו לא היה יוצא י"ח בזה ועמ"ש בשו"ת בית יעקב סימן ל"ח ואין להאריך. ועמ"ש הרב עיון יעקב ומ"ש בעניותי על זה בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ סימן כ"ב דף ע"ו סוף אות ב':

דריש בתליסר רבוואתא חזקיה דריש בחד סר רבוואתא. אפשר לומר רמז בסך זה דתליסר רבוואתא כנגד תליסר מכילן דרחמי. וחזקיה המלך ע"ה הוה דריש בחד סר לברר י"א בחינות סמני הקטרת כי תכלית התורה והמצוה לברר כנודע וליחד קב"ה ושכינתיה שהם רומזים ו"ה שבשם המיוחד גימטריא י"א ולהורות כי כל כונתו אינו אלא לש"ם שמי"ם קבה"ו והיו לאחדים על דרך מה שאמר והטוב בעיניך עשיתי שסמך גאול"ה לתפל"ה:

קשר רשעים אינו מן המנין. פירש מהרש"א דקאי על הקב"ה שאינו מן המנין של רשעים ואין לחוש בקשר מנינם שהוא הרוב כיון שהקב"ה אינו במנינם ע"ש. ובסמוך אמרינן אלו מחשבותיו של אותו רשע אינן נהרסות צדיק מה פעל. ויראה לפרש המשך הני קראי בה' חסיתי וכו' לנפשי נודי הרכם צפור כי הנה הרשעים ידרכון קשת כוננו חיצם על יתר לירות במו אופל לישרי לב כי השתות יהרסון צדיק מה פעל. וידוע דברי נרגן שהיו אומרים על דהע"ה. ואמרו רז"ל כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה דכתיב וה' עמו אפשר שכינה עמו וחטא בא על ידו. ונודע טענת המין לעבוד ע"ז כי הם הרבים ואחרי רבים להטות. ונסתרה דעתם מדאמרינן הכא קשר של רשעים אינו מן המנין ורוב שלהם מאפס ותהו נחשבו כי אין ה' בקרבם. וז"ש בה' חסיתי בו אדבק ואחסה כי ה' בקרבי וזה מורה שלא חטאתי. וא"כ איך תאמרו לנפשי נודי הרכם צפור הר שלכם צפור נדדתו בענין בת שבע דאידמי ליה שטן כצפורתא כמ"ש בפרק חלק (סנהדרין דף ק"ז.) הרי בה' חסיתי ואם ה' עמי ודאי שלא חטאתי עד"ש וה' עמו אפשר שכינה עמו וכו'. ועתה מביא ראיה לדבריו דהיות ה' עמו הוא דבר גדול. כי הנה הרשעים שבנא וסיעתו ידרכון קשת לסנחריב כוננו חיצם תקנו וכיונו חיצם נגד חזקיה על יתר בטענה שהם רבים כמ"ש מהרש"א לירות במו אופל וכו' כי השתות אלו מחשבותיו של אותו רשע שבנא לא יהרסון צדיק מה פעל צדיקו של עולם מה פעל דאם ח"ו קשר רשעים עולה לחשבון א"כ ח"ו יעבדו ע"ז בטענת אחרי רבים. אך עתה נתפרסם דאף דשבנא וסיעתו רבים כיון שהקב"ה אינו עמהם כלא היו וימעטו וישוחו. וחזקיה הע"ה וסיעתו הם הרבים וכמ"ש מהרש"א ונמצא דמי שהקב"ה עמו הוא החשו' ומזה תדעו שלא חטאתי שה' עמי ובה' חסיתי ואין חטא בא ע"י וב"ש שלי היא ודברי האויבים לעו והיו כלא היו:

(כו א) נחשדו כהנים אשביעית.—קשה לי דמ"מ ימכרנו לכהן הנאמן על השביעית או יתננו לו, ולא מסתבר לומר, שכל הכהנים - ואפי' חברים - חשודים על השביעית. ואולי הטעם, שאם נתיר למכור לחברים ימכור לכל כהן שהוא.

תוס' ד"ה משרבו האנסין. וז"ל וי"ל דמיירי בשביעית בזה"ז מדרבנן אי נמי י"ל דפקוח נפש הוא עכ"ל.
