סנהדרין נו ע"א

דף נו - א

כיצד דנים את המגדף?

אמר רבי יהושע בן קרחה:  בכל יום, כלומר, כל זמן שנושאים ונותנים עם העדים בענין המגדף, דנין את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי.

כלומר, העדים אינם מזכירים את דברי הגידוף שאמר המגדף, אלא דרך כינוי. ומעידים עליו שאמר "יכה יוסי את יוסי" ^[47]. ועל פי עדות זו היו הדיינים דנים את המגדף, כאילו שמעו מפי העדים את הגידוף עצמו.

אך, כשנגמר הדין, והסכימו הדיינים לחייבו, לא הורגין על פי העדות שהעידו בכינוי, שמא באמת לא קילל את ה' אלא בכינוי, אלא מוציאין כל אדם לחוץ, כדי שלא תשמע "ברכת" ה' לרבים, ושואלין את הגדול שביניהן, במעמד חבריו, ואומר לו: אמור מה ששמעת בפירוש!

והוא אומר, מה ששמע עם הזכרת ה'.

והדיינין, כששומעים את "ברכת" ה', עומדין על רגליהן וקורעין את בגדיהם, ולא מאחין את הקרע לעולם.

והטעם יבואר בגמרא [לקמן ס' א'].

והעד השני, אינו חוזר על דברי הראשון, אלא רק אומר, "אף אני שמעתי כמוהו", וכן אם היו בעדות זו עדים רבים, השלישי, אומר "אף אני שמעתי כמוהו". וכן הלאה ^[48]. ועל פי עדות זו הורגים את המגדף. ^[49]:

גמרא:

במשנה נתבאר, שהמגדף המפרש את השם ו"מברכו", חייב סקילה.

ובברייתא תנא, שאינו חייב עד ש"יברך" שם בשם.

כלומר, עד שיאמר "יקלל שם פלוני את שם פלוני" ^[50].

מבארת הגמרא: מנהני מילי, מנין למדנו שאינו חייב כי אם כש"ברך" שם בשם?

אמר שמואל: דאמר קרא [ויקרא כד' טז'], "ונקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו שם יומת",

דרשו חכמים, מכפילות הלשון "נוקב שם", ו"בנקבו שם", שאינו חייב עד שיקלל שם בשם.

הגמרא להלן תבאר, מנין ש"נוקב" האמור בפסוק הנ"ל, המתחייב מיתה, פירושו מקלל.

שואלת הגמרא: ממאי דהאי "נוקב", לישנא ד"ברוכי" הוא?

דכתיב [במדבר כג' ח'] בדברי בלעם: "מה אקב לא קבה אל". הזכיר "קבה" בלשון קללה.

ואזהרתיה מהכא, [שמות כב' כז'] "אלהים לא תקלל".

שואלת הגמרא: ואימא, אולי "נוקב" פירושו מיברז [לחתוך ולנקב שם שם ה' הכתוב על קלף] הוא,

כמו שנמצא בנביא השרש "נקב" כיצירת חור, דכתיב [מלכים ב יב' י'], "ויקב חור בדלתו",

ואזהרתיה מהכא [דברים יב' ג', ד'], "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא: לא תעשון כן לה' אלהיכם", ומכאן אזהרה למנקב קלף ובו שם ה'? ^[51] דוחה הגמרא: אין לפרש שאזהרת הנוקב מ"ואבדתם את שמם, לא תעשון כן" וכו',

שהרי הוכחנו לעיל, שכדי לחייב את הנוקב בעינא שיקלל שם בשם,

ואילו, כאשר ניקב או קרע קלף שרשום עליו שם ה', ליכא. אין כאן "שם בשם".

שואלת הגמרא: ואימא, אולי נמצא אופן שינקב שם בשם, על ידי דמנח שני שמות אהדדי [יניח שתי פיסות קלף שרשום עליהן שם ה'], ובזע [יקרע, ינקב] להו?

מתרצת הגמרא: ההוא, אם יקרע בבת אחת שני שמות, אין זה "שם בשם", אלא נוקב וחוזר ונוקב הוא.

כלומר, יש כאן שתי עבירות נפרדות של קריעת שם ה', אך "שם בשם" פירושו, שעל ידי שם אחד יקוב את השם השני.

מקשה הגמרא: ואימא, אולי נמצא אופן שיקוב שם בשם, כגון דחייק שם אפומא דסכינא [חקק שם בחוד הסכין], ובזע [וקרע] בה שם אחר?

דוחה הגמרא: אף כאן, אין השם האחד קורע את השם השני, אלא ההוא חורפא דסכינא הוא דקא בזע [חוד הסכין הוא הקורע].

מקשה הגמרא: אימא, "נוקב" אין פירושו מקלל, אלא פרושי שמיה הוא, [מפרש את השם ומוציאו מפיו לבטלה] ^[52].

כמו שמצאנו בתורה, שהשרש "נקב" משמעותו הזכרת השם: דכתיב [במדבר א' יז'] "ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמות",

ואזהרתיה מהכא, [דברים ו' יג'], "את ה' אלהיך תירא", מכאן אזהרה שלא להוציא שם שמים לבטלה?

דוחה הגמרא: אפשר להוכיח ש"נוקב" המחוייב מיתה אינו המוציא שם שמים לבטלה, בשני אופנים: חדא, שהרי הוכחנו לעיל, שכדי לחייב את הנוקב בעינא שיקלל שם בשם,

ואילו, כאשר הזכיר שם שמים בפיו, ליכא. אין כאן "שם בשם".

ועוד, הפסוק שהובא לעיל, "את ה' אלקיך תירא" הויא ליה אזהרת עשה, כלומר, אין כאן אזהרה על דרך השלילה, "לא תוציא שם שמים לבטלה", אלא על דרך החיוב.

ואזהרת עשה, לא שמה אזהרה. כלומר, אין עונש מיתה על אזהרה שנאמרה בדרך זו. ואם כן, על כרחך ש"נוקב" שיש בו חיוב מיתה אינו המוציא שם שמים לבטלה.

ואיבעית אימא, ואם תרצה, הרי לך ראיה נוספת ש"נוקב" הוא מקלל, דאמר קרא בפרשת המקלל [ויקרא כד' יא'] "ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל", למימרא, כלומר, דיוק הלשון בפסוק מלמדנו, ד"נוקב" קללה הוא.

ואם תאמר, דילמא, שמא "נוקב" ו"מקלל" שני דברים נפרדים הם, וכונת הפסוק לומר שאינו חייב עד דעבד תרוייהו, כלומר, עד שיקוב, ויקלל?

לא סלקא דעתך! אל תעלה בדעתך לומר כך!

דכתיב, [שם יד'], "הוצא את המקלל", ולא כתיב "הוצא את הנוקב והמקלל", שמע מינה חדא היא.

הגמרא להלן דנה בגוי ש"ברך" את ה'.

תנו רבנן בברייתא: נאמר בתורה [ויקרא כד' טו'] "ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו".

ולכאורה, סגי בכך שיאמר "איש כי יקלל: ", מה תלמוד לומר "איש איש"?

ודרשינן מיתורה ד"איש", לרבות את העובדי כוכבים, שמוזהרין על "ברכת" השם כישראל, ומכל מקום אינן נהרגין בסקילה, כמו ישראל שקילל, אלא בסייף.

לפי, שכל מיתה האמורה בבני נח אינה אלא בסייף. ^[53]

שנאמר [בראשית ט' ו']: "שופך דם האדם באדם, דמו ישפך". ולא נאמרה בהם שום מיתה אחרת.

מקשה הגמרא: והא מהכא נפקא?! מהתם נפקא! וכי דין זה נלמד מכאן, והלא למדנוהו ממקום אחר!

דכתיב [בראשית ב' טז'] "ויצו ה' אלקים על האדם", ודרשינן, [הובא להלן עמוד ב'], "ויצו", אלו הדינין. וכן הוא אומר "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו" וגו', "ה'" זו ברכת השם, וכן הוא אומר "ונוקב שם ה' מות יומת".

אמר ר' יצחק נפחא, דרשת "איש איש", לא נצרכא אלא לרבות ולחייב את הגוי, אם לא קילל בשם ממש, אלא השתמש בכינויין ^[54].

ואליבא דרבי מאיר, המובא להלן.

דתניא, "איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו" מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר "ונוקב שם ה' מות יומת"?

אלא, לפי שנאמר "ונוקב שם מות יומת", יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד, מניין לרבות כל הכינויין? תלמוד לומר "איש כי יקלל אלהיו", ומכאן למדנו שחייב מכל מקום. דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים, על שם המיוחד ענשו במיתה, ועל שאר הכינויין אינו אלא באזהרה.

נמצא לדעת רבי מאיר, שהמקלל חייב אף על הכינוי, ודרשינן "איש איש" לחייב גם עובד כוכבים שקילל בכנוי.

ופליגא דרבי מיישא. כלומר, רב יצחק נפחא, האומר שגוי שקילל בכנוי חייב רק לדעת רבי מאיר, חולק על דברי רב מיישא שיובאו להלן.

דאמר רבי מיישא, בן נח ש"בירך" את השם בכינויים, אפילו לדעת רבנן חייב מיתה.

מאי טעמא?

דאמר קרא "ונקב שם ה' מות יומת, רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו שם יומת", ודרשינן: רק גר ואזרח הוא דבעינן "בנקבו שם", אבל עובד כוכבים, חייב מיתה אפילו בכינוי.

מקשה הגמרא: ורבי מאיר, המחייב גם את הישראל שקילל בכנוי, האי "כגר כאזרח" מאי עביד ליה?

מתרצת הגמרא: ללמדנו, שרק גר ואזרח נידונים בסקילה, אבל עובד כוכבים בסייף.

ואילולי נאמר "כגר כאזרח" סלקא דעתך אמינא לחייבו סקילה, הואיל ואיתרבו איתרבו. [כלומר, אף על פי שלא הוזכרה מיתת סקילה בבן נח, מכל מקום כיון שלענין "ברכת" ה' למדנו דין בן נח מישראל, נלמד לגמרי, אף לחייבו בסקילה].

קא משמע לן, שאינו חייב אלא סייף.

מקשה הגמרא: ולדעת רבי יצחק נפחא אליבא דרבנן, שפטר גוי שקילל בכינוי, האי "כגר כאזרח" מאי עביד ליה?

מתרצת הגמרא: לדעת רבי יצחק, דרשינן מ"כגר כאזרח" ללמדנו, שרק גר ואזרח הוא דבעינן שיקלל "שם בשם", אבל עובד כוכבים לא בעינן "שם בשם". ואף אם לא קילל שם בשם נהרג.

ועדיין קשה, לדעת רבי יצחק נפחא, הסובר שלדעת רבנן גוי שקילל בכינוי פטור, "איש איש" למה לי? הרי לשיטתם אפשר לחייב גוי שקילל בשם המיוחד מ"ה" זו ברכת השם, כדלעיל?

וצריך לומר, אכן לדעת רבנן לא דרשינן מידי מ"איש איש", כיון ש"דיברה תורה כלשון בני אדם", ואין כאן יתור לשון.

כיון שהוזכר דין גוי ה"מברך" את ה', הובאו יתר דיני בני נח:

תנו רבנן: שבע מצות נצטוו בני נח ^[55]. ואלו הן:

א. דינין. להושיב דיינים בכל פלך ופלך, ולדון בשש המצות האחרות, ולהזהיר את העם ^[56].

ב. ו"ברכת" השם. באופנים שנתבארו לעיל.

ג. עבודה זרה. באופנים שיבוארו להלן.

ד. גילוי עריות ^[57]. כל העריות האמורות בתורה, מלבד נערה המאורסה, שאינם חייבים אלא אם באו על אשה נשואה. [עיין לקמן נז' ב'].

ה. ושפיכות דמים ^[58]. אפילו הרג עובר, או טריפה, כדלהלן [נז' ב'].

ו. וגזל, אפילו גזל פחות משוה פרוטה. כדלהלן [נז' א'].

ז. ואבר מן החי. כדלהלן.

המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם תנא עד שיברך שם בשם. מנא לן אמר שמואל דאמר קרא ונוקב שם ה' בנקבו שם. וממאי דנוקב לישנא דברוכי הוא בכינוי שנאמר מה אקוב לא קבה אל. ואזהרתיה אלהים לא תקלל איבעי תימא מהכא ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל וכי תימא תרתי עבד נקב את השם וקילל מדכתיב הוצא את המקלל ולא כתיב הוצא הנוקב והמקלל ש"מ חדא עבד והנוקב הוא המקלל תרווייהו חדא היא:

ירושלמי מניין שקורעין על קללת השם שנאמר ויהי כשמוע חזקיהו ויקרע את בגדיו וגו'. תני ר' אושעיא אחד השומע מישראל ואחד השומע מגוי חייב לקרוע שנא' אני ה' אלהי כל בשר. מהו לקרוע בזמן הזה משמא דר' יוחנן אמרו משרבו הגדפנין פסקו מלקרוע. מהו לקרוע על הכנויין נשמעינה מהדא ריש לקיש הוה מהלך באיסטרטא פגע בחד כותי והוה הוא מגדף והוא קרע כותי מגדף והוא קרע. נחת ליה מחמרא ויהב ליה מרתוקא גו ליביה. אמר ליה רשיעא אית לאימך מלבושין מספקא לי. ש"מ קורעין על הכנויין בזמן הזה ואפי' מן הכותים:

פי' עד שיברך שם בשם יקלל שם כלומר יזכור שם ויקללו אותו השם בשם. ת"ר מה ת"ל איש איש לרבות את הנכרים שמוזהרין על ברכת השם כישראל ואין נהרגין אלא בסייף שכל מיתה האמורה לבני נח אינה אלא בסייף. תניא ונוקב שם ה' יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד מניין לרבות את כל הכנויין ת"ל איש איש כי יקלל אלהיך ונשא חטאו מכל מקום. דברי ר' מאיר וחכ"א על שם המיוחד במיתה שנאמר ונוקב שם ה' מות יומת ועל הכנויין באזהרה שנא' ונשא חטאו ור' מיישא פליג על האי תנא ואמר לרבנן בן נח אפילו בכנויין נהרג שנאמר כגר כאזרח בנקבו שם יומת. גר ואזרח אינן חייבין מיתה אלא על שם המיוחד. אבל בן נח אפילו בכנויין חייב:

המשנה השביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה ואמר המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם ר"ל שם בן ארבע אותיות ופי' בגמ' שיברך שם בשם כלומר יכה יוסי את יוסי או יברך יוסי בשם יוסי וזה שתפש במשנה לשון יוסי דרך כנוי הוא על שם שיש בו ארבע אותיות כשם המיוחד אבל אם לא הוציא שם מפיו אלא שהיה אחר מזכיר את השם והוא אומר כך וכך יגיעהו או שלא בירך שם בשם אלא שאמר כך וכך יגיע ליוסי פטור ודבר זה יש שפירשו שם המיוחד בשם המיוחד ר"ל יו"ד ה"א וא"ו ה"א בשם יו"ד ה"א וא"ו ה"א גם כן והוא שאמר יוסי את יוסי אבל אם בירך שם המיוחד בכנוי פטור מסקילה אלא שלוקה וראיה להם ממה שאמרו למטה כגר כאזרח הוא דבעינן שם בשם אבל גוי סגי בכנוי אלמא בישראל מיהא דוקא שם המיוחד בשם המיוחד וי"מ שכל שקלל את השם המיוחד לשם מן השמות שאין נמחקין גם כן נסקל וכן כתבוה גדולי המחברים והרי הכנויים בכללם כמו שיתבאר למטה וראיה לדבריהם שהרי למטה במקלל אביו ואמו אמרו שאם קלל בכנוי חכמים פוטרין ואמרו על זה מאן חכמים ר' מנחם בר' יוסי היא דתניא ר' מנחם בר' יוסי אומר בנקבו שם יומת מה ת"ל שם לימד על מקלל אב ואם שאינו חייב עד שיקללם בשם וא"כ לר' מנחם בר' יוסי שהלכה כמותו לא בעינן במברך את שם בשם שהרי העמידו למקלל אב ואם וא"כ במברך את השם חייב אף בכנוי ואף גדולי הרבנים כתבו שם שברכת השם אפילו אמר יתברך יוסי נסקל אע"פ שלא בירך לא בשם ולא בכנוי וזה שיברך שם בשם אינה הלכה אף לכנוי:

והשם המיוחד מיהא כתבו גדולי המחברים שאין חלוק בין יהו"ה לאדנ"י שהכל נקרא שם המיוחד וכן נראה מן הגמ' שאם בירך שם בן ארבעים ושתים והוא הנקרא בגמ' שם רבה חייב שהרי הוא עיקר שם המיוחד אבל לא בשם בן שתי אותיות שאינו אלא חצי השם והרי הוא כשאר הכנויים:

בכל יום ויום דנין את העדים בכנוי ר"ל כלומר כל הימים שהיו נושאין ונותנין הבית דין בענין וחוקרין את העדים לא היו העדים מזכירין אות באות כמו ששמעו אלא דרך כנוי ומעידים עליו שהוא אמר יכה או יהרוג יוסי את יוסי וכיוצא בזה והם היו מבינים שעל השם היו מעידין והיו נושאין ונותנין על הדבר כאלו שמעו מפיהם הלשון להדיא אבל כשנגמר הדין והסכימו כולם לחייבו לא היו הורגין בכינוי שמא כך היה כמו שהם מעידים ומתוך שנאה אמרו כך וסוברים מ"מ לא שקר העדנו ומתוך כך אחר שהסכימו כולם לחיוב היו מוציאין כל אדם לחוץ ומשיירין את העדים ושואלין לגדול שבהם במעמד חבריו אמור בעדות ברורה ובהדיא מה ששמעת אות באות והוא אומר והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין ואח"כ שואלין את השני ודיו שיאמר אף אני שמעתי כמהו ואינו מחזיר את הדברים בפירוש והשלישי אומר אף אני כמהו כלומר שאם היו בענין זה הרבה עדים צריך שכל אחד ואחד יאמר כזה שמעתי ובירושלמי שאלו וכי אומרים לו לאדם גדף ותירצו שאינו אומר הלשון להדיא אלא שמזכיר את השם ואומר שם זה קלל ובשם זה קללו ובלשון משנה זו יראה שאף הלשון בעצמו הוא אומר:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

המוחק את השם עובר בלא תעשה ולוקה ויראה מסוגיא זו שהדין כן בקורע ובכל מיני אבוד ואזהרה שלו שנאמר בע"ז בפרשת ראה אנכי ואבדתם את שמם וסמך לו לא תעשון כן לי"י אלוקיכם ודרשו אזהרה למוחק את השם וכן הדין בכל מאבד כגון קורע וחותך וזה שסמך לו אח"כ כי אם אל המקום אשר יבחר י"י פי' גדולי המפרשים דרך פשט שרמז לענין סוטה שנתן לימחות על המים:

ובמסכת שבועות ל"ה א' התבאר ששבעה שמות הם שלוקין במחיקתם הנכתב או הנקרא ובשניהם אחד ואל ואלוה ואלוהים אהיה שדי וצבאות אבל אין במחיקתם מיתה אלא מלקות:

אסור לקרוא השם המיוחד בכתבו ולהזכירו באותיותיו ופירושיו אלא במקום המיוחד לו ובראוי לו וכל העושה כן עבר על עשה של דברי סופרים והוא נכלל בענין יראת השם שזה וכיוצא בו הוא עזות מצח ופירוק עול יראה ובאבות דר' נתן אמרו כל המשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא:

בן נח מצווה על ברכת השם כישראל ואינו נהרג אלא בסייף שרוב מיתות בני נח בסייף כמו שיתבאר ואפילו לא בירך את השם המיוחד אלא אחד מן הכנויים שהזכרנו למעלה שאין נמחקין נהרג מה שאין כן בישראל שאינו נהרג אא"כ בירך שם המיוחד אם באחד מן הכנויים לדעת גדולי המחברים או דוקא בשם המיוחד עצמו שדעת שאר המפרשים אם אף בלא שם ובלא כנוי לדעת גדולי הרבנים אלא שאם בירך את הכנויים לוקה שהרי נאמר אלהים לא תקלל ואלהים מן הכנויים הוא ולדעת המצריכים בישראל שם בשם בבני נח מיהא פוסקין שכשם שבני נח חייבין על ברכת הכנוי כך חייבין בקללה לבד אע"פ שלא בירך שם בשם שלא נאמר דין שם בשם אלא על ישראל וכן נראה מלשון גדולי המחברים אע"פ ולא כתבוה בפירוש וכן נראה שהרי שם בשם למדוהו למעלה מבנקבו שם ועליו נאמר כגר כאזרח למעט בני נח:

מתני' המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם כלומר עד שיהגה את השם באותיותיו ויברך אמר ר' יהושע בן קרחה בכל יום ויום כל זמן שנושאין ונותנין בדבר דנין את העדים בכינוי בדיקת העדים וחקירתן קרי דין כלומר שאין צריכין להעיד מתחלה כמו ששמעו אלא בכינוי וחלופי מילתא באחריתי קרו כינוי כי ההיא דשבועות יכה יוסה את יוסה דלא מיחייב עד שיברך שם בשם כדמפרש בגמרא לקמן ולהכי נקט יוסה לפי שיש בו יו"ד וא"ו ה"א שהן רוב אותיות של שם בן ארבע אותיות שהן יו"ד ה"א וא"ו ה"א ואית דגרסי יוסי יו"ד וא"ו סמ"ך יו"ד וקאמרי דבירושלמי מפרש דלהכי נקט יוסי משום דאית ביה עשרין ושית כמנין יו"ד ה"א וא"ו ה"א בגימטריא וסמ"ך סימן ואנן לא חזי לן. נגמר הדין לסקלו לא היו הורגין אותו בעדות העדים שהעידו בכינוי ובתורת כהנים מפיק לה מהכא ויקלל אינו אומר ויברך כענין שנא' (מלכים א כ״א:י״ג) ברך נבות אלהים ומלך אלא ויקלל מלמד שאין הורגין בכינוי שאם באו עדים ואמרו פלוני ברך את השם אין הורגין עד שיאמרו בפי' קללו וכשם שאין הורגין על כינוי של קללה כך אין הורגין על כינוי של שם עד שיאמרו בפירוש היאך קלל השם כמו ששמעו אלא מוציאין את כל אדם לחוץ אשאר בני אדם קאי לבר מסהדי דגנאי הוא להשמיע ברכת השם למי שאין בו צורך בו מפני חילול השם כדתנן (לעיל סנהדרין מ"ו.) כלומר מפני מה זה תלוי מפני שבירך את השם ונמצא שם שמים מתחלל ומשאילין את הגדול שבהן ואיכא נוסחי דאית בהו ומשאלין הגדול שבעדים ותרווייהו נוסחי דייקי נינהו ובקרא נמי איכא כי האי לישנא שאול ישאלו באבל וכן התמו (שמואל ב כ׳:י״ח) אבל מאן דגריס משיירין ברי"ש שבושא הוא דמשמע דלא קיימי התם שאר העדים ואם כן היכי מצו אמרי אף אני כמוהו והא לא שמעו מידי. והדרינן לפרושי מתניתין דקתני ואומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש והוא אומר והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין ובגמרא מפרש מנא לן דמעומד. לא מאחין עולמית ובגמר מפרש מנא לן. והשני אומר אף אני כמוהו והשלישי אומר אף אני כמוהו בגמרא מפרש למה לי דקתני שלישי:

פיסקא המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם. תנא עד שיברך שם בשם לאו פירושא דמתניתין הוא אלא מילתא אחריתי קאמר שאינו חייב עד שיברך שם בשם. מנה"מ אמר שמואל דאמר קרא ונוקב שם ה' בנקבו שם מדהוה ליה למכתב כגר כאזרח יומת בנקבו שם למה לי לומר לך עד שיקוב שם בשם ומקשינן וממאי דהאי נוקב לישנא דברוכי הוא וילפת ליה ללישנא מלשון מה אקב לא קבה אל ואזהרתיה מהכא אלהים לא תקלל ואימא מיבזע נמי הוא שלא יקרע שם שכתוב בקלף כלשון שנאמר ויקוב חור בדלתו ואזהרתיה מהכא ואבדתם את שמם וכתיב בתריה לא תעשון כן לה' אנהיכם ומאחר דקרא משמע הכי ומשמע הכי מנא לך לאוקומי קרא במברך את השם ומתייבת ליה לגברא קטלא מהכא. ומפרקינן מבזע לא מצית אמרת משום דבעינן נקיבת שם בשם כדמשמע קרא וליכא. ומקשינן ואימא דמנח שתי שמות שכתובין בשני קלפים ומניחם זה על גבי זה ותוחב את הסכין מלמעלה ונוקב שניהם כאחת וקס"ד דכיון דלא אפשר ליה למבזעיה לתתאה אלא עד דבזע ליה לעילאה דעייל סכינא בבזעיה דעילעא ובזע ליה לתתאה היינו נוקב שם בשם שנוקב את האחד על ידי הנקב של שם ודחינן ההוא נוקב את הראשון וחוזר ונוקב את השני הוא ואין השני ניקב על ידי הנקב של ראשון שהרי אלו נקב את הראשון בלבד לא היה השני ניקב על ידי הנקב של ראשון עד שנוקבין אותו גם הוא. ומקשינן ואימא דחייק שם אפומא דסכינא ובזע ביה שמא אחרינא. ודחינן ההוא לאו שמא הוא דקא בזע ליה לקלפא אלא חורפא דסכינא הוא דקבזע ליה. ומקשינן תו ואימא פרושי בעלמא הוא והיינו ההוגה את השם באותיותיו אע"ג דלא מברך ואזהרתיה מהכא את ה' אלהיך תירא. ודחינן לא ס"ד חדא דבעינא שם בשם וליכא ועוד דקי"ל לא ענש אלא אם כן הזהיר ואי משום אזהרת את ה' אלהיך תירא הויא ליה אזהרת עשה ואזהרת עשה לא שמה אזהרה למענש עילוה ואיבעי תימא אמר קרא ויקב ויקלל ופשוטה היא:

תנו רבנן איש איש שתי פעמים לרבות את העכו"ם שמוזהרין על ברכת השם כישראל ואין נהרגין אלא בסייף שכל מיתה האמורה לבני נח אינה אלא סייף דכתיב באדם דמו ישפך ואתו הני וגמרי מינה:

ומקשינן וברכת השם שבני נח מוזהרין עליה מהכא נפקא מהתם נפקא ויצו ה' אלהים על האדם ה' זו ברכת השם א"ר יצחק נפחא לא נצרכא אלא לרבות את הכינויים שבן נח נהרג עליהם דאי מהך קרא שם המיוחד כתיב קמ"ל איש לרבות בן נח שנהרג על ברכת השם אפי' בכינוי כישראל וסתמא כר' מאיר שמחייב מיתה על הכינויין אפי' בישראל וה"ה לעכו"ם דאתרבו להו מאיש איש. מכלל דקסבר רבי יצחק נפחא דבן נח שבירך את השם בכינוי לרבנן פטור ופליגא דרבי מיאשא כו'. ומקשינן ורבי מאיר דמחייב אכינוי אפילו בישראל ומרבי עכו"ם מאיש איש לאיחיובי אכינוי כישראל האי כגר כאזרח מאי עביד ליה למאי הילכתא למעוטי בני נח. ומפרקינן איצטריך לאשמועינן דכגר כאזרח הוא דבסקילה אבל עכו"ם בסייף סד"א הואיל ואתרבו מאיש איש לאחיובי אכינוי בישראל אתרבו נמי לכולה מילתא קמ"ל. ומקשינן ורבי יצחק נפחא דס"ל אליבא דרבנן דאפי' עכו"ם לא מיחייבי אכינוי ולא דריש כגר כאזרח האי כגר כאזרח מאי עביד ליה אי למעוטינהו לבני נח מסקילה היכא אתרבו לרבנן דאיצטריך למעוטינהו. ומפרקינן איצטריך לאשמועינן כגר כאזרח הוא דבעינן שם בשם יכה יוסי את יוסי אבל עכו"ם לא בעינן שם בשם דאפילו סתמא נמי כגון דאמר יהא יוסי מוכה מיחייב. ומקשינן תו בשלמא לרבי מאיר דמחייב אכינוי אפי' בישראל איצטריך איש איש לרבויי עכו"ם שמוזהרין על הכינוי כישראל אלא לרבנן דסבירא להו דישראל לא מיחייבי אכינוי איש איש למה לי אי לאזהרה גרידתא לא ס"ד דהא אמרינן לקמן דאזהרה שלהן זו היא מיתתן וכיון דליתינהו אכינויין במיתה באזהרה נמי ליתינהו ומפרקינן דברה תורה כלשון בני אדם:

תנו רבנן ז' מצות נצטוו בני נח כולהו מפרש להו בגמרא לקמן ויליף להו מקראי. ר"י אומר כל האמור בפרשת מכשף כו'. ותנא קמא הני מילי ישראל אבל עכו"ם ענש אע"פ שלא הזהיר. ר' אליעזר אומר אף על הכלאים מותרים בני נח כו' כולה ר' אליעזר קתני לה והכי קאמר אף על הכלאים הוזהרו ואעפ"כ מותרים ללבוש כלאים ולזרוע כלאים ואינן אסורין אלא בהרבעת בהמה והרכבת אילן. ואיבעיא לן מה"מ דאמרן ז' מצות נצטוו בני נח א"ר יוחנן דאמר קרא ויצו כו' כוליה קרא יתירה הוא דהא לא איצטריך אלא למיסר להו עץ הדעת דאי למישרא להו שאר הנך הא כתיב קרא אתרינא ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה והוה ליה למיכתב ויאמר לו מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו ואידך קרא למה לי ש"מ לדרשא הוא דאתא ויצו אלו הדינין וכן הוא אומר למען אשר יצוה כו' ודינין כתיבי התם דכתיב לעשות צדקה ומשפט והיינו טעמא דלא חשיב נמי צדקה משום דהך צדקה דומיא דמשפט היא והיינו פשרה כך דרשינן בפירקא קמא (ו':) גבי הנך קראי. ה' זו ברכת השם. אלהים זו ע"ג. על האדם זו שפיכת דמים. לאמר זה ג"ע שנאמר בהן לאמר. מכל עץ הגן שמסור בידך ולא גזל. אכל תאכל דבר העומד לאכילה ולא אבר מן החי. כי אתא ר' יצחק תאני איפכא ויצו זו ע"ג מאי משמע רב חסדא כו' חד אמר סרו מהר מן הדרך אשר צויתים וחד אמר כי הואיל הלך אחרי צו אחרי צווי של נביאי הבעל מאי בינייהו איכא בינייהו עכו"ם שעשה ע"ג ולא השתחוה לה למאן דאמר עשו להם משעת עשיה מיחייב ואע"ג דהתם נמי כתיב וישתתוו לו ויזבחו לי מילתא באפי נפשה היא והכי קאמר סרו מהר מן הדרך אשר צויתים שלא יעשו פסל ומסכה שנאמר לא תעשה פסל וכל תמונה והם עשו להם עגל מסכה וגם צויתים שלא ישתחוו לו ולא יעבדוהו שנאמר לא תשתחוה להם ולא תעבדם והם השתחוו לו ויזבחו לו למ"ד כי הואיל הלך אחרי צו עד דאזיל בתרה ופלח לה. ולשון הליכה לגבי ע"ג לעבוד משמע כדכתיב ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם ותו כיון דכתיב הלך אחרי צו שהלכו אחרי מצות נביאי הבעל כמאן דכתי' בה דפלחה דמי:

גמרא ור"י נפחא אליבא דרבנן האי כגר כו' אבל נכרים לא בעינן שם בשם כו' למעטינהו מסקילה לא אצטריך כפירש"י ומשום דכל מיתתן בסייף ומהיכא תיתי למימר הכא סקילה כיון דלא איתרבו לרבנן אבל לענין שם בשם כיון דאינו מפורש בנכרי מה היא ברכת השם יש ללמוד סתום מן המפורש לגבי ישראל שהיא שם בשם אף על גב דלא איתרבאי אי לאו מיעוטא דכגר כו' ולרבי מאיר נמי מצי למימר למעט מכגר ואזרח שם בשם בנכרי אלא דתלמודא קאמר דמסקילה נמי אצטריך למעוטי אליביה כיון דאתרבי וק"ל:

שם איש איש למה לי דברה תורה כו' דלפירוש רש"י דלרבי מיישא נמי פריך ליכא למימר דאתא איש איש לומר דבעינן שם בשם כמו בעכו"ם דלא אצטריך ליה להא ומהיכא תיתי דלא בעינן שם בשם דודאי הוה ילפינן סתום שבעכ"ום מן המפורש בישראל כמו שכתב לעיל וליכא למימר נמי דאתא איש איש לרבות סקילה בעכו"ם כמו בישראל דאם כן הויין דרשות דרבי מאיר הפוכה מדרבנן דרבי מאיר מרבה כינויין לעכו"ם מאיש איש וממעט סקילה מכגר ואזרח ולרבנן הוא בהיפוך דמחייבין כינויין מכגר ואזרח ומרבין סקילה מאיש איש ועוד דבסקילה בעכו"ם וכן בשם בשם לא אשכחן דפליגי בשום מקום וק"ל:

תוס' בד"ה ואליבא דרבי מאיר כו' מיהו קשה מנליה דפליג רבי יצחק אדרבי מיישא דאפשר דמודה כו' עכ"ל לכאורה בפשיטות הוה ליה לאקשויי דמאי קאמר דפליג רבי יצחק אדרבי מיישא הא ע"כ רבי מיישא נמי סבירא ליה דהך ברייתא איש איש לרבות הכנויין אליבא דרבי מאיר מתנייא דהא רבנן מכגר ואזרח ילפי ליה דעכו"ם חייב על הכנויין אלא משום דרש"י דחק לפרש בפירושו דלהכי קאמר ופליגא אדרבי מיישא משום דאהא דקאמר לרבות את הכנויין ואליבא דרבי מאיר משמע הא לרבנן פטור כו' ואהא קשי' להו מנליה ומהיכי משמע למימר הכי דאימא רבי יצחק אקרא דאיש קאי דלא מתוקמא אלא כרבי מאיר אבל מכגר ואזרח מודה רבי יצחק דמרבינן לעכו"ם לרבנן וק"ל:

רש"י בד"ה בכל יום כו' ומדבר כאדם זה כו' איכא בשם בן ארבע כו' כצ"ל:

גמרא תנא עד שיברך שם בשם מנה"מ כו' בנקבו שם יומת. הנה רש"י כתב לקמן (סו) דר"מ בר' יוסי דהוא חכמים דמתני' דשם ל"ל הך ברייתא ע"ש והתוי"ט שם כתב מדפי' הרע"ב כאן הך דרשה דהכא (ומש"כ ג"כ בשם הרמב"ם לא נמצא בפי' שלפנינו) ש"מ דהכי ס"ל להלכה דלפי' המשנה אינו מוכרח ע"ש ואני אומר דמוכרח מדתני יכה יוסי את יוסי כדפירש"י וכן דברי הכ"מ (שהביא שם) דלכן פסק הרמב"ם כן משום סתמא דברייתא דהכא תמוהים דיותר הל"ל מן המשנה עצמה מן יכה יוסי כנ"ל והכ"מ כ' שם בהל' ח' בעצמו ולהכי נקט יכה דא"ח עד שיברך שם בשם כמו שקדם. ול"נ ראיה דבד"ז ליכא פלוגתא מהא דמשני לקמן בעינא שם בשם ולא מקשה הניחא למ"ד דבעינא כו' אלא למ"ד דלא בעי מא"ל:

שם והא כו' מהתם נפקא ה' זו ברכת השם. ול"ל דאתיא הך דהכא כתנא דב"מ לקמן דלא דריש ויצו דהוא ל"ל גם דרשה דאיש איש דהא לא חשיב ברכת השם במצות ב"נ:

שֶׁבַע מִצְווֹת נִצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ. נראה לי בס"ד הטעם למספר שבע כדי שעל ידם יהיו יכולים לדור ולהתקיים בעולם הזה שהיא שבעה אקלימים כנודע. אי נמי כנגד שבעה מלכים שנשברו. אי נמי כדי לשמרם משבעה כוחות טומאה של יצר הרע שהם כנגד שבעה שמות שיש לו שלא יאבדם לגמרי בשבעה טומאות שלו שיהיו כדור המבול ודור הפלגה.
אך קשא למה קורא את שבע מצות על שם נח, והלא אדם הראשון נצטווה בהם והיה ראוי לקרותם על שם אדם? ונראה לי דאדם הראשון נצטווה בתשעה מצות שהוא איסור אכילת בשר ואכילת עץ הדעת וכמו שכתבו התוספות ואחר כך הותר הבשר לנח ובניו והם לא היה להם מצות עץ הדעת ונמצא אצל נח ובניו הם שבעה מצות.

גמ' דאמר קרא ונוקב שם. עי' לקמן סו ע"א רש"י ד"ה בנקבו:

בגמרא ואימא מברז הוא: א"ל דא"כ לא תקלל למאי אתי. די"ל דאתיא לאזהרה בעלמא למקלל כמו דאתיא לפי האמת לא תעשון כן לה' אלהיכם לאזהרה בעלמא למוחק את השם ולא לאזהרת מיתה:

בעינן שם בשם וליכא: ק"ק הא לקמן מצריך ר"מ קרא דאיש כי יקלל אלהיו לרבות כל הכינויים דמנוקב שם ה' לא ידענו רק שם המיוחד וא"כ אי נוקב היינו מברז ליכא לרבות כינויים מאיש כי יקלל ומצרכינן בנקבו שם לזה דפירושו כל הכינויים כיון דלא כתיב ביה שם ה' כדכתיב ברישא דקרא. ומטעם זה פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' עכו"ם דאם מגדף שם המיוחד באחד מן הכינויים חייב ע"ש וא"כ מאי מתרץ בענין שם בשם וליכא השתא מנ"ל כלל דדרשינן מבנקבו שם לרבות שם בשם דלמא אצטריך לרבות כינויים. וכן קשה לרבנן אפילו לפי האמת כיון דלית להו דרשה דר"מ לרבות כינויים מאיש כי יקלל א"כ מנ"ל לילף מבנקבו שם לשם בשם דלמא אתי לרבות כינויים. ומזה היה נלענ"ד לכאורה ראיה לדעת הרמ"ה שהביא הכ"מ בהרמב"ם (שם) וכן נראה גם דעת רש"י בחומש דאינו חייב עד שיקלל שם המיוחד בשם המיוחד משום דבנקבו שם ג"כ שם המיוחד דוקא משמע דלפ"ז קושיות האלו אתיין שפיר:

ודלמא עד דעביד תרוייהו: פירוש משום דנוקב משמע פירושו ומקלל משמע מאיש כי יקלל ואזהרתו מאלהים לא תקלל וא"ל איך אפשר לומר כן הא גבי נוקב כתיב דבעינן שם בשם וליכא דהא הך תירוצא לא סבר הך דשם בשם דא"כ ל"ל לתירוצא הא בתירוצא קמא סגי אע"כ דסבר דמשום הך סברא לחוד לית לן למידחי הך דמבריז או דפריש. ולכן א"ש ג"כ דלא תקשי איך אפשר לומר עד דעביד תרוייהו הא לא כתיב רק נוקב ואי משום דילפינן הך נוקב מויקב ויקלל מה להלן קללה עמו אף כאן. א"כ מאי מתרץ מדלא כתיב הוצא את הנוקב והמקלל הא אחד בכלל חבירו הוא אכן לפ"ז א"ש דהקושיא הוא דמקלל כתיב ג"כ בפירוש דאיש כי יקלל אלהיו:

גר ואזרח הוא דבעינן שם בשם. א"ל דר"מ הא מנ"ל כיון דמצריך גר ואזרח למעט כותי מסקילה. די"ל דתרתי שמעית מיניה דהכא דרשינן הנך דינים דכתיבי גבי ישראל לא נהגו רק בישראל. וכן צ"ל ע"כ דלר"מ אתי גר ואזרח ג"כ להכי דלכאורה קשה ל"ל לר"מ איש לרבות נכרים שחייבים על כנוי הא גם במה מצינו היינו למדין כן נכרי מישראל דהא מפני הך טעמא מצרכינן מיעוטא לרבנן למעט דין שיקלל שם בשם גבי נכרי אף דנכרי לא כתיב כלל בהאי פרשה לרבנן מ"מ הוי ילפינן במ"מ כן אי לאו מיעוטא ורק לענין מיעוט מסקילה לא מצרכינן קרא לרבנן כיון דלא אתרבי נכרים בהאי פרשה אוקמוה אדם דעלמא שנכרי בסייף אבל הא דשם בשם הוי ילפינן אי לאו מיעוטא וא"כ כמו כן נילף לר"מ כינוי בנכרי מישראל ול"ל רבוי' דאיש איש וא"ל כיון דלדידיה צריך למיכתב גר ואזרח למעט נכרי מסקילה וא"כ הוי ממעטינן ג"כ כינוי גבי נכרי מיניה אי לאו ריבויא דאיש דז"א דאי לא כתיב איש לרבות נכרי גם מיעוט לסקילה לא הוה מצרכינן לר"מ כמו לרבנן כיון דאז לא אתרבי נכרי בהך פרשה אע"כ מוכח לכאורה דלר"מ אתי גר ואזרח ג"כ למעט שם בשם גבי ב"נ. ולכן אי לא הוי כתיב איש הוי ממעטינן מהך דגר ואזרח דצריך לכתוב למעט שם בשם גם כינוי לכן ע"כ כתיב גם איש וממילא מצרכינן מאזרח למעט ג"כ סקילה גבי ב"נ:

אבל כותים לא בעינן שם בשם: א"ל מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור דודאי גם ישראל מוזהר אפילו בלא שם בשם דהא באזהרה דאלהים לא תקלל סתמא כתיב וגם לענין עונש מיעט קרא בלא שם בשם:

ברש"י ד"ה וגלוי עריות. כולן חוץ מנערה המאורסה: ואף דאמרינן לקמן (דף נ"ח ע"ב) כותי מותר בבתו הרי דאיכא גם בתו מ"מ הא לא פסיקא דהא איכא דאמרי פליג שם. אכן דעת הרמב"ם (פ"ט מהל' מלכים) דאין ב"נ מוזהר רק על שש עריות ע"ש:

בתוספות בד"ה איש כי יקלל. וי"ל דהכא דריש כי יקלל: א"ל דאכתי כרת גבי שם המיוחד מנ"ל למ"ד מגדף היינו עע"ז דונשא חטאו גבי כינויים כתיב. די"ל דהא שם המיוחד איכא ג"כ בכלל אלהיו כמו שהוא בכלל אזהרה דאלהים לא תקלל וכמ"ש רש"י. אלא דהא קשה לכאורה אהא דאמרינן בפסחים שם דלמ"ד מגדף היינו מברך א"ה מיותר ונשא חטאו לילף מיני' כרת בפ"ש הא אכתי מצרכינן לגופיה ליליף מיניה כרת לכנויים דהא גבי מגדף כתיב את ה' הוא מגדף דהוא ג"כ שם המיוחד דוקא וא"ל כיון דכבר ידעינן כרת במגדף בשם המיוחד ה"ה ג"כ בכינויים כיון דגם באזהרה דאנהים לא תקלל נכללו תרוייהו דא"כ מאי מקשו התוס' למ"ד מגדף עע"ז הא אצטריך כי יקלל לגופיה דלמא סבר הך מ"ד שם כרבנן דהכא דכינויים באזהרה. ולכן אף דאתיא לגופיה לחייב כרת במברך שם המיוחד מ"מ ידעינן כרת גם בכינויים כיון דכבר מוזהר עליהן בלאו דאלהים לא תקלל דהכל בכלל ור"מ י"ל דסובר כמ"ד מגדף היינו מברך השם וסובר באמת דבפסח שני אין כרת וצ"ע:

בד"ה ועל הכינויים באזהרה. וכי יקלל אתי לכרת: פירוש לאזהרת ל"ת אבל מלקות ליכא דהא לאו שאין בו מעשה הוא ואפילו למ"ד לוקין הכא אין לוקין דה"ל ג"כ לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דהא אתי ג"כ לאזהרת שם המיוחד:

(נו א) אימא פרושי שמיה הוא.—עי' רש"י שכתב "באותיותיו ופירושיה", דהיינו הוגה השם באותיותיו כפי קריאתו לבטלה, דהיינו שם הוי"ה והוא שם המפורש (עי' מ"ש בקידושין עא ב) משום דהיה קשה לו מ"ש למטה "ודילמא עד דעביד תרוייהו". ואם "פרושי שמיה" כפשוטו הרי כל שמקלל את השם הוא מוציא שם המפורש לבטלה. אבל מצאנו בפי' ר"ח שביאר: "ואב"א אמר קרא ויקב ויקלל למימרא דנוקב קללה הוא", דמוסב אלמעלה להוכיח דנוקב אינו מיברז ושפיר פריך "ודילמא עד דעביד תרוייהו", דהיינו מיברז וקללה. ולפ"ז "פרושי שמיה" באורו כפשוטו.

גמ' גמרא. תנא עד שיברך שם בשם מנהני מילי אמר שמואל דאמר קרא ונוקב שם וגו' בנקבו שם יומת.
והנה עיין ברמב"ם (פ"ב מהל' עכו"ם ה"ז) וז"ל אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות שהוא אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים שנאמר ונוקב שם ה' על השם המיוחד חייב סקילה ועל שאר הכינוים באזהרה. ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל עכ"ל. ומבואר דשיטת הרמב"ם היא דבמגדף את השם, השם המתברך צריך להיות השם של ד' אותיות (אדנ"י או שם הוי"ה), ואילו השם המברך יכול להיות אחד מן הז' שמות שאינם נמחקים. אמנם עיין ברמב"ם (פכ"ו מהל' סנהדרין ה"ג) שכתב וז"ל המקלל עצמו לוקה כמו שקלל אחרים שנאמר השמר לך ושמור נפשך, ואחד המקלל עצמו או חבירו או נשיא או דיין אינו לוקה עד שיקלל בשם מן השמות, כגון יה ואלהים ושדי וכיוצא בהן, או בכנוי מן הכנויים כגון חנון וקנא וכיוצא בהן, הואיל והוא חייב אם קלל בכל הכנויים כך אם קלל בכל לשון חייב שהשמות שקוראין בהן הגוים להקב"ה הרי הן ככל הכנויים, וארור בו שבועה בו קללה בו נדוי עכ"ל. ומבואר דשיטת הרמב"ם היא שהמקלל את חבירו בשם חייב כשמקללו בשם מן השמות או בכינוי מן הכינויין. וצ"ע מ"ט מגדף אינו חייב אא"כ קילל באחד מז' שמות שאינם נמחקין, והרי חזינן מדין המקלל את חבירו שחלה קללה אף בשם מן השמות ובכינוי.
וי"ל דכדי שתחול קללה בעינן רק שהמקלל יתכוון להקב"ה, דהיינו שמכוון שהקב"ה יביא את הקללה על המתקלל, ובלי הזכרת הקב"ה אין כח לקללה לחול ולא הוי קללה. ולכן סובר הרמב"ם שהמקלל את חבירו בשם מן השמות או בכינוי מן הכינויין חייב, דמוכח מדבריו שמתכוון שהקב"ה יביא את הקללה על חבירו. והנה הראשונים דנו בדין שבועה בשם האם בעינן הזכרת השם ממש (א' מז' שמות שאינם נמחקין) או דחל שבועה אף בכינוי. ושיטת הרא"ש (המובא בטור יו"ד סימן רל"ז) היא דאע"פ שמעיקר הדין בעינן שם בשבועה מ"מ אם נשבע ולא הזכיר את השם אבל מוכח שנתכוון להקב"ה וכגון דנשבע בכינוי חלה השבועה מדין ידות, ועל כרחך דהרא"ש סובר שדין שם בשבועה אינו הלכה דבעינן חפצא של שם בנוסח של שבועה, אלא דבעינן שיתכוון לישבע בהקב"ה, וה"נ י"ל במקלל את חבירו דרק בעינן שיהא מוכח שמתכוון שהקב"ה יביא עליו את הקללה, ולכן חל איסור במקלל את חבירו בכינוי מן הכינויין. משא"כ במגדף את ה' נראה דא"א לגדף את הקב"ה בכבודו ובעצמו אלא האיסור הוא לגדף את עצם שם השם בעצמו, וילפינן מקרא דהאיסור הוא לקלל בשם מז' שמות את שם ה', ומשו"ה פסק הרמב"ם שאינו חייב אא"כ גידף בא' מז' שמות שאינם נמחקין את השם של ד' אותיות, דאזי חלה קללה בשם. משא"כ בכינוי דאע"פ שמוכח שהתכוון להקב"ה מ"מ ליכא חפצא דשם ולא הוי חלות שם קללה בשם.
ועיין ברמב"ם (פ"ה מהל' ממרים ה"א – ה"ב) וז"ל המקלל אביו ואמו נסקל שנאמר אביו ואמו קלל דמיו בו, ואחד המקלל בחייהן או לאחר מיתתן הרי זה נסקל, וצריך עדים והתראה כשאר כל מחוייבי מיתות בית דין וכו' אינו חייב סקילה עד שיקללם בשם מן השמות המיוחדין, אבל אם קללם בכינוי פטור מן הסקילה, ולוקה כדרך שלוקה על קללת כל אדם כשר מישראל עכ"ל. ונראה דאף במקלל אביו ואמו האיסור אינו לקלל אביו ואמו בזה שמכוון שהקב"ה יביא עליהם קללה אלא האיסור הוא לקללם בשם, ומשו"ה אינו חייב סקילה אא"כ קילל בא' משבעה שמות שאינן נמחקין.
והנה עיין בגמ' וז"ל דתניא איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, מה תלמוד לומר והלא כבר נאמר ונקב שם ה' מות יומת, לפי שנאמר ונקב שם מות יומת יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד, מניין לרבות כל הכינויין, תלמוד לומר איש כי יקלל אלהיו מכל מקום, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים על שם המיוחד במיתה, ועל הכינויין באזהרה עכ"ל. ופרש"י (בד"ה ואליבא דר' מאיר) וז"ל מתוקמא דמחייב ישראל על הכנויין מהאי קרא, ואתא איש איש להשוות נכרים וישראל בכל הני כנויים, כגון אלהים, שדי, צבאות, ולא דמו לכנויים דמתניתין דקתני יכה יוסי את יוסי דכנוי דקתני מתניתין דנין את העדים בכינוי לאו כנוי השם הוא כדפרשינן לעיל עכ"ל. ומבואר דלרש"י ר"מ מחייב מגדף את ה' במקלל באחד מז' שמות, ואילו לרבנן אינו חייב עד שיקלל בשם המיוחד, אמנם לכו"ע צריך לקלל בשם. אמנם מהרמב"ם (פ"ב מהל' עכו"ם ה"ז) משמע דמפרש את המחלוקת בין ר"מ לרבנן באופן אחר, דלר"מ חיוב מגדף חל במקלל בכינוי, משא"כ לרבנן בעינן שיקלל בא' משבעה שמות שאינם נמחקין (ופסק הרמב"ם כוותייהו). ונראה דלפי הרמב"ם יסוד המחלוקת בין ר"מ לרבנן הוא דלר"מ רק בעינן שיכוון להקב"ה ולכן סגי בכינוי, משא"כ לרבנן צריך לקלל עצם השם וקיי"ל כוותייהו ולכן אינו חייב אא"כ קילל באחד משבעה שמות שאינם נמחקים.
והנה לגבי השם המתברך כתב הרמב"ם (פ"ב מהל' עכו"ם ה"ז) וז"ל אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות שהוא אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד וכו', ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א, ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל עכ"ל. ומבואר מהרמב"ם דישנן ג' שיטות: א) שחייב רק על שם אדנ"י, ב) דחייב רק על שם הוי"ה (וזוהי שיטת הרמ"ה מובא בכס"מ), ג) דחייב על שם אדנות ושם הוי"ה (שיטת הרמב"ם). ובביאור מחלקותם נראה לבאר דאיתא בפסחים (דף נ.) "רבי אבינא רמי כתיב זה שמי לעלם, וזה זכרי לדר דר. אמר הקדוש ברוך הוא לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"א, ונקרא אני באל"ף דל"ת". ועיין בגמ' סוטה (לח.) דילפינן דברכת כהנים נאמרה בביהמ"ק בשם המפורש, וז"ל רבי יאשיה אומר אינו צריך, הרי הוא אומר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך, בכל מקום ס"ד, אלא מקרא זה מסורס הוא בכל מקום אשר אבוא אליך וברכתיך שם אזכיר את שמי, והיכן אבוא אליך וברכתיך בבית הבחירה, שם אזכיר את שמי בבית הבחירה עכ"ל, וכתב הרמב"ם (פי"ד מהל' תפילה ה"י) וז"ל ואומר את השם ככתבו והוא השם הנהגה מיו"ד ה"א וא"ו ה"א, וזה הוא השם המפורש האמור בכל מקום, ובמדינה אומרים אותו בכינויו והוא באל"ף דל"ת, שאין מזכירין את השם ככתבו אלא במקדש בלבד עכ"ל. ומבואר דבביהמ"ק מבטאים את שם הוי"ה ככתבו בשם המפורש, וכן קיי"ל לענין וידוי כה"ג ביוה"כ (יומא לז.), וכשנותן כה"ג הגורל על השעיר לה' אומר להשם חטאת בשם המפורש (עיין ברמב"ם פ"ב מהל' עבודת יוה"כ ה"ו). ואילו בגבולין מבטאים את השם יו"ד ה"א וא"ו ה"א בשם אדנות, ע"פ גזה"כ "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר - לא כשאני נכתב אני נקרא" – דבגבולין קוראים את השם אדנ"י למרות שהכתוב הוא השם הוי"ה.
והנה יש לחקור בגדר הלכה זו "דלא כשאני נכתב אני נקרא", האם הוא דין במעשה הקריאה בלבד דבגבולין מבטאים את השם בלשון אדנ"י, אמנם עיקר חלות השם הוא שם הוי"ה וכשמבטא את השם בלשון אדנ"י זה הוי קיום של אמירת שם הוי"ה, או"ד דעצם חלות השם מתחלף ובגבולין חל השם אדנ"י ושם הוי"ה מתעלם ואינו חל. ונראה דהמחלוקת בין הג' שיטות שברמב"ם תלוי בחקירה הנ"ל, דלכו"ע המגדף חייב רק כשהשם המתברך הוא שם המפורש. ונראה דלפי שיטת הרמ"ה המגדף חייב רק על השם יו"ד ה"א וא"ו ה"א וכפי שמתבטא במקדש שהוא עיקר קריאתו, משום דאזי מהוה השם חלות שם המפורש. ואילו כשהשם נקרא בלשון אדנות אזי הוי חלות שם חפצא של שם אדנות ואין לשם אדנות קדושת שם המפורש, ומשו"ה אינו חייב משום מגדף. ואילו השיטה הראשונה שברמב"ם דס"ל דחייב רק על שם אדנ"י סובר דמאחר שבגבולין שם הוי"ה נקרא בלשון אדנ"י א"כ חל קדושת שם המפורש בקריאת אדנ"י, והמגדף שבגבולין אינו חייב אלא על השם הנקרא של שם הוי"ה ולא על ביטוי השם ככתיבתו. אמנם הרמב"ם לעומת זאת, מוסיף על קריאת שם ההוי"ה כמו שנקרא במקדש אף את קריאת שם אדנ"י כמו הקריאה במדינה, כי לשיטתו קריאת שם אדנ"י אינה מחלפת את עיקר שם הוי"ה בשם אחר של אדנ"י, אלא קריאת אדנ"י מהוה קריאת שם הוי"ה בעצמו, וע"י קריאת אדנ"י חל חפצא של שם הוי"ה. ולכן מחייב הרמב"ם בשניהם. ואילו לפי הדיעה הראשונה שברמב"ם שם הוי"ה בגבולין נקראת דוקא ע"י קריאת אדנ"י, וקריאתו ככתבו שבמקדש הוא דין מיוחד במקדש לקריאת שם הוי"ה כמצותו (כבעבודת יו"כ ובברכת כהנים), ובגידוף שאין בו קריאת שם המפורש כמצותו קריאה ככתבו אינה חלה כלל ואינו חייב אלא דוקא בקריאה של אדנ"י.³³⁵
ועיין ברמב"ם (פ"ו מהל' יסוה"ת ה"ב) וז"ל ושבעה שמות הם, השם הנכתב יו"ד ה"א וא"ו ה"א והוא השם המפורש, או הנכתב אדני, ואל, אלוה, ואלהים, ואלהי, ושדי, וצבאות, כל המוחק אפילו אות אחת משבעה אלו לוקה עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם מנה את אדנ"י והוי"ה כאחד כי לאדנ"י יש קדושת שם הוי"ה, דאדנ"י הוי דין קריאת שם הוי"ה. אך לכאורה צ"ע, דלפעמים אף שם אלקים בא במקום שם הוי"ה, וכגון כשכתוב בתורה אדנ"י תכף ומיד קודם לשם הוי"ה, שקוראים אדנ"י אלקים, וא"כ לכאורה בדין הוא שגם השם אלקים יתקדש בקדושת שם המפורש, וא"כ צ"ע למה לא יתחייב המגדף בשם אלקים. ועוד צ"ע למה מנה הרמב"ם את השם אלקים כשם בפני עצמו בו בשעה שאיחד את השם אדנ"י עם השם המפורש משום דין הקריאה.
ונראה שחלוקה קריאת אדנ"י מקריאת אלקים כשהם נקראים במקום הוי"ה. דין קריאת אדנ"י דין הוא במעשה הקריאה, ועכ"ז חלות דין השם נשאר שם הוי"ה ככתבה. ולפיכך אליבא דהרמב"ם מהווה שם אדנ"י ע"פ דין שם אחד עם שם הוי"ה. מאידך, קריאת אלקים מחלפת את שם הוי"ה בחלות שם אלקים; קריאת אלקים אינה דין במעשה הקריאה בעלמא, כי אם דין החלפת השם של הוי"ה בשם אלקים, שכן שם אלקים חל במקום שם הוי"ה. ולכן לא נתקדש שם אלקים בקדושת שם המפורש כהוי"ה אך נתקדש דוקא בקדושת שאר השמות המיוחדין - שלא כשם אדנ"י. (ויתכן שההבדל נעוץ בכך שאדנ"י הוי שם בן ד' אותיות כהוי"ה ואילו אלקים אינו שם בן ד' אותיות, ואכמ"ל בעניני סוד).
אמנם הבחנה זו בין קריאת אדנ"י לבין קריאת אלקים כשהכתיב הוי"ה מנוגדת לכאורה לשיטת רבינו הלל בתוס' סוטה (לח. ד"ה או אינו וכו') שכהנים המברכים ברכת הכהנים בגבולים מברכים עם כל ו' השמות (חוץ מעם שם המפורש המוזכר רק במקדש), כגון עם קל אלקים וכו'. והתוס' שם משיגים עליו ולדעתם כהנים בגבולים חייבים לברך דוקא בשם אדנ"י. ונראה דר' הלל סובר שבגבולים כל ו' השמות המיוחדים נקראים במקום הוי"ה אך יש סדר עדיפות להשתמש קודם כל עם אדנ"י. עכ"ז הסדר הזה אינו מעכב וניתן לקרא אף ביתר השמות המיוחדים. ונמצא דאליביה יש דין אחד לכל הקריאות דהוי"ה, ושלא כנ"ל.
ב) הרמב"ם (פ"ו יסוה"ת ה"ב) מנה את שם הוי"ה ושם אדנות כחדא. וצ"ע דבשלמא בקריאה אדנות הוא במקום הוי"ה ושם אחד הוא כנ"ל, אבל בכתיבה הלא יש כמה דוכתי דכתוב שם אדנות בפני עצמו ואינו שם הוי"ה, ולמה לא לימנינהו לתרתי שמות (ועיין בכסף משנה שרמז לקושיא זו). ונראה דעיין בסנהדרין (דף ס') ז"ל אמר ר' אחא אינו חייב עד שיברך שם בן ארבע אותיות עכ"ל. ומשמע דיש קדושה מיוחדת לשם בן ד' אותיות וזה כולל אדנות והוי"ה בין בקריאה ובין בכתיבה ולכן נחשבים לשם אחד במנין השמות המיוחדים.³³⁶
משנה. בכל יום דנין את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי. נגמר הדין לא הורגין בכינוי, אלא מוציאין כל אדם לחוץ, שואלין את הגדול שביניהן ואומר לו אמור מה ששמעת בפירוש, והוא אומר, והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין. והשני אומר אף אני כמוהו, והשלישי אומר אף אני כמוהו.
ופרש"י (בד"ה נגמר הדין) וז"ל ובאו לומר חייב הוא, לא היו יכולין להרגו על פי עדות ששמעו, שהרי לא שמעו מפיהם אלא קללת כינוי, אלא מוציאין את כל אדם לחוץ דגנאי הוא להשמיע ברכת השם לרבים עכ"ל. וכתב הרמב"ם (פ"ב מהל' עכו"ם ה"ח) וז"ל אזהרה של מגדף מנין שנאמר אלהים לא תקלל, בכל יום ויום בודקין את העדים בכינוים יכה יוסי את יוסי, נגמר הדין מוציאין את כל אדם לחוץ ושואלים את הגדול שבעדים ואומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש והוא אומר והדיינים עומדים על רגליהם וקורעין ולא מאחין, והעד השני אומר אף אני כמותו שמעתי, ואם היו עדים רבים צריך כל אחד ואחד מהן לומר כזה שמעתי עכ"ל. ויש לעיין מהו יסוד הדין דבעינן שיגידו העדים את ברכת השם בפירוש, דלמה אינם יכולים להעיד רק ששמעו שפלוני בירך את ה' בנוסח יכה יוסי את יוסי דמזה מובן שמעידים עליו שבירך את ה'. ומשמע דזוהי הלכה בדרישות וחקירות של ב"ד שאין ב"ד יכולים לגמור את הדין דמגדף אא"כ שמעו מהעדים בפירוש הנוסח שבו גידף שם בשם. אלא דלפי"ז צ"ע מ"ט בעינן שב"ד ישמעו מהעדים את לשון הגידוף, והרי ברציחה אין ב"ד מחייבים את העדים להביא את החפץ שבו נעשה הרציחה לב"ד כדי להאמין את עדותם על פלוני שרצח, ומשמע איפוא ממשנתנו דיש הלכה בדרישות שאם העדים יכולים להביא לב"ד את החפץ שבו נעשה העבירה אזי חייבים הם להביאו, אלא דבעלמא ברציחה אין החפץ בידם להביאו לב"ד, משא"כ בעדות שפלוני גידף את ה' יש לעדים האפשרות לומר לשון הגידוף לב"ד ולהביא את החפצא דעבירה לב"ד, ולא רק להעיד שפלוני עבר עבירה דמגדף דאזי חייבים הם להביא את החפץ שבו נעשה העבירה (דהיינו להעיד בפני ב"ד את לשון הגידוף ששמעו), וזוהי הלכה מסוימת בדיני דרישה וחקירה.
אלא דעדיין צ"ע בזה דא"כ נימא הכי אף בשאר עדיות בעבירות שבדיבור, וכגון בשבועת שוא, והרי אין מחייבים את העדים לומר את לשון השבועה שנשבע לשוא, אלא מועיל עדותם שפלוני נשבע לשוא ועבר על עבירת שבועת שוא, וא"כ צ"ע מ"ש מגדף דבעינן שהעדים יאמרו את לשון הגידוף בפירוש. ובאמת עיין בירושלמי (פ"ז סנה' ה"ח) וז"ל ואמרין ליה גדף (בתמיה), אלא אותו השם שאמרתי לפניכם אותו קילל ובו קילל עכ"ל, דאין העדים אומרים הנוסח דברכת שם בשם אלא רק מזכירין את השם (בן ד' אותיות) ואומרים אותו השם שהזכרנו אותו קילל ובו קילל. אמנם הבבלי חולק על הירושלמי, והרמב"ם פסק כפשטות משמעות הבבלי שהעדים צריכים לומר את לשון הגידוף ששמעו, וצ"ע מ"ט צריכים העדים לומר את ברכת השם בשם.
ויתכן לומר דשאני מגדף דבעינן שיברך שם בשם בשם המפורש דוקא, ולכן צריכים העדים לומר את הנוסח ששמעו שגידף, דמגדף אינו מתחייב אלא במברך בשם המפורש. משא"כ בשבועת שוא ושבועת ביטוי דחלה השבועה אף בכינוי, והנידון היה מתחייב אף כשנשבע בכינוי אזי אין העדים צריכים להעיד ולומר את לשון השבועה שנשבע, וסגי בעדות שנשבע לשוא ולשקר, דאף אם נשבע בכינוי הריהו מתחייב. אולם לפי"ז יש להעיר אליבא דשיטת הראב"ד (פכ"ו מהל' סנה' ה"ג) דחיוב מקלל את חבירו מישראל (או עצמו) הוא דוקא כשקילל בשם המיוחד, ולפי שיטת הרמב"ם (פ"ה מהל' ממרים ה"א – ה"ב) שהמקלל אביו ואמו אינו חייב סקילה אלא א"כ קיללם בא' מן השמות המיוחדים, א"כ לכאורה עדים המעידים על זה יצטרכו לומר את לשון הקללה בעדותם ולהוציא את השם בפיהם, כיון דהחיוב תלוי בשם מסוים ואינו מתחייב אף בכינויים. ואולי יתכן לדחוק ולומר דכל היכא שאין החיוב תלוי בשם מסוים ויכול להתחייב בכמה שמות אזי אין העדים צריכים לומר לב"ד את הלשון המסוימת של הקללה, (ובאמת אף להראב"ד המקלל את חבירו בא' מז' שמות לוקה), ומאחר שאין החיוב תלוי בשם מסוים דוקא אין העדים צריכים להעיד את לשון הקללה שבו קילל. משא"כ במגדף דהחיוב תלוי בשם המפורש דוקא, דאזי צריכים להעיד את לשון הגידוף. ונראה דאף לפי שיטת הרמב"ם (פ"ב מהל' עכו"ם ה"ז) דס"ל דמגדף נסקל כשגידף בשם אדנ"י, היינו משום דשם אדנ"י מהוה קיום קריאת שם הוי"ה וחשיב גידוף בשם המפורש, ונמצא דמגדף אינו חייב אלא בשם אחד – שם המפורש, ומשו"ה חייבים העדים לומר את לשון הגידוף לב"ד כדי שיגמרו עליו את הדין.
גמ'. תנו רבנן שבע מצות נצטוו בני נח, דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי.
והנה בנוגע למצות דינים שנצטוו ב"נ כתב הרמב"ם (פ"ט מהל' מלכים הי"ד) וז"ל וכיצד מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו וכו' עכ"ל. אמנם עיין ברמב"ן עה"ת (בראשית לד:י"ג) וז"ל ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן, כענין הדינין שנצטוו ישראל, ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהן. ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל, ואם לא עשו כן אינן נהרגין, שזו מצות עשה בהם, ולא אמרו (סנהדרין נז.) אלא אזהרה שלהן זו היא מיתתן, ולא תיקרא אזהרה אלא המניעה בלאו, וכן דרך הגמרא בסנהדרין (נט:) עכ"ל. והקשו האחרונים דצ"ע לפי הרמב"ן שסובר דגנבה ואונאה וכו' בכלל מצות דינים שנצטוו ב"נ א"כ למה נצטוו במצוה נפרדת על הגזל והרי זה נכלל במצות דינים³³⁷. וי"ל דנפ"מ לענין גזל פחות משוה פרוטה דב"נ חייבים משום מצות גזל אף על פחות משו"פ, ואילו מצד מצות דינים אינם חייבים אלא גזל דשו"פ בדומה לדין ישראל.
ועוד יש להעיר בדברי הרמב"ן שכתב דעכו"ם חייבים על אונס ומפתה דזה בכלל מצות דינים, דלפי"ז צ"ע למה צריכים ציווי בפנ"ע לאוסרן באיסור אשת איש דנימא דזה נמי בכלל מצות דינים. ועיין במנחת חינוך (מצוה ל"ה אות ד') דב"נ חייב על אשת חבירו מדין עריות ומדין גזל, ונפ"מ שאם בעל ברצון הבעל והאשה ליכא משום גזל אך חייב מדין עריות, וכמו"כ י"ל לפי הרמב"ן.
ועוד יש להעיר דמלשון הרמב"ם (פ"ט מהל' מלכים הי"ד) מבואר דב"נ חייבים להושיב דיינין בכל פלך ופלך, ואילו לגבי ישראל פסק (פ"א מהל' סנה' ה"ב) דרק בא"י חייבים ישראל להעמיד דיינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר ואילו בחו"ל אין מעמידין דיינין בכל פלך ופלך אלא רק בכל עיר ועיר, וקצת צ"ע דמשמע דיש חומרא בב"נ שחייבים להעמיד דיינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר אף בחו"ל³³⁸, ואילו ישראל אינם חייבים להעמיד בחו"ל דיינים בכל פלך ופלך, וצ"ע מ"ט יש חומרא בב"נ לגבי העמדת דיינים יותר מבישראל. וי"ל דבישראל יש חילוק בין חו"ל לא"י וכדי להראות שיש חילוק בין חו"ל לא"י אין מעמידין ישראל דיינים בחו"ל בכל פלך ופלך, משא"כ בב"נ אין שום נפ"מ בין חו"ל לא"י, ואי נתחייבו בהעמדת דיינים אין חילוק בין א"י לחו"ל וחייבים להעמיד דיינים בכל עיר ועיר ובכל פלך ופלך אף בחו"ל.
³³⁵ והרה"ג ר' ירוחם גארעליק זצ"ל אמר בשם מרן הגרי"ז זצ"ל דיש לפרש שיטת הרמ"ה באופן אחר קצת, דבאמת אף הרמ"ה סובר דבודאי אדנות מהוה חלות קדושת שם הוי"ה מדין השם הנקרא, דבגבולין שם הוי"ה נקרא בלשון אדנות, אולם נראה דזה רק היכא דחל דינים של קרי וכתיב וכשנקרא בלשון אדנ"י בתורת מצוות קריאה, אבל במגדף שאין בזה מצות קריאה ליכא בשם אדנ"י חלות שם קדושת שם המפורש, ולכן אין חיוב בקריאת השם בלשון אדנות, דבלי דין קריאה כמצוותו אדנ"י הוי כמו שאר השבעה שמות ואין בו קדושת שם המפורש, ומשו"ה הרמ"ה סובר שמגדף אינו חייב אלא על ביטוי של השם יו"ד ה"א וא"ו ה"א ככתיבתו.
³³⁶ וע"ע בס' רשימות שיעורים למס' שבועות דף לה. בענין שמות שאינם נמחקין.
³³⁷ והרה"ג הרב ירוחם גארעליק זצ"ל תירץ דדינים הוי מצוה על הכלל, ואילו גזל היא מצוה לכל יחיד ויחיד. ויש אחרונים שתירצו דנפ"מ לענין עכו"ם שלמד תורה דעובר באיסור גזילה וכר' יוחנן (לקמן נט.) דס"ל עכו"ם שלמד תורה חייב מיתה דכתיב תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב.
³³⁸ דבגמ' דף נו: איתא "כשם שנצטוו ישראל להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר כך נצטוו בני נח להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר", ואין חילוק בין חו"ל לא"י בנוגע לב"נ.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.