דף כא - ב
ומקשינן: אי הכי, אימא סיפא של אותה משנה [לקמן כט א]: איזו היא שבועת שוא? נשבע לשנות את הידוע לאדם, אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב... זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה פטור מקרבן, שאין חיוב קרבן על שבועת שוא.
ודייקינן: "זו היא", למעוטי מאי?
מאי לאו, למעוטי נשבע במזיד על העבר "אכלתי", ו"לא אכלתי", דלא לקי עליה [לפי שכאן אי אפשר לתרץ כדלעיל, שבא למעט מחיוב קרבן, שהרי גם שבועת שוא אין בה קרבן].
וקשיא לרבי אבהו, המחייב מלקות ב"אכלתי ולא אכלתי"?
ומתרץ רבי אבהו: לא באה המשנה למעט שבועת שקר לשעבר ממלקות, אלא לרבות אותה לקרבן.
והכי קאמר: שבועת שוא, זו היא השבועה דעל שגגתה פטור מקרבן. אבל "אכלתי ולא אכלתי", על שגגתה חייב קרבן.
ורבי עקיבא היא, דמחייב קרבן על שבועת ביטוי לשעבר כלהבא! כי למרות שבפסוק של קרבן שבועה נאמר "להרע או להיטיב", שמשמע להבא, דרשינן מריבוי הכתוב "לכל אשר יבטא האדם בשבועה", שגם על לשעבר חייבים קרבן. [ומכל מקום בשבועת שוא, שהכל יודעים שאין דבריו כלום, מודה רבי עקיבא שאין בה חיוב קרבן, כמבואר לקמן [כו א] שיש מיעוט על נשבע לבטל את המצוה, דהיינו שבועת שוא, שהוא פטור מקרבן].
ותמהינן: כיצד אפשר להעמיד את הסיפא כרבי עקיבא המחייב קרבן אף על שבועה לעבר? הא אמרת, רישא רבי ישמעאל היא, שפוטר מקרבן על לשעבר. וכי יתכן לומר: רישא רבי ישמעאל היא, וסיפא רבי עקיבא!?
ומשנינן: אלא, לעולם כולה רבי עקיבא היא, ורישא של המשנה שנאמר בה "זו היא שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד", לאו למעוטי "אכלתי ולא אכלתי" מקרבן, אלא למעוטי את הנשבע שאוכל ולבסוף לא אכל במזיד, שהוא פטור ממלקות הואיל ואין בו מעשה, ואינו דומה לשבועה "שלא אוכל" ואכל, שחייב מלקות כיון שיש בה מעשה.
אבל קרבן, מיחייב בנשבע שאוכל ולא אכל בסוף, כמפורש בכתוב "להרע או להיטיב".
והוינן בה: ומאי שנא, מנין לך לחלק ולומר שהרישא של המשנה באה למעט רק "אוכל" ולא אכל ממלקות, דלמא הרישא באה למעט גם "אכלתי ולא אכלתי" ממלקות, כדי שיהא דבר דומה לסיפא, שאמרנו כי היא מדברת ב"אכלתי ולא אכלתי" לרבות לענין קרבן? [32]
ושוב יקשה לרבי אבהו?
ומתרצינן: מסתברא שהרישא לא באה למעט אלא "אוכל" ולא אכל, שהרי הרישא קאי בלהבא, בשבועה שלא אוכל, ולכן ממעט להבא, את השבועה שאוכל ולא אכל. כי יהיה זה תימה לומר, שקאי בלהבא, וממעט לשעבר "אכלתי ולא אכלתי".
שנינו במשנה: שבועה שלא אוכל, ואכל כל שהוא, חייב דברי רבי עקיבא.
איבעיא להו, מהו הטעם של רבי עקיבא שמחייב בשבועה על כל שהוא?
האם רבי עקיבא, בכל התורה כולה כרבי שמעון סבירא ליה, דמחייב מלקות על אכילת כל איסור שבתורה אפילו במשהו.
דתניא: רבי שמעון אומר: שיעור אכילה של כל איסור, הוא כל שהוא - לחיוב מכות. ולא אמרו מהלכה למשה מסיני ששיעור אכילת איסור הוא כזית אלא לענין חיוב קרבן בלבד כשאכל בשוגג.
וכאן לענין שבועה יסבור רבי עקיבא שגם לענין חיוב קרבן די בכל שהוא. שהרי חיוב הקרבן בשבועה בא על כך שהאדם שינה משבועתו, וכיון שרבי עקיבא סובר כרבי שמעון שאכילת כל שהוא נחשבת "אכילה", [33] הרי כשהאדם נשבע שלא יאכל, דעתו לאסור עצמו אפילו באכילת כל שהוא, נמצא כי כאשר הוא אוכל כל שהוא, שינה משבועתו, וראוי להתחייב בקרבן. [ואינו דומה לשאר אכילות איסור שהקרבן בא על האכילה, ואילו כאן הקרבן בא על חילול שבועתו]. [34]
ובדין הוא דבעי איפלוגי, באמת היה ראוי שרבי עקיבא וחכמים יחלוקו בעלמא, בכל איסורי תורה לענין מלקות, אם חייב בכל שהוא, כפי שנחלקו רבי שמעון ורבנן. והאי דקא מיפלגי הכא לענין שבועה להודיעך כוחן דרבנן, שאפילו בשבועה הם פוטרים, אם אכל רק כל שהוא.
דאף על גב דאיכא למימר: הואיל ואילו היה הנשבע מפרש דבריו שהוא נשבע על אכילת כל שהוא, היה חייב אפילו לדעת רבנן בכל שהוא, [שהרי גם רבנן מודים שחיוב קרבן שבועה אינו משום "אכילת איסור" אלא בגלל שחילל שבועתו, ולכן גם לדבריהם, אם אמר במפורש שהוא נשבע על אכילת כל שהוא, פשיטא שגם לשיטתם הוא חילל שבועתו וחייב קרבן], אם כן, אפילו סתם דבריו, נמי חייב בכל שהוא, משום שהנשבע מתכוין בלשונו ללשון בני אדם, ובלשון בני אדם גם אכילת כל שהוא נקראת אכילה, ואין כוונתו לשיעור אכילה של תורה שהוא בכזית.
קא משמע לן דפטרי רבנן, משום שהם סוברים שכל הנשבע על אכילה, דעתו הוא על שיעור אכילה מן התורה, שהוא בכזית. [35]
זהו צד אחד של הספק, ומצד שני: או דלמא, בעלמא רבי עקיבא כרבנן סבירא ליה, שכל איסורי אכילה לוקים עליהם רק בכזית. [36] והכא, היינו טעמא שמחייב בכל שהוא, הואיל ומי שמפרש שנשבע על כל שהוא, חייב. לכן גם אם סתם דבריו, נמי חייב. כי גם בסתם, הרי הוא כמפרש, לפי שאין כוונתו לישבע על שיעור אכילה של תורה שהוא בכזית, אלא כלשון בני אדם, שהוא בכל שהוא. וזהו צידו השני של הספק.
תא שמע: דאמרו לו חכמים לרבי עקיבא במשנתנו: היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב, שזה הנשבע חייב על כל שהוא?
ואם איתא, אם נאמר שטעמו של רבי עקיבא הוא משום שהוא סובר כרבי שמעון, שבכל איסורי תורה שיעור אכילתם הוא בכל שהוא, לימא להו, היה לו להשיב לחכמים: אנא, בכל התורה כולה כרבי שמעון סבירא לי ששיעור אכילה בכל שהוא, ולכן גם על שבועה חייבים בכל שהוא. ומדוע הוצרך לומר להם טעם אחר "היכן מצינו במדבר ומביא קרבן, שזה מדבר ומביא קרבן"?
אלא ודאי, שרק לענין שבועה סובר רבי עקיבא שחיובה בכל שהוא.
ודחינן את הראיה: לעולם רבי עקיבא בכל התורה כולה סובר כרבי שמעון, והכא, לדבריהם דרבנן קאמר להו את הטעם הזה.
והכי קאמר: לדידי, בכל התורה כולה כרבי שמעון סבירא לי, שחייבים על כל שהוא. ולכן גם בשבועה חייבים אפילו קרבן על כל שהוא, לפי שדעתו של הנשבע לאסור על עצמו אכילת כל שהוא, הואיל והיא נחשבת "אכילה" מן התורה.
אלא לדידכו, שבכל התורה אתם סוברים שאכילה היא רק בכזית, אודו לי מיהא בשבועה, שחייבים על אכילת כל שהוא, כי הואיל ומפרש חייב על כל שהוא, סתם נמי חייב בכל שהוא.
וזו כוונת רבי עקיבא, שעל כרחך אתם מודים ששבועה שונה מכל האיסורים שבתורה, בכך שמביאים קרבן על הדיבור בלבד, ומאחר שחיוב הקרבן הוא משום על שעבר על דיבורו, אם כן גם באכילת כל שהוא עבר על דיבורו, כי גם אם אמר סתם "לא אוכל", כוונתו היא לכל שהוא, כאילו היה מפרש כך.
ואמרו ליה רבנן: לא! הנשבע סתם אין כוונתו על כל שהוא אלא על השיעור שקבעה תורה, שהוא בכזית.
תא שמע: מהא דתנן במסכת נזיר: רבי עקיבא אומר: נזיר ששרה פתו ביין, ויש בה בתערובת של הפת והיין כדי לצרף ביחד כזית, ואכלה, חייב מלקות. משום שבאיסורי נזיר יש דין מיוחד שההיתר מצטרף לאיסור כדי להשלים לשיעור כזית.
ואי סלקא דעתך שרבי עקיבא בעלמא כרבי שמעון סבירא ליה, למה לי לצרף את הפת לשיעור כזית? והרי על כל שהוא יין בלבד הוא לוקה כבכל איסורי תורה!? [37] ועוד ראיה, מהא דתנן במשנה לקמן [כב ב]: מי שאמר "שבועה שלא אוכל", ואכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים, הרי הוא חייב קרבן שבועה, כי אכל דבר הראוי לאכילה אלא שיש עליו איסור.
ורבי שמעון פוטר מקרבן, משום שהוא מושבע ועומד מהר סיני שלא לאכול דברים אסורים, ולכן לא חלה שבועתו שלא לאכול, על אותם דברים שהוא מושבע ועומד בלאו הכי שלא לאכלם. שזה כאילו נשבע לקיים את המצוה, שלא חלה השבועה.
והוינן בה: אמאי חייב אליבא דחכמים? והרי מושבע מהר סיני הוא שלא לאכול דברים האסורים, וכיצד חלה שבועה על דבר שהוא מחוייב בו? [38]
רב ושמואל ורבי יוחנן, דאמרי: מדובר פה במי שכולל בשבועתו דברים המותרים עם דברים האסורים. שלא נשבע שלא לאכול רק נבילות, אלא שלא לאכול סתם, ואפילו לא דברים המותרים. ומיגו שחלה השבועה על הדברים המותרים, חלה גם על הדברים האסורים.
ורבי שמעון סובר שאין אומרים "מיגו", ואין איסור חל על איסור אפילו כשהאיסור השני כולל גם דברים שהיו מותרים עד עתה.
וריש לקיש אמר: אי אתה מוצא לפי חכמים שיתחייב קרבן שבועה על דברים האסורים, אלא אם כן הוא יאסר על ידי שבועתו לאכול אפילו חצי שיעור מהאיסור שאינו מושבע עליו מהר סיני, [39] ורק על ידי השבועה הוא נאסר עליו. [40]
ובשני אופנים יתכן שהאדם יאסר בשבועתו גם על חצי שיעור:
א. אי [או] במפרש בשבועתו שהוא נשבע שלא לאכול אפילו חצי שיעור מהאיסור, ואליבא דרבנן במשנתנו, הסוברים שרק במפרש הוא נאסר אפילו בכל שהוא, אבל בנשבע סתם אינו נאסר אלא בכזית.
ב. אי בסתם, אפשר גם לומר שמדובר בנשבע סתם שלא לאכול, ובכל זאת חלה השבועה גם על פחות משיעור כזית, ואליבא דרבי עקיבא דאמר: אדם הנשבע סתם שלא לאכול, אוסר עצמו אפילו בכל שהוא.
ורבי שמעון פוטר, משום שהוא לשיטתו סובר שגם על חצי שיעור מהאיסור הוא מושבע ועומד מהר סיני שלא לאכול, ואם כן לא חלה השבועה אפילו על חצי שיעור.
ומסקינן את הראיה: ואי סלקא דעתך שרבי עקיבא בעלמא כרבי שמעון סבירא ליה, אם כן איך יתכן להעמיד את דברי רבנן אליבא דרבי עקיבא, והרי לפי רבי שמעון, אפילו על כל שהוא מהאיסור נמי מושבע ועומד מהר סיני הוא ושוב לא חלה השבועה אפילו על כל שהוא!? [41]
אלא, לאו, שמע מינה, בעלמא רבי עקיבא כרבנן סבירא ליה ששיעור אכילה הוא בכזית, ולכן הנשבע שלא לאכול פחות מכזית מהאיסור, חלה שבועתו משום שאינו מושבע ועומד על פחות מכזית. ולכן גם בנזיר ששרה פתו ביין אינו חייב אלא אם כן הפת מצטרף להשלים שיעור כזית.
שמע מינה!
שנינו במשנה: אמרו לו לרבי עקיבא: היכן מצינו באוכל כל שהוא, שהוא חייב.
והוינן בה: וכי לא מצינו שהאוכל כל שהוא יהא חייב? והרי מצינו שהאוכל נמלה שלימה, לוקה עליה אפילו לפי חכמים, שכל האוכל בריה שלימה של איסור אפילו אם אין בה כזית לוקה עליה אליבא דכולי עלמא!?
ומתרצינן: בריה שאני שחשיבות בריה מחייבת מלקות גם בפחות מכזית, אבל בדבר שאינו בריה לא מצינו שיתחייב על כל שהוא.
ותו הוינן בה: והרי מצינו הקדש שהאוכל ממנו אפילו פחות מכזית חייב בקרבן מעילה, ובלבד שיהא בו שוה פרוטה!?
ומתרצינן: הא בעינן שיהיה בו לפחות שוה פרוטה וזהו שיעורו. משום שהאוכל הקדש אין חיובו על אכילה בתור אכילת איסור אלא על המעילה מההקדש, והמעילה אינה נמדדת בשיעורי אכילה אלא בשיעור ההנאה הממונית שהוא נהנה מההקדש, ושיעור ההנאה הוא בפרוטה, ונמצא שגם בהקדש אינו מתחייב על הנאה של כל "שהוא"!
ותו הוינן בה: והרי מצינו מפרש בשבועתו שהוא נשבע על כל שהוא, שהוא חייב ואפילו לחכמים!?
ומתרצינן: מפרש נמי - כבריה דמי. כשם שחייבים על בריה בשאר איסורים משום חשיבותה, כך גם הנשבע ומפרש בשבועתו שיאסר עליו אפילו כל שהוא, הרי החשיב את הכל שהוא בכך שאסרו עליו. אבל באיסור סתם, לא מצינו שיתחייב על כל שהוא.
ותו הוינן בה: והרי הנשבע שלא לאכול עפר, חייב עליו בכל שהוא. כיון שהעפר אינו בר אכילה, לא שייך לומר בו שיעור אכילה, ואפילו על כל שהוא חייב עליו!?
אלא, מתוך זה שהחכמים לא מצאו שום דבר שיתחייב עליו בכל שהוא -
הערות
[32] רש"י על פי הגהות הב"ח. תוס' גורסים "ומה ראית" ולכן הקשו על רש"י שלשון זה משמעותו בכל הש"ס שמקשה שנאמר איפכא? ולכן ביארו שקושית הגמרא שנאמר להיפוך שכולה כרבי ישמעאל, שאז תהא הרישא דומה לסיפא שבשניהם בא למעט "אכלתי ולא אכלתי", ברישא ממעט מקרבן ובסיפא ממלקות, ויקשה לרבי אבהו. או שהקושיא אינה כלל על רבי אבהו אלא שהרישא תמעט "אכלתי ולא אכלתי" מקרבן והסיפא תמעט "אוכל" ולא אכל ממלקות, וכולה כרבי ישמעאל. [והעדיפות בזה, שבשניהם בא למעט, ואילו לרבי עקיבא הרישא באה למעט והסיפא באה לרבות]. וכתבו שהפירוש הזה נראה יותר כי לא מסתבר שהגמרא תקשה סתם שנעמיד את המשניות באופן שיקשה לרבי אבהו.
[33] אלא שלענין קרבן יש הלכה למשה מסיני שצריך דוקא כזית. רע"א.
[34] רש"י. ותוס' מבארים שדוקא בשאר איסורים צריך כזית לענין קרבן משום שהקרבן תלוי בכרת, ואין חיוב כרת רק בשיעור כזית. אבל בשבועת ביטוי שאין בה כרת אלא לאו בלבד, נמצא שהקרבן תלוי בלאו, ואם כן כשם שלוקין על כל שהוא כך מביאים קרבן על כל שהוא. תוס' ד"ה ולא.
