סנהדרין ס ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ס - ב

מתניתין:

א. אדם העובד לעבודת כוכבים - חייב מיתה:

ב. אם עבד את העבודה זרה "כדרכה", כדרך שרגילים לעבוד אותה, הרי הוא חייב מיתה על כל צורות העבודה שלה. ואפילו היתה העבודה נעשית בדרך בזיון, חייב עליה מיתה, אם היתה דרכה בכך.

ג. אך אם עבד אותה שלא כדרך עבודתה, יש חילוק בין העבודות: אם היתה זאת עבודה של שחיטה, הקטרה, ניסוך או השתחואה, הוא חייב מיתה אף על פי שאין הדרך לעובדה בכך.

אבל, אם עבד אותה בשאר עבודות, והן לא היו כדרך עבודתה, הרי הוא עובר רק על איסור לאו, של "לא תעבדם", אך אינו חייב עליהן מיתה.

ד. אם האדם מקבל עליו את העבודה זרה בתורת אלוה, הוא חייב על כך מיתה, אפילו בלי שיעשה כל מעשה עבודה.

א. העובד עבודת כוכבים, חייב עליה מיתה -

אחד העובד אותה כדרכה, בכל סוג עבודות שהן, ואפילו עובדה בדרך בזיון, אם היה זה דרכה.

ואחד העובד אותה שלא כדרכה, ובלבד שתהיה העבודה שלא כדרכה, באחת מארבע העבודות דלהלן:

אחד המזבח, השוחט קרבן לעבודה זרה, ואחד המקטר, מקריב את אימורי הקרבן על האש, ואחד המנסך יין, או דם, לעבודה זרה, ואחד המשתחוה לה.

ב. ועתה מבארת את המשנה את החיוב על קבלת אלהות של עבודה זרה אפילו בלא עבודה:

ואחד המקבלו עליו לאלוה, ^[1] שאומר במפורש שהוא מקבלו עליו באלוה, ואחד האומר לו סתם: אלי אתה! ^[2]

כל אלו חייבים מיתה.

ג. אבל העובד לעבודת כוכבים שלא כדרכה בשאר עבודות [מלבד ארבעת העבודות דלעיל] כגון המגפף, והמנשק, והמכבד, והמרבץ, והמרחץ, והסך, והמלביש, והמנעיל - כיון שהיתה העבודה שלא כדרכה, עובר רק בלא תעשה. ^[3]

ד. הנודר בשמו של אליל, כגון שאוסר עליו דבר בקונם "בשם עבודת כוכבים", והמקיים הנשבע בשמו - עובר בלא תעשה, של "ושם אלהים אחרים לא תזכירו" [שמות כג], אך אינו חייב מיתה, כי לא קיבלו באלוה, ולא עשה בזה מעשה עבודה לעבודה זרה.

ה. הפוער עצמו לבעל פעור, מתריז רעי לעומתה - זו היא עבודתה, וחייב עליה מיתה, אפילו מתכוין לעובדה בדרך ביזוי.

ו. הזורק אבן למרקוליס, שהיו מצדדים [מבססים בקרקע] שתי אבנים, ומעליהן אבן אחת, וזו היא "מרקוליס", וזורקים עליה אבנים - זו היא עבודתה, וחייב עליה אפילו אם מתכוין לעובדה בדרך ביזוי.

גמרא:

ודנה הגמרא: מאי אחד העובד, ואחד המזבח ואחד המקטר? וכי המזבח או המקטר אינם נכללים בכלל "עובד"?

אמר רבי ירמיה, הכי קאמר: אחד העובד כדרכה, כדרך עבודתה של עבודה זרה זו, בכל סוג עבודה שהיא, אפילו גיפוף ונישוק, ואפילו אם היתה העבודה בדרך בזיון, כיון שכך הוא דרך עבודתה, הרי הוא חייב מיתה.

והאזהרה שלא לעבוד כל סוג של עבודה שהוא כדרכה, נלמדת מדברי הכתוב [דברים יב] "ופן תדרוש לאלהיהם, לאמר: איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם", מלמד הכתוב שכל עבודה כדרכה, אסורה. וחיוב מיתה נלמד מדברי הכתוב "וילך ויעבוד אלהים אחרים" - "וסקלתם באבנים".

ואחד המזבח, ואחד המקטר, ^[4] ואחד המנסך, ^[5] ואחד המשתחוה - ואפילו היו העבודות הללו שלא כדרכה, שלא כדרך עבודתה, הרי הוא חייב מיתה.

כיון שהעבודות האלו נעשות גם בפנים, בבית המקדש, לשם הקב"ה.

ולהלן בגמרא יבואר, שלימד הכתוב על העבודות הנעשות בפנים, שאם עשאן לעבודה זרה, הרי הוא חייב עליהן מיתה, אפילו אם היו שלא כדרך עבודה של עבודה זרה זו.

ודנה הגמרא: וליחשוב נמי זורק את הדם על המזבח, שחייב אפילו היתה עבודת הזריקה שלא כדרך עבודתה, כיון שגם מלאכת הזריקה נעשית בפנים!? ^[6]

אמר אביי: זורק היינו מנסך, זורק הדם נכלל ב"מנסך" האמור במשנה, כמו שמצינו בדברי הפסוק שניסוך דם נקראת ניסוך, דכתיב [תהלים ט"ז] "בל אסיך נסכיהם מדם".

ומבארת הגמרא: מנהני מילי שעל ארבעת העבודות הללו חייבים אפילו בשלא כדרכה?

דתנו רבנן: אילו נאמר [שמות כב] "זבח יחרם" - הייתי אומר, על איזה זביחה בא הכתוב לחייב מיתה? בזובח קדשים בחוץ הכתוב מדבר, לפי שמצינו שהזהיר הכתוב על כך, ובא הכתוב הזה לומר שהוא בעונש מיתה, לפי ש"יחרם" משמעותו מיתה. ^[7]

לכן תלמוד לומר, "זובח לאלהים יחרם" - בזובח לעבודה זרה הכתוב מדבר. כי "זובח לאלהים", משמעותו לכל אלהים. ובא הכתוב להעניש את הזובח לעבודה זרה בעונש מיתה.

ואפילו היתה הזביחה שלא כדרך עבודתה, חייב עליה, ודבר זה למדנו מכך ששינה הכתוב לשונו, שלא אמר "עובד לאלהים יחרם", אלא "זובח לאלהים יחרם", מלמד הכתוב שעל זביחה חייבים אפילו היתה שלא כדרך עבודתה. ^[8]

אין לי אלא בזובח.

מקטר ומנסך - מניין?

תלמוד לומר בהמשך הפסוק "בלתי לה' לבדו" - ריקן הכתוב את העבודות כולן לשם המיוחד, שיהיו כל העבודות הראויות לה', לו לבדו, ולא לעבודה זרה.

לפי שיצאה זביחה מכלל העבודות, להכתב במפורש ["זובח לאלהים יחרם"], לידון בעבודות פנים, ללמד על כל העבודות הנעשות בפנים, שאם עשאן בחוץ, לעבודה זרה, חייב מיתה אפילו בשלא כדרך עבודתה. ^[9]

מניין לרבות השתחואה, שאינה מכלל העבודות הנעשות בפנים, שבכל זאת חייבים עליה אפילו בשלא כדרך עבודתה?

תלמוד לומר: [דברים יז] "וילך ויעבד אלהים אחרים". והוסיף הכתוב ואמר, "וישתחו להם". הרי שלא כלל הכתוב את ההשתחואה בכלל "ויעבד". ובהכרח, בא הכתוב לרבות השתחואה שלא כדרכה. כי אם כדרכה, הרי היא בכלל "ויעבוד אלהים אחרים".

וסמיך ליה את עונש המיתה, דכתיב "והוצאת את האיש ההוא... וסקלתם", וג ומר.

עונש - שמענו, אזהרה מניין?

תלמוד לומר [שמות לד] "כי לא תשתחוה לאל אחר".

הכתוב הזה הוא מיותר, ולכן, אם אינו ענין לעבודה כדרכה, תנהו ענין לעבודה שלא כדרכה.

ומאחר ויצאה השתחואה מכל העבודות להכתב בפני עצמה, יכול, שאני מרבה ממנה גם את המגפף והמנשק והמנעיל שלא כדרכה, לפי הכלל, שכל דבר שיצא מן הכלל, יצא ללמד על הכלל כולו. ונאמר, כי כשם שעל השתחואה, שהיא עבודה דרך כבוד, חייבים עליה אפילו בשלא כדרכה, כך על כל העבודות הנעשות בדרך כבוד, יהיו חייבים עליהן מיתה, אפילו בשלא כדרכה.

תלמוד לומר "זובח לאלהים יחרם".

ואם נאמר שהשתחואה יצאה ללמד על הכלל, יקשה: הרי זביחה, בכלל העבודות שהן דרך כבוד, היתה. ויכולנו ללמוד אותה מהשתחואה, ולמה יצאה זביחה להכתב בפני עצמה!?

אלא בהכרח, להקיש אליה, ולומר לך: מה זביחה מיוחדת - שהיא עבודת פנים, וחייבין עליה מיתה, כאשר היא נעשית בחוץ, לעבודת כוכבים, אף כל שהיא עבודת פנים, הרי היא כמותה, וחייבין עליה מיתה כשהיא נעשית בחוץ, לעבודת כוכבים, בכל ענין, גם בשלא כדרכה.

ולכן, יצאה השתחואה, שאינה עבודת פנים, לידון בעצמה, לחייב גם עליה בשלא כדרכה.

יצאה זביחה - לידון על הכלל כולו, שחייבים עליו שלא כדרכו, ודוקא בעבודות הנעשות בפנים.

אמר מר: אילו היה הכתוב אומר "זובח יחרם", הייתי אומר, בזובח קדשים בחוץ הכתוב מדבר, לחייבו מיתה.

ותמהה הגמרא כיצד היתה הוה אמינא שכזאת?

והרי זובח קדשים בחוץ - כרת הוא חייב, ולא מיתה!

ומתרצת הגמרא: סלקא דעתך אמינא, כי אתרו ביה - יהיה חייב קטלא, כי לא אתרו ביה - יהיה חייב כרת. לכן קא משמע לן, שאין הכתוב מדבר בשוחט קדשים בחוץ, אלא בשוחט לעבודה זרה.

אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: אימא איפכא:

יצאה השתחואה ללמד על הכלל כולו, שחייב על כל סוג של עבודה בדרך כבוד, אפילו בשלא כדרכה.

וכי תימא, הרי הקשינו, אם כן, "זובח" שיצא מן הכלל, למה לי, והרי אפשר ללומדו מהשתחואה?

יש לומר, שהוא יצא לגופיה, ללמד דמחשבין מעבודה לעבודה, להתחייב עליה. שהמחשבה בשעת שחיטה לזרוק את הדם לעבודה זרה, מחייבת אותו כבר עתה על השחיטה.

דאיתמר, השוחט בהמה במחשבה לזרוק דמה לעבודה זרה, ובמחשבה להקטיר חלבה לעבודה זרה, אך לא חישב בשחיטה עצמה שהיא תהא לשם עבודה זרה, ובסופו של דבר לא זרק את הדם לשם עבודה זרה.

הערות

^[1] על אמירה גרידא של קבלה באלוה, בלי מעשה עבודה, חייבים מיתה מחמת ההיקש של אמירה לעבודה, שנאמר במעשה העגל [שמות לב] "ויזבחו וישתחוו לו, ויאמרו: אלה אלהיך ישראל". רש"י

^[2] רש"י. והביא גם לישנא אחרינא, שהמקבלו לאלוה הוא שלא בפניו, והאומר לו אלי אתה הוא בפניו, ובאה הסיפא לגלות על הרישא, שמדובר בה אפילו שלא בפניו, ואפילו הכי חייב. כתב החזון איש [יו"ד סב כב], אם צייר האדם בנפשו כח נברא כזב, ועובדו, אינו אלא מינות ולא עבודה זרה, כי אינו עובד לדבר מציאותי. ואם עובד לנפשו של אדם שמת ואבד מן העולם, חייב עליו, כיון שגם נפש שחייבת כרת, הרי היא עדיין קיימת למשפט. ואם עשו תמונה לזכרה של נפש אדם שמת, ועובדים לתמונה הזו בכונה לעבוד את נפש האדם הזה, המשפיע על התמונה הזאת שפע וכח, ודאי היא עבודה זרה עצמה!

^[3] של "לא תעבדם", שנאמר לאו זה שלש פעמים בתורה, ואחד מהם בא לאסור בלאו אפילו עבודה שלא כדרכה. והרמב"ן וכן החינוך במצוה כו, כתבו שהעובד עבודת כוכבים עובר משום "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". ואילו מהרמב"ם נראה שאינו אוסר מחמת "לא יהיה", אלא מביא רק את הפסוקים המבוארים להלן בגמרא, ותמה המנחת חינוך [מצוה כו], מדוע הגמרא והרמב"ם אינם למדים מהכתוב הזה. ומבאר המנחת חינוך, שזה ודאי שאם מקבל אדם על עצמו באלוה כל סוג של עבודה זרה, הרי הוא עובר ב"לא יהיה לך אלהים אחרים", אלא כל הדיון בגמרא לגבי המקור לאיסור עבודה זרה, על כל אופניה, הוא במקום שבפירוש אינו מקבלה עליו באלוה, אלא רק עובד לה, שגזירת הכתוב היא שחייב עליה סקילה במזיד וחטאת בשוגג, אך הוא לא עובר ב"לא יהיה לך אלהים אחרים". אך כל זאת, רק אם הוא עובד לעבודה זרה שאנשים עובדים אותה. אך אם יעבוד אדם לפסל או לצורה שאינה עבודה זרה, והוא יעבוד אותה מחמת שירא שמא תרע לו אם לא יעבדנה, אך בפירוש אינו מקבלה באלוה, אין סברה שיתחייב עליה מצד עובד עבודה זרה.

^[4] לאו דוקא אברים, אלא כל דבר. מנחת חינוך מצוה כו.

^[5] דם או יין, ואפילו מים, שדרך לנסכם בפנים בחג הסוכות, מנחת חינוך מצוה כו.

^[6] רש"י מבאר שהגמרא לא שאלה מדוע לא שנינו גם את המקבל את הדם והמוליכו, כיון שלא על כל העבודות הנעשות בפנים חייב עליהן בעבודה זרה שלא כדרכה, אלא רק על עבודות המבוארות בתורה לגבי עבודה זרה, כמו זביחה והקטרה, וכן לגבי ניסוך יין לעבודה זרה נאמר בתורה "ישתו יין נסיכם". ושאלת הגמרא שנחשיב גם זורק הדם, היא על פי הפסוק "בל אסיך נסכיהם מדם", שמשמעותו זריקת הדם.

^[7] כדכתיב [ויקרא כז] "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה, מות יומת".

^[8] אך על עבודה שהיא כדרכה, חייב על כל סוג שבעולם, מדכתיב "וילך ויעבוד אלהים אחרים", ומשמע שכל שהיא דרך עבודה, הרי הוא חייב עליה.

^[9] לפי הכלל: דבר אשר היה בכלל, ויצא מן הכלל להכתב במפורש, לא על עצמו לבד יצא ללמד, אלא על הכלל כולן יצא ללמד, שהכלל האמור כאן שחייב על עבודה שלא כדרכה הוא רק בעבודות הנעשות בפנים.

א משנה העובד עבודה זרה — נידון בסקילה, אחד העובד ואחד המזבח (שוחט לה קרבנות), ואחד המקטר קטורת לפניה, ואחד המנסך לפניה יין וכדומה, ואחד המשתחוה לה, ואחד האומר לו שהוא מקבלו עליו לאלוה, והאומר לו: "אלי אתה".

אבל המגפף (מחבק) והמנשק, והמכבד (מנקה), והמרבץ מים לפניו, והמרחץ את הפסל, והסך אותו, והמלביש, והמנעיל אותו — עובר ב"לא תעשה" בלבד. הנודר בשמו או המקיים (מאמת דבריו בשבועה) בשמו — עובר ב"לא תעשה".

הפוער עצמו (עושה צרכיו) לפני בעל פעור — זו היא עבודתה וחייב על כך, הזורק אבן למרקוליס — זו היא עבודתה וחייב עליה, אף על פי שהוא כדרך בזיון.

ב גמרא מאי [מה פירוש] "אחד העובד"? והלא הכל בכלל זה, ומה הוסיפה לנו המשנה בהגדרה זו?

אמר ר' ירמיה, הכי קאמר [כך אמר]: אחד העובד כדרכה באופן בו עבודה זרה זו נעבדת, ואחד המזבח, ואחד המקטר, ואחד המנסך ואחד המשתחוה — ואפילו היתה עבודה זו שלא כדרכה, שאין דרך לעבוד עבודה זרה זו בכך, הרי זה קרוי עבודה זרה משום שהוא מהאופנים שבהם עובדים את ה' במקדש.

ומקשים: וליחשוב נמי [ושנחשוב גם כן] זורק דם לפניו, שאף היא מעבודות המקדש! אמר אביי: זורק היינו [זהו] מנסך השנוי במשנה, שבמהותם הם עבודה אחת, דכתיב [שנאמר]: "בל אסיך נסכיהם מדם" (תהלים טז, ד), הרי שזריקת דם אף היא קרויה "נסך".

ג לעצם ההלכה שואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה] שחייבים על עבודות אלה גם כשהן שלא כדרכה?

דתנו רבנן [ששנו חכמים] על הפסוק "זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו" (שמות כב, יט): אילו נאמר "זבח יחרם", הייתי אומר כי בזובח קדשים בחוץ הכתוב מדבר, שהכתוב מזהיר על עבירה חמורה שיש בהקרבה, שכבר הזהיר הכתוב על כך. על כן תלמוד לומר: "לאלהים", כלומר, לאלהים אחרים, ומשמע: בזובח לעבודה זרה הכתוב מדבר.

אין לי אלא בזובח בלבד, מקטר ומנסך לעבודה זרה מניין שאף הוא חייב? — תלמוד לומר: "בלתי לה' לבדו", ללמד: ריקן, כלומר, ייחד את העבודות כולן לשם המיוחד.

לפי שיצאה זביחה מכלל כל העבודות ופורשה בפסוק זה, ובכך היא באה ללמד לידון בעבודות פנים, אותן עבודות שעושים בפנים בתוך בית המקדש, שנלמדות כולן מן הזביחה ורק הן הן שאסור לעבוד כדוגמתן לעבודה זרה. מניין לרבות השתחואה, שאינה מעבודות הקודש המיוחדות, שהמשתחוה לעבודה זרה חייב מיתה?

— תלמוד לומר: "וילך ויעבד אלהים אחרים וישתחו להם" (דברים יז, ג), וסמיך ליה [וסמוך לו] "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך את האיש או את האשה וסקלתם באבנים ומתו

"(דברים יז, ה). עונש להשתחויה לאל זר שמענו, אזהרה לאסור את הדבר מניין? היכן נאמר שדבר זה אסור? — תלמוד לומר: "כי לא תשתחוה לאל אחר" (שמות לד, יד),

יכול שאני מרבה בכלל החייבים מיתה גם את המגפף והמנשק והמנעיל? — תלמוד לומר: "זבח לאלהים יחרם

", שהרי זביחה בכלל כל עבודות היתה, ולמה יצאה והזכירה הכתוב במיוחד? לא יצאה אלא להקיש [להשוות] אליה ולומר לך: מה זביחה מיוחדת שהיא עבודת פנים שעושים כמוה בתוך המקדש וחייבין עליה מיתה, אף כל שהיא עבודת פנים וחייבין עליה מיתה,

יצאה השתחואה לידון בעצמה שיש לה דין מיוחד, שהרי אינה עבודת פנים, ובכל זאת חייבים עליה כאשר עשאוה לעבודה זרה. ויצאה זביחה לידון על הכלל כולו, שכל דבר שאינו נעשה בפנים המקדש אינו קרוי עבודה אף לגבי עבודה זרה.

ומעתה מבררים את פרטי הדברים במדרש הלכה זה, אמר מר [החכם] בברייתא זו: הייתי אומר כי בזובח קדשים בחוץ הכתוב מדבר. ותוהים: זובח קדשים בחוץ הלא חייב כרת הוא (כאמור: "איש איש... אשר יעלה עולה או זבח. ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו לה' ונכרת האיש ההוא מעמיו". ויקרא יז, ח–ט) ולא מיתה ("יחרם")!

ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר]: כי אתרו ביה [כאשר התרו בו] שלא לזבוח בחוץ — חייב קטלא [מיתה], כי [כאשר] לא אתרו ביה [התרו בו] — חייב רק כרת, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] במדרש זה שהמקריב קדשים בחוץ אינו נענש בידי אדם גם אם התרו בו. בברייתא היתה הנחה כי איסור זביחה שנתפרש בא ללמד על כל העבודות, ואיסור השתחואה הוא יוצא דופן.

אמר ליה [לו] רבא בר רב חנן לאביי: אימא [אמור, הבן] כך את המקראות: יצאה השתחואה ללמד על הכלל כולו, שכל עבודה שיש בה דבר כבוד תהא מחייבת מיתה, ולא דווקא העבודות הנעשות בתוך המקדש.

וכי תימא [ואם תאמר] זובח שנתפרש במקרא למה לי? אפשר לומר כי בא ללמד דבר לגופיה [לגופו], ולאיזה ענין? — שמחשבין מעבודה לעבודה, כגון השוחט בהמה על מנת להקריבה לעבודה זרה, לחייבו על שחיטה זו.

דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בכך אמוראים: השוחט בהמה על מנת לזרוק דמה לעבודה זרה או להקטיר חלבה לעבודה זרה, ר' יוחנן אמר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: One who worships idols is executed by stoning. This includes one who worships an idol, and one who slaughters an animal as an idolatrous offering, and one who burns incense as an idolatrous offering, and one who pours a libation in idol worship, and one who bows to an idol, and one who declares that he accepts an idol upon himself as a god, and one who says to an idol: You are my god.

But with regard to one who hugs an idol, or one who kisses it, or one who cleans it, or one who sprays water before it, or one who washes it, or one who rubs it with oil, or one who dresses it, or one who puts its shoes on it, he transgresses a prohibition but is not liable to receive capital punishment. With regard to one who vows in an idol’s name and one who affirms his statement by an oath in its name, he transgresses a prohibition.

One who defecates before the idol known as Ba’al-Peor is liable to receive capital punishment, even though defecating is a degrading act, as that is its form of worship. Likewise, one who throws a stone at Mercury is liable to receive capital punishment, as that is its form of worship.

GEMARA: What is added in the mishna by stating the phrase: One who worships? Since worship is the general description of all the actions detailed in the mishna, why is this phrase necessary?

Rabbi Yirmeya says that this is what the mishna is saying: One who worships an idol in its typical manner of worship is liable to be executed; and furthermore, one who slaughters an animal as an idolatrous offering, and one who burns incense, and one who pours a libation, and the one who bows to an idol are all liable to be executed, and this applies even if this manner of worship is not the idol’s typical manner of worship. Even if the idol in question is not typically worshipped in these ways, these specific acts are still considered idol worship because these are the ways in which God is worshipped in the Temple.

The Gemara suggests: And let the mishna also count sprinkling the blood of an offering, which is also one of the sacrificial rites in the Temple. Abaye says: Sprinkling the blood of an offering is the same as pouring a libation, since they are essentially one sacrificial rite, as it is written: “I will not pour their libations of blood” (Psalms 16:4), indicating that sprinkling the blood of an offering is also referred to as offering a libation.

§ The Gemara asks with regard to the halakha that one is liable for worshipping an idol in these manners even if they are not the way the idol is typically worshipped: From where are these matters derived?

The Gemara answers: As the Sages taught in a baraita with regard to the verse: “One who sacrifices to the gods shall be utterly destroyed, except to the Lord alone” (Exodus 22:19): If it were stated: One who sacrifices shall be utterly destroyed, I would have said that the verse speaks of one who slaughters a sacrificial animal outside the Temple courtyard, referring to a severe transgression that is stated elsewhere in the Torah. Therefore, the verse states: “To the gods,” indicating that the verse speaks of one who slaughters an offering to an idol.

The baraita asks: From here I know only the halakha of one who slaughters an offering to an idol. From where is it derived that one who burns incense or pours a libation is also liable to receive the death penalty? The baraita answers that the verse states: “Except to the Lord alone”; the verse emptied out, i.e., designated, all the sacrificial rites to the ineffable name of God, indicating that one who performs any of these rites in idol worship is liable.

The baraita asks: Since slaughter is singled out from all of the forms of worship to be mentioned in this verse in order to derive from it that with regard to all the sacrificial rites performed inside the Temple, one who performs them in idol worship is liable to receive capital punishment, from where is it derived that this halakha includes bowing down to an idol, which is not a sacrificial rite?

The baraita answers that the verse states: “And has gone and served other gods and bowed to them” (Deuteronomy 17:3), and a verse near it states: “Then you shall bring forth that man or that woman who has done this evil thing to your gates, the man or the woman, and you shall stone them with stones and they shall die” (Deuteronomy 17:5). It is derived from the juxtaposition of these two verses that one who bows down to an idol is liable to be executed.

The baraita asks: We have heard the punishment for bowing down to an idol, but from where is the prohibition against doing so derived? The baraita answers that the verse states: “For you shall bow to no other god” (Exodus 34:14).

One might have thought that I should include among those liable to receive capital punishment one who hugs an idol, or one who kisses it, or one who puts its shoes on it as well. Therefore, the verse states: “One who sacrifices shall be utterly destroyed,” referring to the act of slaughtering an offering in idol worship.

The baraita explains: The slaughter of an offering was included in the general category of the prohibited forms of idol worship, and why was it singled out to be mentioned in this verse? It was singled out to compare a matter to it and say to you: Just as slaughter is notable in that it is a sacrificial rite performed inside the Temple, and those who perform this rite for the purpose of idol worship are liable to receive the death penalty for it, so too, any form of worship that is a sacrificial rite performed inside the Temple is prohibited when performed for idol worship, and transgressors are liable to receive the death penalty for it.

Therefore, the act of bowing to an idol is singled out to be mentioned in a separate verse to derive the death penalty for that action itself, despite the fact that it is not a sacrificial rite performed in the Temple, whereas the slaughter of an offering is singled out to be mentioned in order to derive from it the principle with regard to the entire category, namely, that generally one is not liable to receive capital punishment for a form of worship that is not performed in the Temple.

The Gemara proceeds to clarify the baraita. The Master said in the baraita: I would have said that the verse speaks of one who slaughters a sacrificial animal outside the Temple courtyard. The Gemara asks: The punishment for one who slaughters a sacrificial animal outside the Temple courtyard is karet, not capital punishment, as it is stated: “Each and every man…who offers a burnt-offering or sacrifice, and does not bring it to the entrance of the Tent of Meeting to sacrifice it to the Lord, even that man shall be cut off from his people” (Leviticus 17:8–9). Therefore, how can the baraita suggest that a verse that mentions capital punishment could be referring to this transgression?

The Gemara answers: It might enter your mind to say that in a case when the witnesses warned the transgressor not to slaughter the offering outside the Temple he is liable to receive the death penalty, but in a case when they did not warn him he is liable to receive karet. Therefore, the baraita teaches us that one who slaughters an offering outside the Temple is not liable to receive the death penalty even if he was warned.

The baraita states that the principle concerning the forms of idol worship that are punishable by execution is derived from the verse that mentions slaughtering an animal as an idolatrous offering, whereas bowing to an idol is mentioned in the verse as an exception. Rava bar Rav Ḥanan said to Abaye: Say that bowing is singled out to be mentioned to teach, with regard to the entire category, that any honorable form of worship, when performed for the sake of idol worship, carries the death penalty, not only sacrificial rites performed in the Temple.

And if you would say that if so, why do I need slaughter to be mentioned in the verse specifically, one can say that mentioning slaughter is necessary for the matter of slaughter itself, i.e., to teach that one can have intention from one sacrificial rite to another sacrificial rite. In other words, slaughtering an animal with idolatrous intent is punishable by death even if the intention of the transgressor pertains not to the slaughter itself but to another part of the sacrificial process.

As it was stated that with regard to one who slaughters an animal in order to sprinkle its blood in idol worship or to burn its fat in idol worship, Rabbi Yoḥanan says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

המשנה השמינית והכונה בה ככונת מה שלפניה והוא שאמר העובד ע"ז צריך שתדע שעבודת ע"ז חלוקה על שלש דרכים הראשונה עבודה מעבודות המיוחדות לשם והיא שאנו מזכירין בתלמוד תמיד אחת מארבע עבודות ופרטן משתחוה זובח מקטר ומנסך והזורק בכלל המנסך שזריקת הדם כעין נסוך היא וכן כל מיני הקרבה בכלל זובח והוא הדין למזמר לפניה שהזמר ממכשירי קרבן הוא וכל שעבד ע"ז באחת מעבודות אלו אע"פ שלא היה דרך עבודתה בכך ואפילו לא היתה תכלית כונתו לעבדה אלא להכעיס חייב סקילה בהתראה או כרת בלא התראה וחטאת בשוגג מפני שעבודות אלו נזכרות בע"ז במקראות זביחה והשתחואה וישתחו לו ויזבחו לו קטור אשר חלב זבחימו נסוך יין נסיכם זריקה בל אסיך נסכיהם מדם והם כעין עבודת פנים אבל מולק ומקבל לא נזכרו בע"ז והשתחואה מ"מ אע"פ שהוזכרה בע"ז אינה כעין פנים אלא שמרוב כבוד שבה דנוה כעין פנים וכן שדרך רוב עבודות זרות בכך והשתחואה זו אינה צריכה פשוט ידים אלא משיכבוש פניו לה בקרקע חייב השניה הוא שעושה לה עבודה של כבוד אבל לא ממין אלו וכן אין עבודתה בכך כגון גפוף ונשוק וכיוצא באלו ודבר זה בלא תעשה השלישית שאינה עבודת כבוד אלא שדרך עבודתה בכך וכל שדרך עבודתה בכך אפילו היה דרך קלון הרי זה נסקל הא אלו לא היה דרך עבודתה בכך אפילו היתה עבודתה דרך בזיון בחברתה כגון שפער עצמו למרקילוס או זרק אבן לפעור פטור ואזהרתן של אלו עם עונשיהן כך היא אזהרה לכדרכה כי תאמר בלבבך איכה יעבדו כלומר הזהר שלא תאמר כן וי"מ מלא תעבדם ואינו נראה כן ועונש שלה וילך ויעבוד אלהים אחרים אזהרה לשלא כדרכה בזבוח וקטור ונסוך והשתחואה מלא תשתחוה ובכללה כל עבודת פנים או ולא יזבחו עוד ועונש שלה זובח לאלהים יחרם או ויעבוד וישתחו ואזהרה לכל דרך כבוד שאין שם עונש לא תעבדם:

ועל שלשה דרכים אלו באה משנה זו ואמר אחד העובד ר"ל בכדרכה או המזבח והמקטר והמנסך והמשתחוה אע"פ שאינו כדרכה וכן המקבלו עליו באלוה והוא שאמר לאיזה דבר הריני מקבל עלי דבר זה לאלוה או כוכב זה או הר זה אע"פ שאינו לפניו או שאמר לו בפניו אלי אתה בכל אלו נסקל אבל המגפף והמנשק והמכבד והמרבץ והמרחיץ והסך והמלביש והמנעיל וכן כל מיני כבוד שאינם עבודה עובר בלא תעשה ואזהרתו לא תעבדם שכל מין של כבוד בכלל עבודה הם אלא שאין לוקין עליהם הואיל ואינן עבודה גמורה או שהוא לאו שבכללות וכן הנודר בשמו והוא שאמר קונם עלי כל פירות שבעולם בשם ע"ז פלונית אם ארחץ והמקיים בשמו כלומר שהוא נשבע בשמו וכדמתרגמינן נשבע מקיים עובר בלא תעשה ואזהרתו ושם אלהים אחרים לא תזכירו:

ויש שואלין ומאי איריא נודר ונשבע והרי אף בהזכרה בעלמא כן אלא נודר ונשבע הוצרך ללמד בהם שאינו במיתה וי"מ במקיים שהדירו אחר בשם ע"ז וקיים את הנדר ונודר או נשבע שהזכרנו שאסור אם עבר ועשה לוקה אע"פ שאין בו מעשה לדעת גדולי המחברים אלא שגדולי המפרשים חולקים עליהם ממה שאמרו בגמ' שלא נאמר כן אלא לדעת ר' יהודה שהוא סובר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ואין הלכה כמותו ואין נשבע זה בכלל מה שאמרו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם שלא נאמר אלא בשבועת שקר כמו שאמרו לא ינקה בית דין של מעלה הוא דאין מנקין אותו הא בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו ולדעת גדולי המחברים נראה שאף זה בכלל:

הפוער עצמו לפעור או זורק אבן למרקילוס אע"פ שאין כאן דרך עבודה ולא מין של כבוד ואפילו עשה דרך גנות ובזוי הרי זה נסקל ודברים אלו כלן בשכונת עבודתו לקבלו באלוה ואף העושה דרך גנות הואיל ועבודתו בכך ושהתרו בו על כך סתמו מקבלו הוא עליו אבל אם עשה כן ומיראה התבאר בגמ' שהוא פטור:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שבארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

השוחט קדשים בחוץ אע"פ שלא העלה אם עשה כן במזיד חייב כרת שנאמר איש אשר ישחט וכו' דם יחשב וכו' ונכרת ובשוגג חייב חטאת קבועה כמו שיתבאר במקומו:

השוחט את הבהמה ולא כיון בגוף השחיטה להיותה לשם ע"ז אלא שכיון בשעת שחיטה לזרוק הוא דמה או להקטיר חלבה לע"ז הרי זו פסולה ואסורה בהנאה אע"פ שלא זרק ולא הקטיר שמחשבה שהוא מחשב בשעת עבודה לעבודה אחרת לשם ע"ז מועלת לאסור אע"פ שאינו מחשב על אותה עבודה בעצמה שהוא עושה עכשיו ולחייב את המחשב כעובד ע"ז וכן לענין פגול כל שכיון הכהן העובד בשעת שחיטה לזרוק את הדם למחר אחר זמנו הרי זה פגול והוא חייב כרת כאלו חישב לאכלו חוץ לזמנו גם כן כמו שיתבאר במקומו:

מתני' העובד ע"ג אחד העובד בשאר עבודות כדרכה ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה אעפ"י שאין דרך עבודתה בכך חייב על ארבע עבודות הללו דהיינו זיבוח וקיטור וניסוך והשתחואה ובגמרא יליף לה מקראי. והמקבלו עליו לאלוה דאמר הריני מקבל עליו לאלוה דאפי' באמירה בעלמא מיחייב דהא איתקש לעבודה דכתיב וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו לו וגו' והאומר לו אלי אתה וצריכי דאי תנא המקבלו עליו לאלוה הוה אמינא התם הוא דמיחייב דהא קבליה עילויה אבל אמר ליה מעיקרא אלי אתה דשיחה בעלמא היא ודמיא לההיא דאמרינן בגטין (ל"ב.) גט זה בטל הוא לא אמר כלום וכי אמר יהי בטל דבריו קיימין הכא נמי כי אמר אלי אתה לא ליחייב קמ"ל ואי אשמועינן אלי אתה הוה אמינא התם הוא דמיחייב דהא קא מודי ליה מהשתא אודיי אבל קבליה עליה לעתיד קא מקביל ליה והשתא מיהת לא אודי ליה אודויי אימא לא ליחייב קמ"ל. ואית דאמרי המקבלו עליו לאלוה שלא בפניו האומר לו אלי אתה בפניו ותנא סיפא לגלויי רישא. ולאו מילתא היא דאם כן למה לי לשנויי במילתא ליתני המקבלו עליו לאלוה בין בפניו בין שלא בפניו. אבל המגפף כו' לשלא כדרכה קא מיירי עובר בלא תעשה שנאמר ולא תעבדם סתמא כלל את כל העבודות כולן בלא תעשה ואם אינו ענין לכדרכה שהרי כבר נאמר לא תשתחוה (בדברות האחרונות) להם ולא תעבדם [בדברות האחרונות] תנהו ענין לשלא כדרכה אבל מיתה לא מיחייב אשלא כדרכה אלא אהנך דפריש בהו קרא דומיא דזביחה. ואית דאמרי דאזהרה דידהו נפקא לן מאל תפנו אל האובות ואל היעונים ולא מילתא היא דהתם אזהרה לנשאל באוב וידעוני נינהו. ואיכא למימר מאל תפנו אל האלילים דמיירי בע"ג. והנודר בשמו והמקיים בשמו הנודר אית דאמרי דאמר קונם עליו פירות בשם ע"ג פלונית אם ירחץ והמקיים לשון נשבע דמתרגמינן מקיים עובר בלא תעשה שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו. ואם תשאל אם כן מאי איריא נודר ומקיים אפי' הזכרה בעלמא נמי לא אין הכי נמי מיהו נודר ומקיים איצטריך ליה מהו דתימא כמאן דקבליה עליה לאלוה דמי וליקטליה קמ"ל ומילתא צריכא עיונא. ויש מפרשים שהדירו אחד בשם ע"ג והוא קיים את הנדר. הפוער עצמו לבעל פעור מגלה עצמו לפניו כאונס את עצמו לפער פי טבעתו לפניו כאדם שצריך לנקביו ולשון פתיחה הוא כדכתיב (איוב ט״ז:י׳) פערו עלי בפיהם וכתיב (ישעיהו ה׳:י״ד) הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק ולפי שעבודתו בכך נקרא בעל פעור והזורק אבן למרקוליס שלש אבנים יש בעיר ששמה מכה זו בצד זו ואחת על גביהן ונקראין מרקוליס ועבודתה בזריקת אבנים ואע"פ שאין עבודתה בזריקה גרידתא עד שיגלח את ראשו ואת זקנו ויזרוק בין שוקיו לאחוריו כיון שעבודתו בזריקה כי זריק ליה מכל מקום מיחייב:

מאי אחד העובד אטו כולהו לאו עובד הוא אמר רבי ירמיה הכי קאמר אחד העובד כדרכה אפי' בשאר עבודות ואחד המזבח כו' אפי' שלא כדרכה. ומקשי' מכדי תנא עבודת פנים קא חשיב ואזיל לאיחיובי עלייהו אפילו שלא כדרכה לחשוב נמי זורק דם זבחים אמר אביי זורק היינו מנסך דכתיב בל אסיך נסכיהם מדם והא תנא ליה מנסך וכלל ביה ניסוך דם וניסוך יין. ואם תשאל ולחשוב נמי מקבל ומולק ומוליך דכולהו עבודת פנים נינהו אית דאמרי דאפי' בעבודת פנים לא מיחייב אלא בהנך דאשכחן דהויאן עבודות הנעשות לשם ע"ג כדאשכחן בהנך זביחה דכתיב ויזבחו לו קיטור אשר חלב זבחימו יאכלו ניסוך יין ישתו יין נסיכם ודם נמי היינו טעמא דקשיא ליה משום דאשכחן ליה גבי ע"ג דכתיב בל אסיך נסכיהם מדם ולא מסתבר דאי מהאי קרא קא קשיא ליה איבעי ליה לאסוקי אדעתיה דתנא נמי הא תני מנסך ותו הא קרא כי קא מרבה בזביחה כל עבודת פנים קא מרבה. אלא מסתברא דלא קא מרבה עבודת פנים אלא דומיא דזביחה שהיא עבודת פנים ויצאת לידון בשחוטי חוץ אף כל שחייבים עליו בחוץ יצא המקבל והמוליך והמולק שאין חייבים עליהם בחוץ אבל זורק חייבים עליו בחוץ דאתרבי מדם יחשב:

מנא הני מילי דמיחייב אהני עבודות ולאו אמגפף ומנשק בשלא כדרכה דתנו רבנן זובח לאלהים אלו נאמר זובח יחרם הייתי אומר בזובח קדשים בחוץ שהזהיר עליהן במקום אחר הכתוב מדבר לחייבו מיתה ת"ל לאלהים בזובח לע"ג הכתוב מדבר וכל אלהים במשמע אפי' הנך דאין דרכן בכך ואין לי אלא זובח דכתיב ביה קרא מקטר ומנסך מנין וכי תימא לפי שהיתה זביחה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד האי תנא לא הוה משמע ליה מעיקרא דזביחה בכלל היתה ואמטול הכי קא פשיט לה מדכתיב בלתי לה' לבדו ריקן ופנה כל העבודות מע"ג לתת לשם המיוחד ומכללא משמע דאכל העבודות הראויות לשם קאמר דהא מאי דאסר בע"ג ויהיב לשם ומינה דמאי דיהיב לשם אסר בע"ג ולקמן יליף להו בדבר שהיה בכלל כדבעינן לפרושי לקמן. והשתא קא קשיא ליה אין לי אלא זביחה וקיטור וניסוך שיצאו לידון בשחוטי חוץ השתחואה מנין והיינו דקאמר לפי שיצתה זביחה מכלל שאר עבודות שנאסרו בחוץ שנאמר לא תעשון כן לה' אלהיכם כי אם במקום ויצתה זביחה להחמיר עלי' ולידון בשחוטי חוץ בכרת דכתיב אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה כו' והרי מקטר ומנסך בכלל ואין השתחואה בכלל הייתי אומר אף זביחה שיצתה בע"ג אין השתחואה בכלל דהא לאו עבודת פנים היא דלא קרי עבודת פנים אלא ההיא דמיחייב עלה בחוץ מנין לרבות השתחואה ת"ל כי לא תשתחוה לאל אחר הכי איתא בכולהו נוסחי ומשמע דאזהרה דידיה נקט ומיתה נפקא לן מוילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם אבל בסיפרי לא תניא הכי אלא ת"ל וילך ויעבוד אלהים אחרים. עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל לא תשתחוה לאלהיהם ותרווייהו בשלא כדרכה קאי דכיון דכתיב אלהים סתם כל אלהים במשמע ואעפ"י שאין דרכן בהשתחואה וכתיב וישתחו להם ואית דאמרי משום דכתיבא עבודה והשתחואה האי השתחויה היכי דמיא אי בכדרכה בכלל עבודה היא אלא לשלא כדרכה. והדר קאמר הואיל וריבה הכתוב השתחויה להתחייב עליה ואעפ"י שאינה עבודה יכול שאני מרבה המגדף כו' שלא כדרכה ותהוי השתחויה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד שחייבין עליה שלא כדרכה לא ללמד על עצמה יצאת אלא ללמד על הכלל כולו יצאת מה השתחויה שהיא דרך כבוד חייבין עליה אפי' שלא כדרכה אף כל שהוא דרך כבוד חייבין עליה אפילו שלא כדרכה ת"ל זובח לאלהים יחרם זביחה בכלל וילך ויעבוד היתה ולמה יצאת להקיש אליה כו' מדה היא בתורה לכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא והכי קאמר אי ס"ד השתחויה ללמד על הכלל כולו יצאת למה לי לאפוקי זביחה והלא דרך כבוד הוה ומהשתחויה נפקא אלא להקיש אליה לומר לך מה זביחה מיוחדת שהיא עבודת פנים כלומר בית המקדש בלבד חייבין עליה בחוץ לע"ג אף כל שהוא עבודת פנים חייבין עליה בחוץ יצא המגפף והמנשק כו' והשתא קאמר הילכך יצאת השתחואה מן הכלל לידון בעצמה לבדה להתחייב עליה שלא כדרכה דהא מהקישא דזביחה לא אתיא דלא מרבי' מהתם אלא עבודת פנים בלבד ולא מיקריא עבודת פנים אלא הנך דמחייבי עלייהו משום שחוטי חוץ יצאת זביחה ללמד על הכלל כולו אבל איפכא לא מצי למימר דאי יצאת השתחויה ללמד על הכלל כולו הרי זביחה בכלל זובח למה לי. ומשמע לן מהכא דאע"ג דיצאת זביחה ללמד על הכלל כולו לא מרבינן מינה אלא עבודת פנים כעין הפרט וטעמא מאי אי בעי תימא משום דכתיב בלתי לה' לבדו לא חייב בע"ג אלא על עבודה שראויה לשם דהיינו עבודת פנים ואיבעי תימא משום דאיצטריך קרא לאשמועינן חיובא גבי השתחואה שלא כדרכה בקרא באנפיה נפשיה ואי ס"ד יצאה זביחה ללמד על הכלל כולו ואפי' שלא כעין פנים הרי השתחויה בכלל וא"כ קרא גבי השתחויה למה לי אלא מדאיצטריך קרא יתירא השתחויה שלא כדרכה ש"מ כשיצאת זביחה לא יצאת אלא להקיש אליה ואיבעי תימא דכל מידת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד הכי הוא דלא מרבינן אלא כעין הפרט ואשכחן כי האי גונא בכמה דוכתאי:

אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי אימא יצאת השתחואה ללמד על הכלל כולו ודקא אמרת זובח למה לי לגופיה איצטריך דמחשבין מעבודה לעבודה שאם שחט את הבהמה לעצמו ע"מ לזרוק דמה לע"ג להקטיר חלבה לע"ג אע"פ שלא נתכוון לעובדה בשחיטה וגם לא זרק ולא הקטיר כיון שחישב בשעת שחיטה לזרוק ולהקטיר כמי שחישב לשחטה לשם ע"ג דמי וחייב שמחשבה שמחשב בעבודה זו על עבודה אחרת מחשבה היא להתחייב עליה ונפקא לן מדכתיב בלתי לה' לבדו ריקן כל העבודות כולן לשם המיוחד ומהעבודת פנים שוחט ע"מ לזרוק דמה ולהקטיר אימוריה ע"ג המזבח והויא שחיטה מעליתא ואע"פ שלא נתכוון לעבוד בשחיטה אף השוחט ע"מ לזרוק דמה לע"ג כמאן דשחט לשם ע"ג ומיחייב:

פירוש רש"י בד"ה אבל המגפף כו' תרי תעבדם יתיר' כתיבי חד כו' עכ"ל כ"ה בכל פרושים של פירוש רש"י הישנים ומהרש"ל כתב כי טעות הוא זה ותלה הטעות בדפוס לובלין והגיה דלא תעבדם יתיר' כתיב כו' ודדברות הראשונות ואחרונות לא חשיב רק כחד כפירוש רש"י לקמן גבי ג' השתחואות ונראה מדבריו לפי הגהתו שהוא הבין דלא הוה רק חד לא תעבדם יתירא משום דחד מהן איצטריך לאזהרה לכדרכה ואידך לא תעבדם דמייתר אא"ע לכדרכה תנהו שלא כדרכה וכן דעת הסמ"ג דחד לא תעבדם אתי לאזהרה לכדרכה ואידך לשלא כדרכה אבל רש"י לקמן פירש דאזהרה לכדרכה מפן תדרש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו גו' וכן מוכח לקמן גבי זובח למרקוליס אם אינו ענין לכדרכה דכתיב איכה יעבדו גו' וכי האי גוונא אמרו לקמן גבי ג' השתחואות לכדרכה מאיכה יעבדו גו' נפקא והשתא ניחא דבאם אינו ענין לכדרכה הנהו תרי לא תעבדם ככל הפירושים הישנים דהיינו ודאי חד דדברות ראשונות ואחרונות כפירוש רש"י לקמן ואידך לא תעבדם ולא תעשה גו' מייתרי הני תרתי וקאמר דאתי חד מינייהו לשלא כדרכה במגפף ומנשק ואידך לא הזכיר רש"י הכא למאי אתא אבל לקמן מוקמי' ליה יכול אפילו נעבד כהמן תלמוד לומר לא תעבדם ופירש רש"י שם מלא תעבדם יתיר' והתימה מדברי הסמ"ג דכולי שמעתיה אינה מוכחת כדבריו ומיהו לקמן לרבי אמי דתני זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת משמע דלא תעבדם איירי שפיר אתי לכל הני כדברי הסמ"ג וק"ל:

תוס' בד"ה וליחשוב כו' גבי ניסוך ישתו יין נסיכם והיינו כר' יהודה דדרש בספרי כו' גבי עובדי כוכבים אבל ר"נ מוקי לה בישראל כו' עכ"ל ורש"י פירש בחומש דרבי (יוסי) [יהודה] דורשה כולה כנגד ישראל ור"נ דורשה כולה כנגד העובדי כוכבים ע"ש ר"ל כנגד ישראל שישראל יאמרו כן לעובדי כוכבים אי אלהימו גו' אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם וכנגד העובדי כוכבים היינו שהעובדי כוכבים יאמרו כן לישראל אי אלהימו גו' וק"ק למה לא כתבו התוס' כן על פירוש הקונטרס בקיטור אשר חלב זבחימו גו' דהיינו כרבי (יוסי) [יהודה] דדריש ליה בספרי גבי עובדי כוכבים אבל ר"נ מוקי לה בישראל וק"ל:

בד"ה זובח לאלהים כו' ובא ללמד על הכלל דאפילו כדרכה לא מחייב אלא כו' עכ"ל וכן הלאו דלא יזבחו עוד את זבחיהם כו' הוה אמינא דבא ללמדך דאפילו כדרכה לא מחייב אלא בעבודת פנים א"נ לזובח להכעיס כדלקמן ומיהו בהשתחואה דהכא ליכא למימר הכי דבא ללמדך דאפילו כדרכה לא מחייב אלא כעין השתחואה דהוי דרך כבוד ולא פוער לפעור וזורק למרקוליס דאם כן הני שלשה לאוין בהשתחואה למה לי דעל כרחך אתי חדא לאזהרת מיתה בהשתחואה לשלא כדרכה כדלקמן דללאו גרידא מלא תעבדם ילפינן ליה כמו מגפף ומנשק ודו"ק:

בד"ה המקטר כו' דאי לאו בלתי לה' לבדו ה"א מה זביחה כו' אתא לרבויי זורק כו' עכ"ל מיהו איצטריך נמי למדת דבר שהיה בכלל כו' דאי מבלתי לה' לבדו לחוד לא הוה ממעטינן שאר עבודות אפילו שאינן בפנים אי לאו דאי מה זביחה שהוא עבודת פנים כו' ובהכי יתיישב לקמן דקאמר אימא דיצא השתחואה ללמד על הכלל כולו כו' דליכא לאקשויי דא"כ בלתי לה' לבדו גו' ל"ל די"ל דאי לאו בלתי לה' הוה אמינא דזובח יצא מן הכלל וללמד כו' ולרבויי זורק אבל השתא דכתיב בלתי לה' לבדו גו' ולרבויי נמי עבודת פנים אית לן למימר טפי לרבויי גם כל שאר עבודות מהשתחואה וזובח לגופיה דמחשבין כו' ועוד י"ל בזה דא"נ אתי זובח דמחשבין מעבודה לעבודה איצטריך בלתי לה' לבדו דמחשבין מעבודה לעבודה בכל עבודת פנים ואי לאו בלתי לה' גו' ה"א דדוקא מחשבין מזובח לזורק ודו"ק:

במתניתין העובד ע"ז וכו' האי מתניתין קאי אמתניתין דלעיל דקתני אלו הן הנסקלין הבא על האם וכו' וקחשיב ואזיל נמי הבא על הזכר והמגדף והעובד ע"ז והנותן מזרעו למולך והדר מפרש כל אחד ואחד במשנה בפני עצמו ובמשנה שלפני זו פירש דין מגדף ובמשנה זו בא לפרש דין העובד ע"ז:

שם בגמ' לפי שיצאת זביחה לדון בעבודת פנים מנין לרבות השתחואה שיטת תנא דברייתא זו כך היא דמתחלה מקשה אין לי אלא זובח מקטר ומנסך מניין וכל שכן השתחואה דקשה עלה מניין והשיב תלמוד לומר בלתי לה' לבדו ריקן וכו' וכדי שלא תאמר דמריקן העבודות כולן וכו' נלמד ג"כ השתחואה לכך הקשה לפי שיצאת זביחה וכו' רצה לומר דאפילו השתא דכתיב בלתי לה' לבדו וריקן העבודות כולן לשם המיוחד עדיין לא נלמד מזה השתחואה משום דכיון שיצאתה זביחה מן הכלל לא נוכל ללמוד מזה כי אם מה שדומה לזביחה דהיינו עבודת פנים והשתחואה לא מקרי עבודה ואם כן מניין לרבות השתחואה וכו' עונש שמענו אזהרה מניין וכו' ואזהרה לזובח פי' התוס' לקמן בדף שאחר זה דבור המתחיל מנין לזובח בהמה למרקוליס דילפינן לה מקרא רלא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים דאיתא לקמן ולקמן נפרש שם דברי התוס' אבל אין לומר דיליף אזהרה לזובח בשלא כדרכה מלא תעבדם יתירה דמיניה נפקי לא תעשה בגיפוף ונישוק בשלא כדרכה כדפירש רש"י במתניתין ומהתם נפקי נמי אזהרה לזוכה שלא כדרכה משום דאי להכי אתי לא הוה מוקמינן ליה ללא תעשה דגיפוף ונישוק דרלמא לאזהרת זובח לחוד אתי כמו שפירשו התוס' בדף זה ד"ה אזהרה מניין וכו' גבי אזהרת השתחואה תלמוד לומר כי לא תשתחוה לאל אחר והא דלא יליף אזהרה להשתחואה שלא כדרכה מלא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם ולא תעשה כמעשיהם דמייתי רש"י במתניתין דהא לא תשתחוה נמי קרא יתירה הוא דכבר כתיב בדברות ראשונות ואחרונות לא תשתחוה להם דכולהו קראי צריכי כדאמרינן לקמן בדף ס"ג אמר אביי שלש השתחואות למה אחת לכדרכה ואחת לשלא כדרכה וכו' ע"ש:

ברש"י ד"ה אחד המזבח ואחד המקטר וכו' ובגמרא מוקי לה לכולה מתניתין כשאין דרכה וכו' רצה לומר האי בבא דאחדה מזבח ואחר המקטר כל הני פרטי מוקי לה בשאין כדרכה של אותה ע"ז לעבדה בכך ולכך לא מחייב מיתה אלא אהנך עבודות דפורט והולך המזבח והמקטר וכו' אבל הרישא דאחד העובד איירי בעובדה באותה עבודה שדרכה של אותה ע"ז לעובדה בכך ולכך חייב בכל עבודה שבעולם שדרך לעבדה בה:

ד"ה והמקבל עליו באלוה ואפי' באמירה בעלמא כגון האומר אלי אתה וכו' לישנא אחרינא והמקבלו לאלוה שלא בפניו האומר אלי אתה בפניו וכו' נראה דללשון ראשון גריס רש"י במתניתין המקבלו לאלוה האומר לו אלי אתה ולא גרסי' והאומר בוי"ו דחד מילתא היא וסיפא פירושא דרישא היא כאלו אמר המקבלו לאלוה כגון האומר אלי אתה וללשון שני גריס והאומר בוי"ו ותרי מילי נינהו ורישא במקבלו שלא בפניו שאומר אלי הוא וסיפא במקבלו בפניו שאומר אלי אתה ותנא סיפא לגלויי רישא דאי לא תנא סיפא הוה אמינא דרישא דהמקבלו לאלוה איירי בפניו ובספר חכמת שלמה ראיתי שכתב וזה לשונו ולי נראה בפניו לא בעי קבלה לאלוה אלא באלי אתה סגי אבל שלא בפניו לא סגי באמרו אלי הוא אלא צריך קבלות אלהות דהיינו אלך ואעבדנו ודו"ק עכ"ל ובתחלת הדעת דבריו אינם מובנים מה היה כוונתו בזה אבל לי נראה שבא לתרץ ליתני שלא בפניו ולא בעי בפניו שזה היה קשה גם כן לרש"י ומחמת זה כתב רש"י דתני סיפא לגלויי רישא ובא הוא לתרץ בענין אחר ולומר דתרוייהו צריכי למתני שלא בפניו וגם בפניו משום דדיניהם חלוקים דבפניו סגי באומר אלי אתה ושלא בפניו לא סגי באמרו אלי הוא אלא צריך לומר אלך ואעבדנו וגם לומר אלי הוא אבל אין לפרש דבריו דרצה לומר דשלא בפניו לא סגי באמרו אלי הוא אלא צריך לומר אלך ואעברנו לחוד דאם כן הוה מוכרח לומר שאלך ואעבדנו עדיף יותר להתחייב טפי מאומר אלי הוא ואין סוגיות הגמרא דלקמן משמע כן בהא דרמי לקמן מתניתין אהדדי דהכא תנן העובד ע"ז עובד אין אומר לא והאנן תנן האומר אעבוד וכו' כאשר אבאר לקמן אם ירצה השם כנ"ל לפרש דבריו שזאת היתה כוונתו אבל דבריו אלו אין להם רמז וראיה בסוגיא דשמעתין רק בדויה מן הלב:

ד"ה אבל המגפף והמנשק וכו' נראה לי דהכא גרסינן תרי לא תעבדם כתיב חד בדברות ראשונות ואחרונות וחד לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם וכו' דהך דכתיבי בדברות ראשונות ואחרונות חד חשיבי דדברות אחרונות לא חשיב דאהדורי קא מהדר ליה משה לישראל מה ששמעו ועיין לקמן בדף ס"ג ונוכל גם כן לגרוס דלא תעבדם יתירה כתיב חד בדברות ראשונות ואחרונות כו' אבל משמעות לשונו של רש"י דמסיים חד בדברות ראשונות ואחרונות וחד לא תשתחוה ולא תעבדם וכו' משמע דגריס לעיל מיניה תרי לא תעבדם כתיבי דאם לא כן לא נופל על זה לשון חד וחד וכו' וקל להבין ואכתוב עוד מזה בסמוך ברש"י בגמרא ד"ה אחד העובד כל עבודה וכו':

ד"ה הגורר בשמו בלשון נדר קונם עלי כל פירות שבעולם בשם ע"ז פלונית אם ארחץ יש לתמוה למה צריך רש"י לסיים אם ארחץ דהא כשאומר קונם עלי כל פירות שבעולם לחוד נמי מקרי נדר וכשאומר קונם עלי כל פירות שבעולם אם ארחץ זהו נדר על תנאי והכא לא צריך רש"י לפרש אלא שעשה הקונם שהוא לשון קרבן בשם ע"ז כאלו אמר יהיו כל פירות שבעולם עלי באיסור קרבן של ע"ז פלונית ומצאתי בפי' המשניות של ברטנורה שלא סיים בפירושו כך אלא זה לשונו הנודר בשמו קונם עלי כל פירות שבעולם בשם ע"ז פלוני עכ"ל ואפשר שזה שכתוב ברש"י שלפנינו אם ארחץ איזה תלמיד טועה כתבו:

ד"ה והמקיים בשמו נשבע דנשבע מתרגם מקיים כצ"ל:

ד"ה זהו עבודתו וחייב עליה מיתה כצ"ל ובגמרא מפרש לקמן דאפילו נתכוון לבזותה חייב:

ד"ה אחד העובד כל עבודה אף גיפוף ונישוק וכו' חייב מיתה וכו' ואזהרתיה מהכא ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו וגו' כן הוא גם כן לקמן בשמעתין דאזהרה דכדרכה נפקא לן מפן תדרוש וגו' איכה יעבדו הגוים דקאמר לקמן בשמעתין גבי מנין לזובח בהמה למרקוליס וכו' אם אינו ענין לכדרכה דכתיב איכה יעבדו וכו' וכן לקמן בדף ס"ג גבי שלשה השתחואות בע"ז למה לי אחת לכדרכה וכו' פריך מכדרכה מאיכה יעבדו הגוים האלה נפקא ואם כן צריך לומר הא דכתב רש"י לעיל בד"ה אבל המגפף והמנשק וכו' תרי לא תעבדם כתיבי וכו' אם אינו ענין לכדרכה תנהו ענין לשלא כדרכה אינו רוצה לומר דכדרכה ילפינן מחד לא תעבדם ומאידך שלא כדרכה אלא רוצה לומר דתרוייהו הני לא תעבדם אם אינם ענין לכדרכה דכדרכה מאיכה יעבדו הגוים נפקא תנהו אחד מהן לשלא כדרכה ואידך לא תעבדם בעינן ליה להנך מילי דלקמן בדף ס"ג עיין שם לקמן ולפי זה אתי שפיר הגירסא שלפנינו דרש"י דלעיל דתרי לא תעבדם יתירא כתיבי חד בדברות ראשונות ואחרונות וחד לא תשתחוה להם ולא תעבדם וכו' דהא דקאמר תרי לא תעבדם יתירי לא מחמת דחשבינן דברות ראשונות ואחרונות לתרי אלא מחמת קרא דאיכה יעבדו הגוים דבהדיא פירש"י לקמן דדברות אחרונות לא קא חשיב כדלעיל אלא שלפי האמת לא היה צריך רש"י לאריכות זה אלא הוי ליה לפרש בלשון זה דלא תעבדם יתירה כתיב ואחד לשלא כדרכה וכן בפי' הברטנורה בלשון זה הקצר ודו"ק:

ד"ה תלמוד לומר לאלהים יחרם ובא הכתוב לענשו מיתה וכו' שמע מינה אפילו אינה עבודה שלו קאמר וכל עבודות שבעולם לכדרכה נפקא לן בהו מיתה מוילך ויעבוד וכו' מקשין העולם למה ליה לרש"י באריכות זה ונראה לי לפרש דהא על כרחך צריך אתה לומר דהוכרח רש"י לפרש דזובח לאלהים איירי בשלא כדרכה מדלא כתביה בלשון עבודה וכו' ולא פירש דעל כרחך לשלא כדרכה אתי דאי לכדרכה מוילך ויעבוד נפקא משום דהוקשה לרש"י דדלמא לעולם דלכדרכה אתי ובא ללמדך דיצא מן הכלל דוילך ויעבוד ללמד על הכלל כולו דאפילו בכדרכה לא מחייב אלא בעבודת פנים ולאורויי דהכלל דוילך לא איירי אלא בעבודת של פנים לכך הוכרח לפרש דע"כ זובח לאלהים איירי נמי אפילו בשלא כדרכה מדלא כתביה בלשון עבודה כמו שכתבו התוס' ואם כן עדיין הוקשה לו לרש"י אימא השתא נמי דמוכרח הוא דזובח לאלהים איירי נמי אפילו בשלא כדרכה מכל מקום מנא לן דשאר עבודות שאינן של פנים חייבים מיתה בכדרכה עדיין נאמר דזובח יצא ללמוד על הכלל דעבודת פנים חייב מיתה אפילו בשלא כדרכה ועל שאר עבודות שאינן של פנים אינן חייבות מיתה אפילו בכדרכה לכך מסיים רש"י וכל עבודות שבעולם לכדרכה נפקא לן מיתה מוילך ויעבור וגו' דמשמע דבר שהיא עבודה לו רצה לומר דאי תימא דבשאר עבודות אינו חייב מיתה אפי' בכדרכה קרא דוילך ויעבור דמשמע דוקא בכדרכה אמה מוקמת ליה דאי בעבודת פנים הא אפילו שלא כדרכה חייב בהן מיתה ודקדק רש"י וכתב דמשמע שהיא עבודה לו משום דבשלמא אי האי כללא דוילך ויעבוד היה לשון כלל שכולל בין כדרכה ובין שלא כדרכה הייתי יכול לומר דזובח יצא ללמד על הכלל דבעבודת פנים חייבים מיתה בכל ענין אפילו בשלא כדרכה אבל אשאר עבודות שאינן של פנים אינו חייב אפילו בכדרכה ובא לאורויי לן דהכלל דוילך ויעבוד לא איירי אלא בעבודות של פנים אבל השתא דבלשון הכלל מדויק דלא איירי אלא בדבר שהוא עבודה שלו דהיינו בכדרכה אי אמרת דאשאר עבודות אינו חייב אפילו בכדרכה הכלל דוילך ויעבוד דמשמע דאינו חייב אלא בכדרכה ובכדרכה מיהא מיחייב אמה מוקמת ליה אלא ע"כ צריך אתה לומר דכיון דמקרא דזובח לאלהים יחרם שמעינן דבעבודות של פנים חייב מיתה אפילו בשלא כדרכה על כרחך הכלל דוילך ויעבוד דמשמע דוקא בכדרכה לא איירי אלא בשאר עבודות שאינן של פנים שחייב בהן מיתה לכל הפחות בכדרכה וזה נראה לי ברור בדברי רש"י ודו"ק:

במשנה עבודתה הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתה כו':

רש"י בד"ה אחר המזבח כו' ובגמרא מוקים צ"ל בגמרא:

בד"ה והמקבלו עליו כו' אלי אתה בפניו כו'. נ"ב ונראה לי בפניו לא בעי קבלה לאלהות אלא באלי אתה סגי אבל שלא בפניו לא סגי באמרו אלי הוא אלא צריך קבלת אלהות דהיינו אלך ואעבדנו ודו"ק:

בד"ה אבל המגפף כו' עובר בלא תעשה דלא תעבדם יתירא כתיבי חד בדברות ראשונות ואחרונות כו' כצ"ל ונכתב בצידו כאשר הגהתי כן הוא עיקר ואל תשגיח בהמדפיס המשובש בלובלין שכתב תרי תעבדם יתירה כתיבי ועיין לקמן בדף ס"ג בפירוש רש"י (עיין במהרש"א):

בד"ה הפוער כו' עבודתן וחייב כו' כצ"ל:

בד"ה אלו נאמר כו' במקום אחר ולקמן פריך הרי כבר פירש להם:

בד"ה לפי שיצאה כו' מן הכלל ללמד לא ללמד כו' כצ"ל:

בד"ה אזהרה מניין כו' וספרים דכתיב בהו כי לא תשתחוה כצ"ל ונכתב בצידו פירוש גבי הא דלעיל מניין לרבות השתחואה ולאפוקי מגירסת ספרים ודו"ק:

בד"ה יכול שאני כו' לשלא כדרכה אף כל כו' אלו חייב הס"ד והד"א:

בד"ה ת"ל כו' שיחייבו עליה ואע"פ כו' כצ"ל והס"ד:

בד"ה סד"א כו' אתרו ביה לקטול וכרת כו' כצ"ל:

בד"ה לגופיה אתא כו' לא זרק דמחשבין מעבודה כו' כצ"ל:

גמרא יכול שאני מרבה המגפף כו'. קשה דא"כ לא תעבדם יתירה דפירש"י במתני' למאי אתא. ואולי הוה מוקמינן ליה לדרשה דאביי אליבא דר' אמי לקמן (סג) וע"ש בסוגיא ובפירש"י ועי' לקמן במהרש"א בד"ה של"כ מהשתחוואה נפקא:

שם וכ"ת זובח ל"ל לגופי' דמחשבין מעבודה לעבודה. וכל הסוגיא. הן לפמש"כ התוס' בב"מ (מג ב) דמחשבה דפיגול היינו באמירה דוקא וא"כ ה"ה במחשבת ע"ג. ועי' חולין (לט) תד"ה אלא ולקמן (סה) בד"ה הואיל (ואע"ג דבע"ג אמרי' שם בחולין בשלהי מסכת דאפי' אמחשבה מעניש מ"מ קטלא ודאי לא מחייב עלה דמנא ידעינן) ולמאי דמסיק רבינא לקמן (סא ב) דלזא"ז קתני א"כ תיפוק ליה דחייב משום דאמר אעבוד כו'. ואולי דהכא איירי להכעיס:

רש"י ד"ה אילו נאמר. בא הכתוב לענוש מיתה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ת"ל. וכל עבודות שבעולם בכדרכה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה לפי שיצאה זביחה. שנכללו בכלל וילך ויעבוד. לכאורה הכלל הזה הוא בכדרכה וה"נ יותר לפרש מכלל דבלתי לה' לבדו דנכללו בו כל מעשה מכובד וכדמשמע גם מדברי המהרש"א. ויתורץ בזה גם תמיהת התוס' בד"ה המקטר דאי לאו בלתי כו' ה"א דא"ח אלא בזביחה לבדה בשל"כ. אך לא א"ש לפ"ז מאי דמקשה רבא בר"ח אימא יצאת השתחואה ללמד עה"כ כולו. דמה זה בא למעט יותר מן הכלל דבלתי. אולם י"ל דאדרבה בא לרבות דלא נימא דבלתי לא איירי אלא בעבודת פנים:

רש"י ד"ה אימא יצאה. וכ"ש דרך כבוד כהשתחואה ודקא קשיא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה לגופיה. דאפילו לא שחט שחיטה עצמה כו'. כצ"ל:

במתניתין והאומר לו אלי אתה: א"ל הא לאו שאין בו מעשה הוא די"ל דאף דאמרינן דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה זה דוקא לענין מלקות דגמרינן במכות (ריש פ"ג) מלעשות אבל מיתה חייב אפילו אלאו שאין בו מעשה. וכן מוכח מהא דאמרינן לקמן (דף ס"ה ע"א) ר"ל אמר ידעוני לפי שאין בו מעשה ואעפ"כ חשיב במתניתן לענין מיתה:

בגמרא וליחשב נמי זורק: עיין בר"ן שמסופק בזה אילפי האמת לא מיחייב אמקבל ומוליך דדלמא רק המקשן לא רצה להקשות מזה כמו שכתב רש"י משום דלא כתיב בפסוק בפירוש אבל לפי האמת מיחייב. ולפענ"ד מוכח דלא מיחייב מהא דאמרינן בחולין (דף ל"ט ע"ב) חולין שאין מחשבין אלא בב' עבודות אינו דין כו' ע"ש ואי לפי האמת יחייב גם אעובד בקבלה והולך מנ"ל היא גופא דאין מחשבה פוסלת בהן דמ"ש מחשבה בהן מחיוב דתרוייהו חד טעמא הוא משום דלא כתיבא בפירוש בקרא ואי חייבין עליהן הרי כתיבא בכלל בלתי לד' לבדו ומהיכי תיתי דלא יפסול מחשבה בהן אלא ע"כ דגם לפי האמת לא פסול וכן ג"כ דעת הרמב"ם בפ"ג מה' עכו"ם:

הייתי אומר בזובח קדשים בחוץ: ק"ק דא"כ בלתי לה' לבדו ל"ל. ועוד מהיכי תיתי לאוקמא דוקא בקדשים בחוץ דלמא אשוחט אותו ואת בנו או קדשים בעלי מומין וכדומה משאר לאוין שכתבה התורה לענין שחיטת איסור. וי"ל דבקדשים בחוץ כתיב והביאום לה' אל פתח אוהל מועד אלמא דשחיטת קדשים בחוץ מתנגד לזה ומקרי שחיטה שלא לה' והשתא א"ש דה"א דבלתי לה' לבדו אתי להורות דבקדשים בחוץ איירי דהיינו מי שזובח בלתי לה' וכדכתיב והביאום לה' יחרם:

יכול שאני מרבה המגפף והמנשק והמנעיל: ק"ק דא"כ לא תשתחוה ל"ל תיפוק ליה מלא תעבדם כקושית התוס' דהשתא לא שייך כתירוצם דאי גם במגפף ומנשק יש מיתה אין חילוק בין השתחוה להם ומהיכי תיתי השתחואה דוקא. וי"ל דבדברי הר"ן הנ"ל א"ש דהוי מוקמינן לא תשתחוה להשתחואה דרך בזיון:

יצתה השתחואה לידון בעצמה: א"ל דאימא יצתה ללמד על הכלל כולה דאין חייבים אפילו בכדרכה אלא דרך כבוד כמו השתחואה ולמעוטי פוער לפעור או זורק אבן למרקוליס דלא די"ל דא"כ דבהשתחואה כדרכה איירי וילך ויעבוד ל"ל הא נוכל לילף במה מצינו מהשתחואה:

בתוספות ד"ה זובח לאלהים. לא מיחייב אלא בעבודת פנים: ק"ק דא"כ וילך ויעבוד ל"ל. וא"ל דאי לאו וילך ויעבוד הוי אמרינן דמזביחה גמרינן כל העבודות ולכן כתיב כלל דוילך ויעבוד ויצא זביחה מן הכלל להורות דרק אזביחה ועבודת פנים הא בלא"ה ע"כ ליכא למימר כן דגמרינן מזביחה במה מצינו כל העבודות דא"כ בלתי לה' לבדו ל"ל ובשלמא מהשתחואה ל"ק דא"כ ל"ל די"ל דאצטריך להשתחואה דרך בזיון דמיחייב וכמ"ש הר"ן בישוב קושית התוס' ד"ה המקטיר אבל מבלתי לה' קשה. ועוד קשה דאיך אפשר לומר דגם אעבודת פנים לא חייבין אלא בכדרכה דא"כ קושית התוס' לקמן בד"ה מנין לרבות במקומה עומדת ל"ל קרא להשתחואה ת"ל מדאיתקיש לזביחה דלא שייך כתירוצם דהא באמת גם אזביחה לא מחייבים אלא כדרכה וי"ל דאז ה"א דכתיב השתחואה לחייב עליה אפילו בשלא כדרכה ובאמת הוי מצינו למילף זביחה איפכא מהשתחואה דאפילו שלא כדרכה מיחייב אבל לעולם זובח לאלהים לא הוי מוקמינן רק לכדרכה:

ד"ה אזהרה מניין. וא"ת ות"ל מהיכי דנ"ל אזהרה: אין להקשות הא אמרינן לקמן (דף ס"ג ע"א) דאין לוקין אלא תעבדם משום דלאו שבכללות וא"כ אי אתיא השתחואה מפסוק זה אין עונשין אלא מיתה די"ל דאף דאין לוקין אלאו שבכללות משום דלא דמי ללאו שבחסימה כמו שמפרש ריש פרק אלו הן הלוקין זה דוקא לענין מלקות אבל מיתה חייבים אפילו אלאו שבכללות כדמוכח מהך ברייתא גופא דלקמן דיליף בן סורר ומורה מלא תאכלו על הדם וחשיב ליה לאו שבכללות אלמא דעונשין מיתה אאזהרה בלאו שבכללות ואי משום דבבן סורר ומורה גלי קרא בפירוש מיתה גם הכא גבי השתחואה גלי קרא ולכן מקשו התוס' שפיר:

בא"ד. וי"ל דאי אתיא לאזהרה דהשתחואה: א"ל איך אפשר לומר דלא תעבדם אהשתחואה קאי והא כבר כתיבא ברישא דקרא לא תשתחוה להם די"ל כיון דהשתא אכתי לא ידעינן מכי לא תשתחוה שפיר ה"א דאתי חד לכדרכה ושלא כדרכה וחד לשלא כדרכה כדאמרינן לקמן (דף ס"ג ע"א):

משנה. תנא עד שיברך שם בשם ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה ואחד המקבלו עליו לאלוה והאומר לו אלי אתה אבל המגפף והמנשק והמכבד והמרבץ והמרחץ והסך והמלביש והמנעיל עובר בלא תעשה.
עיין ברמב"ם בספה"מ (ל"ת ה') שכתב וז"ל והמצוה החמישית היא שהזהירנו מהשתחוות לעבודה זרה. והוא מבואר שאמרנו עבודה זרה נרצה בו כל מה שייעבד זולת האל. והוא אמרו יתעלה לא תשתחוה להם ולא תעבדם. ואין הכונה איסור ההשתחויה לבדה לא זולתה, ואמנם זכר דרך אחד מדרכי העבודה רוצה לומר ההשתחויה, וכן אנו מוזהרים מהקריב להם ולנסך ולקטר. ומי שעבר על אחת מאלה והשתחוה או הקריב או נסך או קטר חייב סקילה. ולשון מכילתא (משפטים) זובח לאלהים יחרם עונש שמענו אזהרה לא שמענו תלמוד לומר לא תשתחוה להם ולא תעבדם זביחה בכלל היתה ויצאת ללמד מה זביחה מיוחדת שכיוצא בה עובדים לשמים וחייבים עליה בין שהוא עובדו בין שאינו עובדו אף כל שכיוצא בו עובדים לשם חייב עליו בין שהוא עובדו בין שאינו עובדו. וענין זה המאמר כי אלו הארבעה מינין מן העבודה, והם ההשתחויה והזביחה והקטור והנסוך שבהם צוה עלינו שנעבוד האל יתעלה, כל מי שיעבוד עבודה זרה באחד מהן חייב סקילה ואפילו היה אותו הנעבד אין מדרכו שייעבד בדבר מהן, וזה הוא שיקראוהו [סנה' נו: ס: ד. הוריות ד.] שלא כדרכה, רוצה לומר אף על פי שעבד אותה שלא כדרך עבודתה מאחר שעבדה באחד מאלו חייב סקילה כשהיה מזיד. והוא בכרת אם לא נודע בו או לא נעשה בו העונש. ואם היה שוגג יקריב קרבן. וכן כשקבלו עליו באלוה לאי זה דבר שקבלו עליו הנה הוא חייב. וכבר נכפלה אזהרה זו רוצה לומר איסור עבודתה באחד מאלו הארבעה מינין ואפילו שלא כדרכה והוא אמרו יתעלה (אח"מ יז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. ולשון ספרא אין שעירים אלא שדים. ובגמרא זבחים (קו.) התבאר שלאו זה אמנם הוא בשוחט לע"ז ואפילו לא יהיה דרך עבודתה שחיטה. אמרו מנין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב שנאמר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אם אינו ענין לכדרכה דכתיב איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם תנהו ענין לשלא כדרכה. והעובר עליו אם היה מזיד בכרת וסקילה כמו שבארנו ובשוגג יקריב קרבן. ולשון התורה (משפטי' כב) זובח לאלהים יחרם. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק שביעי ממסכת סנהדרין (ס: - סג.) עכ"ל.
והשיג עליו הרמב"ן (השגת הרמב"ן לספה"מ ל"ת ה') וז"ל כתב הרב והמצוה החמישית שנמנענו מלהשתחוות לע"ז והוא אמרו יתעלה לא תשתחוה להם ולא תעבדם, ואין הכוונה באיסור השתחואה בלבד ואמנם זכר דרך אחד מדרכי העבודה, וכמו כן נמנעה ההקרבה לה וההקטרה ושאר דברי הרב. ואינם דברים נכונים. שאלו המניעות ההקרבה וההקטרה אינן למדות מלאו דהשתחואה אלא כמו שאמרו (סנה' ס:) יצאת השתחואה לידון בעצמה יצאה זביחה ללמד על הכלל כולו. כלומר שאין במשמע לא תעבדם המגפף והמנשק בשלא כדרכה אף על פי שהוא דרך כבוד, אבל יכנסו בו העבודות שהן עבודות פנים, ובהשתחואה לאוין רבים דרשו אותם כולם בה בעצמה אמרו (שם סג.) שלש השתחואות בע"ז למה אחת לכדרכה ואחת שלא כדרכה ואחת לחלק. והוא לשון המכילתא שהזכיר הרב לא תשתחוה להם ולא תעבדם לחייב על העבודה בפני עצמה ועל ההשתחוייה בפ"ע, כי העבודה כוללת כל העבודות שלפנים, וההשתחויה מלמדת על עצמה. ובחבורו הגדול (פ"ג מע"ז ה"ג) נזכר ותקן כך. והנה ראוי הרב לפי דעתו במנין המצות למנות לאו דהשתחויה ולאו דשאר עבודות שתים ר"ל לא תשתחוה להם אחד ולא תעבדם לאו אחר. וראוי גם כן שנמנה לאו בפ"ע מגפף ומנשק שלא כדרכה שהוא אינו בכלל אלו ואין בו מיתה וכיון שנתיחד לעצמו בלאו ובעונש ראוי הוא לימנות בפני עצמו, ואם כן יהיה המנין בעבודה זרה ארבע מצות שהרב מנה ארבע עבודות בשלא כדרכה אחת ושאר עבודות כדרכה אחת. ועוד הנה לדבריו בפסוק לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ארבע מצות, מניעה מהאמין האלהות לזולתו ומניעה מעשיית הצלמים אף על פי שלא נעבדם והיא למלקות ומניעה מן ההשתחואה לכל עבודה זרה ומניעה מכל עבודה כדרכה. וכבר ביארו החכמים (מכות כג: - כד.) ששמעו מפי משה במצות מנין תור"ה בגימטריא לאמרו תורה צוה לנו משה ושתי מצות ששמעו מפי הגבורה השלימו תרי"ג. והרב כותב זה כמה פעמים (שרש ג מ"ע א ל"ת א) ואינו נזכר. ועוד שהרי הסכימה דעתו לומר כי דבור אנכי י"י אלהיך מצות עשה (סי' א) ואם כן נמצאו מפי משה שש מאות ושמונה ומפי הגבורה חמש וזה טעות מתפרסם עכ"ל.
ומבואר דלהרמב"ם איסור השתחוואה לעבודה זרה נלמד מהפסוק "לא תשתחוה להם ולא תעבדם", והאיסור אינו דוקא בהשתחוואה אלא כולל נמי ניסוך הקטרה וזביחה לע"ז, דכל מי שעובד ע"ז באחת מארבע עבודות האלו (השתחוואה, ניסוך, זביחה, הקטרה) חייב סקילה, ואפילו אם אין זה דרך עבודת הך עבודה זרה. והרמב"ן הקשה דבסוגיין (דף ס:) איתא "יצאת השתחואה לידון בעצמה יצאה זביחה ללמד על הכלל כולו", כלומר דיש לאו בפנ"ע לאסור השתחוואה לע"ז ואילו שאר עבודות כגון הקטרה וניסוך אינן נלמדות מלאו דהשתחוואה, אלא דמלא תעבדם נלמד כל עבודות פנים והשתחוואה הוי לאו בפנ"ע.
ונראה דהרמב"ן סובר דהשתחוואה אינה עבודת פנים ואי אפשר ללמדה מ"לא תעבדם" כשאר עבודות פנים וע"כ דהוי לאו בפנ"ע. אמנם נראה דהרמב"ם בספה"מ סובר דאע"פ שהשתחוואה אינה עבודת פנים מ"מ השתחוואה הויא קיום פנים, דהשתחואה הוי בכלל עבודת תפילה ומהוה קיום פנים דחל קיום להשתחוות בביהמ"ק כדכתיב (דברים כד:י) "והשתחוית לפני ה' אלוקיך". וי"ל דהרמב"ם סובר דמהשתחוואה ילפינן דכל קיומי פנים הן אסורין לשם ע"ז ואפילו אם הן עבודה שלא כדרכה. ולפי"ז נראה דלהרמב"ם יש איסור דאורייתא דעבודה זרה באופן שמתפלל לע"ז אע"פ שאינו מקבל על עצמו את הע"ז לאלוה, ורק אומר נוסח של תפילה לע"ז, דתפילה הוי קיום פנים, וילפינן מהשתחואה דאסור לעשות קיום שבפנים לע"ז.
והנה הרמב"ן הקשה מהגמ' במכות (כג:- כד.) דתרי"א מצות נאמרו למשה מסיני ואנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו, דמשמע דרק ב' מצות ד"אנכי" ו"לא יהיה לך" שמענו מפי הגבורה, ולפי הרמב"ם הוי ליה למנות עוד לאווין דמהפסוקים (שמות כ:ג- ה) "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", "לא תעשה לך פסל וכל תמונה וגו'", "לא תשתחוה להם ולא תעבדם" ילפינן איסור השתחוואה לע"ז, ועבודה כדרכה, ואיסור עשיית צלמים וכולם שמענו מפי ה' והוי ליה למימר בגמ' דתר"ח מצות נאמרו למשה מסיני וחמש מצות מפי הגבורה. וי"ל דהרמב"ם סובר דהנך איסורים דהשתחוואה ועבודה כדרכה ואיסור עשיית צלמים שהן איסורין דקעביד מעשה הן נכללים בתרי"א מצות שנאמרו למשה מסיני, ורק "אנכי" ו"לא יהיה לך" שהן ציווים על אמונה בה' ומקיים את המצוה של אמונה בה', וכן עובר באיסור ד"לא יהיה לך" בלי שום פעולה כלל, שמענו מפי הגבורה והשלימו מנין תרי"ג מצות.
ונראה דהרמב"ם והרמב"ן נחלקו במנין המצוות דאליבא דהרמב"ם הלאו דעבודות פנים ועבודה כדרכה נמנין כלאווין בפנ"ע במנין המצוות. משא"כ הרמב"ן רק מונה את הלאו ד"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" וס"ל דשאר איסורי ע"ז הן פרטי האיסור ד"לא יהיה לך". ונראה לומר דאין פלוגתתם רק לענין מנין המצות אלא דנחלקו בגדר יסוד האיסור דעבודה זרה, דהרמב"ם סובר דיסוד האיסור הוי מעשה עבודה לע"ז, ואינו תלוי בדעת ומחשבת העובד, דאם עבד לע"ז בעבודת פנים או בעבודה כדרכה אע"פ שאינו מאמין בע"ז עבר על האיסור. משא"כ לפי הרמב"ן יסוד האיסור הוא קבלת הע"ז בלבו לאלוה, וכמש"כ הרמב"ן שם בהמשך דבריו וז"ל אמרו "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" למה נאמר, לפי שהוא אומר "אנכי ה' אלהיך", משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות אמר להם לאו כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזרות, שאם מלכותי אינכם מקבלים גזרותי היאך מקיימין, כך אמר המקום לישראל "אנכי ה' אלהיך" "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", אני הוא שקבלתם מלכותי במצרים אמרו לו הן, כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" וכו', הרי שבארו פעמים הרבה כי דבור אנכי הוא קבלת מלכותו כלומר האמונה באלהות. ואמרם שקבלתם עליכם במצרים הוא לומר שכבר האמינו באלהות במצרים מאמרו (שמות ד) ויאמן העם, ונאמר עוד (בשלח) ויאמינו בה' ובמשה. והאמונה ההיא הזכירם עתה וקבלו אותה עליהם ואמרו עליה הן והן והוא שהאמינו וקבלו עליהם להחזיק באמונה שיש אלוה נמצא והוא אל מוציאם ממצרים. כלומר החפץ המחדש היכול. אם כן הדבר ברור הוא שדבור ראשון ראוי למנותו מצוה ראשונה והיא המצוה להאמין בעיקר. ונמנה לא יהיה לך אלהים אחרים הפסוק כולו מצות לא תעשה אחת שהיא מניעה בע"ז יזהיר שלא נודה האלהות לזולתו, כלשון ואנכי אהיה לכם לאלהים (ירמיה יא:ל, יחזקאל לו) את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים (תבא כו), יכלול מניעה בעבודה זרה מהמקבלו עליו באלוה, והמשתחוה והעובד כענין ששנינו (סנה' ס ב) העובד ע"ז אחד העובד ואחד המשתחוה והמזבח והמקטר והמקבלו עליו באלוה והאומר לו אלי אתה. ואיננו לאו בעשיית הצלמים כנראה מפשט הברייתא השנויה במכלתא אבל כולם לאוין בע"ז עצמה כלומר בעובד אותה. אמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני מכל צבא השמים לקבלו עליך באלהים ולומר לאחד מהם אלי אתה ולא תעשה לך פסל וכל תמונה ולא תשתחוה להם ולא תעבדם. וכן בכל מקום יתפוס בע"ז כלשון הזה פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל (ואתחנן ד) והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל (שם). ואין הכוונה בעשייתם אלא בעבודתם והקבלה באלהות שלהם עכ"ל.³⁸²
ועיין ברמב"ם (פ"א מהל' יסוה"ת ה"א) וז"ל יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו עכ"ל. ובהל' ו' (שם) כתב וז"ל וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר אנכי ה' אלהיך, וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה, עובר בלא תעשה שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, וכופר בעיקר שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו עכ"ל. ויש לדקדק מ"ט דהרמב"ם הביא את מצות "אנכי ה' אלוקיך" והלאו ד"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" בהל' יסודי התורה ולא בהל' עבודה זרה. ונראה דהרמב"ם סובר דקבלת אלהות אחרת בלבו מהוה כפירה בעיקר ועובר באיסור "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" ומבטל מצות "אנכי ה' אלוקיך" – מצות אמונה בה'. ונראה דלכן הביא דין זה בהל' יסוה"ת דמצות האמונה בה' היא מיסודי התורה, וכמש"כ "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו וכו' וידיעת דבר זה מצות עשה שנא' אנכי ה' אלוקיך וכו'"³⁸³. אך הרמב"ם סובר דאיסור עבודה זרה תלוי במעשה עבודה לע"ז ולא באמונה שבלב, וכן משמע ממש"כ הרמב"ם (פ"ב מהל' עבודה זרה ה"א) וז"ל עיקר הצווי בעבודת כוכבים שלא לעבוד אחד מכל הברואים לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב ולא אחד מארבעה היסודות ולא אחד מכל הנבראים מהן ואף על פי שהעובד יודע שה' הוא האלהים והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחלה הרי זה עובד כוכבים וכו' עכ"ל. ומבואר דיסוד האיסור בעבודה זרה היינו לעשות מעשה עבודה לע"ז ולא באמונה בע"ז שמקבל עליו את הע"ז לאלוה, דאפילו אם העובד יודע שה' הוא האלוקים והוא עובד הנברא עבר באיסור עבודה זרה, ולהרמב"ם מעשה עבודה לע"ז מחייבת בלי קבלה בלב³⁸⁴. אמנם נראה שהרמב"ן חולק על הרמב"ם בזה וסובר דיסוד האיסור בע"ז היינו שמקבל בלבו אלוה אחר, וע"י שעובד לע"ז מתגלה שקיבלו בלבו לאלוה. ולפי הרמב"ן משמע דהיכא שעובד ע"ז בלי קבלה ואמונה בלב שמקבל את הע"ז לאלוה אינו מתחייב משום עבודה זרה³⁸⁵. ולפי"ז יתכן דיש נפ"מ בין הרמב"ם להרמב"ן באיסור גיפוף ונישוק שלא כדרכה דלרמב"ם גיפוף ונישוק מהוה חלות שם איסור ע"ז, וכמש"כ (פ"ג מהל' עבודת כוכבים ה"ו) וז"ל המגפף עבודת כוכבים והמנשק לה והמכבד והמרבץ לפניה וכו' וכל כיוצא בדברי כבוד האלו עובר בל"ת שנא' ולא תעבדם, ודברים אלו בכלל עבודה הן, ואעפ"כ אינו לוקה על אחת מהן לפי שאינן בפירוש עכ"ל. משא"כ אליבא דהרמב"ן י"ל דליכא איסור ע"ז אא"כ מקבל בלבו את הע"ז לאלוהות, ולשיטתו י"ל דגיפוף ונישוק אסור משום איסור נתינת כבוד לע"ז והוי חלות איסור בפנ"ע של כיבוד ע"ז, אך אין זה חלות שם איסור עבודה זרה³⁸⁶.³⁸⁷
ועיין במשנה "ואחד המקבלו עליו לאלוה והאומר לו אלי אתה", ובשלמא לפי הרמב"ן יש לפרש דמיירי שקיבל על עצמו לאלוה ומאמין בלבו שע"ז זו אלוה, ולכן חייב מיתה דזהו יסוד האיסור בעבודה זרה. אולם צ"ע לפי הרמב"ם שסובר דיסוד האיסור באיסורי עבודה זרה הוא במעשה עבודה לע"ז, ועובר העובד אף כשאינו מאמין בלבו שע"ז זו אלוה, ואילו כשמאמין באלוה זולתו ית' הרי הוא עבר על מצות אמונה בה' ולאו ד"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" אך אינו חייב מיתה משום כך, א"כ למה תנינא שהמקבלו עליו לאלוה והאומר לו אלי אתה חייב מיתה. וי"ל דהרמב"ם יפרש דמשנתנו מיירי באופן שקיבלו עליו לאלוה בפה אך ליכא קבלה בלב, וחייב מיתה משום דמעשה קבלת אלוה בפה מהוה איסור עבודה זרה, ואם אומר לפסל אלי אתה אע"פ שאינו מכוון בלבו לקבלו לאלוה ה"ז חייב מיתה³⁸⁸.
- סא. גמ'. וכי תימא זובח למה לי לגופיה, דמחשבין מעבודה לעבודה. דאיתמר, השוחט בהמה לזרוק דמה לעבודה זרה, ולהקטיר חלבה לעבודה זרה, רבי יוחנן אמר אסורה. וריש לקיש אמר מותרת. הניחא לרבי יוחנן, אלא לריש לקיש בעי קרא.
עיין ברמב"ם (פט"ו מהל' פסוהמ"ק ה"י) וז"ל שחטה לשמה וחשב בשעת השחיטה לזרוק דמה שלא לשמה הרי זו פסולה, לפי שמחשבין מעבודה לעבודה, וזאת המחשבה שחשב בשעת השחיטה כאילו חשבה בשעת זריקה ולפיכך פסולה עכ"ל. ומשמע שחל פסול בזריקה ולא בשחיטה, דהיינו שמחשבת שלא לשמה על הזריקה שחשב בעת השחיטה פוסלת את הזריקה והו"ל כאילו זרק את הדם שלא לשמה. והמחשבה דשלא לשמה על הזריקה שחשב בשעת השחיטה חלה בשעת הזריקה דהו"ל כזרק את הדם שלא לשמה. והנה בנוגע לע"ז כתב הרמב"ם (פ"ב מהל' שחיטה הט"ו) וז"ל השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו"ם או להקטיר חלבה לעכו"ם הרי זו אסורה, שלמדין מחשבה בחוץ בחולין ממחשבת הקדשים בפנים, שמחשבה כזו פוסלת בהן כמו שיתבאר בהלכות פסולי המוקדשין עכ"ל. ולכאורה מזה שהשווה הרמב"ם מחשבין מעבודה לעבודה בע"ז למחשבין מעבודה לעבודה בפסוהמ"ק משמע דלרמב"ם חל הפסול בזריקה ולא בשחיטה עצמה, והוי חלות שם איסור דתקרובת ע"ז ולא חלות שם איסור דזבחי מתים. אמנם יש לפרש שיטת הרמב"ם בהל' פסוהמ"ק בב' אופנים: א) י"ל דמחשבה שלא לשמה על הזריקה בשעת השחיטה פוסלת את הזריקה לאחר זמן כשזורק את הדם, ב) י"ל דחל פסול בשעת השחיטה דהו"ל כאילו זרק את הדם שלא לשמה. והרי בקרבן מוכרח שיזרוק את הדם ויתכן לומר שהפסול חל בשעת הזריקה ממש, משא"כ בעבודה זרה שאין הכרח שיזרוק את הדם. ובעל כרחך דלרמב"ם חל פסול מחשבת זריקה בשעת השחיטה והוי חלות שם פסול מחשבה ולא פסול שחל לאחר זמן בשעת הזריקה. ויוצא דלהרמב"ם מחשבת זריקה לע"ז פוסלת מדין מחשבת ע"ז ומשווה את הזבח לחלות שם תקרובת ע"ז בלי זריקה ממש במציאות. וה"ה בקרבנות דחל פסול שלא לשמה בזריקה בשעת השחיטה, והוא חלות שם פסול מחשבה בשעת השחיטה. וי"ל דה"ה בפיגול דהויא חלות שם פסול מחשבה ולא חלות פסול עבודת פיגול, ונלמד פנים מפנים וחוץ מפנים דחל בכולם חלות שם פסול מחשבה.
³⁸² ועיין ברמב"ן עה"ת (שמות כ:ג) וז"ל לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני וכו' והיא מניעה שלא יאמין באחד מהם ולא יקבלהו עליו באלוה וכו', ודע כי בכל המקום שאמר הכתוב "אלוהים אחרים" הכוונה בו אחרים זולתי השם הנכבד ויתפוס זה הלשון בקבלת האלוהות או בעבודה לו כי יאמר לא תקבלו עליכם אלוה בלתי ה' לבדו וכו', והנה הזהיר בדבור השני תחילה שלא נקבל לנו אדון מכל האלוהים זולתי ה' ואחר כך אמר שלא נעשה פסל וכל תמונה להשתחוות להם ולא לעבדם בשום עבודה בעולם וכו' והנה כולם אזהרות מעבודה זרה וכולן חייב מיתה עכ"ל.
³⁸³ ועיין ברמב"ם בספה"מ (מ"ע א') וז"ל המצוה הראשונה היא הצווי אשר צוונו להאמין האלוהות והוא שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאות והוא אמרו ית' אנכי ה' אלהיך וכו' עכ"ל. ובספה"מ (ל"ת א') כתב וז"ל המצוה הראשונה ממצות לא תעשה היא שהזהירנו מהאמין האלהות לזולתו יתעלה והוא אמרו ית' לא יהיה לך אלהים אחרים על פני עכ"ל. ומבואר דמצות אמונה בה' והאיסור להאמין באלהות זולתו הוי המצוה הראשונה במנין עשה ול"ת, וזה יסוד התורה וכמש"כ הרמב"ם פ"א מהל' יסוה"ת ה"ו וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר וכו' כופר בעיקר שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו עכ"ל.
³⁸⁴ ועיין במנחת חינוך (מצוה כו אות א').
³⁸⁵ ועיין בשיעורים לקמן דף סא: ד"ה איתמר וכו'. ויל"ע לפי הרמב"ן למה חל דין יהרג ואל יעבור כשאנס עכו"ם את ישראל לעבור ע"ז ואין הישראל מקבל הע"ז בלבו לאלוה. וי"ל דמכיון שהעכו"ם מחשיב את מעשה הע"ז של הישראל כקבלה לאלוה אזי מצטרפת מחשבו למעשה עבודה זרה של הישראל וחל דין יהרג ואל יעבור, ועיין לקמן בשיעורים דף סא: תוס' ד"ה רבא.
³⁸⁶ וכן משמע מדברי הרמב"ן (השגות למנין המצות ל"ת ה') שכתב בסוף דבריו וז"ל ועכשיו נמנה במצות כל עובד עבודה זרה שבמיתה לאו אחד אבל מגפף ומנשק בשלא כדרכה שהוא דין מיוחד ימנה לעצמו עכ"ל.
³⁸⁷ ויתכן דנפ"מ לענין האם מגפף ומנשק לע"ז הוי יהרג ואל יעבור לשיטות דס"ל דדין יהרג ואל יעבור חל באבזרייהו דג' עבירות, דלפי הרמב"ם דהוי חלות איסור עבודה זרה חל דין יהרג וא"י, משא"כ לרמב"ן דהוי לאו בפנ"ע לכבד חפצא של ע"ז יתכן דליכא דין יהרג וא"י.
³⁸⁸ ועיין במנ"ח מצוה כ"ו אות ו', ובמהר"ם (דף סא.) ד"ה רמי ליה מתני' אהדדי.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

מתני' אחד העובד. מפרש בגמרא: אחד המזבח ואחד המקטר וכו'. ובגמרא מוקים לה לכולה מתניתין בשאין דרכה של אותה עבודת כוכבים לעבדה בכך ואפ''ה אהנך עבודות מיחייב כדיליף לה בברייתא: והמקבלו עליו באלוה. ואפי' אמירה בעלמא כגון האומר לו אלי' אתה דאיתקש לזביחה דכתיב (שמות לב) וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל ל''א והמקבלו לאלוה שלא בפניו והאומר לו אלי אתה בפניו ותנא סיפא לגלויי רישא דאי תנא רישא הוה אמינא הני מילי בפניו אבל שלא בפניו לא תנא סיפא בפניו מכלל דרישא שלא בפניו ואפ''ה חייב: אבל המגפף והמנשק. שלא כדרכה: עובר בלא תעשה. דלא תעבדם יתירא כתיבי חד בדברות ראשונות ואחרונות וחד לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם ולא תעשה כמעשיהם (שמות כג) אם אינו ענין לכדרכה תנהו ענין לשלא כדרכה אבל מיתה לא מיחייב בשלא כדרכה אלא הני דפרט בהו קרא: הנודר בשמו. בלשון נדר קונם עלי כל פירות שבעולם בשם עבודת כוכבים פלונית אם ארחץ: והמקיים בשמו. שבועה נשבע מתרגם מקיים: עובר בלא תעשה. ושם אלהים אחרים לא תזכירו (שם): הפוער עצמו. מתריז רעי בפניו וזהו עבודתו וחייב עליו מיתה: מרקוליס. מצדדין שלש אבנים אחת מכאן ואחת מכאן ואחת מלמעלה על גביהן וקורין אותם מרקוליס ועובדין אותה בזריקת האבנים: גמ' מאי אחד העובד. אטו כל הני לאו עובד נינהו: אחד העובד. כל עבודה אף גפוף ונשוק אף דרך בזיון בכדרכה וחייב מיתה דכתיב וילך ויעבוד אלהים אחרים וכתיב בתריה וסקלתם באבנים ואזהרתיה מהכא ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם וגו' (דברים יב) דהיינו בכדרכה: ואחד המזבח. אפי' שלא כדרכה בעבודות הללו כדיליף לקמן דכל עבודות הנעשות בפנים לגבוה חייבין עליה מיתה בעבודת כוכבים אפילו שלא כדרכה: ולחשוב נמי זורק. דבשלמא מקבל ומוליך לא קשיא לן אף על גב דעבודת פנים הם דלא אשכחן דלהוו עבודות הנעשות לשם עבודת כוכבים כדאשכחן הנך זביחה ויזבחו לו (שמות לב) קטור אשר חלב זבחימו יאכלו (דברים לב) ניסוך ישתו יין נסיכם (שם) ומיהו דם אשכחן בעבודת כוכבים בל אסיך נסכיהם מדם וכיון דגמרינן דכל עבודות פנים חייבין. בהם אף שלא כדרכה נתנייה נמי: אמר אביי זורק בכלל ניסוך. דמתני' . דהא קרא נמי ניסוך קרייה: מנא הני מילי. דמחייב בהני עבודות אף בשלא כדרכה: אילו נאמר זובח יחרם הייתי אומר. באיזו זביחה בא הכתוב לענוש מיתה ודאי בזובח קדשים בחוץ קאמר שמצינו שהזהיר עליהם במקום אחר ולקמן פריך הרי כבר פרשו להם עונש אחר ונכרתה דכתיב גבי שחוטי חוץ: ת''ל לאלהים יחרם. דבא הכתוב לעונשו מיתה דהאי יחרם לשון מיתה דכתיב (ויקרא כז) כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת זובח לאלהים כל אלהים במשמע ואפילו שלא כדרכה מדלא כתביה בלשון עבודה עובד לאלהים בזביחה יחרם שמע מינה אפילו אינה עבודה שלו קאמר וכל עבודות שבעולם לכדרכה נפקא לן בהו מיתה מוילך ויעבוד וגו' דמשמע דבר שהוא עבודה לו: בלתי לה' לבדו. ריקן ונטל כל העבודות מלעבדה בהן ונתנן לשם המיוחד משמע דאכל עבודות הראויות לשם קאמר: לפי שיצאה זביחה. בפירוש מכלל שאר עבודות שנכללו בכלל וילך ויעבוד ומדה היא בתורה דדבר שהוא בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא שאין הכלל הזה מחייב אלא עבודה הדומה לזבוח שהוא עבודת פנים ומהשתא לא נפקא לן דליחייב אהשתחואה שלא כדרכה דלאו עבודה היא בפנים מניין לרבות השתחואה: ה''ג בסיפרי ת''ל וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם. דעל כרחיך לשלא כדרכה קאמר דאי דרכה לעבדה בכך בכלל ויעבוד הוא: עונש שמענו. דכתיב ביה וסקלתם דלעיל: אזהרה מניין ת''ל כי לא תשתחוה לאל אחר. והאי נמי אם אינו ענין לכדרכה תנהו ענין לשלא כדרכה וספרים דכתוב בהו (כי) לא תשתחוה שיבוש הוא דהא מיתה הכא לא כתיבא: יכול שאני מרבה וכו'. דנימא השתחואה שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא דמה השתחואה מיוחד שהיא דרך כבוד וחייב עליה אף לשלא כדרכה אף כל שהוא דרך כבוד כגון אלו חייב: ת''ל זובח. ואם השתחואה ללמד על הכלל באתה למה פרט לך זביחה הלא דרך כבוד הוא ומהשתחואה נפקא ליה אלא היא באתה ללמד על הכלל לומר לך זביחה בכלל היתה ויצאה מן הכלל להקיש לה כל הנכללות עמה ולומר לך מה זביחה מיוחדת עבודת פנים אף כל שהיא עבודת פנים חייבין עליה בחוץ לעבודת כוכבים ומשום דהשתחואה לא נפקא לן מהכא לחיובא הוצרכה השתחואה לחזור ולצאת כדי לדון בעצמה לבדה שיתחייבו עליה ואע''פ שאין חייבין כיוצא בה ויצאה זביחה ללמד על הכלל כולו: סד''א. האי יחרם אתא לאורויי לן דאי אתרו ביה לקטלא וכרת כי לא אתרו ביה הוא כדלגבי שבת ועבודת כוכבים ועריות: ה''ג ס''ד אמינא אתרו ביה קטלא ולא אתרו ביה כרת קמ''ל: אימא יצאה לן השתחואה ללמד על הכלל. ומתרבי מגפף ומנשק וכל שהוא דרך כבוד כהשתחואה וקא קשיא לי' לתנא א''כ זובח למאי אתא תיפוק לי' מהשתחואה דהא עבודת כבוד הוא: לגופיה אתא. ולאורויי דאפי' לא שחט שחיטת עצמו לעבודת כוכבים אלא שוחט לעצמו וחשב בה ע''מ לזרוק דמה לעבודת כוכבים חייב ואפי' לא זרק: דמחשבין מעבודה לעבודה. כלומר דמחשבה שהוא מחשב בשעת עבודה זו על עבודה אחרת מחשבה היא להתחייב עליה:

וליחשוב נמי זורק. פירש הקונטרס בשלמא מקבל ומוליך משום דלא אשכחן דליהוו עבודה הנעשות לשם עבודת כוכבים כדאשכחן גבי ניסוך ישתו יין נסיכם והיינו כר' יהודה דדריש בספרי להאי קרא דיין נסיכם גבי עובדי כוכבים אבל ר' נחמיה מוקי לה בישראל ומיהו לרבי נחמיה בלאו הכי אשכחן קראי בדברי קבלה וקטר לבעל והסך נסכים לאלהים אחרים (ירמיה ז): זובח לאלהים יחרם. פ''ה כל אלהים במשמע אפילו שלא כדרכה מדלא כתיב עובד לאלהים בזביחה יחרם ולא היה יכול לפרש דע''כ לשלא כדרכה אתא דאי לכדרכה מוילך ויעבוד נפקא דה''א לעולם לכדרכה ובא ללמדך על הכלל דאפי' כדרכה לא מחייבה אלא בעבודת פנים: המקטר והמנסך מניין ת''ל בלתי לה' לבדו. תימה דבסמוך יליף מיציאת זביחה ללמד על הכלל כולו וי''ל דאי לאו בלתי לה' לבדו ה''א מה זביחה שהיא עבודת דם ואתא לרבויי זורק אבל מקטר ומנסך לא: מניין לרבות השתחואה. וא''ת ת''ל מדאיתקש לזביחה דכתיב (שמות לב) וישתחוו לו ויזבחו לו כדיליף (לקמן דף סג.) האומר אלי אתה דכתיב ויאמרו לו אלה אלהיך ישראל וי''ל דהתם הוי כדרכה דאותו עגל אורחיה בזביחה הוה והא דיליף מהתם אלי אתה משום דאלי אתה אורחיה בכל עבודת כוכבים: אזהרה מניין. וא''ת ות''ל מהיכא דנפקא לי' אזהרה למגפף ומנשק מלא תעבדם כדפ''ה במתני' וי''ל דאי אתא לאזהרה דהשתחואה לא הוה מוקמינן ליה למגפף ומנשק:

דף ס - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד