סנהדרין לד ע"ב

דף לד - ב

אלא, אמר רב פפא, דוגמא לטעם אחד היוצא משני מקראות הוא כדתניא, רבי יוסי הגלילי אומר: מתוך שנאמר  [שמות כט] "כל הנגע במזבח יקדש", אפילו פסול, יקדש, ולא ירד, שומע אני שהמזבח מקדש בין ראוי בין שאינו ראוי, כגון שאור ודבש, או צבי, או חולין, שאינם ראויים להקרבה כלל -

תלמוד לומר [שמות כט] "כבשים". מה כבשים ראויין - אף כל ראוי.

רבי עקיבא אומר: [שמות כט] "עולה", מה עולה ראויה - אף כל ראוי. ותרוייהו מאי קא ממעטו - פסולי שלא נראו להרבה מעולם.

מר מייתי לה, לומד זאת מ"כבשים", ומר לומד זאת מייתי לה מ"עולה". -

אך דוחה הגמרא שהם נחלקו בדין, ואין זה טעם אחד:

והאמר רב אדא בר אהבה: עולת העוף פסולה איכא בינייהו. מאן דמייתי לה הלומד מ"כבשים", כבשים - אין. אבל עולת העוף - לא. ומאן דמייתי לה מ"עולה" - אפילו עולת העוף נמי!

אלא, אמר רב אשי, דוגמא לטעם אחד היוצא משני מקראות הוא כדתניא:

נאמר לגבי שוחט קדשים חוץ לעזרה, [ויקרא יז] "דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך" - לרבות את הזורק דם קדשים בחוץ שהוא חייב כרת כמו השוחט קדשים בחוץ, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: [ויקרא יז] נאמר לגבי מעלה קדשים בחוץ "או זבח" - לרבות את הזורק.

ותרוייהו מאי קא מרבו - זריקה של דם קדשים בחוץ, לומר שחייב עליה כרת.

מר מייתי לה, לומד זאת, מ"דם יחשב", ומר מייתי לה מ"או זבח".

ותמהה הגמרא שאין זה טעם אחד: והאמר רבי אבהו: שחט וזרק בחוץ בשגגה בהעלם אחד, איכא בינייהו: לדברי רבי ישמעאל הלומד זורק בחוץ מריבוי הכתוב לגבי שוחט קדשים בחוץ, אינו חייב אלא חטאת אחת. ואילו לדברי רבי עקיבא, הלומד זורק בחוץ מריבוי הכתוב לגבי מעלה קדשים בחוץ, חייב שתים, כדין שוחט ומעלה קדשים בחוץ, שחייב שתי חטאות כיון שיש בהן שתי כריתות.

ומתרצת הגמרא: הא איתמר עלה, אמר אביי: אף לדברי רבי עקיבא נמי, הלומד זורק מהכתוב לגבי מעלה, אינו חייב השוחט וזורק בחוץ אלא חטאת אחת, על אף שיש כאן שתי כריתות, כיון שאין עליהן אלא אזהרה אחת. לפי שהאזהרה נאמרה רק לגבי המעלה קדשים בחוץ, ואילו השוחט והזורק נלמדים גם הם מהאזהרה הזאת, דאמר קרא [דברים יב] "שם תעלה עולותיך, ושם תעשה" - ערבינהו רחמנא לכולהו עשיות, שכאן הקישה התורה את השוחט והזורק בחוץ לאיסור אזהרה של מעלה בחוץ, כי רק במעלה בחוץ נאמרה אזהרה, וכיון שכולם אזהרה אחת הם, לא חייבים עלהם אלא חטאת אחת.

שנינו במשנה: דיני ממונות דנין ביום ובלילה.

(סימן: משפ"ט מענ"ה מט"ה).

ודנה הגמרא: מנהני מילי?

אמר רבי חייא בר פפא: דאמר קרא [שמות יח] "ושפטו את העם בכל עת".

ומקשה הגמרא: אי הכי, תחלת דין נמי תהא בלילה!? כדרבא, דרבא רמי, הקשה שיש סתירה, לכאורה, בדברי הכתוב: כתיב "ושפטו את העם בכל עת", בין ביום ובין בלילה. ומאידך כתיב [דברים כא] "והיה ביום הנחילו את בניו", ומשמע שמשפט הנחלות, שהם דיני ממונות, צריך להיות דוקא ביום

הא כיצד?

יום - לתחלת דין, לילה - לגמר דין, כי הפסוק "ושפטו את העם בכל עת" מתייחס בעיקר לגמר הדין, שהוא עיקר המשפט, ואמר הכתוב שהוא בכל עת, אפילו בלילה.

ואומרת הגמרא: מתניתין, הסוברת שגמר דין יכול להיות בלילה, היא דלא כרבי מאיר.

דתניא, היה רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר [דברים כא] "על פיהם יהיה כל ריב בין אנשים בדיני ממונות וכל נגע". וכי מה ענין ריבים אצל נגעים?

אלא, מקיש הכתוב ריבים לנגעים, ללמדנו:

מה נגעים אינם נראים לכהן אלא ביום, דכתיב [ויקרא יג] "וביום הראות בו" - אף ריבים אין דנים אותם אלא ביום. ו"ריבים" כוללים גם את גמר הדין, וגילה ההיקש שגם גמר דין אינו נעשה אלא ביום, לדברי רבי מאיר.

ומה נגעים שלא בכהנים סומין - דכתיב [ויקרא יג] "לכל מראה עיני הכהן" - אף ריבים שלא בדיינים סומין.

ומקיש הכתוב גם נגעים לריבים, ללמדנו: מה ריבים שלא בדיינים קרובים לנידון - אף נגעים שלא בכהנים קרובים, למנוגע.

שמא תאמר, אי מה ריבים בשלשה דיינים - אף נגעים בשלשה כהנים. ודין הוא: ממונו של אדם נידון בשלשה, גופו, לא כל שכן?

תלמוד לומר [ויקרא יג] "והובא אל אהרן הכהן או אל אחד". וגומר. הא למדת, שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים.

ההוא סמיא, דיין סומא, דהוה בשבבותיה שגר בשכנות דרבי יוחנן, דהוה דאין דינא, ולא אמר ליה רבי יוחנן ולא מידי.

ותמהה הגמרא: היכי עביד הכי? איך עשה כך רבי יוחנן, ששתק על כך? והא אמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה.

ותנן: כל הכשר לדון כשר להעיד, ויש שכשר להעיד ואין כשר לדון. ואמר רבי יוחנן על המשנה הזאת, שהיא באה לאתויי סומא באחת מעיניו, שגם הוא פסול לדון, מחמת ההיקש של ריבים לנגעים, וכדברי רבי מאיר. וכיון שמשנה זאת נישנית בלי חולק, הלכה כמותה, ואם כן, מדוע שתק רבי יוחנן לדיין הסומא שגר בשכנותו!?

ומתרצת הגמרא: רבי יוחנן סתמא אחריתא אשכח: הוא מצא את משנתנו, שגם היא נשנית בלי חולק, האומרת דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה, והיא דלא כרבי מאיר, ואינה סוברת את היקש של ריבים לנגעים.

ותמהה הגמרא: מאי אולמיה במה עדיף כוחה דהאי סתמא מהאי סתמא?

ומתרצת: אי בעית אימא: סתמא דרבים, משנתנו המכריעה כחכמים, שהם רבים, עדיף לפסוק על פיה.

ואי בעית אימא: משום דקתני לה, שאת משנתנו שנה רבי כאן, במסכת סנהדרין, גבי הלכתא דדינא. שכאן הוא עיקר המקום להשמיע את ההלכה. ואילו המשנה של כל הכשר לדון כשר להעיד שנה רבי במסכת נדה, בין שאר כללים דומים [כמו "כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות, ויש שחייב במתנות ואין חייב בראשית הגז"]. ולכן הכריע רבי יוחנן כסתמא דמשנתנו.

ועתה באה הגמרא לדון בדברי רבי מאיר:

ורבי מאיר, האי "ושפטו את העם בכל עת", שמשמע כי אפשר לדון גם בלילה, מאי דריש ביה? -

אמר רבא: לאיתויי יום המעונן, לומר, שאף על פי שהוא אינו ראוי לראיית נגעים, ראוי הוא לדון בו, על אף שהוקשו ריבים לנגעים.

דתנן: אין רואין את הנגעים שחרית, מוקדם בבוקר, ובין הערבים, שאין אור היום חזק אז, ולא בתוך הבית, ולא ביום המעונן, מפני שמחמת חולשת האור, מראית נגע כהה נראית עזה, ויבואו לטמא את הנגוע שלא כדין.

וכמו כן לא רואים נגעים בצהרים - מפני שאור החמה חזק ביותר ומבלבל את הראיה, עד שמראית נגע עזה נראית כהה, ויבואו לטהר שלא כדין את הנגוע הטמא.

ועוד דנה הגמרא בדברי רבי מאיר:

ורבי מאיר, האי "ביום הנחילו את בניו", מאי עביד ליה? מדוע הוצרך הכתוב לומר זאת, והרי לפיו למדנו זאת מהיקש ריבים לנגעים.

ההוא קרא מיבעי ליה לכדתני רבה בר חנינא קמיה דרב נחמן:

"והיה ביום הנחילו את בניו", מלמד הכתוב כי רק ביום אתה מפיל נחלות, ואי אתה מפיל נחלות בלילה.

אמר ליה אביי: אלא מעתה, דשכיב ביממא ירתון ליה בניה, רק מי שמת ביום יורשים אותו בניו, ואילו מאן דשכיב בליליא, לא ירתון ליה בניה!? הרי לפי הדרש הזה של הפסוק, צריך לומר כי רק מי שמת ביום מוריש נכסיו לבניו, ומי שמת בלילה לא יוריש!?

דלמא "דין נחלות" קא אמרת, שמא התכוונת לומר כך, שאין דנים את דין הנחלות אלא ביום, כשאר דיני ממונות? ^[42]

ומנלן שחלוקת נחלות דינה הוא כדיני ממונות? ^[43]

דתניא: בסוף פרשת נחלות נאמר, "והיתה לבני ישראל לחוקת משפט". אורעה [נסתיימה] כל הפרשה כולה, להיות דין. למדנו מכאן, שההנחלה צריכה להיות על ידי שלשה, כמו דין.

וכן למדנו מכאן לכל דיני ממונות, להיות דנים תחילתן ביום, כדין נחלות, שנאמר בהן "והיה ביום הנחילו את בניו". ^[44]

וכדרב יהודה.

דאמר רב יהודה: שלשה שנכנסו לבקר ^[45] את החולה. רצו, כותבין את העדות כפי ששמעו מפי החולה היאך הוא מנחיל את נכסיו. רצו, עושין דין. שהרי שלשה הם, ויכולים לדון ולומר, כך הדין שפלוני יטול חלק זה, ופלוני חלק זה, שדמיהם מכוונים בשוה, וכיוצא בזה. ^[46]

וכותבים להם פסק דין שלא יוכלו עוד לערער אחד על חבירו.

אך אם היו שנים, כותבין עדות, ואין עושין דין. שאין בית דין פחות משלשה. ^[47]

ואמר רב חסדא לא שנו אלא כשנכנסו לבקרו ביום.

אבל אם נכנסו לבקרו בלילה, אפילו שלשה, רק כותבין עדות, ואין עושין דין, אפילו לאחר מכן, כשהאיר היום.

מאי טעמא? משום דבשעת כניסתם הוו להו עדים. שהרי אינם יכולים לדון בלילה. ולמחרת כשבאו לדון, אינם יכולים לדון על פי ראייתם בלילה, כי אין עד נעשה דיין. ^[48]

אמר ליה: אין, הכי קאמינא! שנינו במשנה: דיני נפשות דנין ביום וכו'.

ודנה הגמרא: מנהני מילי?

אמר רב שימי בר חייא: אמר קרא [במדבר כה] לגבי החוטאים בבעל פעור, "והוקע אותם לה' נגד השמש", בעוד השמש מאירה.

אמר רב חסדא: מניין ל"הוקעה" שהיא תלייה? - דכתיב שאמרו הגבעונים [שמואל ב' כא] "והוקענום לה' [את בני שאול] בגבעת שאול, בחיר ה'."

ור' יהושע אומר הואיל ואינן ראוים לאשים ירדו אלא אמר רב פפא כדתניא ר' יוסי הגלילי אומר מתוך שנא' והיה המזבח קודש קדשים. כל הנוגע במזבח יקדש שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי הנוגע במזבח יקדש ת"ל וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה וגו' מה כבשים ראויין למזבח אף כל הנוגע במזבח יקדש דבר הראוי למזבח. ר' עקיבא אומר עולה תמיד מה עולה ראויה אף כל ראוי ותרוייהו קא ממעטי פסולין שנגעו במזבח שלא קדשו. מר מייתי להו מכבשים ור' עקיבא מייתי להו מעולה ודחינן והאמר רב אדא עולת העוף פסולה. איכא בינייהו לר' יוסי הגלילי דמפיק לה מכבשים סבר כי כבשים אם הן פסולין לא קדשי אבל עולת העוף פסולה קדשה. ולר' עקיבא לא קדשה אלא אמר רב אשי כדתניא דם יחשב לרבות הזורק דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר או זבח לרבות הזורק ותרוייהו קא מרבו זריקה נמצא טעם אחד משני מקראות כגון זה בדיני נפשות אין מונין להן אלא אחד:

דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה. אמר רבא דכתיב ושפטו את העם בכל עת. וכתיב והיה ביום הנחילו את בניו עד והיתה לבני ישראל לחוקת משפט אורעה כל הפרשה כולה להיות דין. הא כיצד יום לתחלת דין ולילה לגמר דין. וכדרב יהודה דאמר ג' שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין. ב' כותבין ואין עושין דין ואמר רב חסדא לא שנו אלא ביום אבל בלילה כותבין ואין עושין דין והוי להו דיין ואין עד נעשה דיין:

ההוא סומא דהוה בשבבותיה דר' יוחנן דהוה דאין דינא ולא אמר ליה ר' יוחנן ולא מידי. והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן כל הכשר לדון כשר להעיד ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון. ואר"י לאתויי סומא באחת מעיניו. ור' מאיר היא דמקיש ריבים לנגעים מה נגעים (ביום) [שלא בסומין] דכתיב לכל מראה עיני הכהן. אף ריבים שלא בסומין. ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח להכשיר בסומא באחד מעיניו. ואמרינן מכדי האי סתמא והאי סתמא למה סמך על זו ודחה האחרת. איבעית אימא האי סתמא והיא מתני' דהכא ואוקימנא דלא כר' מאיר דסתם מתני' כוותיה אלא כרבנן דאינון רבים וההיא סתמא דבנדה לר' מאיר ואע"ג דתרוייהו סתמי אינון סתמי דרבנן עדיפא. איבעית תימא משום דתני לה למתניי' דהכא גבי הלכתא דדיני דהאי פרקין כולהו דיני נינהו והלכתא נינהו. ויש מי שהיה פותר בה זו מפני ששנויה בלשון רבים וזו שבמס' נדה שנויה בלשון יחיד ולא סבירא לן:

המזבח מקדש את הראוי לו ר"ל שהיה ראוי לו אלא שנפסל כגון שמעל במחשבת זמן או מקום או שלן הבשר וכיוצא באלו כיצד כל הראוי לאישים ר"ל להקטרה על האש אלא שנפסל אם עלה לא ירד שנאמר היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה ר"ל שלא תרד ומה עולה ראויה אף כל ראוי ר"ל ראוי לאישים ואין בזה הפרש בין קרבן לקרבן ר"ל בין חטאת לעולה או לשלמים ולא בין קרבן עוף לקרבן בהמה הן עולה הן חטאת אבל הדם והנסכים שנפסלו ירדו אע"פ שנראו למזבח מ"מ לא נראו לאישים ואין צריך לומר מה שפיסולו מחמת עצמו ולא שנפסל בקדש כגון שאור ודבש וחיה וחולין ורובע או נרבע ודברים אלו ארוכי הענינים יתבארו במקומן בע"ה:

המעלה קרבנות חוץ לעזרה חייב כרת דכתיב אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו ונכרתה ואזהרה שלו השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה וכן השוחט בחוץ חייב כרת שנאמר אשר ישחט שור או כשב וכו' דם יחשב וכו' ונכרתה ואזהרה שלו מן ההיקש שנאמר שם תעלה עולותיך ושם תעשה וכו' מה העלאה הוזהרה עליה אף העשייה שהשחיטה בכללה הוזהר עליה:

הזורק את הדם בחוץ חייב ומ"מ דוקא בעיקר הדם אבל שירי הדם פטור שזריקת שירי הדם אינה מעכבת ודבר זה אע"פ שאינו מפורש במקרא נתרבה להם ממה שנאמר בהעלאה או זבח לרבות את הזורק שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב שתים אחת על השחיטה ואחת על העלאה שהרי שתי כריתות חלוקים ושתי אזהרות חלוקות הן זרק והעלה יראה מכאן שאינו חייב אלא אחת שהרי הזריקה נתרבית ממקרא של העלאה ומ"מ גדולי המחברים כתבו שחייב שתים ואף גדולי המפרשים כתבו כן בהגהותיהם מפני שהעלאה הוזכרה לבדה בכף אחת ושאר העשיות בכף אחרת שנאמר שם תעלה ושם תעשה אבל שחט וזרק אינו חייב אלא אחת שכל העשייות נכללות באחת שנאמר שם תעשה ערבינהו רחמנא לכלהו עשיות חוץ מן ההעלאה כמו שיתבאר במקומו:

נגע צרעת אין נזקקין לראותה אלא ביום שנאמר וביום הראות בו ולא סוף דבר בתחלת ראיה אלא בין להסגיר בין להחליט בין לפטור ואין רואין אותה על ידי כהן סומא אפילו באחת מעיניו ולא עוד אלא אפילו כהה מאור עיניו שנאמר לכל מראה עיני הכהן ואפילו היה חכם ישראל רואה והוא מטמא או מטהר על פיו כדרך שאמרו בכהן עם הארץ או שוטה שחכם רואה ואומר לו אמור טמא והוא אומר טמא הסגר והוא מסגיר החלט והוא מחליט ואפילו בכהן קטן מ"מ בסומא אינו כן ויש חולקין בזו והביאוה מתורת כהנים שאמרוה כן אף בסומא ואף בשתי עיניו ומטעם שמאחר שאותו חכם הרואה רואה בשתי עיניו לכל מראה עיני הכהן קרינא ביה כיוצא בו אין נזקקין לראות נגעים בשחרית ולא בין הערבים שאין האור צח כל כך והכהה נראית עזה וכן מטעם זה אין רואין אותן לא בתוך הבית ולא ביום המעונן ואין רואין אותן בצהרים שאף בהם האור צח יותר מדי והעזה נראה כהה וכל הנגעים שוים בדברים אלו הן של אדם הן של בתים הן של בגדים והתבאר במקומו על שעות הראייה שהם שעה רביעית חמישית ושמינית ותשיעית:

הנגעים נראין ונדונין ביחיד שנאמר אל אהרן או אל אחד מבניו וכן נראין ונדונים אף בקרובים שכל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו בין בנגעי אדם בין בנגעי בגדים בין בנגעי בתים ואפילו חכם אינו רואה לעצמו ויש חולקים לומר שתלמיד חכם רואה לעצמו בבתים ובגדים וכן מצאנוה במדרשות כל תלמיד חכם רואה לעצמו והעמידוה בבתים ובגדים אלא שלשיטתינו אין הלכה כן שאף לענין ראיית קרובים מצינו שאמרה אהרן על מרים אני קרוב ואין קרוב רואה את הנגעים אלא שאין הלכה כן ואף בזו דנין בה כן:

לפי דרכינו למדנו שלא הוקשו דיני ממונות לנגעים לכל דבר שהרי דיני ממונות דנין אותם ביום המעונן ובשחרית ובין הערבים ובצהרים שנאמר ושפטו את העם בכל עת וכן גומרין את הדין בהם אף בלילה שנאמר בכל עת והעמדנוהו לגמר דין על הדרך שבארנו במשנה וכן דנין אותם בסומא באחת מעיניו ואין דנין אותם ביחידי ולא בקרובים מה שאין כל אלו בנגעים:

סומא באחת מעיניו כשר להעיד וכשר לדון דיני ממונות שהרי אמרו גומרין בלילה וכיון שהותרה גמר דין בלילה דין הוא להכשיר סומא באחת מעיניו אף להתחלת דין ביום שכמה בני אדם אין מגיעין לראות בלילה כראיית סומא באחת מעיניו ביום אבל לא בדיני נפשות שהרי כל בעל מום נפסל בהם אבל סומא בשתי עיניו פסול להעיד ופסול לדין ואע"פ שמצינו בכתובות צ"ד ב' אתא לקמיה דרב ששת אוקמיה בנכסיה נראה שהתלמידים היושבים לפניו היו דנין על פי מצותו או שמא בשקבלוהו עליהם בעלי דין וכן מה שאמרו בראשון של מסכתא זו שרב יוסף אמר למר זוטרא אי קבלוך לא תשלם לא שאמר כן דרך דין אלא שהיו שואלין אותו האיך הוא הדין וכן אתה מתרץ בכל מקום שאתה מוצא כיוצא באלו ויש מגאוני הראשונים שהכשירו סומא בשתי עיניו לדון אחר שלא הוקשו ריבים לנגעים ואף חכמי התוספות נמשכו לדעתם ואין הדברים נראין כלל שהרי אמרו כל הכשר לדון כשר להעיד וסומא בשתי עיניו פסול הוא לעדות דהא כתוב או ראה ואע"פ שאנו מעמידים סוף המשנה ר"ל יש כשר להעיד ואין כשר לדון שלא כהלכה לפי מה שפירש בה ר' יוחנן שפירשה בסומא באחת מעיניו שהרי אף לדעתינו כשר הוא לדון בדיני ממונות והיה לנו להעמיד אף ראש המשנה שלא כהלכה מ"מ ראש המשנה הלכה היא ועוד שאע"פ שמה שפירש בה ר' יוחנן אינה הלכה גוף המשנה כלה הלכה היא שכל הכשר לדון כשר להעיד ויש כשר להעיד ופסול לדון כגון אוהב ושונא וגר שאין אמו מישראל ומשוחרר ויש שואלים מפני מה לא פרשה ר' יוחנן באלו ונראה שלא היה רוצה לתרצה אלא במילתא פסוקה ליפסל לכל אדם ואוהב ושונא כשר הוא לאחרים וגר דן את חבירו גר וזקן מופלג וסריס וממזר כשרים לדיני ממונות:

יש דברים בדיני ממונות שכלם גמר דין הם כגון קבלת עדות וקיום שטרות ולפיכך אין מקבלין עדות ולא מקיימין שטרות אלא ביום שהתחלת הדין וגמר הדין בהם באים כאחד וכן כתבוה גדולי המחברים וכן כל כיוצא בזו וכבר כתבנו מזה בדרך אחרת בבתרא פרק נוחלין:

כל שביארנו בדיני ממונות שאין מתחילין בלילה אלא שגומרין פירושו שצריך שיסכימו במשא ומתן שלהם ביום וכל שהסכימו עליו ביום אם ירצו לחזור למשא ומתן בלילה סמוך לגמר דין עושין וכן עיקר וי"א שאין משא ומתן בלילה כלל אלא שצריך שיהו מוסכמים ביום על כל המשא ומתן:

הנחלות הרי הן כשאר דיני ממונות ואין דנין בהם בלילה מעתה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין בתורת עדות רצו חותמין בתורת דיינין ודוקא ביום שהיא שעה הראויה לדין אבל בלילה כותבין בתורת עדות ואין עושין בה דין אף ביום אחר הואיל ובתורת עדות נמסרה להם שאין עד נעשה דיין ושנים אפילו ביום כותבין ואין עושין דין ואף לדעת הפוסק שנים שדנו דיניהם דין דוקא בשבאו מתחלה לשם עשיית דין וכל שכן שהלכה שאין דיניהם דין כמו שביארנו ויש בשמועה זו הרבה תנאים לקצת מפרשים וכבר בארנו עיקריה בבתרא פרק נוחלין:

דיני נפשות אין גומרין בהם את הדין אלא ביום כמו שבארנו במשנה סמך לדבר שנאמר והוקע אותם לה' נגד השמש ואין לומר שגמר דין בלילה והוקעה ביום שאם כן נמצאת מענה את דינו:

ארבע מיתות נמסרו לבית דין והם סקילה שריפה הרג וחנק אבל תלייה אינה מיתת בית דין בפני עצמה ואע"פ שנאמר והוקע אותם והוקעה תלייה היא כדכתיב והוקענום לי"י בגבעת שאול וכתיב ותקח רצפה בת איה את השק וכו' אלמא תלויים היו על העצים והיו מגולים מ"מ נסקלין היו בעון עבודה זרה וקצת הנסקלין נתלין כמו שיתבאר הרוגי בית דין אין מלינין אותם שלא ליקבר בו ביום ואע"פ שבבני שאול נאמר מתחלת הקציר עד נתך מים עליהם כבר ביארו במסכת יבמות שהוראת שעה היתה אמרו מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא שהכל רואים אותם ואומרים מה טיבן של אלו והם אומרים בני מלכים הם שפשטו ידיהם בגרים והם אומרים כמה ראוי לידבק באומה זו:

אלא אמר רב אשי כדתניא דם יחשב כו' לרבות את הזורק בחוץ וגבי שוחט בחוץ כתיב רבי עקיבא אומר או זבח לרבות את הזורק וקרא גבי מעלה בחוץ כתיב ותרווייהו מאי קא מרבו זריקה בחוץ לחיובי עלה כרת מר מייתי לה מדם יחשב ומר מייתי לה מאו זבח. ומקשינן עלה והאמר ר' אבהו שחט וזרק בחוץ בהעלם אחד איכא בינייהו לדברי רבי ישמעאל דנפקא ליה זריקה מדם יחשב דכתיב גבי שוחט בחוץ אינו חייב אלא חטאת אחת דהא תרווייהו חד כרת כתיב בהו הילכך כי עבדינהו בהעלם אחד אין חילוק חטאות ביניהן לרבי עקיבא דיליף זריקה ממעלה בחוץ הוו להו שתי כריתות חדא דכתיב גבי שוחט ואידך דכתיב גבי מעלה וקא ילפינן זורק מיניה הילכך כי עבדינהו נמי בהעלם אחד חייב שתים אלמא מפלג פליגי ולאו טעם א' הוא. ומפרקינן הא איתמר עלה אמר אביי אף לדברי רבי עקיבא נמי אינו חייב אלא אחת דאמר קרא שם תעלה עולותיך ושם תעשה כו' ערבינהו רחמנא לכולהו עשיות בהדדי באזהרה אחת וכיון דאזהרה לא כתיבא בשוחט ובזורק דאזהרת עשה לא שמה אזהרה אלא נפקא לן מדאקיש כולהו עשיות להעלאה דכתיב גבי מעלה השמר לך פן תעלה עולותיך כו' הילכך אע"ג דאיכא שתי כריתות נמי אינו חייב אלא אחת. ויש לי לפרש ערבינהו רחמנא לכולהו עשיות בהדדי ואפי' שוחט וזורק לומר לך שאינו חייב אלא אחת והכי מסתבר:

פיסקא דיני ממונות דנין ביום וגומרין אף בלילה. ודייקינן מנא הני מילי דגמר דין כשר בלילה אמר קרא ושפטו את העם בכל עת ואפי' בלילה. ומקשינן אי הכי תחלת דין נמי יהא כשר בלילה דהא ושפטו סתמא משמע בין תחלת דין בין גמר דין. ומהדרי' תחלת דין היינו טעמא דפסיל ביממא כדרבה דרמי כתיב ושפטו כו' וכתיב והיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל דין נחלות ואי אתה מפיל דין נחלות בלילה וכתיב לו משפט הבכורה הורעה כל הפרשה כולה להיות דין הא כיצד יום לתחלת דין לילה לגמר דין ומה ראית מסתברא נחלות כתחלת דין דמי ושפטו גמר דין משמע כדכתי' ושפטו העדה [והצילו העדה] דמשמע דהני אמרי לחיוב והני אמרי לזכות והכא כיון דכתיב ושפטו משמע דכולהו אמרי לחיובא והיינו גמר דין. ואמרינן מתני' דמכשר לילה לגמר דין דלא כרבי מאיר דמקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום דכתיב וביום הראות בו אף ריבים ביום והתם בגמר דין קמיירי מדכתיב על פיהם יהיה והיינו גמר דין:

ההוא סמיא דהויא בשבבותיה דרבי יוחנן דהוה דאין דינא ולא אמר ליה רבי יוחנן ולא מידי וסומא באחת מעיניו הוה. ומקשינן והיכי עביד הכי והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן יש שכשר להעיד ואינו כשר לדון וא"ר יוחנן לאיתויי סומא באחת מעיניו דכשר להעיד ואינו כשר לדון ורבי מאיר היא דמקיש ריבים לנגעים ומה נגעים אפי' סומא באחד מעיניו פסול דכתיב לכל מראה עיני הכהן ושני עינים משמע אף ריבים סומא באחד מעיניו פסול. ומפרקינן רבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח דקאי כרבנן דתנן דיני ממונות דנין ביום וגומרין אף בלילה אלמא לא מקשינן ריבים לנגעים דא"כ אפי' גמר דין בלילה לא עבדינן וכיון דלא מקשינן ריבים לנגעים סומא באחת מעיניו כשר לדון דמהיכא תיפוק לן דפסול. ואית דמפרשי היינו טעמא דמכשר רבי יוחנן בסומא מאחת בעיניו משום דכ"ע לא מטו למיחזי בליליא כדחזי סומא באחד מעיניו ביממא. ולאו מילתא היא דאם כן הא תינח לגמר דין תחלת דין אמאי כשר:

ודייקינן מאי אולמא דהאי סתמא מהאי סתמא ומהדרי' איבעי' תימא סתמא דקאי כרבים עדיף דהא אי נמי לא הוה סתמא לא כרבי מאיר ולא [כרבנן] נמי כרבנן הוה עבדינן ואי בעי תימא משום דתני להאי סתמא דקאי כרבנן גבי הילכתא דדיני ואי קאי בדיני דייק טפי למסתם אליבא דהילכתא אבל הנך סתמאי דתני להו בעלמא לא דייק בהו כולי האי אלא אגב גררא נסבינהו משום דתני מידי אחריניאתא דדמו כגון הא דקתני התם כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות ויש שחייב במתנות ואינו חייב בראשית הגז ודכותה אחריני טובא. ודייקינן ורבי מאיר האי ושפטו את העם בכל עת מאי עביד ליה ומהדרינן מיבעי ליה לאיתויי יום המעונן דאע"ג דאין רואין בו את הנגעים כשר לדין דתנן אין רואין את הנגעים שחרית ולא בין הערבים ולא בתוך הבית ולא ביום המעונן וטעמא דכולהו מפני שכהה נראית עזה לפי שאין אור החמה חזק והיא נראית עזה כנגד אור היום שהוא כהה ומטמינן ליה שלא כדין ולא בצהרים מפני שעזה נראית כהה כנגד אור החמה שהוא עז הימנה ומטהרינן ליה שלא כדין ואית דאמרי לפי שאור החמה חזק ומבלבל את העין ולאו מילתא היא:

ודייקינן ורבי מאיר האי והיה ביום הנחילו את בניו מאי עביד ליה הא נפקא ליה מהיקישא דריבים לנגעים ומהדרינן מיבעי ליה לכדתאני רבה בר בר חנה קמיה דרב נחמן כו' כדמפרש ואזיל והא קמ"ל קרא שאם נכנסו בלילה וצוה בפניהן שוב אין עושין דין אפי' ביום דהוו להו עדים ואין עד נעשה דיין וצריכין להעיד בפני ב"ד דאי מהקישא דריבים לנגעים לא הוה ילפינן אלא דלא עבדי' דינא אלא ביום ולעולם אם נכנסו בלילה עושין דין ביום קמ"ל דלא דתאני רבה בר בר חנה קמיה דרב נחמן והיה ביום הנחילו כו' ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה ותריצנה ביום אתה מפיל דין נחלות ואי אתה מפיל דין נחלות בלילה כדתניא והיתה לבני ישראל לחקת משפט הורעה כל הפרשה כולה להיות דין כלומר אירע בה דבר זה ונגזר עליה להיות דין כלומר שהדין פסוק על פי השומעין צואתו של מת וכל אחד ואחד מוחזק בחלקו מאותה שעה שצוה בפניהן דכמאן דקבעי דוכתא לדינא דמי ואם הוצרכו להחזיק כל אחד ואחד בחלקו או להוציא מזה וליתן לזה מחזיקין ומוציאין ואין צריכין לב"ד אחר כדרב יהודה כלומר והיכי דמי הא דאמרינן דהורעה כל הפרשה כולה להיות דין כדרב יהודה דאמר רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רבותא קמ"ל דאע"ג דלא נכנסו מתחלה לשום צואה אלא לביקור החולה אפ"ה כיון שחילק בפניהן עשאן בית דין רצו כותבין ונעשין עדים וצריכין ב"ד אחר רצו עושין דין ומחזיקין כל אחד ואחד בשלו לפי מה ששמעו ואין צריכין להעיד לפני ב"ד אחר ואם היו שנים כותבין אבל אין עושין דין דתרי לא חזו לדינא. ומסתברא דרב יהודה לא איצטריך לאשמועינן דתרי לא חזו לדינא אלא הא קמ"ל כיון שלא היו אלא שנים כששמעו מפי החולה שוב אינן ראויין להצטרף עם אחר ולהיות דיינין דהוו להו מעיקרא עדים ואין עד נעשה דיין. ואמר רב חסדא לא שנו ששלשה רצו עושין דין אלא בשצוה בפניהם ביום דחזו לדינא אבל בלילה כותבין ואין עושין דין אפי' למחר מאי טעמא כיון דלילה לא חזי לדין הוו להו מעיקרא עדים ואין נעשין דיינין דאין עד נעשה דיין אבל ביום כיון דמעיקרא חזו לדין כי שמעו מפומיה דקצירא הוה ליה כהודאת בעל דין היכא דתבעוה בדינא ואודי ולאו עדים נינהו והיינו דתאני רבה בר בר חנה ביום אתה מפיל דין נחלות ואי אתה מפיל דין נחלות בלילה:

מתני' דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום. מנא הני מילי אמר רב שימי בר חייא דאמר קרא והוקע אותם כו' נגד השמש הוקעה היינו תלייה כדמפרש דין דסקילה גופה ודשאר מיתות נגד השמש בעינן. אמר רב חסדא מנין להוקעה שהיא תלייה שנאמר והוקענום לה' בגבעת שאול וכתיב ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור אלמא תלויין היו על העצים ולפיכך היו מגולין כדי שיהו הכל רואין אותן ויאמרו מה טיבם של אלו בני מלכים הם ופשטו ידיהם בגרים גרורים ואי משום לא תלין נבלתו הא שנינן ביבמות מוטב תעקר אות אחת מן התורה לפי שעה ויתקדש ש"ש בפרהסיא:

גמרא שחט וזרק איכא בינייהו לדברי ר' ישמעאל אינו חייב כו' וה"ה דה"מ למימר בהיפך העלה וזרק איכא בינייהו לרבי ישמעאל חייב ב' לר"ע חייב א' וק"ל:

שם מה"מ א"ר אחא בר פפא כו' כצ"ל והסימן משפט מענה מטה אתלתא א"ר אחא בר פפא דבסוגיין עיין שם וק"ל:

תוס' בד"ה סתמא אחרינא כו' תימה דילמא טעמא כו' אבל לענין סומא מקשינן ריבים לנגעים עכ"ל הכי משמע להו דה"ק סתמא אחרינא אשכח דכי היכי דלא מקשי' לרבנן ריבים לנגעים לענין לילה ה"נ לא מקשינן ריבים לנגעים לענין סומא וכן פירש הרז"ה ורמב"ן וזה שהקשו תוספות דילמא לרבנן נמי דוקא לענין לילה מפיק לה קרא דושפטו את העם כו' מהיקישא אבל לענין סומא קיימא היקישא דה"נ קאמרינן לר"מ דלענין יום המעונן מפיק ליה ושפטו וגו' מהאי היקישא ולענין לילה וסומא קיימא היקשא מיהו רש"י פירש דה"ק סתמא אחריני כו' דלילה דומיא דסומא וכך פירש הרי"ף ותו לא מידי ועיין בספר מלחמות בזה מיהו ק"ק לפירש"י כיון דלילה וסומין שוין אכתי אמאי הכשיר ר' יוחנן אפילו לרבנן בסומא דמשמע אפילו תחילת דין כיון דבלילה אין דנין תחלת דין ועיין ברי"ף קצת יישוב לזה ולדברי התוס' ניחא שפיר טפי כיון דלית להו לרבנן הקישא א"כ בסומא אפילו תחילת דין שרי וק"ל:

בתוס' ד"ה יום לתחילת הדין ואיפכא ליכא למימר וכו'. נראה דהוקשה להם להתוס' על פירש"י דמפרש לילה לגמר דין דכתיב ושפטו דעיקר משפט היינו גמר דין איפכא מסתברא דגמר דין ראוי להיות ביום כיון שהוא עיקר המשפט ותהלת הדין בלילה לכך פירשו התוס' דתחלת הדין עיקר וק"ל:

רש"י בד"ה עולה בההוא קרא נמי כתיב הס"ד:

תד"ה סתמא. תימה כו' משום כו' בכל עת. י"ל דמשום זה הרי נוכל לקיימו על יום המעונן כדדריש ליה ר"מ:

גמרא מנה"מ כו' א"ק והוקע אותם לה' נגד השמש. הן לקמן יליף מזה דהמיתה עצמה לא תהא בלילה דקאמר וליקטליה לאורתא נגד השמש בעינן. ונ"ל דהכא יליף מרישא דקרא מקח את כל ראשי העם דמפרש לקמן חלק להם ב"ד ונגד השמש קאי גם ע"ז:

גמרא מה ת״ל "ועל" פיהם. כצ"ל:

בגמרא הא אתמר עלה אמר אביי. לכאורה קשה דאכתי איכא בינייהו טובא לפי מה דמסיק בזבחים (דף כ"ז ע"א) דלר"ע ע"כ מוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ חייב ולר' ישמעאל פטור וכן איכא בינייהו לפי מה דמסיק עוד שם דר"ע דריש גז"ש דזה הדבר ור"י לא דריש א"כ לפי מסקנת הגמרא דב"ב (דף ק"כ ע"ב) ע"כ ר"ע סבר כב"ה דיש שאלה בהקדש ור"י ע"כ סבר כב"ש דאין שאלה בהקדש כיון דלית ליה גז"ש ע"ש בסוגית אלו. וי"ל דלא חשיב איכא בינייהו אלא מה שהוא באותו טעם גופא שלומדים מב' מקראות אבל מה שהוא בדבר אחר לא חשיב לעשותו ב' טעמים:

ערבינהו רחמנא לכולהו עשיות: עיין בר"ן שכ' דה"ה דהוי יכול ג"כ למימר דזורק ומעלה איכא בינייהו מיהו בתירוץ הגמ' מתורץ גם זה ולפי דבריו גם זורק ומעלה לכ"ע אין חייב אלא א'. ותמהני דהא אדרבה אביי מסיק שם דלכ"ע חייב ב' כיון דפרט קרא עליה לחודא ובהך הוא דמתרץ א"ב דזורק ומעלה אבל לא בתירוץ גמרא דכאן. וי"ל דבריו בדוחק:

אף ריבים שלא בסומין: ק"ל למה לי קרא להכי תיפוק ליה מהא דתני ר"י כולך יפה רעיתי ומום אין בך וכמו דמקשה בש"ס ביבמות ריש פ' מצות חליצה (דף ק"א) ע"ש דמוכח אי בעינן מומחין לא בעינן קרא למעט סומין והא הכא גבי ריבים מומחין בעינן דבכ"מ שהוזכר בתורה דין ריב דהיינו גזילות וחבלות מומחין כתיב ועוד דקאמר אי מה ריבים בג' כו' ודאי היכי דבעינן ג' מדאורייתא צריכין להיות מומחין. וא"ל לפי מה שכתב הרשב"א ביבמות שם דהא דמקשה דלא לכתוב קרא ולסמוך אפסוק שאמר שלמה משום דודאי שלמה לא חידש זה או דאתיא כן מקרא או דהלכה למשה מסיני הוא וא"כ דלמא באמת מהכא אתיא דבעלי מומין פסולין לדין מדפסלינן הכא סומין דאיך יש לילף כן דלמא דוקא סומין כמו גבי נגעים ועוד דע"כ לאו מהכא אתיא דא"כ מנ"ל לרבנן כן דהא לית להו הקישא לנגעים וצ"ע. ואפשר לומר דלא ממעטינן ב"מ רק לענין סנהדרין ולא לענין ב"ד של ג' וכן הוא ברמב"ם אכן לענין חליצה אי הוי בעינן מומחין סנהדרין נבעי. ועיין עוד מה שכתבתי בזה בספרי ע"ל לנדה (דף ו'):

ומה ענין ריבים אצל נגעים: ע' מה שכתבתי בשיטה זו בספרי ע"ל לנדה (דף נ) וביבמות (דף ק"ד):

לאתויי יום המעונן. הא דנקט דוקא יום המעונן ולא ג"כ שחרית ובין הערביים וצהרים בשלמא לענין לא בתוך הבית י"ל דלא מצרכינן רבויא דפסול דידיה לאו משום עת היא רק דאינו ראוי לראית נגע ולדון דין שפיר ראוי ועכ"פ הרי ליכא לרבויי מבכל עת אבל לענין שחרית וביה"ע דלא חשוב יום לענין ראית נגע שפיר בעינן רבויא דבכל עת לרבות עתים הללו לדין וא"כ למה נקט בגמרא דוקא יום המעונן. די"ל דלענין עתים הללו לא צריך קרא לרבות דכבר ידעינן כן מדכתיב וישב משה לשפוט את העם מן הבקר עד הערב הרי דדן בבקר ובערב וגם בצהרים ולכן לא מצרכינן בכל עת רק לרבות יום המעונן:

והוקע אותם לה' נגד השמש: ק"ל לר"מ הך קרא ל"ל דודאי לא יגרע דנ"פ מד"מ. אכן זה י"ל דמד"מ לא ידעינן רק שהב"ד יפסקו הדין ביום ולא שיעשה הדין ביום דהיינו שישלם אותו שחייבו הב"ד ביום דוקא ולכן גם לענין דנ"פ לא הוי ידעינן רק דפסק סנהדרין צ"ל ביום ולא שידונו הדין מיתה ביום דוקא ולכן מצרכינן גם לר"מ קרא דוהוקע. אכן אעיקר מילתא ק"ל מנ"ל לרבנן מוהוקע הא דגומרין ביום דלמא דוקא דין מיתה צ"ל ביום ולא גמ"ד. ואין לומר דהראיה היא כיון דדין מיתה צ"ל ביום א"כ ע"כ גם גמ"ד דאין מענין את הדין. דאף דודאי מקרי בזמן קצר ג"כ עינוי הדין כדמוכח ממאי דאמרינן בערכין (דף ז' ע"א) דאין ממתינין לו עד שישחט חטאתו ואשמו משום ע"ד מכ"מ לא נ"ל דאיסור עינוי הדין מדאורייתא הוא ועוד אי מן התורה היא א"כ קושיתנו לר"מ במקומה עומדת קרא ל"ל וגם לא נ"ל לומר דהא דאין גומרין בלילה באמת לא הוי רק מדרבנן ומשום עה"ד ולא מייתי הך קרא דוהוקע אלא להורות דשייך בזה עה"ד דמדאמר אביגיל לדוד כן כדאמרינן במגלה (די"ד) משמע דמדאורייתא הוא. גם י"ל כיון דמנגד השמש אתיא א"כ ליבעי ג"כ זריחת השמש דוקא דהיינו מנץ החמה עד שקיעת החמה והרי אמרינן במתניתן גומרים ביום ויום מקרי מעלות השחר עד צאת הככבים וצ"ע:

ברש"י ד"ה אף לר"ע. הואיל ואין בהם אלא אזהרה א': מפירוש רש"י נראה דפי' ערבינהו רחמנא לכולא עשיות דלכך אינו חייב אלא א' כיון דליכא אלא אזהרה א'. וזה תימה דלפ"ז גם זורק ומעלה לא ליחשב אלא א' וכן שוחט ומעלה ובפרוש מסקינן שם בזבחים דמיחייב תרתי ועוד דאיך כתב דליכא אלא אזהרה אחת כיון דאתיא מהקישא דמעלה הא בכריתות (דף ג' ע"ב) חשיב ליה להך דשוחט ומעלה לב' אזהרות דדבר דאתיא בהקישא כמו דכתיב בגופא דמיא ע"ש וא"כ גם זורק דאתיא משוחט לר"ע ומעלה ב' אזהרות וב' כריתות הם אלא ע"כ דפי' הגמרא הוא דלענין כרת פליג רחמנא עליה לחודא ואחרינא לחודא ולכן שוחט וזורק לכ"ע אינו חייב אלא א' ומעלה עם חד מהנך לכ"ע חייב ב' כן הוא לאביי וכמו שפירש רש"י גופא שם ולכן פירושו כאן צ"ב:

ד"ה בלילה. דומיא דסומא עכ"ל: קשה הרי לפי מה דאמרינן חולין (דף י"ג ע"ב) לא אמרינן דלילה הוי דומיא דסומא אלא כשהוא בחושך ואין אבוקה כנגדו אבל באבוקה כנגדו הוי דומיא דיום ע"ש וא"כ מה פריך הכא ממה דתנן וגומרים בלילה דלמא זה איירי באבוקה כנגדו דלא הוי דומיא דסומא אבל מ"מ תחלת דין אין בלילה אפילו לאור הנר דבכל מקום דממעט קרא ביום בעינן יום ממש. וי"ל כיון דסתמא קתני וגומרים בלילה משמע אפילו אין אבוקה כנגדו. ובזה מתורץ מה שהקשה התורת חיים ל"ל קרא וביום הראות בו דאין רואין נגעים בלילה תיפוק ליה ממה דממעטינן סומא מלכל מראה עיני הכהן ולילה דומיא דסומא והניח בקושיא. ולפי דברינו א"ש דאצטריך מיעוט וביום למעט אפילו לילה באבוקה כנגדו דלא הוי דומיא דסומא ועיין בראשונים שהאריכו בזה אי הוי לילה דומיא דסומא דרי"ף ס"ל כרש"י דהוי דומיא והראב"ד והרז"ה חולקין עליו ותימה שלא הזכירו מסוגיא דחולין:

ד"ה בלילה דומיא דסומא: ע' בר"ן שכן ג"כ שיטת הרי"ף וביאר יותר דכש"כ הוא אי לילה כשר לגמ"ד כש"כ סומא בא' מעיניו דיותר גרע סומא מלילה. אכן לכאורה ק"ל לפ"ז ל"ל גבי ראית נגעים קרא דלכל מראה עיני למעט סומא הא כש"כ הוא מדממעטינן לילה מביום הראות א"כ כש"כ סומא ומזה לכאורה ראיה להשיטות שחולקים על שיטה זו דלילה כש"כ מסומא הוא שהביאם הר"ן עיין בספרי ע"ל (שם).

בתוספת ד"ה יום לתחלת דין. קבלת עדות הוא דהוי כתחלת דין: לעיל (דף י"ט) בד"ה ינאי המלך כתבו דהוי שעת גמר דין. אכן נראה דב' שיטות הם אי מקרי תחלת דין או גמר דין ופליגי בזה הב' תירוצים דשם ודהכא דשבועות (דף ל' ע"א) כתבו הם גופא אהך קשיא דהוי כתחלת דין וכן כתב ג"כ הר"ן לעיל (דף י"ט ע"ש):

ד"ה דכתיב וביום הראות בו. מכנגע נראה לי דרש ליה רבא: כן כתבו ג"כ במ"ק אכן הקשו שם דאי אתיא מכנגע נראה לי א"כ לא הוי רק תחלת דין ומנ"ל דפליג ר"מ וסבר דגם גמר דין צריך להיות ביום ע"ש. אכן כבר הקשה כעין זה הר"ן בשמעתין ותירץ ב' תירוצים הא' דגמר דין בנגעים ידעינן מלהורות ביום הטמא וביום הטהור והב' דלא שייך לחלק בין תחלת דין לגמ"ד רק משום דכתיב ושפטו את העם וכיון דר"מ מוקי ליה ליום המעונן א"כ לא שייך לחלק בין תחלת דין לגמ"ד ע"ש. ובתירוצי הר"ן אלו מתורצת קושית התוס' שם כמובן. אכן תירוצי הר"ן גופא צ"ב דלפ"ז מאי מקשה בגמ' לקמן ור"מ האי ביום הנחילו את בניו מאי עביד ליה דלמא אי לא הוי כתיב לא הוי מוקמינן ושפטו ליום המעונן כר"מ אלא לרבות לילה לגמ"ד ומהקישא הוי מרבינן תחלת דין שצריך להיות ביום אבל השתא דכתיב והיה ביום הנחילו ע"כ דאתי לרבות גמ"ד שצריך ג"כ להיות ביום וא"כ ע"כ אתי ושפטו ליום המעונן וא"כ שפיר מצריך ר"מ והיה ביום הנחילו ובשלמא לפי תירוץ ראשון של הר"ן י"ל כיון דלענין נגעים כתיבי ב' קראי א' לתחלת דין ואחד לסופו וא"כ כיון דר"מ יליף הקישא ואין היקש למחצה לא הוי אמרינן דושפטו אתי לרבות לילה לגמר דין נגד ההיקש אלא שפיר הוי מוקמינן לרבות יום המעונן אבל לפי תירוץ ב' של הר"ן דלכך לא מצרכינן קרא לחודא אתחלת דין בנגעים משום דליכא מיעוט למעט סוף דין א"כ אי מוקמינן ושפטו לגמר דין לא אשמעינן קרא נגד ההיקש אדרבה גמרינן נגעים מריבים דכשר גם בהם הגמר בלילה וא"כ שפיר קשה מאי מקשה בש"ס לר"מ ומזה לכאורה ראיה לתירוץ ראשון דהר"ן:

בד"ה סתמא אחרינא. תימה דלמא טעמא דמתניתן: נ"ל די"ל דאם איתא דרבנן אית להו היקשא רק דושפטו אתי לגמ"ד א"כ יקשה דלשתוק קרא מניה כיון דלרבנן אתי והיה ביום הנחילו לתחלת דין ולא לדרשה דביום אתה מפיל נחלות א"כ ע"כ מוכח דרבנן לא אית להו הקישא דאל"כ לשתוק מושפטו דמדכתיב והיה ביום הנחילו לתחלת דין ע"כ מוכח דגמ"ד כשר בלילה דאל"כ דוהיה ביום הנחילו אתי בין לתחלת דין בין לגמ"ד לשתוק קרא מניה ונילף הכל מהקישא אלא ע"כ מדאצטריך והיה ביום הנחילו לתחילת דין להורות דגמ"ד לא בעינן ביום וא"כ ל"ל ושפטו. דא"ל דאי רבנן דרשי הקישא באמת לא אוקמינן עוד והיה ביום הנחילו לתחלת דין אלא לדרשה דביום אתה מפיל נחלות כר"מ דאם י"ל כן דרבנן בענין אוקמא קרא כר"מ ס"ל בלא"ה לא מקשו התוס' מידי דלמה נאמר דושפטו אתו להורות נגד ההיקש אדרבה נימא דאתיא ליום המעונן כר"מ אלא ע"כ דהתוס' סמכו אהא דאמרינן לעיל דרבנן אוקמא ושפטו לגמ"ד וא"כ כמו כן נאמר כן דאוקמא והיה ביום הנחילו לתחילת דין ודלא כר"מ וא"כ אתי שפיר דברינו הנ"ל דע"כ מוכח דרבנן לא אב דרשי הקישא:

דיני ממונות דנין ביום. מנה"מ א"ר חייא בר פפא דאמר קרא ושפטו את העם בכל עת, אי הכי תחלת דין נמי, כדרבא דרבא רמי כתיב ושפטו את העם בכל עת וכתיב והיה ביום הנחילו את בניו הא כיצד יום לתחילת דין לילה לגמר דין.
והנה לכאורה מוכח מהא דגומרין את הדין בלילה דחל חלות שם דין בלילה, ואין לילה מופקע מדין, אלא דחל הלכה שאין מתחילין את הדין בלילה משום דאין קובעין ישיבת ב"ד בלילה, ודין זה הוי הלכה בדיני ישיבת ב"ד, ודומה להלכה שאין ב"ד נזקקין לדין שהוא פחות משו"פ, אולם אם כבר התחילו לדון בשו"פ אזי חל גמר דין אף על פחות משוה פרוטה. דשיעור שוה פרוטה הויא הלכה בישיבת ב"ד אבל לא בעצם חלות שם דין. ולכאורה תהא בזה נפ"מ בדין יחיד מומחה אי יכול להתחיל ולדון בלילה, די"ל דמאחר דאין חלות שם ישיבת ב"ד בלילה דדין זה אינו חל אלא בב"ד ולא ביחיד מומחה שאינו מהווה חלות שם ב"ד (וכדמבואר ברמב"ם פ"ה מהל' סנהדרין הי"ח שאין ההודאה לפני יחיד מומחה הודאה בב"ד). מאידך י"ל דדין זה חל אף ביחיד מומחה, דההלכה שאין מתחילין את הדין בלילה אינו דין בישיבת ב"ד אלא הוי הלכה בכל תחילת דין, וחל דין זה אף בישיבת דיין בעלמא. ולכאורה אף ההלכה שאין נזקקין לדין פחות משו"פ חל נמי לגבי יחיד מומחה, שאין יחיד מומחה נזקק לדון דין תורה על פחות משו"פ, אולם מסתבר לומר שאם יחיד מומחה קבע את עצמו והתחיל לדון על פחות משו"פ דאזי שפיר יכול לפסוק ולגמור את הדין על פחות משו"פ, דחל על פסק דינו חלות שם דין. דעיין ברמב"ם (פ"ב הל' סנה' ה"י) וז"ל אע"פ שאין ב"ד פחות משלשה מותר לאחד לדון מה"ת שנאמר בצדק תשפוט עמיתך עכ"ל. ומבואר דלהרמב"ם יחיד מומחה מורה בתורת דין, דחל בהוראת יחיד מומחה חלות שם דין ומשפט, ואינו מורה רק בתורת הוראה בעלמא, ולפי"ז י"ל דאין יחיד מומחה יושב בתחילה לדין בלילה, אע"פ שאינו חלות שם ב"ד, דההלכה שאין מתחילין דין בלילה הוי הלכה בתחילת דין ובישיבת דיין בעלמא לדון.
והנה בנוגע לגירות בלילה, עיין ברמב"ם (פי"ג מהל' איסורי ביאה ה"ו) שכתב וז"ל גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל אינו גר עד שימול ויטבול, וצריך לטבול בפני שלשה והואיל והדבר צריך בית דין אין מטבילין אותו בשבת ולא ביו"ט ולא בלילה ואם הטבילוהו הרי זה גר עכ"ל. ועיין במגיד משנה שכתב וז"ל מחלוקת תנאים בגמ' פרק החולץ (דף מו) ופסקו שם הלכה כרבי יוסי דבעי תרתי מילה וטבילה לעכב, ושם מבואר דלר"י אין מטבילין אותו בשבת וה"ה ודאי ביו"ט וכן מפורש שם שצריך שלשה מ"ט משפט כתיב ביה, וכן אמרו אין מטבילין גר בלילה וכתב רבינו דהיינו לכתחילה אבל דיעבד הרי זה גר. והרמב"ן חלוק בזה ואמר שצריך להטבילו פעם אחרת ביום, וכבר הכריע הרשב"א ז"ל כדעת רבינו דטבילה בדיעבד כגמר דין דמיא עכ"ל. ומבואר דהרשב"א נקט בדעת הרמב"ם דבדיעבד מהני טבילת גר בלילה משום דטבילה הויא כגמר דין. וצ"ב בסברת הרמב"ן דס"ל דאין טבילה מועילה בלילה אף בדיעבד. ולכאורה י"ל דהרמב"ן סובר דמהא שצריך לטבול בפני ג' ואילו מילה א"צ להיות בפני ג' דיינין מוכח דמילה אינה חלות שם מעשה גירות, והא דבעינן מילה קודם לטבילה הוא רק משום דמילה מעכבת בגירות, דערל אינו יכול להתגייר, ומילה מכשרת את העכו"ם להתגייר, אולם עצם מעשה הגירות הוי הטבילה וקבלת עול מצות, ולכן סובר הרמב"ן דטבילה הוי כתחילת דין, וע"כ טבילה אינה מועילה בלילה דאין מתחילין את הדין בלילה. ואילו הרמב"ם סובר דמילה הוי מעשה גירות ולכן ס"ל דטבילה הוי כגמר דין. ועיין בשו"ע (יו"ד סימן רס"ח סעיף ג) שהביא ב' דיעות אי בעינן מילה בפני ג' דיינים או לא, ולכאורה יסוד המחלוקת הוא האם מילה מהוה חלות שם מעשה גירות ובעי ג', או"ד דמילה רק מעכבת בגירות - דערל אינו יכול להתגייר אבל אין המילה עצמה חלות שם מעשה המגייר, ולכן מועילה מילה אף שלא בפני ג'²⁷⁴. ואי נימא דמילה הוי מעשה גירות י"ל דמילה הוי כתחילת דין והטבילה הוי כגמר דין ולכן מועילה טבילה בלילה. אמנם מלשון הרמב"ם (הנ"ל) משמע דרק טבילה צריך להיות בפני ג', ומשמע דס"ל דמילה אינה מעשה גירות, וא"כ צ"ב מדוע ס"ל דטבילה הויא כגמר דין.
ועוד י"ל דאף הרמב"ן סובר דמילה הוי חלק מעצם מעשה הגירות והא דלא בעי מילה בפני ג' הוא משום דס"ל דרק מעשה הגירות שמחיל חלות שם גר בעי ג', ולכן צריך לטבול בפני שלשה. ולכאורה יהיה בזה נפ"מ לשיטת הרמב"ן דס"ל דמועיל מילה לאחר טבילה האם בכה"ג צריך לעשות את המילה בפני ג', דאם נאמר דמילה אינה חלק ממעשה הגירות ולא הוי אלא דבר המעכב חלות הגירות י"ל דאף בכה"ג שטבל ואח"כ מל א"צ למול בפני ג'. משא"כ אי נימא דמילה הוי חלק ממעשה הגירות והא דלא בעי מילה בפני ג' הוא משום דרק מעשה הגירות שגומר ומחיל חלות שם גר בעי ג' אזי י"ל דכשטבל ואח"כ מל ניבעי מילה בפני ג', דבכה"ג המילה מחילה את החלות שם גר.
אמנם מ"מ צ"ע בשיטת הרמב"ם מדוע ס"ל דטבילה בלילה מועילה בדיעבד משום דטבילה הוי כגמר דין, והרי בגירות תחילת ישיבת הב"ד היא בשעת הטבילה דהרי לא בעינן ב"ד למילה, ובשלמא לפי הראשונים דס"ל דמילת גירות בעי ב"ד של ג' אזי שפיר י"ל דהטבילה הו"ל כגמר דין, דלשיטתם הטבילה הוי השלב השני שפועל את חלות הגירות. אך הרמב"ם סובר שא"צ ב"ד של ג' במילה, וא"כ לכאורה הטבילה הו"ל כתחילת הדין, דתחילת ישיבת ב"ד בגירות הוא בטבילה, וקיי"ל דאין ב"ד קובעין תחילת הדין בלילה, וא"כ אמאי פסק הרמב"ם דאם הטבילוהו בלילה הרי זה גר. ונראה דהרמב"ם סובר דהדין שאין דנין בלילה הוא גזה"כ דתלוי בחלות שם תחילת דין וגמר דין, דחלות שם תחילת דין פסול בלילה ואילו חלות שם גמר הדין כשר בלילה, והרמב"ם סובר דמכיון דהטבילה היא השלב השני בגירות, וחלות הגירות דחלה לאחר הטבילה הו"ל כגמר דין, ולכן בדיעבד טבילה כשירה בלילה. אך אם נאמר שהדין דאין ב"ד קובעים תחילת דין בלילה הויא הלכה בישיבת ב"ד, דאין ב"ד מתחילין לישב לדון בלילה, אזי י"ל דכיון דבגירות הטבילה היא תחילת ישיבת ב"ד, דמילה א"צ ב"ד של ג' ורק הטבילה בעי ב"ד, א"כ לא מהני טבילת גירות בלילה, וכשיטת הרמב"ן.
ועוד י"ל דלכו"ע טבילה הוי כתחילת דין אלא דהרמב"ם ס"ל דאין בגירות חלות שם הוראת ב"ד אלא דגירות הוי מעשה ב"ד כחליצה וקיום שטרות, וי"ל דההלכה שאין ב"ד קובעין ישיבה בלילה חל רק בישיבת ב"ד שהיא לשם הוראה ופסק, משא"כ בגירות דב"ד אינו מורה הוראה ופסק, והא דבעינן ב"ד הוא משום דגירות הוי חלות שם מעשה ב"ד שב"ד מקיימים את הגירות, ובזה לא אמרינן דאין קובעין ישיבת ב"ד בלילה, ומשו"ה פסק הרמב"ם דטבילת גירות מועלת בלילה.
אמנם יש להקשות ע"ז, דעיין ברמב"ם (פ"ד מהל' יבום וחליצה הט"ז) דחליצה בלילה פסולה ומוכח דאף במעשה ב"ד לקיום הדבר חל דין שאין קובעין ישיבת ב"ד אלא ביום. ועיין בסוגיא ביבמות (דף קד.) דנחלקו התנאים אי חליצה הוי כתחילת דין או כגמר דין. ולכאו' י"ל דיסוד המחלוקת הוא אי דבר שאין בו משא ומתן הוי כגמר דין או לא. ועוד י"ל דסברת המ"ד דחליצה כגמר דין דמיא הוא דמכיון שאין בחליצה חלות שם הוראה דלא הוי אלא מעשה ב"ד לקיום הדבר משו"ה לא בעי יום, וכגמר דין דמיא. אמנם הרמב"ם פסק כמ"ד דחליצה בלילה פסולה ומוכח דאף במעשה ב"ד לקיום הדבר חל דין שאין קובעין ישיבת ב"ד אלא ביום, ומשמע דהויא הלכה בישיבת ב"ד ולא בחלות שם הוראה ותחילת דין, דבחליצה ליכא חלות שם הוראה ודין, וא"כ צ"ע למה פסק הרמב"ם דטבילת גר בלילה כשרה, משום דהוי חלות שם גמר דין, והרי מהא דפסק דחליצה בלילה פסולה מוכח דיש הלכה דאין ישיבת ב"ד בלילה. וצ"ע מ"ש חליצה מטבילה.
ונראה דיש לחלק בין חליצה לטבילת גר, דבחליצה חלה חלות שם ישיבת ב"ד, וכדחזינן מהא דלכתחילה בעינן קביעות מקום דכתב הרמב"ם (פ"ד מהל' יבום וחליצה ה"ב) וז"ל וצריכין הדיינין לקבוע מקום שישבו בו ואח"כ תחלוץ שם בפניהם שנאמר ועלתה היבמה השערה אל הזקנים לא נועדו ולא קבעו מקום אלא נקרו נקרה ונקראית היא והוא לפניהם וחלצתה חליצתה כשרה עכ"ל. וכן מוכח מהא דקיי"ל (לעיל לא:) דהיבמה הולכת אחר היבם להתירה, ומוכח דיש בחליצה הזמנה לדין, וכן יש להוכיח מהא דגר פסול לב"ד של חליצה מגזה"כ מיוחדת "ונקרא שמו בישראל" (יבמות קב., וברמב"ם פ"ד מהל' יבום וחליצה ה"ה), אע"פ שגר כשר לדון דיני ממונות, ומכל זה חזינן דחל חלות שם ישיבת ב"ד בחליצה. משא"כ בגירות לא בעינן חלות שם ישיבת ב"ד אלא רק בעינן גירות בפני ג' דיינים, אך אין חלות שם ישיבת ב"ד בגירות, וי"ל דלכן הרמב"ם סובר דמועיל טבילה בלילה דהוי כגמר דין דלא חל בגירות חלות שם ישיבת ב"ד. משא"כ חליצה דבעי ישיבת ב"ד פסולה בלילה דאין קובעין ישיבת ב"ד בלילה, אבל גירות אינה צריכה קביעות וחלות שם ישיבת ב"ד אלא דבעינן גירות בפני ג' ומשו"ה טבילה כשרה בלילה בדיעבד.
גמ'. דיני ממונות דנין ביום וכו' מתניתין דלא כר' מאיר דתניא רבי מאיר אומר מה תלמוד לומר על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, וכי מה ענין ריבים אצל נגעים, אלא מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום, דכתיב וביום הראות בו אף ריבים ביום. ומה נגעים שלא בסומין דכתיב לכל מראה עיני הכהן אף ריבים שלא בסומין.
עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' סנה' ה"ג) וז"ל אין מתחילין את הדינין בלילה, מפי השמועה למדו שהדינין כנגעים שנאמר כל ריב וכל נגע מה ראיית נגעים ביום בלבד אף הדינין ביום בלבד עכ"ל. וצ"ע דהרמב"ם פסק כרבנן שאין מתחילין את הדין בלילה אך גומרין את הדין בלילה, אולם הרמב"ם הביא את הדרשה דמקיש ריבים לנגעים דר"מ דס"ל שאין גומרין את הדין בלילה. ועוד צ"ע דהרמב"ם פסק דסומא באחת מעיניו כשר דלא כר"מ (בפ"ב מהל' סנה' ה"ט) שכתב וז"ל וכן אם היה כל אחד מהם סומא באחד מעיניו כשר מה שאין כן בסנהדרין, אבל הסומא בשתי עיניו פסול לכל עכ"ל. (ועיין בכס"מ ובמ"מ ובלח"מ פ"ג מהל' סנהדרין ה"ג, ופ"ב סנה' ה"ט).
והנה יש לחקור אם סומא באחת מעיניו נפסל להוראה בד"נ או"ד דיסוד הדין הוא שאינו נתמנה לסנהדרין, ונפ"מ לענין האם סומא בא' מעיניו יכול להורות בחיוב מלקות בב"ד של ג', דאם יסוד הדין שסומא אינו מורה בדיני נפשות הוא משום דאינו ראוי להתמנות לסנהדרין ולב"ד של כ"ג, י"ל דשפיר יכול להורות ולדון בנוגע לחיוב מלקות בב"ד של ג'. משא"כ אם סומא נפסל מלדון בד"נ י"ל דה"ה דנפסל לגבי מלקות. ונראה דמלבד הדין דסומא בא' מעיניו אינו נתמנה לסנהדרין דילפינן מקרא דכולך יפה רעיתי ומום אין בך (עיין ביבמות דף קא. – קא: וברדב"ז פ"ד מהל' סנה' ה"י) דדייני הסנהדרין צריכים להיות מנוקים מכל מום, עוד חל דין פסול בפנ"ע דסומא נפסל מלדון ולהורות בד"נ, וילפינן לה מדרשה דמקיש ריבים לנגעים (נדה דף נ.). ולפי"ז י"ל דסומא בא' מעיניו גם אינו דן מלקות, דילפינן מגז"ש דרשע רשע דמלקות כדיני נפשות לענין דמחזירים לזכות ואין מחזירים לחובה (לג:), ועיין ברמב"ם (פט"ז מהל' סנהדרין ה"ד) שהשווה חיוב מלקות לחיוב נפשות לענין דרישה וחקירה וז"ל אין אדם לוקה אלא בעדים והתראה ובודקין העדים בדרישה ובחקירה כדרך שעושים בדיני נפשות עכ"ל. ומבואר דמלקות שוה לדיני נפשות, ולפי"ז י"ל דכמו שסומא בעין אחת נפסל להורות בדיני נפשות, ה"ה דנפסל למלקות.
ועיין ברמב"ם (פ"ד מהל' סנהדרין ה"ח) וז"ל ויש להם למנות כל מי שירצו לדברים יחידים, והוא שיהיה ראוי לכל הדברים, כיצד חכם מופלא שראוי להורות לכל התורה כולה יש לבית דין לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון ולא להורות באיסור והיתר, או יתנו לו רשות באיסור והיתר ולא לדון דיני ממונות, או יתנו רשות לזה ולזה אבל לא לדון דיני קנסות, או לדון דיני קנסות אבל לא להתיר בכורות במומין, או יתנו לו רשות להתיר נדרים בלבד או לראות כתמים וכן כל כיוצא בהן. ובה"י (שם) כתב וז"ל חכם מופלא שהוא סומא בעינו אחת אף על פי שהוא ראוי לדיני ממונות אין סומכין אותו לדיני ממונות מפני שאינו ראוי לכל הדברים וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. והקשה הקצה"ח (סימן ז' ס"ק א') מהא דאיתא ביבמות (דף קב) "אמר רבא גר דן את חבירו דבר תורה", וצ"ע דרבא ס"ל דמדאורייתא בעינן סמוכין אפילו בהודאות והלוואות, וקשה א"כ היאך גר דן את חבירו בדיני ממונות והרי גר אינו דן את חבירו בד"נ דאין ממנין גר לסנהדרין, וא"כ היאך סומכים גר לדון ד"מ והרי הוא אינו ראוי לדון בכל הדברים. ונראה לתרץ דיש לחלק בין הדין שגר אינו דן ד"נ ובין דין סומא באחת מעיניו דלא דן ד"נ, דסומא בא' מעיניו נפסל בפסול מסוים לדון ד"נ, ולפיכך נחשב כמי שאינו ראוי לדון כל דבר, ואינו נסמך אפילו לד"מ בלבד. משא"כ יסוד הדין דגר אינו דן ד"נ הוא משום דאינו ראוי להתמנות לסנהדרין, דנלמד מהפסוק ונשאו אתך בדומין לך (לעיל לו.). ונראה דבגר חל פסול מינוי לסנהדרין, אך אינו פסול לגבי עצם ההוראה בד"נ, ושפיר הו"ל ראוי לדון כל הדברים, ומשו"ה שייך לסמכיה לדון ד"מ בלבד, ולכן קיי"ל דגר דן את חבירו בד"מ.²⁷⁵
גמ'. ההוא סמיא דהוה בשביבותיה דר' יוחנן דהוה דאין דינא ולא אמר ליה ר' יוחנן ולא מידי היכי עביד הכי והא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ואין כשר לדון וא"ר יוחנן לאתויי סומא באחת מעיניו, ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח דיני ממונות דנים ביום וגומרים בלילה.
עיין ברש"י ד"ה בלילה וז"ל דומיא דסומא עכ"ל. ועיין בחידושי הר"ן (ד"ה ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח) שהקשה על רש"י וז"ל ואיכא למידק א"כ לא נכשר סומא בא' מעיניו אלא לגמר דין וההוא סמיא היכי הוה דיין אפילו בתחילת דין עכ"ל. ולפום ריהטא נראה לתרץ אליבא דרש"י דלילה וסומא הן ב' פסולים שונים דחלוקים ביסוד דינם, דסומא הוי פסול דחל בגברא - שאינו יכול להיות דיין בב"ד, משא"כ ההלכה שאין דנין בלילה הוי הלכה בסדר ותנאי המשפט בב"ד, והוי הלכה מסוימת לגבי תחילת הדין, שאין קובעין תחילת הדין בלילה, אבל גומרין את הדין בלילה. ובסדר ותנאי המשפט שפיר יש לחלק בין תחילת הדין לגמר דין, אולם בנוגע לפסול שחל בגברא לדון לא שייך לחלק בין תחילת דין לגמר דין, ואם סומא בא' מעיניו כשר לדון על כרחך דהוכשר אף לגבי תחילת דין.
גמ'. דתניא והיתה לבני ישראל לחקת משפט אורעה כל הפרשה כולה להיות דין.
פרש"י (ד"ה להיות דין) וז"ל דמשמע הפלת נחלות דין קצוב הוא בשעת המיתה הכל כמו שאמר המת ואין הדבר צריך דיינין אלא כל אחד מיורשיו יחזקוהו שומעי הצוואה בשלו עכ"ל. ועיין ברשב"ם (ב"ב דף קי"ג: ד"ה דתניא) דסד"א דחילוק נחלות הוי כחלוקת שותפין בעלמא ולא חשיב דין וקמ"ל הקרא "והיתה לבני ישראל לחקת משפט" דחלוקת יורשין הוי דין ובעי ג' דיינין. ונראה דר"ל דכשחולקין הירושה עפ"י גורל אזי בעי ג' דיינין דאילו אם הסכימו ביניהן היאך לחלוק אזי הוי כחלוקת שותפין בעלמא ולא בעי ג' דיינין. ועיין בתוס' (שם ד"ה אורעה) שכתבו וז"ל אלא מפרש ר"י אורעה כל הפרשה כולה להיות דין לענין שעל כרחם של בנים נעשים דיינים אותם העומדים שם בשעת צואה ועושין דין ולא מצי למימר איני רוצה לדון לפניכם אלא לפני ב"ד הגדול או ב"ד חשוב שבעירי אלא על כרחו מקבל אותן בדיינין וכו' עכ"ל. ונראה דלפי תוס' שמיעת הצואה הוי כקבלת עדות וכהתחלת הדין ולכן אין היורשין יכולים לומר ברצונינו לילך לב"ד הגדול דלאחר שכבר התחיל הדין בב"ד אחד א"א ללכת לדון בב"ד אחר. ועיין ברש"י (ד"ה רצו עושין דין) שפירש וז"ל השומעין רשאין ושליטין להיות מחזיקין כל אחד בשלו הכל כמו ששמעו עכ"ל. ומשמע דס"ל דשמיעת הדיינין צוואת המת הוי כגמר דין ורצו עושין דין היינו שיורדין לנכסיו.
גמ'. דיני נפשות דנין ביום וכו'. מנהני מילי אמר רב שימי בר חייא אמר קרא והוקע אותם לה' נגד השמש. אמר רב חסדא מניין להוקעה שהיא תלייה דכתיב והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה'.
ומבואר דהגמ' מוכיחה דמכיון דקיום העונש בעי יום אף גמר הדין בעי יום. ולכאורה מכאן יש ראיה לדברי התוס' לעיל (דף לג: ד"ה אתיא רשע רשע) דהקשו דכי היכי דילפינן דקיום מלקות במקום מיתה ה"נ נימא בנוגע לשאר דיני ב"ד דמלקות הוי כמיתה.
תוס' ד"ה רבה בר בר חנה. וז"ל הכא משמע שמורד במלכות ובעי למידייני' דדוד היה חושב עצמו מלך וכן בפרק במה בהמה (שבת דף נו. ושם) גבי אוריה שהיה לו לדוד לדונו בסנהדרין ולא דייניה אף על גב שהיה מורד במלכות כדאמרינן התם וקשה דהא אמר במגילה (דף יד: ושם) דמורד במלכות לא בעי למידייניה ויש לומר לא בעי למידייניה כשאר חייבי מיתות אלא לקבל עדות ולידע אם הוא מורד במלכות ונראה הא דאמר לא בעי למידייניה לענין הא דתנן בפירקין (דף לב.) דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה ובלילה שלאחריו אין גומרין והאי גומרין בו ביום לחובה והיינו דקאמרה ליה אביגיל וכי דנין דיני נפשות בלילה כדאמרינן לעיל בפירקין (דף לד:) דנגד השמש בעינן והשיב לה דלא בעי למידייניה כשאר דיני נפשות אלא גומרין בו ביום לחובה וכן מוכח בירושלמי דפירקין דאמרה ליה וכי דנין דיני נפשות בלילה אמר לה כבר נגמר דינו מבעוד יום עכ"ל.
ובביאור דבריהם נראה דר"ל דמורד במלכות לא בעי גמר דין דסנהדרין, כי רק קבלת עדות ומשא ומתן צריכא ב"ד, אך הגמר דין נעשה ע"י המלך בעצמו ולא בעי גמ"ד דסנהדרין כלל, והמלך יכול לגמור דינו של המורד במלכות בו ביום או בלילה לחובה. ומוכח מכאן דחל חלות שם משא ומתן דנפשות דבעי סנהדרין של כ"ג ולא משום דהוי חלק של הגמר דין. ולפי"ז ה"ה דקבלת עדות בד"נ בעי ב"ד של כ"ג, דקבלת עדות הוי חלק מהמשא ומתן, ובעי ב"ד של כ"ג כמו המשא ומתן דנפשות.
והנה עיין ברמב"ן עה"ת (דברים יז:ו) שהביא שיטת רס"ג דקבלת עדות דנפשות סגי בג' דיינים אע"פ דהגמ"ד צריך ב"ד של כ"ג. ומאידך הרמב"ן חולק עליו וס"ל דקבלת עדות דנפשות בעי כ"ג. ונראה דפליגי האם קבלת עדות דנפשות הוי חלות שם דיני נפשות דבעינן ב"ד של כ"ג או לא. ועיין ברמב"ם (פי"ג מהל' סנהדרין ה"ז) וז"ל מי שנגמר דינו וברח ובא לבית דין אחר אין סותרין את דינו, אלא כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידין אנו את איש פלוני שנגמר דינו בבית דין פלוני ופלוני ופלוני עדיו הרי זה יהרג, במה דברים אמורים ברוצח אבל שאר חייבי מיתות עד שיבואו עדיו הראשונים ויעידו שנגמר דינו ויהרגוהו בידם, והוא שיעידו בבית דין של עשרים ושלשה עכ"ל. ומבואר דס"ל כשיטת הרמב"ן דעדי נפשות חייבים להעיד בב"ד של כ"ג ודלא כשיטת ר' דינה כעדות דנפשות סעדיה גאון ז"ל. ונראה דהרמב"ם סוסר דעדות דנפשות הוי חלות שם דיני נפשות ובעי ב"ד של כ"ג, וכשיטת התוס' דבמורד במלכות דליכא גמ"ד מ"מ קבלת העדות צריכא כ"ג, דקבלת העדות הוי כמשא ומתן דנפשות, דבעי ב"ד של כ"ג.
והנה יש שיטה בראשונים דעדות לגיטין וקידושין דינם כעדות דנפשות, דעדות מיוחדת פסולה בגיטין וקידושין כמו בנפשות, ובתוס' במס' מכות (דף ו. ד"ה שמואל) מבואר דלר' יוסי דנמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה חל רק בד"נ ה"ה דחל דין זה גם בעדי גיטין וקידושין. ולפי"ז צ"ע למה א"צ ב"ד של כ"ג בקבלת עדות בגיטין וקידושין, וסגי בב"ד של ג'. וי"ל דעדי נפשות צריכא כ"ג רק בד"נ ממש, דקבלת העדות הוי חלק מהמשא ומתן דנפשות דבעי ב"ד של כ"ג. משא"כ דין גיטין וקידושין דעלמא דאינו משא ומתן של נפשות אלא של איסור והיתר, ומשו"ה קבלת עדות דגיטין וקידושין סגי בב"ד של ג' דיינים, ואע"פ דיש חלות שם נפשות בעדות דגיטין וקידושין.^276
274 ועיין עוד בס' רשימות שיעורים מס' יבמות דף מה: קונטרס בענין גירות ענף ו' – ז' (עמ' תצ"ה – תצ"ז) במה שדן רבינו זצ"ל עוד בחקירה הנ"ל אי מילה מהוה מעשה גירות או"ד דחלות שם ערל מעכב חלות הגירות.
²⁷⁵ ועיין באגרות הגרי"ד הלוי קונטרוס חאסלאוויץ אות ח' (עמ' רפ"ו – רפ"ז).
²⁷⁶ עיין באגרות הגרי"ד הלוי פי"ג מהל' סנהדרין ה"ז.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.