סנהדרין לא ע"א

סנהדרין לא ע"א - Steinsaltz

The Gemara answers: Are you setting the statement of one man against the statement of another man? Rav Ḥisda holds that a contradiction with regard to secondary details does not disqualify the testimony even in capital law, and Rav Yehuda holds that it does disqualify the testimony. Neither Sage is bound by the statement of the other.

The Sages of Neharde’a say: Even if one says that it was a black coin and the other one says that it was a white coin their testimonies are combined.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion is this? Is it in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Korḥa, that as long as both witnesses testify that the defendant owes the plaintiff the same sum, the testimonies are combined? Say that you heard Rabbi Yehoshua ben Korḥa saying that two testimonies are combined in a case where they do not contradict each other; but in a case where they contradict each other, did he say that they are combined?

Rather, the Sages of Neharde’a stated their opinion in accordance with the opinion of that tanna, as it is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: Beit Shammai and Beit Hillel do not disagree with regard to a case of two sets of witnesses, where one set says that the plaintiff lent the defendant two hundred dinars, and the other one says that he lent him one hundred dinars. Both Beit Hillel and Beit Shammai agree that this is not considered a contradiction, and the testimony is accepted concerning the amount of one hundred dinars, as one hundred dinars is subsumed within two hundred, i.e., testimony concerning a large amount includes testimony concerning a smaller amount.

With regard to what case do they disagree? They disagree over the case of one set of two witnesses, where one witness testifies that the defendant owes the plaintiff two hundred dinars, and the other witness says that he owes him one hundred. As Beit Shammai say that their testimony is divided. Since they are not testifying about the same amount, the entire testimony is disqualified. And Beit Hillel say: One hundred dinars is subsumed within two hundred. Apparently, according to Beit Hillel’s opinion, as transmitted by Rabbi Shimon ben Elazar, although the testimonies are not identical, since both attest to the defendant’s liability to pay a certain amount of money, they are combined and accepted to that effect. This is the source for the opinion of the Sages of Neharde’a.

With regard to a case where one witness says that the plaintiff gave the defendant a barrel of wine, and the other one says that he gave him a barrel of oil, there was actually such an incident, and it came before Rabbi Ami. Since wine was cheaper than oil, Rabbi Ami deemed the defendant liable to pay the plaintiff only the value of a barrel of wine out of the value of a barrel of oil, an amount both witnesses agreed that he owed.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion is this ruling? Is it in accordance with the opinion transmitted by Rabbi Shimon ben Elazar? Say that Rabbi Shimon ben Elazar said that two contradicting testimonies can be combined in a case where one hundred dinars is subsumed within two hundred; perhaps one of the witnesses saw only half the loan, and the other one saw it all. But in a case like this, where the testimonies are about completely different items, did he say that they can be combined?

The Gemara answers: No, this is not a case of a direct contradiction. This ruling is necessary only with regard to monetary value, i.e., where one witness says that the defendant owes the value of a barrel of wine, and the second one says that he owes the value of a barrel of oil. Therefore, it is comparable to a case of one hundred dinars and two hundred dinars.

With regard to a case where one witness says that the incident took place on the upper floor [badeyota] and the other one says that it occurred on the lower floor, Rabbi Ḥanina says that an incident like this came before Rabbi Yehuda HaNasi and he combined their testimonies. This was in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Korḥa, that since they agree with regard to the matter itself, the secondary details are insignificant.

§ The mishna teaches: And from where is it derived that when the judge leaves the courtroom, he should not say: I deemed you exempt and my colleagues deemed you liable, but what can I do, as my colleagues outnumbered me and consequently you were deemed liable? About this it is stated: “You shall not go as a talebearer among your people” (Leviticus 19:16), and it says: “One who goes about as a talebearer reveals secrets, but one who is of a faithful spirit conceals a matter” (Proverbs 11:13). The Sages taught in a baraita: From where is it derived that when the judge leaves he should not say: I deemed you exempt and my colleagues deemed you liable, but what can I do, as my colleagues outnumbered me and consequently you were deemed liable? The verse states: “You shall not go as a talebearer among your people” (Leviticus 19:16), and it says: “One who goes about as a talebearer reveals secrets” (Proverbs 11:13).

The Gemara relates: There was a certain student, about whom a rumor emerged that he revealed a statement that was stated in the study hall and should have been kept secret, and the rumor emerged twenty-two years after the time the statement was revealed. Rav Ami removed him from the study hall as a punishment. Rav Ami said: This is a revealer of secrets and he cannot be trusted.

MISHNA: Any time one of the litigants brings additional proof, he can overturn the verdict that was decided according to previous proofs. If one litigant said to the other: Bring all the proofs that you have from now until thirty days from now, if he found additional proof within thirty days, he can overturn the verdict. If he found it after thirty days, he cannot overturn the verdict anymore.

Rabban Shimon ben Gamliel said: He can still overturn the verdict, as what should this litigant, who sought and did not find additional proof within thirty days but found it after thirty days, have done?

In a case where one litigant said to the other: Bring witnesses, and the latter said: I have no witnesses, and the former said to him: Bring a proof, and he said: I have no proof, and he later brought a proof or found witnesses, in this case, this proof or these witnesses are worth nothing. It is apparently a false proof or false testimony.

Rabban Shimon ben Gamliel said: What should this litigant, who did not know that he has witnesses and ultimately found witnesses, or who did not know that he has a proof and ultimately found proof, have done? Therefore, he can still overturn the verdict.

If at the beginning of the discussion in the court one did not bring witnesses or other evidence for his claims, but then he saw that he was about to be deemed liable to pay in the judgment, and said: Bring so-and-so and so-and-so, and they will testify on my behalf, or he pulled out a proof from under his belt [pundato], even Rabban Shimon ben Gamliel holds that this is worth nothing. If there was truth in the testimony of these witnesses or in this proof, he would not have hidden it until now.

GEMARA: With regard to the first halakha in the mishna, Rabba bar Rav Huna says: The halakha is in accordance with the statement of Rabban Shimon ben Gamliel. And Rabba bar Rav Huna also says: The halakha is not in accordance with the statement of the Rabbis.

The Gemara asks: Isn’t it obvious? Since he says that the halakha is in accordance with the statement of Rabban Shimon ben Gamliel, we know by ourselves that the halakha is not in accordance with the statement of the Rabbis.

The Gemara answers: Lest you say that this statement, that the halakha is not in accordance with the opinion of the Rabbis, applies ab initio, but after the fact, even if the court ruled in accordance with the opinion of the Rabbis, the ruling is valid, as their opinion was not entirely rejected, Rabba bar Rav Huna therefore teaches us that if the court acts in accordance with the opinion of the Rabbis, we send the case back to court.

§ The mishna teaches that in a case where one litigant said to the other: Bring witnesses, and he admitted that he had none, and he subsequently found witnesses, Rabban Shimon ben Gamliel said that their testimony is valid. Rabba bar Rav Huna says that Rabbi Yoḥanan says: The halakha is in accordance with the statement of the Rabbis. And Rabba bar Rav Huna also says that Rabbi Yoḥanan says: The halakha is not in accordance with the statement of Rabban Shimon ben Gamliel.

The Gemara asks: Isn’t it obvious? Since he says that the halakha is in accordance with the statement of the Rabbis, we know by ourselves that the halakha is not in accordance with the statement of Rabban Shimon ben Gamliel.

The Gemara answers: This statement of Rabba bar Rav Huna teaches us that specifically with regard to that halakha, the halakha is not in accordance with the statement of Rabban Shimon ben Gamliel; but with regard to all other statements of Rabban Shimon ben Gamliel in the corpus of the Mishna, the halakha is in accordance with the statement of Rabban Shimon ben Gamliel.

This is to the exclusion of that which Rabba bar bar Ḥanna says that Rabbi Yoḥanan says: Anywhere that Rabban Shimon ben Gamliel taught a ruling in our Mishna, the halakha is in accordance with his opinion, except for the following three cases: The responsibility of the guarantor, and the incident that occurred in the city of Tzaidan, and the dispute with regard to evidence in the final disagreement. Whereas in the former dispute in the mishna here, the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, in the latter dispute in the mishna here, the halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis. Rabba bar Rav Huna, by contrast, maintains that in the case of a guarantor and in the case in Tzaidan, the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel.

The Gemara relates: There was a certain child who was taken to court before Rav Naḥman. They said to him: Do you have witnesses on your behalf? The child said to them: No. They continued to ask: Do you have evidence? The child said to them: No. Rav Naḥman deemed him liable, in accordance with the claim of the other litigant.

The child was walking and crying. These people heard him, and said to him: We know about the monetary matters of your father and can testify on your behalf. When he brought them before Rav Naḥman, Rav Naḥman said: In a case like this, even the Rabbis concede that the testimony is accepted, as a child does not know about the monetary matters of his father. Clearly, when he said that he has no witnesses or proof, he said so out of ignorance and was mistaken; there is no concern about artifice.

The Gemara relates: There was a certain woman from whose possession a promissory note emerged, i.e., she was appointed to hold it. She said to the judge: I know that this promissory note was repaid. The creditor should not use it to collect. Rav Naḥman deemed her testimony credible and did not allow the creditor to collect the debt.

Rava said to Rav Naḥman: In accordance with whose opinion is your ruling? Is it in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who says that letters, i.e., the content of a promissory note, are acquired by merely transferring the document? In other words, there is no need to write a deed for the transfer of a monetary document from one individual’s ownership to another. By giving it to the recipient, he becomes the owner of the document. Therefore, since the promissory note is in this woman’s possession, she is considered its legal owner, and her claim that it was repaid is consequently accepted.

Rav Naḥman said to him: That is not the reason for my ruling; rather, here it is different. Here the woman’s claim is accepted in any event, as, since the promissory note was in her possession, if she had wanted to, she could have burned it. Therefore, she is presumably telling the truth.

Some say that there is another version of the story, according to which Rav Naḥman did not deem her testimony credible. Rava said to Rav Naḥman: But if she had wanted to,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לא - א

ומתרצינן: גברא אגברא קא רמית?! האם הנך מקשה סתירה מדברי רב חסדא על דברי רב יהודה.

רב יהודה חולק על רב חסדא וסובר שבדיני נפשות באחד אומר כליו שחורים והשני אומר לבנים, בטלה העדות, ובא להשמיענו שבדוגמתה, בדיני ממונות בארנקי שחורה ולבנה, עדותן קיימת.

נהרדעי אמרי: אפילו אחד אומר: "מנה שחור" ואחד אומר: "מנה לבן" מצטרפים לעדות אחת.

הגמרא מבארת דברי נהרדעי.

כמו מאן אמרו כן נהרדעי.

אם תאמר: כרבי יהושע בן קרחה הסובר שאם שניהם מעידים על "חיוב" מנה - מצטרפין.

אינו דומה לדין רבי יהושע בן קרחה. כי -

אימר דשמעת ליה לרבי יהושע בן קרחה אימתי אמר את דינו שמצטרפים, רק היכא דלא מכחשו אהדדי שאין העדים "מכחישים" זה את זה, העד האומר באחד בשבת, אינו אומר שבשני בשבת לא ראה עד השני, אלא, כל אחד מעיד על מה שהוא ראה, וכיון שמבין שניהם יוצא חיוב מנה, אפשר לצרף עדותן -

אבל, היכא דמכחשי אהדדי שהם מכחישין זה את זה, והעד בעל השחור אומר שהיה שחור ולא לבן, ולדבריו העד השני מוכחש, מי אמר, האם נשמע שרבי יהושע בר קרחה יסבור שמצטרפין?! הלא חילוק נכון יש בין שתי הלכות אלו.

ומתרצינן: אלא, הוא נהרדעי דאמר כי האי תנא כמו תנא זה.

דת ניא:

התנא של המשנה (נזיר כ א) אומר: מי שהיו שתי כיתי עדים מעידות אותו. אלו מעידים שנזר שתים ואלו מעידים שנזר חמש, בית שמאי אומרים: נחלקה העדות, ואין כאן נזירות. ובית הלל אומרים: יש בכלל חמש - שתים, שיהא נזיר שתים.

ובברייתא חולק רבי שמעון בן אלעזר על התנא של המשנה.

אמר רבי שמעון בן אלעזר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שתי כיתי עדים שאחת אומרת מאתים ואחת אומרת מנה, ובית שמאי מודים שלא נחלקה עדותם, הואיל שיש בכלל מאתים - מנה, על מנה אחת יש שתי כתות עדים, שאינם מכחישין זו את זו, והכחשתן היא רק על המנה השני.

על מה נחלקו? על כת אחת, ואחד מהעדים אומר מנה והשני מאתיים. שבית שמאי אומרים: נחלקה עדותן, אחד מהעדים הוא שקרן, ואין כאן עדות ^[1]. ובית הלל אומרים: מצרפים אותם לעדות על אותו מנה, כי יש בכלל מאתיים - מנה ^[2].

ונהרדעי סוברים כדעת בית הלל לפי רבי שמעון בן אלעזר, לכן סוברים שאפשר לצרף אפילו מנה שחור ומנה לבן ^[3].

עד כאן ביארה הגמרא בשני עדים המכחישים זה את זה בסכום המעות, או בשחור ולבן, עתה דנה הגמרא בחבית של יין ובחבית של שמן.

עד אחד אומר: "שמעתי שהודה לו חבית של יין", ואחד אומר: "שמעתי שהודה לו חבית של שמן". האם הם עדות מוכחשת?

וצדדי הספק הם, כי יתכן לומר שזו הוי הכחשה, כיון שהם שני מינים, או לא.

הוי עובדא כזו, ואתי ובאו בעלי הדין להתדיין לקמיה לפני דרבי אמי.

צירף רב אמי עדותם, וחייביה לשלם, אבל לא חבית של שמן, שהוא יקר יותר משל יין, אלא, חייביה רבי אמי לשלומי ליה חביתא דחמרא חבית יין מיגו חביתא דמשחא מתוך חבית של שמן.

כלומר שדימהו למנה ומאתיים, שמבואר שנותן לו מנה, כי יש בכלל מאתיים - מנה, כן סבר שיש בכלל שמן - יין.

ותמהינן: כמו מאן, לאיזה דין סבר לדמותו -

אם תאמר: סבר ששמן ויין דומה כמו הדין של רבי שמעון בן אלעזר לדעת בית הלל שבמנה ומאתיים מצרפים עדותם על מנה?!

אינו דומה זה לזה. כי -

אימר אימתי דאמר רבי שמעון בן אלעזר, רק היכא דיש בכלל מאתיים מנה, ועל ה"מנה" מצרפין העדות, כי הוא אותו המין.

אבל, כי האי גוונא מי אמר?! הרי הם שני מינים, ומה שמעיד זה מכחישו עד השני, ואיך צירפם רבי אמי ^[4]?!

ומתרצינן: לא מדובר שהעדים העידו על הודאת שמן ויין, כי אז אכן העדות בטלה, אלא, צריכא, המעשה היה לדמי, דמי שמן ויין, האחד העיד שהודה לו שווי חבית שמן, והשני העיד שהודה לו שווי חבית של יין, ועל זה חייב רב אמי לשלם דמי יין, כמו במנה ומאתיים.

הגמרא דנה בדין אחר. שני עדים העידו על הלוואת מנה, רק שנחלקו במקום ההלואה [ואין ^[5] מדובר במקום אחר לגמרי, כי אז בלי ספק דינה כעדות מוכחשת, שהרי הוכחשו בחקירות, ולא יוכלו לקיים הזמה, אלא במקומות שונים באותו מקום].

עד אחד אומר: "ראיתי שהלוהו מנה בדיוטא העליונה" [עלייה הבולטת לרשות הרבים על פני רוחב הבית, ובני רשות הרבים עוברים תחתיה] ואחד אומר: "בדיוטא התחתונה".

והאיבעיא היא הם, אם מצרפין עדותן.

אמר רבי חנינא: מעשה כזה בא לפני רבי. וצירף עדותן. כדעת רב יהודה הסובר שעדות המכחישות זו את זו בבדיקות - עדותן קיימת ^[6].

שנינו במשנתנו: ומנין לכשיצא כו'

תנו רבנן: מניין אנו למדים להלכה זו:

לכשיצא הדיין מבית הדין, לא יאמר לבעל הדין שיצא חייב בדין: "הריני מזכה וחבירי מחייבין, אבל מה אעשה שחבירי רבו עלי".

תלמוד לומר: לא תלך רכיל בעמך. ועוד מקרא אומר: הולך רכיל מגלה סוד. ומספרת הגמרא: ההוא תלמידא תלמיד אחד דנפיק עליה קלא יצא עליו שמועה, דהוא גלי מילתא מגלה דברים - דברי לשון הרע - דאיתמר בי מדרשא שנאמרו בבית המדרש, בתר עשרין ותרתין שני אחרי עשרים ושתים שנה, אפקיה רב אמי מבי מדרשא, הוציאו רב אמי מבית המדרש, כי אמר: דין זה האיש גליא רזא מגלה סודות.

מתניתין:

משנתנו עוסקת במי שבית דין פסקו לו את הדין, ונתחייב, ואחרי כן מצא לזכותו עדים או ראיה שלא היו לו בשעת פסק הדין, אם יכול להביאם ולהחזיר את הדין. ויש בהלכה זו כמה אופנים.

כל זמן שמביא ראיה - סותר את הדין, ובית דין ידונוהו מחדש, ואם יזכוהו - הרי הוא זכאי.

א. אמר בית דין [או גרסינן: אמרו הדיינים] לו: כל ראיות שיש לך, הבא אותם מיכן עד שלושים יום" -

מצא [גירסת הב"ח: הביא] בתוך שלושים יום - סותר את הדין. אבל אם הביא לאחר שלושים יום - אינו סותר, אלו הם דברי חכמים. והטעם ^[7], כי הם חוששים שמא מביא עדי שקר או זייף שטר, כיון שלא הביאם מקודם לכן.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה זה הבעל דין, שלא מצא בתוך שלושים, ומצא לאחר שלושים? ולדעת רבן שמעון בן גמליאל, יכול להביאם.

ב. אמר [אמרו] לו: "הבא עדים". ואמר בעל הדין: "אין לי עדים". אמר [אמרו] לו: "הבא ראיה", ואמר בעל הדין: "אין לי ראיה". ולאחר זמן הביא ראיה ומצא עדים -

הרי זה אינו כלום, כיון שאמר: "אין לי", חוששין שמא זייף שטר הראיה או שכר עדי שקר. אלו הם דברי חכמים ^[8].

אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה זה, שלא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים, או לא היה יודע שיש לו ראיה ומצא ראיה. ולדעת רבן שמעון בן גמליאל, יכול להביאם. ומה שאמר שאין לו עדים הוא משום שכך סבר, ועתה נודע לו שאכן יש לו.

ג. ראה בעל דין שמתחייב בדין, ואמר: "קרבו [קירבו] פלוני ופלוני הנמצאים קרוב לבית דין, ויעידוני". או שהוציא שטר ראיה מתחת אפונדתו חגורתו -

בהלכה זו מודה רבן שמעון בן גמליאל לחכמים הסוברים: הרי זה אינו כלום. כיון שידע בהם, למה לא הביאם מקודם, משמע שהם שקרנים, וחשב שלא יצטרך להם ופחד להביאם, וכשראה שנתחייב - מביא אותם, לכן, אינו כלום.

גמרא:

שנינו ברישא של המשנה מחלוקת רבן שמעון בן גמליאל וחכמים, כשבית דין הגבילו אותו לשלושים יום להביא ראיותיו. חכמים סוברים שאינו יכול להביאם אחרי שלושים יום, ורבן שמעון בן גמליאל סובר שיכול להביאם.

על הלכה זו אמר רבה בר רב הונא: הלכה כרבי שמעון בן גמליאל, כיון שלא אמר "אין לי", יכול להביאם אחר שלושים יום, כי "מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלושים ומצא לאחר שלושים".

ועוד אמר רבה בר רב הונא על הלכה זו: אין הלכה כדברי חכמים.

ומקשינן: פשיטא, כיון דאמר רבה בר רב הונא: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ממילא ידענא, מאיליו ידוע, דאין הלכה כחכמים ומה הצורך להשמיענו זאת?

ומתרצינן: אם היה משמיענו הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בלבד - מהו דתימא היה נשמע לומר, הני מילי - לכתחילה, אם חייבוהו בית דין, ואחרי שלושים יום מצא והביא עדים פוטרים אותו, כדברי רבן שמעון בן גמליאל, -

אבל דיעבד אם בית דין לא פסקו כרבן שמעון בן גמליאל, אלא כחכמים, ולא נתנוהו להביא את ראיותיו, וחייבוהו לפרוע ופרע, - שפיר דמי, ולא יחזירוהו לו את ממונוו

לכן, קמשמע לן רבה בהדגשה יתירה "אין הלכה כחכמים", להשמיענו שאף דאי עביד כחכמים, מהדרינן ליה, יחזירו את הדין ^[9], ויחזירו לו ממונו.

שנינו במשנתנו: אמר לו הבא עדים וכו' אמר רשב"ג וכו'.

בהלכה השניה ["ראיה אחרונה"] נחלקו חכמים ורבן שמעון בן גמליאל, באם אמר לבית דין: "אין לי ראיה", ואחר כך מצא. חכמים סוברים שאינו יכול להביאם, ורבן שמעון בן גמליאל סובר שיכול להביאם.

על הלכה זו אמר רבה בר רב הונא: הלכה כדברי חכמים, כיון שאמר "אין לי" - חוששין שעתה מביא עדי שקר או ראיה מזויפת.

ועוד אמר רב בר רב הונא: אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

ומקשינן: פשיטא, כיון דאמר: הלכה כדברי חכמים, ממילא ידעינן דאין הלכה כרבן שמעון ומה הצורך להשמיענו זאת ^[10]?

ומתרצינן: הא קמשמע לו רבה משמיענו, דבהלכה ההיא של "ראיה אחרונה" [ההלכה השניה של משנתנו] שמביא ראיה אחרי שאמר "אין לי", אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, הא בכולהו בכל שאר המקומות הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, אף במקום שחולק עם החכמים. ולכן אמר רבה בהדגשה יתירה "אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל".

מסקנא זו היא לאפוקי בניגוד מהא דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:

כל מקום ששנה רבן בן גמליאל במשנתנו - הלכה כמותו, חוץ משלשת הלכות האלו:

א. ערב (בבא בתרא קעג ב) ב. וצידן (גיטין עד א) ג. וראיה אחרונה ההלכה השניה של משנתנו.

ואילו לדעת רב הונא הלכה כרבן שמעון בן גמליאל אף בערב וצידון.

הלכה זו אמורה בבעל דין בעצמו, ודנה הגמרא בבנו.

ההוא ינוקא קטן דתבעוהו לדינא קמיה דרב נחמן. אמר ליה רב נחמן להקטן: "אית לך סהדי" האם יש לך עדים? אמר ליה הקטן לרב נחמן: "לא". וחזר ושאלו: "אית לך ראיה"

האם יש לך ראיה? אמר ליה: "לא".

חייביה רב נחמן ^[11].

הוה קא בכי בכה הקטן ואזיל והמשיך לבכות.

שמעוהו הנך אינשי אנשים שמעו את בכיו. אמרו ליה האנשים להקטן: "אנן אנו ידעינן יודעים במילי דאבוך בעסקי אביך, ואנו נבוא להוכיח את זכותך.

אמר רב נחמן: אף שנפסקה ההלכה כחכמים, שאם אמר "אין לי" אינו יכול להביא ראיות חדשות, בהא במקרה שלפנינו אפילו רבנן מודו, ויכול להביאם, משום דינוקא במילי דאבוה לא ידע, ולכן אמר "אין לי", ואין כאן חשש משקר, אלא שאכן לא ידע, ועתה נודע לו מפי אחרים שיש לו ראיות.

הגמרא מספרת עוד עובדא.

ההיא איבתא האשה ההיא דנפק שטרא מתותי ידה שיצא שטר הלואה מתחת ידיה, כלומר, שהחזיקה שטר לא שלה, וטענה שהמלוה והלוה מסרוהו לה לשומרו.

אמרה ליה להמלוה: "ידענא בהאי שטרא יודעת אני בזה השטר דפריע הוה שכבר פרעו הלוה".

והמלוה מכחישה, ובאו להתדיין לפני רב נחמן.

הימנה האמין לה רב נחמן. כמו שיבואר.

אמר ליה רבא לרב נחמן: כמאן כדברי מי אתה מאמינה, האם כדברי רבי, דאמר: "אותיות נקנות במסירה".

המוכר לחבירו "אותיות", דהיינו שטר חוב, והקונה יקנה את השטר ואת החוב הכתוב בו, והלוה יפרע לו, באיזה מעשה קנין מקנה המוכר את השטר?

חכמים סוברים: "אותיות נקנות בשטר", דהיינו: שהמוכר יכתוב שטר אחר, שטר מכירה, ובו כתוב שמוכר לו את החוב, ובלי שיכתוב לו שטר לא קנה את החוב אלא את הנייר בלבד.

רבי סובר: אינו צריך לכתוב שטר אחר, אלא שעצם ה"מסירה" מידו לידו, הוא ה"מעשה קנין".

והנה בעובדה זו לא היה לה להאשה שטר מכירה להראות שמכרו לה את השטר, אלא, היות והשטר בידה, מוכח שמסרוהו לה.

ומעתה, לדעת רבי השטר חוב הוא שלה, לכן נאמנת לומר שהוא פרוע ^[12], ולכן מבואר מדוע האמינה רב נחמן. אבל לדברי חכמים, למה האמינה, איזה זכות יש לה בהשטר.

ותמה רבא, האם הנך סובר כמו רבי?!

אמר ליה רב נחמן לרבא: שאני הכא כאן יש סיבה מיוחדת להאמינה, משום דאי בעיא אם היתה רצונה לקפח את המלוה - קלתיה, יכלה לשרוף את השטר, והמלוה יקופח בכל מקרה, ומה לה לשקר, לכן יש להאמינה.

הגמרא מביאה גירסא אחרת בעובדא זו, ובוויכוח של רב נחמן ורבא.

איכא דאמרי: לא הימנה רב נחמן.

הערות

^[1] מקשים התוס' (ד"ה ובית) על דעת בית שמאי. אם הם סוברים בכת אחת שהם מוכחשים, איך מצרפם בשתי כיתי עדות, הלא בארבעת העדים האלו ישנם מוכחשין, ואם כן יש פסול בעדים, והלא שנינו: "נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה". ומתרצים כמה תירוצים. א. "פסול" הפוסל את כל העדות הוא רק כשפסלותו ידוע כגון מומר עבריין וגזלן, בניגוד לכאן שאין כאן "פסול ידוע". ב. יתכן שבית שמאי אינם סוברים את הדין של "נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה" בהעד הנוסף על שני עדים. ג. כאן אינם כת אחת, היות שלא באו ביחד, ואין כאן צירוף של קרוב או פסול. ד. ועוד סיבה שאין כאן צירוף, הואיל ואינם בצד אחד של עדות, אלא אדרבה, מכחישין זה את זה.

^[2] סברת בית הלל - כתבו היד רמ"ה והנמוקי יוסף - היא, כיון שבין מנה למאתיים אפשר לטעות, לכן מצרפין עדותן על מנה. אבל רבינו יונה בחידושיו חולק, וסובר דאין תולין מנה ומאתיים בטעות, ואין עדים טועין בכך. וטעם בית הלל, לדבריו, הוא, משום שעתה הם עדיין כשרים. ויפסלו רק אחרי העדות. והתוס' (ד"ה שבית הובא בהערה הקודמת) חולקים על רבינו יונה. דהם מקשים למה מצטרפים לבית שמאי, הרי כת אחת פסולים. ואילו לדעת רבינו יונה, אין כאן פסולים, דעדיין אינם פסולים, ויפסלו רק מכאן ולהבא. ודו"ק.

^[3] כתבו התוס' (ד"ה הוא) אין הכוונה שנהרדעי סוברים כרבי שמעון בן אלעזר, ואילו רב יהודא אינו סובר. והתוס' מוכיחים מסוגיא אחרת שגם רב יהודא סובר כרבי שמעון בן אלעזר. אלא, שבהא גופא נחלקו, אם מנה שחור ומנה לבן הוא דוגמת מנה ומאתיים, ונצרפם - וזו דעת נהרדעי, ואילו רב יהודה סובר שאין שני הדברים דומים, כי מנה ומאתיים, על מנה האחד אין הכחשה בכלל, ואילו מנה שחור אינו לבן, ואי אפשר לצרפם אף לדעת רבי שמעון בן אלעזר. והר"ן בחידושיו מוסיף ביאור: נהרדעי סוברים, שכיון שחכמים בטלו דרישה וחקירה בדיני ממונות, לכן אף שהכחישו זה את זה בגוף העדות, אינה הכחשה. ואילו אחד מן העדים לא היה יודע להשיב אם המנה היה שחור או לבן היו מצרפים עדותו, לכן אף אם הכחישו זה את זה, דאין מוטל על העדים אלא לדעת סכום המעות. ורבא אליבא דרב יהודה חולק, וסובר שלא הפקיעו דיני ממונות מדרישה וחקירה מכל וכל, ולכן הם כעדות מוכחשת.

^[4] פירש רש"י: כהאי גוונא דתרי מילי נינהו וכולי האי מוכחשו אהדדי מי אמר. וכתב עליו הבית יוסף (סימן ל): ונראה לומר: דמכחשי דנקט רש"י - לאו דוקא, שאין זו מכלל החקירות והדרישות. אבל עדותן בטלה, לפי שאין על כל חבית אלא עד אחד, ולכן עדותן בטלה מלחייבו לשלם. אבל חייב לישבע שבועת התורה [=שבועת עד אחד] שעד אחד מחייבו שבועה. אבל הרמב"ם כתב במפורש שהעדות בטלה משום שהוכחשו. וזה לשונו (פרק ג' מהל' עדות הלכה ג'): וכן אם אמר האחד חבית של יין הלוהו, והשני אומר של שמן היתה - עדותן בטילה שהרי הוכחשו בדרישה. הבית חדש חולק על הבית יוסף, וסובר שגם לדעת רש"י בטלה העדות משום דהוכחשו, ואינו חייב לישבע להכחיש את העד.

^[5] כן כתבו היד רמ"ה והטור. עיין בשו"ת רבי בצלאל אשכנזי (סימן ד').

^[6] רש"י כתב שצירפן גם משום שסובר כרבי יהושע בן קרחה, הסובר שאין העדים צריכין לראות מעשה אחד, וגם משום שסובר כרב יהודה. והקשו הגר"א (סימן ל' ס"ק י"ב) והרש"ש והערוך לנר, דכאן הרי שניהם מעידים על הלואה אחת, אלא שהוכחשו בבדיקות, ומה השייכות למחלוקת של רבי יהושע בן קרחה וחכמים. הם חולקים בהלואה אחר הלואה בשני ימים, ואילו כאן מעידים על אותה הלואה. והגאון רבי שמעון שקופ בספרו שערי יושר (שער ו' פרק ז') מבאר, דרש"י סובר שאין מספיק לומר שסוברים כרבי שמעון בן אלעזר, דבכך רק מתרצים שטעו בין שחור ללבן או בין דיוטא עליונא ותחתונה, ולתרץ דבריהם שאינם שקרנים ופסולי עדות אלא טועים, [ועיין בהערה ב']. אבל עדיין אין דברי העדים מכוונים, שמי אומר שהם מעידים על אותו המעשה, ואיך נצרפם. ולכן מבאר רש"י שפסקו כרבי יהושע בן קרחה הסובר, שאכן, אין צריכים בדיני ממונות שיעידו שניהם דבר אחד, ואף אם נצרף שני מעשים - היות ובין שניהם יוצא חיוב מנה, מצטרפים.

^[7] כן כתב היד רמ"ה. המאירי מבאר דעת חכמים: "שכבר הפקיעו הבית דין כל זכיותיו", ורשב"ג סובר, כי מאחר שהבית דין לא קבלו ממנו ב"קנין" שמוותר על זכיותיו, זכיותיו אינן בטלות ויכול להביאם.

^[8] מדברי רש"י שכתב: "שכיון שהיה יודע בהן ואמר אין לי ודאי שקרנים הם". משמע שטעם חכמים הוא, משום שאיבד אמינותו. אבל היד רמ"ה כתב: "שהרי הודה לו", משמע שסובר שטעם חכמים הוא, משום "הודאת בעל דין".

^[9] כן מפרש היד רמה, וכן משמע ברש"י [עיין הערה הבאה]. ולדבריהם הפירוש של בדיעבד הוא: אם פסקו כחכמים. אבל "בעל המאור" מפרש בדיעבד: אם כבר עשו מעשה וחייבוהו לשלם כיון שלא מצא עדים, אפשר לכתחילה "לסמוך" על החכמים, ולא יחזירו את הדין.

^[10] כתב רש"י: כאן לא שייך לתרץ שהיתה הוה אמינא שבדיעבד הלכה כרשב"ג. משום, דבשלמא ברישא עשו כרבים נגד היחיד, שייך לומר - כהוה אמינא - שבדיעבד אין מחזירין את הדין. בניגוד לכאן שעשו כיחיד נגד הרבים, למה יעלה על הדעת לומר, שבדיעבד יפסקו כיחד נגד הרבים, אם ההלכה כרבים?! אבל בעל המאור לשיטתו בהערה הקודמת, שפירוש בדיעבד הוא שכבר שילם, כתב לתרץ: אם ירצו לתרץ כתירוץ הקודם יצטרכו לומר בהיפוך. כלומר, הוה אמינא שאם כבר שילם מה שחייבוהו בית דין, אז הלכה כחכמים, ויחזירו לו, כדברי חכמים. אבל לכתחלה, אם עדיין לא שילם, אפשר לסמוך על רשב"ג ולא יחייבוהו לשלם. ולא מסתבר לומר כן, שהיתה הוה אמינא שהמשנה מדברת בדיעבד, אדרבה, מן הסתם כל הדינים שבמשנה הם לכתחילה. לכן לא תירצו כן: הוה אמינא בדיעבד אבל לכתחילה - לא. ועיין בחידושי הר"ן, וב"תורת חיים".

^[11] התוס' התקשו על עובדה זו משני טעמים. האחד, הלא שנינו: "אין נזקקים לנכסי יתומים" ? ומתרצים: רב נחמן אינו סובר כן, אלא סובר כרב האומר: יתומים האוכלים ממעות שאינם שלהם [היינו שמנצלים את זכותם שאין דנים אותם] ילכו להם אחרי מורישיהם [לשון הענשה בגוזמא], ולכן דנם. ועוד מקשים, הלא לא מקבלים עדים שלא בפני בעל דין, ולקטן אין מעמד של "בעל דין". ומתרצים: שסובר שישנם מקרים שמקבלים, כגון אם בעל הדין או העדים הם חולים, כמבואר במקום אחר. ולכן קיבל רב נחמן עדים שלא בפני בעל הדין. ועוד מתרצים: לא היתה כאן חקירת עדים, אלא בירור על שטר, ואת השטר אפשר לקיים שלא בפני בעל דין. מדברים אלו משמע, שמדובר כאן בקטן ממש. אבל הרמ"ה והרמב"ם סוברים, דעתה הוא גדול, אלא שבשעת ירושתו היה קטן, ולכן אינו יודע בעסקי אביו. הרא"ש מקשה וחולק על שיטה זו, וסובר שאם הוא עתה גדול, הריהו מכין עצמו היטיב לקראת המשפט, ולא בחנם אמר "אין לי". ורבינו יונה והר"ן סוברים עוד, שאף אם היה גדול בעת ירושתו, גם כן אינו יודע בעסקי אביו.

^[12] רש"י מפרש שכיון שאותיות נקנית במסירה, אם כן השטר הוא שלה. והרי"ף מפרש, שכיון שאותיות נקנות במסירה, לכן יש לה "נאמנות" לומר שהוא פרוע "מגו", דאם רצתה לשקר היתה אומרת שהשטר שלה.

ומשיבים: גברא אגברא קא רמית [מאדם לאדם אתה משליך, מראה סתירה]? שרב חסדא סבור שאין זו הכחשה, ורב יהודה סבור שיש בכך הכחשה, ואין דבריו של אחד מחייבים את חבירו.

נהרדעי אמרי [חכמי נהרדעא אומרים]: אפילו אחד אומר: מנה שחור, ואחד אומר: מנה לבן — הרי הם מצטרפים.

כמאן [כשיטת מי] היא דעה זו — כשיטת ר' יהושע בן קרחה. ותוהים: אימר [אמור] ששמעת ליה [לו, אותו ] את ר' יהושע בן קרחה שאומר ששתי העדויות מצטרפות היכא דלא מכחשו אהדדי [במקום שאינן מכחישות זו את זו], אבל היכא דמכחשי אהדדי מי [במקום שהן מכחישות זו את זו האם] אמר?

אלא הוא כלומר, חכמי נהרדעא, שאמר כי האי תנא [כתנא זה]. דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' שמעון בן אלעזר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שתי כיתי עדים שאחת אומרת: מאתים דינרים הלווה לו, ואחת אומרת: מנה [מאה דינר] הלווה לו, שאין זו סתירה גמורה בין הדברים, לפי שיש בכלל מאתים מנה ומקבלים את העדות לגבי מנה.

אלא על מה נחלקו? — על כת אחת (זוג אחד של עדים) שעד אחד אומר: מאתיים, ועד שני אומר: מנה. שבית שמאי אומרים: נחלקה עדותן, שאינם מעידים על אותו דבר וממילא נפסלה כל העדות, ובית הלל אומרים: יש בכלל מאתים מנה. משמע שלדעת בית הלל לפי מסורתו של ר' שמעון בן אלעזר אף שברור שאינם מעידים בדיוק על אותו דבר, כיון שנמצא שמחייבים שניהם את הנתבע בסכום מסוים יש לקבל את העדות. ודעה זו היא המקור לדעת חכמי נהרדעא.

מסופר, במקרה כגון זה שעד אחד אומר "חבית של יין נתן לו ", ואחד אומר: "חבית של שמן נתן לו ", הוה עובדא[היה מעשה], ואתי לקמיה [ובא לדין לפני] ר' אמי. חייביה [חייבו] ר' אמי לשלומי ליה חביתא דחמרא מיגו חביתא דמשחא [לשלם לתובע חבית יין מתוך מחירה של חבית שמן], שחבית יין זולה יותר, ועל כל פנים בדמי חבית יין הסכימו שניהם.

ושואלים: כמאן [כשיטת מי] אמר זאת? ומתרצים: כשיטת ר' שמעון בן אלעזר. ויש לתמוה: אימר [אמור] שאמר ר' שמעון בן אלעזר היכא [במקום] שיש בכלל מאתים מנה, ואולם במקרה כי האי גוונא [כגון זה] מי [האם] אמר? שהרי המעיד על המנה שמא ראה מחצית דבר והשני ראה את כולו, אבל כאן ברור שאין העדויות נוגעות כלל באותו נושא!

ומתרצים: לא צריכא [נצרכה] אלא למקרה של דמי [דמים], כלומר, אחד אומר: דמי חבית יין, והשני אומר: דמי חבית שמן, שהוא ממש כעין מאתים ומנה.

ועוד מסופר, במקרה כגון זה שעד אחד אומר: בדיוטא (קומה) העליונה היה הדבר, ואחד אומר: בדיוטא התחתונה, אמר ר' חנינא: מעשה כגון זה בא לפני רבי וצירף עדותן כשיטת ר' יהושע בן קרחה, שכיון ששניהם מודים בעיקר הענין אין לדקדק בפרטים.

א שנינו במשנה שמנין לכשיצא הדיין מבית הדין לאחר שנפסק הדין, לא יגלה מה היו דעות הדיינים וכו'. תנו רבנן: מניין לכשיצא לא יאמר אחד הדיינים: הריני מזכה וחבירי מחייבין, אבל מה אעשה שחבירי רבו עלי? — תלמוד לומר: "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא יט, טז), ואומר "הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר" (משלי יא, יג).

ועל גודל ההקפדה בזה מסופר: ההוא תלמידא דנפיק עליה קלא דגלי מילתא דאיתמר בי מדרשא [תלמיד אחד שיצא עליו קול שגילה דבר שהיה צורך להסתירו שנאמר בבית המדרש]. בתר עשרין ותרתין שנין [אחר עשרים ושתים שנים] מסיפור המאורע עליו סיפר התלמיד, אפקיה [הוציאו] רב אמי מבי מדרשא [מבית המדרש] כעונש. אמר: דין גלי רזיא [זה מגלה סודות] ואין לסמוך עליו.

ב משנה כל זמן שמביא אחד הטוענים ראיה נוספת הריהו סותר את הדין שדנו בהתאם לראיות הקודמות. אמר לו צד אחד לשני: כל ראיות שיש לך הבא מיכן עד שלשים יום, אם מצא בתוך שלשים יום — סותר את הדין שנפסק קודם על פי הראיות, מצא לאחר שלשים יום — שוב אינו סותר.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: אין לומר כן, כי מה יעשה זה שחיפש ולא מצא בתוך שלשים יום, אלא מצא לאחר שלשים יום?!

דין אחר הוא אם אמר לו לצד שכנגדו: הבא עדים, ואמר: אין לי עדים. אמר לו: הבא ראיה אחרת, ואמר לו: אין לי ראיה, ולאחר זמן הביא ראיה או שמצא עדים — הרי זה אינו כלום, שמסתבר שיש בכך עדות שקר או זיוף.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו עדים ומצא לבסוף עדים המעידים לזכותו, או שלא היה יודע שיש לו ראיה ומצא לבסוף ראיה.

ועוד מקרה: אם בתחילת הדיון בבית הדין לא הביא עדים או ראיה אחרת כהוכחה לטענותיו, ואולם מש ראה שהוא מתחייב בדין שבואמר: "קרבו (הביאו) פלוני ופלוני ויעידוני שאני צודק ", או שהוציא ראיה שהיתה עמו מתחת פונדתו (כעין חגורה חלולה) — הרי זה אינו כלום, שמסתבר שאילו היה ממש בעדים אלו או בראיה זו לא היה מטמינם עד עכשיו.

ג גמרא ביחס לדין הראשון במשנה אמר רבה בר רב הונא: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ואמר רבה בר רב הונא: אין הלכה כדברי חכמים.

ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], כיון שאמר שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ממילא ידענא [יודעים אנו] שאין הלכה כחכמים!

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] : הני מילי [דברים אלה אמורים] לכתחילה שיש לפסוק כרבן שמעון בן גמליאל, אבל בדיעבד, כשכבר נעשה מעשה, שפיר דמי [יפה הדבר] גם כחכמים, שלא נדחתה שיטה זו מכל וכל מן ההלכה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] דאי עביד מהדרינן ליה [שאם עושה כדברי חכמים מחזירים אותו, את דינו].

ד בדין השני במשנה אמרו, אמר לו: הבא עדים, והודה שאין לו, ולאחר זמן מצא, רבן שמעון בן גמליאל היה מכשיר עדים וראיות אלו. אמר רבה בר רב הונא אמר ר' יוחנן: "הלכה כדברי חכמים". ואמר רבה בר רב הונא אמר ר' יוחנן: אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

ואף כאן תוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], כיון שאמר הלכה כדברי חכמים, ממילא ידענא [יודעים אנו] שאין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל!

ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה בא להשמיע לנו], שאמנם בהלכה ההיא אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, הא בכולהו [הרי בכל] שאר המקומות שאמר רבן שמעון בן גמליאל דברים במשנה — הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

לאפוקי מהא [ולהוציא מדבר זה] שאמר רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו, חוץ מדעתו בדין אחריות של ערב, ומעשה שהיה בצידן, ודין הראיה האחרונה, שבמקרה הראשון ("ראיה ראשונה") אמרנו שההלכה כמותו, אבל בדין השני של ראיות — אין הלכה כמותו. ורבה בר רב הונא סבור שאף בערב וצידן הלכה כמותו.

מסופר: ההוא ינוקא דתבעוהו לדינא קמיה [ילד אחד שתבעו אותו לדין לפני] רב נחמן. אמר ליה [לו]: האם אית [יש] לך סהדי [עדים לטובתך]? אמר ליה [לו]: לא. הוסיף לשאול: האם אית [יש] לך ראיה? אמר ליה [לו]: לא. חייביה [חייבו] רב נחמן על פי טענת הצד השני.

הוה קא בכי ואזיל [היה בוכה והולך]. שמעוהו הנך אינשי [אנשים אחדים], אמרו ליה [לו]: אנן ידעינן במילי דאבוך [אנו יודעים בענייני אביך] ויכולים להעיד לטובתך. וכשהביאם לפני רב נחמן אמר רב נחמן: בהא [בכגון זה] אפילו רבנן מודו [מודים] ששומעים לו, דינוקא במילי דאבוה לא ידע [שתינוק אינו יודע בענייני אביו], וכשאמר שאין לו עדים וראיה — בטעות אמר ואין לחשוש לרמאות.

ה מסופר: ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה [אשה אחת שיצא שטר מתחת ידה] שהיא היתה ממונה על שמירתו, אמרה ליה [לו] לדיין: ידענא בהאי שטרא דפריע הוה [יודעת אני בשטר זה שפרוע הוא] ואין לגבות בו. הימנה [האמין לה] רב נחמן ולא הניח לגבות את השטר.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: כמאן [כשיטת מי] אומר אתה הלכה זו? — כשיטת רבי, שאמר: אותיות (כלומר, שטרות, שעיקרם הדברים הכתובים בהם) — נקנות במסירה, שאין צורך לכתוב שטר על השטר, ובעצם העובדה שמוסר אדם לחבירו את השטר נעשה כבעל שטר. ולכן, אשה זו שהשטר היה בידה דינה כבעלת השטר, ולכן יכולה היא לומר שפרוע הוא.

אמר ליה [לו] רב נחמן: לאו דווקא מטעם זה, אלא שאני הכא [שונה כאן] שמאמינים לה מפני הסברה, דאי בעיא קלתיה [שאילו רצתה יכלה לשרוף אותו], וכיון שהיה הדבר בידה, רגליים לדבר שבצדק אמרה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שלא כך היה, אלא לא הימנה [האמין לה] רב נחמן. אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: והא אי בעיא [והרי אם היתה רוצה]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Sages of Neharde’a say: Even if one says that it was a black coin and the other one says that it was a white coin their testimonies are combined.

Some say that there is another version of the story, according to which Rav Naḥman did not deem her testimony credible. Rava said to Rav Naḥman: But if she had wanted to,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כלים שחורין וא' אומר כלים לבנים הרי זה נכון ופרקי' גברא אגברא קא רמית כלומר מדברי רב חסדא תקשי לרבה רבה לא סבירא ליה דרב חסדא נהרדעאי אמרי אפילו אחד אומר מנה שחור וא' אומר מנה לבן מצטרפי ואמרינן כמאן כר' יהושע בן קרחה הא לא דייקא כוותייהו אלא אינהו דאמור כי האי תנא דתניא אמר ר' שמעון בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על (מנה שחור) שתי כתי עדים אחת אומרת מאתים וא' אומרת מנה שיש בכלל מאתים מנה על מה נחלקו על כת אחת שבית שמאי אומרים נחלקה עדותן ובית הלל אומרים יש בכלל מאתים מנה הנה אע"ג שמכחישין זה לזה עדותן קיימת וקי"ל כנהרדעי ואליבא דבית הלל א' אומר חבית יין וא' אומר חבית שמן אוקימ' אחד אומר דמי חבית יין ד' זוזים ואחד אומר דמי חבית שמן ח' זוזי. הוה עובדא וחייביה ר' אמי לנתבע לשלם ע"פ אלו השנים ד' זוזי דמי חביתא דחמרא מגו ח' זוזי דמי חביתא דמשחא כר' שמעון בן אלעזר דאמר יש בכלל מאתים מנה. אבל אם מעידין יין ממש ושמן ממש נחלקה עדותן. א' אומר בדיוטא העליונה וא' אומר בדיוטא התחתונה הלווהו הוה עובדא וצירף ר' עדותן וחייב הנתבע לשלם:

ת"ר מניין שכשיצא לא יאמר אני מזכה וחביריי מחייבין ומה אעשה והן רבו עלי ת"ל לא תלך רכיל [בעמך] ואומר הולך רכיל מגלה סוד. ההוא תלמיד דנפיק ליה מלתא דאתאמרא בבי מדרשא בסוד בתר כ"ב שנין ואפקיה ר' אמי לההוא תלמיד מבי מדרשא אמר דין גליא רזיא:

מתני' כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין אמרו לו כל ראיה שיש לך הבא מיכן ועד ל' יום הביא בתוך ל' יום סותר לאחר ל' יום אינו סותר. אמר רשב"ג מה יעשה [זה שלא] מצא בתוך ל' ומצא לאחר שלשים אמר רבה בר רב הונא הלכתא כרשב"ג ולית הלכתא כחכמים אפילו דיעבד אלא מאן דעבד כחכמים מהדרינן ליה:

אמרו לו הבא עדים או ראיה ואמר אין לי עדים ולא ראיה ואחר [כך] מצא עדים ומצא ראיה אינה כלום. אמר רשב"ג מה יעשה [זה שלא] היה יודע שיש לו עדים ומצא עכשיו כו'. אמר רבה בר רב הונא הלכה כחכמים ואין הלכה כרשב"ג בהא מכלל דהלכתא כוותיה בערב וצידן ולאפוקי ממ"ד חוץ מערב וצידן. ההוא ינוקא דתבעיה בדינא קמי דרב נחמן ואיתחייב וא"ל רב נחמן אית לך שהדי או ראייה ואמר לאו ושמעוה אינשי דהוו בכי ואמרו ליה אנן ידעינן לך זכותא. ואמר רב נחמן בהא אפילו רבנן מודו דמקבלין ראיותיו דינוקא במילי דאבוהא לא הוה ידע:

ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידיה ואמר ידענא ביה דפריעא הוא ולא הימנא רב נחמן דאמר בתר דאתחזק בבי דינא לא אמרינן איבעיא קלתיה.

אחד אומר מנה הלוהו ואחד אומר על אותה שעה בעצמה מאתים הלוהו חייב מנה שהרי בכלל מאתים מנה ונמצאו שניהם מעידים על מנה ואין צריך לומר שכן בשתי כיתי עדים ושמא תאמר ישבע על מנה האחר מדין מודה מקצת שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים כמו שבארנו למעלה מכח שמועת ר' חייא האמורה בראשון של מציעא אינו כן שבכאן אותו העד שמעיד שאינו אלא מנה מסייע לנתבע מה שאין כן בשמועת ר' חייא וי"מ שמועה זו בשהוא תובעו מאתים שאם אינו תובעו אלא מנה הרי התובע מודה בשקרותו של זה וכן אם אמר האחד דמי חבית של יין שמסר לו י' דינרים לחבית של יין והשני דמי חבית של שמן שכ' דינרים מסר לו לחבית של שמן אף בהכחשה גמורה משלם כפחות שבהם ואף בזו י"מ אותה בשתובעו דמי שתיהן ויש חולקין שאם כן אף ביין ושמן כן ולמה הוצרכו להעמידה בדמים ומ"מ יראה שביין ושמן ממש אף בתביעת שניהם אינו כלום שאין לומר בה שבכלל השמן יין וכן עיקר:

אחד אומר בדיוטה העליונה הלוהו ואחד אומר בדיוטא תחתונה אף בהכחשה גמורה כגון שאמר לו אני הייתי עמך באותה שעה ובתחתונה היה ואע"פ שיש כאן הכחשת מקום מצטרפין שאין בני אדם מדקדקין בין תחתונה לעליונה הואיל ובית אחד הוא ועל דרך מה שאמרו בפרק חזקת לענין חזקה בין חטי לשערי לא דיקי אינשי וי"מ אותה בשאין כאן הכחשה גמורה כגון שאינו מעיד על אותה שעה ושאינו מעיד שעמו היה ודיוטא פירושו עלייה הבולטת לרשות הרבים ובני רשות הרבים עוברים תחתיה:

בא לחבירו בכעין טענות אלו מדרך הודאה ר"ל שתבעו שהודה לו ביום א' מאתים ובאו העדים והעיד האחד על מאתים והשני על מנה י"א שאין אומרין בזו יש בכלל מאתים מנה שלא נאמר כן אלא בהלואה שאף באומר מאתים מודה שבתחלה מסר לו מנה ונמצא ששניהם שוים במסירת המנה אבל בזו העד שהוא מעיד בהודאת מאתים לא העיד בהודאת מנה כלל ונמצא שאין זה עדותו של זה אף אצל המנה ולדעת זה אף בהלואה אפשר לומר כן הגע עצמך שלא מנה לו עכשיו אלא שהיו המאתים צרורים וחתומים בארנקי ביד העדים ומצד אחר מנה בארנקי אחר ואמר האחד אותו ארנקי שבה המאתים מסרת לו והאחר מעיד על אותו של מנה הרי אין כאן מנה אחד שיעידו עליו כלל וכן אם אמר אחד זהובים במאתים מסרת לו וזה אומר מנה במטבע מסרת לו בכל אלו ובכיוצא בהם אין מצטרפין:

תבעו בהודאת שלש מאות והביא עד אחד במאתים ואחד במנה אין זה כלום שהרי הוא מודה שלא הודה לו לא מאתים ולא מנה:

כבר ביארנו במשנה שצריך כל אחד מן הדיינין להזהר שלא לומר אני מזכה וכו' אף בכל דבר שמחברו לחברו חייב אדם שלא לגלותו ושלא להביא דבר מזה לזה ועל כלם נאמר לא תלך רכיל בעמך מעשה היה בתלמיד אחד שהביא דבר מאחד מן התלמידים לחברו לאחר עשרים ושתים שנה והוציאוהו מבית המדרש והכריזו עליו דין גלי רזיא ומ"מ במקום שיש חלול ועניני איסורין ועבירות אינו כן כמו שיתבאר במקומו:

כל שכתבו בדיני ממונות שאינן בדרישה וחקירה יתבאר בפרק רביעי שאם ראה הדיין שהדין מרומה וחשש לו ראוי לו להביאו בדיני דרישה וחקירה אף בהודאות והלואות שהרי מעיקר הדין כך הוא ומשום נעילת דלת סלקום וכל שהדין נראה לדיין שהוא מרומה אין כאן דין נעילת דלת:

המשנה הששית והכוונה לבאר בה ענין החלק החמישי והוא שאמר כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין כלומר זה שנגמר דינו לחייבו או לפטור את בעל דינו מצד שלא מצא עדים או לתביעתו או לטענת זכותו ואחר שנגמר הדין מצא עדים וראיה המספקת הרי זה סותר את הדין אמרו לו הדיינין כל ראיות שיש לך להביא הבא מכאן ועד ל' יום הביא בתוך ל' סותר לאחר ל' אינו סותר שכבר הפקיעו הבית דין כל זכיותיו אמר רשב"ג מה יעשה זה שלא מצא בתוך ל' ומצא לאחר ל' וודאי אחר שהבית דין לא קנו ממנו להפקיע כל זכיותיו מעכשיו ולכשימצא אין דבר זה שאמרו לו להביא מכאן ועד ל' יום מבטלת זכותו שכבר חפש ולא מצא ומה יעשה זה שלא מצא בתוך ל' ומצא לו לאחר ל' והלכה כרבן שמעון בזו ונמצא שכל שגמרו את דינו בסתם או אפילו אמרו לו הבא כל ראיותיך מכאן ועד ל' יום ולא מצאן עד לאחר ל' אין זכותו נפקע בכך וסותר את הדין ואפילו בדיעבד ר"ל שכבר פרע המתחייב מחזירין לו אלא שדברו אח"כ במדרגה אחרת שבדין זה והוא שזה הודה ואמר בבית דין שאין לו עוד עדים וראיה והוא ששאלו לו יש לך עדים או יש לך ראיה והוא אומר אין לי עדים וראיה כלל או שאמר אין לי עדים וראיה אלא אלו שכבר הבאתי לפניכם וגמרו את הדין על פי דבריו ואח"כ מצא ראיה או שטר או עדים אינו כלום ויתבאר בגמ' דוקא בשהדבר מוכיח שהיה הוא יודע בהן בזמן ששאלוהו ואמר שאין לו שסתם הדברים אדם יודע בעדיו וראיותיו ואף בזו חלק רשב"ג לומר שסותר שמא לא היה סבור שכן והוא שאמר מה יעשה זה שלא היה יודע וכו' כלומר שטוען עכשיו שלא היה יודע אע"פ שהדבר מוכיח שיודע היה ובזו אין הלכה כרשב"ג אלא כל שנראה שיודע היה ואמר שאין לו אינו סותר את הדין:

ומ"מ אף רשב"ג מודה במה שאמר בסוף המשנה שאם נתגלה הדבר שיודע היה כגון שראה שנתחייב ואמר לאלתר קרבו פלוני ופלוני והעידוני או שהוציא ראיה ר"ל מתוך אפונדתו שאינו כלום אין זה בלא חשש זיוף אלא שאין אנו צריכין לכך שאף בשיש הוכח בדבר שיודע היה אינו סותר הא כל שהדברים נראין שלא היה יודע ודאי סותר אף בזו והוא שאמרו עליה בגמ' דוקא בשהיו העדים או הראיה עמו במדינה שסתם הדברים כל שבא לדין יודע הוא מי היה לשם או חוקר הוא את בני עירו אבל אם באו לו עדים ממדינת הים או שהיתה דיסקיא של אביו שהשטרות בתוכה מופקדת בידי אחרים סותר שיכול הוא לטעון זה שטענתי שאין לי עוד עדים או ראיה הוא שכבר חקרתי במה שהיה מצוי אצלי אבל אלו לא היו מצויין אצלי וכן כל שטען בדבר זה דבר שיש בו ממש ואפילו במצויים אצלו כגון שהיה זה שונאו וכובש את זכותו וכן כל כיוצא בזה נאמן וסותר את הדין ואין זה נקרא בכך סותר את טענתו שהרי זה אומר זה שאמרתי שאין לי או שלא ידעתי או שהייתי מכיר שזה לא ימסרם לי או שבמדינת הים היה ולא הייתי סבור שיבא ומעתה אם אמר בלשון מרווח יודע אני בודאי שאין לי עדים ולא ראיה לא בכאן ולא במדה"י לא בידי שמים ולא בידי אחרים אע"פ שלא קנו מידו להפקיע את זכותו אינו סותר ומ"מ פי' בגמ' שאף זו דוקא בגדול אבל בקטן שמת מורישו ונתבע או תבע מצד מורישו אחר שהגדיל אע"פ שאמר כן סותר את הדין שאין הקטן יודע בזכות מורישיו וסבור היה שנתגלה לו הכל מתוך חקירתו ולא נתגלה לו וכן כל כיוצא בזה לפי ראות עיני הדיין שהוא כלל גדול בדין ומ"מ אם היה הוא גדול שמת אביו דנין אותו כגדול דעלמא ואע"פ שבמקום אחר אמרו גדול לגבי מילי דאבוה קטן הוא בזו נשתנה הדין שמן הסתם שמע מאביו או חקר על הענין:

וזהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו שזה שאמרו בקטן שמת מורישו שסותר את הדין פירושו בשנתבע אחר שהגדיל וזה שפירשנוה באחר שהגדיל הוא מפני שאם היה קטן בשעה שנתבע האיך הוזקקו בית דין לנכסיו ומ"מ אפשר לפרשה בשהיתה רבית אוכלת בהן או לכתובת אשה או לנמצאת שדה שאינה שלו:

מי שקנו מידו שאם לא יבא ליום פלוני יפקיע זכותו או עדיו או ראיותיו ויגמרו הדין לזכות חבירו נתקיימו התנאים ומ"מ אם הביא עדים שאונס עכבו פטור וכן כל כיוצא בזה וכן כתבוה גדולי המחברים:

ומתמהינן גברא אגברא קא רמית דרב חסדא אדרבא. ומאי שנא רישא ומאי שנא סיפא רישא כיון דההיא מילתא דמתכחשי בגוה מילתא דצריכי לאסהודי בה למידע אי מחייה במידי דחזי למיתה כדתניא (ב"ק צ:) שמעון התימני אומר מה אגרוף מיוחד שמסור לעדים וכו' לא מצטרפי סיפא כיון דקא מתכחשי במילתא דלא צריכי לאסהודי עלה מצטרפי:

נהרדעי אמרי אפי' אחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן מצטרפין כמאן כר' יהושע בן קרחה דאמר לא בעינן עד דמסהדי תרווייהו בחד מנה ודחי' אימור דשמעת ליה לר' יהושע בן קרחה היכא דלא מכחשי אהדדי במנה דהדדי ששניהן מודין שזה לא ראה בשל זה אבל הכא דקא מכחשי אהדדי במנה דהדדי כגון שהלוהו בפני שניהן כאחד וזה אומר מנה שהלוהו בפנינו שחור היה וזה אומר לבן היה מי שמעת ליה. אלא הוא דאמר כי האי תנא ואליבא דבית הילל דתניא אמר רשב"א לא נחלקו כו' וקי"ל כנהרדעי וכבית הילל ואליבא דר' שמעון בן אלעזר. ואי קשיא לך ההיא דגרסי' בשבועות (מ"ז:) שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו רב הונא אמר זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי ע"כ לא פליגי אלא לאסהודי כל אחד בפני עצמה אבל אחד מכת זו ואחד מכת זו דכ"ע פסולין להעיד כאחת דודאי חד מינייהו פסול הוא והכא קתני בית הילל אומרים יש בכלל מאתים מנה ואע"ג דהאי קא מסהיד דאית ליה להאי גבי האיך מנה יתירא והאיך קא מסהיד דלית ליה מכשרי' להו כהאיך [והא חד מינייהו עבר] אלאו דלא תענה ברעך עד שקר [וכ"ת] הא קי"ל כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרט לך הכתוב אחד לא ס"ד דהא גבי עדות החדש דקתני בברייתא אחד אומר שתי מרדעות ואחד אומר שלש דמיירי בכת אחת בלבד וקא מותיב מינה רב הונא בר' יהודה תיובתא לרב חסדא בפרק כל הנשבעין שבתורה (שם) דשמעת מינה דאפי' בכת אחת נמי פסלינן ליה לחד מינייהו דקא מסהיד בשקרא. ומסתברא דכי פליגי רב הונא ור' חסדא היכא דמכחשי אהדדי בכולא עדות כגון זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא והאי אייתי סהדי דאבהתיה היא (ב"ב ל"א.) אבל זה אומר מנה וזה אומר מאתים לאו הכחשה מיקריא לאיפסולי עלה אלא מוסיף על דבריו הוי ואיכא למימר דמיטעא טעי חד מינייהו וצריך עיון:

אחד אומר חבית של יין ואחד אומר חבית של שמן אתו לקמיה דר' אמי וחייבי' לנתבע לשלומי ליה דמי חביתא דחמרא מגו חביתא דמשחא. ודייקינן כמאן כרשב"א אימור דשמעת ליה היכא דתרווייהו מסהדי על שם מנה בעלמא דהאי מסהיד על שני מנין והאי מסהיד על מנה אחד אבל כי האי גוונא דתרי מיני נינהו דלא מסהדי תרווייהו אחביתא דחמרא מי שמעת ליה. ומפרקינן לא צריכא כגון דאסהידו לדמי דהאי דאמר אחד אומר חבית של יין ואחד אומר חבית של שמן לאו חבית של יין וחבית של שמן ממש קאמרי' אלא דמי חבית של יין ודמי חבית של שמן:

אחד אומר בדיוטא העליונה הלוהו ואחד אומר בדיוטא התחתונה הלוהו והעדים היו עומדים ברשות הרבים במקום אחד שאפשר לראות שתי הדיוטות ממש מעשה בא לפני רבי וצירף עדותן כרב יהודה. ואי קשיא לך עד כאן לא קאמר רב יהודה אלא היכא דמתכחשי בבדיקות אבל בחקירות לא קאמר ודיוטא התחתונה משבע חקירות היא כדקתני התם (לקמן סנהדרין מ'.) ובאיזה מקום לא תיקשי לך דהתם כי צריך לאסהודי באיזה מקום היה מעשה משום מקום דקיימי ביה סהדי הוא כי היכי דתיקום עלייהו הזמה דאי מסהדי בבבל הרג פ' את הנפש אתו סהדי ומסהדי שבאותו היום עמנו הייתם בארץ ישראל ואלו היו מכחשי אהדדי בגופו של מקום שהיו עומדין בו כגון זה אומר בבבל וזה אומר בארץ ישראל דאישתכח דלא הוה אפשר למחזינהו מחד דוכתא הכי נמי דמבטלא סהדותא דהא אתכחוש בדבר שהזמה תלויה בו אבל הכא כיון דהאי מסהיד בדיוטא העליונה והאי מסהיד בדיוטא התחתונה ואפשר למחזינהו תרווייהו מחד דוכתא תרווייהו לענין הזמה כחד מקום דמו ולא מיבטלא סהדותייהו:

פיסקא ומניין שכשיצא אחד מן הדיינין כו' ההוא תלמידא דאפיק מילתא דאתמר בבי מדרשא דרבי אמי בתורת סוד בתר עשרין ותרתי שנין ואפקיה רבי אמי מבי מדרשא ואכריז עליה דין גלי רזיא:

מתני' כל זמן שמביא ראיה הוא סותר את הדין ובסתמא קאי אבל אם אמרו לו כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד שלשים יום הביא בתוך שלשים יום סותר לאחר שלשים יום אינו סותר דחיישינן דילמא זייף אי נמי אגר סהדי שקרי דאם איתא דסהדי מעליי נינהו איתויי הוה מייתי להו בתוך שלשים. אמר רשב"ג מה יעשה לא מצא בתוך שלשים כו'. אמרו לו הבא עדים אמר אין לי עדים הבא ראיה אמר אין לי ראיה לאחר זמן מצא עדים ומצא ראיה הרי זו אינה כלום שהרי הודה שאין לו עדים ואין לו ראיה והני סהדי שקרי נינהו ואמר רשב"ג מה יעשה לא היה יודע שיש לו עדים כו' והאי דקאמר אין לי עדים כסבור שאין לו עדים ומצא עדים. אמרו לו הבא עדים ואמר לו אין לי עדים הבא ראיה אמר אין לי ראיה ראה שהוא מתחייב כו' לרבן שמעון ב"ג איצטריכא ליה דאפי' רשב"ג לא קאמר אלא בזמן שלא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים אבל אם היה יודע בהן ואמר אין לי ודאי שקרנין הן וסבר כל כמה דאפשר למיפטר נפשיה בלא סהדי שקרי עדיף ליה כיון שראה שהוא מתחייב אמר קרבו איש פ' ופ' והעידוני ואמטול הכי לא אמר כלום:

פיסקא אמר רשב"ג מה יעשה לא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים. אמר רבה בר רב הונא הלכה כרשב"ג ואין הלכה כדברי חכמים. וצריכא דאי אמר הלכה כרשב"ג ותו לא הוה אמינא הני מילי לכתחילה כגון שיצא מב"ד חייב מחמת שלא מצא ראיה בתוך שלשים ולא הספיק לפרוע עד שמצא ראיה דלכתחילה עבדינן כרשב"ג ופטרינן ליה אבל היכא דעבד כחכמים ולא אשגחו בההיא ראיה ואפקוה לממונא מיניה אימא כיון דכרבים עבד שפיר דמי ולא מהדרינן ליה קמ"ל. ואית דמפרשי מהו דתימא הני מילי לכתחילה כגון שחייבוהו לפרוע ולא הספיק לפרוע עד שמצא עדים או שובר דהשתא פטרינן ליה לכתחילה אפומייהו אבל אי עבר ופרע מקמי דלשכח סהדי ובתר הכי אשכח סהדי שפיר דמי למעבד כרבנן ולא מהדרינן ליה קמ"ל דאפי' דיעבד נמי מהדרינן ליה. ופירושא קמא דייק טפי מדאמרינן לישנא דשפיר דמי סתמא ותו מדנקט לישנא דמהדרינן ליה דמשמע דמעיקרא לאו שפיר עבד ולא אמרי' הדר דינא דמשמע דמעיקרא שפיר עבד ודינא הוא דהדר ממילא מחמת דאיחר ביה מידי:

פיסקא אמר ר"ש בן גמליאל מה יעשה לא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים כו' אמר רבה בר רב הונא הלכה כדברי חכמים ואין הלכה כרשב"ג ומתמהינן פשיטא כיון דהלכה כדברי חכמים ממילא אין הלכה כרשב"ג ואפי' דאיעבד נמי מהדרינן ליה דהא יחיד הוא לגבי רבים ומפרקינן הא קמ"ל דהא לחודה הוא דאין הלכה כמותו אבל בשאר מקומות הלכה כמותו ואפי' בערב וצידן ולאפוקי מדרבי יוחנן דאמר חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה ערב בפ' גט פשוט צידן במי שאחזו קורדיקוס ראיה אחרונה הא דאמרן דאלו בקמייתא הלכה כוותיה כדאמרינן לעיל. והני מילי בגדול אבל בקטן אפי' רבנן מודו דמביא ראיה וסותר דינוקא במילי דאבוה לא ידע:

ההיא איתתא דנפקא שטרא מתותי ידה בבי דינא אמרה ידענא ביה דפריעא הוא הימנה רב נחמן אמר ליה רבא כמאן כר' דאמר אותיות נקנות במסירה ומגו דאיבעיא אמרה לקוח הוא בידי כי אמרה דפרוע מהימנא הא ליתא לדר' אמר ליה לא שאני הכא כו' כלומר אע"ג דאי אמרה לקוח הוא בידי לא מהימנא כי אמרה דפריעא היא מהימנא דאיבעיא קלתיה. ואיכא דאמרי לא הימנה רב נחמן אמר ליה רבא והא מיבעיא קלתיה אמר ליה כיון דאיתחזק שטרא השתא בבי דינא לא מהימנא למימר דפריעא הוא משום טעמא דאיבעיא קלתיה דהשתא מיהת לא קלתיה ואי נמי הוה קליא ליה בתר הכי לא הוה מפסיד מהאי שטרא ולא מידי דהא אתחזק שטרא בבי דינא. דבר אחר כיון דאיתחזק שטרא בבי דינא איבעיא קלתיה לא אמרינן דהשתא מיהת לא הוה יכלה למקלייה:

תוס' בד"ה הוא דאמר כו' אלא שמחלק בין מנה למאתים למנה שחור כו' עכ"ל היינו משום דבחד מנה אין מכחישין מה שאין כן במנה שחור ומנה לבן דבהך מנה גופה מכחישין עצמן וה"ל כחביתא דחמרא וחביתא דמשחא דלקמן ומיהו נהרדעי דאמרי דס"ל כרשב"א ע"כ דמדמי להו מנה שחור ומנה לבן כמנה ומאתים דמנה שחור ומנה לבן חד מינא הוא ואחד מהן שוה יותר משני וה"ל האחד בכלל חבירו השוה יותר משא"כ חמרא ומשחא כיון דתרי מיני נינהו ה"ל הכחשה גמורה ודו"ק:

גמ' הולך רכיל מגלה סודו נאמן רוח מכסה דבר כו':

שם סותר את הדין ואומר לו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה וצירף עדותן כו' דמיתכחשי בבדיקות כו'. נ"ב עיין בפי' הר"ן. בד"ה ממילא כו' דאי עבד כו' דבשלמא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה הוא דאמר כו' אלא שמחלק בין מנה למאתים כו'. נ"ב ושם מבואר יותר בדף מ"א ע"ש:

גמרא אלא הוא דאמר כה"ת כו'. הא דקאמר בל"י משום דלעיל ספ"ק איתא דאמוראי דנהרדעי רב חמא:

רש"י ד"ה וצירף עדותן. כריב"ק כו'. לכאורה ה"נ דאף כרבנן דידיה אתא דהא הכא כ"א אומר דתרוייהו חזו כאחד ואחדא מנה קמסהדי רק דז"א דבדיוטא העליונה הוה וז"א בתחתונה ולא תליא רק בהא דרשב"א וע' בתוס' דחה"ב:

תד"ה הוא (בסופו). בין מנה ומאתים למנה שחור כו'. כצ"ל:

במשנה אמר לו כל ראיות כו'. ברי"ף ורא"ש הגי' אמרו. וכן לקמן אמר הבא ראיה כו' הגי' ברא"ש אמרו לו וברי"ף ל"ג ליה כלל. אמנם מצינו רבות בש"ס דקרו לב"ד בלשון יחיד וכן הכא סותר את הדין פירש"י בית דינו:

שם הבא עדים ואמר אין לי כו' ה"ז אינו כלום. שינה מלשון הרישא דתני אינו סותר. לומר דאף קודם גמר דין אין בהם כלום:

במשנה אמר לו. צ״ל אמרו לו:

שם אמר לו.צ"ל אמרו לו:

שם אמר הבא. צ"ל אמרו הבא:

תוס' ד"ה חייביה כו' מזקקין. צ"ל מזדקקנא. וכן בפעם השני:

מִנַּיִן לִכְשֶׁיֵּצֵא, שֶׁלֹּא יֹאמַר: אֲנִי מְזַכֶּה וַחֲבֵרַי מְחַיְּבִין, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה, שֶׁחֲבֵרַי רַבּוּ עָלַי, תַּלְמוּד לוֹמַר: (ויקרא יט, טז) "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ". וְאוֹמֵר: "הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סוֹד" (משלי יא, יג). קשא למה הוצרך להביא פסוק זה אחר שהביא פסוק מן התורה? ונראה לי בס"ד דלעולם הוא למד זה מפסוק תורה אך פסוק תורה בלחודיה איכא למדחי דאיירי במספר לשון הרע וכאן אינו מספר לשון הרע דלא אמר חבירי מחייבין שלא כדין, אלא אומר כך היה דעתי כפי הדין וכך היה דעת חבירי כפי הדין ואפשר שהדין עמהם ורק דבר זה נחשב מגלה סוד ואם כן אין הוכחה מן פסוק 'לֹא תֵלֵךְ רָכִיל' דיש לומר רָכִיל קאי על בעל לשון הרע ולא על 'מְגַלֶּה סוֹד' לכך הביא פסוק 'הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סוֹד' דנמצא דגם מגלה סוד בלבד נקרא רכיל אם כן נמצא פסוק 'הוֹלֵךְ רָכִיל' איירי בכל גוונא אפילו ב'מְגַלֶּה סוֹד' בלבד דאיכא לאו ואזהרה בזה בכל גוונא.

תוס' ד"ה חייביה וכו' גבי קטן מקבלין. עי' ב"ק דף לט ע"א תוס' ד"ה ורבי:

בגמרא גברא אגברא קא רמית: לפי מאי דאמרינן לקמן (דף מ"א ע"א) דר"ח ע"כ כרבנן דפליגי אר"י בן זכאי וא"כ רבא דסבר אליבי דרב יהודה הכא דבארנקי שחור וארנקי לבן בד"מ דוקא מצטרף אבל לא בדנ"פ ע"כ סבר כריב"ז וא"כ י"ל דה"ל להגמרא למימר לימא כתנאי או כתנאי וע' לעיל (דף ט' ע"ב) דהובא בגמ' ג"כ פלוגתא דריב"ז ורבנן:

וא' אומר מנה לבן מצטרפים: ולפ"ז אין בודקין בדיני ממונות בבדיקות כלל אפילו מדאורייתא דלמאי נפ"מ בבדיקות כיון דאפילו הכחשה לא פסיל בהו ולפ"ז הא דקאמר ר' אבהו לקמן (דף נ"ו ע"ב) י' דברים יש בין ד"מ לד"נ ולא חשיב ג"כ הא דאין צריך בדיקה. י"ל דכרבא ס"ל ולא כנהרדעי אכן לפי מה דמתרץ שם הא איכא אחריתי הא דתניא הוי מצי למימר ג"כ דסבר כנהרדעי ואיכא הך דבדיקה אלא דעדיפא מינה משני:

במתניתן ראה שמתחייב בדין: פי' שב"ד גמרו דינו לחוב. וכן הוא ברמב"ם אכן י"ל ל"ל דגמרו דינו דוקא גם בלא גמרו דינו לא יהיה נאמן כשכבר אמר שאין לו עדים וראיה דהא טעמא דרשב"ג הוא דאמרינן שלא הי' יודע שיש לו ראיה והרי אין זה שייך בהביא מיד לאחר שאמר אין לו ואפשר דאורחא דמלתא נקיט דמסתמא מביא עדים שכבר ראה שנתחייב:

ברש"י ד"ה וצירף עדותן כריב"ק: לכאורה צ"ע דהא ריב"ק לא איירי כלל היכי דמכחשי אהדדי ואפשר דבזה גם רבנן דריב"ק מודו דהא לא בעו אלא דחזי תרווייהו כחד מוהוא עד והרי הכא חזו תרווייהו כחד רק דמכחשי אהדדי ומכשירינן לר' יהודה משום דאמרינן דלא דייקו שפיר ובזה אפשר דגם רבנן מודו:

בתוספת ד"ה שב"ש אומרים. וי"ל דהיינו דוקא כשהפסול ידוע: וכתירוץ התוס' זה נראה ג"כ שיטת רש"י ורי"ף ורמב"ם דפירשו הא דקאמר רב הונא בשבועות (דף מ"ד) גבי ב' כתי עדים המכחישים זא"ז דזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמו ומעידה דאתי למעוטי א' מכת זו וא' מכת זו בעדות א' ולא פירשו דאתי למעוטי אפילו להעיד כולם כא' בעדות א' משום דשנים ודאי פסולים הם ולכן משמע דבכה"ג לא מיפסל כיון דאין הפסול ידוע:

ד"ה ממילא ידעינן. והכא ליכא למימר: עיין בר"ן שתירץ קושיא זו. ולפענ"ד עוד י"ל דזה ודאי דאי ברישא כשלא הביא בתוך הזמן שקבע לו ב"ד הלכה כחכמים דלא אמרינן שמצא ראיה לאחר זמן אף שלא גלה דעתו בפי' שאין לו ראיה אלא אמרינן שזייף או שכר עדי שקר כש"כ דבסיפא דאמר בפי' אין לי דהלכה כחכמים דהרי גלה בפי' שאין לו ושאפילו ספק אין אצלו וכש"כ דלא חיישינן שמא לא ידע אז ואח"כ נתיידע לו אלא אמרינן דראיתו ועדותו שקר ולפי"ז שפיר הקשה בגמרא דלא לימא רבה בר רב הונא דאין הלכה כרשב"ג דל"ל ג"כ דאי לא הוי אמר אלא חד דהיינו דהלכה כחכמים ה"א דוקא לכתחלה אבל אי עבד כרשב"ג עבד דאל"כ קושית הגמרא דלעיל במקומה עומדת דלא לימא רבה בר רב הונא ברישא רק הלכה כרשב"ג וידענא ממילא דאפילו בדיעבד דאין לומר רק לכתחלה דא"כ לא לימא כלל הלכה כרשב"ג דלכתחלה כבר שמעינן מדאמר בסיפא הלכה כחכמים ולא אמר כן ארישא דיהיה הסיפא כש"כ. אלא ע"כ הוי ידעינן מדאמר דוקא בסיפא הכי דברישא הלכה כרשב"ג לכתחלה ולמה צריך להשמיענו דהלכה כרשב"ג אלא ע"כ הוי ידעינן דהלכה כרשב"ג אפילו בדיעבד וזה לא הוי ידעינן מדאמר דוקא בסיפא הלכה כחכמים דהוי אמרינן דוקא בסיפא לכתחלה הלכה כחכמים אבל ברישא לכתחילה הלכה כרשב"ג אבל אכתי לא הוי ידעינן דגם בדיעבד הלכה כמותו לכן צ"ל הלכה כרשב"ג ולפ"ז כבר שמעינן מהלכה כרשב"ג לחוד דאפילו דיעבד א"כ קושית הגמרא דלעיל במקומה עומדת דאין הלכה כחכמים ל"ל אע"כ יהיה מוכח דהאי הלכה כחכמים דסיפא פירושו אפילו בדיעבד ולכן שפיר צריך למיתני תרתי דאי לא הוי תני אלא חד ה"א דוקא לכתחלה הלכה כרשב"ג וכתירוץ הגמרא דהשתא ל"ל דזה כבר שמעינן מהא דאמר אסיפא דהלכה כחכמים מכלל דברישא אין הלכה כמותם דשפיר ה"א דדוקא בסיפא הלכה כמותם בין לכתחלה בין דיעבד אבל ברישא דוקא לכתחלה אבל דעבד כרשב"ג עבד לכן צריך לומר ברישא דהלכה כרשב"ג לכתחלה ואכתי ה"א דבדיעבד הלכה כחכמים לכן שפיר צ"ל ג"כ דאין הלכה כחכמים הרי עכ"פ מוכח מדאמר ארישא תרתי דהלכה כחכמים דאמר אסיפא פירושו אפילו בדיעבד ולכן פריך שפיר אין הלכה כרשב"ג אסיפא ל"ל. כן י"ל בדרך חדוד קושית רש"י:

בתוס' ד"ה הוא דאמר כי האי תנא. ותימא דבחזקת הבתים ולפענ"ד י"ל דנהרדעי ג"כ אליבא דר' יהודה מפרש מילתא דר' יהודה אפילו במנה שחור ומנה לבן. וכן משמע מדפריך בש"ס היכי דמכחשי אהדדי מי אמר ומאי קושיא דלמא נהרדעי איירי היכי דלא מכחשי אהדדי כגון שמעידין אב' הלואות והא דנקט מנה שחור ומנה לבן לאשמעינן דאפילו בכהאי גוונא דאיכא חלוק עדות והוי דומיא דהודאה אחר הלואה מצטרפין אלא דע"כ דהגמרא סברה כיון דאמילתא דרב יהודה קאי א"כ אתו לפרש האי עדות המכחשת זו את זו דקאמר וא"כ ע"כ בהכחשה איירי הרי משמע דאתו לפרושי מלתא דרב יהודה וכן משמע מדברי רש"י לקמן ד"ה וצירף עדותן דכתב ואע"ג דאתכחשו בבדיקות כדרב יהודה ומנ"ל דסבר כרב יהודה דלמא רק כנהרדעי דהא האי בדיוטא עליונה ודאי יותר בגוף העדות הוא ממנה שחור ומנה לבן דהא אפילו חקירה מקרי לגבי דיני נפשות וכמש"כ הר"ן והנ"י ע"ש. אלא ע"כ דרש"י סובר דנהרדעי ג"כ אליבא דרבא קאמרי ולפ"ז יתורץ קושית התוס' דארבא לא קשה איך קאמר אליבא דרב יהודה דבמנה שחור ומנה לבן אין מצטרפין הא סבר כר"ש בן אלעזר דלרבא י"ל דלא אמר רב יהודה כן מעולם ונהרדעי דוקא אתנו אליבא דר"י הכי אף דתני שם סתמא אליבא דר"י כן דטובא איכא הכי כדאמרינן לעיל דרב חייא בר אבין ור"א אמר רב הונא פליגי אליבא דרב אי הלכה כריב"ק אי לא ותרווייהו ע"כ פליגי אהא דתני שם סתמא בשם רב דהודאה א"ה והלואה מצטרפי כמובן וכן פליג שם ר' יוסף אליבא דעולא אהא דתני שם סתמא בשם עולא דהלכה כריב"ק בקרקעות דוקא אכן אכתי אנו צריכים לתירוץ התוספת דבלא תירוצם ע"כ סבר רבא כת"ק דרשב"א דבב' כתי עדים פליג וכיון דנהרדעי כרשב"א סברי א"כ הו"ל להש"ס לומר כתנאי:

(לא א) הא קמ"ל דבההיא אין הלכה כרשב"ג הא בכולהו הלכה כרשב"ג לאפוקי מהא דארבב"ח וכו'.—עי' שו"ת הגאונים חמדה גנוזה סי' ל"ח דיש בו נוסח אחר: מהו דתימא בהא הוא דאין הלכה כרשב"ג הא בכולהו הלכה כוותיה קמ"ל דלא (פי' דאין שום כלל דהלכה כרשב"ג אלא היכא דמפורש שהלכה כמותו או דאיכא טעמא, וכ"ש הרי"ף ב"ב קעד ב: "והדין כללא לאו דוקא הוא דלא אמרינן הלכתא כרשב"ג אלא עד דאיכא טעמא") לאפוקי מהא דארבב"ח וכו'. [ועי' נוס' כתבי יד בד"ס.]

גמ'. דתניא, אמר רבי שמעון בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שתי כיתי עדים שאחת אומרת מאתים ואחת אומרת מנה שיש בכלל מאתים מנה. על מה נחלקו על כת אחת שבית שמאי אומרים נחלקה עדותן ובית הלל אומרים יש בכלל מאתים מנה.
יש לעיין בביאור המחלוקת בין ב"ש לב"ה, ועיין ברש"י (ד"ה נחלקה עדותן) שפירש בסברת ב"ש וז"ל שכיון שהאחד שקרן שוב אין כאן עדות עכ"ל, ובסברת בית הלל פירש"י (בד"ה יש בכלל מאתים מנה) וז"ל שניהם מעידים על מנה ובאותו מנה אין מכחישין זה את זה עכ"ל. וצ"ב ביסוד פלוגתתם, דלכו"ע עדים דכת עדות אחת המכחישים זה את זה בטלה אותה העדות, ויל"ע מהו הביאור בשיטת בית הלל, דלכאורה אחד מהם ודאי משקר ואין כאן ב' עדים כשרים. וי"ל דמהגמ' בב"ק (דף עג.) מוכח דאין העד נפסל משום שמשקר אלא לאחר תוכ"ד מגמר הגדת העדות²⁵⁴, וא"כ בשעת הגדת העדות עדיין כשרין הן ולכן יש לצרף את עדותן לענין מנה. משא"כ ב"ש ס"ל דכיון דמחמת הגדה זו נפסלין הן לעדות אחרת חל הפסול דהכחשה בבת אחת עם ההגדה.²⁵⁵
ועוד י"ל דבאירנו לעיל בשיעורים (דף כז.) דחלות הפסול דעד שקר לעדות אינו מחמת מעשה העבירה של הגדת עדות שקר אלא מחמת חלות שם עד מוכחש או עד זומם בגברא. ויש להביא ראייה דחלות שם עד זומם בגברא הוי הפוסל ולא מעשה העבירה דעדות שקר משיטת רבא (דף כז.) דס"ל דעד זומם מכאן ולהבא נפסל, ואם הפסול חל מחמת מעשה העבירה דעדות שקר והלאו דלא תענה אזי הו"ל ליפסל למפרע משעת הגדת העדות, ומוכח דיסוד הפסול הוי מחמת חלות השם של עד זומם בגברא שחל בגברא משעת ההזמה. וכמו"כ י"ל דיסוד הפסול בהכחשה הוא משום חלות שם עד מוכחש שחל בגברא דהוי "עד חמס". ולפי"ז נל"ב סברת בית הלל דאילו הפסול היה חל מחמת מעשה העבירה של הגדת עדות שקר אזי מסתבר לומר כב"ש דאחד מהן ודאי שקרן והעיד עדות שקר ופסול לעדות מחמת מעשה העבירה שהעיד בשקר, אולם בית הלל ס"ל דיסוד הפסול חל מחמת חלות שם עד מוכחש שחל בגברא, ומכיון דא' העיד שחייב מאתים והשני העיד שחייב מנה י"ל דליכא חלות שם עד מוכחש בגברא, די"ל דאפילו אם העד שהעיד שחייב מנה משקר דבאמת הנידון חייב מאתים וכדאמר העד השני ועבר העד הזה על הלאו דעדות שקר, מ"מ לא חל בו חלות שם עד מוכחש בגברא, דמכיון שהוא העיד בפירוש רק על מנה ועל מה שהעיד בפירוש ליכא הכחשה דהעד השני העיד שחייב מאתים ובכלל מאתים מנה, י"ל דאין הכחשה על עצם הגדתו ולא חל חלות שם עד מוכחש בגברא אלא א"כ יש הכחשה על עצם עדותו. ואע"פ דקיי"ל שמכלל הן אתה שומע לאו וא"כ מזה שהעיד שחייב מנה הוי כאילו הוא מעיד שלא הלווה מאתים, מ"מ מכיון שלא העיד בפירוש "מנה ולא מאתים" לא חל הכחשה על עצם עדותו של חיוב מנה, ולא חל בו חלות שם עד מוכחש, והוי עד כשר, ומשו"ה מצרפין עדותן על המנה. ואף אי נימא דזה שמעיד שחייב מאתים הוכחש ע"י עדותו של השני שהעיד שחייב רק מנה מ"מ יש לצרפן להעיד על מנה דמכיון שיש ספק איזה מהן מעיד אמת ואיזה משקר תלינן לקולא ומצרפין את עדותן, וכשיטת רב הונא (ב"ב דף לא:) דשני כתי עדים המכחישים זה את זה זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, ונראה דרב הונא סובר דכל א' מהעדים יכול להעיד בעדות אחרת ביחד עם אדם אחר משום שאין הפסול חל מחמת מעשה העבירה של הגדת עדות שקר אלא מחמת חלות שם עד מוכחש בגברא, ומכיון דיש ספק על כל אחד אם הוכחש או לא י"ל דלא חל עליו חלות שם עד מוכחש כלל והוי כשר לעדות, ומשו"ה מצטרף עם אחר להעיד בעדות אחרת. אבל א"א לצרף א' מכת זו וא' מכת זו ביחד בעדות אחרת דבודאי יש כאן עד מוכחש שפסול לעדות. אמנם באופן שמעיד א' מהכת ביחד עם אדם אחר בעדות אחרת דיש כאן רק ספק עד מוכחש, אזי לא נפסל לעדות כלל, דרק עד מוכחש בודאי פסול לעדות ולא ספק מוכחש. ולפי"ז י"ל דעל העד שהעיד מנה לא חל חלות שם הכחשה כלל, ועל העד שהעיד מאתים חל רק ספק מוכחש ומשו"ה שניהם כשרין להעיד זה עם זה, דמדינא דרב הונא נלמד שעד א' שהוא ספק מוכחש כשר להעיד עם עד אחר, דספק הכחשה אינו מחיל חלות שם מוכחש בגברא, ועדיין הוי כשר לעדות. אמנם לפי"ז יוצא דבאופן שא' העיד בפירוש שחייב מנה ולא מאתים והשני אמר שהלוהו מאתים שאינן מצטרפין דיש כאן הכחשה על המנה השניה ויש הכחשה בעצם הגדת העדות, ואינן יכולים להעיד יחד דהוי תרתי דסתרי, וכל אחד חשוב עד מוכחש בודאי ופסול.
ועיין בחידושי הר"ן (דף ל: ד"ה והוי יודע) וז"ל והוי יודע דכי אמרינן במכחישין שמצרפין עדותן דוקא כשבעל הבית טוען כשיעור שני העדים, אבל כשטוען כשיעור העד האחד אין מצטרפין את עדותן, שהרי ביטל הבעל דין את דברי האחד וזה שכשטען הבעל דין שהוא חייב לו מנה הרי הוא כמי שהודה שאין חייב לו יותר והודאת בעל דין עדיף יותר ממאה עדים, ואף על גב דאמרינן לקמן בשני עדים המכחישין זה את זה זה אומר מנה וזה אומר מאתים דיש בכלל מאתים מנה דוקא בעדים הוא דאמרינן הכי אבל בבעל דין חזקה שהוא תובע כל מה שיש לו והרי הוא כמודה שאין עליו יותר והוא יכול לבטל העדות שהוא לזכותו, מה שאין כן בעד האחר שאינו יכול לבטל העדות שהוא לזכותו של תובע, וכו' זו היא שיטת הרמב"ן ז"ל שכתב ה"ר דוד ז"ל משמו עכ"ל. ומבואר דהרמב"ן סובר דבאופן שבעל הבית טוען שהלוה מנה ועד א' טוען שהלוהו מנה ועד א' אומר שהלוהו מאתים שאין מצרפין את העדים דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי וחזקה שאדם תובע את כל מה שיש לו וא"כ הבעל הבית מכחיש את העד שאומר שחייב מאתים והוי עד מוכחש ולכן אין מצרפין את העדות. ומבואר דחל הכחשה בנוגע לעד שטוען מאתים, אמנם מלשון הרמב"ן מבואר דבאופן שבעל הבית טוען מאתים מצרפין את עדותן, וצ"ב דלמה לא נימא דכשטוען בעה"ב מאתים הריהו מכחיש את העד שאמר דחייב מנה, והוי עד מוכחש ולא יצטרף לעד השני דמאתים. וי"ל דהרמב"ן סובר דבאופן שבעה"ב מודה שהלוה רק מנה חלה הכחשה לגבי העד שאמר מאתים דיש הכחשה בגוף העדות שהעיד עליו בפירוש, מ"מ באופן שטען בעה"ב מאתים ליכא חלות הכחשה להעד שאמר מנה, דאין הכחשה חלה אלא א"כ יש הכחשה בגוף הגדת העדות, ומכיון דבכלל מאתים מנה ליכא הכחשה על טענת העד שהלוה מנה, ואע"פ שמכלל הן אתה שומע לאו, וממשמעות דברי העד שאמר דחייב מנה משמע שחייב רק מנה ולא מאתים וא"כ להוי עד מוכחש דהבעה"ב טוען מאתים, מ"מ ליכא חלות הכחשה בעצם העדות, ולא חל בעד שהעיד מנה חלות שם עד מוכחש, ושפיר מצטרף לעד השני בנוגע למנה, וכדברינו לעיל.
ועיין בהמשך דברי הר"ן (שם) שכתב בשם הראב"ד וז"ל והראב"ד ז"ל כתב בתשובה שהכחשת העדים עצמן והכחשת התובע עם העדים כולן שווין שבכולן אם הוכחשו בבדיקות שהוא דבר שאינו בקיום הממון ליכא הכחשה וכן כשזה אומר מנה וזה אומר מאתים בכולן יש בכלל מאתים מנה עכ"ל. ומבואר דהראב"ד חולק על הרמב"ן וס"ל דאף באופן שהתובע טוען שחייב לו מנה העדים מצטרפין, ודלא כהרמב"ן שסובר דבטוען מנה הריהו מכחיש את העד שאמר מאתים וא"א לצרף את העדים. ונראה לבאר דהראב"ד סובר דזה שטוען בעה"ב מנה לא הוי הכחשה להעד שאמר מאתים דיתכן שעכשיו הבעה"ב תובע מנה ואח"כ יתבע עוד מנה, ולכן לא הוי הכחשה להעד שאמר מאתים. דהראב"ד לא ס"ל כהרמב"ן דאדם תובע כל מה שיש לו. ועוד י"ל דאע"פ שיש כאן הכחשה מ"מ הראב"ד סובר שאין העדים נפסלין אלא לאחר תוכ"ד של הגדת העדות, ובשעת ההגדה כשרין הן ולכן שפיר מצרפין את עדותן, (וכדביארנו לעיל בשיטת בית הלל).
תוס' ד"ה שבית שמאי אומרים נחלקה עדותן. וז"ל ואם תאמר כיון דבכת אחת בית שמאי אומרים נחלקה עדותן אם כן בשתי כיתי עדים ה"ל נמצא אחד מהן קרוב או פסול ויש לומר דהיינו דווקא כשהפסול ידוע, אי נמי כמ"ד תתקיים העדות בשאר אי נמי לא אמרינן נמצא אחד מהם קרוב או פסול אלא בבאו בבת אחת תוך כדי דיבור דאז חשיבי עדות אחת והכא שבאו שני כיתי עדים זו אחר זו ועי"ל דכי אמר נמצא אחד מהם קרוב או פסול ה"מ כי מסייעי אהדדי אבל הכא דמכחשי אהדדי לא עכ"ל.
ובביאור התירוץ הראשון "דהיינו דוקא כשהפסול ידוע" נראה דהתוס' נתכוונו לשיטת הרי"ף (שו"ת הרי"ף סימן קס"ז, ומובא ברא"ש למכות סימן י"א ובשו"ע חו"מ סימן ל"ו סעיף ב' בשם יש אומרים) דלא אמרינן נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אלא באופן שהעד הכשר יודע שהעד השני שמעיד עמו הוא פסול, אבל אם אינו יודע שהשני פסול עדות שאר הכת כשרה, ושיטתו צ"ב.
ונראה דהרי"ף סובר דחל דין נמצא א' מהן קרוב פסול עדותן בטלה רק באופן שהעד הכשר עבר על הלאו של "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס". ועיין בלשון המשנה מכות (דף ה:) "א"כ ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה וכו'", ומשמע דיש איסור להעיד ביחד עם עד פסול, וכן מבואר מהגמ' בשבועות (דף ל:) "וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן מנין שלא יצטרף עמו ת"ל מדבר שקר תרחק", אמנם מהגמ' משמע דהאיסור הוא משום מדבר שקר תרחק. אולם עיין ברמב"ם (פ"י מהל' עדות ה"א) שאסור להעיד יחד עם עד שקר משום דכתיב "אל תשת ידך עם רשע". וי"ל דהרי"ף סובר דדוקא באופן שיודע שחבירו פסול ומצטרף עמו להעיד אזי עבר על איסור ד"אל תשת ידך עם רשע" וחל דין דנמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, אולם אם אינו יודע שהוא עד פסול אזי לא עבר על האיסור דאל תשת ידך עם רשע ולא חל הדין דנמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה.²⁵⁶
תוס' ד"ה שבית שמאי אומרים נחלקה עדותן. בא"ד. אי נמי לא אמרינן נמצא אחד מהם קרוב או פסול אלא בבאו בבת אחת תוך כדי דיבור דאז חשיבי עדות אחת והכא שבאו שני כיתי עדים זו אחר זו.
ונראה לבאר דברי התוס' בב' אופנים: א) עיין בתוס' לעיל (דף ט. ד"ה בזמן, ובתוס' במס' מכות דף ו. ד"ה אמר רבא) דלא בעינן שיעידו בתוך כדי דיבור ליפסל מדין נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה. וי"ל דתוס' שם ס"ל דיסוד הדין דנמצא א' מהן קרוב או פסול הוי פסול ראייה, והא דבעינן שיעידו הוא רק כדי שיחול בהם חלות שם עד המעיד, אבל מכיון שחל עליהן חלות שם עד המעיד הן נפסלין למפרע משעת הראייה. ואילו תוס' בסוגיין חולק ע"ז וסובר דהפסול דנמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה הוי פסול בהגדה - דנפסלה הגדת העדות של העד הכשר, ולכן בעינן שיעידו בתוכ"ד. ולכאורה יש נפ"מ בזה לענין אם יכולים העדים הכשרים להעיד אח"כ בב"ד אחר, דלפי תוס' לעיל (בדף ט.) דחל עליהן כבר חלות שם עד המעיד ונפסלין למפרע משעת הראייה משום שנצטרפו לפסולין אזי י"ל דהעדים הכשרים תו אינן יכולין להעיד אח"כ בב"ד אחר על ראייה זו דנפסלו משעת הראייה. משא"כ לפי תוס' בסוגיין י"ל דחל פסול רק לגבי ההגדה שבב"ד הראשון, אבל מ"מ העדים הכשרים עדיין יכולים להעיד אח"כ בב"ד אחר. ולכאורה יש עוד נפ"מ היכא שמעידים על הודאה אחר הודאה או על הלואה אחר הלואה, דלא היתה ראייה אחת אלא ב' ראיות ואינם מצורפין מחמת שראו ביחד אלא מחמת שהעידו בתוכ"ד, דלפי תוס' בסוגיין יפסלו מחמת שהעידו בתוכ"ד של הפסולים דחל פסול בהגדה. משא"כ לפי תוס' לעיל (בדף ט.) דיסוד הפסול חל בראייה י"ל דלא יפסלו דמאחר שלא היה צירוף ביניהם בשעת הראייה דהיו שתי ראיות ולא ראו ביחד את המעשה אינן מצטרפין ולכן אע"פ שהעידו ביחד עם הפסולין ראיית הכשרים אינה מתבטלת למפרע.
ועוד יתכן לבאר דברי התוס' בסוגיין דלא נחלקו על תוס' לעיל (בדף ט. ד"ה בזמן, ובמכות דף ו. ד"ה אמר רבא) ותרווייהו ס"ל דהפסול חל בראייה, אלא דתוס' בסוגיין ס"ל דאע"פ שנמצא א' מהן קרוב או פסול הוי פסול בראייה כלומר שנפסלת ראייה הכשרים מ"מ יש דין דרק אם העדים מעידים הן בבת אחת (בתוכ"ד) אזי חל צירוף ביניהן דהויין כת אחת, וחל בכת דין דנמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה. והא דבעינן שיעידו בתוכ"ד אינו משום דחל הפסול בהגדה אלא משום דחל צירוף ביניהן שיהיו כת אחת רק באופן שהעידו בתוכ"ד. משא"כ אליבא דתוס' (בדף ט. ובמכות) חל צירוף ביניהן להיות כת אחת של עדות ע"י זה שראו בבת אחת, והא דבעינן שיעידו בב"ד הוא רק כדי שיחול עליהן חלות שם עד המעיד דאזי יפסלו למפרע מדין נמצא א' מהן קרוב או פסול משעת הראייה. ולפי"ז י"ל דאף אליבא דתוס' דידן אינן יכולין העדים הכשרים להעיד בב"ד אחר, דאם העידו בתוכ"ד בב"ד הראשון חל עליהם דין כת אחת ונפסלו למפרע משעת הראייה, ולכן העדים הכשרים אינן יכולין להעיד אח"כ בב"ד אחר. וכמו"כ י"ל בהודאה אחר הודאה או הלואה אחר הלואה דאע"פ שהעידו בתוכ"ד אינן נפסלין דהפסול חל למפרע משעת הראייה ומכיון שהיו כאן ב' ראיות אינן נפסלין.²⁵⁷
והנה עיין בש"ך (חו"מ סימן ל"ו ס"ק ו') שהביא שיטת הרמ"ה (שמובא בטור חו"מ סימן ל"ו) דאפילו אם לא ראו ביחד את המעשה אלא שהעידו עליו ביחד בב"ד חל דין דנמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה. ונראה דהרמ"ה סובר דנמצא א' מהן קרוב או פסול הוא פסול בהגדה ולא פסול ראייה. אמנם יל"ע מהו החידוש בשיטת הרמ"ה והרי לכאורה מוכח לומר דדין נמצא א' מהן קרוב או פסול הוא דין בהגדה ולא בראייה, וכדחזינן מהמשנה במכות (דף ה:) דאם נמצא א' מהם עד זומם עדותן בטלה, ולכאורה מוכח דהפסול הוי בהגדה, דהרי אם הוזמו הרי נתברר שלא היתה כאן ראייה כלל, ועל כרחך דהפסול חל בהגדה וחל צירוף ביניהם משום שהעידו בתוכ"ד.
אמנם עיין במשנה שם (דף ו:) "היו שנים רואים אותו מחלון זה ושנים רואין אותו מחלון זה וכו' בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו עדות אחת ואם לאו הרי אלו שתי עדיות לפיכך אם נמצא אחת מהן זוממת הוא והן נהרגין והשניה פטורה", והקשה השאג"א (בס' גבורות ארי מכות דף ו. ד"ה בזמן) דמשמע דבציור שראו אלו את אלו אם הוזמו שני עדים אין הנידון נהרג ואין העדים נהרגין, דלגבי הנידון קיי"ל דנמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה והעדים שהוזמו אינן נהרגין שהרי לא הוזמו כולן, וצ"ע דהרי אם הוזמו הרי נתברר שלא היתה כאן ראייה כלל ומה שהעידו שראו את המעשה ואת העדים מחלון השני אינו אמת דלא ראו כלל את המעשה וא"כ ליכא צירוף לעדים השנים ואמאי אין העדים שהוזמו נהרגין. ומשמע דחל צירוף ע"י ההגדה בתוכ"ד. וי"ל דבעדים זוממים ב"ד דנים את העדים כפי מה שהם אומרים שראו, ומכיון שהן העידו שראו את העדים השניים אנו דנים אותם ככת אחת וחל דין נמצא א' מהן קרוב או פסול לבטל את העדות²⁵⁸. ונראה דמשו"ה אין ראייה לשיטת הרמ"ה מהמשנה במכות (דף ה:) דהתם חל דין דנחשב כאילו היה כאן ראייה ונפסלין מחמת הך ראייה. אמנם יתכן לומר דהא דאמרינן דנחשב כאילו הם ראו ממש היינו רק לענין צירוף הכת לדון אותם ככת אחת על פי מה שהם אמרו שראו את העדים בשעת המעשה אבל עצם הפסול חל בהגדה, ומהמשנה במכות מוכח דחל פסול בהגדה בלי ראייה כלל, דהרי מיירי שהוזמו ולא היתה ראייה ונפסלו מחמת הגדתם. ולפי"ז י"ל דלכו"ע חל פסול דנמצא א' מהן קרוב או פסול בהגדה והמחלוקת בין תוס' (בדף ט.) ובמכות (דף ו.) לבין תוס' שלפנינו הוא האם חל ג"כ פסול בראייה בנוסף לפסול בהגדה או לא.
תוס' ד"ה שבית שמאי אומרים נחלקה עדותן. בא"ד. ועוד י"ל דכי אמר נמצא אחד קרוב או פסול ה"מ כי מסייעי אהדדי אבל הכא דמכחשי אהדדי לא.
ובפשטות נראה לבאר דברי התוס' דמכיון דמכחשי אהדדי אינן מצטרפין לכת אחת, ולכן לא חל בהם דין נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה. ויש להעיר דלכאורה הך תירוץ נמי סובר דנמצא א' מהן קרוב או פסול תלוי בהגדה, ולכן אם מכחשי אהדדי לא חל דין נמצא א' מהן קרוב או פסול לבטל את עדותן דמכיון דמכחישין זה את זה אין צירוף ביניהם מחמת ההגדה. אולם אי נימא כדברי התוס' במכות דדין נמצא א' מהן קרוב או פסול הוי פסול בראייה והא דבעינן שיעידו הוא רק כדי שיחול בהם שם עד המעיד, אולם חל צירוף בינהם להיות כת אחת ע"י הראייה א"כ י"ל דאף אם מכחישים זה את זה חל דין דנמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה. ועל כרחך דתוס' כאן ס"ל דלא כתוס' לעיל (בדף ט.) ובמכות (דף ו.), וס"ל דנמצא א' מהן קרוב או פסול הוי פסול בהגדה, או דהוי פסול ראייה אלא דההגדה מצרפתם לכת אחת, ומכיון שמכחישים זה את זה א"א לצרפם לכת אחת ולא חל דין נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה.
משנה. אמר לו כל ראיות שיש לך הבא מיכן עד שלשים יום, מצא בתוך שלשים יום סותר, לאחר שלשים יום אינו סותר. אמר רבן שמעון בן גמליאל מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים, ומצא לאחר שלשים.
ונראה לבאר דחכמים סוברים שאם לא הביא ראייה תוך ל' יום שוב אינו יכול להביא ראייה לאחר ל' יום דחל הודאת בעל דין שראייה שיביא לאחר ל' יום אינה ראייה אלא שקר. ואילו רשב"ג סובר שיש לו אמתלא שיכול לטעון שלא מצא ראייה תוך הזמן. ועיין בגמ' לקמן (דף לא:) דחכמים מודו שאם היו העדים במדינת הים מביא ראייה אף לאחר ל' יום, ומוכח דגם לחכמים כשיש לו אמתלא יכול להביא ראייה לאחר ל' יום, והא דנחלקו עם רשב"ג היינו באופן שהיו העדים או הראייה באותה מדינה, וחולקים אי איכא בכה"ג אמתלא או לא.
ונראה דאע"פ דקיי"ל דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כשיש אמתלא יכול בעל דין לחזור בו מהודאתו, בדומה לעד א' באיסורין, משא"כ בעדות בב"ד קיי"ל דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואינו יכול לחזור בו מעדותו אפילו ע"י אמתלא.
תוס' ד"ה חייביה רב נחמן. וז"ל ומהאי טעמא נמי אף על גב דבעלמא אין מקבלים עדים אלא בפני בעל דין גבי קטן מקבלין עכ"ל.
עיין בסוגיית הגמ' ב"ק (דף קיב.- קיב:) "בר חמוה דרבי ירמיה טרק גלי באפיה דרבי ירמיה, אתא לקמיה דרבי אבין, אמר שלו הוא תובע. א"ל והא מייתינא סהדי דאחזקי ביה בחיי דאבוה, א"ל וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, ולא והא קתני בין גדולים בין קטנים חייבין א"ל הרי מחלוקת סומכוס בצידך. אמר איכפל כולי עלמא וקאי כסומכוס לאפקוען לדידי. אדהכי איגלגל מילתא אתא ומטא לקמיה דרבי אבהו, אמר לא שמיע לכו הא דרב יוסף בר חמא א"ר אושעיא דאמר רב יוסף בר חמא אמר רבי אושעיא תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה של חבירו ואמר שלי הוא, אין אומרים נמתין עד שיגדיל, אלא מוציאין מידו מיד, ולכשיגדיל יביא עדים ונראה, מי דמי התם הוא דמפקינן מיניה דלא קיימא ליה אחזקה דאבוה, אבל היכא דאית ליה חזקה דאבוה לא". ומבואר מהמעשה דר' ירמיה דהא דאין מקבלין עדות בקטן משום דהוי שלא בפני בעל דין היינו דוקא להוציא ממנו, ומיירי התם דיש לקטן חזקת מרא קמא דמשו"ה הו"ל הקטן מוחזק בקרקע, ואין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין (הקטן) להוציא ממנו. אמנם נראה דבאופן שיש לאחר חזקת מרא קמא אזי מקבלין העדות להוציא מידי הקטן שתפס הקרקע. וכן מבואר מדברי הר"י מגא"ש (מובא בשיטמ"ק שם) וז"ל אירע מעשה לפני הר"ר יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש ודן אותו מהמאמר הזה, וזה שאנשי אלישאנה כששמעו מה שאמרו אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין ושהעדות על הקטן לא תקובל לפי שהיא כאלו היתה שלא בפני בעל דין היה כל אחד מהם כשהיה לו קרקע ויש עליו בו ערעור ויודע שיהיה נתבע עליו היה נותנו לבנו או לקטן שהיה קרובו כדי שישאר כפי מחשבתו ביד הקטן ולא ימצא בעל ריבו דרך להוציאו מידו בטענת היותו קטן ואין מעידין שלא בפני בעל דין וקטן כאלו לא היה שם. ועשה כיוצא בזה איש ידוע אבן באה"ן ונתן בית אחד שהיה עליו בו ערעור לקטן אחד וחשב שבזה יפטר מלטעון עליו בו, ובטל רבינו ז"ל זה ואמר שאין זו תקנה כללית ואין זה אלא אם היה הקרקע נודע ביד מי שהוא תחת ידו בידיעה שלמה אם מחמת ירושה או מתנה או בזולת זה בדרך מדרכי הקנין ונתן אותו הקרקע לקטן וקם עליו בו ערער אז נאמר ישאר תחת יד הקטן עד שיגדיל כמעשה דבר חמוה דרבי ירמיה דטרק גלא באפיה דרבי ירמיה שהיה הקרקע ידוע לבר חמוה דרבי ירמיה והוה קטן ורבי ירמיה היה לו טענה עליו שאין ראוי להוציאו מידו ולא לקבל עדות עליו עד שיגדיל, אבל קרקע שאין לקטן בו שום דבר כלל ולא למורישיו ולא לנותנו לו אין לקטן לבטל מעליו טענה, ודברים אלא מוציאין אותו מתחת ידו ויעידו עליו וידונו בו עליו ועל הקטן ויוציאו הקרקע מידו. וכן דן רבינו ז"ל ולא הועילה המתנה שנתן אבן באה"ן הנזכר כלום ושב לטעון עם בעל דינו חגי ולשבת עמו בדין ונסתלק הקטן והביא עדיו חגי וקבלו עדותו, ולקח השליש מהבית מחמת שבעליו הראשונים נתנוהו לאבי חגי זה מתנה גמורה, ואם היה שאבן באה"ן הנזכר היה יורש או שהיה השליש הנזכר ידוע לו מחמת קנין אמתי מצד ירושה או מתנה אז היתה המתנה שנתן אותו לקטן מתנה אבל אבן באה"ן הנזכר אינו יורש ולא היתה לו קורבה שיבוא לו ממנה ירושה זו ואם כן מה שהחזיק בבית היה גזלן ולא תועיל מתנתו לקטן ונשאר הקרקע ברשות חגי הנזכר מצד שנית לאביו וכשנתקיימה בידו המתנה הורידו בו אותו שהיה עליו חוב וקם לו הבית עכ"ל. ומבואר מדברי הר"י מגא"ש דמקבלין עדות שלא בפני הקטן להחזיק לקטן אבל לא להוציא מאחר, וכן מבואר ברמב"ם פי"ב מהל' מלוה ולוה (ה"ו – ה"ז).
ועיין בכס"מ (פ"ג מהל' עדות הי"א) שנסתפק בדין קבלת עדות שלא בפני בעל דין להחזיק, וכגון באופן שהלוה רוצה להביא עדים שפרע שלא בפני המלוה האם מקבלין את העדות או לא, בדומה לקטן דמקבלין עדות בפני קטן להחזיק, וכתב הכס"מ שאין לדבר הכרע בדברי הרמב"ם. ויל"ע מ"ש קבלת עדות להחזיק שלא בפני בעל דין מקבלת עדות בקטן, דבקטן מקבלין עדות להחזיק (אע"פ דנחשב לקבלת עדות שלא בפני בעל דין) ולא להוציא, משא"כ בגדול שלא בפניו נסתפק הכס"מ אם חלה קבלת עדות להחזיק, וצ"ב מהו יסוד ספקו של הכס"מ.
ונראה דיש לעיין ביסוד החילוק שמקבלין עדות בקטן שלא בפניו להחזיק אבל לא להוציא, ומוכח דהדין שאין מקבלין עדות שלא בפני קטן אינה הלכה דלא חלה חלות קבלת עדות שלא בפני קטן, דלפי"ז אין שום סברא לחלק בין עדות להוציא ועדות להחזיק, דאין לומר דמועיל קבלת עדות בפני קטן להחזיק אם יש דין בעצם סדר קבלת עדות דחלה קבלת עדות רק בפני בעל דין, דאזי אין לחלק בין עדות להוציא ועדות להחזיק, דאין חילוק בין הנאמנות בעדות להוציא לנאמנות בעדות להחזיק. וצ"ל דיסוד הדין הוא דחל זכות מיוחדת לנתבע שאין ב"ד יכולים לדון עפ"י עדות זו שנאמרה שלא בפני בעל דין להוציא ממנו ממון. וזוהי הלכה מסוימת בב"ד שאינן יכולין לדון עפ"י עדות שנאמרה שלא בפני בעל דין להוציא ממון.
והנה עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' עדות הי"א) שכתב וז"ל גם בדיני ממונות אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין וכו' עכ"ל, וצ"ב במש"כ "גם בדיני ממונות אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין" דלמה לא כתב בפשיטות "אין מקבלין עדות בדיני ממונות שלא בפני בעל דין", ומהי כוונתו "גם בד"מ אין מקבלין וכו'". ונראה דהא דקיי"ל אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין נלמד בגמ' לעיל (יט.) מינאי המלך דכתיב "והועד בבעליו" יבוא בעל השור ויעמוד על שורו, ודין שור הנסקל שוה לדיני נפשות דעלמא. והנה בדיני נפשות יש עוד הלכה שאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו, וכמש"כ הרמב"ם (פי"ד מהל' סנהדרין ה"ז). ונראה דמ"והועד בבעליו" נלמד נמי דין זה שאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו, ד"והועד בבעליו" אינו רק דין דוקא בקבלת עדות בלבד דבעינן קבלת עדות בפני בעל דין אלא דנלמד שכל המשא ומתן והגמר דין של נפשות צריך להיות בפני בעל דין. אמנם נראה דיסוד הדין שאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו אינו משום דיש זכות לנתחייב שיגמרו את הדין בפניו כדי שיוכל לטעון נגד העדים להרתיע אותם שלא יעידו שקר, בדומה למה שביארנו ביסוד הדין שאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין להוציא ממנו ממון - דזוהי הלכה מיוחדת דיש זכות לנתבע שב"ד לא יקבלו עדות כנגדו אלא בפניו כדי שיוכל לטעון נגד העדים, דהרי בדיני נפשות קיי"ל דב"ד טענינן ליה כל מה שהיה יכול לטעון וא"צ שיהיה בעל דין בפנינו כדי לטעון בשבילו. ועוד ראייה דאין דין זה משום דיש זכות לנתבע לטעון, דקיי"ל דב"ד צריכין לגמור דין שור הנסקל בפני השור (ב"ק מח. וברמב"ם פי"א מהל' נזקי ממון ה"י), ופשיטא דבשור אין הטעם שגומרין דינו בפניו כדי שיוכל לטעון, ועל כרחך צ"ל דבדיני נפשות חל גזה"כ ודין בפני עצמו שאין גומרין את הדין אלא בפני בעל דין. וכן מוכח מהא דקיי"ל (לקמן עט.) דרוצח שנתערב באחרים כולן פטורין משום שאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו, ומבואר דחל דין מסוים שב"ד צריכים לדעת בדיוק מי הוא הבעל דין העומד לפניהם בדין כדי לגמור עליו את הדין, ואם הטעם דבעינן שיגמר הדין בפניו הוא משום שיוכל בעל הדין לטעון י"ל דכשנתערב באחרים שפיר מיקרי בפני בעל דין ולמה אין ב"ד יכולין לגמור את הדין, ועל כרחך מוכח מכאן דבדיני נפשות חל גזה"כ דאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו, ואם אין ב"ד מכירין את הבעל דין לא מיקרי בפניו.
ולפי"ז נראה לבאר את ספקו של הכס"מ, דמסתפק בגדר הדין ד"והועד בבעליו" דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין, אם נאמר הך גזה"כ רק בדיני נפשות בלבד או גם בדיני ממונות. דיתכן דזוהי גזה"כ מסוימת בדיני נפשות בלבד דיש חסרון בעצם קבלת העדות אי נתקבלה העדות שלא בפני בעל דין, משא"כ בדיני ממונות אין זה כי אם זכות שלא לקבל עדות להוציא ממון אלא בפני בעל דין. ויש להביא ראייה לחילוק זה דבנפשות קיי"ל דעדות בפני השור עצמו חשיב עדות בפני בעל דין, ואילו בממונות אף עדות שבפני הקטן עצמו חשיב שלא בפניו, וצ"ב מ"ש קטן משור. וי"ל דבנפשות חל דין בעצם קבלת העדות דבעינן עדות בפני בעל דין, ומשו"ה בעינן להעיד בפני השור. ואע"פ שהשור לאו בר טענה הוא, כי הדין של בפניו אינו זכות טענה אלא הלכה בפנ"ע דמעיד בפני בעל דין. משא"כ בדיני ממונות דהוי זכות לבעל הדין שלא יעידו אלא בפניו כדי שיוכל לטעון לעצמו, וזכות זו חלה לקטן כשבאין להוציא ממנו ממון. ולפי"ז י"ל דזוהי כוונת הרמב"ם במש"כ "גם בדיני ממונות אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין", כלומר דבדיני ממונות חל דין זכות לנתבע שאין לקבל עדות שלא בפני בעל דין, משא"כ בדיני נפשות זוהי הלכה בעצם קבלת העדות, דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ואין זה דין זכות בעלמא כבדיני ממונות. ונראה דהטעם דליכא בדיני ממונות דין שאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו הוא משום דבדיני ממונות ליכא חלות שם גמר דין כמו בנפשות, אלא הויא פסק דין והוראה בעלמא (ועיין לעיל בשיעורים לדף ב: ד"ה תוס' דברי הכל). ולפי"ז גם בגדול חל בדיני ממונות החילוק בין להוציא ובין להחזיק בעדות שלא בפניו. וכל זה הוא לפי הצד הראשון בספקו של הכס"מ.
ולפי הצד השני דחל דין "והועד בבעליו" אף בדיני ממונות והא דמקבלין עדות בקטן להחזיק אע"פ דלכאורה הוי קבלת עדות שלא בפני בעל דין, י"ל דהיינו משום דהקטן עצמו הוי בב"ד בפועל ולא גרע משור, ושפיר מיקרי "והועד בבעליו" כשהבע"ד דהיינו הקטן נמצא בב"ד. אך בדיני ממונות יש גם הלכה שניה דהיינו זכות שלא להוציא ממון מהנתבע שלא בפניו משום שא"א לו לטעון טענותיו וזכות זו חלה גם לקטן שאינו יכול לטעון טענותיו כל זמן דהוי קטן. ומשו"ה א"א לקבל עדות להוציא ממון מהקטן משום הזכות שיש לו. ולפי"ז מבואר דהא דבדיני ממונות יש זכות לבעל דין שאין לקבל עדות שלא בפניו היינו רק באופן שהעדות היא להוציא ממנו ממון אבל להחזיק בידי אחר שפיר מקבלין עדות שלא בפניו, ומשו"ה מועיל קבלת עדות בפני קטן להחזיק. ולפי הצד הזה יוצא דבדיני ממונות יש ב' דינים: א) דין דעצם קבלת העדות צריכה להיות בפני בעל דין מגזה"כ דוהועד בבעליו בדומה לדיני נפשות, ב) דין זכות לנתבע שאין ב"ד יכולין לקבל עדות שלא בפניו להוציא ממנו ממון. ומשו"ה אם הקטן נמצא בב"ד מקבלין עדות עליו להחזיק אבל לא להוציא. והכס"מ נסתפק האם הדין ד"והועד בבעליו" חל אף בדיני ממונות דאם יש גם בדיני ממונות גזה"כ דעצם קבלת עדות צריכה להיות בפני בעל דין, אזי בגדול שלא בפניו אין לחלק בין עדות להוציא או להחזיק ואינו מועיל עדות להחזיק לבעל דין גדול שלא בפניו, כי במציאות אינו בב"ד וחסר דין והועד בבעליו דהיינו בפניו ממש במציאות כמו שיש בשור. ואף דמעידים על קטן להחזיק היינו באופן שיעמוד הקטן בב"ד כדי שיהיה בפניו במציאות דלא גרע משור. משא"כ אם הגזה"כ ד"והועד בבעליו" חל רק בדיני נפשות ובדיני ממונות חל רק זכות לנתבע אזי יש לחלק בין עדות להוציא ועדות להחזיק, ואף בגדול מועיל עדות שלא בפניו להחזיק הממון לאדם אחר שיש לו חזקת ממון.
ולכאורה נפ"מ בזה באופן שהבעל דין חולה או שהעדים מבקשים לילך למדינת הים, דכתב הרמב"ם (פ"ג מהל' עדות הי"א) וז"ל אם היה בעל דין חולה או שהיו העדים מבקשים לילך למדינת הים ושלחו לבעל דין ולא בא הרי אלו מקבלים עדים שלא בפניו עכ"ל. ולכאורה משמע דבדיני ממונות ליכא גזה"כ דעצם קבלת העדות אינה חלה אלא בפני בעל דין, דא"כ אמאי מועיל שלא בפניו באופנים אלה שבעל הדין חולה או שהעדים מבקשים לילך למדינת הים. ומוכח דיסוד הדין בדיני ממונות הוא חלות זכות לבעל דין שלא יעידו אלא בפניו, ובחולה או כשרוצים העדים לילך למדינת הים הריהו מפסיד את זכותו מדאורייתא. אמנם יש לדחות דבאמת אף בדיני ממונות חל דין בעצם חלות קבלת עדות שצריך לקבל את העדות בפני בעל דין, והא דמועיל קבלת עדות שלא בפניו באופנים אלה הוא משום תקנה דרבנן בפנ"ע דחל מדין הפקר ב"ד הפקר.
ולפי"ז נראה לבאר דברי התוס' דבעלמא בדיני ממונות חלה הפקעה בקבלת עדות שלא בפני בעל דין דלא חלה קבלת עדות שלא בפני בעל דין. אמנם בקטן, הרי הקטן נמצא בגופו בב"ד ורק דעל פי דין הו"ל כשלא בפני בעל דין דאזי אין מקבלין עדות משום דיש זכות לבעל דין דאין לדון עפ"י קבלת עדות שנתקבלה שלא בפניו להוציא ממון, ומשו"ה בקטן מקבלין עדות להחזיק. אלא דצ"ע דמלשון הגמ' "ההוא ינוקא דתבעוהו לדינא וכו'" משמע דהעדות כאן היה להוציא, וצ"ע בדברי התוס'.²⁵⁹
גמ'. ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה, אמרה ליה ידענא בהאי שטרא דפריע הוה, הימנה רב נחמן, אמר ליה רבא לרב נחמן כמאן כרבי, דאמר אותיות נקנות במסירה.
ופרש"י (בד"ה אותיות ניקנות במסירה) וז"ל המוכר שטר חוב לחבירו קנה החוב במסירת אותיות, ומילתיה דרבי בהמוכר את הספינה (בבא בתרא עו.) והכא נמי קנאתו, והוי כדידה, ונאמנת לומר פרוע עכ"ל. והנה יש לעיין בביאור הגמ' דלכאורה הדין דאותיות נקנות במסירה הוי הלכה לגבי הקנאת חוב ושעבודים באיזה קנינים אפשר להקנות חוב, ומאי שייאטה לדין נאמנות האשה ונאמנות שליש דמיירי בה בסוגיין. ועיין בסוגיא ב"ב (קסט:) "רשב"ג אומר הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו השטר חזרה מתנתו, וחכמים אומרים מתנתו קיימת וכו' אלא אמר רבה באותיות נקנות במסירה קמיפלגי וכו' הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר דברי רבי רשב"ג אומר בחזקה, במאי קמפלגי כי אתא רב דמי אמר באותיות נקנות במסירה קמפלגי". ודברי הגמ' צ"ב דמה השייכות בין דין אותיות נקנות במסירה בשטר חוב לשטר קנין וקנין שטר בקרקע.
ונראה דדין אותיות נקנות במסירה אינה הלכה מסוימת בהקנאת חוב ושעבודים אלא דע"י שהשני נעשה לבעל השטר ממילא נקנה לו החוב, דהחוב נגרר בתר השטר. ויסוד הדין דאותיות נקנות במסירה היינו שע"י הקנאת השטר ומסירתו לשני נעשה השני לבעל השטר, והשטר מעיד עבורו. דחלות דין שטר הוא שהשטר מעיד אפילו יותר ממה שכתוב בשטר, דלמשל אם השטר מעיד שלוה שמעון מראובן, ועכשיו מסר ראובן את השטר ללוי, ע"י מסירת השטר נעשה לוי לבעל השטר והשטר מעיד ששמעון חייב ללוי את החוב, דע"י מסירת השטר משתנה העדות שבשטר. ומבואר דיסוד הדין דאותיות נקנות במסירה הוא שע"י מסירה נעשה התופס בשטר לבעל השטר שמעיד עבורו וממילא נקנה לו החוב. והמחלוקת אם אותיות נקנות במסירה או בכתיבה ומסירה (ב"ב דף עו.), אינה בנוגע להקנאת חוב ושעבודים, אלא דפליגי בהלכות שטרות איך נמסר כח בעל השטר והראייה שבשטר לאדם אחר, כי משנעשה השני לבעל השטר אזי הוא קונה את החוב ממילא. ועיין ברמב"ם (פ"ו מהל' מכירה הי"ב) וז"ל המוכר שטר חוב לחבירו או נתנו לו במתנה אינו נקנה במסירת השטר לידו שלא מסר לו אלא הראיה שבו ואין הראיה נתפסת ביד עכ"ל. וצ"ע במש"כ הרמב"ם שאין החוב נקנה לו במסירת השטר לידו לפי שאין הראיה נתפסת ביד, דהו"ל למימר דהמוכר שטר חוב לחבירו לא קנה את החוב מפני שלא עשה קנין בשעבוד החוב, ומה פירוש דבריו שלא קנה משום שאין הראיה נתפסת ביד. ונראה דהרמב"ם פסק כמ"ד אין אותיות נקנות במסירה והשטר מעיד רק למי שנכתב שמו בשטר בלבד ואין הבעלות על השטר עוברת לשני ע"י מסירת השטר, ולכן אין השני קונה את החוב. אולם למ"ד אותיות נקנות במסירה ע"י מסירת השטר לשני נעשה השני לבעל השטר והשטר מעיד שהלוה חייב לו את החוב, וממילא נקנה לו החוב.
ולפי"ז נראה לבאר סוגיית הגמ' (ב"ב קסט:) בענין הבא לידון בשטר וחזקה דלמ"ד נידון בשטר משום דס"ל דאותיות נקנות במסירה, דנעשה השני לבעל השטר והשטר מעיד לו והוי שטר ראייה שקנה את הקרקע, ואע"פ דהשטר הוי שטר קנין לראשון משנמסר השטר לשני הוי השטר שטר ראייה שהשני קנה את הקרקע בכסף או בחזקה. וכן בנותן מתנה לחבירו והחזיר לו את השטר, דכיון שהחזיר לו את השטר התפיס בידו ראייה דהקרקע היא שלו, והרי הראשון נעשה שוב לבעל השטר, כי השטר מעיד לזה שתופס את השטר דהקרקע שלו, וקנה ממנו שוב את הקרקע. ולפי"ז נמי יש לבאר הדמיון בגמ' לדין נאמנות דשליש, דהיינו דשליש נאמן מדין בעל השטר לומר שהשטר פרוע, ועל כרחך ס"ל דאותיות נקנות במסירה דע"י המסירה לידו נעשה השליש לבעל השטר, ומשו"ה תלו דין נאמנות דשליש בדין אותיות נקנות במסירה. וי"ל דזוהי כוונת רש"י (בד"ה אותיות) שכתב וז"ל והכא נמי קנאתו והוי כדידה עכ"ל, דר"ל דבמסירת השטר לאשה שהיא השליש נעשתה האשה לבעל השטר וממילא דנאמנת לומר פרוע.²⁶⁰
גמ'. א"ל שאני הכא דאי בעי קלתיה.
ונראה דהגמ' ר"ל שאין הנאמנות חל מדין בעל השטר אלא מדין בידו דאי בעי היה יכול לשרוף את השטר.
²⁵⁴ וז"ל סוף סוף כי הדרי מתזמי אגניבה איגלאי מילתא דכי אסהדי אטביחה פסולין הם אמאי משלמין אטביחה, והלכתא שהעידו בב"א והוזמו עכ"ל. ופ' רש"י (בד"ה והלכתא) וז"ל דכיון דהעידו בב"א ליכא למימר בשעת עדות טביחה פסולין הוו ואפילו אי אמרינן למפרע נפסל דהא תוכ"ד הוא עכ"ל. ומוכח דהזמה אינה פוסלת למפרע אלא אחרי כדי דיבור של הגדת העדות.
²⁵⁵ ועוד י"ל דס"ל דנהי דפסול הגברא דעד זומם ועד מוכחש אינו חל אלא לאחר כדי דיבור אבל ביטול העדות חל מעצם שעת ההכחשה, ומשו"ה אין עדותן מצטרפות.
²⁵⁶ והקשה הרה"ג ר' אבא ברונשפיגל זצ"ל דיל"ע בזה דלכאורה הדין דנמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה חל בכל פסולי עדות ואילו הלאו דאל תשת ידך עם רשע חל דוקא בעד שנפסל משום רשע ולא בשאר פסולין, וכדמשמע מלשון הרמב"ם פ"י מהל' עדות ה"א וז"ל עד כשר שהוא יודע בעדות לחבירו וידע שהעד השני עמו עד שקר שאסור לו להעיד שנא' אל תשת ידך עם רשע עכ"ל, וצ"ע.
²⁵⁷ ויתכן נ"מ בעדות ראייה לקיום הדבר בדבר שבערוה שאינם מעידים בב"ד אם חל בהם דין נמצא א' מהן קרוב או פסול כולן בטלין.
²⁵⁸ ועיין בקצות החושן סימן ל"ו ס"ק ד'.
²⁵⁹ וי"ל דתוס' התכוונו לדין אחר דהיתר שריבית אוכלת בהן ומתקנת רבנן נזקקין לגבות מנכסיהם.
²⁶⁰ ועיין עוד במש"כ רבינו זצ"ל באגרות הגרי"ד הלוי פ"ו מהל' מכירה ה"י (עמ' רמ"א – רמ"ד) בענין אותיות נקנות במסירה, ובס' שיעורים לזכר אבא מרי ח"א בענין אותיות נקנות במסירה.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

גברא אגברא. דרב חסדא אדרב יהודה: כר' יהושע בן קרחה. דמכל מקום שניהם מעידים שחייב לו מנה: היכא דלא מכחשו אהדדי. כגון זה מעיד על מנה שביום שני וזה מעיד על מנה שביום ראשון ושניהן מודין שזה לא ראה בשל זה אבל היכא דשניהם מעידים על מנה אחד ומכחישין זה את זה מי אמר: הוא דאמר כי האי תנא. נהרדעי אמרו כי האי תנא דאמר זה אומר מנה וזה אומר מאתים דמכחישין זה את זה מצטרפין למנה שיש בכלל מאתים מנה ולא אמרינן שתיהן שקרו אלא הלך אחר הפחות שבהם: נחלקה עדותן: שכיון שהאחד שקרן שוב אין כאן עדות: יש בכלל מאתים מנה. שניהם מעידין על מנה ובאותו מנה אין מכחישין זה את זה: כי האי גוונא. דתרי מיני נינהו וכולי האי מיכחשי הדדי מי אמר: לדמי. זה אומר בפני הודה לו דמי חבית של יין וזה אומר בפני הודה דמי חבית של שמן דתרווייהו מסהדי אדמי חבית יין: בדיוטא עליונה. הלוהו מנה: דיוטא. עלייה הבולטת לרשות הרבים על פני רוחב הבית ובני רשות הרבים עוברים תחתיה: וצירוף עדותן. כר' יהושע בן קרחה דתרווייהו מנה מחייבי ואע''ג דמתכחשי בבדיקות כדרב יהודה: בתר עשרין ותרתין שנין. דאיתמר בי מדרשא אפקיה ההוא תלמידא ודבר לשון הרע היה: מתני' כל זמן שמביא ראיה. הבא לבית דין ולא היה שטר זכותו בידו ויצא מבית דין חייב ולאחר זמן מצא שטר זכותו והביאו: סותר את הדין. בית דינו סותרין לו דינו שפסקו ומחייבין את שכנגדו: הבא ראיה. שטר זכותך: הרי זה אין כלום. שהרי אמר אין לי וחיישינן שמא זייף או שכר עדים: קרבו פלוני ופלוני כו'. אפילו רבן שמעון בן גמליאל מודה שכיון שהיה יודע בהן ואמר אין לי ודאי שקרנים הן: פונדתו. חגורתו: גמ' הלכה כרבן שמעון. אקמייתא קאי כיון דלא אמר אין לי אע''ג דלא מצא בתוך שלשים יום: דאי עבד. כרבנן מהדר עובדא: ממילא ידעינן אין הלכה כרבן שמעון. והכא ליכא למימר כדלעיל מיניה דאי עבד כו' דבשלמא התם אי לאו דהדר ואמר אין הלכה כחכמים הוה אמינא אי עביד לא מהדרינן דאלים כח דברי המרובין אבל הכא כיון דאמר הלכה כחכמים פשיטא דאי עביד כיחיד מהדרינן להו: הא קא משמע לן דבהא. לחודא הוא דאין הלכה כרבן שמעון הא בכל מקום הלכה כמותו אפילו בערב וצידן: ערב. בגט פשוט (ב''ב ד' קעג:): צידן. במסכת גיטין במי שאחזו קורדייקוס (ד' עד.): ראיה אחרונה. הך בתרייתא דמתני' דאילו בקמייתא הילכתא כוותיה: דנפק שטרא מתותי ידה. שהאמינוה הלוה והמלוה לשומרו: אותיות ניקנות במסירה. המוכר שט''ח לחבירו קנה החוב במסירת אותיות ומילתיה דרבי בהמוכר את הספינה (ב''ב ד' עו.) והכא נמי קנאתו והוי כדידה ונאמנת לומר פרוע:

הוא דאמר כי האי תנא. משמע הכא דרב יהודה דאמר במנה שחור ובמנה לבן אין מצטרפין לית ליה דרשב''א ותימא דבחזקת הבתים (ב''ב דף מא. ושם) גבי עובדא דרב כהנא שקל בידקא בארעיה משמע בהדיא דרב יהודה אית ליה דרשב''א ואין לומר דרב יהודה בכל ענין קאמר ואפילו במנה שחור ובמנה לבן והאי דקאמר רבא מסתברא מילתיה דרב יהודה באחד אמר כו' רבא טעמא דנפשיה קאמר דא''כ הל''ל והאלהים אמר רב יהודה אפילו במנה שחור ובמנה לבן כדאשכחן בפ''ק דגיטין (דף יג: ושם) מסתברא מילתיה דרב בפקדון כו' דיש לומר דודאי אית ליה דרשב''א אלא שמחלק בין מנה למאתים למנה שחור ומנה לבן: שבית שמאי אומרים נחלקה עדותן ואם תאמר כיון דבכת אחת בית שמאי אומרים נחלקה עדותן אם כן בשתי כיתי עדים ה''ל נמצא אחד מהן קרוב או פסול ויש לומר דהיינו דווקא כשהפסול ידוע אי נמי כמ''ד תתקיים העדות בשאר אי נמי לא אמרינן נמצא אחד מהם קרוב או פסול אלא בבאו בבת אחת תוך כדי דיבור דאז חשיבי עדות אחת והכא שבאו שני כיתי עדים זו אחר זו ועי''ל דכי אמר נמצא אחד מהם קרוב או פסול ה''מ כי מסייעי אהדדי אבל הכא דמכחשי אהדדי לא: חייביה רב נחמן. לית ליה לרב נחמן הא דאמרינן אין נזקקין לנכסי יתומים אא''כ ריבית אוכלת בהן דאמר רב נחמן בפרק שום היתומים (ערכין דף כב.) מריש לא הוה מזקיקין לנכסי יתומים כיון דשמענא להא דאמר רב דיתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שיבקייהו מזקיקין ומהאי טעמא נמי אע''ג דבעלמא אין מקבלים עדים אלא בפני בעל דין גבי קטן מקבלין א''נ לא קאמר נזקקין אלא כשיש שטר דמקיימין את השטר שלא בפני בעל דין וכאן היה שטר:

סנהדרין לא ע"א