סנהדרין עב ע"ב

דף עב - ב

ומתרצינן:

לא קשיא  כאן הראשונה מדברת באב הבא במחתרת על הבן, דודאי רחמי האב על הבן, ולא יהרגהו אפילו אם הבן יעמוד כנגדו, לכן מספק - אל תהרגהו, אלא אם ברור לך הדבר כשמש שאביך הוא אכזרי עליך ושונאך.

כאן השנייה מדברת בבן הבא במחתרת על האב, וכל שכן בשאר אנשים גנבים, שאין להם רחמים כרחמי האב על הבן, לכן מספק - הרגהו, דודאי בא כדי להרוג אם יעמוד בעל הבית כנגדו. אלא אם ברור לך כשמש שהוא רחמני עליך כרחמי האב על הבן.

אמר רב: כל מי דאתי עלאי שיבוא עלי במחתרתא, קטילנא ליה, אהרגהו כדין בא במחתרת, לבר חוץ מרב חנינא בר שילא.

מאי טעמא? אילימא אם נאמר: משום דצדיק הוא ואינו בא להרוג - איזה צדיק הוא? הא קאתי במחתרתא לגנוב? ואם הוכר כצדיק, שמא חזר בו מצדקתו.

אלא, משום דקים לי בגוויה, מכירו אני, דמרחם עלי כרחם אב על הבן.

תנו רבנן: נאמר בתורה: "דמים לו" לשון רבים, ודרשינן: בין בחול בין בשבת - אסור לבן להרוג את אביו הבא במחתרת, שהרי לא בא על מנת להרוג.

ונאמר עוד: "אין לו דמים" בלשון רבים, ודרשינן: בין בחול בין בשבת, הרגהו!

הגמרא מבארת את הברייתא:

בשלמא הסיפא ששנינו: אין לו דמים בין בחול בין בשבת, איצטריך הוצרך להשמיענו, ויש בכך חידוש, כי סלקא דעתך עלה על הדעת אמינא לומר: מידי דהוה נדמהו אהרוגי בית דין למי שבית דין הורגים אותו, על עברתו על אחת מארבע מיתות בית דין, דבשבת לא קטלינן ליה, שאין הורגים אותו בשבת, כמו שלמדנו בפרק אחד דיני ממונות, ודרשנוהו מהפסוק: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" -

ואם עלה על הדעת לומר שגם בא במחתרת אין הורגים אותו בשבת, קמשמע לן משמיענו התנא של הברייתא, שאינו כן, אלא הורגים אותו אף בשבת, היות ובא על עסקי נפשות, דוחין שבת מפני פקוח נפש ^[10] - אלא, קשה, מה משמיענו התנא של הברייתא בדרשו: "דמים לו בין בחול בין בשבת, אם התורה היתה כותבת בלשון יחיד, סתמי, היינו דורשים שהכוונה לסתם יום חול, אם כן, השתא בחול לא קטלינן ליה, אם אפילו ביום חול אין הורגים אותו, האם בשבת מיבעיא?! האם צריך להשמיענו שאין הורגים אותו?!

ומתרצינן: אמר רב ששת: אכן לא נצרכה הברייתא להשמיענו שאין הורגים בשבת, דפשיטא הוא, אלא הברייתא באה להשמיענו דין אחר, והוא - אם כשהיה חותר, נפל עליו גל של אבנים, והוא מסוכן בתוכו, מותר לפקח עליו את הגל ולהצילו משם, אף שזה כרוך בחילול שבת, וזה החידוש של הברייתא.

ודין זה אמור רק ביש לו דמים, באב על הבן בסתמא, או במי שברור שיש לו שלום עמך, אבל באחרים אין מפקחים עליו את הגל, כיון שהוא גברא קטילא מעת חתירתו. וניתן להרגו אפילו בלי התראה, כל שכן שאין מפקחין עליו את הגל ^[11].

תנו רבנן: נאמר בתורה: אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים.

ודרשינן ממה שנאמר "והוכה" ולא נאמר "והכהו", שהיה משמע שבעל הבית הכהו - בכל אדם מותר להורגו ואפילו מי שאינו בעל הממון.

ועוד נאמר: "ומת", ודרשינן: בכל מיתה שאתה יכול להמיתו, ולא דווקא במיתת "הכאה".

הגמרא מבארת את הברייתא:

בשלמא מה שדרשו: "והוכה - בכל אדם", איצטריך הוצרך להשמיענו, כי -

סלקא דעתך עלה על הדעת אמינא לומר: רק בעל הבית, הוא מותר להרגו, כמו שאמרנו, דקים ליה הגנב יודע דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, לכן בא להרוג, ומותר לבעל הבית להרגו, אבל אדם אחר שהגנב לא בא להרגו, לא מותר להרגו -

קמשמע לן משמיע לנו התנא של הברייתא דהגנב "רודף" הוא ^[12], ואפילו אחר נמי ומותר לכל ישראל להורגו, כדי להציל את נפשו של בעל הבית.

אלא, קשה, מה שדרשה הברייתא: "ומת - בכל מיתה שאתה יכול להמיתו -

למה לי להשמיענו זאת, הלוא מדין רוצח נפקא, אפשר ללמוד דין זה מדין רוצח -

דתניא שנינו בדין רוצח: אמרה התורה (במדבר לה): "מות יומת המכה רוצח הוא", ודרשינן: אם לא היה כתוב אלא "ימות" - אין לי שבית דין יכולים להורגו, אלא בסייף שהיא מיתה האמורה בו.

ומנין אנו למדים שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו כגון שהיה מכשף, או שאינך יכול לתופסו מפני שהוא בעבר הנהר, שאתה רשאי להמיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו, כגון לירות בו חץ או אבן -

תלמוד לומר: "מות יומת" ודרשינן: מכל מקום שאתה יכול להמיתו.

אם כן קשה, למה הוצרכנו לדרשה מיוחדת לבא במחתרת, שמותר להרגו בכל מיתה?

ומתרצינן: שאני התם דין רוצח שונה, כיון דאמר קרא: "מות יומת", אבל בבא במחתרת אם לא היינו דורשים זאת, לא היינו יודעים שמותר להורגו בכל מיתה.

ומקשינן: וניגמר מיניה, מה הוצרכו לדרשה מיוחדת, הלא אפשר ללמדו מדין רוצח? מה מצינו ברוצח שאתה יכול להמיתו בכל מיתה, כן בא במחתרת.

ומתרצינן: אי אפשר ללמדו במה מצינו מדין רוצח, משום דהוה רוצח וגואל הדם [שגם בו דרשינן, שאם יצא מעיר מקלטו, מותר לכל אדם להרגו, ולא רק לגואל הדם כמשמעות הפשוטה בתורה] והם שני כתובין הבאין כאחד -

וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין לדין אחר, [כמבואר לעיל מה ב].

לכן צריכין לדרשה מיוחדת לבא במחתרת, שמותר להורגו לאו דוקא ב"הכאה" הכתובה בתורה, אלא אפילו בכל מיתה, כגון לחנקו ולהטביעו במים.

הגמרא ממשיכה לדון בדין בא במחתרת.

תנו רבנן: אמרה התורה: "מחתרת" - אין לי שיהא מותר להרגו, אלא אם חתר מחתרת בכותל בעל הבית -

בא לו על גגו עם סולם, או שבא בחצירו וקרפיפו [חצר מאחורי הבית] - מנין אנו למדים, שמותר להרגו?

תלמוד לומר: "ימצא הגנב" ולא נאמר: "ימצאנו", ודרשינן "הגנב": מכל מקום שיהא נראה לך כגנב.

ומקשה הברייתא: אם כן שאנו דורשים שהוא הדין בכל מקום, מה תלמוד לומר: "מחתרת".

ומתרצת: מפני שרוב גנבים מצויין נמצאים במחתרת, כלומר, כשבאים לגנוב הם חותרים.

ודיברה התורה בדבר המצוי ^[13].

תניא אידך שנינו ברייתא אחרת הדורשת דרשה אחרת: אם כתבה התורה: "מחתרת" - אין לי אלא מחתרת, גגו חצירו וקרפיפו מנין? תלמוד לומר: "ימצא הגנב" - מכל מקום.

אם כן - מה תלמוד לומר: "מחתרת"?

להשמיענו שמחתרתו זו היא התראתו! ואין צריך להתרותו, והורגו בלי התראה, כיון שטרח ומוסר נפשו לחתור. הריהו בא על מנת להרוג, והנהו רודף, והורגים אותו בלי התראה, ובלי דין ודברים.

אבל אם נכנס דרך הגג והחצר דרך פתח הפתוח, אין מכך הוכחה שבא להרוג, אלא יתכן שמנסה את מזלו לגנוב, דרך פתח הפתוח, ואם יעמוד בעל הבית לנגדו, ינוס וילך לו. ובאופן זה אסור להורגו, עד שיתרו בו בעדים ויאמרו לו: "ראה! הנני עומד נגדך והורגך", ואז אם הגנב יקבל עליו את ההתראה, ויאמר: "הנני יודע שאתה עומד כנגדי להורגני, ועל מנת כן הנני עושה גניבתי", אז מותר להרגו ^[14].

הגמרא ממשיכה לדון, אם בא במחתרת צריך התראה.

ויש צד לומר, שרק מי שנתחייב מיתת בית דין, צריך התראה, ואין בית דין הורגים אותו אם לא התרו בו - אבל "רודף" [בא במחתרת] אינו צריך התראה.

אמר רב הונא: קטן הרודף להרוג את קטן חבירו ^[15], ניתן להצילו מן עבירת רציחה בנפשו בהריגתו, כלומר, יש לו דין רודף, ומותר לכל אדם להרגו, כשאר רודף.

והחידוש הוא שלמרות שהוא קטן, ולא ניתן להתרותו, כי אינו "בר קבלת התראה" [כדין שאר מותרה שאינו נקראת התראה עד שעונה: "אף על פי כן"] -

אבל לגבי דין רודף, דינו כגדול, ומדוע, קסבר רב הונא: רודף אינו צריך התראה, וממילא לא שנא כשהוא גדול, ולא שנא כשהוא קטן, נהרג ^[16].

איתביה מקשה רב חסדא לרב הונא ^[17] ממשנה ששנינו במסכת אהלות (פרק ז משנה ו).

ברישא של המשנה נאמר: האשה שהיא מקשה לילד [והאם מסוכנת בכך] מחתכין את הולד במעיה [המילדת פושטת ידה וחותכתו] ומוציאין אותו אברים אברים. מפני שחייה קודמין לחייו [דכל זמן שלא יצא לאויר העולם, לאו נפש הוא ^[18], וניתן להרגו כדי להציל את אמו].

אם שיברה אחרזמן פטור, שהרי התחייב בחיוב

אבל אם יצא ראשו [רובו] ודינו כילוד - אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש הולד מפני נפש ^[19], כלומר, כדי להציל את האם.

ומקשה רב חסדא: ואמאי אין הורגים את הולד, הלוא רודף הוא!

ובשלמא אם נאמר שרודף צריך התראה, מובן, שהרי לא התרו בו. אבל אי אמרת שרודף הוא אפילו קטן, כי אינו צריך התראה, קשה למה אין הורגים אותו?

ומתרץ רב הונא: שאני התם שונה הדין שם, כי אין הקטן רודף לאמו, אלא דמן שמיא קא רדפי לה מן השמים רודפים אותה. ולכן אין לו דין רודף כלל ^[20].

ומבררת הגמרא: האם נימא שברייתא הבאה מסייעא ליה לרב הונא?

שנינו: רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו - כל מי שימצא שם אומר לו: "ראה! שאיש הזה שאתה רודפו ישראל הוא! ולא גוי, ובן ברית הוא! ולא מומר". והתורה אמרה (בראשית ט): שופך דם האדם באדם דמו ישפך, ודרשינן "באדם דמו ישפך" כל הרואה זאת ישפוך דמו בשביל הצלת אדם - אמרה תורה: הצל דמו של זה בדמו של זה.

וזו אינה התראה מספקת, כי לא אמרה הברייתא שהרודף קיבל עליו את ההתראה, ובכל זאת שנינו בברייתא שכל הרואה הורג את הרודף, הרי הסיוע לדברי רב הונא שרודף אינו צריך התראה ^[21].

ודחינן: אין מכאן ראיה, כי הברייתא ההיא - רבי יוסי ברבי יהודה היא הסובר שבכל התראה, אפילו התראת עדים המתרים את העובר עבירה שבית דין יהרגוהו, אינו צריך לקבל עליו ההתראה ויתיר עצמו למיתה לומר: "על מנת כן אני עושה".

דתניא: רבי יוסי ברבי יהודה אומר: חבר תלמיד חכם היודע איסורי התורה - אינו צריך התראה, לפי שלא ניתנה התראה אלא לעם הארץ, כדי להבחין בין שוגג למזיד שלא יוכל לטעון: שוגג הייתי.

הרי שסובר שהתראה היא רק "הודעה" על האיסור, להבחין בין שוגג למזיד, ואין צורך ב"קבלת התראה", ואפילו עם הארץ לא צריך.

לכן, אין מברייתא זו סיוע לדברי רב הונא הסובר ש"רודף" אין צריך התראה, כי בכך שלא אמרה הברייתא שאכן קיבל על עצמו את התראה, אי אפשר לדייק כלום, כי הברייתא נשנתה לדעת רבי יוסי ברבי יהודה הסובר כן בכל ההתראות שאין צריך שהמותרה יקבל על עצמו את ההתראה.

תא שמע:

הגמרא מביאה קושיא על דברי רב הונא מברייתא אחרת. שבה נאמר במפורש בדין רודף שהמותרה קיבל על עצמו את ההתראה.

שנינו: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו - אמר לו: "ראה! שישראל הוא ובן ברית הוא", והתורה אמרה: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך".

וממשיכה הברייתא:

אם אמר הרודף: "יודע אני שהוא כן" הריהו פטור. כי זו איננה קבלת התראה מספקת.

ומתי אכן נקראת "קבלת התראה", אם אמר: "על מנת כן שאהרג על כך אני עושה" - ואז חייב.

הרי שהברייתא המדברת ברודף, סוברת, שגם ברודף צריך התראה לכל דיניה - עד שיתיר עצמו למיתה.

וקשה על רב הונא.

ומתרצינן: לא צריכא הברייתא אינה מדברת בדין רודף כלל, אלא בדין התראה, כשהרודף אכן הורגו להנרדף, והאנשים העומדים שם מתרין אותו כדי להביאו לבית דין, ובהתראה זו, אף רב הונא מודה שצריך להתרות אותו ככל דיני התראה.

ואם תקשה: האנשים ההם מדוע מתרים אותו, למה לא הורגים אותו, כדי להציל את הנרדף, התירוץ: מדובר באופן שאינם יכולים להצילו - כגון:

דקאי, הרודף והנרדף נמצאים בתרי עברי נהרא מעבר השני של הנהר, והמתרים אינם יכולים להגיע לשם להצילו. ולכן -

מאי איכא מה יש ביכלתם של המתרים לעשות? דבעי אתויי לבי דינא להביאו לבית דין, כדי לקיים מה שנאמר (דברים כב): "ובערת הרע מקרבך" -

בי דינא - בעי התראה בכל דיניה, ולכן כתבה הברייתא שהרודף קיבל עליו את ההתראה.

אבל, אין הכי נמי, "רודף אינו צריך התראה".

איבעית אם תרצה, לא להעמיד את הברייתא באופן הנ"ל אלא בהתראת רודף ^[22], אימא אומר לך תירוץ אחר.

והוא: אמר לך רב הונא: אף אם הברייתא הזו סוברת שרודף צריך התראה, אין ממנה פירכא על דברי, כי אנא אני, דאמרי אמרתי את דברי, כמו תנא דמחתרת, ששנינו לעיל, דאמר התנא ההוא: מחתרתו זו היא התראתו. ואינו צריך התראה.

והנני סובר כמוהו.

כל שנמצא במחתרת ונתברר הדבר לבעל הבית או לאחר שהוא אוהב גמור של זה ושיש לו ברית כרותה והרגו יש לו דמים אפילו נכרי וכל שנתברר לו שאין שלום עמו אין לו דמים אפילו אב על הבן אבל בסתם והוא שלא נתברר לו בענינו כלום אין לך מי שיש לו דמים אלא אב על הבן שסתמו כברור אף בשעת מחתרת:

רשות זו שנתנה תורה להרוג זה שבא במחתרת לא סוף דבר בגנב ידוע או בחשוד אלא אפילו היה מפורסם בחסידות שמ"מ מתוך מחתרתו הערה את מקורו ונתגלית דעתו:

כל שאמרנו עליו שאין לו דמים ניתנה רשות להרגו בין בחול בין בשבת אע"פ שהריגת בית דין אינה דוחה שבת בזו התירו שכמת הוא ואין לו דמים כלל ואין צריך לומר אם נפלה חתירתו עליו שאין מפקחין עליו את הגל בשבת וכל שאמרנו עליו שיש לו דמים כל שהרגו חייב כמו שביארנו ואם נפלה מחתרתו עליו מפקחין עליו את הגל יראה לי שזה שאמרנו עליו שאין מפקחין עליו את הגל פירושו בספק חי ספק מת אבל אם הוא ודאי חי אומר אני שמפקחין שהרי עכשיו אינו רודף שהרי זה כרודף אחר חבירו והצילוהו באחד מאיבריו שאין לו עוד להרגו וזה כהריגה בידים הוא או שמא כיון שיש לומר עליו שהוא משתדל בעצמו בפקוחו ולבו על גנבתו אין מפקחין:

כבר ביארנו שלא סוף דבר שניתנה רשות לבעל הבית להרגו אלא אף לכל אדם מפני שהוא חשוב כרודף אחר חבירו להרגו מכיון שאנו דנין אותו כרודף אחר חבירו להרגו ראוי להורג שיהא משתדל להרגו בסייף ומ"מ אם אינו רשאי להרגו בסייף או שאין חרב בידו ימיתהו בכל שהוא יכול להמיתו סקל יסקל או ירה יירה כדרך שבארנו ברוצח ובגואל הדם בפרק ששי:

כשם שביארנו בבא במחתרת שמותר להרגו אף בשבת כך הרודף אחר חברו להרגו יראה שנתן להצילו בנפשו אף בשבת:

בא במחתרת גדולי המחברים כתבו שאין בו חלוק בין יום ללילה וכן הדברים נראין שהרי מה שכתוב אם זרחה השמש עליו דמים לו כבר הוציאוהו מפשוטו ודרשוהו בשנתברר לו שיש שלום עמו כמו שבארנו ואם תמצא לומר שביום סתמו אינו בא להרוג לא הוצרכו להוציאו מפשוטו ומ"מ גדולי המפרשים כתבו בהגהותיהם שלא הוציאוהו מפשוטו אלא לחדש בה דבר להציל כל מי שנתברר שלא בא על עסקי נפשות וביום ודאי אינו רשאי להרגו שאין גנב ביום אלא דרך השמטה ואפילו נמצא במחתרת כגון שהיה חותר בינו לבינו או בחדר מוצנע ולא עוד אלא שיראה שלא הוצרכו להוציא המקרא מפשוטו אלא שאין הדבר באפשר שיהא צריך מקרא להפקיעו מדין מחתרת ביום:

בא במחתרת שהזכרנו לא סוף דבר שהוא חותר ובא אלא כל שנמצא בתוך רשותו של חבירו ביתו או חצירו גגו או קרפיפו אפילו נכנס דרך הפתח לא נאמר מחתרת אלא שדבר בהווה שדרך רוב גנבים לבא במחתרת בלילה אבל גנתו או שדהו או כרמו או דיר וסהר שלו אפילו היה חותר שם יש לו דמים סתם מקומות הללו שאין בעלים מצויים בהם ולא בא על עסקי נפשות מ"מ חלוק יש בין נכנס במחתרת לנכנס דרך הפתח שהבא במחתרת אינו צריך התראה מחתרתו זו היא התראתו ומתיר עצמו למיתה הוא ועוד שהרי הוא כרודף אבל כל שנכנס דרך הפתח אע"פ שהוא עומד במסתרים וכדרך גנב צריך התראה בעדים שיצא משם ואם לאו שיהרגוהו ומ"מ אינו צריך שיקבלנה ויתיר עצמו למיתה כלומר יודע אני ועל מנת כן אני עושה שלא נאמר כן אלא במיתת בית דין וגדולי הרבנים חולקין בו ואין דבריהם נראין:

בא במחתרת זה שהזכרנו אין בו חלוק בין גדול לקטן בין איש לאשה אלא כל הנמצא ברשות חבירו בחזקת גנב יש רשות ביד כל אדם להרגו מפני שהוא רודף וכל שהוא רודף הותרה הריגתו אפילו בקטן בין שהיה רודף אחר קטן בין שהיה רודף אחר גדול ואינו צריך התראה כמו שביארנו:

יצא לו הגנב מן הבית והולך לו הן בגנבה הן שלא בגנבה אינו נקרא עוד רודף ואם הרגו אח"כ יש לו דמים הקיפוהו בני אדם אינו נהרג אע"פ שהוא עדיין במחתרת שהרי יש לו מצילים אם הוא קם עליו והוא שאמרו במכילתא אם יש לו מושיעים אינו נתן ליהרג אפילו לא היו בכדי להתירא זה מהם מכיון שהם ראויים שיעידו עליו אם יהרוג והוא שרואה בעדיו נמנע הוא ואינו הורג ויש לו דמים וכן יראה מדברי גדולי המחברים וכן יראה מתרגומו של אונקלוס אם עינא דסהדיא וכו':

זה שביארנו ברודף שנתן להצילו בנפשו פירושו אפילו בשהיה גדול רודף את הקטן שמצילין אותו בנפשו של רודף אע"פ שהרודף גדול והנרדף קטן ומתרין בו שלא לעשות ושהוא מכלל חברים ובן ברית ולא מעובדי האלילים וכל שאינו נמנע אפילו לא קבל עליו התראה מצילין אותו בנפשו שאין דין התראה לרודף וכל החושב להכות את חבירו מכת מות רודף הוא ואם יכולין להצילו באחד מאיבריו עושין ואם לאו מצילין בנפשו אפילו היה הרודף צדיק גדול והנרדף פחות שבפחותים ואם לא היה יכול להצילו אלא שבא ליד בית דין אינו נהרג אא"כ קבל עליו התראה:

עוברה שהיתה מקשה לילד ונסתכנה מרוב קשויה מותר לחתוך העובר שבמעיה בין בסם בין ביד ולהוציאו חתיכות חתיכות שאין זה נקרא נפש הואיל ולא יצא לאויר העולם יצא ראשו הרי הוא כילוד ואין נוגעין בו לרעה שאין דוחין נפש מפני נפש ואין דנין אותו ברודף כדי להציל את האם הנרדפת בנפשו שמן השמים רדפוה:

זה שביארנו שכל שאין שם רודף אין דוחין נפש מפני נפש לא סוף דבר באחרים שאין מצילין את זה בנפשו של זה אלא אף בעצמו אסור לו להציל עצמו בנפש חברו ואפילו רבים בנפש יחיד והוא שאמרו בשמיני של תרומות נשים שאמרו להם גוים תנו לנו אחת מכם ונטמאנה ואם לאו נטמא את כלכם יטמאו כולן ואל ימסרו נפש אחת מישראל ושנו עליה בתלמוד המערב סיעת בני אדם מהלכין בדרך ופגעו בהם גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו הרי אנו הורגין את כלכם יהרגו כלם ואל ימסרו נפש אחת מישראל למדת שאף בהצלת עצמו ואף יחיד בהצלת רבים אין דוחין נפש מפני נפש ואפי' קטן מפני גדול כמו שביארנו מ"מ אמרו שם שאם ייחדוהו להם כשבע בן בכרי כלומר תנו לנו את פלוני ונהרגהו ואם לאו נהרג את כלכם ימסרוהו להם כל שיש בו הצלת שנים בשביל אחד אלא שאמרו שם אמר ריש לקיש והוא שנתחייב מיתה כשבע בן בכרי ור' יוחנן אמר אע"פ שלא נתחייב מיתה ויראה כר' יוחנן שהרי כל שנחלקו שניהם הלכה כמותו וכ"ש בתלמוד שלו ומעתה אם לא נתחייב מיתה כל שאמר תנהו לי ואם לאו הריני הורג אותך יהרג ואל ימסרוהו שאין לו לדחות את זה מפני עצמו אבל אם אמר הריני הורג את כלכם או אתה והוא ימסרהו ואל יהרגו שניהם או כלם ואם נתחייב מיתה אם בדיני ישראל ימסרהו אף להצלת עצמו ויראה לי אף להצלת אחר ואם אינו חייב בדיני ישראל הרי הוא כישראל בעלמא הא כל להצלת רבים אפילו לא נתחייב מיתה או שנתחייב ולא בדיננו הואיל וייחדוהו מותר אלא שמדת חסידות לעכב וליתן מתון בדבר עד דכדוכה של נפש וכל שממהר בכך הפקיע מעליו מדת חסידות והוא שאמרו שם עילא בר קיסר תבעתיה מלכותא ערק ללוד גבי ר' יהושע בן לוי אתון אקפון מדינתא אמרין אין לית אתון יהבין לן אנן מחרבין מדינתא סלק גביה ר' יהושע בן לוי פייסיה ויהביה לון הוה אליהו זכור לטוב יליף מתגלי ליה ולא איתגלי צם כמה צומין אתגלי ליה אמר ליה ולמסור אנא מתגלי אמר ליה ולאו משנה שלימה עשיתי אמר ליה וכי משנת חסידים היא זו ויראה לי שלא אמרה אלא על שמיהר את הדבר ולא המתין עד שיראה אם יחריבו את העיר אם לאו ומ"מ י"מ שלא על מדת חסידות לבד היה מתרעם עליו אלא מן הדין וממה שלא היה חייב מיתה בדיני ישראל ומכאן פסקו כריש לקיש שאמר והוא שמחוייב מיתה כשבע בן בכרי ופירשו בו שיהא מחוייב מיתה בדיני ישראל והדברים ברורים כדעת ראשון ולפי דרכך למדת במה שאמרו מאי חזית דדמא דידך וכו' דוקא כשאמר לו קטליה לפלניא ואי לא קטילנא לך אבל אם אמר לו קטליה לפלניא ואי לא קטילנא לדידיה ולדידך מותר לו להרגו ומ"מ יראה שלא הותר אלא למסרו לו שמא יקח ממנו כפר או יתחרט עליו אבל להרגו בידים לא:

יראה לי שאם היתה סיעה של נשים והיתה ביניהם זונה ידועה עומדת על מנהגה אפילו לא ייחד אלא שאמרו תנו לנו אחת ונטמאנה ימסרו את הזונה ואל יטמאו ואין צריך לומר בסיעה של בני אדם והיה ביניהם טרפה שימסרוהו ואל יהרגו שהרי ההורגו פטור ממה שראיתי בשמיני של תרומות היה עובר ממקום למקום וככרות של תרומה בידו ואמר לו נכרי תן לי אחת ואטמאנה ר"ל לאכלה ואם לאו הרי אני מטמא את כלן ר' אליעזר אומר יטמא את כלן ושנו עליה בירושלמי לא מסתברא כן אם היתה שם כבר טמאה ויראה לי שאף בזונה כן אלא שיש לפקפק שמא הרהרה תשובה בלבה ומ"מ לענין תרומה מיהא הלכה כר' יהושע שאמר לשם יניח אחת מהם על הסלע:

ובתלמוד המערב של עבודה זרה ראיתי ששאלו בפרק שני מהו לדחות נפש קטן מפני גדול וכשהשיבו להם מיצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש הם תירצו שניא היא שאין אנו יודעין מי הורג את מי ולא נתבררה שם ונראה שאף שאלתם במי שאמרו לו הרוג קטן זה ואם לאו נהרוג אותך אם מותר להציל עצמו בנפשו ומ"מ מסוגיא שבכאן יראה שהקטן דינו כגדול לענינים אלו שאם לא כן תהא האשה עצמה הורגתו אף ביצא ראשו אלא שחכמי הדורות שלפנינו כתבוה כן ר"ל שהאשה עצמה יכולה לחתכו שנרדף היא ונרדף מיהא במקום שאין אחרים מחזיקין את הרודפו ברודף הוא עצמו רשאי ומ"מ מסוגית קטן הרודף אנו למדים שדינו כגדול אלא שיש לו ראיה ממנה על הטרפה וחברתה שמצילין עצמן באלו:

תנו רבנן דמים לו דמים תרי משמע ומדהוה ליה למיכתב דם כענין שנאמר ורצח גואל הדם את הרוצח אין לו דם ואלו הכא כתב דמים שמע מינה לרבויי כמה דמים הוא דאתא לאשמועינן דבין בחול בין בשבת אין לו דמים דמים לו בין בחול בין בשבת. ודייקינן בשלמא אין לו דמים איצטריך לאשמועינן בין בחול בין בשבת ס"ד אמינא מידי דהוה אכל הרוגי ב"ד דבשבת לא קטלינן דנפקא לן בפרק אחד דיני ממונות מלא תבערו אש קמ"ל דהכא קטלינן משום פיקוח נפשו של בעל הבית אלא דמים לו בין בחול בין בשבת בשבת למה לי השתא בחול לא קטלינן בשבת מיבעיא אמר רב ששת לא נצרכה אלא לפקח עליו את הגל בשבת שאם הדבר ברור שלא בא על עסקי נפשות ונפלה עליו מפולת דרך מחתרת שחתר מפקחין עליו ואפי' בשבת אבל אם בא על עסקי נפשות אפי' בחול אין מפקחין עליו את הגל דהא ניתן להרגו בלא התראה ואי קשיא לך כי לא בא על עסקי נפשות נמי אמאי מפקחין עליו את הגל מי עדיף מהרועים בהמה דקה דתנן העכו"ם והרועים בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין. שאני הנך דעבידי תדיר: הא דאמרינן משום דהוה רוצח וגואל הדם שני כתובים הבאים כאחד איתא בפרק נגמר הדין וכבר פירשנוהו שם:

תנו רבנן מחתרת אין לי אלא שחתר ונכנס דרך מחתרת נכנס דרך גגו של בעל הבית על ידי סולם או שהיה גגו שוה לרשות הרבים ומחיצה עשרה מפסקת דרך חצרו וקרפיפו כגון שעבר המחיצה ונכנס דרך חצירו מנין שאתה רשאי להרגו ת"ל ימצא הגנב מ"מ הגנב יתירה הוא לאשמועינן כל היכא דאפשר לתפסו כגנב ובכמה דוכתאי אמרינן דלא מיתפיס כגנב אלא במחיצה עשרה כדאיתא בפרק השותפין (בבא בתרא ו':) אם כן מה תלמוד לומר מחתרת מפני שרוב גנבים מצוין במחתרת. ותניא אידך אם כן מה תלמוד לומר [מחתרת] מחתרתו זו היא התראתו כלומר מחתרתו מעידה עליו שגנב גמור הוא ואדעתא דנפשות קאתי לפיכך אין צריך התראה אלא ניתן להצילו בנפשו אבל דרך גגו חצירו וקרפיפו איכא למימר דלאו גנב גמור הוא ולאו אדעתא דנפשות קאתי אלא אדעתא דאי קאי באפיה שביק ליה ואזיל הילכך בעי התראה ולא תימא הני מילי היכא דלא סליק דרך סולם או קפץ על גבי הכותל אלא דעייל דרך הפתח דלא מוכחא מילתא דלגניבתא קא מיכוין אבל היכא דעלה דרך סולם או שנתלה בכותל ועלה דרך גניבה לא בעי התראה דאם כן הדר קושיין לדוכתיה מה ת"ל מחתרת מאחר דדרך גגו חצרו וקרפיפו נמי לא בעי התראה [א"ו] דגבי גגו חצרו וקרפיפו נמי אף על גב דעייל דרך גניבה נמי בעי התראה. ואיכא למימר דכי קא דייק תנא דרך גגו דרך חצרו דרך קרפיפו בנכנס דרך הפתח קאי והוא דמתרו ביה והיינו דכתיב ימצא הגנב כלומר אם התרית בו נמצא שהוא גנב ממש דאתי אדעתא דנפשות אין לו דמים אם כן מה ת"ל מחתרת לומר לך מחתרתו זו היא התראתו ולא בעי התראה והוא הדין כל היכא דמוכחא מילתא דגנב ממש הוא כגון דסליק דרך סולם או שנתלה בכותל ועלה דלא בעי התראה וכי בעינן התראה היכא דאשכח פתח פתוח ונכנס דלא מוכחא מילתא דגנב ממש. ויש לפרש מחתרתו זו היא התראתו שמעידה עליו שדרך מחתרת נכנס ומיגליא מילתא דגנב ממש הוא ואדעתא דנפשות קאתי ולא בעי התראה אבל היכא דליכא מחתרת וקא חזינן ליה בגו ביתא בעי התראה דהא לא ידעינן אי דרך גניבה קא עייל דרך סולם וכיוצא בו ואי דרך הפתח קא עייל ולאו גנב ממש הוא ואמטול הכי בעי התראה:

אמר רב הונא קטן הרודף את חברו להרגו ניתן להצילו בנפשו ואע"ג דקטן לאו בר עונשין הוא לאו משום חיובא דידיה הוא דקטל ליה אלא משום הצלה דהאיך ואי משום דקטן לאו בר קבולי התראה הוא קסבר רודף אינו צריך התראה הילכך לא שנא גדול ולא שנא קטן. איתיביה רב חסדא לרב הונא מהא דתנן באהלות פרק שביעי האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו איברים איברים מפני שחייה קודמין לחייו יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש דכתיב שופך דם האדם באדם איזהו אדם שהוא באדם הוי אומר זה עובר ודוקא כשיצא רובו אבל כ"ז שהוא מבפנים לאו נפש הוא ולא חסה עליו תורה שהרי לא חייבה עליו מיתה דכתיב ויצאו ילדיה ענוש יענש. דייקינן מינה אי ס"ד קטן הרודף ניתן להציל את הנרדף בנפשו האי עובר נמי רודף הוא ואמאי אין נוגעין בו ופריק שאני התם דמשמיא קא רדפי ליה לדידה. וכתב ר"ש ז"ל אהא דקתני שאין דוחין נפש מפני נפש ואם תאמר מעשה דשבע בן בכרי דכתיב הנה ראשו משלך אליך בעד החומה התם משום שאלו לא מסרוהו הוא היה נהרג בעירו כשיתפשנה יואב והן נהרגין אבל אם היה ניצול הוא אע"פ שהן נהרגין לא היו רשאין למסרו כדי להציל את עצמן אי נמי משום דמרד במלכות וכתב ז"ל דהכי מפרש לה בתוספתא דתרומ' ודילמא אטעמא בתרא קאמר מרן דמפרש בתוספתא דאלו טעמא קמא תמה אני אם אפשר לאמרו דהא בהדיא תנן במסכת תרומות בפרק האשה שהיתה אוכלת בתרומה וכן נשים שאמרו להם עכו"ם תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה ואם לאו הרי אנו מטמאין את כולכם יטמאו את כולן ואל ימסרו להן נפש אחת מישראל. ואיכא לתרוצי דשאני התם דאחת סתמא קא בעו מינייהו ואמטול הכי יטמאו כולן ואל ימסרו להן נפש אחת דמאי חזית דיהבינן להו האי ניתיב להו אידך ודילמא ההיא דיהבי' להו היא ניהו דמיתצלא ומיתבא דעתייהו באחריתי דהא אינהו חדא בלחוד קא בעו מינן אבל היכא דאמרי תנו לנו פלונית ואם לאו הרי אנו מטמאין את כלכן איכא למימר דיהבינן להו דסוף מיטמו כלהו וההיא פלונית בהדייהו דכיון דדעתייהו עילוה לחודה לא מיתבא דעתייהו באחריתי. ומילתא צריכא עיונא דהא הכא גבי עובר דכתנו לנו פלוני או פלונית דמי וקתני שאין דוחין נפש מפני נפש ואיכא למימר דשאני הכא דאפשר דמיתציל עובר וצ"ע:

לימא מסייעא ליה רודף שהיה רודף (וקשה) [וקדייק] מדלא קא בעי קיבול התראה ש"מ רודף אינו צריך התראה והאי דאמרינן ליה הכי לאזהרה בעלמא דילמא הדר ביה ומיתצלי תרוייהו ודחינן לעולם אימא לך רודף צריך התראה והאי דאמרי' ליה ראה שישראל הוא כו' לשום התראה גמורה הוא דאמרינן ליה הכי ודקא קשיא לך הא באעי קבול עליה התראה ר"י בר' יהודה היא דאמר חבר אינו צריך התראה כלל שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ומדלא בעי גבי חבר התראה כלל וע"ה נמי נהי דבעי התראה לשוייה מזיד אבל קבולי עליה התראה לא בעי דאי ס"ד בעי גבי [חבר] נמי נהי דהוה ליה מזיד מאן לימא לן דעל מנת כן קא עביד דילמא דעתיה לאיתצולי אלא לאו ש"מ לא בעי לקבולי עליה התראה והאי ברייתא דרודף רבי יוסי בר' יהודה ובעם הארץ קא מיירי: והדרי' לאקשויי עליה דר"ה מיהא דתניא רודף שהי' רודף כו' אם אמר יודע אני שהוא כן פטור דבעינן עד שיתיר עצמו למיתה דכתי' יומת המת כדאיתא בפרק היו בודקין על מנת כן אני עושה חייב אלמא רודף בעי התראה ואוקי' כגון דקאי האי רודף והאי מתרה בתרי עברי נהרא רודף מהאי גיסא ומתרה מהאיך גיסא ולא מצי לאצוליה לנרדף בנפשו של רודף מאי איכא דמצי עביד דבעי אייתוייה לבי דינא בתר דקטיל בי דינא בעי התראה והאי פטור וחייב דקתני אמיתת ב"ד קאי ואי בעית אימא לעולם דיכיל לאצולי ואמר לך רב הונא לאו מי איכא תנא דמחתרת דסבירא ליה כותי אנא דאמרי כתנא דמחתרת דאמר מחתרתו זו התראתו אלמא כל היכא דמוכחא מילתא דרודף הוא לא בעי התראה וקי"ל כרב הונא:

גמרא אמר לו ראה שישראל הוא וב"ב כו' לפי מאי דסלקא דעתך השתא דרודף אין צריך התראה ולכך לא בעי הכא קבלת התראה הא דצריך לומר לו ראה שישראל הוא כו' היינו נמי משום דלא נימא שוגג הייתי כמו שפירש"י לקמן לר"י דלא בעי קבלת התראה וק"ל:

בתוס' ד"ה כאן באב על הבן כו' ובשמעתא קמייתא דפסחים דדרשינן לאור יקום רוצח וכו' ופירוש שם בקונטרס כגון בן על האב או כל אדם ולא יתכן כדאמרינן הכא וכו' יש לתמוה על דברי התוס' שכתבו על דברי רש"י כך דהא כי מעיינת שם בפירוש רש"י גם רש"י ידע שפיר סוגיא דשמעתין דהכא ואינה סותרת כלל פירושו דהתם הכי דריש קרא דכתיב לאור יקום רוצח וגו' ובלילה יהא כגנב ודריש הכי אם פשיטא לך מילתא כנהורא דאנפשות קאתי רוצה הוא וניתן להצילו בנפשו ואם מספקא לך כלילה יהא בעיניך כגנב ולא ניתן להצילו בנפשו ופי' רש"י דרישא דקרא דקאמר אם פשיטא לך וכו' והיינו כל אדם ואפילו בן שבא במחתרת על האב מסתמא רוצה הוא ופשיטא לך דאנפשות קאתי לכך ניתן להצילו בנפשו ולהרגו וסיפא דקרא דקאמר ואם מספקא לך בלילה היינו האב על הבן או אוהב כיוצא בו שידוע לך שהוא אוהבך כמו אב ויש לו רחמים עליך אז מסתמא אי אתה רשאי להרגו שמסתמא אינו בא אנפשות ואם כן אין שום סתירה לפירש"י משמעתין דהכא אלא שהתוס' לא מסתבר להו לפלוגי רישא וסיפא דקרא מהדדי אלא מוקמי רישא וסיפא דקרא הכל בחד דוכתא ומפרשי דכולא קרא איירי באב שבא במחתרת על הבן ולכך קאמר אם פשיטא לך מלתא כנהורא דהוא שונא לך ואנפשות קאתי רוצח הוא ומותר לך להרגו אבל אם מספקא לך כלילה אז אי אתה רשאי להרגו דמסתמא אב אינו בא אנפשות כדאמר הכא בשמעתין ודו"ק שם ברש"י ותוס' ותמצא כי כן הוא ואם כן לא היה ראוי לכתוב על פירש"י ולא יתכן וכו' וק"ל:

גמ' קא משמע לן כיון דרודף הוא ואפילו אחר נמי אלא כו' מ"מ שאני התם כו' בנפש דקסבר רודף כו' לבי דינא ובי דינא בעי התראה ואי בעית אימא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה יצא ראשו כו' את אמו כו' הד"א:

בד"ה בעי לאתויי צ"ל דבעי:

בד"ה כאן באב כו' יקום רוצח יקטול אי פשיטא כו' לך מילתא כליליא כו'. נ"ב סיפא דקרא ובלילה יהא כגנב (איוב כ״ד:י״ד):

גמרא כאן בבן על האב. ועי' פירש"י ותוס'. מכאן ק"ל על הגי' בברכות (ז' ב') גבי דוד ואבשלום "אמר סתם ברא דרחים על אבא" וכ"ה גי' ע"י שם:

שם אין לי אלא במיתה האמורה כו'. לעיל הגי' הכתובה כבסמוך:

שם מחתרתו זו היא התראתו. עי' פירש"י. ולעד"נ טעם החילוק הוא דמחתרת היינו בבית שהבעה"ב שוכב שמה שקרוב מאד שירגיש בו וע"כ אדעתא דהכי אתי שאם יעמוד כנגדו יהרגנו אבל גגו כו' נוכל לומר שסובר שהבעה"ב לא ירגיש בו. ולכן אפי' תנא דלעיל דלא מפליג נראה דדוקא בגגו כו' שסמוכים לשכיבתו של בעה"ב אבל בשדה וכיוצא מודה ג"כ שצריך התראה. וכן מתבאר ברמב"ם סוף הל' גניבה. ומעתה מש"כ התוס' לעיל ד"ה אפי' "וי"ל דהתם בגנב מגגו כו'" ל"ד דה"ה אפי' לתנא דלא מפליג נמי מ"ל בגנב משדה וכי"ב ודלא כמהרש"א שם:

רש"י ד"ה לפקח. אם כשהוא חותר נפל עליו גל. כצ"ל:

בגמרא ס"ד אמינא מידי דהוה אהרוגי ב"ד: הא דלא קאמר בקיצור דמסברא לא הוי מוקמינן רק לחול דליכא רק איסור רציחה ולא גבי שבת דאיכא איסור שבת ג"כ היינו משום דביומא (דף פ"ה ע"א) יליף ר"ע דפקוח נפש דוחה שבת כיון דדוחה עבודה דלהחיות אפילו מעל מזבחי ועבודה דוחה שבת דכש"כ דלהחיות דהיינו פקוח נפש דוחה שבת ומה"ט ילפינן ג"כ לעיל (דף ל"ה ע"ב) דרציחה דוחה שבת אי לאו קרא דלא תבערו והנה בכלל להחיות איכא ג"כ להציל את הנרדף בנפשו של רודף א"כ שפיר נילף בק"ו דדוחה מיתת הרודף שבת מדדחי עבודה שדוחה שבת ולכן קאמר דסד"א דאינו דוחה מ"ד אהרוגי ב"ד דאיכא ג"כ הך ק"ו ואעפ"כ לא דחי א"כ ה"א דגם לגבי רודף לא נימא הך ק"ו. וק"ק דא"כ ל"ל לא תבערו לעיל הא מדאצטריך אין לו דמים דדחי שבת מכלל דמיתת ב"ד אינו דוחה וע"ק לר"א בר"ש דאית ליה לקמן (דף ע"ג ע"ב) דאף מחלל שבת ניתן להצילו בנפשו הא האי גנב שנמצא במחתרת בשבת שדיינינן ליה כרודף של בעה"ב הוא רודף לחלל שבת ג"כ דרציחה אב מלאכה היא ומהיכי תיתי שלא יהיה נידון להצילו בנפשו ול"ל אין לו דמים לשון רבים:

השתא בחול לא קטלינן ליה: ק"ל הא אי לא הוי כתיב אלא דם לו הוי מוקמינן למסתבר טפי דהיינו לשבת דווקא ובהא הוי מחלקינן בין זרחה השמש ללא זרחה אבל אכתי בחול לא הוי ידעינן דהכא ע"כ צ"ל ג"כ באין לו דמים דמוקמינן בין בחול בין בשבת ג"כ והשתא בשבת קטלינן בחול מבעי' ול"ל דמים אע"כ דאי לא הוי כתיב רק דם הוי מוקמינן לחול דווקא וא"כ ה"ה כאן אפכא. וי"ל דבשלמא באין לו דם שפיר הוי מוקמינן לחול דווקא אבל שבת ה"א דלא מחללין לכן כתיב אין לו דמים אבל השתא דגלי קרא דהיכי דזרחה השמש עליו שרוצח הוא ניתן להצילו בנפשו אפילו בשבת מקשה שפיר השתא בחול לא קטלינן בשבת מבעיא דא"ל דילמא לא הוי מוקמינן רק לשבת דמכ"מ הוי מוכח דגם בחול לא קטלינן דאי ס"ד דבחול קטלינן דיש לו דין רודף א"כ גם בשבת ליקטל כמו באין לו דמים. עוד י"ל דהכי קא פריך השתא בחול לא קטלינן בשבת מבעי' דע"כ עיקר קרא לחול קדריש דאי ס"ד לשבת לכתוב איפכא בברייתא בין בשבת בין בחול דהא עיקר קרא מסברא לשבת מוקמינן ורק מיתורא דדמים מרבינן חול ולכן מתרץ דלא נצרכה אלא לפקח עליו את הגל ובזה הוי שבת חדוש טפי ולכן נקט חול ברישא אך דזה לא מוכח אלא מדדריש דמים לו ברישא אבל אי הוי דריש אין לו דמים ברישא לא הוי מוכח דלפקח עליו את הגל אתי דאי מדנקט בין בחול ברישא ה"א איידי דברישא דברייתא נקט חול ברישא דהתם לענין אין לו דמים צריך למינקט הכי דחול פשיטא טפי נקט ג"כ הכי בסיפא גבי דמים לו אבל השתא דנקט דמים לו ברישא ואעפ"כ קתני בין בחול בין בשבת שפיר מוכח דלענין מפקח את הגל איירי דבכ"מ סיפא בתר רישא ולא רישא בתר סיפא גרירא. ובהכי א"ש מה שי"ל בברייתא למה דדרשה קרא המאוחר דדמים לו ברישא והדר קרא דאין לו דמים המוקדם ולפ"ז ניחא דרצתה לאשמועינן דלענין מפקח את הגל איירי:

והוכה בכ"א ומת בכל מיתה שאתה יכול להמיתו: ק"ק לכתוב והומת דשמעינן תרווייהו. ונ"ל דהרמב"ם בפ"ט מהל' גניבה כתב כסוגיין דיכול להמיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו ומשמע דלכתחילה יכול להמיתו כן אכן לא כן ד' הר"ן ריש שמעתין שכתב דלכתחילה ימיתו בסייף ואם אין יכול להמיתו בסייף ימיתו בכ"מ. ונ"ל דלהר"ן יצא זה מדכתיב והוכה והדר ומת ולא כתיב והומת כי קושיין אע"כ דגלי קרא דלכתחילה והוכה דהיינו מיתה שיש בה הכאה שהוא סייף כשאר רוצח והדר ומת בכ"מ שאי"ל ולכן לא כללם קרא יחד:

אבל אחר לא קמ"ל: ק"ק כיון דרודף הוא מהיכי תיתי שלא ימיתו אחר הא לקמן ילפינן מאין מושיע לה דרודף כל אדם מותר להורגו. וי"ל דלכאורה אין זה רודף גמור דהא אינו הורג בעה"ב אלא מפני שיודע שהבעה"ב יהרוג אותו אם ירצה לילך עם הגניבה א"כ הלא נרדף הוא ולא רודף ולמה מותר להורגו רק דכבר כתב הר"ן דהכתוב דנו כרודף כיון דהוא הוא המתחיל במחלוקת של עסקי נפשות ולכן אכתי לא הוה ידעינן אלא דהוא מותר להורגו דבו גלתה התורה ואין לך בו אלא חדושו אבל אחר לא להכי קמ"ל קרא דדנינן ליה כרודף גמור ואפילו אחר. ובהכי א"ש מאי דקשה לכאורה דהתוס' הקשו לקמן ל"ל קרא דרוצח ניתן להצילו בנפשו תיפוק ליה מוהוכה בכל אדם ותירצו ע"ש. אכן לכאורה אכתי קשה אפכא ל"ל קרא דאין לו דמים תיפוק ליה מרוצח ולפ"ז ניחא דמהתם לא ידעינן אלא מי שהוא רודף גמור ולהכי אשמועינן קרא באין לו דמים דגם זה רודף מקרי וכמו שפי' הר"ן:

וכל ב' כתובים הבכ"א אין מלמדין: ולמ"ד מלמדין כבר כתבו התוס' לעיל (דף מ"ה ע"ב) דאיכא ג"כ עיר הנדחת ונסקלין וה"ה דהוה מצי להביא שם ג"כ קרא דוהוכה דהכא:

מחתרתו זו היא התראתו: מדקאמרינן לקמן אמר לך רב הונא כו' כתנא דמחתרת משמע דלפי ברייתא קמייתא כולהו בעי התראה דאל"כ לא הוי צריך למימר דכתנא דמחתרת ס"ל דכש"כ דלאידך תנא א"ש אכן לא כן דעת הרמב"ם שפסק כתנא דברייתא קמא ולא הזכיר שום התראה משמע דס"ל דלא צריך וכן מוכח ממה שכתב המהרש"א לעיל בתוס' ד"ה אפילו נטל. אכן מה שכתב שם דברייתא קמייתא דלא כרב אינו מן הצורך די"ל דרב סובר דהך ברייתא סברה כברייתא דלקמן דרודף שהיה רודף דסברה לפי תירוץ האיבעית אימא דרודף בעי התראה וא"כ ע"כ דין דבא במחתרת איירי עם התראה ובלא"ה א"ש מה דקאמר רב התם ל"ש אלא לפני יאוש דהתם איירי בלא התראה:

אר"ה קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו: ק"ק כיון דהא דרוצח ניתן להצילו בנפשו ילפינן לקמן מכאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש א"כ היה לנו למעט מאיש קטן כמו בכ"מ:

שאני התם דמשמיא קא רדפי: ובירושלמי מתרץ דאינו יודע מי רודף את מי שמא אמו הרודפת והוא הנרדף דשמא ימות הוא ע"י קושי הלידה ולכן אין נוגעין בשניהם:

והתורה אמרה שופך דם האדם: ק"ק דא"כ מקרא זה אתיא דרודף ניתן להצילו בנפשו ולקמן לא משכח לילף כן אלא מכאשר יקום איש על רעהו ועוד הא קרא זה דשופך דם האדם נדרש לעיל (דף נ"ז ע"ב) לב"נ נהרג על העוברים ולענין דמיתתו בחנק ועוד אי מקרא זה אתיא ינהוג דין רודף גם בבני נח וצ"ל דלא מייתי קרא זה הכא אלא לאסמכתא בעלמא אבל באמת עיקר קרא לדרשות דלעיל אתיא:

ההיא ריבר"י היא: א"ל דבחבר איירי דא"כ ל"ל לומר והתורה אמרה שופך דם האדם הא לא ניתן זה אלא להבחין בין שוגג למזיד וגבי חבר ל"צ לזה אע"כ בע"ה איירי וכמו שפירש רש"י וא"כ מוכח דר"י בר"י לא מצריך שיתיר עצמו למיתה אפילו בע"ה ומזה קשה על התוס' לעיל (דף מ"א ע"א) דמשמע שמסופקים בזה אי בעי ר"י שיתיר עצמו למיתה ע"ש:

ברש"י ד"ה יצא ראשו. וא"ת מעשה דשבע בן בכרי: עיין מה שכתב הר"ש בזה ספ"ח דתרומות:

גמ'. אמר רב ששת לא נצרכה אלא לפקח עליו את הגל.
מהגמ' משמע דרק ביש לו דמים הוא דמפקחין עליו את הגל, משא"כ באין לו דמים אין מפקחין עליו את הגל. וצ"ע דלכאורה לאחר שנפל עליו הגל תו לא הוי רודף דפסקה רדיפתו, ואסור להורגו, וא"כ נימא שמפקחין עליו את הגל.⁴⁵⁷
ומת בכל מיתה שאתה יכול להמיתו.
ומשמע דבלי דרשה זו הו"א דיהרגנו דוקא בסייף ככל רוצח דעלמא, קמ"ל מגזה"כ ומת דיכול להמיתו בכל מיתה. ונראה דמבואר מזה דמלבד הדין דיש היתר להרוג את הרודף משום פקו"נ חל על הרודף חיוב מיתה, ומשו"ה ס"ד דצריך להרגו דוקא בסייף, ובעינן דרשה למילף שהורגין את הרודף בכל מיתה שיכולים להמיתו. דלכאורה אם יסוד הדין הוא רק שיש היתר להרוג את הרודף משום פקו"נ של הנרדף אזי אין שום נפ"מ באיזה מיתה הוא נהרג, ועל כרחך דחל חיוב מיתה על הרודף ומשו"ה בעינן דרשה למילף דממיתין אותו בכל מיתה ושפיר מתקיים בזה חיוב מיתה דרודף. וכן מוכח ממה דקס"ד שאסור להרוג הבא במחתרת בשבת דאין ב"ד מענישין עונש מיתה בשבת, ומוכח דדין הריגת הרודף אינה רק היתר משום פקו"נ של הנרדף אלא דמהוה חלות חיוב מיתה. ונראה דההו"א בגמ' הוא דכדי לקיים את חיוב מיתה דרודף צריך להמיתו דוקא בסייף קמ"ל דמקיים חובת הריגה בכל מיתה שיכול להמיתו. אמנם עיין במאירי (דף עב: ד"ה כבר ביארנו שלא סוף דבר שניתנה רשות לבעל הבית להרגו וכו') שפירש דלמסקנה יש דין לכתחילה להרוג את הרודף בסייף, ודבריו צ"ע דהרי דרשינן מקרא ומת בכל מיתה שאתה יכול להמיתו, דמשמע דלכתחילה הורגין את הרודף בכל מיתה, וצ"ע.
גמ'. אמר רב הונא קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו. קסבר רודף אינו צריך התראה, לא שנא גדול ולא שנא קטן.
יש להסתפק ביסוד הדין דקטן הרודף ניתן להצילו בנפשו, די"ל דמהא דהורגין קטן הרודף מוכח דדין הריגת הרודף הוא משום הצלת הנרדף, דפקו"נ של הנרדף מתיר להרוג את הרודף, ואין דין הריגת הרודף מדין חיוב מיתה דאין חיוב מיתה בקטן. או"ד י"ל דאע"פ דבעלמא קטן מופקע מחיוב מיתה, מסתבר לומר דהיינו דוקא מחיוב מיתה שחל בתורת עונש מחמת עבירה, משא"כ חיוב מיתה דרודף אינו עונש על מעשה העבירה דרציחה שהרי עדיין לא הרג, אלא דהוי חיוב מיתה מסוים דחל על הרודף שהתורה הטילה עליו חיוב מיתה כדי להציל את הנרדף, וחיוב מיתה כזה חל אף על קטן⁴⁵⁸. והנה יש להוכיח שאין דין הריגת הרודף חלות היתר להורגו רק משום פקו"נ של הנרדף דהרי קיי"ל דחל דין קלבד"מ בבא במחתרת, ומוכח דדין הריגת הרודף מהוה חלות חיוב מיתה, ומשו"ה חל דין קלבד"מ. ועוד יש להביא ראייה מההו"א שבגמ' שאין הורגין רודף בשבת דומיא דשאר חייבי מיתות ב"ד, ומההו"א שבגמ' דצריכים להורגו דוקא בסייף, ואם יסוד דין הריגת הרודף הוא רק משום הצלת הנרדף דפקו"נ של הנרדף מתיר הריגת הרודף אין סברא לחלק בין שבת ליום חול, ובין מיתת סייף לשאר מיתות, ומוכח דחל ברודף חיוב מיתה.
והנה אי נימא דדין הריגת הרודף הוא רק מדין הצלת הנרדף דפקו"נ של הנרדף מתיר להרוג את הרודף אזי מבואר הטעם דרודף א"צ התראה, דלא הוי חיוב מיתה. אמנם נראה דאף אי נימא דהורגין את הרודף מדין חיוב מיתה י"ל דרודף א"צ התראה משום דרק חיוב מיתה שחל מדין עונש על חטא הוא דבעי התראה, משא"כ ברודף שחל עליו חיוב מיתה מחמת הצלת הנרדף ולא מחמת מעשה העבירה ולכן א"צ התראה. ואילו המ"ד שסובר דרודף צריך התראה סובר דחיוב מיתה הוא בתורת עונש למעשה הרדיפה, ומשו"ה צריך התראה כשאר עונשין שחלין מחמת מעשה העבירה.
ולכאורה יתכן נפ"מ בחקירה הנ"ל בדין קטן הרודף אחר הערוה האם הורגין אותו או לא, דאי נימא דהורגין קטן הרודף אחר חבירו להורגו מדין פקו"נ והצלת הנרדף אזי י"ל שאין דין זה נוהג אלא היכא דרודף אחר חבירו להורגו דאזי איכא פקו"נ ומותר להרוג את הרודף מדין הצלת הנרדף. משא"כ ברודף אחר הערוה דנהרג מדין עונש דאזי לא חל דין זה בקטן. אך אם יסוד הדין דקטן הרודף נהרג הוא מדין חיוב מיתה דרודף, וחיוב מיתה דרודף שאני משאר חיובי מיתה שאינו חל בתורת עונש ומשו"ה חל אף בקטן, א"כ י"ל דהורגין קטן שרודף אחר הערוה. אמנם יש לדחות דאף להציל מן העריות נחשב כפקו"נ ואף לפי הצד דרודף נהרג מדין פקו"נ והצלת הנרדף, יש להרוג ג"כ קטן הרודף אחר הערוה.⁴⁵⁹
גמ'. קסבר רודף אינו צריך התראה, לא שנא גדול ולא שנא קטן וכו' תא שמע רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, אמר לו ראה שישראל הוא ובן ברית הוא והתורה אמרה שפך דם האדם באדם דמו ישפך. אם אמר יודע אני שהוא כן פטור, על מנת כן אני עושה חייב. לא צריכא דקאי בתרי עיברי דנהרא, דלא מצי אצוליה, מאי איכא דבעי איתויי לבי דינא, בי דינא בעי התראה. איבעית אימא אמר לך רב הונא, אנא דאמרי כתנא דמחתרת, דאמר מחתרתו זו היא התראתו.
והנה יש נידון בגמ' האם רודף בעי התראה ושיתיר עצמו למיתה או לא. ולכאורה צ"ע דאי רודף בעי התראה ושיתיר עצמו למיתה האם באמת הדין הוא שאם אינו מקבל ההתראה ואינו מתיר עצמו למיתה דאזי ניתן לו שיהרוג את הנרדף, ולא נהרגנו להציל את הנרדף, דזה דבר תמוה מאד, וצ"ע.
וי"ל דאפילו אי נימא דרודף בעי התראה היינו רק לגבי אדם אחר וכדי שיכול להורגו, אבל נראה פשוט דהנרדף עצמו יכול להרוג את הרודף אף בלי התראה, דהרי מצינו חילוק בין הנרדף לאדם אחר וכדאיתא בגמ' לקמן (דף פב.) "נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו שהרי רודף הוא", ואילו לגבי אדם אחר העומד מן הצד ליכא היתר להרוג את פנחס שהרי זמרי היה מחוייב מיתה מדין הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, ומ"מ זמרי עצמו היה יכול להרוג את פנחס אע"פ שזמרי היה מחוייב מיתה,⁴⁶⁰ ומוכח דיש חילוק בין הנרדף לבין אדם אחר וכמו"כ י"ל דיש חילוק אף לענין התראה.⁴⁶¹ ולפי"ז י"ל דהנרדף עצמו יכול להרוג את הרודף בלי התראה אף למ"ד דרודף בעי התראה, וכן אף אם אין הרודף מתיר את עצמו למיתה ע"י התראה מ"מ יכול הנרדף להורגו כדי להציל את עצמו. ונראה לבאר דיסוד החילוק בין הנרדף עצמו לשאר בני אדם הוא דשאר בנ"א הורגין את הרודף מדין חיוב מיתה, ולחד מ"ד אי אפשר להורגו מדין חיוב מיתה אלא א"כ מתרין בו כשאר חייבי מיתות, משא"כ לגבי הנרדף דיסוד הדין הוא שמותר לנרדף להציל את עצמו בהריגת הרודף, ומשו"ה מותר להורגו אף בלי התראה ובלי שיתיר את עצמו למיתה.
גמ'. איתיביה רב חסדא לרב הונא יצא ראשו אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש. ואמאי רודף הוא שאני התם, דמשמיא קא רדפי לה.
ופרש"י (בד"ה יצא ראשו) וז"ל באשה המקשה לילד ומסוכנת, וקתני רישא החיה פושטת ידה וחותכתו ומוציאתו לאברים, דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להורגו ולהציל את אמו, אבל יצא ראשו אין נוגעים בו להורגו, דהוה ליה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש וכו' עכ"ל. ומבואר דהחילוק בין יצא ראשו ללא יצא ראשו הוא דביצא ראשו חשיב נפש ואין דוחין נפש מפני נפש, משא"כ בלא יצא ראשו לא הוי נפש ולכן הורגין את העובר שלא יצא ראשו כדי להציל את האם. והנה נחלקו הראשונים (עיין ביומא דף פב. ובתוס' נדה דף מד. ד"ה איהו) האם מחללין שבת משום פקו"נ של העובר בלבד, ולכאורה לפי הראשונים דס"ל שאין מחללין שבת משום פקו"נ של העובר היינו משום דס"ל כרש"י דקודם שיצא ראשו העובר לא חשיב נפש. ואילו אליבא דהראשונים דס"ל דמחללין שבת משום פקו"נ דעובר לכאורה עובר חשיב נפש, ואעפ"כ כשלא יצא ראשו הורגין את העובר להציל את האם, דהעובר לא הוי ילוד ואינו נפש גמור, משא"כ האם היא נפש גמורה, ויש דין קדימה להקדים את חיי האם דהוי נפש גמורה לחיי העובר דלא הוי נפש גמור.
ולפום ריהטא יש לפרש דכוונת הגמ' "משמיא קא רדפי לה" היינו דהיכא דנעשה לרודף עפ"י חוקי הטבע שלא מרצונו לא הוי רודף. אמנם עוד י"ל דרודף בשב ואל תעשה - שאינו עושה מעשה רדיפה מצד עצמו לא הוי רודף (ויבואר לקמן דכך פירש הרמב"ם).
והנה עיין ברמב"ם (פ"א מהל' רוצח ה"ט) וז"ל הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם עכ"ל. וצ"ע בדברי הרמב"ם דמשמע דס"ל דעובר הוי נפש והא דהורגין את העובר כשלא יצא ראשו הוא משום דהוי רודף, וצ"ע דאם העובר נחשב כרודף א"כ למה אין הורגין אותו אף לאחר שיצא ראשו, והרי בעלמא הורגין את הרודף כדי להציל את הנרדף. ועוד יש לעיין דבגמ' מבואר דמכיון ד"משמיא קא רדפי לה" דעובר לא נחשב לרודף וא"כ צ"ב מש"כ הרמב"ם ש"מותר לחתוך את העובר במיעיה מפני שהוא כרודף אחריה להורגה", דלכאורה מסקנת הגמ' היא דעובר לא הוי רודף. ועוד צ"ע למה כתב הרמב"ם "שהוא כרודף" דהו"ל למימר "שהוא רודף" בלי כ"ף הדמיון. ועוד צ"ע למה כלל הרמב"ם את הדין דהורגין את העובר שמסכן את חיי האם כשלא יצא ראשו בהלכה דיש מצות ל"ת שלא לחוס על נפש הרודף.
ועיין ברמב"ם (פ"ח מהל' חובל ומזיק הט"ו) וז"ל ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ועמד אחד מהן והקל ממשאה והשליך בים פטור, שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל אין כאן לא מלח ולא תבלין שאין כאן דין רודף כלל עכ"ל. ומוכח דלהרמב"ם אף רודף הרודף את חבירו בשב ואל תעשה הוי רודף ולכן המשא נחשב כרודף. ולכאורה צ"ע דבפ"ח מהל' חובל ומזיק (ה"ד) פסק הרמב"ם וז"ל נשא ממון חבירו בידו ונתנו לאנס חייב לשלם מכל מקום אף על פי שהמלך אנסו להביא עכ"ל, והשיג עליו הראב"ד שם וז"ל גם בזה על דרך הרב הוא הולך ואין הגאון מודה לו וכן בדין שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש ומאין יתחייב לו זה שימות בשביל ממון חבירו הואיל וייחדו לו בפירוש עכ"ל. וצ"ע למה פסק הרמב"ם דאם נשא ממון חבירו בידו ונתנו לאנס דחייב לשלם דמ"ש ממשא שבספינה דפטור מלשלם, דלמה אין הממון נחשב כרודף כמו המשא שבספינה דמשו"ה אם השליך את המשא לים פטור מלשלם. וי"ל דהתם המשא נעשה רודף מאליו ואזי אם מציל עצמו ע"י השלכת המשא ואיבוד ממון חבירו אין חיוב תשלומין, משא"כ באנס אין הממון עצמו הרודף אלא האנס הוא הרודף, והשם רודף שבגברא מפקיע את השם רודף מלחול בממון ולכן חייב לשלם, משא"כ במשא שבספינה דהמשא עצמו הוי רודף ומשו"ה פטור מתשלומין. ומבואר דהרמב"ם סובר שחל דין רודף במשא אע"פ דהוי רודף בשב ואל תעשה, וצ"ע מ"ש רודף דמשא מעובר שיצא ראשו, ומ"ש עובר שלא יצא ראשו מיצא ראשו אליבא דהרמב"ם. וי"ל דיש ב' דינים בהריגת רודף: א) דין דפקו"נ של הנרדף מתיר להרוג את הרודף משום הצלת הנרדף, ב) דין חיוב מיתה. ונראה שמצד דין הצלת הנרדף ליכא נפ"מ בין רודף בשב ואל תעשה לרודף ע"י מעשה, משא"כ דין חיוב מיתה דרודף חל רק על רודף שרודף את חבירו בקום ועשה. אמנם בנוגע לעובר דהוי רודף בשב ואל תעשה דהורגין אותו מדין הצלת הנרדף יש חילוק בין יצא ראשו ללא יצא ראשו, דכשיצא ראשו אזי אין דוחין נפש מפני נפש דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי, ורק בקטן הרודף את חבירו דהוי רודף בקום ועשה דאזי חל עליו דין חיוב מיתה דרודף אזי הורגין אותו אע"פ ששני הנפשות הן שווים. ומשו"ה אין הורגין עובר שיצא ראשו דהוי רודף בשב ואל תעשה דלאחר שיצא ראשו והוי ילוד שני הנפשות הן שווים ואי אפשר להרוג אותו מדין הצלת הנרדף דאין דוחין נפש מפני נפש. ואילו עובר שלא יצא ראשו אינו נהרג מדין חיוב מיתה דרודף אלא מדין הצלת הנרדף, ומכיון דלא הוי ילוד אזי יש דין קדימה דחיי האם קודמין לחיי העובר. כי נפש העובר אינו נפש גמור משא"כ נפש האם הוי נפש גמור, ורק כשנולד העובר והו"ל נפש גמור דאזי אין דוחין נפש מפני נפש.
ולפי"ז מיושב דברי הרמב"ם דכוונתו במש"כ "הרי הוא כרודף אחריה להורגה" היינו דהו"ל רודף בשב ואל תעשה. ונראה דהרמב"ם הביא דין זה להרוג את העובר שמסכן את חיי האם בכלל אותה ההלכה דיש ל"ת שלא לחוס על נפש הרודף לחדש דאף ברודף שבשב ואל תעשה חל לאו דאסור לחוס על נפש הרודף. ונראה דהרמב"ם סובר דהא דקאמרינן בגמ' ד"משמיא קא רדפי לה" אין הכוונה דמשום הכי לא הוי רודף כלל, אלא דהוי רודף בשב ואל תעשה שאין העובר עושה מעשה רדיפה מצד עצמו ואזי חל דין להורגו משום הצלת הנרדף אך אין עליו דין חיוב מיתה דרודף, אולם דין זה היינו רק כל זמן שלא יצא ראשו דאזי חל דין קדימה להציל את האם, משא"כ משיצא ראשו תו ליכא דין קדימה להציל את חיי האם ומשיצא ראשו אין הורגין אותו שאין דוחין נפש מפני נפש. ורק אי הוי רודף בקום ועשה אזי חל עליו חיוב מיתה דרודף והורגין אותו להציל את הנרדף, ובעובר דהוי רודף בשב ואל תעשה ליכא חיוב מיתה דרודף ומשו"ה אם יצא ראשו אין הורגין אותו שאין דוחין נפש מפני נפש.⁴⁶²
ונראה דהרמב"ם חולק על רש"י שפירש דעובר לא הוי נפש כלל לפני שיצא ראשו, דהרמב"ם פסק (פ"ט מהל' מלכים ה"ד) דב"נ חייב על הריגת עובר ומשמע דסובר דהוי נפש. ועוד יש להביא ראייה דס"ל דעובר הוי נפש דמשמע דהרמב"ם סובר דישראל שהרג עובר חייב מיתה ביד"ש דפסק (בפ"ב הל' רוצח ה"ו) דההורג נפל אינו נהרג עליו בב"ד, ומשמע איפוא דמ"מ חייב מיתה ביד"ש, וי"ל דכמו"כ ההורג עובר חייב מיתה ביד"ש דמ"ש מנפל. ועוד יש להביא ראייה דעובר חשיב נפש משיטת הראשונים דס"ל דפקוח נפש של עובר דוחה איסורים שבתורה (עיין בתוס' נדה מד. ד"ה איהו ובר"ן יומא דף ג: מדפי הרי"ף ד"ה וכתוב בהלכות)⁴⁶³. והרמב"ם סובר דרק משום דהעובר הוי רודף מותר להרגו כדי להציל את חיי האם, דאע"פ דהעובר חשיב נפש מ"מ לא הוי נפש גמור כמו ילוד וחל דין קדימה להציל את חיי הילוד (האם) ולהרוג את העובר.
ולכאורה תהיה נפ"מ בין רש"י להרמב"ם האם מותר להרוג עובר שלא יצא ראשו כדי להציל חיי אדם אחר (ולא כדי להציל את חיי האם המעוברת), וכגון שצריכים את דם העובר כדי להציל חיי אדם אחר. דלפי רש"י דעובר שלא יצא ראשו לא נחשב לנפש כלל י"ל דהורגין אותו כדי להציל חיי אדם אחר, דיש דין קדימה להציל את חיי הילוד. משא"כ להרמב"ם אין הורגין אותו מכיון דבמקרה כזה אין העובר נחשב לרודף, ורק כשהעובר הוי רודף בשב ואל תעשה אזי הורגין אותו אם לא יצא ראשו כדי להציל את חיי האם. משא"כ כשאין העובר רודף דאסור להרגו משום דהוי נפש, ואסור להורגו אפילו כדי להציל אדם אחר. ונראה דבין לרש"י ובין להרמב"ם יש דין קדימה להציל חיי ילוד לפני חיי עובר - אלא דלרש"י זהו דין כללי דחיי ילוד קודמין בדיני הצלה, ואילו הרמב"ם סובר דרק באופן שהעובר הוי רודף אזי יש היתר להרוג אותו כדי להציל את חיי האם, משא"כ כדי להציל אדם אחר שאין העובר נחשב כרודף לגביו ליכא היתר להרוג את העובר.
רש"י ד"ה יצא ראשו. וז"ל באשה המקשה לילד ומסוכנת, וקתני רישא החיה פושטת ידה וחותכתו ומוציאתו לאברים, דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להורגו ולהציל את אמו, אבל יצא ראשו אין נוגעים בו להורגו, דהוה ליה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש, ואם תאמר מעשה דשבע בן בכרי (שמואל ב, כ) הנה ראשו מושלך אליך דדחו נפש מפני נפש התם משום דאפילו לא מסרוהו לו היה נהרג בעיר כשיתפשנה יואב והן נהרגין עמו, אבל אם היה הוא ניצול אף על פי שהן נהרגין לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן, אי נמי משום דמורד במלכות הוה, וכו' עכ"ל.
עיין בתוספתא (מסכת תרומות פרק ז הלכה כ) וז"ל סיעה של בני אדם שאמרו להם גוים תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכם יהרגו כולן ואל ימסרו להן נפש אחת מישראל אבל אם ייחדוהו להם כגון שייחדו לשבע בן בכרי יתנו להן ואל יהרגו כולן, אמר ר' יהודה במה דברים אמורים בזמן שהוא מבפנים והן מבחוץ אבל בזמן שהוא מבפנים והן מבפנים הואיל והוא נהרג והן נהרגין יתנוהו להן ואל יהרגו כולן, וכן הוא אומר ותבא האשה אל כל העם בחכמתה וגו' אמרה להן הואיל והוא נהרג ואתם נהרגין תנוהו להם ואל תהרגו כולכם, ר' שמעון אומר כך אמרה להם כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה עכ"ל. ועיין בירושלמי (מסכת תרומות פרק ח הלכה ד) וז"ל תני סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך פגעו להן גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם אפילו כולן נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל ייהרגו. א"ר שמעון בן לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי, ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי עכ"ל. ומבואר דר' יוחנן וריש לקיש נחלקו היכא שגוים ייחדו אדם מסוים שימסרו להם שיהרגוהו ואם לאו יהרגו את כולם, דר' יוחנן סובר שמוסרין אותו ואילו ריש לקיש חולק וסובר שרק אם הוא חייב מיתה כשבע בן בכרי אזי מותר למסור אותו. וצ"ב בשיטת ריש לקיש (שהיא ג"כ שיטת ר"ש בתוספתא) דלמה אין מוסרין את זה שייחדו אותו העכו"ם והרי בין כה וכה יהרג דאם לא ימסרוהו אזי יהרגו כולם.
וביאר הגר"ח זצ"ל דמוכח דהדין דאין דוחין נפש מפני נפש אינו רק שאסור להרוג נפש אחת כדי להציל נפש אחרת משום דמאי חזית, אלא הדין הוא דאסור לאדם להנצל ע"י מיתת חבירו, דהרי כאן אם ימסור את חבירו לעכו"ם אינו רוצח את חבירו אלא העכו"ם הוא זה שהורגו, ואם לא ימסרנו לעכו"ם הרי הוא יהרג בין כה וכה דהעכו"ם יהרגו את כולם ומ"מ קיי"ל שאסור למוסרו, ומוכח דיסוד הדין הוא שאסור להציל את עצמו ע"י מיתת חבירו. ולכאורה יש ראייה ליסוד זה מהגמ' ב"מ (סב.) "שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב. דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך", וצ"ע מהו גדר דין זה דבן פטורא דמוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. וי"ל דאע"פ שאין כאן איסור רציחה שהרי אם שותה את המים שבקיתון אין הוא עושה מעשה רציחה להרוג את חבירו, מ"מ בן פטורא סובר דיש איסור להציל את עצמו ע"י זה שגורם מיתה לחבירו.
ור' עקיבא חולק על בן פטורא ודרש "וחיי אחיך עמך חייך קודמין לחיי אחיך", אמנם נראה לומר דר"ע רק דרש דחייך קודמין דוקא באופן שיש בידו קיתון של מים דאזי מותר לו לשתות מן הקיתון ואין זה נחשב שמציל את עצמו ע"י מיתת חבירו מכיון דיש דין דחייך קודמין, אך משמע שאם לא היה בידו קיתון של מים, ויש קיתון של מים על הארץ י"ל דאף ר"ע סובר שאסור לא' מהם ליטול את הקיתון של מים דאסור להציל את עצמו ע"י שגורם מיתה לחבירו, ורק באופן שכבר יש בידו קיתון של מים דרש ר"ע דמותר לו לשתות מכיון דחייך קודמין, דאזי אין זה נחשב למציל את עצמו ע"י מיתתו של חבירו. ולפי"ז מבואר דאף ר"ע מודה לסברת בן פטורא דיש איסור להציל את עצמו ע"י מיתת חבירו. וי"ל דהמקור לדין זה שאסור להנצל ע"י מיתת חבירו הוא מהתוספתא בתרומות (פ"ז ה"כ) "סיעה של בני אדם שאמרו להם גוים תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכם יהרגו כולן ואל ימסרו להן נפש אחת מישראל".
אמנם יל"ע מהי סברת ר' יוחנן דבייחדוהו מותר למוסרו והרי אין דוחין נפש מפני נפש דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי. וי"ל דר' יוחנן סובר דבאופן שעכו"ם ייחדוהו אזי הריהו נעשה לרודף בשב ואל תעשה, ואע"פ דבעלמא בעינן דין חיוב מיתה דרודף כדי להמית את הרודף, ודין חיוב מיתה חל כשרודף בקום ועשה משא"כ ברודף בשב ואל תעשה דליכא חיוב מיתה אלא דחל דין להרוג את הרודף משום הצלת הנרדף⁴⁶⁴, היינו רק כשיש איסור רציחה להורגו, אך באופן שבין כה וכה הרודף יהרג ואין כאן איסור רציחה, אלא דיש איסור להציל את עצמו ע"י מיתת חבירו, אזי אם הגברא הוי רודף, ואפילו אם הוא רק רודף בשב ואל תעשה מותר למוסרו, ולא חל בכה"ג האיסור שאסור להנצל ע"י מיתת חבירו. וריש לקיש חולק וסובר דמאחר דהוי רודף רק בשב ואל תעשה אסור להורגו דלא חל עליו דין חיוב מיתה דרודף, ואסור נמי למוסרו דחל דין שאסור להציל את עצמו ע"י מיתת חבירו. ולפי"ז י"ל דר"י וריש לקיש נחלקו האם יש איסור להנצל ע"י מיתת רודף שהוא רודף בשב ואל תעשה, דר' יוחנן סובר דמכיון דנעשה רודף בשב ואל תעשה מותר למוסרו כדי להציל את עצמו, ואילו ר"ל סובר דאע"פ דהוי רודף בשב ואל תעשה עדיין חל איסור להציל את עצמו ע"י נפש חבירו. ועוד י"ל דריש לקיש סובר שאע"פ שייחדוהו עכו"ם לימסר להריגה או ייהרגו כולם אין האדם שנתייחד נחשב לרודף אלא העכו"ם הוא הרודף⁴⁶⁵, ולכן אסור למוסרו למיתה אא"כ הוא מורד במלכות כשבע בן בכרי דאזי הוי גברא קטילא⁴⁶⁶.
וברש"י בסוגיין (ד"ה יצא ראשו) פירש בב' אופנים היאך הותר למסור את שבע בן בכרי, דבפירוש הראשון נקט כר' יוחנן דמאחר שבין כה וכה היה נהרג לא היה איסור למוסרו, ובפירוש השני נקט כריש לקיש דשבע בן בכרי היה מורד במלכות. ועיין ברמב"ם שפסק כריש לקיש (פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ה) וז"ל אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחלה, ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל עכ"ל. ועיין בכס"מ (שם) שביאר דמש"כ הרמב"ם "ואין מורין להם כן לכתחילה", מקורו מהירושלמי בתרומות (פ"ח ה"ד) "ההוא בר נש תבעתיה מלכותא וערק ללוד לגבי ריב"ל ואקיף מלכא מדינתא ויהב להו, והוה אליהו רגיל דמתגלי ליה ותו לא איתגלי ליה וצם כמה צומין עד דאיתגלי ליה א"ל לדילטור אנא מתגלי, א"ל ולא משנה עשיתי א"ל וזו משנת חסידים היא", דהרמב"ם סובר דההוא בר נש דריב"ל היה חייב מיתה כשבע בן בכרי ואפ"ה לא איתגלי ליה אליהו מפני שמסרו וא"ל וזו משנת חסידים היא אלמא דלכתחילה אין מורים כן. ומבואר דהרמב"ם פסק דיש איסור להציל את עצמו ע"י מיתת חבירו מישראל ואף במורד במלכות אין מורין להם לכתחילה למוסרו דאסור להנצל ע"י מיתת חבירו מישראל.
ולכאורה זה היה הנידון בפ' מקץ בין יעקב אבינו ויהודה בנוגע לבנימין, שיעקב אבינו לא רצה לשלחו עם האחים למצרים פן יקראנו אסון (בראשית מ"ב:ל"ח) ואע"פ שאם לא ישלחנו ולא ירדו לשבור אוכל כולם ימותו ברעב, דיעקב אבינו סבר דאסור להנצל ע"י שגורם מיתה לאדם א' מישראל (וכשיטת ריש לקיש), ויהודה טען (בראשית מ"ג:ח) "שלחה הנער אתי וגו' ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם אתה גם טפנו" ואיתא במדרש (בראשית רבה פרשה צ"א אות י') "ויאמר יהודה אל ישראל אביו, מוטב תהא נפש אחת בספק ולא כולם בודאי", וברש"י (מ"ג:ח) פירש בשם המדרש "בנימין ספק יתפש ספק לא יתפש ואנו כולנו מתים ברעב אם לא נלך מוטב שתניח את הספק ותתפוש את הודאי". ומבואר דמאחר דרק היה ספק אם בנימין ימות ואילו אם לא יורידוהו כולם ימותו לכן הסכים יעקב אבינו שיורידוהו עמהם למצרים. ומשמע מזה שמותר למסור א' לספק פקו"נ כדי להציל את הרבים מודאי פקו"נ. והנה כל הנידון הנ"ל הוא האם מותר לציבור למסור אדם אחד כדי להציל את שאר הציבור, אמנם לגבי האם יחיד יכול מדעת עצמו למסור את עצמו להריגה כדי להציל את שאר הציבור כבר דנו בזה האחרונים⁴⁶⁷.
⁴⁵⁷ ועיין בס' אור גדול סימן א' (עמ' ה. – ה:) ד"ה והוא, ובשו"ת אחיעזר ח"א סי"ח סוף סק"ב שדנו בזה. ועיין במאירי (דף עב: ד"ה כל שאמרנו עליו שאין לו דמים ניתנה רשות להרגו וכו') וז"ל יראה לי שזה שאמרנו עליו שאין מפקחין עליו את הגל פירושו בספק חי ספק מת אבל אם הוא ודאי חי אומר אני שמפקחין שהרי עכשיו אינו רודף שהרי זה כרודף אחר חבירו והצילוהו באחד מאיבריו שאין לו עוד להרגו וזה כהריגה בידים הוא או שמא כיון שיש לומר עליו שהוא משתדל בעצמו בפקוחו ולבו על גנבתו אין מפקחין עכ"ל.
⁴⁵⁸ די"ל דקטן אינו מופקע מחיוב מיתה אלא מחיוב עונש. ועיין ברש"י (ב"ק דף צח: ד"ה ואכפייה רפרם לרב אשי) וז"ל ששרף שטר חבירו בילדותו עכ"ל, ומבואר דקטן שהזיק בקטנותו חייב לשלם כשיגדיל. ועיין בהגהת אשר"י בנוגע למה שהובא בפסקי הרא"ש (פרק החובל אות ט') חש"ו שחבלו באחרים פטורים שהוסיף וז"ל מיהו קטן חייב לשלם לכשיגדיל וכן פרש"י לקמן בהגוזל עצים כפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חבירו בילדותו ואגבי מיניה גוביינא מעלייתא עכ"ל. אליבא דהגהת אשר"י שמקורה בס' אור זרוע (פסקי בבא קמא סי' שמ"ו) קטן שחבל חייב לשלם לכשיגדיל כמו קטן שהזיק שחייב לשלם. ברם הגר"ח זצ"ל טען שאין הנידון דומה לראיה. דיש לומר דרש"י מחייב קטן שהזיק ממון חבירו משום שעשה מעשה נזק ומעשה הנזק מחייבו בחיוב תשלומי ממון בעלמא. חיוב החובל, לעומת זה, אינו חיוב תשלומין בעלמא אלא חלות שם עונש ממון משום הלאו דלא יוסיף. וסמוכין לכך משיטת הרמב"ם שחיוב הנזק של חובל הוא קנס ולא ממון (פ"ה מהל' חובל הל"ו), וזה מוכיח שהחיוב מהווה עונש. הרי שחיוב חובל עונש הוא ואילו חיוב אדם המזיק הוי חיוב ממון בעלמא ולא חלות דין עונש. ובכן העלה הגר"ח זצ"ל שמסתבר שלא כהגה"א ודברי רש"י משתייכים רק לקטן שהזיק ממון שהוא מתחייב מחמת מעשה ההיזק שעשה ומדין תשלומי ממון בעלמא. מאידך קטן שחבל פטור אף משיגדיל כי קטן אינו בר עונשין ואף לא עונש ממון. ומבואר דחל חיוב ממון על קטן וקטן מופקע רק מעונש, וכמו כן י"ל דחל חיוב מיתה על קטן הרודף דאין מיתת הרודף חלות שם עונש.
והנה לדברי הגהת אשר"י יתכן לומר שתשלומי היזק הם עונשין, אלא שדינם שונה מעונשי הגוף. קטן פטור מעונשין בגופו כגון ממיתה וממלקות, אבל קטן מתחייב בעונשי ממון. וסובר הגה"א שבין חבלה ובין אדם המזיק חיובי עונשי ממון הם, ומאחר שקטן שהזיק חייב מדין עונש ממון לשלם לכשיגדיל ה"ה קטן שחבל נענש לשלם לכשיגדיל ממון דחבלה. (רבינו זצ"ל)
⁴⁵⁹ ועיין ברמב"ם בספה"מ מל"ת רצ"ג שכתב להדיא דקטן בן ט' הרודף אחר העריות הורגין אותו, ועיין באור שמח פ"א מהל' רוצח הי"ג.
⁴⁶⁰ ועיין ברא"ש (פרק ט סימן ד) וז"ל ואם נהפך זמרי והרג לפינחס לא היה נהרג עליו שהרי רודף (גמור) הוא. לפי שאין מצוה להורגו אלא רשות בעלמא. אבל אינש אחרינא נהרג עליו דלאו רודף גמור הוא כיון דברשות קעביד. ולזמרי דוקא ניתן להציל עצמו בנפשו של פינחס אבל לא לאיניש דעלמא. דלכל איניש איתיהיב רשותא להרוג את זמרי הלכך לית ליה רשות להצילו בנפשו של פינחס עכ"ל. ועיין במשנה למלך (פ"א מהל' רוצח הט"ו) שחילק בין היכא שנתהפך הבועל ארמית להרוג את הקנאי דאינו נהרג עליו, כיון דיש רק רשות לקנאי להרוג את הבועל ארמית, ומשו"ה הו"ל רודף כלפי הבועל, ואם נהפך זמרי והרגו לפנחס אינו נהרג עליו. משא"כ ברודף אחר הערוה אם נתאמץ הרודף והרג את המציל נהרג עליו, דדוקא לגבי זמרי דליכא מצוה לפנחס אלא רשות אזי אם נהפך זמרי והרגו לפנחס אינו נהרג עליו. משא"כ ברודף אחר חבירו להורגו או אחר הערוה דמצוה להצילו אם הרג הרודף את המציל דנהרג עליו.
⁴⁶¹ כ"כ המשנה למלך (פ"ח מהל' חובל ומזיק ה"י), ועיין באור שמח (פ"א מהל' רוצח הי"ג). ויש להסתפק בדין גואל הדם שבא להרוג את הרוצח בשגגה אם הוי כרודף לגביה או לא (עיין במשנה למלך פ"א מהל' רוצח הט"ו). ויתכן דיש נפ"מ בין קודם העמדה בדין לאחר העמדה בדין, דקודם העמדה בדין דיש רק רשות לגואל הדם להרוג את הרוצח בשגגה אזי הוי כפנחס שאם נהפף זמרי והרגו פטור דהו"ל כרודף לגביה, משא"כ לאחר גמר דין דיש חיוב מיתה על הרוצח בשגגה אם יוצא מהעיר מקלט אזי לא הוי גואל הדם כרודף לגביה ואם נהפך ההורג בשגגה והורג את גואל הדם הריהו חייב מיתה. אמנם עיין ברמב"ן במלחמות ה' לקמן דף עד: שהשווה הבא על ארמית דקנאין פוגעין בו למחוייב מיתת ב"ד ולפי"ז י"ל דכי היכי דאמרינן דנהפך זמרי והרגו לפנחס פטור ה"ה במחוייב מיתת ב"ד ואין לחלק בין מי שיש רשות להורגו או המחוייב מיתת ב"ד. (רבינו זצ"ל)
⁴⁶² ועיין בחידושי רבנו חיים הלוי פ"א מהל' רוצח ה"ט, ובאבן האזל פ"א הל' רוצח ה"ט.
⁴⁶³ אך יש לומר שאין ראייה משיטת הרמב"ן שהובא בר"ן דמחללין שבת ודוחין שאר איסורים להציל חיי העובר דיתכן דזהו משום דיש סברא בפנ"ע דחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ולא משום דהעובר חשיב נפש. (וכן משמע מלשון הר"ן) והנצי"ב זצ"ל נקט דדוקא ודאי פקו"נ של עובר דוחה איסורים ולא ספק פקו"נ, ומבואר לפי הסברא דחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה דאי מותר לדחות איסורים משום פקו"נ דעובר דחשיב נפש אזי אין לחלק בין ודאי פקו"נ לספק פקו"נ דעובר.
⁴⁶⁴ עיין בשיעורים לעיל דף עב: ד"ה איתביה רב חסדא לרב הונא יצא ראשו אין נוגעין בו.
⁴⁶⁵ ודומה לדין אנס עכו"ם שהכריחו למסור לו את ממון חבירו או יהרגנו דחייב לשלם (כדפסק הרמב"ם פ"ח מהל' חובל ומזיק ה"ד) דאין הממון נחשב לרודף אלא האנס הוא הרודף ע"י הממון. (רבינו זצ"ל)
⁴⁶⁶ ולכאורה מיירי שנגמר דינו למיתה מדין מורד במלכות ולא רק שעשה מעשה עבירה של מרידה במלכות דאזי הוי גברא קטילא ולכן מותר למוסרו למיתה להציל את שאר הציבור. ועיין בתוס' לעיל (דף לו. ד"ה רבה) דליכא גמר דין במורד במלכות אך יש קבלת עדות ומשא ומתן וי"ל דרק לאחר שגמרו את המשא ומתן וחל עליו חלות דין מורד במלכות והוי גברא קטילא אזי אם אמרו עכו"ם למוסרו או שיהרגו את כולם מותר למוסרו מאחר דהוי גברא קטילא. (הערת הרה"ג ר' אהרן לכיטנשטיין זצ"ל חתן רבינו זצ"ל)
⁴⁶⁷ עיין באור שמח פ"ז מהל' רוצח, ובמשך חכמה פ' שמות עה"פ "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך".
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

אב הבא על הבן. במחתרת מספק אל יהרגהו בנו דודאי רחמי האב על בנו ואפילו הוא מציל ממונו לא יהרגהו הלכך דמים לו עד שיודע לך כשמש שהוא אכזרי עליך ושונאך: בן על האב. וכ''ש איניש דעלמא הרגהו מספק דודאי אדעתא דהכי אתא דאי קיימת ליה לאפיה קטיל לך עד שיודע לך כשמש שהוא רחמני עליך כאב על הבן: דמים לו. לשון רבים הוא להכי אתא לומר לך דבין בחול בין בשבת אסור לבן להרוג את אביו במחתרת שהרי לא בא על עסקי נפשות: אין לו דמים. לשון רבים דכתיב גבי אינש דעלמא להכי אתא לומר לך אין לו דמים לא בחול ולא בשבת והרגהו: הרוגי בית דין בשבת לא קטלינן. כדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות (לעיל דף לה.) מלא תבערו אש בכל מושבותיכם: קא משמע לן: דקטלינן משום פקוח נפש דהאיך: לפקח עליו את הגל. אם כשהיה חותר נפל עליו (את) הגל מפקחין עליו היכא דלא בא על עסקי נפשות אבל אם בא על עסקי נפשות כיון דניתן להרגו בלא התראה גברא קטילא הוא משעת (סתירה): והוכה. בכל אדם אפילו אינו בעל הממון מותר להרגו מדלא כתיב והכהו: בעה''ב. הוא דמותר להרגו משום דלהאי גנב קים ליה בגוויה דבעה''ב אינו מעמיד עצמו על ממונו הלכך אדעתיה דלמקטליה אתא: אבל שאר כל אדם לא. שהרי גנב זה לא בא אלא על עסקי נפשות של זה: קמ''ל. דכיון דעל עסקי נפשות ישראל אתא רודף הוא וניתן להצילו לבעל הבית בנפשו של זה: שאם אי אתה יכול להרגו בסייף. כגון שהיה מכשף או שהיה לו נהר מפסיק ואתה יכול לירות בו חץ או אבן: שני כתובין הבאין כאחד. בפרק נגמר הדין דלא בעינן בהו קרא כדכתיב הלכך אי לא רבייה הוה אמינא ליבעי מיתה הכתובה בו כגון הכאה אבל לא לחונקו להטביעו במים: ואין לי אלא מחתרת. שחתר כותל: גגו. ועלה לו בסולם: חצרו וקרפיפו. ונכנס בו דרך הפתח שמצאו פתוח מנין: ת''ל ימצא הגנב. מדלא כתיב אם במחתרת ימצאנו וכתיב הגנב יתירה משמע בכל צדדין שיהא נראה לך גנב: מצויין במחתרת. כלומר מצויין ורגילין לחתור: זו היא התראתו. שא''צ התראה אחרת אלא הורגו מיד דכיון דטרח ומסר נפשיה לחתור אדעתא דהכי אתא דאי קאי לאפאי קטילנא ליה ואמרה תורה כיון דרודף הוא א''צ התראה אלא מצילין אותו בנפשו אבל נכנס לחצרו וגגו דרך הפתח אינו הורגו עד שיתרו בו בעדים חזי דקאימנא באפך וקטילנא לך וזה יקבל עליו התראה ויאמר יודע אני ועל מנת כן אני עושה שאם תעמוד לנגדי אהרוג אותך אבל בלא התראה לא דדילמא לאו אדעתא דנפשות קא אתי אלא דאשכח פתחא להדיא ועל אדעתא דאי קאי באפאי ליפוק: קטן הרודף. את קטן אחר להרגו: ניתן להצילו בנפשו. כדילפינן לקמן (דף עב.) רוצח נתן להצילו בנפשו והאי אע''ג דקטן הוא ולאו בר קבולי התראה הוא לגבי רדיפה דינו כגדול: קסבר. רב הונא רודף אין צריך התראה לענין להצילו בנפשו דלא ניתנה התראה אלא לענין ב''ד דלא מצי למקטליה אם הרג בלא התראה: יצא ראשו. באשה המקשה לילד ומסוכנת וקתני רישא החיה פושטת ידה וחותכתו ומוציאתו לאברים דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להורגו ולהציל את אמו אבל יצא ראשו אין נוגעים בו להורגו דהוה ליה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש ואם תאמר מעשה דשבע בן בכרי (שמואל ב כ) הנה ראשו מושלך אליך דדחו נפש מפני נפש התם משום דאפילו לא מסרוהו לו היה נהרג בעיר כשיתפשנה יואב והן נהרגין עמו אבל אם היה הוא ניצול אע''פ שהן נהרגין לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן אי נמי משום דמורד במלכות הוה והכי מפרש לה בתוספתא (דתמורה): משמיא קא רדפי לה. לאמיה: והתורה אמרה שופך דם האדם באדם דמו ישפך. כל הרואה אותו ישפוך דמו בשביל אותו אדם שהוא רודף דהיינו באדם בשביל הצלת אדם הנרדף והא הכא דלא קתני יודע אני ועל מנת כן אני עושה ואין כאן קבלת התראה ואפילו הכי מיחייב: ההוא ר' יוסי בר' יהודה היא. דאפילו בהרוגי ב''ד לא בעי התראה אלא להבחין הלכך חבר לא בעי התראה ולא הבחנה ועם הארץ בעי לאיתרויי דלא נימא שוגג הייתי אבל קבלת התראה אפילו בעם הארץ לא בעי: פטור. כל כמה דלא אמר על מנת כן אני עושה שאהרג עליו כדילפינן בהיו בודקין (לעיל דף מא.) יומת המת עד שיתיר עצמו למיתה קא תני הכא גבי רודף דבעי התראה ואם לאו אין מצילין אותו בנפשו: דקאי בתרי עברי נהרא: המתרה מצד זה והרודף והנרדף מצד אחר: דאצולי לא מצי. והאי פטור וחייב דקאמר אמיתת בית דין קאי ולאחר שהרגו לנרדף: מאי איכא. כלומר מאי קא רמי עלייהו דהנך. רואין למעבד: דבעי לאיתויי לבי דינא ומקטליה. דכתיב (דברים כב) ובערת הרע מקרבך הלכך בעי התראה דבלאו הכי לא מקטלי ליה: זו היא התראתו. אלמא משום דמחזקינן ליה רודף לא בעי התראה:

כאן באב על הבן. ברייתא דאם ברור לך כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו הא סתמא אל תהרגהו ובשמעתא קמייתא דפסחים (דף ב: ושם) דדרשינן לאור יקום רוצח אי פשיטא לך מילתא כנהורא דאנפשות קאתי רוצח הוא וניתן להצילו בנפשו ופירש שם בקונטרס כגון בן על האב או כל אדם ולא יתכן כדאמרינן הכא דהני אפילו בסתמא רוצח הוא ולא בעינן שיהא פשוט כנהורא אלא התם יש לומר כולה באב על הבן דאי קים ליה בגוויה ששונאו רוצח הוא וניתן להצילו בנפשו ואי מספקא לך מילתא כליליא יהא בעיניך כגנב ולא ניתן להצילו בנפשו: ישראל הוא בן ברית הוא ישראל ולא כותי בן ברית ולא מומר לעבודת כוכבים דמומרין לעבודת כוכבים היו מורידין ולא מעלין: