דף סז - א
והתירוץ: סימנא בעלמא! [35] סימן הוא בלבד. ואין הפסוק שייך להלכה עליה דיבר רבי, ולא הובא אלא כפסוק המדבר בתחילת חילול.
מתניתין:
[במשנה לעיל נג א נמנה אף המסית בין שאר הנסקלין. ולהלן מבארת המשנה את הלכותיו:]
המסית שנידון בסקילה - זה הדיוט. שנאמר [דברים יג יא] "וסקלתו באבנים ומת".
אבל נביא שהסית אינו בסקילה אלא בחנק. שנאמר "דברים יג ו] "והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת"! וסתם מיתה האמורה בתורה, אינה אלא חנק.
ואף הדיוט המסית אינו חייב סקילה, אלא אם כן הסית את ההדיוט. אבל אם הסית את הרבים כגון שהסית את עיר הנידחת [36] - נידון בחנק. [37]
וכיצד היא הסתה, אמר המסית: יש יראה אליל עבודה זרה במקום פלוני. כך אוכלת, כך שותה, [38] כך מטיבה לעובדיה, כך מריעה עושה רעה לאלו שאינם עובדים אותה.
ומבארת המשנה היאך מעידים אותו: כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין מחביאים ואורבים עליהם על מנת להעיד עליהם ולהמיתם, אלא עושין הכל להצילם מן המיתה -
חוץ מעונש מיתה זו שחייב בה המסית. ומעמידים ואורבים לו עדים, על מנת לדונו ולהמיתו. [39] אמר המסית לשנים לשני אנשים יחד את דברי ההסתה הללו - הן עדיו! הם אלו שיעידו כנגדו, ואינם צריכים להתרות בו כבכל חייבי עונשים. [40]
ומביאין אותו לבית דין ומעידים עליו כי הסיתם - וסוקלין אותו. [41]
והמקור לכך שעושים הכל על מנת לתופשו ולהמיתו, שנאמר [דברים יג ט] "ולא תחמול ולא תכסה עליו" [42]
אמר המסית את דברי ההסתה לאדם אחד, יהיה הוא הניסת אומר לו למסית: יש לי חבירים הרוצים בכך, לשמוע דבריך לעבוד עבודה זרה. [על מנת שחביריו יעידו בו, שהרי הוא אחד, ועד אחד אינו נאמן להמיתו.]
אם היה אותו המסית ערום וטוען כי אינו יכול לדבר בפניהם לפי שחושש הוא שמא יעידו בבית דין,
אזי מכמינין מחביאים ואורבים לו עדים אחורי הגדר, [43] והוא הניסת אומר לו למסית: אמור לי מה שאמרת - ביחוד! [44] כאשר אנחנו ביחידות ואין איש שומע לנו. [45]
והלה, המסית אומר לו את דברי ההסתה, והוא הניסת אומר לו למסית: היאך נניח את אלהינו שבשמים, ונלך ונעבוד עצים ואבנים?! [46] הדין הוא: אם חוזר בו המסית מדברי ההסתה, הרי זה מוטב!
ואם לא חזר בו [47] ואמר כך היא חובתנו, כך יפה לנו, אזי אלו העומדין מאחורי הגדר מביאין אותו לבית דין, [48] וסוקלין אותו על פי עדותם!
וכן מסית האומר: אעבוד [49] [עבודה זרה], אלך ואעבוד, נלך ונעבוד, [50] אזבח [לעבוה זרה], אלך ואזבח, נלך ונזבח,
אקטיר [לעבודה זרה], אלך ואקטיר, נלך ונקטיר,
אנסך [לעבודה זרה], אלך ואנסך, נלך וננסך,
אשתחוה [לעבודה זרה], אלך ואשתחוה, נלך, ונשתחוה,
- כל אלו בכלל דברי הסתה הם וחייב המסית סקילה!
גמרא:
שנינו במשנתנו: המסית - זה הדיוט! ומדייקת הגמרא: טעמא דהדיוט רק הוא נידון בסקליה. הא אם מסית זה היה נביא ומתנבא בשם הקדוש ברוך הוא לעבוד עבודה זרה - בחנק!
עוד שנינו: ואין חייב סקילה אלא המסית את ההדיוט. טעמא דוקא דהסית יחיד. הא הסית רבים - בחנק!
ודנה הגמרא: מתניתין מני, לדברי מי נאמרה?
ומוכיחה הגמרא: רבי שמעון היא, דתניא: נביא שהדיח - נידון בסקילה. רבי שמעון אומר - נידון בחנק.
מדיחי עיר הנדחת - נידונים בסקילה. רבי שמעון אומר - נידונים בחנק. ומבואר, כי משנתנו נאמרה לשיטת רבי שמעון.
אלא מעתה מקשה הגמרא: אימא סיפא, במשנה לקמן שהיא סוף משנתנו, כתוב: המדיח שהדיח את הרבים, זה האומר: נלך ונעבוד עבודת כוכבים.
ואמר רב יהודה אמר רב: מדיחי עיר הנדחת שנו בסוף משנתנו,
ואם כן קשה, הלוא לדעת רבי שמעון אין מדיחי עיר הנידחת נידונים בסקילה אלא בחנק, ואילו בסוף המשנה מבואר כי נידונים בסקילה,
ואם כן, הסיפא של המשנה, אתאן לרבנן כדעת רבנן נאמרה. הסוברים, שאף המדיחים את הרבים נידונים בסקילה.
וכי רישא, תחילת המשנה שמבואר בה כי רק המסית את היחיד בסקילה, אך המסית את הרבים נידון בחנק - רבי שמעון היא.
וסיפא שבה מבואר כי אף המסית את הרבים בסקילה - רבנן?!
והביאור: רבינא אמר: כולה, כל משנתנו, כשיטת רבנן היא! ואם כן, איך יתכן שמיעטה הרישא את אנשי עיר הנידחת מסקילה?
התשובה: ולא זו, אף זו קתני. כונת המשנה ברישא היא, שלא רק המסית את היחיד בסקילה. אלא אף זו, המסית את הרבים נידון בסקילה. ואין הכונה למעט את מסית הרבים.
ומעתה יש ליישב את המחלוקת השניה שנחלקו בה רבנן ורבי שמעון. והיא, נביא שהדיח - בסקילה. רבי שמעון אומר - בחנק. והעמדנו משנתנו שרק מסית הדיוט נידון בסקילה, ואילו נביא שהסית - נידון בחנק.
אולם כעת שהעמדנו את משנתנו כדעת רבנן ודלא כרבי שמעון, יש ליישב היאך המשנה ברישא, ממעטת את הנביא מסקילה.
והביאור, רב פפא אמר: כי קתני ברישא של המשנה 'מסית זה הדיוט' אין הכונה שרק הדיוט נידון בסקילה ולמעט נביא מעונש זה.
אלא כונת המשנה הדיוט, היא - להכמנה! כלומר, שכל מסית נוהגים בו מנהג הדיוטות, ומבזים ומקילים בערך חייו, עד כדי שמכמינים ואורבים לו עדים על מנת להמיתו. ואף אין מתרין בו קודם! [51]
ומשום כך נקראים הדיוטות. וכל המסיתים בכלל זה. [52] הן אדם פשוט והן נביא. ואם כן, מבוארת משנתנו לדעת רבנן, שאף נביא שהסית - בסקילה!
[ומביאה הגמרא לבאר, היאך מכמינים ואורבים לו]
דתניא: ושאר כל חייבי מיתות שבתורה, אין מכמינין מחביאים את העדים ואורבים עליהן, חוץ מזו מיתת המסית.
כיצד עושין לו? מדליקין לו את הנר בבית הפנימי. ומושיבין לו עדים בבית החיצון, כדי שיהו הן רואין אותו ושומעין את קולו, והוא המסית, אינו רואה אותן.
והלה הניסת אומר לו: אמור וחזור על מה שאמרת לי ביחוד, ביחידות זו שאנו בה עכשיו, שכביכול אין איש רואה ושומע אותנו.
והוא המסית אומר לו את דברי ההסתה. והלה הניסת, משיב ואומר לו: היאך נניח את אלהינו שבשמים, ונעבוד עבודת כוכבים.
אם חוזר בו המסית מדבריו - מוטב. ואם אמר המסית: כך היא חובתנו, וכך יפה לנו לעבוד עבודה זרה, אזי העדים ששומעין מבחוץ מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו! [53]
מתניתין:
שנינו לעיל במשנה נג א כי אף המדיח, בכלל חייבי סקילה.
ומבארת המשנה: המדיח - זה האומר "נלך ונעבוד עבודת כוכבים". ובגמרא מבואר שאמר כן והדיח את אנשי עיר הנידחת.
המכשף אף הוא נמנה בהמשנה לעיל נג א בכלל חייבי סקילה.
ומהו מכשף, זהו העושה מעשה כשפים ממש [54] ורק כאשר עשה מעשים אלו - חייב סקילה!
ולא האוחז את העינים שמראה לבריות כאילו עושה מעשים, אך אינו עושה כלום. ומאחז זה, אינו בסקילה. [55]
רבי עקיבא אומר משום רבי יהושע: שנים מכשפים לוקטין קשואין על ידי כישוף. אחד לוקט קישואין ופטור, ואחד לוקט קישאין ו חייב!
כיצד יתכן שעל אותו מעשה, אחד חייב ואילו השני פטור?
ומבארת המשנה: העושה מעשה כגון שהיתה לפנינו שדה מלאה קישואין, וליקטה ממש בכישוף - חייב!
ואילו האוחז את העינים, כגון שמראה על ידי אחיזת עינים [56] כאילו הקישואים נתלקטו על ידי כישופו, אך האמת היא שנשארו כולם במקומם - פטור, שאין זה כישוף.
גמרא:
שנינו במשנתנו: המדיח - זה האומר נלך ונעבוד עבודה זרה.
על זה אמר רב יהודה אמר רב: מדיחי עיר הנדחת שנו כאן שלא הדיח את היחיד כמו מסית, אלא הדיח את הרבים. [57]
שנינו במשנתנו: המכשף - זה העושה מעשה וכו'. ורק על ידי מעשה - חייב.
תנו רבנן: דין מכשפה שמתה בסקילה, שוים בו - אחד האיש ואחד האשה. לפי שנאמר [לגבי אוב וידעוני, שמכשפים הם, ויקרא כ כז] "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו" וגו'. ואין חילוק בין איש לאשה.
אלא מעתה: אם כן, מה תלמוד לומר [שמות כב יז] "מכשפה לא תחיה" שמשמע בפסוק זה כי דין 'מכשפה' נאמר רק באשה?
התירוץ: מפני שרוב נשים מצויות בכשפים! ולא דיברה התורה אלא בהווה. אך לדינא, אין הבדל בין איש לאשה.
ומבררת הגמרא: מיתתן של המכשף או המכשפה במה?
רבי יוסי הגלילי אומר: נאמר כאן [שמות כב יז] "מכשפה לא תחיה". ונאמר להלן [לגבי מלחמת כיבוש שבע אומות - דברים כ טז] "לא תחיה כל נשמה".
מה להלן במלחמה, מיתתם בסייף, שנאמר [במדבר כא כד] "ויכהו ישראל לפי חרב" אף כאן במכשפה - בסייף!
רבי עקיבא אומר: נאמר כאן "מכשפה לא תחיה". ונאמר להלן, לגבי המתקרב ונוגע בהר סיני, בעת השראת השכינה במתן תורה:
[שמות יט יג] "לא תיגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה".
מה להלן בהר סיני נאמר "לא יחיה" ודינו - בסקילה, אף כאן במכשפה נאמר "לא תחיה" ודינה - בסקילה!
אמר לו רבי יוסי: אני דנתי על ידי לימוד גזירה שוה כך: "לא תחיה" האמור במכשפה, מ"לא תחיה כל נשמה" האמור בשעה אומות. וממילא - עונשם סייף.
ואילו אתה רבי עקיבא, דנת "לא תחיה" האמור במכשפה, מ"לא יחיה" האמור בסיני.
ואם כן, כאשר לפנינו גזירה שוה הנלמדת משתי תיבות שוות, 'לא תחיה' מ'לא תחיה', ודאי יש להעדיף זאת, מלימוד גזירה שוה הנלמד משתי תיבות שאינם שוות לגמרי, כמו 'לא תחיה' מ'לא יחיה'?!
אמר לו רבי עקיבא: אני דנתי דין מיתה האמורה בישראל במכשף מבני ישראל, מדין מיתה האמור בישראל הקרב להר סיני, שריבה בהן הכתוב בישראל מיתות הרבה. וכאשר כתוב 'לא יחיה' נתכונה התורה, שמיתה זו - תהיה בסקילה.
ואילו אתה דנת את דינו של המכשף שהוא מישראל מדינם של עובדי כוכבים בסייף שלא ריבה בהן הכתוב אלא מיתה אחת - סייף.
ואם כן, אין ללמוד מכאן שצריך לדונו דוקא בסייף. שהרי כל מיתתם של גויים היא בסייף. ואין כל הוכחה שכאשר נאמר 'לא יחיה' אצל גויים, הכונה למיתת סייף, כיון שלא נאמרה בהם מיתה אחרת.
הערות
[35] עיין ביד רמ"ה שפירש בשם ר"ח, את "סימנא דעלמא" זה.
[36] [יש מי שכתב שתלמיד חכם, אף הוא בגדר רבים.]
[37] ואין לדייק מדברי המשנה, שהמסית את הנביא נידון בחנק ולא בסקילה. כיון שלא מצינו חילוק בין מסית את הנביא למסית את ההדיוט - רש"י.
[38] פירש המאירי: כך מאכלת וכך משקה, וכן - כך מטיבה לעובדיה וכך מריעה למרחיקיה. כלומר, לאלו שמרחיקין ומתרחקין ממנה.
[39] ביאר היד רמה, כי חומר זה שמצינו במסית אשר אינו קיים בכל חייבי מיתות שבתורה, נלמד מ: א. נאמר [דברים יג ז]: "כי יסיתך אחיך בן אמך וכו' בסתר", והנה, על הסתה בפני עדים גלויים אי אפשר לחייבו - כיון שנאמר "כי יסיתך בסתר", ולא בפירסום. לחייבו סקילה בלא עדים - אי אפשר כיון שאין הורגים על פי אחד. אם כן, נמצאנו כי הדרך היחידה לחייבו גם בעדים וגם בסתר - בהכמנה! ב. נאמר בפרשת המסית: "לא תחמול ולא תכסה עליו", מכך למידין שמחמירין עימו בכל ענין.
[40] כתב המאירי כי דין זה שאינו צריך התראה, נאמר רק כלפי המסית. אולם הניסת אינו נידון אלא אם כן התרו בו. [ולהלן הבאנו מחלוקת בזה.]
[41] כתב החזון איש שאם חזר בו המסית מדבריו, קודם שפרש מן העדים - פטור. ואין חילוק בין אם חזר מעצמו ובין אם חזר על ידי הניסת.
[42] יש מי שכתב [עיין מרגליות הים] שבכלל זה שאין לחוס ולכסות עליו, אף אין צריך שהעדות המרשיעה אותו, תהיה עדות שאי אתה יכול להזימה. [ענין עדות שאי אתה יכול להזימה, שנינו לעיל מא א]. והוכיחו זאת מדברי הרמב"ם בפרק י"ח מהלכות עדות הלכה ב', ששם מבואר כי דין הזמה הוא רק אם העד המזים אינו מכחיש את גוף העדות. אלא רק מעיד על העד כי 'עימנו הייתם'. אולם יתכן כי גוף העדות - אמת. רק שהעד המעיד עליה, לא היה שם. אבל, אם ביחד עם ההזמה ישנה גם הכחשה, וכגון שאמרו המזימים 'העד וההורג היו עימנו באותו זמן' ואם כן אינם מעידים רק נגד העדים, אלא אף מעידים כי עצם סיפור הדברים אינו יתכן שהרי ההורג עצמו היה עמינו, אין זו הזמה - אלא הכחשה. והנה בדין מסית, הרי העדים הם אלו שמביאים אותו לבית דין. וכדברי המשנה "אמר לשנים - הם עדיו". ואם יבואו שנים אחרים ויאמרו להם 'עמנו הייתם במקום פלוני' הרי שאין זו הזמה בלבד, אלא גם הכחשה בגוף העדות, כיון שהעדים מעידים כי אותנו הסית. ואם כעת מעידים עליהם שלא היו שם, הרי בהכרח שגם לא היתה הסתה. ואם כן, עדות זו על המסית, היא עדות שאי אתה יכול להזימה. ומוכח שאף אין מרחמין עליו לענין זה, ואין דורשים שתהיה עדותו, עדות שאפשר להזימה! [עוד יש להוכיח מכאן, כי דין זה שצריך שכל עדות תהיה עדות שאפשר להזימה, הוא רק הלכה בהלכות עדות. אך אין דין בעיקר קיום העדות, דעדות שאי אפשר להזימה אינה עדות כלל. כיון שאילו עדות שא"א להזימה לא היתה עדות כלל, נמצא שהורגין את המסית על ידי עדות פסולה, וזה לא יתכן, כיון שסוף סוף לא הורגים אותו אלא על פי עדים.]
[43] א. לכאורה, היה די שיעמד עד אחד מאחורי הגדר ויצטרף לעדות עם הניסת שבפנים הבית? וביארו, כי דין הוא שעדים המעידים על דיני נפשות, צריכים שיראו זה את זה. ולכן, כאשר אמר המסית את דברי ההסתה לשנים - הם עדיו. כיון שנמצאים עמו יחד, ורואים זה את זה. אבל, כאשר הסית רק לאחד, והכמין לו הניסת עד אחר במקום אפל מחוץ לבית בו הם נמצאים, אין זה מועיל. כי אף שהעד שבחוץ רואה את המסית והניסת שבפנים, מכל מקום הניסת אינו רואה את העד שבחוץ. ובאופן זה אין העדות כשרה. ועיין עוד בקצות החושן סימן פ"א ס"ק י"ג. ב. הקשה רעק"א: נאמר בתורה [דברים יג ז] "כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך" וגו'. וקשה, איך יתכן דין מסית בקרוב, הלוא הניסת פסול לעדות כיון שקרוב הוא. ואם כן, אף העדים שראו את ההסתה יחד עמו יפסלו, כיון שאם נמצא אחד מן העדים קרוב או פסול - עדותן פסולה?! והתירוץ: כיון שמכמינים את העדים מחוץ לאותו מקום, ואין הניסת רואה אותם, הרי אלו כשתי עדויות נפרדות, ואין הניסת פוסל את עדותן.
[44] ביאר היד רמה: חיובו של מסית אינו אלא אם הוא פתח והחל בדברי ההסתה. אך אם משכוהו להסית - אינו חייב על זה. כיון שכל עיקרו של מסית, הוא כאשר המסית בעצמו מסית את האדם מה'. אך מי שהוא מוסת ועומד - אין זה בכלל הסתה. ולכן, במקרה זה שלפנינו, שאמר הניסת למסית: יש לי חבירים וכו', ועל ידי כך משכו לחזור על דברי ההסתה, אינו נעשה מסית. ולכן צריך הניסת לומר לו: היאך נניח את אלוקינו שבשמים וכו'. ורק אם חזר המסית ואמר: כך יפה לנו - חייב. כיון שאמר זאת מעצמו ונעשה מסית על ידי כך. אך אילו לא אמר הניסת היאך נניח את אלוקינו, ומשום כך לא חזר המסית על דברי 'כך יפה לנו', אין המסית מתחייב, ואינו נידון על כך! מה שאין כן במקרה הראשון המובא במשנה שפתח המסית מעצמו בדברי ההסתה, הרי שאף אם לא אמר הניסת היאך נניח וכו', הרי הוא מסית וחייב. [ועיין ברש"ש שהוכיח מדברי התוספות שאף כאשר הסית שניים, צריכים הניסתים לומר לו "היאך נניח את אלוקינו".]
[45] כך פירש רש"י. והרש"ש כתב לפרש, כי ביחוד הכונה היא בבירור. והיינו שיאמר לו הניסת: חזור בבירור על דבריך הראשונים.
[46] הקשה היד רמה: מדוע כאן, כאשר הניסת יחידי צריך לומר לו למסית: היאך נניח את אלוקינו שבשמים וכו'. ואילו כאשר מסית שנים, שהן עדיו, אינם צריכים לומר לו כך. אלא מביאים אותו לבית דין וסוקלין אותו מיד. ותירץ: א. כיון שאומר המסית את דברי ההסתה בפני שנים שראויים הם לעדות - כהתראה דמי. לפי שיש לו מה לחשוש מהם במידת מה. ולכן אינם צריכים להשית לו כלום. אלא מביאים אותו לבית דין וסוקלין אותו. מה שאין כן כאשר מסית אדם אחד בלבד, שאינו ראוי לעדות נפשות כלל, צריך המסית התראה כל שהיא. ולכן משיב לו הניסת "היאך נניח את אלוקינו שבשמים" על מנת להרתיעו ולהתרותו מדברי ההסתה. ואף שמסית אינו צריך התראה כמו ששנינו, יש לומר כי אמנם אינו צריך התראה על מנת להמיתו. אלא ממיתין אותו אף בלא התראה. אך בכל אופן יש להזהירו ממעשהו! [וכן משמע בדברי התוס' לעיל ח ב ד"ה בעדה.] ב. עוד תירץ היד רמה: כאשר מסית בפני שנים, ואומרים לו השנים: היאך נניח את אלוקינו שבשמים וכו', יתכן כי מה שיחזור בו המסית, אינו מחמת שאכן סבור כי טעה ושב הוא אל אלוקיו. אלא חושש הוא מן הניסתים שלא קיבלו את דבריו ועתה ילכו ויעידו בבית דין ויסקלוהו! לפיכך, אף אם חוזר בו - אין חזרה זו אמיתית. ואינה מוכיחה כי עשה תשובה, ולכן אינם אומרים לו כלום. אלא יביאוהו לבית דין לאלתר. ברם, כאשר הסית רק אחד שאינו ראוי לעדות, ואמר לו הניסת: היאך נניח את אלוקינו שבשמים. ומחמת כן חוזר בו המסית, מוכח כי חזרה זו - אמיתית היא. ולכן יש לו לניסת, לנסות ולהשיב את המסית מדבריו. [והוסיף היד רמה כי לתירוץ זה, אף שיש לנסות ולהשית את המסית מדבריו, מכל מקום גם אם לא אמר הניסת היאך נניח וכו', עדיין נחשב כמסית, ואינו נפטר מחיובו.]
[47] כתב המאירי שאף אם הניסת לא קיבל את דברי ההסתה, ולכאורה אין כאן הסתה שהרי לא הושפע ממנו, בכל אופן סוקלים אותו!
[48] מבואר בתוספות לעיל ח ב ד"ה העדה, כי אף אין טוענים לו בבית דין טענות שיש בהם להפך בזכותו!
[49] הקשה הכסף משנה: איך לשון זו 'אעבוד', משמשת כהסתה, הרי אינו אלא כמספר על מעשיו? ויישב, שאומר המסית: אעבוד אני, בתחילה ואתה אחרי. וזו הסתה היא. וכתב על זה החזון איש, דאם אומר אעבוד וכיון להסית בזה, וחברו ניסת על ידי כך, הוי מסית. ואין צריך לדברי הכסף משנה שיאמר לו המסית עבוד אחרי. והנה מבואר בחזון איש כי אין דין באמירת הסתה מפורשת, אלא כיון שאמר אעבוד והלך ועבד וגרם לאחרים, הרי זה מסית. ויש לעיין האם במעשה לבד, נחשב מסית. וכגון אדם חשוב שיודע שאם יעבוד, יש מי שיחקה אותו בכך, ועובד לשם כך להסית אחרים. האם אף הוא מסית, או צריך שיאמר לאחרים אמירת הסתה על ענין העבודה.
[50] החזון איש [לעיל סא א] ביאר את החילוק בין "אעבוד" ל"נלך ונעבוד". וכך: "אעבוד" זה לשון מוחלטת, וקובע ומחליט המסית שיעבוד. ומסית הוא את חברו שיעבוד עמו. אולם "נלך ונעבוד" אינו לשון מוחלטת. כיון שתולה עצמו בחברו. ומשמע, שרק אם ילכו יחד אז יעבוד. ואם לא - לא. ואין כאן החלטה גמורה לעבודה. ומחדשת המשנה שאפילו כך - מסית הוא!
[51] הוסיף היד רמה: כל מי שמקילין בחייו - נקרא הדיוט. ומי שמדקדקין בדינו נקרא גדול. דתנן [לעיל ב ב]: אין דנים לא את השבט ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול - אלא בבית דין של שבעים ואחד.
[52] נחלקו הראשונים בדינו של הניסת שקיבל את דברי ההסתה: דעת היד רמה כי אף הניסת הוא בכלל הדיוט, ואין מדקדקין בדינו, ואף נוהגין בו בדרך הכמנה. ודעת המאירי [הובא לעיל] שאין מועילה הכמנה בניסת, ואף צריך שיתרו בו ככל חייבי מיתות.
[53] הקטע שלהלן אינו מופיע בגמרא שלפנינו, כיון שהושמט מחמת הצנזור. והוזכר קטע זה בראשונים כאן [עיין יד רמה.]: וכן עשו למסית ששמו בן סטדא [כתב היד רמה כי בן בן סטדא זהו יש"ו הרשע!] והיה הדבר בלוד, ותלאוהו בערב הפסח! ומקשה הגמרא: וכי בן של סטדא הוא אותו אדם, הלוא בן של פנדירא הוא? אמר רב חסדא: אכן בעל אמו, הוא סטדא. אולם הבועל עמו זינתה האם, פנדירא הוא, וממנו הולידה בן ממזר זה. אולם גם על זה קשה: וכי בעל אמו נקרא סטדא, והלוא אינו אלא פפוס בן יהודה הוא? ומיישבת הגמרא: אלא - אמו היא זו הקרויה סטדא. והלוא גם זה אינו, שהרי: אמו מרים מגדלא נשיא הואי, מרים הקולעת שערם של נשים היתה אשה זו, ולא סטדא? אלא: כדאמרי בפומבדיתא אשה זו סטת דא. סטתה היא מבעלה, והולידה ממזר זה, ומשום כך נקראת סטדא.
[54] כתב המאירי: כל שהוא נעשה בפעולה טבעית - אינם בכלל כשפים. אפילו ידעו לברוא בריאות יפות שלא מזיווג המין [כלומר שלא נולדו בלידה טבעית, אלא נוצרו על ידי חכמי הטבע] כמו שנודע בספרי הטבע שאין הדבר נמנע - רשאין לעשות! משום שכל שהוא דבר טבעי אינו בכלל כישוף. ודומה לזה אמרו [שבת כז א] כל שיש בו משום רפואה - אין בו משום דרכי האמורי. וכן כל שנאסר בדברים אלו - לא נאסר אלא בלמד לעשות את מעשה הכישוף. אבל, להבין ולהורות - הכל מותר. [ויבואר היתר זה לקמן בסוף הפרק] ולא עוד, אלא שאין מושיבין בסנהדרין אלא אם כן היו יודעים דרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים והבלי עולם הזה, כדי שידעו בטיב הענינים הבאים לפניהם.
[55] אף שפטור הוא מדין מכשף, כתב הרמב"ם בפירוש המשניות שחייב הוא מכת מרדות מדרבנן!
[56] יש מן הפוסקים שחילקו בדין האוחז את העינים, בין אם עושה אחיזה זו על ידי כישוף, שרק באופן זה פטור אבל אסור, לבין אם עושה זאת על ידי זריזות ידים או תחבולה, שבאופן זה - מותר אפילו לכתחילה.
[57] המנחת חינוך [מצוה תס"ד אות ט"ז] הביא בשם הספר משנת חכמים, שנסתפק במקרה שהמדיחין עצמם עבדו עבודה זרה בתוך כלל אנשי העיר, האם עדיין דין מדיחים עליהם, ודינם בסקילה. או שכיון שעבדו, בטל מהם דין מדיחים ודינם הוא כדין כל אנשי העיר ומיתתם בסייף. וכתב המנחת חינוך כי הסברא נותנת שדין מדיחים עליהם. שהרי גזירת הכתוב היא שדין מדיחים בסקילה. ומה לי אם עבדו גם כן או לאו, מכל מקום הם מדיחים - וכך נשארו!
גמ'. המסית זה הדיוט, טעמא דהדיוט, הא נביא בחנק. והמסית את ההדיוט. טעמא דיחיד, הא רבים בחנק. מתניתין מני רבי שמעון היא דתניא נביא שהדיח בסקילה, רבי שמעון אומר בחנק.
א
ביאור מחלוקת ר"ש ורבנן
והנה יש להסתפק אליבא דר' שמעון האם ס"ל שנביא שהדיח (כלומר נביא שהסית לעבוד ע"ז - עיין ברש"י ד"ה הא נביא שכתב וז"ל אם מסית זה נביא שהיה מתנבא בשם הקב"ה לעבוד עבודת כוכבים עכ"ל.) נידון בחנק מדין מסית (דאע"פ שמסית בעלמא חייב סקילה נביא המסית חייב חנק), או"ד שחייב חנק מדין נביא שקר420. ונפ"מ לענין התראה ולענין דיני והצילו העדה האם חלין בנביא שמדיח או לא, דאם חיובו מדין מסית אזי א"צ התראה וליכא דיני הצלה, משא"כ אם חיובו מדין נביא שקר אזי צריך התראה, וחלין בו דיני והצילו העדה421. וכן נפ"מ אי נידון בב"ד של כ"ג כדין מסית או בב"ד של ע"א כדין נביא שקר422.
ועיין בגמ' לקמן (פט:) "תנו רבנן נביא שהדיח בסקילה, רבי שמעון אומר בחנק, מדיחי עיר הנדחת בסקילה רבי שמעון אומר בחנק, נביא שהדיח בסקילה מאי טעמא דרבנן אתיא הדחה הדחה ממסית, מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה. ורבי שמעון מיתה כתיבא ביה, וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק, מדיחי עיר הנדחת בסקילה, מאי טעמא דרבנן גמירי הדחה הדחה או ממסית, או מנביא שהדיח. ורבי שמעון גמר הדחה הדחה מנביא, וליגמר ממסית, דנין מסית רבים ממסית רבים, ואין דנין מסית רבים ממסית יחיד". ונראה דלרבנן חיוב נביא שהדיח הוא מדין מסית, דנביא שהדיח (כלומר שהסית) לעבוד עבודה זרה הוי בכלל נביא שקר שמיתתו בחנק, אך הוא ג"כ הוי מסית דמיתתו בסקילה, ונידון בסקילה החמורה מדין מסית, דמי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה. אמנם יש להסתפק אליבא דר"ש דס"ל דנביא שהדיח חייב חנק, דיתכן לומר דס"ל דחיוב נביא המדיח חל מדין נביא שקר, וס"ל דנביא שהדיח לא הוי בכלל מסית, דרק הדיוט שמסית לעבוד ע"ז הוי מסית, ואילו נביא המדיח שמתנבא בשם הקב"ה לעבוד ע"ז חייב חנק מדין נביא שקר, ומדיח עיה"נ חייב חנק משום דיליפינן מגז"ש "הדחה הדחה" שאף מדיחי עיר הנדחת חיובן בחנק, או דילמא י"ל דר"ש סובר דחיוב נביא המדיח חל מדין מסית, ור"ש סובר דנביא המסית מיתתו בחנק, שלא כדין הדיוט המסית דמיתתו בסקילה. וכמו שחקרנו לעיל.
ב
ביאור מחלוקת רב חסדא ורב המנונא
עיין בגמ' לקמן (דף פט: - צ.) "אמר רב חסדא מחלוקת בעוקר הגוף דעבודה זרה, וקיום מקצת וביטול מקצת דעבודה זרה, דרחמנא אמר מן הדרך אפילו מקצת הדרך. אבל עוקר הגוף דשאר מצות דברי הכל בחנק. וקיום מקצת וביטול מקצת דבשאר מצות דברי הכל פטור. מתיב רב המנונא ללכת זו מצות עשה, בה זו מצות לא תעשה. ואי סלקא דעתך בעבודה זרה, עשה בעבודה זרה היכי משכחת לה תרגמה רב חסדא ונתצתם. רב המנונא אמר מחלוקת בעוקר הגוף, בין בעבודה זרה בין בשאר מצות, וקיום מקצת וביטול מקצת דעבודה זרה. דרחמנא אמר מן הדרך אפילו מקצת הדרך. אבל קיום מקצת וביטול מקצת דבשאר מצות דברי הכל פטור".
ועיין בחידושי הר"ן (דף צ. ד"ה אבל עוקר הגוף דשאר מצות דברי הכל בחנק) וז"ל פרש"י ז"ל דעוקר זה מתחייב מיתה מן הפרשה האחרת מנביא שקר שמתנבא מה שלא שמע שהוא בחנק לכו"ע כשנודע לנו בו שהוא מתנבא מה שלא שמע. ובקיים מקצת וביטול מקצת בשאר מצות אמרינן דפטור אע"פ שנודע שהתנבא מה שלא שמע משום דאשר יזיד לדבר דבר כתיב דמשמע דבר שלם ולא מקצת, ואע"פ שהוא חייב בשאר דברים כשהתנבא מה שלא שמע אומר הרב ז"ל שאין אותה הפרשה של נביא שקר אלא בדברים אחרים כגון חנניה בן עזור שאין הפרשה מדברת בדברי המצוות. וזה תמה גדול היאך אפשר שמתנבא מה שלא שמע שיהא חייב בשאר דברים ולא יהא חייב בדברי המצות בין בכולן בין במקצתן שמ"מ הרי הוא מתנבא מה שלא שמע. ועוד שבמקצת ספרים כתיב אבל קיים מקצת וביטול מקצת דשאר מצות דברי הכל פטור עד דמתידע לן, ומשמע דלכי מתידע לן שהתנבא לשקר חייב, וא"כ הרי נתבאר דעוקר גוף דשאר מצות הוא חייב מיד, וכי תימה למה הוא מתחייב מיד מפרשת של נביא שקר שהרי לא מתחייב מיתה אלא כשידענו בודאי שהוא מתנבא מה שלא שמע. ליתא דדבר ברור הוא שאין הקב"ה עוקר מצוה מן המצות לעולם, וכיון שזה עוקרה בידוע לנו שלא שמע מה שאמר והתנבא וכולנו עדים בדבר. אלא שאינו בכלל נביא המדיח היינו בענין ע"א בין בכולה בין במקצתה, ואפילו על ל"ת ועשה שבה כגון ונתצתם את מזבחותם, אבל כשהוא מקיים מקצת ומבטל מקצת בשאר מצות אף משום נביא שקר לא מחייב עד שנדע שהתנבא מה שלא שמע, דאפשר שהוא נביא אמת והשי"ת צוה לו לבטל מקצת כלומר לשעה כמו אליהו בהר הכרמל, זהו לדעת רב חסדא. ולדעת רב המנונא מכיון שכתב בפרשה נביא המדיח ללכת בה דרשינן ללכת זו מצות עשה בה זו מצות לא תעשה, הרי נתרבו שאר המצוות דדוחק הוא לאוקמי לקרא בעשה של ע"א, דהיינו ונתצתם, אלא שלא נתרבו שאר מצות לעוקר מקצת ולקיים מקצת דכי כתיב מן הדרך דמשמע מקצתם היינו דוקא בע"א, ונמצא שהמתנבא לעבוד ע"א בין בכל בין במקצת והעוקר הגוף דשאר מצות זהו נביא המדיח שהוא בסקילה כדברי חכמים, והמתנבא לבטל מקצת דשאר מצות פטור עד שידעו בו שהוא מתנבא מה שלא שמע בודאי וכו', ואפילו אליבא דרב חסדא דס"ל דנביא המדיח לא מחייב אלא בע"א בלבד מ"מ אכתי לא שוו אהדדי מסית לנביא המדיח, שהמסית אין חייב אלא עיקר ע"א והנביא המדיח חייב אפילו על עשה ול"ת שבה ואפילו אונתצתם את מזבחותם עכ"ל.
ונראה דלר' חסדא חל דין מסוים בנביא המדיח שחייב אף בעוקר עשה דעבודה זרה ד"ונתצתם את מזבחותם", משא"כ בהדיוט חל חיוב מסית רק במסית לעבור על עיקר איסור עבודה זרה. ולכאורה צ"ע בשיטת רב חסדא דחל חיוב נביא המדיח בעשה דע"ז, וס"ל דאליבא דרבנן נביא המדיח שעקר את העשה ד"ונתצתם את מזבחותם", דהיינו שעקר רק את מצות העשה לאבד ע"ז חייב סקילה, וצ"ע דהרי דין מסית דעלמא חל רק במסית לעבוד עבודה זרה ממש, ואילו אם הסית אדם ואמר לו שעבודה זרה אסורה אך מסיתו שאינו חייב לאבד עבודה זרה ועוקר את העשה ד"ונתצתם את מזבחותם" אינו חייב מיתה מדין מסית, דהו"ל כמו שהסיתו לעבור על אחת מכל שאר המצות שבתורה דאינו חייב משום מסית. ומוכח דרב חסדא ס"ל שחל דין מסוים בנביא מדיח שחייב מדין מסית אף כשהוא מסית לעקור את מצות עשה דאיבוד ע"ז. ואילו לפי רב המנונא חל חיוב נביא המדיח אף בעוקר שאר מצות שבתורה. ומוכח לכאורה דבין אליבא דרב חסדא ובין אליבא דרב המנונא דנביא המדיח ומסית דעלמא הויין ב' דינים וחלות שם איסורים בפנ"ע, דחיוב הדחה חל בנביא המדיח לר' חסדא על עשה דע"ז, ולר' המנונא חל חיוב הדחה בנביא המדיח לעבור על אחת מכל המצות, ואילו דין מסית אינו חל אלא רק כשמסית לעבור על איסור ע"ז ממש. ודין נביא המדיח נלמד מהפרשה דנביא שקר דכתיב (דברים יג:ו) "והנביא ההוא או חלם החלום ההוא יומת כי דבר סרה על ה' אלוקיכם וגו' להדיחך מן הדרך אשר צוך ה' אלוקיך ללכת בה", דלר' חסדא חל דין נביא מדיח כשנביא מסית לעבור על עשה דע"ז, דכתיב "להדיחך מן הדרך אשר צוך ה' אלוקיך ללכת בה", ואילו ר' המנונא ס"ל דחל חיוב נביא המדיח כשמסית לעקור כל מצוה שבתורה, וחל חיוב נביא המדיח בכל מצות התורה (וחייב סקילה אליבא דרבנן).
ויש להעיר דלכאורה הרמב"ם השמיט את הדין של ר' חסדא ורב המנונא ולא פסק כוותייהו, דפסק הרמב"ם (פ"ה מהל' עבודה זרה ה"א) וז"ל המסית אחד מישראל בין איש בין אשה הרי זה נסקל אף על פי שלא עבד המסית ולא המוסת עבודת כוכבים אלא מפני שהורהו לעבוד בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא וכו' מיתתו בסקילה עכ"ל. ומשמע שנביא אינו חייב משום מסית אלא א"כ הסית לעבוד עבודה זרה ממש, ודלא כר' חסדא דס"ל דנביא המדיח חייב אף כשמסית לעבור על עשה דאיבוד ע"ז, ודלא כרב המנונא דס"ל דנביא חייב כשמסית לעבור על כל עבירות שבתורה, וצ"ע.
ונראה לבאר בהקדם דברי הרמב"ם (פ"ה מהלכות עבודה זרה ה"ב) שכתב וז"ל המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח ואינו נקרא מסית, היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה והנדחים הרי הן כיחידים ואינם כאנשי עיר הנדחת עד שיהיו המדיחים שנים, ואחד האומר אמרה לי עבודת כוכבים עבדוה, או שאמר אמר לי הקדוש ברוך הוא עבדו עבודת כוכבים הרי זה נביא שהדיח, ואם הודחו אחריו רוב העיר נסקל עכ"ל. וצ"ב בכפל ההלכות שברמב"ם, דהרי הרמב"ם כבר פסק בהל' א' (שם) דנביא שמסית חייב סקילה מדין מסית, ומה חידש הרמב"ם (בהלכה ב') דנביא שהדיח מיתתו בסקילה. ועוד צ"ב במש"כ הרמב"ם "המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח ואינו נקרא מסית", דמהו הנ"מ בזה. ועוד צ"ב דבהלכה (א') כתב הרמב"ם דמסית חייב סקילה, ואילו בהלכה ב' כתב "המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח ואינו נקרא מסית" לא כתב דחייב סקילה משום מדיח, ורק בהמשך ההלכה בנוגע לנביא כתב דחייב סקילה, וצ"ע.
ונראה דיש חילוק בין דין מסית לדין מדיח, דמסית חייב כשהסית את היחיד לעבוד ע"ז, וחייב מדין מסית אף כשלא עבד המוסת עבודה זרה על פיו, וכדפסק הרמב"ם (פ"ה מהל' ע"ז ה"א) וז"ל המסית אחד מישראל בין איש בין אשה הרי זה נסקל אף על פי שלא עבד המסית ולא המוסת עבודת כוכבים אלא מפני שהורהו לעבוד עכ"ל. משא"כ מדיח חייב רק כשמדיח את הרבים לעבוד ע"ז ועבדו הנידחים עבודה זרה וחל חיוב עיר הנדחת על הנידחין (עיין ברמב"ם פ"ד מהל' עבודה זרה ה"א – ה"ב). ונראה דה"ה בנביא אם הסית אחד מישראל ולא עבדו ע"ז על פיו הוא חייב רק משום מסית, ובזה מיירי הרמב"ם בפ"ה מהל' ע"ז (הל' א'). משא"כ בהלכה ב' הרמב"ם איירי היכא שהנביא הסית את רוב העיר דאזי יצא מכלל מסית והוי ליה חלות שם מדיח, אלא דבעלמא כדי לחייב הדיוט מדין מדיח בעינן שני מדיחים, ובעינן שיעבדו רוב אנשי העיר עבודה זרה מחמת ההדחה כדי שיחול על הנידחין דין עיר הנידחת, ואם לא עבדו אלא יחידים עבודה זרה ולא חל על העיר דין עיר הנידחת אין חיוב מדין מדיח. אמנם הרמב"ם סובר דאם נביא הדיח את רוב העיר אע"פ שלא נעשה העיר לעיה"נ דליכא שני מדיחים, מ"מ הנביא חייב סקילה מדין מיוחד דנביא המדיח. וזה כוונת הרמב"ם בהל' ב' שכתב וז"ל היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה, והנדחים הרי הן כיחידים ואינם כאנשי עיר הנדחת עד שיהיו המדיחים שנים, ואחד האומר אמרה לי עבודת כוכבים עבדוה, או שאמר אמר לי הקדוש ברוך הוא עבדו עבודת כוכבים הרי זה נביא שהדיח, ואם הודחו אחריו רוב העיר נסקל עכ"ל, דר"ל דהיכא שנביא מדיח את רוב העיר אזי אע"פ שלא חל על הנידחים והעיר חלות דין עיר הנידחת, משום דבעינן שיהיו המדיחים שניים, ואין כאן אלא מדיח אחד, מ"מ מכיון דהמדיח הוא נביא הריהו חייב סקילה מדין מיוחד דנביא המדיח. משא"כ הדיוט שהדיח את רוב העיר ועבדו ע"ז מחמת הדחתו הרי הוא יצא מכלל מסית, אבל אינו חייב סקילה מדין מדיח אא"כ היו שניים שהדיחו, וחל על העיר דין עיר הנדחת. וזה מש"כ הרמב"ם (בהל' ב') "המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח ואינו נקרא מסית", דר"ל דמכיון שהסית את רוב העיר הוא יצא מכלל מסית והו"ל מדיח, ואם הדיוט הוא אינו חייב סקילה מדין מדיח אא"כ יש ב' מדיחים וחל על העיר חלות דין עיה"נ (וכדפסק הרמב"ם פ"ד מהל' עבודה זרה ה"א – ה"ב). אולם אם היה המדיח נביא אזי אע"פ שהנידחין הן כיחידים, דלא חל עליהם דין עיה"נ משום דליכא שניים המדיחים מ"מ הוא חייב סקילה מדין נביא המדיח.423 והרמב"ם סובר דהמחלוקת בין ר"ש ורבנן מיירי בנביא המדיח את הרבים, ופסק כרבנן דחייב סקילה.
ולפי"ז יתכן לומר דהרמב"ם סובר שהמחלוקת בין רב חסדא ורב המנונא הוא בנוגע לדין נביא המדיח את הרבים, דהיינו שמדיח את העיר להיות עיר הנדחת, דרב חסדא ס"ל שאם הדיח את רוב העיר לבטל מ"ע דעבודה זרה חל חלות שם נביא המדיח עיה"נ, וחייב סקילה לרבנן וחנק אליבא דר"ש. ורב המנונא ס"ל דאף כשמסית רוב העיר לעבור על כל מצוה שבתורה חל על העיר דין עיה"נ, וחל דין נביא המדיח. ונראה דהרמב"ם פסק כרב המנונא דאף כשמסית אנשי העיר לעבור עבירה בעלמא חל שם עיר הנדחת על העיר. דשיטת הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק מ"א) היא דחל חיוב עיר הנדחת אף בשאר עבירות ולא רק בעבודה זרה424. ונראה שהרמב"ם סובר שהמחלוקת בין רב חסדא ורב המנונא אינה בנוגע לחיוב נביא שקר אלא נוגע למה נחשב עיר הנדחת, ופסק כרב המנונא דאף כשמסית אנשי העיר לעבוד עבירה בעלמא חל שם עיר הנדחת על העיר. משא"כ נביא שהדיח יחיד מישראל לעבוד עבודה זרה הוי מסית כדפסק הרמב"ם (פ"ה מהל' עבודה זרה ה"א), ורק כשמסית לעבוד ע"ז ממש הוי מסית.
ג
שיטת הרמב"ם בדין נביא שקר ונביא המסית
עיין ברמב"ם (פ"ט מהל' יסודי התורה ה"ד – ה"ה) וז"ל וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה או שאמר בדין מדיני תורה שה' צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני הרי זה נביא השקר ויחנק, אף על פי שעשה אות, שהרי בא להכחיש התורה שאמרה לא בשמים היא, אבל לפי שעה שומעין לו בכל. בד"א בשאר מצות אבל בעבודת כוכבים אין שומעין לו ואפילו לפי שעה ואפילו עשה אותות ומופתים גדולים ואמר שה' צוהו שתעבד עבודת כוכבים היום בלבד או בשעה זו בלבד הרי זה דבר סרה על ה' ועל זה צוה הכתוב ואמר ובא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא כי דבר סרה על ה' אלהיכם שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ולפיכך נדע בודאי שהוא נביא שקר וכל מה שעשה בלט וכשוף עשה ויחנק עכ"ל. ומבואר שפסק כר"ש דנביא המדיח לעבור על אחת מכל המצות שבתורה חייב חנק, ואף כשמדיח לעבוד עבודה זרה. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' עבודה זרה ה"א) וז"ל המסית אחד מישראל בין איש בין אשה הרי זה נסקל אף על פי שלא עבד המסית ולא המוסת עבודת כוכבים אלא מפני שהורהו לעבוד, בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא, בין שהיה המוסת יחיד איש או אשה או יחידים מיתתו בסקילה עכ"ל. וצ"ע דכאן פסק שנביא שמסית דינו בסקילה כרבנן425.
ונראה לומר דלכו"ע נביא המדיח לעבוד ע"ז חייב מדין נביא שקר, דחיוב נביא שקר חל אף כשמשקר בדברי הרשות, וכל המחלוקת בין ר"ש ורבנן הוא האם נביא המדיח חייב נמי מדין מסית או לא, דר"ש סובר שחייב רק מדין נביא שקר ואילו רבנן ס"ל שחייב נמי מדין מסית. ונפ"מ באופן שהנביא אמר שעבודה זרה מותרת ולא הסית לעבוד ע"ז שלא אמר "נלכה ונעבדה" דאע"פ שאינו מתחייב מדין מסית מ"מ הוא חייב מדין נביא שקר. וכן י"ל דנפ"מ לענין אי צריך להתרותו בלאו דנביא שקר או משום הלאו לא ישמע על פיך כמסית426. ועוד נראה דחיוב מסית חל רק באופן שמתנגדים כנגדו ואעפ"כ הוא ממשיך להסיתם לעבוד עבודה זרה וכדתנן במשנה (סז.) "והוא אומר לו היאך נניח את אלוקינו שבשמים ונלך ונעבוד עצים ואבנים וכו' אם אומר כך חובתנו כך יפה לנו העומדין מאחורי הגדר מביאין אותו לב"ד וסוקלין אותו", (ועיין ברמב"ם פ"ה מהל' עבודה זרה ה"ג). ונראה לבאר שהרמב"ם פסק כרבנן דנביא המדיח חייב מדין מסית ומדין נביא שקר. וי"ל דבהל' עבודה זרה (פ"ה ה"א - ה"ב) מיירי הרמב"ם באופן כזה שהנביא היה מסית וכגון שאמרו לו היאך נניח את אלוקינו וכו' והנביא אמר "כך חובתנו כך יפה לנו", דאזי חייב מדין מסית, ולכן פסק שם הרמב"ם דמיתתו בסקילה. משא"כ בהל' יסודי התורה (פ"ט ה"ה) מיירי שאמר נביא שקר שציוהו השי"ת לעבוד ע"ז, אך לא ענו לו "היאך נניח ה' אלוקינו וכו'", דאזי הוא חייב חנק מדין נביא שקר, אע"פ שאינו מתחייב מדין מסית.427
והנה עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' עבודה זרה ה"ב) וז"ל המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח ואינו נקרא מסית, היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה והנדחים הרי הן כיחידים ואינם כאנשי עיר הנדחת עד שיהיו המדיחים שנים, ואחד האומר אמרה לי עבודת כוכבים עבדוה, או שאמר אמר לי הקדוש ברוך הוא עבדו עבודת כוכבים הרי זה נביא שהדיח, ואם הודחו אחריו רוב העיר נסקל עכ"ל. ויל"ע בדברי הרמב"ם שכתב "היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה והנדחים הרי הן כיחידים ואינם כאנשי עיר הנדחת וכו'", דהרי הרמב"ם כבר כתב בהל' א' שחל דין מסית בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא, וחיוב מסית הוא בסקילה, וא"כ צ"ע מה חידש הרמב"ם בהל' ב' שאם היה זה שהדיח רוב אנשי העיר נביא מיתתו בסקילה.
וי"ל דנביא המדיח חייב סקילה לרבנן, ויל"ע אי ס"ל לרבנן דחיוב הדחה היא בסקילה או"ד דס"ל דהחיוב של נביא המדיח הוא שחייב מדין מסית בעלמא, דלרבנן ילפינן מגז"ש "הדחה הדחה ממסית" (פט:) דנביא המדיח נחשב כמסית, ומשו"ה ס"ל דנביא המדיח חייב סקילה. והנה בהל' א' כתב הרמב"ם וז"ל המסית אחד מישראל בין איש בין אשה הרי זה נסקל אע"פ שלא עבד המוסת וכו' בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא עכ"ל. ומבואר דמסית חייב סקילה, וחל דין מסית בין בנביא ובין בהדיוט, ונראה דבהדיוט חל חיוב מסית כשהסית יחיד או הסית הרבה יחידים לעבוד ע"ז, ואילו אם הדיוט הדיח רבים דהיינו רוב העיר ונתקיימו התנאים לעשות את העיר לעיר הנדחת (עיין ברמב"ם פ"ד מהל' עבודה זרה ה"ב – ה"ה) אזי חל עליו דין מדיח, כדפסק הרמב"ם (פ"ד מהל' עבודה זרה ה"א) וז"ל מדיחי עיר מישראל הרי אלו נסקלין אע"פ שלא עבדו עבודה זרה אלא הדיחו את יושבי עירם עד שעבדו אותה וכו' ואזהרה למדיח מנין ת"ל לא ישמע על פיך עכ"ל, ובפ"ד מהל' עבודה זרה (ה"ו) כתב וז"ל והיאך דין עיר הנדחת בזמן שתהיה ראויה להעשות עיר הנדחת וכו' ובין שהודחה כולה בין שהודחה רובה סוקלין את מדיחיה עכ"ל428. ונראה דה"ה לגבי נביא כדי שיהיה נחשב ל"נביא המדיח" בעינן שהנביא ידיח את הרבים, ודינו בנוגע לחיוב מדיח שוה לדין הדיוט, דחל עליו חלות שם מדיח רק אם הוא מדיח רבים לעבוד ע"ז והם עבדו עבודה זרה, וכמו"כ נביא חשיב מדיח רק כשמדיח את הרבים לעבוד ע"ז ועבדו עבודה זרה, ולכן אם נביא הדיח את רוב העיר אזי הו"ל מדיח, ומיתתו בסקילה מדין מדיח. ונראה דזוהי כוונת הרמב"ם במש"כ בהל' ב' וז"ל המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח ואינו נקרא מסית, היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה עכ"ל.
ונראה שנביא המדיח יחיד מישראל לעבוד ע"ז חל בו דין מסית אף כשלא עבד הניסת ע"ז, ובזה מיירי הרמב"ם בפ"ה מהל' ע"ז ה"א, ומשו"ה נקט דחייב בתורת מסית. משא"כ בהל' ב' מיירי שהנביא הדיח את רוב העיר והם עבדו ע"ז, דמכיון שהדיח את הרבים ועבדו עבודה זרה הוא אינו בכלל מסית וחייב מדין מדיח, ופסק הרמב"ם דחייב סקילה כשיטת רבנן דנביא המדיח חייב סקילה. והנפ"מ בין אם חיובו משום מסית או משום מדיח הוא דבמסית החיוב הוא על ההסתה בלבד וחייב אפילו אם לא עבד הניסת עבודה זרה, משא"כ חיוב מדיח היינו רק כשגרם לרבים לעבור ולעבוד עבודה זרה, וכן מבואר מדברי הרמב"ם שכתב (פ"ד מהל' עבודה זרה ה"א) וז"ל מדיחי עיר מישראל הרי אלו נסקלין אף על פי שלא עבדו עבודת כוכבים אלא הדיחו את יושבי עירם עד שעבדו אותה עכ"ל. ומבואר דחיוב מדיח היינו כשהדיחום ועבדו ע"ז, משא"כ חיוב מסית היינו כשלא עבד ע"ז429. ונראה דבהלכה א' מיירי הרמב"ם בנביא המדיח יחיד מישראל לעבוד ע"ז דאזי חל עליו דין מסית אף כשלא עבד וכמו שכתב (שם) וז"ל אע"פ שלא עבד המסית ולא המוסת עבודה זרה אלא מפני שהורוהו לעבוד וכו' בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא עכ"ל, משא"כ בהל' ב' מיירי שהנביא הדיח את רוב העיר והם עבדו ע"ז דאזי חייב מדין מדיח.430
ויוצא דיתכן שנביא האומר לעבוד ע"ז יכול להתחייב או מדין נביא שקר, או מדין מסית, או מדין מדיח. דנביא האומר שציוהו השי"ת שיאמר לישראל לעקור אחת מכל המצוות או שיעבדו ע"ז אפילו לשעה, אפילו אם דבריו לא עשו רושם ולא שיכנע את השומעים שישמעו לו לעבוד ע"ז הרי זה נביא שקר ומיתתו בחנק, (ובזה מיירי הרמב"ם בפ"ט מהל' יסוה"ת ה"ה). ואילו אם נביא הסית יחיד או הרבה יחידים לעבוד ע"ז הריהו חייב מדין מסית, (ובזה מיירי הרמב"ם פ"ה מהל' ע"ז ה"א). ואילו אם הוא הדיח את רוב העיר והם עבדו ע"ז אזי הוא חייב מדין מדיח (ובזה מיירי הרמב"ם פ"ה מהל' עבודה זרה ה"ב).431 432
420 עיין ברש"י לקמן על הברייתא דר"ש ורבנן (דף פט: ד"ה נביא שהדיח) שפירש וז"ל שמתנבא בשם הקב"ה לעבוד עבודת כוכבים עכ"ל, כלומר דר"ש ורבנן נחלקו בדין נביא שמסית אחרים לעבוד ע"ז ע"י שמתנבא בשם הקב"ה לעבוד עבודה זרה, וכן מבואר ברש"י בסוגיין (דף סז.) ד"ה הא נביא וז"ל אם מסית זה נביא שהיה מתנבא בשם הקב"ה לעבוד עבודת כוכבים עכ"ל. וברש"י על המשנה (דף סז.) וז"ל המסית זה הדיוט וז"ל מסית דחשבינן ליה בנסקלין זה הדיוט שהסית אבל נביא שהסית אינו בסקילה אלא בחנק כדמפרש בגמרא עכ"ל. ומבואר דר"ש ורבנן נחלקו בנביא שמסית אחרים לעבוד ע"ז ואומר להן בנבואה בשם ה' לעבוד ע"ז. דרבנן סברי דחייב סקילה ור"ש סובר דחייב חנק. ולשון הברייתא "נביא שהדיח" ר"ל נביא שהסית לעבוד ע"ז. ויש להסתפק אליבא דר"ש האם ס"ל דחייב חנק מדין מסית או דחייב חנק מדין נביא שקר. ונ"מ כדהעלה רבינו זצ"ל בפנים בשיעור.
421 ועוד יתכן נפ"מ דדנו האחרונים (עיין בגליוני הש"ס להגאון ר' יוסף ענגל סנה' סז. ד"ה אמר לאחד) דליכא במסית דין נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטילה אליבא דר' יוסי (מכות דף ו.) דס"ל דדין נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטילה חל רק בדיני נפשות, דעיין ברש"י מכות דף ו. ד"ה בדיני נפשות וז"ל דכתיב והצילו העדה ומהדרינן אזכותא עכ"ל. ומבואר דר' יוסי ס"ל דחל דין נצמא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטילה מדין והצילו העדה דמהדרינן אזכותא, וא"כ י"ל דלא חל דין זה במסית, דלא חל במסית דין והצילו העדה. משא"כ אם חיובו משום נביא שקר. ועיין במנ"ח מצוה תס"ב אות ו' שדן האם חל במסית דין עדות שאתה יכול להזימה או לא. ועוד יתכן נפ"מ בחקירה זו לגבי הכרזה.
422 עיין בחזון איש סנהדרין סימן כ"א ס"ק ב' שחקר כהנ"ל וז"ל והנה נביא שקר בע"א כדתנן בריש מכלתין, ויש לעיין בנביא המדיח אם הוא בכלל נביא השקר לענין ע"א שהרי ניבא שקר, או דילמא כיון דיצא לידון בשם חדש אינו נידון בכלל נביא השקר כלל ודינו בכ"ג עכ"ל.
423 ועיין בחזון איש עמ"ס סנהדרין סימן כ"ד ס"ק ז' ד"ה ר"מ פ"ד ה"ו, דנביא המדיח את כל העיר דינו כהדיוט שאינו חייב עד שתודח רוב העיר, וזה שמסית רוב העיר יצא מכלל מסית ויצא לידון בדבר חדש מדין מדיח ואינו חוזר לכללו להתחייב מדין מסית בשלא הודחו רוב העיר אלא פטור לגמרי, ונביא המדיח דינו שוה להדיוט שאם הסית את העיר יצא מכלל מסית ויצא מכלל נביא שקר ואם לא הודחה רוב העיר דאינו מתחייב מדין מדיח הריהו פטור לגמרי. ועיין בעבודת המלך פ"ה מהל' עבודת כוכבים ה"ב (להגאון ר' מנחם קרוקבסקי זצ"ל דוד רבינו זצ"ל מו"צ בווילנא) שכתב דאם נביא מדיח הסית את הרבים לעבוד ע"ז אך אין העיר נעשה עיה"נ דלא הודחה רובה דא"א לחייבו משום מסית מכיון דהסית את הרבים דיצא מכלל מסית וא"א לחייבו מדין מדיח דעלמא מכיון שלא עבדו המודחין ורוב העיר ע"ז ולא נעשה העיר לעיה"נ, דאזי הריהו חייב חנק מדין נביא שקר, ואילו בהדיוט כה"ג הוא פטור שלא כדברי רבינו, אך לכאורה ביאורו של רבינו זצ"ל מדיוק יותר בלשון הרמב"ם.
424 שכתב בספר מורה הנבוכים (ח"ג פרק מ"א) וז"ל וכן אני אומר בעדה מישראל שזדו לעבור על אי זו מצוה שתהיה ועשו אותה ביד רמה יהרגו כולם, וראיה לדבר ענין בני גד ובני ראובן שבא בהם, ויאמר כל העדה לעלות עליהם לצבא, ואחר כן באר להם בשעת ההתראה שהם כבר כפרו בהסכימם על העבירה ההיא וכפרו בתורה כלה, והוא אמרם להם לשוב היום מאחרי ה', והשיבו הם ג"כ אם במרד וגו' עכ"ל. והרמב"ם מוכיח זאת מהמעשה בס' יהושע פרק כ"ב כאשר ב' שבטים וחצי בנו מזבח בעבר הירדן ועברו על איסור שחוטי חוץ שבאו עליהם כל העדה לעלות עליהם לצבא, דהיה להם דין עיר הנדחת.
425 עיין בלחם משנה פ"ט מהל' יסוה"ת ה"א ופ"ה מהל' עבודה זרה ה"א – ה"ב.
426 עיין במנ"ח מצוה פ"ז ומצוה תס"ב אות א'.
427 עיין בספר הליקוטים על הרמב"ם דפוס פרנקל שהביא שו"ת הרדב"ז (ללשונות הרמב"ם פ"ה מהלכות עבודה זרה ה"א) וז"ל שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות עכו"ם וז"ל המסית אחד מישראל וכו' בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא בין שהיה המוסת וכו'. ומשמע דמשוה מסית לנביא המדיח ואלו בשלהי הנחנקין משמע דבין לרב חסדא בין לרב המנונא יש חילוק בין מסית לנביא המדיח. תשובה יפה שאלת וכבר קדמך אחד מן הראשונים נ"ע (הר"ן דף צ.) וז"ל והתימה מהרמב"ם ז"ל שכלל נביא המדיח עם המסית לפי שמיתתו בסקילה דהלכה כדברי חכמים נמצא שאין חילוק בין נביא המדיח להדיוט המסית וקשה דודאי לא שוו מסית הדיוט לנביא המדיח שהמסית אינו חייב אלא על עכו"ם בלבד והנביא המדיח חייב אפילו על שאר מצות בעוקר גוף המצוה לדעת רב המנונא דהלכה כמותו משום דרבא סבר לה כותיה, ואפילו אליבא דרב חסדא דנביא המדיח לא מיחייב אלא בעכו"ם בלחוד אכתי לא שוו אהדדי שהמסית אינו חייב אלא על עיקר עכו"ם והנביא המדיח חייב אפילו על לא תעשה ועל עשה שבה ואפי' אונתצתם את מזבחותם ואף הראב"ד לא השיג עליו והוא מן התימא עכ"ל: ותירץ הרדב"ז וז"ל א"נ איכא לתרוצי דהתם בפרק ט' איירי באומר כך צוה לי האל ואם תעשו ואם תחדלו ולפיכך מיתתו בחנק כשאר נביא השקר והכא איירי במדיח ממש. וזה נראה לי נכון עכ"ל. ועיין בפרי חדש (הובא בס' הליקוטים על הרמב"ם דפוס פרנקל) פ"ט מהל' יסוה"ת ה"ד וז"ל ומעתה מ"ש הרב כאן גבי ע"ז דעבדוה היום ובטלוה למחר שיחנק מיירי כשאינו מסית ולא מדיח אלא קאמר כך א"ל הקב"ה שתעבוד ע"ז היום אבל לא קאמר אלך ואעבוד כמסית ולא נלך ונעבוד כמדיח וא"כ אין כאן עונש אלא בשביל שהוא נביא שקר ויחנק עכ"ל. ועיין באגרות הגרי"ד הלוי (פ"ה מהל' עכו"ם ה"ד ד"ה והנה עיין ברמב"ם פ"ט מהל' יסוה"ת ה"ה - עמ' י"ג) שכתב רבינו זצ"ל דחיוב של נביא שהדיח הוא רק היכא שהדיח אחרים לעבוד, ואילו נביא השקר הוא אפילו אם לא אמר לאחרים אלא רק בינו לבין עצמו ג"כ הוי נביא השקר, דבנביא שקר ליכא חילוק בין אם אמר לאחרים או לא. ותו דבמסית איכא דין מיוחד דאם חזר בו המסית פטור, ואילו בנביא שקר ליכא הך דינא, אלא כיון שניבא בשקר הוי נביא השקר וחייב חנק. וגם נראה שנביא שהדיח הוא רק היכא שאומר אעבוד או נעבוד כדתנן במשנה (סז) אבל היכא שאומר רק היתרא בעלמא דרך הוראה ואינו מסיתהו לעבוד אז ליכא חיוב דנביא שהדיח, משא"כ בנביא השקר גם אם אמר שעבודה זרה הותרה ומורה רק הוראה ג"כ חייב. וא"כ בכל גווני דליכא חיוב דנביא שהדיח איכא חיוב חנק משום נביא השקר, וזהו דפסק הרמב"ם בהל' יסוה"ת דחייב חנק עכ"ד.
428 עיין בספר החינוך (מצוה תסב) וז"ל שלא נסית אחד מישראל לעבודת עבודה זרה, והעושה כן נקרא מסית וכו' וכל העובר על זה בין שהוא הדיוט או חכם ונביא והסית אחד מישראל בין איש או אשה בענין שאמרנו חייב סקילה עכ"ל. ובמצוה פ"ז בנוגע לאיסור מדיח כתב וז"ל ומי שלא הדיח בענין זה אלא אדם אחד, אינו נקרא מדיח אלא מסית וכו' אבל כשמדיח שני אנשים או יותר נקרא מדיח עכ"ל, ועיין במנחת חינוך מצוה (תס"ב) שדייק מדברי הרמב"ם פ"ד מהל' עכו"ם ה"ו שאם לא הודחו רוב העיר אזי אין עושין דין במדיחין, וצ"ע דלמה אינן נסקלין מדין מסית, ועל כרחך צ"ל דחיוב מסית אינו אלא כשמסית את היחיד ולא רבים, וברבים חייב מדין מדיח רק באופן שנתקיימו כל התנאים של עיר הנדחת, ואם לא נשלמו התנאים אינן חייבים מדין מסית, דמסית אינו אלא כשמסית ליחיד ולא לרבים. וכ"כ בלח"מ פ"ה מהל' עבודה זרה ה"ב, ובמנ"ח (מצוה תס"ב אות ד' ד"ה והנה הדין אמת). ועיין עוד שם במנ"ח (מצוה תס"ב אות ד) שדן בדברי החינוך (במצוה פ"ז) דחל חיוב מדיח כשהדיח שני אנשים או יותר, ונקט דס"ל דשנים הויין יחידים וחייב משום מסית ואילו שלש הוי רבים, וחיוב מדיח חל במדיח את הרבים כשנתקיימו כל תנאי דין עיר הנדחת, ולכן אם הדיח שלש אנשים פטור עד שיתקיימו כל דיני עיר הנדחת, ועיין בס' עבודת המלך להגאון ר' מנחם קרקובסקי זצ"ל (מו"צ ומ"מ בווילנא ודודו של רבינו זצ"ל) פ"ד מהל' עכו"ם ה"ו שביאר דהרמב"ם סובר דגדר המדיח הוא כשמדבר ומדיח את כלל העיר, ואז יוצא מגדר מסית אבל כשאינו מדחה את כלל העיר אין חילוק בין יחיד ליחידים, ואפילו הם מאה אם רק אינם רוב העיר הרי זה נקרא מסית ודינו בכל הפרטים כדין המסית, וזהו מה שכתב הרמב"ם בספר המצוות (מל"ת ט"ו) דאם דרש אל העם נקרא מדיח ואינו נקרא מסית, ר"ל דבעינן במדיח שידרוש אל העם והוא רוב העיר ולא ליחידים יהיו כמה שיהיו, וכ"כ בפרקין דלקמן (פ"ה מהל' עכו"ם ה"ב) דמסית את רוב אנשי העיר נקרא מדיח ואינו נקרא מסית דר"ל דיצא אז מכלל דין המסית, ועיין עוד במש"כ בס' עבודת המלך בפ"ה מהל' עכו"ם ה"ב,
429 והאחרונים (עיין בס' המפתח על הרמב"ם דפוס פרנקל פ"ה מהל' ע"ז ה"א) ציינו דבמסית כתיב (דברים יג:יא) "וסקלתו באבנים ומת כי בקש להדיחך מעל ה' אלוקיך", דהחיוב הוא על עצם ההסתה דכתיב "כי בקש להדיחך". משא"כ במדיחי עיר הנידחת כתיב (דברים יג:יד) "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם לאמר נלכה ונעבדה אלוהים אחרים אשר לא ידעתם", דמשמע שהצליחו להדיחם לעבוד ע"ז. ובמהר"ם שיק (סנה' סז.) כתב דאזהרה דמדיח נלמד מלא ישמע על פיך, ולשון לא ישמע משמע קבלה, וזה חילוק בין מסית למדיח, דמדיח אינו חייב אלא דווקא בגוונא שהמודחים קבלו ועבדו עבודה זרה, מה שאין כן במסית חייב אף על גב דהמוסת לא קיבל, ולכך באזהרה דמדיח כתיב לא ישמע דהיינו דווקא בקיבלו.
430 ועיין בס' עבודת המלך להגאון ר' מנחם קרקובסקי זצ"ל (מו"צ ומ"מ בווילנא ודודו של רבינו זצ"ל) פ"ד מהל' עכו"ם ה"ו, ובפ"ה מהל' עכו"ם ה"ב,
431 ועיין באחרונים שדנו מה הנ"מ בין אם מתחייב מדין מסית או מדין מדיח והרי שניהם חייבים סקילה. ובספר הליקוטים על הרמב"ם פ"ה מהל' עבודה זרה ה"א (דפוס פרנקל) כתב בשם ספר שהם וישפה דנפ"מ לענין התראה דמשום מסית בעינן להתרות בו משום ולא יוסיפו לעשות שהוא אזהרה למסית ואם התרו בו משום ולא ישמע על פיך שהוא אזהרה למדיח אינו נסקל. אמנם המנ"ח במצוה תס"ב כתב דמסית נכלל באזהרת לא ישמע על פיך ואם התרו למסית בלאו זה שפיר הוי התראה. אמנם במנ"ח מצוה תס"ד אות א' כתב דמדיח בעי התראה כשאר חייבי מיתות, (וכ"כ הלח"מ פ"ה מהל' ע"ז ה"ד), משא"כ מסית א"צ התראה (עיין ברמב"ם פ"ה מהל' עבודה זרה ה"ג, ופי"א מהל' סנהדרין ה"ה). ועוד כתב בספר הליקוטים (רמב"ם דפוס פרנקל בשם ס' שהם וישפה) דדין מסית אינו אלא כשהסית ליחיד, וא"כ נפ"מ דאם הדיח לרבים אך חסרו התנאים לעיה"נ אין בו משום מסית ופטור, ועיין בכס"מ פ"ד מהל עבודה זרה ה"ו (ד"ה ובין שהודחה כולה) שדייק דמשמע מהרמב"ם דאם לא הודח רוב העיר אין סוקלין את מדיחיה וצ"ע דאמאי גרע ממיסית, ותירץ דהרמב"ם סובר דאם נתכוון להיסית אזי הוא חייב בשעה שהסית ואפילו לא עבדו המוסתים ע"ז אבל אם מתכוין להדיח את הרבים אינו חייב עד שתעשה כוונתו דהיינו שתודח רוב העיר ותיעשה לעיה"נ, ואי לא הודחו רוב העיר הריהו פטור. אמנם נראה דמש"כ הכס"מ היינו רק בנוגע להדיוט המדיח, משא"כ בנביא שהדיח ולא עבדו רוב העיר ע"ז על פי הדחתו עדיין חייב מיתה מדין נביא שקר. ועיין במרכבת המשנה (פ"ט מהל' יסוה"ת ה"א) דדין נביא המסית הוא כדין הדיוט המסית שאינו חייב אא"כ השיב לו המוסת האיך נניח את אבינו שבשמים והמסית אומר כך חובתנו וכו', אבל אם חזר בו או שתק פטור כדפסק הרמב"ם (פ"ה מהל' עכו"ם ה"ג) ואם לא השיבו המוסת איך נניח וכו' אלא שתק פטור, ואין המסית חייב אלא א"כ קיבל ממנו המוסת ואמר הן כדפסק הרמב"ם (פ"ה מהל' עכו"ם ה"ה) אז נסקל המסית אף על פי שעדיין לא עבד המוסת, והתם איירי אפילו לא אמר הנביא בשם ה' אלא הסית לדעתו אז נסקל אם אהני הסתתו שאמר המוסת הן אף על פי שעדיין לא עבד, אי נמי כשהשיבו המוסת איך נניח והמסית עומד במרדו ואומר כך יפה לנו שאז נסקל אף על פי שלא אמר המוסת הן. אבל בהל' יסוה"ת הרמב"ם מיירי בדלא אהני הסתתו שלא אמר המוסת הן ולא סתר דבריו ועמד במרדו שאין לזה דין מסית ומדיח כלל. אלא שהוא חייב תכף על מה שהתנבא בשם ה' מה שלא שמע במראה הנבואה וחייב חנק מדין נביא שקר כדפסק הרמב"ם פ"ה מהל' עכו"ם ה"ח.
432 ועיין עוד במש"כ רבינו זצ"ל בענין נביא שהדיח באגרות הגרי"ד הלוי פ"ה מהל' עכו"ם ה"ד (עמ' י"ב – יד).
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.
207ימים לסיום הש״ס