דף נא - א
כתוב בפסוק: "בת כהן" אין לי ללמוד מזה, אלא בת כהן שניסת לכהן וזינתה תחתיו, אבל אם ניסת ללוי ולישראל, לכותי [1], לחלל - היינו בן מכהן שנשא גרושה או זונה, שהבן נקרא חלל מן הכהונה שנאמר: "לא יחלל זרעו" [ויקרא כא טו], ודינו לכל שאר הדברים כישראל כשר, אך אשתו נפסלת מן הכהונה, לממזר - היינו מי שנולד מאיסור שיש בו מיתת בית דין, או כרת [חוץ מנדה], ולנתין - היינו אחד מצאצאי הגבעונים מימי יהושע, שנדונו [על ידי דוד] להיות מובדלים מן הקהל, שיהא דינם כממזרים, מניין שאף אותה בת כהן שנישאה להם, הרי היא בכלל בת כהן שדינה בשריפה?
תלמוד לומר "ובת איש כהן" - ה"איש" מיותר לדרוש כי רק האב צריך להיות כהן, אבל הבעל אינו צריך להיות כהן, אלא אף על פי שאינה כהנת, העיקר שהיא בת כהן, כי התורה הקפידה רק שתהיה בת איש כהן ולא שתהיה אשת כהן.
כתוב בפסוק: "את אביה היא מחללת" ודורשים מהמילה "היא" למעט, כי רק "היא" יצאה מכלל בת ישראל להיות נידונת בשריפה ואין בועלה נידון בשריפה. רק "היא" יצאה מכלל בת ישראל להיות נידונת בשריפה ואין זוממיה נידונים בשריפה, אלא נידונים כאילו היתה בת ישראל.
רבי אליעזר אומר: דורשים את הכתוב: "את אביה" למעט, כי רק אם זינתה את אביה בשריפה ואילו אם זינתה את חמיה בסקילה. ולהלן תבאר הגמרא פירוש דרשה זו.
אמר מר: שנינו בברייתא לעיל על הפסוק [ויקרא כא ט]: "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף" - יכול אפילו חיללה שבת תתחייב שריפה - לזה נכתב בפסוק "לזנות" - לומר כי רק בחילולין שבזנות הכתוב מדבר.
ומקשינן: איך היה הוה אמינא כי אם בת כהן חיללה שבת תתחייב שריפה - הרי המחללת שבת בת סקילה היא! אם כן איך היינו חושבים לומר שהתורה תקל בבת כהן יותר משאר בנות ישראל שתידון במיתה קלה.
אמר רבא: הא מני ברייתא זו רבי שמעון היא, דאמר: שריפה חמורה. ולכן סלקא דעתך אמינא היינו חושבים לומר: הואיל ואחמיר בהו רחמנא בכהני, היות והחמירה התורה בכהנים, דרבי בהו שנתרבו בהם מצות יתירות - משום כך היה סברה לומר כי תידון בשריפה על חילול שבת, אף ששאר בנות ישראל נידונות רק בסקילה [2], לזה קא משמע לן משמיענו הפסוק, כי נידונת בשריפה רק על חילול של זנות ולא על חילול שבת.
ומקשינן: כיצד חשבנו בתחילה כי בת כהן שחיללה שבת נידונת בשריפה, וכי מאי שנא מיניה דידיה? מדוע שהתורה תחמיר בנקיבות יותר מן הכהנים הזכרים [3]?
ומתרצינן: סלקא דעתך אמינא היינו חושבים לומר: איהו דאישתריא ליה הכהן הזכר שהותר לו מלאכת שבת לגבי עבודה בבית המקדש, לכן יש סברא שלא להחמיר בו במקום שלא הותר לו מלאכת שבת.
מה שאין כן היא הנקבה, כיון דלא אשתריא כיון שלא הותרה מלאכת שבת לגבה בשום אופן [4] - אימא היינו אומרים, כי התורה החמירה בה שתידון בשריפה.
לזה קא משמע לן הפסוק, שאינה נידונת בשריפה על חילול שבת, אלא רק על חילול של זנות.
שנינו בברייתא לעיל: יכול אפילו בת כהן פנויה שזינתה תתחייב שריפה - לכך אנו דורשים גזירה שוה: "אביה" "אביה" מנערה המאורסה.
ומקשינן: איך היינו חושבים לומר כי פנויה שזינתה תתחייב שריפה, הא "לזנות" כתיב בפסוק, ובפנויה אינו זנות, שאין לשון זנות, אלא אם זינתה ויצאה מתחת בעלה לאחרים, כמו שכתוב בהושע [ט א] "כי זנית מעל אלקיך", ש"זונה" מלשון - מורדת ויוצאת וסרה מזה לזה.
ומתרצינן: ברייתא זו סוברת כדרבי אלעזר, דאמר במסכת יבמות [דף סא ב]: פנוי הבא על הפנויה שלא לשום אישות עשאה זונה, ונפסלת מן הכהונה, שאסור לכהן להנשא: לגרושה, חללה וזונה. משמע כי לדעת רבי אלעזר גם בפנויה נחשב זנות [5]. לכן צריך את הגזירה שוה "אביה" "אביה" לדרוש מנערה המאורסה, כי הכתוב גבי בת כהן שזינתה אינו מדבר בפנויה.
שנינו בברייתא לעיל: או אינו אומר "אביה" אולי "אביה" לא נאמר לגזירה שוה זו, אלא להוציא את כל האדם? שאם זינתה משאר כל אדם תידון כשאר בנות ישראל, בנשואה בחנק ובארוסה בסקילה.
ומקשינן: אלא מאי ניהו אם הפסוק אינו מדבר שזינתה משאר כל אדם, אם כן, עם מי הפסוק מדבר שזינתה, וכי נעמיד את הפסוק שזינתה מאביה? והרי אם נעמיד כן יקשה מאי איריא מדוע דיבר הכתוב רק על בת כהן, הרי אפילו בת ישראל שזינתה עם אביה נמי נידונת בשריפה?
דאמר רבא, אמר לי רב יצחק בר אבודימי: אתיא דורשים גזירה שוה "הנה" "הנה" לחייב את הבא על בתו כמו אם בא על בת בתו, שכתוב גבי הבא על בת בנו ובת בתו [ויקרא יח י]: "ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה", וכתוב גבי הבא על בת אשתו [שם יז]: "ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה שארה הנה זמה היא", ודורשים מהגזירה שוה: מה באשתו חייב על בתה כעל בת בתה, אף כאן חייב על בתו כעל בת בתו [6].
וכן אתיא דורשים גזירה שוה "זמה" "זמה" לחייב את הבא על בתו בשריפה, שכתוב כאן "זמה היא" וכתוב גבי דין שריפה [ויקרא כ יד] "באש ישרפו וגו' ולא תהיה זמה בתוככם".
אם כן איך היינו חושבים לומר כי הפסוק המחייב בת כהן שזינתה בשריפה, מדבר בזינתה מאביה, הרי כבר למדנו זאת מהגזירה שוה של רבא כי כל הבא על בתו חייב שריפה.
ומתרצינן: לעולם הפסוק המחייב בת כהן שזינתה בשריפה, מדבר בזינתה עם אביה.
כי גם אם הפסוק מדבר בזינתה מאביה, איצטריך, נצרכת היא.
כי סלקא דעתך אמינא היינו חושבים לומר: קרא לאפוקי כי "אביה" שכתוב בפסוק מיותר ללמד כי בת כהן שזינתה מאביה נידונת בשריפה - ובא למעט מדרבא, מהגזירה שוה של רבא, שלא נחייב ישראל הבא על בתו בשריפה [7], מדגלי רחמנא מכך שהפסוק חייב בשריפה רק בבת כהן ולא בבת ישראל.
לזה קא משמע לן משמיענו הפסוק: "היא מחללת" - כלומר הפסוק דיבר רק על אופן ש"היא" מחללת את אביה, ולא הוא מחלל אותה, דהיינו שמדובר בזינתה עם שאר כל אדם ולא בזינתה עם אביה, ולכן דיבר הכתוב רק על בת כהן, כי בזינתה עם כל אדם, רק בת כהן נידונת בשריפה, אבל בזינתה עם אביה - לומדים מהגזירה שוה של רבא, כי גם בת ישראל נידונת בשריפה.
שנינו בברייתא לעיל: על הכתוב: "בת כהן"
- אין לי ללמוד מזה, אלא בת כהן שניסת לכהן, אבל אם ניסת ללוי, לישראל, ולכותי, ולחלל, לנתין, ולממזר, מניין שאף היא בכלל בת כהן שדינה בשריפה?
תלמוד לומר: "בת איש כהן" - ה"איש" מיותר לדרוש כי רק האב צריך להיות כהן, אבל הבעל אינו צריך להיות כהן, אלא אף על פי שאינה כהנת, העיקר שהיא בת כהן, שהתורה הקפידה רק שתהיה בת איש כהן ולא שתהיה אשת כהן.
ומקשינן: כיצד יש צד לומר שהפסוק מדבר רק בבת כהן הנשואה לכהן, עד שצריך הכתוב לכתוב "איש" מיותר בפסוק כדי שנדרוש, כי בת כהן חייבת שריפה גם אם נשאת לאלו שאינם כהנים, וכי משום דאינסבא להו להני לאו בת כהן היא? וכי מפני שנישאה לאלו שאינם כהנים או לאלו הפסולים, כבר אינה נחשבת בת כהן?
ותו ועוד: מידי כהנת לכהן כתיב? וכי הפסוק מדבר בבת כהן שנישאת לכהן?
ומתרצינן: סלקא דעתך אמינא היינו חושבים לומר, כיון שכתוב בפסוק "כי תחל לזנות" אמר רחמנא, אם כן הני מילי דין זה שחייבת שריפה, אינו אלא רק היכא דקא מתחלא השתא, באופן שמתחללת עכשיו על ידי הזנות, אבל הא, זאת שנישאה לפסול לה, כיון דקא מתחלא וקיימא מעיקרא, כיון שכבר מחוללת ועומדת משעה שנישאה, שאם נישאה לחלל, נתין וממזר - נתחללה מאכילת תרומה, ואפילו אם הבעל ימות בלא בנים, אינה שבה עוד אל בית אביה כנעוריה לאכול בתרומה, וגם נפסלת מן הכהונה שאסורה להנשא עוד לכהן.
דאמר מר, שרב יהודה אמר בשם רב ביבמות [סח א] לדרוש מהפסוק [ויקרא כב יב]: "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל" - כיון שנבעלה לפסול לה - פסלה לעולם מתרומה ומכהונה. מבואר שכבר בנישואיה נתחללה מכהונה.
וגם אם נישאה ללוי וישראל נמי - אף על פי שאינה מחוללת לעולם, מכל מקום כתוב בפסוק [שם יג] שאם מת הבעל בלא בנים: "ושבה אל בית אביה כנעוריה", מכלל זה אנו לומדים, דכי איתיה גביה שבזמן היא ברשות הבעל - לא אכלה תרומה, והרי היא מחוללת מן התרומה, לכן אימא היינו אומרים כי באופן זה לא תידון בשריפה.
לזה קא משמע לן משמיענו הכתוב "איש" מיותר לדרוש כי רק האב צריך להיות כהן, אבל הבעל אינו צריך להיות כהן, ואף על פי שאינה כהנת חייבת שריפה, שהתורה הקפידה רק שתהיה בת איש כהן, ולא שתהיה אשת כהן.
וברייתא זו הסוברת כי בת כהן, אף אם נישאה לפסול לה, נשארת בקדושתה ונידונת בשריפה, דלא כרבי מאיר.
דתניא במשנה בתרומות [ז ב]: בת כהן שניסת לישראל הרי היא ברשות בעלה הישראל.
ואם אכלה תרומה - משלמת את הקרן כיון שהתורה לא זיכתה אותה בתרומה, אם כן התרומה אצלה בגזילה.
ואינה משלמת את החומש, כיון שאינה זרה, והיא ראויה לחזור ולאכול בתרומה אם ימות בעלה בלא בנים.
ואם זינתה מיתתה בשריפה.
אבל אם ניסת לאחד מן הפסולין נפסלה עד עולם, ונתחללה, והרי היא כזרה גמורה.
ואם אכלה תרומה - משלמת קרן וחומש, כדין זר שאכל תרומה.
ואם זינתה מיתתה בחנק, כיון שאינה בכלל בת כהן שזינתה שמיתתה בשריפה, שרבי מאיר דורש את הכתוב: "כי תחל לזנות", שחייבת שריפה רק באופן שמתחללת על ידי הזנות, יצאה זו שכבר מחוללת ועומדת משעה שנישאה, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: גם אם נישאה לפסול לה הרי היא עדיין בקדושתה, ועדיין נחשבת בת כהן, לכן זו וזו - גם אותה שנשאת לישראל, וגם אותה שנשאת לפסול לה, אם אכלו תרומה משלמות קרן ולא חומש, ואם זינו מיתתן בשריפה.
שנינו בברייתא לעיל: רבי אליעזר אומר: דורשים את הכתוב: "את אביה" למעט, כי רק אם זינתה את אביה דינה בשריפה אבל אם זינתה את חמיה דינה בסקילה.
והוינן בה: מאי הכוונה בדברי רבי אליעזר כי רק אם זינתה את אביה דינה בשריפה, אבל אם זינתה את חמיה דינה בסקילה?
אילימא אם נאמר: כי הכוונה: "את אביה"
- שזינתה מאביה - אז דינה בשריפה, "ואת חמיה" - שזינתה מחמיה - אז אין דינה בשריפה אלא בסקילה.
אם כן קשה: מאי איריא מדוע דיבר רבי אליעזר רק על בת כהן? הרי אפילו גבי בת ישראל נמי הדין כן, שאם בא על בתו דינם בשריפה ואם בא על כלתו דינם בסקילה [כמבואר במשנה לקמן נג א].
אלא לעולם רבי אליעזר דיבר בזינתה עם אדם אחר שאינו אביה, וכך יש לפרש דבריו: "את אביה" - היינו שזינתה ברשות אביה בעודה ארוסה, בזה דינה בשריפה. אבל "ואת חמיה" - אם זינתה ברשות חמיה לאחר שנישאה, בזה אין דינה בשריפה אלא בסקילה.
כמאן כמו מי סובר רבי אליעזר בזה? אי רבי אליעזר סובר כרבנן שבמשנתינו הסוברים כי סקילה חמורה משריפה, היה צריך לומר הפוך, שהרי ארוסה חמורה מנשואה. האמרי והרי רבנן אמרו כי רק נשואה יצאת מכלל בת ישראל מחנק לשריפה, ולא יצאה ארוסה מסקילה לשריפה.
אי נאמר שרבי אליעזר סובר כרבי שמעון שבמשנתינו הסובר כי שריפה חמורה מסקילה, האמר הרי רבי שמעון אמר כי אחת ארוסה ואחת נשואה שניהם דינם בשריפה, ואילו רבי אליעזר אמר שרק ארוסה דינה בשריפה, אבל נשואה דינה בסקילה.
ואי נאמר כי רבי אליעזר הסובר ששריפה חמורה סובר כרבי ישמעאל, האמר הרי רבי ישמעאל אמר להלן בסוגיא, כי רק ארוסה יצאת מכלל בת ישראל מסקילה לשריפה ולא נשואה שהוא דורש מבנין אב כי הכתוב מדבר רק בארוסה - ולא בנשואה, יוצא לדברי רבי ישמעאל, כי אם זינתה "את חמיה" ברשות חמיה לאחר שנישאה חנק הוא שנידונת, כדין בת ישראל נשואה שזינתה. ואילו רבי אליעזר אמר שנידונת בסקילה.
שלח רבין משמיה דרבי יוסי ברבי חנינא: כך היא הצעה של משנה, כך יש לשנות את דברי רבי אליעזר כמו שהיא שנויה ולא להופכה, ויש לפרש בכוונתו כי לעולם סובר כרבנן הסוברים, שארוסה נידונת בסקילה ונשואה בשריפה.
והכי קאמר וכך אמר: א. כל זנות שהוא בבת ישראל למטה ממיתת אביה, כלומר: כל זנות שבת ישראל נידונת עליו במיתה קלה יותר מאשר אם זינתה עם אביה שדינה בשריפה, בת כהן נידונת עליו בשריפה כאילו זינתה עם אביה.
ומאי ניהו ומה היא אותה זנות שבבת ישראל מיתתה קלה יותר מאשר אם זינתה עם אביה - נשואה בת ישראל שזינתה עם אדם אחר שאינו אביה.
דאילו נשואה בת ישראל שזינתה עם אדר אחר שאינו אביה, דינה בחנק.
הכא בבת כהן נשואה שזינתה עם אחר, אין מקילים בה לדון אותה במיתת חנק הקלה, אלא נידונת כאילו זינתה עם אביה, ונידונת במיתת אביה, בשריפה.
ב. כל זנות שהיא בבת ישראל למעלה ממיתת אביה, כלומר: כל זנות שבת ישראל נידונת עליו במיתה חמורה יותר מאשר אם זינתה עם אביה שדינה בשריפה. גם בת כהן נידונת עליו במיתה החמורה.
ומאי ניהו ומה היא אותה זנות שבת ישראל נידונת עליו במיתה חמורה יותר מאשר אם זינתה עם אביה - ארוסה בת ישראל שזינתה, דאילו ארוסה בת ישראל שזינתה בעלמא דינה בסקילה החמורה משריפה.
הכא נמי בת כהן ארוסה שזינתה, לא יצאה מכלל בת ישראל להיות נידונת במיתת שריפה הקלה מסקילה, אלא נידונת כאילו זינתה עם חמיה, ונידונת במיתת חמיה, בסקילה.
וכך מתפרשים דברי רבי אליעזר: "את אביה - בשריפה"
כלומר הזנות הקרובה לזינתה עם אביה, שקלה היא ממנה בדרגה אחת - דהיינו נשואה בת ישראל שזינתה שדינה בחנק, כאן בבת כהן, הוציאה הכתוב מכלל בת ישראל להחמיר עליה שתהא נידונת בשריפה.
"ואת חמיה - בסקילה"
כלומר הזנות החמורה מזינתה עם אביה, כגון: ארוסה בת ישראל שזינתה שדינה בסקילה. "את חמיה" דנים את בת הכהן כדין הכלה שזינתה עם חמיה שדינה בסקילה.
מתקיף לה רבי ירמיה: כיצד אפשר לפרש כן בדברי רבי אליעזר, מידי למעלה למטה קתני? וכי מצינו בדברי רבי אליעזר, שדיבר על זנות למעלה [החמורה] מזינתה עם אביה, ועל זנות שלמטה [הקלה] מזינתה עם אביה.
אלא אמר רבי ירמיה:
הערות
[1] כך גירסת הדקדוקי סופרים, שהביא במקום לעכו"ם "לכותי", והיינו טרם שנעשו כעכו"ם גמורים, וכן מבואר ביד רמה כאן, שהם אלו שהביא מלך אשור, והושיבם בערי שומרון, וגויים הם בכלל "לא תתחתן בם", ומה שנקט "כותי" ולא נקט "גוי", משום ששייך במצוות ותופסים בו קידושין. וברמב"ם לא הביא דין כותי, כי הרי בכלל אינו מביא דיניהם אחרי שעשאום כגויים גמורים.
[2] בספר לקח טוב להגר"י ענגיל [כלל ו] הוכיח מכאן כי קדושת הכהונה מתפשטת על כל המצוות ואפילו על מצות שבת שאינה מצות כהונה כלל, והכהן מצווה בה רק בהיותו ישראל, ואף על פי כן היה סברא שחילול שבת של כהן עונשו חמור מחילול שבת של כל אדם מישראל, וכן בקידושין [כא ב] הסתפקו גבי עבד עברי כהן, האם רבו מוסר לו שפחה כנענית או שמא שונים כהנים שריבה בהם הכתוב מצוות יתירות, וכן ביבמות [ה א] אמרו, כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצוות יתירות היינו חושבים לומר כי אפילו האיסור של "ופאת זקנם לא יגלחו" יש לו חומר מיוחד, וכן ברש"י [תמורה ד ב ד"ה ה"ג שאני כהנים] מבואר, שהכהנים לוקים אפילו על לאו הניתק לעשה מפאת קדושתם היתירה, ואפילו כשהלאו הניתק לעשה איננו לאו של כהונה כלל, אלא סתם לאו, כגון לאו של: "לא יוכל לשלחה" הנאמר אצל המוציא שם רע. ובספר אהבת יהונתן סוף פרשת אמור מביא על לשון הכתוב [יחזקאל מד לא]: "וכל נבילה וטריפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים", שהקשו בגמרא [מנחות מה א]: וכי ישראל יכול לאוכלו, והביא שהרמב"ם [מלכים ח א] פסק כי במלחמה מותר רק לישראלים לאכול נבילות, אבל לכהנים אסור, כמו שאסור להם יפת תואר [רמב"ם שם ד]. כעין זה חקר בספר מתן שכרן של מצוות לבעל הפרי מגדים [חקירה ז], האם עבירה הנעשית בשבת חמורה יותר מאשר אם עשה אותה עבירה בימות החול. ובדרישות בעניני המלאכים למרן הרמ"ק [בסוף ספר מלאכי עליון, דרישה ה] כתב, כי מצוות הנעשות בשבת מתעלות יותר מבחול. ובמרגליות הים הביא בשם הזוהר כי מצוה הנעשית בארץ ישראל מעולה יותר מאותה מצוה עצמה כשנעשית בחוץ לארץ.
[3] לכאורה קשה גם בזנות, מדוע דינה של בת כהן שונה מדין כהן עצמו שבא על אשת איש. ותירץ ר"י, כי בת כהן, כיון שהיא נשואה ואסור לה מצד עצמה להבעל לאחר - דינה חמור יותר. מה שאין כן כהן עצמו, שאף אם הוא נשוי, אין לו איסור מצד עצמו לקחת אשה נוספת, ולכן ביאת איסור שלו אינה מחללת אותו.
[4] בשו"ת אבני נזר [או"ח תנה ח] הקשה, כי לכאורה גם בנשים הותרה מלאכת שבת, לענין עבודה בשחיטת קרבנות צבור בשבת, שהרי שחיטה כשרה בזרים וגם בנשים, ובמרגליות הים כתב: שאין לומר כי העבודה שהותרה בשבת, היינו דווקא לכהן שבהכרח הותר לו מלאכת שבת מחמת שאר העבודות, אבל זר הפסול בכל העבודות, אסור לו לעשות מלאכת שחיטה והפשט בשבת, כי אם כן איך לא הזכיר התנא, כי בערב פסח שחל להיות בשבת היתה השחיטה וההפשט על ידי הכהנים בלבד, ובכלל, איך אפשר שרק הכהנים ישחטו ויפשיטו מספר רב כל כך של פסחים שעלו לפעמים ל1. 2 מליון מלבד אותם קרבנות שנפסלו, ומה גם לדעת חכמים שמפשיטים את כולו לא שייך שהכל ייעשה על ידי הכהנים בלבד. ולא עוד, אלא שאם נאמר כי זר אסור לשחוט קדשים בשבת, יהיה גם אסור לכהן בעל מום. ותירץ האבני נזר, כי האשה אינה חייבת בתמידין ומוספין, שהם מצות עשה שהזמן גרמא, וכיון שאינה מחוייבת בהם, אינה בכלל ערבות במצוה, ואסורה לחלל את השבת עבור האנשים. ובשו"ת בית יצחק [או"ח סוף סימן יב] תירץ על פי הגמרא במנחות [יט א] שלמדו דין שחיטה כשרה בזר, מהכתוב: "וסמך:. ושחט" הוקשה שחיטה לסמיכה, מה סמיכה נעשית בזרים, אף שחיטה כשרה בזרים. ולפי זה, אשה שאינה בסמיכה [כמבואר במנחות צג א], גם לשחיטה פסולה. עוד כתב הבית יצחק שם, כי נשים אין להם חלק בקרבנות כיון שלא היו ממשכנים אותן על השקלים ולכן לא חלה עליהן עשה של תמיד. ומחמת כן לא היו רשאיות לשחוט במקדש. אמנם הקשה הבית יצחק [יו"ד סי' ל] כי לכאורה הדלקת המנורה כשרה בזרים, וכן בנשים, אם כן הותרה מלאכת שבת לגבה.
[5] בחמרא וחיי הקשה, מדוע לא העמידה הגמרא את הברייתא לפי שיטת רבי עקיבא הסובר כי בנבעלה לפסול לה מאותם פסולים שחייבת עליהם כרת - נעשית זונה, וגם מדוע לא העמידו את הברייתא שבא על אמו אחרי מיתת בעלה או על כלתו אחרי מיתת בנו שמיתתן בסקילה לדעת רבנן [כמבואר לקמן נג], ובא הפסוק של "ובת כהן" להוציאה מסקילה הקלה לשריפה החמורה לדעת רבי שמעון, ומדובר אפילו בפנויה. ותירץ, כי "לזנות" משמעותו שאין איסור אלא רק משום הזנות, מה שאין כן במקרים אלו, הפסול הוא משום שהוא פסול לה אפילו בנשואין, וכן כלתו ואמו ואשת האב. ועוד, שאין להעמיד את הפסוק, אלא בדבר האסור לכהן ומותר לישראל, כגון הבא על הפנויה שעשאה זונה לאוסרה לכהן, אבל לישראל אינה אסורה, מה שאין כן הבא על אמו או על כלתו - אסורה אף דלישראל.
[6] רש"י מפרש כי אי אפשר ללמוד דין זה מקל חומר, מה אם חייב מיתה כשבא על נכדתו, קל וחומר שחייב מיתה כשבא על בתו. משום שאין עונשין על דבר הנלמד מקל וחומר. מה שאין כן דבר הנלמד מגזירה שוה עונשים עליו, כי נחשב כאילו נכתב במפורש, שהרי המילה "הנה" מיותרת לדרוש גזירה שוה זו.
[7] בחידושי הר"ן הקשה, איך היינו חושבים לומר כי "אביה" בא למעט את הגזירה שוה, הרי אין אדם דן גזירה שוה אלא אם כן קיבלה מרבו ורבו מרבו עד משה רבינו, ואם היא קבלה כיצד הכתוב ממעט אותה, ואם אינה קבלה מדוע הוצרך הכתוב למעטו, הרי אין אדם דן אותה מעצמו. ותירץ, כי מה שאמרו כאן שהפסוק בא למעט את הגזירה שוה, אין הכוונה שהפסוק יבטל את הגזירה שוה מעיקרו, אלא רק ימעטו שלא נלמד מהגזירה שוה לבתו שתהא בשריפה, אבל עיקר הגזירה שוה תשאר לדון את בת בנה ובת בתה הכתובים בתורה בשריפה מהגזירה שוה "זמה" "זמה", ומהגזירה שוה "הנה" "הנה" להשוות את בתו כבת בנו ובת בתו לאזהרה אבל לא לדונה בשריפה.
גמ'. יכול אפילו פנויה הא לזנות כתיב כדר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה.
הראשונים נחלקו בגדר האיסור דלא תהיה קדשה, דכתב הרמב"ם (פ"א מהל' אישות ה"ד) וז"ל קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו, וזו היא הנקראת קדשה, משנתנה התורה נאסרה הקדשה שנאמר לא תהיה קדשה מבנות ישראל, לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה מפני שבעל קדשה עכ"ל. שיטת הרמב"ם היא דביאה שלא לשם אישות בלי קידושין נאסרה בלאו דלא תהיה קדשה. והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א אין קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת לכל אדם, אבל המייחדת עצמה לאיש אחד אין בה לא מלקות ולא איסור לאו והיא הפילגש הכתובה, ובעלי הלשון דורשין פילגש מלה הפוכה ומורכבת בפי שגל עומדת לפרקים למשגל משמשת את הבית ופעמים למשכב, ויש ספרים שכתוב בהם (סנהדרין כא) פילגשים קדושין בלא כתובה, מ"מ אין איסור לאו אלא במזמנת עצמה לכל אדם, שאם כדבריו מפתה היאך משלם עליה ממון והלא לוקה עליה אלא ודאי משהוצרכה לפיתוי אינה קדשה עכ"ל. ומבואר דלהראב"ד איסור קדשה חל בבועל אשה המופקרת לזנות שלא לשם אישות. ואילו הרמב"ן בספה"מ (שורש ה') סובר דהאיסור חל בבועל איסו"ב שאין קידושין תופסין בהם. ובתרגום אונקלוס (דברים כ"ג: י"ח) פירש דהאיסור חל בעבד כנעני בבת חורין, וישראל בשפחה כנענית, וכ"כ הרמב"ם (פי"ב מהל' איסורי ביאה הי"ג) וז"ל הרי אונקלוס המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש ולא תהיה קדשה עכ"ל.
ונראה דהרמב"ם והראב"ד נחלקו בגדר האיסור דלא תהיה קדשה מבנות ישראל, דהראב"ד סובר דהאיסור קדשה תלוי בביאה עם אשה שחל בה שם זונה, משא"כ הרמב"ם סובר דאיסור קדשה חל במעשה של ביאת זנות.
אמנם בנוגע לאיסור זונה לכהן נראה דאין השם זונה תלוי באיסור ביאה, דעיין ברמב"ם (פי"ח מהל' איסורי ביאה ה"א) וז"ל מפי השמועה למדנו שהזונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת ישראל, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה לכל, או שנבעלה לחלל אף על פי שהיא מותרת להנשא לו, לפיכך הנרבעת לבהמה אף על פי שהיא בסקילה לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה שהרי לא נבעלה לאדם, והבא על הנדה אף על פי שהיא בכרת לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה שהרי אינה אסורה להנשא לו עכ"ל. ומבואר דבת ישראל הנבעלת לחלל נעשית זונה אע"פ שהיא מותרת להנשא לו, ומוכח דאין חלות דין זונה תלוי בביאה אסורה, דהרי הנבעלת לחלל נעשית זונה אע"פ שאין כאן ביאת איסור. ומוכח דביאה עם גברא שחל בו חלות שם פסול כגון חלל פוסלה ומשווה לה לזונה.
ועוד יש להביא ראייה דאין דין זונה לכהן תלוי באיסור ביאה, דלשיטת הרמב"ם פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עובר בלאו דלא תהיה קדשה והוי ביאה אסורה, ומ"מ פסק דלא מיקרי זונה דכתב (בפי"ח מהל' איסורי ביאה ה"ב) וז"ל וכן הבא על הפנויה אפילו היתה קדשה שהפקירה עצמה לכל אף על פי שהיא במלקות לא נעשת זונה, ולא נפסלה מן הכהונה שהרי אינה אסורה להנשא לו, אבל הנבעלת לאחד מאיסורי לאוין השוין בכל ואין מיוחדין בכהנים, או מאיסורי עשה ואין צריך לומר למי שהיא אסורה לו משום ערוה, או לעכו"ם ועבד הואיל והיא אסורה לו להנשא הרי זו זונה עכ"ל. ומזה שפסק דפנוי הבא על הפנויה אינה נעשית זונה מוכח נמי דיסוד פסול זונה תלוי בביאה עם גברא הפסול ולא באיסור ביאה, דהרי להרמב"ם פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עובר בלאו דלא תהיה קדשה ואעפ"כ אינה נעשית זונה לאוסרה לכהן. וכן יש להוכיח מדברי הראב"ד (פי"ח מהל' איסורי ביאה ה"א) דאין דין זונה חל אלא בנבעלת לחייבי כריתות או לעבד ועכו"ם. והנה לכאורה אין חומר האיסור דביאה בחייבי כריתות גורם הפסול וחלות השם זונה דא"כ אמאי נעשית זונה בנבעלת לעבד ועכו"ם, והרי אין זה ביאה דחייבי כריתות, ועכצ"ל דאליבא דהראב"ד יסוד הפסול דזונה תלוי בביאה עם גברא שאין קידושין תופסין בו.320
והנה עיין ברמב"ם (פ"ו מהל' תרומות ה"ז) וז"ל ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל, שני ענינים נכללו בלאו זה, שאם תבעל לאסור לה ותעשה זונה או חללה כמו שבארנו בהלכות איסורי ביאה הרי היא אסורה לאכול בתרומות לעולם כדין כל חלל שהחלל כזר לכל דבר, ואם תנשא לישראל הרי היא אסורה לאכול במורם מן הקדשים שהוא חזה ושוק לעולם אף על פי שגירשה או מת עכ"ל. והנה יש לעיין בדברי הרמב"ם שכתב "שאם תבעל לאסור לה ותעשה זונה או חללה וכו' הרי היא אסורה לאכול בתרומה לעולם כדין כל חלל שהחלל כזר לכל דבר", דלכאורה זה טעם נכון שאם נבעלה לחלל אינה אוכלת בתרומה מכיון דנעשית חללה וחלל כזר דמי. אולם יש לעיין מ"ט אי נעשית זונה אינה אוכלת בתרומה, ומלשון הרמב"ם משמע דחד טעמא הוי – שאסורה לאכול בתרומה כדין כל חלל שהחלל כזר לכל דבר, בין לגבי זונה ובין לגבי חללה, וצ"ב. ועוד יש לעיין דממש"כ הרמב"ם "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל, שני ענינים נכללו בלאו זה שאם תבעל לאסור לה ותעשה זונה או חללה כמו שבארנו בהלכות איסורי ביאה הרי היא אסורה לאכול בתרומות לעולם כדין כל חלל שהחלל כזר לכל דבר, ואם תנשא לישראל הרי היא אסורה לאכול במורם מן הקדשים שהוא חזה ושוק לעולם אף על פי שגירשה או מת", ומשמע לכאורה דהוי לאו שבכללות דהלאו כולל ב' ענינים, וקיי"ל שאין לוקין על לאו שבכללות, וצ"ע דהרמב"ם פסק (פי"ט מהל' סנהדרין ה"ד ל"ת נ"ח) דכהנת שנשאת לזר שאוכלת חזה ושוק אפילו לאחר מיתת בעלה לוקה. ועוד צ"ב מדוע התורה כוללת איסור אכילת תרומה וקדשים של חללה וזונה בלאו אחד עם איסור אכילת חזה ושוק לחוזרת לבית אביה, דעיין בספר המצוות לרמב"ם (מצות לא תעשה קל"ז) שכתב וז"ל והמצוה הקל"ז היא שהזהיר החללה מאכול את הקדש שיהיה מותר לה לאכול אותו, כלומר תרומה וחזה ושוק, והוא אמרו יתעלה (שם כב:יב) ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל. ובגמרא יבמות (סח.) אמרו כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה. ומאמרו בתרומת הקדשים אמרו (שם) במורם מן הקדשים לא תאכל. ר"ל חזה ושוק. ושם אמרו ליכתוב קרא היא בקדשים לא תאכל מאי בתרומת הקדשים שמעת מינה תרתי. כלומר שהיא כשנבעלה לפסול נפסלה לתרומה ושהיא כשתהיה נשואה לזר ומת חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק. ויהיה זה הלאו שהוא היא בתרומת הקדשים לא תאכל כולל שני עניינים אחד מהם אזהרה לחללה מאכילת הקדש והשני אזהרה לכהנת שנשאת לזר מאכילת חזה ושוק ואף על פי שמת בעלה או גרשה. ואולם איסור אכילתה בתרומה והיא תחת בעלה הזר אינו מזה הכתוב, אמנם הביאו ראיה עליו בעלי הפירוש (שם ב) מאמרו (שם כב:י) וכל זר לא יאכל קדש, ואמרו מי שהיא תחת הזר הרי היא כזר וזר קרינא בה. ודע זה. וכשעברה גם כן על לאו זה הנה היא לוקה עכ"ל. ואילו בהל' איסורי ביאה כתב הרמב"ם דיש ב' לאווין בפנ"ע לכהן לישא חללה ולאו בפנ"ע לכהן לישא זונה (עיין בספה"מ מל"ת קנ"ח ול"ת קנ"ט ובמנין המצוות הקצר ריש הל' איסורי ביאה ל"ת ל"ה – ל"ו).
ונראה לבאר דשיטת הרמב"ם היא דהא דבת כהן זונה נאסרת לאכול תרומה אינו מפאת חלות שם זונה ואיסור ביאה, אלא יסוד הדין הוא דכיון שנבעלה לפסול לה הרי היא נתחללה מקדושת כהונה ואסורה לאכול בתרומה מדין זרות, וזה מש"כ הרמב"ם (פ"ו מהל' תרומות ה"ז) "שאם תבעל לאסור לה ותעשה זונה או חללה וכו' הרי היא אסורה לאכול בתרומה לעולם כדין כל חלל שהחלל כזר לכל דבר", כלומר דבין חללה ובין זונה בתרווייהו יסוד האיסור לאכול בתרומה הוא מדין זרות.321 ולפי"ז מיושב הא דפסק שלוקין אע"פ דלכאורה הוי לאו שבכללות, דכתבו התוס' (מכות דף יח. ד"ה ולילקי משום ובשר בשדה טרפה לא תאכלו) דאע"פ שב' איסורים נכללים בלאו אחד לוקין עליהן אי הויין חלות שם איסור אחד, וה"ה הכא מכיון דיסוד האיסור בתרווייהו הוא מדין זרות י"ל דלוקין.
אמנם יש לעיין מהו מקורו של הרמב"ם דאיסור כהנת שהיא זונה לאכול בתרומה חל מדין איסור זרות. ונראה דיש מקור להרמב"ם מהגמ' במס' בכורות (דף מז.) דכהנת שנבעלה לעכו"ם בנה חייב בפדיון הבן, וז"ל בדיק לן רבה כהנת שנתעברה מעובד כוכבים מהו, ואמינא ליה לאו היינו דרב אדא בר אהבה, דאמר לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים, ואמר לי הכי השתא בשלמא לויה בקדושתה קיימא, דתניא לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנין לה מן המעשר ואוכלת, אלא כהנת, כיון דאי בעיל לה הויא זרה עכ"ל, ופרש"י (בד"ה הויא זרה) וז"ל כדאמרינן ביבמות בפרק אלמנה לכהן גדול (דף סח) מנין לכהנת לויה וישראלית שבאו עליה עובד כוכבים ועבד שפסלוה ת"ל ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה עכ"ל. ומבואר דבת כהן הנבעלת לפסול מתחללת והויא כזרה ומשו"ה בנה חייב בפדיון הבן, דאי נימא שחל רק חלות איסור אכילת תרומה בפנ"ע מדין זונה אזי אין להוכיח ממה שנפסלה לענין תרומה לענין דין פדיון הבן, ומוכח דבנבעלה לפסול חל הפקעת קדושת כהונה ואסורה לאכול בתרומה מדין זרות.
ועיין בהמשך הגמ' בסוגיין (דף נא.) "ודלא כרבי מאיר דתניא בת כהן שניסת לישראל ואכלה תרומה משלמת את הקרן ואינה משלמת את החומש, ומיתתה בשריפה. ניסת לאחד מן הפסולין משלמת קרן וחומש, ומיתתה בחנק, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים זו וזו משלמות קרן ולא חומש, ומיתתן בשריפה". ומבואר דלר"מ בת כהן שניסת לא' מן הפסולים ואכלה תרומה משלמת קרן וחומש, ולכאורה מוכח דס"ל דביאה עם פסול מפקיע מבת כהן קדושת כהונה והו"ל כזרה, וכדפרש"י (בד"ה נשאת לאחד מן הפסולים) וז"ל שנפסלה עד עולם ונתחללה הרי היא כזרה גמורה עכ"ל, ולכן היא משלמת קרן וחומש כדין זר שאכל תרומה. ולכאורה מכאן ראייה למש"נ בשיטת הרמב"ם. אולם יש לעיין בזה דלכאורה זה תלוי במחלוקת בין ר"מ לרבנן, די"ל דרבנן ס"ל דלא הויא זרה ולכן היא משלמת רק את הקרן, ולרבנן האיסור של בת כהן שנבעלה לפסול לאכול תרומה הוי חלות איסור אכילת תרומה בעלמא ואינו איסור אכילה דחל מדין זר. אמנם עיין בגמ' כריתות (דף ז.) וז"ל בת כהן שנישאת לישראל ואכלה בתרומה משלמת את הקרן ואינה משלמת את החומש, ומיתתה בשריפה, ניסת לאחד מן הפסולין משלמת קרן וחומש, ומיתתה בחנק, דברי ר"מ, וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו משלמת הקרן ואינה משלמת החומש, ומיתתה בשריפה עכ"ל. ופרש"י (בד"ה אחת זו כו') וז"ל דבעינן זר מתחלתו עכ"ל, דלרבנן רק זר דמעיקרא משלם את החומש. ומשמע דאף רבנן ס"ל דנעשית זרה לתרומה אלא דאינה זר דמעיקרא ולכן אינה משלמת את החומש, אבל לענין איסור אכילת תרומה י"ל דאף רבנן ס"ל דבת כהן שנבעלה לפסול אסורה לאכול בתרומה מדין זר.
אמנם לפי"ז צ"ע אמאי בת כהן שנבעלה לפסול לה ואכלה תרומה אינה חייבת מיתה ביד"ש כדין זר שאכל תרומה, ומהרמב"ם (פי"ט מהל' סנה' ה"ד ל"ת נ"ט) משמע דלוקה אך אינה חייבת מיתה בידי שמים, דבהל' ב' שם מנה הרמב"ם י"ח לאווין שהן מחוייבין מיתה בידי שמים שהן בלא תעשה ויש בהן מעשה שלוקין עליהן, ואילו מלקות דחללה שאכלה תרומה מנה הרמב"ם בהל' ד' בכלל המנין של חייבי לאווין שאינם בכרת ולא במיתת ב"ד. ומאידך בספר החינוך (מצוה ר"פ) כתב וז"ל שלא יאכל שום זר תרומה, שנאמר (ויקרא כ"ב, י') וכל זר לא יאכל קדש וכו', וכל כהנת שנבעלה לפסולי כהונה אסורה לאכול בתרומה לעולם וכו', ועובר על זה ואכל תרומה והוא זר, כגון ישראל שהוא זר, או אפילו כהן או כהנת שנתחללו מן הכהונה באחד ממיני החילול הידועים שהורונו חכמים זכרונם לברכה, חייב מיתה בידי שמים עכ"ל322.
ולכאורה י"ל דהנידון אם חייבת מיתה ביד"ש כדין זר שאכל תרומה יהיה תלוי במחלוקת בין ר"מ לרבנן, דלר"מ בת כהן שנבעלה לפסול נעשית כזרה לכל דבר, ואילו לרבנן דינה כזר רק לענין איסור אכילת תרומה אך לא לענין חיוב תשלומי חומש דרק זר שמעיקרא חייב בתשלומי חומש. ולפי"ז נמצא דר"מ ורבנן נחלקו עד כמה היא נחשבת כזר, דלר"מ היא כזר לכל דבר ונכללת בלאו ד"וכל זר לא יאכל קדש" וחייבת מיתה ביד"ש, ואילו לרבנן דינה כזר רק לענין איסור אכילת תרומה אך אין עליה חלות שם זר לשאר מילי, ומשו"ה היא אינה נכללת בלאו ד"וכל זר לא יאכל קדש" ואינה חייבת מיתה ביד"ש כדין זר שאכל תרומה. אמנם א"כ קשה למה נקט ספר החינוך כשיטת ר"מ והרי לא קיי"ל כוותיה, וצ"ע.
ברם יש לעיין עוד במש"נ אליבא דהרמב"ם דזונה אינה אוכלת תרומה מדין זר, דעיין ברמב"ם (פ"ו מהל' תרומות ה"י) שכתב וז"ל ולא הכהנת בלבד אלא אפילו לויה וישראלית שנבעלה לאסור לה הואיל ונעשית זונה אסורה לאכול בתרומה לעולם, ואף על פי שיש לה זרע מכהן עכ"ל, ומבואר דלויה וישראלית שנשאת לכהן ונבעלה לפסולה לה אינה אוכלת בתרומה לעולם אע"פ שיש לה זרע מכהן הואיל ונעשית זונה. והנה אי נימא דהא דזונה אינה אוכלת בתרומה הוא מדין זרות אזי לכאורה צ"ע בפסק הרמב"ם דהרי לויה וישראלית הויין זרים ואעפ"כ קיי"ל דישראלית הנשאת לכהן ומת בעלה בנה מאכילה בתרומה, וא"כ מ"ש דהיכא שישראלית נשאת לכהן ונבעלה לאסור לה, דאינה אוכלת בתרומה לעולם אע"פ שיש לה זרע מכהן. ובשלמא אי נימא דחל איסור מיוחד לזונה לאכול תרומה והאיסור הוא מחמת חלות שם זונה י"ל דחל עליה איסור נוסף לאכול תרומה מדין זונה. אך לפי מש"נ דיסוד האיסור הוא מדין זרות, צ"ע דהרי לויה וישראלית הויין זרים ובעלמא קיי"ל דישראלית הנשאת לכהן בנה מאכילה בתרומה. ונראה לבאר דהא דביש לה זרע מכהן היא אוכלת בתרומה, אינו מדין קנין כספו וכדין אשת כהן, שאוכלת בתורת זרה, וכדין עבד של כהן דאוכל מדין קנין כספו אע"פ דהוי זר, אלא יסוד הדין הוא דכשיש לה זרע כהן פקע ממנה שם זר, ואוכלת מדין כהונה. אך כ"ז בישראלית דעלמא, אך הרמב"ם מחדש דמשנבעלה לפסול לה ונעשית זונה חל עליה חלות דין זרות ושוב לא פקע ממנה חלות שם זר לעולם אע"פ שיש לה זרע כהונה. ואילו באשת כהן בעלמא הזרע מכשירה לאכילת תרומה כאילו היא כהנת. אך דין זה אינו חל באשה זונה, דהשם זר שחל בה מחמת דין זונה לא פקע מחמת זרעה, ולכן היא אסורה לאכול בתרומה לעולם.
והנה עיין בגמ' יבמות (דף סח:) וז"ל אטו לויה וישראלית לא לכהונה מרבינן להו דאי לתרומה, בנות מיכל תרומה נינהו, אלמה לא משכחת לה דקאכלה בשביל בנה, בשביל בנה ק"ו ומה כהנת דבקדושה דנפשה אכלה פסיל לה, לויה וישראלית דלא אכלה אלא בשביל בנה לא כ"ש עכ"ל. וברש"י (בד"ה אלמה לא) פירש וז"ל בתמיה והא משכחת לה דקאכלה בשביל בנה ואיצטריך לאשמועינן דאם תיבעל לפסול לה תיאסר עכ"ל. ומבואר דישראלית הנשואה לכהן בנה מאכילה בתרומה ומשו"ה בעינן קרא למיליף שאם נבעלה לפסול לה דתיאסר באכילת תרומה, וצ"ע מ"ט לא אמרינן שהיתה אוכלת בתרומה מחמת שבעלה הוא כהן. וי"ל דיש חילוק בין האוכלת בתרומה מחמת בנה לאוכלת מחמת בעלה, דבאוכלת מחמת בעלה באמת היא זרה אלא שחל היתר אכילה מסוים מדין קנין כספו, משא"כ כשאוכלת מחמת בנה י"ל דהא דיש לה זרע כהונה מפקיע ממנה חלות דין זרות ונחשבת לכהנת. ולפי ההו"א בגמ' שם הבעל מאכילה בתרומה אע"פ שהיא זרה, ולמסקנא אין חלוק בין האוכלת מחמת בעלה לאוכלת מחמת בנה, דמכיון שנבעלה לפסול אינה אוכלת בתרומה. אולם י"ל דהגמ' נקטה שבנה מאכילה בתרומה כדי להשמיענו דבנה מאכיל בתרומה מדין מסוים בפנ"ע דישראלית שיש לה זרע כהונה פקע ממנה חלות שם זרה. משא"כ הבעל מאכיל את אשתו מדין קנין כספו.
אמנם עיין בסוגיא בכריתות (דף ו: - ז.) "תניא אידך הסך בשמן המשחה לבהמה וכלים, לעובדי כוכבים ומתים פטור, למלכים ולכהנים ר"מ מחייב, ור' יהודה פוטר. וא"ר יוסף במאי פליגי רבי מאיר ורבי יהודה גבי מלכים וכהנים, ר"מ סבר ואשר יתן ממנו על זר כתיב, ומלך וכהן השתא זרים נינהו, ורבי יהודה סבר בעינן עד דאיכא זר מתחלתו ועד סופו, ומלך וכהן מעיקרא לאו זרים הוו. א"ר איקא בריה דרב אמי ואזדו לטעמייהו, דתניא בת כהן שנישאת לישראל ואכלה בתרומה משלמת את הקרן ואינה משלמת את החומש, ומיתתה בשריפה, ניסת לאחד מן הפסולין משלמת קרן וחומש, ומיתתה בחנק, דברי ר"מ, וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו משלמת הקרן ואינה משלמת החומש, ומיתתה בשריפה". ומבואר דהגמ' משווה איסור נתינת שמן המשחה על מלך וכהן לאיסור אכילת תרומה לבת כהן שנשאת לפסול, דר"מ סובר לגבי שמן דכהן ומלך הן זרים השתא לגבי השמן ועוברים בלאו ד"ואשר יתן ממנו על זר", ואילו ר"י סבר דהאיסור תלוי בזר דמעיקרא ומלך וכהן לאו זרים מעיקרא לגבי השמן, והגמ' מדמה פלוגתתם למחלוקת ר"מ וחכמים לענין איסור בת כהן שנשאת לפסול באכילת תרומה, דלר"מ היא זרה לכל דבר, משא"כ לרבנן היא זרה רק לענין תרומה. ולכאורה צ"ע דלפימש"נ אף החכמים ס"ל דבת כהן שנבעלה לפסול נעשית זרה לגבי תרומה ולא נחלקו אלא לענין חיוב תשלומי חומש האם זה תלוי בזר דמעיקרא או לא, וא"כ למה תלוי המחלוקת לענין שמן המשחה במחלוקת שבין ר"מ לרבנן בדין בת כהן שנבעלת לפסול, והרי לכו"ע היא נעשית זרה.
ונראה לבאר דהמחלוקת בין ר"מ לרבנן לענין שמן המשחה הוא אם האיסור תלוי בגברא דזר או שהמעשה משיחה בשמן המשחה הוה מעשה זרות, די"ל דאם האיסור תלוי בזר דמעיקרא אזי האיסור חל דוקא בגברא דזר, ורק זר דמעיקרא מיקרי גברא דזר. משא"כ לר"מ יסוד האיסור הוא מעשה משיחה דזרות ולכן מכיון דמלך וכהן השתא הן זרים לענין השמן חל מעשה משיחה דזרות ועוברים על האיסור. וכמו"כ לענין תרומה רבנן ס"ל שחיוב תשלומי חומש תלוי באכילת גברא שהוא זר, ומכיון שהיתה ראויה לאכילת תרומה אינה נקראת זרה ולא הויא גברא דזר, ומשו"ה אינה חייבת לשלם את החומש. משא"כ לר"מ יסוד הדין דתשלומי חומש תלוי במעשה זרות (כמו האיסור של משיחה בשמן), ומאחר שנבעלה לפסול דינה כזר שאסורה לאכול תרומה ומשלמת את החומש דהוי מעשה אכילת זרות. ולפי"ז נמצא דר"מ ורבנן נחלקו ביסוד המחייב דתשלומי חומש – האם המחייב הוי אכילת גברא דזר או מעשה אכילת זרות, ודלא כמש"נ לעיל דנחלקו עד כמה בת כהן שנבעלה לפסול חשיבא כזר.
אמנם לפי"ז צ"ע מדוע ס"ל לר"מ שאם זינתה דינה בחנק, והרי לר"מ חיוב חומש תלוי במעשה זרות ולא בגברא דזר ולכאורה דין שריפה תלוי בגברא דבת כהן, ואף לר"מ הרי היא גברא דבת כהן. וי"ל דבת כהן בעלמא יש לה קדושת כהונה רק לענין אכילת תרומה וקדשים ולא לגבי עבודה. ור"מ סובר דמאחר שנבעלה לפסול והיא נאסרה באכילת תרומה כזרה, הרי היא כזרה גמורה דפקע ממנה כל חלות דין כהונה שלה ומשו"ה דינה בחנק. משא"כ לרבנן אע"פ שהיא זרה לענין אכילת תרומה דיסוד האיסור חל מדין זרות וכפי שדייקנו לעיל ברמב"ם, מ"מ היא אינה זרה גמורה מדלא הויא גברא דזר, ואע"פ שהיא בכלל הלאו ד"ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל" אינה בכלל הלאו ד"וכל זר לא יאכל קדש", ולכן דינה בשריפה כדין בת כהן.
והנה עיין ברמב"ם (פי"ח מהל' איסורי ביאה ה"א) וז"ל מפי השמועה למדנו שהזונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת ישראל, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה לכל, או שנבעלה לחלל אף על פי שהיא מותרת להנשא לו, לפיכך הנרבעת לבהמה אף על פי שהיא בסקילה לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה שהרי לא נבעלה לאדם, והבא על הנדה אף על פי שהיא בכרת לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה שהרי אינה אסורה להנשא לו עכ"ל. וכתב הראב"ד וז"ל ליתנהו להני כללי שאין זונה אלא מחייבי כריתות או מעכו"ם ועבד שאין בהן קידושין, מיהו כל הפסולים לבא בקהל אם באו עליה פסלוה מן הכהונה ומן התרומה, ואפילו חלל משום דכתיב ולא יחלל זרעו מה הוא מחלל אף זרעו מחלל אבל ללקות עליה משום זונה לא עכ"ל. ונראה דהראב"ד סובר דחל חלות שם זונה בגברא רק באופן שנבעלה לחייבי כריתות או לעכו"ם ועבד שאין קידושין תופסין בהן, אולם כשנבעלה לפסול נפסלה מן הכהונה ומן התרומה אך אינו חל עליה חלות שם זונה, ומ"מ חל איסור לאוסרה בתרומה ולהנשא לכהן. ונראה דלהראב"ד מקור הדין דבת כהן שנבעלה לפסול נפסלה מן הכהונה ומתרומה נלמד מקרא "ואשה כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל" דלא נלמד מפסוק זה רק איסור אכילת תרומה אלא דנלמד נמי דנפסלה מלהנשא לכהונה. ולהראב"ד ילפינן מהפסוק "ואשה כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל" ג' הלכות: א) דבת כהן שנשאת לישראל אסורה באכילת קדשים קלים לעולם, ב) דבת כהן שנבעלה לפסול אסורה באכילת תרומה לעולם, ג) דבת כהן שנבעלה לפסול נפסלה מן הכהונה. והנה הרמב"ם סובר דאם נבעלה לחייבי לאווין הרי היא נעשית זונה ולוקין עליה משום "אשה זונה וחללה לא יקח", משא"כ להראב"ד כשנבעלה לחייבי לאווין אינה נעשית זונה ונאסרת באכילת תרומה מחמת הלאו ד"ואשה כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל", אך לא חל עליה חלות שם זונה ולא ילקה כהן עליה משום "אשה זונה וחללה לא יקח". וי"ל דלהראב"ד כהן הבא על בת כהן שנבעלה לפסול שנפסלה מן הכהונה אינו לוקה משום איסור כהונה הנלמד מהפסוק "ואשה כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל", דילפינן מיניה דנפסלה לכהונה משום דהוי לאו שבכללות, והאיסור לכהונה הוי רק לאו טפל ואינו עיקר הלאו, משא"כ איסור אכילת קדשים ותרומה הוי עיקר הלאו ואף הראב"ד מודה שבת כהן שנבעלה לפסול אם אכלה תרומה או חזה ושוק דלוקה (וסמך לזה מדלא השיג על הרמב"ם בפי"ט מהל' סנהדרין שכתב דלוקה). והנה לפי הרמב"ם אע"פ דמהך קרא ילפינן ב' איסורים – איסור אכילת תרומה כשנבעלה לפסול ואיסור אכילת קדשים קלים כשנבעלה לישראל הדין הוא דלוקה, ולא הוי לאו שבכללות משום דיסוד האיסור בתרווייהו הוא מדין זרות, והוי חלות שם איסור אחד דזר אינו אוכל תרומה וקדשים ולכן פסק הרמב"ם שבת כהן שנבעלה לפסול ואכלה תרומה או שנשאת לישראל ואכלה קדשים דלוקה.
והגר"מ זצ"ל נסתפק בכוונת הראב"ד במש"כ "מיהו כל הפסולים לבא בקהל אם באו עליה פסלוה מן הכהונה ומן התרומה, ואפילו חלל משום דכתיב ולא יחלל זרעו מה הוא מחלל אף זרעו מחלל אבל ללקות עליה משום זונה לא", דיש לפרש דהראב"ד משיג על מש"כ הרמב"ם דנעשית זונה ומשיג הראב"ד שאין ללקות עליה משום לאו דזונה דאין זונה אלא בנבעלה לחייבי כריתות או עבד ועכו"ם שאין קידושין תופסין בם. ועוד י"ל דהראב"ד ר"ל דבנבעלת לחלל אין לוקין עליה משום "זונה", אך לוקין משום לאו ד"חללה לא יקח". והראב"ד משיג על הרמב"ם שסובר שבת כהן שנבעלה לחלל נעשית זונה וכהן הנושא אותה עובר בלאו ד"אשה זונה לא יקח", ואילו להראב"ד לוקה מלאו ד"חללה לא יקח".
320 ועיין עוד ברשימות שיעורים למס' קידושין דף ב. בענין מצות קידושין אות ו' בענין חלות דין זונה (עמ' ט"ו – י"ז), ובדף כא: בענין איסור שפחה לישראל ולכהן עמ' שפ"ח – שפ"ט) שדן רבינו באריכות בשיטת הרמב"ם והראב"ד ביסוד חלות דין זונה האסורה לכהן.
321 ובשיעורים למס' יבמות אמר רבינו זצ"ל דלפי"ז יש לעיין בדין זונה או חללה הנשואות לכהן ואכלו תרומה, האם חייבות מיתה בידי שמים כזר או לא. דהרי הרמב"ם (ריש הל' תרומות) מנה שני לאוים באכילת תרומה דהיינו זר וחללה. ולענין חיוב מיתה בידי שמים כתב (פ"ו מהל' תרומות הל"ו) דחל הוא בזר שאכל תרומה. ואחרי זה (בהל"כ) כשהביא את האיסור דחללה וזונה מלאכול תרומה לא כ' שחייבות מיתה בידי שמים, וצ"ע האם חייבות מיתה בידי שמים או לא. ויתכן דשאני זונה מחללה, דבזונה חל איסור זרות אך היא עצמה אינה זר, ואילו חללה זר ממש היא וחייב מיתה ב"ש. ועוד יש צד לחלק בין ישראלית הנשואה לכהן דבעצמה הויא זרה אלא שהוכשרה בהכשר כהונה מיוחד לאכול בתרומה, דבנעשה זונה וחללה פקע הכשרה והפכה להיות זר ממש המחויב מיתה בידי שמים. ואילו כהנת הנתקדשה מלידתה בקדושת כהונה שנעשה אח"כ זונה נהי דנאסרה באיסור זרות מ"מ לא הפכה להיות זר ממש ופטורה ממיתה בידי שמים, ובכל זה צ"ע. ועיין עוד בס' רשימות שיעורים למס' יבמות דף מד: ד"ה שהולד פגום לכהונה (עמ' תע"ח – תע"ט).
322 ועיין במנחת חינוך (מצוה ר"פ אות א', ובמצוה רפ"ג ד"ה ובאמת מצדה תברא וכו') שדן האם בת כהן שנבעלה לפסול דאסורה לאכול בתרומה חייבת מיתה ביד"ש לפי שיטת ספר החינוך או לא.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.
209ימים לסיום הש״ס