ונראה דנחלקו ב' דיעות בתוס' בדין שביעית בזה"ז, דלפי התירוץ הראשון שביעית בזה"ז נוהגת מדרבנן, ואילו לפי התירוץ השני שביעית בזה"ז היא מה"ת, והתירו משום פקוח נפש. והנה נחלקו הראשונים בביאור השיטה דשביעית בזה"ז דרבנן, דרש"י (ד"ה פוקו זרעו) וספר התרומה (שער מ"ה) ס"ל דשביעית בזה"ז דרבנן משום שבטלה קדושת הארץ, דקיי"ל כמ"ד קדושה שנייה קידשה לשעתה ולא קידשה לעת"ל (מגילה י:). אמנם שיטת הרמב"ם (פ"א מהל' תרומות ה"ה) היא דקודשה שנייה קידשה לשעתה וקידשה לעת"ל, ולא בטלה קדושת הארץ, ומ"מ י"ל דשביעית בזה"ז מדרבנן משום דשביעית מה"ת תלוי ביובל (עיין ברש"י גיטין דף לו. ד"ה בשביעית, ובתוס' ד"ה בזמן שאתה משמט), ויובל אינו נוהג בזה"ז מה"ת משום דאין כל יושביה עליה (עיין ערכין לב:), ואף אם לא בטלה קדושת הארץ מ"מ שביעית בזה"ז מדרבנן. ולהרמב"ם (פ"א מהל' תרומות הכ"ו) שביעית בזה"ז היא מדרבנן מכיון דבימי עזרא היתה רק ביאת מקצת בנ"י לא"י ובעינן ביאת כולכם כדי להתחייב מה"ת בשביעית ותרו"מ.
והנה בשנת תרמ"ט נתעוררה השאלה לגבי היתר מכירת שדות בא"י לעכו"ם בשנת השמיטה, האם מועיל מכירת השדות לנכרי להפקיע מדיני שביעית, והרבה גדולי ישראל (הג"ר יצחק אלחנן ספקטור, והג"ר יהושע מקוטנא, והג"ר שמואל מוהיליבר זצ"ל) התירו מכירת הקרקע לנכרי להפקיע מידי שביעית. והמתירים טענו דיש להתיר מכיון דקיי"ל דשביעית בזה"ז מדרבנן י"ל דיש קנין לעכו"ם להפקיע מידי שביעית, דבגמ' גיטין (דף מז.) מבואר דיש קנין לעכו"ם בסוריא להפקיע מידי תרומות ומעשרות, דחיוב תרו"מ בסוריא אינה אלא מדרבנן, ומבואר דהיכא דחיוב מצוות התלויות בארץ נוהג רק מדרבנן אמרינן דיש קנין לעכו"ם להפקיע מידי מצוות התלויות בארץ, וה"ה דקנין עכו"ם יפקיע נמי מצות שביעית בזה"ז. אמנם הבית הלוי זצ"ל דחה את דבריהם (עיין בשו"ת בית הלוי ח"ג סימן א' ענף ו'), די"ל דהא דאמרינן דיש קנין לעכו"ם בסוריא להפקיע מידי תרו"מ היינו רק לגבי סוריא דקדושת הקרקע של סוריא לענין תרו"מ היא רק מדרבנן, משא"כ בא"י דקדושת הארץ קדושה מה"ת, אלא שמטעם אחר אין מצות שביעית נוהגת בזה"ז מה"ת, ואע"פ דחיוב תרו"מ ושמיטה בזה"ז היא מדרבנן מ"מ אין קנין לעכו"ם להפקיע מידי מצוות התלויות בארץ היכא דקדושת הארץ היא מה"ת. והראייה לכך דהרי לא אמרינן בגמ' דיש קנין לעכו"ם להפקיע מידי תרו"מ בא"י באופן שחל חיוב תרו"מ רק מדרבנן וכגון במעשר ירק, ומוכח דמכיון שחל בקרקע דא"י קדושה מדאורייתא אין קנין לנכרי להפקיע מידי תרו"מ אפילו באופן שהחיוב תרו"מ הוא מדרבנן וכגון במעשר ירק. ורק אליבא דרש"י וספר התרומות דס"ל דבזה"ז בטלה קדושת הארץ שייך לומר דיש קנין לעכו"ם להפקיע, וההיתר מכירה תלוי במחלוקת הראשונים בטעם דשביעית בזה"ז מדרבנן.
אמנם עיין ברמב"ם (פ"א מהל' תרומות הכ"ו) וז"ל התרומה בזה"ז ואפילו במקום שהחזיקו בו עולי בבל ואפילו בימי עזרה אינה מה"ת אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית לא כשהיו בירושה שניה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מה"ת עכ"ל. והעיר הגר"ח זצ"ל דבתרומה לא כתיב כי תבואו אלא בשמיטה, ועכצ"ל דילפינן תרו"מ משמיטה דבעינן ביאת כולכם בשעת ירושה כדי להתחייב בשביעית ותרו"מ מה"ת, ואי ליכא ביאת כולכם חסר בעצם קדושת הארץ לענין תרו"מ ושמיטה, (ועיין בחידושי רבנו חיים הלוי פי"ב מהל' שמיטה ויובל הט"ז). ולפי"ז יתכן לומר דא"י בזה"ז שוה לסוריא דחסרה בה קדושת הארץ מה"ת לענין תרו"מ ושביעית מכיון דליכא ביאת כולכם, ולפי"ז יועיל קנין עכו"ם להפקיע מידי מצוות התלויות בארץ, וכטענת המתירים היתר מכירת שדות לעכו"ם בשמיטה בזה"ז.²²⁶
ועוד אמר הגר"ח זצ"ל דיתכן נפ"מ בין הטעם דשמיטה בזה"ז מדרבנן הוא משום דבעינן ביאת כולכם (שיטת הרמב"ם), לבין הטעם דבעינן כל יושביה עליה (רש"י אליבא דהירושלמי), דדין ביאת כולכם נקבע בשעת ירושת הארץ מלכתחילה כדכתיב כי תבואו אל הארץ, והוא דין בעצם קידוש הארץ בשעת ביאה, דאם חסרה ביאת כולכם אזי איכא חסרון בעצם קדושת הארץ לענין שביעית. משא"כ דין כל יושביה עליה אינה דין בעצם חלות קדושת הארץ אלא דהוי תנאי בניהוג מצות שמיטה. והראייה דמשגלו עשרת השבטים בטלה מצות שמיטה ויובל אע"פ שקדושת הארץ היתה קיימת, ומוכח דדין כל יושביה עליה הוי תנאי בניהוג מצות שמיטה, ולא בעצם חלות קדושת הארץ. ונמצא דבירושה שניה דלא נהגו יובלות הוא מתרי טעמי, חדא משום דלא היו כל יושביה עליה, וזה הוי רק חסרון בנהיגת וקיום היובל, ועוד משום דלא היתה ביאת כולם, דזה הוי חסרון בעצם הארץ בעיקר דין ירושתה וקדושתה, דמיחסר בה עוד חיובא דיובלות. ולפ"ז נראה, דמשום הך דינא דביאת כולכם, כיון דהוי זאת חסרון בעיקר הירושה לענין שמיטות ויובלות, א"כ ממילא דבירושה שלישית שיבאו אז כל ישראל ויהיה נשלם אז חיוב הארץ בתרומות ומעשרות ושמיטות ויובלות יהיה אז גם גמר הירושה לענין זה, וא"כ י"ל שזה הגמר יהיה צריך גם ב"ד כמו עצם ירושת הארץ. (ועיין עוד בחידושי רבנו חיים הלוי פי"ב מהל' שמיטה ויובל הט"ז).
תוס' ד"ה לעקל בית הבד. וז"ל וקשה דמ"מ מה בכך דהכי אמרינן פרק כלל גדול הזומר וצריך לעצים חייב שתים משום קוצר ומשום נוטע הכא נמי לחייב משום עבודת נוטע. וי"ל דעביד ליה באותו ענין דודאי קשה ליה דליכא לחייבו משום נוטע כדאמרינן גבי שבת דשאני גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה והא מתעבדא מחשבתו אבל גבי שביעית אין לאסור רק היכא דמשביח הקרקע אבל הכא קשיא ליה עכ"ל.
ויש לדקדק למה הקשו התוס' דלחייב משום נוטע ולא הקשו דלחייב משום קוצר, וכמו דזומר חייב נמי משום קוצר. וי"ל דלגבי שמיטה שייך מלאכת קוצר רק לגבי פירות ולא לגבי עצים. וכן מבואר בתורת כהנים "זמירה בכלל זריעה" ולא נקט דזמירה בכלל קצירה, וי"ל דהטעם בזה משום דלגבי שמיטה שייך מלאכת קוצר רק ביחס לפירות ולא לגבי עצים. משא"כ בשבת חייב משום קוצר גם בעצים. ונראה דהביאור בזה הוא דבשבת גדר מלאכת קוצר היינו שעוקר דבר מגידולו, וראייה לכך מדברי הרמב"ן (שבת קז:) עפ"י הירושלמי דהחותך מן הבהמה חייב משום גוזז ומשום קוצר. משא"כ בשביעית דמלאכת קוצר הוא רק בקצירת אוכלין דכתיב שדך לא תקצור, ואילו נוטע בשביעית חל בכל עץ ולאו דוקא בפירות.
והנה התוס' תירצו את קושייתם דלענין שביעית אינו חייב אא"כ משביח את הקרקע, כלומר שמשביח את המצב הכללי בקרקע שמרויח ממון עי"ז, משא"כ בשבת חייב אם יש תיקון בהך מלאכה, ואפילו אם יש גם קלקול והקלקול יתר מהתיקון נמי חייב אם עכ"פ יש תיקון בהך מלאכה (וכדמבואר בתוס' חולין דף ח. ד"ה מותר לשחוט), ולכן לענין שבת מלאכת נוטע הוי תיקון אע"פ שע"י כך מזיק את הקרקע ומפסיד ממון. משא"כ לענין שביעית מכיון שמפסיד ממון ואינו משביח את הקרקע פטור. ונראה דיסוד החילוק בין שבת לשביעית הוא, דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, דעצם האיסור היינו מעשה המלאכה עצמה, שדנים אי מעשה המלאכה יש בו תיקון או קלקול ואין אנו דנים על המצב בכללותו אם יצא מזה תיקון או קלקול. ולמשל אם אחד יכתוב שתי אותיות על ציור יקר ויקלקל את הציור ע"י כתיבת האותיות עליו, מ"מ הרי הוא חייב משום מלאכת כותב ואע"פ שהתוצאה ממעשיו הוא שהפסיד את התמונה והפסיד את שוויותה, דמ"מ עצם מעשה הכתיבה של ב' אותיות הוי תיקון ומלאכת מחשבת דכתיבה, דבשבת אין דנים האם הרויח ממון או הפסיד ממון ממעשה זה, אלא האם מעשה מלאכה זו בעצמותה הוי תיקון או קלקול. ובתוס' בחולין (דף ח. ד"ה מותר) מבואר דמעשה שחיטה המתיר את הבשר באכילה הוי תיקון ואע"פ שמפסיד ממון והקלקול יותר מהתיקון מבחינה כספית, מ"מ חייב משום שוחט בשבת דעצם מעשה השחיטה הוי תיקון מכיון שמתיר את הבשר והוי מלאכת מחשבת. מאידך בשביעית גדר האיסור אינו עצם מעשה המלאכה דנוטע אלא השבחת הקרקע, וא"כ באופן שקלקולו יתר על תיקונו הריהו פטור, (כ"ז אליבא דגירסת המהרש"ל בתוס').
אמנם המהרש"א גרס גירסא אחרת בתוס' וז"ל הכא נמי לחייב משום עבודת נוטע, וי"ל דעביד ליה באותו ענין דודאי קשה ליה, דליכא לחייבו משום קוצר כדאמרינן גבי שבת דשאני גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה עכ"ל. ולפי גירסת המהרש"א יוצא שתוס' תירצו דאין לחייבו משום נוטע או משום קוצר, ולגבי נוטע תירצו התוס' דמיירי באופן שמזיק את הקרקע, משא"כ בשבת מיירי באופן שמשביח את הקרקע. ולגבי קוצר תירצו דמלאכת מחשבת אסרה תורה. דכתב המהרש"א וז"ל ושוב הוסיפו הכא לומר וליכא לחייבו נמי הכא משום קוצר כדאמרינן גבי שבת דודאי לא מקרי בעצים קוצר אלא דשאני גבי שבת אף על גב דלא מקרי בעצים קוצר חייב משום קוצר דמלאכת מחשבת אסרה תורה והא איתעבידא מחשבתו בצריך להם כמ"ש התוס' שם ובריש מ"ק דאי הוה מקרי בעצים קוצר דאע"ג דאין צריך לעצים היה חייב לר"י כו' ע"ש, וזה שכתבו אבל גבי שביעית אין לאסור דמשום קצירה אין לחייבו דלאו במחשבתו תליא מלתא אלא בקצירה ובעצים לא מקרי קצירה אלא היכא דמשביח הקרקע עכ"ל. והנה לפי"ד המהרש"א יוצא שאין חילוק ביסוד הדין דמלאכת נוטע בין שבת לשביעית ובתרווייהו אינו חייב משום נוטע אא"כ משביח את הקרקע, ואין דנין על המלאכה עצמה אי הוי תיקון או לא אלא על התוצאה של מעשה הנטיעה בכללותה לגבי הקרקע. אמנם נראה דאף לדברי המהרש"א דין זה אינו אלא במלאכת נוטע ואילו בשאר מלאכות בשבת דנים על המלאכה עצמה אם הוי תיקון או קלקול. וצ"ב לפי"ד המהרש"א מ"ש מלאכת נוטע משאר מלאכות בשבת.
ונראה לבאר דבכל מלאכת שבת מלבד מעשה המלאכה יש נמי חפצא של המלאכה, כלומר החפצא שבו מתהווה המלאכה, וכגון במלאכת כותב דהחפצא של המלאכה היינו האותיות. ומה שדנים אם המלאכה הוי תיקון או קלקול היינו ביחס לחפצא של המלאכה. ולפי"ז י"ל דיסוד המחלוקת בין המהרש"א והמהרש"ל הוא מה נחשב לחפצא של המלאכה במלאכת נוטע, דלפי המהרש"ל החפצא של המלאכה הוי העץ שהוא הדבר הנטוע, ומכיון דבנוטע יש תיקון לגבי העץ עצמו הוי מלאכת תיקון ואסור בשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ואע"פ שביחס לקרקע יש בנטיעה זו קלקול והיזק לקרקע. דלא איכפת לן בקלקול הקרקע שאין הקרקע החפצא של המלאכה אלא העץ הוא החפצא של המלאכה. משא"כ המהרש"א חולק עליו וסובר דהחפצא של המלאכה הוי הקרקע, ומכיון דביחס לקרקע יש כאן קלקול דמזיק את הקרקע בנטיעה זו, אינו חייב דהוי מקלקל בשבת. והמהרש"א ומהרש"ל נחלקו אם קנה המדה לדון אם יש כאן תיקון או קלקול הוא העץ או הקרקע. ונראה דהדרך לברר מהו החפצא של המלאכה בשבת הוא מדין מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולמשל שיטת התוס' (שבת צד: ד"ה אבל בכלי) דגוזז צפרנים חייב בשבת רק אליבא דר' יהודה המחייב במלאכה שא"צ לגופה, ולר"ש פטור אא"כ הוא צריך לצפרנים. ומבואר דס"ל לתוס' דהגוזז צפרנים הוי מלאכה שא"צ לגופה. אמנם הרמב"ן (שבת קו. ד"ה ואני אומר) כתב דגוזז צפרנים הוי מלאכה שצריכה לגופה, וצ"ב ביסוד פלוגתתם. וי"ל דנחלקו לגבי מה נחשב לחפצא של המלאכה, דלפי התוס' החפצא של המלאכה היא הדבר הנגזז דהיינו הצפורן, ולכן אם גוזז צפרניו וא"צ להם הוי מלאכה שא"צ לגופה. משא"כ הרמב"ן סובר דהחפצא של המלאכה היינו הדבר שגוזזין ממנו דהיינו היד, ומכיון שיש צורך ביד עצמה והוי תיקון ביד עצמה משו"ה ס"ל דגוזז הוי מלאכה שצריכה לגופה אף אם א"צ את הצפרנים.
²²⁶ ועיין בס' רשימות שיעורים למס' ב"מ (דף קא. בענין יש קנין לנכרי בא"י להפקיע מידי מעשר - עמ' תשס"א – תשס"ב) שהאריך רבינו זצ"ל לדון בדברי הגר"ח זצ"ל. ואמר רבינו זצ"ל דאע"פ דלפי"ד הגר"ח זצ"ל בזה"ז ליכא קדושת הארץ מה"ת כיון דליכא ביאת כולכם מ"מ יש לחלק בין דין סוריא לדין א"י בזה"ז, דאע"פ שבזה"ז ליכא בא"י קדושת הארץ מה"ת מ"מ חלות שם א"י לא בטלה, וי"ל דחל חיוב תרו"מ ושמיטה בא"י בזה"ז מדרבנן מחמת חלות שם א"י, משא"כ בסוריא דחיוב תרו"מ חל מחמת דהוי ברשות ישראל ע"י כיבוש יחיד, אמנם ליכא חלות שם א"י בסוריא. ולפיכך י"ל דבסוריא חל דין יש קנין לעכו"ם מידי תרו"מ דמכיון דהמחייב דתרו"מ בסוריא הוא מחמת דסוריא היא ברשות ישראל, חל דין יש קנין לנכרי להפקיע דתו אינה ברשות ישראל. משא"כ בא"י דהמחייב אינו תלוי ברשות וקנין ישראל, אלא בחלות שם ארץ ישראל שקיים לעולם, ולכן אף לפי"ד הגר"ח זצ"ל אי אפשר להפקיע דין שמיטה בזה"ז ע"י מכירת קרקע בא"י לנכרי, ואין לדמות סוריא לא"י.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.