סנהדרין קיב ע"א

דף קיב - א

ומסקינן: קשיא. כלומר, קשה לישב את לשון הכתוב לשיטה זו, שאין חולקין עיר לשני שבטים. אבל מקום מקום אין זו תיובתא ^[979].

איבעיא להו: אם הודחו יושבי העיר מאליהן - מהו?

וצדדי הספק:

האם נאמר ש"יצאו אנשים וגו' וידיחו את ישבי עירם" אמר רחמנא, משמע שנעשית עיר הנדחת דווקא אם הדיחוה אחרים, ולא במקרה שהודחו מאליהן.

או דילמא, אפילו הודחו מאליהן, נעשית עיר הנדחת?

תא שמע ממשנתנו, ששנינו שאם הדיחוה נשים וקטנים, הרי אלו כיחידים, ואינה נעשית עיר הנדחת.

ואם כשהודחו מאליהן נעשית עיר הנדחת, אמאי כשהדיחוה נשים וקטנים הרי אלו כיחידים? דל מהכא נשים וקטנים, וליהוי כהודחו מאליהן!

ודחינן: הנך, הודחו מאליהן, בתר נפשייהו גרידי ^[980], נגררים אחרי דעת עצמם. והיות וכך, הרי הם אדוקים בעבודה זרה, ודין הוא שיהא דינם כעיר הנדחת.

מה שאין כן הני, אלו שהדיחום נשים וקטנים, שבתר נשים וקטנים גרידי [אחר דעת אותם נשים וקטנים נגררו], ואינם אדוקים ביותר אחר עבודה זרה.

שנינו במשנתנו: ואינן נהרגין וכו' ועד שיודח רובה.

היכי עבדינן? היאך נעשין רובה של העיר נדחית, כאשר צריכין עדים והתראה לכל אחד?

אמר רב יהודה: כאשר רואים שנים או שלשה בני אדם שהודחו ועבדו עבודה זרה, אין סוקלין אותן מיד כדין יחידים שעבדו עבודה זרה.

אלא, דנין אותן לסקילה, וחובשין אותם בבית הסוהר. וכן הלאה, אם רואים עוד שנים או שלשה שעובדין עבודה זרה, דנין וחובשין. ולבסוף מחשבין אם נוצר רוב. ואם אכן נוצר רוב עובדי עבודה זרה, דינם כעיר הנדחת, שנהרגין - וממונם אבד.

אמר ליה עולא: אם אתה עושה כן, שאתה משהה את כולן לאחר שנגמר דינן עד שיתברר אם יש רוב, נמצא אתה מענה את דינן של אלו!

אלא אמר עולא: דנין את כל מי שנמצא עובד עבודה זרה - ומיד סוקלין אותו, וכן תמיד, דנין וסוקלין. שכולן נחשבין כיחידים, עד שמגיעין לחצי בני העיר.

מכאן ואילך, נתברר למפרע שהודחו רוב בני העיר, ומתחילין לדונן בסייף, וממונם אבד.

איתמר, רבי יוחנן אמר: דנין וסוקלין, דנין וסוקלין.

וריש לקיש אמר: היות וצריך לדון את כולם באותו יום, כדי שלא לענות את הדין, מרבין להן בתי דינין, כדי שתתקבל עדות על כולם ביום אחד, ויגמר דינם באותו יום, ואז בודקין אם הודחו רובן או לא ^[981].

ותמהינן: איני? והאמר רבי חמא בר יוסי אמר רבי אושעיא: כתוב: "כי ימצא בקרבך וגו' איש או אשה וגו' וילך ויעבד אלהים אחרים וגו' והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא וגו' אל שעריך וסקלתם באבנים ומתו".

"שעריך" היינו סנהדרי קטנה, של עשרים ושלשה, שדנים בה דיני נפשות. וכך דורשים מהפסוק: איש ואשה, יחידים - אתה מוציא לשעריך לדונם שם ולגמור את דינם. אבל, ואי אתה מוציא כל העיר כולה לשעריך, אלא דנים אותם בסנהדרי גדולה של שבעים ואחד!

אלא: מרבין להן בתי דינין, ומעיינין בדיניהן, וכך בודקים אם הודחו רובם. ואם אמנם כן הוא, אזי מסקינן להו [מעלין אותן] לבית דין הגדול, וגמרי להו לדינייהו, וקטלי להו [וגומרין את דינן, והורגין אותן].

"הכה תכה את ישבי העיר וכו'."

תנו רבנן: החמרת והגמלת [שיירה ההולכת על חמורים או גמלים] העוברת ממקום למקום, ולנו אנשי השיירה בתוכה [בתוך העיר], והודחו עמה, אם נשתהו שם שלשים יום, הרי הם כאנשי העיר, ולכן אף הן בסייף, וממונן אבד, ככל אנשי עיר הנדחת.

אבל אם נשתהו שם בני השיירה פחות מיכן [פחות משלשים יום], אזי הדין הוא שהן בסקילה, וממונן פלט, כיחידים העובדים עבודה זרה.

ורמינהי מהמשנה במסכת נדרים, שכך שנינו שם: כמה זמן יהיה האדם דר בעיר, ויהיה ככל אנשי העיר, לתת ממון לצרכי העיר -

שנים עשר חדש.

הרי שאדם נחשב מ"אנשי העיר" אם שהה שם שנים עשר חדש, ואילו כאן אמרנו שכבר בשהיית שלשים יום נחשב כאנשי העיר!

אמר רבא: לא קשיא. הא, מה שצריך שישב שם שנים עשר חדש, היינו למיהוי מבני מתא. שייחשב מ"בני העיר".

ואילו הא, מה שדי בשהיית שלשים יום, היינו למיהוי מיתבי מתא. להיחשב מ"יושבי העיר". ולענין עיר הנדחת, די בכך שיהא מיושבי העיר. כפי שנאמר בפסוק "הכה תכה את ישבי העיר ההיא וגו'".

וראיה לדבר, שיש הבדל בין משמעות "בני העיר", לבין "יושבי העיר" -

דהא תניא: המודר הנאה מבני העיר [שאמר: קונם עלי אם אהנה מבני העיר], אם יש בעיר אדם שנשתהא שם שנים עשר חדש - אסור למודר ליהנות ממנו.

אבל אם יש שם אדם שנשתהא בעיר פחות מיכן - מותר למודר ליהנות ממנו.

ואילו באופן שהדיר הנאה מיושבי העיר [שאמר: קונם עלי אם אהנה מיושבי העיר], אם ישנו בעיר אדם שנשתהא שלשים יום - אסור לאותו מודר הנאה ליהנות ממנו. אבל כל אדם שנשתהה בעיר פחות מיכן - מותר למודר ליהנות ממנו.

הרי שכדי להחשב ל"בן העיר", צריך להשתהות בעיר לפחות שנים עשר חודש, ואילו כדי להחשב "יושב העיר" - די אם נשתהה שם שלושים יום.

"הכה תכה את ישבי העיר וגו' החרם אתה ואת כל אשר בה כו' ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחבה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לידוד אלהיך והיתה תל עולם לא תבנה עוד".

תנו רבנן: "החרם אותה ואת כל אשר בה"

- פרט לנכסי צדיקים שבחוצה לה והיינו, שאם היו באותה עיר צדיקים, שלא עבדו עבודה זרה, ויש להם נכסים מופקדים ביד אחרים במקום אחר, אינם אובדים עם נכסי הרשעים.

"ואת כל אשר בה" - לרבות נכסי צדיקים שנמצאים בתוכה [שבתוך העיר], שאף הם אובדים, עם נכסי הרשעים. ולהלן יתבאר הטעם.

"שללה" - ולא שלל שמים. ולהלן יתבאר מהו שלל שמים.

"ואת כל שללה" - לרבות נכסי רשעים שחוצה לה, שאף הם אובדים עם כל נכסי העיר.

אמר רבי שמעון: מפני מה אמרה תורה שנכסי צדיקים שבתוכה יאבדו?

משום שמי גרם להם לצדיקים שידורו בתוכה [בתוך עיר כזו, של רשעים] - ממונם, שהיתה פרנסתם משם!

לפיכך אף ממונם אבד, למרות שהם צדיקים.

אמר מר: "ואת כל שללה תקבץ" - לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה.

אמר רב חסדא: והיינו דווקא בנכסים שנמצאים קרוב לעיר, ויכולים להיות נקבצים לתוכה באותו יום שכונסין את כל שלל העיר לתוכה, ושורפין אותו. אבל נכסי רשעים שנמצאים במקום רחוק, שאינם יכולים להיות נקבצים לתוכה, אינן נאבדין ^{[982] [983]}.

אמר רב חסדא: פקדונות של אנשי עיר הנדחת מותרין.

והוינן בה: היכי דמי? באיזה אופן מדובר?

אי לימא שמדובר בפקדונות דאנשי עיר אחרת ואיתנהו בגוה [והם נמצאים בתוך העיר הנדחת], פשיטא דמותרין, שהרי לאו שללה של העיר הנדחת הוא!

ואלא מה נאמר, שמדובר בנכסים דידהו, של אנשי עיר הנדחת, ואיתנהו [והם נמצאים] בעיר אחרת?

אי באופן שהנכסים קרובים לעיר, דנקבצין לתוכה - אמאי מותרין?

ואי מדובר באופן שאין נקבצין לתוכה - הא אמרה חדא זימנא [הרי רב חסדא כבר אמר דבר זה פעם אחת]! שהרי הוא אמר לעיל, שמה שדורשין מהמקרא "ואת כל שללה תקבץ" שנכסי רשעים שחוצה לה אובדין, היינו דווקא בנקבצין לתוכה!

ומבארינן: לא. לעולם מדובר בנכסים דעיר אחרת דמפקדי בתוכה. והכא במאי עסקינן, כגון דקביל עליה [שקבל עליו] הנפקד, בן העיר הנדחת, אחריות. מהו דתימא [שמא תאמר]: כיון דקביל עליה אחריות - כדידיה דמי [נחשב הדבר כאילו הנכסים שלו], ויאבדו עם כל נכסי העיר, קא משמע לן רב חסדא שאין הדבר כן, ואין נכסי ם אלו אובדים.

אמר רב חסדא: בהמה של שותפין, שחציה של אחד מבני העיר הנדחת, וחציה של בן עיר אחרת - אסורה בהנאה, ודינה בשריפה ככל נכסי העיר הנדחת.

ואילו עיסה של שותפין, שחציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת - מותרת.

מאי טעמא? מהי סברת החילוק בין בהמה לעיסה?

בהמה - היות ואי אפשר לאכול כזית בשר בלא שחיטה, ובהמה זו, של עיר הנדחת, אפילו אם שחטה, אין בשחיטתו כלום, שהרי עומדת למיתה, ובשחיטתה זו הוא מקיים דין מיתתה, לכן כמאן דלא פליגא דמיא [כאילו לא נחלקה הבהמה בין שני השותפין]. לפי שגם החלק שאינו של עיר הנדחת - אינו ניתר בשחיטתה, כי כשחותך סימן בשעה ששוחטה, אין זה נחשב שחיטה, אלא דין המתה של בעלי חיים של עיר הנדחת, ולכן אינה יכולה להיות ניתרת בשחיטה זו.

מה שאין כן גבי עיסה - היות ובכל עת יכולין השותפין לחלקה ביניהם, כמאן דפליגא דמיא [כאילו חילקוה כבר ביניהם], ולכן אינה אסורה ^[984].

בעי רב חסדא: בהמת עיר הנדחת, מהו דתיתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבילה [האם תועיל שחיטתה כדי שתיטהר מטומאת נבילה]?

וצדדי הספק:

שהרי "החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב" אמר רחמנא [אמרה התורה], ואם כן, לא שנא אם שחטה משחט בסכין, לא שנא אם קטלא מקטל [הרגה] בחרב, בשני המקרים נחשב הדבר שהרגה, כדין עיר הנדחת, ואין שחיטתה נחשבת כשחיטה רגילה המתירתה מאיסור נבילה,

או דלמא, דווקא אם הורגה בחרב, שלא בדרך שחיטה המתירה, אזי נעשית נבילה. אבל אם שחטה כדין, אמנם עדיין אסורה באכילה, שהרי איסור הנאה היא, אבל, כיון דשחטה - מהניא לה שחיטה לטהרה מידי נבילה?

מאי?

ומסקינן: תיקו.

בעי רב יוסף: שיער נשים צדקניות שבעיר הנדחת, מהו, מה דינו, האם הוא בכלל "ואת כל שללה תקבץ וגו' ושרפת באש", וצריך לגלחו ולשרפו, או לא?

אמר רבא: משמע מספיקו של רב יוסף, שנסתפק רק בצדקניות, הא שיער דרשעיות - ודאי אסור?

והרי "תקבץ וגו' ושרפת" כתיב, משמע, דווקא מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה. דהיינו, שאפשר לקבצו ולשרפו מיד, ואין צריך לעשות עוד פעולה.

יצא זה, שיער הנשים, שמחוסר תלישה מראשן של הנשים, ורק אז אפשר לקיים בו קביצה ושריפה!

אלא אמר רבא: ספיקו של רב יוסף בפיאה נכרית הוא ^[985].

היכי דמי, באיזה אופן נסתפק רב יוסף?

אי באופן דמחובר הפאה הנכרית בגופה ^[986]

- הרי כגופה דמיא, וכשם שהיא עצמה, וכן הבגדים שעליה, אינם נידונים כאנשי העיר הנדחת, כך אף שער זה שעליה!

אלא, לא צריכא, דתלי בסיבטא ^[987] [שתלויה הפאה הנכרית על יתד, ואינה קשורה על ראשה עתה ^[988]].

וצדדי הספק:

האם הפאה הנכרית כנכסי צדיקים שבתוכה דמי [נחשבת כנכסי צדיקים שבתוך העיר, שדינם כנכסי אנשי העיר הרשעים] - ולכן אבד [דינה להיאבד עם כל נכסי העיר],

או דלמא, כיון שהאשה רגילה דעיילא ונפקא [שהיא נכנסת ויוצאת כשהפאה הנכרית בראשה], אף שעתה במקרה לא היתה על ראשה, מכל מקום תמיד דעתה עליה, וכלבושה דמי.

ומסקינן: תיקו.

כתוב: "ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחבה וכו '."

תנו רבנן: אם אין לה לאותה העיר רחוב - אינה נעשית עיר הנדחת. דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: אם אין לה רחוב - עושין לה עתה רחוב.

במאי קמיפלגי?

מר, רבי ישמעאל, סבר: "רחובה" - מעיקרא [רחוב שהיה בה מתחילה] משמע, ולא שנעשה רק עתה, לאחר שהודחו בני העיר.

ומר, רבי עקיבא, סבר: "רחובה" - רחוב שנעשה השתא [עתה] נמי משמע.

שיירה שעברה ממקום למקום הן שיירא חמרת או גמלת או איזו מן השיירות ולנה בעיר הנדחת והודחה עמהם פי' בגמ' שאם שהתה שם שלשים יום נדונין כעיר הנדחת ואם לא הודחה ונעשה המיעוט שלא הודח רוב כשנצטרפו אלו עמהם הרי אלו מצילים כלל העיר שלא ליעשות עיר הנדחת פחות מכן הרי הם כיחידים ואין נדונים עמה אם הודחו ולא מצילין אם לא הודחו:

נכסי צדיקים שבתוכה אובדים בכללה שבחוצה לה פליטים ושל רשעים אף בחוצה לה אובדים וכל אותם שלא הודחו בכלל הצדיקים והתנו בזה בגמ' דוקא בנקבצים בתוכה ומפרשים בו כל שיכולים להקבץ לתוכה באותו היום כלומר שהם קרוב לה בתוך מהלך יום אבל כל שרחוקים יותר אין מאבדין אותו אלא נותנין ליורשיהן שבעיר אחרת וי"מ בנקבצין לתוכה שיכולים להקבץ לתוכה בלילות כגון בהמות שרועות ביום ומכניסין אותה בלילה וי"מ בתוכה שכבר נקבצו בתוכה אלא שיצאו והופקדו עכשיו בעיר אחרת הא כל שלא ראו פני העיר מעולם כגון שהם נכסים שנפלו בירושה ממקום אחר פלט ובצדיקים כל שהוא חוצה לה על כל פנים פלט וכל שמאבדין בה מאספין את כל שללה אל תוך רחובה ושורפין ואם אין בעיר רחוב עושין לה רחוב היה רחובה חוצה לה כונסין אותה לתוכה בבנין חומה חוץ ממנה והורגין כל הנפשות ושורפין כל השלל עם המדינה ומ"מ דוקא שללה אבל לא שלל שמים מכאן אמרו ההקדשות שבה יפדו אם הם קדשי בדק הבית ואח"כ ישרפו וי"א שלא ישרפו וכן כתבו גדולי המפרשים ואם הם קדשי מזבח ימותו ופי' בגמ' שהבכור ומעשר בהמה שבתוכה אם תמימים הרי הם כקדשי מזבח וימותו ואם בעלי מומים הרי הם בכלל בהמתם ויהרגו:

תרומות ירקבו ופי' בגמ' דוקא אם הגיעו ליד כהן מפני שהם נכסי אותו כהן אבל אם לא הגיעו ליד כהן ינתנו לכהן של מדינה אחרת שהרי עדיין הן נכסי שמים מעשר שני פי' או כסף פדיונו וכן הקדש או כסף פדיונו וכן כתבי הקדש שבתוכה יגנזו:

ר' שמעון אומר כל העושה דין בעיר הנדחת מעלה הקב"ה עליו כאלו העלה עולה שנאמר כליל לה' אלהיך ומכיון שבשרפה אסור לבנותה אפילו לגנות ופרדסים ור' עקיבא אומר לכמו שהיתה אינה נבנית אבל נעשית היא גנות ופרדסים וכן הלכה וכל הבונה אותה לוקה שנאמר לא תבנה עוד וכל הנהנה ממנה בכל שהוא לוקה שנאמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם שכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם אבדו מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנו ופסקנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר בארנו שכל שאין מדיחיה מתוכה אינה נעשית עיר הנדחת היו המדיחים מתוכה אבל לא הדיחו בגופם אלא על ידי שלוחים שהם מעיר אחרת אין זה כלום אע"פ שהשולחים מן העיר וי"מ בהפך שאפילו היו המדיחים מן העיר אלא שהם מדיחים בשם אחרים שחוץ לעיר אינו כלום וי"מ אפילו היו השולחים והשלוחים מן העיר הואיל ומדיחים בשם אחרים אינו כלום עד שידיחו בלשון עצמם לומר יש יראה במקום פלוני נלך ונזבח וכו' נלך ונעבוד והם שומעים ועובדים בדרך עבודתה או באחת מארבע עבודות:

עיר שהיא על הספר אינה נעשית עיר הנדחת שאין עושין פרצה ליכנס מתוכה האויבים כמו שהתבאר ובבריתא פירשו שאין עושים בארץ ישראל שתי ערים נדחות אא"כ אחת בגליל ואחת ביהודה ונראין הדברים דוקא בבית דין שבאותו הדור:

ובשביעי של קמא התבאר שאין ירושלים נעשית עיר הנדחת וגדולי המחברים כתבוה אף בכל אחת מערי המקלט:

כשנתחלקה הארץ מתחילה נתחלקה בתחומין תחום פלוני לשבט פלוני וכן כולם ואם אירע שהיתה עיר אחת בנויה בין שני התחומין אף העיר היתה ממוצעת בין שני השבטים וזוכה כל אחת בחלק שבתחומו והראיה שהרי נאמר בערי הלויים שמיהודה ושמעון נטלו תשע ערים אלמא שהאחת היתה ממוצעת בין שניהם וזה שאמרו במשנה עד שיהו מדיחיה מאותו העיר ומאותו השבט ר"ל שאם רוב העיר משבט זה והודח אותו הרוב אבל המדיחים היו מן השבט האחר שהמיעוט שלו אינו נעשית עיר הנדחת ויש פוסקים כריש לקיש שאין חולקין עיר אחת לשני שבטים ומשנתינו בשנפלה חלק מן העיר בירושה לשבט האחר או שנתנה לו במתנה וערי הלויים שמא ארבע מאחד וחמש מאחר ולא יראה כן שהרי הלכה כר' יוחנן ברוב מקומות ומ"מ לענין פסק בעיר הנדחת אתה יכול לפרשה כשניהם:

כבר בארנו במשנה שכל שהודחה מאליה אינה בדין עיר הנדחת וכן בארנו שכשנכנסו בעיר מרבין עליהן בתי דינין ודבר זה מפני שתתקבל עדות כולם ביום אחד ויגמר הדין ולא יהיו מענין את דינם אם יזדמן שנצטרך לדונן כיחידים וכשהרבו לחקור ונמצא שהודחו רובם מעלין אותם לבית דין הגדול על הדרך שבארנו במשנה:

זה שבארנו בשיירא שכל ששהתה שלשים יום נדונת כבני העיר טעם הדבר מפני שנאמר בה הכה תכה את כל יושבי העיר לפי חרב וכל שנשתהא שלשים הרי הוא מיושבי העיר אבל לענין שיהא מבני העיר לפרוע לצרכי העיר אינו חייב עד שנים עשר חודש כמו שבארנו בראשון של בתרא והוא שאמרו שם כמה יהא בעיר ויהא מאנשי העיר שנים עשר חדש מעתה המודר הנאה מיושבי העיר אם יש שם אדם שנשתהא שלשים יום אסור ליהנות ממנו פחות מכן מותר ליהנות אבל אם הוא מודר הנאה מבני העיר כל שלא נשתהא שנים עשר חדש מותר ליהנות ממנו:

נכסים של בני מדינה אחרת שהופקדו בתוך עיר הנדחת אין נשרפים אלא יחזרו לבעלים ואפילו קבלו עליהם אחריות אין אומרין הרי הוא כשלהם שמ"מ אין זה שללה:

כבר בארנו שכל נכסים שבעיר הנדחת אסורים בהנאה מעתה בהמת עיר הנדחת שנשחטה הרי הוא כשור הנסקל חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת אף זו אסורה בהנאה כלה שאי אפשר לחלקה ואפילו שחטוה כדי ליטול זה שחוצה לה חלקו אין זה כלום שאינה עומדת לשחיטה אלא חציה וכששוחט חלק של זה שהוא מתוכה אינה שוחט אלא מחתך ונמצא שאינה בת שחיטה כלל אבל עיסה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת מותרת שהרי הוא כאלו נחלקה ואין חלק של עיר הנדחת מעורב בה:

בהמת עיר הנדחת שנשחטה הואיל ואינה עומדת לשחיטה הדבר ספק אם הועיל לה שחיטתה לטהרה מידי נבילה אם לאו והולכין בה להחמיר וכן יראה לי בשור הנסקל ששחטו לאחר שנגמר דינו אבל חולין בעזרה וקדשים בחוץ התבאר במקומו ששחיטתם מטהרתם מידי נבילה:

שער הראש בין של אנשים בין של נשים מותר בהנאה שנאמר תקבוץ ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושריפה פאה נכרית והוא גדיל של שערות שאין מחברין בראשה שהנשים מביאות מבחוץ על ראשן לנוי אם היא קשורה על ראשה הרי היא כשאר שער ומותר היתה תלויה ביתד אם של אותן שנדונין אסור שהרי בכלל שללה הוא ואם היא מן המעוט הנשאר יש בדבר ספק אם הוא בכלל נכסי צדיקים שבתוכה לישרף או שמא הרי היא כמלבושיה שאין נשרפין בוודאי ומותרת לה ומאחר שהדבר בספק מחמירין בה:

זה שכתבנו שמלבושי הנשארים אין נשרפין דוקא אותם שהם לובשים אבל אותם המונחים בקופסא או ביתד ודאי נשרפים הם ושמא תאמר האיך הוא שואל על הפיאה שהיא ביתד אם היא נדונית כמלבושים שהיא לובשת טעם הדבר מפני שבכל שעה ושעה היא צריכה לה:

אע"פ שביארנו בהיתר שער הראש מטעם שמחוסר תלישה קביצה ושריפה לא הוצרכנו לכך אלא לעיר הנדחת שכל נכסיה לשריפה ומ"מ אף בשאר הנדונים ובכל המתים השער מותר בהנאה מפני שאינו גופו והוא שכתבו גדולי המחברים שכל מה שבמת אסור בהנאה חוץ מן השער ואין חלוק בזו בין נהרג בבית דין למת בידי שמים אבל בהמה שנהרגה בבית דין אף שערה אסור חכמי הדורות שלפנינו חולקין לומר שבנהרג בבית דין מיהא שערו אסור והם מביאים ראיה ממה שאמרו בערכין סוף פרק ראשון האשה שמתה נהנין בשערה בהמה שנהרגה אסורה בהנאה והם גורסין האשה שנהרגה ואמרו שם בגמ' אמאי אסורי הנאה נינהו והם מפרשים ומאחר שבבהמה שנהרגה בבית דין שערה אסור הואיל וגופה אסור כמו שהתבאר בשור הנסקל ואנו דנין השער כגוף אף באשה אפילו מתה בידי שמים הואיל וגופה אסור כמו שהתבאר מגזרה שוה דשם שם מעגלה ערופה יחשב גם כן שערו כגופו וכל שכן בנהרג בבית דין ותירצו באומרת תנו שערי לבתי כלומר שאם לא אמרה כלום ודאי אסור אלא כשהתירו לא התירו אלא בשאמרה קודם גמר דין תנו שערי לבתי והקשו ואלו אמרה תנו ידי לבתי מי יהבינן לה כלומר והשער אחר שאתה חושבו כגופה הרי הוא כידה ופירשוה הכא בפאה נכרית ומחוברת בה וכל שאמרה תנו שערי לבתי אינו נדון כגופה אבל אם לא אמרה תנו נדון כגופה הואיל ומחובר בה ונאסר בשעת מיתה והקשה רב נחמן שהרי דומיא דבהמה קתני אלמא בשערה של עצמה הוא ולמה הותר ותירץ רב נחמן זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דין אוסרתה והם מפרשים שזה שהתירו שערה במשנה דוקא במתה או נהרגה שלא בבית דין שמיתתה לבד אוסרתה ואין איסור מיתה חל על השער שאין בו שום חיות אבל בהמה גמר דינה אוסרתה והרי הגמר דין חל על כלה והוא הדין לאשה שנהרגה בבית דין ששערה אסור והלכה כרב נחמן ממה שאמרו שם תניא כוותיה והם גורסין תניא כוותיה דרב נחמן האשה שמתה נהנין בשערה בהמה היוצאת ליהרג אסורה בהנאה ומה בין זו לזו זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דין אוסרתה זהו ענין פירושם ומכאן יצא להם לאסור שער הנהרגים בדין חוץ מעיר הנדחת מטעם חסרון תלישה ומ"מ יראה לי שאין פירוש זה מחוור שהרי היה לרב נחמן להקשות לעצמו והא דומיא דבהמה קתני מה בהמה בגמר דין אף אשה כן מאחר שכן נראין הדברים לפרש בסוגיא זו שדעת רב נחמן להתיר אף בנהרג בבית דין וכך פירושו בהמה שנהרגה בבית דין גמר דינה גורם את איסורה שאלמלא גמר דינה אין מיתתה אוסרתה שהנבלה מותרת היא בהנאה והרי גמר דינה חל על כלה אבל אשה שנהרגה בבית דין מיתתה אוסרתה בלא הגמר דין ואין גמר דין מוסיף באיסורה וכשם ששער המת מותר כך שער הנהרג בבית דין מותר ואנו גורסין תניא כוותיה דרב נחמן האשה היוצאה ליהרג נהנין בשערה ונמצא שאין הגמר דין אוסר בו כלום ואף כל גופו מותר עד שיהרג אע"פ שנגמר דינו והוא שאמרו בפרק הנשרפין רוצח שנתערב באחרים כולן פטורין ובשורים כיוצא בה בסקילה מאחר שכלם אסורים בהנאה ואם לא כן הרי רוצח שנתערב משנגמר דינו כלם אסורין בהנאה והאיך פוטרין אותם:

ושמא תאמר הואיל ולמדנו איסור הנאתו משם שם האמור בעגלה ערופה האיך מתירין שום דבר שבמת בהנאה ואם מפני שלא נאסרה עגלה אלא משום דכתיב בה כפרה כקדשים והרי קדשי פנים עורן מותר בהנאה שנאמר עור העולה לכהן הרי מ"מ יש ללמדו גם כן מפרים הנשרפים ופרה אדומה שעורן ושערן אסור בהנאה שהרי נשרפין שלמים וכבר אמרו חומרא וקולא לחומרא מקשינן ויראה הטעם מכיון שתיבת הגזרה שוה מותמת שם אין לשון מיתה חל על השער אבל העור ודאי יש בו מיתה ואסור בהנאה ואע"פ שבפרק העור והרוטב אמרו דבר תורה עור האדם טהור אלא שטמאוהו שלא יעשה עורות אביו ואמו שטוחין ואם איסור הנאה יש כאן למה הוצרכו לטמאו והרי אף בלא טומאה יזהר בכך מחמת איסור הנאה שבו שהיא מן התורה ואם מאיסור הנאה אינו מוזהר האיך הוא נזהר מטומאה שאינה אלא טומאת סופרים אפשר שאין הלכה כן אלא אף עורו טמא מן התורה וכן אתה יכול לומר שאע"פ שאסור בהנאה לא היו פורשין ממנו אלמלא שטמאוהו שהטומאה אדם בדל הימנה ונזהר בה ביתר מאיסור הנאה וכמו שאמרו במס' ע"ז גזרו על תינוק גוי שיהא מטמא בזיבה שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור וסוף הדברים לדברי הכל ששער המת מותר בהנאה וא"כ מה שהקשו רבים בב"ק בענין שור ולא אדם תיפוק ליה דאין המתה שלו שהרי אסור בהנאה יש לתרץ מעתה הואיל ושערו מותר שלו קרינא ביה:

פיסקא עד שיודח רובה כו' ואיבעיא לן כי הודח רובא היכי עבדינן דהא לא אפשר למידונינהו כולהו כחדא דהא בעו שני עדים והתראה לכל אחד ואחד וצריכינן למידיניה לכל חד וחד באפי נפשיה, ולא אפשר נמי למידן כל חד וחד באנפי נפשיה ולמקטליה מיד בסייף דמאן לימא לן דמיגמיר דינא דכולהו לחיובא כי היכי דלידיננהו כמרובין בסייף הא אפשר דלא מיחייבי אלא מיעוטא והוו להו כיחידים. אמר רב יהודה דנין את כל אחד מהן בפני עצמו ואם ראו שחייב מיתה גומרין את דינו לסקילה וחובשין אותו וחוזרין ודנין את השני וגומרים דינו לסקילה וחובשין אותו וכן כולם עד שיראו אם יתחייב רובה ואם לאו אם נתחייב רובה חוזרין וגומרין את דינן לעשותן עיר הנדחת ואם לאו יוצאין ליסקל. אמר ליה עולא א"כ נמצאת מענה את דינן ש"מ שמאחר שנגמר דינו של ראשון אסור לנו להשהותו מפני שכל שעה ושעה הוא מצפה למיתה ומצטער והתורה אמרה ואהבת לרעך כמוך, אלא אמר עולא דנין את הראשון וסוקלין אותו וכן כולן עד שישאר אחד ואותו אחד שנשאר מן הרוב הוא משלים את המומתין לרוב ומיתתו בסייף וכי תימא הא בעינא יושבי העיר ההיא לפי חרב וליכא התם בשהודח יתר מרובה או כולה דהוא הדין בזמן שהודחה כולה שדנין וסוקלין עד מחצה ומכאן ואילך דנין והורגין:

איתמר רבי יוחנן אמר דנין וסוקלין כדאמרן ריש לקיש אמר מרבין להן בתי דינין סנהדראות קטנות ומחלקין אותם על אותן בתי דינין כדי שיגמר דינן כאחד ויודע אם הודח רובא ואם לאו ולא יהא הראשון צריך להשהותו אחר שנגמר דינו עד שיגמר דין כלם בזה אחר זה אבל בלא ריבוי בתי דינין לא אפשר שהרי צריכים לחקור עידי כל אחד ואחד ושוהין בדבר הרבה וראשון ראשון שנגמר דינו אם אתה משההו נמצאת מענה את דינו ואם תאמר ישהו מלגמור את הדין עד שיקבלו עדות כולם ואין כאן עינוי בדין כל זמן שלא נגמר הדין כדמיברר בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ה.) חיישי' דילמא צריכי למשהא תלתא יומי או טפי ומנשו להו לטעמייהו כדאמרינן התם גבי טעמא דאין דנין בערב שבת ולא בערב יום טוב. ומתמהי' איני והאמר רב חמא כו' ואסיקנא דלא קטלי' להו מבי דינא קמאי אלא מרבין להם בתי דינין לעיין בדין כל אחד ואחד ולראות אם יש כאן רוב ואם לאו והדר מסקינן להו לב"ד הגדול של ע"א ומעייני נמי בדינייהו וגמרי להו לדינייהו וקטלינן להו ולא מצית למימר דב"ד הגדול לא צריכי לעיוני בדינייהו דסגיא להו בסהדותא דסהדי דמסהדי דאיגמר דיניהו באפי הנך בתי דינין כדתנן (מכות ז'.) כל מקו' שיעידו שנים ויאמרו מעידנו באיש פלוני שנגמר דינו בבית דינו של פלוני ופלוני ופלוני עדיו הרי זה יהרג משום דלא דמי דאלו התם בי דינא קמא חזי לההוא דינא ואיכא גמר דין מבי דינא קמא אבל הכא בי דינא קמאי לא חזו להאי דינא ואשתכח דליכא גמר דין מבי דיני קמאי כלל:

מתני' הכה תכה את יושבי כו'. החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום ולנה בתוכה והודחה עמה בזמן שלא נשתהו שם שלשים יום הרי אלו מצילין אותם כלומר מצילין את החמרת והגמלת עצמן לדונן כיחידים ולהציל את ממונם דכתיב את יושבי העיר והני לאו יושבי העיר נינהו. ואית דמפרשי לה לאידך גיסא כגון שנשתהו שם שלשים יום ולא הודחו עמהם ומאי מצילין אותם דקתני שחמרת וגמלת אלו ראוין להציל את יושבי העיר שלא לדון במרובים בזמן שהחמרת וגמלת משלמי' למיעוט כלומר לעשות את הנידחים מיעוט וה"ה נמי שגורמין לעשותה עיר הנדחת בזמן שמשילמי' לנידחים לעשותם רוב אלא הא פסיקא ליה טפי דחמרת וגמלת אין דעתם מעורבת עם בני העיר להיות נידחים עמהם ולא דייק:

החרם אותה ואת כל אשר בה מכאן אמרו נכסי כו' כו' בברייתא מפרש להו, ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה אם אין לה רחוב עושין לה, רחובה דהשתא נמי משמע. היה רחובה חוצה לה כונסין אותו לתוכה הורסין את החומות המפסיקין בין רחובה לבתים שבתוכה ובונין לה חומה מחוץ לרחובה כדי שיהיה רחובה מתוכה שנאמר אל תוך רחובה, מצוה מן המובחר ברחובה שהיה לה קודם לכן ומצוה נמי ברחוב שבתוכה מדכתיב אל תוך הא כיצד כונסין אותו לתוכה ויש אומרים כונסין אותו לתוכה צריך לעשות לה רחוב מתוכה ולאו מילתא היא דא"כ עושין לה רחוב אחר בתוכה מיבעי ליה. ומדקתני כונסין אותו משמע אההוא קמא כדפרשינן. שללה ולא שלל שמים מכאן אמרו ההקדשות שבתוכה יפדו ואי אפשר לומר ישרפו לאחר פדיון דא"כ אשתכח דמעיקרא חייל איסור הנאה עלייהו וא"כ היכי אלימי למתפס פדיון. ותו לא לישתמיט תנא וליתני יפדו וישרפו לאחר פדיון אלא על כרחיך לא שרפינן להו כלל והאי דקתני יפדו ולא קתני פליטים כדקתני גבי נכסי צדיקים שבחוצה לה אי נמי מצילים אותם כדקתני גבי חמרת וגמלת הא קמ"ל דאלימי למתפס פדיון דלית בהו איסור הנאה כלל דאי תנא פליטים אי נמי מצילים אותם הוה אמינא אצולי הוא דמצלי' להו משריפה מיהו היתר הנאה נמי לגבוה לית בהו קמ"ל. אי נמי הא קמ"ל דראוייה לפדותה ויוצאין לחולין כשאר הקדשות ולא חייל עלייהו איסור הנאה למפרע. ותרומות ירקבו מוקים לה בגמרא בתרומה ביד כהן דממונא דידיה היא ובדין הוא דתיזיל לשריפה אלא כיון דאיקראי קדש לא מזלזלינן ביה כולי האי. וכך פי' רש"י ז"ל, מיהו קשיא לי אי ס"ד מדאורייתא בת שריפה היא היכי קיימי רבנן ומבטלי מינה מצות שריפה. ואמטול הכי מסתברא דהאי דלא שרפינן להו משום דכיון דאיקרו קדש אע"ג דמטו לידו הן שלל שמים מיקרו דכהנים כי קא זכו [מגבוה קא זכו] וכל היכא דאיתינהו ממונא דגבוה נינהו ורחמנא הוא דזכי להו לכהנים למיכלינהו בטהרה ולזכונינהו להדדי ובדין הוא דלישתרו באכילה אלא כיון דמטו ליד כהן ודמיא לממוניה אחמירו רבנן עלייהו משום חומרא דעיר הנדחת למיסרנהו בהנאה ואמטול הכי כו' מיהו לקמן משמע בגמרא לקמן דטעמא דתרומות דירקבו משום דממונא דכהן נינהו ובדין הוא דליבעו שריפה ורבנן הוא דעבדו להו תקנתא כדבעינן לברורי לקמן דמותיב רב יוסף ללישנא קמא דרב חסדא: מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו, מעשר שני מתני' דברי הכל היא [בין לר"מ] דאמר מעשר ממון גבוה הוא בין לרבנן דאמרי ממון בעלים הוא ומוקים לה בגמרא לקמן במעשר שני דעיר אחרת דאסקוה לירושלים ונפול מחיצות החומה והודחה אותה עיר אחרת שהיה המעשר משם הילכך משרפיה לא אפשר דהא שלל שמים הוא ומיכליה לא אפשר דהא נפיל מחיצות ומפרקיה משרפיה נמי לא אפשר דאין פודין מעשר שני אלא ברחוק מקום דכתיב כי ירחק ממך המקום הילכך יגנז ואי משום דקלטוה מחיצות ונראה לאכילה ושוב אין לנו להוציאו משם ולא לעשות בו דבר אחר שמוציאו מידי אכילה האמר רבא מחיצה לקלוט את המעשר שלא יוציאנו מירושלם ולא שיעשה בו דבר שמפסידו מאכילה דרבנן הוא וכי גזור רבנן היכא דאיתניהו למחיצות היכא דליתינהו למחיצות לא גזור רבנן והני מילי לר"מ דאמר מעשר ממון גבוה הוא אבל לרבנן דאמרי ממון בעלים הוא מדאורייתא בת שריפה הוא דשללה קרינא ביה ורבנן הוא דעבדו ליה תקנתא בגניזה כי היכי דלא לזלזולי ביה, וכתבי הקדש נמי אע"ג דממון בעלים נינהו כיון דכתיב ואבדתם את שמם לא תעשון כן לה' ליכא למשרפינהו. וכי תימא מאי שנא גבי תרומות דקתני ירקבו ומאי שנא גבי מעשר שני דבעי גניזה משום דתרומה עדיפא טפי שהרי אסורה לזרים וטעונה רחיצה ידים ורגלים והערב שמש וכיון דשייכא בה קדושה טפי בעיא יקרא טפי:

ת"ר החמרת והגמלת העוברת כו' אם נשתהו שם שלשים יום הן בסייף וממונן אבד דהוו להו כיתבי מתא. ורמינ' עלה הא דתנן בפרק השותפין שרצו כמה יהא בעיר ויהיה כאנשי העיר לתת חלקו בצרכי ציבור י"ב חדש והתם מוקים לה בפסי העיר אלמא לא הוי מאנשי העיר עד י"ב חדש וברייתא קתני ל' יום אמר רבא לא קשיא הא למהוי כבני מתא כבני העיר הנולדים בתוכה בעי י"ב חדש הא למיהוי כיתבי מאתא יושבי העיר הדרים בה בשלשים יום סגיא וגבי עיר הנדחת יושבי העיר ההיא כתיב אבל לפסי העיר אין נוטלין אלא מבני העיר. והא תניא דמסייעא לן המודר הנאה מבני העיר כגון שאמר קונם שאני נהנה מבני העיר כו':

פיסקא החרם אותה. ת"ר החרם אותה אותה מיעוטא משמע למעוטי מה שבחוצה לה דאי לא תימא הכי ליכתוב קרא החרימה אותה למה לי למעט נכסים שבחוצה לה וכיון דכתיב מיעוטא על כרחיך בנכסי צדיקים כתיב ולא מצית למעוט כל מה שבחוצה לה דא"כ ריבויא דלקמן דמתרבי נמי מה שבחוצה לה למאי אתא. ואת כל אשר בה כל לרבות נכסי צדיקים שבתוכה. ואת כל שללה לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה, והאי שבחוצה לה ושבתוכה דקאמרינן לאו אצדיקים וארשעים קאיי אלא אנכסים קאיי כדמברר לקמן דהא מקשינן (בלא) [אלא] פקדונות דידה ואיתינהו בעיר אחרת אי דנקבצין לתוכה אמאי מותרין ואי דאין נקבצין לתוכה הא אמרה רב חסדא חדא זימנא דשמעת מינה דהא דאמרינן נכסי רשעים שבחוצה לה אובדין ואמר רב חסדא בנקבצין לתוכה בפקדונות של עיר הנדחת ואיתינהו בעיר אחרת קאיי והיינו דקאמר שבחוצה לה ומדחוצה לה לגבי נכסי קאיי שבתוכה נמי לגבי נכסים קאיי. ברם צריך את למידע דאידי ואידי דוקא כשהבעלים דרים בתוכה אבל אם דרים חוצה לה אפילו דרשעים נמי פלטים מ"ט שללה כתיב ולא שלל עיר אחרת והיינו דקא מתמהינן לקמן (אלו) [אילימא] פקדונות דעיר אחרת ואיתינהו בעיר הנדחת פשיטא דמותרין ותו מדקאמר ר"ש מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה אובדין שגרם להם שידורו בתוכה לפיכך ממונם אבד ש"מ דבדאיתינהו הנכסים בתוכה עסקינן (האי) [דאי] חוצה לה מי שייך הכא טעמא מי גרם להם שידורו בתוכה ממונן והרי לא היה ממונן בתוכה:

אמר מר לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה, אמר רב חסדא ובנקבצין לתוכה לפרקים אבל נכסים שלא נקבצו מעולם לתוכה אפי' דרשעים נמי פלטין ויש אומרים בנקבצין לתוכה שקרובים לעיר ויכולים לקבצם לתוך העיר באותו היום שקובצין שללה אל תוך רחובה ושרפו אבל אם היו רחוקים שאין מגיעין לעיר עד למחר אינו אבד דלאו בכלל כל שללה תקבץ הוא שהרי אינו נקבץ עם שללה. ואידך שמעתתא דרב חסדא פשוטה היא:

אמר רב חסדא בהמה חציה כו' מאי טעמא בהמה כל כמה דאיתא בחיי כמאן דלא פליגא דמיא וחיילא איסורא אכולה, עיסה כמאן דפליגא דמיא ולא חייל איסורא אלא אפלגא. וכי תימא בהמה נמי אפשר דשחיט לה ופליג לה אמרי מכדי מעיקרא כי קא חייל איסורא אבעלי חיים קא חייל ובעלי חיים לאו בני חלוקה נינהו דכי פלגינן להו [לאו] בעלי חיים הוו ואשתכח דמעיקרא לאו כמאן דפליגא דמיא:

ובעיא דרב חסדא פשוטה היא דבעי ר"ח בהמת עיר הנדחת שנשחטה לאחר גמר דין מהו שתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבלה דבהנאה אסיר דכל לאחר גמר דין איסורי הנאה היא אלא מידי נבלה מיהת תיפוק מי אמרינן לפי חרב אמר רחמנא ואת כל בהמתה לפי חרב ומיתה בסייף הוא דגזר עלה רחמנא לא שנא שחטה מישחט דרך שחיטה ול"ש קטלה מיקטל בהתזת הראש דאידי ואידי בכלל סייף נינהו הילכך אע"ג דשחטה נמי כמאן דקטלה דמי דמיתה זו גזר הכתוב עליה והרי מתה מיתה שנגזר עליה ונבלה היא או דילמא כיון דשחטה מיהת מהניא לה שחיטה ועלתה בתיקו, ובדשחטה לאחר גמר דין קא מיבעיא ליה דאי מקמי גמר דין בשרה מותר כדקי"ל גבי שור הנסקל:

בעי רבי יוסי בר' חנינא שער נשים צדקניות העומד ליגזז מהו כנכסי צדיקים שבתוכה דמי ואבד או דילמא כי גופייהו דמי ופלט ואתמה רבא ודרשעניות נמי מי אסור כי היכי דתסתפק לן מילתא בצדקניות תקבץ ושרפת אמר רחמנא מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושריפה אלא אמר רבא בפאה נכרית פאת שער תלוש שנשים מניחין אותו בראשיהן להתנאות בו דלא מיחסר תלישה. ודייקינן עלה היכי דמי אי דמיחבר בגופה כדרך שנשים מחברות אותו בראשיהן בשעוה ובזפת או בדבר אחר כגופה דמי ואסיקנא לא צריכא דתלי בסיכתא כעין יתד שמשימין אחורי אזניהן ותולין בו את השער והכי קא מיבעיא לן כנכסי צדיקים שבתוכה דמו ואבד או דילמא כיון דעילא ונפקא ביה כלבושה דמי תיקו:

בד"ה ור"ל אמר כו' לאו משום דאין דנין שנים כו' ובד"ה אלא מרבין כו' אם הוו מרובין ואם הודחו כו' הד"א כצ"ל ובד"ה אמר ר"ש כו' דקראי הס"ד ואח"כ מ"ה ה"ג ואת כל אשר בה לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה עכ"ל בכל גמרות שלנו אינו אלא דגרסינן ואת כל שללה לרבות נכסי רשעים גם קשה לפי גירסת רש"י היאך משמע מאת כל אשר בה לרבות נכסים שבחוצה לה דהא לגבי צדיקים לא משמע ליה לרבות מכל אשר בה רק נכסים שבתוכה וממעט מיניה נכסי צדיקים שחוצה לה ודו"ק:

בד"ה אמר רב חסדא כו' דאין מגיעין לעיר לא הס"ד ואח"כ מ"ה ל"א שכבר היו לתוכה כו' ובד"ה קיבל עליו כו' הנדחת הס"ד ואח"כ מ"ה בהמה כמאן דפליגא א"א לכזית כו' ובד"ה ל"ש שחטה כו' לפי חרב או דלמא היינו שלא כו' ובד"ה פיאה נכרית כו' צדקניות הוי הס"ד כצ"ל:

בד"ה כיון דעיילה כו' מלבושין דמי הס"ד ואח"כ מ"ה מתני' ואת כל שללה כו' ובד"ה היה רחובה כו' כונסין אותה לעיר שצריך לעשות לה רחוב בתוכה רחוב סרטי' כו' כצ"ל מפי' הרע"ב ע"ש:

רש"י בד"ה גרידי בדלת כו' דמפרשינן גרידא יחיד כו' וגורד בסכין או בכל כו' כצ"ל:

בד"ה ור"ל משום דאין דנין שנים כו' כצ"ל:

בד"ה אלא מרבין כו' מרובין ואם הודחו הד"א:

בד"ה אמר רב חסדא כו' כאותה העיר שכונסין כו' לרחוב לשורפן אבל רחוקים דאין מגיעין לעיר אינן אבודין ודוקא שכבר היו כו' כצ"ל:

בד"ה אלא דידיה דבני עיר כו' כצ"ל:

בד"ה דלא קבל צ"ל דקבל:

בד"ה לא שנא כו' לפי חרב והיינו שלא כדרך שחיטה והס"ד ואח"כ מתחיל הדבור שחיטה מהניא כו':

בד"ה שער נשים כו' או לא הוא ס"ד:

בד"ה דתלי בסבטא כו' ואין קשורין כו' כצ"ל:

גמרא והוצאת את האיש כו' ההיא וגו' איש ואשה כו'. כצ"ל:

שם מ"ט בהמה כמאן דל"פ דמיא כו'. פירש"י אינו מכוון בלשון הש"ס. ועוד דלפי' לא תיאסר חלק האחר אלא באכילה ולשון אסורה משמע אפי' בהנאה כדין בהמת עה"נ לכן הנלע"ד דר"ח ודאי סובר יש ברירה ולזאת עיסה מותרת וכן הבין הש"א בתשו' פ"ט בבהמה דאסירה ה"ט משום דינקי מהדדי וכסברת רב בביצה (לז ב) ע"ש ויהא סיעתא לפסק הרי"ף והרמב"ם שם כרב ע"ש ברא"ש כיון דר"ח כאן ס"ל גם כן כוותיה:

שם בהמת עה"נ מהו כו' לטהרה מידי נבלה. נראה דשור הנסקל שנשחט לאחר שנגמר דינו אע"ג דאסור בהנאה מ"מ מהניא ביה שחיטה לטהרו מידי נבלה וראיה לזה מהא דס"ל לר"מ בב"ק (עא) דמתחייב בד' וה' וא"כ ע"כ שחיטה היא שוב מצאתי כן להדיא בפירש"י מנחות (קא רע"ב) ע"ש. ואע"פ שאין פירש"י שם מוכרח וכן דברי התוס' שם בד"ה ועגלה ערופה די"ל ע"ד שתירץ ר"ח לרב בכריתות (כא) כגון דאיכא פחות מכזית כו' ע"ש:

רש"י ד"ה קשיא. למ"ד אין חולקין כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מענה את דינם. כצ"ל:

רש"י ד"ה למיהוי כבני מתא. כיון ששהה ל"י נקרא מיושבי העיר כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ה"ג אמר מר את כל שללה לרבות כו'. כצ"ל ותיבות אשר בה נ"ל למחוק עי' רש"א:

בא"ד ודוקא שכבר היו כו'. הוא לשון אחר עי' רש"א:

רש"י ד"ה שיער נשים. אי הוה בכלל ואת כל שללה כו'. לכאורה הל"ל בכלל ואת כל אשר בה:

גמ' עיסה חציה של עיר הנדחת. עי' שאגת אריה סי' פ"ט:

שם יצא זה שמחוסר תלישה. עי' לעיל מו ע"ב תוס' ד"ה תלישה:

בגמרא קשיא: הבאר שבע הקשה מזה על הרשב"ם בב"ב (דף נ"ב) שכתב דדוקא כשמקשה ממתניתן וברייתא שייך תיובתא אבל כשמקשה מאמורא קאמר קושיא דהרי הכא מקשה מקרא דעדיף ממשנה וברייתא ואעפ"כ קאמר בלשון קשיא ולא תירץ כלום ואני תמה עליו שמעולם לא עלה זה על דעת הרשב"ם כנראה למעיין שם דהרשב"ם לא בא רק להשיג על ר"ח שפסק כשמואל משום דלא סליק רק בקושיא ולא בתיובתא ועל זה כתב דחילוק זה בין קושיא בין תיובתא לא שייך רק כשמקשה ממשנה וברייתא דבזה יש להוכיח אי לא קאמר רק בלשון קושיא שאין הקושיא חמורה כ"כ אבל כשלא מקשה רק מאמורא כמו התם שמקשה מרבא אשמואל לא שייך לומר תיובתא כי אין אמורא אחד איתותב מחברי' אבל מכ"מ קושיא איכא דע"כ מוכח דלא ס"ל כוותי' וכיון דהקושיא היא קושיא חמורה דמוכח דרבא דבתרא הוא פליג אשמואל לכן פסק הרשב"ם שם דלא כשמואל אבל זה ודאי גם רשב"ם מודה דמצינו קושיא היכא דמקשה מברייתא ג"כ כדמוכח לעיל (דף ע"ב ע"א) דמסיק רב בקושיא אקושיא דמקשה ממתניתן וכמו שפירש רש"י שם כיון שאין הקושיא חמורה כ"כ וכן מסיק ר"פ בקושיא בפסחים (דף י"ח ע"ב) אף דמקשה מברייתא עליה וכן בכמה מקומות בש"ס וכיון דהכא הקושיא דמקשה מקרא דערים ט' ג"כ אינה קשה כ"כ כמש"כ הר"ן שפיר קאמר לשון קושיא:

איבעיא להו הודחו מאליהן מהו: הרמב"ם פסק דהודחו מאליהן דנין אותם כיחידים וכבר העירו כל נושאי כליו למה פסק כן ומה שכתבו דפסק לקולא לא ידעתי מה קולא שייך בזה דמטעם ספק היה לנו להורגם בסייף שמא עיה"נ היא ולהציל טפם ונשיהם וממונם שמא יחידים הם אבל לא לדונם בסקילה חמורה מספק. והנלע"ד דלכאורה יש לדקדק בלשון האיבעי' דכיון דאמר וידיחו ליכא לפרושי הכי אבל נ"ל כיון דלעיל (דף מ"ה ע"ב) שקיל וטרי בש"ס אי בעינן קרא כדכתיב או לא פי' היכא די"ל דכוונת הקרא הוא אם תהיה הדבר כך וכך תעשה כן ואי לא לא אבל מ"מ בעיקר הדין לא ישתנה וא"כ ה"נ י"ל כן דקרא קאמר אם יצאו בני בליעל שמדיחין אותן אז יהיו מאותה העיר ומאותו שבט ושאר הדינים שצוה הכתוב בהם אבל מ"מ אי גם הודחו מאליהן דלא איירי קרא מזה ג"כ נעשו עיה"נ או דלמא בעינן קרא כדכתיב דוקא וידיחו בעינן וא"כ כיון דהרמב"ם פ' כמ"ד דבעינן קרא כדכתיב כדמוכח מהא דפסק דבעינן רחוב ושאין לו בוהן אין לו טהרה עולמית לכן פסק ג"כ הכא דהודחו מאליהן אין להם דין עיה"נ:

נמצא אתה מענה את דינו של אלו: א"ל דאכתי ליעיינו בדין דכל אחד לחוד עד שיראו אם יתחייב ואכתי לא לגמור דינם עד שיראו אם הם רוב ואז ליגמרו דינם ביחד ביום אחד די"ל דאף דעיינו כל הצורך מכ"מ מינשי טעמייהו לאחר זמן כדאמרינן לעיל (דף ל"ה ע"א):

אלא מרבין להם בתי דינים ומעיינין בדיניהם הרמב"ם פסק כתירוץ זה וכבר הקשה הרמ"ה הביאו הכס"מ למה דפסק כר"ל ולא כר"י ומתרץ שם דהרמב"ם לא גרס ר"י בכולהו שמעתין. אכן לפענ"ד י"ל דגריס שפיר ואעפ"כ פסקו א"ש דלכאורה י"ל מ"ש דמקשה אר"ל ממימרא דר"ח בר"י אמר ר' אושעי' ליקשיה ממשנה שלמה ריש מסכתין דקתני דאין עושין עיה"נ אלא ע"פ ב"ד של ע"א ועוד מהו לשון אלא דקאמר אלא מרבין להם כו' לא הל"ל אלא הכי קאמר מרבין להם ב"ד. ולכן נלפע"ד דלא אר"ל בלבד קא מקשה אלא גם אר"י דכיון דס"ל דדנין וסוקלין עד רוב א"כ לעולם לא משכחת עיה"נ אפילו כשעבדו כל בני העיר עכו"ם אלא בחצי יושביה ואם יש בה אפילו רק צדיק אחד שלא הודח לה נעשה דין עיה"נ רק במיעוט יושביה אבל עכ"פ לא בכל העיר ולא ברוב א"כ קשה ממה דקאמר ר"ח בר"י א"ר אושעיא דאי אתה מוציא כל העיר כולה לשעריך הא לעולם לא משכחת עיר כולה ואפילו רובה שיעשו עיה"נ וא"כ קשה לר"י מהא דר' אושעי' וגם לר"ל ולכן קאמר סתם גמרא אלא פירוש דאין עושין לה כרב יהודה ולא כר"י ולא כר"ל אלא הכי עושין מושיבין ב"ד ומעיינין בדיניהם וא"כ פסק הרמב"ם שפיר כסתם גמרא:

אם נשתהו שם ל' יום הן בסייף וממונם אבד: מדאמרינן דאפילו לחוב משלימין לרוב אם נשתהו שם ל' יום כש"כ דמשלימין לזכות ולכן לא הוצרכה הברייתא לנקוט דין זכות דמתניתן דחמרת וגמלת מצילין והא דנקטה הברייתא הדין לחוב ולא לזכות י"ל דאתי לאשמועינן דבלא נשתהו שם ל' יום ממונם פלט ולא אמרינן דהוי כנכסי צדיקים שבתוכה ולכן הרמב"ם נקט כולה כלשון הברייתא דבו נכלל גם דין המתניתן ומפרש יותר ולכן א"ש מה שהקשה הכס"מ עליו ע"ש:

הא למהוי מבני מתא: עיין בר"ן ונ"ל דאף דבעינן מדיחין משבט הנדחין לא בעינן רק משבט רוב הנדחין ואף אי משלימים הנדחין למיהוי רוב משבט אחר מכ"מ נעשו עיה"נ דאל"כ אכתי יקשה קושית הר"ן מאי פריך מאותו שבט היכי משכחת לה הא משכחת בחמרת וגמלת שנשתהו שם ל' יום משלימין הרוב דמקרי מיושבי העיר והם אינם מאותו שבט אלא ודאי לא בעינן המדיחין רק משבט רוב הנדחין ויש לעיין אם רוב נשים מעיר אחת הודחו אם עושין העיר לעיה"נ ולכאורה יש להוכיח דלא דא"כ משכחת מאותה העיר שלא מאותו שבט כגון שהדיחו נשים שרובם אינם משבט המדיחים. אכן י"ל דנשים נחשבים לשבט בעליהן א"נ י"ל דעדיפא מניה משני בש"ס דנפלי ליה בירושה וגם הר"ן לא קאמר אלא משום דחמרת וגמלת אוקימתא פשוטה הוי דאיירי ביה מתניתן ובזה י"ל גם כן מה שהקשינו לעיל דלוקמא בערי לוים:

אמר ר"ש מפני מה אמרה תורה: רש"י כתב דר"ש לטעמיה דדריש טעמא דקרא ועי' בתוי"ט שהעיר מה שייך בזה ר"ש לטעמיה כיון דליכא נפקותא לדינא לכ"ע דרשינן טעמא דקרא ולענ"ד דשפיר איכא נפקותא דכיון דמאת כל אשר בה מרבינן אפילו נכסי צדיקים שבתוכה א"כ לכאורה צריך טעם למה נכסי חמרת וגמלת שבתוכה פולטין כדאמרינן לעיל אכן לפי טעם דר"ש א"ש דלא קנסה התורה אלא הדרים בתוכה וכשלא נשתהו ל' יום לא מיקרו דרים בתוכה כיון שאינן מיושבי העיר אכן גם לדידן דלא דרשינן טעמא דקרא א"ש הא דלא מרבינן נכסי אנשי עיר אחרת שבתוכה מכל אשר בה דממעטינן משללה ולא שלל עיר אחרת וכמו שכתב הרמב"ם מסוגיא דלקמן ופירש דשללה של העיר לא שייך אלא במה שהוא של יושבי העיר דהא אין להעיר שלל אלא ליושביה ובהכי א"ש מה שכתב הרמב"ם דלכך נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו כיון שישבו שם דהיינו כיון שישבו שם הוי בכלל שללה ומרבינן שפיר מכל אשר בה והכס"מ הבין דהרמב"ם נקט טעמא דר"ש ולכך הקשה בתוס' חדשים עליו למה דנקיט כר"ש הא לא פסיק כוותיה ולפענ"ד לא כר"ש כתב אלא ליתן טעם למה דמאבדין נכסי צדיקים יותר מנכסי אנשי מדינה אחרת שבתוכה דממעטינן משללה ולא שלל עיר אחרת ואף דשללה צריך לולא שלל שמים י"ל דב' שללה כתיב ואת כל שללה תקבוץ ואת כל שללה כליל:

כגון דקביל עליה אחריות: א"ל הא בפסחים (דף ה' ע"ב) אמרינן דחמץ של נכרי שקבל ישראל עליו אחריות מקרי שלו וחייב לבערו אפילו אי לא הוי כתיב לא ימצא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי דפסקינן כוותיה די"ל דרב חסדא ס"ל כאיכא דאמרי שם דס"ל דאי לאו קרא דלא ימצא לא מיחשב כשלו כיון דהדר בעינא לבעלים אפילו למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי ולכן הכא דליכא קרא לא מיחשב כשלו:

אמר ר"ח בהמה חציה של עיה"נ: לכאורה קשה לפי מה דמסקינן ביצה (דף ל"ח ע"א) דבדאורייתא אין ברירה א"כ מ"ט דעיסה מותרת אף דכמאן דפליגא דמיא דהא לא אמרינן דהוברר למפרע דהך פלגא לאו של עיה"נ הוי כיון דאיסורא דאורייתא הוא. גם קשה לפי מה דאמרינן שם (דף נ"ז ע"ב) דבהמה של ב' שותפים שאני מחבית של ב"ש משום דבבהמה ינקי מהדדי א"כ ל"ל הכא טעמא גבי בהמה משום דכמאן דלא פליגא דמיא וכמו שפירש רש"י דבשחיטת סימן דעיה"נ נעשית מתה תיפוק ליה דאי אפשר להפריש חלק דעיה"נ משום דינקי מהדדי גם כבר הקשה הר"ן לפי פירש"י דאי פשיטא ליה דשחיטת בהמת עיה"נ חשיבה כמתה מאלי' א"כ מאי קמבעי' ליה תו לקמן בהמת עיה"נ ששחטה מי מהני לה שחיטה לטהרה מידי נבילה ונ"ל כיון דזה ודאי דאיסור עיה"נ חל על כל אשר בה להיות אסור בהנאה ע"י גמר דין של הב"ד וכמו דאמרינן ספ"ק דערכין לענין שוה"נ זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה ולכן גבי עיסה דאפשר למפלגה אמרינן דהב"ד לא גמרו דין רק על החצי של עיה"נ לאחר שתחלק העיסה ותברר חלקה ולא שייך בזה ברירה דמקודם שנחלקה אין כאן איסור כלל ולכן אי הוי שייך גם בבהמה לומר כן דהב"ד לא גמרו דין רק על החצי של עיה"נ גם בבהמה היתה מותרת חצי האחרת שאינה של עיה"נ אבל כיון דבבהמה משעת שחיטה נעשה בה דין עיה"נ דהא זה פשיטא ליה להש"ס דלפי חרב מקויים בשחיטה א"כ משעה שמתחיל לשחוט ושחט סימן של עיה"נ הרי כבר קיים בה דין עיה"נ ולא שייך בזה לומר עוד דהב"ד לא גמרו דין רק על חצי האחרת כיון דכבר עשה בה דינא דלפי חרב ומאז נאסרת בהנאה ויינק חצי האחרת ממנה בעודה בחייה ונעשית גם היא אסורה בהנאה אף אי שחיטת סימן דעיה"נ מקרי שחיטה ליטהר מידי נבילה ולכן לא מוכח עדיין מזה מאי דקמבעי' ליה לקמן אי מקרי שחיטה לטהרה מידי נבילה או לא ועיין ביצה (דף כ"ב ע"א) במאי דקאמר ר"ח שם. שוב זמן רב אחר שכתבתי זה מצאתי בשו"ת שאגת אריה (סי' פ"ט) שהקשה על הרמב"ם כיון דפסק דבדאורייתא אין ברירה האיך פסק דעיסה מותרת והניח בקושיא ולפי מה שכתבתי אתי שפיר:

מהו שתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבילה: לא ראיתי להרמב"ם ז"ל שהביא דין זה ולא ידעתי למה השמיטו דכיון דספק דאורייתא הוא ה"ל לפסוק להחמיר דנעשית נבילה גם ק"ל אמה שכ' רש"י בזבחים ס"פ חטאת העוף דלא מצאנו שחיטה בבהמה טהורה דלא תהני לטהר מידי נבילה והרי הכא מבעי' ליה בשחיטת בהמה טהורה דעיה"נ וספיקא לחומרא. גם ק"ל אמה שכתבו התוספות בחולין (דף ק"מ ע"א) וז"ל וצ"ע בבהמת עיה"נ אם עבר והקריבה כו' ע"ש ובמה שכתב המהרש"א ואיך ס"ד דכשרה למזבח כיון דהכא מספקא ליה ולא איפשוט אי בהמת עיה"נ שנשחטה לא הוי נבילה וצ"ע. אכן זה יש לתרץ דמה דמסופק הכא היינו בבהמה שהיא חולין אבל ספק התוס' הוא אם עבר והקדישה אחר שכבר נעשית בהמת עיה"נ אי מקרי גם בזה שלל שמים להיות הקרבן כשר:

בעי ר"י שיער נשים צדקניות מהו: גם בזה ק"ל על הרמב"ם שכ' וז"ל שיער הראש בין של אנשים בין של נשים מותרת בהנאה אבל של פיאה נכרית ה"ה מכלל שללה ואסורה עכ"ל ומ"ט לא חילק וכ' דפיאה נכרית של נשים צדקניות המחוברת לגופן מותרת דכגופן דמיא ואי נימא דשל רשעיות אסורה כה"ג דכגופן דמיא כיון דגופן אסורות כש"כ דה"ל לחלק בין צדקניות לרשעיות:

ברש"י ד"ה למהוי כבני מתא. כיון ששהה ל' יום נקרא מאנשי העיר: מאנשי נשי העיר נ"ל שט"ס הוא וצ"ל מי ושבי העיר דהא אמרינן כמה יהיה בעיר ויהיה כאנשי העיר י"ב חודש וגם בברייתא הנודר הנאה גרסינן בב"ב (דף ח' ע"א) הנודר הנאה מאנשי העיר אם יש אדם שנשתהה שם י"ב חודש וכו' אלמא דאנשי העיר שוין לבני העיר ולא ליושבי העיר:

ד"ה אמר רב חסדא ובנקבצין. דוקא מופקדים ביד אחרים: ונ"ל שהוצרך לזה כיון דבכלל נכסי רשעים דקתני בברייתא לכאורה הוי ג"כ ירושות שלא נכנסו מעולם לתוכה אבל פקדונות של אנשי עיה"נ לא שייך אלא במה שהיה כבר בידם והפקידום ביד אחרים דכן הוא לשון פקדון וא"כ מאי קא מקשה לקמן ואי אין נקבצין לתוכה הא אמרה חדא זימנא דלמא אשמועינן דאפילו פקדונות שהיו כבר בתוך העיר מותרין מה דלא אשמועינן בברייתא ולכן פי' רש"י דודאי גם בכלל נכסי רשעים דברייתא לא הוי רק מה שכבר היה בתוכה דאי לא"ה לא קרינן ביה שללה:

ד"ה כגופן דמיא. וכשם שאין שורפין מלבושין שעליהם: מזה נראה דפשיטא ליה לרש"י דמלבושי צדיקים שעליהן אינן אובדין וכדמוכח מהש"ס דכאן ולפי"ז צ"ל דמה דכתב ספ"ק דערכין דצדיקים שבתוכה יוצאין ממנה ערומים וכן כ' ג"כ בכריתות (דף כ"ד ע"א) דלאו דוקא קאמר ערומים ממש בלא מלבושין שעליהן אלא משאר נכסים יוצאים ערומים:

אמר רב יהודה דנין וחובשין וכו'. תימה למה לא קאמר חובשין וחובשין ואין דנים אותם כלל עד לבסוף שרואים אם נעשים רובה נדחים או מעוטה כדי שיגמור הדין כולם בשוה וכן קשה על עולא שהרי השתא לא קשה נמצא אתה מענה את דינו של אלו מאחר שעדיין לא נתקבל עדותן ולא נגמר דינן:

וריש לקיש אמר מרבין להן בתי דינין. נ"ל דר"ל פליג על רבי יוחנן משום שתי תשובות בדבר חדא דא"כ לא תמצא לעולה כשיודח רובה שידונו רובם ככולם בשוה בדין עיר הנדחת דהיינו להריגה בסייף ובקרא משמע שידונו רובם ככולם בשוה להריגה בסייף ולא לחלק אותם על חציין בסקילה ומחציין ואילך בסייף מדכתיב הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב וגו' ועוד דא"כ נמצא שיהו דנים שנים בשתי מיתות ביום א' דהיינו בסקילה על חציין ובסייף מחציין ואילך ומיהו בהא איכא למימר דסבר רבי יוחנן דמחציין ואילך אינן נהרגין על ידי אותו בית דין עצמו שדנו אותם עד חציין לסקילה אלא דוקא על ידי ב"ד הגדול כדין עיר הנדחת כדאמר רבי חמא בר יוסי א"ר הושעיא והוצאת את האיש ההוא וכו' דמייתי בסמוך לכן אמר ריש לקיש שיש תקנה אחרת למצוא שיודח רובא וידונו רובם ככולם בשוה בדין עיר הנדחת דהיינו להריגה בסייף כפשטיה דקרא ולא יהא קשה נמצא אתה מענה את דינו כו' על ידי שמרבין להן בתי דינין וקס"ד דהא דקאמר ריש לקיש מרבין להן בתי דינין למגמרא דינייהו לאלתר קאמר ולכן מקשה איני והא אמר רבי חמא בר יוסי וכו' וה"ה דהוה מצי לאותוביה ממשנתנו דריש מכלתין דקתני בהדיא אין עושין עיר הנדחת אלא על פי ב"ד של ע"א אלא משום דרבי חמא בר יוסי כו' בא למילף טעמא דמשנתנו הנזכר מקרא הלכך ניחא ליה טפי לאותוביה מר' חמא בר יוסי וכו' אי נמי משום דהוה מצי לדחוק ולומר דהמשנה לא מיירי לעניין לדונו במיתתם אלא לענין שאר דברים כגון לעשותה תל עולם ולאבד ממונם ומשני דריש לקיש לא קאמר דגמרינן לדינייהו לאלתר אלא ה"ק דמעיינין בדיניהן אם הוי מרובין אז מעלים אותם לב"ד הגדול ויגמור הדין כולם בשוה ביום אחד ותו לא מידי. כן נ"ל:

אמר רב חסדא ובנקבצים לתוכה. פרש"י נכסי רשעים הקרובים לעיר שיכולים לקבצה לתוך העיר באותה העיר שכונסין שלל העיר לרחוב לשרפן הן אבודין כלומר אף על פי שנשארו חוץ לעיר מ"מ כיון שהם קרובים לעיר שיכול לקבצה לתוך העיר חשבינן להו כאלו היה מקובצין לתוך העיר וקרינן להו ואת כל שללה תקבוץ ומאבדין אותם שם חוץ לעיר אבל מפשט דברי הרמב"ם בפ"ד דהלכות ע"א משמע שהוא מפרש הא דאמר רב חסדא ובנקבצים לתוכה ר"ל שלא נשארו חוץ לעיר אלא נקבצין עכשיו לתוך העיר אז נשרפין עם השלל אבל אם לא נקבצו לתוכה אלא נשארו חוץ לעיר אין מאבדים אותם בכל מקום שהם אפילו אם הם קרובים לעיר אלא ינתנו ליורשיהם ואני אומר דלשון ובנקבצים לתוכה דייק כהרמב"ם ולשון נכסי רשעים שחוצה לה דייק כרש"י דוק ותשכח:

אמר רב חסדא בהמה חציה של עיר הנדחת כו'. לאו דוקא בהמה אלא הוא הדין חיה ועוף:

אלא אמר רבא בפאה נכרית וכו'. מה שיש לדקדק בזה פירשתי באורך בחדושי בנזיר בפרק מי שאמר גבי ות"ק אמר לך אפשר בפאה נכרית כו':

גמ'. עד שיודח רובה היכי עבדינן אמר רב יהודה דנין וחובשין דנין וחובשין. אמר ליה עולא נמצא אתה מענה את דינן של אלו אלא אמר עולא דנין וסוקלין, דנין וסוקלין. איתמר, רבי יוחנן אמר דנין וסוקלין דנין וסוקלין וריש לקיש אמר מרבין להן בתי דינין. איני והאמר רבי חמא בר יוסי אמר רבי אושעיא והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא כל העיר כולה לשעריך אלא מרבין להן בתי דינין, ומעיינין בדיניהן, ומסקינן להו לבית דין הגדול, וגמרי להו לדינייהו, וקטלי להו.
ופרש"י (ד"ה דנין וחובשין) וז"ל כשרואין שתים או שלשה מהם עובדים עבודה זרה לא יסקלו אותן ומניחין כל האחרים מלסקול, אלא דנין אותם לסקילה וחובשין אותם בבית הסוהר, וכן עושין עד שרואין אם מצטרפין לרובא, וחוזרין ודנין אותם דין אחר להריגה ומאבדין את ממונם עכ"ל. ונראה דרב יהודה סובר דכדי להתחייב משום עיר הנדחת בעינן שיגמר דין רוב אנשי העיר כעובדי ע"ז, ואם נגמר דין רוב אנשי העיר כעובדי ע"ז ע"י ב"ד של כ"ג אזי ב"ד הגדול יכול לשוב ולדון ולקבוע דין עיר הנדחת על העיר. משא"כ עולא סובר דא"כ אתה מענה את הדין דהרי כבר נגמר דינם בסקילה. ולפי עולא סגי בעדות שרוב אנשי העיר עבדו ע"ז כדי לצרפם לרוב ולקבוע על העיר חלות דין עיה"נ. ור' יוחנן סובר שגומרין את הדין וממיתין בסקילה כדין ע"ז דיחיד עד מחצה של העיר ולאחר כדי מחצה דנין בסייף כדין עיר הנדחת. ואילו ריש לקיש סובר דמרבין להם בתי דינים ומקבלים עדות על כל העובדים ביום אחד וגומרין את דין כולם בסייף. ונראה דריש לקיש ס"ל דמצטרפין לרוב עובדי ע"ז ע"י בירור ב"ד על מעשה העבירה (בלי גמר דין). והמחלוקת בין ר' יהודה ועולא הוא אם לאחר שכבר הרגו המיעוט בסקילה ונגמר דין העיר לעיה"נ מכאן ולהבא האם היה דינם למפרע שנתחייבו בסייף או לא, אבל לכו"ע בשעת מעשה קודם שנגמר דין העיר בב"ד הגדול היו חייבים אז סקילה.
ויש לעיין אליבא דר"י דדנים וסוקלין ודנין וסוקלין עד שיהיו רוב ואח"כ גומרים את דין העיר כעיר הנדחת, ושורפין את כל שללה בתוכה מהו דין ממונם של אלו שנסקלו, האם ממונם נשרף כשלל העיר או שממונם פלט. ונראה לומר דממונם נשרף כשלל העיר, כי עיקר הדין דשריפה חל על נכסי הרשעים שבעיר, והראשונים שנסקלו נמי נחשבים לרשעים שבעיר וע"כ נכסיהם נכללים בשלל העיר שדינם בשריפה.
גמ' הודחו מאליהן מהו.
עיין בפרש"י (ד"ה בתר נפשייהו גרידי) וז"ל ומעשיהם מעשה, ואדוקים ביותר, הואיל ומעצמם הם נדחין ודין הוא שיעשה עיר הנדחת עכ"ל. ובד"ה אבל הנך דהודחו בתר נשים וקטנים גרידי וז"ל שאין אדוקים כל כך עכ"ל. ודבריו צ"ב. ונראה דר"ל דבאדוקים ביותר דהיינו שהודחו באופן דהויא הדחה לעולם ולא רק לשעה, ואילו בנשים וקטנים הויא הדחה רק לשעה, שהנדחים יחזרו בהם לבסוף ויעשו תשובה, ומשו"ה לא הויא עיר הנדחת.
ועיין ברמב"ם (פ"ד מהל' עכו"ם ה"ב) שפסק דאם הודחו מאליהן פטורים מחנק וחייבים סקילה, וז"ל או שהודחו מאליהן או שהיו מדיחיה מחוצה לה אין דנין בה דין עיר הנדחת אלא הרי הן כיחידים שעבדו עבודת כוכבים וסוקלין כל מי שעבר וממונן ליורשיהן כשאר הרוגי בית דין עכ"ל. וצ"ע דהרי בגמ' זוהי אבעיא דלא איפשטא, ולכאורה הו"ל לפסוק לקולא דספק נפשות להקל ושיתחייבו רק סייף ולא סקילה, וצ"ע.⁶²¹
גמ'. אלא מרבין להן בתי דינין, ומעיינין בדיניהן, ומסקינן להו לבית דין הגדול, וגמרי להו לדינייהו, וקטלי להו.
ופרש"י (בד"ה מרבים להם בתי דינים) וז"ל כדי שתתקבל עדותן ביום אחד, ויגמור דין כולם ביום אחד. אלא מרבין להם בתי דינין ומעייני בדיניהם אם הוו מרובים ואם הודחו רובם מעלים את כולן לבית דין הגדול עכ"ל. ומבואר דקבלת העדות דעיר הנדחת אינה בב"ד הגדול של ע"א ורק גמר הדין הוא בב"ד הגדול של ע"א. וכן מבואר בדברי הרמב"ם (פ"ד מהל' עכו"ם ה"ו) וז"ל מרבין להם בתי דינין ודנים אותם, כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד כוכבים אחר שהתרו אותו מפרישין אותו, נמצאו כל העובדים מיעוטה סוקלין אותן ושאר העיר ניצול, נמצאו רובה מעלין אותן לבית דין הגדול וגומרין שם דינם והורגין כל אלו שעבדו בסייף עכ"ל. אמנם עיין ברמב"ן עה"ת (דברים י"ז:ו) שכתב דקבלת עדות דנפשות היא בב"ד של כ"ג בלבד, ודלא כהרס"ג דס"ל דקבלת עדות היא בב"ד של ג'. ובפשטות ס"ל לרמב"ן דכי היכי דגמר דין בכ"ג ה"ה דקבלת עדות דנפשות בעי כ"ג. והקשה עליו המנ"ח (מצוה תס"ד) דלפי"ז קבלת עדות דעיר הנדחת ניבעי ב"ד של ע"א כיון שהגמר דין הוא בב"ד של ע"א. וי"ל דהא דבעינן ב"ד של ע"א בעיר הנדחת היינו לענין חלות שם עיר הנדחת לכל דיניה כגון שריפת שללה והריגת נשים וטף ואיסור לא יבנה וכו', אך לענין עצם החיוב דנפשות לא בעינן ב"ד של ע"א, ורק כדי להחיל על העיר חלות שם ודין עיר הנדחת בעינן ב"ד של ע"א, ומשו"ה אף הרמב"ן סובר דבעיר הנדחת קבלת עדות הוא בב"ד של כ"ג כשאר דיני נפשות.⁶²²
ועוד נראה לבאר דיסוד סברת הרמב"ן אינו דב"ד של קבלת עדות צריך להיות שוה לב"ד שגומר את הדין, אלא דדין ב"ד של כ"ג בנפשות אינו דין בגמר הדין דוקא אלא דאף המשא ומתן דנפשות בעי ב"ד של כ"ג. ויש להביא ראייה דחל חלות שם מיוחד של משא ומתן דנפשות דבעי ב"ד של כ"ג מהא דקיי"ל (תוס' סנה' לו. ד"ה רבה) דבמורד במלכות בעינן משא ומתן בב"ד של כ"ג אע"פ שא"צ גמר דין במורד במלכות, ומוכח דחל שם משא ומתן דנפשות שצריך ב"ד של כ"ג. וי"ל דמשו"ה סובר הרמב"ן דקבלת עדות דנפשות צריכה ב"ד של כ"ג דקבלת העדות היא חלק מהמשא ומתן של נפשות. אמנם הדין דבעינן ב"ד של ע"א בעיר הנדחת אינו משום המשא ומתן דנפשות אלא הוא דין מסוים דכדי לקבוע חלות שם ודין עיר הנדחת על העיר לגבי כל דיני עיה"נ בעינן גמר דין ע"י ב"ד של ע"א, ומשו"ה אף הרמב"ן סובר דקבלת עדות דעיר הנדחת היא בב"ד של כ"ג.⁶²³
והנה בסוגיין נחלקו ר"י ור"ל, דר' יוחנן סבר דדנים וסוקלין דנים וסוקלים כדין עובד ע"ז ביחיד עד מחצה מבני העיר, וממחצה ואילך גומרין דינם בסייף כדין עיה"נ. ואילו ריש לקיש ס"ל דמרבין להם בתי דינים ומקבלים עדות על כל העובדים ביום אחד וגומרין דין כולן בסייף כעיה"נ. ויש לעיין בשיטת ר' יוחנן דהיאך סובר דדין מחצה הראשונה בסקילה והרי אח"כ נתברר למפרע שרוב העיר עבדו ע"ז והיה ראוי להיות דינם בסייף כדין עיר הנדחת, וגמר הדין לסקילה היה שלא כדין. ועוד צ"ע דלשיטת ר' יהודה (סנה' דף פ) צריך להתרות באיזה מיתה הוא נהרג, א"כ צ"ע היאך יתכן התראה בעיר הנדחת והרי בשעת ההתראה העדים אינם יודעים אם יעבדו רוב אנשי העיר ע"ז ודינם בסייף או לא ודינם בסקילה, ומותרה לדבר חמור לא הוי מותרה לדבר הקל.
ונראה דבין אם הודחו רוב העיר או רק מיעוט אנשי העיר מעשה העבירה המחייבת היא מעשה עבירה של עבודה זרה דיחיד, וכל החילוק בין דין עובד ע"ז ביחיד ודין עיר הנדחת אינו מפאת מעשה העבירה אלא דין הוא בגמר הדין, דאם בשעת הגמר דין יש רוב שעבדו ע"ז אזי חל דין עיר הנדחת ע"י גמר הדין. ולפי"ז י"ל דר' יוחנן סובר דכל זמן שלא הושלמה קבלת עדות שיש רוב שעבדו ע"ז שפיר חל גמר דין של סקילה כעובדי ע"ז ביחיד דעלמא, ומאחר שכבר חל עליהם גמר דין לסקילה שוב לא פקע, ולא שייך שיחול עלייהו חלות חיוב סייף דעיר הנדחת. משא"כ ריש לקיש סובר דמרבין להן בתי דין וגומרין את דין כולם בסייף וממונם אבד כדין עיר הנדחת דמאחר דרובם עבדו ע"ז ב"ד קובע על העיר חלות שם עיר הנדחת. אך נראה דחלות שם עיר הנדחת חלה ע"י גמר הדין אך לכולי עלמא מעשה העבירה הוי עבירה של עבודה זרה דיחיד, וההתראה היא לסקילה דההתראה תלויה במעשה העבירה, ואילו דין מיתה דסייף וממונם אבד נתחדש ע"י גמר דין של ב"ד הגדול שקובע על העיר חלות שם עיר הנדחת.
ולפי"ז יש לתרץ קושיית המנחת חינוך דלמה א"צ ב"ד של ע"א לקבלת עדות בעיר הנדחת, די"ל דבאמת אף בעיר הנדחת מעשה העבירה המחייב הוי ע"ז של יחיד, ולכן סגי בקבלת עדות בב"ד של כ"ג כעבודה זרה דיחיד, ורק גמר הדין לקבוע על העיר חלות שם עיר הנדחת בעי ב"ד הגדול של ע"א.⁶²⁴
גמ'. תנו רבנן החרם אותה ואת כל אשר בה פרט לנכסי צדיקים שבחוצה לה. ואת כל אשר בה לרבות נכסי צדיקים שבתוכה, שללה ולא שלל שמים, ואת כל שללה לרבות נכסי רשעים שחוצה לה. אמר רבי שמעון מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו מי גרם להם שידורו בתוכה ממונם, לפיכך ממונם אבד, אמר מר ואת כל שללה תקבץ לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה. אמר רב חסדא ובנקבצים לתוכה.
ופרש"י (בד"ה אמר רב חסדא ובנקבצין לתוכה) וז"ל נכסי רשעים הקרובין לעיר שיכולים לקבצם לתוך העיר באותו יום עצמו שכונסין שלל העיר לרחוב לשורפן הן אבודים עמה, אבל רחוקים דאין מגיעין לעיר אינן אבודים, ודוקא שכבר היו לתוכה אלא שמעכשיו היו מופקדים ביד אחרים, אבל לא היו מעולם בתוכה כגון דנפלה להם בירושה לא קרינא ביה שללה ואין הממון אבד עכ"ל.
לפום ריהטא יש לפרש דיש ב' דיני איבוד בנכסי עיר הנדחת: א) דין איבוד ממון ונכסי עיר הנדחת וזה כולל אף נכסי הצדיקים שבתוך העיר, ב) דין איבוד ממון "אנשי עיר הנדחת" – דחל רק על הרשעים שבעיר, ולכאורה חיוב איבוד זה חל אף בממונם שנמצא מחוץ לעיר. אמנם ממה שפרש"י את דברי ר"ח "ובנקבצים לתוכה – שכבר היו לתוכה", משמע דמיירי דוקא בממון שכבר חל עליו דין ממון עיר הנדחת, ומשמע דס"ל דליכא דין נכסי אנשי עיר הנדחת, אלא דיש ב' הלכות בממון עיר הנדחת: א) ממון ונכסי עיר הנדחת שעכשיו הוי ממון עיה"נ – וזה כולל אף נכסי צדיקים, ב) נכסים שהיו ממון עיר הנדחת בעבר וחיוב זה דוקא חל בנכסי רשעים.
ועיין ברמב"ם (פ"ד מהל' עכו"ם ה"י) וז"ל נכסי אנשי מדינה אחרת שהיו מופקדין בתוכה אף על פי שקבלו עליהן אחריות אין נשרפין אלא יחזרו לבעליהן שנאמר שללה ולא שלל חבירתה, נכסי הרשעים שהודחו שהיו מופקדין במדינה אחרת אם נקבצו עמה נשרפין בכללה ואם לאו אין מאבדים אותם אלא ינתנו ליורשיהם עכ"ל. ונראה לפרש דהרמב"ם סובר דיש ב' דינים: א) דין ממון ונכסי עיר הנדחת, ב) דין ממון ונכסי אנשי עיר הנדחת. אולם הרמב"ם סובר דלא חל דין שריפה בפ"ע על ממון ונכסי אנשי העיר, ושורפין אותן רק ביחד עם ממון ונכסי העיר. ועוד ס"ל להרמב"ם שאיסור הנאה משללה הוא מחמת שעומד לשריפה, ואם פקע דין שריפה מהשלל אזי ממילא פקע נמי גמר הדין לאוסרו בהנאה. ומשו"ה לגבי ממון הרשעים שמחוצה לה דיסוד האיסור הוא מדין נכסי אנשי עיר הנדחת אם לא נשרפו ביחד עם נכסי עיר הנדחת, מותר הממון בהנאה, דאע"פ שכבר חל על הממון אסה"נ, מ"מ מאחר שלא נשרפו ביחד עם נכסי העיר ואי אפשר להם לישרף לבד א"כ פקע מהם דין שריפה, וממילא פקע נמי גמר הדין האוסרם בהנאה.
גמ'. לעולם דעיר אחרת דמפקדי בתוכה והכא במאי עסקינן כגון דקביל עליה אחריות, מהו דתימא כיון דקביל עליה אחריות כדידיה דמי, קא משמע לן.
יש לעיין דפשיטא דמותרין אליבא דרבנן שחולקים על ר"ש וס"ל דגורם לממון לאו כממון דמי, משא"כ לר"ש דס"ל גורם לממון כממון דמי בפשטות צ"ל שהם אסורים וכדאיתא בגמ' להלן דף (קי"ב:) לענין קדשים שחייב באחריותן. אמנם יתכן לומר דבאמת רב חסדא אליבא דר"ש קאמר לה, אלא דסובר דאמרינן דבר הגורם לממון כממון דמי רק באופן שהבעלים הראשונים הם מופקעים מהדין הזה שאנו דנין עליו דאזי אמרינן שהבעלים שקיבלו עליהם אחריות חייבים דדבר הגורם לממון כממון דמי. ולמשל לגבי חמצו של נכרי שביד ישראל באחריות דמכיון דאין לנכרי איסור חמץ אזי חל דין דבר הגורם לממון כממון דמי לגבי הישראל שקיבל אחריות על החמץ, וכן בהקדש דמופקע לגמרי מדין עיה"נ בכה"ג שייך דינו של ר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי. משא"כ בב' הדיוטות דיש בעלים אזי אף ר"ש מודה דבעיר הנדחת אע"פ שקיבל עליו אחריות על פקדונות של אחרים מותרים ולא אמרינן דדבר הגורם לממון כממון דמי.⁶²⁵
ויש להביא ראייה לזה מהא דאמרינן בריש פרק המפקיד (ב"מ דף לג:) "שילם ולא רצה לישבע למי משלם למי שהפקדון אצלו" ובגמ' מבואר דהטעם דמשלם לשומר הוא משום דהמפקיד הקנה לו את הכפל, ולא אמרינן דקאי אליבא דר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי ומשו"ה הכפל נחשב כממונו של השומר. ונראה דמכיון דהתם איכא בעלים ששייכים לדין כפל לא נחשב השומר לבעלים מדין דבר הגורם לממון כממון, וכמש"נ.
ועוד י"ל דהנה עיין בגמ' פסחים (דף ו.) "הניחא למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי היינו דאיצטריך לא ימצא, אלא למ"ד כממון דמי לא ימצא למה לי, איצטריך סד"א הואיל וכי איתיה הדר בעיניה לאו ברשותיה קאי קמ"ל", ופרש"י דלא אמר ר"ש דכממון דמי אלא בדבר שכבר גרם לממון אבל לא בדבר שיכול לגרום לממון, וז"ל וכי אמרה ר"ש לההוא היכא דאינו בעין כגון גבי גונב קדשים שהיו הבעלים חייבין באחריותן וכו' דהא גרם ליה להתחייב ממון עכ"ל. וממילא יש לומר דבסוגיין רב חסדא קמ"ל דאע"ג דס"ל לר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי, כל זמן שהפקדון הוי בעין לא הוי כממון.
אך לפי"ז צ"ע דבגמ' (קי"ב ע"ב) איתא דלר"ש האיסור דעיה"נ חל על קדשים שחייב באחריותן אע"פ שהן עדיין בעין, וצ"ע למה ס"ל לר"ש דקדשי מזבח ימותו והרי הן בעין וא"כ י"ל דלא חל עדיין דין דבר הגורם לממון כממון דמי.
ותירץ הגר"מ זצ"ל דיש חילוק בין אחריות דשמירה בפקדון לבין אחריות דקדשים, דבפקדון האחריות חלה על החפץ שאם יאבד החפץ הריהו חייב לשלם עבור החפץ, וא"כ יש בזה הבדל בין היכא שהחפץ הוי בעין להיכא שאינו בעין, דכל זמן שהחפץ הוי בעין לא גרם לשום ממון, ובכה"ג השומר אינו נחשב כבעלים על החפץ. משא"כ בקדשים שאמר "הרי עלי קרבן" אזי אין האחריות חלה על הבהמה אלא שחל חיוב לקיים את נדרו, ומכיון דהחפץ שבו יוצא את נדרו שוה ממון הוא לו הריהו נחשב כבעלים למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי. ומשו"ה אמרינן בגמ' דלר"ש דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי קדשי מזבח דעיה"נ ימותו. ואילו בסוגיין מיירי בפקדון ולגבי פקדון סובר ר"ח דכל זמן שהפקדון בעין לא הוי ממון אף למ"ד גורם לממון כממון דמי.
והנה עיין בירושלמי בפסחים (פ"ב ה"ב) וז"ל לא יראה לך אית תניי תני לא יראה לך לך אין את רואה אבל רואה את לגבוה אית תניי תני אפי' לגבוה. מאן דאמר לך אין את רואה רואה את לגבוה בשהקדישו קודם לביעורו מאן דאמר אפילו לגבוה כשהקדישו לאחר ביעורו. א"ר בון בר חייה קומי רבי זעירא תיפתר בקדשים שהוא חייב באחריותן כר"ש", וצ"ע דמהבבלי משמע דלר"ש דבר הגורם לממון הוי כממון דמי רק באופן שהחפץ אינו בעין, ואילו הכא בציור שבירושלמי החמץ שהקדיש לגבוה הוי בעין וא"כ למה עובר בב"י אליבא דר"ש. וצ"ל דמגזה"כ דלא ימצא נתרבה דאף בכה"ג עובר בב"י. אמנם קשה דמהגמ' בפסחים משמע דלכו"ע בחמץ אמרינן דדבר הגורם לממון כממון וחייב בב"י וב"י וא"כ למה תלה הירושלמי דין חמץ שהקדיש לגבוה במחלוקת בין ר"ש ורבנן. וביאר הגר"מ זצ"ל דאין סתירה בין הבבלי והירושלמי אלא דיש חילוק בין אחריות דקדשים ובין אחריות דפקדון, דבפקדון האחריות הוא משום שאם נאבד החפץ הריהו חייב בתשלומין ולכן כל זמן שהחפץ קיים בעין לא גרם לשום ממון ולגבי זה חילקו הבבלי בין כשהיה בעין לבין כשאינו בעין דאי הוי בעין השומר לא נחשב כבעלים על החפץ. משא"כ בהקדש חיוב האחריות אינו חל מפאת שחייב עבור החפץ אלא דחייב באחריות מחמת נדרו, והחפץ הזה שבו הוא יוצא יד"ח להקדש ומקיים את נדרו שוה ממון הוא לו, ובזה ס"ל לירושלמי דאין חילוק בין כשהחפץ בעין לאינו בעין, דאפילו כשהחפץ בעין הוא נחשב לבעלים. ומשו"ה ס"ל לר"ש דקדשי מזבח ימותו דאע"פ דהויין בעין חל עליו חובת אחריות לקיים את נדרו. ובזה מבואר דברי הירושלמי דבקדשים שהן חמץ תלוי במחלוקת בין ר"ש ורבנן ודלא כהבבלי דנקט דלא פליגי, די"ל דהבבלי מיירי בפקדון דהאחריות חלה מחמת החפץ ואזי יש לחלק בין כשהחפץ בעין לאינו בעין, משא"כ הירושלמי מיירי בקדשים דהאחריות הוא מחמת נדרו ואזי אין נפ"מ בין אי הוי בעין או לא, ולכן לר"ש צריך לבער אף חמץ קדשים.
גמ'. אמר רב חסדא בהמה, חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת אסורה. עיסה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת מותרת. מאי טעמא בהמה כמאן דלא פליגא דמיא, עיסה כמאן דפליגא דמיא. בעי רב חסדא בהמת עיר הנדחת מהו דתיתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבילה לפי חרב אמר רחמנא, לא שנא שחטה משחט לא שנא קטלא מקטל או דלמא כיון דשחטה מהניא לה שחיטה, מאי תיקו
ופרש"י דכי שחט לחצי של עיר הנדחת אינו שוחט אלא ממית ולא מהני שחיטה אף לחצי השני. יוצא דלפי רש"י החצי השני מותר מצד עיה"נ ואסור רק מדין נבילה. ורב חסדא מסתפק לענין טומאת נבילה ולא לענין איסור אכילתה. ועיין בחידושי הר"ן (ד"ה בהמה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת אסורה) וז"ל וא"א לכזית בשר בלא שחיטה. משמע דהאי איסורא ליתיה אלא איסור אכילה שאחר שכל זית וזית שבה טעון שחיטה של שני סימנין א"א להתירה באכילה שהסימן האחד שהוא של עיר הנדחת אינו מתיר שהרי הוא אסור בהנאה ועד כאן לא איבעי להו אלא אם תיהני בה שחיטה לטהרה מידי נבלה למ"ד שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה דאיכא למימר דהא לאו שחיטה היא אלא הדין שדנה בה תורה שאמרה לפי חרב אבל ודאי פשוט שאין השחיטה עושה היתר אף בבהמה של שותפו' שאותו הסימן של חלק עיר הנדחת אין בו שחיטה שהרי אסור הוא בהנאה והיא שחיטה שאינה ראויה ואינה מתרת באכילה לדברי הכל אבל החלק של עיר האחרת מותר הוא בהנאה שהרי בלא שחיטה ודאי בתר חלוקה היא ולענין טומאת נבלה היא השאלה של רב חסדא ופשוט הוא. אלא שרש"י ז"ל כתב א"א לכזית בשר בלא שחיטה ואפילו שחטה משחט אין בכך כלום דלאו לשחיטה קיימה אלא למיתה ושחיטתו זו היא כמיתה ממש א"כ הרי אמרת דלא תיהני לה לטהרה מידי נבל' ומאי קא בעי רב חסדא אם השחיטה מיטהרת מידי נבלה עכ"ל.
ועיין ברמב"ם (פ"ד מהל' עכו"ם הי"א) וז"ל בהמה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת שהיתה בתוכה הרי זו אסורה, ועיסה שהיא כן מותרת לפי שאפשר לחלקה עכ"ל. כלומר בעיסה שייך להיות גמר דין על חצי אחד בלי גמר דין על החצי השני דהב"ד יכולים לפסוק שיחלקו העיסה וישרפו רק החצי, אבל בבהמה לא שייך לפסוק שיחלקו ואח"כ יהרגו חציו האחד, שהרי לאחר שחילקוה שוב אי אפשר לקיים בה מצות סייף, דאי אפשר להרוג רק חצי בהמה, ולכן צ"ל שחל גמר הדין אפילו על החצי שאינו של עיר הנדחת.
⁶²¹ ועיין בכס"מ ובמשנה למלך, ובלח"מ שם. ובספר עבודת המלך (להגאון הרב מנחם קרקובסקי זצ"ל - דודו של רבינו זצ"ל) תירץ וז"ל לדעתי דינו של רבנו הוא פשוט מאד, דהרי באמת דין עיר הנידחת הוא חלות דין חדש של עיר הנידחת, ובאמת עיקר חיובם הוא בסקילה, אלא שאחר שהבי"ד חותכין עליה דין עיר הנדחת אז חל עליהם דין זה, וחיוב מיתה בסייף ואבידת הממון הנשים והטף, והרי ר' יוחנן ועולא דסברי בסוגיא שם דדנין וסוקלין דנין וסוקלין, הרי עד שמחליטין הבי"ד דין עיר הנידחת דיינינן להו באמת בסקילה וכו' ולפי"ז כיון דהוי איבעי דלא איפשטא ואין הבי"ד יכולין לדון בה דין עיר הנידחת, הרי ממילא הדר דינא דסוקלין כל יחיד ולא שייך בזה חומרא וקולא כלל, ושפיר פסק רבנו דאין דין עיר הנדחת וממילא הוו כיחידים שעבדו עכו"ם ופשוט עכ"ל.
⁶²² ועיין עוד באגרות הגרי"ד הלוי קונטרס חאסלאוויץ אות י"ד, (עמ' רפ"ט).
⁶²³ עיין באגרות הגרי"ד הלוי פי"ג מהל' סנהדרין ה"ז (עמ' רנ"ט).
⁶²⁴ ועיין באגרות הגרי"ד הלוי פי"ג מהל' סנהדרין ה"ז (עמ' ר"ס – רס"א).
⁶²⁵ ואין להקשות ע"ז מהסוגיא בפסחים (דף ה:) דישראל שקיבל אחריות על חמצו של נכרי עובר בב"י וב"י, והקשו בגמ' "הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי, אלא למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר", וצ"ע דלפימש"נ אף למ"ד כממון דמי לא יעבור מאחר שהחמץ הוא של נכרי, ואי איכא בעלים לא חל דין דבר הגורם לממון כממון דמי. וי"ל דמכיון שנכרי מופקע מאיסור ב"י וב"י ממילא חל דין דבר הגורם לממון להעמיד החמץ בבעלות של מי שקיבל עליו אחריות מדין דבר הגורם לממון כממון דמי. משא"כ בעיר הנדחת דאף המפקיד הוי בכלל הדינים של עיר הנדחת אי אפשר להעביר החפץ לבעלות של מי שקיבל עליו אחריות מאחר שיש לחפץ בעלים אמיתיים שהם בכלל הדין הזה של עיר הנדחת. (הערת הרה"ג ר' אהרן ליכטנשטיין זצ"ל חתן רבינו זצ"ל)
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

קשיא. לשון הפסוק קשה לתרץ למ''ד חולקין אבל לא מיתותב: גרידי. בדל''ת נמשכין וכן גריס רבי בכוליה הש''ס מגריד גריד ונ''ל שהוא לשון גרידא דמפרשינן יחיד על שם שהוא יחיד משוך ומופרש הוא מן הכל ואין לאחרים סביביו ולשון ארמי הוא ואין דומה לו בפסוק (ודומה לו) אבל גורדו ומעמידו על גלדו (ר''ה ד' כז:) הוא לשון עברי ודומה לו בפסוק (איוב ב) ויקח לו חרס להתגרד בו בדל''ת ופי' לשון חטיטה שמחטט וגורד בסכין או בכל דבר וגורר ברי''ש לשון עברי הוא כמו (שבת ד' כב.) גורר אדם מטה כסא ושלחן וכן (ב''ב ד' פו.) היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא: בתר נפשייהו גרידי. ומעשיהם מעשה ואדוקים ביותר הואיל ומעצמם הם נדחין ודין הוא שיעשה עיר הנדחת: אבל הנך. דהודחו בתר נשים וקטנים גרידי שאין אדוקים כ''כ: היכי עבדינן. היאך נעשין רובא נדחים הואיל דצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד: דנין וחובשין. כשרואין ב' או ג' מהם עובדים ע''ז לא יסקלו אותן ומניחין כל האחרים מלסקול אלא דנין אותם לסקילה וחובשין אותם בבית הסוהר וכן עושין עד שרואין אם מצטרפין לרובא וחוזרין ודנין אותם דין אחר להריגה ומאבדין את ממונם: ומענה את דינם. שלאחר שנגמר דינם אתה משהה אותם ומענה את דינם: דנין וסוקלין. עד חציין דמחזקינן להו כיחידים ודנין וסוקלין ומחציין ואילך נתברר הדבר למפרע שהודחו רובא והוו בסייף וממונם אבד ומחציין ואילך אי אתה רשאי למשכן למיתה חמורה: ור''ל אמר מרבין להם בתי דינין. לאו משום דאין דנין ב' ביום אחד דהא אמרת בפרק נגמר הדין (לעיל מו.) דבמיתה אחת דנין אלא משום דנפישי עדים לכל אחד ואחד ואין פנאי לחקור כל אחד ואחד ביום אחד מרבים להם בתי דינים כדי שתתקבל עדותן ביום א' ויגמור דין כולם ביום אחד: לשעריך. לב''ד שבשעריך דהיינו סנהדרי קטנה: ואי אתה מוציא. אלא בסנהדרי גדולה: אלא מרבין להם בתי דינין ומעייני בדיניהם. אם הוו מרובים ואם הודחו רוב' מעלים את כולן לב''ד הגדול: כמה יהא בעיר. משנה בהשותפין: ויהא כאנשי העיר. ליתן בצורכי העיר: למיהוי כבני מתא. שיהא נקרא כבני העיר אין נקרא בפחות מי''ב חדש אבל להקרות מיושבי העיר כיון ששהה ל' יום נקרא מאנשי העיר וקרינן בהו את יושבי העיר ההוא: והתניא. בניחותא: המודר הנאה. שאומר הרי עלי קונם אם אהנה: החרם אותה פרט לנכסי צדיקים שבחוצה לה. שאם היו צדיקים דרים בתוכה והוי להו נכסים מופקדים במקום אחר ביד אחרים אין מחרימין אותן אבל נכסים שיש להם באותה העיר מחרימין אותן וטעמא מפורש לקמן: אמר ר''ש מפני מה וכו'. בכל דוכתי דרש ר''ש טעמא דקרא: ה''ג אמר מר ואת כל (שללה) אשר בה לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה: אמר רב חסדא ובנקבצין לתוכה. נכסי רשעים הקרובין לעיר שיכולים לקבצם לתוך העיר באותו יום עצמו שכונסין שלל העיר לרחוב לשורפן הן אבודים עמה אבל רחוקים דאין מגיעין לעיר אינן אבודים ודוקא שכבר היו לתוכה אלא שמעכשיו היו מופקדים ביד אחרים אבל לא היו מעולם בתוכה כגון דנפלה להם בירושה לא קרינא ביה שללה ואין הממון אבד: אלא דידהו. דבני עיר הנדחת ומופקדים הם בעיר אחרת: הא אמרה. רב חסדא ובנקבצין לתוכה והא אין נקבצין: דקבל עליו אחריות. בני עיר הנדחת: כמאן דלא פליגא. א''א לכזית בשר בלא שחיטה ואפילו שחטה משחט אין בשחיטתו כלום דלא לשחיטה קיימא אלא למיתה ושחיטתה זו היא מיתת הבהמה ואין היתר אפילו החצי שאין של עיר הנדחת דכי שחט לסימן דעיר הנדחת אינו שוחט אלא ממית ולא מהניא ביה שחיטה: עיסה. כל אימת דבעי פליג לה ואין חלק של עיר הנדחת מעורב בו: ל''ש שחטה משחט ל''ש קטלא מקטיל. דבין בשחיטה ובין בהריגה קרינא ביה לפי חרב דאפילו שחטה מיתה בעלמא היא ולא מהני מידי או דילמא לפי חרב היינו שלא כדרך שחיטה אבל דרך שחיטה מהניא לה לטהרה מידי נבילה דנהי דלאכילה איתסרה ואיסור הנאה הוא אבל תיהני לטהרה מידי נבלה: שיער נשים צדקניות. שבעיר הנדחת מהו אי הוו בכלל ואת כל שללה תשרף או לא: רשעניות. פשיטא לן דישרף עם שלל העיר: תלישה. שצריך לגלחה: פיאה נכרית. גדיל של שערות דעלמא שעושין לנוי קא מבעי ליה לרב יוסף אם של צדקניות הוי: מחובר בגופה. שנקשר בה: כגופה דמי. וכשם שאין שורפין מלבושין שעליהן שהרי צדקניות הן כך אין שורפין אותו גדיל: דתלי בסבטא. תלה אותו גדיל ביתד ואין קשורין בה עכשיו: כיון דעיילא ונפקא. רגילה לקושרה תדיר אף על פי שלא קשרתו עכשיו כל מקום שיהא שם נדון כמלבוש שעליה דכל שעתא דעתה עליה וכשאר מלבושין דמי: רחובה מעיקרא משמע. רחובה שהיה לה מתחלה ולא שעושין לה רחוב עכשיו:

אין פירוש לקטע זה