דף נח - א
גר שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, כי לאחר שהרתה אמו נתגיירה היא ועוברה, וכן מי שהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה, ונתגייר: [1]
יש לו שאר האם [2] כי אסורה היא על הגויים, ואולם אין לו שאר האב שמותרת על הגויים, כדמפרש הברייתא ואזיל:
הא כיצד: נשא גר זה את: אחותו מן האם, [3] הרי זה יוציא, כי אסורה היא לו בגויותו; אבל אם נשא את אחותו מן האב, הרי זה יקיים משום שאינה אסורה עליו בגויותו, שאין אחוה לבני נח אלא מצד האם ולא מצד האב.
אחות האב מן האם [והיא נקראת בברייתא "שאר אם"], הרי זה יוציא, שאף זו אסורה היא לו בגויותו; אבל אם נשא את אחות האב מן האב, הרי זה יקיים שמותרת היא לו בגויותו, שאין אחוה לבני נח מן האב.
אחות האם מן האם, הרי זה יוציא, כי אסורה היא לו בגויותו. [4]
ואם נשא את אחות האם מן האב, שמותרת היא לו בגויותו, כיון שאין אחוה לבני נח מן האב, נחלקו בו תנאים:
רבי מאיר אומר: יוציא, ואף שמותרת היא בגויות, ומשום גזירה נאסרה, כדמפרש ואזיל.
וחכמים אומרים: יקיים, שהרי מותרת היא לו בגויותו ולא גזרו חכמים כגזירתו של רבי מאיר.
שהיה רבי מאיר אומר: כל ערוה שהיא משום שאר אם - יוציא, כלומר: כיון דשם צד שאר האם כאן, כי אחות אמו היא, אם נתיר לו, יבוא לומר "אין לגר אפילו שאר האם", ויבוא להתיר אף את אחות אמו מן האם.
וכל ערוה שהיא משום שאר האב - יקיים.
ומותר הגר:
באשת אחיו אפילו מן האם [5] [לאחר מיתת אחיו, ושוב אינה אשת איש] כיון שלא היתה אסורה עליו בגויותו, ואין שייך לגזור בה "שמא יאמרו: ", וכיון שהרי נתגייר וכקטן שנולד דמי, הרי היא מותרת לו, ובאשת אחי אביו, וכן שאר כל עריות הבאות מחמת אישות הרי אלו מותרות לו, ומן הטעם הנזכר.
ומפרשינן: "ושאר כל עריות" לאתויי [לרבות] אשת אביו. [6]
עוד אומרת הברייתא:
אם נשא גוי אשה ובתה [7] ונתגייר הוא ונשותיו עמו: [8]
הרי זה כונס אחת, ומוציא אחת. [9]
כאן שבה הברייתא לבאר דין הגר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה:
"וכל אלו שאמרנו "יקיים", מכל מקום לכתחילה לא יכנוס.
מתה אשתו של גר שנתגייר, ואפילו נשאה שוב לאחר שנתגייר, הרי זה מותר בחמותו, כי חמותו ממש אינה שהרי כבר אינה חשובה אם אשתו, ד"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", ומשום "שמא יאמרו" אין לאסור, כי בגויות אינו מוזהר על חמותו; ואיכא דאמרי: אסור בחמותו. [10]
הרי מבואר מברייתא זו, שהתיר רבי מאיר לבן נח את אשת אביו ואת חמותו, אף על פי שבית דין של ישראל ממיתין עליה, ואסר רבי מאיר לבן נח את אחותו ואת אחות אביו ואת אחות אמו שאין בית דין של ישראל ממיתין עליהן, כי חייבי כריתות המה -
וזה שלא כמבואר בברייתא דלעיל: "כל ערוה שבית דין של ישראל ממיתין עליה, בן נח מוזהר עליה; אין בית דין של ישראל ממיתין עליה, אין בן נח מוזהר עליה, דברי רבי מאיר"!? [11] אמר רב יהודה: לא קשיא, כי:
הא - הברייתא דגר - רבי מאיר אליבא דרבי אליעזר, רבו.
והא - הברייתא ד"כל ערוה" - רבי מאיר אליבא דרבי עקיבא, שהיה אף הוא רבו.
דתניא:
כתיב גבי אדם הראשון, שאמר לו הקב"ה [בראשית ב כד]: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו והיו לבשר אחד", ומפסוק זה אנו לומדים לאסור עריות לגוי; ונחלקו תנאים בביאור הפסוק:
רבי אליעזר אומר:
"על כן יעזב איש את אביו": היינו אחות אביו, [ולקמן מפרשת הגמרא מנין להם לפרש את הפסוקים כפי שפירשו].
"אמו" היינו אחות אמו.
וכשיטה זו היא הברייתא דגר, דכיון שאסרה תורה אחות אביו ואחות אמו כל שכן אחותו שהיא אסורה לו; [12] אבל אשת אביו וחמותו שהן עריות על ידי אישות לא אסרה תורה לבן נח.
רבי עקיבא אומר:
"אביו" היינו אשת אביו.
"אמו" היינו אמו ממש.
וכשיטה זו היא הברייתא ששנינו בה: כל ערוה שבית דין של ישראל ממיתין עליה, בן נח מוזהר עליה, ושאין בית דין של ישראל ממיתין עליה אין בן נח מוזהר עליה, כי מאחר שלימד הכתוב בעריות אלו שהן אסורות לבן נח, ואלו חייבי מיתות הן בישראל, ילפינן כל שאר חייבי מיתות מהן; אבל חייבי כריתות, לא. [13]
ממשיכה הברייתא: ולכולי עלמא: "ודבק באשתו" בא ללמד: ולא בזכר, כי אין דיבוק עם הזכר, שאין הנשכב נהנה מן הביאה.
"ודבק באשתו", בא ללמד: ולא באשת חבירו.
"והיו לבשר אחד", ללמד: לא התירה תורה ביאה, אלא מי שנעשה לבשר אחד, כלומר: על ידי הזרע נעשה בעובר בשר האב והאם כאחד, יצאו בהמה וחיה שאין בן נח מותר בם, כיון שאין נעשה לבשר אחד, כי אין האיש מוליד מהם.
אמר מר בברייתא: רבי אליעזר אומר: "אביו" היינו אחות אביו:
ומקשינן: אימא "אביו" ממש!?
ומשנינן: הרי אביו ממש היינו "ודבק" ולא בזכר.
ואכתי מקשינן: אימא "אביו" היינו אשת אביו!?
ומשנינן: היינו "באשתו" ולא באשת חבירו.
ומקשינן עלה: אימא "אביו" בא לרבות את אשת אביו לאחר מיתה של אביו, דשוב לא שייך לומר: היינו "ולא אשת חבירו"!?
ומשנינן: אלא, לכך אי אפשר לפרש ד"אביו" היינו אשת אביו, משום דמשמע "אביו" דומיא ד"אמו", [14] מה "אמו" דלאו קורבה שעל ידי אישות היא, אף "אביו" היינו קורבה דלאו על ידי אישות.
ממשיכה הברייתא לפרש את דברי רבי אליעזר שאמר עוד: "אמו" היינו אחות אמו:
ומקשינן עלה: ואימא "אמו" ממש!?
ומשנינן: היינו "באשתו ולא באשת חבירו", שהרי אשת אביו היא.
ואכתי מקשינן: ואימא "אמו" בא לרבותה לאחר מיתה של אביו, דשוב לא שייך לומר: היינו "ולא אשת חבירו"!?
ומשנינן: אלא, [15] לכך לא מפרשינן ד"אמו" היינו אמו ממש, משום דמשמע "אמו" דומיא דאביו, מה "אביו" דלאו ממש, שהרי היינו ולא בזכר, אף "אמו" דלאו ממש.
ממשיכה הגמרא לפרש את דברי רבי עקיבא שבברייתא:
רבי עקיבא אומר: "אביו" היינו אשת אביו.
ומקשינן: ואימא "אביו" היינו אביו ממש!?
ומשנינן: הרי היינו "ודבק ולא בזכר".
ומקשינן עלה: אי הכי מה שפירש רבי עקיבא ד"אביו" היינו אשת אביו נמי תיקשי: הרי היינו "באשתו ולא באשת חברו"!?
ומשנינן: מה שאמר רבי עקיבא ד"אביו" היינו אשת אביו, לא כשהיא עדיין אשתו של אביו, אלא לאחר מיתה של אביו.
עוד מפרשת הגמרא את המשך דברי רבי עקיבא, שאמר: "אמו" היינו אמו ממש:
ומקשינן: והרי אמו שהיא גם אשת אביו היינו "באשתו ולא באשת חבירו"!? [16]
ומשנינן: "אמו" שדיבר הכתוב, לא דיבר באשת אביו, אלא באמו מאנוסתו של אביו, שאנס אביו אשה והוליד את זה, ואסרו הכתוב לבוא על אמו.
ומפרשינן: במאי קא מיפלגי רבי אליעזר ורבי עקיבא?
רבי אליעזר - המפרש הן את אביו והן את אמו בקרובי אביו ואמו שעל ידי אחוה, דהיינו אחות אביו ואחות אמו - סבר:
הערות
[1] אין הברייתא באה להוציא מגר שהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה, אלא להיפך: להוציא ממי שהיתה הורתו ולידתו בקדושה, ודינו הוא: "כיון דדמי ליה לישראל, גזר ביה רבי מאיר דילמא אתי לאחלופי בישראל, ואפילו בשאר האב, ואפילו נולדו אותן קרובות בהיותו גוי", רש"י בד"ה וחכ"א יקיים.
[2] אין הכוונה דוקא לקרובים מצד אמו, אלא אף קרובות מצד האב שיש להן אחוה עם האב מאמו, וכדמפרש הברייתא ואזיל, דאחוה בלבד אין לבן נח אלא מן האב ולא מן האם; ועיקר הכוונה היא שהאחוה היא מן האם ולא מן האב; או אפשר, דמשום רבי מאיר בהמשך הברייתא נכתב לשון זה, ודוחק.
[3] שנולדה קודם שנתגיירה אמה, ונתגיירה עם אמה [שאם לא כן גויה היא], ונשאה זה משגדל, יוציא, דאחותו היא ולא גרע מבן נח, ומדרבנן שלא יאמרו:. רש"י. ומה שכתב "שנולדה קודם שנתגיירה אמה", היינו משום שאם נולדה אחר שנתגיירה אמה, הרי היא אחותו גמורה [ואף שנתגיירו האמה ועוברה, והיה לנו לומר "גר שנתגייר כקטן שנולד, דמי"], וכמו שכתב רש"י ביבמות צח א ד"ה נשא אחותו: "דבההיא - באחותו שנולדה אחרי גר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה - איכא כרת, דלידת שניהם בקדושה, ואחותו גמורה מן האם היא, כישראלית שילדה בן ובת; וראה ברייתא ביבמות צז ב "שני אחים תאומים:. היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה:. אבל חייבין משום אשת אח". וראה עוד בחידושי הר"ן: כתב ה"ר דוד ז"ל:. מה שהוא אסור בשאר האם משום גזירה דרבנן שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, היינו דוקא באותן שנתגיירו לאחר שנולד, דבכי האי גוונא איכא איסורא דרבנן בלחוד, אבל עם כל אותן שהיו בגירות בשעה שנולד [כלומר, שנתגיירו קודם שנולד], לאו משום גזירה דרבנן בלחוד הוא דאסור, אלא קורבה גמורה יש לו עמהם, הואיל ובקדושה ילדתו, [ואף על פי שמטעם שתי גרויות היה לנו לומר שאינה אחותו, הן מצד גירות העובר, והן מצד גירות האחות עצמה] ; וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב: הילכך נשא אחותו מן האם שנולדה קודם שנתגיירה אמה, ונתגיירה עם אמה ונשאה זה משהגדיל יוציא:; ולפירוש ה"ר דוד ז"ל, בכי האי גוונא [שנתגיירה עם אמה] איכא איסורא דאורייתא, כיון שכשנולד יהודי היתה אחותו מאמו [כבר] יהודית. והיינו, דלשיטת רש"י: רק אם נולדה האחות לאחר שנתגיירה אמה, אז בלבד חשובה היא אחותו של העובר שנתגייר, ואילו לשיטת ה"ר דוד, אפילו אם נולדה האחות קודם שנתגיירה האם, רק שהיתה כבר יהודית - על ידי גירות - בשעת לידת העובר, הרי היא חשובה אחותו מן התורה. וראה עוד ברש"י יבמות צח א ד"ה הא דאמור רבנן, שכתב שם על מה שאמר רבא בגמרא שם: הא דאמור רבנן "אין אב למצרי" לא תימא:; וזה לשונו: הא דאמור רבנן אין אב למצרי, ואפילו היכא דליכא למימר כקטן שנולד דמי, כגון הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, דיש לו שאר מן האם כשאר ישראל גמור, ו [משום ש"אין אב למצרי"] אין לו שאר האב. וביאר דבריו ב"שיעורי רבי שמואל" [כתובות סימן יא אות ג], דהוקשה לרש"י: מאי נפקא מינה במה שאמרו חכמים "אין אב למצרי", והרי כיון שאנו דנים על בנו שנתגייר, אם כן תיפוק ליה משום "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי"; ועל זה כתב רש"י: דאיירי כשהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, ובכי האי גוונא ליכא דין קטן שנולד [אף לענין שאר האב], ולכן צריך בזה לדין "אין אב למצרי", והוכיח רש"י, דבכי האי גוונא אין לו דין קטן שנולד, דאי היה לו דין קטן שנולד, לא היה לו גם שאר מן האם, [וזה הרי ודאי אין לו, שהרי אחותו שנולדה אחר שנתגיירו האם ובנה, ושני אחים תאומים שנתגיירו, כבר נתבאר שיש להם דין אחוה מן התורה], ומדיש לו שאר מן האם, מוכח, דלא הוה כקטן שנולד, ומשום הכי אי לאו דאין אב למצרי היה לו בכי האי גוונא גם שאר מן האב; וכתב שם לבאר, אמאי באמת לא חשיב העובר כקטן שנולד, הא העובר הוי נכרי עד הגירות, דמוכח מזה דסבירא ליה לרש"י, ד"כקטן שנולד" נאמר רק במי שחל בו דין גירות מצד עצמו, אבל מי שלא חל בו חלות גירות באדם עצמו, וכמו בעובר שחלות הגירות לא חל בו כי אם באמו, והוא נעשה גר אגב אמו, בזה לא חשיב כקטן שנולד, וראה עוד שם. ושיטת רש"י שם אינה כדבריו כאן, שהרי כאן מבואר בהדיא ברש"י "שהורתו שלא בקדושה: וכל גר שנתגייר כקטן שנולד עכשיו בלא אב ואם וקרובים דמי", הרי מבואר, דאף בגר שנתגייר אגב אמו יש בו דין כקטן שנולד, לא מיבעיא לענין שאר האב אלא אפילו לענין שאר האם, ורק אם נולדה אחותו אחר שנתגיירו הוא ואמו, בזה הוא דאמרינן שיש לו שאר האם.
[4] המקור לאיסורן של כל אלו, הוא מן הפסוק שנאמר לאדם "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", וכדמפרש לה רבי אליעזר בברייתא לקמן, ד"אביו" היינו "אחות אביו", ו"אמו" היינו "אחות אמו", ומכל שכן ידעינן שאף אחותו אסורה. והטעם שאינו חייב על אחוה מן האב, פירש רש"י: משום מה שאמר אברהם לאבימלך על שרה כשטען לו על שהכשילו באומרו "אחותי היא": "וגם אמנה [אמנם] אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי", והיינו: אילו היתה בת אמי היתה אסורה, אבל עכשיו שאינה בת אמי אלא בת אבי הרי היא מותרת, ולמדנו ד"לא נאסר איסור אחוה בבני נח אלא מן האם", [לשון רש "י]. וראה בסוגיית הגמרא בעמוד ב, שלפי רבי עקיבא החולק על רבי אליעזר [בברייתא לקמן] ומתיר לבן נח את אחותו אפילו מן האם, מתפרש הכתוב באופן אחר, והחילוק בין אביו לאמו אינו משום איסור, אלא שכך היה מעשה; אלא שמכל מקום סובר רש"י בדעת רבי אליעזר שהוא חלוק אף בזה, ומפרש את הפסוק משום איסור והיתר; וכן מבואר גם ברש"י בעמוד ב בד"ה לא דודתו, [ואף שהגמרא מוכיחה בעמוד ב, שאין הכוונה לאיסור והיתר]. וב"יד רמה" כתב: יש לו שאר האם, כגון עריות האסורות לו מחמת קורבת אמו, כגון אחות אמו דכתיב בה "כי שאר אמך היא", והוא הדין לאחותו מאמו, והא קא משמע לן דאף על גב דקיימא לן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, כיון דאיתסר שאר האם לבן נח כדאיתא לקמן מ" [אך אמנה בת אבי היא], אך לא בת אמי", ומ" [על כן יעזב איש את אביו] ואת אמו", [היינו כרבי אליעזר שמפרש ליה על אחות אמו], השתא דאיגייר נמי גזרינן שמא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה - ואין לו שאר האב, אינו אסור בעריות שאיסורן מחמת קורבת האב כגון אחות אביו דכתיב בה "שאר אביך היא", והוא הדין לאחותו מאביו ולא מאמו, מאי טעמא, דאין אב למצרי, ואפילו היכא דידיע [בודאי שלא מזנות נולדו] דרחמנא אפקריה לזרעיה [דגוי] דכתיב [על הגויים] אשר בשר חמורים בשרם כדאיתא בפרק נושאין על האנוסה [יבמות צח א], ותו ליכא למיגזר שמא יאמרו, ומשום קורבא נמי ליכא, דהא אפילו במידי דאיתסר כשהוא גוי משום קורבה פקע ליה מכי איגייר, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ובהמשך דבריו נראה, שהיה גורס אחרת מרש"י, ובאחות האב מן האם נחלקו בו רבי מאיר וחכמים [ודלא כרש"י, שמחלוקתם היא רק באחות האם מן האב], ופירש את מחלוקתם, שרבי מאיר סובר: אף על פי שאין אב למצרי, מכל מקום גזירת הכתוב הוא שתהיה אחות האב אסורה, [ומכל מקום דוקא מן האם ולא מן האב, כיון ש"אין אב למצרי"], ואילו חכמים סוברים, כיון ש"אין אב למצרי" אף זו מותרת, ואין הם דורשים "על כן יעזב איש את אביו" לאחות אביו.
[5] לפי מה שנתבאר בהערה לעיל, היינו דוקא אשת אחיו שנולד לאמו קודם שנתגיירה, וכל שכן אשת אחיו מן האב, אבל אשת אחיו מן האם שנולד אחר גירות האם הרי היא אסורה לו וחייב עליה כישראל גמור.
[6] ראה מה שביאר רש"י, למה לא מפרשינן לאתויי כלתו ואחות אשתו שהן מותרות לו; וראה מה שכתב על זה ב"ערוך לנר".
[7] והוא הדין אשה ואחותה, רש"י.
[8] בבא זו של הברייתא נתבארה על פי פירושו הראשון של רש"י; וראה בדבריו עוד פירוש אחר ; וראה ב"יד רמה" שתמה על הפירוש הראשון.
[9] רש"י לא פירש למה מוציא הוא אחת, אף שאינן קרובות כלל כיון שנתגיירו, ובגויות אינה אסורה בת אשתו; ורש"י ביבמות צח ב כתב: דלא לייתי למישרי בישראל אשה ובתה.
[10] כתב רש"י: התם - ביבמות צח ב - מפרש במאי פליגי.
[11] נתבאר על פי רש"י. ולשון הר"ן בחידושיו הוא: הקושיא היא מרישא ומסיפא, מרישא דקתני: כל ערוה שבית דין של ישראל ממיתין עליה:. הא איכא אשת אביו:. דבן נח מותר בהם, שהן חייבי מיתות, ומסיפא נמי דקתני: דכל ערוה שאין בית דין של ישראל ממיתין עליה [אין בן נח מוזהר עליה], הא איכא אחות אמו ואסורי אחוה דהיינו חייבי כריתות דבן נח מוזהר עליהן דקתני יוציא, אלמא מוזהר הוא עליהן, ואזהרתן זו היא מיתתן, וצריך ביאור: למה הוצרך לתוספת זו, מאחר שבברייתא הראשונה איתא שאין בן נח מוזהר עליה, וכאן מבואר שהוא מוזהר עליה. ובעיקר מה שהזכיר כאן הר"ן "אזהרתן זו היא מיתתן" ראה מה שהובא בזה לעיל נז א הערה 4 מדברי רש"י ומדברי ה"יד רמה".
[12] א. ומכל מקום אינה אסורה אלא מן האב, דאין אחוה לבן נח אלא מן האב, וכפי שנתבאר בהערות לעיל, וראה שם עוד בשם ה"יד רמה". ב. מה שנתבאר בפנים, דאחותו אסורה מכל שכן דאחות אמו ואחות אביו, כן פירש רש"י בדברי רבי אליעזר שבבברייתא; והנה לפי המבואר בסוגיא, דברייתא דגר היא כרבי אליעזר, ובאותה ברייתא הרי משמע דרק עריות הבאות מחמת אישות מותרות לו, אם כן אין צריך לומר שאחותו אסורה מכל שכן דאחות אביו, שהרי אף שאר עריות אם אינן באות מחמת אישות אסורות לו; ויתכן, שאין הכי נמי, ולא פירש רש"י כן אלא בדברי הברייתא דרבי אליעזר עצמו, ומשום שרב הונא בעמוד ב סובר אליבא דרבי אליעזר שגוי מותר בבתו כמו שפירש רש"י שם, ואם כן רב הונא אינו סובר שכל העריות אסורות לו [ראה רש"י שם, ובהערה שם], ולזה פירש רש"י, דמכל מקום אחותו ודאי אסורה, ואילו שאר העריות תלויות במחלוקת.
[13] על פי "יד רמה" ורש, י לקמן בד"ה יצאו בהמה וחיה.
[14] לכאורה היה לה לגמרא לומר "אלא" דומיא ד"אמו", כי הוא תירוץ חדש, והתירוץ הקודם "היינו באשתו ולא באשת חבירו", נדחה; אך ראה בתוספות בשבת צח א ד"ה אטבעי, שכתבו, דבמקום שהתירוץ הקודם לא הוזכר בשם האמורא שאמרו, אין דרך הגמרא לומר "אלא", ולפי זה ניחא כאן.
[15] ראה מה שנתבאר בהערה 14, בטעם שלא אמרה הגמרא "אלא".
[16] ואף אם תפרש, דהיינו לאחר מיתת אביו, אכתי תיקשי: היינו "אביו" דמפרש רבי עקיבא דהיינו אשת אביו; על פי רש"י בד"ה אמו אמו ממש.
הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה.
יש ג' הלכות שונות בדין גר: א) פסול גר לענין שררה כגון מלכות ודיינות, ופסול זה פקע כשאמו מישראל (רמב"ם פ"א מהל' מלכים ה"ד), ב) חלות שם גר לענין היתר נישואין לפסולי קהל, דגר אינו נקרא "קהל ה'" ומותר בפסולי קהל (עיין ברמב"ם פט"ו מהל' איסורי ביאה ה"ז). והרמב"ם והר"ן נחלקו בדין זה אי סגי באמו מישראל (עיין ברמב"ם פט"ו מהל' איסורי ביאה ה"ח - ט) או דבעינן נמי אביו מישראל (עיין בר"ן קידושין דף ל: מדפי הרי"ף ד"ה ומותר בממזרת) כדי להפקיע ממנו הדין דקהל גרים ולהיותו בכלל "קהל ה'", דלהרמב"ם רק אם אביו ואמו הם גרים אזי הריהו מותר בממזרת ולא הוי בכלל "קהל ה'", ואילו גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת הולד הוא ישראל לכל דבר ואסור בממזרת. ואילו הר"ן סובר דרק נאסר בממזרת והוי בכלל "קהל ה'" אם אביו ואמו מישראל351, ג) דין גר לענין ייחוס עם קרוביו בנוגע לדיני ירושה ועריות, דמה"ת גר אינו יורש את אביו (רמב"ם פ"ו מהל' נחלות ה"י), ומותר באמו ואחותו מה"ת (רמב"ם פי"ד מהל' איסורי ביאה הי"ג) דאין לגר ייחוס לקרוביו דכקטן שנולד דמי.
ועיין בגמ' יבמות (דף צז:) דאיתא "שני אחים תאומים גרים, וכן משוחררים לא חולצין ולא מייבמין, ואין חייבין משום אשת אח; היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה לא חולצין ולא מייבמין, אבל חייבין משום אשת אח; היתה הורתן ולידתן בקדושה הרי הן כישראלים לכל דבריהן", ומבואר דבהורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה חל קורבה דשאר בשר לענין עריות, דחשיבי אחים מן האם וחייבין משום אשת אח. ועיין בתוס' לקמן (דף סח: ד"ה קטן) שדנו היאך שייך שיהיה לגר קטן ממון והא אין זכיה לקטן, וכתבו וז"ל וי"ל כגון שנתגיירה אמו כשהיא מעוברת כדאמרינן בפרק הערל (יבמות דף עח.) אשת עובד כוכבים מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה, ואפשר השתא דאחרי כן יורש את אמו עכ"ל, ויש לדקדק בלשון התוס' שכתבו "ואפשר השתא דאחרי כן יורש את אמו", דמשמע דנסתפקו התוס' האם גר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה יורש את אמו מדאורייתא או לא, דיתכן דיורש את אמו רק כשהורתו ולידתו בקדושה. ולכאורה צ"ע, דהרי מבואר בגמ' ביבמות הנ"ל (צז:) דחל קורבה ודין שאר בשר לאחיו מן האם ע"י הלידה בלבד, דאע"פ שהורתן היתה שלא בקדושה מכיון שלידתן בקדושה הן אחים מן האם וחייבים משום אשת אח, וא"כ לכאורה ה"ה דחל לולד שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה דין שאר בשר לגבי האם, וא"כ צ"ע מהו הספק של תוס' האם גר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה יורש את אמו או לא. ועיין בתוס' בכתובות (דף יא. ד"ה מטבילין) דנקטו דבודאי הוא יורש את אמו וז"ל משכחת לה גר קטן מה"ת במעוברת שנתגיירה כדאמרינן בפרק הערל (יבמות עח.) עובדת כוכבים מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה והוי גר מן התורה וישראל גמור הוא ואית ליה ממון מן התורה כגון שירש את אמו עכ"ל.352 ונראה דתוס' בסנהדרין ס"ל דיש חילוק בין איסור עריות לדין ירושה, דאיסור עריות תלוי בחלות שם שאר בשר, ואילו דין ירושה תלוי בחלות שם משפחה, ובוולד שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה חל חלות שם שאר בשר ביחס לאמו ואחיו מאמו, אך לא חל חלות שם יחוס משפחה לאמו לענין ירושה אלא כשהורתו ולידתו בקדושה. ומבואר דתוס' בסנהדרין ס"ל דדין שאר בשר וחלות שם משפחה אינם תלויים זה בזה, דשייך שיהיה לגר שם שאר בשר לגבי אמו לענין איסור עריות אבל לא חשיב משפחה ביחס לאמו לענין ירושה.353
ועוד יש להביא ראייה שדין שאר בשר לענין איסורי עריות חלוק מחלות שם משפחה לגבי ירושה, דעיין ברמב"ם (פי"ד מהל' איסורי ביאה הי"ז – הי"ח) וז"ל העבד מותר לישא אמו כשהוא עבד ואין צריך לומר בתו ואחותו וכיוצא בהן, שכבר יצא מכלל עכו"ם ואין העריות האסורות על העכו"ם אסורות עליו ולא בא לכלל ישראל כדי שיאסרו עליו עריות האסורות על הגרים. ויראה לי שאם בא העבד על הזכור ובהמה יהרגו, שאיסור שתי עריות אלו שוה בכל האדם עכ"ל. ומשמע שעבד אסור רק בשתי עריות אלו ומותר באמו ואף באופן שנתגיירה להיות שפחה כנענית והולידתו בעבדות. ולפי"ז מבואר דהרמב"ם סובר שאין לעבד דין שאר בשר לאמו שפחה כנענית, וס"ל דמאחר שאין לעבד ייחוס ודין משפחה לענין ירושה ה"ה דליכא לעבד חלות שם שאר בשר ומותר באמו שהיא שפחה כנענית.354 אולם מרש"י (נח: ד"ה עבד כנעני וד"ה מותר באמו, וד"ה ולכלל ישראל לא בא) משמע דס"ל דעבד מותר באמו רק באופן שהעבד עצמו נתגייר לשם עבד והיא אמו מגיותו ולא באופן שאמו היא שפחה כנענית, ומשמע דרש"י סובר שיש לעבד חלות שם שאר בשר לאמו שפחה כנענית אע"פ שאין לעבד ייחוס משפחה אליה דאינו יורש אביו ואמו, ומ"מ עבד אסור באמו שהיא שפחה כנענית דחל איסור שאר בשר, ומבואר דלרש"י השם שאר בשר ושם משפחה בעבד אינם תלויים זה בזה, ודלא כהרמב"ם.355
בענין עריות דגר
גמ'. שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה יש לו שאר האם ואין לו שאר האב, הא כיצד נשא אחותו מן האם יוציא, מן האב יקיים. אחות האב מן האם יוציא, מן האב יקיים. אחות האם מן האם יוציא, אחות האם מן האב, רבי מאיר אומר יוציא, וחכמים אומרים יקיים. שהיה רבי מאיר אומר כל ערוה שהיא משום שאר אם יוציא, משום שאר האב יקיים. ומותר באשת אחיו, ובאשת אחי אביו, ושאר כל עריות מותרות לו לאתויי אשת אביו. נשא אשה ובתה כונס אחת ומוציא אחת, ולכתחילה לא יכנוס. מתה אשתו מותר בחמותו. ואיכא דאמרי אסור בחמותו.
א
עיין ברש"י (ד"ה שהורתו שלא בקדושה) וז"ל וכל גר שנתגייר כקטן שנולד עכשיו, בלא אב ואם וקרובים דמי, ואין עליו קורבה מקודם לכן, ומיהו רבנן הוא דגזור עליה בכל האסורות לו בהיותו כותי משום שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה, הלכך נשא אחותו מן האם שנולדה קודם שנתגיירה אמה, ונתגיירה עם אמה ונשאה זה משגדל יוציא, דאחותו היא ולא גרע מבן נח, ומדרבנן שלא יאמרו וכו' עכ"ל. והנה רש"י מפרש הטעם דגר אסור בעריות מצד אמו שהיה אסור בהן קודם שנתגייר היינו משום שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה, ולא הביא את הטעם דשמא אתי לאחלופי בישראל. ונראה דהאיסור שגזרו רבנן משום שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה הוי חלות איסור עריות בתורת ב"נ, וזהו יסוד הטעם שגר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אסור בקרוביו מצד אמו שהיה נאסר בהן קודם שנתגייר. ואילו האיסור לקרוביו שהיו קרובים שלו לפני שנתגייר באופן שהורתו ולידתו בקדושה הוא משום אתי לאיחלופי (לרש"י) ואיסור זה הוי איסור עריות בתורת ישראל.
והנה יש להקשות כמה קושיות על שיטת רש"י בסוגיא: א) צ"ע למה לחד מ"ד גר אסור בחמותו, והרי עכו"ם מותר בחמותו, ולפי רש"י משמע שהכלל הוא דגר אינו יכול להיות יותר חמור לאחר שנתגייר ממה שהיה נאסר בו כשהיה עכו"ם, דגר נאסר באיסורי קורבה שהיה אסור להן בתורת בן נח לפני שנתגייר משום שלא יאמרו שבא מקדושה חמורה לקדושה קלה, ואי לא היה נאסר על חמותו כשהיה בן נח אזי לא יאסר בחמותו לאחר שנתגייר, ב) עיין ברש"י ד"ה וחכמים אומרים יקיים וז"ל ולא גזרינן, והוא הדין להורתו ולידתו שלא בקדושה, והא דנקט הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה לא בא למעוטי הורתו ולידתו שלא בקדושה אלא למעוטי הורתו ולידתו בקדושה, וכיון דדמי ליה לישראל גזר ביה ר' מאיר דילמא אתי לאחלופי בישראל, ואפילו בשאר האב, ואפילו נולדו אותן קרובות בהיותו נכרי עכ"ל. וצ"ע מניין לו לרש"י דבהורתו ולידתו בקדושה דגר אסור אף בשאר האב משום דילמא אתי לאחלופי בישראל, והרי רש"י פירש דהטעם דגר אסור בקרוביו הוא משום שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה, ג) עוד יש לעיין ברש"י דהרי תוס' (ד"ה נשא אחותו מן האם) הוכיחו דטעם האיסור הוא משום שמא איחלופי בישראל ויתירו אף ישראל בקרוביו, ד) עיין במהרש"א שהק' היאך כתב רש"י (דף נח. ד"ה מותר באשת אחיו) דאשת אחיו מותר לגר אפילו כשנשאה אחיו לאחר שנתגייר והרי ביבמות (דף צז:) פליגי בזה ר' ששת ור' אחא, דרב ששת אוסר ורב אחא בר יעקב מתיר, וצ"ע למה סתם רש"י בזה כשיטת רב אחא בר יעקב, ה) עיין בגמ' יבמות (צח:) דהמחלוקת אי חמותו לאחר שמתה אשתו מותרת לגר או אסורה תלוי במחלוקת בין ר"ע ור' ישמעאל אי ישראל שבא על חמותו לאחר מיתת אשתו חייב במיתה או בכרת, וצ"ב היאך הן תלויות זה בזה.
ונראה לבאר דמדאורייתא גר מותר בקרוביו (ואף לאלו שהיה אסור להן בגיותו) משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ומדאורייתא הגירות מפקיעה את הקורבה שהיתה לו לקרוביו מלפני שנתגייר, אלא דמדרבנן גזרו שגר יהיה אסור בעריות כדי שלא יאמרו שבאו מקדושה חמורה לקדושה קלה, ויסוד הגזירה הוא דגזרו שיש לגר את הקורבה שהיתה לו לפני שנתגייר אף לאחר שנתגייר, ובאמת גר היה צריך להיות אסור בכל קרוביו בתורת ישראל דהרי עכשיו הוא ישראל, ואי רבנן גזרו עליו איסור עריות בנוגע לקרוביו שמלפני הגירות לכאורה הו"ל להיות אסור בכל קרוביו ואף בשאר האב, אלא נראה דרבנן תיקנו דחל דין מתיר מיוחד מדרבנן מכיון דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, דא"א לאוסרו בקרוביו לאחר שנתגייר יותר ממה שהיה אסור בהם כשהיה ב"נ, ומשו"ה רבנן אמרו שהאיסור עריות שגזרו חל רק בעריות שהיה אסור בהן בשעת גיותו (דהיינו עריות שהן שאר האם), ומותר בקרובים שהם שאר האב, דמדרבנן תיקנו דהגירות מהוה מתיר לקרוביו שהן שאר בשר מצד אביו. אבל אין הפירוש דרבנן גזרו על גר שנתגייר איסור חדש על העריות שנאסר בהן בגיותו, אלא שגזרו דהאיסור עריות דב"נ לא פקע בגירותו משום שגזרו דהקורבה לא פקעה, ומשו"ה חל עליו איסור עריות דגיותו כמו קודם שנתגייר.
ולפי"ז נראה דרש"י סובר דבסוגיין בעינן תרי טעמי, א) שלא יאמרו דאתי מקדושה חמורה לקדושה קלה, ב) שמא איחלופי בישראל, דמהטעם דשמא איחלופי בישראל נלמד שחל עליו איסור עריות כמו ישראל, והטעם דשמא יאמרו מועיל להתיר לגר העריות שהיה מותר להן בגיותו לפני שנתגייר (קרובים שהן שאר האב). ונמצא שאין הטעם דשמא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה סיבת התקנה לאסור הגר בעריות אלא עיקר הגזירה הוא משום איחלופי בישראל וכדהוכיחו התוס', אלא דהטעם שלא יאמרו הוא פרט ותנאי בדין איחלופי שקובע דרבנן התירו את הגר בקרובים שלא נאסר להם בגיותו (שאר האב). והנה הדין דשלא יאמרו דאתי מקדושה חמורה לקדושה קלה נאמר בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה מכיון דחל בוולד חלות שם גירות וכדמוכח מהגמ' יבמות (עח. – עח:) שמעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה משום דהיינו רביתיה ואין הגוף של אמו חוצץ בו וחשיב כאילו העובר עצמו טבל לשם גירות. ומאחר שחל בוולד דין גירות מדאורייתא דכקטן שנולד דמי ומה"ת פקע כל קורבה לקרוביו שהיו קרוביו מלפני שנתגייר ה"ה דחל בוולד חלות דין גירות מדרבנן לאוסרו בקרוביו מצד האם, ודין מתיר מדרבנן להתירו בקרוביו שהיה מותר להן בגיותו (שאר האב). משא"כ בהורתו ולידתו בקדושה שלא חל בו מעשה גירות כלל אזי י"ל דאסור בכל העריות בתורת ישראל מחמת הגזירה דשמא איחלופי בישראל, דאי אפשר לומר שפטור מהעריות שב"נ פטור עליהן מכיון דמעולם לא היה בן נח ולית ליה חלות המתיר של מעשה גירות, ומשו"ה גר שהורתו ולידתו בקדושה אסור בכל העריות ואף בשאר האב.
והנה רש"י כתב (בד"ה נשא אשה ובתה) שאף בישראל גמור שייך הדין של "נשא אשה ובתה כונס אחת ומוציא אחת", דמדאורייתא אשה ובתה שנתגיירו מותרות להנשא לאדם אחד, כי ע"י הגירות שלהן נפקעה קורבתן זה לזה. ולפי"ז יוצא שבגר שנשא אשה ובתה אין הגירות שלו בלבד המתיר שמתירו להנשא לחמותו אלא גם גירותה וגירות בתה מתירן להנשא, וי"ל דמאחר שבנוגע לדין דאורייתא אין צריכים לומר דגירותו חלה להתירו להנשא לאשה ובתה מדין דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, דהרי אף אם הוא ישראל ונתגיירו אשה ובתה הן מותרות להנשא לו מדאורייתא מחמת גירותן, לכן אף בנוגע להיתר שהתירו מדרבנן לגר בעריות דישראל אין לו היתר, והקורבה נשארת ואסור בחמותו כדין ישראל. ולפי זה מתורץ הקושיא למה גר אסור בחמותו אע"פ שבהיותו עכו"ם היה מותר בחמותו, די"ל דרבנן גזרו לאסור גר בעריות בשעה שנתגייר משום חשש שמא יבואו לאיחלופי בישראל, אלא דבנוגע לעריות שהותרו לעכו"ם בגיותו תיקנו רבנן דמעשה הגירות המהוה המתיר להתיר את האיסור קורבה דאורייתא, מתיר נמי את האיסורי עריות שנאסרו לו מדרבנן משום איחלופי, אך בחמותו שאין ההיתר מדאורייתא חל רק מחמת מעשה הגירות שלו דהרי היה מותר באיסור ערוה דחמותו כשהיה גוי, וההיתר חל מחמת הגירות שלה ובתה, ואזי לא חל ההיתר דמדרבנן לגביו, וממילא הוא נאסר לה כדין ישראל מחמת הגזירה דרבנן לאוסרו בעריות שמא אתי לאיחלופי בישראל. ולכן הגר אסור בחמותו אע"פ שהיה מותר בה בגיותו, ודינו בחמותו שאני משאר האב שמותרת לגר אליבא דרש"י.
ובישוב הקושיא מדוע המחלוקת (ביבמות דף צח:) אי חמותו מותרת לאחר מיתה תלויה במחלוקת בין ר"ע ור"י האם ישראל שבא על חמותו לאחר מיתת אשתו חייב במיתה או בכרת, י"ל דבין לר"ע ובין לר"י חיוב מיתה אינו אלא על הבא על אשה ובתה, והמחלוקת בנוגע לחמותו לאחר מיתת אשתו הוא האם חל שם "אם אשתו" על חמותו לאחר מיתת אשתו ושייך עדיין איסור אשה ובתה ואזי חייבין שריפה, או"ד דחל חלות שם איסור חדש דחמותו לאחר מיתה דאין היא נקראת "אם אשתו" ולא חייב משום אשה ובתה אלא מפאת חלות שם איסור חדש דחמותו, ולכן חל רק חיוב כרת ולא חיוב שריפה.
ונראה דקורבת אשה ובתה חלה בב"נ אך לא לענין איסור עריות שהרי מותר לב"נ לבא על אשה ובתה, אלא דחל קורבה ויחס דאשה ובתה לענין ירושה, שעכו"ם יורש את אמו, וכמו"כ י"ל דבעכו"ם בת יורשת את אמה דיש יחס וקורבה דאשה ובתה לענין ירושת האם, אבל חלות שם קורבה של "חמותו" ליכא בב"נ כלל לא לענין עריות ולא לענין ירושה. וממילא יוצא דבשעת גירותו אלו ב' נשים נחשבות לו כ"אשה ובתה" אך האם לא נקראת בשם "חמותו" אלא רק לאחר שנשא את הבת לאחר שנתגייר. ולפי"ז י"ל דלמ"ד דחמותו לאחר מיתה בשריפה סובר שאע"פ שאין הבת קיימת שהרי מתה, מ"מ חמותו עדיין הויא "אשה ובתה", ואסורה לו מכיון שקורבה זו כבר היתה בעולם בשעה שנתגייר. משא"כ למ"ד דחמותו לאחר מיתה בכרת תו לא הויא חלות שם איסור ד"אשה ובתה" אלא דחל חלות שם איסור חדש ד"חמותו". ולפיכך מותר לגר לנושאה שהרי קורבה זו לא נוצרה אלא רק לאחר שנשא את אשתו לאחר שנתגייר דאזי חל חלות שם ערוה חדש ד"חמותו", ורבנן לא גזרו אלא על הקרובים שהיו אסורות לו בשעה שנתגייר, ואילו איסור חמותו חל רק לאחר הגירות, ומשו"ה מותרת לגר.
ולפי"ז י"ל שאשת אחיו שנשאה לאחר שנתגייר מותרת לו דרבנן גזרו רק על קורבה שהיתה קיימת בשעה שנתגייר, וקורבה הנולדה לו לאחר שנתגייר לא גזרו רבנן. ולפי"ז יוצא דגר שהורתו ולידתו שלא בקדושה ונתגייר מותר באחותו מן האם שנולדה לאחר שנתגייר. ומיושבת לפי"ז קושיית המהרש"א שהקשה למה סתם רש"י כר' אחא בר יעקב דגר מותר באשת אחיו גם כשנשאה אחיו לאחר שנתגייר, די"ל דהוי קורבה שנוצרה לאחר גירות, ולא גזרו רבנן אלא בקורבה שחלה אף בשעת גיותו ולא בקורבה הנולדה לו לאחר שנתגייר.
ב
והנה עיין ברמב"ם (פי"ד מהלכות איסורי ביאה הי"א - הי"ג) וז"ל עכו"ם שנתגייר ועבד שנשתחרר הרי הוא כקטן שנולד וכל שאר בשר שהיו לו כשהוא עכו"ם או כשהוא עבד אינן שאר בשר, ואם נתגייר הוא והם אינו חייב על אחת מהם משום ערוה כלל. דין תורה שמותר לעכו"ם שישא אמו או אחותו מאמו שנתגיירו אבל חכמים אסרו דבר זה כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, שאמש היתה לו זו אסורה והיום מותרת, וכן גר שבא על אמו או אחותו והיא בגיותה ה"ז כבא על הנכרית. כיצד דין הגרים בעריות של שאר בשר, אם היה נשוי כשהוא עכו"ם לאמו או לאחותו ונתגיירו מפרישין אותן כמו שביארנו, ואם היה נשוי לשאר עריות ונתגייר הוא ואשתו אין מפרישין אותן, גר אסור בשאר האם אחר שנתגייר מד"ס, ומותר בשאר האב אף על פי שיודע בודאי שזה שארו מאביו, כגון תאומים שדבר ברור שאביו של זה הוא אביו של זה אף על פי כן לא גזרו על שאר אביו, לפיכך נושא הגר אשת אחיו מאביו ואשת אחי אביו ואשת אביו ואשת בנו אף על פי שנשאת לאחיו או לאביו או לאחי אביו או לבנו אחר שנתגיירו, וכן אחות אמו מאביה ואחותו מאביו, ובתו שנתגיירה מותרת לו, אבל אינו נושא לא אחותו מאמו ולא אחות אמו מאמה ולא אשת אחיו מאמו שנשאה אחיו מאמו אחר שנתגייר, אבל אם נשאה אחיו כשהוא עכו"ם ה"ז מותרת לו עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל מכדי רב ששת אמרה לשמעתיה דפליג ביבמות בבני יודן אמתא דאשתחרור ואסר להו למינסב נשי דהדדי ואיהו מוקים לברייתא דקתני ומותר באשת אחיו דנסבה כשהוא עכו"ם ולא דנסבה כשהוא גר מעתה באשת אחי אביו ובאשת אביו דקתני להו כי הדדי חד אורחא אית להו ובדנסבה כשהוא עכו"ם הוא דשרו ליה אבל נסבה כשהוא גר אסור עכ"ל. ולכאורה לפום ריהטא הרמב"ם סובר כרש"י דגר שנתגייר אסור בשאר אמו ומותר בשאר אביו, ואילו הראב"ד משיג דלאחר שנתגייר הרי הוא אסור בשאר האב כדין ישראל. ולרמב"ם גר שנתגייר מותר בשאר האב משום דב"נ היה מותר בשאר אב ואסור בשאר האם מחמת שב"נ אסור בשאר האם. אמנם צ"ע בזה דהרי הרמב"ם פסק בסוף ההלכה שגר אסור באשת אחיו מאמו, וצ"ע דהרי ב"נ מותר באשת אחיו מאמו, דיש לב"נ רק שש עריות – זכר, בהמה, אמו, אשת איש, אחותו מאמו, ואשת אביו (רמב"ם פי"ד מהל' איסורי ביאה ה"י), וא"כ למה פסק הרמב"ם שגר אסור באשת אחיו מאמו, ומשמע דסובר דלאחר שנתגייר נאסר בעריות כדין ישראל, וא"כ למה פסק שמותר בשאר האב, וצ"ע.
ונראה לבאר דהרמב"ם סובר שגר שנתגייר נאסר בעריות כדין ישראל, אולם אין הפשט דרבנן גזרו על גר שיהיה אסור באיסורי עריות שהיה אסור להן בשעת גיותו, אלא יסוד הדין הוא שגר חייב על הקורבות שהיו לו מקודם שנתגייר דהרבנן גזרו שהקורבה שהיה לו בגיותו נמשכת אף לאחר שנתגייר, והטעם שגר מותר בשאר האב אינו סתם היתר בעלמא אלא הוא משום דשאר האב לא הוי קורבה לבן נח, דרק שאר האם הוי קורבה לב"נ, ושאר האב לא הוי קורבה. ונראה דלכן בן נח מותר בבתו, מכיון דבתו הוי שאר האב - ושאר האב לא הוי קורבה לב"נ. דהרי קיי"ל שבן נח אסור באמו ומותר בבתו, וצ"ע מהו הסברא בזה דמ"ש, דלכאורה שיעור הקורבה באמו ובבתו היא שווה וצ"ע מ"ש דאסור באמו ומותר בבתו. וצ"ל דהטעם הוא משום דשאר האם הוי קורבה לב"נ ואילו שאר האב לא הוי קורבה לב"נ. ויסוד הדין באיסורי עריות לאחר גירות הוא דרבנן גזרו על הגר שהקורבה שחל עליו כשהיה ב"נ נמשך עליו אף לאחר שנתגייר, ומשו"ה גר אסור בשאר אמו ומותר בשאר אב דרק שאר אמו הוי קורבה לב"נ ושאר האב לא הוי קורבה. (דאילו אם נאמר דבאמת שאר האב הוי קורבה אף לב"נ אלא שב"נ הותר בשאר האב אזי י"ל דלאחר שנתגייר יהיה אסור בשאר האב מדין ישראל, אלא על כרחך צ"ל דרבנן רק גזרו שהקורבה שחלה עליו בגיותו נמשכת אף לאחר שנתגייר, ומאחר דרק שאר האם הוי קורבה לב"נ, משו"ה מותר הגר בשאר האב). ולפי"ז י"ל דבאשת אחיו מאמו חל קורבה כשהיה ב"נ, דהויא שאר האם אלא דב"נ לא נאסר באשת אחיו מאמו ואין זה אחת מהעריות האסורות לב"נ, ולכן לאחר שנתגייר אסור באשת אחיו מאמו מדין ישראל דהקורבה לשאר אמו נמשכת לאחר שנתגייר. ולפי"ז נמי מבואר מה שפסק הרמב"ם (פי"ד מאיסו"ב הי"ג) דגר שנתגייר אסור באחות אמו אע"פ שבגיותו אינו אסור לאחות אמו, די"ל דבאמת אחות אמו הוי קרובתו בגיותו דחל קורבה לשאר האם אלא שהיא מותרת דאינה אחת מהעריות האסורות לב"נ. ומכיון שחל קורבה לה בגיותו גזרו רבנן שהקורבה נמשכת אף לאחר שנתגייר וממילא אסור בה מדין ישראל. דאילו אם נאמר שרבנן רק גזרו שהאיסור נמשך אזי אין סברא לומר שאסור באחות אמו לאחר שנתגייר דהרי היא מותרת לו בגיותו, ועל כרחך דיסוד הגזירה דרבנן הוא דהקורבה נמשכת אף לאחר גירותו, וממילא היא אסורה לו מדין ישראל שאסור בקורביו.
ועיין בגמ' יבמות (כב.) "אמר רב נחמן גרים הואיל ואתו לידן, נימא בהו מלתא אחין מן האם לא יעידו, ואם העידו עדותן עדות, אחין מן האב מעידין לכתחלה. אמימר אמר אפילו אחין מן האם נמי מעידין לכתחלה. ומ"ש מעריות, ערוה לכל מסורה, עדות לבית דין מסורה, וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי". ולכאורה צ"ע מהי קושיית הגמ' "מ"ש מעריות", דאם נאמר שיסוד הדין בעריות הוא שרבנן גזרו דהאיסור ביאה שחל עליו בגיותו נמשך לאחר גירות מהו הדמיון בין זה לדין עדות. אמנם לפימש"נ דיסוד הדין הוא שהרבנן גזרו דהקורבה שחלה עליו בגיותו נמשכת וחלה עליו אף לאחר גירות שפיר קא מקשינן "מ"ש מעריות" - דנימא הכי אף לענין עדות שהקורבה תימשך מדרבנן ויפסלו לעדות. והגמ' מתרצת "ערוה לכל מסורה עדות לבית דין מסורה וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי", דבעריות גזרו רבנן שהקורבה נמשכת וממילא חל איסור כדי שלא יאמרו שאף ערוה מותרת לישראל שאין הכל יודעים דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואי שרית לקיימה אתי נמי למישרי ערוה בישראל.
אמנם יש לעיין מהו החילוק בין אשת אחיו מאמו שנשאה אחיו מאמו לאחר שנתגייר שפסק הרמב"ם דאסור בה לבין אם נשאה אחיו כשהוא עכו"ם ואח"כ נתגיירו אחיו ואשתו דפסק הרמב"ם שהיא מותרת לו, וצ"ב מדוע אין הקורבות שמצד האם והנישואין של אחיו מן האם בגיותו נמשך לאסור עליו את אשת אחיו אף לאחר שאחיו נתגייר. ונראה דבקורבה שמפאת שאר בשר אזי הקורבה כשהוא עכו"ם היא אותה דרגה של קורבה דשאר בשר שחל עליו כשהוא ישראל, וכגון אמו - דאשה ובנה היא אותה דרגה של קורבה משום שאר בשר בין בעכו"ם ובין בישראל, ומה"ת גר שנתגייר מותר באמו דמדאורייתא גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, אבל מדרבנן גזרו משום שלא יאמרו שבא מקדושה חמורה לקדושה קלה שהקורבה שחלה עליו בגיותו נמשכת וחלה עליו מדרבנן אף לאחר שנתגייר. אולם נראה דקורבה שחלה מחמת אישות שאני מקורבה מצד שאר בשר, דא"א לומר שהקורבה שחלה מחמת אישות דב"נ תהיה נמשכת עליו לאחר שנתגייר ותתהפך לחלות קורבה מדין אישות דישראל, דהרי אישות דב"נ הוי חפצא של אישות בפנ"ע וחלוקה ביסוד דינה מאישות דישראל, דאישות דב"נ חלה בייחוד או בעילה בלי קנין דקידושין (עיין ברמב"ם פ"א מהל' אישות ה"א) ומתבטלת בלי גט (רמב"ם פ"ט מהל' מלכים ה"ח), משא"כ אישות ישראל. ולפיכך א"א לאישות דב"נ להיות נמשכת לחול עליו לאחר שנתגייר, וע"כ גר מותר באשת אחיו שנשאה אחיו בגיותו ואח"כ נתגייר, דהקורבה שחלה מחמת אישות דב"נ אינה יכולה להיות נמשכת מדרבנן לאחר שנתגייר. משא"כ כשנשאה אחיו אחרי שנתגייר דאזי הקורבות באה מחמת חלות אישות דישראל אזי מדרבנן אסורה היא לו מחמת דהוי קורבה דשאר אמו, והקורבה דשאר האם נמשך עליו מדרבנן אף לאחר גירות. והרמב"ם והראב"ד מודים דאישות של ב"נ אינה יכולה להמשיך לחול עליו מדרבנן לאחר שנתגייר משום דאישות דב"נ הוי חפצא של אישות בפנ"ע וחלוקה ביסודה מאישות דישראל. אמנם חלות שם שאר בשר יכול לחול עליו אף לאחר שנתגייר, דרבנן גזרו שהקורבה שחלה עליו בגיותו נמשכת וחלה עליו אף לאחר גירות. והרמב"ם והראב"ד נחלקו בדין שאר האב לב"נ, דהראב"ד ס"ל דחלה קורבה לשאר האב אלא דיש היתר לב"נ דאינו אסור בשאר אביו, כמו שב"נ מותר באחות אמו אע"פ דהוי קורבה דשאר האם דהוי קורבה לב"נ, ומ"מ ב"נ מותר באחות אמו, ה"ה דחל היתר לשאר אביו אע"פ דיש ביניהם קורבה. ומאחר דלהראב"ד שאר האב הוי קורבה לב"נ משום כך ס"ל שחל איסור לשאר האב לאחר גירות דרבנן המשיכו את הקורבה שחל עליו כשהיה ב"נ אף לאחר שנתגייר, ומשו"ה גר אסור בשאר האב כישראל, ורק איסורים שחלין מחמת אישות אינם יכולים להמשיך מב"נ לישראל, ולכן לא חל על גר איסורי אישות אלא באישות שחלה לאחר שנתגייר. ואילו הרמב"ם סובר דשאר האב לא הוי קורבה לב"נ ומשו"ה אין איסור שאר האב חל לאחר גירות, משא"כ בשאר האם נאסר לאחר גירות, דחל קורבה בגיותו ולאחר שנתגייר נמשכת הך קורבה מדרבנן ואסור בה מדין ישראל.
והנה הרמב"ם (שם הי"ג) פסק שגר מותר באשת אביו, וצ"ע דהרי אשת אביו היא אחת מהעריות האסורות לעכו"ם (פי"ד מהל' איסורי ביאה ה"י), וא"כ מדוע גר מותר באשת אביו נימא דתהא אסורה לו משום שלא יאמרו בא מקדושה חמורה לקדושה קלה. וצ"ל דיסוד הדין דשלא יאמרו בא מקדושה חמורה לקדושה קלה היא דרבנן גזרו שהקורבה שחלה עליו בגיותו נמשך וחלה עליו אף לאחר שנתגייר, אולם שאר האב לא הוי קורבה לב"נ, שהרי ב"נ מותר בבתו ופשיטא שבתו יותר קרובה אליו מאשת אביו והיא מותרת, אלא על כרחך צ"ל דהאיסור של ב"נ לאשת אביו אינו מפאת חלות שם קורבה אלא הוי חלות שם איסור ביאה דעלמא כמו איסור זכר ואשת איש, ונלמד (סנה' נח.) מגזה"כ ד"על כן יעזב איש את אביו ואת אמו, רבי אליעזר אומר אביו אחות אביו וכו' רבי עקיבא אומר אביו אשת אביו", ומאחר שהאיסור חל מחמת חלות אישות דב"נ אין האיסור נמשך לאחר שנתגייר, דרק איסור שחל משום קורבה אסור מדרבנן לאחר שנתגייר, משום שרבנן גזרו שהקורבה נמשכת עליו מדרבנן אף לאחר הגירות.
והנה בגמ' יבמות (צח:) מבואר דדין חמותו של גר לאחר מיתת אשתו תלוי במחלוקת אי בישראל חמותו לאחר מיתת אשתו היא בכרת או בשריפה. ועיין ברמב"ם (פ"ב מהל' איסורי ביאה ה"ח) שפסק דחמותו לאחר מיתת הבת בכרת, וז"ל בא עליהן לאחר מיתת אשתו הרי אלו בכרת ואין בהן מיתת ב"ד שנאמר באש ישרפו אותו ואתהן בזמן ששתיהן קיימות שהן אשתו וזו שבא עליה הרי הוא והערוה נשרפין, ובזמן שאין שתיהן קיימות אין שם שריפה עכ"ל. ובנוגע לגר פסק הרמב"ם דחמותו לאחר מיתת הבת מותרת לגר, (פי"ד מהל' איסורי ביאה הט"ו) וז"ל נשא גיורת ומתה הרי זה מותר לישא אמה או בתה שלא גזרו אלא בחייהן עכ"ל. וצ"ב לפי הרמב"ם מ"ט גר מותר בחמותו לאחר מיתת אשתו, דבשלמא בחייה אסור דהוי שאר האם דאשה ובתה והקורבה נמשכת עליו מדרבנן אף לאחר שנתגייר ואסור בה מדין ישראל, אמנם צ"ע למה פסק הרמב"ם דגר מותר בחמותו לאחר שמתה אשתו, והרי רבנן גזרו שהקורבה שחלה בגיותו משום שאר האם נמשכת וחלה עליו אף לאחר שנתגייר, ואשה ובתה הוי קורבה דשאר האם, ומ"ש לאחר מיתת הבת דחמותו מותרת.
ונראה לבאר דהא דתלוי איסור חמותו לאחר מיתת אשתו במחלוקת ר"ע ור"י בדין חמותו דישראל לאחר מיתה אי בכרת או בשריפה, הביאור בזה הוא דמ"ד דחמותו לאחר מיתת אשתו בשריפה ס"ל דחל חלות שם איסור אשה ובתה אף לאחר מיתה, משא"כ למ"ד דחמותו לאחר מיתה בכרת לא חל איסור אשה ובתה אלא בחייהם, והא דחייב כרת הוא משום שחל חלות שם איסור חדש ד"חמותו" לאחר מיתה. ונראה דהא דגזרו רבנן דקורבה נמשכת על הגר לאחר גירות היינו רק בקורבה דחלה מפאת חלות שם שאר בשר משא"כ קורבה שבאה מחמת אישות אינה נמשכת לאחר גירות (וכש"נ לעיל). ולפי"ז י"ל דלמ"ד דחמותו לאחר מיתת אשתו (בישראל) בכרת, יסוד האיסור דחמותו הוי חלות שם איסור קורבה שחל ביחס לחמותו מחמת הקידושין וחלות אישות לאשתו, וי"ל דבגר שנתגייר ואח"כ קידש אשה שנתגיירה ומתה אשתו אי אפשר לאסור עליו את אמה משום חלות שם איסור "חמותו" לאחר מיתת אשתו, דכדי ליצור את קורבה ושם ערוה ד"חמותו" צריך להמשיך עליו לאחר שנתגייר את הקורבה דאשה ובתה שחל עלייהו קודם שנתגיירו וגם לצרף את הקידושין שלו להך קורבה דאשה ובתה בכדי שיחול באם אשתו חלות שם ערוה דחמותו, ואי אפשר לצרף את הקורבה דאשה ובתה דב"נ ביחד עם הקידושין שלו לאחר שנתגייר ונעשה ישראל להשוות קורבה חדשה דחמותו, דמטעם שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה רק המשיכו על הגר את הקורבה דמעיקרא אך א"א לצרף הקידושין ואישות שקידש כשהיה ישראל לקורבה שחל על האשה ובתה כשהיו ב"נ כדי שיוחל חלות שם ערוה חדש של חמותו, ומשו"ה ס"ל דגר מותר בחמותו לאחר מיתת אשתו. משא"כ למ"ד דס"ל דחמותו לאחר מיתה בשריפה דסובר דהאיסור דאשה ובתה נמשך עליו אף לאחר שנתגייר מאחר דהוי איסור מדין שאר בשר, דגזרו רבנן דהקורבה דשאר בשר נמשכת על הגר לאחר גירות, ומשו"ה ס"ל דגר אסור בחמותו משום אשה ובתה אף לאחר מיתת אשתו.
ועוד נראה לבאר דהנה יש להסתפק ביסוד האיסור דאשת אחיו בישראל האם האוסר הוי הקורבה לאחיו, דמכיון שיש לו קורבה לאחיו וזוהי אשת אחיו ממילא היא אסורה לו – ולפי זה האוסר הוי האח דמחמתו חל שם ערוה דאשת אחיו, או"ד דחל איסור לגיסתו (אשת אחיו) באופן ישיר, דחל קורבה אליה באופן ישיר שהיא גיסתו, והקורבה בינו לבינה הוי האוסר באופן ישיר. ובדומה לזה יש לחקור באיסור אשה ובתה, האם האיסור לאם חל ממילא מחמת הבת או שחל איסור באופן ישיר לאם – שהאם אסורה בחתנה. ונראה דלמ"ד שסובר דחמותו לאחר מיתה בשריפה יסוד האיסור באשה ובתה הוא משום שהאם והבת קרובים זה לזה, ומחמת שהן קרובים זה לזה ממילא חל איסור ביאה על הבעל שנשוי לבת בנוגע לאם. אולם אין האוסר מפאת חלות שם חמותו באופן ישיר, אלא דהאיסור חל ממילא מחמת חלות שם איסור אשה ובתה. משא"כ למ"ד דחמותו לאחר מיתה בכרת דס"ל דחל חלות שם איסור בפנ"ע דחמותו, דהאוסר הוי חמותו באופן ישיר, ואין הקורבה בין האם לבת האוסר, אלא האוסר הוי עצם חלות שם קורבה דחמותו. ונראה דרק קורבה שכבר חלה עליו כשהיה ב"נ גזרו רבנן שקורבה זו תימשך אף לאחר שנתגייר, אך קורבה חדשה דחמותו שלא חלה כלל לב"נ לא גזרו עליה רבנן. ונראה דזהו כוונת הגמ' (יבמות צח:) "חמותו לאחר מיתה קלש ליה איסורא, וגבי גר לא גזרו ביה רבנן", דמכיון דנשתנה העונש משריפה לכרת קליש איסוריה, כלומר דמוכח מהא דנשתנה העונש ממיתה לכרת, דלאחר מיתת הבת חל חלות שם ערוה חדשה של חמותו – ואסור לחמותו באופן ישיר, ולכן לגבי גר לא גזרו רבנן, דרבנן רק גזרו להמשיך חלות קורבה שחלה עליו בגיותו. ואילו למ"ד דחמותו לאחר מיתת אשתו באיסורא קיימא ובשריפה ס"ל דחל חלות שם "אשה ובתה" אף לאחר מיתת הבת, ומכיון דבגיותו חלה לב"נ קורבה דאשה ובתה דהוי קורבה דשאר האם רבנן גזרו עליו דנמשכת קורבה זו אף לאחר שנתגייר, ואסור בחמותו לאחר מיתת הבת.
ועיין בתוס' הרא"ש (יבמות צח: ד"ה קלש לה איסורא) וז"ל וא"ת מ"מ אכתי יש בה כרת דלא מיעטה קרא אלא משריפה כדאיתא לעיל ומ"ש מאשת אחיו שאסורה לו אפילו ע"י קידושי אחיו, וי"ל דמ"מ כיון דקלש לה איסורא ואינו חמור כמו שהיה מחיים לא רצו חכמים לאסור בגרים עכ"ל. התוס' הרא"ש הקשה דמשמע מהגמ' דמכיון דחמותו לאחר מיתת הבת אסורה רק בכרת משו"ה לא גזרו בה רבנן, וצ"ע דמ"ש אשת אחיו מאמו דנמי הוי רק עונש כרת וגזרו בה רבנן. ותירצו דמכיון דהעונש דחמותו לאחר מיתת אשתו נשתנה מעונש דשריפה החמור שחל בחייהם לכרת משו"ה לא גזרו רבנן לאסור חמותו בגרים. ודבריהם צ"ב. ונראה דר"ל דחזינן ממה דנשתנה העונש משריפה לכרת דיש ב' איסורים שונים, שבחייהם חל חלות שם איסור "אשה ובתה" דעונשו בשריפה, משא"כ לאחר מיתת הבת דליכא עונש שריפה אלא כרת א"כ מוכח דבמיתת הבת פקע שם האיסור ד"אשה ובתה" וחל חלות שם ערוה חדשה של חמותו – דאסור לחמותו באופן ישיר, ולכן לא גזרו רבנן איסור חמותו לגר, דרבנן רק גזרו להמשיך חלות קורבה שחלה עליו בגיותו, ולא גזרו חלות שם ערוה וקורבה חדשה על הגר. משא"כ באשת אחיו מאמו דלעולם היא בכרת בין בחיי האח בין לאחר מיתה, י"ל דהאוסר הוי הקורבה לאחיו וממילא חל איסור לגבי אשתו, והך קורבה לאחיו חלה עליו נמי בגיותו, ולכן איסור זה נמשך וחל עליו אף לאחר גירות.
ולפי"ז נראה לבאר שיטת הראב"ד דס"ל שחל קורבה לשאר האב בגיותו אלא שב"נ אינו נאסר בשאר אב, אמנם לאחר שנתגייר נאסר באשת אביו, מכיון דאשת האביו אסורה לו מחמת האב ואין כאן חידוש של קורבה לאחר גירותו, אלא המשכת הקורבה שחלה עליו בגיותו לשאר אביו, וממילא נאסר בה לאחר שנתגייר.
גמ'. נשא אשה ובתה כונס אחת ומוציא אחת.
ופרש"י (בד"ה נשא אשה) וז"ל אשאר גרים קאי, כשנשאם בהיותם כותי ונתגיירו עמו עכ"ל. ומבואר דלרש"י מיירי שנשא אשה ובתה בגיותן ואח"כ הבעל והאשה ובתה נתגיירו, ובכה"ג כונס אחת ומוציא אחת. אולם עיין ברמב"ם (פי"ד מהלכות איסורי ביאה הט"ו) שכתב וז"ל הנושא גיורת ובתה הגיורת או שתי אחיות מן האם יושב עם אחת מהן ומגרש השנייה, נשא גיורת ומתה הרי זה מותר לישא אמה או בתה שלא גזרו אלא בחייהן עכ"ל. ומשמע שפירש דמיירי שנשא אשה ובתה לאחר שנתגיירו (עיין במגיד משנה), וצ"ע היאך יכול לקיים אחת מהן והרי נשא אשה ובתה ואין היתר אלא לאחר מיתת א' מהן. ועיין בר"ן (ד"ה ומותר באשת אחיו וכו') שהוכיח כפרש"י בסוגיין, וז"ל דמכל מקום הא קתני נשא אשה ובתה כונס אחת ומוציא אחת והא לא משכחת לה במי שהיתה לידתו בקדושה, דעיקר דינא דאתא לאשמעינן לומר שאין נשואי כותית אוסרין עליו ולפיכך כונס א' ומוציא אחת, ויכול להשאיר לעצמו אפילו האחרונה ובלבד שעכשיו בנשואי גירות לא יכנוס את שתיהן, דאף ע"ג דכותי לא נאסר באשה ובתה מ"מ קורבת האם חשיבא קורבא לגבי כותי, וכיון דבישראל אשה ובתה אסורה אף בגירותן אסורות כיון שהן נקראות אשה ובתה על פי קורבתן אף על גב שגר שנתגייר כקטן שנולד. ומ"מ כל האי דינא לא מיירי אלא במי שהיתה לידתו שלא בקדושה ונשאם בעודו כותי. ואף רש"י ז"ל פירש כן דלא מיירי בלידתו בקדושה. דאין לפרש נשא אשה ובתה לאחר שנתגייר וכונס אחת ומוציא אחת מפני שאין להם קורבה מן הדין לאחר שנתגיירו ולפיכך רשאי הוא לעמוד אף עם האחרונה ובלבד שלא ישארו עמו שתיהן כאחת שהרי אתה רואה שלא התירו אלא בלאחר מיתה, וכדאמרינן מתה אשתי מותר בחמותו. וטעמא דמילתא דחמותו לאחר מיתה דקלשא איסורא התירוה מחיים דלא קלשא איסורא ודאי לא התירו. אלא ודאי בנושא בעודו כותי איירינן ומשום נשואי כותיו' שאינן כלום אמרו כונס א' ומוציא אחת ולא משכחת לה במי שהיתה לידתו בקדושה אלא דמשום גר שהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה נקט לה שאף הוא בכלל הברייתא כמו שאמרנו וכו' עכ"ל. ועוד צ"ע דהרמב"ם כתב בסוף ההלכה "נשא גיורת ומתה הרי זה מותר לישא אמה או בתה שלא גזרו אלא בחייהן", וצ"ע מאי קמ"ל בזה והרי ממש"כ בריש ההלכה מבואר שאם גירש אחת מהן מותר לקיים את השניה וק"ו שאם מתה מותר לישא את השניה, ולכאורה יש סתירה בין הרישא לסיפא שברמב"ם דמריש ההלכה משמע שאם גירש אחת מהן מותר לקיים את השניה אפילו מחיים, ואילו מסוף ההלכה משמע שרק מותר לישא את אמה או בתה לאחר מיתה356.
ונראה לבאר דמש"כ הרמב"ם "הנושא גיורת ובתה וכו' יושב עם אחת מהן ומגרש את השניה", מיירי באופן שקידש את שתיהן בבת אחת דמדאורייתא שתיהן מקודשות, דמה"ת גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואינם קרובים זה לזה אולם מדרבנן אין קידושין תופסין בהן, דרבנן תיקנו דחל עלייהו שם קורבה של אשה ובתה אף לאחר שנתגיירו, ומאחר שא"א לקדשן בזה אחר זה דמדרבנן הו"ל אשה ובתה אזי אף בב"א אין הקידושין חלין מדרבנן, דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בב"א אינו, אפילו מחמת איסור דרבנן. ובציור זה שנשא גיורת ובתה בבת אחת מדאורייתא הקידושין תופסין בשתיהן וליכא כלל שם אשה ובתה, אמנם מדרבנן אין הקידושין חלין כלל דהו"ל אשה ובתה, ומאחר דשתיהן אינן מקודשות יכול הוא לבחור איזה מהן שרוצה להתחתן לה. ונראה דמשום כך פסק הרמב"ם שמגרש את אחת מהן ויושב עם השניה, דמדאורייתא חלו קידושין בשתיהן וליכא איסור אשה ובתה דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, אבל מדרבנן הו"ל אשה ובתה ולא חלו קידושין כלל בשתיהן, ולכן יכול הבעל לבחור איזה מהן שרוצה להתחתן לה, ומשו"ה פסק הרמב"ם שמגרש את אחת מהן בגט גמור מה"ת ויושב עם השניה357. דמכיון שחל בהן קידושין מה"ת צריך לגרש אחת בגט גמור, וא"צ לקדש את השניה עוד פעם מכיון דמה"ת חלו בה קידושין, ואע"פ שמדרבנן לא חלו הקידושין בשתיהן. משא"כ בסיפא של הרמב"ם בציור של "נשא גיורת ומתה וכו'" מיירי שנשא גיורת לבדה דחלו בה הקידושין לגמרי בין מדאורייתא ובין מדרבנן, ואזי חל איסור לישא את בתה קודם מיתת האם, ואף לאחר גירושין חל חלות שם אשה ובתה, ומשו"ה פסק הרמב"ם "נשא גיורת ומתה הרי זה מותר לישא אמה או בתה שלא גזרו אלא בחייהן"358.
351 ואע"פ דלענין מינוי מלך ס"ל להר"ן דפקע חלות פסול גר אף היכא שרק אמו מישראל, י"ל דהיינו משום דכתיב שום תשים עליך מלך מקרב אחיך, וכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה (יבמות מה:). אך לענין חלות שם גר ושם "קהל גרים" ס"ל להר"ן דבעינן שיהיו אביו ואמו מישראל כדי שיהיה נחשב בכלל "קהל ה'" וליאסר בפסולי קהל, אך אם אביו גר ואמו מישראל הריהו בכלל קהל גרים ומותר בפסולי קהל. ונראה דהר"ן סובר דדין קהל ה' תלוי בחלות שם משפחה ודין משפחה תלוי באב, ולכן ס"ל להר"ן דבעינן גם אביו מישראל ואמו מישראל כדי להפקיע ממנו השם גר וקהל גרים. (רבינו זצ"ל). ועיין עוד ברשימות שיעורים למס' קידושין דף עח. בענין ולד דגר או גיורת אות ב' – בדין בן גר לשררה ולב"ד וחליצה (עמ' תתע"ח).
352 ועיין ברש"ש (שם) שציין דמקורם של התוס' דס"ל דיורש את אמו מה"ת הוא מהגמ' ביבמות (צז:) שני אחים תאומים והיתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה דחייבין משום אשת אח, וא"כ חזינן דיש להם קורבה מצד האם ולכן ה"ה דיורש את אמו מה"ת.
353 ועיין ברשימות שיעורים למס' קידושין דף יז: ד"ה לא קשיא כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה (עמ' שמ"א), וברשימות שיעורים למס' יבמות דף כב. ד"ה אמר רב נחמן (עמ' עד"ר).
354 עיין בספר אמרי משה סימן כ"ב אות כ"ב, ובחידושי רבנו מאיר שמחה סנהדרין (נח:)
355 עיין במנחת חינוך פרשת בראשית מצוה א אות י"ט (דפוס מכון ירושלים) וז"ל דמבואר בר"מ שם הי"ז העבד מותר באמו ובבתו וכו' שכבר יצא מכלל ב"נ ואין העריות האסורות על העכו"ם אסורות לו ולא בא לכלל ישראל כדי שיאסרו עליו העריות האסורות על הגרים עכ"ל ובהי"ח כתב יראה לי שאם בא העבד על הזכר או על הבהמה יהרגו וכו' וע"ש בהשגות ובמ"מ דגם א"א אסורה עליו דהוא אינה מחמת קורבה וכן זכר ובהמה ע"ש, ומדלא משכחת לה להר"מ שיהיה העבד מוזהר על עריות רק בזכר ובהמה מבואר להדיא דשום קורבה ל"ש בעבד אפי' מה שהוליד בשעת עבדותו דאל"ה משכחת לה עריות כמו בישראל בת ואם ואחות וכדומה א"כ מבואר בהדיא מדבריו דאין הבנים נחשבין כלל בניו וכו', והנה להר"מ יצא דין זה דעבד אין לו שאר כלל מסנהדרין נ"ח אר"ח עבד מותר באמו ומותר בבתו דיצא מכלל ב"נ ולכלל ישראל לא בא כמבואר שם בהה"מ ולהר"מ הפירוש דא"ח על אמו אפי' נולד בעבדותה לאחר שטבלה, וכן א"ח על בתו אפי' נולדה בעבדותו, והמעיין שם ברש"י יראה פירוש אחר בדברי ר"ח דהנה שם מבואר לפני זה דעכו"ם בעודו בגיותו אמו אסורה עליו וכ"פ הר"מ בה' מלכים וכן מבואר שם עוד דעכו"ם אסור בבתו והיינו קודם שנתגייר, ומבואר שם בפ"י וכן ביבמות דעכו"ם שנתגייר כקטן שנולד דמי ומותר בכל העריות משום שאר אפי' באמו ושאר כל עריות שנאסרו עליו בעודו בגיותו כי הוא לגמרי כקטן שנולד ואין לו קורבה כלל, אך אותן עריות שנאסרו עליו בגיותו אסורין מדרבנן בגירותו כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה וכו' אך אם לא נתגייר לגמרי להיות ישראל גמור רק לעבד שמל וטבל וקיבל עליו מצות ע"ז אמר ר"ח דעבד מותר באמו ובתו, והיינו שהעבד נולד מאמו בגיותו וכן בתו ואח"ז מלו וטבלו לשם עבדות ע"ז קאמר ר"ח דיצא מכלל ב"נ דדינו כקטן שנולד ולכלל ישראל לא בא דהיינו שיאסרו עליו אפי' בגירותו מדרבנן כדי שלא יאמרו באנו וכו' כיון דהי' אסורה עליו קודם מ"מ לא גזרו עליו רבנן כיון דלכלל ישראל לא בא, וזה מבואר להדיא בפירש"י שם ד"ה ולכלל ישראל לא בא דלגזור לי' עליו משום שמא יאמרו באנו וכו' ועי"ש ולמה לא פי' כפשוטו דר"ח משמיענו דמותר באמו ואחותו היינו אפילו בעבדותו וכפשטות לשון הש"ס דאמו ואחותו בעבדותו נולדו מ"מ לכלל ישראל לא בא ואין עריות האסורות על ישראל אסורים עליו וגם מתורת ב"נ יצא שיהיו אסורים לו מתורת ב"נ אע"כ סברת רש"י דמזה לא נשמע דין זה כיון דעבד חייב במצות כאשה א"כ עריות אסורות לו ג"כ כאשה ולא תלינן במה דאין לו ייחס וע' לקמן ב"ה דיש עוד הרבה שאינם מתייחסים אחריו מ"מ יש להם קורבה דשאר מצד האב אף על פי שאינו מתייחס אחריו וזה ודאי כ"ע מודים דלאחר שנשתחררו אין להם קורבה ע' יבמות פ' נושאין דכקטן שנולד דמי כמו גר שנתגייר וה"ה מעבדות לשחרור כיון שנכנס בכלל ישראל הרי הוא כקטן שנולד אבל כ"ז שלא נשתחרר שלא יהיה עליו שום איסור ערוה אפי' מה שאסורות על העכו"ם ויהיו קיל מעכו"ם זה לא ס"ל לרש"י דאין לנו ראי' ע"ז וסברתו דדוקא באמו ובתו שהיה לו בעודו עכו"ם ונעשה עבד דג"כ כקטן שנולד דמי כיון שנתוסף עליו קדושה דמל וטבל והרי הוא כאשה א"כ מותר בעריות שהיו מגיותו שאר בשר וגם חומרת חז"ל לא חל עליו דל"ג עליו כיון דאינו ישראל גמור אבל כ"ז עבדותו כל עריות אסורות עליו אמו ובתו ואחותו והדומה חוץ מחמת אישות דאין אישות לעבד ואסורות עליו מה"ת כישראל גמור, ועיין חידושי הר"ן בסנהדרין שם מפורש יותר ביאור פירש"י הנ"ל שפי' על יצא מכלל כותי שאין לו קורבה עם הכותי דכקטן שנולד דמי ולכלל ישראל לא בא לאסור עליו עריות שמא יאמרו וכו' ועי"ש מבואר מדבריו שעיקר ההיתר הוא כיון שנולדו בגיותו ומל וטבל לשם עבדות והר"מ והראב"ד דשתק לי' והה"מ שפי' בא"א מסתמא מצאו איזה ראיה לדבריהם עכ"ל.
356 וכעין זה הקשה הגרע"א זצ"ל (בשו"ת רע"א מהדורא קמא סימן קכא) וז"ל ומדי עברי בההיא ענינא במ"ש הרמב"ם (פי"ד מהל' איסורי ביאה) הנושא גיורת ובתה וכו' יושב עם אחת מהן ומגרש השניה, והה"מ כ' ודינו ודאי אמת וכו' ובעניי קשה מאד, דבנושא אותן אחר שנתגיירו דתפסי בה קדושין בשתיהן מדאורייתא מה מהני לגרש השני' הא בישראל כה"ג הוי אם גרושתו או בת גרושתו, ובגר הו"ל לאסור מדרבנן, והרי במתה אשתו דמותר באמה הוא רק משום דקליש איסורא, אבל בלא"ה אף דעתה אינו יושב עם שתיהן ביחד אסורה, א"כ בגירש א' דלא אקליש איסורא, אמאי מותר בשניה עכ"ל.
357 והקשו התלמידים לרבינו והרי קיי"ל דבשניות לעריות קידושין תפסי בהו, ומ"ש דאיסור אשה ובתה מדרבנן לא חלין בהן קידושין. ותירץ רבינו זצ"ל דשניות לעריות שאני דהוי חלות איסור ביאה מדרבנן, אך אינן חלות שם איסור ערוה מדרבנן ומשו"ה קידושין תפסי בהן. משא"כ כאן בגר שנתגייר הרבנן המשיכו את הקורבה שחלה בגיותן, והוי חלות שם איסור ערוה מדרבנן דאשה ובתה, ומשו"ה לא תפסי בהן קידושין כלל כשקידשן בבת אחת.
358 ועיין בשו"ת רע"א מהדורא קמא סימן קכ"א.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.
208ימים לסיום הש״ס