[35] כתב המשנה למלך בהלכות שבועות [ד א] שהטעם של רבנן אינו משום שהולכים אחר לשון התורה, שהרי אדרבה בנדרים הולכים אחר לשון בני אדם, ובלשון בני אדם אכילה משמעותה כל שהוא, אלא שיש אומדנא שהנשבע לא התכוון לאסור על עצמו אלא כפי השיעור שבכל איסורי התורה. והקשה שאם כן אף בקונמות נאמר שהנודר מן הסתם לא התכוון לאסור עצמו יותר מבכל איסורי התורה, ומדוע אמרו לקמן בגמרא שקונמות שיעורם בכל שהוא משום שלא הזכיר לשון אכילה בדבריו? ותירץ שבשלמא בשבועה שהוא מזכיר לשון אכילה, אף שבלשון בני אדם "אכילה" היא בכל שהוא, מכל מקום בגלל האומדנא אנו אומרים שהוא לא התכוון ללשון בני אדם אלא ללשון התורה שאכילה בכזית. אבל בקונם מה יועיל האומדנא, שמאחר שלא הזכיר לשון אכילה הרי זה כאילו אמר במפורש שאוסר עצמו בכל שהוא. וכתב שמכאן סתירה לדברי הרא"ם שמפרש שבעצם כל אכילה שבתורה משמעותה כל שהוא, אלא שבאה הלכה למשה מסיני והוציאה את הפסוק ממשמעותו לענין חיוב עונשין, שצריך דוקא שיעור כזית. שאם כן מה ההבדל בין קונם לשבועה, שממה נפשך אם הולכים אחר לשונו, הרי גם בשבועה משמעות הלשון אפילו בלשון התורה הוא בכל שהוא, ואם הולכים אחר האומדנא, גם בקונם יאסר רק בכזית? וכתב ליישב בדוחק שבשבועה משמעות לשונו שיהא כמו כל איסורי התורה, שעל כל שהוא יש איסור ולענין עונש צריך כזית, ואף הוא דעתו שיאסר בכל שהוא אך לענין עונש דעתו שיענש רק בכזית. על יסוד דברי המשנה למלך האלו דן הרש"ש במי שנשבע שלא אכלתי ואכל רק כל שהוא, האם חכמים יודו אז שהוא חייב, שהרי כל הטעם שלהם משום שמן הסתם לא התכוון לאסור עצמו יותר משאר איסורי תורה. והרי כאן לא שייך לומר זאת, ואם כן יש ללכת אחר לשון בני אדם שאכילה הוא בכל שהוא, וכאילו נשבע שלא אכל אפילו כל שהוא. מאידך יש מקום לומר להיפוך שאפילו רבי עקיבא יודה כאן שצריך דוקא כזית, שהרי רבי עקיבא השיב להם לחכמים שהיכן מצינו מדבר ומביא קרבן, והיינו "מדבר ואוסר" כמבואר לקמן בגמרא [כב א], וזה שייך רק בשבועה להבא שאוסר עצמו בדיבורו ולא בשבועה דלשעבר. באילת השחר [יט ב] דן האם לדעת חכמים צריך שיאכל את הכזית בכדי אכילת פרס או לא, וצדדי הספק הם, האם סברת חכמים שכיון שאכילה של תורה היא בכזית הרי זה כאילו נשבע שלא יאכל כזית, אך אין כוונתו לכל הדינים שישנם באכילה של תורה, או שמא כוונתו ליאסר רק בגדרי האכילה שבתורה. וכתב שיש להוכיח קצת מהגמרא להלן שהנשבע שלא לאכול אין השבועה חלה על נבילות וטריפות משום שהוא מושבע ועומד עליהם, והרי על ידי שבועתו הוא אוסר עצמו יותר מהאיסור של נבילה, שהיה אסור רק בכזית בכדי אכילת פרס ועתה הוא נאסר גם אם אכל בהפסק של יותר מכדי אכילת פרס, אלא ודאי שגם בשבועה אין חייבין רק על כזית בכדי אכילת פרס. כתב הר"ן, שיש אומרים שלפי רבנן שהלכה כמותם, הנשבע שלא יאכל, מותר הוא אפילו לכתחילה לאכול פחות מכזית, ואינו דומה לשאר איסורים שבתורה דקיימא לן כרבי יוחנן שחצי שיעור אסור מן התורה, ואפילו לריש לקיש שחולק עליו, מודה שמדרבנן אסור בחצי שיעור, שזה רק באיסורים שהתורה אסרתם. אבל בשבועה שהאדם אסר על עצמו, הרי לא התכוון לאסור על עצמו רק בכזית ובפחות מזה הוא היתר גמור. אבל הרמב"ם פסק שגם בשבועה יש איסור של חצי שיעור. וכתב הר"ן, שכדבריו מסתבר, שהרי הטעם של רבי יוחנן משום שחצי שיעור חזי לאיצטרופי לשיעור שלם, ואם כן גם בשבועות אף שהנשבע לא רצה לאסור עצמו רק בכזית, הרי כיון שחצי זית חזי לאיצטרופי לזית שלם יש לאוסרו ככל חצי שיעור. ובמשנה למלך שם דן מה יהא הדין לפי הרמב"ם אם פירש להדיא שהוא נשבע רק על כזית, האם גם אז יאסר בכל שהוא, וכתב שנראה לו שגם במפרש כזית הוא נאסר בכל שהוא, ושכן מפורש בטור ושולחן ערוך. הנצי"ב מבאר שמחלוקת הראשונים לענין חצי שיעור בשבועה תלויה בביאור דעת רבנן שצריך שיעור כזית בשבועה, שלדעת הסוברים שחצי שיעור מותר בשבועה, סברת רבנן היא משום שדעתו של הנשבע היתה ליאסר רק בכזית ככל איסורי התורה, ואם כן לא שייך לאסור בשבועה מדין חצי שיעור, שהרי כל האיסור של חצי שיעור נלמד מ"כל חלב", ובכי האי גוונא של שבועה שלא חל שם איסור כלל על פחות מכזית לא מצינו שיאסר בחצי שיעור. והסוברים שחצי שיעור אסור בשבועה מבארים את דעת רבנן, שגם הם מודים שדעת הנשבע על כל שהוא כלשון בני אדם, אלא שמכל מקום אי אפשר לחייבו מלקות על כל שהוא כיון שלא מצינו בתורה חיוב מלקות בפחות מכזית. ולפי זה לענין איסור שגם בכל התורה אסור בחצי שיעור, הרי גם בשבועה הוא נאסר בחצי שיעור.
[36] רבי יוחנן שסובר חצי שיעור אסור מן התורה, יכול לסבור כרבנן שלוקין רק בכזית, ובחצי שיעור אין מלקות רק איסור בעלמא [מן התורה]. תוס' ד"ה כרבי.
[37] מכאן הקשו האחרונים על שיטת רבינו יקר בתוס' בעבודה זרה [סח א] ד"ה ואידך שרק כאשר הכל שהוא בעין סובר רבי שמעון שלוקין עליו. אבל אם הוא מעורב בדבר אחר שהוא היתר מודה רבי שמעון שצריך שיעור כזית אפילו לענין מלקות, שאם כן מה הראיה שרבי עקיבא אינו סובר כרבי שמעון מנזיר ששרה פתו ביין, והרי שם היין מעורב עם הפת שמודה רבי שמעון שצריך שיעור? ותירצו על פי דברי הריטב"א במכות [יז א] שביאר את הטעם של רבי שמעון לחלק בין מלקות לקרבן, שלענין מלקות כיון שהוא במזיד הרי אחשביה לאכילת האיסור להתחייב בכל שהוא [ראה שם באוצר מפרשי התלמוד ביאור הדברים], מה שאין כן לענין קרבן שהוא בא על אכילת שוגג צריך כזית להחשיבו. וזה הוא הטעם של רבינו יקר שעל ידי תערובת מודה רבי שמעון שצריך שיעור, לפי שאז לא החשיב את אכילת האיסור, שהרי יתכן שבשביל חלק ההיתר הוא אוכלו ולא בשביל חלק האיסור. ואם כן כל זה אמור כשהאיסור נתערב מעצמו בהיתר. אבל בדין של רבי עקיבא שהנזיר עצמו שרה פתו ביין בכוונה, הרי שוב החשיבו להאיסור, שהרי נתכוין במפורש לאכול גם את היין, ולכן אומרת הגמרא שאילו היה סובר רבי עקיבא כרבי שמעון היה צריך להתחייב על כל שהוא. והחזון איש מתרץ שדברי רבינו יקר נאמרו רק, שהילפותא שנאמרה בנזיר מ"משרת" שהיתר מצטרף לאיסור, גם רבי שמעון יודה בה, משום שבתערובת איסור והיתר הוקלש האיסור ומודה רבי שמעון שצריך שיעור, ולכן לולי הילפותא לא היה לוקה על מעט היין שמעורב בפת. אבל לאחר שנאמרה הילפותא שהיתר מצטרף לאיסור באיסורי נזיר, דהיינו שההיתר עצמו הופך להיות איסור, שוב אין כאן תערובת של איסור והיתר ודי בכל שהוא מכל התערובת להתחייב במלקות לפי רבי שמעון. ואם היה רבי עקיבא סובר כרבי שמעון, לא היה צריך לומר שנזיר ששרה פתו ביין חייב רק אם יש בו כדי לצרף כזית, אלא אפילו מכל שהוא של התערובת היה חייב. וראה גם קהילות יעקב [טז] שכתב כדברים הללו.
[38] לכאורה למה לא אמרה הגמרא מטעם דאין איסור חל על איסור? בשו"ת אבני מילואים [יב] כתב שבאמת שני הטעמים ישנם בשבועה על דבר איסור אלא שהגמרא נקטה הטעם של מושבע ועומד כי הוא עדיף מהטעם של אין איסור חל על איסור בכמה דברים: א. לפי הטעם של אין איסור חל על איסור, האיסור השני גם כן חל אלא שאין עליו חיוב קרבן ומלקות, ואילו לפי הטעם של מושבע ועומד לא חלה השבועה השניה כלל. וטעם הדבר, שהרי ודאי שאשת אח שנעשתה אחות אשה אי אפשר לומר שאין עליה איסור אחות אשה שהרי במציאות היא אחות אשה ובמה יפקע האיסור, אלא שאין עונשין על איסור אחות אשה משום שאיסור אשת אח קדם ואין איסור חל על איסור. אבל בשבועה שהאדם עצמו אוסר עליו, כל שהוא מושבע ועומד אין בידו לאסור עצמו בשבועה נוספת, ולא חלה השבועה השניה כלל. [ולכן צדקו דברי הש"ך במי שנשבע שלא לאכול נבלה, וחלה, ומוכרח לאכול את הנבילה, שאינו צריך להתיר את שבועתו, כיון שהיא לא חלה כלל]. ב. לפי הטעם של אין איסור חל על איסור, אם יפקע האיסור הראשון, מיד יחול האיסור השני, שהרי כאמור האיסור השני גם הוא חל מלכתחילה אלא שאין עונשין עליו, ולכן הוא מיתלא תלי וקאי שאם יפקע האיסור הראשון, מיד יחול הוא גם לענין עונשין, מה שאין כן לפי הטעם של מושבע ועומד, גם אם יפקע האיסור לא תחול השבועה, שכיון שבשעה שנשבע לא חלה השבועה כלל, שוב לא תחול לעולם. [מלבד באופן של שבועה על שבועה ונשאל על השבועה הראשונה, שאז נעקרה השבועה הראשונה למפרע וחלה השבועה השניה]. ג. אין איסור חל על איסור נאמר רק כשהאיסורים באו בזה אחר זה אבל אם באו בבת אחת שניהם חלים, ואילו מטעם מושבע ועומד, גם אם השבועה והאיסור באו בבת אחת לא חלה השבועה. ובקובץ הערות [לג] הוכיח מדברי הר"ן שבשבועה על איסור לא שייך כלל הטעם של אין איסור חל על איסור. וכתב הטעם, שאיסור שבועה אינו על עצם המעשה שנשבע שלא לעשותה אלא על חילול דיבורו, ולכן לא שייך לומר בשבועה אין איסור חל על איסור, שהרי שני איסורים נפרדים הם, שאם למשל נשבע שלא לאכול נבילה, איסור נבילה הוא על מעשה האכילה, ואילו איסור השבועה אינה על האכילה מצד עצמה רק על חילול הדיבור, אלא מכיון שעל ידי אכילתו הוא מחלל דיבורו ממילא הוא אסור לאכול. ורק הטעם של מושבע ועומד שייך לומר כאן. ובאבני מילואים שם הביא שכך דעת הנודע ביהודה שבשבועה לא שייך איסור חל על איסור. וראה שם במילואי חותם [39] שהביא מכמה ראשונים שכתבו במפורש שגם בשבועה שייך הטעם של אין איסור חל על איסור, וכן דעת רע"א בתשובה מהדורא תנינא [קיט] שעיקר הטעם משום אין איסור חל על איסור, שהטעם של מושבע ועומד מועיל רק לפטור מקרבן משום שאינו "בלאו והן", והטעם של אין איסור חל על איסור פוטר גם ממלקות. החזון איש כתב שמה שאמרה הגמרא "מושבע ועומד" לאו דוקא הוא, שאף על גב שהשביע משה את ישראל לשמור את התורה, מכל מקום הדורות הבאים אינם באיסור שבועה ממש אלא הם בברית, ומכל מקום הוא כשבועה אבל אין חייבין עליו משום שבועה, שאם כן כל לא תעשה שאין בה מלקות יתרו בו משום שבועה וילקה. וגם איך אפשר שתחול השבועה על איסור הרי אין איסור חל על איסור, ועוד שאם כן כל העובר עבירה קלה יחשב כחשוד על השבועה ויפסל לשבועה, והרי נפסק בשולחן ערוך שרק בעבירה שלוקין עליה נפסלין לשבועה. אלא מושבע ועומד היינו שהוא מוזהר ועומד ואין השבועה חלה.
[39] ראה לקמן בהערה 56 אם ריש לקיש הוא לשיטתו שחצי שיעור מותר מן התורה, או שגם לפי רבי יוחנן שחצי שיעור אסור מן התורה חלה שבועה על חצי שיעור.
[40] אבל משום איסור כולל לא היה חייב, כי ריש לקיש אינו סובר "איסור כולל" לגבי איסור שבועה. לקמן בגמרא [כד א].
[41] לכאורה מה הראיה, שהרי אפשר שלפי רבי שמעון חלה השבועה על חצי שיעור לגבי חיוב קרבן ששיעורו בכזית. בשלמא לפי התוס' בהערה 34 שהטעם של רבי שמעון שצריך כזית לענין קרבן הוא משום שהקרבן תלוי בכרת שחיובו דוקא בכזית, אם כן גם בשוגג הוא בעצם עובר על איסור שיש בו לאו ורק אינו מתחייב בקרבן, ולכן אי אפשר להשבועה שתחול על חצי שיעור אפילו לענין שוגג, וממילא אין עליו חיוב קרבן, אך לפי הטעם של הריטב"א בהערה 37 שרק במזיד שיש את הסברא של "אחשביה לאכילת איסור" די בכל שהוא. אבל בשוגג שאין את הסברא של "אחשביה" דינו ככל איסורי התורה שצריך כזית. אם כן מדוע לא תחול השבועה לפי רבי שמעון על חצי שיעור בשוגג, שהרי לגבי שוגג אין כלל איסור על פחות מכזית? וצריך לומר שלא שייך שיחול חיוב שבועה על שוגג בלבד, שרק כשיש חיוב על מזיד ממילא עוברים גם על שוגג, אך כשהשבועה אינה חלה על מזיד, אינה חלה גם על השוגג. אילת השחר.
גמרא. שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב. לכאורה חלוקים ר"ע וחכמים באומדן דעת הנשבע, שלר"ע נתכוין לאסור עצמו באכילת כל שהוא ואילו לחכמים נתכוין לאסור עצמו דוקא בכשיעור כזית, כך פירשו התוס' (בד"ה היכן מצינו באוכל כ"ש כו' ובד"ה היכן מצינו במדבר ומביא קרבן כו' וכן משמע מפירש"י, כא:, ד"ה קמ"ל). אך לפי"ז תקשה הפלוגתא דר"ע וחכמים שהיה לנו לשאול את הנשבע למה התכוון. גם היינו צריכים לחלק בין ת"ח לע"ה שכן ע"ה פשיטא שאינו יודע מאומה מדיני שיעורי אכילה דכזית וכדומה. תו קשה כי מהטענות של ר"ע וחכמים היכן מצינו כו' אינו משתמע שחלוקים רק באומדן הדעת של הנשבע אלא שמחלוקתם בעצם הדין של כזית בשבועה.
העלינו בשיעורים לעיל (כ ב, בענין אזהרות שבועה ובתוס' (שם) ד"ה דכי לא נדר ובענין התראת ספק אות ב' ס"ק ג') חקירה בדין שבועה להבא - האם יסוד איסורה שלא לשקר בשבועה או שהיא מהווה חלות איסור מעשה כשאר איסורי תורה. עפי"ז מתפרשת המחלו' בין החכמים לבין ר"ע: החכמים סוברים שהנשבע שלא יאכל נאסר בחלות איסור אכילה כשאר איסורי אכילה שבתורה ולכן משערים בכזית. וכן כתב הר"י מגא"ש (כא ב, ד"ה מתני') וז"ל וזה כיון שנשבע על ככר זה שלא יאכלנה נעשית עליו אסורה וכיון שכן אמאי מתחייב עליה בכל שהוא עכ"ל, מפורש אליביה שסברת החכמים שמאחר שחל איסור אכילה השיעור דשבועה הוא בכזית כבשאר איסורי אכילה שבתורה. ר"ע, לעומת זה, מחזיק בדיעה שחלות האיסור היא שלא לשקר בשבועה ואינה איסור אכילה, ובאיסור שבועה בעלמא ליכא דין שיעור כזית. בכך מבוארת טענת ר"ע: "היכן מצינו במדבר ומביא קרבן כו'", כלומר שבועה מהוה דין איסור שלא לשקר בדבור ולא דין איסור אכילה ולכן אין בה שיעור כזית. וכן נראה כוונת רש"י שכתב (יט:) ד"ה מדבר ומביא קרבן, וז"ל בשביל ביטול דיבורו וכיון דמשום ביטול דיבורו הוא אף זה ביטול דיבורו שהאומר לא אוכל דעתו לאסור עצמו בכל שהוא עכ"ל, ר"ל, שאין כאן דין איסור של אכילה אלא איסור ביטול דיבורו ושקר ועקב כך אין השיעור בכזית.
ברם כבר ביארנו (עיין (כ:) בשיטת הרמב"ם באזהרות השבועות) שמהלכות הרמב"ם עולה שעיקר דין השבועה להבא איסור לא לשקר, ולדידיה עדיין עלינו להתבונן במחלו' בין ר"ע והחכמים, שיוצא איפוא לפי הדרך הראשונה שיש סתירה ברמב"ם - שכן קובע שיעור השבועה בכזית כחכמים ומשמע שאיסור אכילה היא ומאידך סובר שחלות האיסור היא לא לשקר.
ונראה ליישב ע"פ עיון בשיעור הכזית - האם השיעור הוא דוקא באיסור אכילה או דלמא במעשה אכילה.43 והנה שיעור הכזית חל גם במצוות אכילה כמו במצה ומרור ומשמע שהוא דין במעשה אכילה. לעומת זה בנוגע לאכילת קדשים הדין הוא שמנחות ולחה"פ מתחלקים לאנשי המשמר אפי' כשכל כהן וכהן מקבל ואוכל פחות מכזית (עיין יומא (לט.) ובמנ"ח מצוה ק"ב ומצוה קל"ד). ותמה בעל המנ"ח (במצוה קל"ד) היאך מקיימים הכהנים מצות אכילת קדשים בפחות מכזית. והשיב הבית הלוי (בח"ג סימן נ"א אות ג' - ד')44 שעיקר מצות אכילת קדשים אינה מצות אכילה הגברא אלא מצות אכילת החפצא, כלומר, שמצוה שהחפצא של הקרבן יאכל, ולכן אם נאכל כזית מהקרבן הרי יש אכילה בנוגע לחפצא, והמצוה איפוא מתקיימת. משום כך יכול כל כהן וכהן לאכל פחות מכזית, כי כל האכילות מצטרפות לכזית בנוגע לחפצא של הקרבן. ביאור זה מתקבל אם יש דין מעשה אכילה בפחות מכזית ובכך מעשי אכילות הרבה כל שהם מצטרפים לכזית אכילה בנוגע לחפצא של קרבן. ברם אם אכילת פחות מכזית לא שמה מעשה אכילה איך יצטרפו לשיעור כזית. גם פסק הרמב"ם (בפ"א מהל' חו"מ הל"ז) שהאוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא אסור מן התורה שנא' לא יאכל, מורה על כך שיש דין אכילה פחותה מכזית. (אך יש לדחות שגזה"כ באיסור חמץ דוקא ואינה נוגעת לדינים אחרים, ועיין להלן באות ג')
לאור זה ניתן להסביר מחלוקת ר"ע והחכמים אף שדין איסור השבועה הוא לא לשקר ואינו דין איסור אכילה, עכ"ז הנשבע שלא יאכל משקר דוקא ע"י מעשה אכילה. לדעת ר"ע יש מעשה אכילה בכל שהוא, ולכן הנשבע שלא יאכל אסור לאכול כ"ש. ואילו החכמים סוברים שאין מעשה אכילה בפחות מכזית ולפיכך גם שבועה שלא יאכל אסורה רק אכילת כזית כי אכילת פחות מכזית אינה מעשה אכילה כלל.
ונ"מ בין הפירושים האלו במחלוקת ר"ע וחכמים תהיה בנוגע לנשבע שלא אכל ואכל כל שהוא שכן בשבועה לשעבר בודאי שהאיסור הוא שלא לשקר בדבורו. ולפי הפירוש הראשון גם החכמים יודו שבאכילת כל שהוא שקר ודין שיעור הכזית אינו שייך אלא בחלות איסור אכילה דוקא ובשבועה להבא. ואילו אליבא דפירוש האחרון ולדעת הרמב"ם אף בלשעבר יתחייב דוקא באכילת כזית כי פחות מכזית אינו מעשה אכילה כלל ולא שקר כשנשבע שלא אכל ואכל כל שהוא, ודו"ק.
ב
חקרנו למעלה בדין אכילה פחות מכזית האם אינה מעשה אכילה כלל או"ד הוי' אכילה אלא שהוא פטור באסורי אכילה ופסול למצוות אכילה. ותיתכן נ"מ בנוגע למי שאכל פחות מכזית ביום צום אם יכול לעלות לתורה, שאם פחות מכשיעור אינה אכילה כלל הרי צם ומקיים מצות הצום ועולה לתורה, אך אם אכילה פחות מכשיעור שמה אכילה מסתבר שביטל את מצות הצום כי קיום מצות הצום תלוי באי - אכילה כלל כל היום. הגר"מ זצ"ל סבור שאכן קיים מצות הצום ועולה לתורה וכן הורה פעם למעשה בחולה ביוה"כ שאכל פחות מכשיעור והרשה לו לעלות לתורה. אולם אחרים חולקים על הוראה זו.
והנה שיטת הרמב"ם לכאורה היא שפחות מכשיעור אינה אכילה כלל וכפי שיוצא מפסקו בדין שיעור הכזית בשבועת שלא אוכל כנ"ל. ברם בפ"ד מהל' שבועות (הל"א) כתב הרמב"ם וז"ל מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור שאין אכילה פחותה מכזית והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבלות וטרפות כו'. משמע שאכילת חצי שיעור אסורה אף בשבועה (עי' ביומא (עד.) וגם במל"מ שם באריכות). וכן כתב בהל' נדרים (פ"א הל"ה) וז"ל אמר אכילה מפירות מדינה פלונית אסורין עלי או אכילה מפירות אלו אינו לוקה עד שיאכל כזית, עכ"ל, משמע שחצי שיעור אסור. (שאם דעתו שפחות מכזית מותר היה לרמב"ם לפרש, ראה להלן הל"ט, הל"י ועוד). ונשאלת השאלה דבשלמא נדרים מכיון שהם איסורי אכילה דאורייתא וחלים בחפצא, חצי שיעור אסור כמו בכהת"כ. וכן בשבועות אליבא דהר"י מג"ש (הנ"ל באות א') שסובר שיש בהן חלות איסורי אכילה ניחא שלכן חל איסורי חצי שיעור בשבועות כמו בשאר איסורי אכילה שבתורה. אולם כבר קבענו אליבא דהרמב"ם בשבועה שאיסורה הוא לא לשקר וא"כ קשה היאך חל איסור חצי שיעור, והרי ביטוי השבועה אסר רק שיעור ולמה איפוא עובר על דברי השבועה בשאוכל חצי שיעור. ואמנם הר"ן שעל הרי"ף במס' שבועות (דף ט' בדפוס ווילנא) מבאר את מה שאסר הרמב"ם חצי שיעור משום דחזי לאצטרופי, וז"ל ובשבועות נמי אע"פ שאין בכלל דבריו אלא שיעור שלם ה"מ למלקות ולקרבן אבל כיון דחזי לאצטרופי ולאשלומי לכזית איסורא מיהא איכא כו' משום דפשיטא לן דלא אסרה רחמנא אלא משום דחזיא לאצטרופי ולמה לא יהא דין שבועות כדין שאר איסורין עכ"ל. אליבא דהר"ן ח"ש אסור מדין איסור חדש ומטעם דחזי לאצטרופי - אבל אין בו אותו איסור שבועה שעוברים עליו בכשיעור, ובכן אסור ח"ש בשבועה שלא אוכל אף שלא נשבע עליו ואין בו שם איסור שבועה. ולפי"ז יתכן שהגם שאין בח"ש דין אכילה כלל עכ"ז אסור משום דחזי לאצטרופי.45
והנה הרמב"ם פסק (בפ"ה מהל' שבועות הל"ז) וז"ל שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבלות וטרפות ואכל פחות מכזית חייב בשבועה שהרי אינו מושבע על חצי שיעור מהר סיני עכ"ל. והקשו המפרשים (עיי"ש בכ"מ וברדב"ז) מאחר שחצי שיעור אסור מה"ת (אליבא דהרמב"ם בפ"ב מהל' שביתת עשור הל"ג) למה תחול השבועה. ולאור דברי הר"ן ניתן לומר שלדעת הרמב"ם חצי שיעור אינו אסור בשם האיסור של השיעור עצמו אלא הוא מהווה איסור חדש ומטעם דחזי לאצטרופי, ועקב כך פוסק כאן ששבועה חלה עליו. אין שבועות חלות לקיים ולבטל מצוה דוקא כשלאותה המצוה יש חלות שם מן התורה, כגון שמות איסורי נבלה חלב ודם. ואילו חצי שיעור איסור בעלמא הוא בלי שם דאורייתא ולכן חלה עליו השבועה אף שח"ש אסור מדאורייתא. ובכך מבוארת הוראת הגר"מ זצ"ל שמי שאכל חצי שיעור ביום הכיפורים עדיין נחשב לצם שכן לאיסור דחצי שיעור אין חלות שם האיסור של השיעור אלא איסור אחר הוא ואיסור זה אינו מבטל את מצות יום הצום.
ועולה מהאמור שהחפצא של ח"ש הוא חפצא של היתר אלא שאסור לאוכלו משום דחזי לאצטרופי - ומדין איסור גברא בעלמא (והוא כעין הרחקה וגדר מדאורייתא ולא שם איסור ממש בחפצא). ודומה שתהיה נ"מ לגבי נזיר בדין היתר מצטרף לאיסור. אם יש חתיכה אחת בלועה חציה מיין וחציה היתר ההיתר מצטרף לשיעור עם האיסור. יש לעיין אם יאכל הנזיר את צד ההיתר לבדו בלי לאכול את החצי של איסור הבלוע מיין היחול עליו איסור חצי שיעור או לא. אם ננקוט שח"ש אסור באותו שם איסור של השיעור רק חלק היין ייאסר ולא חלק ההיתר. מאידך אם נלך בעקבות הר"ן אליבא דהרמב"ם והגר"מ זצ"ל שחצי שיעור אסור כאיסור בעלמא - משום דחזי לאצטרופי, סביר שאף החלק של ההיתר לבדו אסור לו לאכול כי הואיל והוא ראוי להצטרף לאיסור אסור לגברא לאוכלו הגם שעצם הדבר היתר הוא.
עוד תהיה נ"מ בנוגע לח"ש בקונמות, שהרמב"ם פוסק שאסור. מה דינו של המתפיס חתיכת היתר בח"ש חתיכת קונם. אם יש בח"ש דין איסור נדר בחפצא תחול ההתפסה. ואילו לפי מה שהעלינו שעצם החפצא של ח"ש היתר הוא אלא שאסור לגבי הגברא, לא תחול התפסה בח"ש קונם, מאחר שלא נאסר גוף החפצא באיסור קונמות.46
וכן נ"מ לגבי ח"ש במצוות - אם דין חצי שיעור באיסורין חל עם אותו השם של השיעור יתכן שיחול גם במצוות - כגון באכילת מצה - ויהיה חיוב לאכול אף ח"ש (אף שלא קיים המצוה כדינה). ברם אם ח"ש איסור בעלמא הוא מסתבר שאין דין ח"ש נוהג בקיום מצוות עשה ורק באיסורין. (עיין במנחת חינוך במצות עשה של אכילת בשר פסח פר' בא ובמל"מ פ"א מהל' חו"מ הל"ו)
וכל זה ניחא אליבא דרוב הראשונים, אך לדברי הרמב"ן (בס' תורת האדם) מבואר שלא כשיטת הגר"מ זצ"ל שכתב (שם) שביוה"כ מאכילין לחולה הקל קל תחילה ואפילו כשאוכל ח"ש, וז"ל ואם תשאל א"כ למה אמרו מאכילין אותו הקל הקל כו' והלא בשניהם אין בהם אלא איסור בעלמא. אפילו הכי כיון דבשעורא חמורין זה מזה לעונשין, אף בפחות מכשעור חומרו של זה יותר מחומרו של זה, עכ"ל, הרי מפורש שבחצי שיעור יש אותו חומר ושם האיסור כמו בשיעור עצמו ואינו איסור בעלמא. (וראה חדושי הרמב"ן למס' יומא פב., ועיין לקמן בשיעורים כב. ד"ה מפרש נמי כבריה דמי).
ג
הבאנו למעלה (באות א') פסק הרמב"ם שיש לאו מסוים - לא יאכל - האוסר אכילת כל שהוא מחמץ, ועכ"ז פוסק שאין לוקין על אכילת חמץ פחות מכזית. וקשה, מאחר שכלל שח"ש אסור מן התורה ואין לוקין עליו לשם מה הוסיף לפרט שלא לאכול חמץ כל שהוא בפסח. אמנם ע"פ דרך הגר"מ זצ"ל מתיישב היטב. בשאר איסורי התורה מהווה כל שהוא איסור בעלמא אבל אין בו שם איסור מסוים, ולכן חלה בו שבועה לקיימו ולבטלו כי בכ"ש ליכא ההל' של מושבע ועומד מהר סיני וכנ"ל. לעומת זה איסור חמץ בכ"ש מהוה שם איסור מסוים דחמץ מן התורה מהלאו דלא יאכל וע"ז בא הקרא. ומכך יוצא שבנשבע לקיים או לבטל אכילת חמץ בכ"ש בפסח אין השבועה חלה שכן מושבע ועומד מהר סיני בשם איסור מסוים של חמץ דאורייתא.
ובנוגע לפסק הרמב"ם בחמץ כל שהוא שאסור מגזה"כ "לא יאכל" יש להעיר שבירושלמי (ריש פרק שני דמס' פסחים) איתא שאסור גם להאכיל חמץ לבהמת הפקר בפסח שנא' לא יאכל (ועיין באו"ח סי' תמ"ח ס"ו ובפוסקים שם) - אותו הפסוק שמשתמש בו הרמב"ם לאסור אכילת חמץ במשהו בפסח. ופלא על הירושלמי שלמה יהיה איסור כזה - הרי אינו נהנה כשבהמת ההפקר אוכלת החמץ שלו. וקרוב לומר שיסוד חלות איסור זה הוא שלא לגרום שהחפצא של חמץ יהיה נאכל, ומשמיע לנו הקרא שבחמץ יש איסור חפצא שחמץ לא יהיה נאכל על ידו ועקב כך אסור להאכילו לכלב של הפקר כי גורם שהחמץ יהיה נאכל. ויתכן שזה שורש דינו של הרמב"ם שאסור לאכול חמץ כל שהוא, שכן דוקא כשהאיסור הוא איסור אכילת גברא יש שיעור כזית, ואילו חמץ יש בו גזה"כ של "לא יאכל" דהיינו איסור בחפצא של החמץ שלא יהיה נאכל ועוברים על הלאו באכילת משהו. וטיב איסורו דומה איפוא למצות אכילת קדשים שאין חיוב על כל כהן לאכול כזית אלא שכזית מהקרבן יהיה נאכל, ולכך מצטרפות הרבה אכילות כל שהן לשיעור כזית (עיין לעיל אות א'); בחמץ יש איסור בנוגע לחפצא של החמץ שלא יהיה נאכל ולכן אסור לאכול כל שהוא ממנו.
כבר הוזכר למעלה (באות א') שבקרבנות יש קיום אכילה בפחות מכזית והוא משום שקיום האכילה חל בחפצא של הקרבן שיהיה נאכל ואינה מצות גברא שתלויה באכילת כזית. אולם הרמב"ם כתב בנוגע לק"פ (פ"ח מהל' ק"פ הל"ג) וז"ל ואם לא אכל אלא כזית יצא ידי חובתו, עכ"ל. בטעם שיעור אכילת כזית נראה לומר שבפסח יש שתי מצוות אכילה: א) מצוה אחת של אכילת קדשים כבשאר קרבנות. במצוה זו אין שיעור כזית מעכב שכן המצוה מתקיימת שהחפצא של קרבן הפסח נאכל ולשם כך אין צורך שהגברא יאכל כזית אלא שהקרבן יהיה נאכל בזמנו ולא יותירו ממנו; ב) מצוה של אכילת פסח המוטלת על קרקפתא דגברא. חובה זו דומה למצוות אכילות מצה ומרור המחייבות את הגברא לאכול כזית. כן הוא בפסח. כשהרמב"ם מצריך כזית באכילת ק"פ הוא מתייחס למצוה השניה המוטלת על גוף הגברא.
לפי"ז מסתבר שביחס לאכילה יותר מכזית ניתן לחלק בין מצות אכילת מצה לבין מצות אכילת פסח. במצה לפום ריהטא ליכא מצוה מדאורייתא לאכול יותר מכזית, ואילו בפסח מקיים האוכל מצוה בכל מה שאוכל. ההבדל פשוט. במצה המצוה היא חובת גברא בלבד ומשאכל כזית יצא ידי חובתו. ברם בפסח הרי קיימת גם מצוה המהוה קיום בחפצא של קדשים שיהא נאכל, והמצוה איפוא מתקיימת בכל חלק של הקרבן שנאכל ואפילו יותר מכזית.
אכן מפורסם שהגר"א זצוק"ל (עי' מעשה רב הל' פסח אות קפ"ה) סבר שיש קיום אכילת מצה כל שבעה וכפי שכתוב שבעת ימים תאכל מצות אלא שבליל הראשון חובה ובשאר הימים המצוה רשות כעין מצות אכילה בסוכה כל ז'.47 אולם דומה שלרמב"ם יש שיטה שלישית בנדון זה שכן כתב (בפ"ו מהל' חו"מ הל"א) וז"ל מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר שנא' בערב תאכלו מצות בכל מקום ובכל זמן ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה אבל בשאר הרגל מצה רשות רצה אוכל מצה רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה ומשאכל כזית יצא ידי חובתו, עכ"ל. משמע שלפי הרמב"ם ליכא קיום מצות מצה כלל בשאר ימי הפסח כי אכילתה שוה לאכילת אורז ודוחן קליות ופירות. אמנם בליל הראשון אף שיצא ידי חובתו באכילת כזית, עכ"ז יש קיום מצוה כשאוכל יותר מכזית, ודו"ק היטב בלשונות "ומצותה כל הלילה", "ומשאכל כזית יצא ידי חובתו".48 ועיין בהגדת הנצי"ב (בפי' אמרי שפר) שגם הוא כתב כך אלא שהנצי"ב דימה אכילת מצה לאכילת קרבן פסח. אך נראה שלמרות שמשמעות הרמב"ם שבשתיהן יש קיום באכילה יותר מכזית, אין להשוות אכילת מצה לקרבן כי במצה קיום האכילה מהוה דוקא קיום גברא ואילו בקרבן פסח הקיום הוא אף בחפצא וכנ"ל.
ד
כבר בארנו שלדעת הרמב"ם חלה שבועה לאכול ח"ש איסור משום שאין בח"ש שם איסור מסוים מדאוריי' אלא איסור כללי בעלמא הוא. דין דומה נמצא באיסור החובל בעצמו. הרמב"ם פוסק בפ"ה מהל' שבועות הל' י"ז וז"ל הנשבע להרע לעצמו כגון שנשבע שיחבול בעצמו אף על פי שאינו רשאי שבועה חלה עליו ואם לא הרע לעצמו חייב משום שבועת בטוי עכ"ל, (עיי"ש ברדב"ז ובל"מ פ"ג מהל' דעות הל"א). והרי החובל בעצמו עובר על איסור דאורייתא (כדאיתא בב"ק (צא:) וכפי שפסק הרמב"ם בפ"ה מהל' חובל ומדיק הל"א) ויפלא איפוא למה תחול שבועת בטוי לבטל איסור זה שהוא מה"ת.
ועיין בסוגיא בב"ק (צא:) שאיסור חובל בעצמו אינו נכלל בלאו של חבלה - הלאו דלא יוסיף - אלא הוא נלמד מפסוקים אחרים - "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש", "בל תשחית", "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש", עיי"ש. עקב כך נראה שאף שחובל בעצמו איסור מדאורייתא הוא, בכל זאת אינו אותו שם איסור של חבלה - אלא איסור כללי בעלמא הוא בלי שם מסוים. ובכן דומה לאיסור חצי שיעור, שחלה שבועה לבטלו. הרמב"ם כתב (פ"ה מהל' חובל ומזיק הל"א) וז"ל אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו. ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון (ס"א בזיון) הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא יוסיף להכותו כו', עכ"ל. הנה מבואר ברמב"ם שהלאו דלא יוסיף חל דוקא בהכאה דרך נציון או בזיון, ואילו בחובל בעצמו הגם שההכאה אינה דרך נציון ובזיון עכ"ז אסור שכן אינו נכלל באיסור לאו דחבלה אלא הוא מהוה איסור בעלמא כאיסור של חצי שיעור ולפיכך חלה שבועת בטוי לקיימו או לבטלו.49
ה
יש לחקור בדין הנשבע שלא אוכל ואכל כמתעסק האם חייב הוא או פטור. הלכה פסוקה בכהת"כ שהמתעסק פטור חוץ מהמתעסק בחלבים ובעריות שחייב שכן נהנה (עיין סנהדרין (סב:) וברמב"ם פ"ב מהל' שגגות הל"ז). ויתכן שדין זה תלוי בהגדרת האיסור, שדוקא כשיסוד האיסור מהווה הנאה חייב המתעסק. לכן אם נניח שמי שנשבע שלא אוכל נאסר בחלות שם איסור של אכילה והנאה חייב המתעסק, אבל אם ננקוט שעצם האיסור מהווה איסור בעלמא שלא לשקר בשבועה המתעסק פטור וכמו בשאר איסורי התורה. ויוצא איפוא שדין המתעסק בשבועת לא אוכל תלוי במחלוקת בין ר"ע והחכמים כנ"ל. ברם יתכן שגדר "שכן נהנה" היינו אכילה והנאה בפועל ולא בחלות האיסור, ועקב כך הנשבע שלא אוכל ומתעסק באכילה חייב לכ"ע. ואמנם התוס' בסנהדרין (סב:) ד"ה להגביה העלו בתירוץ אחד שהמחלל שבת באופן של הנאה ומתעסק לא מיפטר משום מתעסק שפטור בכהת"כ ע"פ גזה"כ "אשר חטא בה - פרט למתעסק", אלא מטעם מלאכת מחשבת. חזינן שגם מחמת הנאה בפועל נכלל הוא בגדר "שכן נהנה" שהרי איסור שבת אינו איסור הנאה ועכ"ז חל דין "שכן נהנה" לחייבו אלמלא טעם מלאכת מחשבת.50
ספק דומה נמצא בנוגע לשליח לדבר עבירה. אף ששיטת ב"ש היא שיש שליח לדבר עבירה (קידושין מג.), מודים הם באומר לשלוחו צא בעול את הערוה או אכול את החלב שהמשלח פטור - שלא מצינו בכהת"כ זה נהנה וזה מתחייב. והביאו התוס' שם (ד"ה שלא מצינו כו') שהר"י היה מסופק באומר לשליח הושט ידך לכד של שמן קדש ותהנה מן הסיכה אם מתחייב המשלח או לא. אמנם במעילה דעלמא אליבא דכ"ע יש שליח לדבר עבירה, אך יתכן שדין זה רק במעילה של הוצאה מרשות הקדש ולא במעילה של הנאה מהקדש כי זה נהנה וזה מתחייב לא אמרי'. וביאר הגר"ח זצוק"ל שספקו של הר"י מתיחס לעיקר דין המעילה של הנאה. י"ל שהנאה עצמה היא המחייבת מעילה ואין בה איפוא דין שליח כי כשהמחייב הוא ההנאה חל הכלל "זה נהנה וזה מתחייב לא אמרי'". אולם ניתן לומר שבנהנה מהקדש חיוב המעילה הוא מדין גזלה, וההנאה אינה אך היכי תמצי לחיוב גזלה ואינה מחייבת בעצמה ולפיכך בכל אופן יש שליח לדבר עבירה. ויוצא מדברי הגר"ח זצ"ל שהדין של "זה נהנה וזה מתחייב לא אמרי'" אינו תלוי במעשה ההנאה אלא בחלות המחייב של ההנאה.
ויש להעיר, דרך אגב, שחקירה זו בטיב המחייב דמעילה של הנאה מהקדש - אם הוא מחייב של הנאה עצמה או של גזלה - תלויה לכאורה במחלוקת בין הרמב"ם להראב"ד (בפ"ו מהל' מעילה הל"ד). דעת הרמב"ם שבקדשי בדק הבית במעילה של הנאה יש מועל אחר מועל, שכן מעילה מוציאה לחולין רק במעילה בדרך של הוצאה מרשות הקדש לרשות אחרת, ואילו להראב"ד אפי' במעילה של הנאה יוצאים קדשי בדק הבית לחולין. יוצא שלפי הרמב"ם מעילה של הנאה מחייבת מדין עצמה ושונה היא ממעילה של הוצאה שמחייבת מדין גזלה מהקדש ואך גזלה מוציאה הקדש לחולין ולא הנאה. מאידך אליבא דהראב"ד אף מעילה של הנאה מחייבת מדין גזלה ועקב כך שוה דינה למעילה של הוצאה המהווה גזלה מהקדש ובשתיהן הקדש יוצא לחולין.51
אמנם ספק הר"י מתפרש גם באופן אחר: גם חיוב מעילה של הנאה הוא מדין גזלה וכמו הוצאה, אלא שהוא מסופק אם הדין של "זה נהנה וזה מתחייב לא אמרי'" חל דוקא במחייב של הנאה או במעשה נהנה. אם דין הוא במעשה הנאה חל אף במעילה בדרך הנאה ואין בה חיוב שליחות שהרי בהנאה בכל אופן "זה נהנה וזה מתחייב לא אמרי'". (ועיין בחדושי רבנו חיים הלוי פ"ח ממעילה הל"א)
ו
כתב הרמב"ם (בפ"א מגניבה הל"א - ב') וז"ל: כל הגונב ממון משוה פרוטה ולמעלה עובר על לא תעשה שנאמר לא תגנוב כו' אסור לגנוב כל שהוא דין תורה ואסור לגנוב דרך שחוק או לגנוב ע"מ להחזיר או ע"מ לשלם הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך עכ"ל. וכתב המגיד משנה (שם הל"ב) וז"ל ודין שוה פחות מפרוטה בממון כדין חצי שיעור באיסורין עכ"ל, המ"מ מפרש שלדעת הרמב"ם איסור גנבת פחות משו"פ הוא מדין חצי שיעור אסור מה"ת.
אולם הגאון ר' חיים זצ"ל אמר שדברי הרמב"ם אינם מורים כפירוש ה"ה. מלשון הרמב"ם משמע שאסור לגנוב כל שהוא משום איסור גניבה עצמו ולא משום איסור ח"ש שבכהת"כ. הראיה לכך שהרמב"ם כולל איסור גנבת פחות משו"פ יחד עם האיסורים לגנוב דרך שחוק או ע"מ להחזיר, ואיסורים אלו אינם בכלל ח"ש אסור מן התורה, אלא איסורים מיוחדים בגניבה, וכן גניבת פחות משו"פ.
וביאר הגר"ח זצ"ל שדין שו"פ בנוגע לממון שונה מדין כזית במאכלות אסורות. במאכלות אסורות - פחות מכזית מהווה חפצא של איסור אלא שחיוב הגברא מותנה באכילת שיעור כזית. עקב כך חל דין ח"ש אסור מן התורה, שהרי גם פחות מכזית חפצא של איסור הוא. מאידך שו"פ הוא מעכב בחלות שם החפצא של ממון שכן פחות משו"פ אינו חפצא של ממון בכהת"כ ולאו דוקא בנוגע למעשי עבירה. כן יוצא מהמשנה (ב"מ, נה.) הכוללת הדינים של שו"פ בכהת"כ ביחד באומרה חמש פרוטות הן וכו' (בנוגע להודאת מודה במקצת, קידושין, מעילה, השבת אבידה, וגזלה). הדין של ח"ש אסור מן התורה אינו שייך בגניבת פחות משו"פ מחמת שחסר חפצא של ממון לגמרי. לדעת הרמב"ם איסור התורה לגנוב כ"ש הוא איסור גניבה מיוחד הדומה לאיסורי גניבה דרך שחוק וע"מ להחזיר ולא מטעם ח"ש אסור מן התורה. יסוד איסורם הוא איסור על הגברא שלא יעשה מעשה גניבה אף שאינו גונב חפצא של ממון שכן גם בדרך שחוק וע"מ להחזיר וכו' אין הממון נחשב לגנוב אלא שהגברא עשה מעשה גניבה.52 (ולפי"ז כשהרמב"ם כותב "שלא ירגיל עצמו בכך" ר"ל איסור דאורייתא הוא שלא לעשות מעשה גניבה וסברא היא לאיסור דאורייתא).53
שם. גמרא. ר"ע בכל התורה כולה כר"ש ס"ל דמחייב במשהו. מתבקשת השאלה: הרי ר"ש מחייב באכילת משהו רק מלקות אבל לענין קרבן מחייב דוקא בכזית - ואילו ר"ע מחייב עקב אכילת משהו גם קרבן שבועה. וכבר הקשה כן רש"י (בד"ה ולא אמרו בכזית) וז"ל הלכה למשה מסיני אלא לענין קרבן דשגגת כרת הלכך הכא אפי' לקרבן דקרבן שבועה על חילוף שבועה בא וכיון דאכילה בכל שהוא היא הרי אסר עצמו בשבועתו בכל שהוא וכשאכל כל שהוא החליף את שבועתו, עכ"ל. רש"י תירץ שלדעת ר"ע המחייב של קרבן שבועה בלהבא הוא השקר ומאחר שר"ע סובר אכילה בכל שהוא הנשבע להבא שלא אוכל ואכל כ"ש חייב בקרבן שבועה מחמת השקר. ותמוה לכאורה, לפי"ז למה נזדקק הש"ס להעמיד את שיטת ר"ע דוקא אליבא דר"ש, הלא אף לרבנן יתכן להבחין כך, שאע"פ שבשאר איסורי אכילה שבתורה חייב רק כשאכל כזית הנשבע שאכל כ"ש שיקר בשבועתו שלא יאכל ולכן חייב בכ"ש.
ודומה שהגמרא סברה שבזה חלוקים ר"ש והרבנן: האם מעשה אכילה קיים בפחות מכזית או לא. משיטת ר"ש המחייב מלקות בכהת"כ בכ"ש מוכח שיש מעשה אכילה בפחות מכזית, ושיעור הכזית אליביה הוא דין מיוחד בנוגע לחיוב קרבן. והואיל ויש מעשה אכילה בכל שהוא הנשבע שלא יאכל ואכל כ"ש חייב קרבן שכן שיקר בדברי השבועה. הרבנן, לעומת זאת, סוברים ששיעור הכזית דין הוא במעשה אכילה, כי אין אכילה כלל בפחות מכזית, ולכן גם לגבי שבועה שיעורה בכזית שכן דוקא כשאכל כזית משקר בשבועתו.
והנה לקמן במשנה (כה.) שנויה מחלוקת בין ר' ישמעאל לרבי עקיבא בנוגע לשבועה לשעבר שלדעת ר' ישמעאל אין הנשבע שבועה לשעבר חייב בקרבן שבועה, ואילו לר"ע גם הנשבע לשקר בשבועה לשעבר חייב בקרבן. ונראה שר"ע לשיטתו כאן שהמחייב בשבועה להבא הוא השקר וכפי שנתבאר ולכן משוה דיניהן של שבועות להבא ולשעבר לחייב קרבן. מאידך ר"י מחלק ביניהן כי לשיטתו המחייב בלשעבר הוא השקר ובלהבא חלים איסורי מעשה כמו בשאר איסורים שבתורה וחיוב הקרבן לדעתו תלוי במעשה איסור כמו באיסורים אחרים ולא בשקר ולכן מחייב קרבן דוקא בלהבא ולא בלשעבר.
ברם התוס' ד"ה ולא מפרשים שחיוב קרבן שבועה שונה מחיוב קרבן החטאת כי בשבועה המחייב של הקרבן הוא הלאו בלבדו ובחטאת המחייב הוא הכרת, וכרת אליבא דר"ש תלוי בכזית. ויוצא שאין צורך להנ"ל בר"ע אליבא דרש"י. עוד חלוקים התוס' עם רש"י בדין הכזית אליבא דר"ש. לדעת התוס' שיעור כזית דין הוא בעבירה המחייבת כרת - שבפחות מכזית חסרה עבירה לגבי כרת. ואילו אליבא דרש"י דין הוא בחיוב הקרבן שבשאר איסורי תורה ולא בקרבן שבועה וכנ"ל, ודו"ק.
שם. גמרא: הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב. לכאורה דברי הגמרא משוללי הבנה דפשיטא שהמפרש שלא אוכל כ"ש חייב בכ"ש, ואיך ניתן להשוות הנשבע סתם למפרש. תו קשה דלקמן בסוף העמוד וז"ל מפרש נמי כבריה דמי עכ"ל, והרי פשיטא שהמפרש חייב בכ"ש שכן נשבע במפורש שלא יאכל כ"ש, ולשם מה מנמקת הגמרא חיוב המפרש משום ש"כבריה דמי".
ונראה שמצינו איסורי תורה שחייבים בבריה בכ"ש כגון איסורי השרץ ואילו על אכילת בריה של נבלה שהיא פחותה מכזית אין לוקין. ודנו התוס' בחולין (צו. ד"ה מאי) מ"ש נבלה שאין לוקין על אכילת בריה כשהיא פחותה מכזית. והסביר הגר"ח זצ"ל את תירוצם שדין הבריה חל דוקא בחפצא שנאסר בתורת מין ובריה. איסור השרץ מהוה איסור בתורת בריה שכן הבריה של שרץ נאסר, ובמקום שהתורה אסרה איסור מין גם אכילת בריה פחותה מכזית נאסרת. נבלה, לעומת זה, לא נאסרה בתורת בריה אלא בתורת כמות בשר, ועקב כך אין לוקין על אכילת בריה של נבלה.
ויוצא איפוא שיש שני סוגי איסורי אכילה בתורה:
א) איסור אכילת מין כגון איסור מין השרץ, עליו לוקין על בריה בכ"ש; ב) איסור אכילת כמות כגון איסור אכילת בשר נבלה, עליו אינו לוקה בפחות משיעור כזית.
והנה לעיל בראש הסוגיא דר"ע והחכמים חקרנו בשבועה שלא אוכל אם חלים איסורי אכילה כבכהת"כ או"ד חלות האיסור הוא לא לשקר. ואם האיסור בשבועה להבא איסור אכילה הוא כבכהת"כ ודומה לנבלה המהווה איסור אכילת כמות, יוצא לכאורה שאין הנשבע יכול לשנות שיעור האיסור מכזית לכ"ש שהרי אינו בעלים לקבוע שיעור כ"ש באיסור אכילה ששיעורו הוא כזית מדאורייתא. ובכן מטעימה הגמרא "מפרש כבריה דמי" ר"ל ששבועה מפורשת הויא איסור אכילת בריה ומין וחייב על אכילת כ"ש.
לאור האמור נראה שכך היא טענת ר"ע לרבנן: לשיטתכם ששבועה להבא מהוה חלות איסור אכילה כבכהת"כ (עיין בשיעורים בראשית הסוגיא) התינח שיעור כזית בשאר איסורי אכילה, אולם מזה שהנשבע במפורש לאסור אכילת כ"ש לוקה עליה מוכרח שיכול הנשבע לחדש איסור אכילת מין ובריה ובשיעור כ"ש, וא"כ גם בנשבע סתם ל"ל למימר שאיסור אכילת כמות הוא ושיעורו כזית נדמנו למפרש שאיסור אכילת מין ובריה הוא שחל ויאסר בכ"ש. (ועיי"ע ברשימות שיעורים על מס' סוכה דף ק"א בנוגע לענין הבריה, ולקמן בשיעורים (כב.) ד"ה מפרש נמי כבריה דמי)
שם. גמרא. והרי הקדש הא בעינן שוה פרוטה. קושית הש"ס מעוררת תמיה: מעילה בהקדש מחייבת מדין גזלה וכפי שביאר הגר"ח זצ"ל (עי' בספרו על הרמב"ם פ"ח ממעילה הל"א, ועיין לעיל ברשימות שיעורים (כא:) ד"ה שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב אות ו') ופשיטא ששיעור הגזלה הוא בשוה פרוטה (עיין ברמב"ם פ"א מהל' גנבה הל"א ובהל' גזלה פ"א הל"א). ואילו טענת החכמים "היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב שזה חייב" שייכת דוקא בנוגע לאיסורי אכילה, אבל מעילה המחייבת כגזלה בדין הוא שתחייב בשו"פ ואף באכילת פחות מכזית וכדין גזלות דעלמא.
והנה בלאו דמעילה יש שלש שיטות: א) הרמב"ם (בפ"א ממעילה הל"ג) סובר שאזהרתה מהלאו לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך וגו' ונדריך; ב) להראב"ד (שם) אזהרתה מהפסוק היא בתרומת הקדשים לא תאכל; ג) דעת רש"י במכות (יג. ד"ה הקדש שלא נפדה) שאזהרתה מוכל זר לא יאכל קדש דכתיב גבי תרומה - ובכולן כתוב לשון אכילה. ויתכן איפוא שס"ד דהגמרא שלמרות שהמועל חייב מדין גזלה הרי התורה אסרתה ע"י אכילה - כלומר שמעשה אכילה מהווה גזלה מהקדש ולכן הקשה אליבא דהחכמים שסוברים שאין אכילה פחותה מכזית (עיין לעיל בשיעורים) למה מועלים בפחות מכזית הלא חסר מעשה אכילה. (ועי' בפסחים (לג.) ששיטת רבי היא שיש מיתה בידי שמים במעילה דוקא בדרך אכילה)
ובתירוץ הגמרא דבעינן שוה פרוטה פירש ר"ח וז"ל דחיובו משום הנאה היא עכ"ל, ודומה שר"ל שהתורה אסרה הנאה מהקדש בעצמה ולאו דוקא בדרך מעשה אכילה ומשום כך אין שיעורה בכזית. ולפי"ז מסתלקת קושית המל"מ בפ"א ממעילה (הל"ג) למה פסק הרמב"ם (שם) שהנהנה מהקדש במזיד לוקה, והרי בכל מקום שכתוב בתורה לשון אכילה הנהנה אסור ואינו לוקה (עי' בפ"ח מהל' מאכלות אסורות הלט"ו - ט"ז) ומ"ש הקדש שלוקה על ההנאה. ובהתאם להנ"ל נראה שבשאר איסורי הנאה שבתורה הכתובים בלשון אכילה מהוה ההנאה איסור טפל ואין לוקין עליה שכן נאסרה כטפל לאכילה. הנאה מהקדש, לעומת זאת, מהוה עיקר הלאו ונאסרת בתורת עצמה ומדין גזלה וכפי שביאר הגר"ח זצוק"ל ולכן לוקה עליה.
אך מפרש"י כאן (בד"ה ומשני הא בעינן שוה פרוטה) וז"ל שזה שיעורו עכ"ל, משמע שלדעת החכמים שיעור ש"פ מהוה שיעור אכילה, שאע"ג שהקדש איסור אכילה הוא יש לו שיעור שו"פ והוא שיעור מיוחד בנוגע לאכילת הקדש, בדומה לדין הכותבת באכילת יוה"כ שמהוה שיעור אכילה מיוחד54.
שם. גמרא. והרי עפר וכו'. בעיית רבא מוסברת עפ"מ שהעלינו שהנשבע שלא יאכל נאסר בחלות איסור אכילה, וכן עפר אף שאינו ראוי לאכילה יתכן שנאסר באיסור אכילה וכדין בריה, שהרי באיסור אכילת בריה חייבין גם על דברים שאינם ראוים לאכילה. אמנם בבריה יש שני דינים: א) לפעמים בריה מחייבת בכל שהוא וכדחזינן באיסור שרץ (רמב"ם פ"ב מהל' מאכ"א הל' כ"א): ב) לפעמים בריה מצרפת דבר שאינו ראוי לאכילה לשיעור הכזית וכדחזינן באבר מן החי (פ"ה מהל' מאכ"א הל"ג). וספק רבא הוא אם דין בריה הטיל על העפר בשבועתו דין בריה בכל שהוא או"ד דין בריה להצטרף לשיעור כזית אבל לא לחייב בכל שהוא.55
43 עיין במל"מ (פ"א מהל' חו"מ הל"ז).
44 ועיי"ע בחת"ס או"ח סי' ק"מ ובנוב"י דורש לציון סוף דרוש א'.
45 עי' בצפנת פענח פ"ב מהל' ק"ש (הלי"ג) ובמכתבי צפנת פענח מכתב רל"ז.
46 יש לדון בזה דלכאורה תלוי בטיב דין התפסה אם הוא רק בעצם החפצא או שתתכן התפסה גם בהפלאה המחילה איסור, ועיין בתשו' צפנת פענח סי' רפ"ח ובשיעורים (כ:) ד"ה שיטת הרמב"ם בהתפסה אות א'.
47 עיין בשדי חמד מערכת אכילה ז'.
48 עי' בגבורות ד' למהר"ל מפראג פי"ח.
49 ויוצא איפוא אליבא דיסוד של הגר"מ זצ"ל בביאור דין לאו שבכללות שחלה שבועה לבטל לאו שבכללות, עיין בענין לאו שבכללות, וצ"ע בזה.
50 ועיין ברשימות שיעורים של מרן מו"ר נ"י על מס' סוכה דף צ"ד, ובקובץ שיעורים למס' פסחים סי' ק"ז, וכן להלן (כו.) בדין העלם חפץ במי שנשבע שלא יאכל חטין ועלתה בידו חטין וכסבור של שעורין שלכאורה מתעסק בשבועה של אכילה, וצ"ע.
51 עיין בחידושי הגר"ח (דף סה:) ובשיעורים (כב.) ד"ה יש מעילה בקונמות אותיות ד' - ו' ובענין מעילה.
52 השווה פירש"י לסנהדרין (נז.) ד"ה צערא בשעתא מי לית ליה לגבי דין גזל. ועיין בלשון ספר החינוך מצוה רכ"ט ובהגהות הגאון רבנו ברוך תאומים - פרענקל - על החינוך שנדפסו ב"סיני" כרך מ"ה (עמ' י"ח - י"ט), וראה קובץ על יד סדרה חדשה ספר ו' (טז) חלק ב' עמ' 542 - 543 באגרתו של הרה"ג ר' אליהו רוגולור זצ"ל.
53 אך קשה אליבא דהגר"ח זצ"ל למה לדעת הרמב"ם חל איסור ח"ש בשבועה - הלא כשנשבע שלא לאכול ונאסר בכזית, אין חצי כזית בכלל חפצא של איסור ודומה לפחות משו"פ. ולפום ריהטא ניתן לומר שהשבועה חידשה איסור אכילה של כהת"כ ומשו"ה פחות מכזית אכן נחשב לחפצא של איסור ונאסר באיסור ח"ש מה"ת. ברם כבר אמר מו"ר נ"י בשיעורים שמשמעות הרמב"ם שאינו סובר כן, ועיין עוד בשיעורים (כב.) ד"ה מפרש נמי כבריה דמי.
54 האחרונים חלוקים בדין שיעור איסה"נ שנאסר בלאו של אכילה - האם שיעור האיסור בכזית שהרי שם האיסור אכילה או"ד שהשיעור בשו"פ כי מעשה העבירה הוא הנאה (ועיין במל"מ וברע"א). ולפי"ז יתכן לפרש שרש"י סובר כאן שהקובע דשיעורים הוא מעשה העבירה דהיינו הנאה, ולכן שיעור הנהנה מהקדש הוא בשו"פ ואע"פ שהאיסור הוא איסור אכילה. אמנם מו"ר מרן שליט"א איפוא נמנע מלפרש כפירוש הזה שתלוי במחלוקת אחרונים.
55 עי' בחדושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם פ"ד מהל' מאכ"א הל"ג.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1992–1996), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
204ימים לסיום הש״ס