אמר רב חסדא מחלוקת בעוקר הגוף דע"ז וקיים מקצת דע"ז. כי ביקש להדיחך מן הדרך אפי' מקצת מן הדרך אבל המדיח בעוקר הגוף דשאר מצות דברי הכל פטור ומותיב עליה רב המנונא ללכת זו מצות עשה בה זו מצות ל"ת ואי ס"ד בע"ז עשה בע"ז היכי משכחת לה. תרגמה רב חסדא ונתצתם את מזבחותם ובא והדיח ואמר אסור לנתוץ מזבחותם ופליג עליה רב המנונא במדיח בעוקר הגוף דשאר מצות ואמר רבנן אמרו בסקילה ור"ש בחנק אבל במדיח בקיום מקצת שאר מצות ובביטול מקצת דברי הכל פטור עד דמתידע לך:

ת"ר המתנבא לעקור דבר מן התורה חייב. לקיים מקצת ולבטל מקצת ר"ש פוטר ובע"ז אמר היום עובדה ולמחר ביטלה דברי הכל חייב. אביי סבר לה כרב חסדא ומתרץ לה כרב חסדא כו' רבא סבר לה כרב המנונא ומתרץ לה כוותיה המתנבא לעקור דבר מן התורה חייב לרבנן בסקילה לר"ש בחנק וקי"ל כרב המנונא דרבא קאי כוותיה. אמר ר' יוחנן בכל אם יאמר לך נביא עבור על אחת מן המצות שבתורה שמע לו חוץ מע"ז שאפילו מעמיד לך חמה באמצע רקיע אל תשמע לו:

תניא ר' יוסי אומר הגיע תורה סוף דעתה של ע"ז לתת שכר לצדיקים לפיכך נתנה תורה ממשלה בה למען כי הוא מנסה אותך והזהירך שאפי' מעמיד חמה באמצע רקיע אל תשמע לו תניא אמר ר"ע ח"ו שהקב"ה מעמיד חמה לנביא השקר אלא האי דכתיב ונתן אליך אות או מופת ובא האות והמופת בהיותו נביא אמת כגון חנניה בן עזור שהיה בתחילתו נביא אמת ונתן אותות ומופתים ובאו ואח"כ סרח ונעשה נביא השקר. ולמען נסות את ישראל. השרה שכיתו עליו בתחילה שידע הקב"ה כי ישוב ויסרח באחרונה ובשביל זה הניחו בעולם פי' כגון זה מזהיר הכתוב אל תשמע לו וקי"ל כר"ע אבל נביא השקר מתחילתו ח"ו שהקב"ה נותן אות או מופת על ידו להטעות עולמו. בועל בת כהן נשואה בחנק וזוממין בחנק שנאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו לאחיו ולא לאחותו:

הדרן עלך אלו הן הנחנקין וסליקא לה מסכת סנהדרין. שבח ותהלה ליוצר הרים.

נביא שהוחזק שצוה מכח נבואתו לעבור על איזה דבר מצוה מדברי תורה או מן התלמוד יש צדדים שאנו חייבים להאמין בו ויש צדדים שאנו צריכים שלא להאמינו ולהכחיש את נבואתו וכיצד הוא הדין בענינים אלו כל שצוה לשנות דבר אחד לעולם כגון שהתנבא שאין החמץ אסור בפסח הן דרך נבואה בעקירת אותה מצוה הן דרך פירוש שהיא משל לדבר אחר או שלא ניתנה אלא לפי הזמן אפילו בלאו אחד או בעשה אחד או שהתנבא בתוספת מצוה על התורה שלא מדרך גדר או הוראת שעה או לקיום שאר מצות אלא דרך נבואה חדשה וגזירה אלהית אפילו עשה אותות עליונות כגון העמדת חמה וכיוצא באלו מה שאי אפשר חס ושלום שאין השם מעמיד חמה לעוברי רצונו אפילו הפליג בכמה מופתים אין שומעין לו אלא מכחישין נבואתו אפי' הוחזק וממיתין אותו בחנק בלא שום פקפוק ומשוא פנים שהרי בא להכחיש נבואת משה רבינו שנתנה לחק עולם בלא שנוי או תוספת או מגרעת מלמד שאין נביא רשאי לחדש בה דבר מעתה שהתורה נתנה בהסתפקות כללי לכל טבע ולכל מקום ולכל זמן ולא סוף דבר בדברי תורה אלא אף בדברי סופרים כגון שהתיר חמץ בשעה ששית או אסרו בחמשית שלא מתורת גדר אפילו אמר שאין תחום שבת אלא באלפים ואחת או שהוא באלפים חסר אחת שהרי הוא מכחיש מה שנודע מפי הקבלה ומה שנאמר לא בשמים היא ונמצא בכל אלו מכחיש נבואתו של משה שנתפרסמה לנו בנבואה עולה על מדרגת כל נברא ושנחלקה נבואתו מכל נבואות שבעולם בהרבה מדרגות גדולות כמו שהתבאר בספרי גדולי המחברים ושלא נתלית האמנתנו בו באות ומופת שכל אותותיו לא נעשו לראיה על נבואתו אלא לצורך אלא שנתלית האמנתנו בו לחדוש שלמותו עם היות עינינו רואות ואזנינו שומעות בפרסום כללי כאמרו בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם והרי בין האמנת ענינו להאמנת שאר נבואות החלוק שיש בין הרואה את הדבר בעיניו למי שאינו רואה את הדבר אלא ששומעו מפי העד:

צוה הנביא המוחזק להוסיף או לגרוע או לעבור לפי שעה אם בהיתר ענין ע"ז הוא אין שומעין לו כלל אפילו צוה לעבוד ברגע זה ולבטלו לשעתו אפילו בלאוין שבו ואפילו בעשה כגון נתוץ מזבחותיו וגדוע אשריו וכיוצא באלו ובכלל זה כל שיעשה דבר לכונת הריסת פנה מפנות הדת כגון מציאותו ואחדותו יתברך והסתלק הגשמות ממנו וכדומים לאלו וכל שעשה כן הרי דינו כשלפניו צוה להוסיף או לגרוע או לעבור בשאר מצות לפי שעה ושלא לכונת הריסת פנה מפנות התורה על הדרך שביארנו אלא לאיזה צורך שומעין לו והוא שאמרו אליו תשמעון אפילו אמר לעבור על דברי תורה כגון אליהו בכרמל שהקריב בחוץ להכחשת נביאי הבעל וכן אלישע שאמר וכל עץ טוב הפילו אע"פ שהתורה אמרה לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן אפילו צוה בדרך זה לחלל שבת שומעין לו וכן כל כיוצא בזה:

כל מה שכתבנו בענינים אלו הוא בנביא המוחזק או בשהתחיל לעשות עצמו נביא בנתינת אות אבל כל שלא הוחזק ואינו עושה עצמו נביא בנתינת אות אלא שבדברים בעלמא הוא אומר שהוא נביא בשאר מצות אין עושין בו כלום ובע"ז דנין אותו כמסית או כמדיח לפי מה שהוא כשאר הדיוטות:

המשנה הששית והכוונה בה לבאר ענין אשת איש על איזה צד דינה בחנק והוא שאמר הבא על אשת איש וכו' שאמרנו עליה שהוא בחנק הוא משנכנסה לרשות הבעל לשם נשואין אע"פ שלא נבעלה ופירושו אפילו מסרה האב לשלוחי הבעל כמו שהתבאר ובת כהן יצאה לידון בשריפה כמו שהתבאר אבל בועלה בחנק וכן זוממיה שנאמר כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב וכו' כבר בארנו בראש המסכתא שזה הפרק אמנם ענינו לבאר החלק הששי והוא בקצת אמונות מעניני העולם הבא ולהודיע בכל אלו שהוזכרו שנדונו בארבע מיתות בית דין שלא הופקעה נחלתם מכל וכל אע"פ שבחטאם מתו ביד בית דין ואולם נתערבו בזה מעניני החלקים הקודמים בעניני עיר הנדחת והיה ראוי לכללם בפרק הנשרפים עם דיני הנהרגים אלא שאחר שהם דינים של רבים ראה המסדר להניח את הענין עד כלות דברי הספר כלם והנה עלה בדעתי לכתוב על ספר בזה הפרק רוב עניני האמונות התוריות הראוי לחנך בהם את בניו ולהיות האמונה המוכרחת במציאות הדת חקוקה על לבם מבלי שאסתכל בזה לדעות הפלוסופיות ולסברות העיוניות ולענינים המוקשים או המופתיים רק אמונת הקבלה הדתית והתוריית לבד ואמנם טרם שאתחיל בזה הסכמתי לכתוב תחלה הדברים התלמודיים שבפרק ואחרי כן אשוב עליו ואכתוב מה שנכלל בו מן האמונות ולגלגל עליו שלמות מה שצריך להאמין על פי הדרכים הדתיים כאשר ייעדתי בקונדרס מיוחד בפני עצמו קראתי שמו כתב הדת ואמנם לפי מה שהיתה הסכמתי לכתוב תחלה הדברים התלמודיים שבו יהיה ענין הפרק נחלק לשני חלקים הראשון במי שאין לו חלק לעוה"ב ומה שנתגלגל לבאר על זה והשני לבאר עניני עיר הנדחת וכל דיניה על השלמות זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר כל ישראל יש להם חלק וכו' פירוש כבר ידעת שכל שזכיותיו מרובין על עונותיו נקרא צדיק ושמעשיו שקולים נקרא בינוני ושעונותיו מרובין מזכיותיו נקרא רשע וכן ידעת בענין זה שאין הכל תלוי במנין לבד אלא אף לפי גודל העוונות או הזכיות יש זכות שהוא שקול כנגד כמה עוונות ויש עון שהוא שקול כנגד כמה זכיות וברוך בעל המאזנים ובא ולמד עכשיו שאף הרשעים יש להם חלק לעוה"ב אלא שנדונין כפי רשעם בגודל עונש ובאריכות זמן הראוי להם על פי המשפט הישר אא"כ בעבירות ידועות שנתפרשו כאן ומהם שנתפרשו במקומות אחרים כמו שיתבאר ולהודיע שלא כיון בזה להביא במאמרו מי שעובד ע"ז או כופר באלהות וכן כל שיחטא בפניות התוריות ובסודות הדתיות הביא ראיתו מאמרו ועמך כלם צדיקים כלומר שמאחר שהאמין מה שראוי להאמין עד שהוא מכלל העם אין רוב החטאים מפקיעין ממנו שם הצדיקים עד שיגורש מנחלת העולם הבא מכל וכל אלא נענש כפי רשעו ולא יקופח אח"כ שכרו ומדורו לפי כבודו בין רב למעט:

ואלו שאין להם חלק לעולם אבל נדונין לדורי דורות ברשעם לא יסורו ממנו הכופר בתחיית המתים או שאומר עליה שאינה מן התורה ר"ל שאינה אמונת הנביאים וכן האומר אין תורה מן השמים אפילו אמר כן על פסוק אחד לבד שמשה רבינו אמרו מפי עצמו ואפיקורוס והיא מלה כוללת הרבה ענינים ופרשו בה המבזה תלמיד חכם והרי בכלל זה המינים והם הכופרים במציאות השם ואחדותו ופשיטותו ועובד ע"ז אפילו דרך אמצעיות והמכחיש בנבואה או בידיעת השם אלא שמתוך שכל אלו אין להם מבוא בזה המאמר ולא הוצרך להזכירם פרשו בו שזה שהוצרכו להזכירו הוא לענין מבזה תלמיד חכם וכל שכן רבותיו שמתוך בזותו החכם יבזה את דבריו וחכמתו ויכפור בכל מה שראוי להאמין ונמצא שאף הכופר בפירושי התורה והוא תורה שבעל פה הוא בכלל זה וכל שהוא משומד אף לעבירה אחת והמבזה את המועדות והמחלל את הקדשים שכל אלו דברים יורו על צד כפירה לא מדרך היצר והתאוה וכן מחטיאי הרבים אפילו לדברים קלים וכן הפורשים מדרכי צבור אלא שקובע נמוס לעצמו אע"פ שאינו עובר עבירות וכן כל העושה עבירות ביד רמה ר"ל להכעיס ובפרהסיא ועל דרך כפירה וכן המטילים אימה יתירה על הצבור לנצוח ולשררה ולא לשם שמים וכן הכופר בביאת המשיח שכל אלו גורמים להרוס התורה וכלם בכלל אפיקורוס והוא שאמרו דרך כלל דבר י"י בזה זה אפיקורוס ומגלה פנים בתורה כלומר שלא כהלכה והוא שמפרש המצות בדרך משל כדי לעקור את המצוה ר' עקיבא אומר אף הקורא בספרים החצונים ר"ל שלא להבין ולהורות אלא על דעת לילך באמונתם וכבר ידעת מהם שאין מאמינים אלא במה שהעיון נותן וההקש מחייב:

והלוחש על המכה ר"ל שמרפא בלחישות ומיני כשפים ואע"פ שהם דברים המוניים אין קפידא כל כך בהם פירשוה בגמ' ברוקק ואומר על רקיקתו דברי תורה כגון כל המחלה אשר שמתי במצרים וזהו בזיון התורה בכללה וכו' שאלו היו הלחישות נעשות בכשפים כבר הם ממיני ע"ז ולא הוצרכו לשנותה והתבאר במקום אחר שהקורא על התינוק שלא יבעת או שמניח עליו ספר תורה או תפילין בשביל שיישן או שיתרפא לא דיו שהוא בכלל חברים ומלחשים ומכחשים אלא שהם בכלל כופרים בתורה שאין התורה רפואה לגוף אלא לנפש אבל הבריא שאומר פסוקים להגן על עצמו בזכות קריאתם ולהנצל בכך מן הפגעים הרי זה כדרך תפלה ומותר:

אף ההוגה את השם המפורש באותיותיו שלא מצד היותו מכוין ומאמין בהוראתו והוא היותו מחוייב המציאות אלא שהוגה כתבו דרך המוניות והוא שאמרו בגמ' דוקא בגבולין שהרי במקדש מותר וכן חלקנו עתה בלשון עגה ר"ל מעמד המון ועמי הארץ שאף זה דרך הדיוטות וי"מ לשון עגה לעוזות מלשון לעגי שפה שלא בלשון הקודש אבל כל שאר עוברי עבירות כגון ביאות אסורות ומאכלות אסורות שלא מצד ביזיון התורה אלא מצד היצר וכן החבלות ושאר פרטי המצות אע"פ שענוש עליהם כפי רשעו אחר שלא עשה תשובה יש לו חלק לעולם הבא כפי ענינו ויש הגדות כוללות באלה הרציחות ובעלי לשון הרע והכופרים במצות מילה והכל לפי הענין ולפי כוונתו בשעת העבירה ובמקום אחר הזכירו בקצת דברים קלים שאין להם חלק לעוה"ב וכללו בזה המכנה שם לחבירו והקוראו בכנויו והמלבין פני חבירו ברבים והמתכבד בקלון חבירו והבאור באלו שהם דברים יורו על פחיתותם ושאינו ראוי לימנות עם נוחלי העולם הבא:

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שהוא נמשך לדברים תלמודיים אלו הן:

פרק עשירי

כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב כו'. הכי אשכחן בנוסחי עתיקי ודייקי דסמכי פרק חלק לאלו הן הנשרפין בין בנסחי דמתני' בין בנסחי דגמרא והכי נמי מסתברא מדאתחיל לפרושי נהרגין באלו הן הנשרפין דקתני ואלו הן הנהרגין הרוצח ואנשי עיר הנדחת אי אמרת בשלמא פרק חלק בתר אלו הן הנשרפין הוי היינו דסליק ממילי דרוצח וקא מפרש מילי דאנשי עיר הנדחת לאסוקי נהרגין דסליק מינייהו בפרק אלו הנשרפין אלא אי אמרת דאלו הנחנקין תנן מקמי פרק חלק אכתי לא פריש מילי דנהרגין וקא נקיט לפרושי נחנקין אלא ודאי ש"מ דפרק חלק תנן ברישא ואיידי דאיירי בסוף אלו הן הנשרפין בזר ששימש דהוי בידי שמים נקט לפרושי הני דמסיק היניהו בידי שמים לעה"ב והיינו דקתני כל ישראל יש להן חלק לעה"ב.

ענין העה"ב יסוד גדול מיסודי התורה הוא שהרי הכופר בו אעפ"י שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעה"ב כדמפרש במתני' ומוסיף לה בירורא בגמרא ולא עוד אלא שצדוק דינו של הקב"ה תלוי בו לומר שעיניו פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו לפיכך צריכין אנו לפרש ענינו לפי מה שקבלנו מאבותינו ומרבותינו ולפי הקבלה הפשוטה ביד כל ישראל גם לפי פשטן של משניות והשמועות לא להתעולל עלילות ולבקש גדולות ולהרהר אחר קבלת אבותינו ולחדש דבר בדעתינו הקלה והמעוטה ולחקור אחר הנסתרות אשר הם לה' אלהינו ואין לנו עסק בהן לדעת מה זה ועל מה זה:

וענין העה"ב הוא הזמן ההוה אחר ימות המשיח בכמה שנים ועיקר מתן שכרן של צדיקים ועונשין לרשעים אינו אלא בו כדתנן באבות (פ"ד מט"ז) העה"ז דומה לפרוזדור בפני העה"ב התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין וכן עונשן של רשעים אינו אלא לעה"ב כדדרשינן בפרקין (צ:) הכרת תכרת הכרת בעה"ז תכרת לעה"ב ואעפ"י שהשכר והעונש שניהן בעה"ב הן יש מקומות שאין לשון לעה"ב נופל אלא על מתן שכרן בלבד ולא על העונש כגון הא דתנן בפרקין כל ישראל יש להן חלק לעה"ב וכן ההיא דתנן התם העה"ז דומה לפרוזדור בפני העה"ב דמשמע שאם לא התקנת עצמך בפרוזדור אי אתה נכנס לעה"ב ואין דברים הללו אמורין אלא על השכר שבו לא על העונש וכן הא דתנן בפרקין לקמן (סנהדרין ק"ז:) אנשי סדום אין להם חלק לעה"ב לא אמרו אלא על השכר שבו ולא על העונש מדקתני אבל עומדין בדין ואין צריך לומר בכל מקום שנאמר חיי העה"ב שעל השכר בלבד נאמר והעה"ב האמור במשנתינו לפי פשטן של משניות ודברי התלמוד וגם לפי הקבלה הפשוטה בכל ישראל הוא עמידת הגויות והנפשות לדין כאחת כאשר היו קודם מיתתן שהרי כתבנו שאין שכרן של צדיקים ועונשן של רשעים אלא לעה"ב לפיכך אי אפשר בלא גוף כדמוכח מדאמר ליה אנטונינוס לרבי יכולין גוף ונשמה לפטור את עצמן מן הדין כדמפרש בגמרא לקמן (צ"א) וראיה נמי ליום הדין שאי אפשר אלא בתחיית המתים דתנן (אבות ספ"ד) הוא היה אומר הילודים למות והמתים להחיות והחיים לידון הא למדת שאחרי הולדם הם מתים ואחר מיתתן הן חיים ואחר חייהן הן נידונין ומתניתין וגמרא דילה נמי דייקי דקתני ואלו שאין להן חלק לעה"ב האומר אין תחיית המתים ואמרינן בגמרא וכל כך למה ומהדרינן לפי שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהא [לו] חלק בתחיית המתים הא למדת שהעה"ב השנוי במשנתינו זהו תחיית המתים. ועוד מדדרשינן לקמן מנין לתחיית המתים כו' שנאמר הכרת תכרת הכרת בעה"ז תכרת לעה"ב ואמר ריב"ל (לקמן סנהדרין צ"א:) מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר עוד יהללוך סלה הללוך לא נאמר אלא יהללוך מכאן לתחיית המתים וקי"ל דלעולם הבא קאמר דאמר ריב"ל גופיה כל האומר שירה בעה"ז זוכה ואומרה לעה"ב שנאמר יהללוך סלה הללוך לא נאמר אלא יהללוך הא למדת שהעה"ב יש בו תחיית המתים. ועוד דגרסינן בברכות (י"ז.) מרגלא בפומיה דרב העה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא משא ולא מתן ולא פריה ולא רביה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה ואם אין הגויות חיות לעה"ב מפני מה הוצרכו לומר שאין בו כל אלו היה להן לומר שאין בו גוף ונמצאו כל אלו בטלין מאליהן אלא לומר לך שאעפ"י שיש בו גויות אין בו אכילה ושתייה ולפיכך הוצרך לומר אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו שכינה כלומר וכי מאחר שאין בו כל אלו צדיקים ממה הן נהנין ומה יהא על שכרן והשיב יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו שכינה וקראי נמי מוכחין דיום דינא לא סגיא אלא בתחיית המתים דכתיב (דניאל י״ב:ב׳) ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם וכתיב (תהילים נ׳:ד׳) יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו וכדאמר ליה רבי לאנטונינוס והרי ביארנו מפשוטן של פסוקים וכח המשניות והשמועות שהעה"ב שמשלמין בו שכר לצדיקים ונפרעין בו מן הרשעים אי אפשר בלא גוף וכן קבלה פשוטה ביד כל ישראל איש מפי איש הלכה למשה מסיני וכ"כ רבינו סעדיה ז"ל בספר האמונות וכן כתבו כל הגאונים בספריהם וכן הדעת נוטה לכך שכשם שמדת הדין נותנת לשלם שכר לנפש על ישרה וליפרע הימנה על מעלה כך מדת הדין נותנת לשלם שכר לגויה על ישרה וליפרע על מעלה שהרי שניהם עשו מעשה אם טוב ואם רע ואם אין הגויות חיות איה איפה תקותם ותקותם מי ישורנה ומי ישיב גמול לגוף על ישרו ועל מעלו והוא עשה מי ישלם לו. וא"ת שאין הגוף נידון שאלמלא נשמה הרי הוא כאבן שאין לה הופכין גם הנשמה לא תידון שאלמלא הגוף אין חטא בא על ידה וכדאמר ליה אנטונינוס לרבי יכולין גוף ונשמה לפטור את עצמן מן הדין ואם יש שמדקדקין ואומרין והלא הגוף לנשמה ככלי מעשה לאדם ואם נאמר שהגוף נדון לפי שנעשה מעשה על ידו א"כ גם חרבו וקשתו וכל כליו שנעשה מעשה על ידן ידונו שתי תשובות בדבר הראשונה שאין מעשה גופו של אדם דומה למעשה חרבו וקשתו ושאר כליו משני פנים הפנים הראשונים שאעפ"י שאין הגוף עושה מעשה אלא לפי מחשבת הנפש ועצתה אינו עושה מעשה מכח הנפש בלבד שא"כ היה בדין שלא ידל כח הגוף ולא יחזק אלא לפי כח הנפש אבל הכלי העושה מעשה מכח אדם המניפו בלבד אינו עושה מעשה אלא לפי כח המניפו אם מעט ואם הרבה ולפי מחשבתו אם טובה ואם רעה והנך רואה בעיניך שאין כח הגוף תלוי בכח הנפש שפעמים רבות שיקרה מקרה לגוף בלבד וימעט כחו אעפ"י שלא נגרע מכח הנפש דבר ונמצא שאין הגוף עושה מעשה מכח הנפש בעל כרחו כאשר הכלי עושה מעשה בעל כרחו לפיכך דין הוא שידון הגוף ולא ידון הכלי והפנים השנים שמדת הדין נותנת שיהא גופו של אדם נידון ולא יהא הכלי נידון ולא מקבל שכר לפי שגופו של אדם יש בו רוח חיים ונמצא מרגיש בכל מה שהוא עושה ויש בו דעת לעשות טוב ורע אבל הכלי אין בו אחת מכל אלו והתשובה השנית לפי שגופו של אדם כשהוא נידון אינו נידון לבדו אלא עם הנפש כאשר היה בשעת מעשה וכן מדת הדין נותנת כדאהדר ליה רבי לאנטונינוס לפיכך דין הוא שידון שהרי הוא מרגיש בעונשו ובשכרו ונמצא שאין דינו יוצא לבטלה אבל הכלי אפילו העמידיהו כמו שהיה בשעה שנעשה מעשה על ידו (אינו) [דינו] יוצא לבטלה ואין הקב"ה עושה דבר לבטלה ואין נכון לומר שיתן כח בכלי כדי שירגיש בעונשו ובשכרו שא"כ לקתה מדת הדין כיצד זה עושה שלא מדעת ולוקה מדעת:

ויש מגדולי הדור שמודים בתחיית המתים שתהיה בימות המשיח ואומרים שמתים שחיין בימות המשיח חייהן ארוכים מאד בחיים הארוכים ההם שעתידים להיות בימות המשיח ואח"כ מתים אבל חיי העה"ב אחר ימות המשיח שמשלמין בו שכר לצדיקים ואין בו מות ונפרעין בו מן הרשעים אין בו גוף ולא גויה אלא נפשות הצדיקים בלא גוף כמלאכי השרת ומביאין ראיה לדבריהם מאשר אמרו חכמים העה"ב אין בו לא אכילה ולא שתייה לומר שכיון שאין בו אכילה ושתיה אין בו גוף ולא גויה וזהו דעת הרמב"ם ז"ל בהל' תשובה בפ"ח והיינו סבורין מתחילה כי היה טעמו לפי שאי אפשר לגוף שיהיה לעולם בלא אכילה ושתיה לפיכך השבנו על דבריו באגרתנו השלוחה ללוניל. וזה נוסח דברינו שם בענין זה ואם יש אומרים איך יעמיד גויה בלי אכילה ושתיה עצת רשעים רחקה מני:

הממציא הגוף מאין טרם היותו לאין יכול להעמידו מבלי אכל ושתה הלא ציר נאמן עמד בהר סיני מ' יום ומ' לילה לחם לא אכל ומים לא שתה גם אליהו כה עשה עד בואו הר השם חרבה גם מיום הלקחו עד היום הזה וכי יאמר חיה יחיו אך ימותו אחרי עומדם אל תבוא נפשי בסודם כי האמנם אם לכוד ילכדוני עוד חבלי שאול במוקשם למה לי חיים טוב לי עוד אני שם והנה השם צבאות יעץ ומי יפר וידו הנטויה ומי ישיבנה ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה לאמר בלע המות לנצח ואומר ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד וכי יאמר כי און ילין בקרבה ח"ו מהצדיק כל מדבר כה. הממציא הגויות מאין טרם היותם הלא יוכל להעמידם אחרי חיותם בנפשותם וגויותם. עד הנה דברי תשובתי בענין הזה באגרתי הראשונה השלוחה ללוניל ועוד נוסף עליהם באגרתי האחרונה דברים רבים כאלה וכהנה וכהנה השיב על דבריו רב שמואל גאון הממונה ראש ישיבה בבבל בדורנו זה וכן שאלונו על זאת מאספהאן ומארץ תימן כי הבינו כולם לפי מחשבתם מתוך דבריו שלא היה מודה בתחיית המתים כלל ושם נקראו אנשי בליעל תלמידים שהיו כופרים בתחיית המתים וכשהתריסו אנשי מקומם כנגדן הביאו להם ראיה מדברי הרב האמורים בה' תשובה והוצרכו אנשי המקום לשלוח לרב על זאת לעמוד על דעתו בדבר הזה והשיב להם תשובה על זאת והאריך בענין הזה הרבה והוסיף בה ענינים אחרים שאינן מענין דברינו זה והננו כותבים עניני תשובתו בדבר הזה בדרך קצרה:

תחילת ענין התשובה היתה לנקות את עצמו מהשם ומישראל על דבר כלל אמונת תחיית המתים אשר חשדוהו החושדים עליה והעתיק המעתיק את דבריו מלשון ערבי ללשון הקדש בלשון קשה עד מאד אך הנני כותב מקצת לשונו הפשוט בעיני ואשנה מקצתו לבאר עניני הדברים אשר נתכון המחבר לאומרם כאשר תשיג ידי:

ואלה עניני דבריו בדבר הזה בדרך קצרה דע אתה המעיין שכונתנו במאמר הזה הוא לבאר מה שנאמין בו בפנה הזאת אשר נפלו הדברים בין התלמידים והיא תחיית המתים המפורסמת באומתינו אשר רב זכרה בתפילות ובספורים ובתחנות אשר חברום הנביאים וגדולי החכמים שמלאו מהם דברי התלמוד והמדרשות ענינה שוב הנפש הזאת לגוף אחרי הפרדה ממנו ודבר זה הוא דבר שלא נשמע באומה מחלוקת עליו ואין בו פתרון זולתי פשטו כלל ואסור להאמין באיש מאנשי הדת שהוא מאמין בחילוף דבר זה בתחיית המתים זו היא תשובת הנפש והגוף אחר המות כבר זכרה דניאל זכרון שאי אפשר לפותרו פתרון אחר כאומרו ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם. ואמר לו המלאך ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין. ועוד כתב נ"ר וכן יראה לנו שאנשים האלה אשר תשובנה נפשו' לגופות ההם יאכלו וישתו וישמשו מטותיהם ויולידו וימותו אחר חיים ארוכים מאד בחיים הנמצאים בימות המשיח. ואמנם החיים שאין מות אחריהם הם חיי העה"ב כיון שאין בהם גוף לפי שאנחנו נאמין בדבר שהוא אמת בעיני כל בן דעת שהעה"ב נפשות מבלתי גופות כמלאכים וביאור הדבר הזה שהגוף אמנם הוא כלל כלים לפעולות הנפש וכבר התבאר זה הדבר במופת וכל מה שבגוף יחלק לג' חלקים כלים שיגמר בהם המזון בפה ובאסטומכא והיא הנקרא בלשון ערבי מעדה והכבד ובני מעיים ובכללם כל מה שבתוך הבטן התחתון וכלים שתהיה בהם ההולדה והם כלי התשמיש והולדת הזרע והולדת העובר וכלים שבהם יהיה תיקון עניני הגוף עד שימציא לעצמו כל מה שיצטרך אליו כעינים ושאר החושים ומיני הגידים החלולים ושאינן חלולין כגון גידים הנקראין בלשון ערבי עצב והמיתרים אשר בהם ישלמו התנועות כולם ולולי אלו לא היה אפשר לבעל חיים להתנועע אל מזונו ולברוח ממה שכנגדו שמאבדו ומפסיד מזגו וכאשר לא ישלם המזון רק במלאכות שיעשם ובהזמנות רבות שיצטרך בהם לחשב ולהשתכל נמצא לו הכח השכלי לזכור בו המלאכות ההם ונמצא לו גם כן כלים טבעיים לעשות בהם המלאכות ההם רצוני לומר הידים והרגלים כי הרגלים אינם כלי להליכה בלבד ופרטי זה הכלל נודעים אצל אנשי החכמה הנה כבר התבאר שהגוף כולו צריך המצאו (מבלי) [מפני] תכלית א' והיא קבלת המזון להתמדת הגוף והולדת הדומה לו (להתיחדות) [להתמדת] מין הגוף ההוא וכשתהיה התכלית ההיא מסולקת מבלי היות צריך אליה רצוני לומר בעה"ב שכבר ביארו לנו המון החכמים שאין בו לא אכילה ולא שתיה א"כ הוא ביאור להעדר הגוף שהקב"ה יתעלה לא ימציא דבר לבטלה כלל ולא יעשה דבר אלא מפני דבר וחלילה לו וחס שיהיו פעולותיו המתוקנות כפעולות עובדי הצלמים אשר עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו אף להן ולא יריחון כן הקב"ה אצל אלו יברא גופות כלומר איברים שלא לעשות בהם מה שנבראו בעבורו כלל ולא לשום סיבה ואולי בני העה"ב אצל אלו אנשים אינם בעלי איברים אך הם גופות על כל פנים ואולי הם עגולים ככידור או ארוכים כצורת העמודים או מרובעין בארכן וברחבן ובקומתם וריבוען שוה לכל רוח כצורת העקב ואין אלו אלא שחוק ומי יתן והחרש יחרישון ותהי להם לחכמה והסיבה בכל זאת מה שביארנוהו מהיות ההמון אין בעיניהם מציאות אלא לגוף או מה שימצא בגוף ומה שאינו גוף ולא בגוף אינו נמצא בעיניהם וכל אשר ירצו לחזק (המציא) [מציאות] ענין אחד יוסיפוהו גויות רצוני לומר יוסיפו עובי לעצם גויתו. עד הנה דבריו בענין הזה בדרך קצרה. ועוד כתב בתשובה ההיא:

וכבר נסתפקו ג"כ אנשים אחרים בדברינו בסוף החיבור (פי"א מהל' מלכים ה"ג) במקום שאמרנו דבר שזה לשונו אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו כו' והבאנו ראיה על זה כמה שבארנוהו וחשבו קצת חלושי העיון זאת הכחשה לתחיית המתים ואנחנו לא אמרנו זולתי שהמשיח לא יבוקש ממנו שיעשה מופת שיבקע ים או יחיה מת על דרך המופת מפני שאין מופת מבוקש ממנו אחרי שיעדונו בו הנביאים אשר נתאמתה נביאתם ולא יתחייב מהמאמר הזה לומר שהשם לא יחיה המתים ברצונו כשירצה ולמי שירצה אם בימי המשיח או לפניו או אחרי מותו עד כה דבריו בענין הזה ועוד נוסף עליהם דברים רבים שאנו עתידים להביאם בפרק זה בעזרת ה' אלא שאינם מענין דברינו זה שהתחלנו לדבר בענין העה"ב ואחרי אשר סדרנו דבריו בענין העה"ב שאין בו גוף לפי סברתו:

נתחיל לכתוב סברתנו וטעמנו בעה"ב שאין בו אכילה ושתיה לומר שיש בו גוף וגויה כאשר כתבו חכמי המחקר מן הגאונים הראשונים וגם לפי הקבלה הפשוטה בין כל ישראל וגם השמועה אשר הביא ראיה ממנה היא לנו לעדה כי העה"ב שאמרו שאין בו אכילה ושתיה יש בו גוף וגויה שאם אין בו גוף וגויה מפני מה הוצרך לומר שאין בו כל אלו היה לו לומר שאין בו גוף ונמצאו כל אלו בטלין מאליהן וכי אלו אמר שאין בו גוף כלום תעלה על דעת אדם שיש בו אכילה ושתיה או משא ומתן ופריה ורביה וכבר בארנו דבר זה פעם אחרת בתחילת דברנו זה ועוד לדבריו הרי הנפש יכולה לפטור את עצמה מן הדין כשאלת אנטונינוס לר'. וא"ת שאין הגויות מקבלות עונשן ולא שכרן אלא בימות המשיח מה יהא עליהן לעה"ב ומה יתרון נפש הצדיק על גופו לעה"ב שהנפש זוכה לחיים שאין להם הפסק והגוף אינו זוכה לכך אם בעבור מעלת הנפש בעצמה שהיא טהורה וזכה מן הגוף הלא אב אחד לכולם אל אחד בראם וכו' והלא יד שניהם שוה בין בצדקתם בין ברשעתם במה זכתה הנפש יתר מן הגוף ועוד שהרי משנה שלימה שנינו באנשי סדום שאין להם חלק לעה"ב אבל עומדין בדין ומראין הדברים שעמידה זו בדין לעה"ב היא ממ"ש בעדת צדיקים אינן עומדין אבל עומדין הן בעדת רשעים ונראין הדברים שאין להם חלק בשכר אבל עומדין בדין לקבל עונשן וא"ת שהע"ב אין בו לא גוף ולא גויה נמצאת אומר שעמידת הרשעים בדין לעה"ב בנפשות לבדן הם וא"כ מה יתרון לגוף הרשע על נפשו שנפשו עומדת לדין לקבל ענשה וגופו אינו עומד בדין לקבל עונשו. ועוד א"כ נמצא לגוף הרשע יתרון על נפשו ולנפש הצדיק יתרון על גופו ואם תאמר שנפש הרשע נכרתת בהכרת גויתו בימות המשיח או בסופן א"כ מי ברשעים עומד בדין לעולם הבא אם גופן הרי כבר מת ואם נפשם הרי כבר נכרתה והשם לנפש מעלה יתירה בדין על הגוף נראה מדעתו שאין השכר והעונש לעולם הבא לפי מעשיהם של בריות ולפי מדת הדין אלא לפי הטבע שהנפש שיש בטבעה להשאר תשאר והגוף שטבעו לכלות יכלה ונמצאת מדת הדין לוקה בשני העולמות בעולם הזה ובעולם הבא וגם נפש הצדיק והרשע לפי הרעה הזאת אינן נידונות לפי מעשיהם אלא לפי דעתן לפי שהנפש שיודעת את בוראה במופתי החכמה היא נשארת מפני הדעת שבה שהיא קיימת לעולם והנפש שאינה יודעת את בוראה במופתי החכמה תכרת אע"פ שיש בידה תורה ומעשים טובים ונמצא שאין לתורה ולמעשים טובים יתרון לעולם הואיל והדבר תלוי בטבע שאם תאמר יש להן יתרון נמצא שאין הדבר תלוי בטבע אלא כל אחד ואחד נידן לפי מעשיו גם לפי אהבתו ויראתו ודעותיו ונמצא דין הגוף ודין הנפש שוין לעולם הבא הואיל ושניהם שוין במעשיהם אם טובים ואם רעים ואם מפני הטעם שאמר הרב באגרתו כי מאחר שהעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש נמצאו איברי הגוף העשוין לכל אלו בלבד נראין לבטלה ואין הקב"ה עושה דבר לבטלה כשאתה מדקדק בדבר אתה מוצא שאין תחיית הגופות לעולם הבא לבטלה מפני שלשה טעמים. הטעם הראשון לפי שמדת הדין נותנת שיקבלו הגופות ענשן או שכרן בנפשות הואיל ושניהם שוין במעשה אם טוב ואם רע. ואם תאמר אם כן ישמשו האיברים מעין מלאכתן ואל תהי בריאת האברים ההם לבטלה אינם לבטלה שהרי יש בהם תועלת גדולה להודיע לבאי עולם גבורתו של מקום שהוא יכול להחיות את הגויות לעולם בלי אכילה ושתיה ושהוא יכול לברוא איברים שיש בטבען להתאוות לאכילה ושתיה ולפריה ורביה ולתשמיש והוא יכול לשנות את טבעם כדי שלא יתאוו לדברים ההם אע"פ שלא חסר בהם ולא אודע:

ומצאנו דוגמת דבר זה באכילת המן ויענך וירעיבך כו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם ועוד שמדת הדין נותנת שיקבל כל אבר ואבר ענשו או שכרו כדרך שהיה בשעת רשעתו או צדקתו וכיון שמדת הדין של קב"ה נותנת להשפיע לצדיקים כזאת שיחיו בלי אכילה ושתיה ובלי עמל וצער ונהנין מזיו שכינה שהיא מעלה גדולה עד מאד ואין לנבראות מעלה גדולה ממנה הרי הגוף והנפש שוין בה שכיון שמדת הגופות והנפשות שוה בדין שיזכו שניהם למעלה זו:

והתמה הגדול בעיני חוץ מכל זה לדברי הרב שנתן טעם לדבריו בהעדר הגוף לפי שאין הקב"ה עושה דבר לבטלה ואם יוכל לומר כן על [גויות הצדיקים] מה יעשה בגויות הרשעים והלא הדין נותן שיברא להם אברים שיש בהן תאוה כדי שתמנע מהן תאותם כענין שנאמר (איוב ל"ח) וימנע מרשעים אורם ואין דבר זה לבטלה ועוד תמה אני אם יוכל להעמיד את הברייתא השנויה בשם תנא דבי אליהו (לקמן צ"ב) מתים שעתיד הקב"ה להחיות בימות המשיח שוב אינן חוזרין לעפרן אלא אם הוציאה מפשטה לומר שמתים הללו האמורים בה לא מתים ממש הם אלא העולים מבור הגלות הם הנקראים כאן מתים שעתיד הקב"ה להחיותן לימות המשיח ומה שאמרו אינם חוזרים לעפרן שאינם חוזרים לגלותם ולעניות שהיו בו מתחלה כענין שנאמר בתמורת הענין הזה מקים מעפר דל אלא שאין אנו יודעים איך יוכל לפתור מה שאמרו ואם תאמר אותם אלף שנים שהקב"ה מחדש את עולמו צדיקים מה תהא עליהם כו' ועוד אם לא דברה הברייתא אלא בעולים מבור הגלות שאינם חוזרים לגלותם למה דברה בלשון סתום כזה וכי להטעות את הבריות באה ואי אתה יכול לדמות דבר זה לשאר דברים הכתובים והאמורים דרך משל לפי שאי אתה מוצא בדבר האמור על דרך כזו אלא מפני אחד משני טעמים. הראשון בזמן שאין הלשון יכולה לבאר את הענין לבריות אלא ע"י משל ודמיון כעין לשון אברים האמורים במקום יתעלה מכל זה ובזו וכיוצא בה אמרו חכמים דברה תורה כלשון בני אדם. והטעם השני בזמן שהענין ההוא ראוי לסתמו מן הבריות כענין הקץ שנאמר לדניאל בלשון סתום וזרזוהו לסתום את הדברים מפני שהיה רחוק מאד מן העת ההיא שנ' בה ואלו נודע בעת ההיא שהיה רחוק כל כך כמה מרשעי ישראל היו אז וגם עתה שהיו יוצאים מן הכלל אבל ברייתא זו אין בה אחת מכל אלו ואלו לא דברה אלא בעולין מעפר דלותן וגלותן לומר שאין חוזרין לאותו עפר למה סתמה את דבריה וכי להטעות את הבריות היא צריכה להבטיחן בדבר שאינו עתיד להיות ואע"פ שאי אפשר לומר שאין ברייתא זו שנויה אלא לדברי האומר במתים שהחיה יחזקאל באמת משל היה אבל לדברי האומר שהיו ואחר כך מתו ילפינן ממתים שהחיה יחזקאל כדאמרי' עלה בהדיא ונילף ממתים שמתו לאחר עמידתן והשבנו סבר לה כמאן דאמר באמת משל היה ועוד יש ללמוד משם שאין דברי הברייתא הזאת דברי קבלה אלא דברי סברא בעלמא שאלו היו דברי קבלה היאך היה עולה על דעתנו ללמוד ממתים שהחיה יחזקאל וכי מפני שמתו אלו נכפור בקבלה שבידנו במתים שעתידין לחיות בימות המשיח ונתחייב לומר שכל המתים שעתידין לחיות סופן למות ומאחר שאמרו שיש ללמוד מן המתים שהחיה יחזקאל נראה שדברי התנא מסברא הם שיש רשות לחולק לחלוק על ברייתא זו ולומר שמתים שעתיד הקב"ה להחיותן לימות המשיח חוזרין לעפרן אפ"ה דוקא בימות המשיח אבל לעוה"ב הכל מודים שאין שם מתים שנאמר (ישעיה כ"ה) בלע המות לנצח ולא מפני שאין בו גוף שהרי המשניות והשמועות שאין בהם מחלוקת מעידות שיש גוף כאשר ביארנו:

ואם תשאל לדברנו שאמרנו שהעה"ב השנוי במשנתנו הוא העוה"ב באחרונה אחרי ימות המשיח והוא העולם שמשלמין בו שכר לצדיקים ונפרעים בו מן הרשעים וכבר נתברר לדברי הכל שאין בו לא אכילה ולא שתיה א"כ מה ראיה להם מן הפסוק שנאמר בו לעולם יירשו ארץ וכי מאחר שאין אכילה ושתיה ירושה זו למה וארץ זו למה וכי יש שם קנאה או מלחמה או חסרון כל דבר כדי שיבטיחם בירושת הארץ כדי שיאכלו פירותיה ויקחו להם כספה וזהבה ומראין הדברים שאין משנה זו מדברת אלא בימות המשיח שיש בו אכילה ושתיה והוא הנקרא כאן העולם הבא וכן תחיית המתים האמור בה היא כההיא תחיית המתים העתידה להיות בימות המשיח:

ועוד ראיה לדבר מדרבי יוחנן דאר"י מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן וכי אהרן לעולם קיים שנותנין לו תרומה אלא מלמד שעתיד לחיות וישראל נותנין לו מתנות מכאן לתחיית המתים מן התורה ותח"ה זו אין להעמידה אלא בימות המשיח אבל לעוה"ב לא דא"כ מתנות הללו מה טיבן והלא אין בו אכילה ושתיה וכן כל הני קראי דמייתי רבנן בגמרא מינייהו ראיה לתח"ה כגון למען ירבו ימיכם כו' וכי הא דכתיב אז יבנה יהושע מזבח וכגון הא דכתיב קול צופיך נשאו קול יחדו ירננו כולהו הני ומאי דדמי להו בימות המשיח קא מיירו וכן הא דכתיב ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם מראין הדברים שעל מתים שחיין בימות המשיח נאמר שהרי דבר הלמד מענינו וזה שנאמר אלה לחיי עולם לומר לך שצדיקים שעתיד הקב"ה להחיות בימות המשיח שוב אינם חוזרים לעפרן כדמוכח בגמרא לקמן מקרא אחרינא וזה שנאמר ואלה לחרפות לדראון עולם לומר לך שיש מן המתים שחיין בימות המשיח שחיין לקבל ענשן שאין ענשן של רשעים מתחיל מן העוה"ב בלבד אלא שאף בימות המשיח יש רשעים גמורים שהם עומדים לקבל ענשן מן העת ההיא והלאה לדורי דורות ועליהם נאמר ואלה לחרפות לדראון עולם. ומצאנו בנביאים שאמרו כיוצא בזו בישעיה (ס"ו) הוא אומר ויצאו וראו כו' ובימות המשיח הכתוב מדבר שהרי דבר הלמד מענינו דכתיב מקמי הכין והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' וכן במלאכי (ג') הוא אומר הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני כו' ובימות המשיח קאיי כדמוכח מדכתיב ופתאם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים וזהו המלך המשיח וכתיב וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים הרי ענשן של רשעים אמור וזה שנאמר (דניאל י״ב:ג׳) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד דמשמע שהם עומדים ככוכבים שעומדין לעולם ועד במצדיקי הרבים שחיין בימות המשיח נאמר אע"פ שכבר נאמר עליהן אלה לחיי עולם שלא תאמר עולם זה יש לו קצבה כענין שנאמר ועבדו לעולם לפיכך הוצרך להוסיף פירוש לדבר לומר לעולם ועד לומר שאין לזמן זה קצבה כענין שנאמר ה' ימלוך לעולם ועד שאין לו קצבה. וצריכין אנו עוד לפרש לך שזה שנאמר כאן לעולם ועד לא על מצדיקי הרבים בלבד נאמר אלא גם על המשכילים נאמר וכן פירוש הדברים והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים יזהירו ככוכבים וכולם עומדים לעולם ועד וכן הא דכתיב (שם) ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין שהוא פסוק מוכיח על תחיית המתים שהרי יעדו בשלשה זמנים הראשון בעודו חי בעוה"ז וזהו שנאמר לו לך לקץ כלומר ואתה לך עתה עד שיגיע הקץ כענין שנאמר לו קודם לכן לך דניאל כי סתומים וחתומים כו' והזמן השני לעת פטירתו וזהו שאמר לו ותנוח ומצאנו כלשון הזה במקרא דכתיב (ישעיהו נ״ז:ב׳) ינוחו על משכבותם שפטירת הצדיק מנוחה היא לו מעמל העולם הזה וכענין זה אמר הספדן במועד קטן (כ"ה:) אל תבכו לאבדה שהלכה למנוחה ובכמה מקומות אתה מוצא בתלמוד כשמזכירין פטירת הצדיק אומרים נח נפשיה גם המנוחה האמורה בדניאל אינה אלא פטירתו שהרי לא היה מבאי בית שני כדי שנאמר שעל ביאת הארץ נאמרה לו ולא עוד אלא שסוף הפסוק מוכיח דכתיב ותעמוד לגורלך מכלל שמנוחה זו תמורת העמידה היא והזמן השלישי אשר נאמר לו ותעמוד לגורלך וזו היא עמידת הנפש והגוף כאחת שמא תאמר שהיא עמידת הנפש בלבד לאיזה ענין היא עומדת והלא משעת מיתה הלכה למנוחה והרי היא צרורה בצרור החיים והיכן מעמידין אותה הא אין הכתוב מדבר אלא בשובה לגוף והרי אנו מבארין לך שאין תחייה זו אמורה אלא בתחיית המתים לפי שנאמר בה ותעמוד לגורלך כלומר לגורל העולה לך (והעע) [והעם] המזומן לעבודתך. ומשמע מכאן שהמתים שחיין לימות המשיח אין כולם עומדים כאחת אלא יש מהם מוקדם הרבה ומאוחר הרבה כל אחד ואחד לפי מעלתו אבל לעולם הבא כולם עומדים כאחת שהרי הגיע יום הדין לכולם והגיע העת ליטול כל אחד ואחד עונשו או שכרו הראוי לו וזה"ש הכתוב (מלאכי ג׳:י״ט) כי הנה היום בא בער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש וכתיב וזרחה לכם יראי שמי כו' ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם ביום אשר אני עושה אמר ה' צבאות:

ומאחר שבארנו שרוב הפסוקים הללו והמשניות המדברין בתחיית המתים אין פשטן אלא בימות המשיח א"כ גם שארית הפסוקים והשמועות המדברים בתחיית המתים ובע"ה סתם כולם נעמידם בימות המשיח ומאין לנו תחיית המתים לעה"ב ויראה לנו שרוב המקומות שזכרו חכמים העה"ב ודאי לא דברו אלא בעה"ב באחרונה אחרי ימות המשיח כי הא דרמינן לקמן (סנהדרין צ"א:) קרא דחפרה הלבנה אקרא דוהיה אור הלבנה כאור החמה ומפרקינן לא קשיא כאן בעה"ז כלומר בימות המשיח והיה אור הלבנה כו' וכאן בעה"ב וחפרה הלבנה. ולשמואל דאמר אין בין העה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד כאן במחנה צדיקים כאן במחנה שכינה הא למדת שאין ראוי לקרוא העה"ב אלא העולם שאחר ימות המשיח ואמרינן נמי לקמיה (צ"ב.) יחי ראובן לימות המשיח ואל ימות לעה"ב. והא דתנן כל ישראל יש להן חלק לעה"ב לאו [בימות המשיח קאמר אלא אהעה"ב] באחרונה קאי (והאי) דאי בימות המשיח ליכא למימר מדתני עלה ואלו שאין להן חלק לעה"ב הכופר בתחיית המתים ואמרינן בגמרא עליה וכל כך למה תנא הוא כפר בתחיית המחים לפיכך לא יהא לו חלק בתחיית המתים ואם העה"ב השנוי במשנתינו ימות המשיח הוא פסיק ותני דהכופר בתחיית המתים אין לו חלק בימות המשיח נהי דאי מיית מקמי דליתי משיח דין הוא שלא יחיה מדה כנגד מדה אבל אם בא משיח בימיו מפני מה אין לו חלק בימות המשיח והלא לא כפר בימות המשיח כלל ומה מדה כנגד מדה יש כאן אלא ודאי אין העה"ב הזה השנוי במשנתינו אלא העה"ב באחרונה שאי אפשר לאדם להשיגו אלא ע"י תחיית המתים לפי שבין ימות המשיח והעה"ב העולם חרב כדאמרינן לקמן (סנהדרין צ"ז.) שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרב נמצאו כל בעלי חיים מתים בנתים כדאמרינן ואפילו לתנא דבי אליהו דקתני מתים שעתיד הקב"ה להחיותן לימות המשיח שוב אינן חוזרים לעפרן גם הם נמצא שאין משיגין חיי העה"ב שלא ע"י תחיית המתים לפיכך אמרו חכמים שהכופר בתחיית המתים אין לו חלק לעה"ב לפי שאי אפשר להשיג את העולם [הבא] אלא ע"י תחיית המתים וכיון שאין לו חלק בתחיית המתים שהרי כפר בה נמצא שאין לו חלק לעה"ב:

ועוד ראיה לעה"ב השנוי במשנתינו שאינו ימות המשיח מהא דתנן שלשה מלכים וד' הדיוטות אין להן חלק לעה"ב ואי בימות המשיח מתי אומות העולם מאי בעו התם דקא דייקי בגמרא בלעם הוא דלא אתי לעלמא דאתי הא שאר עכו"ם אחריני אתו ועוד מדקתני עלה דור המבול אין להן חלק לעה"ב הא שאר גוים יש להם חלק ואי בימות המשיח אמאי אלא ודאי ש"מ שאין העה"ב השנוי במשנתינו אלא יום הדין הבא אחר ימות המשיח ודקא מייתי ליה ראיה מדכתיב לעולם ירשו ארץ שפיר קא מייתי שהרי ישיבת הצדיקים לעה"ב מראין הדברים מאחר שיש גוף א"כ ישיבתן לא בשמים היא אלא בארץ ומאחר שהדבר כן הוצרך לומר שיהיו חיים לעולם על פני הארץ ועוד הוצרך לומר כי להם לבדם ניתנה הארץ כענין שנאמר (משלי ב׳:כ״א.) כי ישרים ישכנו ארץ ותמימים יותרו בה וזהו תמורת מה שנאמר (שם) ברשעים ורשעים מארץ יכרתו ובוגדים יסחו ממנה וכענין שנאמר (תהילים ק״ד:ל״ה) יתמו חטאים מן הארץ. וי"ל שהטובה ההיא הצפונה לצדיקים לעה"ב היא הנקראת כאן ירושת הארץ דרך משל וזו ששנינו הכופר בתחיית המתים בכלל תחיית המתים הוא כלומר שאינו מודה בתחיית המתים [כלל ואפילו בתחייה שבין ימות המשיח והעוה"ב ומה שמביא ר"י ראיה לתחיית המתים] ממה שנאמר ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן וכן רבינא ורב אשי שהביאוהו ראיה מן הפסוקים האמורים בדניאל הרי ביארנו למעלה שאינם מדברים אלא בימות המשיח והמביא מהם ראיה לא נתכון להביא ראיה על תחיית המתים השנויה במשנתינו לומר שזו היא תחיית המתים ועה"ב השנויין במשנתינו אלא לא דברו חכמים אלא כלפי האומרים שלא נמצא רמז מן המקראות לתחיית המתים כלל לא בימות המשיח ולא לעה"ב לפיכך הביאו ראיה מן הפסוקים הללו להוכיח שנמצא רמז בפסוק לתחיית המתים מ"מ אבל העה"ב נמצא כתוב במקרא בכמה מקומות כענין שנאמר (מלאכי ג׳:י״ט) כי הנה היום בא בוער כתנור כו' וכבר ביאר לנו הנביא בפירוש בסוף דבריו שהעה"ב שהוא יום הדין אינו בא אלא אחר ימות המשיח שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא כו' ויום זה הוא יום הדין שאמרו הנביא קודם לכן באומרו כי הנה היום בא בוער כתנור הא למדת שביאת אליהו שהיא בימות המשיח לפני העה"ב היא:

וכן ענין העה"ב נמצא מפורש בדברי רבותינו בפירוש בכמה מקומות באומרם העה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה כו' והדבר ידוע שאין דברים הללו אמורים בימות המשיח כלל שהרי יש בהן אכילה ושתיה ולא נאמרו אלא בעה"ב ומשם אתה למד שיש בו תחיית המתים כאשר ביארנו כמה פעמים וכן אומר יחי ראובן בעה"ז ואל ימות לעה"ב. והא דאמרינן לקמן בפרקין (סנהדרין צ"א:) עולא רמי כתב בלע המות לנצח וכתיב כי הנער בן מאה שנה ימות לא קשיא כאן בישראל כאן באומות העולם ואוקימנא בהנך דכתיב בהו ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם על כרחיך אידי ואידי בימות המשיח קאי דאי בעה"ב צאן הללו מה טיבם ואכרים וכורמים הללו מה טיבם אלא בימות המשיח ועולא סבר לה כר' יוחנן (לקמן סנהדרין צט.) דאמר כל הנביאים לא נתנבאו כלומר בדבר קצוב וידוע אלא לימות המשיח ומשמע דס"ל לעולא שצדיקים שזוכין לימות המשיח אינן מתים אלא יוצאין משלום אל שלום מימות המשיח לחיי העה"ב אבל לשמואל דאמר אין בין העה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד יש מיתה בימות המשיח למי שלא מת פעם אחרת והני קראי דבלע המות לנצח מוקי להו לעה"ב וגם אנו לפי עניות דעתנו נראין דברי שמואל בעינינו דהא תנא דבי אליהו כותיה דייקא דקתני מתים שעתיד הקב"ה להחיות בימות המשיח ולא קתני צדיקים שבימות המשיח:

והא דגרסינן לקמן (שם) אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעה"ב עין לא ראתה אלקים זולתך ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא למשיא כו' אבל תלמידי חכמים עצמן עין לא ראתה אלהים כו' ואמרינן מאי עין לא ראתה אמר ריב"ל זה יין שמשומר בענביו מששת ימי בראשית היא צפונה ומשומרת להן כדכתיב מה רב טובך כו' וזו היא שאמרו שמשומר בענביו ולמה נמשלה כיין לפי שאין לך דבר שמשמח לבו של אדם בעה"ז אלא יין כענין שנאמר (תהילים ק״ד:ט״ו) ויין ישמח לבב אנוש לפיכך נמשלה כיין לפי שהשמחה היא שמחה שאין למעלה הימנה ומה ענין המשומר בענביו לומר לך ששמחה זו לא השיגה אדם בעולם אלא כיין שמשומר בענביו שלא שלטה בו יד:

ויש מקומות שנאמר העה"ב על ימות המשיח כאותה שאמרו חכמים בסוף דייני גזלות (קיא:) ודם ענב תשתה חמר אמרו לא כעה"ז העה"ב כו' דמשמע דהעה"ב יש בו אכילה ושתיה והדברים ההם אי אפשר לפתרם לפי שהן רחוקים הרבה מדרך הפתרון אבל יש להעמידן בימות המשיח שיש בהן אכילה ושתיה ואפשר לומר ששמואל לא היה מודה בה כלל וכן כל מקום שאתה מוצא בעה"ב ענין מוכיח שיש בו אכילה ושתיה אם היה דבר שאפשר לפתרו יפתר ואם לאו בידוע שלא נאמר אלא בימות המשיח ואחר שפירשנו ענין העה"ב השנוי במשנתינו לפי פשטן של דברים ולפי מה שקבלנו מאבותינו ומרבותינו והקבלה הפשוטה בכל ישראל גם לפי שקול הדעת ומה שמדת הדין נותנת לפי עניות דעתנו:

נחזור לפרש שארית המשנה כפי מנהג ואלו שאין להן חלק לעה"ב הכופר בתחיית המתים ואומר שאין תחיית המתים עתידה להיות כלל כמו שפירשנו למעלה שנמצא כופר בעה"ב לפיכך אין לו חלק לעה"ב ואיידי דחשיבא ליה והוה איכא דמזלזלי בעי וכל כך למה ורבינו שלמה ז"ל גריס האומר אין תחיית המתים מן התורה כלומר שכופר במדרשים דדרשינן לקמן מניין לתחיית המתים מן התורה ואפילו יהא מודה ואומר מאמין אני שיחיו מתים אלא דלא רמיזא באורייתא כופר גמור הוא דהואיל ועוקרה מן התורה מה לנו ולאמונתו וכי מהיכן הוא יודע שכן הילכך כופר גמור הוא וכולהו מפרש בגמרא. אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו שקורא שם בן ארבע אותיות ככתבו דהיינו יו"ד ה"א ואו ה"א. ברם צריך את למידע דכי פליג ת"ק אדר' עקיבא ואדאבא שאול הני מילי לענין עונש דקסבר ת"ק דהקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה ואומר כל המחלה כו' וההוגה את השם באותיותיו לא נפיש עונש דידהו כולי האי אבל לענין איסורא כלהו ס"ל דאסירי:

בפרש"י בד"ה בה לא תעשה כו' דבל"ת מיירי ושאר מצות נמי הכי כו' כצ"ל ע"ש:

בד"ה דרחמנא אמר מן הדרך ואעבודת כוכבים קאי דאכתי לא אתרבו כו' דללכת בה כו' עכ"ל כצ"ל נ"ל ור"ל דאע"ג דשאר מצות נמי בהאי פרשתא כתיבא גבי הדחה לרבנן אליבא דרב המנונא מ"מ מן הדרך דכתיב בהך פרשתא לא קאי רק אעבודת כוכבים דכתיב לעיל מיניה דאכתי לא אתרבו שאר מצות מללכת דכתיב בתר מן הדרך וללכת גופיה לא משמע אלא כולה בשאר מצות ולא מקצת ודו"ק:

בד"ה דברי הכל פטור ואפילו מחנק דהתם דבר שלם כתיב ולאו אעוקר כו' עכ"ל יש לדקדק בפירושו מאי ראיה מייתי מדהתם דבר שלם כתיב דבמקצת עובר על דברי תורה שהוא פטור דהא התם לא איירי כלל בעוקר על דברי תורה אלא בדברים בעלמא ועוד מה צריך ראייה לזה כיון דמן הדרך לא קאי אלא אעבודת כוכבים וללכת כולה משמע כמה שכתב רש"י לעיל מהיכא תיתי לחייב במקצת בשאר עבירות ויש לפרש דבריו דתרתי קאמר ד"ה פטור ואפי' מחנק וכמ"ש לעיל דללכת כולה משמע ושוב כתב מילתא אחריתא באנפי נפשיה והתם דבר שלם דכתיב לאו אעוקר דברי תורה כו' דההיא בסקילה גבי הדחה הוא דכתיב אלא דבר שלם דכתיב אדברים בעלמא כו' וק"ל:

בד"ה כרב חסדא כו' ולרב חסדא הא דנקט ר"ש הא קמ"ל כו' דרישא כו' ואפילו לרבנן בחנק דר' שמעון הוא כו' עכ"ל ר"ל דהשתא דקתני ר' שמעון פוטר דהיינו ע"כ בחנק יש לנו ללמוד דחיובא דרישא נמי לכ"ע בכה"ג קמיירי דהיינו בחנק אבל אי הוה מתני בסיפא סתם פטור ה"א דחיוב דרישא למר כדאית ליה בסקילה ולמר כדאית ליה בחנק ולא ניחא להו לתרץ הכא דמשום רבותא נקט ר' שמעון פוטר דאפילו מחנק ר' שמעון פוטר וכ"ש סקילה כו' כמ"ש לקמן לרב המנונא דהכא לפי סברת רב חסדא ליכא רבותא טפי בדר' שמעון דהא רבנן נמי לא מחייבי בשאר עבירות אפילו בכולה רק חנק ודו"ק:

ועמך כולם כו'. לפי שבפרקים הקודמין זכה כל החוטאין בגדולות שהם החייבים בד' מיתות ואמר עלהם כל ישראל שאע"פ שחטא ישראל הוא ויש להם חלק לעוה"ב כדאמרינן פרק נ"ה גבי עכן ודקדק לומר חלק שאין החלקים שוין כדאמרי' כל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חבירו ועיין בזה במפרשים. ומייתי ראיה לזה מקרא שנאמר ועמך כולם וגו'. ר"ל ועמך כולם אף החוטאים אחר שקבלו דינם בד' מיתות כולם צדיקים הן כדאמרינן נמי התם פרק נ"ה נתנו את נבלת עבדיך גו' חסידיך ממש עבדיך הנך דחייבי דינא דמעיקרא וכיון דאיקטול קרי להו עבדיך ולז"א שעל ידי שיקבלו דינם בעולם הזה יזכו לעולם יירשו ארץ דהיינו לעולם הבא דכתיב בהאי ענינא בארצם משנה ירשו ואמרי' פרק אין דורשין זכה צדיק נוטל חלקו וחלק הרשע בג"ע והיינו דקאמר נצר מטעי שהג"ע הוא נצר מטעיו של הקדוש ב"ה יתברך ב"ה שלא היה שולט יד בן אדם במטעיו מה שאין כן העולם הזה שנאמר ויחל נח וגו' ויטע כרם שבו זוכה הרשע בטובתו של העולם הזה כדאמרינן פרק בן סורר ואמר דאם כן מאי רבותיה דצדיק שזוכה לעולם הבא והרי הרשע זוכה לעולם הזה אל תאמר כן שהצדיק זוכה שהוא יכול להתפאר בדבר שהוא מעשה ידי הקב"ה דהיינו עולם הבא ונצר מטעי עולם נצחי בב"ת כמו פועלו שהוא יתברך ב"ה משא"כ טובותיו של עולם הזה ומטעיו שהוא מעשה ידי אדם שהוא ב"ת ועי' זה המאמר בעקידה ובמדרש שמואל וש"מ ודוק:

תנא הוא כפר כו'. הא ודאי דכפירה גדולה היא אבל אמר וכ"כ למה שהקדים כפירת תחיית המתים קודם לכפירת תורה מן השמים ואפיקורסים ואמר לפי שזה הוא מדה כנגד מדה יותר משאר כפירות וק"ל:

מנין שכל מדותיו של הקב"ה מדה כו'. נראה דלא סגי ליה לאתויי הכא הא דתניא בפרק המקנא רבי אומר מנין שבמדה שאדם מודד מודדין לו שנאמר בסאסאה בשלחה וגו' דהתם אפשר לפרש דאמרינן במעשה אדם אבל הכא הוסיף לומר מניין שכל מדותיו כו' שאף בכופר במחשבה בתחיית המתים דלעתיד הקב"ה משלם לו מדה כנגד מדה שנאמר ויאמר אלישע וגו' שזה השליש כפר במחשבה הפרטית כזו שלא היה אפשר כביכול לתת לחם לכלם וע"כ א"ל הנך רואה בעיניך בהשגחה פרטית זו ומשם לא תאכל שאין אתה ראוי ליהנות בהשגחה זו במדה כנגד מדה וכתיב ויהי לו כן וגו':

גמ' אביי סבר לה כרב חסדא ומתרץ לה רבא סבר לה כרב המנונא ומתרץ לה אביי סבר לה כרב חסדא ומתרץ לה המתנבא כו' רבא סבר לה כרב המנונא ומתרץ לה המתנבא כו' ר"ש פוטר וה"ה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מחלוקת דרבנן כו' הדחה אך הנביא כו' הד"א. ונ"ב שייך לעמוד ראשון עד מאי עשה איכא:

בד"ה ללכת זו כו' אשר צוך ה' אלהיך ללכת בה וגו' כו' כי אזהרת בה זו לא תעשה כו' כצ"ל והד"א:

בא"ד נ"ב ס"א נ"ל דבלא תעשה מיירי בה אני מצוה שתלך ולא בדרך אלהים אחרים והיינו לא תעשה אלמא שאר מצות נמי כו'. בד"ה בין בשאר כו' צ"ל ובין בשאר כו':

בד"ה ר"ש כו' ולרב חסדא הא סתמא חייב אפילו לרבנן בחנק דר"ש הוא דקא מחייב חנק ולא סקילה כו' דנקט כו' כצ"ל:

בד"ה מר כדאית כו' בחנק הס"ד. בד"ה וה"ה כו' כלום אפילו מחנק דר"ש פוטר וכ"ש מסקילה דמחייבי ליה רבנן בעוקר את כל הגוף כנ"ל והס"ד ואחר כך מ"ה בכל אם יאמר לך נביא המוחזק כצ"ל והוא ג"כ ס"ד. בד"ה תחילתו נביא כו' להרשיע יאמר לעבוד כו' כצ"ל:

גמרא ויאמר הנכה רואה כו' כצ"ל. רש"י בס"א כצ"ל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא הך בבא אינו מזו המשנה אלא אגדה בעלמא וכתובה כאן כדי להתחיל הפרק בדבר טוב אבל רישא דפירקין הכי ואילו שאין להם חלק לעוה"ב ומהדר אהך פירקא דלעיל ואלו הן הנשרפים ונראה למורי דאלו הן הנחנקין ראוי שיקדים לפרק זו דמעיקרא איירי בארבע מיתות כו' כצ"ל:

בא"ד והדר מפרש הני כו' כצ"ל:

בד"ה הכי גרסינן כו' מה לנו ולאמנתו כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה מחלוקת. דכתיב ובא האות כו' נלכה וגו' ונעבדם. כצ"ל:

רש"י ד"ה בה ל"ת. אלמא שאר מצות כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ובין בשאר מצות. למ"ל לרה"מ אונתצתם. הס"ד ואח"כ מתחיל דבור דרחמנא כו':

רש"י ד"ה מר כדא"ל. בחנק. הס"ד ומה"ד וה"ה לרבנן:

רש"י ד"ה לאחיו. היכא דבעדותו מחייבין איש כו'. התוי"ט דקדק מדבריו דדוקא היכא דמחייבין גם את הבועל ע"ש. ול"נ מדבריו לעיל בסמוך ד"ה ובועלה דס"ל דאף דאינן מחייבין אותו מ"מ נידונין בחנק. ודקדוקו מכאן אין הכרח כ"כ:

התוי"ט כ' שמדברי הרמב"ם בהקדמתו לפיה"מ שהעתיקו בריש מכות מוכח דפרק הנחנקין הוא האחרון. וכוונתו למש"כ שם ואמרו שבשביל שאמר ואלו הן הנחנקין כו'. ואינה ראיה דהא כ' שם ג"כ הדביק אליו ואלו הן הלוקין אף שהוא פרק האחרון. ואגב אומר דמש"כ שם דאין רשות לב"א לענות ולהלקות (וכן העתיקו התוי"ט שם) ט"ס הוא וצ"ל לענוש ולהלקות:

במשנה שנאמר ועמך כו' יירשו ארץ. בתוי"ט בשם הרמב"ם בחבורו ארץ זו משל כו'. הוא ז"ל כ"כ לשיטתו שם בפ"ח (ע"ש בכ"מ) שעוה"ב הוא עולם הנשמות. אבל לפי' הרע"ב שהוא אחר התחיה יהיה ארץ כמשמעו:

רש"י [ד"ה כל ישראל] . מעיקרא איירי בד"מ ומפרש ואזיל בהו כו'. כצ"ל:

אִם יֹאמַר לְךָ נָבִיא: עֲבֹר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, שְׁמַע לוֹ, חוּץ מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. דקדק רבי יוחנן למנקט בהאי לישנא 'אִם יֹאמַר לְךָ עֲבֹר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה' ולא אמר אם יתיר לך נביא דבר מדברי תורה, כי באמת אם יאמר לך מותר אף על פי שאינו מתירו אלא לך, לא תשמע יען כיון דאומר מותר לך זה הדבר הרי זה מכחיש נבואת משה רבינו ע"ה כי משה רבינו ע"ה אמר בתורה שזה הדבר אסור לכל יחיד ויחיד ואיך זה אומר שהוא מותר ליחיד זה? נמצא הוא סותר דברי נבואה של משה רבינו ע"ה! ורק אם יאמר לך זה אסור גם ליחיד בכל עת ורק אתה היחיד רשאי שתעבור על דברי תורה לפי שעה תשמע לו כיון דהוא מודה דגם לך אסור אלא דרשאי אתה היחיד לעבור לפי שעה דוקא ולא לעולם.

הִגִּיעָה תּוֹרָה לְסוֹף דַּעְתָּהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, לְפִיכָךְ נָתְנָה תּוֹרָה מֶמְשָׁלָה בָּהּ שֶׁאֲפִלּוּ מַעֲמִיד לְךָ חַמָּה בְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ, אַל תִּשְׁמַע לוֹ. נראה לי בס"ד ענין הממשלה כאן דהנביא שהוחזק לנביא נתנה לו תורה ממשלה על כל בני אדם שהיה כל אדם חייב לקיים דבריו ואם יעבור על דבריו חייב מיתה כמו שאמרו לעיל דהמוותר על דברי נביא חייב כגון חבריה דמיכה דאמר לו בִּדְבַר הֳ' שיכהו (מלכים א' כ, לה) ואף על פי דאיכא איסור לאו להכות את ישראל עם כל זה כיון דאומר הנביא כן בדבר ה' חייב לקיים דברי הנביא. מה שאין כן בענין עבודה זרה התורה נתנה ממשלה לכל אדם על הנביא שאם אמר הנביא לך שתעבוד עבודה זרה אפילו אם הוחזק לנביא שהעמיד חמה באמצע הרקיע אתה תמשול באותו נביא לסתור דבריו ולרדפו עד החרמה.
ומה שאמר יָרְדָה לְסוֹף דַּעְתָּהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הכונה על קליפה של עבודה זרה המשתדלת להטעות את בני אדם בעצה שנותנת להם לעבוד עבודה זרה, וצריך להבין מה היא העצה של הקליפה דקאמר עלה ירדה תורה לסוף דעתה?
ונראה הכונה דהקליפה המתלבשת בנביא השקר להטעות את בני אדם לעבוד עבודה זרה על ידי שיעשה ויראה להם אות ומופת בשינוי הטבע על ידי כשוף ושטות טומאה, אינם יכולים לעשות שינוי טבע אלא בדברים ארציים הנמצאים בארץ הלזו התחתונה אבל בדברים שברקיע אין יכולים לשלוט לשנות מנהגן וטבען כי מה שעושין באחיזת עינים אינם משנים כלום אלא כך נראה לעינים וזה ניכר מחמת שלשה סימנים שבהם ניכר שזהו אחיזת עינים.
וזו העצה של קליפת עבודה זרה שמתלבשת בנביאי השקר שתשים בלבבם להשיג סוד שם המפורש כדי שבכח שם מפורש שהוא דבר קדושה יוכלו לשלוט להעמיד חמה באמצע הרקיע שיהיו שולטים גם בדברים שברקיע ואז יהיו מטעין את בני אדם שאין מעשיהם מעשה כשפים כיון דאין הכשפים שולטים לשנות בדברים שברקיע, ועל כן נתנה תורה ממשלה לבני אדם על דברי הנביא ד'אֲפִלּוּ מַעֲמִיד לְךָ חַמָּה בְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ, אַל תִּשְׁמַע לוֹ' לעבוד עבודה זרה אלא רדוף אחריו והכחידהו.
אך רבי עקיבא סבירא ליה הן אמת כי בשם מפורש יכולים לשנות גם בדברים שברקיע עם כל זה אם יעשו השינוי הזה לאות כדי להטעות בני אדם בעבודה זרה לא יהיה שינוי זה על ידי שם המפורש ולא יעשה שום פעולה ואם כן אין יכולים להעמיד חמה כדי שיטעו בני אדם לעבוד עבודה זרה ומה שדבר הכתוב 'וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת' (דברים יג, ב) הוא מדבר בדבר כיוצא בענין חנניה בן עזור שהיה תחילה נביא אמת ועשה אות ומופת באמת והוחזק לנביא ואחר כך הסריח ובא להתנבאות שקר על סמך אותה חזקה שהיה מוחזק בה באות ומופת שקדמו.
ועדיין יש להקשות למה אמר 'בְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ' יאמר מעמיד חמה ברקיע, ואין נפקא מינה מידי אם הוא באמצע רקיע או בשפולי רקיע? ונראה לי בס"ד רמז לפי דרכו ענין פגם של הטעית אחרים לעבוד עבודה זרה שעושים מחיקה באות ד' דְּ'אֶחָד' לעשותו רי"ש על ידי מחיקה בקרן זוית שלו ולכן אמר 'חַמָּה בְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ' כי באמצע 'רָקִיעַ' יש אותיות ק"י וצרף עמהם אותיות 'חַמָּה' יהיה מזה צירוף מְחִיקָה.

כָּל יִשְׁרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ, נֵצֶר מַטָּעַי, מַעֲשֵׁה יָדַי לְהִתְפָּאֵר" (ישעיה ס, כא). פירוש אם נפרש האי 'אָרֶץ' היא על ארץ התחתונה שבעולם הזה הא חזינן דלא הוה הכי דהא כמה צדיקים גלו ממנה ואין להם עתה חלק ונחלה בארץ, על כן מוכרח לפרש האי 'אָרֶץ' קאי על עולם הבא ולהכי אמר 'לְעֹלָם' בלא וא"ו לשון העלמה דקאי בארץ שהיא נעלמת ואינה גלויה.

וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא: הָאוֹמֵר: אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה (ישעיה ס, כא). פירוש ניצוצי קדושה כאשר מעורבים בקליפה נקראים מֵתִים ועל ידי התורה האדם מברר ומעלה אותם ומחיה אותם וזה האדם מכחיש זה ואומר מן עסק התורה אין יכולים לעשות בירור להחיות אותם ניצוצי קדושה.
ומה שאמר 'שֶׁכָּל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה' הכונה בשמאל יש ה׳ גבורות וכנגדן בימין חמשה חסדים וכן בפרטן הה׳ גבורות הם פ"ר דינין כמנין מנצפ"ך וכנגדן בחסדים יש גם כן פ"ר כמנין וְרַב חֶסֶד [280] כמו שאמר רבינו ז"ל בשער מאמרי רשב"י זיע"א.

שְׁלֹשָׁה מְלָכִים יָרָבְעָם אַחְאָב וּמְנַשֶּׁה (דברי הימים ב לג, יג) (ישעיה ס, כא). הנה לקמן (בדף קד:) איתא דורשי רשומות היו אומרים כולם באים לעולם הבא שנאמר לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי (תהלים ס, ט) לִי גִלְעָד זה אחאב שנפל ברמות גלעד, מְנַשֶּׁה כמשמעו, וְאֶפְרַיִם זה ירבעם דאתי מאפרים, יְהוּדָה מְחֹקְקִי זה אחיתופל דאתי מיהודה, מוֹאָב סִיר רַחְצִי זה גחזי שלקה על עסקי רחיצה, עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי זה דואג האדומי.
ונראה בודאי דאנשי כנסת הגדולה שמנאום בדבר זה לא נעלמה מהם דרשה זו של דורשי רשומות ומודו בה אך כונתם לומר על פי עוצם אשמתם ראוי להיות להם גזרה זו דאין להם חלק לעולם הבא אבל אין הכי נמי סופם להתקן ולהנצל מן גזרה זו על ידי רבוי גלגולים שיהיה להם ומה שהוצרכו לומר עליהם דברים אלו בפירוש כדי שיהיה להם כפרה בבזיון זה וכפרה זו תעשה להם סיוע להתקן על ידי גלגולים רבים.
וכיוצא בזה אמרו בגמרא דמגילה בפרק הקורא (מגילה כה:) מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם פשיטא מהו דתימא ליחוש לכבודן של ישראל, קא משמע לן כל שכן דניחא להו דהויא להון כפרה עיין שם. וכן כאן נתכוונו אנשי כנסת הגדולה לטובתם כי היכי דנהוי להון כפרה ורק מה שאמר על בלעם הוא דבר קיים שכך היה לו גם לבסוף ואף על פי דאמר רבינו האר"י ז"ל על בלעם חלק הטוב שבו נתקן בגלגול נבל הכרמלי, עם כל זה לא נתקן להיות מאותם שיש להם חלק לעולם הבא שהם במדרגה תחתונה ביותר שישארו במלכות כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל. ולכן דורשי רשומות לכולם מצאו רמז במקרא ורק לבלעם דהיינו חלק הטוב שבו לא מצאו.
ואתה המעיין המשכיל שמע נא את הדברים האלה אשר אני אומר וכותב ומודיע ומדברים האלה תבין ותלמוד לכמה עניינים והוא שזה קרוב לחמישים שנה חלם חכם אחד חסיד ומקובל פה עירנו על חכם רשום שהיה עודנו חי פה עירנו שהוא גלגול אחז מלך יהודה, ראה כמה שנים יש מזמן אחז עד דורות אלו ועדיין לא נשלם התיקון בגלגול!
ועוד אגיד לך חידוש אחר כי מקרוב חלם תלמיד חכם אחד פה עירנו על תלמיד חכם וירא שמים אחד השם יתברך יאריך ימיו ושנותיו שהוא גלגול אחאב מלך ישראל וזה התלמיד חכם אשר חלמו עליו חלום זה היה קשה בעיניו הדבר הזה שהוא גלגול אחאב שנמנה בכלל הנזכר והיה מצטער על זה, ואמרתי לו אל תצטער! חדא כי ודאי אתה יש לך נפש שלך ורק חלק אחד מנפש אחאב נתגלגל בך, ועוד מי זוטר בעיניך אחאב שהיה מדורות הראשונים אשר נפשם היתה גדולה מאד והמתגלגל הוא רק חלק הטוב ומי יודע אם יש בדור זה אחד שקול כנגד חלק הטוב של אחאב שנתגלגל בך! ואמרתי לו השם יתברך יאריך ימיך ושנותיך לטובה ולשלום ויעזרך לתקן נפש עצמך ונפש המתגלגלת בך אמן כן יהי רצון.
ודע כי רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים דף יא.) אמר על אחאב וזה לשונו, בבחינת נפשו היה שקול חציה טוב וחציה רע וכו' עד כאן לשונו. נמצא אחאב היה בו הפרש גדול בין נפש שלו לבין רוח שלו ועניינים אלו עמוקים מאד והשם יתברך יאיר עינינו באור תורתו אמן כן יהי רצון.

מתני' כל ישראל יש להן חלק. עי' כתובות דף קג ע"ב תוס' ד"ה מזומן:

שם האומר אין תחיית המתים. עי' סוטה דף ה ע"א תוד"ה כל:

שם ההוגה את השם. עי' סוכה דף ה' ע"א תוד"ה יו"ד ה"א. שבועות דף לד ע"א תוס' ד"ה באלף:

גמ' מדה כנגד מדה. עי' סוטה דף ח' ע"ב:

בגמרא תרגמה רב חסדא ונתצתם: הרמב"ם (פ"ה מה' עכו"ם) פסק דנביא שהדיח בין שאמר העכו"ם אמר עבדוה או שאמר בשם הקב"ה כן ה"ז נסקל וכבר הקשה הר"ן בשמעתין כיון דע"כ פסק כרב חסדא מדמחייב חנק בעיקר הגוף דשאר מצות בפ' ט' מה' יסודי התורה א"כ ה"ל לאתויי דגם בעשה ול"ת מיחייב ולמה השוה דין נביא שהדיח למסית דעלמא והלחם משנה יותר תימה עליו דהוא פסק שם דבע"ז אם אמר היום תעבוד ולמחר בטלה מיחייב חנק והרי לפי המבואר בסוגיין לכ"ע בע"ז בקיום מקצת וביטול מקצת מיחייב סקילה לרבנן. ונלפע"ד דהר"ן הקשה למה בשאר מצות קיום מקצת וביטול מקצת פטור מי גרע מדברים דעלמא דמיחייב ותירץ כפי גירסת הספרים דגרסי פטור עד דמתידע ליה פירוש דבע"ז ביטול מקצת חייב אע"ג דלא מתידע ליה משום דזה ודאי שקר הוא דע"ז לא יהיה מותר מאת הקב"ה אפילו לשעתו וכן עקירת כל הגוף דשאר מצות אבל ביטול מקצת דשאר מצות כיון דזה מותר לפעמים לשעתו כאליהו בהר הכרמל לכן פטור עד דמתידע ליה. והנה לפי המבואר בפ' ה' מה' עכו"ם לא מיחייב מסית עד שיאמר בלשון אלך ואעבוד או נלך ונעבוד ומשום מדיח לא מיחייב עד שיאמר לרבים עבדו ע"ז ויעשו כן ולכן י"ל דהרמב"ם סובר דודאי נביא המדיח לא מיחייב אלא או כמסית או כמדיח דעלמא ולכן כתיב קרא גבי' דנלך ונעבוד אלהים אחרים כמו דכתיב גבי מסית ומדיח והשתא בה' ע"ז איירי בכה"ג שהנדחים עשו כמותו ונהרגין על פיו ולכן הוא נביא המדיח דבסקילה לרבנן ומה שכ' בין שניבא בשם העכו"ם כן בין שאמר בשם הקב"ה היינו בין ביטול מקצתו בין עקירת כל הגוף דאם אמר בשם הקב"ה הוא לעקור מצות ע"ז מן התורה וכמו שפי' רש"י אבל בשם העכו"ם לא שייך לומר כן ולכן בשם העכו"ם לעולם הוי ביטול מקצת וקיום מקצת ובשניהם הוי בסקילה כיון שיש לו דין נביא שהדיח אבל בה' יסודי התורה דכתבו דאמר הנביא תעבוד ע"ז היום לבד א"כ אין זה מסית כיון שלא אמר בלשון נלך ונעבוד וגם לא מדיח כיון דאמר רק ליחיד לשון תעבוד וגם כיון דלא עשה על פיו א"כ מצד נביא שהדיח אין כאן מיתת סקילה אבל מכ"מ חנק יש כאן דהא ודאי דבר סרה על ה' כמימרא דר' יוחנן דבע"ז אפילו מעמיד לך חמה באמצע הרקיע אל תשמע לו דודאי לא צוה לו ה' ולכן נביא שקר הוא ויחנק. והנה לפ"ז דלא מיחייב משום נביא שהדיח רק כשהוא מדיח אכן מה דמתרץ ר"ח ונתצתם אף דזה לא הוי מדיח הכי פירושו כיון דהוא לא מקשה רק כיון דלרב חסדא כולי קרא בע"ז איירי איך משכחת עשה ול"ת ומתרץ דגם בע"ז משכחת עשה ול"ת ולא שיש לו דין ע"ז דבסקילה אלא דין נביא שקר דעלמא דבחנק כמו דכ' הרמב"ם לענין תעבוד ע"ז היום לבד דמקרי דבר סרה על ה' ויחנק אף דקרא זה כתיב גבי נביא המדיח דבסקילה וא"כ ג"כ ה"ה הכא עשה ול"ת דע"ז דמיקרי עקירת הגוף דשאר מצות ויחנק כנביא שקר דמקרי ג"כ דבר סרה על ה' דאע"ג דלא מתידע ודאי כן לא צוה הקב"ה ולכן כ' הרמב"ם דאפילו נתן אות בעקירת הגוף דשאר מצות יחנק אף דלא כתוב בתורה וכן בגמ' בפי' כן אכן זה אתיא ליה ממימרא דר' יוחנן בע"ז דאין שומעין לו אם נתן אות אפילו לעקור מקצת משום דודאי לא צוה השם כן א"כ ה"ה ג"כ בעקירת הגוף דשאר מצות דודאי ג"כ לא צוה הקב"ה ולכן מקרי דבר סרה על ה' וכיון דלענין דינא אין נפקותא בין ע' ול"ת דע"ז לע' ול"ת דעלמא דבכולהו בעקירת כל הגוף בחנק ובעקירת מקצת פטור ור"ח לא מתרץ ונתצתם רק לפרש כולי קרא דבע"ז איירי לכן שפיר השמיט הרמב"ם דין עשה ול"ת דע"ז וכתב סתמא דבעקירת כל הגוף דשאר מצות חייב ובעקירת מקצת פטור:

הגיעה התורה לסוף דעתה של ע"ז לפיכך נתנה התורה ממשלה בה: פי' דידעה התורה שע"י כח טומאת ע"ז יעשה כישוף ויכול לעשות אותות ומופתים לכן נתנה תורה לו ממשלה לכתוב דגם אם יעשה אותות אל תשמע לו אכן ר"ע פליג וס"ל דודאי לא יעשה הקב"ה אותות לנביא השקר אלא הנך אותות דאמר קרא ובא האות והמופת הם שנתן כאשר היה נביא אמת אכן לכאורה קרא קשיא לר"ע דקאמר כי מנסה ה' אלהיכם אתכם ואי נתן האותות לקיים נבואתו הראשונה האמיתי איזה נסיון הוא זה וי"ל:

ברש"י ד"ה אבל עוקר הגוף. והיינו מה שלא שמע: א"ל דא"כ לר"ש דין נביא שהדיח ל"ל כיון דאינו רק בחנק ובודאי לא גרע ע"ז משאר מצות די"ל דכתוב משום קיום מקצת וביטול מקצת דפטור בשאר מצות ובע"ז מיחייב ואגב זה כ' רחמנא גם דינא דעוקר כל הגוף וכן צ"ל ג"כ לרבנן דס"ל דבסקילה ל"ל קרא לנביא שהדיח מהיכי תיתי יגרע משאר מסית ומדיח דבסקילה והכא לא שייך אפילו לומר דאצטריך משום קיום מקצת וביטול מקצת דזה ג"כ במסית מיחייב דהיינו היום עבדוה ומחר בטלוה וצ"ל דכתב רחמנא כן משום ללכת בה לרבות מצות עשה ומצות ל"ת דבזה לא הוי מסית אפילו אי קאי אע"ז כרב חסדא וכש"כ אי קאי אשאר מצות וכדרב המנונא דלא הוי מסית ומשום הך טעמא כתב רחמנא כל הדין דנביא שהדיח:

בד"ה ד"ה פטור. אפילו מחנק: עיין במהרש"א שנדחק והגיה בדברי רש"י מפני הקושיות שהוקשו לו דדברי רש"י סותרים זא"ז וי"ל דהכי פירש דברי רש"י דודאי אי הוי אפשר לומר דפרשה דכי יזיד דבר איירי במקצת דבר ה"א דבאמת אפילו אמקצת דבר חייב חנק דהוי אמרינן דבפרשת נביא שהדיח איירי בעוקר כל הגוף דשאר מצות ומקצת דבר הוי בכלל אשר יזיד לדבר דבר ולא הוי אמרינן דאיירי בדברים בעלמא כגון צדקיה בן כנענה דוקא אבל כיון דדרשינן דבר ולא חצי דבר א"כ ליכא לרבות מקצת דבר דשאר מצות ולכולי דבר דשארי מצות לא מצרכינן קרא דכי יזיד דבכלל ללכת בה דפ' נביא שהדיח הוי לכן ע"כ צ"ל דכי יזיד לאו אעוקר ד"ת קאי אלא אדברים בעלמא כן נראה בכוונת דברי רש"י:

ד"ה ר"ש פוטר וה"ה לרבנן. הא קמ"ל דרישא דקתני: א"ל דלמה נקט ר"ש פוטר לאשמועינן דחייב דרישא הוא חנק ליתני בקיצור ברישא חייב חנק ולא בעי ר"ש די"ל דאי הוי נקיט הכי ה"א דברייתא ר"ש היא אבל לרבנן בעוקר כל הגוף דשאר מצות ג"כ בסקילה כרב המנונא לכן נקט ר"ש פוטר לאשמועינן ג"כ דרישא ד"ה הוא:

ד"ה ובועלה. כלומר וכל הבועלים: פשוט הוא שרש"י רוצה לפרש בזה הא דקאמר חוץ מזוממי בת כהן ובועלה דאיך שייך בועלה בזה דהא לא איירי השתא רק מזוממין ולכן פי' דהך ובועלה הוי דבר לעצמו ופי' דין הבועלים וא"א לפרש דזוממין לא דנין כמיתת הבועל רק כשבאו לחייב גם את הבועל עמה ולהכי נקט ובועלה דכבר הוכיחו התוס' ריש מכות דגם אי לא בעי רק לחייב אותה לבדה ג"כ הם בחנק וכפי' רש"י בלא"ה צריך לפרש הא דקאמר לפי שכל המזוממין שבתורה זוממיהן ובועליהן כיוצא בהן דכאן א"א לפרש בענין אחר:

פרק אחד עשר לא הארכתי בלימוד הישיבה ולכן לא העליתי מחידושים על הכתב רק מעט מזעיר:

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא כו': ברוב ספרים גרסינן פרק זה קודם פרק הנחנקין והכי נמי גרסינן בתוספתא ובירושלמי וברי"ף ובאשר"י אבל מדברי רש"י נראה דגרסינן פרק הנחנקין קודם פרק זה מדפירש מעיקרא איירי בארבע מיתות ומפרש ואזיל להו לכולהו והדר כו' מדנקט לכולהו משמע שגרס פרק הנחנקין קודם פרק זה ואע"ג שרש"י פירש בריש מסכת מכות גבי תנא התם קאי כו' וז"ל התם קאי מסנהדרין סליק דתנן בשילהי אלו הן הנחנקין דהוא סיומא דסנהדרין כו' יש לומר דהכי קאמר דהוא סיומא של עיקר מסכת סנהדרין מה שצריך אליהם לידע ביחוד לאפוקי פרק זה עקרו אינו שייך לסנהדרין כלל רק שהוא מחובר בזו המסכתא מכח הטעמים שיתבארו לפנים וכבר מצאתי כתוב בעין יעקב וז"ל כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב הך בבא אינה מן המשנה אלא אגדה בעלמא וכתובה כאן כדי להתחיל הפרק בדבר טוב אבל רישא דפירקא קאמר הכי ואלו שאין להם חלק לעוה"ב ומהדר אהך פירקא דלעיל ואלו הן הנשרפין ונראה למורי דאלו הן הנחנקין ראוי שיקדם לפרק זה ע"כ מצאתי בפירוש אחד שאינו לרש"י ז"ל עכ"ל. לכאורה נראה שאין אלו אלא דברי נביאות כי טעמא וראיה לא הגיד לדברו ומי הכריח אותו לפרש כן הך בבא אינה מן המשנה כו'. ונ"ל שהוקשה לו למה סידר רבי זאת הבבא בכאן הלא אין לה שייכות ולא קשר כלל עם המשניות הקודמות ואין כאן מקומה ולא ניחא ליה מה שתירץ הרמב"ם בזה בפירוש המשנה וז"ל ונזכר זה הענין כלו בזו המסכתא לפי שקדם לו זכרון מיתות ב"ד ומחוייבי כרת ומיתה והודיעך כי כשיחטא האדם ונהרג באחת המיתות שלא תחשוב שאין לו חלק אבל יש לו חלק ולפיכך סמך לזה המאמר ואלו שאין להם חלק לעוה"ב כו' עכ"ל משום דשתי תשובות בדבר חדא דא"כ הסיפא דקתני אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעוה"ב מיירי נמי אפילו אם לא מתו על מטתם רק שדנו אותם והרגום דאל"כ לא הוי דבר והפכו ובאמת הא ליתא שהרי לעיל בסוף פרק נגמר הדין אמרינן כיון דאיקטול הויא להו כפרה ועוד שהרי כבר אשמועינן התנא שם בפרק הנזכר שאפילו אלו שנתחייבו מיתה בב"ד ונהרגו יש להם חלק לעוה"ב מדקתני היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות אומרים לו התודה שכן דרך כל המומתין מתודין שכל המתודה יש לו חלק לעוה"ב כו' ועוד תנן שם נתעכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן ומסיק הגמרא שם נהרג מתוך רשעו כיון דלאו כי אורחיה מיית הויא ליה כפרה כו'. ולכן תירץ זה המפרש באופן אחר דמהדר אהך פירקא דלעיל אלו הן הנשרפין כו' ור"ל אחר שהשלים לדבר בחייבי מיתות ב"ד התחיל לדבר אלו שאין להם חלק לעוה"ב שעונשם בידי שמים בעוה"ב שהם נכרתים ואבודים ונדונים על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים ולפי שהוקשה לו דאם כן לא הוה למתני ליה כלל זאת הבבא כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב ואין לומר איידי דבעי למתני סיפא אלו שאין להם חלק לעוה"ב נקט רישא כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב דא"כ הוה ליה למתני ברישא אלו שאין להם חלק לעוה"ב שהיא בבא השייכא כאן ואח"כ ה"ל למתני כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב איידי דרישא אבל למתני רישא אגב סיפא אין זה דרך המשנה ולכן פירש הך בבא אינה מן המשנה אלא אגדה בעלמא וכתובה כאן כדי להתחיל הפרק בדבר טוב משום דאין מתחילין בפורענות כדאמרינן בריש יש נוחלין והא דהתחיל סדר נשים בחמש עשרה נשים כו' אע"ג דפורענותא הוא כבר תירצו התוספות בשם ר"י מאורליינש בסוף פרק אלו מגלחין משום דסמכינן פורענות דמועד קטן אצל פורענות דינים דסדר נשים דסמכינן פורענותא לפורענותא ונחמתא לנחמתא כדאיתא בפ"ק דב"ב ונ"ל שגם רש"י כוון לזה הפירוש שהבאתי מדפירש וז"ל כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב מעיקרא איירי בארבע מיתות ומפרש ואזיל להו לכולהו והדר מפרש הני דאין להם חלק לעוה"ב ע"כ לכאורה קשה טובא מה ענין אמרו והדר מפרש הני דאין להם חלק לעוה"ב על פירוש בבת כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב וכבר ראיתי מי שהרגיש בזה וכתב שהוקשה לו לרש"י למה סידר זאת הבבא בכאן הלא אין לה שייכות ולא קשר כלל עם המשניות הקודמות ולכן פירש מעיקרא איירי בארבע מיתות ב"ד ומפרש להו ואזיל כלומר אף בבא זו דתנא כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב אינו ענין אחר בפני עצמו אלא גם זה נמשך אל הקודם והוא סיום דבריו הראשונים דאלו הן הנחנקין והנשרפים ועדיין מפרש להו ואזיל והכוונה לפי שהייתי אומר כי אלו שמיתתם במיתות ב"ד אין להם חלק לעוה"ב כי גדול עונם מנשוא ואין מיתתם כפרתם לזה אמר כל ישראל כו' לומר שאף אותם שמתו בארבע מיתות ב"ד יש להם חלק לעוה"ב כו' והרב מהרש"ל הגיה בלשון רש"י דברי הפי' שהבאתי וזה שלא כדברי עין יעקב שהבאתי שהעיד שאינו לשון רש"י. ולי נראה לפרש דברי רש"י בלא הגה"ה כדברי הפירוש שהבאתי שר"ל שכל עצמו של התנא לא בא אלא לפרש הני דאין להם חלק לעוה"ב שהיא בבא השייכא כאן כו' כדברי הפירוש שהבאתי וקצר במובן כן נ"ל. ומיהו לפי הפירוש זה איכא למידק כל לאתויי מאי בשלמא לפי התרוץ שכתב הרמב"ם וסייעתו שהבאתי אתי שפיר דאתא לאתויי אפילו אלו שנתחייבו מיתה בב"ד מפני רשעתן אבל לפי הפירוש שהבאתי קשה כל לאתויי מאי ואין לומר דליכא למידרש כל אלא הכל כמו שראיתי כתוב בספר שחיבר גדול הדור דהא ליתא שהרי הגמרא מלא על כל גדותיו דדריש כל לאתויי כמו כל החוזר בו ידו על התחתונה בפרק האומנין לאתויי כדתניא הרי שמכר שדה לחבירו כו' וכמו כל המטמא מדרס מטמא טמא מת כו' כל הראוי לדון דיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות כו' וכהנה רבות בפרק בא סימן דריש כולהו לאתויי וגדולה מזו אשכחן בפרק חטאת העוף דתנן התם כל הפסולין שמלקו מליקתן פסולה ואמרינן עלה בגמרא בשלמא לרבי יוחנן כל לאתויי זר אלא לרב כל לאתויי מאי לאתויי שמאל ולילה שמאל ולילה בהדיא קתני להו תני והדר מפרש הרי לא אשתמיט לומר דלא דרשינן כל וניחא ליה טפי למימר תני והדר מפרש אע"פ שהוא דוחק מפורסם מוכחא מילתא דאית לן למידרש כל בכל דוכתא דאשכחן ביה מידי לרבויי ואי לית לן מידי למדרש ביה ניחא לן למימר כמו שכתב הרי"ף במסכת מגילה דאפילו זה הכלל זמנין דלא אתא לאתויי ולא מידי אלא אית תנא דתנא ליה לסימנא בעלמא ונ"ל דאתא לאתויי אפילו הרשעים גמורין שמתו על מטתן והביא התנא ראיה ליה מקרא דכתיב ועמך כלם צדיקים לפי שאף אם יחטא האדם וקבל עונשו בעוה"ב מתכפר לו ושפיר יקראו כלם צדיקים ולעולם יירשו ארץ. והא דאמרינן בפ"ק וראש השנה הרשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם שנאמר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם דמשמע שאין להם תקנה מדכתיב לדראון עולם כבר פירשו התוספות שם אע"ג דכתיב לדראון עולם לא שלא יהא להם תקנה אלא נדונים י"ב חדש ועולים והא דאמר בפרק הזהב שלשה יורדים ואינם עולים היינו לאלתר והא דאמר ריש לקיש בסוף חגיגה פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולט בהן הא אמר עלה בריש פרק עושין פסין דנחית אברהם ומסיק להו. כן נראה לי:

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. קשה בעיני טובא חדא אמאי לא קאמר כל ישראל מזומנין לחיי העוה"ב כדאשכחן לשון זה בדוכתי טובא בפ"ק דע"א יצתה בת קול ואמרה רבי חנינא בן תרדיון וקלסטנירי מזומנין לחיי העוה"ב ובברכות פרק הרואה יצתה בת קול ואמרה לו אשריך רבי עקיבא שיצתה נשמתך באחד ואתה מזומן לחיי העולם הבא ובכתובות פרק הנושא ההוא יומא דאשכבתיה דרבי נפק בת קול ואמרה כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן הוא לחיי העוה"ב וכהנה רבות בגמרא ועוד מאי רבותייהו דרבי חנינא בן תרדיון ור"ע וכן כל דהוה באשכבתיה דרבי שיצתה בת קול ואמרה שהם מזומנין לחיי העוה"ב והלא כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב ואי אפשר לחלק ולומר שעולם הבא לחוד וחיי העוה"ב לחוד שהרי במשנתנו משמע בהדיא שעולם הבא וחיי העוה"ב הכל חדא ואף שכבר הרגישו התוספות בפרק הנושא בקושיא זו האחרונה ותירצו כל היכא דאמר מזומן לחיי העוה"ב היינו בלא דין ובלא יסורין ובהאי תירוצא מיתרצא לכאורה גם הקושיא הראשונה שהקשיתי אבל אין תירוץ זה מספיק שהרי הא דקאמרו התוספות בלא דין ובלא יסורין בודאי יצא להם מן תיבת מזומן אבל לא מדקאמר לחיי העוה"ב ולא אמר לעולם הבא שהרי במשנתנו משמע בהדיא שעולם הבא וחיי עולם הבא הכל חדא כדפירשתי לעיל וכיון שכן קשה שהרי בפ"ק דע"א אמרו שרבי חנניא בן תרדיון שאל לרבי יוסי בן קיסמא מה אני לחיי העולם הבא א"ל כלום מעשה בא לידך כו' הרי לא אמר מה אני מזומן לחיי העוה"ב אלא מה אני לחיי העוה"ב ומה שאל מה אני לחיי העוה"ב והלא כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ואין לומר דמשום הכי שאל משום שאמר שמא יגרום החטא כדאשכחן לקמן שאמר רבא ייתי משיח ולא אחמיניה שמא יגרום החטא דא"כ מה השיב לו ר"י בן קיסמא כלום מעשה בא לידך כו' הלא עדיין איכא למיחש שמא יגרום החטא כדכתיב הן בקדושיו לא יאמין וכן קשה לעיל בפרק הנחנקין דקאמר שלחו מתם איזהו בן העוה"ב כו' וכן בפרק שואל בעא מיניה רבי אלעזר מרב איזהו בן העוה"ב כו' וכן שאלו לשלמה איזהו בן העוה"ב כו' וכהנה רבות ומאי שאלו איזהו בן העוה"ב והלא כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. לכן נ"ל דלשון עולם הבא הנזכר בכל הגמרא לא נאמר בשוה על מדרגה אחת כי לשון עולם הבא כולל הרבה מדרגות חלוקות זו מזו אחת גדולה ועליונה יותר מחברתה ובזמנים נפרדים ורחוקים זו מזו כמו שיתבאר והעוה"ב הנזכר כאן במשנתנו הוא מדרגה למטה הימנה הרבה מאד ממדרגת העוה"ב הנזכר גבי רבי חנינא בן תרדיון ורבי עקיבא ובכל הנך דוכתי שהבאתי לעיל שהיא המדרגה הגדולה האחרונה שאין למעלה הימנה הבאה לו לאדם אחר תחיית המתים באחרונה שלא יזכו אליה כל אדם אלא הצדיקים הגמורים כמו שאמרו בב"ר גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים תחיית המתים לצדיקים גמורים בלבד. ונ"ל שאין ר"ל שלא יהיה תחיית המתים כלל כי אם לצדיקים גמורים בלבד שהרי במשנתנו קתני ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה כו' ובגמרא קאמר וכל כך למה תנא הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים משמע בהדיא אבל מי שאינו כופר בתחיית המתים יש לו חלק בתחיית המתים אע"פ שאינו צדיק גמור אלא ר"ל המדרגה הגדולה האחרונה שאין למעלה הימנה הבאה לו לאדם אחר תחיית המתים באחרונה לא יזכו אליה כל אדם אלא הצדיקים הגמורים אבל העולם הבא הנזכר כאן במשנתנו היא מדרגה אחת למטה הימנה שעליה אמרו במשנתנו כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב בין לדעת הרמב"ם וסייעתו שפירשו עולם הבא מיד אחר פטירת האדם והוא עולם הנשמות ואין לגוף בו חלק כלל והוא הנקרא גם כן בדברי רבותינו גן עדן בין לדעת הרמב"ן וסייעתו שפירשו שעוה"ב לחוד וגן עדן לחוד כי גן עדן הוא עולם הנשמות אשר יזכו בו הצדיקים מיד אחר פטירתן ועוה"ב הוא עולם שיתחדש אחר התחיה שהצדיקים יחיו ויתעדנו בו בגוף ונפש בלא אכילה ושתיה ואשכחן עוד עולם הבא שלישי דהיינו לימות המשיח כדאיתא בפרק בתרא דכתובות ודם ענב תשתה חמר אמרו לא כעולם הזה העולם הבא העוה"ז יש בו צער לבצור ולדרוך העולם הבא מביא ענבה אחת בקרון כו' וכתבו התוספות שם בסוף הפרק דהיינו לימות המשיח וכן פרש"י לקמן הא דתניא עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא היינו לימות המשיח שלא יקבלם משיח עם שאר גליות כו' ועוד אשכחן עולם הבא שיהיו בו עולות וזבחים ועליית רגלים וינהגו כל המצות בא"י כמו בעוה"ז כמו שאמרו בפ"ק דערכין כנור של מקדש ז' נימין ושל ימות המשיח ח' ושל עולם הבא י' שנאמר עלי עשור ובפרק בתרא דזבחים חופף עליו כל היום אלו ימות המשיח ובין כתפיו שכן זה העוה"ב ותו לא מידי כן נ"ל. ומה שפירש ר"ע מברטנורה בפירוש המשניות שעולם הבא הנזכר כאן במשנתנו אינו העולם שהנשמות מונחות בו בזמן הזה אלא העוה"ב אחר תחיית המתים מדקאמר בגמרא וכל כך למה תנא הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים כו' כבר קדמהו הרמב"ן בראיה זו והרב בעל ספר עקרים במאמר רביעי פרק ל"א דחה פירוש זה וכתב וז"ל וזו אינה ראיה שיש לבעל הדין לחלוק ולומר כי תחיית המתים במקום הזה יראה לשכר הנפש ותחיתה בעולם הנשמות הבא מיד אחר המות ויקראו את זה תחיית המתים לחלוק על הצדוקים והכותיים הכופרים בהשארות הנפש ואומרים שהנפש תמות במות הגוף וכן יראה זה מפשט הלשון שהוזכר לקמן בגמרא א"ר אלעזר ברבי יוסי בדבר זה זייפתי ספרי כותיים שהיו אומרים אין תחיית המתים מן התורה כו' שיראה מזה כי כוונתם היתה להראות להם מן התורה שיש לנפש מציאות אחר המות לא זולת זה כו' על כן אני אומר כי מה שנזכר כאן במשנה עולם הבא הוא כנוי לשכר הבא לנפש בכלל אחר המות הן המדרגה הבאה לו לאדם אחר תחיית המתים הן המדרגה הבאה לו לאדם מיד אחר המות ויורה על זה מה שאמרו לקמן אומות העולם יש להם חלק לעוה"ב ואם לא היה העוה"ב אלא מדרגה הבאה אחר תחיית המתים איך יאמרו שחסידי אומות העולם זוכין לה הלא המדרגה ההיא אינה מושגת אלא לצדיקים גמורים בלבד כמו שאמרו גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים תחיית המתים לצדיקים גמורים בלבד אלא שהעוה"ב במקום הזה נאמר על המדרגה הבאה לו לאדם אחר המות לאחר עבור י"ב חדש שתזדכך הנפש מן ההרגלים החמריים והמדרגה הבאה לו לאדם מיד אחר המות תוך י"ב חדש היא הנקראת בלשון רבותינו ז"ל גן עדן שעליה אמר שכלל האומה זוכים אליה ונכנסין בה מיד בשעת מיתתן כו' עד ועל כן הוזקקנו לומר כי העוה"ב נאמר בכללות ויחוד נאמר בכלל על כל מדרגה ממדרגות שכר הנפשות אחר המות ויאמר ביחוד על המדרגה היותר גדולה שאפשר שתושג לנפש הצדיק הגמור שהיא מדרגה הבאה אחר תחיית המתים ואותה מדרגה ביחוד תקרא חיי העוה"ב ועל כן יאמרו כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב כלומר כי בעולם הנשמות הבא לאדם אחר המות ישיג כל אחד ואחד מישראל בו הדרגה מה לפי מעשיו וכן חסידי אומות העולם יש להם חלק ומדרגה מה בעוה"ב אבל המדרגה הגדולה האחרונה שהיא חיי העוה"ב לא יזכו אליה כל אדם אלא הצדיקים הגמורים לאחר תחיית המתים עכ"ל ספר עקרים. וקשה לי טובא על דבריו חדא היאך אפשר לומר כי תחיית המתים במקום הזה ירמוז לשכר הנפש ותחייתה בעולם הנשמות הבא מיד אחר המות והלא אמרינן לקמן בגמרא מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן וכי אהרן לעולם קיים כו' אלא מלמד שעתיד להחיות וישראל נותנים לו תרומה מכאן לתחיית המתים מן התורה ש"מ בהדיא דמיירי בתחיית המתים ממש שלעתיד לבא ודכוותיה איירי נמי תחיית המתים הנזכר במשנתנו שהרי הא דפריך הגמרא מנין לתחיית המתים מן התורה קאי על משנתנו וכן מוכח בהדיא מהא דאמרינן לקמן בגמרא תניא רבי סימאי אומר מניין לתחיית המתים מן התורה שנאמר וגם הקימותי את בריתי אתם כו' ושאר כל הסוגיא. ומה שהביא ראיה מהא דא"ר אלעזר ברבי יוסי בדבר זה זייפתי ספרי כותים כו' אין זה ראיה כלל כי יש לומר שכונתו של ר"א ברבי יוסי היתה להראות להם מן התורה שיש לנפש מציאות אחר המות ולפיכך אין מן הנמנע שיחיו המתים לעתיד וכל עצמו לא יצא אלא בעבור זה להוכיח להם שיחיו המתים לעתיד כדמשמע הלשון תחיית המתים דומיא לתחיית המתים שבכל הסוגיא. ועוד קשה הירך ארכבה משנתנו אתרי רכשי חדא בכללות ואידך ביחוד ואין זה במשמעות הלשון כלל וכמעט שדבריו סותרין זה את זה ואין להם ישוב אלא בקושי ובדוחק גדול. ולכל הפירושים בין לדעת הרמב"ם האומר שהעוה"ב הנזכר במשנתנו הוא עולם הנשמות הבא לו לאדם מיד אחר הפטירה ואין לגוף בו חלק כלל בין לדעת הרמב"ם האומר שהעוה"ב הנזכר במשנתנו הוא עולם שיתחדש אחר התחיה שהצדיקים יחיו ויתעדנו בו בגוף ונפש בלא אכילה ושתיה קשה לי שהרי לקמן פריך הגמרא מנין לתחיית המתים מן התורה ויליף ליה מדכתיב ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן וכי אהרן לעולם קיים כו' ועוד יליף ליה מדכתיב וגם הקימותי את בריתי אתם וגו' והא ודאי שבזמן שהאבות יהיו יורשין ארץ ישראל וישראל יתנו תרומה לעתיד לאהרן אז יתעדנו בגוף ונפש עם אכילה ושתיה דאל"כ תרומה למה לו לאהרן וכן א"י לאבות והראיה שהרי הפסוק ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם וגו' מפרש הגמרא לקמן דהיינו אחר תחיית המתים והא ודאי שאומות העולם עכו"ם לא יחיו באותו זמן בלא אכילה ושתיה ועוד שהרי הפסוק שהביא התנא במשנתנו ממנו ראיה ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ וגו' בודאי לא מיירי בעולם הנשמות ולא בעולם שיתעדנו בו הצדיקים בלא אכילה ושתיה מכמה טעמים חדא שאין זה מענין הפרשה שם בישעיה דוק ותשכח ועוד שהרי לא תמצא במקרא בשום מקום שקורא למדרגות חשובות כאלו בשם ארץ סתם בלא שם לווי כמו ארץ חיים וכיוצא בזה. ועוד שהרי לקמן דריש רבי יוחנן האי קרא על ביאת משיח דקאמר אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ ופרש"י יירשו ארץ היינו גאולה. על כן לולא שאין אני כדאי להכריע לא הייתי אומר לא כדברי הרמב"ם ולא כדברי הרמב"ן ז"ל אלא העולם הבא הנזכר כאן במשנתנו הוא מדרגה אחרת הבאה לו לאדם תיכף אחר תחית המתים בימות המשיח קודם שתבא אותה המדרגה שפירש הרמב"ן בלשון עולם הבא והוא בזמן שהאבות יירשו ארץ ישראל ויתנו ישראל תרומה לאהרן הכהן ויהיו עולות וזבחים ועליית רגלים וכנור של מקדש ויהיו נוהגים כל המצות בארץ ישראל כמו בראשונה בעולם הזה ועל זה אמר הפסוק ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ דהיינו ארץ ישראל כפשוטו ור"ל עם כל הגדולה והכבוד המפורש שם בישעי' בפרשה זו ואז תהיה הסעודה וכוס של ברכה של דוד המלך שזכרו רז"ל והכל כפשוטו ועל זה הזמן אמרו לקמן כל פרנס שמנהיג את הצבור בנחת בעוה"ז זוכה ומנהיגם לעוה"ב כו' וכל זה תכף לאחר תחיית המתים ואותה מדרגה שהזכיר הרמב"ן ז"ל בפירוש עולם הבא היא הבא זמן רב אחר תחיית המתים ועליה אמר רב העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה כו' והוא בזמן שלא ינהגו עוד המצות אבל המדרגה הגדולה האחרונה שאין למעלה הימנה לא ישיגו הצדיקים כי אם באחרונה אחר שיעבור זמנם של כל אלו מדרגות שהזכרנו ולכן אמר מזומנין לחיי העוה"ב על שם העתיד לבא באחרונה וגדולה מזו פרש"י לקמן גבי הא דתניא עשרת השבטים אין להם חלק לעוה"ב דהיינו לימות המשיח שלא יקבלם משיח עם שאר גליות כו' א"כ כ"ש שנוכל לפרש עולם הבא הנזכר כאן במשנתנו במדרגה גדולה ועליונה הרבה יותר הימנה דהיינו אחר תחיית המתים שהאבות יהיו יורשין ארץ ישראל וישראל יתנו תרומה לאהרן הכהן וינהגו כל המצות כמו בראשונה בעולם הזה. כן נראה לי:

ואלו שאין להם חלק לעוה"ב. בירושלמי פירש דוקא אם לא עשו תשובה שאין לך דבר שעומד בפני בעלי תשובה וכן אמרינן בגמרא דידן בפרק יוה"כ דתשובה תולה ומיתה ממרקת:

האומר אין תחיית המתים כו'. תנא ושייר טובא כגון כל הני דרבי אליעזר המודעי דמייתי הגמרא לקמן וכן המיאנין והמוסרים ושפירשו מדרכי צבור דקחשיב בפ"ק דר"ה וכן מי שיש בו גסות הרוח בפ"ק דסוטה וכן הא דאמרינן בפרק בתרא דכתובות רפאים בל יקומו מי שמרפה עצמו מדברי תורה ומלוה בריבית מצינו באגדה שאין חיין לעוה"ב:

האומר אין תחיית המתים מן התורה. פרש"י שכופר במדרשים דדרשינן בגמרא לקמן מנין לתחיית המתים מן התורה ואפילו יהא מודה ומאמין שיחיו המתים אלא דלא רמיזא באורייתא כופר הוא הואיל ועוקר שיש תחיית המתים מן התורה מה לנו ולאמונתו כו'. לפי דעתי לא יצאו דברים אלו מפה קדוש רש"י אלא איזה תלמיד טועה פירש כן בגליון ונכתב בפנים ומה שהביאו לפרש כן הוא מדנקט המשנה מן התורה דאל"כ מן התורה למה לי או ה"ל לומר הכופר בתחיית המתים דהוה משמע שאינו מודה ומאמין כלל בתחיית המתים וטעות הוא בידו כי כמה תשובות קשות יש בדבר חדא שהרי בגמרא קאמר וכל כך למה תנא הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים כו' משמע דמיירי שאינו מודה ומאמין כלל בתחיית המתים הן מצד הלשון הוא כפר בתחיית המתים כו' הן מצד הטעם שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה דאל"כ לא ה"ל לתלות בטעם זה שכל מדותיו של הקב"ה כו' שאין טעם זה ענין למה שהוא כופר דלא רמיזא תחיית המתים באורייתא כיון שהוא מודה ומאמין על פי הקבלה שיחיו המתים אלא הכי ה"ל לומר מפני שהוא מכחיש כמה פסוקים בתורה המורים תחיית המתים ועוד שהרי בתנחומא ריש פרשת וארא מייתי הך משנה בלשון זה ואלו שאין להם חלק לעוה"ב האומר אין תחיית המתים ואין תורה מן השמים כו' ולא נזכר כלל מן התורה וכן ברי"ף דפוס תוגרמה ועוד שהרי לקמן בגמרא קאמר ר' אליעזר ברבי יוסי בדבר זה זייפתי ספרי ע"א שהיו אומרים אין תחיית המתים מן התורה כו' והא ודאי שהע"א אינם מודים ומאמינים כלל בתחיית המתים ומכחישים אפילו הקבלה מפני שאינם מודים בהשארת הנפש ואומרים שהנפש תמות במות הגוף ואפ"ה קאמר מן התורה אלא על כרחך לאו דוקא מן התורה אלא משום ותבחר לשון ערומים נקטיה. וראיה מוכרחת מהא דאשכחן הך ברייתא בספרי בפרשת שלח לך ולא נזכר כלל מן התורה ועוד שהרי בתוספתא דמכלתין תניא ומייתי לה בפ"ק דר"ה אבל המיאנין והמוסרים והאפיקורסין שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים כו' הרי לא הזכיר כלל מן התורה וגם רש"י לא פירש שם כלום ואם איתא אי אפשר דהוה שתיק מלפרש חידוש גדול זה וגם הרמב"ם בפ"ג דהלכות תשובה לא הזכיר כלל מן התורה ועוד שהרי הרמב"ם בפרק הנזכר מונה הכופר בביאת המשיח בכלל אלו שאין להם חלק לעוה"ב ולקמן בפרקין אשכחן רבי הלל אומר אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה אמר רב יוסף שרא ליה מריה לרבי הלל כו' והא ודאי שרבי הלל היה מודה ומאמין על פי הקבלה בביאת משיח רק שאמר שאין הכרח מן התורה ומן הנביאים על ביאת המשיח דאל"כ לא הוה מייתי הגמרא דברי רבי הלל כיון שהוא כופר גמור שמכחיש אפילו הקבלה. ועוד שהרי כבר כתב הרב בעל ספר עקרים במאמר א' בפ"ב שאפילו המבין עקר מעיקרי התורה בחלוף האמת מפני שהוא טועה בעיונו לפרש הפסוקים לפי דעתו רק שאינו מתכוין להכחיש הקבלה אין ראוי לקראו מין ולא כופר חלילה כמו ב"י האומר שהשי"ת הוא גוף מצד תפיסתו לשונות הפסוקים והמדרשים כפשוטן וכמו קצת חכמי ישראל הראשונים האומרים שהיה סדר זמנים קודם לכן כאלו יאמרו שאין התורה מכרחת להאמין שהזמן מחודש וכן רבי אליעזר הגדול במה שאמר בפרקיו שמים מהיכן נבראו והארץ מהיכן נבראת כו' שכונתו לומר שאין מהכרח התורה להאמין שנברא העולם יש מאין אלא יש מיש אבל לא שיהיה דעתו חלילה להכחיש הקבלה שנברא העולם יש מאין עכ"ל. ואם כן ה"ה מי שמודה ומאמין על פי הקבלה בתחית המתים אע"פ שהוא אומר דלא רמיזא באורייתא אין ראוי לקראו כופר חלילה ויש לו חלק לעוה"ב. ותדע שהרי הרב בעל ספר עקרים במאמר רביעי פרק ל"ה כתב דלא רמיזא באורייתא תחית המתים רק על צד הקבלה בלבד אנו מחוייבין להאמין בתחית המתים על כן אומר אני שלא יצאו דברים אלו מפה קדוש רש"י אלא איזה תלמיד טועה פירש כן:

ואפיקורוס. נמצא לראשונים משם אפיקורוס הוא איש היה חושב שהעולם נופל במקרה והיה מכחיש מציאות השם שהוא הפועל ונקראו הנמשכים אחר דעתו אפיקורסין ואע"פ שבפרק חלק נאמר כי אפיקורוס הוא המבזה תלמידי חכמים אמנם אמרו כן לפי שאין כל אדם מספיק לדעת מציאות השם אפיקורוס מעצמו כך כתוב בספר העקרים בפ"י ממאמר א'. ואני אומר שאין כן דעת רז"ל מדקא חשיב בפ"ק דר"ה מיאנין ואפיקורסין וכן בספרי בפרשת אלה הדברים אמרו איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם מלמד שהיו אפיקורסים הקדים משה לצאת כו' אלמא דאפיקורסין לאו מינין נינהו והרמב"ם בפירוש המשניות פירש אפיקורוס מלה ארמית היא ובחבורו בפ"ג דהלכות תשובה כתב שלשה הן הנקראין אפיקורסים האומר שאין שם נבואה כלל כו' והשמיט לגמרי מה שמפרש הגמרא לקמן מאי אפיקורוס וצ"ע ונ"ל לפרש מלת אפיקורוס לפי דעת הגמרא שהוא ענין אפקירותא ולכן אמרו אפיקורוס זה המבזה ת"ח כענין שאמרו חד בר נש איפקר לרבי יהודה ב"ר חנינא כו' וכמו שאמרו בריש ארבעה נדרים ששכיחי אפיקורי דמצערי רבנן. כן נ"ל

אף הקורא בספרים חיצונים והלוחש כו'. לקמן בגמרא אפרש באריכות אי"ה מה שיש לדקדק בזה ע"ש:

ההוגה את השם באותיותיו. לקמן בגמרא ובפ"ב דע"א פרש"י שדורשו במ"ב אותיות ועושה בו מה שהוא חפץ אבל התוספות וכל המפרשים פירשו שהיה קורא בפירוש אותיות של שם המיוחד כאותיות של שאר התיבות וזה אין לעשות כדאמרינן בפסחים סוף פרק אלו עוברין לא כשאני נכתב אני נקרא אני נכתב בי"ה ונקרא באלף דלי"ת:

שלשה מלכים וד' הדיוטות אין להם חלק לעוה"ב כו'. בפ"ק דחגיגה מוכח שזכר אלה לגודל מעלתם בחכמה לאשמועינן שלא הועיל להם זכות התורה אע"פ שלמדו הרבה מאד כיון שלא היתה אמונתם שלמה ואע"ג דבלעם מאומות העולם היה ואנן כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב תנן. תירצו המפרשים משום דקי"ל חסידי אומות העולם יש להם חלק לעוה"ב אשמועינן דבלעם לאו מחסידי א"ה הוא אלא מרשעי א"ה ואין לו חלק לעוה"ב ולי נראה לתרץ דבא לאשמועינן שלא נתקיימה ברכתו לעצמו שאמר ותהי אחריתי כמוהו:

וכל כך למה כו'. איכא למידק אמאי פריך טפי וכל כך למה אהא דאומר אין תחיית המתים מן התורה מעל כל אינך דקחשיב במשנה. ושמא י"ל דבכולהו טעמא רבה איכא מפני שהוא מבזה להקב"ה כדכתיב כי דבר ה' בזה ודרשו לקמן בגמרא זה האומר אין תורה מן השמים ואפיקורוס וכן אינך כולהו הוי בזיון להקב"ה וכדי בזיון וקצף להקב"ה שלא יהיה לו חלק לעוה"ב לאפוקי הכופר בתחית המתים אינו מבזה להקב"ה רק להמתים כי אינו תולה מבלתי יכולת ה' שהרי אינו יכול להכחיש שאליהו ואלישע ויחזקאל החיו המתים שאפילו הצדוקים מודו בכך כדאמר לקמן שהשיבו לרבן גמליאל ודילמא מתים שהחיה יחזקאל אם כן כל שכן הקב"ה רק שתולה שהמתים אינם ראויים לכך. כן נראה לי:

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. אפשר לרמוז דס"ת אלו הם גימטריא ישראל בדקדוק. לרמוז דשם ישראל מגן ומושיע לזכות לעוה"ב:

כל ישראל יש להם חלק לעה"ב שנאמר ועמך כלם צדיקים וכו'. פירש הרב מהר"ר יהודה הכהן ז"ל איש ירושלם תובב"א דידוע דהחוטא נתקן ע"י גלגולים וז"ש כל ישראל יש להם חלק לעה"ב כלומר אחר גלגולים וגהינם שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ וכי תימא איך אפשר דכל ישראל כלם צדיקים והא חזינן דיש בכלל ישראל שאינם ראוים ואיך קרי לכלם צדיקים וגם קאמר ירשו ארץ. לז"א נצר מטעי רמז סוד הגלגול אחר שהוא נצר יפה ענף אני חוזר ליטע אותו הרבה פעמים וזהו מטעי לשון רבים. עכ"ד. ואפשר לסיים הכתוב במ"ש חכמי האמת דאם לא היה צד תקון בג' פעמים כלל אינו מתגלגל עוד והיינו דקאמר אימתי אני אומר נצר מטעי לשון רבים כשמעשה ידי להתפאר שיש צד תקון בכל פעם ולא קלקול ח"ו:
א"נ במ"ש מהרח"ו זצ"ל דסדר העולמות עליונים היינו דמחצב הנשמות מלבישים להאורות בכל עולם ותפארת האדם הוא לבושו כביכול ולפ"ז אפשר דאחר שאמר נצר מטעי נתן טעם למה טורח ח"ו כל כך לזכך ולברר נשמות ישראל לז"א מעשה ידי להתפאר כביכול שהם מלבוש האורות כמ"ש ישראל אשר בך אתפאר:
ולפי דרך הרב הנזכר ומה שכתבנו יובן הקרי וכתיב דכתיב נצר מטעו וקרינן מטעי ואפשר דרמז מש"ה פעמים ג' עם גבר ולזה כתיב מטעו רמז לגלגול אחד שהיה נצר כמדובר ואח"ך מטעי תרתי לרמוז הג' פעמים שיבא בגלגול ואם יש צד תיקון עוד יוסיף כהנה וכהנה ואם לא יש תקון בהם אלא קלקול לבד אז אינו מתגלגל עוד ולרמז הג' פעמים כתיב מטעו וקרי מטעי כאמור. ואמר לעולם יירשו ארץ כי אחר שהם בג"ע יום יום החלו עולין מעלה על גב מעלה כי איזה ענינים קלים שיש לאדם בא חשבון ולפי טהרתו עלה יעלה וז"ש לעולם יירשו ארץ:
והרב באר שבע נבוך בתוספותיו לפרקין בהני לישני דקאמרי רבנן חלק לעה"ב וחיי העה"ב ומזומן לחיי העה"ב והאריך בזה והרוצה לדעת נועם שיח רז"ל עיניו תחזינה משרים דברי אלהים חיים אשר דיבר בקדשו האר"י זצ"ל והמה באו בשער מאמרי רז"ל שסידר מהר"ש ויטאל זלה"ה ע"ש ויאורו עיניך:

(צ ע"א) בכל אם יאמר לך נביא עבור על ד"ת שמע לו חוץ מע"ז.—מכלל זה היה נראה שאפי' אם אמר הנביא לשפוך דמים ולגלות את הערוה שומעין לו. וזה פלא. ומצאתי בשו"ת רדב"ז ח"ב סי' תרנ"ב, שגם בעיניו יפלא דין שפיכת דמים, ונדחק לומר שהוא באופן שיש לו טעם כענין שאמרו (לעיל מו א) שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה כדי לעשות סייג לתורה (ע"ש). והנה נתיישב דין שפיכת דמים, אבל עדיין הפלא בגילוי עריות שנמנע מהיות בזה סייג לתורה, ולמה לא הוציאו כאן גם גילוי עריות. ותימה על הרדב"ז שלא התפלא גם על ג"ע.

והנה מצינו (ש"ב כא) שדוד עשה מעשה ומסר לגבעונים שבעת בני שאול להמיתם ולתלותם זמן רב. ולפי מה שאמרו ביבמות העבירם לפני הארון וכל שקלטו ארון למיתה. וא"כ י"ל דכ"ש שיכולים להרוג ע"פ נביא. אבל מצינו בירושלמי קידושין (פ"ד ה"א, סה סע"ב) שיטה אחרת בזה: "הריני מעבירן לפני המזבח וכל מי שהמזבח קולטו הרי הוא שלי" פי' שנשאר בחיים. ולפ"ז יש להתפלא: איך מסר דוד בני שאול להריגה ע"פ המזבח שלא קלטן? ועי' רמב"ם (הל' סנהדרין ספי"ח) שכתב, שהמלך יכול להמית בהודאת פיו וכ"ש בעד אחד ושלא בהתראה. וכתב עוד (הל' מלכים ספ"ג), ש"המלך הורג רבים ביום אחד ותולה ומניחם תלויין ימים רבים להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם". וכתב במגדל עוז שם: "בירושלמי", ואין זכר מזה בירושלמי. אלא שכן דרך מחבר זה לציין על דברי הרמב"ם, שלא מצא להם מקור מפורש, "בירושלמי". ויש להתפלא על הרדב"ז שם שסמך על קנה רצוץ, וגם הוא כתב "הכי איתא בירושלמי"^*וכבר העיר הרלב"ח בתשובותיו סי' נג והרש"ל בהקדמתו ליש"ש ב"ק, שאין לסמוך על ספר מגדל עוז. ורלב"ח שם כתב עליו, שבעל ספר זה לא היה מבין דברי הראב"ד כלל ברוב השגותיו ומרבה דברים לבטלה.. והגאון מלבי"ם זללה"ה כתב בפירושו לש"ב כ"א, שזה נלמד משבעת בני שאול שם. אבל ערבך ערבא צריך, שהרי מיתתם ע"פ טעם זה נפלא מאד: וכי משום הטלת אימה על אחרים או סייג יהיה ביכולת המלך להרוג בנים על עון אביהם? היתכן כזאת? והנה מדברי הרמב"ם (מלכים פ"ג ה"ח) יוצא, דאף מי שמרד במלך אין רשות למלך להרוג אלא את המורד בעצמו ולא את בניו. והא דכתיב "כי לא היה כל בית אבי כי אם אנשי מות לאדוני המלך" (ש"ב יט כט) אינו אלא ע"פ מנהג מלכי קדם, שאם עמד מלך ממשפחה חדשה היה הורג כל בני משפחת המלך הקודם כדי שלא ימרדו בו (עי' ש"א כד כב). וגם מלכי ישראל היו נוהגים כן (עי' מ"א טו כט, טז יא). ועי' לעיל פט א: "אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק וכו' אלא היכא דמוחזק שאני" והיינו שפיכות דמים, אלא שזה היה לפני מתן תורה (ועי' עוד לקמן צג א באחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה).

ולפי פשוטו נראה כי דוד ידע שבני שאול כולם רוצים להרים בו יד והם מורדים במלך וחייבים מיתה, אלא שלא רצה להורגם לעיני השמש פן יאמרו שונאיו, שאין להם חטא מאומה, ורק שמיראתו שלא ישובו העם אליהם לבחור מהם מלך לכך הרגם ושפך דמי נקיים. וכאן בגבעונים מצא עלילה ומסרם להם, וכענין שאמרו בירושלמי פיאה (פ"א ה"א, טז ע"א): "רבי זעירא בעא קומי ר' יסא מפני מה נהרג אדוניה בן חגית מפני שתבע את אבישג השונמית? א"ל עילא היו מבקשין להתיר דמן של בעלי מחלוקת".

ונראה שענין זה של הגבעונים שכתוב בסוף ספר שמואל אינו כפי הסדר (כדעת ס"ע פי"ד) אלא שזה היה לפני מרד אבשלום^*וכעין זה כתב רש"י בשופטים יז א על ב' פרשיות של מיכה ופלגש בגבעה שבסוף הספר., ולכן אמר מפיבשת "כי לא היה כל בית אבי כי אם אנשי מות לאדוני המלך", וכתיב "השיב עליך ה' כל דמי בית שאול וגו'" (ש"ב טז ח), וכן הא דכתיב "ויאמר דוד הכי יש עוד אשר נותר לבית שאול וגו'" (ש"ב ט א) היה אחרי אשר כבר נהרגו שבעת בני שאול ולא נשאר עוד מיוצאי חלציו רק מפיבשת (וכן נראה מדה"א א ח). ולכן נתן לו דוד כל אשר היה לשאול ולכל ביתו.