שבת קלד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קלד - א

מאי תקנתיה? מהי רפואתו?

לימשי טובא במיא דסלקא, שירחץ הרבה במי סלקא [תרדים].

שנינו במשנה: אם לא שחק מערב שבת, לועס בשיניו.

תנו רבנן: דברים שאין עושין לצורך מילה בשבת, עושין לה ביום טוב. שוחקין לה כמון, וטורפין לה יין ושמן.

אמר ליה אביי לרב יוסף: מאי שנא שחיקת כמון ביום טוב שהותר משום דחזי לקדרה, יין ושמן חזי נמי בשבת לחולה שאין בו סכנה?

דתניא: אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת.

אמר רבי שמעון בן אלעזר משום רבי מאיר: אף טורפין יין ושמן.

אמר רבי שמעון בן אלעזר: פעם אחת חש רבי מאיר במעיו, ובקשנו לטרוף לו יין ושמן, ולא הנחנו רבי מאיר לעשות לו כן.

אמרנו לו: דבריך שהתרת, יבטלו בחייך, שהרי אתה חולה ואינך מתיר לנו לטרוף.

אמר לנו: אף על פי שאני אומר כך, וחברי אומרים כך, מימי לא מלאני לבי לעבור על דברי חברי.

ומדייקינן: הוא ניהו רבי מאיר, דמחמיר אנפשיה. אבל לכולי עלמא שרי רבי מאיר ... וכיון דסתם מתניתין רבי מאיר, אמאי שנינו במשנתינו "ינתן זה בפני עצמו וזה בפני עצמו", ולא יערבם יחד?

ומתרצינן: התם בחולה, לא בעי ליכא, אין צורך לערבו יפה יפה, אבל הכא במילה, בעי ליכא, צריך עירוב יפה.

ופרכינן: הכא נמי ליעבד ולא לילך, שלא יערב יפה יפה?

ומתרצינן: היינו דקתני במתניתין "נותן זה בפני עצמו וזה בפני עצמו", שמערב ואינו מערב יפה.

תנו רבנן: אין מסננין את החרדל ביום טוב במסננת שלו משום דמחזי כבורר שמוציא ממנו הפסולת ^[1]. ואין ממתקין אותו בגחלת, שהיו רגילים לכבות לתוכו גחלת כדי להפיג חריפותו.

אמר ליה אביי לרב יוסף: מאי שנא מהא דתנן: נותנים ביצה במסננת של חרדל כדי ליפותו?

אמר ליה: התם, בביצה, לא מיחזי כבורר, כיוון שכל הביצה יוצאת דרך המסננת.

הכא, בסינון החרדל במסננת, שנשאר פסולת, מיחזי כבורר. ^[2]

שנינו בברייתא: ואין ממתקין אותו בגחלת.

ומקשינן: והתניא: ממתקין אותו בגחלת.

ומתרצינן: לא קשיא.

כאן דשרינן, איירי בגחלת של מתכת שאינה נעשית פחם ^[3].

כאן דאסרינן, בגחלת של עץ, שבכבויה נעשה פחם.

אמר ליה אביי לרב יוסף: מאי שנא מיתוק החרדל בגחלת של עץ, מבישרא אגומרי, שצולין בשר ביום טוב על גבי גחלים, ואף שמכבה את האש?

אמר ליה: התם, לא אפשר לצלות מאתמול. הכא במיתוק חרדל אפשר לעשותו מאתמול ^[4].

אמר ליה אביי לרב יוסף: מהו לגבן גבינה ביום טוב? [ומגבן בשבת חיובו משום בונה. עיין לעיל צה א ורמב"ם פ"י הי"ג].

אמר ליה: אסור.

אמר ליה: מאי שנא מלישה שהותרה ביום טוב?

אמר ליה: התם בלישה, לא אפשר ללוש מאתמול משום שפת הנאפית בו ביום היא טובה יותר.

ואילו הכא בגבינה, אפשר לגבן מאתמול ^[5].

ופרכינן: והא אמרי נהרדעי: גבינה שהיא בת יומא, מעלי. וכיון שגבינה הנעשית בו ביום היא טובה יותר, נתיר עשייתה ביום טוב?

ומבארינן: הכי קאמרי נהרדעי: לא שרק הגבינה מאתמול היא טובה, אלא דאפילו גבינה בת יומא היא מעליא.

שנינו במשנה: אין עושין לה חלוק לכתחילה:

אמר אביי: אמרה לי אם: האי חלוק דעבדי לינוקא - כיצד יעשהו?

לפניה לסטריה לעילאי, יהפוך שפת הבגד כלפי מעלה לצד הגוף. מפני החשש דילמא מידביק גרדתא מיניה, שנימים היוצאים בשפת הבגד, ידבקו למקום החתך. וכשיבוא להוציא את התחבושת, עלול לקרוע את ראש הגיד, ואתי לידי "כרות שפכה".

אימיה דאביי, שהיתה אומנתו, עבדא כיסתתא לפלגא, היתה עושה לתינוקות כיס בתוך החלוק עד חציו, כדי להפריד בין קצה החלוק לגיד.

אמר אביי: האי ינוקא דלית ליה חלוק - לייתי בליתא, בגד שחוק, דאית ליה שיפתא, שיש לו סיומת ["אימרא"] שהוא נצמד היטב, ובצדו השני הוא חלק. [וליכרכיה] גירסת רש"י: וליפכיה לשפתיה לתתאי, ואת הצד של ה"אימרא" יהפוך כלפי תחתית הגיד, ואת הראש החלק יתן כלפי מעלה, ולעפפיה לעילאי, ובראשו העליון, יכפול כלפי חוץ כדי שנימי הבגד לא ידבקו למכה.

ואמר אביי: אמרה לי אם: האי ינוקא דלא ידיע, שלא ניכר אצלו - מפקתיה, מקום יציאת הרעי. רפואתו היא: לשייפיה מישחא, ימשחוהו בשמן שטבעו להבריק את הבשר. ולוקומיה להדי יומא, ויעמידוהו כנגד אור השמש. והיכא דזיג, והיכן שייראה שקוף, שם הוא מקום הנקב. וליקרעיה בשערתא שתי וערב, ויעשה חתך שתי וערב על ידי קצה של שעורה. אבל בכלי מתכות לא, משום דזריף, משום שהוא גורם לנפיחות.

ואמר אביי: אמרה לי אם: האי ינוקא דלא מייץ שאינו יכול לינק. הסיבה היא כי מייקר הוא דקר פומיה, שפתיו נצטננו ואין לו כח למצוץ בהם.

מאי תקנתיה? ליתו כסא דגומרי, ישימו גחלים בכלי. ולינקטיה [גירסת רש"י: ולוקמיה] להדי פומיה ויקרבו את הכלי לפיו, ומתוך כך יגרם דחיים פומיה שיתחמם פיו, ומייץ.

ואמר אביי: אמרה לי אם: האי ינוקא דלא מנשתיה, שמשום חליו נשימתו אינה מורגשת, ומתוך כך קשה לחוש את דופק הלב ^[6] - רפואתו היא: לינפפיה בנפוותא, ינפפו עליו במניפה, ומנשתיה, ונשימתו תהיה ניכרת.

ואמר אביי: אמרה לי אם: האי ינוקא דלא מעוי, שקשה לו להכניס ולהוציא אויר - רפואתו היא: לייתו סליתא דאימיה, יביאו את השליא שנולדה עמו, ולישרקיה עילויה, ויחליקנה על בשרו, ומעוי, ונשימתו תוסדר.

ואמר אביי: אמרה לי אם: האי ינוקא דקטין, שהוא דק, לייתו לסילתא דאימיה, יביאו השליא שנולדה עמו, ולישרקיה עילויה, ויחליקנה על בשרו מקוטנא לאולמא, ויתחילו למשוך מהחלק הקצר שבשליא לצד הרחב, שכמו כן התינוק יתרחב ויגדל.

ואי התינוק הוא אלים, נפוח [לא מחמת שומן] יחליקו על בשרו שליא מאולמא לקוטנא, ימשכו מהצד הרחב לצד הצר, שכמו כן הוא תרד לו נפיחותו.

ואמר אביי: אמרה לי אם: האי ינוקא דסומק, שכל בשרו אדום, הסיבה היא משום דאכתי לא נבלע ביה דמא בבשרו, אלא הוא בין העור לבשר. ומתוך כך יש סכנה למולו שעלול הוא לאבד את כל דמו. ולכן, לירתחו, ימתינו, עד דנפל ביה דמיה, שיבלע בבשרו, ולימהלוה.

דתניא: אמר רבי נתן: פעם אחת הלכתי לכרכי הים, ובאת אשה לפני וסיפרה לי שהיא מלה את בנה הראשון ומת, ואת בנה שני ומת. ואת הבן השלישי הביאתו לפני. ראיתיו שהוא אדום.

אמרתי לה: המתיני לו מלמולו עד שיבלע בו דמו. המתינה לו עד שנבלע בו דמו, ומלה אותו וחיה. והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי. ^[7]

שוב פעם אחת, הלכתי למדינת קפוטקיא, ובאת אשה אחת לפני שמלה את בנה הראשון ומת. שני ומת. שלישי הביאתו לפני, ראיתיו שהוא ירוק. הצצתי בו, ולא ראיתי בו דם ברית, ומלבד שסכנה היא לו, אף לא היה יוצא ממנו "דם ברית", והיא מצוה שיצא הדם. שנאמר: "גם את דם בריתך ".

אמרתי לה: המתיני לו עד שיפול בו דמו. והמתינה לו, ומלה אותו וחיה, והיו קורין שמו נתן הבבלי על שמי.

הערות

^[1] ועיין במשנה ברורה סי' תק"י ס"ק י"ב שדייק לשון הגמ' "במסננת שלו", דמשמע דשלא כדרכו מותר. דלא החמירו אלא בנפה וכברה שכן דרך ברירתו בחול. ועוד עיי"ש בביאור הלכה שדן בדברי המ"א שכתב שאם לא היה אפשר לעשות מערב יום טוב, מותר לעשות ביום טוב.

^[2] ולא הוי בורר גמור, משום שהפסולת ראויה לאכילה. [תוד"ה הכא].

^[3] וביראים [סי' רעד] ביאר הטעם משום שבמשכן היה כיבוי בגחלת של עץ ולא במתכת. במגיד משנה פי"ב מהלכות שבת ה"א הביא בשם הרמב"ן שהקשה מדוע הכנסת הגחלת של מתכת לחרדל אינה נחשבת כצירוף? וביאר משום שאין צירוף אלא במים.

^[4] ברי"ף במסכת ביצה [בדפי הרי"ף יב א] גרס: התם ליכא כיבוי הכא איכא כיבוי. וביאר הר"ן דלא הוי כיבוי משום שסופו לבעור שוב. ועיין שם בבעל המאור שביאר דברי הגמ' "הכא אפשר" היינו לאוכלו ללא מיתוק, כי המיתוק אינו נצרך אלא למפונקים. וברמב"ן שם השיג עליו.

^[5] עיין בבעל המאור בביצה [שם] שביאר דגבינה אפשר בלעדיה כי החלב טוב ממנה, אפילו מהגבינה המובחרת. [עיי"ש ביאור המשך הגמ'].

^[6] בערוך הובאו פירושים נוספים: שאין יכול להשתין. או שאינו מוציא הבל מהאף.

^[7] בשפת אמת הקשה איך אביי למד מרבי נתן הבבלי שכל ילד שהוא ירוק או אדום לא מלים אותו, והרי יש לומר דדוקא התם היה אסור למולו משום שכבר מתו לה שני בנים, ובתרי זימני הוי חזקה? ואם נאמר דאביי חולק וסובר דבתרי זימני לא הוי חזקה ניחא. עיי"ש עוד.

חספניתא [פצעים]. ואם לא עשה כן ונעשו בגופו פצעים מאי תקנתיה [מה תקנתו] — לימשי טובא במיא דסילקא [שירחץ הרבה במי תרדים].

א שנינו במשנה שאם לא שחק את הכמון מערב שבת שוחקו בשינוי בשבת. תנו רבנן [שנו חכמים]: דברים שאין עושין למילה בשבת — עושין לה ביום טוב. וכגון: שוחקין לה (לצורכה) כמון, וטורפין (מערבים) לה יין ושמן.

אמר ליה [לו]: אביי לרב יוסף: מאי שנא [במה שונה] כמון שמותר לשוחקו ביום טוב — משום דחזי [שהוא ראוי] לקדרה לבישול. ואולם אם משתמשים אנו בטעם זה, הלא יין ושמן טרופים חזי נמי [ראויים גם כן] בשבת לחולה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת. אמר ר' שמעון בן אלעזר משום (בשם) ר' מאיר: אף טורפין יין ושמן בשבת.

ואמר ר' שמעון בן אלעזר: מעשה היה ופעם אחת חש ר' מאיר במעיו בשבת, ובקשנו לטרוף לו יין ושמן לרפואה ולא הנחנו. אמרנו לו: וכי דבריך יבטלו בחייך?! שהרי אתה מתיר לטרוף לחולה. אמר לנו: אף על פי שאני אומר כך וחבירי אומרים כך, ואין אני חוזר בי מדברי, מכל מקום — מימי לא מלאני לבי לעבור על דברי חבירי ולעשות מעשה כדעתי. ומכאן נסיק: הוא ניהו [זה] שמחמיר אנפשיה [על עצמו], אבל לכולי עלמא — שרי [לכל העולם — מותר]!

ומתרצים, שיש לחלק בין הדברים: התם [שם] לצורך רפואה — לא בעי ליכא [אין צריך טריפה יפה], ואילו הכא [כאן] במילה בעי ליכא [צריך טריפה יפה]. ושואלים: הכא נמי ניעביד [כאן גם כן נעשה, נטרוף] ואולם לא לילך [נטרוף יפה]! ומשיבים: אמנם כן עושים, והיינו דקתני [זהו ששנינו]: נותן זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, שהכוונה היא שמותר לו לערבם, אבל אינו טורפם היטב.

ב תנו רבנן [שנו חכמים] בעבודת יום טוב: אין מסננין את החרדל במסננת שלו, ואין ממתקין אותו בגחלת. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מאי שנא מהא דתנן [במה שונה דבר זה מזה ששנינו במשנה]: נותנים בשבת ביצה במסננת של חרדל כדי שתסתנן?

אמר ליה [לו] רב יוסף: יש לחלק בין הדברים ולומר כי התם [שם] — לא מיחזי [אינו נראה] כבורר, ואילו הכא [כאן] — מיחזי [נראה] כבורר. שכן הביצה אינה מסתננת ממש ואין מתבררים חלקים ממנה בתוך המסננת כמו החרדל.

מקודם שנינו שאין ממתקין אותו, את החרדל, בגחלת. ושואלי ם: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: ממתקין אותו בגחלת! ומשיבים: לא קשיא [אין הדבר קשה], וניתן לחלק ולומר כי כאן שהתירו — מדובר בגחלת של מתכת, שאין בכיבויה איסור מן התורה, ואילו כאן שנאסר הדבר — הרי זה בגחלת של עץ.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מאי שנא מבישרא אגומרי [במה שונה החרדל מבשר שמניחים על גחלים] שמותר אף אם הגחלים כבו על ידי הדם הנוטף מן הכבש! אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: אין הדברים דומים, שכן התם [שם] — לא [אי] אפשר לעשות זאת בדרך אחרת, ואולם הכא [כאן] בחרדל — אפשר לעשות זאת בדרך אחרת.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מהו הדין האם מותר לגבן גבינה ביום טוב? אמר ליה [לו]: אסור. ושאל אביי: מאי שנא [במה שונה] הדבר מלישה של פת המותרת ביום טוב? אמר ליה [לו] רב יוסף: התם [שם] — לא (אי) אפשר שיהא הלחם מאתמול טוב כל כך ולכן מותו ללושו אף בו ביום, ואולם הכא [כאן] בגבינה מאתמול — אפשר.

והקשה לו: והא אמרי נהרדעי [והרי אמרו חכמי נהרדעא] שגבינה בת יומא [יום] מעליא [מעולה היא], ומדוע אין עושים אותה בו ביום? ענה לו, הכי קאמרי [כך אמרו]: שאפילו גבינה בת יומא [יום] מעליא [מעולה היא], ואולם גבינה ששהתה זמן מרובה טובה יותר. ומשום כך לא התירו לגבן, שאין זה מצורכי יום טוב.

ג שנינו במשנה שאין עושין לה למילה חלוק (כעין כיס לתחבושת) בשבת. אמר אביי, כך אמרה לי אם (אומנתי): האי חלוק [חלוק זה] ששמים כתחבושת על המילה דינוקא [של תינוק], לפניה לסיטרא לעילאי, דילמא מידביק גרדא מיניה, ואתי [ישים אותו מצידו העליון ואת החוטים מלמטה, שמא ידבק חוט ממנו במילה, ויבוא התינוק] לידי מצב בו יחתוך החוט את בשרו וייהפך לכרות שפכה. ומסופר כי אימיה [אומנתו] של אביי עבדא כיסתתא לפלגא [היתה עושה כעין כיס למחצית, לאמצע] כדי שלא תבוא המילה במגע עם שפת הבגד המלאה בחוטים. אמר אביי: האי ינוקא דלית ליה [תינוק זה שאין לו] חלוק למילתו — לייתי בליתא דאית ליה שיפתא, וליכרכיה לשיפתא לתתאי, ועייף ליה לעילאי [שיביא בגד בלוי שיש לו אימרה, ויכרוך את אימרתו מלמטה, ויקפל אותה מלמעלה], שלא ידבקו בפצע חלקי חוטים מן הבלאי.

ועוד אמר אביי, אמרה לי אם (אומנתי): האי ינוקא דלא ידיע מפקתיה [תינוק זה שאין יודעים יציאתו, מקום פי הטבעת שלו] שהעור מכסה אותה — לשייפיה מישחא ולוקמיה להדי יומא, והיכא דזיג ליקרעיה בשערתא [שימרחוהו בשמן ושיעמידוהו מול אור היום, ובמקום שרואים שהוא שקוף שיקרעו באמצעות שעורה] שתי וערב, אבל בכלי מתכות — לא יעשה זאת, משום דזריף [שגורם לדלקת ונפיחות]. ועוד אמר אביי, אמרה לי אם (אומנתי): האי ינוקא דלא מייץ [תינוק זה שאיננו יונק] — הרי זה כיון שמיקר דקר פומיה [שקירר את פיו] ואינו יכול לינוק. ומאי תקנתיה [מה תקנתו] — ליתו כסא גומרי, ולינקטיה ליה להדי פומיה, דחיים פומיה ומייץ [שיביאו כוס של גחלים, וישימו אותה ליד פיו שיתחמם פיו ויינק]. ועוד אמר אביי, אמרה לי אם (אומנתי): האי ינוקא דלא מנשתיה [תינוק זה שאיננו יכול להטיל מים] — לינפפיה בנפוותא ומנשתיה [שיכניסו אותו בנפה וינערו אותו בה ויוכל להטיל מים].

ועוד אמר אביי, אמרה לי אם (אומנתי): האי ינוקא דלא מעוי [תינוק זה שאינו נושם] — ליתו סליתא דאימיה ולישרקיה עילויה, ומעוי [יביאו את שיליית אמו, וישימו עליו, וינשום]. ועוד אמר אביי, אמרה לי אם (אומנתי): האי ינוקא דקטין [תינוק זה שהוא קטן מידי], לייתו לסילתא דאימיה, ולישרקיה עילויה מקוטנא לאולמא [שיביאו את שיליית אמו וישפשפנה בו מצידה הקצר לצידה הרחב]. ואי אלים [ואם חזק, גדול הוא מדי] — יעשה כן מאולמא לקוטנא [מן הצד הרחב אל הצד הקצר]. ועוד אמר אביי, אמרה לי אם (אומנתי): האי ינוקא דסומק [תינוק זה שהוא אדום] — הרי זה משום דאכתי [שעדיין] לא איבלע ביה דמא [נבלע בו הדם], ותקנתו: ליתרחו ליה [ימתינו לו] עד דאיבלע ביה דמא, ולימהלוה [שיבלע בו הדם, וימולו אותו]. וכן בתינוק שהוא ירוק (חיור) ואכתי לא נפל ביה דמיה [ועדיין לא נכנס בו דמו] — ליתרחו [שימתינו] עד דנפל ביה דמיה, ולימהלוה [שיבא בו דמו, וימולו אותו].

דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' נתן: פעם אחת הלכתי לכרכי הים, ובאת (באה) אשה אחת לפני אחר שמלה את בנה הראשון ומת, וכן את השני ומת, ומשחששה למול את השלישי שמא ימות אף הוא, הביאתו לפני, וראיתיו שהוא אדום. אמרתי לה: המתיני עד שיבלע בו דמו, המתינה לו עד שנבלע בו דמו, ומלה אותו וחיה, והיו קורין לאותו התינוק "נתן הבבלי" על שמי.

ועוד סיפר ר' נתן: שוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא, ובאת (באה) אשה אחת לפני אחר שמלה את בנה הראשון ומת, וכן את השני ומת, ומשחששה למול את השלישי הביאתו לפני, וראיתיו שהוא ירוק. הצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית, כלומר, שהיה מחוסר דם. אמרתי לה: המתיני לו עד שיפול בו דמו, והמתינה לו ומלה אותו וחיה, והיו קורין שמו "נתן הבבלי" על שמי.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

sores on his flesh. What is his remedy? Let him wash extensively in beet water, in which beets have been boiled.

We learned in the mishna: If one did not grind the cumin from Shabbat eve, he chews it with his teeth and places it on the place of circumcision as a salve. The Sages taught: There are actions that may not be performed in preparation for a circumcision on Shabbat but may be performed in preparation for it on a Festival. For example: One grinds cumin for it, and one mixes wine and oil for it.

Abaye said to Rav Yosef: What is different about cumin that makes it permissible to grind it on a Festival? The fact that it is suitable for use to spice a pot, in cooking. Based on that explanation, mixed wine and oil are also suitable for use on Shabbat for a sick person, as it was taught in a baraita: One may not mix wine and oil for a sick person on Shabbat. Rabbi Shimon ben Elazar said in the name of Rabbi Meir: One may even mix wine and oil on Shabbat.

Rabbi Shimon ben Elazar said: It happened on one occasion that Rabbi Meir had intestinal pain on Shabbat, and we sought to mix wine and oil for him as treatment and he did not let us do so. We said to him: Will your statement be negated in your lifetime? You permit mixing these ingredients for a sick person. He said to us: Even though I say this and my colleagues say that, and I do not retract my statement, still, in all my days I have never been so presumptuous as to violate the statements of my colleagues and act in accordance with my opinion. Apparently, it was he who was stringent with regard to himself, but for everyone it is permitted.

The Gemara answers that there is a distinction between the cases: There, for medicinal purposes, it need not be beaten, whereas here, for circumcision, it must be beaten. The Gemara asks: Here too, let us prepare the mixture but not beat it. The Gemara answers: That is in fact the custom, and that is what the mishna teaches: He places this by itself and that by itself, meaning that he may mix the wine and oil, but he may not beat them.

The Sages taught with regard to labor on a Festival: One may not strain mustard in its strainer, and one may not sweeten it with coal. Abaye said to Rav Yosef: In what way is this different from that which we learned in a mishna: One may place an egg in a mustard strainer on Shabbat?

Rav Yosef said to him: There is a distinction between the cases, that there, in the case of the egg, the act does not appear like selecting, whereas here, in the case of the mustard, the act appears like selecting. Straining an egg does not actually separate it into its component parts. Straining mustard does.

We learned that one may not sweeten the mustard with coal. The Gemara asks: Wasn’t it taught in a baraita: One may sweeten it with coal. The Gemara answers: This is not difficult, as there is a distinction: There, where it is permitted, it is referring to the case of a metal coal, as extinguishing metal coals is not prohibited by Torah law, whereas here, where it is prohibited, it is referring to the case of a wooden coal.

Abaye said to Rav Yosef: In what way is mustard placed on coals, which is prohibited, different from meat placed on coals, which is permitted even if the coals are extinguished by the blood dripping from the meat? Rav Yosef said to Abaye: The two cases are not similar, as there, with regard to meat, it is not possible to accomplish this in any other way, but here, with regard to mustard, it is possible to accomplish this in another way.

Abaye said to Rav Yosef: What is the halakha with regard to whether it is permissible to curdle cheese on a Festival? He said to him: It is prohibited. Abaye asked: In what way is this different from kneading dough, which is permitted on a Festival? Rav Yosef said to him: There, with regard to dough, it is not possible to bake bread before a Festival, as day-old bread is inferior to fresh bread. Therefore, kneading dough to bake bread on a Festival is permitted. Here, with regard to cheese, it is possible to curdle cheese before a Festival and it will not deteriorate in any way.

Abaye challenged this distinction: Didn’t the Sages of Neharde’a say that one-day-old cheese is excellent? Curdling cheese on a Festival should be permitted? Rav Yosef responded: This is what they are saying: Even one-day-old cheese is excellent; however, cheese that aged longer is better. Therefore, they did not permit curdling cheese on a Festival, as it is not necessary for the Festival.

We learned in the mishna: And on Shabbat one may not make a pouch to place over the circumcision as a bandage ab initio. Abaye said: My mother, actually his foster mother who was the nursemaid who raised him, told me: With regard to that pouch, placed as a bandage over the circumcision of a baby, let one place it on the upper side with the threads below, lest a thread from it stick to the place of circumcision and cause the baby to become one with a severed urethra. The Gemara relates that Abaye’s mother would make a pouch that covered half the place of circumcision so that it would not be damaged through contact with the threads emerging from the edge of the pouch. Abaye said: If this baby does not have a pouch to put on the place of the circumcision, let one bring a worn-out garment with a hem, and wrap the hem under, and fold the garment over, so that the threads from the worn-out garment will not adhere to the wound.

And Abaye also said: My mother told me: In the case of a baby the location of whose exit, i.e., anus, is unknown, as it is obscured by skin, let one rub it with oil and stand it before the light of the day. And where it appears transparent, let one tear it with a barley grain widthwise and lengthwise. However, one may not tear it with a metal implement because it causes infection and swelling. And Abaye said that my mother told me: If a baby refuses to nurse, that is because its mouth is cold and it is unable to nurse. What is his remedy? They should bring a cup of coals and place it near his mouth, so that his mouth will warm and he will nurse. And Abaye said that my mother told me: A baby that does not urinate, let one place him in a sieve and shake him, and he will urinate.

And Abaye said: My nurse told me: If a baby is not breathing, let them bring his mother’s placenta and place the placenta on him, and the baby will breathe. And Abaye said that my mother told me: If a baby is too small, let them bring his mother’s placenta and rub the baby with it from the narrow end to the wide end of the placenta. And if the baby is strong, i.e., too large, let them rub the baby from the wide end of the placenta to the narrow end. And Abaye said that my mother told me: If a baby is red, that is because the blood has not yet been absorbed in him. In that case, let them wait until his blood is absorbed and then circumcise him. Likewise, if a baby is pale and his blood has not yet entered him, let them wait until his blood enters him and then circumcise him.

As it was taught in a baraita, Rabbi Natan said: On one occasion, I went to the coastal cities, and one woman came before me who circumcised her first son and he died, and she circumcised her second son and he died, and since she feared circumcising the third due to concern that he might die as well, she brought him before me. I saw that he was red. I said to her: Wait until his blood is absorbed into him. She waited until his blood was absorbed into him and then circumcised him, and he lived. And they would call him Natan the Babylonian after my name.

Rabbi Natan further related: On another occasion I went to the state of Cappadocia, and a woman came before me who circumcised her first son and he died, and she circumcised her second son and he died. Since she feared circumcising the third due to concern that he might die as well, she brought him before me. I saw that he was pale. I looked at him and I could not see in him the blood of the covenant, i.e., he had a blood deficiency. I said to her: Wait until blood enters him. And she waited and then circumcised him, and he lived. And they would call his name Natan the Babylonian after my name.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולא קמה ופשוטה היא ובא רב אשי להעמידה כר' יוסי דנראה בעליל ואיפשיטא במנחות בתחלת פ' ר' ישמעאל הכי לאו א"ר יוסי התם כיון דאפשר לא טרחינן הכא נמי כיון דאפשר לא טרחינן ונדחת גם זו ואתו נהרדעי ואוקמוה כרבנן דפליגי עליה דר' יוסי במנחות פרק שתי הלחם נילושות דתנן ד' כהנים נכנסים ב' בידם ב' סדרים וב' בידם ב' בזיכין וד' מקדמין לפניהם ב' ליטול ב' סדרים וב' ליטול ב' בזיכין המכניסין עומדין בצפון ופניהם לדרום והמוציאין עומדים בדרום ופניהם לצפון. אלו מושיכין ואלו מניחין טפחיים של זה בצד טפחו של זה שנא' לפני תמיד. ר' יוסי אומר אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף זו היתה תמידי. שמעינן מדבריהם שאו' אלו מושכין ואלו מניחין. פי' מושכין את לחם הפנים לא שמערין אותו מעל השלחן כולו אלא מושכין אותו מעט מעט ומתגלה מקצת השלחן ובאותו מקצת המגולה מניחין הלחם המכניסין החדש. וכן עושין טפחו של זה בצד טפחו של זה וסבירא להו שאם נטלו הישן מעל השלחן אין מחזירין אותו אלא כיון שסילק הלחם הישן ונשאר השלחן שעה אחת בלא לחם עברו על הכתוב לפני תמיד ואע"פ שיש לו רשות להדר הא חדש [הוא] מהא שמעינן שהפורש מן המצוה אין לו עוד לחזור עליה להדרה. ומצאנו בתלמוד א"י המל ימול מיכן לשתי מילות אחת למילה ואחת לפריעה. אחת למילה ואחת לציצין כדברי ר' עקיבא ולר' ישמעאל דסבירא ליה דברה תורה כלשון בני אדם נפקא ליה מהא דא"ר יהודה בן פזי אז אמרה חתן דמים למולות מיכן ב' מילות למילה ולפריעה למילה ולציצין:
ת"ר מהלקטין את המילה ואם לא הלקטו ענוש כרת. פי' מהלקטין יש מי שאומר מלקטן הציצין המעכבין את המילה כולן וכן סבירא לן ויש מי שאומר מהלקטין מלשון ילקוט שהערלה היא כמו ילקוט ובתוכו העטרה וצריך לחתוך הילקוט כולו לגלות העטרה ואם לא חתכו כולו כאלו לא מל והמל אם לא הילקט בשבת כל הציצין המעכבין את המילה כאלו לא מל וחילל השבת וענוש כרת. והאי דאמרו לא מספקת אינה התראה ואינו מתכוון לחלל את השבת אלא לעשות מצוה מכוון וכיון שלא עשה חייב (כדרבי) [כרת] מפני שלא הניח כיון שנכנסה השבת מוצצין. אע"ג דהאי דם מחבר הוא כיון דאי' סכנה דמיא לאספלנית וכמון ועבדינן לה בשבת פי' אספלנית:
רטייה קירא שעוה והיא פסולת הדבש:
חספניתא כעין קרום הצומח בעור הפנים ומתקלף ובלשון ישמעאל אל כופה סילקא בלשון ישמעאל סילק:

טורפין. מערבין.

דברים שאין עושין למילה בשבת עושין לה ביום טוב שוחקין לה כמון וטורפין לה יין ושמן שהרי דברים אלו אפשר לו לעשותם ביום טוב לקדירה ואע"פ שטריפת יין ושמן אף בשבת ראויה לחולה אע"פ שאין בו סכנה בזו אינו צריך לטרפה כל כך אלא זו בפני עצמה וזו בפני עצמה ובזו כבר התרנוה אף בשבת כמו שביארנו במשנה:

תלמיד חכם החולק עם רבים אין לו להקל ולעשות כמעשה עצמו ואפי' היו אחרים עושים על פיו וכבר כתבנו בברכות מה שתמהו על רבן גמליאל בירושלמי פליג אדרבנן ועביד עובד כנפשיה ודרך הערה אמרו כאן אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת משום ר' מאיר אמרו טורפין אמר ר' שמעון בן אלעזר פעם אחת חש ר' מאיר בעיניו ובקשו לטרוף לו יין ושמן ולא הניחנו אמרו לו ר' דבריך יבטלו בחייך אמר לנו אע"פ שאני אומר כך וחברי אומרי' כך מימי לא מלאני לבי לעבור על דברי חברי ואמרו על זה הוא ניהו דאחמיר אנפשיה אבל לכלי עלמא שארי:

אין מסננין את החרדל ביום טוב במסננת שלו מפני שנראה כבורר שהרי הפסולת נשארת במסננת ואע"פ שאמרו נותנין ביצה במסננת של חרדל ומסננה לתוך החרדל כדי ליפות מראיתו אין זה כבורר שהרי יוצאה כלה דרך המסננת בלא שיור פסולת ואין לפקפק בנקור הירך מטעם בורר שכל שהוא מחתך בידו אינו נקרא בורר:

אין ממתקין את החרדל בגחלת של עץ מפני שהוא מכבה אבל ממתקין אותו בגחלת של מתכת שאינו נעשה פחם ואינו נקרא כבוי גמור ואע"פ שבשר בגחלים אף של עץ מותר ואע"פ שהוא מכבה אין זה כבוי גמור שהרי סופו מבעיר אבל זו כבוי גמור הוא והכבוי אסור אף לצרך אכל נפש זו היא שטת גדולי הפוסקים והם גורסים מאי שנא מבשרא אגומרי התם ליכא כבוי הכא איכא כבוי ומ"מ יש חולקי' לומר שהכבוי לצרך אכל נפש מותר כהבערה עצמה וגורסין כאן הכא אפשר התם לא אפשר ופרשו בו גדולי הרבנים שבחרדל אפשר מבערב ובבשרא אגומרי אי אפשר מבערב שבת יומה חשובה יותר ואין נראה כן שאם כן אף שחיקת החרדל תאסר ומ"מ י"מ כן בדבריהם ששחיקת החרדל אסורה ביום טוב שאם לא כן היאך אמר על מיתוקה אפשר מבערב אלא שיש מפרשים בדבריהם שכל שלא עשאה מבערב מותר לעשותה ביום טוב ולמתקה אבל על אותה שנעשית מבערב הוא אומר שאין ממתקין אותה ביום טוב ואין נראה כן שאם כן היה לו ללמדנו היתר כבוי בשל עץ בששחק היום יותר מכבוי של מתכת בששחק מאתמול ועוד הוספת במלאכה הוספת להקל וי"מ לדבריו שכל שעשאו מאתמול אין ממתקין אותו כלי אף בשל מתכת ובעשאו ביום טוב הוא שמתירין במתכת ולא בשל עץ הואיל ואפשר למתקה מבערב ר"ל לכתשה ולהרתיחה בחמין וסוף דבר אין אלו אלא דברים מעורבבים ועקר הדברים הכא אפשר לאכלו בלא מתוק והילכך אין מתירין בו כבוי של עץ התם לא אפשר שהצלי מובחר שבמאכלים וא"ת על ידי שפוד הרי הוא כמהו לכבוי שהשומן זב ומכבה וא"ת בתנור גרוף וכי כל מה שרוצה לאכל בשרא אגומרי יחם את התנור ויגרפנו וי"מ בדרך אחרת כמו שכתבנו בשני של יום טוב וזה עקר ולמדת שמותר לעשות חרדל ביום טוב וכמו שאמרו בירושלמי השום והשחלים והחרדל נידוכין כדרכן ומ"מ אם עשהו מאתמל אין ממתקו ביום טוב ויש לדקדק בקצת דברים אלו מצד מה שאמרו במסכת יום טוב שבמכשירין מחלקין בין אפשר מבערב לאי אפשר אבל באוכלין עצמן לא וכבר ביארנו שם בענין זה בכדי הצרך:

חלב שנחבץ אסור לגבנו ביום טוב ואין זה דומה ללישה שהלישה אי אפשר מבערב שפת חמה או בת יומה חשובה יותר אבל זה אפשר מבערב לגבנה שלא אמרו גבינה בת יומה מעליא אלא אף בית יומה כלומר שמאתמול חשובה יותר ויש מפרשי' התם אפשר לאכלה בחלב ופי' אף בת יומה כלומר ומ"מ החלב חשוב יותר וכן אם לא נתחבץ אסור לחבצו כמו שביארנו בפרק המצניע:

חלוק שעושין לקטן למילתו צריך להוציא שפתו חוץ מראש הגיד שלא תהא סמוכה לבשר ראש הגיד שלא יצא חוט מן השפה וידבק בנקב וכשבא להפשיטו יקרע ראש הגיד ויעשה כרות שפכה:

קטן הנראה בשמיני שלו אדום הרבה הוא סימן שלא נבלע דמו ויצא הרבה ממנו דרך מילתו עד שיסתכן ומאחרין אותו עד שיבלע דמו וישוב כמראה שאר הקטנים ומה שנאמר במעשה זה הצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית כלומר הראוי לצאת מצד הברית לבד וכן אם נראה ירוק ביותר אין בו דם עדין כל כך מבושל ויסתכן אף ביציאה מעט ממנו לפיכך מאחרין אותו עד שיפול בו דמו וכן כל שאירעתהו סבה וצריך ליזהר בדברים אלו על פי מוהל חכם ובקי:

אין נותנין חמין ושמן על גבי מכה בשבת במקום שאין שם סכנה גזירה משום שחיקת סמנין אבל נותן חוץ למכה ושותת ויורד למכה שאין הענין מוכיח כל כך שלרפואה הוא מתכוין ונותנין על גבי מכה מוך יבש וספוג יבש וכתיתין יבשים חדשים שאין זה נעשה לרפואה אלא שלא ישרטו הבגדים את מכתו אבל לא גמי יבש ולא כתיתין ישנים מפני שהם נעשים לרפואה וכן כל כיוצא באלו ויש מפרשי' במוך יבש וספוג יבש מצד שאין לחוש בו לסחיטה:

בסוף עירובין התבאר שרטיה שפרשה מעל גבי המכה בשבת מחזירין אותה אפי' פרשה לגמרי ואין צריך לומר שאם הוחלקה ונשמטה למטה דוחקה למעלה להחזירה למקומה ומגלה מקצת רטיה ומקנח פי המכה אבל רטיה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח ואם מירח חייב חטאת שזהו ממחק השנוי באבות מלאכות וכן לא יטול את כל הרטיה לגמרי משם ויקנח שהרי זה כמניח לכתחלה וזה שהתרנו ברטיה שפרשה שמחזירין אותה דוקא שפירשה על גבי כלי כגון בתוך מטתו או על הכר או על הכסת אבל על גבי קרקע אסור מפני שהוא כמניחה לכתחלה:

ברש"י ד"ה הספניתא וכו' ואני אומר שהוא מין שחין שקורין וכו' והוא חדס שכתוב בתורה כצ"ל:

חזי לחולה שאין בו סכנה הס"ד ואח"כ מתחיל הדבור יבטלו בחייך והאי נמי חולה כצ"ל ור"ל האי נמי פי' חש במעיו חולה הוא:

גמ' הוא ניהו דמחמיר כו' כיסתתא לפלגא אמר אביי כו':

שם הצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית נמחק:

שם המתינה לו עד שנבלע בו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה לפניה לסטריה כו' החלוק מעל המילה כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה כיסתתא כו' כיס כו' מתוכו בתוך החלוק כו' כצ"ל:

בד"ה וליעפפיה כו' ראש העליון החלוק כו' כצ"ל:

בד"ה לכרכי הים הס"ד:

בד"ה ה"ג כו' ירוק הצצתי בו הד"א:

גמרא וכמון ביו"ט דחזי לקדירה יין כו' לחולה. נ"ל דמטעם דהואיל קאתי עלה עי' (פסחים מו ב) פלוגתת רבה ור"ח בזה וכן לשון הרמב"ם בספ"ב מהל' מילה הואיל וראוי לקדירה וכ"ה לשון הטוש"ע ואין סתירה ממש"כ התוס' שם בסה"ע דדוקא חולה שיב"ס ל"ש:

הַאי יְנוּקָא דְּלָא מָיִיץ, מֵיקַר הוּא דְּקַר פּוּמֵיהּ. נראה לי בס"ד רמזו חכמינו ז"ל דברי תורה ומוסר בדברי רפואות אלו, הַאי יְנוּקָא תלמיד דבי רב, דְּלָא מָיִיץ שאינו רואה סימן יפה בלימודו, אלא לומד ושוכח ואין מתקיים תלמודו בידו, הסיבה מֵיקַר דְּקַר פּוּמֵיהּ שאינו לומד בפיו בחשק והתלהבות. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? לֵיתִי כַּסָּא גוּמְרֵי כי דברי חכמים נמשלו לגחלים, כמו שאמרו וכל דבריהם כגחלי אש, וזה צריך שישמע מרבו דברים כגחלי אש המטלים אימה עליו, וכמו שאמר רבינו הקדוש לרבי שמעון בנו זרוק מרה בתלמידים כדי שילמד בחשק וחמימות ואז תלמודו מתקיים בידו, וכן אמרו רבותינו ז"ל (לעיל דף למ"ד) כל כל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר מחמת אימה, תִכָּוֶינָה.

הַאי יְנוּקָא דְּקָטִין, לֵיתוּ לְשִׁלְיָתָא דְּאִימֵיהּ. נראה לי בס"ד כמו שהולד נוצר מחלק האיש ומחלק האשה כן השליה נוצרה משניהם, ולכן נקראת שליה 'של י"ה', כי היו"ד חלק האיש והא' חלק האשה, ולכן ראשה אחד רחב כנגד כח האיש, ואחד קצר כנגד כח האשה, דהא היו"ד שבאיש הוא כפלים על ה"א של אשה, ולכן עושין פועל דמיוני בשליה שנוצרה מן האב ומן האם בעבור הולד שנוצר גם כן משניהם, ויועיל לו פועל דמיוני הזה דהא גם בתיקון המצות אנו עושין פועל דמיוני בענין שופר ולולב וכיוצא, אשר נעשה בזה תועלת ברוחניות למעלה.

וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ 'נָתָן הַבַּבְלִי' עַל שְׁמִי. נראה הא דלא קראוהו בשם נָתָן בסתם, משום דהיה מצוי בעירם כמה אנשים שהיו נקראים בשם נָתָן בסתם, ולכך קראוהו 'נָתָן הַבַּבְלִי' דכזה נודע שנקרא על שם רבי נתן הבבלי.

גמ' מימי לא מלאני לבי. לעיל דף קיח ע"ב:

חספניתא. פניו מתבקעות ואני אומר שהוא מין שחין שקורין אינייר''א והוא (בגרב) ובחרס שכתוב בתורה (דברים כח) וחספניתא תרגום של חרס: במיא דסילקא. מרק תרדין: חזי לחולה. שאין בו סכנה: יבטלו. דהאי נמי חולה הוא: אבל לכולי עלמא שרי. ר''מ וסתם מתני' ר''מ ואמאי תנן נותן זה בעצמו וזה בעצמו: התם. גבי שאר חולים: לא בעו ליכא. לטרפו ולערבו יפה יפה: ולא לילך. לא יערבנו כל כך: ומתרץ היינו דקתני נותן זה בעצמו וזה בעצמו. שמערב ואינו לוכך: אין מסננין את החרדל. בי''ט: במסננת שלו. טעמא מפרש לקמיה דמיחזי כבורר שמשליך הסובין שלו: ואין ממתקין אותו בגחלת. כדרך שרגילין לכבות לתוכו את הגחלת או אבן ניסוקת: נותנין ביצה במסננת של חרדל. ומסננה בתוכו לייפות מראיתו: לא מיחזי כבורר. שכולה יוצאה דרך המסננת ואין משתייר שם פסולת: בגחלת של עץ. אסור דשייך בה כיבוי לפי שעושה פחם גחלת של מתכת לא שייך בה כיבוי דאינו נעשה פחם: ומ''ש מבישרא אגומרי. שצולין בי''ט ואע''ג דמכבה: לא אפשר. לצלות מאתמול דביומא שביחא טפי אבל חרדל אפשר מאתמול: לגבן. גבינה: מאי שנא מלישה. שלשין פת ביום טוב והאי נמי ללישה דמיא: לא אפשר. דפת חמה מעליא טפי הכא אפשר מאתמול: אימא אף גבינתא בת יומא מעליא. וכ''ש דאתמול: לפניה לסטריה לעילאי. לאימרא שבשפת פיה יהפוך ויקפל למעלה שלא תהא סמוכה לבשרו מפני שראש מקום חתך הבגד שם הוא ויוצאין ממנו גרדין שקורין פיינד''ץ ודלמא מדביקא גרדתא מיניה במכה וכשבא להפשיט החלוק מעל המילה ישמוט ויקרע את ראש הגיד ומשוי ליה כרות שפכה: אימיה דאביי. אומנתו: עבדא. לתינוקות הבאים לידה לתקן מילתן: כיסתתא לפלגא. דמילה כיס היתה עושה של בגד לפנים בתוך החלוק ותופרתו מתוכו בתוך החלוק ומגיע למטה עד חצי החלוק כדי לחוץ בין האימרא ובין המילה: לייתי בליתא. מעט שחק של בגד שיהא בו אימרא לפי שהאימרא מהדקה יפה בבשר שלא ישמט החלוק מן הגיד: וליפכיה לשפתיה לתתאי. לתחתית ראש הגיד יתן השפה וראש השני החלק יהא למעלה: ולעפיה לעילאי. אותו ראש העליון החלוק יקפל ויקפול כלפי חוץ מפני הגרדין שלא ידבקו במכה: דלא ידיע ביה מפקתיה. שאין ניכר בו נקב בית הרעי ששם הוצאת זבלו: לישייפיה מישחא. שהשמן מצהיל הבשר: ולוקמיה להדי יומא. נגד השמש: והיכא דזיג. שצלול כזכוכית בידוע שהחלל כנגדו: בשערתא. בראש השעורה שהוא חדוד: דזריף. מנפחו אינפליי''ר בלע''ז: דלא מייץ. שלא יכול לינק: מיקר הוא דקר פומיה. נצטננו שפתיו ואין בו כח למוץ בהן: לייתו כסא דגומרי. תשטח גחלים על דף או על כלי: ולוקמה להדי פומיה. ויעמיד אצל פיו: דחיים פומיה. שיתחמם פיו: ומייץ. וינק: דלא מינשתא. שאין נשימה ניכרת בו שאין דופק כנגד לבו כדרך כל אדם: לינפפיה בניפוותא. יניפו עליו בנפה שקורין וא''ן: דלא מעוי. אין רוחו נכנס ויוצא יפה אליינ''א בלע''ז: סילתא דאימיה. שיליא שנולדה עמו: ולישרקיה עליה. יחליקנה על בשרו כמו אישתרוקי אישתריקו (ע''ג ד' מ:) אשאולדי''ר: דקטין. שהוא דק: מקוטנא לאולמא. השליא ראשה א' קצר וראשה אחד רחב יחליקוה עליו מראש הקצר יתחילו וימשוכו לצד הרחב כלומר כן ירחיב זה ויתעבה: ואי אלים. ולא מחמת בריאות אלא נפוח לישרקיה עליה מאולמא לקוטנא: דסומק. כל בשרו אדום: לא איבלע ביה דמיה. בבשרו דעכשיו כל דמו מצוי בין עור לבשר וכשמוהלין אותו יוצא כל דמו: ליתרחו ליה. ימתינו מלמולו: לא נפל ביה דמא. לא בא בו דם ומתוך כך חלש הוא ואין בו כח וממהר לחלוש ולמות: לכרכי הים. ה''ג ראיתיו שהיה ירוק הצצתי בו ולא היה בו דם ברית תרתי לגריעותא חדא דאי מהיל ליה לא נפק מיניה דמא והטפת דם ברית מצוה כדכתיב (זכריה ט) גם את בדם בריתך ועוד דמסוכן הוא ומשום חולשא שלא נוצר בו עדיין דם:

הכא מיחזי כבורר. מיהו בורר לא הוי שגם הפסולת ראוי לאכילה ולא דמי למשמרת דריש תולין (לקמן ד' קלז:) דאיכא למ''ד חייב משום בורר:

דף קלד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד