סנהדרין נז ע"א

דף נז - א

א. עבודה זרה וגילוי עריות,  דכתיב [בראשית ו' יא']: "ותשחת הארץ לפני האלהים", ותנא דבי רבי ישמעאל בכל מקום שנאמר לשון "השחתה", אינו אלא דבר ערוה, ועבודת כוכבים ^[77].

דבר ערוה, שנאמר [שם יב'] "כי השחית כל בשר את דרכו".

עבודת כוכבים, דכתיב [דברים ד' טז']: "פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל... ", וגו'.

והרי נענשו בני דור המבול על עבירות אלו, ומוכח שהוזהרו עליהן, שאם לא כן לא היו נענשים, ד"לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר".

ואידך, כלומר, מאן דדריש מ"ויצו", מדוע לא דרש מפסוק זה?

סבר, שעיקר האזהרה נאמר ב"ויצו", ובדור המבול אורחייהו דקא מגלי. כלומר, גילה הכתוב עבור מה נענשו.

ב. שפיכות דמים, דכתיב [בראשית ט' ו']: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" וגו'.

ואידך, כלומר, מאן דדריש מ"ויצו", מדוע לא דרש מפסוק זה? סבר, עיקר האזהרה מ"ויצו", וכאן רק קטלייהו הוא דקמגלי. כלומר, בא רק לומר באיזו מיתה יהרג.

ג. גזל, דכתיב [בראשית ט' ג']: "כירק עשב נתתי לכם את כל", ואמר רב לוי, "כירק עשב", כלומר, רק דבר הגדל מאליו, הותר להם לאוכלו. ולא כירק גנה, שנזרעה על ידי אחר.

ואידך, כלומר, מאן דדריש מ"ויצו", מדוע לא דרש מפסוק זה?

סבר, ההוא למישרי בשר הוא דאתא. מפסוק זה למדנו היתר אכילת בשר לבני נח ^[78].

ד. אבר מן החי, דכתיב [שם ד']: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו".

ואידך, כלומר, מאן דדריש מ"ויצו", מדוע לא דרש מפסוק זה?

סבר, ההוא קרא, למישרי שרצים הוא דאתא.

כלומר, משום שהוזהרו באבר מן החי מ"אכול תאכל", בא הכתוב להתיר אבר מן החי בשרצים, כיון שלא נאסר אלא אבר מאלו שדמם קרוי "נפש", יצאו שרצים, שאין דמם קרוי "נפש", והרי הוא כבשר.

ה. סירוס, דכתיב [שם ז'] "שרצו בארץ ורבו בה". ואילו סרוס מבטל פריה ורביה.

ואידך, כלומר, מאן דדריש מ"ויצו", מדוע לא דרש מפסוק זה?

סבר, ההוא לברכה בעלמא. כלומר, לא ציום בפריה ורביה, אלא ברכם שיפרו וירבו.

ו. כלאים, דכתיב [שם ו' כ']: "מהעוף למינהו", משמע, שהעוף מותר להזדוג רק עם בן מינו.

ואידך, כלומר, מאן דדריש מ"ויצו", מדוע לא דרש מפסוק זה?

סבר, ההוא לצותא בעלמא. כלומר, אין איסור בדבר, אלא עדיף שכל מין יזדווג עם בן מינו.

אמר רב יוסף: אמרי בי רב [אמרו בני הישיבה]:

אף שבן נח מוזהר על שבע מצוות, מכל מקום על שלש מצוות בלבד בן נח נהרג -

[גש"ר - גילוי; שפיכות; ברכת - סימן לשלשת העבירות שבן נח נהרג עליהם]: על: גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל ברכת השם.

מתקיף לה רב ששת:

בשלמא שפיכות דמים נהרג בן נח עליו, משום דכתיב במאמר הקב"ה לנח [בראשית ט ו]: "שופך דם האדם, באדם [על ידי אדם] דמו ישפך" -

אלא הנך - אבל שתי המצוות הנוספות, דהיינו: גילוי עריות וברכת השם - מנא להו [מהיכי תיתי לחייב עליהן מיתה]!? שהרי:

אי גמר [אם נלמדים] מצוות אלו ב"מה מצינו" משפיכות דמים, כשם שנהרג על זה כן נהרג על אלו - כך אי אפשר לומר, שהרי:

אם כן אפילו כולהו [אף כל שאר מצוות בני נח] נמי יהרג עליהן ב"מה מצינו" משפיכות דמים!?

ואי משום דאיתרבאי בן נח למיתה בשתי מצוות אלו ממה שכפל הכתוב - בציווי מצוות אלו לישראל - "איש איש", ^[1] ומשמע לרבות את הגויים כישראל; אף כך אי אפשר לומר, שהרי:

אם כן עבודת כוכבים נמי איתרבי מ"איש איש", ^[2] ולמה אין בן נח נהרג אף על עבודת כוכבים!?

אלא אמר רב ששת: אכן יש להוסיף עבודת כוכבים, משום שנתרבתה אף היא מ"איש איש":

וכך אמרי בי רב:

על ארבע מצוות בן נח נהרג, דהיינו: גילוי עריות, שפיכות דמים, ברכת השם ועבודת כוכבים.

ומקשינן עלה: וכי על עבודת כוכבים בן נח נהרג!? והתניא:

בעבודת כוכבים, כך הוא הדין:

אותם דברים [מעשים שעושה העובד לשם עבודה זרה] שבית דין של ישראל ממיתין עליהן, כגון כל העבודות שדרכן בכך, ^[3] בן נח מוזהר עליהן -

הרי משמע: אזהרה אין [אכן הוזהרו בני נח מלעבוד עבודה זרה], אבל מיתה - לא, אלא לישראל בלבד!?

אמר תירץ רב נחמן בר יצחק:

אזהרה שלהן [של בני נח] זו היא מיתתן, כלומר: כל "אזהרה" ששונה התנא גבי בני נח, זו היא מיתה שלהם, שלא דייק התנא לשנות לשון "מיתה" גבי אותן מצוות שחייב עליהם הגוי מיתה, ולשנות לשון "אזהרה" באותן מצוות שאין חייב עליהם הגוי מיתה. ^[4]

אבל רב הונא ורב יהודה, וכולהו תלמידי דרב, נחלקו על רב יוסף ורב ששת הסוברים, שאין בן נח נהרג על כל שבע מצוותיו, ואמרי:

על שבע מצוות בן נח נהרג; והטעם:

גלי רחמנא בחדא [גילתה התורה שהגוי חייב מיתה באחת ממצוותיו] והיינו שפיכות דמים, וכמו שאמרה תורה "שופך דם האדם, באדם דמו ישפך", והוא הדין לכולהו מצוותיו שהוא נהרג עליהם.

ומקשינן עלה:

וכי על הגזל - שהיא אחת משבע מצוותיו - בן נח, נהרג, וכפי שאמרו אמוראים אלו!? והתניא בתוספתא דמסכת עבודה זרה פרק ט:

"על שבע מצוות נצטוו בני נח: על הדינין, ועל עבודת כוכבים, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל הגזל, ועל אבר מן החי.

על הדינין, כיצד:; על עבודת כוכבים ועל ברכת השם כיצד:; על גילוי עריות כיצד;: ועל שפיכות דמים כיצד... -

על הגזל כיצד: גנב הגוי, וגזל [או גזל] -

וכן אם לקח הגוי אשת איש יפת תואר במלחמה, שנמצא גוזל את חבירו; ^[5] וכן אם עשה דברים שהם כיוצא בהן של אלו [ולקמן מפרש להו] -

כך הוא הדין: גוי בגוי, כלומר: גוי שבא לעשות כן לגוי אחר, וכן גוי בישראל, הרי זה אסור לו.

ואילו ישראל שבא לעשות כן בגוי, הרי זה מותר". ^[6]

ואם איתא שהגוי נהרג על הגזל, למה שנינו: גוי בגוי וגוי בישראל אסור, ניתני "גוי בגוי וגוי בישראל הרי זה חייב מיתה"!? ומשנינן: לעולם אף גוי בגוי, וגוי בישראל, הרי זה חייב מיתה, ומכל מקום לא קתני אלא לשון "אסור", משום דקבעי למיתנא סיפא [משום שרצה התנא לשנות בסיפא]:

"ישראל בגוי מותר", ולהשמיענו שאפילו איסור אין בזה, לפיכך תנא אף רישא - "גוי בגוי אסור".

כלומר, אילו היה התנא שונה גבי גוי בגוי וגוי בישראל "חייב", אם כן כנגדו גבי ישראל בגוי היה לו לשנות "פטור", והרי אין הדבר כן, כי אז היה משמע שאין הישראל אלא פטור ממיתה, אבל עובר הוא עליו בלאו, ואילו לפי האמת גוי בישראל מותר.

ומקשינן: והא כל היכא דאית ליה חיובא מיתנא קתני [הרי באותה ברייתא עצמה, באותן עבירות שהגוי חייב עליהן מיתה - התנא כן שונה לשון חיוב], ומאחר שגבי גזל שינה התנא את לשונו ושנה לשון איסור, משמע: בזה הוא חייב, ובזה הוא אסור ולא חייב!?

דהרי קתני רישא דאותה ברייתא:

על שפיכות דמים כיצד: גוי בגוי, וגוי בישראל, הרי זה חייב מיתה, ואילו ישראל שעשה כן בגוי, הרי זה פטור.

ומשנינן:

לעולם גבי גזל לאו דוקא נקט התנא לשון איסור, ולא שנה כן אלא משום שגבי ישראל שנינו "מותר"; ודקשיא לך: הרי ברישא שנה התנא לשון חיוב, ומדלא שנה לשון איסור כמו גבי גזל, הרי משמע בזה הוא חייב ובזה הוא אסור; לא קשיא: כי התם גבי שפיכות דמים מוכרח היה התנא לשנות "חייב", כי היכי ליתני [כי איך יכול היה לשנות באופן אחר]!?

אי ליתני גבי גוי "אסור", וגבי ישראל "מותר", והתניא:

גוי, וכן ישראל שהן רועי בהמה דקה שסתמן גזלנין, כי מרעים הם את הבהמות בשדות של אחרים -

לא מעלין אותם אם נפלו בבור כדי להצילם, ומכל מקום לא מורידין אותם לבור להמיתם בידים -

הרי שישראל אסור להוריד את הגוי ולהורגו; ומוכרח היה התנא לשנות גבי גוי בגוי לשון חיוב, וכנגדו גבי ישראל בגוי לשון פטור, דמשמע אבל אסור.

שנינו בברייתא: על הגזל כיצד: גנב וגזל, וכן יפת תואר וכן כיוצא בהן:

שואלת הגמרא: "כיוצא בו" בגזל, מאי היא?

אמר פירש רב אחא בר יעקב:

לא נצרכה, אלא לפועל גוי שאכל ענבים בכרם שהיה עובד בו. ^[7]

ומקשינן עלה: פועל בכרם, אימת [מתי היה אוכל] עד שהוא חשוב "כיוצא בו" דגזל, ולא גזל ממש!? והרי:

אי כשאכל הפועל את הענבים בשעת גמר מלאכה, וכגון ששכרו לבצור את הענבים ואכל מהם באותה שעה; כך הרי אי אפשר לומר, כי:

הרי התירא הוא אפילו לישראל בישראל, כפי שיתבאר; ואילו בברייתא שנינו: וישראל בגוי מותר, ומשמע: הא ישראל בישראל אסור. ^[8]

ומנין שישראל בישראל אוכל בשעת גמר מלאכה?

שנאמר: "כי תבוא בכרם רעך, ואכלת ענבים כנפשך שבעך, ואל כליך לא תתן", ודרשו חכמים: בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית - היינו בשעת גמר מלאכה - אתה אוכל.

אי, שמא תאמר: "כיוצא בו דגזל" הוא: פועל שאכל לאו בשעת גמר מלאכה, שאינו נותן באותה שעה לכליו של בעל הבית, ובאופן זה הגוי בגוי ובישראל אסור, וישראל בגוי מותר, אבל ישראל בישראל באמת אסור, שהרי לא התירה תורה אלא בשעת גמר מלאכה; אף כך אי אפשר לומר, כי:

אם כן גזל מעליא הוא [גזל גמור הוא], והוא כבר בכלל מה ששנינו "על הגזל". ^[9]

אלא אמר רב פפא:

לא נצרכה "כיוצא בו דגזל" אלא לגוי שגזל או גנב פחות משוה פרוטה.

ומקשינן עלה: אי הכי - שהברייתא עוסקת בגזילה פחות משוה פרוטה - האיך שנינו בברייתא "גוי בישראל, אסור", הא ישראל בר מחילה הוא ומוחל הוא על גזל מעט כזה, ואין כאן גזל כלל!?

ומשנינן: נהי דבתר הכי מחיל ליה [אם כי הישראל מוחל בדיעבד], מכל מקום צערא בשעתיה מי לית ליה [וכי בשעת גזילה אין לישראל צער מגזילתו של הגוי ואפילו שהיא פחות משוה פרוטה]!? ואם כן בכלל גזל הוא ושפיר קתני "גוי בישראל אסור". ^[10]

ואכתי מקשינן: הניחא לענין גוי בישראל ניחא שגזילת פחות משוה מפרוטה נקראת "כיוצא בו דגזל" היא ולא גזל ממש, כיון שאינו גזל גמור להוציאו ממנו בדיינים כי מוחל הוא על כך; אבל גבי גוי בגוי בפחות משוה פרוטה, וכי "כיוצא בהן" דגזל הוא, ולא גזל ממש!?

והרי כיון דגויים לאו בני מחילה נינהו, כלומר: מסתמא אינו מוחל, שהרי מקפיד על ממונו יותר מדי, ונמצא שאף צריך הוא להשיבו לו, ^[11] אם כן גזל מעליא הוא ולא מיקרי "כיוצא בהן" דגזל!?

אלא אמר פירש רב אחא בריה דרב איקא את מה ששנינו בברייתא "כיוצא בהן" דגזל:

לא נצרכה הברייתא אלא לכובש שכר שכיר, כי מאחר שלא חטף מידו אין זה נקרא "גזל" ^[12] אלא "כיוצא בו" דגזל; ועל זה שפיר שנינו בברייתא:

גוי בגוי, וגוי בישראל, אסור; ישראל בגוי מותר.

עוד מבארת הגמרא את הברייתא ששנינו: "וכן יפת תואר, וכן כיוצא בהן", ושואלת:

"כיוצא ביפת תואר" מאי היא? ^[13]

כי אתא רב דימי [כאשר בא רב דימי מארץ ישראל], אמר רבי אלעזר: אמר רבי חנינא:

בן נח שייחד שפחה לעבדו, ואחר כך בא האדון עליה שלא מדעת העבד, הרי זה נהרג עליו משום גזל העבד; וגזל זה הוא "גוי בגוי - כיוצא בו דיפת תואר". ^[14] מוסיפה הגמרא: "כיוצא בו" דשפיכות דמים לא תנא ^[15] התנא בברייתא [לא הזכיר התנא "כיוצא בו" גבי שפיכות דמים], ומשום שאין אתה מוצא בשפיכות דמים, אלא או חיוב גמור, או היתר גמור. ^[16]

אמר אביי:

אי משכחת דתניא [אם תמצא מי ששונה בברייתא: "כיוצא בו" דשפיכות דמים], כי אז ודאי רבי יונתן בן שאול היא, דתניא:

רבי יונתן בן שאול אומר: הרודף אחר חבירו להורגו - ויכול הנרדף להצילו [להציל את עצמו] באחד מאבריו של הרודף, וכגון שיכול לקטע את רגלו, ולא הציל באופן זה - אלא הרגו,

הגניבה בכלל הגזילה היא ובן נח נהרג עליה בין שגנב או גזל או אנס ממון בין שגנב או שגזל או אנס נפשות כמו שביארנו בשכם ואפילו יפת תאר במלחמה וכל שעשה כן גוי בגוי וכל שכן גוי בישראל דנין אותן וישראל בישראל אסור אלא במלחמה על הדרך שיתבאר במקומו אבל ישראל בגוי אם הוא אינו מקיים שבע מצות מותר בגזילו על צד שאין בו חלול השם שהרי מעובדי האלילים הוא אלא שאם הוא מקיים שבע מצות אסור שכל בן נח שראינוהו מקבל עליו שבע מצות הוא מחסידי אומות העולם ובכלל בעלי דת ויש לו חלק לעולם הבא ולא סוף דבר שנהרג בגזל גמור אלא אף כובש שכר שכיר אף פועל שאכל שלא בשעת מלאכה אפילו על פחות משוה פרוטה נהרג:

וכן בעריות אפילו ייחד שפחה לעבדו נהרג עליה וישראל בישראל אסור ומביא אשם שפחה חרופה אם יש שם צד חירות ומ"מ אם ייחד שפחה לעבדו בלא צד חירות פטור לגמרי שאין אישות אלא לישראל או לגוי על הגוי אבל לא לעבד על עבד ולא לעבד על ישראל וזה שאמרנו במיחד שפחה לעבדו שנהרג עליה יתבאר למטה דווקא משיתפרסם ייחודו עד שיקרא שם העבד עליה לומר זו היא מיוחדת פלוני ומאימתי היא חוזרת להיתירה משיפרישנה ויפרע את ראשה בשוק:

ומקשינן ותנא דבי מנשה אי דריש ויצו אפילו דינין וברכת השם נמי דכולהו אתו מיניה ואי לא דריש ויצו הני חמשה מנא ליה ומפרקינן לעולם לא דריש ויצו והני כל חד וחד באפי נפשא כתיבא ע"ג וג"ע דכתיב ותשחת הארץ ולא ענש אלא אם כן הזהיר ואידך דדריש ויצו ולא משמע ליה מהאי קרא אמר לך התם אורחייהו קא מגלי להודיעך על מה נענשו אבל אזהרה מויצו. שפיכות דמים דכתיב שופך דם האדם. ואידך דלא משמע ליה מהתם אמר לך התם קטלייהו קא מגלי לומר שחייבין מיתה ולעולם אזהרה מויצו נפקא ואית דאמרו קטלייהו דכולהו קא מגלי באיזה מיתה ימיתם. גזל דכתיב כירק עשב שגדל במדברות וביערים שהוא הפקר ומותר לכל וכל דבר הגדל באפר מאליו קרי עשב ולא כירק גינה שאין מותר אלא לבעליו. ואידך ההוא לאו לאשמועינן כירק עשב ולא כירק גינה הוא דאתא אלא לגופיה אתא למשרי בשר לבני נח דבתחילה לא הותרו בו כדדרשינן לקמן ולכל חית הארץ ולא חית הארץ לכם ואיידי דאיצטריך למכתב כירק נתתי לכם את כל נקט ירק עשב וכיון שעיקר קרא לאו משום האי מיעוטא אתא לא שמעינן אזהרה מיניה. אבר מן החי דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו בעוד שהבשר דמו בנפשו לא תאכלוהו. ואידך ההוא לאו לעיקר אזהרה אתא אלא למשרי שרצים באבר מן החי הוא דאתא כדדרשינן לקמן אך בשר בנפשו דמו מי שדמו חלוק מבשרו בההוא קא אסרנא לכו אבר מן החי מדכתיב בשר וכתיב דמו אלמא בשרו לאו היינו דמו יצאו שרצים שאין דמן חלוק מבשרן דהא לא מיחייבי אדמן כרת אלא הרי הוא בלאו כבשרן כדאיתא בכריתות. סירוס דכתיב פרו ורבו. ואידך ההוא לברכה בעלמא. כלאים דכתיב מן העוף למינהו הואיל ונצטוה להביא זכר ונקבה מכל מין ומין נמצא שאסר לו להרביע מין ושאינו מינו. ואידך ההוא לאו משום איסור כלאים אלא לצוותא בעלמא לשון שעשוע דכל מינא לא הוה ליה צוותא אלא בהדי בר מינאי:

אמר רב יוסף אמרי בבי רב על שלש מצות בן נח נהרג אע"פ שמצוה על שבע מצות אין נהרג אלא על אלו מתקיף לה רב ששת בשלמא שפיכות דמים כו' אי משום דאיתרבאי באיש איש גילוי עריות דכתיב איש איש אל כל שאר בשרו איש איש לרבות את הכותים ואם אינו ענין לאזהרה דנפקא לי מויצו תנהו ענין למיתה ברכת השם איש איש כי יקלל אלהיו ואפי' לרבנן נמי איכא למימר דאיצטריך לרבות את הכותים למיתה ואע"ג דקרא קמא לרבנן לאו למיתה כתיב אפ"ה כיון דאיתרבו מקרא קמא כי כתיב בתר הכי ונוקב שם ה' מות יומת אהנך איש איש דאיירי בהו בקרא קמא כתיב אי הכי ע"ג נמי הא איתרבאי באיש איש דכתיב בפרשת מולך ואל בני ישראל תאמר איש איש מבני ישראל ומן הגר בישראל אשר יתן מזרעו למולך כו' ואפי למאן דאמר מולך לאו ע"ג הוא אתיא ע"ג מיניה בקל וחומר דגבי [ב"נ] עונשין מן הדין אלא אמר רב ששת כו':

ומקשינן עלה והתניא בע"ג דברים שב"ד ישראל ממיתין עליהם ב"נ מוזהר עליהן אזהרה אין מיתה לא אמר רב נחמן בר יצחק אזהרתן זו היא מיתתן כלומר אזהרה הכתוב בהן זו היא מיתתן שאם עברו עליה ראוין הן למיתה ואית דמפרשי כל אזהרה דתני תנא גבי בני נח זהו מיתתן דלא דייק למתני בהו חייבי מיתות כישראל ולאו מילתא מדאמרינן לקמן (סנהדרין נ"ח:) עכו"ם ששבת כו' שנאמר ויום ולילה לא ישבותו ואמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתן אלמא אאזהרה דקרא קאי. ואי קשיא לך אי הכי קשיא ליה לרב ששת מ"מ כיון דאזהרה שלהן זו היא מיתתן אכולהו נמי ניחייבו לא תקשי לך דיכיל רב ששת לשנויי דוקא לגבי ע"ג והנך תלתא דכתיב בהו איש איש אבל שאר שבע מצות דלא כתיב בהו איש איש לא אמרינן אזהרה שלהן זו היא מיתתן וההיא דריש לקיש דמוקי לה אפי' כל היכא דכתיב בהו אזהרה ודאי פליגא אדרב ששת:

רב הונא כו' אמרי על שבע מצות ב"נ נהרג גלי רחמנא בשפיכות דמים והוא הדין בכולהו. ומקשינן עלייהו דאמרי על שבע מצות נהרג ב"נ ואפי' על הגזל והתניא על הגזל גנב וגזל וכן אם ראה בשביה אשת יפת תואר ושכב עמה וכן כיוצא בהן דברים שאינו גזל [ממש] ולקמן מפרש להו כותי שגזל מכותי וכותי שגזל מישראל וישראל מישראל אסור ישראל בכותי מותר דלא תעשוק את רעך כתיב ולא כותי ובהדיא כתיב ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך ודוקא בזמן שמסורין בידך כדאיתא בב"ק (קי"ג:) ואשת יפת תאר נמי בהדיא שריא קרא לישראל קתני מיהת על הגזל כותי בכותי [וכותי] בישראל אסור ואי ס"ד נהרג אדתני אסור ליתני חייב. ומפרקינן משום דקבעי למיתנא סיפא ישראל בעכו"ם מותר דלא מצי למיתני פטור דקיי"ל מותר ממש תנא רישא נמי אסור. ומקשי' ומי מצית למימר דלאו דוקא קתני והא כל היכא דאית ליה חיובא תני חייב דקתני רישא על שפיכות דמים מדקתני רישא חייב וסיפא אסור ש"מ דוקא קתני בתרווייהו. ומפרקינן האי דנקט רישא חייב ופטור [וסיפא] אסיר ומותר לאו למימר דרישא איכא חיובא וסיפא ליכא חיובא (אבל) [אלא] סיפא נקט אסור ומותר לאשמועינן רבותא גבי ישראל בעכו"ם כדאמרן ורישא נמי בדין הוא דליתני אסור ומותר אלא משום דלא מצי תני ישראל בעכו"ם מותר דהא תנן העכו"ם וישראל הרועים בהמה דקה של עצמן ודרך בהמה דקה ליכנס לתוך השדות ואין הרועה יכול לעכב לא מעלין אותו מן הבור להחיותן דסתמן גזלנין הן שמרעין בהמתן בשדות אחרים ולא מורידין אותן לכתחילה להמיתן בידים. ואתינן לפרושה להא מתניתא דתני בה גזל ויפת תאר ותני עלייהו וכן כיוצא בהן ואיבעי' לן כיוצא בהו בגזל מאי היא וסברינן לאוקומה בפועל שנשכר לעשות בכרם ואכל מן הענבים שבו דמורי היתירא לנפשיה ולאו גזל גמור הוא. ודייקי' עלה אי בשעת גמר מלאכה שעת הבציר שהוא נמר מלאכתן היתירא הוא דכתיב ואכלת ענבים כנפשך כו' ואמאי תני בישראל אסור ואי שלא בשעת גמר מלאכה גזל מעליא הוא דכתיב ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל בשעה שאי אתה נותן לכליו של בעל הבית אי אתה אוכל וא"כ מאי כיוצא בו דקתני דמשמע דלאו גזל גמור הוא ואידחיא לה וסבר רב פפא לאוקומה לפחות משוה פרוטה דלאו גזל גמור הוא לאפוקיה בדיינין דמסתמא מחיל ליה עילויה מיהו כיון דמעיקרא אית ליה צערא אסור. ומקשינן אי הכי לגבי עו"ג בעו"ג מאי כיוצא בו איכא כיון דעו"ג לאו בר מחילה הוא שהרי מקפיד על ממונו יתר מדאי ואפי' אפחות משוה פרוטה נמי לא מחיל גזל מעליא הוא ואידחיא ליה ויש מפרשים כיון דעו"ג לאו בני מחילה נינהו שהרי כל דינן למיתה ואינה בתורת השבון לא נפיק פחות מש"פ מכלל שוה פרוטה ואפי' מישראל דמחיל ליה בתר הכי דהא משעת גזל עבר ליה אלאו דגזל ואיחייב ליה מיתה ולא מסתבר. ואסיקנא לכובש שכר שכיר כגון דאמר ליה יש לך בידי ואיני נותן לך דלאו ממונא קא שקיל מיניה ולא הוי גזל ממש אלא בחוטף דבר מחבירו כבניהו בן יהוידע כדאיתא בפ' מרובה וכיוצא בגנב נמי משכחת לה בכובש שכר שכיר כגון דאמר ליה לא שכרתיך מעולם אי נמי נתתיו לך והיינו טעמא דלא איצטריך לפרושה משום דגניבה בכלל גזל ואין ביניהן אלא שזה עושה בפרהסיא וזה עושה בצינעא וכי קא באעי כיוצא בגזל בגניבה קא בעי נמי כיוצא בגניבה וכי פשיט בכובש שכר שכיר לתרווייהו קא פשיט. כיוצא בו דיפת תואר מאי היא כגון בן נח שייחד שפחה לעבדו וחזר ובא עליה נהרג עליה והיינו דקתני עכו"ם בעכו"ם אסור ישראל בישראל נמי כי האי גונא אסור ואע"פ ששחררה ואית דאמרי דהיינו שפחה חרופה שחייבין עליה אשם ולאו מילתא היא דשפחה חרופה קידושי מעליא בעיא ישראל בעכו"ם מותר שאם יחד העכו"ם שפחה לעבדו ובא ישראל עליה בשביה מותר שהרי אפילו אשתו של עכו"ם מותרת באותה שעה דגרסינן בפירקא קמא דקידושין (כ"א:) וראית בשביה בשעת שביה אשת ואפי' אשת איש. ולא נהירא משום דמשמע דלא קא מהדר אכיוצא בו דיפת תואר משום כיוצא בו דאישות בלחוד אלא משום כיוצא בו נמי דשביה ולהכי נקט עבדו שהוא כבוש לו כאשת יפת תואר שכבושה במלחמה וא"כ גבי ישראל כגון מאי כיוצא בו איכא מותר אלא מסתברא לי דלאו בשביה ממש קא מיירי אלא כגון ישראל שהיתה לו שפחה כותית וייחדה לעבדו כותי ואח"כ גיירה ושחררה ובא עליה. כיוצא בו דשפיכות דמים לא תניא ברישא דהאי ברייתא כדתניא בסיפא גבי גזל ויפת תואר משום דאין בשפיכות דמים דבר הקל מחבירו לא לענין דינא ולא לגבי דעתא דאינשי. אמר אביי אי משכחת תנא דתני כיוצא בו גבי שפיכות דמים רבי יונתן בן שאול היא דתאני רודף אחר חבירו להרגו ויכול הנרדף להציל את עצמו באחד מאיבריו של רודף ולא הציל אלא הרגו לגמרי נהרג עליו וכי האי גונא לאו שפיכות דמים ממש הויא לדעתא דאינשי דהא לאצולי נפשיה קא מיכוין והיינו כיוצא בו בשפיכות דמים דהוי קרוב לפטור ואינו פטור. אבל לרבנן דפליגי עליה היתר גמור הוא ואפי' ישראל בישראל פטור וקיי"ל כר' יונתן בן שאול דסוגיין בסוף פרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ט.) כותיה. וכתב ר"ש ז"ל דהיינו טעמא דלא משמע ליה כיוצא בו דשפיכות דמים בשוגג משום דשוגג שפיכות דמים גמור אלא רחמנא חס עליה ולא נהירא לי דאי מהאי טעמא מכל מקום כיון דרחמנא חס עליה לאו שפיכות דמים גמור הוא אלא מסתברא משום דלא משמע ליה עו"ג בעו"ג בשוגג חייב דודאי שוגג לא חייב רחמנא דנהי דשמעת דבן נח נהרג שלא בהתראה דוקא במזיד דמוכחא מילתא דמזיד הוא אבל בשוגג ממש ליכא מאן דאמר דליחייב ואפי' עו"ג בישראל והכי מוכח בגמרא דאלו הן הגולין (ט'.) אלא אי קשיא הא קשיא לוקמה באומר מותר דאיכא למאן דאמר התם דאומר מותר קרוב למזיד הוא ואיכא למימר משום דאומר מותר פלוגתא דאמוראי היא דפליגי בה התם ולא ניחא ליה לאוקומי ברייתא בפלוגתא דאמוראי אבל בפלוגתא דתנאי יכיל לאוקומה דיכיל לשנויי הא מני רבי יונתן בן שאול היא ורבנן פליגי עליה:

גמרא דכתיב ותשחת הארץ וגו' כל מקום שנאמר השחתה אינו כו' עי' בחדושי אגדות:

שם אי משום דאתרבו מאיש איש עכו"ם נמי כו' היינו לר"מ דאית ליה כנויין בעכו"ם מאיש איש מרבה נמי במיתה מאיש איש אבל לרבנן דלית להו כנויין כלל בעכו"ם כיון דאיש איש בכנויין כתיב לא מרבה מיניה מיתה בעכו"ם לברכת השם ולהכי איצטריך למימר לרבנן דברה תורה כלשון בני אדם וכן נראה מדברי התוס' לקמן וק"ל:

בפירש"י בד"ה נהרג עליו משום גזל ואע"פ שאין זו בעולת כו' עכו"ם בישראל שפחה כנענית כו' לעבד עברי כו' ישראל בעכו"ם כו' ולקח בשביה מותר כו' ישראל בישראל כו' דהיינו שפחה חרופה כו' עכ"ל מה שהוצרך לשנות פירושו דגבי עכו"ם בישראל הוצרך לפרש שיחדו לעבד עברי דאם יחדו ישראל לעבד כנעני אין זה עכו"ם בישראל דמשמע שגזל העכו"ם את הישראל כיון שהיא מיוחדת לכנעני וע"כ נמי שיחדה הישראל לעבד עברי ולא עכו"ם דעכו"ם הקונה עבד עברי אסור הישראל עבדו בשפחה כנענית ובישראל בעכו"ם כו' הוצרך לפרש שלקח בשביה דאם לא כן ודאי דאסורה לישראל אך מה שפירש בישראל בישראל דהיינו שפחה חרופה כו' לא ידענא מי הכריחו לשנות פירושו דאיכא למימר בפשיטות נמי בעבד עברי דומיא שפי' בעכו"ם בישראל וצ"ע:

גמ' ואידך קטלייהו בשני יודי"ן וכן ברש"י:

שם אלא אמר רב אחא בריה דרב איקא לא נצרכה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה הא כל כו' חיוב מיתה הס"ד:

בד"ה ויכול הנרדף כו' לקטע רגלו הס"ד:

רש"י ד"ה בע"ג דברים. וזיבוח וקיטור. השמיט עוד ניסוך והשתחויה:

רש"י ד"ה נהרג עליו. משום גזל כו'. דהיינו שפחה חרופה כו'. הוא לר' ישמעאל דאמר בכריתות (יא) בשפחה כנענית הכ"מ ומאורסת לע"ע ואמרינן בגיטין (מג) דמאי מאורסת מיוחדת ולהמהרש"א אישתמיט ד"ז:

רש"י ד"ה כיוצא בו. דש"ד דאילו ש"ד בשוגג כו' אלא רחמנא חס עליה. ק"ל דלפ"ז מאי קמ"ל לרה"מ לעיל (נה ב) הא מה"ט אמרי' שם בקטן וקטנה דהבהמה נסקלת על ידיהם. וי"ל משום דחזינן דמזיק אפי' בשוגג חייב לשלם כדאיתא ספ"ב דב"ק אלמא דבמה שבין אדם לחבירו אין חילוק בין שוגג למזיד אלא דברוצח חס רחמנא עליה דלא למקטליה. אבל במה שבין אדם למקום בשוגג לא עניש עליה רק דקשה הלא מ"מ חייב בקרבן אלמא דחוטא הוא ועי' בנזיר (כג) דאפילו בספק איסור בשוגג א"ק ונשא עונו. ואולי מפני קושיא זה השכיל רש"י לפרש שם כסבור מותר דקרוב לאנוס הוא לר"ח ולאביי במכות (ט). אך עכ"ז קשה דהא בכה"ת אומר מותר ג"כ חייב בקרבן כמש"כ התוס' שם (ז ב) ד"ה אלא. וצ"ל בשוגג וכיון דמייתי קרבן מתכפר לו לגמרי ותו ליכא תקלה. ואע"ג דגם במזיד מתכפר לו כדאיתא לעיל (מז) מ"מ מה שנסקל ע"י אין לך תקלה גדולה מזו:

בגמרא דבר ערוה שנאמר כי השחית כל בשר: א"ל למה לא יליף בקיצור גילוי עריות מקרא זה ול"ל למילף מותשחת הארץ והדר ותשחת מקרא זה דכי השחית די"ל דבקרא דכי השחית לא הוזכר רק דהשחתה היא גילוי עריות אבל אכתי לא מוכח דהשחתה זו היא רע בעיני המקום לכן הביא קרא דותשחת דכתיב בי' לפני אלהים:

גזל דכתיב כירק עשב: ק"ק לילף ג"כ מדכתיב כי מלאה הארץ חמס מפניהם שהוא גזל כדאמרינן לקמן (דף ק"ח ע"א) וי"ל דניחא ליה להביא מקרא זה דכתיב בי' בלשון ציווי כי כן נצטוה נח מאת הקב"ה:

ואידך לברכה בעלמא: ק"ק הא לקמן (דף נ"ט ע"ב) משמע דהך קרא דואתם פרו ורבו שרצו בארץ למצוה נאמר ולא לברכה דפריך והרי פריה ורביה כו' ע"ש. ועיין מ"ש המהרש"א שם: שס ע"א נמי איתרבאי מאיש איש: עיין במהרש"א שפירש עפ"י דברי התוס' דלקמן דזה אליבא דר"מ אזלא דדריש איש ואין לפרש דגם אליבא דרבנן קאי לפי מה שכתבו התוס' לעיל דרבי מיישא אית ליה ג"כ אליבא דרבנן דאיש איש אתי לרבות נכרים ומטעם זה מרבה מכגר כאזרח ב"נ לכינויי דאיך יש לרבות מיתה לב"נ מאיש איש הא איש גבי כינויי כתיב ובישראל גופא אין מיתה גבי כינוי לרבנן אכן ק"ק כיון דלפ"ז רב ע"כ אליבא דר"מ קאמר א"כ מאי פריך והתניא בע"א דברים שב"ד ש"י ממיתין כו' דלמא ההיא כרבנן אתיא דלית להו איש איש ולכן אין מיתה בע"א אבל רב כר"מ ולכן שפיר יליף מיתה מאיש איש דהא מאן דדריש איש איש דריש ליה לכל מילי וכמו שכתבו התוספות לקמן (ע"ב):

ברש"י ד"ה בע"א נמי. כתיב גבי מולך איש איש: ק"ק דהתינח למ"ד לקמן (דף ס"ד ע"א) דמולך נמי ע"א הוא אלא למ"ד דלאו ע"א הוא ורק בישראל אתרבי לחיובא א"כ כיון דבב"נ ליכא אזהרה עליו לא מהני האי איש דגבי מולך לענין ע"א וא"כ מאי פריך אליבא דרב הא הוא אליבא דר"מ קאמר ודלמא סבר ר"מ כהך מ"ד דלאו ע"א הוא וא"כ לא כתיב איש איש בע"א. וי"ל כיון דר"מ דריש איש איש לרבות נכרים ומאן דדריש חדא דריש לכולהו וכמ"ש התוס' א"כ כי כתיב איש איש גבי מולך ע"כ אתי לרבות נכרים וא"כ או דסבר כמ"ד דע"א הוא והרי הוא בכלל אזהרת ע"א או דסבר כמ"ד בברייתא דלעיל דכל מה דאמור בפ' כישוף ב"נ מוזהר עליו ובכלל זה ג"כ אאזהרת מולך דל"י בך מעביר בנו ובתו באש ולכן פריך שפיר דממנ"פ ליחשב עוד חדא או דריש איש איש או ע"ז או מולך אלא דק"ל למ"ד לקמן על ז' מצות ב"נ נהרג דגלי רחמנא באחד מהם וה"ה לכולהו א"כ איש איש דגבי מולך ל"ל וכמו דפריך בש"ס אאיש איש דגבי מברך א"ה ודגבי עריות ולענין זה לא שייכי תירוצי הגמרא ואפשר לומר כיון דאמרינן לענין ע"ז דכל שאין ישראל נהרג עליו אין ב"נ מוזהר עליו ולענין עריות לא אמרינן הכי לקמן דסברי חכמים הרבה עריות יש שאין ב"ד ש"י ממיתין עליהן וב"נ מוזהר והיינו משום דרבנן דרשי איש איש לעריות דידן ולאמר לעריות דידהו כמבואר לקמן. אכן זה שייך דוקא לענין עריות אבל לענין ע"ז ליכא למימר כן דהא גם מויצו או מאלהים דילפינן לעיל ע"ז מינה לית לן לרבויא אלא כמו בישראל דהא אתיא מן הדרך אשר צויתים או מהלך אחר צו ולר"י מאלהים אחרים ע"פ דכתיב גבי ישראל ולכן אתיא איש איש להורות דדוקא בכדרכו שישראל נהרג איהו נמי נהרג דשוה כולו לישראל דה"א דכמו דבישראל איכא לאו בשלא כדרכו ה"ה ג"כ בב"נ וממילא אזהרתן זו היא מיתתן אתי איש איש להורות דרק בדברים שישראל נהרג עליהם איהו נמי נהרג:

ד"ה על הגזל. וכן יפת תאר דהוי נמי גזל: דקדק לפרש את אשתו אף דיפת תאר שייך ג"כ בפנויה דבפנוי' לא שייך גזילה דלמא גוזל אותה דהא אפילו קטנה או נערה שיש לאביה רשות עליה לא שייך גזילה לגבי אביה דרק בישראל גלי קרא כן דמוכרה כשהיא קטנה או שאר זכיות שזיכה לו רחמנא בה אבל בב"נ דלא גלי קרא לא אכן ק"ק כיון דלא שייך איסור גזילה ביפת תאר רק כשהיא א"א שקנויה לבעל וזה דוקא בשכבר בא עלי' לשם נשואים א"כ ל"ל משום גזל תיפוק דחייב משום א"א כיון דלב"נ לא שריא רחמנא יפת תאר א"כ איסור א"א בדוכתיה קאי וי"ל דלענין יפ"ת התירה התורה ב' דברים הא' איסור גזל וראית בשביה ולקחת והב' כשבא עלי' אח"כ איסור א"א והך יפ"ת דאיירינן בה הכא היינו כשלקחה והביאה ברשותו אפילו שלא בא עליה איכא משום גזילה גבי ב"נ:

בד"ה משום דקבעי למיתני סיפא. ומשמע פטור מן המיתה: א"ל דאיך אפשר למיטעי כן דא"כ מ"ש ישראל בכותי דוקא דנקט ליתני חידוש טפי דאפילו ישראל בישראל נמי דינא הכי וכמו דפריך לקמן די"ל דאי הוי תני ישראל בישראל ה"א דישראל בכותי מותר לגמרי לכך תני פטור לאשמעינן דעכ"פ לאו איכא וגם א"ל דא"כ לפי האמת דישראל בכותי מותר לגמרי ליתני באמת ישראל בישראל וליתני לשון חיוב ופטור די"ל דאכתי ה"א דישראל בכותי מותר מדאורייתא אבל אי גם מדרבנן מותר זה לא הוי ידעינן לכך תני לשון מותר דמשמע מותר לגמרי אפילו מדרבנן ומפני זה הוצרך רש"י לפרש בסוף דבריו דס"ל כמ"ד מותר ממש:

בד"ה התירא הוא. הא ישראל בישראל אסור: קצת קשה מאי ראיה לזה דלמא באמת גם ישראל בישראל מותר והא דלא קתני רבותא טפי משום דגם דהך כותי בכותי כו' גם אגזל ויפ"ת קאי ובזה לא שייך למימר דישראל בישראל מותר. ועו"ק לפי מה דאמרינן בב"מ (דף ע"א) דהיה עושה בתאנים וגרוגרות שנגמרה מלאכתן למעשר אינו אוכל וא"כ דלמא לכך לא נקט ישראל בישראל משום דבכל ענין איירי אפילו בדבר שנגמרה מלאכתן למעשר ובזה דוקא ישראל בכותי מותר דכותי אינו חייב במעשר אבל ישראל בישראל לא כיון שנגמרה מלאכתן למעשר אבל מ"מ גזל לא הוי. עו"ק דכי דייק מסיפא מדלא קתני דאפילו ישראל בישראל מותר דאסור אדרבה לידוק מרישא איפכא מדקתני דוקא כותי בישראל אסור משמע הא ישראל בישראל מותר דאל"כ ליתני רבותא טפי. ומזה לכאורה ראיה לפי' בתרא דרש"י דמכח מי איכא מידי פריך דבזה הכל א"ש אך דגם על פי' זה י"ל מ"ש דדוקא מדהתירא הוא ישראל בישראל פריך לפרוך בקיצור כיון דישראל בכותי מותר וכותי בכותי אסור מי איכא מידי ועיין בר"ן:

בד"ה נהרג עליו. דהיינו שפחה חרופה: פי' כגון שישראל ייחד שפחה כנענית לעבדו עברי ונתארסה לו ואח"כ בא עליה הוא באיסור דשפחה חרופה ופי' רש"י כאן אליבא דר' ישמעאל דסובר בכריתות (דף י"א ע"א) חרופה היא שפחה ודאית אכן גם לר"ע דפליג שם וסובר דחציה שפחה וחצי' ב"ח היא שפחה חרופה מ"מ איכא איסורא לדידיה גבי שפחה משום לא יהיה קדש דהוא סובר כדרש התרגום דזה קאי אשפחה וכמו שכתב הר"ן לעיל (דף נ"ד ע"ב) ונקט רש"י איסור זה דשפחה חרופה משום שזה נזכר בפירוש בש"ס ואיסור דל"י קדש לא נזכר בפי' ומה שהניח המהרש"א דעת רש"י בצ"ע לא נתברר לענ"ד כלל:

בד"ה כיוצא בו. דאלו שופך דם בשוגג: רש"י בזה לשיטתו אזיל דסבר במכות (דף ט' ע"א) דב"נ נהרג על השוגג ולכן שפיר הוי משכחת לכאורה כיוצא בו ע"י שוגג דכותי בכותי וכותי בישראל חייב וישראל בכותי פטור וישראל בישראל פטור אבל אסור וא"כ לא שייך מי איכא מידי ולזה הוצרך רש"י לתרץ דשפיכות דמים גמור הוא אבל לפי מה שכתב הרמב"ם (ר"פ יו"ד מה' מלכים) דב"נ אינו נהרג על השוגג בלא"ה ל"ק קושית רש"י אכן מ"מ צריך לתירוצו גם אליבא שיטת הרמב"ם כי היכי דלא יקשה דמשכחת ע"י אומר מותר דחייב ב"נ עליו וישראל פטור כמ"ש הרמב"ם שם:

גמ'. אמר רב נחמן בר יצחק אזהרה שלהן זו היא מיתתן.
עיין ברמב"ם (פ"ט מהל' מלכים ה"ד) וז"ל בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו, וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפני הארי או שהניחו ברעב עד שמת, הואיל והמית מכל מקום נהרג, וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו, מה שאין כן בישראל עכ"ל. וצ"ע מהו מקורו של הרמב"ם דבנ"ח שהרג את הטריפה או שכפתו לפני הארי נהרג. וי"ל דכתב הרמב"ם (פ"ב מהל' רוצח ה"ב) שהכופת את חבירו לפני הארי והרגתו חיה הריהו שופך דמים ועון הריגה בידו וחייב מיתה בידי שמים, וכן ההורג טריפה חייב מיתה בידי שמים (פ"ב מהל' רוצח ה"ח), וא"כ מבואר שישראל מוזהר בזה ויש בזה איסור רציחה, וא"כ עכו"ם חייב על זה מיתה בידי אדם, דאזהרתן זו היא מיתתן. ועוד נראה דעכו"ם ששכר אדם להרוג את חבירו חייב מיתה בידי אדם, דהרמב"ם (פ"ב מהל' רוצח ה"ב) פסק שישראל ששכר א' להרוג את חבירו חייב מיתה בידי שמים ועון רציחה בידו. וי"ל דב"נ נהרג על זה, דאזהרתן זו היא מיתתן.³⁴¹
גמ'. ומי איכא למאן דאמר עכו"ם שעשה ע"ז ולא השתחווה וכו' למעוטי גיפוף ונישוק וכו' אלא למעוטי שלא כדרכה.
והנה מבואר בגמ' דעל עבודה זרה שאין ישראל ממיתין עליה כגון גיפוף ונישוק שלא כדרכה ב"נ אינו מוזהר עליה ואינו נהרג עליה. ויש להקשות דבמשנה לקמן (דף ס:) מבואר דילפינן מיתורא דלא תעבדם דיש איסור בגיפוף ונישוק לע"ז אף כשהן שלא כדרך עבודה. וצ"ע א"כ למה לא נימא דעכו"ם יהרג בגיפוף ונישוק שלא כדרך עבודה משום דאזהרתן זו היא מיתתן. ועוד יש להקשות לפי"ד הרמב"ם (פ"ט מהל' מלכים ה"ב) שכתב וז"ל בן נח שעבד ע"ז הרי זה חייב מיתה והוא שיעבוד כדרכה, וכל ע"ז שבית דין של ישראל ממיתין עליה בן נח נהרג עליה, וכל שאין ב"ד של ישראל ממיתין עליה אין בן נח נהרג עליה. ואע"פ שאינו נהרג אסור בכל וכו' עכ"ל. וצ"ע דאם בן נח אסור בכל ואפילו בגיפוף ונישוק דשלא כדרכה אמאי אינו נהרג עליה והא קיי"ל אזהרתן זו היא מיתתן.
וי"ל דגיפוף ונישוק שלא כדרך עבודה אסור לישראל מדין איסור בפנ"ע שאסור לישראל לכבד עבודה זרה, אך אין זה בכלל חלות שם איסור עבודה זרה מכיון דאינו עבודה זרה כדרכה אלא דהוי שם איסור בפנ"ע לכבד עבודה זרה. וי"ל דמשו"ה אין ב"נ נהרג על גיפוף ונישוק שלא כדרכה דאין ב"נ נהרג אלא על חלות שם איסור עבודה זרה.³⁴² ויתכן דנפ"מ בזה לענין יהרג ואל יעבור אי נימא דעכו"ם מצווים על קידוש ה' בז' מצות שלהן, די"ל דרק בחלות שם איסור ע"ז חל דין יהרג ואל יעבור ולא באיסור כיבוד ע"ז, ונפ"מ האם ב"נ צריך ליהרג כדי שלא יעבוד ע"ז שלא כדרכה, דאע"פ שאסור לעבדה שלא כדרכה י"ל דיעבור ואל יהרג מדהוי חלות שם איסור בפנ"ע לכבד ע"ז, ולא חלות שם איסור עבודה זרה.
כיוצא בו בגזל מאי היא וכו' אלא אמר רב פפא לא נצרכה אלא לפחות משוה פרוטה.
עיין ברמב"ם (פ"א מהל' גניבה ה"ב) וז"ל אסור לגנוב כל שהוא דין תורה ואסור לגנוב דרך שחוק או לגנוב על מנת להחזיר או על מנת לשלם הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך עכ"ל. וכתב המגיד משנה (שם) "ודין שוה פחות מפרוטה בממון כדין חצי שיעור באיסורין", ומבואר דהמגיד משנה נקט שהאיסור לגנוב כל שהוא מבוסס על ההל' שחצי שיעור אסור מן התורה. וצ"ע לפי"ז למה כלל הרמב"ם איסור חצי שיעור ביחד עם האיסור של הגונב ע"מ לשלם והאיסור לגנוב דרך שחוק וכו'. וקבע הגר"ח זצ"ל, דבאמת אי אפשר לומר שפחות משוה פרוטה נחשב לחצי שיעור, כי פרוטה אינה שיעור לענין חיוב אלא שיעור בחלות שם ממון. ונראה דחצי פרוטה אינו דומה לחצי כזית חלב, דחצי כזית חלב הרי הוא חפצא דחלב, אלא דכשאוכלו ליכא מעשה אכילת הגברא של שיעור כזית, ולפיכך פטור ממלקות. מאידך פחות משוה פרוטה אינו חפצא דממון כלל, דפרוטה קובעת את השם ממון בחפצא, ופחות מפרוטה אינו חפצא דממון שיאסר באיסור חצי שיעור. ונמצא דחלוק חצי פרוטה מחצי שיעור באיסורין, דבאיסורין אף חצי שיעור מהוה חפצא של איסור, אלא דליכא שיעור לענין מעשה אכילה לחייב את הגברא מלקות, ובכה"ג חל דין דחצי שיעור אסור מה"ת. משא"כ חצי פרוטה לא הוי חפצא של ממון כלל.
והגר"ח זצ"ל הביא ראייה לזה מהמשנה דחמש פרוטות (ב"מ דף נה.) המונה ביניהן דיני פרוטה בפדיון הקדש ובקדושין, ולכאורה ליכא דין שיעורין במעשה קדושין או במעשה פדיון של הקדש, ומהא דחל דין פרוטה בקידושין ובפדיון הקדש וכו' מוכח דדין פרוטה אינה דין שיעורין במעשה, אלא שיש צורך בחפצא של ממון, ופחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון.³⁴³ ואמר מרן הגר"ח זצ"ל דמסתבר דלפי הרמב"ם האיסור לגנוב כל שהוא אינו נכלל באיסור חצי שיעור דעלמא אלא שמהווה איסור מיוחד בגניבה. גניבת כ"ש נאסרת משום הלאו דלא תגנבו, והוי איסור טפל ללאו דגניבה שפטור ממלקות.
ובאמת יש לעיין, מהו גדרו של האיסור לגנוב פחות משוה פרוטה, שהרי אין כאן לקיחת ממון כלל וליכא הפסד לנגנב. ונראה שהתורה אסרה כל מעשה לקיחה של דברים שאינם שלו, ואף על פי שאינו לוקח ממון חבירו, הרי עושה מעשה גניבה, שהרי לוקח דבר שאינו שלו. וזהו יסוד האיסור לגנוב או לגזול פחות משוה פרוטה - איסור גברא של מעשה גניבה ולקיחת חפצא שאינה שלו בלי רשות, ואף על פי דליכא גניבת חפצא של ממון. ולפי"ז נ"ל, דהאיסור לגנוב דרך שחוק ג"כ מבוסס על איסור זה, דאע"פ שגונב דרך שחוק, וליכא גניבת ממון המחייבתו בכפל, שהרי אינו רוצה לקחת את הממון לעצמו, מ"מ לוקח דבר שאינו שלו מרשות חבירו, דהיינו שהגברא עושה מעשה גניבה, ואסרתו התורה. ולפי"ז, אין כוונת דברי הרמב"ם במש"כ "שלא ירגיל עצמו בכך", שאיסורים אלה נאסרים רק ממדת חסידות בלבד או מדרבנן בעלמא, כי בודאי גניבות אלו נאסרות מדאורייתא, אלא דהרמב"ם נותן טעמו של האיסור³⁴⁴. דאע"פ דאין כאן גניבת ממון המחייבת בכפל ובכל החיובים של אחריות דגניבה וגזילה, מ"מ יש כאן מעשה גניבה, ומעשה גניבה אסרה תורה, ואפי' בלי גניבת ממון, שהרי אסרה התורה אף גניבה פחות משוה פרוטה, ואף על פי שאינו ממון³⁴⁵. ולפי"ז מבואר הא דכלל הרמב"ם את האיסור של פחות משו"פ באותה ההלכה של הגונב ע"מ לשלם, דשניהם יסוד האיסור הוא משום מעשה גניבה אע"פ שאין כאן הפסד ממון.
והנה יש להסתפק האם אסור לגזול איסורי הנאה או לא. ונראה דדין איסורי הנאה תלוי בפירושי ה"ה והגר"ח זצ"ל. דלפי ה"ה איסור גזילה בפחות משוה פרוטה הוא משום דחצי שיעור אסרה תורה דחזי לאצטרופי לשיעור וכדאיתא ביומא (דף עד.), אבל איסורי הנאה דאינם ראוים להצטרף לפרוטה, דאינם ממון כלל, אינם כלולים באיסור זה. ואילו לפי"ד הגר"ח זצ"ל, פחות משוה פרוטה אינו ממון, ומ"מ אסרה תורה לגברא לעשות מעשה גניבה, אף על פי דאינו גונב ממון חבירו. וי"ל אליביה דגם איסורי הנאה נכללים באיסור זה³⁴⁶.
והנה בגמרא (ב"מ דף מז. – מז:) איתא שקונים חליפין בכלי פחות משוה פרוטה ואין קונים באיסורי הנאה. ולה"ה חילוק זה מובן דפחות משוה פרוטה הוי עכ"פ ממון, ואיסורי הנאה אינם ממון. אבל לפי הגר"ח זצ"ל, הסובר שבין פחות משוה פרוטה ובין איסה"נ אינם ממון צ"ע למה שונים דיניהם בנוגע לחליפין. וי"ל דחליפין קונה רק בכלי, וכלי פחות משוה פרוטה נחשב לכלי, אבל דין איסה"נ מפקיע את שם הכלי מהחפצא לגבי קנין חליפין, ומשו"ה אין איסה"נ קונים בחליפין.
ולפי"ז נראה לבאר השקו"ט בגמ' "אלא אמר רב פפא לא נצרכה אלא לפחות משוה פרוטה. אי הכי נכרי בישראל אסור הא בר מחילה הוא, נהי דבתר הכי מחיל ליה, צערא בשעתיה מי לית ליה, נכרי בנכרי כיוצא בהן, כיון דלאו בני מחילה נינהו גזל מעליא הוא". דבתחילה נקטה הגמ' דגזילת פחות משוה פרוטה אינה גזל ממש אלא כעין גזל משום שאינו מחסרו ממון אבל עכ"פ הוי מעשה גזילה. ושוב הקשו דלמה אמרינן דנכרי בישראל אסור והא בר מחילה הוא – כלומר ואי מחיל ליה ישראל ליכא אף האיסור של מעשה גזילה. ודחינן "נהי דבתר הכי מחיל ליה צערא בשעתא מי לית ליה", כלומר דהמחילה חלה רק לגבי חיוב תשלומין, אך יש איסור מעשה גזילה. ושוב הקשו דבנכרי בנכרי דלאו בני מחילה נינהו א"כ הויא גזל מעליא, דבנכרי בנכרי אף פחות משו"פ נחשב לממון, והוי גזל ממש ולא כיוצא בו דגזל.
ועיין ברמב"ם (פ"ט מהל' מלכים ה"ט) וז"ל בן נח חייב על הגזל, בין שגזל עכו"ם בין שגזל ישראל, ואחד הגוזל או הגונב ממון או גונב נפש, או הכובש שכר שכיר וכיוצא בו, אפילו פועל שאכל שלא בשעת מלאכה, על הכל הוא חייב, והרי הוא בכלל גזלן, מה שאין כן בישראל, וכן חייב על פחות משוה פרוטה, ובן נח שגזל פחות משוה פרוטה ובא אחר וגזלה ממנו, שניהן נהרגין עליה עכ"ל. ונראה דב"נ נאסר במעשה גזילה ולכן כלל הרמב"ם בהלכה זו בין שגנב ממון ובין שגנב נפש, דיסוד החיוב בגניבת נפשות הוא משום איסור גזילה ומעשה גזילה אע"פ שאין הפסד ממון. ולפי"ז י"ל דב"נ שגנב ע"מ לשלם חייב מיתה מכיון דחל איסור של מעשה גניבה.
גמ'. אלא אמר רב אחא בריה דרב איקא לא נצרכה אלא לכובש שכר שכיר.
לכאורה צ"ע דבגמ' (ב"מ קיא.) ילפינן לכובש שכר שכיר מלאו דגזילה, וא"כ מהו ההו"א דהוי רק כעין גזילה. ובשלמא לפי הרמב"ם (פ"א מהל' גזילה ה"ד) שמנה לאו בפנ"ע לא תעשוק שכר שכיר ניחא, דיש לאו נפרד לכובש שכר שכיר וסד"א שעכו"ם אינו מוזהר בזה, וקמ"ל דאסור בכובש שכר שכיר משום דהוי כעין גזילה, אולם אם נאמר דיסוד האיסור משום לא תגזול צ"ע מהו ההו"א שעכו"ם יהיה פטור. ונראה לתרץ דנתבאר לעיל בגמ' דעכו"ם נהרג על מעשה גזילה בלי הפסד וחסרון ממון וכגון שגזל פחות משוה פרוטה, וסד"א דחיוב מיתה דעכו"ם שגזל תלוי במעשה גזילה, ומשו"ה סד"א דמאחר שבכובש שכר שכיר ליכא מעשה גזילה עכו"ם הכובש שכר שכיר לא יהרג, וקמ"ל דאע"פ שלא עשה מעשה גזילה מ"מ מאחר שחיסר ממון חבירו הרי הוא חייב משום גזל וחייב מיתה.
גמ'. כיוצא ביפת תואר מאי היא כי אתא רב דימי אמר ר"א א"ר חנינא בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג עליה.
ופרש"י (בד"ה נהרג עליו) וז"ל משום גזל ואע"פ שאין זו בעולת בעל דאישות אלא זנות בעלמא כחמור ובהמתו, כותי בישראל שפחה כנענית שייחד ישראל לעבד עברי ובא עליה כותי נהרג, ישראל בכותי מותר כותי שייחד שפחה לעבדו ובא ישראל ולקחה בשביה מותר דהא אפילו אשתו גמורה מותרת לו, ישראל בישראל אסור דהיינו שפחה חרופה שחייבין עליה אשם עכ"ל. ולפי רש"י יש לעיין מ"ט אין כותי חייב על כל אשת איש ואפילו ארוסה שלא נבעלה משום איסור גזל. ויתכן דדוקא בעבד חל דין אישות מחמת שהאדון ייחד לו שפחה, משא"כ באשה בעלמא שהיא בת חורין ליכא חלות אישות בזה שהיא מייחדת את עצמה להיות אשת פלוני ואין בה משום גזל, שאינה יכולה לייחד את עצמה להיות אשתו דנימא דהבועל אותה עובר משום גזל, ורק משנבעלה ונעשית אשתו מדין בעולת בעל אזי הבועל אותה חייב נמי משום גזל.
אמנם עיין ברמב"ם (פ"ט מהל' מלכים ה"ח) שכתב וז"ל בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה הרי זה נהרג עליה משום אשת חבירו, ואינו חייב עליה עד שיפשט הדבר ואמרו לה העם זו דבית עבד פלוני, וכו' עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם שהחיוב הוא משום איסור עריות דבא על אשת איש, ודלא כפרש"י שהחיוב הוא משום גזל. והנה מבואר דלשיטת הרמב"ם יש ב' דיני אישות בב"נ: א) חלות דין אישות מדין בעולת בעל, ב) דין אישות מחמת שהיא מיוחדת לו להיות אשתו. ושני דינים אלו חלוקים מהדדי, דחלות דין אישות מדין בעולת בעל חל אף כשאינו ידוע לרבים שבא עליה והיא אשתו, וכדחזינן ממעשה דאבימלך ויצחק שאבימלך טען (בראשית כו:י) "ויאמר אבימלך מה זאת עשית לנו כמעט שכב אחד העם את אשתך והבאת עלינו אשם", דאע"פ שלא ידעו הרבים כי רבקה היא אשת יצחק היו מתחייבים עליה משום אשת איש. וכן חזינן מהמעשה של אברהם ואבימלך (בראשית כ:ג - ו) "ויבא אלהים אל אבימלך וגו' ויאמר הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל", דאע"פ שאבימלך לא ידע ששרה היא אשת אברהם מדין בעולת בעל מ"מ היה מת עליה. אמנם דין אישות וחלות שם אשתו שחל מחמת ייחוד להיות אשתו תלוי בידיעת הרבים שאשה זו היא מיוחדת לפלוני זה להיות אשתו, וכמש"כ הרמב"ם "ואינו חייב עליה עד שיפשט הדבר ואמרו לה העם זו דבית עבד פלוני", ומקורו מהגמ' (נח:) וז"ל א"ר חנינא בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג עליה מאימת א"ר נחמן מדקראו לה רביתא עכ"ל. וכן מוכח מהמשך לשון הרמב"ם לענין גירושין בבן נח שכתב (שם) וז"ל ומאימתי תחזור להתירה משיפרישנה מעבדו ויפרע ראשה בשוק, ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה, או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה, שאין להם גירושין בכתב, ואין הדבר תלוי בו לבד, אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין עכ"ל. ונראה דלענין אישות שחל מחמת ייחוד וכגון בייחד שפחה לעבדו האיסור תלוי בידיעת הרבים שהיא מיוחדת לו, דההיתר חל רק כשיודע לרבים שהיא אינה מיוחדת לו להיות אשתו וכמש"כ הרמב"ם "ומאימתי תחזור להתירה משיפרישנה מעבדו ויפרע ראשה בשוק", דהיינו שמראה ברבים שהיא אינה אשת עבדו שהפרישה מעבדו ופרע את ראשה בשוק. ואילו לגבי חלות אישות דב"נ מדין בעולת בעל כתב שמותרת "ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה, או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה, שאין להם גירושין בכתב, ואין הדבר תלוי בו לבד, אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין", ולא דקדק הרמב"ם לומר דבעינן ידיעת הרבים ששלחה מביתו ושפרשו זה מזה, אלא דפקע האישות כשיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה. ונראה דהחילוק הוא כנ"ל דחלות דין אישות דבעולת בעל אינו תלוי בידיעת הרבים ופקע האישות משהוציאה מביתו ושלחה לעצמה. משא"כ דין אישות שחל ע"י ייחוד תלוי בידיעת הרבים ופקע רק משנודע לרבים דהיא אינה אשתו, ולכן דקדק הרמב"ם לומר שהיא חוזרת להתירה "משיפרישנה מעבדו ויפרע ראשה בשוק" (ועיין בכס"מ שם).
והנה במעשה יהודה ותמר כתיב (בראשית לט:כד) "ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף", ובפשטות היינו משום שיהודה סבר שתמר היתה חייבת מיתה מדין אשת איש שזינתה, וצ"ע דהרי לא היתה אשת איש אלא רק היתה זקוקה לשלה ליבום , ולמה תהיה חייבת מדין זנות דאשת איש. ועוד צ"ע שכתוב (בראשית לט:כו) "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני וגו'". ולכאורה צ"ע דמאי איכפת לן בזה שיהודה הוא זה שבא עליה כדי שתפטר ממיתה, דאם היא היתה אשת איש שזינתה אזי היא חייבת מיתה מכל מקום. והגר"מ זצ"ל אמר ששמע מאביו מרן הגר"ח זצ"ל דהביאור בזה הוא עפ"י היסוד הנ"ל שנתבאר מדברי הרמב"ם דחלין ב' דיני אישות בב"נ: א) דין אישות מדין בעולת בעל, ב) דין אישות מדין ייחוד להיות אשתו. ונראה דתמר נחשבה כאשת שלה מדין ייחוד – שהרי היא נפלה לשלה ליבום וחל זיקת יבום לשלה, וזיקת היבום מייחדה להיות אשת שלה, וכולם ידעו שהיא זקוקה לשלה ומיוחדת להיות אשתו, ואע"פ שלא נבעלה עדיין לשלה חל בה דין אשת שלה מדין ייחוד. אמנם לאחר שראתה תמר שגדל שלה והיא לא ניתנה לו לאשה כתיב (בראשית לח: יד) "ותסר בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף ותתעלף ותשב בפתח עינים אשר על דרך תמנתה כי ראתה כי גדל שלה והיא לא ניתה לו לאשה", כלומר שהסירה את בגדי אלמנותה ופרעה את ראשה ברבים ונודע לכל שהיא לא מיוחדת לשלה, ופקע ממנה דין אשת איש מדין ייחוד. וכשהכיר יהודה שהאשה שבעל היא זו ש"ותסר צעיפה מעליה" כלומר שפרעה את ראשה בשוק ונודע לרבים שהיא לא היתה עוד מיוחדת לשלה ופקע ממנה האישות שחלה מדין ייחוד, הודה ואמר "צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני", דבאמת פקע מתמר האישות שחל מדין ייחוד דזיקת יבום והותרה לשוק, ולא הויא אשת איש שזיתנה.
גמ'. כיוצא בו דשפיכת דמים לא תניא אמר אביי אי משכחת דתניא רבי יונתן בן שאול היא. דתניא, רבי יונתן בן שאול אומר רודף אחר חבירו להורגו ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל נהרג עליו.
עיין ברמב"ם (פ"ט מהל' מלכים ה"ד) וז"ל בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו, וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפני הארי או שהניחו ברעב עד שמת, הואיל והמית מכל מקום נהרג, וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו, מה שאין כן בישראל עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל וכן אם הרג רודף וכו'. א"א קשיא ליה אבנר, עכ"ל. ועיין בכס"מ שם. והנה לשיטת הראב"ד ישראל שהרג רודף שהיה יכול להצילו באחד מאבריו חייב מיתת ב"ד, וצ"ע לשיטתו למה זה מיקרי כיוצא בו דשפ"ד לענין בן נח, והרי זוהי רציחה גמורה וישראל חייב ע"ז מיתת ב"ד. ולכאורה מכאן יש ראייה לשיטת הרמב"ם (פ"א מהל' רוצח הי"ג) שכתב וז"ל כל היכול להציל באבר מאיבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה אבל אין בית דין ממיתין אותו עכ"ל, ומשמע דיש איסור רציחה אך אין כח לב"ד להמיתו, וי"ל דכהאי גוונא נחשב כיוצא בו דשפיכת דמים. אך לפי הרמב"ם צ"ע למה לא אמרו בגמ' דכיוצא בו דשפיכת דמים היינו נמי באופן שהרג טריפה או כגון שכפתו לפני הארי או ששכר את חבירו להרגו ומשכח"ל כיוצא בו דשפכ"ד אף אליבא דרבנן ולא רק אליבא דר' יונתן בן שאול, דלהרמב"ם (פ"ב מהל' רוצח ה"ב) בכל הנך אופנים עון הריגה בידו ואין ב"ד ממיתין אותו אלא דחייב מיתה בידי שמים, וצ"ע.
ובביאור המחלוקת בין ר' יונתן בן שאול ורבנן י"ל דלר' יונתן בן שאול דין הריגת הרודף הוא משום הצלת הנרדף, ולכן אם יש אופן להציל את הנרדף בלי להרוג את הרודף וכגון ביכול להצילו בא' מאבריו אזי ליכא היתר להרוג את הרודף, ולכן אם היה יכול להצילו בא' מאיבריו והרגו נהרג עליו. משא"כ לרבנן רודף נהרג מחמת חלות שם רודף שבגברא ולכן אף כשיכול להצילו בא' מאבריו מותר להרגו מחמת חלות שם רודף שבגברא.
³⁴¹ אמנם נראה דיש לחלק בין חיוב מיתה בידי שמים בגרם רציחה ובין חיוב מיתה ביד"ש בשאר איסורים כגון אכילת טבל וזר ששימש, דבשאר איסורים עיקר החיוב הוא רק חיוב ביד"ש ואינו מחוייב בדיני אדם כלל, משא"כ בגרם רציחה י"ל דמעיקר הדין הריהו מחוייב בדיני אדם אלא שאין ב"ד יכולים להמיתו, דכתב הרמב"ם (פ"ב מהל' רוצח ה"ב) וז"ל אבל השוכר הורג להרוג את חבירו, או ששלח עבדיו והרגוהו, או שכפת חבירו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתו החיה, וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין עכ"ל, ומשמע דרציחה בגרמא מהוה עבירת שפיכת דמים ועון הריגה וחל מחייב דעונש בידי אדם אלא שאין ב"ד ממיתין אותו. וכמו"כ י"ל דב"נ שהרג את הרודף באופן שהיה יכול להצילו בא' מאביריו נהרג עליו מכיון דבישראל מעיקר הדין זה נחשב למעשה רציחה ועבירת שפיכות דמים המחייבתו בדיני אדם אלא שאין ב"ד ממיתין אותו דכתב הרמב"ם (פ"א מהל' רוצח ושמירת הנפש הי"ג) וז"ל כל היכול להציל באבר מאיבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה אבל אין בית דין ממיתין אותו עכ"ל. ומכיון דבישראל הוי מעשה עבירה דרציחה ושפיכת דמים ב"נ נהרג דאזהרתן זו היא מיתתן. (רבינו זצ"ל)
³⁴² ועיין ברמב"ן בהשגות לספה"מ להרמב"ם (מל"ת ה') דאיסור עבודה זרה שלא כדרכה הוי מצוה מיוחדת בפנ"ע, ולדידיה ניחא שפיר דיסוד האיסור הוי איסור כיבוד ע"ז ואין ב"נ נהרג אלא על חלות שם איסור עבודה זרה. ועיין בשיעורים לקמן (דף ס: ד"ה משנה. תנא עד שיברך שם בשם ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה ואחד המקבלו עליו לאלוה וכו') מש"נ בביאור שיטת הרמב"ם והרמב"ן בספה"מ.
³⁴³ ונראה אליבא דהגר"ח זצ"ל דזוהי כוונת המשנה בב"מ (דף נה.) חמש פרוטות הן כו' שדין ממון בכהת"כ חל דוקא בשוה פרוטה, ופחות משוה פרוטה אינו ממון כלל. ויעויין בסוגיין (דף נז.) דישראל מוחל פחות משו"פ אלא דכותי אינו מוחלו ואצל כותי מכותי גזל מעליא הוא. ביאור הדבר - דבנוגע לישראל מאחר דבסתמא מוחלו לפיכך אינו ממון, ואילו אצל כותי מאחר דאינו מוחלו לכן לגביה נחשב לממון. ופשיטא דפחות מפרוטה הוי שלו, דאע"פ שאינו ממון מ"מ קנוי לבעלים ואינו הפקר. והראייה דיכול לעשות חליפין בסודר פחות משו"פ אע"פ שצריך להקנות לחבירו את הסודר, ומוכח דאף פחות משו"פ הוי קנינו. ועיין בגמרא בסוגיין (נז.) דכותי הגוזל פחות משו"פ מישראל חייב "דמצער ליה", כלומר שלוקח דבר שהוא שלו בלי רשותו ומצערו, חזינן שקנינו של ישראל הוא.
³⁴⁴ ויעויין במס' ב"מ (דף סא:) שהגמרא לומדת את האיסור לגנוב ע"מ למיקט מקרא, ומוכח דאיסור דאורייתא הוא. ברם עיין בחוט המשולש לגר"ח מוואלאז'ין זצ"ל המפרש שלפי הרמב"ם האיסור הוא איסור מדרבנן.
³⁴⁵ ועיין בסוגיין (דף נ"ז.) שכותי שגזל פחות משו"פ מישראל חייב משום "נהי דבתר הכי מחיל ליה צערא בשעתיה מי לית ליה". ביאור הדבר - דגזל פחות משו"פ הוי מעשה גזילה ואף על פי שאין בכך גזילת ממון. כותי חייב על מעשה גזילה אפילו כשלא גזל ממון. ואילו ישראל חייב דוקא על גזילת ממון. ומ"מ במעשה גזילה גרידא איסור חל גם בישראל. וכך כתב רש"י (ד"ה צערא כו') ז"ל הלכך גזל הוא אלא שאין ב"ד ישראל נזקקין להשיבו דבתר הכי מחיל ליה, ובישראל בישראל נמי אסור ומעבר לא עבר דכתיב לא תגזול והשיב את הגזילה אמידי דהשבון קרי גזל ואידך לא, אבל בכותי דלאו בר השבון הוא שכל דינו למיתה לא נפיק פחות משו"פ מכלל פרוטה ואפי' מישראל דמחיל ליה בתר הכי עכ"ל. פירוש דבריו שבישראל חלות גזילה תלויה בחפצא של ממון הניתן להשבה דהיינו בשוה פרוטה. ואילו בכותי חיוב גזילה תלוי במעשה גזילה בשעתה ולא בחיובי השבה, ולפיכך כותי חייב אף בפחות משו"פ המהווה מעשה גזילה בשעתה. עיין בש"ע חו"מ (שנ"ט, א') שפסק שמותר לגזול מישראל דבר שאינו מקפיד עליו אלא שהירושלמי אוסרו משום מדת חסידות. לפי ה"ה הנ"ל שפחות משו"פ הוי חצי שיעור הפסק מתקבל כי דבר שאינו מקפיד עליו אינו נתפס באיסור חצי שיעור. אמנם לפי"ד הגר"ח זצ"ל יש לפקפק בפסק זה, שיתכן שאע"פ שאינו מקפיד מ"מ אסור לגזלו שהרי עושה מעשה גזילה. ברם יתכן שאין מעשה גזילה חל בדבר שאינו מקפיד עליו. אמנם עיין בפאת השולחן (סי' ט"ז סעיף ח' ס"ק י"א) שכ' שלרמב"ם אסור מעיקרא דדינא וכדמבואר אליבא דהגר"ח זצ"ל.
³⁴⁶ רבינו זצ"ל נקט כאן דאיסה"נ הם שלו. אך עיין בר"ן במס' נדרים (דף פה א ד"ה ואני) הסובר שהנודר איסה"נ על חפצא הפקירו, ויתכן דה"ה בכל איסה"נ דהויין הפקר. עיין במס' גיטין (דף כ א) שהמגרש באיסה"נ מגורשת, ומשמע דהוי שלו כדי להקנות את הגט לאשתו. ועיין באבני מלואים (סי' כ"ח ס"ק נ"ו) שגט אינו זקוק להקנאה אלא למעשה נתינה. והגר"ח זצ"ל סבור שגט צריך קנין ואיסה"נ בני הקנאה נינהו. ורבינו זצ"ל כאן נקט כדברי הגר"ח זצ"ל דאיסה"נ הם שלו ובני הקנאה הם.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.