דף מח - ב
ומתרצת הגמרא: התם אין זו הזמנה כלל, כי הם עושים זאת רק משום מררייהו מתוך צער.
ומקשה הגמרא: אי הכי, היינו דקתני עלה: אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים שאפשר להציל את הבגדים שנזרקו עליו כשלא נגעו במטה, אבל אם נגעו במטה, אסורין.
ואם הם עושים רק מתוך צער, מדוע יאסרו בנגיעת המטה? [197]
ומתרצת הגמרא: תרגמא עולא: מדובר במטה הנקברת עמו שהבגדים נגעו במטה שנושאים אותו בה לקבורה והיו רגילים גם לקבור את המטה עמו. ולכן אף שמעיקר הדין לא היה לנו לאסור את הבגדים שנגעו במטה, מכל מקום גזרו רבנן עליהם משום דמחלפי בתכריכי המת, שהם דומים לתרכיכי המת שהוא לבוש בהם כשהוא שוכב על מטה זו, ואם נתיר את הבגדים הללו יבאו להתיר גם להשתמש בתרכיכי המת.
אבל אם היו נוגעים הבגדים רק במטה שהוא מת עליה, לא היינו גוזרים עליהם אטו תרכיכי המת, כי אז המת עדיין אינו לבוש בתרכיכין, ואין לחשוש שיחליפו ביניהם.
תא שמע מהא דתניא: כיס שעשאו להניח בו תפילין, אסור להניח בו מעות.
ואם הניח בו תפילין באקראי בעלמא יניח בו מעות.
הרי שאפילו אם עדיין לא הניח את התפילין בתוך הכיס הוא כבר נאסר בגלל ההזמנה בלבד, וקשיא לרבא שאומר הזמנה לאו מילתא היא?
ומתרצת הגמרא: אימא אמור בברייתא שדוקא אם עשאו וגם הניח בו תפילין אסור להניח בו מעות אבל על ידי העשייה בלבד אינו נאסר משום שהזמנה לאו מילתא היא.
ואף שזה פשיטא, באה הברייתא להשמיענו את הסיפא שעל ידי הנחה בלבד לא נאסר הכיס.
כדרב חסדא שאמר שצר ביה ולא אזמניה מותר לשים בו מעות.
תא שמע: תניא: אמר לאומן: עשה לי תיק של ספר נרתיק לספר תורה או נרתיק של תפילין
עד שלא נשתמש בהן קודש מותר להשתמש בהן חול. אבל אם כבר נשתמש בהן קודש אסור להשתמש בהן חול.
הרי להדיא שהזמנה בלבד אינה אוסרת, עד שישתמש בו בפועל לקודש, וקשיא לאביי?
ומתרצת הגמרא: תנאי היא. הדבר שנוי במחלוקת תנאים אם הזמנה מילתא היא אם לאו. ואביי יסבור כאותו התנא הסובר שהזמנה מילתא היא.
דתניא: תפילין שציפן זהב, שעשה את הבתים מזהב, או שטלה עליהן [מלשון טלאי], שעשה את הבתים מעור של בהמה טמאה, הרי הן פסולות. משום שהבתים צריכים להיות מעור של בהמה טהורה המותרת באכילה, לפי שנאמר בפרשת תפילין "למען תהיה תורת ה' בפיך", ודורשים מ"בפיך" שצריך להיות מן המותר בפיך. [198]
ואם עשה את הבתים מעור בהמה טהורה, הרי הם כשירות, אף על פי שלא עיבדן את העור לשמן לשם תפילין, כי הזמנה לאו מילתא היא, וממילא לא איכפת לנו אם הוא עיבד את העור לשמה או לא, כיון שעיבוד העור אינו אלא בגדר הזמנה בלבד. [199]
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדו את העור לשמן כי הוא סובר הזמנה מילתא היא, ויש לעשות גם את העיבוד לשמה. [200]
הרי שנחלקו תנאים בדין זה של הזמנה מילתא היא.
אמר ליה רבינא לרבא: מי איכא דוכתא דרמו ביה מת וארגי בגד למת האם שייך דבר כזה במציאות שהמת מוטל בבזיון ומחכים עד שיארגו לו בגד, עד שאתה ואביי חולקים באורג בגד למת שהיא אפשרות שאינה קיימת למעשה? אמר ליה רבא: אין! אכן קיימת מציאות כזאת כגון שכבי דהרפניא מתי אותו מקום ששמו "הרפניא" שנהיו עניים, ורק לאחר מיתה היו אוספים כסף ואורגים להם תרכיכים זולים.
דרש מרימר: הלכתא כוותיה דאביי שהזמנה מילתא היא.
ורבנן אמרי: הלכתא כוותיה דרבא שהזמנה לאו מילתא היא.
ומסקנת הגמרא: והלכתא כוותיא דרבא!
תנו רבנן: הרוגי מלכות שנתחייבו מיתה למלכי ישראל משום שמרדו בו, כמו שנאמר אצל יהושע [א יח] "כל איש אשר ימרה את פיך וכו' יומת" נכסיהן למלך המלך יורש את כל נכסיהם.
הרוגי בית דין, נכסיהן ליורשין של ההרוג.
רבי יהודה אומר: אף הרוגי מלכות נכסיהן ליורשין.
אמרו ליה חכמים לרבי יהודה: והלא כבר נאמר לאחר שאיזבל אשתו של אחאב מלך ישראל סיבבה שיהרגו את נבות בגלל שסירב למכור את כרמו לאחאב, ועשתה זאת על ידי עדי שקר שהעידו שנבות קילל את אחאב המלך. ואמר לו השם לאליהו [מלכים א' כא יח] "קום רד לקראת מלך ישראל אשר בשומרון הנה בכרם נבות אשר ירד שם לרשתו".
ומכך שנאמר "לרשתו", משמע שירושה גמורה היתה, שמן הדין לקח אחאב את הכרם של נבות משום שהרוגי מלכות נכסיהן למלך?
אמר להן רבי יהודה: נבות בן אחי אביו של אחאב היה, וראוי ליורשו היה אחאב ולכן הוא ירש את כרמו ולא מצד הרוגי מלכות.
אמרו לו חכמים: והלא הרבה בנים היו לו לנבות, והם קודמים לאחאב לירושה, ומדוע ירשו אחאב?
אמר להן רבי יהודה: אותו ואת בניו הרג אחאב, ונשאר רק הוא היורש.
שנאמר [שם ב' ט כו] על אחאב "אם לא את דמי נבות ואת דמי בניו ראיתי" משמע שהרג גם את בניו.
ורבנן סוברים שלא הרג אחאב את בני נבות, וההוא שנאמר "דמי בניו", אין הכוונה לבניו ממש, בנים הראויין לצאת ממנו שנחשב כאילו הרגם. [201]
ודנה הגמרא: בשלמא למאן דאמר שהרוגי מלכות נכסיהן למלך ואחאב ירש את נבות מדין הרוגי מלכות, היינו דכתיב [שם א' כא יג] שהעדים העידו "ברך נבות אלהים ומלך" ולא הסתפקו בזה שנבות יהרג בגלל שברך אלהים בלבד, כי רצו גם שאחאב יקח את כרמו כדין הרוגי מלכות.
אלא למאן דאמר שהרוגי מלכות נכסיהן ליורשין ואחאב ירש את נבות מדין ירושה רגילה למה לי "ומלך"!? והלא די בכך שיעידו שברך אלהים בלבד, כדי שיהרגוהו ויירשנו אחאב?
ומתרצת הגמרא: ולטעמיך הלא גם לשיטתך קשה, "אלהים" למה לי!? והלא די שיעידו שקילל את המלך בלבד, כדי שיהרגוהו ויזכה אחאב בכרמו?
אלא על כרחך אתה אומר שהעידו כן כדי לאפושי ריתחא להגדיל את פשעו בעיני הדיינים שלא ירננו אחרי אחאב שהרגו בלי פשע ורק בשביל תועלת עצמו. [202]
הכי נמי לשיטתי, לכן העידו עליו שקילל גם את המלך כדי לאפושי ריתחא כדי להגדיל את פשעו.
ודנה הגמרא: בשלמא למאן דאמר: נכסיהן למלך היינו דכתיב [שם ב כח] "וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח" שרצה להמלט משלמה שלא יהרגנו כמצות דוד אביו לפני מותו.
וכתיב [שם ל] ששלמה שלח את בניהו בן יהוידע להרגו "ויאמר אליו: כה אמר המלך, צא [מהמזבח]. ויאמר: לא [אצא], כי פה אמות".
שיואב העדיף למות מיתה טבעית ולא ליהרג על ידי שלמה כדי שלא יעברו נכסיו למלך. [203]
אלא למאן דאמר: נכסיהן ליורשין מאי נפקא ליה מינה מה ההבדל בשבילו מאיזה מיתה הוא ימות, שהרי בין כה וכה הנכסים ישארו רק ליורשיו?
ומתרצת הגמרא: כל ההבדל היה רק לחיי שעה. שבינתיים, עד שבניהו יחזור אל שלמה לומר לו את דברי יואב ועד שיחזור אליו שוב, תידחה הריגתו.
בהמשך אותו פסוק נאמר "וישב בניהו את המלך דבר לאמור כה דיבר יואב וכה ענני".
ומכפל הדברים אנו למדים שהרבה דברים אמר יואב, והרי לא מצינו שהוא אמר אלא "כי פה אמות" ולא יותר?
אלא כך אמר ליה לבניהו: זיל אימא ליה אמור לשלמה: תרתי לא תעביד בהאי גברא. שתי רעות אל תעשה עמי!
לפי שקילל דוד את יואב בשעתו, כשהרג את אבנר, ושלח עתה לשלמה: אי קטלית ליה אם אתה רוצה להרגני, קבול לטותיה דלטייה אבוך. קבל עליך את אותם הקללות שקיללני אביך. ואי לא, ואם אינך רוצה לקבל את הקללות של אביך, שבקיה דליקו בלטותיה דלטייה אבוך. עזוב אותי ואשאר רק עם הקללות של אביך.
[שם לא] "ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר. ופגע בו, וקברתו". הסכים שלמה לקבל עליו את הקללות של דוד אביו!
אמר רב יהודה אמר רב: כל הקללות שקילל דוד את יואב אכן נתקיימו בזרעו של דוד, בגלל שקיבלן שלמה עליו -
שכך קיללו [שמואל ב' ג כט] "אל יכרת [לא יחדל] מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם" -
"זב" נתקיים בו מרחבעם: דכתיב [מלכים א' יב יח] "והמלך רחבעם התאמץ לעלות במרכבה לנוס ירושלים".
וכתיב [ויקרא טו ט] "וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא".
ואנו דורשים גזירה שוה "מרכבה" מ"מרכב" שגם רחבעם היה זב. [204]
"מצורע" נתקיים בו מעוזיהו:
דכתיב [דברי הימים ב' כו טז] על עוזיהו "ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלקיו ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטרת" למרות שלא היה כהן.
וכתיב [שם יט] "והצרעת זרחה במצחו".
"מחזיק בפלך" שנשען על מקל בגלל מחלה ברגלים, נתקיים בו מאסא.
דכתיב [מלכים א' טו כג] על אסא "רק לעת זקנתו חלה את רגליו".
ואמר רב יהודה אמר רב: שאחזו פודגרא. שם מחלה ברגלים. [205]
אמר ליה מר זוטרא בריה דרב נחמן לרב נחמן: היכי דמי כיצד היא מחלה זו?
אמר ליה רב נחמן: כמחט בבשר החי.
ושואלת הגמרא: מנא ידע מנין לרב נחמן זאת? ומשיבה הגמרא בשלושה אופנים:
איבעית אימא, מיחש הוה חייש ביה. הוא עצמו הרגיש כך כשחלה במחלה זו.
ואיבעית אימא, מרביה הוה גמיר לה כך קיבל מרבו.
ואיבעית אימא, מן השמים נתגלה לו, כמו שנאמר [תהלים כה יד] "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם".
"נופל בחרב" נתקיים בו מיאשיהו.
דכתיב [דברי הימים ב' לה כג] "ויורו היורים למלך יאשיהו".
ואמר רב יהודה אמר רב: שעשו כל גופו נקובה מחצים ככברה.
"וחסר לחם" נתקיים בו מיכניה.
דכתיב [מלכים ב' כה ל] "וארוחתו ארוחת תמיד נתנה לו" ממלך בבל, ולא היה לו לאכול משלו.
אמר רב יהודה אמר רב: היינו דאמרי אינשי:
הערות
[197] בשלמא אם הטעם היה משום שהזמנה לאו מילתא היא, ניחא שאם נגעו במטה הרי הוא משמש ממש את המת ולכן נאסרין. יד רמה.
[198] רש"י במגילה [כד ב] כתב שזה גם הטעם לפסול בציפן זהב. והקשה הרע"א שאטו זהב מן האסור לפיך הוא? וביד רמה כתב שכיון שזהב אינו ראוי לאכילה אינו בכלל מן המותר בפיך. וכאן כתב רש"י שציפן זהב פסולות, הלכה למשה מסיני הוא. ורק בעור בהמה טמאה כתב הטעם מן המותר בפיך. ובמנחות [מב ב] כתב רש"י שהבתים צריכים להיות עשויים מעור שהרי אפילו הרצועות של התפילין צריכות להיות מעור.
[199] שהרי עיבוד העור לשמה אינו אלא כדי שיתקדש העור בהזמנה קודם שישמשו בו בקדושה, והואיל ולרבא הזמנה לא מילתא היא נמצא שהעיבוד לשמה לא הועיל כלום שהרי הוא רק בגדר הזמנה, ולא שייך כלל שיתקדש העור קודם לכן. אבל לאביי שהזמנה מילתא היא ואפשר לקדש העור בהזמנה קודם שישתמשו בו בקדושה, לכן צריך עיבוד לשמו כדי שיתקדש קודם לכן. ר"ן. וביד רמה כתב שאף שגם לרבא צריך הזמנה ביחד עם המעשה כדעת רב חסדא, מכל מקום, אין צריך שיזמינו על ידי עיבוד לשמה אלא די שיזמינו קודם המעשה.
[200] כך מפרש רש"י. והקשו עליו תוס' שאם כן פסקי ההלכה סותרים זה את זה, שקיימא לן הלכה כרבא שהזמנה לאו מילתא היא, וקיימא לן גם שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל שצריך עיבוד לשמן? ולכן הם מפרשים להיפוך שאם הזמנה מילתא היא אין צריך שהעיבוד יהיה לשמה ודי שיעשה חיתוך העור או שאר תיקון מועט לשמה. אבל אם הזמנה לאו מילתא היא צריך דוקא עיבוד העור שהוא תיקון חשוב שיהא לשמה. ולפי זה רבא סובר אמנם כרבן שמעון בן גמליאל. תוס' ד"ה אע"פ. והר"ן הביא בשם הרמב"ן לפרש שהגמרא אינה מתכוונת לומר תנאי היא שהתנאים נחלקו במחלוקת אביי ורבא אלא שאביי בא לתרץ שאף שברייתא זו של תיק ספר סוברת הזמנה לאו מילתא היא מכל מקום, מצינו תנא אחר והוא רבן שמעון בן גמליאל שסובר הזמנה מילתא היא ולכן הוא מצריך עיבוד לשמה כדי שיתקדש העור קודם שישתמשו בו קדושה, והתנא חמא אף הוא סובר שהזמנה מילתא היא אלא שהוא סובר שאין צריך עיבוד לשמה ודי שיזמין את העור בהזמנה כל שהוא קודם לשימושו, ורבן שמעון בן גמליאל סובר שצריך שיהא מקודש מתחילת עשייתו כדי שיהיו כל עשיותיו בקדושה. או שהתנא קמא אינו סובר כלל שצריך לקדש את העור קודם שימושו בקדושה. ומכל מקום, אין לתלות במחלוקתם את השאלה אם הזמנה מילתא היא אם לא. ורבא סובר ששני התנאים סוברים שהזמנה לאו מילתא היא, ורבן שמעון בן גמליאל שמצריך עיבוד לשמה אינו משום שיתקדש העור אלא מצוה בעלמא הוא לחיבוב המצוה שתהא עשייתה לשמה, שהרי אף במצוות שאין בהן קדושה כגון ציצית וסוכה אמרינן שצריך בהן עשייה לשמה ושם ודאי אינו משום קדושה שהרי אפילו לאחר שעשה בהן את המצוה אין בהן משום קדושה כדאמרינן שתשמישי מצוה נזרקין אלא משום מצוה בעלמא הוא.
[201] הקשה מהרש"א: הרי הגמרא דורשת לעיל [לז א] על מה שנאמר אצל קין והבל "דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" שלכך נאמר "דמי" בלשון רבים לומר לך דמו ודם זרעותיו. אם כן גם כאן מ"דמי נרות" לבד ידענו בנים הראויים לצאת ממנו ואמאי צריך לכתוב גם "דמי בניו"? וראה שם מה שתירץ, וראה עוד עיון יעקב.
[202] רש"י. ולפי זה קשה, הרי לא שייך לומר כן "הכי נמי לאפושי ריתחא" שאדרבה ירננו יותר שהרגוהו על שקילל את אחאב? וכתב מהרש"א שלולי פירוש רש"י אפשר לפרש לאפושי ריתחא של העם שלא יחוסו עליו ולא ידקדקו בדינו אם הוא אמת, שמאחר ששני עבירות עשה יחשבו שמן הסתם אחד מהם ודאי אמת. מהרש"א.
[203] הקשו תוס' מהגמרא במכות [יב א] שיואב טעה שסבר שינצל על ידי שיתפוס בקרנות המזבח. ודרשינן "מעם מזבחי תקחנו למות" ולא מעל מזבחי, שהמזבח קולט את הרוצח [וראה שם שטעה בשלש טעויות] ? ותירצו שגם לפי טעותו לא נתכוון שימלט לגמרי על ידי המזבח שהרי יכולים לשומרו שלא יברח משם עד שימות ברעב אלא עיקר כוונתו שלא יהרג על ידי המלך ויהיו נכסיו למלכות. [ולפי המאן דאמר שנכסיהן ליורשין עיקר כוונתו להרויח חיי שעה]. עוד הביאו מירושלמי שיואב ברח לסנהדרין שאמר מוטב שאיהרג בבית דין ויירשו בני את נכסי מאשר שיהרגני המלך ויירש הוא את נכסי. תוס' ד"ה בשלמא.
[204] ולכן כתוב שהתאמץ לעלות במרכבה כי היה קשה לו הרכיבה בגלל הזוב. רד"ק.
[205] אף על גב שרובן נענשו על חטאם, כגון עוזיהו שגבה לבו ליטול את הכהונה, ואסא מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, ויאשיהו שלא שמע לפרעה נכה שהיה מפי ירמיה, מכל מקום, אילולי הקללות של דוד היה מתכפר להם בעונש יותר קל. מהרש"א.
מחיל לפיכך תני יעשה דימוס או זילוף ת"ש היו אביו ואמו מזרקין בו כלים מצוה על אחרים להצילם קשיא לאביי דכיון דאחרים מצילין אותן לא נאסרו ש"מ הזמנה לאו מילתא היא ודחי התם לאו הזמנה היא משום מררותיה היא דזריק ולא גמר לאזמוניה אי הכי דמשום מררותיה זריק להו אפי' נגעו במטה לישתרו אמאי קתני רשב"ג אומר בד"א בשלא נגעו במטה אבל נגעו במטה אסורין תרגמה עולא במטה הנקברת ומשום דמיחלפא בתכריכי המת ת"ש כיס שעשאו להניח בו תפילין אסור להניח בו מעות קשיא לרבא ופריק אימא שעשאו להניחו והניח בו תפילין ת"ש אמר לאומן עשה לי תיק של ספר או נרתק של תפילין עד שלא נשתמש בו קודש מותר להשתמש בו חול משנשתמש בו קודש אסור להשתמש בו חול קשיא לאביי ופריק תנאי היא דתניא ציפה לתפילין זהב או שתלה עליהן עור בהמה טמאה פסולין עור בהמה טהורה כשרין ואף על פי שלא עבדן לשמן [רשב"ג אומר כו' עד שיעבדן לשמן] אביי כתנא קמא ורבא כרשב"ג וקיימא לן דהלכתא כרבא דאמר הזמנה לאו מלתא היא אלא בעי הזמנה ועשייה כרב חסדא דתרוייהו סבירא להו דהדדי וכחדא שיטתא קיימי והילכתא כהני מתנייתא כולהו דקאי כוותיה וכתירוצא דתרצינהו ומתמהי' ומי איכא דוכתא דבתר דשכיב שכבא ארגו ליה בגד לתכריכין דבעי כי הא בעי האורג בגד למת וא"ל רבא לרבינא אין שככי דהרפניא כלומר בהרפניא מלינין המת ותכריכיהן כלין ביום ובלילה אורגין לו בגד ומשלימין:
ת"ר הרוגי מלכות נכסיהן למלכות הרוגי ב"ד נכסיהן ליורשין [רי"א אף הרוגי מלכות נכסיהן ליורשין] ואקשינן לר' יהודה והכתיב הנה בכרם נבות אשר ירד שם לרשתו ופריק ר' יהודה אומר אחאב את נבות ואת בניו הרג שנא' אם לא את דמי נבות ואת דמי בניו ראיתי אמש נאום ה' ושלמתי לך בחלקה הזאת וגו' ואחאב דודו הוא כי אחי אביו היה ולו משפט הירושה ומדין ירושה בא לו ולא מדין מלכות וסוגיין כרבנן:
אמר רב יהודה אמר רב כל קללות שקילל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד בשעה שבא שלמה להרוג את יואב א"ל תרתי לא תעביד בההוא גברא אי שבקיה בלטוותא דלטייה אבוך לההוא גברא או קביל לטוותא אי בעית למיקטלי וקיבלן שלמה שנאמר ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר. ומנלן דנתקיימו בזרע דוד שנאמר אל יכרת מבית יואב זב ומצורע וגו' זב זה רחבעם כו' וזה מפורש בתלמוד א"י בקדושין פ' [האשה נקנית] אמר הכי תמן תנינן האב זוכה לבן בה' דברים בנוי בכח בעושר בחכמה ובשנים בנוי שנאמר והדרך על בניהם. בכח שנאמר גבור בארץ יהיה זרעו. בעושר שנאמר לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. בחכמה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם וגו'. בשנים שנאמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם. וכשם שזוכה לו בה' דברים כך מחייבו בה' דברים שנאמר יחולו על ראש יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם. זב תשיש. מצורע עזיב. מחזיק בפלך בורי. נופל בחרב קצר ימים וחסר לחם מסכן כדאתא שלמה מקטיל ליואב א"ל יואב אבוך גזר עלי ה' גזרות קבלון ואנא מיקטיל וקבלון וכולן איקיימון בדבית דוד זב רחבעם שנאמר והמלך רחבעם התאמץ לעלות למרכבה מאן דאמר זב ומאן דאמר איסטניס מצורע זה עוזיהו שנאמר ויהי עוזיהו המלך מצורע עד יום מותו ומחזיק בפלך זה יואש שנאמר ואת יואש עשו שפטים ותני ר' ישמעאל מלמד שהעמידו עליו בריונים קשים שלא הכירו אשה מימיהם והיו מענין בו כאשה הה"ד וענה גאון ישראל בפניו ועינה גאון ישראל. ונופל בחרב זה יאשיהו שנאמר ויורו המורים למלך יאשיהו אמר ר' יוחנן שעשאוהו ככברה. תני ר' ישמעאל שלש מאות חצים השליכו
כיס שעשאו להניח בו תפילין ועשה כן אסור להניח בו מעות עשאו להניח ולא הניח או שלא עשאו להניח והניח מניח בו מעות על הדרך שביארנו בסודר האומר לאומן עשה לי תיק של ספר תורה או נרתיק של תפילין עד שלא נשתמש בהן קדש משתמש בהן חול משנשתמש בהן קדש אסור להשתמש בהם חול:
תפילין שחיפה קציצתן בזהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולים אבל אם חיפה בעור טהורה אלא שלא נתעבד לשמה כשר אבל הרצועה צריך עבוד לשמה על כל פנים ויש פוסקין בו כרבן שמעון בן גמליאל ואף של קציצה צריך לשמה וקלף שהפרשיות נכתבות בו מיהא לדברי הכל יראה שצריך עבוד כספר תורה ויש חולקין בו וכבר ביארנו דינין אלו בכדי היכולת בראשון של מגלה במשנת י"ב וכן הארכנו בה הרבה בחבור ספר תורה שחברנו בחסד עליון:
ת"ש הרי שמת והיו אביו ואמו מזרקין עליו כלים יותר מהנצרכין לו מפני חיבתו מצוה על אחרים להצילן ולנוטלן מעליו דאין לך השבה גדולה מזו וליכא הכא משום אבדה מדעת דאגב מרירייהו קא עבדי כדבעינן למימר השתא קתני מיהת מצוה על אחרים להצילן ואי הזמנה מילתא היא מי אית להו הצלה. ומפרקינן שאני התם דאגב מרירייהו קא עבדי ולא חשיב כמאן דעביד מדעתא ולא הויא הזמנה. ומקשינן אי הכי היינו דקתני סופא אם נגעו במטה אסורין אי אמרת בשלמא טעמא דתנא קמא משום דהזמנה לאו מילתא היא היינו דאתא רשב"ג למימר דכי נגעו במטה אסורין דלאו הזמנה גרידתא היא אלא כמאן דכרכוה למת בגווייהו [אלא אי אמרת טעמא משום מרירייהו] הא משום מרירייהו הוה ליה כמאן דלא עבדי ולא מידי ואמאי אסורין אלו נפלו להו ממילא ונגעו במטה מי מיתסרי תרגמה עולא במטה הנקברת עמו ומדרבנן גזירה דילמא אתי לאיחלופי בתכריכי המת ושקלי להו לתכריכי המת ושבקי להו להני ואית דמפרשי גזירה דילמא מיחלפי לאינשי בתכריכי המת וסברי דהני תכריכי המת נינהו כי שקלי להו אתו למימר תכריכי המת מותרים:
ת"ש כיס שעשאו להניח בו תפלין אסור להניח בו מעות אלמא הזמנה מילתא היא ומפרקינן אימא עשאו והניח בו. ואיידי דאייתינן להאי ברייתא הכא דייקינן עלה הניח בו תפלין אמאי יניח בו מעות כיון דאיכא מעשה הזמנה למה לי ואסיקנא כדרב חסדא דאמר תרווייהו בעינן כדאיתא לעיל:
ת"ש אמר לאומן כו' עד שלא נשתמש בהן קדש מותר להשתמש בהן חול אלמא לאו מילתא היא. ואסיקנא תנאי היא ואביי דאמר כאידך תנא דתניא ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולות משום דבעי לצפויינהו בעור בהמה טהורה כדכתיב בפיך מן המותר בפיך וממילא אימעיט ליה זהב דלא חזי להכי וכ"ש עור בהמה טמאה. ואית דאמרי ציפן זהב הלכה למשה מסיני היא. ואית דאמרי משום דהויא חציצה בין תפלין לבשרו ולא מסתבר דהא אמרינן בסוכה (ל"ז.) דכל לנאותו אינו חוצץ. ועור בהמה טהורה כשרות אע"ג דלא עבדן לשמן הזמנה בעלמא הוא דאיכא והזמנה לאו מילתא היא הילכך לא צריך ואע"ג דהכא נמי הזמנה ומעשה באעו דנהי דבעי הזמנה מקמי מעשה אבל בהזמנה מעיקרא לא באעי דמאי אהני לי. רשב"ג אומר אפי' עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדם לשמן קסבר הזמנה מילתא היא הילכך בעי עיבוד לשמן כי היכי דתהוי כולה עשייה בקדושה. אי קשיא לך ההיא דאמר בהנזקין (נ"ד:) גוילים שבו לא עיבדתי לשמן אלמא בעי עיבוד לשמן כרשב"ג דקאי כאביי דלית הילכתא כוותיה שאני ספר תורה דכיון דאיהו גופיה קדיש אפי' רבא מודי דמהניא ביה הזמנה דומיא דעגלה ערופה כי קאמר רבא לענין משמשין כדאמרינן בריש שמעתין משמשין ממשמשין גמרינן לאפוקי עגלה ערופה דאיהי גופה קדשא והכא גבי תפלין לאו בקלף דכתבינן ביה פרשיות קא מיירי אלא בקלפא דמעיילינן להו לפרשיות בגויה דהוה ליה תשמישי קדושה ואמטול הכי לא מהניא ביה הזמנה. ואית דמפרשי לה איפכא אביי כתנא קמא דסבר הזמנה מילתא היא ולא בעי עיבוד לשמן דבהזמנה בעלמא סגיא ורבא כרשב"ג דבעי עיבוד לשמן ולא סגיא ליה בהזמנה וכולהו אליבא דרב חסדא דבעי הזמנה ומעשה. ולאו מילתא היא דלמאן דאמר הזמנה לאו מילתא היא אפי' היכא דעביד כולה מלאכה דיליה לשמה לא מהני דהא עיקר פלוגתייהו בהאורג בגד למת היא ואפ"ה פליג רבא וקאמר דההיא הזמנה לאו מילתא היא וא"כ עיבוד לשמן למה לי ואי משום דרב חסדא למה לי עיבוד לשמן בהזמנה בעלמא סגיא ליה דהא הזמנה דמהניא לחודא אליבא דאביי איהי גופה מהניא בהדי מעשה אליבא דרבא כדאמרי' גבי כפה נתנתו וכרכתו ואיכא לתרוצי לטעמייהו דלמא דבעאי מעשה צריך להזמנה מקמי מעשה ותפילין כיון דצריכי עיבוד צריך הזמנה מקמי עיבוד דכי היכי דבעי הזמנה מקמי תשמיש הכי בעי הזמנה מקמי מילתא שצריכה לה אבל למאן דסגיא ליה בהזמנה לחודה לא שנא מקמי הכין ולא שנא בתר הכי מהניא ליה הזמנה דהא בהזמנה לחודה סגיא ליה:
אמר ליה רבינא לרבא מי איכא דוכתא דרמי ביה מת וארגי ליה בגד כלומר שאין תכריכין מצויין לו ומשהין אותו עד שאורגין לו בגד לאחר מיתה דאיפליגתו בה אדרבא הוה לכו לאיפלוגי במילתא דשכיחא כגון התופר בגד למת וכיוצא בו אמר ליה אין כגון שכבי דהרפניא יש אומרים לפי שעניים היו ולאחר מיתה גובין להן ואורגים להן בגדים קלושים מהר ולא מסתבר דאדארגי להו ליזבנו להו אלא מסתברא לפי שהיו רשעים כדמשמע בסוף פ"ק דיבמות (י"ז.) ולא היו חוששין לבזיונו של מת והיו משהין אותו עד שיארגו לו בגד קרוע:
דרש מרימר כו' ואסיקנא הילכתא כותיה דרבא. נקיטינן השתא מיהא שמעתא דכל מילתא דמיתסרא מחמת תשמישתה לא מיתסרא בהזמנה לחודה לא שנא איסורי הנאה כגון תשמישי ע"ג ותכריכי המת ולא שנא מילי דלאו איסורי הנאה כגון תיק וכפה של ספר ונרתק וסודר וציפוי של תפילין וכיוצא בהן דקי"ל כרבא והיכא דאיכא הזמנה ותשמיש כולהו מיתסרי כי איכא לפלוגי בין דברים שאסורין בהנאה לדברים שאין אסורין בהנאה היכא דאיכא תשמיש בלא הזמנה דלענין ע"ג ותכריכי המת כיון דתרווייהו איסורי הנאה נינהו וילפי מהדדי מיתסרי בלא הזמנה דהא תשמישי ע"ג בעבודה בלחוד תלה רחמנא ואתו תשמישי המת וילפי מינייהו בג"ש כדאמרינן גבי ההיא איצטלא דמילאתא דפרסוה אמיתאנא ואע"ג דלא אזמנוה אבל מילי אחריני דלאו איסורי הנאה נינהו כי ילפי מינייהו לקולא למימרא דלא מיתסרי בהזמנה לחודה אבל לחומרא לאיתסורי בתשמיש לחודיה לא שאין למדין מן החמור לקל להחמיר עליו והני מילי בתלוש אבל במחובר אפי' דברים שהן איסורי הנאה כגון משמשי ע"ג ותכריכי המת לא מיתסר במעשה לחודיה אלא ע"י הזמנה דתניא קבר שבנאו לשם חי מותר בהנאה הוסיף בו דימוס לשם מת אסור בהנאה ואוקי' כגון דרמא ביה מת והוינן בה אי הכי מאי איריא הוסיף כי לא הוסיף נמי ומפרקינן לא צריכא אע"ג דפנייה וטעמא דהוסיף בו דימוס אחד לשם מת אבל לא הוסיף כי פנייה משתרי בהנאה מאי טעמא כיון דמחובר הוא לא מיתסר אלא היכא דחבריה מעיקרא אדעתא דהכי.
ותנן נמי גבי ע"ג כי האי גונא שלשה בתים הן בית שבנאו מתחלה לשם ע"ג הרי זה אסור ובדעייל ע"ג לגויה קמיירי סיידו וכיידו לשם ע"ג וחידש נוטל מה שחידש והיינו דאמר רב חסדא לגבי קבר דקתני הוסיף בו דימוס לשם מת הרי זה אסור ואמר רב חסדא אם היה מכירו חולצו ומותר הכניס לתוכו ע"ג והוציאה הרי זה אסור ותנן נמי גבי אבנים וגבי אשרות כי האי גונא.
ברם צריך את למידע לענין הזמנה דקאמרינן במילי דבעו הזמנה ומעשה דלאו במחשבה לחודה הויא הזמנה אלא אי מטלטלי נינהו עד דשקיל להו בידיה אדעתא דהכי ומזמין ליה להכי כגון ההיא דתנן כפה שהוא טמא מדרס נתנתו לספר כו' וכן ההיא דתניא היו אביו ואמו מזרקין בו כלים אבל על ידי תשמיש לחודיה אע"ג דאשתמש ביה ע"מ שלא לפנותו לא מיתסר בדברים שאינן איסורי הנאה עד דמזמין להו כדאמרן וכן לענין הזמנה דקאמרינן במילי דאסירי בהנאה במחובר לא הויא הזמנה עד דמחבר ליה מעיקרא אדעתא דהכי ואי לא חבריה מעיקרא אדעתא דהכי וחדיש ביה מידי לשום ההיא מילתא מיתסר עד דשקיל ליה לחידושיה כדקתני התם נוטל מה שחידש והכא נמי אמר אם היה מכירו חולצו ומותר ואי לא חבריה מעיקרא אדעתא דהכי ולא חדיש ביה מידי לשום ההיא מילתא ואשתמיש ביה כגון דעייל ביה ע"ג אי נמי רמא ביה מת כל כמה דאיתיה לאיסורא התם מיתסר דהא ברייתא דקבר שבנאו כו' דאוקי' בדרמא ביה מת אקשינן עלה אי הכי מאי איריא הוסיף אפי' לא הוסיף נמי קאמרינן לא צריכא אע"ג דפנייה דאלמא אע"ג דליכא שום הזמנה כל כמה דאיתיה לאיסורא התם מיתסר ותנן נמי גבי ע"ג כי האי גונא הכניס לתוכו ע"ג והוציאה הרי זה מותר טעמא דהוציאה הא לאו הכי אסור.
ברם צריך [את למידע] דכי אמרינן דהזמנה לאו מילתא היא הני מילי במידי דלא מיתסר אלא מחמת תשמישתיה דמשמש לדבר אחר אבל מילתא דהיא גופה קדשא בהזמנה לחודה מיתסרא דהא ברירנא דכי פליג רבא במשמשין אבל במילתא דהיאי גופה קדשא לא פליג ושמעתא דפרק הנזקין הכי נמי מכרעא כדקאמרינן:
תנו רבנן הרוגי מלכות מחמת מרדין דכתיב כל איש אשר ימרה את פיך נכסיהם למלך דכתיב הנה הוא בכרם כו' אשר ירד שם לרשתו ולא כתיב לגזלו אלמא ירושה גמורה הואי משום דאסהידו ביה דלטייה דכתיב ברך נבות ומלך ר' יהודה אומר נכסיהם ליורשין. ודייקינן בשלמא למאן דאמר למלך היינו דאצטריכו לאסהודי דברך מלך כי היכי דלהוו נכסיה למלך אלא למ"ד ליורשין מכדי למקטל בעלמא קא בעי בברך אלהים לחודיה הוה מיקטיל מלך למה לי ומתמהינן ולטעמיך למאן דאמר נכסיהם למלך נמי אלהים למה לי בברך מלך לחודיה סגיא בין למקטליה בין למשקליה לממוניה אלא מאי אית לך למימר אמאי איצטריך לאסהודי עליה דברך אלהים לאפושי ריתחא דאינשי עילויה אפי' תימא הרוגי מלכות נכסיהם ליורשים האי דאיצטריך לאסהודי עליה דברך מלך לאפושי ריתחא בעלמא הוא. ואמרי' תו בשלמא למאן דאמר נכסיהם למלך היינו דכתיב וינס יואב אל אהל השם כו' ויאמר לא כי פה אמות שלא רצה לדון בדיני מלכות על שהיה מורד במלכות שלא יהו נכסיו למלכות אלא רצה לידון בדין סנהדרי שהיתה בבית המקדש על שהרג את הנפש כדי שיהו נכסיו ליורשין אלא למאן דאמר נכסיהם ליורשים מאי נפקא ליה מיניה מה לי קטיל ליה מלכא מה לי ב"ד. ומפרקינן נפקא מינה לחיי שעה דכי קטיל ליה מלכא לא שהי ליה וכי קטיל ליה ב"ד עבדי ליה הלנת דין. ויש לפרש לחיי שעה עד דאזיל בניהו ואמר מילתא לשלמה והדר. משמע מהכא דב"ד אינן מצווין לחייב מיתה למי שמורד במלכות אלא המלך רשאי להורגו דאי ס"ד סנהדרי נמי רשאין לידינוה אינהו כדין מורד במלכות ולהוו נכסיה למלכות והכי נמי מסתברא מדלא תנינן להו בהדי חייבי מיתות אלא מיהו קשה לן אי הכי היכי הוה טעין יואב עמשא מורד במלכות לאפטורי בהכי אטו מי אמר ליה מלכא זיל קטליה. ותו הא נבות בב"ד שבעירו איקטל אלא מיהו מנבות ליכא לאקשויי דהא אסהידו ביה דברך את השם: ואיידי דאייתי ליה להאי מעשה דיואב נקטינן לפרושי. וישב בניהו את המלך דבר לאמר כה אמר יואב וכה ענני משמע דמילי טובא אמר ליה יואב מאי אמר ליה אמר ליה זיל אימא ליה למלכא תרתי לא תעביד ביה אי קטלת ליה קביל עלך לוטאתא דלטייה אבוך דכתיב יחולו על ראש יואב כו' ואי לא שבקי' ליקום בלוטאתא דלטייה אבוך מיד קביל שלמה עילויה דכתיב עשה כאשר דבר ואיקיימו כולהו בזרעיה זב מרחבעם דכתיב והמלך וגו' אסמכתא בעלמא היא לגזרה שוה. מצורע מעזיהו. מחזיק בפלך מחזיק במקל להשען עליו ולהלך מפני חלי הרגלים מאסא דכתיב ביה חלה את רגליו ואמר רב שאחזתו פרגלא נראה לי שהוא חלי הנקרא בטעי"ת נקר"ס. היכי דמי אמר רב נחמן כמחט בבשר החי. ואיבעיא לן מנא ידע ליה רב נחמן דהכי דמיא איבעי תימא מיחש הוה חייש לה גם הוא היה חושש כן ברגליו ואיבעי תימא מרביה הוה גמיר ליה ואיבעי תימא סוד ה' ליריאיו. ונופל בחרב מיאשיהו דכתיב ויורו המורים משמע שכולן ירו בו חיציהם ועשאום ככברה. וחסר לחם מיכניהו שהיה צריך לארוחתו של אויל מרודך:
והלא הרבה בנים היו לו א"ל כו' פירש"י לא ידענא מהיכא ילפינן עכ"ל אבל בבן אחי אביו דקאמר ל"ק מהיכא יליף ליה כיון דאוקמא בהכי משום קושיא דירד שם לרשתו אית לן למימר דמשמע טפי ירושה ממש בבן אחי אביו אבל מנליה להקשות והלא הרבה בנים כו' ומהיכא פסיקא ליה לומר כן דהיו לו בנים וק"ל:
הראוי לצאת ממנו כו'. לכאורה דר"ל דמי בניו היינו בניו הראוים לצאת מנבות גופיה אבל קשה מהא דדרשינן פרק אחד דיני ממונות דמי אחיך דמו ודם זרעותיו וא"כ ה"נ מדמי נבות נפקא שפיר בניו של נבות הראוים לצאת ממנו ודמי בניו ל"ל. ונראה דודאי בנים הראוים לצאת מנבות מדמי נבות נפקא שפיר לכ"ע אלא דה"ק ההוא דמי בניו לאו דמי בניו דהיינו בנים הראוים לצאת מבניו שכבר נולדו שהרג אחאב בני נבות שנולדו כדאמר ר' יהודה אלא דבניו שנולדו לא הרג וההוא דמי בניו היינו בנים הראוים לצאת מבניו הראוים לצאת ממנו עדיין דהיינו בני בנים דקרוין בנים והבנים גופייהו שעדיין ראוים לצאת ממנו נפקא שפיר מדמי נבות ודו"ק:
ה"נ לאפושי כו'. פירש"י לאפושי וכו' והוא דחוק שהרי אחאב לא ידע בהריגתו שהרי נהרג ע"י זקני עירו בעדות שקר גם קשה מאי קאמר ה"נ לאפושי ריתחא מאי שייכא הכא למ"ד נכסיהן ליורשים ול"ל ומלך ולולי פירש"י היה נראה כמ"ש הרד"ק בזה שהזקנים ידעו הדבר כי שקר היה ולמה הוצרכו לכל זה יהרגוהו כך במצות איזבל בלא עדות והתשובה כי זקני העיר היו מועטין כו' ואלו היו הזקנים מגלים הדבר לעם לא היו מניחין להרגו בחנם כו' לפיכך בקשה איזבל עלילה שיהרג הוא ובטחה איזבל בזקנים שיכסו עליה ויעלימו הדבר כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש והשתא לאפושי ריתחא דקאמר הוא נגד העם דלכך אמרה שיעידו בו תרתי שבירך אלהים ומלך לאפושי ריתחא שלא יהיו העם חסים עליו ולא ידקדקו בדינו אם הוא אמת שיחשבו שאפשר שאחד מהם אמת ודו"ק:
לחיי שעה. עד השיבו דברים לשלמה ויבאו כפירש"י ונראה כי שלמה נתן ליואב רצונו להמיתו שם כמ"ש פה אמות וגו' ויאמר המלך עשה כאשר דבר ופגע בו והא דכתיב מעם מזבחי תקחנו למות היינו שאם כהן הוא ורוצה לעבוד עבודה תקחנו למות כפירש"י בחומש ולקמן דקאמר דשלמה קבל הקללות עליו והיינו מהאי קרא דעשה כאשר דבר וגו' כפירש"י בספר מלכים היינו דרשה דקרא אבל פשטיה דעשה כאשר דבר וגו' היינו להורגו שם ומיהו לכתחלה אמר שלמה לבניהו להוציאו ממקדש להמיתו בחוץ ולא יהרג במקדש דכתיב כה אמר המלך צא וגו' אע"ג דע"כ אין איסור בדבר כמו שאמר לבסוף ובניהו נמי לא רצה להרגו שם בלי רשות המלך וק"ל:
קבל לטותא דלטייה כו'. ולא א"ל אי קטלת ליה בטל לטותא ממני דכיון דכבר גזר דוד עליו הנך תרתי שלא כדין לפי דעתו אי אפשר שיבטל אחד מהם אי לאו שיקבל אחד מהם המקללו בחנם וק"ל:
בזרעו של דוד כו'. אע"ג דרובן נענשו מפני החטא כגון עוזיהו שגבה לבו ליטול לו הכהונה ואסא אמרי' בפ"ק דסוטה מפני מה נענש שעשה אנגריא בת"ח וכן יאשיהו נענש מפני החטא שלא שמע לפרעה נכה שהיה מפי ירמיה מ"מ אי לאו קללתו של דוד אפשר שהיה מתכפר להם בעונש הקל ממנו:
שאחזו פדגוריא כו' מנא הוה ידע כו' מפורש (סוטה פרק קמא וע"ש):
דכתיב ויורו היורים כו'. כמה מלכים מיהודה שנהרגו ג"כ כגון יואש אמציה אמון אבל אינו מפורש בהם מכת חרב כמו ביאשיהו ומ"ה לא סגי ליה לאתויי מקרא דויורו היורים וגו' ומייתי מדאמר ר"י אמר רב שעשו כל גופו ככברה דהיינו מכת חרב ודו"ק:
ארוחת תמיד. פירש"י מאת נ"נ היתה לו עכ"ל ואינו כן אלא מאת אויל מרודך היתה לו ארוחתו תמיד אחר שמת נ"נ ויש ליישב דבריו דה"פ דמה שהיה לו ארוחתו תמיד מאויל מרודך לא היה חסר לחם אבל מיניה נשמע דבזמן נ"נ לא היה ארוחתו תמיד והיה חסר לחם וק"ל:
בתוס' ד"ה אף על פי שלא עיבדן לשמן וכו' ודייק מינה דבעי צביעה לשמה וכו' פי' ממאי שהשיב רב שמואל לאביי והגיד לו איך הן צובעים מאותה צביעה דייק שם גמרא דבעיא צביעה לשמה עיין שם:
ד"ה בשלמא וכו' ובירושלמי איכא פלוגתא וכו' היה סבר דקרנותיו של מזבח היו קולטים ואין לך קולט אלא גגו של בית עולמים אבל של שילה אינו קולט כצ"ל:
רש"י בד"ה טלה עליהם כו' ה' בפיך הס"ד:
בד"ה כה דבר כו' ותו לא אלא הכי כו' הד"א:
תוס' בד"ה בשלמא למ"ד של שילה הוא קולט אבל של בית עולמים כו' כצ"ל. ונ"ב כך הוא לדברי רב ור"י ס"ל לשם לא של שילה ולא של בית עולמים לא גגו ולא קרנותיו כולן אינן קולטין אלא שש ערי מקלט ע"ש בפ' אלו הן הגולין:
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: נִכְסֵיהֶם לַמֶּלֶךְ, הַיְנוּ דִּכְתִיב: "בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹקִים וָמֶלֶךְ". אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: נִכְסֵיהֶן לַיּוֹרְשִׁין, לָמָּה לִי 'וָמֶלֶךְ'?. (מלכים א כא, יח). קשא דקארי לה מאי קארי לה, דאיך ניחא ליה למקשן כסברת מאן דאמר נכסיהם הם למלך דגם בזה יקשה למה לי 'בֵּרַךְ אֱלֹקִים'?
ונראה לי בס"ד דהמקשן סבירא ליה הוצרכו לומר 'בֵּרַךְ אֱלֹקִים' כדי לשכך דעת המון העם שיאמרו נשפך דם נקי בעדות שקר ששחדם אחאב להעיד בשקר לכך העידו 'בֵּרַךְ אֱלֹקִים' כי בעדות זו יש כפרנות שצריך שיעידו לפני הסנהדרין דברי הקללה כאשר יצאה מפיו של המברך ממש דרק בתחילת דבר יאמרו יכה יוסי את יוסי אך סוף דבר צריך שיאמרו כמו ששמעו ממש דעל ידי כך הסנהדרין כשומעם קורעין בגדיהם על כן על דבר זה לא יחשדו אותם שהעידו שקר שאז הם אומרים כפרנות כזו על מגן בשקר, לכן המון העם יאמרו אם תמצא לומר שאמרו קלל את המלך בשקר, עם כל זה בירך אלקים אי אפשר שיאמרו בשקר ולכך הוצרכו לומר דבר זה כך הסביר המקשן בדעתו בתחילה.
ונראה דקרה דבר זה לנבות מדה כנגד מדה דאמרו רבותינו ז"ל נבות היה לו קול ערב פלאי פלאות והיה עולה כל שנה לרגל ואומר בקול שירות ותשבחות להקדוש ברוך הוא ואותה שנה לא עלה וקרה לו מקרה הזה שנהרג ונמצא שנהרג על ידי עדות בענין קול ודבור שאמרו ברך אלקים ומלך שהוא עלילה בחטא של קול ודבר על אשר לא כבד אותה שנה את הקדוש ברוך הוא בקול ודבור של שבחות.
"וַחֲסַר לָחֶם" מִיכָנְיָה, דִּכְתִיב: "וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה לוֹ" (שמואל ב' ג, כט). כתב רש"י ז"ל מאת נבוכדנצר נתנה לו. והקשה מהרש"א ז"ל אינו כן, דקרא באויל מרודך כתיב! ונראה לי בס"ד דעל שהיה אוכל בימי אויל מרודך משלחן המלך אין נחשב בזה 'חֲסַר לָחֶם' אך מה שהיה אוכל בימי נבוכדנצר לחם צר ומים לחץ בהיותו בבית האסורין על זה הזמן נקרא 'חֲסַר לָחֶם' (משלי יב, ט).
אך היכן נזכר הלחם צר שהיה אוכל בימי נבוכדנצר דיליף מהאי קרא דכתיב 'וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה לוֹ'? תיבת וַאֲרֻחָתוֹ לשון יתר וסגי לומר 'וַאֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה לוֹ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ' אך כונת הכתוב כך 'וַאֲרֻחָתוֹ' שהיתה לו בימי נבוכדנצר בזמן שהיה בבית הסוהר הנה אחר כך נעשית 'אֲרֻחַת תָּמִיד' 'וְנִתְּנָה לוֹ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ' הוא אויל מרודך.
בגמרא תרגמא עולא. עיין בר"ן שהקשה על הרי"ף למה הביא הך תרגמא עולא דלא מצרכינן רק אליבא דאביי. ונלע"ד דמתוך משמעות הברייתא משמע דרשב"ג פליג את"ק דכל לשון במה דברים אמורים דמצינו הוא כן אליבא דר' יהודה או לחלוק או לפרש וא"כ לת"ק אפילו נגעו במטה ג"כ מותר ומ"ט הא נגעו במטה לרבא ע"כ הטעם דאסור דהוי כאלו כרכו בו וכמש"כ הר"ן וא"כ מ"ט דת"ק אכן לפי תי' עולא א"ש כיון דכל הטעם דאסור לרשב"ג משום גזירה דמחלפי בתכריכין ולכן י"ל דת"ק לית ליה הך גזירה וא"כ מצרכינן תי' עולא גם אליבא דרבא ולכן א"ש ג"כ דהביא הרי"ף רק תירוץ עולא ולא ג"כ תירוץ דהתם משום מררייהו דבזה אין נפקותא לרבא אבל תירוץ עולא שפיר מצרכינן גם לרבא:
אמר להן בן אחי אביו היה: ק"ק דא"כ איך אמר נבות חלילה לי מתתי את נחלת אבותי לך והא גם נחלת אבות אחאב היה דמדקאמר אבותי ולא אבי ע"כ בא לאביו מאבי אביו שהי' גם אבי אב אחאב. ובסוגין א"ש ג"כ מה שי"ל בפסוק שהזכיר שאחאב היה סר וזעף על אשר דבר אליו נבות לאמר לא אתן לך את נחלת אבותי דהאי לאמר לא אתן לך לכאורה מיותר הוא דהא לא על אשר אמר לו כן היה זעף רק על דבר אשר לא רצה נבות ליתן לו את כרמו. ונראה דלפי מה שמבואר בשמעתין ממנ"פ היה אחאב יורש נבות או שהיה בן אחי אביו או מטעם הרוגי מלכות נכסיהן למלך והנה לעיל (דף ק' ע"ב) הקשו התוס' למה נענש אחאב על נבות הא מורד במלכות היה שלא רצה למכור לו את כרמו ותירצו ועוי"ל דדוקא בשדה מקנה אבל שדה אחוזה שירש מאבותיו כו' ע"ש. ולפ"ז י"ל שחשב אחאב ממנ"פ לקחת כרם נבות שאם ימכור לו הרי טוב ואם לאו א"כ מורד במלכות הוא וימיתו ויירשנו ממנ"פ או משום מלך או משום בן אחי אביו אבל נבות נשמר מזה ואמר הטעם שלא רצה ליתן לו כיון שנחלת אבותיו היא ואף שגם נחלת אבות אחאב היה כנ"ל מ"מ נתן טעם זה למיאונו שלא יכלול זה בשדיכם וכרמיכם יקח ולא יחשב ע"ז מורד במלכות והיינו דקאמר קרא דעל זה היה אחאב סר וזעף על אשר אמר לו נבות חלילה מתתי את נחלת אבותי לך כי זה גורם שלא יהי' לו הנחלה כיון שלא יכול לחייבו ע"פ דין:
בשלמא למ"ד נכסיהן למלך היינו דכתיב וינס יואב: ק"ק כיון שגם לפי רצון יואב ימות כמו שאמר כי פה אמות א"כ אכתי נכסיו למלך אם פה ימות או במקום אחר. וכן קשה אמאי דמתרץ לחיי שעה ופירש"י דחויא בעלמא והרי לפי דעת יואב לא ימות כלל דהא טעה וסבר דהמזבח קולט כדאמרינן בגמ' דמכות שהביאו התוס' וא"ל דהך מ"ד דנכסיהן ליורשים סבר באמת כאידך מ"ד בירושלמי שלא סבר יואב שהמזבח קולט רק רצה לדון בסנהדרין ז"א דהא להך מ"ד אין חילוק בין הרוגי ב"ד להרוגי מלכות וא"כ אין טעם למה בחר דוקא מיתה ע"י סנהדרין. ונ"ל לפי מה שכתבו התוס' דודאי ידע יואב שלא יוכל להמלט דימות ברעב ולא נתכוין אלא להוריש נכסיו לבנו והיינו דקאמר בש"ס בשלמא למ"ד כו' והיינו דכתיב פה פירש לכך בחר יואב למות פה היינו למות ברעב מלמות ע"י מלך כדי להוריש נכסיו לבניו אלא למ"ד כו' לחיי שעה פירש לחיות אותו הזמן עד ימות ברעב מלמות תיכף ע"י מלך והיינו דכתיב ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר ופגע בו דהאי ופגע בו לכאורה מיותר הוא אלא דה"ק עשה כאשר דבר שימות שם אך לא כמו שחשב הוא למות ברעב אלא אתה פגע בו. ועיין מש"כ בזה בספרי ע"ל מכות (דף י"ב):
מצורע מעוזיהו דכתיב ובחזקתו כו' וכתיב והצרעת זרחה במצחו: לכאורה קשה דהך קרא קמא מייתי שלא לצורך. ונ"ל דהמהרש"ל מקשה מאי ראיה שהיה בשביל קללת דוד הא בחטאם היה והנה מה שהקשה מאסא ומיאשיהו לא קשה כ"כ כיון שלא נזכר חטאם בכתוב. אכן חטא עוזיהו דכתיב בקרא בפירוש מזה לכאורה קשה. ונלענ"ד דלכאורה י"ל בקרא והצרעת זרחה במצחו דמה לשון הצרעת בה"א הידיעה וצרעת הול"ל. ולכן י"ל דה"ק קרא מדהקטיר קטרת לכן הצרעת שהיה ראוי לזרוח באחד מזרע דוד זרחה בו ובמצחו להורות שחטא במה שרצה להיות כ"ג שנשא ציץ על מצחו. ולכן עיקר הצרעת היה מקללת דוד. אבל מה שזרחה במצחו דוקא במקום גלוי ומפורסם זה היה על ששמש בכהונה מדה כנגד מדה והיינו מה דמייתי גם קרא קמא דהדרשה מבין שניהם אתיא:
ורבנן ההוא בנים הראוים לצאת וכו'. עמ"ש בעניותי בספרי הקטן פני דוד על התורה פרשת בראשית אות ט"ז בס"ד:
מחזיק בפלך מאסא וכו' ואמר"י אמר רב שאחזו פודגרא וכו'. יש להרגיש אמאי הוצרך לאתויי מימרת רב שאחזו פודגרא. ותו מה שאל היכי דמי פודגרא ומאי נפקא מינה. ואפשר לומר דקרא קאמר זב ומצורע ומחזיק בפלך ומשמע דמחזיק בפלך חמיר מזב ומצורע כי ההוא דדרוש בפסוק אשר לחרב וכו' דשבי קשה מכלם דכל המאוחר בכתוב קשה. ולפיכך כי מייתי לדאסא אייתי מימרת רב לאשמועינן הא דהכתוב אחרו למחזיק בפלך משום דחמיר מזב ומצורע. ועל כן אמוראי בתראי שאלו היכי דמי חולי זה שהוא חמיר מזב ומצורע:
גמ'. תנאי היא, דתניא ציפן זהב או שטלה עליהן עור של בהמה טמאה פסולות, עור בהמה טהורה כשירות, אף על פי שלא עיבדן לשמן. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף עור בהמה טהורה פסולות, עד שיעבדו לשמן.
ומבואר דהגמ' תולה את המחלוקת בין רבנן לרשב"ג האם עור התפילין בעי עיבוד לשמה במחלוקת שבין אביי ורבא אם הזמנה מילתא או לא, וצ"ב. ופרש"י (בד"ה אע"ג שלא עבדו) וז"ל לעור זה לשמו דהזמנה לאו מילתא היא ולא איכפת לן בה עכ"ל. ונראה לבאר דברי רש"י דדין לשמה הוי הלכה בסדר עשיית החפצא של מצוה, ולא שייך שיחול חלות לשמה אא"כ יש את החפצא של המצוה לפנינו אשר יצורף לה מחשבת לשמה. ולכן אי הזמנה מילתא היא אזי שפיר חל "חפצא של עור של תפילין" לפנינו ע"י ההזמנה, ושפיר חל בעור חלות כוונה לשמה, ומשו"ה ס"ל דבעינן עיבוד העור לשמה. משא"כ אליבא דרבא דס"ל דהזמנה לאו מילתא ליכא חפצא של עור של תפילין לפנינו ע"י הזמנה, ומשו"ה לא חל בעור חלות לשמה, ולכן אין העור צריך עיבוד לשמה.
ועיין בתוס' (ד"ה אע"פ) וז"ל פי' הקונטרס דהזמנה לאו מילתא היא ולא איכפת לן בה, וקשה לר"ת דקיימא לן בהזמנה הלכה כרבא ובעיבוד לשמה קיימא לן כרשב"ג כדמוכח בפרק הניזקין (גיטין דף נד:) בההוא דאתא לקמיה דר' אמי אמר ליה ספר תורה שכתבתיו גוילין לא נעבדו לשמן אמר ליה נאמן אתה להפסיד שכרך (ואי) אתה נאמן להפסיד ס"ת, ואין לחלק בין עור של תפילין לגויל של ס"ת דהא שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני ומפרש ר"ת דרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא סבר כרשב"ג דבעי עיבוד לשמה משום דלא סגי בהזמנה עכ"ל. ר"ת מפרש את הגמ' להיפך מרש"י, דרבא שסובר הזמנה לאו מילתא היא ס"ל כרשב"ג דצריך עיבוד העור לשמה ולא סגי בהזמנה, ולא קשיא הלכתא אהלכתא דקיי"ל כתרוויהו דהזמנה לאו מילתא ועור בעי לשמה. ואילו אביי שסובר הזמנה מילתא ס"ל כרבנן דעור התפילין לא בעי עיבוד לשמה. ונראה דר"ת סובר שאין דין לשמה חל בעשיית התפילין ואין דין עיבוד העור לשמה, אלא דחלה הלכה שהסופר צריך לכתוב את הפרשיות על חפצא של "קלף של תפילין וס"ת", ולאביי דס"ל הזמנה מילתא חל חפצא של קלף של תפילין וס"ת בהזמנה לחוד, ואח"כ הסופר יכול לכתוב את הפרשיות של תפילין וס"ת על קלף זה, וצריך שהכתיבה תהא לשמה אך אין דין עיבוד לשמה בעור כדי לעשותו לקלף של תפילין וס"ת, דחל חפצא של קלף של תפילין וס"ת בהזמנה לחוד. משא"כ אליבא דרבא דס"ל הזמנה לאו מילתא, צריך עיבוד העור לשמה כדי לעשות את הקלף לחפצא של קלף של תפילין וס"ת. ונמצא דרש"י ור"ת נחלקו בתרתי: א) לתוס' דין עיבוד העור לשמה אינו חלות שם מעשה בסדר עשיית התפילין, והא דבעינן עיבוד העור לשמה אינו אלא היכי תימצי כדי לייצר חפצא של "קלף של תפילין וס"ת", ולא דמי לדין כתיבת סת"ם לשמה דהתם עצם מעשה הכתיבה בעי כוונה לשמה, משא"כ דין עבוד העור לשמה הוא רק כדי לייצר "קלף של תפילין", ולכן לאביי דס"ל הזמנה מילתא וחל חפצא של "קלף תפילין וס"ת" ע"י הזמנה לא בעינן עיבוד העור לשמה. משא"כ לרש"י חל דין שעצם מעשה עשיית הקלף של תפילין בעי לשמה, ולכן לאביי דס"ל הזמנה מילתא וחל חפצא של קלף של תפילין בהזמנה בעי עיבוד העור לשמה, דמצטרפת כוונת העיבוד לשמה לחפצא של המצוה, ועיבוד העור לשמה מהוה קיום דין ולא רק היכי תימצי, ב) לר"ת חל חפצא של קלף של תפילין וס"ת ע"י הזמנה או ע"י עיבוד לשמה, משא"כ לרש"י דין עיבוד לשמה תלוי בדין הזמנה מילתא, דרק אי ס"ל הזמנה מילתא חל דין עיבוד לשמה.
והקשו התוס' על פירוש ר"ת וז"ל וקשה דא"כ אביי כת"ק דלא בעי עיבוד לשמה ובפ' התכלת (מנחות דף מב: ושם) א"ל אביי לרב שמואל בר יהודה האי תכלתא היכי צבעינו לה ודייק מינה דבעי צביעה לשמה והתם מדמי טווייה לשמה לעיבוד דהכא וה"ה צביעה, וצ"ל דאביי לא קיבלה מיניה התם עכ"ל. ולכאורה יתכן לתרץ קושיית התוס' דהזמנה מילתא חל רק כשמזמינים דבר להיות חפצא שחל בה חלות שם (כלומר חפצא שיש בה חלות קדושה או דיני איסור) ולא על סתם חפץ בעלמא, ולמשל חל הזמנה למת משום דמת אסור בהנאה, וכן חל דין הזמנה מילתא במזמין נרתיק לתפילין דחל עליו חלות שם חפצא של תשמישי קדושה שאסורין בהנאה, וכמו"כ חל דין הזמנה מילתא כשמזמין קלף לכתיבת ס"ת, דחל חלות שם "קלף של ס"ת" דיש קדושת ס"ת בחפצא של הקלף. אבל נראה פשוט דליכא חלות דין הזמנה במצה שאם א' יזמין את כזית מצה שיהיה כזית מצה לא חל שום דין הזמנה בזה, וכן אם מזמין שופר למצות תקיעת שופר י"ל דלא חל דין הזמנה על זה, דליכא חלות שם שופר דאין בשופר חלות קדושה או דין אסה"נ, אלא דשופר כשר הוי רק חפצא של מצוה בעלמא, משא"כ לגבי תפילין דאית בהו חלות קדושה אמרינן דחל חפצא של "קלף של תפילין" בהזמנה לבד. ולפי"ז נראה דציצית שאני מקלף של תפילין וס"ת, דלא חל חלות שם "חפצא של ציצית" דאפילו לאחר שהטיל את החוטים לבגד הן קרויין רק גדילים וחוטין בעלמא, ולא נעשו לחלות שם "חפצא של ציצית", דהרי ליכא בציצית חלות קדושה או דין איסור הנאה, אלא ציצית הויין רק חפצא של מצוה בעלמא כמו שופר ומצה. וכן מוכח מהא דקיי"ל (מגילה כו:) דתשמישי מצוה כגון ציצית נזרקין, ומבואר דלאחר שנשתמשו בהן למצוה לא חל עלייהו חלות שם "חפצא של ציצית" ולית בהו קדושה ומשו"ה הן נזרקין. וי"ל דלכן צריך טוויה וצביעה לשמה כדי שיחול בחוטים דין ציצית, דלא חל בציצית דין הזמנה מילתא אף אליבא דאביי.
ה
ועיין עוד בתוס' (ד"ה אע"פ) וז"ל פי' הקונטרס דהזמנה לאו מילתא היא ולא איכפת לן בה, וקשה לר"ת דקיימא לן בהזמנה הלכה כרבא ובעיבוד לשמה קיימא לן כרשב"ג כדמוכח בפרק הניזקין (גיטין דף נד:) בההוא דאתא לקמיה דר' אמי אמר ליה ספר תורה שכתבתיו גוילין לא נעבדו לשמן אמר ליה נאמן אתה להפסיד שכרך (ואי) אתה נאמן להפסיד ס"ת ואין לחלק בין עור של תפילין לגויל של ס"ת, דהא שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני עכ"ל, והנה התוס' רצו לחלק בין גוילי ס"ת שצריכים עיבוד לשמה לבין עור הבתים של תפילין דא"צ עיבוד לשמה. ונראה דר"ל דהקלף של ס"ת הוי גופה קדושה דיש בו קדושת כתב ואף רבא מודה בגוף קדושה דהזמנה מילתא ומשו"ה בעי הקלף עיבוד לשמה, משא"כ עור הבתים של התפילין אינו אלא תשמישי קדושה ובזה קיי"ל כרבא דהזמנה לאו מילתא. ודחו התוס' דאין לחלק הכי משום דהשי"ן של תפילין על הבתים הלל"מ הוא. ונראה דר"ל דחל קדושת כתב אף על הבתים של התפילין והן הויין גופה דקדושה. ויש להביא ראייה לכך מהגמ' שבת (דף כח:) וז"ל לא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, למאי הלכתא לתפילין, תפילין בהדיא כתיב בהו למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך, אלא לעורן. והאמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני אלא לכורכן בשערן ולתופרן בגידן, הא נמי הלכה למשה מסיני הוא, דתניא תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני, נכרכות בשערן ונתפרות בגידן, אלא לרצועות. והא אמר רבי יצחק רצועות שחורות הלכה למשה מסיני. נהי דגמירי שחורות טהורות מי גמירי עכ"ל, ומבואר בגמ' דיש ב' דינים בנוגע לעור של בהמה טהורה בתפילין, דילפינן מ"למען תהיה תורת ה' בפיך - מן המותר בפיך", דמה שיש בו קדושת כתב ותורה צריך ליעשות מעור בהמה טהורה, וילפינן מהלכה למשה מסיני שלא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור של בהמה טהורה בלבד לגבי הרצועות של תפילין שאין בם קדושת כתב. ומהסוגיא שם משמע דהפרשיות והבתים של תפילין נלמדים מ"למען תהיה תורת ה' בפיך" דחל בהן קדושת כתב. וכן משמע נמי מהגמ' במגילה (דף כו:) דרצועות התפילין הוי תשמישי קדושה, משא"כ הקלף והבתים אינו מוזכר שם כתשמישי קדושה, ומשמע דהן גופה דקדושה דחל בהם קדושת כתב. ולפי"ז הקשו התוס' דמ"ש דלגבי גויל של ס"ת קיי"ל דבעי עיבוד לשמה ואילו עור הבתים של תפילין א"צ עיבוד לשמה, דתרווייהו הן גופה דקדושה דחל בהן קדושת כתב.
ועיין בבעה"מ (סוכה ד: ד"ה וב"ה) שמחלק בין תשמישי מצוה ותשמישי קדושה דבזה נחלקו אי הזמנה מילתא או לא, לבין גוף הקדושה כגויל ס"ת וקלף של תפילין דלכו"ע בעי עיבוד לשמה. ולכאורה התוס' שלפנינו דחו חילוק זה שכתבו וז"ל ואין לחלק בין עור של תפילין לגויל של ספר תורה דהא שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני, עכ"ל. ר"ל, דלפי סברת הבעה"מ דכל דלהדי כתיבה ככתיבה דמי, דהיינו, דכשם שעצם הכתב הוא גופה דקדושה כמו כן הגויל מתקדש בגופה דקדושה וחלות קדושת כתב ככתב עצמו, א"כ מהראוי שגם העור של בתי התפילין יהיה גופה דקדושה, דהרי קדושת הכתב של השי"ן היא גופא דקדושה, ולמה לא יתקדש כל עור הבתים באותו גופה דקדושה של השי"ן להזקיק את עור הבתים עבוד לשמה. אולם יתכן, דאה"נ, וכוונת הבעה"מ היא דיש לחלק בין עור הבתים לבין עור הרצועות, דלגבי עור הבתים מכיון דמתקדש בגופא דקדושה בהדי השי"ן וחל ביה קדושת כתב קיי"ל דהזמנה מילתא, ויש צורך בעיבוד לשמה. משא"כ לגבי עור הרצועות שאינן גופה דקדושה ולא חל בהם חלות דין כתב קיי"ל דהזמנה לאו מילתא וא"צ עיבוד לשמה. וכן משמע מלשון הבעל המאור (שם), שדוקא לגבי עור הרצועות לא בעינן עבוד לשמה. ונראה דאע"פ שגם ברצועות יש צורת דל"ת ויו"ד המצטרפות עם השי"ן לשם ש - ד - י, מ"מ ניתן לחלק בין הדל"ת והיו"ד שברצועות לבין השי"ן שבשל ראש, דהשי"ן מתקדש בחלות קדושת כתב שכן השי"ן חלה כאות של שמו של הקדוש ברוך הוא עם גוף קדושת הכתב של השם עצמו. ואילו הדל"ת והיו"ד אינן אלא קשרים של הרצועות דנאמרה הלל"מ שצורת הקשר יהיה בצורת דל"ת ויו"ד, אך אין לדל"ת ויו"ד שברצועות חלות דין של אותיות וכתיבת השם על פי דין. ובהתאם לכך קדושתן של הדל"ת והיו"ד והרצועות היא קדושת תשמישי קדושה של תפילין, וקיי"ל בהו הזמנה לאו מילתא. ויוצא שאין הרצועות זקוקות לעיבוד לשמה. מאידך עור הבתים מתקדש בקדושת גופא דקדושה, ועל כן, קיי"ל בעור הבתים דהזמנה מילתא היא, וצריך עבוד לשמה.310
ו
שיטת בעל המאור
עיין בבעה"מ (מס' סוכה דף ד: מדפי הרי"ף) וז"ל והרי"ף ז"ל כתב הא ברייתא דציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות ואף על פי שלא עבדו לשמן רשב"ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדו לשמן בהלכות תפילין, ולא פסק הלכתא כמאן אי כרבנן אי כרשב"ג, וכו', וכיון שפסקו הגאונים דבעינן טויה לשמה כשמואל והתם נמי במנחות אוקימנא לשמואל כרשב"ג דבעי עבוד לשמה שמעינן מינה דהלכתא כרשב"ג, ובפרק נגמר הדין אוקימנא לאביי ורבא בהאורג בגד למת בפלוגתא דרבנן ורבן שמעון בן גמליאל והרב שלמה (רש"י) מפרש אביי כרשב"ג, כי היכי דחשיב לרבן שמעון בן גמליאל עיבוד לשמה חשיבה ליה לאביי נמי להזמנה למימרא דמילתא היא, ורבא כרבנן הזמנה לאו מילתא היא ועיבוד לשמה נמי לא כלום הוא, ואחד לשמה ואחד שלא לשמה כשרין זה הוא פירוש רבינו שלמה ז"ל, ואין פירוש זה עולה לדעת הגאונים, ויש מחכמי צרפת מפרשין בחילוף אביי כרבנן דאמרי לא בעיא עיבוד לשמה אלא בהזמנה בלחוד סגיא דהזמנה מילתא היא, מיהו הזמנה לשמה בעינן בין לתפילין בין לציצית, ורבא כרשב"ג דבעי עיבוד לשמה, ועל הזמנה גרידתא לא סמכינן דהזמנה לאו מילתא היא, ואורג בגד למת כהזמנה היא, ולא דמי לעיבוד רצועות שהרצועות יש בהן בעצמן מצות קשירה מה שאין כן בבגד המת שאין בו מצוה אלא שהוא נאסר עם המת בכריכתו וכל מה שנעשה בו קודם לכן אינו אלא הזמנה בעלמא ואינו נאסר בה, וה"ה לרצועות של תפילין אם בא לשנותן אחר העיבוד קודם שיחברם לקציצה הרשות בידו שאינן נאסרות בהזמנה אף על פי שעבדן לשמן, והפירוש הזה נכון הוא ועולה לדעת הגאונים שכשם שהלכה כרשב"ג דבעי עיבוד לשמה כך הלכה כרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא. ושמעתי כי נמצא בפירושי ר"ח ז"ל במס' סנהדרין כלשון הזה וי"ל דכ"ע אית להו תעשה לך לשום חובך, ובהא פליגי רבנן דפליגי עליה דרשב"ג ואביי דקיימי כשיטתייהו סבירא להו הזמנה כעשייה דמי הלכך אם הזמינה לציצית מן הסיסין כשרה וכן לרצועות תפילין, ורבא ושמואל ורשב"ג סבירא להו עשיה ממש בעיא והזמנה לא כלום היא. ונ"ל שכל המחלוקות הללו לא נאמרו אלא לענין תשמישי מצוה ותשמישי קדושה כגון האורג בגד למת וציצית מן הסיסים ורצועות תפילין אבל בכתיבה עצמה של תפילין ושל ס"ת דכ"ע בעינן לשמה שהוא גוף הקדושה וליכא מאן דפליג בהו, וה"ה לגוילין של ס"ת וקלף של תפילין ודוכסוסטוס של מזוזה דכל דלהדי כתיבה ככתיבה דמי, והיינו דאמר בהנך עובדי דפרק הניזקין ההוא דאמר ס"ת שכתבתי לפלוני גוילים שבו לא עבדתים לשמן וההוא דאמר הזכרות שבו לא כתבתים לשמן כל אלו ליכא מאן דפליג עלייהו שאם עשאן שלא לשמן פסולין לפי שהם עצם הקדושה, וההיא דאמרינן בס"פ השולח והשתא דאמר רשב"ג עבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי לאו מכלל דלרבנן דלא בעי עבוד לשמה ברצועות תפילין לא בעו כתיבה לשמה, וכו', וזה נ"ל ומצאתי לחכמי הדור דברים הללו בחילוף ומה שנ"ל כתבתי עכ"ל.
והנה הבעה"מ בתחילת דבריו הביא את פרש"י בסוגיין דאביי דס"ל הזמנה מילתא סובר כרשב"ג דעור בעי עיבוד לשמה, ורבא דס"ל הזמנה לאו מילתא סובר כרבנן דא"צ עיבוד לשמה. ושוב הביא את פירוש ר"ת (חכמי צרפת) דאביי כרבנן ורבא ס"ל כרשב"ג ואי הזמנה לאו מילתא אזי בעינן עיבוד לשמה, וכתב דפירוש זה נכון הוא הוא ועולה לדעת הגאונים. ועוד תירץ הבעה"מ דהמחלוקת אי הזמנה מילתא או לא היא בתשמישי מצוה ותשמישי קדושה כגון אורג בגד למת ורצועות של תפילין, אך לענין הגוילין של ס"ת וקלף של תפילין כיון שעומדין לכתיבה דינם ככתיבה, וכי היכי דבעינן כתיבת ס"ת ותפילין לשמה ה"נ בעינן עיבוד העור הגוילין של ס"ת וקלף של תפילין לשמה. ולכאורה סברת בעה"מ "דכל דלהדי כתיבה ככתיבה דמי", היינו דכשם שעצם הכתב הוא גופא דקדושה כמו"כ הגויל מתקדש בגופא דקדושה ככתב עצמו, ומשו"ה בעינן עיבוד לשמה. אמנם דברי הבעה"מ צ"ע, דלכאורה תירוץ זה לחלק בין תשמישי קדושה (רצועות התפילין) דקיי"ל כרבא דהזמנה לאו מילתא, לבין גופה דקדושה (הגוילין של ס"ת וקלף של תפילין) דבעי עיבוד לשמה ניחא אליבא דפירוש רש"י בסוגיין, דלרש"י רבא מודה דבגופה קדושה הזמנה מילתא ואי ס"ל הזמנה מילתא אזי שייך לומר דבעינן עיבוד לשמה, ולכן יש לחלק דבתשמישי קדושה אנו פוסקים הזמנה לאו מילתא היא כרבא, ולפיכך אין צורך בעבוד עורות רצועות התפילין לשמה. מאידך בגופא דקדושה - כגון בגויל של ס"ת ובקלף של תפילין שחל בהם קדושת כתב והן גופה דקדושה גם רבא סובר דהזמנה מילתא היא, ועבוד הגויל צריך להיות לשמה. אך הבעה"מ אינו מסכים לפירושו של רש"י, ופירש את הגמ' כר"ת, דהיינו, דאם הזמנה לאו מילתא היא אזי צריכים עבוד לשמה. ואם הזמנה מילתא היא, אין צורך בעבוד לשמה. וא"כ קשה למה דחק הבעה"מ לחלק בין עצם קדושה לתשמישי קדושה, דבתשמישי קדושה קיי"ל הזמנה לאו מילתא ואילו בגוף הקדושה קיי"ל הזמנה מילתא ובעי עיבוד לשמה. דהרי הבעה"מ כבר תירץ את הקושיא בסתירה בין הלכתא להלכתא כפי שפירש ר"ת (דקיי"ל כרבא דהזמנה לאו מילתא וס"ל דבעינן עיבוד לשמה וניחא דברי הגמ' דבעינן עיבוד הקלף של ס"ת לשמה). ועוד צ"ע דאיך הוכיח הבעל המאור מהא דבעינן כתיבת ס"ת ותפילין לשמה דחל דין הזמנה מילתא בגוילין ובקלף משום שהן גופה דקדושה, והרי כתיבת ס"ת ותפילין לשמה הוא דין בעשיית חלות קדושת ס"ת ותפילין, ואינו דין של הזמנת קדושה והזמנה מילתא. וכמו שהדין דשחיטת קדשים בעי לשמה והדין דבעינן כתיבת גט לשמה לא שייך לדין הזמנה מילתא, ה"ה דכתיבת ס"ת ותפילין לשמה לא שייך לדין הזמנה מילתא, דהזמנה מילתא היא נידון אם עצם ההזמנה וההכנה לחפצא שיש בה קדושה או חלות איסור מחיל חלות קדושה ודיני איסור או לא, ואילו ההלכה דבעינן כתיבת ס"ת ותפילין לשמה הוי דין בעשיית חלות קדושת ס"ת ותפילין.
ונראה דבכתיבת תפילין לשמה ישנן ב' דינים: א) שמכוון לשם קדושת תפילין משום קיום המצוה, דהיינו כדי להכשיר את התפילין לצאת בו יד"ח, ב) שמכוון לשם קדושת תפילין כדי לקדש את הכתב שיהיה לכתב חלות דין קדושת כתב דתפילין, דאין קדושת כתב של תפילין חל מעצמו ולכן בעי כתיבה לשמה כדי שיחול חלות קדושת כתב דתפילין, ונראה דאף על הגוילין חל קדושת כתב, אך אין קדושת כתב חל מעצמה, ולכן בעי עיבוד לשמה כדי לעשות חלות שם קדושת כתב של תפלין גם בגוילין. ונראה דהבעה"מ סובר דהמחלוקת בין רשב"ג ורבנן אם בעי עיבוד העור לשמה או לא היינו לענין הכשר החפצא לענין קיום המצוה, והכוונה לשמה בעיבוד עורות היינו לשם חובה דהיינו לשם קיום מצות תפילין ולא כוונה לשם קדושת סת"ם. והגמ' קבעה דמחלוקת זו תלויה בדין הזמנה מילתא, והבעה"מ מפרש את הסוגיא כשיטת ר"ת דלמ"ד הזמנה לאו מילתא בעי עיבוד לשמה כדי להכשיר את החפצא של תפילין לחובת המצוה. אך הבעה"מ מחדש דיש דין נוסף בסת"ם דבעינן חלות כתיבה לשם קדושת סת"ם כדי לקדש את הכתב וכדי שיחול על הכתב קדושת סת"ם, דאין קדושת סת"ם חלה מאליה. וכמו"כ לגבי הגוילין דחל בהן נמי חלות קדושת כתב דס"ת ותפילין ואין חלה קדושה אלא ע"י כוונה לשמה - לשם קדושת סת"ם, ודין זה אינו תלוי בדין הזמנה מילתא, ולכו"ע בין רבא ואביי ס"ל דבעינן כתיבה לשמה כדי להחיל חלות קדושת כתב דסת"ם, וכן בעי עיבוד גויל ס"ת לשמה כדי לקדש את הגויל בקדושת גוילין של ס"ת. ונראה דזה כוונת הבעה"מ במש"כ בשם הר"ח "וי"ל דכ"ע אית להו תעשה לך לשום חובך, ובהא פליגי רבנן דפליגי עליה דרשב"ג ואביי דקיימי כשיטתייהו סבירא להו הזמנה כעשייה דמי הלכך אם הזמינה לציצית מן הסיסין כשרה וכן לרצועות תפילין, ורבא ושמואל ורשב"ג סבירא להו עשיה ממש בעיא והזמנה לא כלום היא. ונ"ל שכל המחלוקות הללו לא נאמרו אלא לענין תשמישי מצוה ותשמישי קדושה כגון האורג בגד למת וציצית מן הסיסים ורצועות תפילין, אבל בכתיבה עצמה של תפילין ושל ס"ת דכ"ע בעינן לשמה שהוא גוף הקדושה וליכא מאן דפליג בהו, וה"ה לגוילין של ס"ת וקלף של תפילין ודוכסוסטוס של מזוזה דכל דלהדי כתיבה ככתיבה דמי". ולפי"ז נראה שמה שהוסיף הבעה"מ אינו שייך כלל לענין הזמנה, ואין כוונת הבעה"מ לומר דלרבא חל דין הזמנה מילתא בגוף הקדושה (כדפרש"י), אלא הבעה"מ בא לחדש דחל דין נוסף דבעינן כתיבה לשמה כדי שיחול חלות קדושת תפילין על הכתב, דקדושת כתב של תפילין אינה חלה מאליה אלא צריך מעשה וכתיבה לשמה כדי לקדש את הכתב בקדושת תפילין. ונראה דקדושת הכתב הוי חלות שם גוף הקדושה דיש לכתב קדושה עצמית, אולם כדי להחיל חלות שם קדושת כתב בעינן כתיבה לשמה. והבעה"מ סובר דה"ה דגוילין של ס"ת וקלף של תפילין הויין גופה קדושה דחל בם קדושה עצמית, ובעינן עיבוד לשמה כדי לקדשן ולהחיל בם חלות קדושה עצמית דקלף של תפילין וגוילין של ס"ת. ונראה דזהו כוונת הבעה"מ שהביא הוכחה דגוילין של ס"ת וקלף של תפילין בעו עיבוד לשמה מדין כתיבת ס"ת דבעינן כתיבה לשמה – לשם חלות קדושת סת"ם, כדי שיחול חלות דין קדושת כתב דס"ת וה"ה דבתפילין כדי שיחול חלות דין כתב בעינן עבוד הקלף לשמה. דהיכא דחל חלות קדושת הגוף דהויא קדושה עצמית שמקדשת את עצמה בעי עשייה לשמה כדי להחיל וליצור את חלות הקדושה. וכמו שכתיבת סת"ם בעי כוונה לשמה – לשם קדושת סת"ם כדי להחיל חלות קדושת כתב ה"ה דקדושת גוילין של ס"ת וקלף של תפילין בעי עיבוד לשמה.
והנה לגבי רצועות של תפילין קיי"ל (מגילה כו:) דהויין תשמישי קדושה, ועיין בתוס' ברכות (דף ו. ד"ה אלו) שדייקו דבגמ' שבת (כח:) מבואר דילפינן מהפסוק "למען תהיה תורת ה' בפיך" שהבתים והפרשיות בעי מן המותר בפיך, אך הרצועות נלמד מהלל"מ דלא הוכשר למלאכת שמים אלא עור של בהמה טהורה בלבד. ומזה הוכיחו התוס' (בשבת סב. ד"ה שי"ן) דהדל"ת ויו"ד שברצועות אינן מהלל"מ, משא"כ השי"ן דשל ראש הוי הלל"מ. ועיין בתוס' במנחות (דף לה: ד"ה אלו) שכתבו וז"ל ונראה דדלי"ת ויו"ד שברצועות לאו אותיות גמורות הן ולא חשיבי מן השם של שדי מדחשיב להו לעיל ובריש פ' בתרא דמגילה (דף כו: ושם) תשמישי קדושה ולא הן עצמן קדושין ובשום דוכתא לא קרי להו כי אם קשר של תפילין עוד אמרינן בפ' במה מדליקין (שבת דף כח:) לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הילכתא אילימא כו' אלא לעורות והאמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני פירוש ופשיטא דצריך בהמה טהורה ומסיק אלא לרצועות משמע דד' ויו"ד לא חשיבי אותיות עכ"ל. ומבואר דרק השי"ן נחשב כתב ואות מהלמ"מ, משא"כ הקשר של הדל"ת ויו"ד שברצועות אינן נחשבין לאות וכתב, ורק דנאמרה הלמ"מ דצורת הקשר תהא בצורה של דל"ת ויו"ד311. וי"ל דמשו"ה הרצועות אינן גוף הקדושה אלא רק תשמישי קדושה, דרק בחפצא של כתב חל דין גוף הקדושה. אמנם עיין בחידושי רבנו חיים הלוי (פ"א מהל' תפילין הי"א) שביאר הגר"ח זצ"ל דחלין ב' קדושות בתפילין - קדושת הכתב וקדושת תפילין - ולגבי חלות דין קדושת הכתב שפיר י"ל דהרצועות אינן אלא תשמישי קדושה כיון דליכא בהו חלות דין כתב. אך בנוגע לקדושת תפילין שחלה בחפצא של התפילין בפשטות נראה דהפרשיות והבתים והרצועות ביחד הן עצם החפצא של התפילין וחל בהו חלות קדושת תפילין, ולגבי זה הרצועות הן גופי קדושה. וא"כ צ"ע בסוגיא במגילה דאמרינן דהרצועות הויין רק תשמישי קדושה.
ונראה דהרצועות הן גוף הקדושה מחמת שהן חלק מהחפצא של התפילין. וע"כ חל ברצועות חלות דין גוף הקדושה דוקא בזמן שהן מחוברין לתפילין ביחד עם הבתים והפרשיות דאזי חלה בהן חלות גוף הקדושה מדין החפצא דתפילין. ומאידך כשנפרדו הרצועות מהבתים אזי אינן אלא תשמישי קדושה מכיון שפקע מהן חלות קדושת תפילין. והנפקא מינה בין קדושת כתב לקדושת תפילין הוא דחלות דין קדושת תפילין תלוי בהכשר התפילין, וכשהרצועות נפרדות מהבתים וליכא הכשר התפילין אזי לא חלה ברצועות חלות קדושת תפילין, דליכא חפצא של תפילין, וע"כ אינן אלא תשמישי קדושה. משא"כ לגבי קדושת הכתב י"ל דאף בדליכא הכשר התפילין וליכא חלות קדושת תפילין, מ"מ חלה קדושת הכתב כל זמן דאיכא חפצא של כתב ואות312. ולפי"ז י"ל דהסוגיא במגילה מיירי באופן דהרצועות נפרדו מהבתים ולכן הויין רק תשמישי קדושה. וכמו"כ י"ל אליבא דבעה"מ דלפני שמחברין את הרצועות לתפילין ביחד עם הבתים והפרשיות הרצועות הן תשמישי קדושה, ובעי עשייה לשמה לשם חובה להכשר המצוה. אולם לאחר שחיבר את הרצועות לתפילין י"ל דנתקדשו הרצועות בקדושת הגוף דתפילין.313
והנה התוס' בסוגיין (ד"ה אף על פי שלא עיבדן לשמן) הקשו על פרש"י ד"אין לחלק בין עור של תפילין לגויל של ס"ת, דהא שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני", ולפי"ד נראה דר"ל דאין לומר דבעינן לשמה כדי לייצר חלות קדושת כתב וקדושת גוילין של ס"ת דהויין קדושה עצמית, דהרי עור של הבתים א"צ עיבוד לשמה למ"ד הזמנה לאו מילתא (אליבא דרש"י) ואע"פ שיש בבית דשל ראש חלות דין כתב מחמת השי"ן, והוי גופה דקדושה מפאת קדושת כתב. וי"ל אליבא דרש"י דשאני חלות דין כתב בשי"ן של הבתים מקדושת כתב של הפרשיות, דבפרשיות חל חלות קדושה עצמית של פרשיות תפילין, משא"כ השי"ן אינו קדוש בקדושת כתב אא"כ חקק את השי"ן בבית שיש בתוכו פרשיות של תפילין, וכשהוא מצורף לתפילין (עם הפרשיות) אזי חל בשי"ן שבבית חלות דין קדושת כתב, ואילו שי"ן שנחקק על בית שאין בו פרשיות לא נתקדש כלל. ונמצא שאע"פ דהשי"ן הוי גופה דקדושה דחל ביה חלות קדושת כתב מ"מ אין קדושתו קדושה עצמית שחלה מעצמה מפאת כתיבת וחקיקת האות שי"ן, אלא שחל בשי"ן קדושת כתב ואותיות מחמת שהוא מצורף לפרשיות של התפילין. ולו ייצוייר שאם א' יחקוק שי"ן על עור ויכוון שיתקדש בקדושת כתב וחלות דין גוף הקדושה מ"מ לא יתקדש השי"ן עד שיחקק השי"ן על עור הבתים ויצרפנו לפרשיות של תפילין, דאז נעשה חלק מן התפילין ונתקדש בקדושת כתב והוי חלות גוף הקדושה. וי"ל דבעל המאור סובר דבעינן לשמה כדי לייצר חלות קדושה עצמית, וכגון בכתיבת סת"ם ובגוילין של ס"ת, משא"כ בעור הבתים דאע"פ שחל בשל ראש חלות דין קדושת כתב מחמת השי"ן, מ"מ אין זה קדושה עצמית אלא חלות קדושה שחלה מחמת הפרשיות, ומשו"ה י"ל דלא בעינן עיבוד עור הבתים לשמה. (והשי"ן דשל ראש דומה לרצועות דחל קדושתו מחמת שמצורף להפרשיות, אלא דהרצועות נתקדשו רק בתורת תשמישי קדושה דאין להן חלות קדושת כתב, ואילו השי"ן הוי גופה דקדושה שחל בו קדושת כתב כשהוא מצורף לפרשיות התפילין). משא"כ בפרשיות של תפילין ובקדושת כתב דסת"ם דבעינן כתיבה לשמה – לשם קדושת סת"ם כדי לייצר חלות קדושה עצמית. וכמו כן בגוילין של ס"ת דחל חלות קדושת קלף של ס"ת דהויא קדושה עצמית בעינן עיבוד לשמה – לשם קדושת ס"ת.314
ז
שיטת הרמב"ן
עיין ברמב"ן במלחמת ה' (סוכה דף ד: ד"ה והוי יודע) וז"ל אלא שדברי רבינו הגדול צריכין לפנים שמאחר שלא פסק הלכה כדברי מי דעתו נוטה לדברי חכמים, והוא עצמו פסק כשמואל והיכי מזכי שטרא לבי תרי, ואפשר מפני שסמכו הגאונים ז"ל על שמואל משום דמקשינן מינה הכא בסוכה והוינן בטעמיה ומסקינן בקראי אליביה דליכא למימר דסוגיין אפי' לרב יהודה אמר רב דאיהו נמי עשיה לשמה בעי דהא רב יהודה גופיה אמר משמיה דרב בפ' הקומץ מנין לציצית בנכרי שכשרה שנאמר ועשו להם ציצית ועשו להם אחרים אלמא לא בעי עשיה לשמה כלל דנכרי ודאי אדעתא דנפשיה קא עביד ואפי' ישראל עומד על גביו כדמפורש בפ' המביא בתרא, וכו' וש"מ דסוגין ודאי כשמואל, והיינו נמי דדרשינן ועשו להם משלהם ואילו לרב קרא לועשו להם אחרים איצטריך, אלא סוגין לשמואל היא ומסקינן בקראי אליביה שאני התם דאמר קרא גדילים תעשה לך לשם חובך, אבל בסוכה דלא כתיב הכי לא בעי' עשיה לשמה, וממילא זו שהרי שנינו אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון וכו' הא לענין עבוד וכתיבה לשמן זה וזה שוין, וי"ל התם חומרי דתפילין ומזוזות קתני קולי לא קתני, וכן זו שאמרו עליה בגמ' הא לתפרן בגידין ולטמא את הידים זה וזה שוים לומר שכל כ"ד ספרים צריכין גידין ומטמאין את הידים כתפילין ששנינו בהן שהם מטמאין את הידים, ואפי' קהלת ושיר השירים תדע מדלא איתמר עלה עבוד וניקחים מכל אדם, וכו', והענין הזה מתיישב יפה מן הטעם שפירשתי למעלה דבתפילין ומזוזות לא מייתר בהו קרא לכתוב לשמה, ואילו בס"ת כתיב כתבו לכם והיינו לשם חובתכם, וההיא דאמר רבה מצוה לכתוב משלו דכתיב כתבו לכם ההיא מכתבו נפקא, וגבי מלך כתיב וכתב לו ודרשינן לשמו שלא יתגאה בשל אחרים לשתי תורות כדאיתא בפ' כהן גדול, מכל הדברים אין הלכה כרשב"ג דאמר עד שיעבדנו לשמן, וההיא דאמרי' בפ' נגמר הדין תנאי היא אביי הוא דאמרה, ולאו תנאי ת"ק ורשב"ג אלא אדלעיל קאי דמותיב בגמ' עליה דאביי מדתניא עשה לתיק של ספר עד שלא נשתמש בהן קודש מותר להשתמש בהן חול אלמא הזמנה לאו מלתא היא, ופריק תנאי היא דרשב"ג איכא דקאי כוותיה דקבעי רשב"ג עיבוד לשמן, ועבוד היינו הזמנה דומה לאריגה ועשיית תיק הספר, ואי ס"ד הזמנה לאו מלתא היא ומותר לשנותה להשתמש בהן חול מה הועיל בעיבוד כי מטיל ליה בטלאי עור דחול מטיל בהו, ולת"ק נמי הזמנה מלתא היא והאי דלא בעי עיבוד משום דאפשר ליה בהזמנה אחריתי לאחר עיבוד, אלא בהא פליגי מ"ס בעינן כל עשיותיו לשמה ומ"ס בחדא סגי, אי נמי טעמא דת"ק משום דלית ליה לשמן בתפילין כלל ואפי' בכתיבה, וכו', וכל הני מילי דאביי נינהו, אבל לרבא אף על גב דמותר לשנותה בעינן לשמה, אלא ת"ק לא בעי לשמה בתשמיש קדושה אי נמי בתפילין גופייהו, ורשב"ג בעי להו לשמן בין בגוילין של כתיבה בין בתשמישי קדושה כגון טלאי שלהן, ולאו דהויא הזמנה מלתא היא, אלא מצותן שלהן שיעשו לשם חובה, שכן בציצית בעינן צביעה לשמה כדאיתא התם אף התכלת, ואף על פי דמותר לשנותה לעולם דלאו דבר שבקדושה הוא ואף על גב דהזמנה בעלמא נמי היא, ומכאן נמי סמכו הגאונים לפסוק כשמואל. ומה שפי' דרבה לית ליה הזמנה לאו מלתא היא בגוף קדושה משום דהתם איתמר כטעמיה משמשין ממשמשין גמרי' לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדישא לא אמר כלום דגוילין של כתיבה נמי אגב כתב הוא דקדישין, ואזל ליה כתב אזלא לה קדושתייהו כדאיתא בפ' כל כתבי הקודש, והלכך לא דמי לעגלה ערופה והיא גופה עיקר קדושה, ועוד דהא כל היכא דלא כתיב שם ליכא למיגמר מעגלה ערופה ולא אתיא ליה הלכך בין בגוילין דכתיב בין ברצועות דאינון גוף קדושה כדפרישית וה"ה לעושה דיו לס"ת וכן כיוצא בהן בכולן לרבא הזמנה לאו מלתא היא, והיכא דבעי לשמן למצוה הוא כדפרישית, וכו' ומ"מ דברי בעל המאור ז"ל נדחין ממנה שהוא אומר בכתיבה ובקלף של כתיבה צריך לשמה לדברי הכל. ויש לדחות כל הראיות הללו ולומר שהתפילין כשרים מיד כל אדם דכל מי שעשאן לצאת בהן עשאן ולהכשרן עשאן, אבל ספרים שמא להתלמד עשוין, וכו', וכן בתפילין ראוי הוא לחוש שמא לקח קלפים מכל אדם וכתב, או שמא כתבן צדוקי ומומר וחרש שוטה וקטן למוכרן וזה לקח מהם, ועוד שמא מן הספרים שנכתבו להתלמד לקח פרשה זו ומוכרה לשם מזוזה, ועוד הם עצמן וכי אין הסופרים עשויין להתלמד בהן בכתיבה ותקוני הלכות שבתפילין ומזוזות, ועוד שמא פרשיות הללו למזוזה כתבן ועשה מזוזה תפילין ואין לשמה של מזוזה כשר לתפילין, לפי שהוא מקדושה קלה לחמורה, אלא ש"מ לפי שאינן צריכין עיבוד וכתיבה לשמה הן נקחין מכל אדם. וכשחפשנו הענין הזה בדבריהם של ראשונים מצינו הלכה זו רופפת בידם וכ"כ הנגיד זצ"ל, ומר רב האי אמר אף על גב דפליגי ת"ק ורשב"ג ומוקי אביי נפשיה בחדא ורבה בחדא, הא אשכחן התם ההוא דאתא לקמיה דר' אבהו עד ואין אתה נאמן להפסיד ס"ת והכל מודים דעיבוד לשמה מצוה מן המובחר, אף על גב דאית ביה פלוגתא, וכולהו רבנן לא עבדי תפילין אלא מן הקלף מעובד לשמו, וס"ת יש שמקילין בה ולעולם מעובד לשמו עדיף, ומר רב משה היה מכשיר אינו מעובד לשמו, ולא היו מודים לו בני דורו. ובמקום הדחק כדאי הוא מר רב משה לסמוך עליו, ועוד עת לעשות לה' הפרו תורתך ע"כ, וכיון שאתה רואה ששמועה רופפת היא זו לנו שמעינן שאמרו כהלכה עכ"ל.
א) הרמב"ן הקשה דמכיון שהרי"ף פוסק כשמואל דבעינן טווית הציצית לשמה, א"כ היאך פסק כחכמים דלא בעינן עיבוד עור התפילין לשמה, מ"ש ציצית מתפילין. ותירץ הרמב"ן דבעינן לשמה רק כשקיימת גזה"כ המחייבת העשייה לשמה. בציצית יש גזה"כ "גדילים תעשה לך" - לשם חובך, ובס"ת יש גזה"כ "כתבו לכם" והיינו לשם חובתכם, המחייבת לשמה אבל לא בתפילין. ויוצא מזה שלרמב"ן המחייב של לשמה הוא חלות שם עשיית חפצא של מצוה ולא הקדושה של ס"ת, תפילין ומזוזות. ולפיכך הרמב"ן סובר, שהסוגיא במנחות סוברת שבכל חפצא של מצוה יש צורך בעשייה לשמה - גם בציצית וגם בתפילין וס"ת. אך לפי המסקנה של הסוגיא בסוכה, רק החפצא של מצות ציצית צריך עשייה לשמה ולא החפצא של מצות תפילין. והרמב"ן מבאר דקיי"ל כרבנן (ודלא כרשב"ג) ותפילין לא בעו כתיבה לשמה ולא עיבוד לשמה להכשירן לחפצא של המצוה, ומשו"ה קיי"ל דנקחין מיד כל אדם.
ומבואר דהרמב"ן חולק על בעה"מ וסובר שאין חלות דין לשמה מיוחד כדי לייצר קדושת סת"ם וחפצא של כתב שיש לו קדושה עצמית, דחל רק דין לשמה לשם חובה – להכשיר את החפצא של המצוה. ובציצית ובס"ת יש גזה"כ דבעינן כתיבה לשמה – לשם חובה לעשות את החפצא של מצוה, משא"כ בתפילין. ולפי הרמב"ן אין חילוק בתפילין בין הקלף ועור הבתים והרצועות דקיי"ל כרבנן בכולהו דא"צ עיבוד לשמה, ואף לא בעינן בתפילין ומזוזות כתיבה לשמה כיון שאין פסוק ודרשה מקרא לזה, דלא כבעה"מ.
ודברי הרמב"ן חידוש הם, דלכאורה מסתבר לומר שבסת"ם חל דין מיוחד של כוונה לשם קדושת סת"ם, כדי להחיל את החלות של קדושת סת"ם בחפצא של הכתב ובקלף של ס"ת. ולפי הרמב"ן קדושת סת"ם חלה מאליה מאחר שהוכשר החפצא למצות ס"ת ותפילין. ומסתבר לומר דלפי הרמב"ן דין לשמה דלשם קדושת סת"ם תלוי האם הזמנה מילתא היא אם לאו. דאם הזמנה מילתא היא, וחל חלות שם קדושה בחפצא ע"י הזמנה בשעת העבוד, אזי י"ל דבעינן כוונה מיוחדת לשם קדושת סת"ם בשעת העיבוד. אולם אם הזמנה לאו מילתא היא, ואין העבוד מקדש את העור, אין צורך בלשמה. וכדפרש"י הסוגיא בסנהדרין. משא"כ כוונת הלשמה בציצית הוי דין בהכשר החפצא של מצוה ולא בחלות קדושה, ולגבי ציצית אנו פוסקים כשמואל שיש צורך בכוונת לשמה ביצירת החפצא של ציצית החל משעת טוייה, והכוונה הזאת מעכבת גם כשאין דין הזמנה כלל. ונראה דכוונת הלשמה בטויית הציצית הוי דומה לכוונת הלשמה במצה, דכשם שעשיית החפצא של מצת מצוה זקוקה היא לכוונה לשמה משעת הקצירה ועד אחרי האפיה, כן עשיית החפצא של מצות ציצית זקוקה היא לכוונה לשם חובת ציצית משעת הטוייה. ויוצא שאף אם הזמנה לאו מילתא, עכ"ז יש צורך בלשמה של לשם חובת מצוה כדי לעשות החפצא של מצוה.
ב) הרמב"ן מבאר דאליבא דאביי הסובר הזמנה מילתא יש ביאור מחודש במחלוקת שבין רשב"ג ורבנן, דלכו"ע הזמנה מילתא היא, אלא שלרשב"ג בעינן שכל עשיותיהם של התפילין תהיינה לשמה, כולל העבוד, ואילו לרבנן סגי בהזמנה אחת לשמה, גם לאחר העבוד. ונראה לבאר דלפי הרמב"ן הרבנן ורשב"ג חולקים במהות של חלות הלשמה: לרבנן, הדין של לשמה חל בחפצא של התפילין, ולשם יצירת חלות זו כוונה סגי בהזמנה אחת לבדה. ברם לרשב"ג, הדין של לשמה מהווה דין במעשי עשיות התפילין, ומשום כך סובר שכל עשיותיהם של התפילין כולל גם העבוד צריכים כוונת לשמה.
ואליבא דרבא שסובר הזמנה לאו מילתא היא, פירש הרמב"ן, שרשב"ג דורש כוונה לשמה בעבוד מפני שמשוה עשיית החפצא של מצות תפילין לעשיית החפצא של מצות ציצית. אליביה, גם התפילין צריכים עבוד ועשייה לשם חובה. ורבנן חולקים עליו וסוברים שרק בציצית יש צורך בכוונה לשם חובה בעת עשיית החפצא של מצוה. אבל בתפילין, שאין בהן גזה"כ לחייב כוונת לשמה, יש עשיית החפצא של מצוה בהכשר גם בלי כוונה לשמה.
ג) והנה לגבי ס"ת הרמב"ן סובר שיש צורך בעבוד וכתיבה לשמה מפני שבס"ת "כתיב כתבו לכם והיינו לשם חובתכם", וכן גם בס"ת של מלך "כתיב וכתב לו ודרשינן לשמו". וצ"ב בדברי הרמב"ן דלכאורה הסופר הכותב את הס"ת בודאי אינו מכוון לשם קיום חובת מצות כתיבת ס"ת, שהרי כל יחיד ויחיד מצווה לכתוב ס"ת א' לעצמו, והסופר כותב הרבה ספרי תורה. ולכאורה כוונת הלשמה בס"ת הריהי כוונה לשם קדושת ס"ת בלבד, וצ"ע.
ולולא דבריו, לכאורה היה נראה לחלק בין ס"ת לתפילין בנוגע לצורך בכוונה לשם קדושת החפצא. דהנה לס"ת יש חלות קדושת תורה מיוחדת לעצמה שהיא נעלה משאר קדושות כתבי הקודש. ולפיכך עשיית ס"ת וכתיבתו צריכה כוונה מיוחדת לשם קדושת ס"ת. לעומת זאת בעת כתיבת פרשיות התפילין ליכא חלות קדושת תפילין מיוחדת אלא חלות שם של קדושת כתבי הקודש גרידא, וכתבי הקודש הרי הם דברי תורה שבכתב הקדושים גם בלי כוונת לשמה. ונראה דמשום כך, בכתיבת פרשיות התפילין ובעבוד עורן אין צורך בכוונה לשם קדושת תפילין, שהרי קדושת התפילין מתחדשת אח"כ - בעת שימת הפרשיות הכתובות בתוך הבתים של התפילין. וי"ל דכתיבת תפילין אינה חלות שם לעצמה אלא כתיבה דכתבי הקודש בעלמא, ולכן אינה זקוקה לשמה מיוחדת.
והנה יש לעיין בדין ס"ת של מלך. הרמב"ן קובע שכתיבת ס"ת של מלך צריכה כוונה מיוחדת לשמה. ויש לעיין האם הכוונה הזאת היא כוונה לשם חובת מצות כתיבה של המלך או לשם קדושת ס"ת של המלך. ולכאורה אין לס"ת של מלך קדושה נוספת על שאר ס"ת, וא"כ לכ"ע הכוונה בעת כתיבת ס"ת של המלך היא כוונה לשם החובה של מצות כתיבה. אך לפי חדושו של מרן הגר"ח זצ"ל י"ל, שלס"ת של מלך יש חלות שם קדושה מיוחדת והלשמה בכתיבתו צריכה להיות לשם קדושת ס"ת של מלך, דהנה הרמב"ם (פ"ג מלכים הל"א) כתב וז"ל בעת שישב המלך על כסא מלכותו כותב לו ס"ת לעצמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו ומגיהו מספר העזרה ע"פ ב"ד של שבעים ואחד, עכ"ל. ועלינו להבין למה הקפיד הרמב"ם שיכתב המלך ספרו מספר התורה שבעזרה ע"פ ב"ד של שבעים ואחד.
וביאר הגר"ח זצ"ל ע"פ הירושלמי תענית (פ"ד ה"ב) וז"ל שלשה ספרים מצאו בעזרה כו' בא' מצאו כתוב מעון אלהי קדם ובשנים כתוב מענה אלהי קדם וקיימו שנים ובטלו אחד, באחד מצאו כתוב וישלח את זעטוטי בני ישראל ובשנים כתוב וישלח את נערי בני ישראל וקיימו שנים וביטלו אחד וכו' עכ"ל. יוצא איפוא שספרי התורה שבעזרה לבדם קובעים את המסורת, וע"פ רוב הספרים שבעזרה נקבעה המסורת של כל ס"ת בישראל. ולשם כך נמסרו הספרים שבעזרה לרשותם של בעלי המסורה, לסנהדרין של ע"א, כי כבעלי המסורה אחראים הסנהדרין בעד מסורת התורה וממילא לסה"ת שבעזרה. והגר"ח זצ"ל היה מוסיף, שכתיבת משה רבינו אינה מעכבת בחלות השם של ס"ת שבעזרה, אבל מסירה לרשותם של הסנהדרין אכן מעכבת כי הם בעלי מסורת התורה, ודוקא ס"ת שנמסר להם יכול להחשב ספר תורה שבעזרה שקובעים על ידו מסורת התורה בישראל.
ומבואר מזה, שס"ת שבעזרה הוי חלות שם ס"ת בפני עצמו שהרי דוקא ממנו קובעים את המסורת בכל סה"ת שבישראל. ויתכן לפי"ז דלס"ת שבעזרה יש חלות קדושת תורה מיוחדת כי היא התורה של המסורה, וקדושתה אינה כתורה בעלמא שבידי ישראל אלא הריהי כתורת משה מסיני ממש וחלה עליה קדושת תורה מיוחדת משום שהיא החפצא של המסורה שנמסרה לסנהדרין הגדול. ס"ת שבעזרה הוא חפצא של קדושת תורה מעולה ומסוימת דהיא התורה של המסורה כפי שניתנה מסיני.
ובהתאם לכך י"ל שכאשר המלך כותב את הס"ת שלו מספר תורה שבעזרה ע"פ ב"ד של ע"א צריך לכוון לשם קדושה מיוחדת - לשם קדושת ס"ת של מלך הנכתב לפי ס"ת של המסורה שבעזרה. והוא משום שבספר תורה של מלך ג"כ יש חלות קדושה מיוחדת דומה לספר שבעזרה שקדוש בקדושת תורה מסוימת כפי שנתנה מסיני והוי חלות שם תורה בפני עצמה.
ונראה דכל הנ"ל הוא לפי הרמב"ן הסובר שיש דין כוונת לשמה בכתיבת ס"ת של המלך. אולם הרמב"ם (שם) אינו מזכיר צורך בכוונה לשמה. נמצא דאליביה, אין המלך צריך לכוון לכתב את הס"ת שלו לשמו. ההלכה קובעת רק שאין המלך יוצא חובתו בס"ת שירש מאבותיו. ונראה שסברתו הוא מטעם שס"ת של מלך מיוחד רק למלך הכותבו ולא למלך אחר, ובמיתתו מתבטל מאותו הס"ת השם של "ס"ת של מלך".
ד) עוד כתב הרמב"ן שבירושלמי איתא שהרבנן ורשב"ג פליגי גם בחציבת אבני הקודש ובאריגת בגדי הקודש - אם העשיות האלו צריכות כוונה לשמה. לרבנן אינן צריכות לשמה, ואילו לרשב"ג צריכות להיות לשמה. וכתב הרמב"ן וז"ל למדנו פלוגתא דרשב"ג ורבנן בכל דבר שבקדושה, כגון פלוגתא של כתיבת תפילין ומזוזות ובגדי כהונה ואבני מזבח וכיוצא בהן דבכולן לרשב"ג צריכין לשמה ולרבנן הזמנה לאו מילתא היא ולא מתפסי בקדושה וא"צ לשמן עד שיפרוט לך הכתוב כגון עשיית ציצית וכן ס"ת, עכ"ל.
שיטת הרמב"ן בירושלמי היא שלרשב"ג, הסובר הזמנה מילתא, יש צורך בלשמה בכל דבר שבקדושה מפני חלות הקדושה שבחפצא, דלרשב"ג לא חל קדושה אא"כ נתכוון בעשייתה לשמה לשם שמים, ולרשב"ג אין זה דין לשמה לשם חובת המצוה, אלא חלות דין לשמה לשם קדושה. מאידך לרבנן דס"ל הזמנה לאו מילתא היא אין צורך בלשמה לשם קדושה, וחל רק דין לשמה לשם מצוה במצות שיש בהן גזה"כ דבעינן עשייה לשמה, כגון ציצית וס"ת. ולפי פירוש זה יוצא דבכל דבר הקדוש למצותו - כמו באבני בנין ובבגדי כהונה - יש דין של עשייה לשמה בעת חלות הקדושה.
והנה הרמב"ם (פ"א מבית הבחירה הל"כ) כתב וז"ל אבנים כו' שחצבן מתחילה לבית הכנסת אין בונין אותן להר הבית, עכ"ל. וצריכים לבאר למה נקט הרמב"ם דינו דוקא בחצבן לבית הכנסת. וביאר הגר"מ זצ"ל שהרמב"ם אינו מחייב חציבה לשם קדש, כפי שסובר הרמב"ן אליבא דרשב"ג. שיטת הרמב"ם היא שחציבה לשם חול פוסלת היא את האבנים לקדש, ולפיכך נקט חציבה לבה"כ, כלומר, שאף החציבה לקדושה קלה פוסלת את האבנים לקדושת הר הבית. אולם בניגוד לדעתו של הרמב"ן אין הרמב"ם דורש כוונה חיובית לשמה בחציבת האבנים. ומבואר מכאן שלפי הרמב"ם בחציבה סתמא האבנים ראויות להר הבית. אך לפי הרמב"ן יש צורך בחציבה לשם קדושת אבני הר הבית.315
ח
שיטת הרמב"ם בדין עיבוד עורות של ס"ת ותפילין לשמה
עיין ברמב"ם (פ"א מהל' תפילין הי"א) וז"ל גויל של ספר תורה וקלף של תפילין או של ספר תורה צריך לעבד אותן לשמן ואם עבדן שלא לשמן פסולין, לפיכך אם עבדן הכותי פסולין אף על פי שאמרנו לו לכותי לעבד עור זה לשם הספר או לשם התפילין פסולין, שהכותי על דעת עצמו הוא עושה לא על דעת השוכר אותו, לפיכך כל דבר שצריך מעשה לשמו אם עשהו הכותי פסול, ומזוזה אינה צריכה העבדה לשמה עכ"ל. ובהי"ד שם כתב וז"ל ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן על גבי עור בהמה חיה ועוף הטמאין או על גבי עורות שאינם מעובדין או שכתב ספר תורה ותפילין על עור שלא עבדן לשמן הרי אלו פסולין עכ"ל. והנה הרמב"ם מחלק בין תפילין וס"ת למזוזה, דקלף של ס"ת ותפילין בעי עיבוד לשמה משא"כ קלף של פרשת מזוזה א"צ עיבוד לשמה. וצ"ע מ"ש מזוזה מס"ת ותפילין, דמזוזה א"צ עיבוד לשמה, (וכבר נשאל הרמב"ם על כך מחכמי לוניל והובא בכס"מ). ועיין בחידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם (פ"א מהל' תפילין הי"א) שביאר הגר"ח זצ"ל דהרמב"ם סובר דיש ב' מחייבים בדין עיבוד: א) דעצם העשייה ועיבוד העורות בעי לשמה מפאת דין קדושתה, ב) דחל דין עיבוד מחמת חלות דין ספר, והראייה דילפינן דין עיבוד במגילת סוטה (סוטה יז.) משום דנקראת ספר, ובירושלמי (סוטה פ"ב הי"ד) מבואר דמגילת סוטה אין בה קדושה משום דניתנה למחיקה, וכדאיתא התם דאינה מטמאה את הידים, ומוכח דכל דכתיב ביה ספר - היינו מעובד, ואפילו במקום דלית בה משום קדושה כלל, ולכן אע"פ שאין הקלף של מזוזה צריכה עשייה לשמה מצד קדושת מזוזה מ"מ עור הקלף בעי עיבוד מדין ספר, דיש גז"ש דכתיבה כתיבה (מנחות לב.) דמזוזה הוי ספר. והרמב"ם מחלק בין דין עיבוד במזוזה לבין דין עיבוד בס"ת ותפילין, דבס"ת ותפילין העור בעי עיבוד מצד חלות דין קדושת ס"ת וקדושת תפילין, ומשו"ה פסק דבעינן עיבוד לשמה. משא"כ במזוזה חל דין עיבוד מפאת דין ספר בלבד ולכן א"צ עיבוד לשמה.
ועוד יתכן לומר דהרמב"ם מחלק לענין עשייה לשמה בין חפצא שהיא גוף הקדושה דחל בה חלות קדושה מצד עצמה והיא מהווה חלות שם מקדש, לבין חפצא דהוי גוף הקדושה אך יסוד דין קדושתה הוא שהיא נתפסת בקדושה מכח דבר אחר, דבחפצא שיש בה קדושה עצמאית בעינן עשייה לשמה כדי לייצר חלות קדושה זו, ומשו"ה ס"ל להרמב"ם דגוילין של ס"ת וקלף של תפילין צריכים עיבוד לשמה, דבגוילין של ס"ת וקלף של תפילין חל חלות קדושה עצמאית והקלף עצמו מהווה חלות שם מקדש. משא"כ בנוגע לקלף של מזוזה דקדושתה חל רק מחמת כתב האותיות ופרשה של תורה שכתובה עליה ולא הוי חלות קדושה עצמאית ומשו"ה פסק לגבי מזוזה דא"צ עיבוד הקלף לשמה. ויש להוכיח דלא חל בקלף של מזוזה חלות קדושה עצמאית, דהרי הגר"ח זצ"ל (חידושי רבנו חיים הלוי פ"א מהל' תפילין הי"א) ביאר שהדין דבעינן קלף במזוזה הוא מפאת דין ספר בדומה למגילת סוטה, ובמגילת סוטה חל דין קלף ודין ספר בלי חלות קדושה וחלות דין מקדש, דאין חלות קדושה במגילת סוטה וכדמוכח מהא דמגילת סוטה נמחקת ואינה מטמאה את הידיים (ירושלמי סוטה פ"ב הי"ד). ומוכח דחל במגילת סוטה דין כתיבה על קלף מפאת דין ספר בלבד וכמו"כ י"ל במזוזה דחל דין דבעינן עיבוד העור וכתיבה על קלף מפאת דין ספר, וא"כ י"ל דאין הקלף דמזוזה חלות קדושה עצמאית ודבר המקדש, משא"כ בס"ת ותפילין דחל דין מסוים של כתיבה על קלף מפאת קדושת ס"ת ותפילין, די"ל דהקלף הוי קדושה עצמאית וחלות שם מקדש המחייב עיבוד לשמה.
ומצינו דיש נפ"מ בין מזוזה לס"ת ותפילין לענין כתיבה על דוכסוסטוס, דקיי"ל שס"ת ותפילין שנכתבו על דוכסוסטוס פסולים (פ"א מהל' תפילין ה"ט), משא"כ מזוזה שנכתבה על דוכסוסטוס כשרה (פ"א מהל' תפילין ה"ח). וצ"ב ביסוד החילוק בין ס"ת למזוזה. ונראה דיסוד החילוק הוא דאם יסוד הדין של כתיבה על הקלף הוא רק מפאת חלות דין ספר אזי י"ל דחל דין שצריכים לכתוב חלות שם ספר על עור בהמה טהורה ולזה מספיק עור דוכסוסטוס, וזהו הדין במזוזה. משא"כ בספר תורה ותפילין חל דין מיוחד שצריך לכתוב ס"ת ותפילין על גויל או קלף, וזוהי הלכה מיוחדת מפאת חלות קדושת ס"ת ותפילין. ומשו"ה דוכסוסטוס פסול לכתיבת ס"ת ותפילין.
ולפי"ז נראה לבאר יסוד החילוק בין תפילין וס"ת לבין מזוזה לגבי עיבוד העור לשמה, דבס"ת ותפילין העור מתקדש בקדושה עצמאית שהרי אף העור הוי חלק מעיקר דין הכתיבה. משא"כ במזוזה דדין כתיבה על קלף הוא מפאת חלות דין ספר אזי אין העור מתקדש בקדושה עצמית, אלא הקלף מתקדש מחמת כתיבת האותיות עליו וקדושתו נמשכת מקדושת האותיות, ולכן אין העור צריך עיבוד לשמה דאין העור חלות שם חפצא של קדושה עצמית, דיש רק תנאי בכתיבה דבעינן כתיבה ע"ג עור מצד דין ספר ולכן אין העור צריך עיבוד לשמה.316
ע"כ ענין הזמנה מילתא
310 וע"ע בס' רשימות שיעורים למס' סוכה דף ט. בענין עבוד לשמה אות א' (עמ' ל"ט – מ').
311 ועיין בחידושי מרן רי"ז הלוי פ"ב מהל' תפילין הט"ז.
312 ולפי"ז י"ל דחלוק הדל"ת ויו"ד מהשי"ן, דהשי"ן נשאר חפצא של כתב ואות אף בתפילין פסולות ודינה כמו כתב הפרשיות, משא"כ הדל"ת ויו"ד חל בהן דין קדושת תפילין רק כ"ז שהתפילין כשרות. ונראה דקדושת הכתב דפרשיות חלה בעצם כתב הפרשיות עצמן גם כשאינן בתוך התפילין, דקדושת הכתב דפרשיות אינו תלוי בקדושת החפצא של תפילין. משא"כ הדל"ת והיו"ד אליבא דרש"י דס"ל דמצטרפין עם השי"ן לשם ה', דהשי"ן נשאר חפצא של כתב ואות אף בתפילין פסולות, משא"כ הדל"ת והיו"ד מהויין חלות שם כתב רק בזמן שהתפילין בקדושתן והרצועות מחוברות לעצם הפצא של התפילין, דאזי הרצועות והשי"ן הם חלק מעצם התפילין וחל בהם קדושת תפילין וקדושת כתב. ואילו כשרצועות אינן מחוברות לתפילין אינם אלא תשמישי קדושה. ועיין באגרות הגרי"ד הלוי עמ' ל"ב ד"ה ואשר דנ"ל.
313 וע"ע באגרות הגרי"ד הלוי עמ' ל"א – ל"ב, וברשימות שיעורים למס' ברכות דף ו. בענין אותיות השם בתפילין (עמ' ע – ע"ד), וברשימות שיעורים למס' סוכה דף ט. בענין עיבוד לשמה.
314 ועיין ברשימות שיעורים למס' סוכה דף ט. בענין עבוד לשמה אות ג' (עמ' מ- מ"א) שביאר רבינו זצ"ל שיטת בעה"מ באופן אחר.
315 ועיין ברשימות שיעורים למס' סוכה דף ט. בענין עיבוד לשמה אות ד' (עמ' מ"א – מ"ג).
316 ועיין עוד בס' שיעורים לזכר אבא מרי ח"א בעינן כתיבת ס"ת תפילין ומזוזה לשמה (עמ' עדר - ער"ה הוצאת מוסד הרב קוק), שביאר רבינו זצ"ל באופן אחר קצת די"ל דבספר תורה חל חלות שם קדושה מיוחדת דקדושת ס"ת, וכן בתפילין חל חלות שם קדושת תפילין, ואילו מזוזה הוי חפצא של כתבי הקדש בעלמא אך ליכא חלות שם קדושה מיוחדת דמזוזה, ודין עיבוד לשמה חל דוקא בס"ת ותפילין דחל בהן חלות שם קדושה מיוחדת, משא"כ מזוזה דאינה אלא חפצא של כתבי הקדש ופרשיות של תורה ולא חל חלות שם מיוחד של קדושת מזוזה, ומשו"ה לא חל במזוזה דין עיבוד העור לשמה. וביאר רבינו זצ"ל שזוהי כוונת הרמב"ם בתשובתו לחכמי לוניל (המובא בכס"מ) וז"ל לפי שעצמה של ספר ועצמן של תפילין הן המצוה ולפיכך הוצרך לעשות להן חשיבות יתירה והוצרכו לעבדן לשמן וכו' אבל בעצמה של מזוזה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני בית המתחייב בה ואם אין בית אין מזוזה עכ"ל, כלומר דבס"ת ותפילין חל חלות שם קדושה מיוחדת משא"כ מזוזה אינה אלא חפצא של כתבי הקדש וב' פרשיות שבתורה אבל אין חלות שם חפצא של קדושת מזוזה בפנ"ע, ואם אין בית אין מזוזה ומשו"ה לא בעי עיבוד העור לשמה. וע"ע בס' שיעורי הגרי"ד על עניני תפילין, סת"ם, וציצית (הוצאת מוסד הרב קוק) סימן י"ג שביאר רבינו זצ"ל עוד נפ"מ בזה.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.
התם מחמת מררייהו. מתוך צערן הן עושין כן ואין זו הזמנה: אבל נגעו במטה אסורין. ואי משום מררייהו למה נאסרין בנגיעת המטה: במטה הנקברת עמו. שנושאין אותו בה לקבורה ורגילין היו לקוברה עמו הלכך אע''ג דמשום מררייהו הוא נאסרין בנגיעה ומדרבנן משום דמיחלפי בתכריכי המת ואתי למימר תכריכי המת מותרין אבל במטה שמת בה אין רגילין לכורכו עליה בתכריכי קבורה אין נאסרין דמשום הזמנה ליכא דהא מחמת צערא הוא ומשום גזירה נמי ליכא דהא לא מיחלפא בתכריכי המת: אסור להניח בו מעות. דהזמנה מילתא היא וקשיא לרבא: הניח בו תפילין כו'. באקראי בעלמא: אימא הכי. כיס שעשאו לתפילין והניח בו תפילין אסור להניח בו מעות ומשום סיפא איצטריך למיתנייה לאשמועינן כרב חסדא דצר ביה ולא אזמניה לא הוו תשמישי מצוה בהכי: ציפון זהב. לתפילין: פסולות. הלכה למשה מסיני הוא: טלה עליהם. לשון טלאי כלומר חיפן בעור בהמה טמאה: פסולות. דכתיב בהן (שמות יג) למען תהיה תורת ה' בפיך: אע''ג שלא עבדו. לעור זה לשמו דהזמנה לאו מילתא היא ולא איכפת לן בה: איכא דוכתא דרמו בה מיתי. שמת מוטל בה בבזיון כזה להשהותו עד שיארגו לו בגד ואת ואביי במילתיה דליתיה פליגיתו: שכבי דהרפניא. עניים היו ולאחר מיתה גובין להן ואורגין להן בגדים קלושים לאחר מיתה: הרוגי מלכות. שנתחייבו מיתה למלכי ישראל כגון שמרדו בו דכתיב (יהושע א) כל איש אשר ימרה את פיך וגו': לרשתו. משמע ירושה גמורה ומן הדין: והלא הרבה בנים היו לו. לא ידענא מהיכא ילפי: היינו דכתיב ומלך. העידוהו שמרד במלכות כדי שיתחייב מיתה למלכות ויהיו נכסיו למלך: למה לי ומלך. אי משום דבעי למיקטליה וירשנו מחמת קורבה בברך נבות אלהים סגי: וליטעמיך. דמלך לחייבו מיתת מלכות נאמר: אלהים למה לי. הא מחייב ליה משום מלכות: לאפושי ריתחא. דדיינין עליו שלא ירננו אחר אחאב למימר בשבילו הרגו ובלי פשע: כי פה אמות. ביואב כתיב לא אהיה נדון למלכות כדי שלא יהיו נכסי למלך: לחיי שעה. דחויי בעלמא עד שישיבו הדברים לשלמה ויבואו: כה דבר יואב וכה ענני. משמע דבר וענייה הרבה וקרא כי פה אמות הוא דכתיב ותו לא אלא הכי קאמר ליה תרתי לא תעביד ליה: כולן נתקיימו בזרעו של דוד. מפני שקיבלן שלמה עליו: לעלות במרכבה. וגבי זב כתיב נמי מרכב אסמכתא לגזירה שוה: מחזיק בפלך. אוחז מקל לישען עליו מחמת חולי הרגלים: פודגרא. כן שם החולי אף בלשוננו: מנא ידע. רב נחמן: וארוחתו ארוחת תמיד. מאת נבוכדנצר היתה לו:
אע''פ שלא עיבדן לשמן. פי' הקונטרס דהזמנה לאו מילתא היא ולא איכפת לן בה וקשה לר''ת דקיימא לן בהזמנה הלכה כרבא ובעיבוד לשמה קיימא לן כרשב''ג כדמוכח בפרק הניזקין (גיטין דף נד:) בההוא דאתא לקמיה דר' אמי אמר ליה ספר תורה שכתבתיו גוילין לא נעבדו לשמן אמר ליה נאמן אתה להפסיד שכרך (ואי) אתה נאמן להפסיד ס''ת ואין לחלק בין עור של תפילין לגויל של ס''ת דהא שי''ן של תפילין הלכה למשה מסיני ומפרש ר''ת דרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא סבר כרשב''ג דבעי עיבוד לשמה משום דלא סגי בהזמנה וקשה דא''כ אביי כת''ק דלא בעי עיבוד לשמה ובפ' התכלת (מנחות דף מב: ושם) א''ל אביי לרב שמואל בר יהודה האי תכלתא היכי צבעינו לה ודייק מינה דבעי צביעה לשמה והתם מדמי טווייה לשמה לעיבוד דהכא וה''ה צביעה וצ''ל דאביי לא קיבלה מיניה התם: בשלמא למ''ד נכסים למלך. תימה דבסוף הגולין (מכות דף יב.) משמע דברח לפי שהיה סבור דמזבח קולט דאמר שלשה טעיות טעה יואב וי''ל דלהמלט אי אפשר דיכולין לשומרו שלא יברח וימות ברעב ולא נתכוון אלא להוריש נכסיו לבניו ובירושלמי איכא פלוגתא דאמוראי דאיכא מ''ד סבור היה יואב דקרנותיו של מזבח היו קולטין ואין לך קולט אלא גגו של בית עולמים אבל של שילה אינו קולט ואיכא מאן דאמר מאן דכתיב ביה תחכמוני ראש השלישי היה טועה אלא לסנהדרין ברח אמר מוטב יהרג בב''ד וירשו בניו את נכסיו ואל יהרגהו המלך וירשהו המלך:
209ימים לסיום הש״ס