דף פט - א
ואי סבירא לן דקשר העליון דאורייתא שמן התורה הציצית חייבים להיות קשורים יחד לבגד, אם כן גרוע ועומד הוא [115] שמיד בתחילה כאשר קשר את החוט הנוסף יחד עם יתר החוטים, נפסלו כל הציצית. [116].
ושואלת הגמרא: אי הכי: תפילין נמי כיצד יתכן שיהא גורע על ידי ההוספה?
שהרי אי עביד ארבעה בתי אם הוא עשה קודם ארבעה בתים מעור אחד כפי הדין בתפילין של ראש שארבעת הבתים צריכים להיות מעור אחד, ואייתי אחריני ואנח גבייהו ולאחר מכן הוסיף לידם עוד בית, אם כן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, שכיון שהבית הנוסף אינו עשוי מאותו עור של ארבעת הבתים, הרי כאילו הוא עומד בפני עצמו ואינו יכול לפסול אותם. [117].
ואי עביד חמשה בתי אם מלכתחילה הוא עשה חמשה בתים מעור אחד, אם כן גרוע ועומד הוא שמלכתחילה התפילין פסולים, ואין זה נקרא "ואם הוסיף גורע"?
ומתרצת הגמרא: שלעולם מדובר שהוסיף את הבית החמישי לאחר מכן מבחוץ, ואף על פי כן הוא פוסל את התפילין, ולא משום עצם ההוספה אלא משום דהאמר רבי זירא: בית חיצון מארבעת הבתים של התפילין שאינו רואה את האויר כגון שהוסיף בצידו בית או דבר אחר, פסול כי הבית החיצון חייב לראות את האויר.
ונתקיים אם כן בתפילין התנאי של "ואם הוסיף גורע", שמלכתחילה היו התפילין כשרות ועל ידי ההוספה נפסלו. [118].
מתניתין:
אין ממיתין אותו את הזקן ממרא לא בבית דין שבעירו, ולא בבית דין שביבנה כשגלתה הסנהדרין לשם קודם החורבן, ואפילו אם הם הורו לו קודם לכן בעודם בלשכת הגזית, ולאחר שגלו ליבנה המשיך להורות בניגוד להוראתם, אף על פי כן אין ממיתין אותו בבית דין הגדול שביבנה, כי לא היו נקבצים שם העם כמו בירושלים, וכמו שמפרש והולך.
אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים [119] [שברגל היו חוזרים לשם הבית דין הגדול], [120] ומשמרין אותו עד הרגל, [121] וממיתין אותו ברגל כדי שיתפרסם הדבר לכל ישראל שעלו לרגל.
שנאמר בפרשת זקן ממרא [דברים יז יג] "וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד" שצריך לפרסם את דבר מיתתו לרבים כדי שלא יעז אדם עוד לעשות כן, דברי רבי עקיבא.
רבי יהודה אומר: אין מענין את דינו של זה להמתין לו עד הרגל אלא ממיתין אותו מיד, וכותבין ושולחין שלוחין בכל המקומות לאמור "איש פלוני מתחייב מיתה בבית דין" על שהורה נגד הסנהדרין. ובזה מתקיים הכתוב "וכל ישמעו ויראו".
גמרא:
תנו רבנן: אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו, ולא בבית דין שביבנה, אלא מעלין אותו לבית הגדול שבירושלים, ומשמרין אותו עד הרגל, וממיתין אותו ברגל, שנאמר "וכל העם ישמעו ויראו", דברי רבי עקיבא.
אמר לו רבי יהודה: וכי נאמר "וכל העם יראו וייראו" שיראו בעיניהם כשממיתין אותו, והלא לא נאמר אלא "ישמעו ויראו", [122], ואם כן למה מענין את דינו של זה!?
אלא ממיתין אותו מיד וכותבין ושולחין בכל מקום: איש פלוני נתחייב מיתה בבית דין. [123].
תנו רבנן: ארבעה צריכין הכרזה כשהבית דין הורגים אותם, שמכריזים עליהם: פלוני נהרג בבית דין על שעבר עבירה זו, וזאת כדי להרתיע אחרים מלעשות כן.
א. המסית לעבוד עבודה זרה.
ב. ובן סורר ומורה.
ג. וזקן ממרא.
ד. ועדים זוממין.
שבכל אלו נאמר "ישמעו ויראו". [124].
ומוסיפה הגמרא: בכולהו כתיב בהו בשלשת הראשונים נאמר "וכל העם ישמעו ויראו" או "וכל ישראל ישמעו ויראו". ואילו בעדים זוממים כתיב "והנשארים ישמעו ויראו".
והטעם לכך: משום שלא שייך לכתוב בעדים זוממים שכל העם יפחדו מלהיות עדים זוממים, שהרי דלא כולי עלמא חזו לסהדותא. שיש כאלה שהם בכלל פסולים לעדות, כגון גזלנים ומלוי ברבית וסוחרי שביעית. [125].
מתניתין:
המשנה ממשיכה לבאר את חייבי מיתת חנק שנמנו בתחילת הפרק.
נביא השקר הוא המתנבא מה שלא שמע דבר שלא נאמר כלל לשום נביא.
ומה שלא נאמר לו אלא נאמר בנבואה לנביא אחר, והוא שמעה ממנו, ובא ואומר שהנבואה נאמרה לו.
כל אחד משני אלו מיתתו בידי אדם במיתת חנק. [126].
אבל הכובש את נבואתו שאינו רוצה לומר את נבואתו שנצטוה לנבא, כגון יונה בן אמיתי.
והמוותר על דברי נביא שאינו מתייחס למה שאמר לו הנביא לעשות. [127].
ונביא שעבר על דברי עצמו על מה שנצטוה בנבואה.
כל אחד משלשה אלו מיתתו בידי שמים.
שנאמר עליהם "אנכי אדרש מעמו" היינו מיתה בידי שמים.
המתנבא בשם עבודת כוכבים ואומר: כך אמרה עבודת כוכבים, אפילו כוון את ההלכה, לטמא את הטמא ולטהר את הטהור [128] בכל זאת הוא חייב מיתת חנק כיון שאמר זאת בשם העבודה זרה.
הבא על אשת איש, כיון שנכנסה הארוסה לרשות הבעל לנישואין כגון שאביה מסר אותה לשלוחי הבעל ועדיין היא בדרך, אף על פי שלא נבעלה עדיין, הבא עליה - הרי זה בחנק כדין אשת איש, שהואיל ויצאה כבר מרשות אביה, שוב אין עליה דין של נערה המאורסה - שנאמר עליה "לזנות בית אביה" - שעונשה בסקילה, אלא כנשואה שדינה בחנק.
וזוממי בת כהן, ובועלה [נתבאר במשנה שבתחילת הפרק] אף הם בחנק.
שכל המוזמין עדים שהעידו שקר והזימו אותם מקדימין לאותה מיתה מחייבים אותם באותה מיתה שרצו לחייב על ידי עדותם את הנידון חוץ מזוממי בת כהן שאין מחייבים אותם במיתה שזממו לעשות לה דהיינו שריפה אלא במיתה שזממו לעשות לבעלה שהוא חנק.
וכן בועלה של הבת כהן שונה משאר הבועלים באיסור, שנידונים באותה מיתה של הנבעלת, ואילו הוא נידון בחנק למרות שהיא נידונית בשריפה.
גמרא:
תנו רבנן: שלשה מיתתן בידי אדם, ושלשה מיתתן בידי שמים.
א. המתנבא מה שלא שמע.
ב. ומה שלא נאמר לו.
ג. והמתנבא בשם עבודת כוכבים.
כל אלה מיתתן בידי אדם.
א. הכובש את נבואתו.
ב. והמוותר על דברי נביא.
ג. ונביא שעבר על דברי עצמו.
כל אלה מיתתן בידי שמים.
ודנה הגמרא: מנהני מילי?
אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא [דברים יח כ] "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי" - זה המתנבא מה שלא שמע דבר שלא נאמר כלל לשום נביא.
ובהמשך נאמר ו"אשר לא צויתיו לדבר" משמע, רק לו לא ציויתי הא לחבירו ציותיו - זה המתנבא מה שלא נאמר לו אלא לחבירו.
ולאחר מכן נאמר "ואשר ידבר בשם אלהים אחרים" - זה המתנבא בשם עבודת כוכבים.
וכתיב בהמשך "ומת הנביא ההוא". וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק.
הרי למדנו לשלשה אלה שמיתתם בחנק.
הכובש את נבואתו, והמוותר על דברי נביא, ונביא שעבר על דברי עצמו שמיתתן בידי שמים.
אנו למדים -
דכתיב [שם יט] "והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי" היינו שמוותר על דברי הנביא שאינו שומע בקולו.
וקרי ביה "לא ישמיע" שהנביא עצמו אינו משמיע את נבואתו, דהיינו הכובש את נבואתו. [129].
וקרי ביה גם "לא ישמע אל דברי" שהנביא עצמו לא נשמע לנבואתו, דהיינו נביא שעבר על דברי עצמו. [130].
וכתיב בהמשך "אנכי אדרש מעמו" - היינו בידי שמים.
שנינו במשנה: המתנבא מה שלא שמע.
ומבארת הגמרא: כגון צדקיה בן כנענה שהיה אחד מנביאי השקר שביקש מהם אחאב שיתנבאו לו אם לעלות למלחמה על רמות גלעד, וכולם ניבאו לו בשקר שיעלה ויצליח -
דכתיב [מלכים - א כב יא] "ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח את ארם עד כלותם".
ושואלת הגמרא: מאי הוה ליה למיעבד מה היה לו לצדקיה בן כנענה לעשות, שהרי רוח של נבות [שנהרג על ידי אחאב בגלל שלא רצה למכור לו את כרמו] אטעיתיה הטעתה אותו לנבא כן?
דכתיב [שם כא] "ויאמר ה' מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמות גלעד, ויצא הרוח ויעמוד לפני ה', ויאמר אני אפתנו... והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו... ויאמר [ה'] תפתה וגם תוכל צא ועשה כן".
ומבארת הגמרא את הפסוק - אמר רב יהודה: מאי "צא" - צא ממחיצתי!
שלאחר שיתנבא בשקר לא יוכל להיות במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, משום "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". [131].
מאי "רוח" איזה רוח היתה?
אמר רבי יוחנן: רוחו של נבות היזרעאלי שלפי שאחאב הרג אותו, לכן היתה הרוח שלו מחזרת אחר אחאב לפתותו ולהכשילו. [132].
הרי שרוחו של נבות נכנסה בפי כל נביאי השקר לנבא כן, ובמה אשם צדקיה בן כנענה?
ומתרצת הגמרא: הוה ליה למידק היה לו לצדקיה בן כנענה להבין שזו נבואת שקר
כדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: סיגנון אחד עולה לכמה נביאים תוכן אחד של נביאות נכנס בלב כמה נביאים, אך ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד הלשון אינו אחיד אלא כל נביא מתנבא בלשון אחרת.
וראיה לכך, שהרי עובדיה אמר בנבואתו על אדום [עובדיה א ג] זדון לבך השיאך", ואילו ירמיה אמר אף הוא בנבואתו על אדום [ירמיה מט טז] "תפלצתך השיא אותך זדון לבך". הרי שאף שתוכן הנבואה היה דומה אצל שניהם מכל מקום הסגנון היה שונה.
והני כל נביאי השקר אצל אחאב מדקאמרי כולהו כהדדי כולם נתנבאו באותו לשון, שנאמר "הנה נא כל דברי הנביאים פה אחד טוב אל המלך" שמע מינה היה על צדקיה בן כנענה להבין מכך, שלא כלום קאמרי אלא נבואת שקר הוא. [133].
ושואלת הגמרא: דלמא צדקיה בן כנענה לא הוה ידע ליה להא דרבי יצחק שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, ולכן טעה שזו נבואת אמת?
ומתרצת הגמרא: יהושפט מלך יהודה הוה התם היה שם, וקאמר להו הוא אמר להם שזו נבואת שקר, בגלל שכולם מתנבאים בסגנון אחד.
דכתיב [שם ז] "ויאמר יהושפט האין פה נביא לה' עוד ונדרשה מאותו".
אמר ליה אחאב: הא איכא כל הני הרי ארבע מאות נביאים כבר התנבאו שאעלה למלחמה, ומדוע אתה מבקש עוד נביא?
אמר ליה יהושפט: כך מקובלני מבית אבי אבא: סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד! וממשיכה הגמרא לבאר את המשנה -
המתנבא מה שלא נאמר לו אלא לחבירו -
כגון חנניה בן עזור -
דקאי ירמיה בשוק העליון ששמע את ירמיה שהיה מתנבא בשוק העליון של ירושלים וקאמר [ירמיה מט לה] "כה אמר ה' צבקות הנני שובר את קשת עילם".
נשא חנניה קל וחומר בעצמו: מה עילם שלא בא אלא לעזור את בבל במלחמתו על ירושלים אמר הקדוש ברוך הוא עליו "הנני שובר את קשת עילם", כשדים [בבל] עצמן על אחת כמה וכמה!
אתא איהו בא חנניה בשוק התחתון של ירושלים, אמר [שם כח ב] "כה אמר ה'... שברתי את עול מלך בבל".
הרי שנתנבא חנניה מה שלא נאמר לו אלא לחבירו.
ושואלת הגמרא: אמר ליה רב פפא לאביי: האי, לחבירו נמי לא נאמר הרי הנבואה על בבל לא נאמרה כלל ואפילו לחבירו?
ומתרצת הגמרא: אמר ליה אביי: כיון דאיתיהיב הואיל וניתנה מדת קל וחומר למידרש, כמאן דאיתמר ליה דמי הרי זה כאילו נאמר לירמיה בפירוש, שהנבואה כוללת גם את בבל, שהרי הוא למדה בקל וחומר מעילם. ורק הוא ניהו דלא נאמר לו ביחס לחנניה לא נאמרה לו הנבואה. [134].
המתנבא בשם עבודת כוכבים - כגון נביאי הבעל.
הכובש את נבואתו - כגון יונה בן אמיתי שלא רצה לנבא את מה שנצטוה לנבא.
הערות
[115] גם כאן קשה כמו בלולב שיתכן שיוסיף את החוט הנוסף רק לאחר שכבר נקשרו כל החוטים לבגד ונעשו כשרים ועל ידי קשירת החוט הנוסף עמהם נפסלו כל הציצית. ואמנם תירוץ הראב"ד שם, יועיל גם כאן שגם בציצית יש דין של "תעשה ולא מן העשוי". אך תירוץ התוס' לא יועיל, שהרי גם בציצית המצוה נמשכת כל הזמן, ואם כן יתכן שהוסיף את החוט בעודו לבוש בטלית? ותירץ רע"א שאף שהוא עטוף בטלית, מכל מקום כיון שבכל רגע ורגע הוא רשאי להסיר את הטלית, שהרי אין חיוב ללבוש בגד של ארבע כנפות ולהתחייב בציצית, אם כן הרי שכל רגע ורגע הוא התחלת מצוה חדשה, ולגבי אותה מצוה הציצית פסולים כבר מעיקרא והוי גרוע ועומד. ורק בתפילין שהחיוב הוא שהתפילין יהיו עליו כל היום הוי מוסיף גורע בזה שפוסלם תוך כדי קיום המצוה. והערוך לנר מתרץ שאם הוא יוסיף את החוט הנוסף רק לאחר שהחוטים כבר קשורים יחד לבגד אינו פוסלם בכך שעדיין "האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי" כיון שהוא אינו קשור יחד אתם, ורק אם הוא יתיר את כל הקשר ויקשור שוב את כולם יחד אז הם יפסלו, וזה הרי "גרוע ועומד". והוסיף עוד שאף אם לגבי חיוב הקשר, לפי המאן דאמר קשר עליון דאורייתא אין צריך שיהיו כל החוטים קשורים יחד אלא די שכל חוט יהיה קשור לבגד בפני עצמו, אך לענין לפסול את כל הציצית צריך דוקא שיהיו קשורים כולם יחד. וראה הערה הבאה.
[116] הטעם כתב הראב"ד בהלכות ציצית [א ט] משום שהחוט המיותר חוצץ בין החוטים העיקריים לבין הקשר. האבני נזר מבאר שרק בציצית הוצרך הראב"ד לטעם של חציצה ואילו בלולב עצם הוספת המין פוסלת ולא רק משום חציצה. משום שבלולב למאן דאמר לולב צריך אגד, המצוה לאגוד את כל המינים יחד, והאגד עושה אותם לאחד, ולכן המין שנוסף באגד אף הוא נחשב לאחד עמם ופוסלם. מה שאין כן בציצית, אפילו למאן דאמר קשר עליון דאורייתא אין הכוונה שכל הציצית יהיו קשורים יחד זה עם זה [ואדרבה מצוה להפריד את הציציות] אלא שכל חוט יהיה קשור עם הבגד, ואם כן עדיין "האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי". לכן הוצרך הראב"ד לומר הטעם של חציצה. מסוגייתנו הוכיחו התוס' במנחות [לח א] ד"ה התכלת שהוספת חוטין על מנין הציצית פוסלת את כל הציצית [שהרי קיימא לן קשר עליון דאורייתא]. והר"ן כתב שרש"י והרמב"ם שסוברים במנחות שהוספת חוטין אינה פוסלת את הציצית יפרשו שמדובר כאן שהחוטין שהוסיף היו ממין אחר.
[117] מכאן הוכיחו הרש"ש והערוך לנר שתפירת ארבעת הבתים יחד אינה מועילה שיקרא "עור אחד", שאם כן מה מקשה הגמרא, שהרי יתכן שהוא יפסול את התפילין על ידי שיתפור בית חמישי אל ארבעת הבתים ויפסול אותם על ידי כן. אלא ודאי שצריך להיות מעור אחד ממש ולכן לא שייך שיפסלו הבתים לאחר עשייתם.
[118] הרמב"ם פסק על פי מסקנת הגמרא, שאם נחלק הזקן ממרא בשאר מצוות כגון בלולב וציצית ושופר, שזה אומר כשר וזה אומר פסול, אינו נעשה זקן ממרא. והקשו האחרונים: הרי גם בהם יתכן שיהא זקן ממרא, באופן שיגרם מכשול כרת ממחלוקתם [שאז אין צריך את כל התנאים של מוסיף וגורע כמבואר בהערה 110] כגון שהלולב עצמו אינו שוה פרוטה רק בגלל שהוא ראוי למצוה, ואם הזקן ממרא יפסול את הלולב נמצא שאין בו שוה פרוטה, ונפקא מינה לענין קידושין. וכן לפי המבואר בבבא קמא [צו א] שמה שפוסל בלולב נחשב לשינוי לענין קניני גזילה, ואם כן יש נפקא מינה אם הגזלן יחלוק את התיומת של הלולב שגזל. שלפי הזקן ממרא שיכשיר את הלולב, הרי שהלולב שבידו עדיין אינו שלו ואם קידש בו אשה אינה מקודשת. וכמו כן לענין ציצית, אם הציצית כשרים מותר לצאת בהם בשבת לרשות הרבים, ואם הם פסולים הם נחשבים למשא, והיוצא בהם לרשות הרבים חילל שבת מדאורייתא? וראה נודע ביהודה תנינא [סז וקכ] ועמודי אור [צז] וקונטרס דברי סופרים [א ז] מה שיישבו בזה.
[119] גמר דינו של הזקן ממרא הוא בבית דין של עשרים ושלשה כמבואר לעיל [טז א], אך המתתו הוא בבית דין הגדול. כסף משנה הלכות ממרים [ג ח). והרש"ש הקשה שאמנם צריך להמיתו בירושלים כשמתקבצין העם שם ברגל, אך מנא לן שהבית דין הגדול צריך להיות שם אז.
[120] תוס' הוכיחו שלא היו חוזרים ללשכת הגזית אלא רק לירושלים [ל"חנויות"]. ולכן הקשו על רש"י שכתב שהזקן הורה לאחר שגלו הסנהדרין מלשכת הגזית שאם כן לא היו יכולים לדונו שהרי אין דנין דיני נפשות אלא אם כן הסנהדרין בלשכת הגזית. אלא שמדובר שכבר נגמר דינו של הזקן ממרא קודם שגלו הסנהדרין וצריך רק להמיתו, וזה אפשר גם כשהסנהדרין יושבים במקום אחר בירושלים. על פי תוספות יום טוב ורש"ש. והתוספות יום טוב כתב ש"מעלין אותו לבית הגדול" אינו המשך להנאמר לפני כן "ולא בבית דין שביבנה" אלא לתחילת המשנה "לא בבית דין שבעירו" ומדובר כשהבית דין הגדול עדיין במקומו, ולאחר שגלו ליבנה אכן אי אפשר להמיתו כיון שאי אפשר לגמור דינו.
[121] היינו בחול המועד, ולא ברגל ממש, שהרי דיני נפשות אין דוחין שבת ויום טוב. תפארת ישראל.
[122] ודעת רבי עקיבא, שצריכים לשמוע כל ישראל כאחד, וזה אפשר רק ברגל. מלא הרועים.
[123] נראה שהבי"ת מ"בבית דין" משמעותה בסיבת הבית דין, בגלל שהמרה על פיהם. כמו "איש בחטאו ימות". רש"ש.
[124] ואף על פי שכל הארבעה צריכים הכרזה מכל מקום לא אמר רבי עקיבא שמשמרין אותו עד הרגל אלא בזקן ממרא לבדו, והיתר הוא מודה לרבי יהודה שדי בהם לכתוב ולשלוח לכל מקום. וכן מבואר להדיא ברמב"ם, ראה כסף משנה הלכות ממרים [ג ח] בסופו. והטעם כתב הרש"ש שרק בזקן ממרא נאמר "וכל העם ישמעו ויראו" ובהיתר נאמר "וכל ישראל", ו"עם" היינו המוניים שאינם מתפעלים בשמיעה אלא בראיה חושית. ובערוך לנר כתב ש"וכל העם" משמע בה"א הידיעה, היינו העם הידוע שנאסף בירושלים בשעת הרגל, בדומה למה שנאמר "הקהל את העם האנשים והנשים והטף" הרי שנקרא "העם" בשעת אסיפה ברגל.
[125] הקשה הר"ן: אם כן בזקן ממרא למה נאמר "וכל העם", שהרי ודאי יש בהם הרבה שאינם ראויים לסנהדרין ולהיות מופלא שבבית דין. וגם בן סורר ומורה, למה נאמר בו "וכל ישראל" שהרי כל ימיו של בן סורר ומורה הוא רק שלשה חדשים? ותירץ שבבן סורר ומורה וזקן ממרא אין ההכרזה כדי שלא יעשו העם את אותו דבר עצמו אלא שבבן סורר ומורה נועדה ההכרזה כדי שהעם ישתדלו כל אחד להוכיח את בנו וללמדו מדות טובות ולהישמע לקול הוריו. שהרי בן סורר ומורה זה נהרג על שם סופו משום שלא קיבל מוסר עד היום הזה. וכן זקן ממרא מכריזים כדי שידעו כל העם כח הקבלה בתורתינו ושכל החולק עליה אפילו הוא מופלא שבבית דין, כיון שהרבים חולקים עליו יש לו לחזור מדבריו ולהורות כמותם כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל. ולכן לא נאמר בזקן ממרא "ולא יוסיפו לעשות כדבר הזה" משום שאין החשש מפני זקנים אחרים שיעשו כמוהו אלא כתוב "ולא יזידון עוד" דהיינו שלא יבא עוד אדם לחלוק על הקבלה האמיתית. אבל בעדים זוממים ומסית נועדה ההכרזה שלא יעשו את אותו המעשה בעצמו, ולכן נאמר אצלהם "ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה". ולכן לא שייך לכתוב אצל עדים זוממים "וכל העם" שהרי לא כולם ראויים לעשות את אותו מעשה ולהעיד.
[126] כתב המנחת חינוך [תקיז ד] שלכאורה לא שייך נביא שקר רק באדם שמוחזק לנביא שראוי להאמין בו שמתנבא באמת ולכן אם הוא משקר הרי זה נביא שקר. אבל אם בא איזה הדיוט ומתנבא הרי זה לשחוק וללעג ומי יאמין לו, ואינו בכלל נביא שקר. והחזון איש [כא ב] כתב שבדין נביא שקר אין חילוק אם היה נביא אמת מתחילתו או לא שהרי צדקיה בן כנענה לא מצינו שהיה נביא אמת.
[127] לשון רש"י "המפקירם שלא חשש למה שאמר לו הנביא". המנחת חינוך [תקטז ב] מדייק מדברי רש"י אלו שדוקא אם עובר על דברי הנביא משום שאינו מאמין בו, אבל אם עובר על דבריו משום שיצרו תוקפו אינו בכלל זה. שאם לא כן היו צריכים להתחייב מיתה בידי שמים על כל מצות עשה ולא תעשה שבתורה, שהרי עבר על דברי אדון הנביאים משה רבינו שציוה על כך. וגם למה נענש שאול המלך רק בהסרת המלוכה ממנו כשלא שמע לדברי שמואל הנביא, ולא נענש במיתה בידי שמים. ולכן הביאה הגמרא לדוגמא ממיכיהו בן ימליה שחבירו לא שמע לו משום שהיו דברי הנביא בעיניו ללעג שציוה לו להכותו. אך כתב המנחת חינוך שמלשון הרמב"ם והחינוך "והעובר על דברי נביא" משמע שבכל ענין שהוא עובר על דבריו הוא חייב מיתה.
[128] הקשה הרש"ש: אם בדבר הלכה, הרי גם אם ניבא בשם ה' הוא בחנק, שהרי הוא נביא שקר ש"לא בשמים היא", וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה [ט ד] "או שאמר בדין מדיני התורה שה' ציוה לו שהדין כך והלכה כדברי פלוני הרי נביא השקר ויחנק" [וראה שם כסף משנה שאפילו כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור] ? וכתב שזה תלוי במחלוקת אם משגיחים בבת קול או לא [יבמות יד א].
[129] הקשה הרש"ש: הרי הכובש נבואתו עבר על דברי עצמו שהרי נצטוה לילך ולנבא, ומדוע צריך פסוק מיוחד על זה?
[130] הגהות הב"ח. והתוספות יום טוב מבאר שמחלקים את הפסוק לשנים, קודם "והיה האיש" דהיינו איש אחר שמוותר על דברי הנביא, ואחר מכן "אשר לא ישמע אל דברי" דהיינו הנביא עצמו. והרש"ש מבאר שכאילו לא נכתב אחריו "אשר ידבר בשמי" אלא כתוב רק "אשר לא ישמע אל דברי" דהיינו הנביא עצמו שה' דיבר אתו בעצמו.
[131] לכאורה הרי הקדוש ברוך הוא נתן לו רשות על כך? ויש לומר שנתן לו רשות לפתותו בדברי פיתויים של אמת. והרוח של נבות ביקש שיוכל לפתות בדברי שקר. וניתנה לו הרשות כמו שאמרו בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. מהרש"א.
[132] רש"י לקמן [קב ב] ד"ה רוחו. ומהרש"א מבאר שהגמרא דורשת מזה שנאמר "הרוח" בה"א הידיעה משמע אותו שנעשה רוח על ידי אחאב שהרגו ונטל נשמתו ורוחו.
[133] שודאי תיאמו ביניהם לומר באותו לשון. וכן נפסק להלכה בחושן משפט [כח י] לענין עדות, שעדים שאומרים עדותן באותו לשון ממש צריך לחשוש שהם משקרים ובעצה אחת כיונו לשונם וצריך לחקור ולדרוש אותם. מהרש"א.
[134] משמע שהקל וחומר הוא אמת אלא שהוא נקרא "שלא נאמר לו" אלא לירמיה. וקשה שמתוך הכתובים שם משמע שחנניה ניבא שקר? ויש לומר שעצם מה שאמר חנניה "שברתי את עול מלך בבל" היה אמת. שבסוף תהיה להם מפלה, אך מה שהוסיף בנבואתו שיהיה זה בעוד שנתיים ימים היה שקר. מהרש"א. וראה חזון איש [כא ג].
משנה. אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו, ולא בבית דין שביבנה, אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים. ומשמרין אותו עד הרגל, וממיתין אותו ברגל, שנאמר וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד, דברי רבי עקיבא. רבי יהודה אומר אין מענין את דינו של זה, אלא ממיתין אותו מיד, וכותבין ושולחין שלוחין בכל המקומות איש פלוני מתחייב מיתה בבית דין.
עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' ממרים ה"ח) שכתב וז"ל וכיצד דנין זקן ממרא, בעת שיפלא דבר ויורה בו חכם המגיע להוראה בין בדבר שיראה בעיניו בין בדבר שקבל מרבותיו, הרי הוא והחולקין עמו עולין לירושלים ובאין לבית דין שעל פתח הר הבית, אומרים להן בית דין כך הוא הדין, אם שמע וקבל מוטב ואם לאו באין כולן לבית דין שעל פתח העזרה ואומרים להם גם הם כך הוא הדין, אם קבלו ילכו להן ואם לאו כולן באין לבית דין הגדול ללשכת הגזית שמשם תורה יוצאת לכל ישראל שנאמר מן המקום ההוא אשר יבחר ה', ובית דין אומר להם כך הוא הדין ויוצאין כולן, חזר זה החכם לעירו ושנה ולמד כדרך שהוא למוד הרי זה פטור, הורה לעשות או שעשה כהוראתו חייב מיתה ואינו צריך התראה, אפילו נתן טעם לדבריו אין שומעין לו אלא כיון שבאו עדים שעשה כהוראתו או שהורה לאחרים לעשות גומרין דינו למיתה בבית דין שבעירו, ותופסין אותו ומעלין אותו משם לירושלים, ואין ממיתין אותו בבית דין שבעירו ולא בבית דין הגדול שיצא חוץ לירושלים אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים, ועד הרגל משמרין אותו וחונקין אותו ברגל, שנאמר וכל ישראל ישמעו וייראו מכלל שצריך הכרזה וכו' עכ"ל. ומבואר מדבריו דאע"פ שגומרין דינו של זקן ממרא בב"ד של כ"ג שבעירו כשאר חייבי נפשות מ"מ אין ממיתין אותו אלא בב"ד הגדול שבירושלים מדין הכרזה. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ז מהל' ממרים הי"ג) שפסק לגבי בן סורר ומורה, וז"ל בן סורר ומורה צריך הכרזה, כיצד מכריזין עליו כותבין לכל ישראל בבית דין פלוני סקלנו פלוני מפני שהיה בן סורר ומורה עכ"ל. וכן לגבי עדים זוממים פסק הרמב"ם (פי"ח מהל' עדות ה"ז) דהכרזה היינו שכותבין ושולחין לכל ישראל דפלוני ופלוני העידו והוזמו ונענשו משום עדים זוממים. ועיין בכס"מ (פ"ג מהל' ממרים ה"ח, ופי"ח מהל' עדות ה"ז) דהרמב"ם פסק לגבי זקן ממרא כר"ע ואילו לגבי בסו"מ ועדים זוממים פסק כר' יהודה, דלא פליג ר"ע על ר' יהודה אלא לענין זקן ממרא. ונראה דלפי ר"ע יש דין מיוחד בזקן ממרא דהמיתה עצמה תהא מיתת הכרזה ולכן ממיתין אותו ברגל בבית דין הגדול שבירושלים. אמנם צ"ע מאי טעמא דוקא זקן ממרא בעי מיתת הכרזה שממיתין אותו בירושלים ברגל, דמאי שנא משאר חייבי הכרזה דסגי בכותבין אגרות לכל ישראל.
משנה. אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו, ולא בבית דין שביבנה, אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים. ומשמרין אותו עד הרגל, וממיתין אותו ברגל, שנאמר וכל העם ישמעו ויראו.
ופרש"י (בד"ה לא בבית דין שביבנה) וז"ל אם נשאלו לבית דין שבלשכת הגזית ואמרו להם, וחזר לעירו ושהה ימים עד שגלתה סנהדרי גדולה ליבנה ועדיין הבית קיים, ואחרי כן הורה כבתחילה אין ממיתין אותו ביבנה, ואף על פי ששם סנהדרי גדולה שסוף סוף אין נקבצים שם עכ"ל. וממש"כ "אין ממיתין אותו ביבנה ואע"פ ששם סנהדרי גדולה שסוף סוף אין נקבצים שם", מבואר דלקיום הכרזה בעינן להמיתו במקום שעולין שם לעליה לרגל ולא רק במקום קיבוץ של ישראל שבאין לב"ד הגדול כדי לברר ספיקות מהו דין התורה. ולפיכך אין ממיתין אותו בבית דין שביבנה אע"פ ששם ישבו סנהדרין הגדול ועולין לשם לברר ספיקות בדיני התורה, דלא הוי מקום שנקבצים בו ישראל לעליה לרגל.605
ועוד מבואר דלרש"י כדי להתחייב משום זקן ממרא א"צ מעשה המראה על ב"ד הגדול כשהן יושבים בלשכת הגזית, אלא רק שימרה כנגד הוראת ב"ד שהורו כשהיו בלשכת הגזית. ונראה דרש"י חולק על הרמב"ם בזה, דכתב הרמב"ם (פ"ג מהל' ממרים ה"ה) וז"ל אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין ויחלוק על בית דין בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת או בתפילין ויורה לעשות כהוראתו, או יעשה הוא על פי הוראתו ויחלוק עליהן והן יושבין בלשכת הגזית עכ"ל, ומשמע דלהרמב"ם אינו חייב מדין זקן ממרא אא"כ המרה על ב"ד הגדול כשהן יושבין בלשכת הגזית בשעת ההמראה. ונראה דרש"י סובר דחל דין זקן ממרא כשממרא על הוראת סנהדרין, ולכן אם המרה על הוראה שהורו כשישבו בלשכת הגזית חייב אע"פ שממרא עליהם לאחר שכבר יצאו מלשכת הגזית. ולפי רש"י הא דאיתא בגמ' (דף יד:) "מצאן אבית פאגי והמרה עליהן וכו' מלמד שהמקום גורם", ר"ל שאם המרה על הוראת ב"ד הגדול שהורו בשעה שהיו יושבין בבית פאגי אזי אין המראתו המראה - דלא חלה על הוראתן חלות שם הוראת סנהדרין הגדול מאחר שאינם יושבין במקומן בלשכת הגזית. אך אם ב"ד הגדול הורו הוראה כשישבו בלכשת הגזית ואח"כ יצאו לבית פאגי והמרה זקן על הוראתם כשישבו בבית פאגי היה נעשה זקן ממרא אע"פ שב"ד הגדול אינם יושבין בלשכת הגזית בשעת המראתו. ואילו להרמב"ם המחייב דזקן ממרא הוי המראה על החפצא של ב"ד הגדול, וכנגד הגברא דדיינים שבסנהדרין, ומשו"ה ס"ל דלא חל דין זקן ממרא אא"כ המרה עליהן כשהן יושבין במקומן בלשכת הגזית, דאזי חל עלייהו חפצא של ב"ד הגדול וחלות שם דיין שבסהנדרין.606 אלא דרש"י מפרש דהא דאין ממיתין אותו ביבנה הוא משום דאע"פ דיש מחייב דחיוב זקן ממרא דהרי המרה על הוראת ב"ד שהורו בלשכת הגזית, וכמש"כ "אם נשאלו לבית דין שבלשכת הגזית ואמרו להם, וחזר לעירו ושהה ימים עד שגלתה סנהדרי גדולה ליבנה ועדיין הבית קיים, ואחרי כן הורה כבתחילה וכו'", דמיירי שהורו ב"ד הגדול בשאלה זו כשישבו בלשכת הגזית, ואח"כ גלו ליבנה ואז הורה הזקן כבתחילה כנגד הוראתם, דחל מחייב דחיוב מיתה דזקן ממרא, מ"מ אין ממיתין אותו ביבנה מכיון דיבנה אינו מקום שמתקבצים בו ישראל לעליה לרגל. ולכן מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים, ומשמרין אותו עד הרגל, וממיתין אותו ברגל.
ועיין בתוס' (ד"ה ולא בבית דין שביבנה) דהקשו דאי גלתה סנהדרין ליבנה היאך ממיתין אותו והרי קיי"ל דאין דנין דיני נפשות לאחר שגלו סנהדרין ממקומן בלשכת הגזית (כדמבואר בגמ' לעיל דף מא.). ותוס' העלו "וכי תימא דברגל חוזרין ב"ד הגדול ויושבין בלשכת הגזית אף לאחר שגלו ואז דנין אותו". ודבריהם צ"ב. והנה פעם שאל רבינו זצ"ל את אביו הגר"מ זצ"ל דאם אין דנין ד"נ אא"כ ב"ד הגדול הם במקומן בלשכת הגזית, א"כ היאך דנו בעלמא דיני נפשות בב"ד של כ"ג, דמנין יודעים הב"ד של כ"ג שבכל עיר ועיר דבשעת המשא ומתן וגמר דין דדיני נפשות בבית דין שלהם שהסנהדרין הגדול של ע"א יושבין הן אז באותה שעה ובאותו הזמן בלשכת הגזית. והגר"מ זצ"ל אמר די"ל דרק כשגלו הסנהדרין ממקומן אז פקע קביעות המקום של הסנהדרין הגדול ממקומן בלשכת הגזית וחל דין שאין דנין ד"נ. אבל אי לא גלו ממקומן אע"פ שאינם נמצאים שם בלשכת הגזית במציאות שפיר דנין ד"נ607. ולפי"ז י"ל דמש"כ תוס' דהיו חוזרין ברגל לירושלים ר"ל דאף כשב"ד הגדול היו ביבנה היו דנים דיני נפשות, דאין זה נחשב כגלו ממקומן דבטלה קביעות מקומן מלשכת הגזית, מכיון שהיו חוזרין לירושלים ללשכת הגזית ברגל. ומאחר שלא פקעה קביעות מקומן מלשכת הגזית שפיר דנים דיני נפשות, ואף כשהיו ביבנה. אמנם מדקדוק לשונם של התוס' שכתבו "דברגל חוזרין ב"ד הגדול ויושבין בלשכת הגזית וכו' ואז דנין אותו", משמע שהיו דנין אותו וגומרין את דינו דוקא אז ברגל כשב"ד הגדול היו בירושלים, וצ"ע לדברי הגר"מ זצ"ל. ולפי"ד הגר"מ זצ"ל י"ל דכוונת תוס' "ואז דנין אותו" ר"ל דדנו ד"נ אף כשהיו ביבנה דלא פקע קביעות מקומן מלשכת הגזית, מכיון דלא גלו ליבנה באופן מוחלט, דהרי היו חוזרין לירושלים ברגל. אמנם כל זה דלא כשיטת הרמב"ן בספה"מ (מצוה קנ"ג) שכתב וז"ל ואפילו ביצאתם משם לטייל מעט ולחזור בטל כוחן ורשותן עכ"ל. ומבואר דלפי הרמב"ן אם יצאו ב"ד הגדול מלשכת הגזית אפילו לזמן מועט בטל מהם חלות דין ב"ד הגדול. ויתכן לומר לפי"ד הגר"מ זצ"ל דבאמת כשגלו ממקומן ליבנה וחזרו לירושלים ברגל היו דנין ד"נ ברגל בירושלים דוקא, דאז כשחזרו לירושלים פקע הגלות והו"ל ב"ד הגדול במקומן, אבל כשהיו ביבנה הו"ל ב"ד הגדול שגלו ולא היו דנין דיני נפשות כששהו ביבנה. אמנם כשחזרו לירושלים אזי ב"ד הגדול היו במקומן, ולא חשיבי כב"ד הגדול שגלו שהרי סוכ"ס הם במקומן בלשכת הגזית.608
ועוד יתכן לפרש בשיטת רש"י דס"ל כשיטת הרמב"ם (פ"ג ממרים ה"ה) דאינו חייב מדין זקן ממרא אא"כ המרה על סנהדרין הגדול כשהן יושבין במקומן בשעת ההמראה, ולא רק דהמרה על הוראה שהורו ב"ד הגדול כשישבו במקומן. אמנם יתכן דרש"י סובר דדין מקום גורם אינו לשכת הגזית בדוקא, אלא כל מקום קבוע שחל בו קביעות מקום דב"ד הגדול הוי בכלל מקום גורם. ואילו היו ב"ד הגדול קבועים ביבנה והמרה עליהם כשישבו ביבנה הוי מתחייב משום זקן ממרא. והא דקתני במתני' דאין ממיתין אותו בב"ד שביבנה מיירי בזמן שהקביעות מקום של ב"ד הגדול היא בירושלים בלשכת הגזית, אלא שלפעמים ב"ד הגדול היו נוסעים ליבנה ללמוד תורה, דאזי אם המראה עליהם כשהיו ביבנה אינו חייב משום זקן ממרא, משום דלא המרה על ב"ד הגדול כשהיו במקומן הקבוע. ומיירי קודם החורבן דקביעות מקום של ב"ד הגדול היה בירושלים בלשכת הגזית אלא דלפעמים היו נוסעים ליבנה ללמוד תורה, דהרי חזינן דיבנה היה מקום תורה וקיבוץ של חכמים מדביקש ריב"ז "תן לי יבנה וחכמיה", ויתכן דב"ד הגדול היו עוקרים לשעה ליבנה ללמוד תורה עם חכמי יבנה אבל עיקר קביעות מקומן היה בלשכת הגזית בירושלים.
ולפי"ז יש לתרץ סתירה בספרי, דבפ' שופטים (דברים י"ז: ח- י) כתיב "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין וגו' וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך", ובספרי (פיסקא קנג) דרשו "ובאת לרבות בית דין שביבנה"609. אמנם בספרי (פיסקא קנד) דרשו עה"פ ועשית על פי הדבר וגו' "ועשית על פי הדבר, על הורית בית דין הגדול שבירושלם חייבים מיתה ואין חייבים מיתה על הורית בית דין שביבנה". וקשה דמתחילת דרשת הספרי משמע דהפרשה הזו נאמרה אף לגבי ב"ד שביבנה, ואילו אח"כ הספרי ממעט חיוב זקן ממרא אם חלק על הוראת ב"ד הגדול שביבנה, וצ"ע. ונראה לתרץ דמתחילה מיירי באופן שקביעות מקום של ב"ד הגדול הוא ביבנה ואזי חל חיוב זקן ממרא כשחולק על הוראתם והן יושבין ביבנה בשעת ההמראה, דהחיוב זקן ממרא תלוי בחולק על ב"ד הגדול כשהן יושבין במקומן הקבוע. משא"כ דרשת הספרי דממעט חיוב זקן ממרא אם חולק על ב"ד שביבנה מיירי שלא היתה קביעות מקומן ביבנה אלא בירושלים והיו ביבנה רק לזמן.
ולפי"ז יש לפרש מש"כ רש"י "אין ממיתין אותו ביבנה ואע"פ ששם סנהדרי גדולה שסוף סוף אין נקבצים שם" דר"ל דלא היה קביעות מקומן של הסנהדרין ביבנה, אלא בירושלים, ומאחר שהמרה עליהם כשהיו ביבנה ליכא חיוב זקן ממרא. ולפי ביאור זה יש לתרץ קושיות התוס' על רש"י, דהקשו דאי מיירי לאחר שגלו סנהדרין ליבנה והרי אין דנין ד"נ לאחר שגלו סנהדרין מלשכת הגזית, ואי מיירי שהיו חוזרין ברגל אף לאחר שגלו א"כ משכחת לה דריב"ז הוה בסנהדרין. ועוד הקשו דמאי איריא זקן ממרא אפילו בשאר עבירות אין ממיתין דבטלה ד"נ משגלו מלשכת הגזית, ועוד קשה אמאי נקט יבנה לימא אין ממיתין אותו בב"ד שבחנות. וי"ל דבאמת משנתנו מיירי באופן דקביעות מקומן של ב"ד הגדול היה בירושלים ויצאו ליבנה רק לשעה, והמשנה מחדשת דחל דין מסוים בנוגע לחיוב זקן ממרא דאינו חייב משום זקן ממרא אא"כ המראה על הוראת ב"ד הגדול כשהן יושבין במקומן הקבוע בשעת ההמראה, ולכן אם המרה עליהן כשהיו ביבנה אין ממיתין אותו. ולפי"ז מתורץ קושיית התוס' דלרש"י לא מיירי לאחר שגלו סנהדרין מלשכת הגזית, אלא עדיין היה הבית קיים והלכו ליבנה רק לשעה, ולכן עדיין דנו דיני נפשות, אלא דחל דין מסוים לגבי חיוב זקן ממרא דאינו מחוייב אא"כ הוא ממרא על ב"ד הגדול כשהן יושבין במקומן הקבוע, ובציור של המשנה מיירי שהמרה עליהם כשהיו ביבנה שלא היה אז מקום הקבוע של ישיבת ב"ד הגדול, דהלכו לשם רק לשעה, ומשו"ה אינו מתחייב משום זקן ממרא. משא"כ כשגלו לחנות אזי קביעות מקומן היתה בחנות ואם המרה עליהם בחנות היה מתחייב משום זקן ממרא. וכמו"כ לא קשה מאי איריא זקן ממרא אפילו בשאר עבירות נמי, דמכיון דבאמת מיירי דקביעות מקום של ב"ד הגדול היה בירושלים בלשכת הגזית היו ממיתין אותו בשאר עבירות ויש הלכה מסוימת בחיוב זקן ממרא דאינו מתחייב אא"כ המרה על ב"ד הגדול כשהן יושבין במקומן הקבוע, ואם המרה עליהם כשישבו ביבנה אינו חייב מיתה. ויש לעיין בכל זה דחידוש גדול הוא.
ויש להעיר לפי"ז אמאי קיי"ל דלא דנין ד"נ מ' שנה לפני חורבן הבית לאחר שגלו ב"ד הגדול של ע"א מלשכת הגזית לחנות (מא.), והרי ביארנו דלרש"י דין מקום גורם תלוי בקביעות מקום של ב"ד הגדול, וא"כ י"ל דאף לאחר שגלו מלשכת הגזית וקבעו מקומן ביבנה או במקום אחר הו"ל ב"ד הגדול במקומן. וי"ל דיש חילוק בין דנין דיני נפשות לעצם חיוב מיתה דזקן ממרא, דלאחר שגלו סנהדרין ממקומן בלשכת הגזית לא דנו ד"נ, ורק לענין חיוב מיתה דזקן ממרא י"ל דדין מקום גורם תלוי בקביעות מקום של ב"ד הגדול, ולאו דוקא בלשכת הגזית. וצריך עוד עיון בזה.
משנה. נביא השקר המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו מיתתו בידי אדם אבל הכובש את נבואתו והמוותר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתו בידי שמים.
עיין ברש"י ד"ה הכובש נבואתו וז"ל שלא אמרה כיונה בן אמיתי עכ"ל. ובגמ' (פט.) איתא "הכובש נבואתו כיונה בן אמיתי". ובפשטות ר"ל דכשברח יונה לתרשיש ולא הלך לנינוה (יונה א, ג) הרי הוא עבר באיסור דכובש נבואתו שדינו בידי שמים. ויש להעיר דעיין בר' סעדיה גאון (בספר האמונות והדעות ג':ה') שכתב וז"ל ואם ישאל עוד היאך נבחר יונה לשליחותו וברח ממנה, והרי אין החכם בוחר מי שימרהו. אני אומר כבר עיינתי בספר יונה, ולא מצאתי מקרא האומר בפירוש, שלא מסר את השליחות הראשונה, אם כי גם לא מצאתי שמסרה. אלא, שאני מחייב להיות בדעה שכן, כאורח כל הנביאים, ולפי שאין החכם בוחר לשליחותו, מי שלא ימסור אותה. וכבר מצאנוהו אומר תמיד: וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל, ואינו מפורש שאמרה, זולתי במקצתן מפרש 'וידבר משה כן'. אלא, ברח יונה מן האפשרות שישלחנו שנית. שנראה לו שהראשונה הייתה אזהרה, והשניה איום ויעוד, וחשש לאיים עליהם במאומה, פן ישובו ויתבטל האיום וייחסו לו שקר, לפיכך יצא מן הארץ אשר הבטיחם הבורא, שהנבואה שורה בה. וזה מפורש בסוף, אמרו: אנא ה', הלא זה דברי עד היותי על אדמתי, על כן קדמתי לברוח תרשישה, ולא היה עליו חטא, כי לא אמר לו ה' 'הנני שולח אותך שנית'. אלא דבר זה עלה על דעתו, וניסה למנוע מה שעלול להיות או שלא להיות, והחזירו ה' אל הארץ הנבחרת בהכרח, עד שניבא אותו ושלחו ועשה כחכמתו עכ"ל. ומבואר דרס"ג פירש דיונה באמת קיים את השליחות הראשונה והלך לנינוה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני ה', וכשכתוב (יונה א,ג) "ויקם יונה לברוח תרשישה" היינו שברח מפני האפשרות שישלחנו ה' שנית, וברח לחו"ל קודם שקיבל נבואה שנית. ורס"ג כתב "ולא היה עליו חטא", וצ"ע מגמ' דידן דאיתא הכובש נבואתו כיונה בן אמיתי. ועוד צ"ע מה שהקשה באבן עזרא (יונה א,א) דאם יונה ברח לתרשיש וכבש נבואתו "ואיך יתנבא מורה פי ה' והוא כתוב כי הוא נביא". וי"ל (לפירוש רס"ג) דאם יש לנביא ספק שמא יקבל נבואה ובורח לחו"ל מכיון שאין נבואה שורה בחו"ל וברח כדי שלא יקבל הנבואה אין בזה משום כובש נבואתו, ויונה ברח מפני מה שעלול להיות ולא עבר על האיסור דכובש נבואתו כי היה בספק אם יאמר לו ה' נבואה שניה. אך אם נביא יודע בודאי שתהיה לו נבואה ובורח לחו"ל כדי למנוע מעצמו הנבואה הרי זה בכלל כובש נבואתו, וזה כוונת הגמ' הכובש נבואתו כיונה בן אמיתי. דביונה בן אמיתי נתברר למפרע שבריחתו לתרשיש כדי שלא ישלח פעם שנית לנינוה היתה בכלל כובש נבואתו, מאחר דבודאי היה נצטווה בנבואה ללכת פעם שנית לנינוה. וא"כ מבואר שנביא שיודע בודאי שיקבל נבואה בעתיד ומונע את עצמו מלקבלה הרי הוא בכלל כובש נבואתו. ומבואר מפירוש רב סעדיה גאון דאיסור כובש נבואתו אינו איסור שקר דרק שייך איסור שקר כשנצטווה כבר בנבואה וכובש הנבואה ואינו אומרה, אך לפימש"נ אליבא דרס"ג חל איסור כובש נבואתו אף אם לא נצטווה עדיין בנבואה אלא דהנביא מונע את עצמו מלקבל נבואה.
משנה. נביא שקר המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו מיתתו בידי אדם.
והנה בגדר של נביא שקר עיין בהקדמת הרמב"ם למשנה שכתב וז"ל גם במתנבא בשם ה' נחלק לשני חלקים: החלק הראשון, שיתנבא בשם ה' ויקרא ויזהיר על עבודתו ויאמר שה' הוסיף על המצות מצוה או גרע מהם מצוה מכל המצות שכלל אותם ספר התורה. ואין הבדל בין שיוסיף ויגרע במקראות או שיוסיף ויגרע בפירוש המקובל, ההוספה והגרעון במקראות כגון שיאמר שה' אמר לי שהערלה שנתים בלבד, ואחרי שנתים מותר לאכול פירות הנטיעה, או שיאמר שה' אמר לי שארבע שנים היא אסורה באכילה במקום אמרו יתעלה שלש שנים יהיה לכם ערלים וכו', וכדומה לזה, או שישנה בקבלה איזה שינוי שיהיה אף על פי שפשטי הכתובים מסייעים אותו, כגון שיאמר שמה שנאמר בתורה וקצותה את כפה לא תחוס עיניך, שהוא קציצת היד ממש ואינו קנס המבייש כמו שביארה הקבלה, וייחס דבר זה לנבואה ויאמר שה' אמר לי שזה שנ' וקצותה את כפה הוא כפשטו, גם זה יומת בחנק לפי שהוא נביא שקר ויחס לה' מה שלא אמר לו, וגם בזה אין לחוש לאות או מופת, לפי שהנביא שהפליא את כל באי העולם במופתיו ונתן ה' בלבינו אמתותו והאמונה בו כמו שהבטיח לו ה' בכך באמרו וגם בך יאמינו לעולם, כבר הודיענו על פי ה' שלא תבוא מאת ה' שום תורה זולת זו, והוא אמרו לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה וכו' ולא מעבר לים היא [וכו'] כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך, ואמרו בפיך ובלבבך ר"ל המקראות הסדורות בפה או הדינים הנלמדים בדרך העיון שהוא מכלל הכוחות הנמשכים מן הלב, והזהירנו שלא להוסיף עליהם ולא לגרוע מהם באמרו לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, ולפיכך אמרו ע"ה אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. וכיון שידענו מדבריו שדבר סרה על ה' ויחס לו מה שלא אמר לו נתחייב מיתה, כמאמר הכתוב אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי וכו' ומת הנביא ההוא .והחלק השני, שיקרא לעבודת ה' ויזהיר על תורתו, ויצוה בני אדם על שמירת התורה בלי תוספת ולא גרעון, כמו שאמר אחרון הנביאים זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים. ויבטיח טובות לשומריה ועונש לעוברים עליה כמו שעשו ישעיה וירמיה ויחזקאל וזולתם. ויצוה צווים ויזהיר אזהרות שלא בעניני הדת, כגון שיאמר הלחמו על עיר פלונית או אומה פלונית עכשיו, כמו שצוה שמואל את שאול להלחם בעמלק אז. או שיזהיר מלהרוג כמו שהזהיר אלישע את יהורם שלא להרוג חיל חזאל הנמצאים בשומרון כידוע. וכמו שהזהיר ישעיה מלהכניס את המים לפנים מן החומה. וכמו שהזהיר ירמיה את ישראל מלצאת מירושלים, וכל כיוצא בזה. לפיכך כשיטען הנביא את הנבואה ולא ייחס אותה לע"ז ולא הוסיף על ד"ת ולא גרע ממנה, אלא נתעסק בענינים אחרים כמו שביארנו, צריכים אנו לבחון אותו כדי לאמת טענתו, אם נתאמתו דבריו חייבים לשמוע לכל אשר יצוה מקטני הענינים ועד גדולם, וכל העובר על משהו מכל אשר יצוה חייב מיתה בידי שמים, כמאמר ה' בעובר על דברי הנביא אנכי אדרוש מעמו. ואם לא נתאמתה נבואתו מיתתו בחנק עכ"ל. ועיין ברמב"ם (פ"ט מהל' יסודי התורה ה"א) וז"ל דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת, הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם, וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם, ונאמר לא בשמים היא, הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו, הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו, שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב עכ"ל.
ונראה דיש גדר של נביא שקר דהוי נביא המדיח במצוות, דאם נביא אומר שה' שלחו להוסיף או לגרוע מן המצוות הרי זה נביא שקר דמכחיש נבואת משה רבינו דהתורה היא לעד ולעולמי עולמים ואין להוסיף או לגרוע ממנה (כדפסק הרמב"ם פ"ט מהל' יסוה"ת ה"א). ויש עוד גדר של נביא שקר המתנבא בדבר הרשות דבר שלא שמע דהוי נביא שקר ומיתתו בחנק (כמש"כ הרמב"ם פ"ה מהל' עכו"ם ה"ח). ויש דין בפנ"ע דנביא המתנבא בשם עבודה זרה (פ"ה מהל' עכו"ם ה"ו) וז"ל נביא המתנבא בשם עבודת כוכבים כיצד זה האומר אמרה לי עבודה זרה פלונית או כוכב פלוני שמצוה לעשות כך וכך או שלא לעשות וכו' אם התרו בו בפני שנים הרי זה נחנק שנא' ואשר ידבר בשם אלוהים אחרים ומת הנביא ההוא ואזהרה שלו מכלל שנא' ושם אלוהים אחרים לא תזכירו עכ"ל. ומבואר דהמתנבא בשם עכו"ם אזהרתו מהפסוק "ושם אלוהים אחרים לא תזכירו", ואילו נביא שקר המדיח במצוות אזהרתו מלא תגרע ובל תוסיף והוי כופר דהריהו מכחיש נבואת משה רבינו, ואילו נביא שקר שהתנבא בדבר הרשות י"ל דאזהרתו מ"לא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא יט: י"א)610 או מהפסוק (דברים יח:כ) "אך הנביא אשר יזיד לדבר בשמי את אשר לא צויתי לדבר וגו' ומת הנביא ההוא" (כדעת היראים סימן רמ"א ל"ד).
רש"י ד"ה והמוותר על דברי נביא. וז"ל המפקירם שלא חשש למה שאמר לו הנביא עכ"ל.
מרש"י משמע דיסוד האיסור דמוותר על דברי נביא הוי המראה בנביא ובנבואה. אמנם עיין בהקדמת הרמב"ם למשניות שכתב וז"ל ואני אביא לך משל יתבאר בו זה העיקר בכל המצות. אילו איש נביא שנתבררה אצלינו נבואתו כמו שביארנו, יאמר לנו ביום השבת שנקום כולנו נשים ואנשים ונבעיר אש ונתקן בה כלי מלחמה ונחגור איש את כלי מלחמתו ונלחם באנשי מקום פלוני היום שהוא שבת ונבוז ממונם ונכבוש נשותיהם, חייבים אנחנו המצווים בתורת משה לקום מיד, בלי להתמהמה במה שצונו, ונעשה כל אשר יצוה בזריזות ובחבה יתירה בלא ספק ובלא עכוב, ונאמין בכל מה שנעשה ביום ההוא ואף שהוא שבת מהדלקת האש ועשיית המלאכות וההריגה והמלחמה שהיא מצוה, ונקוה עליה גמול טוב מהקב"ה בשביל שעשינו מצות הנביא שמצות עשה לשמוע לדבריו כמו שצונו ה' על ידי משה וכו' אליו תשמעון, וכו' ואם איש יחשוב בלבו שהוא צדיק וירא שמים והיה זקן בא בימים, ויאמר הנה אני זקנתי באתי בימים ולי כך וכך שנים ולא עברתי בהם על מצוה מכל המצוות לעולם, ואיך אקום ביום זה שהוא יום שבת ואעבור על אסור סקילה ואלך להלחם, ואני אין בי יכולת לעשות טובה או רעה וימצאו אחרים במקומי, ובני אדם רבים לעשות הדבר הזה, האיש ההוא מורד ועובר על דבר הא-ל, והוא חייב מיתה בידי שמים מפני שעובר על אשר צוה הנביא, ומי שצוה השבת הוא צוה לשמוע אל דברי הנביא ומה שיגזור, וכל העובר על דבריו חייב כמו שאמרנו, והוא אמרו יתעלה והוא האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרש מעמו עכ"ל. ולכאורה במשל הנ"ל של הרמב"ם האיש הזקן נמנע מלשמוע אל דברי הנביא מחמת יראת חטא שאינו רוצה לחלל שבת בפעם הראשונה בחייו, ואין זה מתוך זלזול שמפקיר ואינו חושש לדברי הנביא, ויתכן דאליבא דרש"י במשל הנ"ל דהרמב"ם אין האיש הזה נחשב בכלל המוותר על דברי נביא. ואילו הרמב"ם סובר דאע"פ שסירובו לשמוע אל ציווי הנביא אינו מחמת המראה שמבעט בסמכות הנביא אלא מחמת יראת חטאו מ"מ סוכ"ס מאחר שאינו שומע בדברי הנביא הרי זה מורד בנביא וחייב מיתה בידי שמים והו"ל מוותר על דברי הנביא. ונמצא שהרמב"ם ורש"י נחלקו בגדר מוותר על דברי נביא, דלרש"י היינו שמזלזל ואינו שומע בדברי הנביא מפאת שמפקיר את דבריו ואינו חושש לדברי הנביא, ומעשה העבירה הוי מעשה המראה ומרידה בנביא. ואילו להרמב"ם אע"פ שאינו מסרב לשמוע לדברי הנביא מתוך מרידה וליכא מעשה המראה מ"מ חלות העבירה הוי מרידה בנביא, דכל שאינו שומע לדברי הנביא הרי זה מורד בנביא ועובר על ציווי ה' וחייב מיתה בידי שמים.
משנה . והמוותר על דברי נביא וכו' מיתתן בידי שמים.
עיין במנחת חינוך (מצוה תקט"ז אות א') שהקשה דאם המוותר על דברי נביא חייב מיתה ביד"ש א"כ י"ל דכל מצות עשה שבתורה שאין בהם עונש יהא חייב מיתה ביד"ש משום שעובר ע"ד הנביא אדון הנביאים מרע"ה, וא"כ כל העובר יהיה חייב מיתה בידי שמים מחמת העובר ע"ד נביא הן עשין הן לאוין שאב"מ, ולמה פרט הכתוב באיזה שחייב מיתה ביד"ש והרי כל העובר על איזה דבר מה"ת עובר על דברי נביא הגדול אדון כל הנביאים ע"ה ולומר דעונש הוא רק על הנביאים חוץ מרע"ה כמ"ש נביא וכו' אליו תשמעון וכו' והי' האיש וכו' זה דחוק עכ"ד. וי"ל דנבואת משה רבינו הויא חפצא של תורה ונתחייבנו בה מחמת חלות שם תורה, ולא נתחייבנו בה בתורת נבואה. דהרי קיי"ל דאין נביא רשאי לחדש דבר וא"כ היאך יתכן למשה רבינו לחדש מצוות לדורות, אלא על כרחך צ"ל דנבואת משה רבינו הויא חלות שם חפצא של תורה, והחיוב לקיים את מצוות התורה ונבואת משה רבינו ע"ה הוא מפאת חלות שם חפצא של תורה ולא בתורת נבואה וציווי מפי נביא. ועיין ברמב"ם (פ"ט מהל' יסוה"ת ה"א) וז"ל דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת, הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם, וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם, ונאמר לא בשמים היא, הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו, הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו, שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם דנבואת משה רבינו הוי חלות שם תורה ונוהגת לדורות ולעולמי עולמים, משא"כ דברי נביאים אינם לדורות דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. ונראה לתרץ קושיית המנ"ח, דהחיוב מיתה ביד"ש דהמוותר על דברי נביא היינו רק בעובר על ציווי ודברי נביא שנתחייבנו בם בתורת נבואה ולא על מצוות התורה שניתנו בתורה ע"י משה רבינו אדון הנביאים דהויין חלות שם תורה ולא נבואה.
ועיין בספה"מ שורש ג' שהקשה הרמב"ם על הבה"ג דמנה בתרי"ג כמה מצוות שהן היו רק לשעה ולא לדורות, כגון תרומת המכס וברכות וקללות שבהר גריזים והר עיבל, וצ"ע למה לא מנה "הרם את מטך על ארץ מצרים" ו"הרם ידך על הים", "הך את הסלע" ויעלה חשבון המצוות לאלפים ולא תרי"ג. ותירץ הרמב"ן (בהשגות לספה"מ שורש ג') וז"ל והנראה מדעתו ז"ל שהוא לא בא למנות מצות שעה כאותן שבאו במצרים ובמעמד הר סיני וזולתן שאין להם ענין אלא לשעתן, אבל המצות שעניינם קיים לנו לדורות ימנה אותן אף על פי שאינן נעשות אלא פעם אחת. ולכן מנה פרשת אבנים גדולות לפי שנצטוינו לכתוב בהן התורה באר היטב (תבוא כז) בשבעים לשון (סוטה לב.) להיותם לנו לזכר לדורות, ומנה פרשת ברכות וקללות שהיא קבלה שקבלו אבותינו עליהם ועל זרעם לדורות התורה כולה בפרט וכלל וקבלו אותה באלה ובשבועה (שם לז א - ב), וכו' ואולי סובר בעל ההלכות בפרשת תרומת המכס שהיא פרשה מלמדת לדורות בכל מלחמות הרשות להקריב מן הבא בידם תרומה לה' וכו' עכ"ל. ועוד יתכן ליישב את שיטת הבה"ג דס"ל דיש למנות מצוות שנהגו לשעה בכלל מנין התרי"ג, אלא דרק מונין מצוות שניתנו בתורת תורה ולא מה שניתן ונאמר למשה בתורת נבואה כמו "עשה לך נחש נחושת", "הרם את ידך על הים", "הך את הסלע" דנאמרו בתורת נבואה וחיובן הוא בתורת נבואה. והסימן לדעת איזה מצוה שנאמרה למשה לשעתה הויא חלות שם תורה ואיזה הוי רק חלות נבואה, הוא דאי איכא קיום כזה לדורות אזי הוי מצוה וחפצא של תורה ואי אין קיום כזה לדורות אזי בשעתה לא הויא אלא חלות שם נבואה ואינה נמנית במנין המצוות. ולכן כתיבת ס"ת על האבנים דיש לדורות קיום דומה לזה דכתיבת ס"ת, ותרומת המכס דיש דין כזה לדורות הויין חלות שם תורה ונמנין במנין המצוות. ואילו הציווים "הרם את ידך" "עשה לך נחש נחושת" וכו' אינן קיומים לדורות ועל כרחך דנאמרו רק בתורת חלות שם נבואה ואינם נמנין במנין המצוות.
גמ'. והמוותר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתן בידי שמים דכתיב והאיש אשר לא ישמע קרי ביה לא ישמיע וקרי ביה לא ישמע אל דברי וכתיב אנכי אדרוש מעמו בידי שמים.
יש לעיין מדוע קתני במשנה ב' חיובים נפרדים: א) המוותר על דברי נביא, ב) נביא שעבר על דברי עצמו דחייבים מיתה בידי שמים, והרי לכאורה כל נביא שעובר על דברי עצמו הו"ל בכלל המוותר על דברי נביא. וי"ל דאין יסוד החיוב משום שאינו שומע לדבר ה', ואילו אם לא שמע לציווי שבאורים ותומים ליכא איסור וחיוב מיתה ביד"ש, אלא דהוי חיוב מסוים דמוותר על דברי נביא שאינו שומע לחלות שם נבואה. והנה הגר"ח זצ"ל ביאר את החילוק בין נביאים לכתובים, דלכאורה מצד קדושתן הן שוין דקיי"ל דמניחין זה על גבי זה, וא"כ צ"ב במה הן חלוקין דמיקרי זה נביאים וזה כתובים. וביאר הגר"ח זצ"ל דנביאים היינו דנאמר לנביא הנבואה שיאמרה בעל פה ואח"כ היה הנביא כותב את נבואתו שנאמרה לו לומר בע"פ, ואילו כתובים נאמר לנביא שיכתוב אותה קודם ואח"כ יקרא מתוך הכתב נבואה זו. ומבואר מדברי הגר"ח זצ"ל דנביאים הנבואה ניתנה להאמר על פה, ואילו כתובים הנבואה ניתנה להכתב ולקרות מתוך הכתב. ולפי"ז י"ל דהחיוב מיתה בידי שמים משום שעובר על דברי נביא חל רק באופן שהאמירה הוי קיום בעצם החפצא של הנבואה, דאזי חל חלות שם נביאים ודברי נביא, ואילו בכתובים או בנבואה קודם שנאמרה ליכא חיוב מיתה ביד"ש מפאת שעובר על דברי נביא, דלא חל בנביאים חלות שם נבואה עד שתיאמר. ולפי"ז יש חילוק בין חיוב מיתה ביד"ש דהמוותר על דברי נביא והחיוב מיתה ביד"ש בנביא שעבר על דברי עצמו, דנביא שעבר על דברי עצמו חייב מיתה ביד"ש אף קודם לאמירת הנבואה, דלגבי הנביא עצמו חל חלות שם נבואה אף קודם לאמירה. משא"כ העובר על דברי נביא אינו חייב אלא לאחר שנאמרה הנבואה לאחרים.
605 ועיין ברש"ש (דף פט. ד"ה אלא מעלין אותו לב"ד הגדול שבירושלים).
606 ועיין לעיל בשיעורים דף יד: ד"ה מצאן אבית פגי והמרה עליהן וכו' מלמד שהמקום גורם.
607 ועיין באגרות הגרי"ד הלוי פ"ה מהל' קדה"ח ה"א – ה"ב אות י' (עמ' צ').
608 ולכאורה ביאור זה מסתבר יותר בדברי התוס'.
609 והעיר רבינו זצ"ל דהרמב"ם והרמב"ן בספה"מ נחלקו האם חלה חלות שם ב"ד הגדול מחוץ ללשכת הגזית, דהרמב"ן (מ"ע קנ"ג ) כתב וז"ל ואפילו ביציאתם משם לטייל מעט ולחזור נטל כוחם ורשותם מהם עד שיהיו במקומם כמו שאמרו (סנה' יד ב) מצאן אבית פאגי והמרה עליהן יכול תהא המראתו המראה ת"ל וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם עכ"ל. וס"ל להרמב"ן דפקע חלות שם ב"ד הגדול כשב"ד הגדול הם מחוץ ללשכת הגזית. וצ"ע דהרי בספרי מבואר דחל חיוב "ובאת אל הכהנים וגו' ודרשת והגידו לך את דבר המשפט" אף בב"ד שביבנה, ולכאורה מוכח דחל חלות שם ב"ד הגדול אף כשאין הב"ד הגדול במקומן בלשכת הגזית. וכן יש להוכיח מגמ' הוריות (יא.) "בעי רבי כגון אני בשעיר וכו' הרי צרתך בבבל", ולכאורה צ"ע דהרי רבי היה מחוץ ללשכת הגזית ואי לא חל חלות שם ב"ד הגדול מחוץ ללשכת הגזית היאך יתכן דיחול ברבי חלות דין נשיא.
610 כ"כ המנ"ח מצוה תקט"ז אות א' בשם הסמ"ג.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.
205ימים לסיום הש״ס