דף סו - א
או שאומר לגבאי שבא לגבות ממנו מס למלך, או למסי העיר: אל תתחיל בי לגבות, כי זה סימן של הפסד עבורי.
או שהיה אדם תובע ממני לפרוע לו את חובו, היה אומר לו: שחרית הוא עתה, ולא אתחיל את יומי בדבר שהוא הפסד לי, או שאומר ראש חודש הוא, מוצאי שבת הוא. וסימן רע הוא לי להתחיל בהוצאה במקום בהכנסה.
תנו רבנן: [ויקרא י"ט] "לא תנחשו ולא תעוננו" - כגון אלו המנחשים כאשר הם יוצאים לדרך, בחולדה, בעופות ובדגים, אם יש להם סימן טוב לצאת לדרך, או להתחיל באיזה דבר. [43]
מתניתין:
לעיל נג א מנתה המשנה את כל אלו החייבים מיתה בסקילה, ואחד מהם הוא המחלל את השבת.
וכעת מבארת המשנה: המחלל את השבת, אינו מתחייב סקילה, אלא כאשר עבר בדבר מלאכה האסורה בשבת, [וכגון שלעשב מלאכה שהיא מלאכת מחשבת, ודבר שיש בו מעשה [1]] ושאם עשו את אותו הדבר במזיד בלי התראה - שחייבים על זדונו כרת,
ואם עשה את הדבר השגגה, מביא על שגגתו - קרבן חטאת. ורק על מלאכות כאלו שעל זדודן מתחייבים כרת ועל שגגתן - חטאת, העובר עליהם במזיד והתראה - חייב סקילה. [2]
אך מלאכות שאינם בכרת וחטאת - אין בהם סקילה [ויבואר להלן בגמרא באיזה מלאכות מדובר.]
גמרא:
שנינו במשנה כי חיוב סקילה אינו אלא בדבר שחייבים על זדונו כרת, ועל שגגתו חטאת.
מכלל, מכך שצריכה המשנה לבאר שאין מתחייבים מיתה בסקילה, אלא על מלאכה שחייבים על זדונה כרת ועל שיגגתה חטאת, נמצאנו למידים דאיכא מידי ישנם מלאכות דחילול שבת הוי ואסורות הם בשבת, ואף על פי כן - אין חייבים לא על שיגגתו חטאת ולא על זדונו כרת,
מאי היא? מהם מלאכות אלו?
א. תחומין! הוצאה מחוץ לתחום שבת של אלפיים אמה,
והעובר על כך במזיד ובלא התראה, אינו בכרת. והעובר עליה בשוגג אינו מביא קרבן חטאת.
וממילא, העובר עליה במזיד והתראה, אינו בסקילה.
ודין זה, אליבא דרבי עקיבא הוא. [3] לפי שמלאכה זו של הוצאה מתחום שבת, דרשה רבי עקיבא [סוטה כז ב] ואינה בכלל ל"ט מלאכות שבת. ומשום כך, אינה בסקילה. [4]
ב. הבערה! מלאכת הבערת אש בשבת אינה בכלל שאר המלאכות. והעובר עליה במזיד ובלא התראה, אינו בכרת. וכן העובר עליה בשוגג אינו מביא קרבן חטאת.
וממילא, העובר עליה במזיד והתראה אינו בסקילה.
ודין זה, אליבא דרבי יוסי הוא. [5] [וכפי שיבואר להלן:]
הגמרא במסכת שבת [ע א] דנה מדוע מלאכת הבערה נאמרה בפני עצמה ולא נכללה עם שאר המלאכות. וכפי שנאמר [שמות לה ב ג]:
"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת. לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת"
וסובר רבי יוסי, כי מלאכת הבערה יצאה מכלל המלאכות ונאמרה בפני עצמה, משום ש'ללאו יצאת'. כלומר, שאין חייבים עליה כרת וסקילה כשאר מלאכות, אלא היא לאו בעלמא!
ולא חולק רבי יוסי על דברי רבי עקיבא, וסובר אף הוא שהיוצא מן התחום בשבת אינו בכרת. אלא שמוסיף רבי יוסי אף את מלאכת הבערה שאין חייבים עליה כרת, וממילא אינה בסקילה.
מתניתין:
שנינו לעיל [נג א] 'והמקלל אביו ואמו', אף הוא בכלל החייבים סקילה.
המקלל אביו ואמו, אינו חייב סקילה אלא עד שיקללם בשם השם! [6]
אך אם קללם בכינוי כלומר, לא קללם בשם המפורש, אלא באחד מכינויו, כגון: "שד"י", "צבאות", [7] "חנון", "רחום" - רבי מאיר מחייב אף את המקלל בכינוי בסקילה, [8] וחכמים פוטרין אותו מסקילה. [9]
גמרא:
שנינו במשנה: קללם בכינוי רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין.
שואלת הגמרא: מאן חכמים? כדעת מי נאמר דין זה?
- רבי מנחם ברבי יוסי הוא!
דתניא: רבי מנחם ברבי יוסי אומר: נאמר [ויקרא כד טז] "ונקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו שם יומת"! ומבארת הברייתא: מה תלמוד לומר "שם" [האמור בסוף הפסוק], הלוא כבר נאמר בתחילת הפסוק "ונקב שם ה' מות יומת". ולא היה צריך להיאמר אלא 'בנקבו יומת', ולמה נכתב ה'?
והתשובה: מכך שהשם המוזכר בסוף הפסוק, אין לו ענין להמקלל את השם, אם כן - לימד 'שם' זה על מקלל אביו ואמו, שאינו חייב עד שיקללם בשם.
ומבואר, שחכמים שבמשנתנו - לדעת רבי מנחם ברבי יוסי הם.
תנו רבנן: מבארים חכמים את הלכותיו של המקלל:
א. נאמר בתורה [ויקרא כ ט] "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קילל דמיהם בם"
ולמדנו מכך כי איש המקלל את אביו ואמו יומת.
אך מה תלמוד לומר איש איש [10] שנכפל בפסוק?
התשובה היא: לרבות בת, [11] שאם קיללה, אף היא דינה כך, [12] ואת הטומטום ואת האנדרוגינוס. [13] שאף שאינם בכלל "איש", מרבה התורה שדינם כדין האיש. [14]
ב. נאמר בפסוק הנ"ל: "אשר יקלל את אביו ואת אמו". אין לי ללמוד מכך אלא כאשר מקלל את אביו ואמו שניהם יחד - דינו מיתה. לפי שכך היא משמעות הפסוק "את אביו ואת אמו" - משמע שניהם יחד.
אולם המקלל את אביו שלא עם אמו, וכן מקלל את אמו שלא עם אביו אלא מקללם בנפרד, מנין שחייב מיתה על קללה זו?
תלמוד לומר: נאמר בסופו של הפסוק הנ"ל "אביו ואמו קילל דמיו בו".
והלימוד הוא כך: מתחילת הפסוק האומר "אשר יקלל את אביו ואת אמו" למידים את ענשו של מי שאת אביו קילל,
ואילו מסופו של הפסוק "אביו ואמו קילל דמיו בו" למידים את עונשו של מי שאת אמו קילל - דברי רבי יאשיה.
רבי יונתן אומר: אין הכרח מתחילתו של הפסוק כי מדובר במקלל את אמו ואת אביו יחד, אף שכתוב 'את אביו "ו"את אמו' וישנה וי"ו החיבור ביניהם, מכל מקום יש בזה שתי משמעויות:
משמע גם שהפסוק מדבר במי שמקלל שניהם כאחד, וכן גם משמע שהפסוק מדבר במי שמקלל כל אחד בפני עצמו. [15]
ואם כן, אין לנו לומר שהפסוק מדבר באופן שמקלל את שניהם יחד, אלא עד שיפרוט לך הכתוב "יחדיו". [16]
[וכמו שפירט לגבי איסור כלאים (דברים כב) "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו". על מנת שלא תאמר שאסור לחרוש בשור לחוד [17] ובחמור לחוד, וכיון שכתוב 'יחדיו' שומעין אנו שרק כשהם ביחד - אסורין בחרישה.]
ג. נאמר בפסוק הנ"ל "מות יומת". ויש לדון האם בסקילה אתה אומר שיומת המקלל, או אינו נידון אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה. ולא בסקילה דוקא?
ודורשת הגמרא: נאמר כאן [אצל המקלל] דמיו בו, ונאמר להלן [ויקרא כ כז] "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם".
מה להלן בסקילה, כמו שנאמר "באבן ירגמו אותם", אף כאן, אצל המקלל - בסקילה!
עתה, לאחר שלמדנו את עונשו של המקלל, יש לשאול: עונש שמענו. אולם אזהרה, כלומר, לימוד עצם האיסור המחייב עונש זה ומזהירו, מנין?
תלמוד לומר: [שמות כב כז] "אלהים לא תקלל" וגו'.
ודנה הגמרא: אם היה אביו דיין, הרי הוא בכלל אלהים לא תקלל. [לפי שמשמעות אלהים בענין זה, היא אף לדיין - שאסור לקללו.] ואם כן, זוהי האזהרה לעונשו של המקלל את אביו, אם היה אביו דיין.
ואם היה אביו נשיא, הרי הוא בכלל [שמות כב כז] "ונשיא בעמך לא תאור". אך אם אביו אינו, לא דיין ולא נשיא, מניין לנו ללמוד שאסור לבן לקלל את אביו, וחייב על קיללתו מיתה?
מבארת הגמרא לימוד אזהרת בן המקלל את אביו: אמרת, הרי אתה דן לימוד אזהרה זו על ידי בנין אב [18] משניהם, מנשיא ומדיין:
[אי אפשר ללמוד אזהרה למקלל את אביו מאחד מהם, אלא רק משניהם.
מדיין לבד לא ניתן ללמד, משום שחמור הדיין מכל אדם, לפי שנאמר בו "ושמרת לעשות ככל אשר יורוך והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי וגו'" ומבואר כי הדיין חמור הוא משאר כל אדם, ורק עליו נאמרה אזהרה זו. ולא נוכל ללמוד אזהרה זו למקלל את אביו.
ומנשיא לבד אי אפשר ללמוד, כיון שמחויבים בני אדם לשמור על צוויו, ולא להמרות את פיו כאשר מצווה דבר מה. וכפי שנאמר ביהושע "כל איש אשר ימרה את פיך וגו'"
וכיון שלא ניתן ללמוד אזהרה למקלל את אביו מאחד מהם, מבארת הגמרא איך נלמד איסור זה בבנין אב משניהם יחד.]
לא ראי נשיא כראי דיין, ולא ראי דיין כראי נשיא.
כלומר, אינו דומה ואינו נראה הצד החמור האוסר את קללת הנשיא, כהצד החמור האוסר קללת הדיין.
ובמה נבדלו זה מזה?
לא ראי דיין כראי נשיא, שהרי דיין אתה מצווה על הוראתו, על דינים והלכות שהוא מורה לך, כראי נשיא שאי אתה מצווה על הוראתו.
ולא ראי נשיא כראי דיין. שהנשיא - אתה מצווה על המראתו, שאסור להמרות את פי הנשיא בכל אשר מצוה, כראי דיין - שאי אתה מצווה על המראתו.
ומשום כך לא ניתן ללמוד מכל אחד מהם לחוד.
אלא רק על ידי הצד השוה שבהם, שהן בעמך כלומר, עושין מעשה עמך ונוהגין ככל ישראל, ואתה מוזהר על קיללתן, אף אני הלומד, אביא את אביך שבעמך, אף הוא בכלל עמך, ודומה הוא בזה לדיין ולנשיא. ומשום כך, אתה מוזהר על קיללתו.
ונמצאנו למידין בבנין אב זה מן הדיין והנשיא, שאסור לבן לקלל את אביו.
אולם מקשה הגמרא ופורכת לימוד זה: מה להצד השוה שבהם, שממנו אתה למד, שכן גדולתן גרמה להן [19] להיות מיוחדים בכך שאסור לקללן.
אך מי שאין בו צד זה של גדולה, אינו שייך לאיסור זה! ואם כן אביו שאין בו גדולה, מנין האזהרה על קיללתו?
ומשיבה הגמרא: תלמוד לומר [ויקרא יט] "לא תקלל חרש" הרי שבאומללין בשפלים והמסכנים שבעמך הכתוב מדבר, ואפילו אותם אסור לקלל.
ונמצא, שהאיסור לקלל אינו מיוחד רק לגדולים שבעם, אלא אף לשפלים. ואם כן, מזה נלמד שאף את אביו אסור לקלל!
אך גם בנין זה פורכת הגמרא: מה לחרש שכן חרישתו גרמה לו שאסור לקללו, שמתוך שהוא שפל הזהירה עליו התורה שלא לבזותו ולצערו. [20]
אך סתם אדם שאינו אומלל ושפל, אין ללמוד מכך את איסור קללתו!
ומשיבה הגמרא: נשיא ודיין יוכיחו שאינם אומללים ושפלים, ובכל זאת אסור לקללם, ומזה נלמד שאף מי שאינו שפל אסור לקללו. ואף אביו בכלל זה, ומכאן נלמד אזהרה למקלל את אביו.
ופורכת הגמרא: מה לנשיא ודיין שכן גדולתן גרמה להם. ואם כן, מוכח מכך שרק לגדולין אסור לקלל. [21]
ומשיבה: חרש יוכיח שאף שאינו גדול - אסור לקללו!
ואם כן, חזר הדין, כלומר הדין והטעם לייחד את איסור הקללה לאחד מן הצדדין, חוזר ומשתנה מצד לצד. שאם מצד אחד ישנה פירכה, הרי שפירכה זו נפרכת מן הצד השני.
והתוצאה היא: לא ראי זה, לא הצד החמור המהווה סיבה לייחד את אחד מהם כגון נשיא ודיין, כראי זה של החרש שאין בו את הטעם של נשיא ודיין,
ולא ראי זה לא הצד החמור של אחד מהם כגון החרש, כראי זה של דיין ונשיא.
- הצד השווה שבהם, בנשיא, דיין וחרש, שהן בעמך ואתה מוזהר על קללתן. וכיון שזהו הצד השווה שבהן, אף אני אביא את אביך, שבעמך, ואף הוא דומה להם, וממילא - אתה מוזהר על קיללתו!
ונמצא לעת עתה, שהמקור לאיסור ואזהרת מקלל את אביו, נלמד מהצד השוה שבנשיא דיין וחרש שאסור לקללן.
אולם גם את זאת פורכת הגמרא.
מה להצד השוה שבהן - שכן משונים, [22] נשתנו נשיא דיין וחרש, ואינם כשאר כל בני העם.
נשיא ודיין - נשתנו לגדולה, ואילו חרש - נשתנה לאומללות. וזוהי, השתנות זו, היא המשותף והשוה להם.
ואם כן, אין הצד השוה שבהם דומה לאביו שהרי אינו משונה משאר העם, ושוב אין לנו מהיכן ללמוד איסור ואזהרת המקלל את אביו.
[בשלב זה חוזרת בה הגמרא מלימוד אזהרת המקלל את אביו על ידי בנין אב, ולומדת זאת ב'אם אינו ענין', וכפי שיתבאר להלן.]
אלא אם כן, אם שלשת הדינים האמורים בתורה, א. איסור קללת דיין. ב. איסור קללת נשיא. ג. איסור קללת חרש, נאמרו רק לעצמם ולא נלמד מהם איסור מקלל את אביו,
אם כן, נכתוב קרא או "אלוהים וחרש לא תקלל" או "נשיא וחרש לא תקלל". אלהים לא תקלל למה לי?
הלוא אפשר ללמוד איסור קללת הדיין ב'הצד השוה' מחרש ונשיא. לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהם שהן בעמך, ומכך נלמד לאיסור קללת הדיין, שאף הוא בעמך. [23] ולשם מה נכתב?
ומוכיחה מכך הגמרא: אם תיבת 'אלהים' אינו ענין לגופו ללמוד מכך איסור קללת הדיין, שהרי נלמד הוא מנשיא כאמור, תנהו ענין לאביו, ומכך למידין אנו איסור ואזהרת המקלל את אביו ואמו.
ומקשה הגמרא: הניחא לימוד זה טוב הוא למאן דאמר "אלהים" הכתוב בפרשה זו, חול הוא ואין משמעותו שם שמים, אלא משמעו הוא לאיסור קללת הדיין.
אלא למאן דאמר כי אלהים המוזכר הפסוק זה קודש הוא וכוונתו ל"מברך" [בלשון סגי נהור] את השם, ולא לאיסור קללת הדיין, מאי איכא למימר?
מהיכן נלמד אזהרה למקלל את אביו, והלוא אף אם נלמד איסור קללת הדיין מהצד השוה לנשיא וחרש, הרי שתיבת א-להים אינה מיותרת. כיון שממנה למידים לאיסור "ברכת" השם, ושוב אין מהיכן ללמוד אזהרה למקלל את אביו?
[ומביאה הגמרא את מקור הנידון במשמעות תיבת א-להים]
דתניא: "אלהים" הכתוב בפרשתינו - חול - דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: "אלהים" קודש!
ותניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר אזהרה ל"מברך" את השם מנין?
תלמוד לומר: "אלהים לא תקלל"! ומבואר כי משמעות הכתוב היא לקודש. ולא למשמעות חול המלמדת שאסור לקלל את הדיין.
ואם כן, שוב אין הפסוק מיותר, ואין לנו מנין ללמוד אזהרה למקלל את אביו.
ומשיבה הגמרא: למאן שאמר אלהים חול, גמר נלמד אזהרה ל"מברך" שם הקודש מאזהרת קללת אלהים דחול. כלומר הדיין.
דודאי אם הזהיר על קללת הדיין, הזהיר כאן גם על "ברכת" שם שמים. כיון שאין מקור אחר לאזהרת ה"מברך" את השם.
וכן למאן דאמר אלהים האמור בפרשה, משמעותו 'קודש', גם כן גמרינן למידים מכך אזהרה למקלל חול כלומר דיין מאזהרת המקלל קודש. וכיון שיש בתיבת "אלהים" הנאמר בפרשה, משמעות כפולה, הן אזהרה ל"מברך" את השם, והן אזהרה למקלל את הדיין, אזי אזהרת המקלל את הדיין - הינה מיותרת. כיון שאזהרה למקלל את הדיין, אפשר ללמוד מהצד השווה לנשיא וחרש.
ומייתור משמעות זו של אזהרת מקלל את הדיין, ניתן ללמוד מכך אזהרה למקלל את אביו.
ופורכת הגמרא: בשלמא למאן דאמר אלוהים חול והוא אזהרה שלא לקלל הדיין, גמר מכך קודש, כלומר אזהרה ל"מברך" את השם - מחול. שאם הזהיר על קללת הדיין ודאי הזהיר כן על "ברכת" השם.
אלא למאן דאמר אלהים קודש, גמר חול מקודש?
דלמא יתכן שאקודש אזהר, הזהירה התורה שלא לקלל את שם הקודש, ואילו אחול לא אזהר. לא הזהירה לקלל את הדיין,
ומנין לנו להכריח שבתיבת "אלהים" ישנה גם אזהרה למקלל את הדיין?
[ושוב נמצא שאין אזהרת דיין מיותרת, ואין לנו מנין ללמוד אזהרה למקלל את אביו?!]
ומשיבה הגמרא: אם כן, אילו תיבת אלהים היתה משמשת רק כאזהרה ל"מברך" את השם, לכתוב קרא "לא תקל", כלומר, לא תקל בכבוד הקודש, ולא תקללהו ותבזהו.
הערות
[43] ומה שניחש אליעזר עבד אברהם לגבי רבקה, לדעת הרמב"ם [הלכות עבודת כוכבים פרק יא], היה זה ניחוש, ואילו הראב"ד כתב שלעשות סימן לעצמו כמו שעשה אליעזר, מותר. והתוס' [חולין צה ב] ביארו, שאליעזר לא הסתמך על ניחושו, אלא רק לאחר שהגידה לו רבקה בת מי היא, רק אז הוא שם את הצמידים על ידה. וכתב הר"ן שאליעזר לא ניחש אלא קבע לעצמו שיקח אשה שמידותיה טובות, שדבר זה מצד השכל הוא.
[1] כך פירש רש"י. ויש להבין: הלוא כל חילול שבת - בא על ידי מעשה. ואיזה חילול שבת הוא שאין בו מעשה? וביאר הערוך לנר, כי ישנו חילול שבת אף שלא עושה בו מעשה. כגון שמניח לבהמתו או לעבדו ולאמתו לעבוד בשבת, ועל ידי כך עובר על שביתת בהמתו ועבדו. ועל חילול שבת זה - אין כרת וחטאת. כיון שאין כרת וחטאת, אלא בדבר שיש בו מעשה! והוצרך רש"י לפרש כך, כי אם לא כן, יקשה על דברי הגמרא לקמן: מדוע צריכה הגמרא להזכיר תחומין והבערה כחילול שבת שאין בו כרת וחטאת, והלוא מלאכות אלו אינם אלא לרבי עקיבא או לרבי יוסי. ומדוע לא מזכירה הגמרא שביתת שבת שלכולי עלמא אין בה כרת וחטאת? וכדי לתרץ קושיא זו, כתב רש"י כי משנתנו מדברת רק בדבר שיש בו מעשה. וזהו מה שנאמר במשנה "המחלל את השבת" כלומר, שמחללה במעשה!
[2] כתב התוספות בד"ה המחלל, שאין כונת המשנה לומר כי כל מלאכה שחייבים על שיגגתה חטאת, חייבים על זדונה מיתה. שהרי מצינו בגמרא [שבת ו ב] בשם איסי בן יהודה, שאבות מלאכות - ארבעים חסר אחת, ואילו על אחת מהן מן המלכאות - אינו חייב. ולא ידוע על איזו מלאכה נאמר דבר זה. וכתב שם רש"י כי אמנם על אותה מלאכת אינו חייב מיתה, אך על שיגגתה - חייב חטאת! ונמצא, שאפשר שיתחייב חטאת, אך לא מיתה. וכונת משנתנו, שלא יתכן לחיוב מיתה, בלא שיהיה על שיגגתו חטאת. אך להפך, שיתחייב חטאת בלא שיהיה חיוב מיתה - יתכן.
[3] כתב הר"ן כי מכאן מוכח שלדעת חכמים אין איסור מן התורה ביציאה מתחום אלפיים אמה בשבת כלל, ורק לרבי עקיבא אסור לצאת מתחום זה. ולא זו בלבד, אלא מוכח כי אף איסור יציאה מג' פרסאות שמבואר בכמה מקומות [ירושלמי ורי"ף] שהוא מן התורה, דכתיב "אל יצא איש ממקומו", מכל מקום לדעת הגמרא כאן, אין איסור זה מן התורה. שאילו היה הדבר אסור מן התורה, היה קשה: מדוע העמידה הגמרא את דברי משנתנו כרבי עקיבא שהוא יחיד, והלוא אפשר היה להעמיד את משנתנו כדברי הכל, ולומר, כי באה משנתנו למעט איסור יציאת ג' פרסאות שהוא מן התורה, אך אין בו כרת וחטאת. אלא מוכח, דסבירא ליה לגמרא, שאין זה איסור מן התורה כלל. [ועיין במשנה ברורה סימן שצ"ז ס"ק א' שהביא מחלוקת הפוסקים אם איסור יציאה מג' פרסאות הוא מן התורה, וכפי שנלמד מן הפסוק הנ"ל, או שאינו אסור מן התורה כלל, ואילו הפסוק "אל יצא איש ממקומו", נאמר לענין איסור הוצאת כלים מרשות לרשות.]
[4] עיין במנחת חינוך מצוה כ"ד ומצוה רצ"ח שדן האם הלכות תחומין נאמרו אף ביום טוב. והניח לכאורה, כי רק בשבת נאסרה יציאה מן התחום, כיון שאין זה בכלל מלאכה אלא איסור שנאמר על שבת בלבד. ואילו לענין יו"ט, נאסרו רק דברים המוגדרים כמלאכה. אך דעת רש"י בחגיגה [יז ב ד"ה ופנית,] שגם ביו"ט נאמרו תחומין מן התורה. ואכן צ"ע מחמת מה אסורה יציאה מן התחום ביו"ט. וביאר המנחת חינוך: אף שיציאה מן התחום אינה מוגדרת כמלאכה, מכל מקום דעת הראשונים היא כי אף על דברים שאינם מוגדרים כמלאכה, אסורים הם משום עשה ד"תשבות". ואם כן, אף ביום טוב אסורים הם מצד שביתה זו, שאף ביו"ט נאמרה השביתה!
[5] הוסיפו הר"ן והמאירי, כי גם בענין מלאכת מחמר ישנו מאן דאמר הסובר כי אין בה אלא לאו! ואם כן, אף מלאכה זו מיעטה משנתנו.
[6] רש"י כתב: 'שיקלל בשמות הגמורין' אך בפירוש רע"ב כתב: באחד מן השמות המיוחדים.
[7] כך פירש רש"י. ויש שביארו בדעת רש"י, כי כונתו שאף שמות אלו בכלל כינויין הם. כיון שאינם מן השמות המיוחדים. [ובפירוש רבינו עובדיה מברטנורה כתב שהכינויים הם "רחום" ו"חנון" ו"ארך אפים". ויש שכתבו כי טעות סופר נפלה ברש"י ויש לגרוס בו כדברי הרע"ב.] יש מן הראשונים הסוברים כי כל השמות, לבד משם הוי"ה, הינם בכלל כינויים. וכן מבואר ביד רמה. אולם הרמב"ם בפרק ה' מהלכות ממרים הלכה ב' כתב: המקלל אביו ואמו באחד משמות השם, חייב סקילה. אבל אם קילל רק באחד מיכנויי השם, פטור מסקילה. ומשמע בדבריו, שבכלל שם השם שבמשנתנו, נמצאים כל השמות שאסור למוחקם. ואילו כינויים, אינם שמות הקודש כלל. כגון רחום וחנון וכו'. אף שהאומר את אחד מן הכינויים מתכוין לקב"ה.
[8] ביאר החזון איש, שאין הכונה בדברי רבי מאיר, שאף ה"מברך" בלא שם חייב. אלא שסובר ר"מ שלעניין זה, כינויים הם בכלל שם!
[9] וכתב הרמב"ם בפרק ה' מהלכות ממרים הלכה ב', שאף שפטור הוא מן הסקילה, לוקה כדרך שלוקה על קללת כל אדם כשר מישראל.
[10] להלן דורשת מכך הגמרא לרבות את הבת שקיללה את אביה ואמה. והקשה מהר"מ לובלין: לשם מה צריך את הריבוי של איש איש לרבות אשה. לכאורה לא היה צריך להיכתב 'איש' בכלל, אלא רק "ומקלל אביו ואמו מות יומת" ולא היינו ממעטים אשה מעונש זה, שהרי הושוו איש ואשה לכל עונשין שבתורה, וממילא לא היה צורך לרבות אשה מ'איש איש', שהרי לא היתה האשה מתמעטת? ותירץ: על כרחינו צריכים אנו לתיבת 'איש', על מנת למעט קטן מעונש זה. וכיון שכבר נכתב 'איש', וממשמעות זו מתמעטת האשה, הרי שישנו צורך מיוחד חרבות אף את האשה! [ויש מי שהקשה, מדוע צריכים למעט קטן, והלוא ממילא קטן פטור מכל עונשין שבתורה?!]
[11] הקשה הר"ן: מדוע צריך לימוד מיוחד לרבות את הבת, והלוא קיימא לן שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה? ותירץ בשם הר"י ז"ל: כלל זה שהשוה הכתוב אשה לאיש, לא נאמר אלא לגבי מצוות שנאמרו בסתם, לא לאיש ולא לאשה. ועל מנת שלא נאמר, כיון שנאמרו בסתם אינם אלא לזכרים, קמ"ל שהשוה הכתוב אשה לאיש. עוד תירץ הר"ן, וכן מבואר בתוס' כאן ד"ה לבות בת: מצוות שנאמרו בלשון זכר ולא נאמר בהם במפורש "איש" [כגון: לא יחליפנו ולא ימיר אותו - לגבי תמורה] היה מקום לומר כי לא נאמרו אלא לזכרים. ועל אלו נאמר הכלל 'השווה הכתוב אשה לאיש'. אבל, מקום שנאמר בו במפורש "איש", צריך ריבוי מיוחד לרבות אשה. [וכן מצינו שדורשת הגמרא בכמה מקומות 'אין לי אלא איש אשה מנין'?!]
[12] הקשה הרעק"א: לעיל בדף נ"ו, מובא שרבנן אינם דורשים רבוי מ"איש איש" [לענין ה"מברך" את השם.] וסוברים כי אין זה מיותר לדרשא, אלא דברה התורה כלשון בני אדם. ואם כן קשה, מנין נרבה אזהרה לאשה שלא "תברך" את ה'? ותירץ: למידים זאת בקל וחומר מאביה. מה אביה אסורה היא בקללתו, קל וחומר שאסורה היא בכך כלפי שמים!
[13] טומטום, פירושו: אדם או בהמה שמקום זכרותו או נקבותו אטום ומכוסה בעור, ואין ניכר בו אם הוא זכר או נקיבה. אנדרוגינוס, פירושו: אדם או בהמה שיש להם זכרות ונקבות, ופירושו בלשון יונית "אנדרו" - זכר, "גינוס" - נקיבה.
[14] העיר הר"ן: לשם מה צריך להוסיף טומטום ואנדרוגינוס. הלוא כיון שנאמר "איש" "איש" ונתרבתה אשה, ודאי טומטום ואנדרוגינוס בכללם. שהרי הם או בן או בת? ויישב: אין הכי נמי. אכן אין צורך מיוחד לדרשא עבורם. ואגב אשה נתרבו. אולם היד רמ"ה ביאר להפך. וכתב כי דוקא אשה אינה צריכה ריבוי. שהרי השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. אך טומטום ואנדרוגינוס לא הושוו לעונש זה, ולכן צריך את הריבוי "איש איש" לרבות טומטום ואנדרוגינוס. ואגב זה, נדשה גם האשה לריבוי העונש. ויש להקשות על פי דברי הר"ן לעיל, שהרי טומטום ואנדרוגינוס הינם ספק איש ספק אשה. ועד כמה שכתוב בתורה איש, וכן האשה שוה לעונש זה, ממילא הטומטום והאנדרוגינוס בכלל? ונראה, דהנה נחלקו בענין טומטום ואנדרוגינוס, אם דין ספק להם, או שנידונים כבריה בפני עצמה. [עיין בגמרא מס' בכורות מא א ו- מב ב ובמשנה מסכת ביכורים פרק ד' ובתוספתא שם פרק ב' ובבית יוסף או"ח סימן תרפ"ט ובב"ח שם] ויתכן כי דעת הר"ן נוטה, שטומטום ואנדרוגינוס - ספק הם. ומשום כך הם בכלל איש או אשה. ודעת היד רמה היא, ש'בריה בפני עצמה' הם, ומשום כך אינם בכלל איש ואשה, וצריכים לדרשא מיוחדת.
[15] ב'תשובה מאהבה' חלק א' סימן כ"ז ביאר, כי אף שבכל מקום משמע כי האות 'וי"ו' משמשת כחיבור בין שני ענינים, ואם כן גם כאן משמע שמקלל את אביו ואמו יחדיו, מכל מקום משמעות זו בלבד - לא תיתכן! כיון שאם לא היה כתוב וי"ו, והיה כתוב 'מקלל אביו אמו', היינו אומרים כי עונש זה של הקללה, נאמר על אביו שלא יקלל האב את האם. ועל כרחך צריך ל"ויו" להשמיע שהאיסור הוא על הבן שלא יקלל את אביו ואת אמו.
[16] ואילו את סופו של הפסוק "אביו ואמו קילל דמיו בו", דורש רבי יונתן [לקמן בפרק אלו הן הנחנקים] - לרבות את המקלל לאחר מיתת אביו או אמו.
[17] כך פירש רש"י. ובשיטה מקובצת בבא מציעא צד, הקשה: איך יתכן לומר שאילולא היה כתוב יחדיו, היתה משמעות הפסוק שאסור לחרוש בשור בנפרד. והלוא נאמר "למען ינוח שורך" (בשבת). ועל כרחך, שבכל ימות השבועה - חורש?! ותירץ: לימוד זה היה נצרך להכין שחורש על ידי נכרי, שאף על עבודה זו, מצווה בשביתת השבת, ועי"ש.
[18] בנין אב הוא אחד מן המדות שהתורה נדרשת בהם. והוא, שדבר המפורש בתורה במקום אחד או בשניים או שלשה מקומות, משמש יסוד ללמוד ממנו גם במקומות דומים אחרים. ונקרא בנין אב, לפי שאותו המקום או המקומות מהם למידים לדברים אחרים, נקרא אב. שהמלמד הוא כאב, והלומדים ממנו הם כיוצאי ירכו.
[19] כתבו ראשונים כי אף שצריך הבן לכבד את אביו ולגדלו, מכל מקום אין זו גדולה מוחלטת כלפי כל ישאל כמו דיין ונשיא.
[20] כך פירש רש"י. אולם הרמב"ם בפרק כ"ו מהלכות סנהדרין כתב "למה נאמר חרש, שאפילו זה שאינו שומע ולא נצטער בקללה זו - לוקה על קללתו. ומשמע שחידוש הוא בחרש שלוקה, אף שאינו שומע. וקל וחומר לכל אדם ששומע, שאסור לקללו. ומסתבר שהאיסור לקלל כל אדם, חמור מאיסור קללת החרש. ועיין ב'תומים' סימן כ"ז ס"ק א'.
[21] כתב הרמב"ם בפרק כ"ו מהלכות סנהדרין הלכה ב': הואיל ומקלל כל אדם מישראל חייב, למה ייחד לאו לדיין ולאו לנשיא? - לחייבו שתים. נמצאת למד שהמקלל אחד מישראל בין איש בין אשה בין גדול בין קטן לוקה אחת. ואם קלל דיין לוקה שתים וכו'. והקשה הרעק"א: הלוא מבואר ברמב"ם פרק ב' מעבודה זרה הלכה ח' כי הפסוק "אלוקים לא תקלל" הוא אזהרה למגדף ["מברך" את השם]. החייב מיתה. ואם כן, לאו זה ניתן לאזהרת עונש מיתה, וקיימא לן שלאו הניתן לאזהרת מיתה אין לוקין עליו. וקשה, איך ניתן ללקות על קללת הדיין והלוא אין אזהרה לדיין אלא מפס' זה של "אלוקים לא תקלל"? ועיין בתשובת תורת חסד סימן ר"ה. ובמהרש"א שהקשה כן ובמנחת חינוך מצוה ס"ט אות י"ב.
[22] ואף שעובדת היותם משונים אינה סיבה לאסור קיללתם, ולכאורה אינה נחשבת כצד השוה לענין זה, מכל מקום כבר נתבאר במסכת חולין [קטו ב] שכל במה הצד פרכינן אף על ידי דמיון כל דהו, ואף זה, שמשונים הם. (רש"י)
[23] ולימוד זה, אי אפשר לפורכו בכך שנשיא וחרש משונים. שהרי הדיין אף הוא משונה. שנשתנה לגדלות.
גמ'. מכלל דאיכא מידי דחילול שבת הוי, ואין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו כרת, מאי היא תחומין, ואליבא דרבי עקיבא.
עיין ברמב"ם (פכ"ז מהל' שבת ה"א – ה"ב) שפסק די"ב מיל אסור מדאורייתא, ולא נחלקו ר"ע ורבנן אלא באלפים אמה אי הוי איסור דאורייתא או דרבנן. ולהרמב"ם צ"ע מדוע נקטה הגמ' דמשכחת לה מידי דהוי חילול שבת אך אין חייבין על שגגתו חטאת וזדונו כרת כגון תחומים אליבא דר"ע, דהו"ל למימר בי"ב מיל ואליבא דכולי עלמא. ועיין בהשגת הרמב"ן לספה"מ (מצות ל"ת שכ"א) שהקשה על הרמב"ם מסוגיין.
משנה. המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם קללם בכנוי ר"מ מחייב וחכמים פוטרין.
עיין בסוגית הגמ' וז"ל מאן חכמים ר' מנחם ב"ר יוסי הוא, דתניא ר' מנחם ב"ר יוסי אומר בנקבו שם יומת מה ת"ל שם לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם עכ"ל, ופרש"י (ד"ה בנקבו יומת) וז"ל היה לו לכתוב, מה תלמוד לומר שם אם אינו ענין לו דהא כתיב ונוקב שם תנהו ענין למקלל אביו ואמו, ור' מנחם לא סבירא ליה הא דדרשינן לעיל (נו.) מהאי קרא עד שיברך שם בשם, ואפילו לא ברך שם בשם אלא יתברך יוסי, ר' מנחם בר' יוסי מחייב עליה עכ"ל. והנה לענין מגדף את ה' פסק הרמב"ם דלא כר' יוסי ב"ר מנחם שפסק (פ"ב מהל' עכו"ם ה"ז) וז"ל אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות שהוא אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים שנאמר ונוקב שם ה' על השם המיוחד חייב סקילה ועל שאר הכינוים באזהרה וכו' עכ"ל. ואעפ"כ לענין מקלל אביו ואמו פסק כחכמים (כר' מנחם ב"ר יוסי) שכתב (פ"ה מהל' ממרים ה"א – ה"ב) וז"ל המקלל אביו ואמו נסקל וכו', אינו חייב סקילה עד שיקללם בשם מן השמות המיוחדין, אבל אם קללם בכינוי פטור מן הסקילה, ולוקה כדרך שלוקה על קללת כל אדם כשר מישראל עכ"ל, וצ"ע417.
ונראה לבאר הרמב"ם עפ"י דברי הר"ן (חידושי הר"ן ד"ה בנקבו שם) וז"ל בנקבו שם יומת לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם, פירש"י ז"ל דכיון דכתיב ונוקב שם מייתר ליה בנקבו שם דלא סבירא לי' לר' מנחם בר יוסי מאי דדרשינן מיניה לעיל דאינו חייב עד שיברך שם בשם. ואין פירושו מחוור, דאם כן ר' מנחם בר' יוסי דאיתמר בלשון חכמים הילכתא כותיה ואנן קי"ל כמתניתין וכברייתא דאינו חייב עד שיברך שם בשם ואם כן הא הויא תיובתא. לפיכך פירשו דאף ע"ג דקרא לא משתעי אלא במגדף מכל מקום מכיון שסמך הכתוב נקיבת שם אצל מיתה בא ללמד על כלל המומתין בענין השם שאין חיובן אלא בנקיבת שם וזה נכון עכ"ל. ונראה לבאר דלפי הר"ן החיוב סקילה בנוקב את השם היינו משום איסור מוציא שם שמים לבטלה בקללה, ובעינן שיקלל בא' משבעה שמות המיוחדין גם במגדף וגם במקלל אביו ואמו, דחייב מיתה על שהוציא שם משמות המיוחדים לבטלה בקללה. ונמצא דיש בהוצאת שם שמים לבטלה ג' דרגות של חיוב: א) מוציא שם שמים לבטלה בעלמא דהוי איסור עשה מקרא ד"את ה' אלוקיך תירא", ב) המוציא שם שמים לבטלה בשבועת שוא ובברכה שאינה צריכה דעובר בלאו ד"לא תשא שם אלוקיך לשוא", ג) מוציא שם שמים במסגרת של קללה דחייב סקילה מגזה"כ מיוחדת ד"ונקב שם השם מות יומת" וזה כולל מגדף ומקלל אביו ואמו. והא דילפינן דבעינן שם במקלל אביו ואמו אינו נלמד באם אינו ענין בעלמא אלא דנלמד מגזה"כ "ונקב שם השם מות יומת" דחל חיוב סקילה, במגדף ומקלל אביו ואמו למוציא שם שמים לבטלה בצורה של קללה.
משנה. המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם קללם בכנוי ר"מ מחייב וחכמים פוטרין.
עיין ברש"י ד"ה עד שיקללם בשם וז"ל שיקלל בשמות הגמורין, קללם בכנוי וז"ל כגון שדי צבאות חנון רחום עכ"ל. והנה עיין ברמב"ם (פ"ב מהל' עכו"ם ה"ז) וז"ל אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות שהוא אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים וכו' ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל עכ"ל. ומבואר דבמגדף בעינן שם המתברך דהיינו שם בן ד' אותיות ושם המברך דהוא א' מן הז' שמות שאינן נמחקין (עיין ברמב"ם פ"ו מהל' יסוה"ת ה"ב). אמנם במקלל אביו ואמו בעינן רק שם המברך ומשו"ה חייב אם קיללם בא' מן הז' שמות שאינן נמחקין (עיין ברמב"ם פ"ה מהל' ממרים ה"ב). וי"ל דזוהי כוונת רש"י "שיקלל בשמות הגמורין" כלומר בז' שמות שאינן נמחקין. אמנם יש להעיר במש"כ רש"י שקללם בכנוי היינו בשדי או בצבאות, דכתב הרמב"ם (פ"ו מהל' יסוה"ת ה"ב) וז"ל ושבעה שמות הם, השם הנכתב יו"ד ה"א וא"ו ה"א והוא השם המפורש, או הנכתב אדני, ואל, אלוה, ואלהים, ואלהי, ושדי, וצבאות, כל המוחק אפילו אות אחת משבעה אלו לוקה עכ"ל. ומבואר דשם שדי וצבאות הויין מהז' שמות שאינן נמחקין ולמה נקט רש"י דהן כנויין. ויתכן שרש"י סובר דחל חיוב רק אם קילל אביו ואמו בא' מהשמות שאינן נמחקין בתורת עצמן ואילו שדי וצבאות אינן נמחקין רק כשהן מצורפין לשם אחר, אבל בתורת עצמן לא הויין שמות שאינן נמחקין ולכן אינן מחייבים קללת אביו ואמו.
משנה. המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם.
עיין בתורת כהנים (פ' קדושים פרשה ד' פרק ט' ה"א) וז"ל איש אין לי אלא איש, אשה מנין תלמוד לומר איש איש כי יקלל אלהיו, ואת אביו ולא את אבי אביו, ואת אמו, ולא את אבי אמו, אביו ודאי ולא הספק, אמו ודאית לא הספק עכ"ל, וכן פסק הרמב"ם (פ"ה מהל' ממרים ה"ג) וז"ל וכן המקלל אבי אביו ואבי אמו הרי זה כמקלל אחד משאר הקהל עכ"ל. ונראה לבאר דקס"ד אמינא דמאחר שיש מצות כיבוד אב ואם לאבי אביו הו"א שחל נמי איסור מיוחד דמקלל אביו במקלל אבי אביו, וקמ"ל דחל חיוב סקילה רק במקלל אביו ואמו ולא במקלל אבי אביו ואבי אמו. ועיין ברמב"ם (פ"ה מהל' ממרים הט"ו) וז"ל ולא על הכאה ולא על הקללה בלבד הקפידה תורה אלא אף על הבזיון, שכל המבזה אביו או אמו אפילו בדברים ואפילו ברמיזה הרי זה ארור מפי הגבורה, שנאמר ארור מקלה אביו ואמו וכו' עכ"ל. ומבואר דיש איסור לבזות אביו ואמו. אך נראה דמצות כיבוד או"א ואיסור ביזוי או"א הם ב' דינים נפרדים ואינן תלויין זה בזה, דהרמב"ם הביא דיני כיבוד או"א בפ"ו מהל' ממרים ואילו איסור ביזוי הביא בפרק ה' מהל' ממרים. ולכן יתכן שחל מצות כיבוד או"א באבי אביו ובאבי אמו אך ליכא איסור מיוחד לקללם, דיסוד איסור קללה הוא משום איסור ביזוי או"א דהוי איסור בפנ"ע ואינו תלוי בחיוב מצות כיבוד אב ואם. ולפי"ז יש לבאר שיטת הריב"ש (שו"ת הריב"ש סימן ר"כ) שאע"פ שחל מחילה להפקיע מצות כיבוד או"א ליכא מחילה על ביזוי אב ואם, דרק לגבי חובת כיבוד הויין האב ואם בעלים למחול. ומבואר דיש ב' דינים נפרדים: מצות כיבוד אב ואם ואיסור ביזוי אב ואם, ואיסור מקלל או"א הוא מיוסד באיסור ביזוי, ומשו"ה אע"פ דחל מצות כיבוד באבי אביו ואבי אמו מ"מ ליכא בהו חיוב מקלל אביו כי איסור ביזוי אינו תלוי במצות כיבוד אב ואם.
ולפי"ז מיושב נמי פסק הרמב"ם שפסק (פ"ו מהל' ממרים ה"ג) שכיבוד אב ואם הוא משל אב, ואעפ"כ פסק בפ"ו מהל' ממרים (ה"ז) וז"ל עד היכן הוא כיבוד אב ואם, אפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק, ועד היכן מוראן אפילו היה לובש בגדים חמודות ויושב בראש בפני הקהל ובא אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו בראשו וירקו בפניו לא יכלימם אלא ישתוק ויירא ויפחד ממלך מלכי המלכים שצוהו בכך וכו' עכ"ל. וצ"ע דהרי הרמב"ם פסק דחיוב כיבוד או"א הוא משל אב וא"כ למה כתב שאפילו נטלו כיס זהובים שלו (של הבן) והשליכו בפניו לים לא יכלימם ולא יכעוס אלא ישתוק, ותירץ הכסף משנה שם וז"ל ויש לומר דסבירא ליה דכי אמרינן דוקא משל אב הני מילי לכבדו אבל כדי שלא לצערו יש לו לאבד כל ממון שבעולם עכ"ל. ומבואר דיש ב' דינים נפרדים - חיוב כיבוד דהוא משל אב, ואילו איסור שלא לבזות אביו הוי משל בן דחייב ליתן כל ממונו שלא לעבור על לאו ואיסור דבזיון.
משנה המקלל אביו ואמו.
עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' ממרים ה"א) וז"ל המקלל אביו ואמו נסקל שנאמר אביו ואמו קלל דמיו בו, ואחד המקלל בחייהן או לאחר מיתתן הרי זה נסקל, וצריך עדים והתראה כשאר כל מחוייבי מיתות בית דין, ואחד האיש ואחד האשה וכן הטומטום והאנדרוגינוס, והוא שיהיו גדולים שהגיעו לכלל העונשין עכ"ל. ובהלכה ז' (שם) כתב וז"ל המכה אביו ואמו מיתתו בחנק וכו' א' האיש וא' האשה וכן הטומטום ואנדרוגינוס והוא שיגיע לכלל העונשין עכ"ל. ונראה דחיוב חנק במכה אביו חל רק על גדול שהגיע לכלל עונשין, דקטן לאו בר עונשין הוי, אך בנוגע לחיוב מקלל אביו י"ל דמלבד הדין דקטן לא הוי בר עונשין כמו"כ יש חסרון דקטן לאו בר הפלאה הוא וקללה מהווה חלות הפלאה וכדאיתא בגמ' שבועות (לו.) "ארור בו נידוי בו קללה בו שבועה". ועוד יל"ע האם חל קללה ע"י מופלא סמוך לאיש כמו דחלה הפלאה דנדר או לא, ונ"מ לגבי איש המתפיס בקללה שנעשה ע"י מופלא סמוך לאיש אי מחייב משום מקלל אביו או לא.
עוד יש להעיר בדיני מקלל אביו, דכתב הרמב"ם (פ"ה מהל' ממרים ה"ט – ה"י) וז"ל וכן גר שהורתו שלא בקדושה אף על פי שלידתו בקדושה אינו חייב על מכת אביו וקללתו, כשם שאינו חייב על אביו כך אינו חייב על אמו, שנאמר ומקלל אביו ואמו את שהוא חייב על אביו חייב על אמו וזה שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו עכ"ל. ועיין בתו"כ (פ' קדושים פרשה ד' פרק ט') "אביו ואמו קילל, מה תלמוד לומר לפי שנאמר ומקלל אביו ואמו מות יומת, יכול לא יהיה חייב עד שיקלל שניהם בבת אחת תלמוד לומר אביו קילל אמו קלל, אפילו אחד מהם, והלא הגר חייב על אמו ואינו חייב על אביו דברי רבי יוסי הגלילי, ר' עקיבא אומר אביו ואמו קלל, את שהוא חייב על אביו חייב על אמו, ואת שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו". ונראה דהרמב"ם פסק כשיטת ר"ע, ויש להסתפק אי הוי גזה"כ בעלמא או דילמא דנאמר כאן הלכה באמהות שבן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אין לו אם בנוגע לאיסור הכאה וקללה מכיון דחל עליו חלות שם גר. דעיין בגמ' יבמות (דף עח.) "אמר רבא נכרית מעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה, אמאי אין צריך טבילה, וכי תימא משום דרבי יצחק, דאמר רבי יצחק דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ, רובו שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ, והא אמר רב כהנא לא שנו אלא רובו אבל כולו חוצץ, שאני עובר, דהיינו רביתיה", ומבואר דחל חלות גירות בעובר. וכן יש להביא ראייה מדברי הרמב"ן (הובא בנימוקי יוסף יבמות טז. בדפי הרי"ף) שהביא ראייה שאפשר לגר לטבול ואח"כ למול מעובר שנתגייר במעי אמו, וז"ל דגיורת מעוברת שטבלה בנה אין צריך טבילה ואמרינן לה התם אפילו למ"ד דעובר לאו ירך אמו וכו' עכ"ל. ומוכח דהרמב"ן סובר שעובר במעי אמו טובל טבילת גירות בטבילת האם ולאחר שנולד הריהו מל מילת גירות לאחר שכבר טבל לשם גירות. ומבואר דחל עליו חלות דין גר, וי"ל דמשו"ה אינו חייב בקללת אמו, דלא הויא אמו דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. אמנם עיין בתוס' לקמן (דף סח: ד"ה קטן) שנסתפקו אי גר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה יורש את אמו או לא, ומשמע דלפי הצד שבתוס' דיורש את אמו דמיקרי אמו לכל דינים. ולפי"ז י"ל דיש גזה"כ בעלמא דכל שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו. ולכאורה תהיה נפ"מ בזה לענין נכרי הבא על בת ישראל, האם חל חיוב מקלל אמו שהרי אין חסרון באמהות דמתייחס לאמו, אולם אי נימא דיש גזה"כ בעלמא שאינו חייב על קללת אמו אא"כ חייב הוא על קללת האב אזי הדין הוא שפטור מאחר שאינו מתחייב על האב דהוי נכרי. ועוד נפ"מ בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אם נימא דלא חשיבא אמו אזי כשהכה את האם ליכא כלל מעשה עבירה, משא"כ אי הוי גזה"כ בעלמא י"ל דשפיר מהווה מעשה עבירה שהכה את אמו אך חל גזה"כ דפטור מעונשין.
גמ'. ת"ר איש מה ת"ל איש איש לרבות טומטום ואנדרוגניוס.
לכאורה צ"ע למה בעינן ריבוי מיוחד לרבות טומטום ואנדרוגינוס לחיוב מקלל או"א, דהרי ממ"נ גם בן וגם בת חייבים. ויתכן לומר דהוה ס"ד דחיוב מקלל אביו ואמו דומה לחיוב בן סורר ומורה, והו"א דדוקא בן חייב - ולא בת או טומטום ואנדרוגינוס. ויש להוסיף דבבן סורר ומורה המחייב אינו מעשה העבירה והלאו דלא תאכלו על הדם אלא המחייב הוא חלות שם בן סורר ומורה והמרידה באביו ואמו, ומשו"ה אם מחלו לו לאביו ואמו קודם שנגמר דינו הריהו פטור (רמב"ם פ"ז מהל' ממרים ה"ח), וזוהי כוונת הגמ' דבן סורר ומורה על שם סופו נהרג - שאין המחייב מעשה העבירה אלא חלות השם בן סורר ומורה בגברא. וי"ל דגזה"כ דאיש איש לרבות טומטום ואנדרוגינוס חידשה דהמחייב דמקלל אביו ואמו הוא מעשה העבירה ולא המרידה באב ואם, ומשו"ה אף טומטום ואנדרוגינוס חייבים, ולא דמי לבן סורר ומורה. ולפי"ז י"ל דלגבי מקלל אביו או אמו לא מהני מחילה, דהמחייב הוי עצם מעשה העבירה ולא המרידה באביו ואמו. (ועיין ברמב"ם פכ"ו מהל' סנהדרין ה"ו).
גמ'. עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל אלהים לא תקלל וגו' אם היה אביו דיין הרי הוא בכלל אלהים לא תקלל ואם היה אביו נשיא הרי הוא בכלל ונשיא בעמך לא תאור אינו לא דיין ולא נשיא מנין אמרת הרי אתה דן בנין אב משניהן לא ראי נשיא כראי דיין ולא ראי דיין כראי נשיא וכו' הצד השוה שבהם שהן בעמך ואתה מוזהר על קללתן אף אני אביא אביך שבעמך ואתה מוזהר על קללתו מה להצד השוה שבהן שכן גדלותן גרמה להן, ת"ל לא תקלל חרש באומללים שבעמך הכתוב מדבר וכו' מאי לא תקלל ש"מ תרתי.
עיין ברמב"ם בספר המצוות (מצות לא תעשה שי"ח) וז"ל והמצוה השי"ח היא שהזהירנו שלא לקלל אב ואם. אמנם לשון התורה בעונש הוא מבואר באמרו (שם כא יז) ומקלל אביו ואמו מות יומת. והוא מכלל הנסקלין (סנה' נג.). ואפילו קלל אחד מהם בשם אחר מותו במזיד נסקל (שם פה:). אולם האזהרה הנה לא התבאר בכתוב מבואר. לא אמר לא תקלל אביך. אבל קדם לנו כי באה האזהרה מקללת כל איש מישראל וזה כולל האב וזולתו. ובמכילתא אמרו מקלל אביו ואמו מות יומת עונש שמענו אזהרה מנין תלמוד לומר אלהים לא תקלל אם דיין הוא אביך הרי הוא בכלל אלהים ואם נשיא הרי הוא בכלל נשיא ואם בור הרי הוא בכלל לא תקלל חרש הרי אתה דן בנין אב משלשתן וכו' עד הצד השוה שבהם שהן בעמך ואתה מוזהר על קללתם אף אביך שבעמך אתה מוזהר על קללתו וכו' עכ"ל. והשיג עליו הרמב"ן (שם) וז"ל כתב הר"ב והמצוה שי"ח שנמנע כל איש ממנו מלקלל את אביו ואת אמו והמצוה שי"ט שנמנענו מלהכות האבות. ואני אומר כיון שאזהרת האבות בקללה ובהכאה לא באה אלינו אלא מפני שהם בכלל ישראל שהוזהרנו על כולם אף על פי שגזר באלו עונש אחר אינם מניעות נמנות לעצמן כי אין חשבוננו בעונשין אלא בלאוין והרי הרב אומר כן שאין בהכאת האבות וקללתן אלא הלאוין הנאמרים בכלל כל אדם שהם כוללין האב וזולתו וא"כ היאך ימנו האישים אחד אחד. ובאמת שזה דבר ברור בהכאה שלא הוזכר בה בתורה כתוב או רמז זולתי אזהרת פן יוסיף הכוללת כל אדם וכן הדבר בקללה לפי מדרשי התלמוד וכמו שכתב הרב בכאן וכו' עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם מנה לאו בפנ"ע לקלל אב ואם. והרמב"ן חולק עליו דאין איסור לאו מסוים אלא זה נלמד מבנין אב מקללת כל אדם מישראל. ועיין ברמב"ן עה"ת (ויקרא יט:יד) וז"ל לא תקלל חרש אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם, תלמוד לומר בעמך לא תאור, א"כ למה נאמר חרש, מה חרש מיוחד שהוא בחיים יצא המת שאינו בחיים, לשון רש"י, והוא שנוי בתורת כהנים (פרשה ב יג). אבל המדרש בגמרא (סנהדרין סו א) אינו כן, אלא הזהיר הכתוב בנכבדים בעם הדיין והנשיא, שאמר (שמות כב כז) אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור, וחזר והזהיר באמללים שבעם והוא החרש, ומהם ילמדו בנין אב אל כל שאר העם, כי מן הראש ועד הסוף הכל בכלל האזהרה עכ"ל. ומבואר דהרמב"ן סובר שאין איסור לאו ואזהרה מיוחדת בפנ"ע לקלל אב ואם, אלא הם נכללים בכלל האיסור לקלל כל אדם מישראל, וצ"ל דהרמב"ם סובר דמאחר שיש חילוק בעונשין על כרחך דהויין אזהרות נפרדות, וכ"כ הרמב"ן בהשגות לספה"מ (שם) וז"ל אבל הרב נהג בכאן מניינו כדעת בעל ההלכות (אות יד כח לו) שמנה בלאו דלא תנאף נערה המאורשה ואשת איש ובת כהן מפני שינוי העונשין האמורין בהן והוא הלעיג עליו בעיקר השביעי (עמ' קלח ב) עכ"ל. ויש ליישב קושיית הרמב"ן דהתם יש מעשה עבירה אחת של זנות עם אשת איש ולכן אין ראוי למנות ג' לאווין נפרדים, משא"כ מקלל אביו ואמו הוי מעשה עבירה בפנ"ע שחלוקה ממקלל חבירו ישראל, דבמקלל חבירו ישראל יסוד האיסור הוי איסור קללה, משא"כ במקלל או"א דחלות שם האיסור הוא משום ביזוי אב ואמו, ומשו"ה סובר הרמב"ם דמאחר שחלוקין הן בעונשיהן דנמנין כלאווין נפרדים.
ועיין ברמב"ם (פ"ה מהל' ממרים ה"ד) וז"ל אזהרה של מקלל אביו ואמו מנין, עונש שמענו בפירוש אבל האזהרה הרי היא בכלל לא תקלל חרש, הואיל והוא מוזהר שלא לקלל אדם מישראל הרי אביו בכלל ישראל עכ"ל. ולכאורה משמעות דבריו הם כדברי הרמב"ן בפ' קדושים (הנ"ל) שאין לאו מיוחד לקלל או"א אלא דזה בכלל האיסור לקלל כל אדם מישראל, ולפי"ז צ"ע למה יש איסור לקלל אביו לאחר מיתה והרי ליכא איסור קללה לקלל חבירו ישראל לאחר מיתה. והנה יש לפרש הטעם דחל איסור קללה לקלל אביו ואמו אף לאחר מיתתם (לקמן פה:), משא"כ בשאר בני אדם מישראל ליכא איסור קללה לאחר מיתה בב' אופנים: א) י"ל דיסוד המחייב של קללת אדם מישראל הוי הבושת והצער, וכן משמע מלשון הרמב"ם (פכ"ו מהל' סנהדרין ה"א) שכתב וז"ל ויראה לי שהמקלל את הקטן הנכלם לוקה עכ"ל, משא"כ קללת אב ואם המחייב אינו הבושת אלא הבזיון לכבוד אביו ואמו וכדמשמע מלשון הרמב"ם (פ"ה מהל' ממרים הט"ו) וז"ל ולא על הכאה ולא על הקללה בלבד הקפידה תורה אלא אף על הבזיון וכו' עכ"ל. ולכן חל חיוב מקלל אב ואם לאחר מיתה דאף לאחר מיתה יש בקללתן בזיון לכבוד או"א, משא"כ בשאר אדם מישראל דהמחייב הוי בושת וצער וליכא בושת וצער לאחר מיתה, ומשו"ה ליכא איסור קללה לאחר מיתה. אמנם לפי"ז צ"ע היאך שייך למילף איסור קללת אב ואם מקללת שאר אדם מישראל, ולומר שחל איסור קללת או"א לאחר מיתה. ב) עוד י"ל דיסוד האיסור דמקלל אדם מישראל וקללת או"א הוא חלות איסור אחד, ואין האיסורים חלוקים ביסוד גדרם, אלא דהחילוק בין מקלל או"א לאחר מיתה למקלל שאר אדם מישראל לאחר מיתה הוא דבאביו אף לאחר מיתה יש מצות כיבוד אב ואם ולכן יש גברא המחייב כבוד אף לאחר מיתה, משא"כ בשאר אדם מישראל ליכא גברא לאחר מיתה המחייב איסור קללה. ולפי"ז מיושב שיטת הרמב"ם והרמב"ן דאע"פ דילפינן איסור קללת אב ואם מאיסור קללת כל אדם מישראל מ"מ חל איסור לקלל אב ואם לאחר מיתה אע"פ שאין איסור לקלל חבירו מישראל לאחר מיתה.
גמ'. אם היה אביו דיין הרי הוא בכלל אלהים לא תקלל, ואם היה אביו נשיא הרי הוא בכלל ונשיא בעמך לא תאר, אינו לא דיין ולא נשיא מניין אמרת הרי אתה דן בנין אב משניהן לא ראי נשיא כראי דיין, ולא ראי דיין כראי נשיא. לא ראי דיין כראי נשיא שהרי דיין אתה מצווה על הוראתו, כראי נשיא שאי אתה מצווה על הוראתו. ולא ראי נשיא כראי דיין שהנשיא אתה מצווה על המראתו, כראי דיין שאי אתה מצווה על המראתו. הצד השוה שבהם שהן בעמך, ואתה מוזהר על קללתן אף אני אביא אביך שבעמך ואתה מוזהר על קללתו.
ופרש"י (בד"ה בנין אב משניהם) וז"ל דמחד מינייהו לא אתיא, דאיכא למיפרך מה לדיין שכן אתה מצווה וחייב מיתה על הוראתו, שנאמר (דברים יז) ושמרת לעשות ככל אשר יורוך והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי וגו', ובנשיא איכא למיפרך שכן אתה חייב מיתה על המראתו, שלא למרוד בצוויו ולהמרות את פיו שנאמר כל איש אשר ימרה את פיך וגו' עכ"ל. ויש להעיר דהדין שמצווין לשמוע להוראת הדיין וחייבין מיתה על הוראתו חלה בדיין שבסנהדרין הגדול, ומשמע דהאיסור לקלל דיין חל רק בדיין שבסנהדרין הגדול, ולא בסתם סמוך, ודלא כהמנחת חינוך (מצוה ס"ט אות ד) שנקט שחל איסור קללת דיין בכל דיין סמוך.
ובמש"כ רש"י דנשיא אתה מחוייב מיתה על המראתו שלא למרוד בציוויו ולהמרות את פיו, משמע דמיירי במלך שמצווין שלא להמרות את ציווי המלך דהוי מורד במלכות. אמנם עיין ברמב"ם (פכ"ו מהל' סנהדרין ה"א) שכתב וז"ל כל המקלל דיין מדייני ישראל עובר בלא תעשה שנאמר אלהים לא תקלל, וכן אם קלל הנשיא אחד ראש סנהדרי גדולה או המלך הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר ונשיא בעמך לא תאור וכו' עכ"ל. ועיין ברמב"ן עה"ת (שמות כב:כז) שנסתפק האם האיסור היא לקלל את המלך או אף לקלל נשיא הסנהדרין418. ונראה דאליבא דהרמב"ם חל חלות שם נשיא בגברא בראש הסנהדרין, ודין נשיא וראש הסנהדרין אינו רק דין בהלכות ב"ד הגדול וסדר הוראות של ב"ד הגדול אלא דמהוה חלות שם בגברא ומשו"ה חייבין מיתה על קללתו419. אמנם נראה דאפילו להרמב"ם בסוגיין מיירי במלך דאמרינן "לא ראי דיין כראי נשיא שהרי דיין אתה מצווה על הוראתו, כראי נשיא שאי אתה מצווה על הוראתו" ומוכח דלא איירי בנשיא סנהדרין הגדול, דהרי מצווין על הוראתו אלא מיירי במלך.
אמנם יש להעיר דאמרינן בגמ' "ולא ראי נשיא כראי דיין שהנשיא אתה מצווה על המראתו, כראי דיין שאי אתה מצווה על המראתו", וצ"ע דכמו שיש איסור להמרות ציווי המלך כמו"כ יש דין זקן ממרא שאסור לחלוק ולהמרות כנגד סנהדרין הגדול. וי"ל דבמלך חל איסור להמרות את ציוויו אף במילי דעלמא ובדברי הרשות, משא"כ בסנהדרין חל איסור המראה לחלוק על פסק דינם בדיני התורה, והיינו דאמרינן "נשיא אתה מצווה על הוראתו" – כלומר שאסור לחלוק על פסק דין והוראת דיני התורה של סנהדרין הגדול, אך אין איסור לחלוק עליהם במילי דרשות. ועוד נראה דיש חילוק בין איסור המראת המלך והמראת דיין שבסנהדרין, דבמורד במלכות חלה ההמראה כנגד הגברא דהמלך ואילו בזקן ממרא ההמראה היא כנגד ההלכה ופסק דין הסנהדרין ולא כנגד הגברא דדיין שבסנהדרין הגדול. אולם יש להעיר דהרמב"ם והרמ"ה נחלקו בדין (לעיל יד:) "מצאן אבית פגי והמרה עליהן יכול תהא המראתו המראה ת"ל וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם", דהרמ"ה (עיין ביד רמ"ה יד: ד"ה דקתני עריפת העגלה) פירש דכדי להתחייב משום זקן ממרא בעינן שימרה על הוראה שהורו ב"ד הגדול כשהיו בלשכת הגזית, ואף אם אינם יושבין בלשכת הגזית בשעה שממרא בהן חייב. ואילו הרמב"ם פסק דצריך להמרות בהן כשהן יושבין בלשכת הגזית שכתב (פ"ג מהל' ממרים ה"ה) וז"ל אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין ויחלוק על בית דין בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת או בתפילין ויורה לעשות כהוראתו, או יעשה הוא על פי הוראתו ויחלוק עליהן והן יושבין בלשכת הגזית עכ"ל, ומבואר דלהרמב"ם אינו חייב מיתה אא"כ חולק על הסנהדרין כשהן יושבין בלשכת הגזית ודין מקום גורם חל בשעת ההמראה, משא"כ הרמ"ה סובר שדין מקום גורם חל לגבי ההוראה. וי"ל דהרמ"ה והרמב"ם נחלקו האם ההמראה היא כנגד ההלכה ופסק דין של הוראת ב"ד הגדול, או דההמראה חלה כנגד הגברא שהוא דיין בסנהדרין הגדול. דהרמ"ה סובר שההמראה היא כנגד פסק דין והוראת ב"ד הגדול, ומשו"ה סובר דאם הורו הוראה זו בלשכת הגזית ואח"כ יצאו ומצאן מחוץ ללשכת הגזית וחולק עליהן הוי זקן ממרא משום שמורד כנגד הוראת ב"ד הגדול. משא"כ הרמב"ם סובר שלא חלה ההמראה אא"כ הן יושבין בלשכת הגזית וחלה עליהן חלות שם מינוי בגברא דיין שבסהנדרין הגדול, דההמראה היא כנגד הגברא של דיין שבסנהדרין הגדול. ועיין בגמ' (לקמן פח.- פח:) "ת"ש דאמר רבי יאשיה שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים וכו' זקן ממרא שרצו בית דינו למחול לו מוחלין לו. וכשבאתי אצל חבירי שבדרום, על שנים הודו לי, על זקן ממרא לא הודו לי, כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל". ולכאורה יסוד המחלוקת בין זעירא לחכמים שבדרום הוא אם המחייב דהמראה הוי שממרא כנגד הגברא דדיין שבסהנדרין - דא"כ שפיר יכול למחול, משא"כ החכמים שבדרום ס"ל דיסוד המחייב דזקן ממרא הוא משום שחולק על ההלכה והוראת פסק דין דסנהדרין הגדול, ולכן ס"ל שהב"ד אינם יכולים למחול, דאינם בעלים למחול על ההמראה. וצ"ע דביארנו שהרמב"ם סובר שחלה ההמראה כנגד הגברא דדיין שבסנהדרין ומשו"ה חל דין זקן ממרא רק באופן שחולק על הסנהדרין כשהן יושבין בלשכת הגזית, וצ"ע א"כ אמאי פסק הרמב"ם שאין הסנהדרין יכולים למחול שכתב (פ"ג מהל' ממרים ה"ד) וז"ל אבל זקן ממרא האמור בתורה הוא חכם אחד מחכמי ישראל שיש בידו קבלה ודן ומורה בדברי תורה כמו שידונו ויורו כל חכמי ישראל שבאת לו מחלוקת בדין מן הדינים עם בית דין הגדול, ולא חזר לדבריהם אלא חלק עליהם והורה לעשות שלא כהוראתן, גזרה עליו תורה מיתה ומתודה ויש לו חלק לעולם הבא, אף על פי שהוא דן והן דנים הוא קבל והם קבלו הרי התורה חלקה להם כבוד, ואם רצו בית דין למחול על כבודן ולהניחו אינן יכולין כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל עכ"ל. וי"ל דלהרמב"ם יסוד המחלוקת בין זעירא לחכמים הוא דזעירא סובר שהחיוב מיתה דזקן ממרא הוא מדין כבוד הב"ד והחיוב מיתה הוא להם ולכן ב"ד הוי בעלים שיכולים למחול לו ולפוטרו ממיתה. משא"כ החכמים סוברים שאין הב"ד בעלים למחול על כבודם, דב"ד הגדול הם מייצגים את כלל ישראל, וכבודם היא כבוד של כל כלל ישראל ואין דייני הסנהדרין בעלים למחול על כבודם, בדומה למלך שאינו בעלים למחול על כבודו, שכבודו היא כבוד של כלל ישראל.
גמ'. וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שהן בעמך ואתה מוזהר על קללתן אף אני אביא אביך שבעמך ואתה מוזהר על קללתו.
עיין ברמב"ם בספה"מ (מצוה שי"ח) שמנה איסור לאו בפנ"ע שלא לקלל אב ואם, וז"ל שהזהירנו שלא לקלל אב ואם. אמנם לשון התורה בעונש הוא מבואר באמרו (שם כא יז) ומקלל אביו ואמו מות יומת. והוא מכלל הנסקלין (סנה' נג.). ואפילו קלל אחד מהם בשם אחר מותו במזיד נסקל (שם פה:). אולם האזהרה הנה לא התבאר בכתוב מבואר, לא אמר לא תקלל אביך. אבל קדם לנו כי באה האזהרה מקללת כל איש מישראל וזה כולל האב וזולתו. ובמכילתא אמרו מקלל אביו ואמו מות יומת עונש שמענו אזהרה מנין תלמוד לומר אלהים לא תקלל אם דיין הוא אביך הרי הוא בכלל אלהים ואם נשיא הרי הוא בכלל נשיא ואם בור הרי הוא בכלל לא תקלל חרש הרי אתה דן בנין אב משלשתן וכו' עד הצד השוה שבהם שהן בעמך ואתה מוזהר על קללתם אף אביך שבעמך אתה מוזהר על קללתו עכ"ל. ועיי"ש בהשגות הרמב"ן שכתב וז"ל כתב הרב והמצוה שי"ח שנמנע כל איש ממנו מלקלל את אביו ואת אמו והמצוה שי"ט שנמנענו מלהכות האבות, ואני אומר כיון שאזהרת האבות בקללה ובהכאה לא באה אלינו אלא מפני שהם בכלל ישראל שהוזהרנו על כולם אף על פי שגזר באלו עונש אחר אינם מניעות נמנות לעצמן כי אין חשבוננו בעונשין אלא בלאוין והרי הרב אומר כן שאין בהכאת האבות וקללתן אלא הלאוין הנאמרים בכלל כל אדם שהם כוללין האב וזולתו וא"כ היאך ימנו האישים אחד אחד עכ"ל. הרמב"ן משיג שאין לאו בפנ"ע האוסר לקלל או להכות אב ואם אלא דיש באב ואם עונש מיתה משא"כ בשאר אדם מישראל, אך אין חילוק העונשים נמנה כלאו בפנ"ע. ויש לעיין אליבא דהרמב"ן היאך מחייבין מיתה למקלל אב ואם או למכה אב ואם והרי אין זה לאו בפנ"ע אלא שקללת אב ואם והכאתם נכלל בלאו של הכאה וקללת כל אדם מישראל, ולכאורה א"כ הוי מעשה עבירה אחת והיכן מצינו חילוק בעונשים בלאו אחד ומעשה עבירה אחת. וצ"ל דלפי הרמב"ן אע"פ שיש רק לאו אחד הכולל קללת אב ואם וקללת כל אדם מישראל, מאחר שהתורה פירטה עונש מיתה למקלל אב ואם מוכח דיש ב' שמות של איסור בפנ"ע דיש להם עונשים שונים: א) קללת אדם מישראל המחייב מלקות, ב) קללת אביו ואמו המחייב מיתה.
ועיין בספר המצוות (מל"ת שי"ז) שכתב הרמב"ם וז"ל הנה כבר התבאר לך שמי שיקלל חברו בשם עובר בלאו אחד והוא לא תקלל חרש, ומי שיקלל הדיין עובר בשני לאוין ולוקה שתים, ומי שיקלל נשיא לוקה שלש, ולשון מכילתא (שם כב כז) כשהוא אומר ונשיא בעמך אחד דיין ואחד נשיא במשמע ומה תלמוד לומר אלהים לא תקלל לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, מכאן אמרו יש מדבר דבר אחד וחייב עליו משום ארבעה דברים, בן נשיא שקלל אביו חייב עליו משום ארבעה דברים משום לא תקלל חרש משום האב משום דיין ומשום נשיא בעמך מכל מקום עכ"ל. והנה הרמב"ם הוכיח שיטתו דיש לאו בפנ"ע למקלל אביו מדברי המכילתא דיש מדבר דבר אחד וחייב ארבע מלקות משום ד' לאווין וכגון בן המקלל אביו נשיא. אמנם עיין ברמב"ן (השגות לספה"מ מל"ת שי"ח) וז"ל אבל לשון המכילתא (שבל"ת שיז) שחייב בבן נשיא ארבע משום אב ומשום נשיא ומשום דיין ומשום בעמך מסתפק לי ולא ידעתי לו עניין היאך יתכן, אולי הוא מביא כל אדם כמו שאמר מבעמך לא תאור, ויש לו מדרש אחר לאב בפני עצמו כמו כן. אבל אנו בתלמוד אין לנו בו מקרא ולא מדרש בפני עצמו אלא שהוא בכלל ישראל, וכיון שכן אינו חייב אלא משום אחד באב ואחר. וכן מה שאמר הרב (שם) שמי שיקלל אחד מישראל עובר בלאו אחד והוא לא תקלל חרש ומי שיקלל הדיין עובר בשני לאוין ולוקה שתים והנשיא לוקה שלש, גם זה אינו אלא לפי מדרש המכילתא שאמר אין לי אלא דיין והנשיא שאר כל אדם מניין תלמוד לומר בעמך לא תאור, אבל אנו שאין לנו לכל אדם מלקות אלא בבניין אב מן הלאוין שבנשיא ודיין וחרש אינו לוקה אלא משום נשיא ומשום דיין עכ"ל. ומבואר דהרמב"ן חולק על הרמב"ם בתרתי: א) הרמב"ן סובר שאין לאו בפנ"ע למקלל אב ואם, ב) ועוד ס"ל דבמקלל נשיא ודיין אינו לוקה שלש (כדעת הרמב"ם) אלא לוקה שתים משום מקלל נשיא ומקלל דיין, דאין לאו נפרד למקלל כל אדם מישראל, דזה נלמד מבנין אב.
417 ועיין בכס"מ פ"ה מהל' ממרים ה"ב, ובפ"ב מהל' עכו"ם ה"ז, ועיין בלחם משנה פ"ה מהל' ממרים ה"ב.
418 כתב הרמב"ן (שמות כב:כז) וז"ל ונשיא בעמך לא תאור - הנישא על העם, והוא המלך, והזהיר שלא יאור אותו כאשר יחייב אותו במשפטו. ועל דעת רבותינו בגמרא (סנהדרין סו.) אלהים לא תקלל אזהרה על ברכת השם אפילו בכנוי. והנה הזהיר על המלך העליון יתברך ועל המולך בארץ וכו', ולא נתבאר אם יכנס בכלל הנשיא ראש סנהדרי גדולה שנקרא נשיא בגמרא (שם יט: ועוד), והרב רבי משה אמר שהוא בכלל האזהרה הזו (רמב"ם בס' המצות ל"ת שט"ז ובהלכות סנהדרין כו:א). וכן נראה לי ממה ששאל ר' יהודה הנשיא על עצמו כגון אני מה אני בשעיר וכו' (הוריות יא:). וא"כ יאמר לא תאור כל נשיא בעם שהוא ראש שררה על כל ישראל, בין שתהיה השררה ההיא בממשלת מלכות, בין שתהיה ממשלת תורה, כי נשיא הסנהדרין הוא במעלה העליונה בשררת התורה עכ"ל.
419 ועיין לעיל בשיעורים (דף ב: ד"ה תוס' דברי הכל) ובחידושי הגר"מ הלוי פ"ה מהל' קדה"ח ה"א.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.
207ימים לסיום הש״ס