סנהדרין לו ע"א

דף לו - א

מה יום טוב, שנדחה מפני קרבן יחיד, אם נאמר שנדרים ונדבות קריבים ביום טוב, בכל זאת אין רציחה דוחה אותו. קרבן יחיד, שהוא דוחה את יום טוב, אינו דין שלא תהא רציחה דוחה אותו!

הניחא למאן דאמר אין נדרים ונדבות קריבין ביום טוב, שקרבן יחיד אינו דוחה יום טוב, אפשר להעמיד את "מעם מזבחי" בקרבן יחיד שאינו דוחה לא שבת ולא יום טוב, ושפיר ישאר הקל וחומר.

אלא למאן דאמר נדרים ונדבות קריבין ביום טוב, שלפיו קרבן יחיד דוחה יום טוב, אי אפשר לדרוש את הקל וחומר, כי לפיו לא יתכן הפסוק של "מעם מזבחי תקחנו למות"

- מאי איכא למימר?

אלא, אמר רבא [זו היא מסקנת דבריו]: בהכרח שהכתוב "מעם מזבחי תקחנו למות" עוקר לגמרי את הקל וחומר. כי לא מיבעיא למאן דאמר נדרים ונדבות קריבין ביום טוב, אי אפשר לדרוש את הקל וחומר, דהא לא מתקיים "מעם מזבחי" כלל, אפילו לא בקרבן יחיד.

אלא אפילו למאן דאמר נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב, שלפיו היה מקום לומר שהפסוק "מעם מזבחי" הולך על קרבן יחיד שאין בו את הקל וחומר, הכתיב "מעם מזבחי" - מזבחי המיוחד לי.

ומאי נינהו? תמיד, שהוא עיקר הקרבנות.

ואמר רחמנא [שמות כא] "מעם מזבחי תקחנו למות".

נאמר במשנה: דיני ממונות הטמאות והטהרות מתחילים מן הגדול - משום כבודו.

אמר רב, אנא הואי [הייתי] במניינא דבי רבי, במנין הדיינים של רבי יהודה הנשיא, וכשדנו דיני ממונות, מינאי דידי הוו מתחלי ברישא [ממני החל המנין], ושאלו ממני תחילה אף על פי שלא הייתי גדול בכולם. ^[1]

ומקשה הגמרא: והא אנן במשנתינו שנינו - דיני ממונות מתחילין מן הגדול תנן?

ומתרצת הגמרא: אמר רבה בריה דרבא, ואיתימא - יש אומרים שתירוץ זה אמרו רבי הלל בריה דרבי וולס:

אין להביא ראיה מבית הדין של רבי, משום דשאני מניינא דבי רבי, דכולהו מנינייהו מן הצד הוו מתחלי, את כל הדינים שדנו לפניהם התחיל לדון מהדיינים שבצד ולא מהגדול, משום ענוותנותו של רבי יהודה הנשיא. ^[2]

אגב שהוזכרה מימרא אחת של רבה ואיתימא רב הלל, הביאה הגמרא מימרא נוספת שלהם.

ואמר רבה בריה דרבא ואיתימא רבי הלל בריה דר' וולס, מימות משה רבינו ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד, לא אירע בתקופה שבין משה רבינו לרבי, שהתורה והגדולה של כל ישראל יהיו בידי אדם אחד. ^[3] תמהה הגמרא, וכי לא היה כן!?

הא הוה יהושע, שהיה גדול בתורה ובגדולה מכל ישראל שבדורו!? ^[4]

ומתרצת הגמרא: ^[5] אמנם אצל יהושע היו תורה וגדולה, אבל לא היה יחיד בדורו, שכן באותו דור הוה אלעזר בן אהרן הכהן, שגם הוא היה גדול בחכמה. ^[6] ושוב מקשה הגמרא: ^[7] והא הוה פנחס לאחר שמת אלעזר אביו והיה הוא הכהן גדול והחכם שבדור, ונמצא שהיו אצלו תורה וגדולה במקום אחד?

ומתרצת הגמרא: הרי הוו זקנים שקיבלו מיהושע כגון עתניאל אבצן ובועז, והאריכו ימים אחריו. ^[8]

ומקשה הגמרא: והא הוה שאול המלך?

ומתרצת הגמרא: הרי בזמנו הוה שמואל, שהיה גדול בתורה. ^[9]

ותמהה הגמרא: והא נח נפשיה של שמואל בחיי שאול, ואם כן נשאר שאול יחיד בדורו בתורה ובגדולה?

ומיישבת הגמרא: זו שאמרנו לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד בכולהו שניה - בכל שנותיו הוא דקאמרינן, שמתחילת גדלותם היו בעלי תורה וגדולה שבאותו הדור, שכן משה ורבי משעה שקבעו ישיבתם לא היה כמותם בתורה ובגדולה. ואילו שאול בתחילת גדולתו היה שמואל עמו ^[10].

ושוב מקשה הגמרא: והא הוה דוד המלך, שהיה גדול מכל ישראל בתורה ובגדולה?

ומתרצת הגמרא: הרי הוה עימו עירא היאירי שהיה רבו ^[11], והיה גדול כמותו בתורה.

ווהא נח נפשיה של עירא בחיי דוד ונשאר דוד לבדו גדול בתורה וגדולה?

ושוב מתרצת הגמרא: כולהו שניה קאמרינן, ואילו דוד בתחילת גדולתו היה עירא עימו.

ומקשה הגמרא: והא הוה שלמה המלך שהיה גדול בתורה ובמלכות מכל ישראל שבדורו?

ומתרצת הגמרא: בדורו של שלמה הוה שמעי בן גרא שהיה גדול כמותו בתורה! ^[12]

ומקשה הגמרא: והא לבסוף שלמה קטליה הרג את שמעי ונותר הוא לבדו בעל תורה וגדולה?

ושוב מתרצת הגמרא: כוליה שניה קאמרינן.

ומקשה הגמרא: הא הוה חזקיה מלך יהודה שהיה גדול בתורה ובגדולה מכל ישראל?

ומתרצת הגמרא: בימי חזקיה הוה שבנא, שהיה ממונה על בית חזקיה, והיתה ישיבתו גדולה משל חזקיה. [כדאיתא לעיל כו א שאצל חזקיה היו אחד עשר אלף ואצל שבנא שלוש עשרה אלף]

ותמהה הגמרא: והא איקטיל הרי נהרג שבנא על ידי סנחריב ונשאר חזקיה יחיד בדורו?

ושוב מתרצת הגמרא: כולהו שניה קאמרינן. ומקשה הגמרא: והא הוה עזרא הסופר שהיה כהן גדול, ומופלג בתורה וגדולה מכל ישראל?

ומתרצת הגמרא: בזמן עזרא הסופר הוה נחמיה בן חכליה, שהיה מושל בארץ יהודה והיה גדול מעזרא בגדולה. ^[13]

ומעתה נתקיימו דברי רבה ואיתימא רבי הלל, שלא מצינו תורה וגדולה במקום אחד מימות משה רבינו עד רבי.

אמר רב אדא בר אהבה: אף אני אומר על דרכו של רבה ואיתימא רבי הלל: מימות רבי עד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד.

ומקשה הגמרא, וכי לא היה כמותו, והא הוה הונא בר נתן?

מתרצת הגמרא: הונא בר נתן מיכף הוה כייף ליה היה כופה את דעתו לרב אשי, ולכן נחשב רב אשי יחיד בדורו.

נאמר במשנה: דיני נפשות מתחילין מן הצד.

ודנה הגמרא: מנא הני מילי, מהו המקור להלכה זו שלא להתחיל מהגדול בדיני ממונות, אלא מהצד.

אמר ר' אחא בר פפא: אמר קרא "לא תענה על ריב", ודרשו חכמים ממה שבכתוב נאמר "לא תענה על רב" [ללא י'], דמשמע שאין הדיין הקטן יכול לענות ולחלוק על דברי הגדול שבדיינים, ואם כן, אם יתחילו מהגדול שוב לא יוכלו הקטנים יותר לסתור את דבריו, ולפיכך מתחילים מהצד ומסיימים בגדול. ^[14]

רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, מהכא, [שמואל א, כה יג] במעשה דנבל הכרמלי שמרד בדוד נאמר - "ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש [את] חרבו ויחגרו איש [את] חרבו ויחגור גם דוד את חרבו", ומשמע שדוד הכריע את הדין אחרי אנשיו.

אמר רב: שונה אדם לתלמידו יכול אחד מהדיינים ללמוד עם תלמידו נידון שבא לפני בית הדין, ודן עמו בדיני נפשות, ומראה לו את דעת המחייבים ודעת המזכים, ואם התלמיד מכריע כאחד מהצדדים מצרפים את דעתו של התלמיד להכרעת הדין.

ומקשה הגמרא: מיתיבי, דיני הטהרות והטמאות פוסקים אותם על פי דיין יחידי, אבל אם ישנה מחלוקת צריכים החולקים לעמוד למנין, ומכריעים כפי רוב הדיעות. ואם היו בצד אחד האב ובנו, אף על פי שהם קרובים, שניהם כשרים וכן אם היו שנים מהדיינים הרב ותלמידו, מונין להם שנים, מחשיבים אותם כשני דיעות. ^[15] אבל בדינים הצריכים מן התורה לכל הפחות שלושה דיינים, כגון דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות, וקבלת עדות קידוש החדש, ועיבור שנה, אם היו שני דיינים שהם אב ובנו, או הרב ותלמידו, אין מונין להן אלא אחד, ואינם נידונים כשני דיינים. ^[16]

הרי מבואר בברייתא שדעת התלמיד אינה מצטרפת להכרעת הדין עם הרב וקשה לרב.

קרבן יחיד מק"ו ומה יו"ט שנדחה מפני קרבן יחיד לדברי האומר נדרים ונדבות [אין] קריבין ביו"ט [אלא למ"ד קריבין מאי איכא למימר] אין רציחה דוחה יו"ט קרבן יחיד שדוחה יו"ט אינו דין שלא תהא רציחה דוחה אותה הניחא למאן דאמר נדרים ונדבות קריבין ביו"ט הנה קמה ליה ק"ו אלא אמר רבא לא מיבעיא למאן דאמר נדרים ונדבות קריבין ביו"ט דכי האי גוונא לא דיינינן ק"ו לבטל מקרא מן התורה שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות בפירוש ריבתה התורה שתהא רציחה דוחה את העבודה אלא אפילו למאן דאמר נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט מעם מזבחי כתיב מזבחי המיוחד לי ומאי ניהו תמיד וכ"ש קרבן יחיד דדחי:

דיני ממונות מטים על פי עד אחד בין לזכות בין לחובה כו'. ירושלמי א"ר ינאי אילו ניתנה תורה חתוכה לא היתה עמידה לרגל מאי טעמא וידבר ה' אל משה לאמר אמר לפניו רבון כל העולמים הודיעני היאך היא הלכה א"ל אחרי רבים להטות. רבו המזכים זכאי. רבו המחייבים חייב כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור מנין ודגלו וכן הוא אומר אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים ואמר מישרים אהבוך. א"ר יוחנן כל מי שאינו יודע לדון את השרץ לטמאו מאה פעמים ולטהרו מאה פעמים אינו יכול לפתוח בזכות. תלמיד ותיק היה לרבי והיה מטהר ומטמא השרץ מאה פעמים. אמרי ההוא תלמיד קטוע מטורא דסיני הוה:

דיני ממונות הטהרות והטמאות כו' אמר רב אנא הוינא במניינא דבי רבי ומיני הוה מתחלי ברישא. והתנן מתחילין מן הגדול ואסיקנא כל מנייניה דבי רבי מן הצד הוו מתחלי והן אמרו מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד. איני ואחר לא מצאנו. והא הוה יהושע ודחינן הוה אלעזר בהדיה כי קאמרינן דליכא אחר בהדיה והא הוה אלעזר הוה פנחס כו'. ואסיק' אף אני אומר מימות רבי ועד רב אשי לא מצאנו תורה וגדולה במקום אחד. והונא בר נתן מיכף הוה כייף ליה לרב אשי:

דיני נפשות מתחילין מן הצד. פי' מאי טעמא אין מתחילין מן הגדול שנאמר לא תענה על רב כלומר כיון שיתחיל הגדול ויאמר זכות או חובה אין לאחר לחלוק על דבריו. ר' יוחנן אמר מהכא ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש חרבו וגו' וחגר דוד אחריהם. אמר רב שונה אדם לתלמידו ודן עמו בדיני נפשות ומותבינן עליה הטהורות והטמאות האב ובנו הרב ותלמידו מונין להם שנים ודיני נפשות ודיני מכות וקידוש החודש ועיבור השנה אב ובנו הרב ותלמידו אין מונין להם אלא אחד ופרקינן כי אמר רב שונה אדם

הטמאות והטהרות ודיני אסור והיתר ופסול והכשר שהם דברים שבתחלת הוראתם אינו צריך מנין אלא שהוראתם ביחיד אם נזדמן שם מחלוקת עד שמתוכו צריך לעמוד למנין אם רבו המטמאין או האוסרים או הפוסלים ואם רבו המטהרים או המכשירים או המתירים כל שעמדו למנין מונין האב ובנו והרב ותלמידו בשנים שאין פסול קורבא בדברים אלו ולא סוף דבר בשעת משא ומתן אלא אף בשעת גמר הוראה אבל דיני ממונות ודיני נפשות ומכות וקדוש החדש ועבור שנה הואיל ומנין צריך בהם מתחלת הדין אין האב ובנו או הרב ותלמידו נחשבים אלא באחד ואף בזו לא נאמר על הבן עם האב שיצטרפו כלל אפילו לימנות כאחד אלא בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין אינן נמנין כלל והוא שאמרו בתוספתא שבשעת גמר דין לא ישב בצדו אלא ילך לו שהדין שנעשה בקרובים פסול כעדות וכן התלמיד ואע"פ שאין לו דין קורבא עם הרב לענין דין מיהא אינו מצטרף בגמר דין ואם היו תלמידים חשובים שאין צריכין לו אלא לדברים נעלמים שהוא מקובל אבל לא לסברא ושקול הדעת וידיעת הדברים הרגילין נמנין בשנים אם היו מן המנין מתחלתם יש מי שאומר שדיני ממונות נמנין האב ובנו ורב ותלמיד בשנים ומ"מ מפרשים אותה דוקא במשא ומתן אבל לא בגמר דין:

מתני' דיני ממונות הטהרות והטמאות כו' אמר רב אנא הואי במנינא דבי ר' ומינאי דידי הוו מתחלי ברישא כלומר אעפ"י שהיו שם גדולים ממני. ומקשי' והא אנן תנן מתחילין מן הגדול ומפרקינן שאני מנינא דבי ר' דכולהו מן הצד הוו מתחלי מתוך ענותנותו לא היה רוצה להתחיל הימנו אלא מן הקטן שבהן:

מימות משה ועד רבינו לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד כלומר לא מצינו מי שהיה גדול יותר מכל בני דורו בין בתורה בין בגדולה כגון משה רבינו שהיה גדול ואין בישראל כמותו לא בחכמה ולא במלכות וכן רבינו הקדוש היה גדול ולא היה בדורו כמוהו לא בחכמה ולא בנשיאות. ומקשי' והא הוה יהושע בדריה ומפרקי' נהי דבגדולה לא היה בישראל כמותו בחכמה מיהת הוה אלעזר ולא הואי תורה במקום אחד. ומקשי' והא הוה פנחס בדריה שהיה כהן גדול ומנהיג את הדור והיה חכם יתר מבני דורו ומפרקי' הוו זקנים בדריה דחכימי כותיה ולא הואי תורה במקום אחד. ומקשי' תו והא הוה שאול בדריה ומפרקי' הוה שמואל דחכים טפי מיניה. ומקשי' והא נח נפשיה דשמואל מקמי שאול ולאחר מיתתו של שמואל הא הויא תורה וגדולה במקום אחד ומפרקי' כי קאמרי' לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד כולהו שנייא דההוא גברא קאמרינן דומיא דמשה רבינו ורבי שמשעה שקבעו ישיבתם לא היה בהם לא בתורה ולא בגדולה. ומקשי' תו והא הוה דוד שלא היה בישראל כמותו בתורה ולא בגדולה ומפרקינן הוה עירא היאירי ביומיה שהיה גדול ממנו בתורה והיה דוד מנהיגו עליו בראש והיינו דכתיב וגם עירא היאירי היה כהן לדוד ולשון גדולה היא כענין שנאמר ובני דוד כהנים היו (שמואל ב ח׳:י״ח) ובמסכת מועד קטן מוכח דלא יתיב דוד ברישא אלא מכי נח נפשיה דעירא היאירי. ומקשי' והא נח נפשיה דעירא ביומיה דדוד כדמוכת התם במועד קטן ומפרקי' כולהו שנייא קאמרינן כדפרישנא לעיל. ומקשי' תו והא הוה שלמה גדול מכל בני דורו בין בתורה בין בגדולה ומפרקי' הא שמעון בן גרה ביומיה דהוה רביה והיה גדול ממנו בתורה כדאמרינן התם (ברכות ח'.) לעולם ידור אדם במקום רבו שכל זמן ששמעי בן גרה קיים לא נשא שלמה את בת פרעה אלמא שמעי רביה דשלמה הוה ואע"ג דכתיב ביה בשלמה ויחכם מכל האדם (מלכים א ה׳:י״א) ההוא לבתר דאתיהיבא ליה חכמתא משמיא הוא ואנן כי קאמרי' למאי דהוה מקמי הכין קאמרי' והיינו טעמא דמקשי' והא קטליה ולא קא מקשי' והא קא אתיהיבא ליה חכמתא לשלמה בגבעון משום דקטליה דשמעי קדים למעשה דגבעון וההיא דקדים עדיף ליה טפי לאקשויי מיניה דקדמה תורה וגדולה טפי במקום אחד. ומקשי' והא הוה חזקיה שלימד תורה לכל ישראל ואין בישראל גדול ממנו ואיתא בפרק חלק (סנהדרין ק"א:) דקא דריש גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה וכי חזקיה לכל העולם כולו למד תורה ולמנשה בנו לא למד תורה כו' ובפרק כהן גדול (סנהדרין כ'.) גרסינן אשה יראת ה' היא תתהלל זה דורו של חזקיה ומפרקי' הא הוה שבנא ביומיה דעדיף בתורה טפי מיניה דאלו חזקיה הוה דריש בחד סרי רבואתא ואלו שבנא הוה דריש בתליסר רבואתא כדאיתא בפ' דיני ממונות תניאנא (כ"ו.) ומקשי' והא איקטיל שבנא כדאיתא התם ובתר דאיקטיל שבנא הויא לה תורה וגדולה במקום אחד ומפרקי' כי קאמרינן תורה וגדולה במקום אחד כולהו שנייה דההוא גברא קאמרי' כלומר משקבע ישיבתו ופשט טבעו כדפרישנא לעיל. ומקשי' והא הוה עזרא כהן גדול וגדול בתורה מכל ישראל דכתיב (עזרא ז׳:י׳) והוא סופר מהיר כו' וכתיב נמי כי עזרא הכין לבבו כו' וללמד בישראל חק ומשפט ומפרקי' הא נחמיה בן חכליה שהיה פחה בארץ יהודה והוה עדיף מעזרא בגדולה ולא הואי תורה וגדולה במקום אחד וכולה שמעתא פשוטה היא:

פיסקא דיני נפשות מתחילין מן הצד ואמרינן מנא הני מילי אמר רב אחא בר פפא אמר קרא לא תענה על ריב קרי ביה לא תענה על רב חסר כתיב בלא יו"ד ומשמע רב והיינו גדול שבב"ד כלומר לא תשיב על דברי גדול שבדיינין לפיכך מתחילין מן הקטן שאם אתה מתחיל מן הגדול אפשר שיאמר טעם לחובה ואין אתה יכול להשיב על דבריו ונמצאת מחייב את זה שלא כדין אבל כי מתחילין מן הקטן ואמרי הנך טעם לזכות אפשר דמסתבר טעמייהו גבי האי דגדול ולא מפליג עלייהו ואי נמי קאי בדידיה מכל מקום כיון דאמור הנך סברא דידהו מעיקרא הא איכא מנינא לזכות ותו דאפי' משום לא תענה נמי ליכא דמאי דאמור אמור. ויש לי לפרש לא תענה על רב לא תתחיל מן הגדול שלא תצטרך לענות על דבריו ודווקא בדיני נפשות דקרא כתיב בדיני נפשות דכתיב לא תהיה אחרי רבים לרעות ואי בדיני ממונות היכי משכחת לה והא תנן דיני ממונות מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה אלא לאו בדיני נפשות. רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מהכא ויאמר דוד לאנשיו חגרו שנמנו לדון את נבל הכרמלי על שמרד בדוד ונמנו עליו להרגו לפי שמרד במלכות:

אמר רב שונה אדם לתלמידו הלכות האמורות בדיני נפשות ודן עמו דיני נפשות ומטין את הדין על פיו כאחד מן הדיינין ואותיבניה לרב מהא דתניא הטהרות והטמאות האב ובנו הרב ותלמידו מונין להן שנים הואיל ומתחלה כשרין ביחיד ואין בהן מנין אלא א"כ חולקין אבל דיני ממונות ודיני נפשות וקידוש החדש ועיבור השנה שצריכין מנין מתחלה כדמפרשא כל חד מינייהו בדוכתא האב ובנו הרב ותלמידו אין מונין להם אלא אחד ומפרקי' כי תניא ההיא בתלמיד שצריך לסברתו של רבו שאין יודע לישב טעמים מעצמו דאיהו ורביה חד גברא נינהו וכי קאמר רב שונה אדם לתלמידו ודן עמו דינו נפשות כגון רב כהנא ורב אשי תלמידיו של רב שהיו יודעין לישב טעמים מעצמן ולהבין דבר מתוך דבר ולא היו צריכין לסברתו של רב אלא לדברים ששמע מרבו הילכך תלמיד כי האי גונא גברא באפי נפשיה הוא דאי משום גמרא דגמיר מינה סנהדרי גדולה דהואי שבעים ואחד דילפינן לה מדכתיב אספה לי שבעים איש ומשה על גביהן היכי הוו מימנו בהדיה והא כולהו גמירי מיניה:

בפירש"י בד"ה לא תענה כו' ומתחילין מן הצד שלא ישמע א' כו' עכ"ל כן הוא בנוסחת פירש"י שלפנינו וכתב מהרש"ל נ"ל דהכי קא קשיא ליה אמאי אנו מתחילין מן הצד נתחיל מן השני למופלא כו' דלא מזהיר קרא לא תענה אלא על מופלא כו' ומשני שמא ישמעו לו לזכות כו' מאחר שגדול הוא כו' בשלמא גבי מופלא כו' עכ"ל עיין שם הדברים תמוהים מצד עצמם לומר דלחובה יחלוק על הגדול שאינו מופלא ולא לזכות והוא דבר שלא הוזכר בתלמוד ואין אלו אלא דברי נביאות ועוד דלא לכתוב לא תענה במופלא ואנא ידענא דאין מתחילין מן המופלא מה"ט דפשוט לו דאין מתחילין מן הגדול גם קשה שלא הוזכר אהא דמתחילין מן הצד אלא מה"ט משום לא תענה על רב דהיינו על המופלא ואם יהיה פי' מתחילין מן הצד דהיינו מן הקטן שבקטנים מטעם שכתב מהרש"ל יהיה עיקר חסר מן הספר מה"ט וע"כ הנראה כמו שמצאתי מוגה בספרים מדויקים בפירש"י דכצ"ל ומתחילין מן הצד שישמע א' דברי א' מן המזכים כו' ופירוש לדבריו דמשמע מפירושו כמ"ש הנ"י בשם המפרשים דלא למימרא דאסור לענות על רב אלא דאדרבה דאסור לו לשתוק כו' אלא דהכי קאמר קרא שראוי לעשות בענין שלא יצטרכו לענות על רב שידברו הם תחילה כו' שיש לחוש שמא לא ירצה התלמיד לחלוק אח"כ על הרב כי יתבייש ממנו ויכניס דבריו כו' עכ"ל וזה שתלה רש"י ז"ל בפירושו הדבר דילמא חזי ליה חובה ולא פלגינן כו' ואנן והצילו העדה בעינן אבל מטעמא שלא תגמור הדין ע"פ המופלא לבד בין לזכות בין לחובה אין לחוש כיון שמותר לענות על רב אלא משום חששא דחזי ליה המופלא חובה ויתביישו ממנו לחלוק עליו ואנן והצילו העדה בעינן ומשום הכי מתחילין מן הצד דהיינו מא' מהם חוץ מן המופלא אף שאינו קטן שבקטנים ושוב כשישמע א' דברי א' מן המזכין שהתחילו בו לא יתבייש שוב מלחלוק על המופלא להסכים עם המזכה כבר קודם דחזי ליה המופלא חובה ודו"ק כי הדברים ברורים הם:

תוס' בד"ה ומה י"ט כו' דאיכא למימר ק"ו לקולא ולחומרא לחומרא אמרינן עכ"ל יש לדקדק בדבריהם דהא לעיל דאכתי לא אסיק אדעתיה דרשה דמושבותיכם בעי למילף ק"ו לקולא דרציחה דוחה שבת ולא אמרינן כיון דאיכא ק"ו לקולא דרציחה דוחה שבת ואיכא ק"ו לחומרא דרציחה אינה דוחה עבודה לחומרא אמרינן ואם כן הכא נמי הכי לגבי י"ט דלא כתיב מושבותיכם אית לן למימר ק"ו לקולא דרציחה דוחה י"ט ולא לחומרא שלא תהא רציחה דוחה קרבן יחיד ויש ליישב דלעיל כיון דדייק ליה שפיר קרא דמעם מזבחי אפילו לקרבן ציבור וא"כ ליכא למילף ק"ו לחומרא אלא לקולא דרציחה דוחה שבת אבל הכא פריך רבא לסברת אביי דקאמר דהק"ו מפיק ליה קרבן ציבור מקרא דמעם מזבחי א"כ בקרבן יחיד נמי מפיק הק"ו ואע"ג דאיכא ק"ו נמי לקולא שתהא דוחה י"ט אית לן למיזל בתר הק"ו לחומרא דלא תהא רציחה דוחה קרבן יחיד אף על גב דמפיק ליה מקרא דעם מזבחי ודו"ק:

בד"ה הא הוי חזקיה כו' דחזקיה לא היה מושל על כל ישראל שכבר גלו עשרת כו' עכ"ל בימי רבי נמי ודאי כבר גלו כל ישראל מיהו אפשר שהיה נשיא על כל הגולה אבל חזקיה לא היה מלך על הי' שבטים שגלו ע"י מלכי אשור שעשו מלחמה עם חזקיה וכן צ"ל ברב אשי שהיה גדול בדורו על כל הגולה וק"ל:

בא"ד ותדע דכי פריך הוה דוד לא משני הוה אחיתופל כו' עכ"ל דטפי הוה ליה לשנויי הוה אחיתופל דמתניתין היא באבות ממאי דמשני הוה עירא היאירי דאינו רק מדרש אמוראי בפ"ג דמו"ק אך מה שכתבו וקצת קשה דלא משני הוה מפיבושת כו' לא ידעי' מאי אולמיה מהך דעירא היאירי וק"ל:

בד"ה כולהו שני כו' ותימה דלא משני איהושע הוה עתניאל כו' עכ"ל דטפי הוה ליה לשנויי הוה עתניאל דמצינו בו שהיה גדול בתורה יותר מיהושע שלא מצינו כן מפורש בשום דוכתא באלעזר וק"ל:

בד"ה ד"נ מתחילין כו' אבל בד"מ לא חיישינן ומ"מ דרך שאלה יכולין לענות כו' עכ"ל כצ"ל פירוש לדבריהם לפום סברתם דהשתא דלא תענה נאמר בין בד"נ בין בד"מ אלא דבד"נ חיישינן דילמא חזי ליה המופלא חובה ולא פלגינן עליה כפירש"י אבל בד"מ לא חיישינן להכי אף אם לא תענה על רב דחובה לזה הוא זכות לזה כמ"ש התוס' לעיל ומשום דאמרי' דאפילו תלמיד שיושב לפני רבו ורואה שהוא טועה בדין אסור לו לשתוק שנאמר מדבר שקר תרחק וא"כ היאך קאמר מתחילין מן הגדול בד"מ ואיך יוכל לענות עליו ואהא קאמרי דמ"מ דרך שאלה ומשא ומתן יכול לענות עליו דבכהאי גוונא קאמרינן דאסור לו לשתוק ולא שיהיה חולק עליו ודו"ק:

ברש"י ד"ה שמעי גדול הוה כדאשכחן וכו' נ"ל דר"ל גדול בתורה:

ד"ה לא תענה על רב כתיב בלא יו"ד ומשמע לא תחלוק על מופלא של ב"ד הלכך לא מתחילין מיניה וכו' לא פלגינן עליו ומתחילין מן הצד שישמע א' דברי אחד מן המזכין ויסכימו עמו כן נראה לי לגרוס ויש גורסין שמא ישמע אחד וכו' ונראה דכונתו לומר דהואיל וכן הוא שלא נוכל להתחיל מן הגדול שבגדולים לא מתחילין גם כן מן הגדול שאחריו דשמא גם מפניו יתביישו הקטנים ממנו לחלוק עליו אם יחייב הוא ונמצא יסכימו כולן לחיוב על כן מתחילין מן הצד דהיינו מן הקטן שבקטנים שאף אם יחייב לא יתבייש אותו שידבר אחריו לזכות וכשיזכה הוא ישמע ג"כ האחר שידבר אחריו ויסכים גם הוא עמו וכן אחד מאחד עד שיגיע לגדול שבגדולים ויסכים גם הוא עמהם והוסיף רש"י זה כדי לתרץ שני קושיות חדא דלמה מתחילין מצד דהיינו הקטן שבקטנים הא אם א"א להתחיל מן הגדולים שבגדולים דהוא המופלא שבב"ד מ"מ יתחילו מן הגדול שאחריו ועוד לרבה בר בר חנה דלא יליף לה מלא תענה על רב אלא מדכתיב ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש חרבו וכו' לדידיה תקשה לך טעמא מאי אין מתחילין מן הגדול אלא מן הצד אבל לפי מה שהוסיף רש"י תוספת זה יתיישב הכל כהוגן וראיתי דברים רבים שנאמרו בזה ונכתבו על ספר וספרים ולא יישרו בעיני:

בתוס' ד"ה והא הוה חזקיה וכו' לא היה מושל על כל ישראל שכבר גלו עשרת השבטים מקשים העולם אם כן מאי קאמר מימות משה ועד רבי וכו' והא בימי רבי ג"כ כבר גלו עשרת השבטים ואף על גב דגם שבט יהודה ובנימין כבר גלו איכא למימר דרבי היה מושל על כל גלות שני דהיינו יהודה ובנימין אבל י' שבטים שגלו לחלח וחבור לא שייך למימר שהיה ר' מושל עליהם וכן הא דפריך בתר הכי והא הוה עזרא וכן הא דקאמר מימות רבי עד רב אשי הא בימי עזרא ורב אשי כבר גלו י' שבטים ונראה לי דלא קשה מידי משום דבימי עזרא ורבי ורב אשי לא היו העשרת השבטים בימיהם נמצאים כלל כי כבר נתבטלו וגלו קודם חורבן בית ראשון ומאז והלאה לא היו נמנים בכלל מלכות ישראל רק יהודה ובנימין שנשארו והם הם היו לבדם בימי עזרא ובמלכות בית שני ובימי רבי ורב אשי והן היו נקראין באותן הזמנים כלל ישראל ולכך שפיר הוה שייך לומר על עזרא ורבי ורב אשי תורה וגדולה במקום אחד אבל חזקיה דבתחלת מלכותו עדיין לא גלו הי' שבטים ובימיו גלו ונתבטלה מלכותם ולכך ס"ל למקצת דלא למנות את חזקיה לומד עליו שהיה בימיו תורה וגדולה במקום אחד וק"ל:

ד"ה דיני נפשות מתחילין מן הצד וכו' אבל בדיני ממונות לא חיישינן ר"ל אע"ג דגם בדיני ממונות איכא נמי למיחש שמא יחייב המופלא שבב"ד ולא ירצו האחרים לחלוק עליו לא חיישינן בזה דמה בכך אם יצא חייב דלא שייך שם זכות וחובה דכל דיני ממונות חובה לזה וזכות לזה אבל בדיני נפשות איכא הצלת נפש וקשה להו להתוס' אם כן כיון דבדיני ממונות מתחילין מן הגדול וגם אין חולקין עליו ותמיד פוסקין הדין כדבריו בין לזכות בין לחובה למה מושיבין שאר הסנהדרין אצלו כלל לכך קאמרו ומ"מ דרך שאילה יכולין לעשות ור"ל לכך מושיבין יתר הסנהדרין אצלו שידברו עמו דרך שאלה אם הדין כך באולי כשישמע דבריהם יסכים עמהם אבל אם לא יסכים לרעתם אז פוסקין הדין כדבריו כי אינם רשאים לחלוק עליו ואפשר לא תענה על רב בדיני נפשות כתיב ר"ל דאפשר גם כן לתרץ דבדיני ממונות לכך מתחילין מן הגדול משום דאם לא יסכימו האחרים לדעתו רשאים שפיר לחלוק עליו דלא תענה על רב לא הוזהר כ"א בדיני נפשות ולא בדיני ממונות ולכך ליכא למיחש לשום דבר כשמתחילין מן הגדול לכבודו וק"ל:

בא"ד למאן דאמר דמוקי לה בריש מכילתין יש בית דין נוטה כצ"ל:

ד"ה רבה בר בר הנה וכו' וי"ל לא בעי למידייניה כשאר חייבי מיתות לענין הא דתנן דיני נפשות גומרים בו ביום לזכות וביום של אחריו לחובה אלא אפילו בו ביום גומרים לחובה והיינו הא דקאמרה ליה אביגיל וכי דנין דיני נפשות בלילה היה לך להמתין לגמור עד למחרת והוא השיב מורד במלכות היה ואין צריך להמתין עד למחר כן הוא המשך דברי התוס' וכן הוא בפ"ק דמגילה ודברי התוס' דהכא מגומגמים ויש בהם דברי מותר:

גמ' מיתיבי הטמאות והטהרות כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה הוה זקנים כו' ואבצן שהוא בועז כצ"ל ונ"ב נ"ל:

בד"ה לא תענה כו' ולא פלגינן עילויה ומתחילים מן הצד כו' כצ"ל. ונ"ב נ"ל דהכי קשיא ליה אמאי אנו מתחילין מן הצד נתחיל מן השני למופלא דהא דרך מעלות היו יושביו כדאיתא לקמן במשנה ושפיר יכולין לחלוק עליו דלא אזהיר קרא לא תענה על רב אלא על מופלא שבבית דין וא"כ אי אמר לחובה מסתמא לא יסכימו עמו ומשני דחיישינן שמא ישמעו לו לזכות אף שיש ביום ללמוד חובה מאחר שגדול הוא מאותם שאצלו וזה אינו ראוי דכתיב ובערת הרע מקרבך בשלמא גבי מופלא ממש אין לחוש שמא ישמעו לו לזכות ואם יחלקו עליו מה בכך אינם עוברים על ובערת הרע דהא כתיב לא תענה וגו' רק צריכין אנו לפרש שמא חזי ליה חובה כו' ודו"ק (עיין במהרש"א):

בד"ה שונה אדם כו' לחובה ומנין הד"א:

תוס' בד"ה דיני נפשות כו' אבל בדיני ממונות לא חיישינן כו'. נ"ב פי' אם לא יענו נגדו וכן לעיל בפ' כ"ג בד"ה אבל מלכי בית דוד:

רש"י ד"ה אין רציחה. דהא בי"ט נמי כ"מ לא יעשה כתיב. כצ"ל:

תד"ה ומה. ול"נ דלק"מ כיון כו' לחומרא אמרינן. תמוה דכיון דכתיב מעם מזבחי לומר שרציחה דוחה עבודת ק"י א"כ ע"כ צ"ל הק"ו דתדחה הרציחה גם יו"ט ולא לומר הק"ו איפכא דא"כ מעם מזבחי מאי עביד ליה וי"ל בדוחק:

גמרא והא הוה שלמה הוה שמעי ב"ג. נראה דר"ל דהוה רביה ושלמה הוה ציית ליה כדאיתא בברכות (ח) ופירש"י אינו מובן לי:

תד"ה והא הוה חזקיה. דחזקיה לא הוה מושל עכ"י שבימיו גלו כו'. כ"נ דצ"ל. ור"ל א"כ בתחלת מלכותו היה עדיין מולך הושע ב"א על יתר השבטים עד שנת שש למלכותו כמבואר במלכים. ובזה לא נצטרך למה שנדחקו המפרשים בדבריהם:

גמ' אמר ר"א בר אהבה אף אני אומר כו'. נ"ב זה ודאי אינו סתם ראב"א שהיה בימי אביי ורבא. כי אותו רב אדא מת בימיהם כדאיתא בעובדא דר״ד דאייתי גרוגרת [ב״ב כ"ב א׳ וע״ש בתוס' וש״מ] ורב אשי נולד ביום שמת רבא [קדושין ע"ב ב'] הא ע״כ תרי או יותר הוו דשמייהו ראב"א:

מִימוֹת מֹשֶׁה וְעַד רַבִּי, לֹא מָצִינוּ תּוֹרָה וּגְדֻלָּה בְּמָקוֹם אֶחָד. נראה לי בס"ד השפעה זו מן הדעת שמכריע בין חו"ב [חכמה ובינה] כי הגדולה נמשכת מן החכמה ותורה מבינה נפקא כמו שאמרו בסוד בָּרוּךְ אֱלקֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ וְנָתַן לָנוּ תּורַת אֱמֶת, ולכך התחילה באות ב' רמז לבינה ולכן הדעת שמכריע בין חו"ב [חכמה ובינה] וכלול משניהם לכן השפע שלו תורה וגדולה במקום אחד דייקא ולכך היה אצל משה רבינו ע"ה תורה וגדולה במקום אחד כי הוא זכה לדעת ובזה יובן וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים (משלי כד, ד) פירוש 'הוֹן יָקָר' זו גדולה 'וְנָעִים' זו תורה דכתיב בה דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם (משלי ג, יז) וכתיב לַחֲזוֹת בְּנֹעַם הֳ' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ (תהלים כז, ד).

וְהָא הֲוָה חִזְקִיָּה? הֲוָה שֶׁבְנָא. הא דלא אמר 'הֲוָה יְשַׁעְיָה' משום דאינו מזכיר כאן אלא אותם שהיו ראשי ישיבות שמלמדים תורה ברבים אך ישעיה הנביא ע"ה אף על גב דהוה גדול בחכמה לא היה קובע ישיבה בית המדרש למתני לרבנן ורק היה לו תלמידים שנקראים 'בְּנֵי הַנְּבִיאִים' כדרך כל נביא.
אבל שמואל הנביא ע"ה היה קובע ישיבה כי לא היו בימיו אחרים קובעי ישיבה כאשר היה בימי ישעיה הנביא ע"ה וכן עירא היאירי היה קובע ישיבה בית המדרש וכמו שאמרו בגמרא מועד קטן (מועד קטן דף טז:) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת גְּבוּרוֹתָיו שֶׁל דָּוִד יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי (שמואל ב כג, ח) בשעה שהוא וכו' דבזמן שהיה עירה היאירי קיים הוה מתני עירה לרבנן על גבי כרים וכי נח נפשיה הוה דוד מתני לרבנן וכו' עיין שם.

בגמרא הניחא למ"ד אין נדרים ונדבות קרבים ביו"ט: קשה לפי מה שכתבו התוס' בחגיגה (דף ז' ע"ב) דלכ"ע עולת נדבה אינה קריבה ביו"ט והרי זה ודאי ג"כ מבואר דבשלמי חובה לכ"ע קריבין ביו"ט וכמבואר בביצה (דף י"ט) וא"כ ממ"נ אי צריך לאוקמא קרא בכל קרבן יחיד א"כ תקשי גם למ"ד דנדרים ונדבות א"ק ביו"ט הא איכא שלמי חובה דקרבן יחיד הן ודחו יו"ט וא"כ תהא רציחה דוחה אותן ואי לא צריך לאוקמא קרא בכל קרבן יחיד מאי פריך למ"ד דנדרים ונדבות קרבים ביו"ט קרא דמעם מזבחי למאי אוקמא הא יכול לאוקמא בעולת נדבה דלכ"ע אינה דוחה יו"ט. וי"ל דבאמת אי קרא בקרבן יחיד איירי ע"כ בכל קרבן יחיד צריך לאוקי אותו ולא קשה משלמי חגיגה ושמחה דהם קרבן צבור מקרי משום דאתי בכנופיא כדאמרינן ביומא (דף נ"א ע"א) ועיין בתוס' חגיגה (דף ו' ע"א):

מזבחי המיוחד לי: ק"ל לפי מה דאמרינן פסחים (דף סג ע"א) השוחט פסח על החמץ עובר בל"ת ר' יהודה אמר אף התמיד ומפרש שם טעמא דר"י משום דדריש זבחי המיוחד לי ומאי ניהו תמיד וא"כ לת"ק דלא דריש שם זבחי כר' יהודה קושית הגמרא דכאן במקומה עומדת וצ"ע:

מימות משה ועד רבי: לכאורה קשה אהא דמקשה והא הוי שאול לתרץ הוה דוד דהיה גדול בתורה דאסוקי ליה שמעתא אליביה דהלכתא משא"כ בשאול כדיליף לקמן (דף צ"ג ע"ב) ובזה לא קשה קושית הגמרא והא נח נפשיה ולא מצרכינן לשנויא דחיקא דכולהו שני קאמרינן. וכן קשה אהא דמקשה והא הוה דוד לישני הוה שמעי כמו דמשני לגבי שלמה ואף דגדולתו בתורה לא שייך רק לגבי שלמה שהיה רבו כדאמרינן בגמרא דברכות (דף ח') ולא לגבי דוד מ"מ הרי גם גדול בגדולה היה שירד לקראת דוד באלף איש כמו שפירש"י וזה שייך גם לגבי דוד. ונ"ל ויתורץ בזה ג"כ מה שהקשו התוס' דלמה לא משני אדוד הוה אחיתופל או הוה מפיבושת ומה שהקשו עוד דלישני איהושע הוה עתניאל בן קנז שהניחו בקושיא דהנה רש"י פי' בד"ה עירא היאירי שהיה בו תרתי שהיה מתני לרבנן כדאמרינן במ"ק וא"כ היה גדול בתורה וגם שדוד היה מנהיגו לראש והיה גדול בגדולה וכן פי' אשמעי שהיה גדול בגדולה וגדול בתורה ודאי היה שהיה רבו של שלמה ולכאורה קשה מי דחקו לפרש כן שצריך שיהיה בו תרתי הא אי אית ביה חד או תורה או גדולה לא שייך עוד שיהיה בהאחר תורה וגדולה במקום אחד. ונלענ"ד דהתוס' בד"ה כולהו שני קאמרינן כתבו והשתא לא קשה לספרים דגרסי כו' ע"ש. ופי' דבריהם דלכאורה קשה אהך גירסא מאי מקשה והא הוה אלעזר הא היה כבר גדול בתורה וגם בגדולה שהיה כה"ג בימי יהושע וא"כ לאו כולהו שני הוה דהא הוה יהושע בימיו ואהא תירצו דבאלעזר הותחלה גדולתו אחר יהושע דהיינו שגדולתו לא היתה נחשבת בימי יהושע וזהו ע"כ לענין גדולת כהונה גדולה שלו שלא היתה נחשבת נגד גדולת יהושע אבל בגדולת תורתו ליכא לפרש דהא חבירו היה כפי' רש"י. אך דלפ"ז לכאורה קשיא איך משני הוה אלעזר והא אלעזר לאו גדול היה בימי יהושע וע"כ צ"ל דלמעט גדולת האחר סגי בדבר אחד והרי בתורה היה שוה ליהושע אבל ליחשב לגדול בפני עצמו לזה בעי תרתי ולכן תירצו התוס' שפיר והיינו אי גרסינן כגירסת התוס' אבל לפי מה דלא גרסינן בסוגיא דכאן הכי ע"כ מוכח איפכא מדלא מקשה בגמ' הכי דתרתי בעינן גם למעט הגדולה ולכן פי' רש"י לפי סוגיא דכאן דגבי עירא ושמעי תרתי הוו ובכולהו אחרינא דחשיב בגמ' בלא"ה תרתי הוו ולפ"ז מתורצים כל הקושיות הנ"ל דלא מצי לתרץ לגבי שאול הוה דוד דהא לאו בגדולה שוה לו וגם לא יכול לתרץ אדוד הוה אחיתופל או מפיבושת דלאו בגדולה שוין לו וגם לא הוה שמעי דלאו בתורה שוה לו וגם לא איהושע הוי עתניאל דלאו בגדולה שוה לו דבימי יהושע עדיין לא היה שופט עד ימי פנחס ולכן רק התוס' לשיטתם דקיימו גרסת הספרים הקשו שפיר קושייתם וזה ג"כ המשך דבריהם שהקשו קושיא זו מעתניאל בד"ה כולהו שני ולא מקודם אהא דמקשה בגמרא והא הוה יהושע. ובזה מיושב סתירה בפי' רש"י דכאן פי' בעירא ושמעי דהוי תרתי ושם בגיטין לא פי' כן ולפי דברינו א"ש דכאן לא מקשה בגמרא והא הוה אלעזר ולכן פי' כאן דתרתי בעינן למעט הגדולה אבל בגיטין דמקשה בגמ' והא הוי אלעזר כגירסת התוס' והיינו ע"כ כפירושם וא"כ ע"כ מוכח דלמעט גדולה לא בעינן שיהיה שוה לו אלא בדבר אחד ולכן לא פירש"י שם דתרתי הוו בעירא ושמעי:

רבה בב"ח אמר ר"י מהכא ויאמר דוד: מזה משמע דרבב"ח אר"י לית ליה דרשה דלא תענה על רב וא"כ קשה לדידיה ברייתא דלעיל (דף י"ח ע"ב) דאין מושיבין מלך בסנהדרין ומפרש בגמ' הטעם משום לא תענה על רב והרי רבב"ח אר"י לית ליה הך דרשה ובשלמא לפי מה שמשמע ממה שכתבו התוס' שם (דף י"ט) בד"ה אבל מלכי בית דוד דהפי' הוא כיון דצריך לומר באחרונה משום לא תענה על רב א"כ גנאי הוא לו א"ש דזה שייך ג"כ אי ילפינן כן מויחגור גם דוד חרבו. אבל לפי מש"כ הר"ן לעיל דהחשש הוא שמא יאמר המלך בראשונה דעתו והאחרים לא ירצו לחלוק עליו משום לא תענה על רב זה לא שייך לכאורה לפי תירוץ רבב"ח:

ברש"י ד"ה מן הצד הוי מתחלי. מפני ענוה יתירה שהיתה בו: ובגיטין (דף נ"ט) פי' משום דסברי דלא תענה על רב שייך גם בד"מ והתוס' הקשו שם עליו ופירשו כפירושו כאן. ולענ"ד י"ל הא דרש"י פי' ב' פירושים דזה תליא בהשני פירושים שהביא רש"י שם בגיטין אי רב מן הבינונים היה או הקטן שבכולם ע"ש דאי חוששין ללא תענה על רב דהיינו שהקטן מתיירא לומר דעתו נגד דעת הגדול חשש זה שייך בכל קטן שיש גדול ממנו וכמו שכ' מהרש"ל לקמן ברש"י ד"ה לא תענה וא"כ אכתי קשה איך התחילו ברב שהיה בינוני היה להם להתחיל מן הקטן שבכולם דבבינוני אכתי שייך החשש שיתייראו הקטנים ממנו לחלוק עליו לכן ע"כ צריך רש"י לפרש כאן דמשום ענוה התחיל רבי מן הצד אבל חשש שיתיירא הקטן לומר דעתו נגד הגדול באמת לא שייך גבי ד"מ רק גבי דנ"פ אבל בגיטין שם פי' רש"י לפי הפי' ששמע דרב קטן שבכולם היה ולכן ליכא לפרש שם דמשום ענוה הנהיג רבי כן דמשום ענוה היה רבי יכול למחול על כבודו אבל איך מחל על כבוד הבינונים להקדים להם הקטן שבכלם לכן פי' שם דמשום לא תענה על רב הנהיג כן ולכן התחיל בקטן שבכלם. כן נלענ"ד לפרש דעת רש"י:

ד"ה לא תענה. ומתחילין מן הצד: המהרש"ל ומהר"ם ומהרש"א יגעו בביאור דברי רש"י ועפ"י דברי הר"ן נלענ"ד לפרש דברי רש"י דרצה לתרץ דאי הטעם שלא ירצו לחלוק על הגדול א"כ היכי איירי דוקא דמתחילין מן הצד שלא יאמר הגדול ברישא היה לנו לתקן שיאמר באחרונה אחר כולם וזה אינו במשמעות מתחילין מן הצד רק שלא יאמר דעתו בראשונה וע"ז תירץ רש"י דלזה אין חשש כיון דכבר התחילו מן הצד שמא ישמע דברי אחד מן המזכים ויסכים עמו הגדול דהיינו שהמופלא ישמע דברי א' מהמזכים ויסכים עמו:

ד"ה הטמאות. וסיפא דברייתא לא ישב בצדו: דברים אלו לכאורה הם ללא צורך דמאי קמ"ל במה שכתוב בסיפא דברייתא. וי"ל דפירושא דקושיא היא דלכאורה לק"מ אדרב מהך ברייתא דדלמא באמת גם רב סבר דאין מונין להם אלא אחד והא דקאמר ודן עמו בדנ"פ קא משמע לן שיושב עמו כשהוא דן ואומר דעתו ג"כ ולא חיישינן מפני הרואים שיאמרו קרובים כשרים לדנ"פ או רב ותלמיד לזה קאמר רש"י דהא באמת זה אסור כמבואר בסיפא דברייתא וא"כ שפיר קשה ארב:

בתוס' ד"ה ומה י"ט. וא"ת ומנ"ל: לענ"ד י"ל דרש"י מתרץ קושית התוס' במה שכתב דהרי אין בין י"ט לשבת ע"פ מה שביארתי במ"א טעמו דפי' (בפסחים דף ה' ע"ב) דהא דאמר רבא ש"מ מר"ע הבערה לחלק יצאת משום דקרי לי' אב מלאכה ולא פי' כפירוש ריב"א דאי ללאו לא יאסר הבערה בי"ט כלל כיון דקרא דלא תעשה כל מלאכה לא קאי על יו"ט משום דסובר דלא כרבינו שמואל בשבת (דף קי"ז ע"ב) בתוס' ד"ה והתני דבי ר' ישמעאל אלא כרשב"א דלא תעשה כל מלאכה דגבי שבת מוכח דגם ביו"ט אסור דמדאמרה תורה לא תעשה כל מלאכה אך אשר יאכל לכל נפש הרי הורה לנו דאין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש ומה"ט גם הבערה אסורה ביו"ט כמו בשבת דהרי רק אוכל נפש התירה התורה ולא דבר אחר וזהו ממש דבריו בכאן ג"כ למה דאסורה רציחה ביו"ט. אכן התוס' שם בפסחים סברי כרבינו שמואל בשבת ולכן פי' הריב"א שם כפירושו ולשיטתם גם כאן הקשו שפיר ולפ"ז מתורץ לשיטת רש"י קושית התוס' דכאן. אכן זה עדיין קשה לפי מה שסובר רש"י ביצה (דף י"ב ע"א) דגם מה שאין בו צורך י"ט כלל מותר מכח מתוך א"כ עדיין קשה דלישתרי רציחה בי"ט מכח מתוך שהותר נטילת נשמה לצורך שחיטה הותר נמי שלא לצורך ולשיטת התוס' שם א"ש דהא אין כאן צורך י"ט כלל אבל לשיטת רש"י קשה לכאורה וצ"ע:

ד"ה והא הוה חזקיה. שכבר גלו עשרת השבטים: המהרש"א וגם המהר"ם הקשו דא"כ גם ברבי ורב אשי לא היה תורה וגדולה במקום אחד ע"ש שתירצו בדוחק. ולפענ"ד נ"ל ע"פ מה דאמרינן ערכין (דף ל"ג ע"א) דעשרת השבטים ירמיה החזירן ויאשיהו בן אמון מלך עליהם ולכך נהגו שמטות ויובלות דשפיר מקרי כל יושביה עליה ע"ש ואף שעדיין נשארו מהם שלא חזרו כמש"כ רש"י לקמן (דף ק"י ע"ב) בד"ה עשרת השבטים מ"מ כיון דכל השבטים חזרו אף שיחידים נשארו עדיין מ"מ מקרי כל יושביה עליה דהגע עצמך דכי אם ישבו יחידים מישראל בחו"ל לא יהיו יובלות נוהג והרי עכ"פ מוכח דלאחר יאשיהו מקרי כל יושביה עליה וא"כ שפיר מלך רבי ור"א על כל ישראל אבל חזקיה שמלך קודם יאשיהו לא מלך על עשרת השבטים ולכן לא מקרי לגביה תורה וגדולה במקום אחד:

ד"ה רבה בב"ח. וי"ל לא בעי למידייני כשאר חייבי מיתות: עיין במהר"ם שמחק בדברי התוס'. ולפענ"ד דברי התוס' אתיין שפיר דמש"כ לידע אם הוא מורד במלכות הפי' הוא לידע אם דוד יש לו דין מלך כיון שעדיין שאול קיים וכתירוץ הר"ן. ובתירוץ זה מיושב ג"כ מה שהקשו התוס' לעיל (דף י"ט) דאיך דן דוד עמהם הא אין מושיבין מלך בסנהדרין ע"ש. ולפ"ז אתי שפיר כיון דכל הדין היה אם דוד יש לו דין מלך א"כ בשעה שישב בדין עדיין לא היה מלך:

בא"ד. ונראה הא דאמר לא בעי למידייני לענין הא דתנן בפרקין: גם לגמור דינו רק בפניו ע"כ לא בעינן דהא נבל לא היה שם כשדנו אותו ועיין לקמן (דף מ"ט ע"א) כשדנו את יואב משום מורד במלכות אייתוהו ודיינוהו:

ד"ה אין מונין להם. משום ק"ה ועה"ש אצטריך: הא דלא כתבו דמשום הרב ותלמידו אצטריך דאכתי צריך לזה דמשום ק"ה ועה"ש אצטריך דאל"כ אב ובנו לא ליתני כלל אבל השתא דכתבו דמשום ק"ה ועה"ש אצטריך לא קשה ד"מ ודנ"פ ומכות לא ליתני דשפיר צריך למיתני כן משום הרב ותלמידו:

דיני נפשות מתחילין מן הצד מנה"מ אמר רב אחא בר פפא לא תענה על ריב לא תענה על רב וכו' אמר רב שונה אדם לתלמידו ודן עמו בדיני נפשות מיתיבי הטהרות והטמאות האב ובנו הרב ותלמידו מונין להם שנים, דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות קדה"ח ועיבור השנה אב ובנו רב ותלמידו אין מונין להן אלא אחד, כי קאמר רב כגון רב כהנא ורב אסי דלגמריה דרב הוו צריכי ולסבריה דרב לא הוו צריכי.
יש לעיין ביסוד הדין דבדיני נפשות הרב ותלמידו אין נמנין אלא כאחד, דבשלמא אב ובנו פסולים משום קורבא (וכמש"כ התוס' ד"ה אין מונין), אולם צ"ב מהו יסוד הדין דהרב ותלמידו אין נמנין כשנים. ונל"ב דעיין ברמב"ם (פ"י מהל' סנהדרין ה"א) וז"ל אחד מן הדיינין בדיני נפשות שהיה מן המזכין או מן המחייבין לא מפני שאמר דבר הנראה לו בדעתו אלא נטה אחר דברי חבירו הרי זה עובר בלא תעשה ועל זה נאמר ולא תענה על ריב לנטות מפי השמועה למדו שלא תאמר בשעת מנין די שאהיה כאיש פלוני אלא אמור מה שלפניך עכ"ל. ומבואר דבדיני נפשות חל דין שכל אחד מהדיינין צריך לחדש טעם וסברא מדעת עצמו ולא יאמר רק מה ששמע מחבירו. ולפי"ז י"ל דמהאי טעמא הרב ותלמידו נמנין כאחד משום דהתלמיד נמשך אחר סברתו וטעמו של הרב. אולם אם התלמיד יחדש סברא מדעת עצמו בהסברת הדין כר' כהנא ור' אסי אזי הוא נמנה כדעה בפ"ע²⁷⁷.
והנה עיין בר"ן (דף לג: ד"ה והא דאמרינן באחד מן התלמידים שהוא עולה ונמנה למנין הדיינין) וז"ל אי אפשר לומר כן בדיני נפשות שאם הנדון עצמו טען זכות על עצמו שיהי' נמנה בכלל הדיינין דאע"ג דאמרינן לקמן בפרק היו בודקין שאם אמר יש לי ללמד זכות על עצמי ששומעין אותו היינו לומר שמקבלין את דבריו ואין משתקין אותו כדי להפיס את דעתו אף על גב דגבי עדים משתקין אותן כדאיתא התם אבל שיהי' נמנה במניין הדיינין לא. אף על פי שהרמב"ם ז"ל כתב בפ"י מהלכות סנהדרין שאף הוא עצמו נימנה במניין הדיינין אינו מחוור כלל עכ"ל. ומבואר דשיטת הר"ן היא שהנידון עצמו יכול ללמד על עצמו זכות בדיני נפשות אלא שאינו נמנה במנין הדיינים, דבעינן דיין הראוי לגמור את הדין אף לגבי הוראת דין התורה שבמשא ומתן, והוראת דיני נפשות אינה הוראה בתורת גילוי מילתא בעלמא כהוראת איסור והיתר אלא הוי חלות שם הוראת בית דין ולכן אין הנידון נכלל במנין, אף לגבי ההוראה שבמשא ומתן. ועוד נראה לומר לפי"ז דכל היכא דבעינן חלות דין ב"ד להוראה וחלות שם הוראת ב"ד אזי אין מונין אלא דעה מחודשת ואין מונין דעה שנאמרה פעמיים מחמת שהסכים א' לדעת חבירו. אולם הרמב"ם סובר דאף בדיני נפשות הנידון עולה למנין, שכתב בפ"י מהל' סנהדרין ה"ח וז"ל אמר אחד מן התלמידים בדיני נפשות יש לי ללמד עליו חובה משתקין אותו, אמר יש לי ללמד עליו זכות מעלין אותו עמהן לסנהדרין, אם יש ממש בדבריו שומעין לו ואינו יורד משם לעולם, ואם אין ממש בדבריו אינו יורד משם כל היום כולו, אפילו אמר הנדון עצמו יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו ועולה למניין, והוא שיהיה ממש בדבריו עכ"ל. ולכאורה מוכח מזה דלא בעינן חלות שם הוראת ב"ד בשלב של המשא ומתן דנפשות דאל"כ איך יתכן שקרוב כשר לדון, ולפי"ז צ"ע מ"ט אין הרב ותלמידו נמנין כשנים. ואין לומר דהיינו משום דין והצילו העדה, דהרי דין זה נוהג אף בקדה"ח, ובד"נ אף כששניהם גומרים לזכות. וי"ל דכל היכא שהב"ד יוצר את החיוב וכגון בד"נ אז הדין הוא דבעינן דעה מחודשת מעצמו כדי לימנות להוראה, אבל בדיני ממונות שאין ב"ד יוצרים את החיוב אלא דב"ד רק מבררים את הדין והחיוב שחל מעיקרא מחמת המעשה, אזי לא בעינן דעת מחודשת לימנות ומונין את מספר הגברא שמורין, ולכן הרב ותלמידו נמנין כשנים. ולפי"ז נראה דיסוד הדין דאב ובנו נמנין כאחד נמי הוי מטעם זה, דמסתמא הבן יאמר את סברת אביו ולא סברת עצמו, וכמו הרב ותלמידו, ואה"נ שלו יצוייר שלכל אחד יש סברא וטעם מחודש בפנ"ע דאזי הן נמנין כשניים.
גמ'. מיתיבי הטהרות והטמאות האב ובנו הרב ותלמידו מונין להם שנים, דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות קדה"ח ועיבור השנה אב ובנו רב ותלמידו אין מונין להן אלא אחד.
עיין ברמב"ם (פי"א מהל' סנהדרין הל"ז - ח') שכתב וז"ל דיני ממונות וכן הטומאות וכן הטהרות האב ובנו הרב ותלמידו מונין אותן בשנים, ודיני נפשות ומכות וקדוש החדש ועיבור השנה אב ובנו או הרב ותלמידו מונין אותן באחד. זה שאנו מונין האב עם הבן בין באחד בין בשנים כגון שהיה האחד מהן בסנהדרין והשני היה מן התלמידים שאמר יש לי ללמד זכות או חובה שומעין דבריו ונושאין ונותנין עמו ונמנין עמו עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל חיי ראשי איני רואה לא טעם ולא ריח בדברים אלו כי למשא ומתן מאי מנין איכא ובשעת גמר דין אז הוא המנין וכו' עכ"ל.
וביאר הגר"ח זצ"ל שלפי הרמב"ם ישנן שתי עמידות למנין בבי"ד: א) מנין ראשון בשעת משא ומתן שהוא משתייך להוראת ההלכה מבחינת הלכות התורה מבלי להטיל את ההוראה כדין על הנידונים. ובמשא ומתן להוראת דיני התורה אף הפסולים נמנים כשנים כי אינם פסולים להוראת הלכות התורה. ב) מנין שני בשעת גמר הדין שהוא בא להטיל את דין תורה בתורת פסק דין על הנידונים, ולזה נפסלו פסולים.
אמנם יתכן לומר דרק בדיני ממונות מתחלק הדין לשני שלבים, שלב של הוראת הלכות התורה ושלב של הטלת הדין על בעלי הדברים. ואילו בדיני נפשות מכות וקדה"ח שני השלבים מצטרפים לאחד ולפיכך נפסלו הפסולים גם למשא ומתן שכן אף המשא ומתן נחשב כחלות פסק דין על הנידון (בדיני נפשות ומכות - ובקדה"ח כחלק ממעשה הבי"ד המקדש), ולא כהוראת הלכות התורה גרידא.²⁷⁸
ולפי"ז מיושבת נמי קושיא אחרת בדברי הרמב"ם שפסק (בפ"ב מהל' סנהדרין הל"ט) וז"ל בי"ד של שלשה שהיה אחד מהן גר הרי זה פסול עכ"ל, וכן כתב (בפ"ב מהל' סנהדרין הל"א) ז"ל ואין מעמידין בסנהדרין אלא כהנים לויים וישראלים המיוחסים הראויים להשיא לכהונה שנא' והתיצבו שם עמך בדומין לך בחכמה וביראה וביחס עכ"ל. ומבואר איפוא שאין למנות גר להיות דיין בסנהדרין. ועולה הקושיא מדבריו בהקדמתו למשנה תורה כי שם במנותו שלשלת הקבלה מדור לדור כתב וז"ל שמעיה ואבטליון גרי הצדק ובית דינם קבלו מיהודה ושמעון ובית דינם עכ"ל, וכיצד נמנו שמעיה ואבטליון שהיו גרים לסנהדרין הגדול. (וראה פי' הרמב"ם למשנה עדיות פ"א מ"ט ופ"ה מ"ו)
אך לפימש"נ נראה שלא נמנו שמעיה ואבטליון לסנהדרין כדי להטיל דין על בעלי דינים, שהרי לשם כך אין ממנין גר. הם נמנו רק להורות בהוראות התורה שהוא עיקר התפקיד של הסנהדרין הגדול, וכפי שקבע הרמב"ם בפ"א מהל' ממרים (הל"א) וז"ל בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל וכו' עכ"ל. ובכן שמעיה ואבטליון שהיו גדולי הדור נתמנו לסנהדרין כנשיא ואב בית דין כדי להורות בתורה שבעל פה ולהוציא חוקי התורה ומשפטיה לישראל, אבל לא לפסוק ולגמור דין הנידונים שדינם בא לפני הסנהדרין.
ועפ"י היסוד הנ"ל נמי מבואר דברי התוס' (נדה דף נ. ד"ה כל הכשר לדון כשר להעיד) דהקשו דלמה קיי"ל דאשה פסולה להעיד והרי אשה כשירה לדון דכתיב לגבי דבורה "והיא שופטת את ישראל". ותירצו וז"ל א"נ לא היתה דנה אלא מלמדת להם הדינים עכ"ל. ונראה דר"ל שדבורה רק היתה מבררת ומורה את דיני התורה אבל לא גמרה את הדין על הנידונים. ואשה כשרה להורות הלכות התורה אך היא פסולה לגמור את הדין להטיל את הדין על הנידונים.
ולפי זה יש לתרץ תמיהה אחרת שברמב"ם, שפסק (בפ"ב מהל' סנהדרין הל"ה) וז"ל מלכי בית דוד אף על פי שאין מושיבין אותם בסנהדרין יושבין ודנים הם את העם עכ"ל, והוא ע"פ הגמרא לעיל (יח:) וז"ל אין מושיבין מלך בסנהדרין וכו' דכתיב לא תענה על ריב, לא תענה על רב עכ"ל, ויוצא שלפי דין התורה אין להושיב מלך בסנהדרין, ואילו בשלשלת הקבלה (בהקדמה למשנה תורה) כתב הרמב"ם וז"ל ואחיה השילוני וכו' והוא קיבל מדוד ובית דינו עכ"ל, ונשאלת השאלה היאך הועמד דוד המלך להיות נשיא הסנהדרין. והתשובה כנ"ל שדוד המלך לא הועמד בבי"ד לדון בעלי דינים כי אם להשתתף בסנהדרין הגדול ע"מ להורות משפטי התורה בלבד. (אך קשה מדין נבל שדוד המלך השתתף בבי"ד לחייבו, וכבר עמדו ע"ז בתוס' סנהדרין (יט.) ד"ה אבל מלכי בית דוד, ואכמ"ל.^279
277 ולכאורה כוונת רבינו זצ"ל לומר דהיכא דסברת התלמיד היא סברת התלמיד עצמו מתוך עיונו אזי אף אם כיוון לסברת רבו הריהו נמנה כדעה בפנ"ע ואין התלמיד צריך לחדש סברא חדשה כדי להיות נמנה כדעה בפנ"ע, אלא שיהיה זה סברא וטעם שחידש התלמיד מעצמו מתוך עיונו, משא"כ היכא שמסכים לסברת רבו רק משום כבוד רבו, דאזי אינו נמנה כדעה בפני עצמה. ועיין בספר החינוך (מצוה עז) וז"ל שלא ילך אחד מן הדיינין אחר דעת דיין אחד גדול, או אפילו אחר דעת הרוב, על צד שיאמינהו לחיוב או לזיכוי מבלי שיהיה הדבר מובן אצלו בשכלו, ואם הוא דין התלוי בגזירת הכתוב או מצד גזירה שוה או היקש שיהא יודע אותו הוא, ולא יסמוך ויבטח על אחד מן הדיינין, ולא על הרוב, שנאמר [שמות כ"ג, ב'] ולא תענה על ריב לנטות, רוצה לומר, לא תאמר על הריב דבר לנטות. כלומר מצד הנטיה לבד, אחר דברי דיין אחד גדול או אחר הרוב ולא מצד הבנתך, או שתרצה להחריש ממה שבלבך על הדין ולהטות אחר דבריהם, לא תעשה כן. ולשון מכילתא לא תענה על ריב לנטות. שלא תאמר דיי שאהיה כרב פלוני אלא אמור מה שלפניך, יכול אף דיני ממונות כן, תלמוד לומר אחרי רבים להטות עכ"ל.
²⁷⁸ ביאור זה העלה רבינו זצ"ל בשיעוריו למס' שבועות ובבא קמא, (עיין ברשימות שיעורים למס' שבועות דף ל. ד"ה שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים אות א', וברשימות שיעורים למס' ב"ק דף טו. בתוס' ד"ה אשר. בא"ד. דשמא היו מקבלין אותה עליהם). אמנם בשיעוריו למס' סנהדרין נקט רבינו זצ"ל דאף בד"נ חלין שתי עמידות ומנין לדין: א) מנין ראשון בשעת המשא ומתן בנוגע להוראת ההלכה בתורת בירור הלכות התורה מבלי להטיל את הדין על הנידון, ב) מנין שני בשעת גמר דין כשמטיל את הדין על הנידון. ועיין לעיל בשיעורים (דף לו. ד"ה ד"נ מתחילין מן הצד) שהביא רבינו זצ"ל ראייה לזה מדברי הרמב"ם (פ"י מהל' סנה' ה"ח) וז"ל אפילו אמר הנידון עצמו יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו ועולה למנין והוא שיהיה ממש בדבריו עכ"ל. וצ"ע היאך הנידון עולה למנין בד"נ שאין לך פסול משום נוגע בדבר יותר ממנו. ועכצ"ל דיש ב' מנינים בד"נ, והמנין הראשון הוא להורות דין התורה בהוראה בעלמא בתורת בירור הלכות התורה, ולא חל הדין על הנידון כלל, ומשו"ה מצטרף הנידון למנין הזה. ואילו בנוגע למנין השני שבשעת גמר דין להטיל את הדין על הנידון, לגבי זה הנידון פסול משום שהוא נוגע בדבר. אלא דלפי"ז צ"ב למה לפי הרמב"ם (פי"א מהל' סנה' ה"ז) האב ובנו והרב ותלמידו נמנין כשניים רק בדיני ממונות, ואילו בד"נ נמנין כאחד. ויתכן לומר דבדיני נפשות חוששין שסומכין כל אחד על סברת חבירו, ועוברים על לא תענה על ריב לנטות שלא יאמר הדיין שאהיה כפלוני בלי טעם וסברא דנפשיה (עיין ברמב"ם פ"י מהל' סנה' ה"א) דהוי דין דחל בד"נ דוקא ולא בדיני ממונות, כי בד"מ אפשר לסמוך על טעם חבירו, ומשו"ה בד"מ נמנין כשניים.
²⁷⁹ וע"ע ברשימות שיעורים למס' שבועות ח"ב דף ל. ד"ה שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים אות ב' (עמ' ב - ד').
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

אין רציחה דוחה אותו. דאין בין י''ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד דהא בי''ט נמי כל מלאכה לא תעשה כתיב: הניחא כו'. מסקנא דמילתיה דרבא היא הניחא למאן דאמר נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב מצית לאוקמי מעם מזבחי בקרבן יחיד דלא דחי לא שבת ולא יום טוב דתו לא מידריש ק''ו כדאמרן: אלא למ''ד קריבין. איכא למדרש ק''ו כדאמרן ולההוא תנא היכא מוקמת מעם מזבחי ופלוגתייהו במסכת ביצה: אלא אמר רבא. על כרחיך אתא מעם מזבחי ועקריה לקל וחומר בין מקרבן יחיד בין מקרבן ציבור דלא מיבעיא למ''ד קריבין דכיון דקרבן יחיד דוחה יום טוב אי אתית למידרש קל וחומר לא מיתוקם מעם מזבחי כלל ועל כרחיך לא תדרש ק''ו ואתא קרא ועקריה אלא אפילו למאן דאמר כו' ואיכא לאוקמי לקרא בקרבן יחיד דליכא ק''ו ובקרבן ציבור לא בעית לאוקמיה לקרא משום ק''ו על כרחיך ממשמעותיה מיתוקם נמי בקרבן ציבור דמזבחי משמע המיוחד לי דהיינו תמיד שהוא עיקר כל הקרבנות: הוו מתחלי ברישא. במניינא דסיקריקון אמרה רב בפ' הניזקין (גיטין דף נח:) דקתני הושיב ב''ד ונמנו שאם שהתה בפני סיקריקון שנים עשר חדש כו' ואמר רב אנא הוה בההוא מניינא ומינאי דידי הוא דאתחילו ברישא: מן הצד הוו מתחלי. מפני ענוה יתירה שהיתה בו: בריה דרבי וולס: במקום אחד. תורתן וגדולתן של ישראל באדם אחד שאין כמותו בכל ישראל בתורה ובגדולה כגון משה שהיה גדול על כל ישראל במלכות ובתורה וכן רבי בנשיאות ובתורה: הוה אלעזר. חבירו בתורה ולא הוי מקום אחד: והא הוה פינחס. משמתו יהושע ואלעזר: הוו זקנים. כגון עתניאל ואבצן ובועז: עירא היאירי. במו''ק (דף טז:) אמרינן דהוה מתני להו לרבנן על גבי כרים וכסתות ודוד היה מנהיגו עליו לראש דכתיב (ש''ב כ) עירא היאירי היה כהן לדוד: שמעי. גדול היה כדאשכחן שירד לקראת דוד הירדן באלף איש: שבנא. שהיה ישיבתו גדולה משל חזקיה כדאמר בפ' זה בורר (דף כו.): לא תענה על רב: כתיב בלא יו''ד משמע לא תחלוק על מופלא של ב''ד הלכך לא מתחילינן מיניה דלמא חזא ליה חובה ולא פלגינא עילויה ומתחילין מן הצד (שלא ישמע) אחד דברי אחד מן המזכים ויסכים עמו: ויחגור גם דוד חרבו. באחרונה נמנו עליו לדונו משום מורד במלכות: שונה אדם לתלמידו. ומראה לו פנים לזכות ולחובה בתוך הדין ודן עמו ונמנה עמו או לזכות או לחובה ומטין הדין על פי התלמיד כאחד מן הדיינין: הטמאות והטהרות. שהוראתן ביחיד ואין בהם מנין אלא אם כן חולקין וצריך לעמוד למנין אם רבו הטמאין או המטהרין מונין את האב ובנו או את הרב ותלמידו בשנים אבל דיני ממונות ונפשות ומכות שמנין שלהם אף בתחילת הדין (ומן) התורה שזה צריך שלשה ודיני נפשות כ''ג וכן קידוש החודש שצריך שלשה דמשפט כתיב ביה (תהל ם פא) כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב ומוקמינן ליה בקידוש החודש במס' ר''ה (דף כה:) וכן עיבור השנה שצריך שלשה חמשה ושבעה אין האב ובנו כשרין זה עם זה ולא הרב ותלמידו נמנין אלא אחד וסיפא דבריי' לא ישב בצידו ואפילו שותק אלא יעמוד והולך לו:

ומה י''ט. וא''ת ומנ''ל דלא דחיא רציחה י''ט הא אפי' שבת דחיא אי לאו משום דכתיב (שמות לה) בכל מושבותיכם ובי''ט לא כתיב א''כ תדחה י''ט בק''ו ומה עבודה שדוחה יום טוב רציחה דוחה אותו וכו' וי''ל דאיכא למימר שבת יוכיח שנדחית מפני העבודה ואין נדחית מפני הרציחה והוא הדין י''ט מיהו אין שייך למימר שבת יוכיח שנדחית מפני העבודה דהיינו עבודה שאינה נדחית מפני הרציחה דהא אמילתיה דאביי קאי ול''נ דל''ק מידי כיון דאיכא למימר ק''ו לקולא ולחומרא לחומרא אמרינן: והא הוה חזקיה. אית ספרים דלא גרס ליה דחזקיה לא היה מושל על כל ישראל שכבר גלו עשרת השבטים ועוד דשבנא רשע היה ולא ממניינא הוא ותדע דכי פריך הוה דוד לא משני הוה אחיתופל שקראו דוד אלופו ומיודעו כיון דרשע הוה אינו מן המנין וקצת קשה דלא משני הוה מפיבושת שהיה מבייש פני דוד בהלכה (ברכות ד' ד.): כולהו שניה קאמרינן. דמשהותחל' גדולתן לא פסק כולהו שני' והשתא.. לא קשה לספרים דגרסי והא הוה אלעזר הוה פנחס דהכי פריך והא הוה אלעזר שהותחלה גדולתו אחר של יהושע ותימה דלא משני איהושע הוה עתניאל בן קנז שהחזיר הלכות (הלכות) שנשתכחו מישראל בימי אבלו של משה (תמורה דף טז:): והא הוה הונא בר נתן. שהיה קרוב למלכות כדאיתא בפ''ב דזבחים (דף יט.) דאתקיים ביה והיו מלכים אומניך: דיני נפשות מתחילין מן הצד. משום לא תענה על רב אבל בדיני ממונות לא חיישי' ומ''מ דרך שאלה יכולין לענות ואפשר לא תענה על רב בדיני נפשות כתיב ולא בדיני ממונות אע''ג דלנטות קאי נמי אדיני ממונות למאן דמוקי לה בריש מכילתין (דף ג:) בב''ד נוטה: רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מהכא ויחגרו איש וגו'. הכא משמע שמורד במלכות ובעי למידייני' דדוד היה חושב עצמו מלך וכן בפרק במה בהמה (שבת דף נו. ושם) גבי אוריה שהיה לו לדוד לדונו בסנהדרין ולא דייניה אע''ג שהיה מורד במלכות כדאמרינן התם וקשה דהא אמר במגילה (דף יד: ושם) דמורד במלכות לא בעי למידייניה ויש לומר לא בעי למידייניה כשאר חייבי מיתות אלא לקבל עדות ולידע אם הוא מורד במלכות ונראה הא דאמר לא בעי למידייניה לענין הא דתנן בפירקין (דף לב.) דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה ובלילה שלאחריו אין גומרין והאי גומרין בו ביום לחובה והיינו דקאמרה ליה אביגיל וכי דנין דיני נפשות בלילה כדאמרינן לעיל בפירקין (דף לד:) דנגד השמש בעינן והשיב לה דלא בעי למידייניה כשאר דיני נפשות אלא גומרין בו ביום לחובה וכן מוכח בירושלמי דפירקין דאמרה ליה וכי דנין דיני נפשות בלילה אמר לה כבר נגמר דינו מבעוד יום: אין מונין להם אלא אחד. משום קידוש החדש ועיבור השנה איצטריך דלענין דין פשיטא דאין קרובים כשרים: