או דלמא. ולא לך אפרטא קאי ויש כאן כ': אי דפריש. לכל אחד ואחד ולא לך פקדון ותשומת יד גזל ואבידה: ועיקר קנס הוא תובע. עיקר תביעתו על הקנס היא ואע''ג דבושת ופגם נמי בכלל כפירה נינהו לא מיחייב עלייהו כדמפרש ואזיל: הכא בכולה מילתא כפר ליה. דהא לא אנסתי קאמר והבושת ופגם בכלל כפירה: הא לא דמיא. קשיא דאביי הוא דקמסיק למילתיה: מתני' מתני' שבועת הדיינין. שהדיינים ' משביעין ע''י הודאת מקצת הטענה שלימדוה מאשר יאמר כי הוא זה (שמות כב) וכתב עלה ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו דהיינו שבועה: הטענה. שהשבועה באה על ידה לא תהא פחות משתי כסף: וההודאה. שמחייבתו לישבע לא תהא פחות מפרוטה ובגמ' פליגי רב ושמואל בפרוטה זו אם מתוך שתי כסף של טענה היא או צריך שתהא טענת הכפירה של כסף שתי מעות כסף לבד פרוטה של הודאה: שתי כסף. שתי מעות כסף דהא שתי לשון נקבה היא והן שליש הדינר: אין לך בידי אלא פרוטה פטור. שאין ההודאה ממין הטענה שזה טענו כסף וזה הודה לו נחשת וכגון שלא טענו לו שתי מעות של מטבע אלא משקלו אם טענו מטבע הרי הודה לו במטבע כדלקמן: שתי כסף ופרוטה כו'. קסבר טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב: אין לך בידי פטור. שאין כאן הודאה: שהוא כמשיב אבידה. שהיה יכול להעיז פניו ולכפור ומדלא העיז הרי הוא כמשיב אבידה שאינו חייב שבועה כדאמרינן במסכת גיטין (דף מח:) המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם: גמ' כר' חנינא בר אידי. בשלהי שבועת העדות (לעיל ד' לה:) השבע ולא תשבע כו': אפי' תימא בכינוי. והא דאמר רב בשבועה האמורה בתורה: לאתפוסי חפצא. קאמר או ספר או תפילין כאברהם דאתפסיה לאליעזר ברית מילה: דאשבע בה' אלהי השמים. ולא התפיסו חפץ נעשה כטועה בדבר משנה ואע''ג דלא תנן לה במשנה שמעתא דרב היא והרי היא כדבר משנה כדאמרי' בסנהדרין (ד' לג.) דטועה בדבר האמוראים חוזר ולא אמרינן מה שעשה עשוי וישלם מביתו: תלמיד חכם. נשבע מיושב: בספר תורה. ואע''ג דאוקימנא דלא כרב פפא לכתחלה מיהא ספר תורה בעינן ובדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא לפי שענשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה והא אמרן ארור בו שבועה: ת''ח. די לו לכתחלה בתפלין מפני כבודו: אף היא. לקמן מפרש מאי אף: בלשונה. בכל לשון שהוא מבין בו:

מתני' שבועת הדיינין. הא דלא נקט נוהגת באנשים ובנשים כדתנן לעיל (דף לו:) גבי פקדון משום דמילתא דפשיטא היא ולעיל לא תני אלא דלא נימא נילף שבועת הפקדון משבועת העדות: לאתפושי חפצא בידיה. תימה דבשבועת העדות וביטוי ופקדון כשהוא מושבע מפי אחרים דהוי דומיא דשבועת הדיינין ליבעי בהו אנקוטי חפצא: האי דיינא דאשבע בתפלין כו'. ואע''ג שהשביע אברהם את אליעזר במילה הא אמרינן בסמוך דתלמיד חכם לכתחלה בתפלין אי נמי כיון דעדיין לא נצטוו יותר הוי כספר תורה לגבייהו.

) כל היכא דפליגי הלכתא כמאן דמיקל. והוא רבינא דלא מחמר רבינא אלא באומצא ביעי ומיזרקא בלבד. ואסיקנא דלא מבעיא כדפריש שבועה לכאו"א דודאי חייב אלא אפילו היו ה' תובעין אותו בפקדון ותשומת יד. וגזל ואבידה [ואמר לאחד מהם שבועה שיאן לך בידי פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה] ולא לך ולא לך ולא לך שחייב כ' חטאות. והא אתא ר' חייא לאשמועינן דאע"ג דלא פריש שבועה לכל אחד ולא לך ולא לך פרטא הוי וקאי כר' יוחנן לדברי הכל:

מתני' אנסת ופתית בתי כו'.

א"ר יוחנן לדברי ר' שמעון דפוטר קנס הוא תובע וכיון דאילו הוה מודה פטור הוא. השתא לאו ממונא קא כפר ליה הלכך פטור הוא מקרבן שבועה. לדברי חכמים בושת ופגם תובע:

הדרן עלך שבועת הפקדון.

פ"ו שבועת הדיינין הטענה שתי כסף. וההודאה שוה פרוטה פירוש שתי כסף שני מעין. (פרוטה חצי חבה).

היכי משבעינן ליה א"ר יהודה משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה שנאמר ואשביעך בה' אלהי השמים. ואקשינן כמאן כר' חנינא בר אידי דאמר בשם המיוחד. ואמר רב אשי אפילו תימא רבנן דאמרי אפילו בכנוי חייב. ומאי בשבועה האמורה בתורה דצריך לאתפושיה לנשבע חפצא בידיה כאליעזר עבד אברהם שנאמר וישם העבד את ידו וגו' וכדכתיב (בראשית מ״ז:כ״ט) ויאמר השבע הלי וישבע לו מקודם לכם אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך וגו'. וכן אמר רבא האי דינא דאשבע בה' אלהי ישראל. פירוש ולא אתפשיה חפצא בידיה נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר ומשביעו בתפישת חפצא בידיה וכן הלכתא.

והא דאמר רב פפא דדיינא דאתפיס תפלין לנשבע ואשבעיה הכי טעה לית הלכתא כותיה.

קנס הוא תובע ולא בשת ופגם. תמיהא לי, והא מ"מ הוא אומר לא אנסתי והוא כופר בבשת ופגם ובשבועת הפקדון אע"ג דלא טעין ליה מחייב כדאמרנא לעיל בפ' שבועת העדות משום דכתיב וכחש בעמיתו כל דהו ול"ק דאע"ג דאם כפר מעצמו חייב אם טענו הלה קנס והוא אומר לא אנסתי כדי לכפור הקנס הוא נשבע ואלו טענו בשת ופגם שמא היה מודה דכי טעין ליה וכפר אמאי דטעין ליה כפר.

מתני' שבועת הדיינין. פי' רש"י ז"ל שבועה שהדיינין משביעין אותה על ידי כפירה והודאה שלמדוה מאשר יאמר כי הוא זה וכתיב עלה ונקרב בעל הבית אל האלהים וגו' דהיינו שבועה.
ויש לדקדק בלשון משנתנו למה לא פירש איזו שבועה שהרי אף שבועת השומרין שבוע' הדיינין מיקריא דהיינו טענת נאנסו וי"ל אע"פ שהדיינים משביעין אותה לא מיקריא שבועת הדיינין מפני ששם (אחד) [אחר] יש לה ושבועת עד אחד כיון דלא כתיב בה בהדיא ליתא בכלל שבועת הדיינין וי"ל דהכי קתני שבועת הדיינין צריך שתהא הטענה שתי כסף כדתנן בפ' הזהב (ההודאה) [האונאה] ארבעה כסף והטענה שתי כסף [וההודאה שוה פרוטה] והאונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע שתות המקח והיינו מעין ודכות' הטענה שתי כסף שתי מעין ולאו כל שבועת הדיינים קתני והיינו דמפיק מינה עד אחד בגמ'.
ופי' שתי כסף שתי מעין משש מעה כסף שבדינר צורי והכי איתא בירושלמי תני הטענה בית שמאי אומרים מעה כסף ובית הלל אומ' שתי מעה כסף ומפרש התם טעמא דבית הלל כתיב כי יתן איש אל רעהו אם ללמד שאין ב"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה כבר כתיב לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה מכאן שיש כאן יותר מכסף וכמה הוא שתי מעין או כסף בפרוטה יתר מכסף ב' פרוטות כסף מטבע כסף מעה פי' שאין מטבע כסף פחות ממעה והוא מוזכר בתורה גרה ואין בתורה פחות ממנו ותהא מעה או כלים מה כלים [שנים] אף כסף שנים.
והפרוטה, כתבו רבינו חננאל ורבינו יצחק אלפסי ז"ל שהיא חצי חבה ותניא במס' קידושין דקצ"ב פרוטות יש בדינר נמצאו בשתי מעין ס"ד פרוטות שהן ל"ב חבות שהן משקל ל"ב שערות של כסף נקי נמצא שאינו חייב שבועת מודה מקצת הטענה עד שיכפור בל"ב שערות של כסף ויודה בחצי שעורה דהיינו פרוטה ויש בדבר זה טעות בדברי הרב הלוי ז"ל ר' יוסף ז"ל.

גמרא: היכי משבעינן ליה. משביעין אותו בשבועה האמורה. אסיקנ' דהיינו חפץ ביד והטעם כדי להחמיר עליו שלא ישבע שהרי בשבועת העדות ושבועת הפקדון וביטוי בלא חפץ הם נשבעין וכאן נמי לא בתורה הוא נשבע אלא ב"ד משביעין אותו בשם המיוחד או בכינוי והוא אוחז ספר תורה בזרועו כדי לאיים עליו.
והא דאמרינן האי דיינא דאשבע בה' אלהי ישראל נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר לאו דוקא אלא בלא נקיטת חפץ קאמר והכי קאמר אע"פ שהשביע בשם המיוחד כיון שלא התפיס חפץ טועה הוא וחוזר. וכת' רבינו הגדול ז"ל בתשובה דאע"ג דבההיא שעתא לא הוה מיחייב שבועה דאורייתא כגון שכפר בכל והשביע אותו היסת ואח"כ יצא עליו עד א' חוזר ונשבע חפץ ביד.

לדברי ר"ש קנס. הקשה הרמב"ן מכל מקום הוא אומר לא אנסתי והרי הוא כופר בדבריו זה בשת ופגם, ובשבועת הפקדון אף על גב דאידך לא תבע ליה מחייב וכדאיתא לעיל פרק שבועת העדות (שבועות לב, א) משום דכתיב (ויקרא ה, כא) וכחש בעמיתו, כל דהו. ותירץ אף על גב דאם כפר מעצמו בלא תובע חייב, כיון שזה אינו תובעו אלא קנס כשהוא נשבע לא אנסתי אין עתו אלא אמה שטוענו זה ואינו כופר אלא בקנס, ושמא אם היה תובע זה בשת ופגם היה מודה לו.

שבועת הדיינין. פרש"י ז"ל שבועה שהדיינין משביעין אותה ע"י כפירה והודאה שלמדנוה מאשר יאמר כי הוא זה וכתיב עלה ונקרב בעל הבית אל האלהים דהיינו שבועה ע"כ, ואע"פ שכל השבועות של תביעה שבועת הדיינין הם כשבועת הפקדון בטוען נאנסו או נגנבו וכן שבועת עד א', אלו אינן נקראין כאן שבועת הדיינין לפי שכבר פרט כאן שבועה הבאה עדי כפירה במקצת והודאה במקצת וכפירושו של רש"י ז"ל ושבועת השומרין דהיינו נגנבו או נאנסו אינה צריכה כפירה והודאה וכן שבועת עד א' ואינה צריכה אפי' טענת שתי כסף כדאיתא בגמרא, ושמא אף שבועת השומרין כן וכמו שנכתוב בגמ' לקמן בע"ה.

הטענה שתי כסף. בגמרא נחלקו רב ושמואל אם כל הטענה שתי כסף או כפירת הטענה בלבד שתי כסף, ושתי כסף הן שתי מעין שהוא סוף מטבע המוזכר בתורה דהיינו גרה וכדמתרגמינן עשרים גרה עשרים מעין, ומפורש כאן בירושלמי דגרסי' התם תני הטענה ב"ש אומרין מעה כסף ובית הלל אומרין שני מעין כסף, ומקשו התם מחלפא שטתהון דב"ש תמן אמרי כסף דינר והכא אמרי כסף מעה, וב"ה אומרים שתי כסף מחלפא שטתהון תמן אמרי כסף פרוטה וכאן הן אמרין שתי מעין, ופריקו מחלפא שטתהון דבית הלל דכתיב כי יתן איש אל רעהו אם ללמד שאין בית דין נזקקין לפחות משוה פרוטה כבר כתיב לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה מכאן שיש כאן יתר מכסף וכמה הוא שתי מעין, או כסף בפרוטה יתר מכסף ב' פרוטות, סוף מטבע כסף מעה, וחזר והקשה ותהא מעה, או כלים מה כלים שנים אף כסף שנים, ע"כ בירושלמי, ומעה הוא שתות הדינר של כסף צורי וכמו ששנינו בפרק הזהב (נקה א') האונאה ארבעה כסף הטענה שתי כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע שתות המקח, ובקדושין (י"ב א') אמרו שש מעה כסף דינר, נמצאו שתי מעין שליש הדינר של כסף יקר (נ"א נקי), וכן אמרו קצ"ב פרוטות בדינר, ופירשו הגאונים ז"ל כי הפרוטה משקל חצי חבה, כלומר משקל חצי שעורה, נמצאו קצ"ב פרוטות משקל צ"ו שעורות, ונמצאו שתי מעין משקל ל"ב שעורות שהן שליש הדינר והפרוטה משקל חצי שעורה של כסף נקי.

מנה לאבא בידך אין לך בידי אלא חמשין פטור מפני שהוא כמשיב אבידה. פרש"י ז"ל דטעמא דמשיב אבידה מדתנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, וליתא דמוצא מציאה מדינא חייב דהתם בטוענו בריא היא דאומר שני כיסין קשורין מצאת לי והוא אומר לא מצאתי אלא אחת ופטור מן התקנה אע"ג דכיסין לא עבידי דמנתקי וכדאיתא בגיטין בפרק הנזקין, אבל במשיב אבדה בשאינו טוענו בריא כי הא דמתני' פטור מן הדין משום מגו וכבר כתבתיה שם בפרק הנוקין בארוכה בסיעתא דשמיא.

מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי נתתיך לך אינו נאמן מפני שצריך ליתנו בעדים. וכתב הר"י הלוי ז"ל דמהא שמעינן דאפי' אמר לו לאחר שהלוהו חייב לפורעו בעדים דהא מתני' לאחר שהלוהו הוא, והרמב"ן ז"ל כתב דמסתברא דאם לא קבל עליו יכול לפורעו שלא בעדים דיכול לומר לו איני רוצה שאהא חייב לפרוע בעדים שמא ילכו למדינת הים או ימותו ושמא תתבעיני פעם שניה, ולי נראה שאפי' כשלא קבל עליו וטעמא משום דעבד לוה לאיש מלוה, וכל סוגיא דגמ' מוכחא הכי ופשטא דברייתא הכי דייקא דקתני בעדים הלויתיך בעדים פרע לי או יתן או יביא ראיה שנתן, ועוד מדאקשי' לשמואל ממתני' דקתני נתתיו לך חייב מפני שצריך לפורעו בעדים ה"ד אי דלא אמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים צריכא למימר ואם איתא אין הכי נמי צריכא למימר ולאשמעי' דאפי' לאחר הלואה שיכול לסרב, בשותק חייב כאלו קבל, ועוד אלו יכול לסרב אפילו כי שתק או אפי' אמר אין במה נתחייב דאלו בשעת מתן מעות חייב דמשום טעמא דעבד לוה לאיש מלוה הוא דבקבלת מעות נתחייב אבל לאחר מתן מעות במה נתחייב, אלא משום טעמא דעבד לוה לאיש מלוה הוא ואפי' שלא בשעת מתן מעות חייב דכל מלוה על דעת כן מלוהו, כנ"ל.
תוספתא היה טוענו מנה בב"ד וכפר ובאו עדים והעידו שחייב לו חמשים זוז הרי זה משלם ופטור על השבועה היה עד מעידו הרי זה נשבע על הכל ע"כ, וכתבה הר"ח ז"ל בפרושו וכתב דקיקל הכי, ונראה דהכא במעידין שחייב לו עדיין חמשין זוז ולפיכך פטור על השבועה משום דהוה ליה שיעבוד קרקעות, ולא דמיא לדרבי חייא קמייתא דתני מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידין שיש עליו חמשים זוז נשבע וגוני, את השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו דההיא דר' חייא בשנתבע כופר ואומר שלא לוה ממנו ועדים מעידין שלוה ממנו חמשין אבל אינם מעידין שהוא חייב לו עדיין אותן חמשים ולפיכך נשבע שאין באן שיעבוד קרקעות.
עוד כתוב בתוספתא מנה לי בידך אין לך בידי וכן הטוען היה לך בידי נתתיו לך או שיש לי בידך במנה כסות או כלים ובמנה פירות פטור.

גמרא נפקא מינה לאנקוטי חפצא בידיה. ולא בתורה הוא נשבע אלא ב"ד משביעין אותו בשם או בכינוי והוא אוחז ס"ת בורועו כדי לאיים עליו, וכתב רש"י ז"ל ובדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא לפי שענשו גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה דהא אמרו ארור בו שבועה, ואין דעת הרב אלפסי ו"ל נראה כן שהוא ז"ל כתב בתשובה דכופר בכל שהשביעוהו היסת ואח"כ יצא עליו עד אחד חוזר ונשבע בחפץ ביד.

האי דיינא דאשבע באלקי ישראל נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר. כלומר אע"פ שהשביעו בה' אלקי ישראל כל שלא ההפיסו חפץ ביד כטועה בדבר משנה הוא וחוזר ומשביעו וחפץ ביד.

הא דאמר רב פפא האי דיינא דאשבע בתפילין נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר. לית הלכתא כותיה אלא לכתחלה בספר תורה אבל בדיעבד יצא ואינו חוזר, ואם תאמר ואפי' לכתחלה אמאי לא והא שבועה האמורה בתורה באברהם במילה לבד היתה וכדכתיב שים נא ידך תחת ירכי, התם שאני דלא נתחדשה לו מצוה אחרת אלא זו, ות"ח אפי' לכתחילה בתפלין.

שבועות הדיינין אף היא בלשונה נאמרה. פרש"י ז"ל בכל לשון שמבין וכן כתב גם הרב אלפסי ו"ל, אבל הר"י הלוי ז"ל פי' אף היא בלשונה נאמרה בלשון הקודש כלומר אף היא נאמרת בלשון הקודש כאותם שנשנו שם (סוטה ל"ב א') בסיפא דמתני', ולכאורה כדבריו היה נ"ל מדפירשו שם באלו הנאמרין בכל לשון שבועת העדות ושבועת הפקדון שבועת העדות מנין דכתיב ושמעה קול אלה כל לשון שהוא שומע שבועת הפקדון מנין דילפינן תחטא תחטא משבועת העדות א"כ כל שאר שבועות מנין, אלא שאין הלשון מוכיח כן דאמר אף היא דמשמע אף היא כשאר כל השבועות ששנינו שם דהיינו שבועת העדות חטבועת הפקדון דאי לא מאי אף היא, וראיתי לאחד מרבותי ז"ל שאמר דשבועת הפקדון נמי שבועת הדיינין היא ברוב וקשיא לי דאי משום האי למאי איצטריך תנא דברייתא למימר שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה דהא תני לה במתני' דהיינו שבועת הפקדון דתנן, ומ"מ ודאי כך הוא דאף היא בלשונה בלשון שהוא שומע קאמר שכן שנינו בתוספתא דסוטה פרק שביעי שבועת העדות והדיינין נאמרת בכל לשון.

עיקר קנס הוא תובע פי' דודאי יש בלשון תביעתו אף בושת ופגם בכלל אנסת ופיתית אבל אין עיקר תביעתו אלא על הקנס כי הוא הבא מחמת האונס והפיתוי והוא הכתוב בתורה עליהם דאלו בושת ופגם ממדרש אתי דהוי בכלל תחת אשר ענה מכלל דאיכא בושת ופגם ומדין חובל בחבירו דאפילו בלא אונס ופתוי מחייב עליה:

אמר רבא משל דר"ש וכו' ואהדר ליה אביי שאין זה משלו של ר"ש לפי סברא זו דהא ודאי אם יש בכלל לשון התביעה בושת ופגם כשזה אומר שלא אנס ולא פיתה על הכל הוא כופר ואף בושת ופגם שהוא ממקומו מן הדין שיהא חייב דלא דמי אלא לאומר וכו' ואלו ר"ש פוטר. כי אתא רבין אמר לדברי ר"ש קנס תובע ולא בושת ופגם פירוש שאין במשמעות אנסת או פתית אלא תביעת הקנס לבדו שהוא בא מחמת שם אונס ושם פתוי ואף זה שאמר לו לא אנסתי ולא פתיתי אע"ג דלא סגייא דלא לישמע ממילא שאינו חייב לו כלום ואפילו בושת ופגם ובשבועת הפקדון קיימינן דכל דכפר ליה ממונא ונשבע אע"ג דאידך לא הוה תבע ליה חייב על שבועתו לשקר הכא ל"ק דמסתמא אין הלה ג"כ כופר אלא במה שתבעו חבירו בלבד וכן פירוש הרמב"ן ז"ל:

לדברי חכמים אף בושת ופגם הוא תובע לפום פשטא בושת ופגם בלבד ולא קנס כלל והיינו דמפרש טעמייהו דלא שביק מידי דכי מודה ליה מחייב ותבע מידי דכי מודה ליה מיפטר ומיהו תמיהה מילתא היאך אפשר לומר כן והרי אמר לו אנסת ופיתית את בתי ועיקר אונס ופיתוי ומה שחייב לו מן השם הזה קנס הוא דאידך מדין חובל בחבירו הוא לכך פירשו לדברי חכמים בושת ופגם ג"כ הוא תובע ומפ' טעמיינהו דאי לא בעי למיתבע אלא חד מנייהו הו"ל למיתבע בושת ופגם דכי מודו ביה מחייב וא"כ הוא עושה לא שייך לומר אנסת ופתית את בתי הילכך ע"כ אית ליה למיתבע תרווייהו וק"ל לר"ש דמפרש טעמא משום דלא שביק מידי דקיץ לתבעינהו לתרווייהו והוי הכל בכלל ולא מיטרח תרי זימני וי"ל דלא בעי למיתבע תביעה גדולה בחדא זימנא שלא יכבד על הנתבע ויקפוץ לכפור ולהשבע כנ"ל ואגב אורחין שמעינן מכולה שמעתא דבושת ופגם ממונא הוא ולא קנסא ואי מודה ביה מחייב והא דאמרינן התם בפ' כיצד על רב חסדא דמגבי בושת בבבל ושלחו ליה חסדא חסדא קנסי קא מגבית בבבל ל"ק דההיא שנייה דאין מגבין בבבל בשת אע"פ שהוא ממון לענין הודאה משום דהוו מידי דלית ביה חסרון כיס וכאלו הוי קנסא והיינו דחשבי מאי דמגבי בשת כאלו מגבי קנסות ובמקומה פירשתיה בס"ד. גרסינן בירושלמי בפרקין וכחש בעמיתו לכשיצא ווידויו בשבועה פרט למכחש בא' מן השותפין פרט למכחיש בעדים ובשטר אר"י הדא אמרה שנים שלוו מא' אע"ג דלא כתבינן אחראין וערבאין זה לזה אחראין וערבאין זה לזה ולא עבדין כן שנים שהפקידו אצל א' ובא זה ליטול את שלו אין שומעין לו ויעשה ככופר בחלקו ויהא חייב א' שהפקיד לב' כפר בו זה חייב הפקיד להם שוה פרוטה לא נמצא מביא קרבן על חצי פרוטה וכו' תמן כל שבועה חלה על שוה פרוטה ברם הכא שבועה חלה על חצי פרוטה ע"כ ורבינו אלפאסי ז"ל הביאו בהלכותיו תחלת הירוש' בכל דברי ר' יוסי ופסק הלכה כן ומיהו כבר כתבתי בפ' המפקיד בב"מ דאחראין וערבאין זה לזה דאמר ר' יוסי היינו שכל א' חייב בחלקו וערב סתם בחלק חבירו וכדברירנא התם מגמ' דילן ולענין מה שהזכירו בירושלמי זה בשנים שהפקידו אצל א' ראיתי מחלוקת גדולה בין הפוסקים ז"ל כשהאחד בא לתבוע החוב וליתיה לחבריה במתא מה דינו דאילו היכא דאיתיה לחבריה במתא הא אמרינן בגמרא דילן בפרק מי שהיה נשוי שיכול לתבוע הכל דמסתמא שליחותיה דחבריה עבד כיון דלא מיחה היכא דליתיה לחבריה במתא בהא איפליגו רבוואתא ז"ל ורבינו הרמב"ן ז"ל מביא ראיה מזה הירושלמי שאפילו חצי החוב אינו יכול לתבוע בשליחות חבירו ופי' הירושלמי כך וכחש לכשיצא ווידויו בשבועה שיצא ונפטר מהודאתו באותה שבועה שאילו הודה היה חייב לשלם לזה פרט למכחש בא' מן השותפין פי' שבא א' מן הב' שהפקידו שניהם אצלו ותבעו והוא כפר בו ונשבע ואחר זה הודה פטור לפי שלא היה חייב לו ולא רשאי ליתן לא' מהם כלום עד שיבוא חבירו עמו ויתן לשניהם ואע"פ שהיתה הודאתו מחייבתו ממון לכשיבא חבירו עמו דאית ליה להאי פקדון גביה וגבי שבועת הפקדון וכחש כל דהו אמר רחמנא אפ"ה כיון דתבע ממנו תן לי מנה שיש לי בידך והוא נשבע שאין לו בידו כלום פטור דהשתא לית ליה בידו כלום עד שיבא חבירו עמו דממון זה דתרווייהו חשיב ולית לחד מנייהו לחודיה בגויה כלום ועל זה אמר ר' יוסי הדא אמרה כיון דאמרת בשנים שהפקידו אצל א' אין המפקיד הא' יכול לתבוע אפילו חלקו ואין יכול לטעון לכל א' ממנו (ותחייבו) [נתחייבת] בחלקו אלא אמר לו לא נשתעבדתי אלא לשניכם אפי' ב' שלוו או קבלו פקדון מא' יכול בעל הממון לומ' לכל חד וחד מכם הלויתי או הפקדתי וכל חד מכם חייב לי בכל ולא עבדין כן כי נהגו לכתוב בשטרות שיהו אחראין וערבאין זה לזה ולא היו צריכין לכתוב כן אלא שכותבין כן ע"ד שופרא דשטרא והדר מפ' לברייתא מהיכן שמעינן הכי וקאמר שנים שהפקידו לא' ובא זה ליטול את שלו אין שומעין לו והאי אין בחירי"ק הוא כמו אם כלומר [אם] אתה אומר ששומעין לו ליטול את חלקו מיהת היל"ל שיעשה הנתבע מיהת ככופר על חלקו ויהא חייב קרבן על כפירתו דהא כפירת ממון הוא בחלקו מיהת שהרי אין לחבירו בחלקו כלום ושלו הוא תובע ומדקא פטר ליה בברייתא ש"מ אין שומעין לו ע"כ תורף דברי רבינו ז"ל לפי שטה זו נראה דמ"ש שנים שהפקידו וס' מדברי ר"י הוא ותשלום הדא אמרה הוא לברר דינו ומשום דרישא דברייתא דקתני פרט למכחש לא' מן השותפין מיירי בשא' מהם תובע כל החוב והייתי סובר דשמא אם תבע חלקו לבדו [גובה] חלקו לכך בא ר"י לומר שזה אינו דא"כ למה פטור זה כשאמר אין לך בידי כלום והלא תובע לו המחצה בכלל הכל והוא כופר בחלקו מיהת אלא ודאי שאף בחלקו אינו חייב לו עכשיו עד שיבא חבירו עמו שיעשנו שליח נראה לפי זה שדינו של רבי' ז"ל כן הוא לפי הירושלמי ומיהו כתב הוא ז"ל כי הרב ר' אפרים ז"ל תלמידו שלה"ר אלפאסי ז"ל היה אומר שאין הלכה כירושלמי זה כי חולק הוא על גמרא שלנו דהא בגמרא דילן לא אשכחן כופר בא' מן השותפין דפטור אלא בדאתו תרווייהו ותבעי ליה ואמר מתרוינן יזפת והוא אומר (מיהת) [מחד] מינייכי יזפי והגיה עליו רבינו ז"ל וז"ל יפה דקדק אלא שנ"ל דבגמרא דילן תניא פרט למודה דאלמא משום הודאתו פטור הילכך לא משכחת לה אלא בדאתו תרווייהו ותבעוהו והודה הכל לא' וכפר לא' התם בירושלמי תניא פרט למכחיש לא' ולחבירו אינו מודה עכשיו כלום ותרתי מתניינתא איתנהו פי' דתרתי מתניינתא נינהו חדא אמרה חדא וחדא אמרה חדא ולא פליגי אבל הרב ר' אברהם אב"ד ז"ל דקדק מן הירושלמי הפך ופי' הדא אמרה מדקאמר פרט למכחיש בא' מן השותפין דהו"ל כפירת דברים שהרי חבירו הב' יכול לתובעו החוב אשתכח דכי היכי דב' שהלוו א' מהם יכול לתבוע כל החוב ה"נ שנים שלוו ונמצא א' מהם פורע את הכל והקשה עליו הרמב"ן ז"ל חדא שאין סוף הירושלמי מתפרש לו יפה ועוד דאם א' מהם יכול לתבוע כל החוב כיון שקדם א' מהם ותבע והלה כפר לו ונשבע הרי פטור משניהם בשבועה זו ואינו חוזר ונשבע לחבירו דשבועה לא' שבועה למאה כדאיתא בפרק מי שהיה נשוי בתרי אחי או תרי שותפי דאזל חד מנייהו ותבע ודן אלא דשליחותא דחברי עבד אלא בדאיתיה לחבריה במת ולפי' הירוש' אפי' ליתיה נמי אלא ודאי דהא פשיטא שאינו יכול לתבוע כל החוב בלא שליחותא דחבריה אבל היכא דאיתיה לחברים במתא דמסתמא ידע ושליחותיה עבד ויש מן הפוסקים ז"ל והרמב"ם ז"ל מכללם שסוברים שיכול הוא לתבוע חלקו מיהת וכן היה נראה מההיא דפרק מי שהיה נשוי דלפום פשטא משמע התם שלא הוצרכו לומר דהוי חבריה במתא אלא היכא דדן על הכל והכי מסתברא שאל"כ אם הלך א' מהם למדינת הים או שאינו רוצה לתבוע נמצא חבירו מפסיד את חלקו והא לא מסתבר דלאו אדעתאו דהכי אוזיפו מסתמא אבל מה אעשה מן הירושלמי ואולי נדחוק לפ' אותו בדרך אחרת לפי' הרמב"ם ז"ל ואשר עמו ז"ל וכן פי' הירושלמי וכחש בעמיתו לכשיוצא וידויו בשבועה פי' דאימתי חייב קרבן על כפירתו בשיצא התובע בשבועה זו מידי דהוי וידויו של נתבע כלומר שאין שם תובע אחר שיוכל להודות לו הנתבע דמעתה הפסיד דבלי תביעתו פרט למכחש בא' מן השותפין שתבעו א' מהם פנה לי בידך שלוית ממני ומפלו' וא"ל לאו מדידך יזפי אלא מחברך שאם חוזר והודה לו פטור מקרבן דכפירתו הא לא חשיבא כפירה שאעפ"י שנשבע לו לוה לא הפסיד שהרי ילך חבירו ויתבע לו הכל שהוא מודה לו והודאה שיודה לחבירו כאלו הודה לו דתרווייהו כחד גופא נינהו ולכך אמר ר"י דהדא אמרה בשנים שלוו מא' ערבאין זה לזה דתרווייהו הוו כחד גופא כשם שב' שהלוו או הפקידו הוא כחד גופא לענין הודאה בהודה לא' וכפר לא' הדה אמר משום דקאמר הדה אמרה דודאי מהכא הכי דשמעינן לה ומגזירת הכתוב דכתב לעמיתו איכא למפטריה להאי מקרבן דאלו מסברא אינו כן דהא שנים שהפקידו מנה אצל א' ובא א' מהם ליטול את שלו אין שומעין לו פי' בתמיהה כלום אין שומעין לו הא ודאי (אין) שומעין לו שאל"כ חבירו יכול להפסיד לו חלקו וכיון דשומעין לו במחצה הדין היה נותן שכשכפר לו יהא חייב קרבן אם חזר והודה דהא ממונא מעליא כפר ליה אלא שאמר הכתוב וכחש בעמיתו פרט למכחש בא' מן השותפין דערבינהו קרא לענין זה כאלו הם גוף א' וכן חזר ושאל הספר על מ"ש ר"י שנים שלוו מא' אחראין זה לזה דא"כ אח' שהפקיד לב' וכפר בו זה חייב כפר בו זה חייב דהא ל"מ למימר ליה כל חד וחד אינך יכול לתבוע לשנינו דאדרבא כל א' מהם חייב בחלקו וערבאין בחלק חבירו ומעתה תיקשי לן כמו שהוא חייב על כפירתו נמצאת מחייבו קרבן על חצי פרוטה שהרי אינו חייב בו עתה יותר דבאידך ערב בעלמא הוא ואלו אנן קי"ל שאין נשבעין על פחות משוה פרוטה ופריק דל"ק דתמן בשנים שלוו כל שבועה חלה על שוה פרוטה כיון דבפרוטה אוזיף להו כל אחד מהם ערב גם בחלק חבירו אבל התם שאין נשבעין על חצי פרוטה שבועה על חצי פרוטה בלחוד היא חלה ואין נשבעין עליה כנ"ל לפי' דברי הרמב"ם ז"ל וכן היה פוסק מורי הרב ר' אהרן הלוי זצ"ל:

פרק ששי
שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה פירוש רש"י ז"ל שבוע' שהדיינין משביעין על ידי כפירה והודאה שלמדנוה מאשר יאמר כי הוא זה וכתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים דהיינו שבוע' ע"כ ויש לשאול למה קרא התנא השבועה מודה במקצת שבועת הדיינין ולא שנה לשון פרטי שבועת מודה במקצת כמו שפרט לעיל שבועת הפקדון שבועת העדות דהא אף שבועת השומרים ושבועת עד א' שבועת הדיינין היא והנכון דתנא משמע ליה דשבועת הדיינין פרטי היא למודה במקצת דהא משום שבועת השומרין ההיא בכלל שבועת הפקדון נכללת דשבועת הפקדון כוללת היא כל שבא בעסק פקדון בין שכופר בו בין שאומר נאנסו בשקר ואלו שבועת עד א' לא כתיב בה ונקרב בעל הבית אל האלהים דהיינו דיינים דמדרשא דקרא אחרינא נפקא לן מלא יקום עד א' באיש לכל עון ולכל חטאת אבל קם הוא לשבועה וא"כ לא מקרייא שבועת הדיינין נמצא שם זה נופל פרטי על שבוע' מודה במקצת. והדתנן הטענה שתי כסף וההודא' שוה פרוט' איפליגו בה רב ושמואל בגמרא על לשון הטענ' דרב סבר כפירת הטענה שתי כסף ושמואל סבר דכולה תביעה שתי כסף והלכתא כרב וק"ל דבגמרא אמרינן דדי קא מתני' כוותיה דרב משום דלא קתני וכפירה שוה פרוט' ואדרבא הוה משמע דדייקא כשמואל מדלא קתני כפירת הטענ' ב' כסף וי"ל דהא לא הויא דיוקתא דרב א"ל דטענה היינו ערעור דהיא כפיר' דמדקפרטינן בהודא' פרוט' ולא פריט מידי בכפיר' מכלל דב' כסף דקתני לכפירה הם וטענה היינו כפיר'. והני ב' כסף פירוש שתי מעין של כסף שהוא סוף מטבע צורי כדאיתא בקידושין וכדמתרגימינן עשרים גרה מעין ולפיכך סתם כסף של תורה הוא מעה כי הוא מטבע של כסף שבימי משה ותפסת מועט תפסת וכן אמרו בפרק הזהב האונא' ארבעה כסף מכ"ד כסף לסלע שתות מקח והטענ' שתי כסף ומדקתני מכ"ד כסף לסלע הא ודאי מעין נינהו שהסלע ארבע דינרין והדינרין ששה מעין ודכוותה קתני הטענ' שתי כסף שתי מעין וכן אמרו בירושלמי בפירוש הטענ' ב"ש אומרים מעה כסף וב"ה אומרים שתי מעין וסתמא כב"ה דהלכתא כוותייהו דב"ש לא דרשי כסף דומיא דכלים מה כלים שנים אף כסף שנים ושיעור הפרוט' והמעה כבר עמדו עליהם הגאונים ז"ל ואמרו כי הפרוט' חצי חציה שהיא חצי שעורה של כסף וקצ"ב פרוטות יש בדינר כדתניא במסכת קדושין והדינר ששה מעין נמצאו בב' מעין שהם שליש דינר ס"ד פרוטות שהם ל"ב שעורות של כסף נקי נמצא אליבא דרב דהלכתא כוותיה טענה כולה לכל הפחות ל"ב שעורין וחצי שעורה של כסף ושיודה בחצי שעורה ויכפור בל"ב שעורות:

היכי משביעים ליה א"ר יהוד' אמר רב וכו' בשבוע' האמור' בתור' ואסיקנא דבעי לומר שישבע בנקיטת חפץ של מצוה כשבועת אליעזר עבד אברהם שנשבע בברית מילה שהיתה להם חפץ של מצוה והא פשיטא דבכולהו דתנן אף בלא נקיטת חפץ שבוע' חמור' היא לכל דבר וכדכתיבנא לעיל ובריש מסכת נדרי' ולא הוזכר נקיטת חפץ אלא בשבועת הדיינין שתקנו כן חז"ל כדי לאיים עליו שתהא חמורה בעיניו ואע"פ שיש בה נקיטת חפץ של תורה לא בתור' הוא נשבע אלא שנשבע בשם או בכינוי וחפץ של מצוה בידו להחמיר כמ"ש וכעין שהיה באליעזר שנאמר בו ואשביעך בי"י אלהי השמים דאע"ג דקי"ל במסכת נדרים שהנשבע בתור' ונקיט ליה בידיה שבוע' גמורה היא דדעתיה אשמות דכתיבי בה וכמ"ד במה שכתוב בה הכא לא הוי איום אלא בשנשבע בשם או בכינוי כרבנן דפליגי עליה דר"ח בר אידי דהלכתא כוותייהו ותהא תורה מיותרת לנקיטת חפץ וכ"כ הרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל ואף שבועת היסת דרבנן בתראי בשם או בכינוי אלא דלית ליה נקיטת חפץ כקבלת הגאונים ז"ל ואף הרמב"ם ז"ל כן כתב וקרוב היה הדבר לומר דכל שלא נשבע שביעת התור' בשם או בכינוי שיהא חוזר כאלו נשבע בלא נקיטת חפץ אלא שאין בידינו כח לומר כיון שלא הוזכר כן בגמרא אבל לכתחלה צריך שם או כינוי ועכשיו נהגו בגלילינו בשבועת היסת לאומרה בלשון ארור שהמשביע תופס תורה בידו וסמכו בזה משום דהא קי"ל דארור בו שבוע' ואין מזכירין בה שם וכינוי אלא שאומרין ארור בזאת התור' וכיון דנקט ליה המחרים במ"ש בה קאמר וחשבי לה כאלו אמר בשמות הכתובים בה והמדקדקים אומרים ארור לי"י אלהי ישראל וכן ראוי לומר אלא שאין מחזירין אותו ומיהו בשבועת התור' אין אנו נוהגין אלא בלשון שבועה לא בלשון ארור כדי לחלק בין שבועה של תורה לשבועת היסת אבל רש"י ז"ל כתב ובדורותינו בטלו שבועה דאורייתא לפי שעונשה מרובה וגזרו לקלל בחרם בארור בי' וכדאמרינן לעיל ארור בו שבועה ע"כ ובתשובות הגאונים וכן נמי בספר הערוך ז"ל שהיו נוהגין להביא ס"ת ונאדות נפוחים ונרות דולקין ומטה שנושאים בה מתים ומקללין בחרם בית דין העליון וחרם ב"ד התחתון וכו' וסימן יש למנהגם בויקרא רבה א"ר סימון מפני מה מביאין נאדות נפוחין וכו' כדאיתא התם ומ"מ נראה דכל שאין בה עשרה כמנהג רש"י ז"ל או שאר החומרות של גאונים ז"ל אין להשבע שבועת התורה בארור לכתחלה אלא בשבועה ממש דחמירא טפי לאינשי והרמב"ם ז"ל לא הזכיר כלום מכל אותם המנהגות אלא אלא דין התלמוד פשוט כמ"ש לעיל:

דאמר רבא האי דיינא דאשבע בי"י אלהי ישראל טועה בדבר משנה הוא וחוזר פירוש קלילא נקט דהא עיקר שבעה בי"י אלהי ישראל היא אלא הכי קאמר דאשבע בי"י אלהי ישראל לבדו בלא נקיטת חפץ וכדפריש ואזיל דחוזר משום דלא נקט מידעם בידיה ואע"ג דנקיטת חפץ אינה במשנה כיון שהלכה פסוקה היא דבר משנה מקרי לענין חוזר כדאיתא בפרק זה בורר בהדיא אפילו אדידי ודידך ומכאן דן רבינו אלפאסי ז"ל בתשוב' כי התובע לחבירו בב"ד בלא עד וכפר על הכל ונשבע לו היסת בלא נקיטת חפץ ואח"כ הי"ל עד שמחייבו שבועת התור' בנקיטת חפץ חוזר הוא ונשבע ולא מיפטר בקמיית' שלא היתה בה נקיטת חפץ ומדבריו ז"ל למדנו דמאן דתבע לחבריה בלא עדים ומשתבע ליה דלא אמרינן כבר יצא מב"ד זכאי אלא כל שיש לו עד א' חוזר ומשביעו וכ"ש שאם יש ב' עדים שמשלם דלית הלכתא כמ"ד בפרק הגוזל ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו בעלים שבועה נפטר מן הממון וכדאיתא התם בהדיא ואם א"ל הנתבע שימחול לו כדי שלא יוכל להביא עליו עדים ונמצא נשבע ומשלם כבר דנתי לפני מורי הרא"ה ז"ל והודה לדברי שאין שומעין לו ואע"פ שהגאונים והרמב"ם ז"ל דנו במי שתבע לחבירו מלוה שהיתה בשטר אלא שטען שאבד שטרו והלה טען פרעתי שהוא נפטר בשבוע' שאם אמר לתיבע שימחול לו שאומרים לתובע שימחול לו שאני התם (שאין) [שאם] השטר יוצא למחר דכחשה לשבועתו שפרע הא אלו טען להד"מ אין מוחל לו כלל שאם נשבע באמת ליכא למיחש לשטר ולא לעדים ואם בשקר הוא נשבע יבאו עדים ויפסלוהו ויחייבוהו וטעם נכון הוא ואסיקנ' דדיינ' דאשבע בתפילין אינו חוזר דהא נקיט מידעם בידיה וי"א דה"ה אם נשבע בציצית וליתא דהא דנקיט בעינן דכתב קדוש' משא"כ בציצית דלא הוי אלא תשמיש מצוה וכן עיקר והא דאמרי שבוע' מעומד למצוה היא לכתחל' אבל בדיעב' אינו חוזר אבל בת"ח מיושב אפי' לכתחל' משום כבודו עשאוהו כדיעב' והא דאמרי' שבוע' בס"ת לא סוף דבר ס"ת ממש אלא אפי' בכתוב חומשין כמנהגנו בקינדר סין ובלבד שיהא שלם כולו לאיים עליו ואם נשבע בי' הדברות אינו חוזר דהא נקיט מידעם דקדושה בידיה אבל בנביאים וכתובים חוזר ומיהו לחיוב שבועת ביטוי כתבו הגאונים ז"ל שאפי' נשבע בסידור תפלות ונקיט להו בידיה שבוע' חמור' היא שהרי יש בו שמות ובמה שכתוב בהן נשבע ועוד נפרש דין שבועת היסת וחרם סתם במקומו בע"ה ומי שמחייב לחבירו שבועת היסת אע"פ שהחרימו בבה"כ חרם עדות אינה נפטר משבועתו שאין חרם סתם פוטר משבועת היסת כשם שאין שבועת היסת פוטרת משבועת התור' ופשוט הוא. ג"ה שלנו ות"ח לכתחל' בתפילין ורמ"ה הז"ל גורס ות"ח בתחל' בתפילין ופירוש ז"ל בפעם א' בלבד לומר שאם שנה הוא להביא עצמו לידי שבועת ב"ד כשאר בני אדם הוא ודון בזה שלא לחוש לכבודו:

התובע את חברו בחטים ושעורים וכוסמין ונשבע שאין לו בידו כלום והודה שיש בידו כוסמין לבד חייב שהרי חלה השבועה על מה שהודה אמ' שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין ונשבע שאלו הודה היה מתחייב שלש והודה באחת או בשתים הרי הוא חייב על אותם שהודה:

כבר ביארנו שכל הכופר בממון שאלו היה מודה בו לא היה מתחייב פטור משבועת הפקדון כך הטוען בו טענת שקר ואלו היה אומר מה שהוא אמת היה פטור אין כפירתו מחייבת מעתה מסר שורו לשומר חנם ונגנב שנמצא שאלו הודה שנגנב פטור וכשזה תובעו אמ' לא הפקדת אצלי או שנאנס ונשבע והודה שנגנב פטור משבועת הפקדון וכל שכן אם לא היה פוטר עצמו בטענה כגון שהשאילו שורו ונגנב שהוא חייב וטען לו שנאנס והרי הוא חייב גם כן פטור משבועת הפקדון ונמצא שאין בטוען טענת שקר על פקדון חיוב אלא בפוטר עצמו בטענה זו ושלא היה פטור ממנה בהודאת מה שהיה טוען כגון שומר שכר שהיה טוען נאנסה והודה שנגנבה ושהוא חייב וכן כל כיוצא בזה:

גנב שורו ואמ' לא גנבתי ואתה הפקדתו אצלי ונשבע והודה חייב שהרי היה פוטר עצמו בגנבה ואבדה וכן טען ששכרו היה פוטר עצמו באונסין וכן טען ששאלו היה פוטר עצמו במתה מחמת מלאכה ומ"מ אם אמ' אתה הפקדתו אצלי או השכרתו או השאלתו והרי הוא לפניך טול אותו ולך ונשבע פטור שהרי מזמין לו את שלו ולא תועיל לו עוד כפירה זו ליפטר מכלום וכן אם אמ' מכרתו לי ולא נתתי דמיו טול אותו כשלך וכל כיוצא בזה פטור משבועת הפקדון ובכלן חייב בבטוי ודברים אלו מתבארים קצת במסכת בבא קמא וקצתם בפרק אחרו' שבמסכתא זו:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

שבועת הדיינין וכו' אחר שביאר ארבעת מיני השבועות דרך כלל ודרך פרט והדבר ידוע שכל שבועה שהדיינין משביעין אפי' שבועת היסת אם נשבע בה לשקר היא בכלל שבועת הפקדון לחיוב חומש וקרבן כמו שביארנו רצה לבאר בפרקים אלו השבועות שהיו בית דין משביעין את הבעלי דין על אלו צדדין הן וענין שבועת הדיינין היא במקום שאין התביעה מתבררת על פי עדים ולא מפי הבעלי דין עצמן והוא שהדיין צריך לחקור תחלה הבעלי דין אם יוכל להבחין האמת מתוך דבריהם עד שלא יצטרך לעדות כמו שתאמר דרך משל אם בא ראובן לפני הדיין וקובל על שמעון שנעשה לו ערב ושמעון כופר צריך הדיין לחקור את התובע היאך נכנס לך זה ערב עד שמא יאמר לו תופש הייתי בבעל חובי שיפרעני וראהו זה חנוק בידי ואמ' לי הניחהו ואני ערב והנחתיו על אמונתו והדבר ידוע שאין ערבות זה כלום בלא קנין והוא פוטר את הנתבע [מתוך דבריו או שיחקור את הנתבע] היאך אתה אומר שאינך לו ערב אימא לן גופא דעובדא היכי הוה עד שמא יאמ' לו ודאי על אמונתו הלוהו אבל לא קנו ממני בכך והרי הדיין מחייבו מתוך דבריו שכל ערב שבשעת מתן מעות אין צריך קנין ובדרך זה הוא עושה בכל הדינין ואם אינו יכול להוציא הדברים על בוריין מחקירת דבריהם הוא מזקיקם לעדים כדי לפסוק את הדין על פיהם ואם אין להם עדים וכן שאין בפיהם נכונה להוציאה מתוך דבריהם עד שיוכל לצרף את הדין בלא שבועה הוא מטיל שבועה ביניהם פעמים לנתבע פעמים לתובע על הדרך שיתבאר וכל שנשבע פוטרו והולך עד שימצא הלה עדים או יברר טענותיו באיזה צד ודע ששבועות אלו חלוקות על שלשה מינין שבועת התורה שבועת המשנה ושבועת היסת ושבועת (היסת) [התורה] אינה אלא על שלשה דרכים הראשונה בהודאת מקצת ויוצאה לנו מאשר יאמר כי הוא זה ונקרב בעל הבית וכו' השניה בארבעה שומרים וכמו שמתבאר בפרשיות שלהן שבועת יי' תהיה וכו' והשלישית בעד אחד ויוצאה לנו מן המקרא לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה ושבועות אלו של תורה כלן הן לנתבע לישבע וליפטר שבועת המשנה היא שתקנוה חכמים להרבה דברים והיא אצל התובע בטענת בריא לישבע וליטול כגון שכיר ונחבל ונגזל ופעמי' על הנתבע בספק כגון שבועת השותפין והאריסין כמו שיתבארו בפרק כל הנשבעין ושבועה זו היא כעין של תורה בנקיטת חפץ השלישית היא שבועת היסת ופירושו לשון המלכה ועצה מלשון כי יסיתך שפירושו ארי ימלכינך כלומר שנמלכו חכמי' אחרונים ונתיעצו ביניהם על כך כשראו הדורות מעידים לכפירת הלואותיהם וי"מ שהוא לשון הסרה מענין ויסיתם דוד מעליו כלומר שתקנוה חכמי' האחרונים על הנתבע במקום שאין עליו דין שבועה מן התורה כדי להפיס דעת התובע ולהסיר מלבו כל תלונה עד שיכיר וידע שהבית דין יצאו בענינו ידי חובתם ועשו בדבר כפי כחם ואינה בנקיטת חפץ ושבועה זו כל שנשבע ובא עד אחד אחר השבועה והעיד עליו כתבו הגאונים שחוזר ונשבע וזה הפרק אמנם יסוד ענינו הוא לבאר שבועת הודאת מקצת אלא שיתגלגלו בו ענינים אחרים וכללים בענינים אלו ובשבועת היסת ובשבועת עד אחד ורוב הפרק יסוב על ארבעה ענינים הראשון לבאר הודאת מקצת על איזה צד הוא חייב בה שבועה ועל איזה צד פטור ויתבאר בתוכו שהכופר בכל פטור מן השבועה ומן התשלומין אף במקום שראו עדים את ההלואה הואיל ואומר שפרע ובאיזה צד הוא מתחייב מיהא במקום עדים והשני על טענת מי משביעין את האדם בכל מיני השבועות ועל טענת מי אין מזקיקין להשבע כלל בשום שבועה השלישי בטענת מה משביעין ואיזה דבר שאין נשבעין עליו כלל בשום שבועה הרביעי חוזר בעניני החלק הראשון ויתחדש בו דין מלוה על המשכון היאך מתגלגל בו דין הודאת מקצת זהו שרש הפרק אלא שיתגלגלו בו דברים בעניני דיני ממונות ארוכי הענינים כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור עניני החלק הראשון ובא לבאר הרבה תנאים שצריכים לשבועה האמורה בהודאת מקצת והוא שאמר שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ואם אין הודאה ממין הטענה פטור שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור שתי כסף ופרוטה יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב מנה לי בידך אין לך בידי פטור מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים דינר פטור מפני שהוא כמשיב אבדה אמר הר"ם פי' שתי כסף הוא משקל שתים ושלשים שעורות מכסף או מה ששוה זה השיעור ופרוטה חצי שעורה מכסף וכשמודה ממה שתבעוהו בפחות משוה פרוטה פטור וכן כשכפר מאשר תבעוהו בפחות משתי כסף פטור וכן אמרו ז"ל כפירת טענה שתי כסף ופי' אמרו פטור משבועת התורה אבל הוא חייב שבועת היסת ובכל מקום שיאמר במשנה בענין שבועת הממונות חייב ר"ל בשבועת התורה כי השבועות גם כן שעקרן מדרבנן הנזכרות במשנה הן בנקיטת חפץ כל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון ואין הפרש ביניהם זולתי בדין בלבד והוא שהשבועה המחוייבת מן התורה אם הוא מסרב ואינו רוצה לישבע יורדין לנכסיו ופורעין מן הנמצא אצלו השיעור שכפר ולא רצה לישבע עליו והשבועה המחוייבת מדרבנן ואע"פ שהיא נזכרת במשנה אם לא רצה לישבע לא נחתינן לנכסיה אבל משמתינן ליה עד שיפרע או ישבע ואם עמד בנדוי ל' יום ולא פרע ולא נשבע מלקה אותו הדיין כפי מה שיראה מן רשעתו ואם לא עמד על כפירתו וסרבנותו מלישבע אחר שהלקוהו יתירו לו נדויו וילך לו ודע כי השבועה המחוייבת מן התורה שלשת מינים והם שבועת מודה במקצת ושבועת מי שיש עליו עד אחד ושבועת השומרים וכל השבועות הנזכרות במשנה מלבד אלה הם בתקנת חכמים אבל הם מנקיטת חפץ כעין דאוריתא ומה שאמר מנה לאבא בידך וכו' פטור וזהו כשאמר הבן שמא יש לאבי מנה בידך אבל אם אמ' לו בריא לי שיש לאבי בידך מנה ואמר הוא חמשים חייב ואינו כמשיב אבדה וכיצד היא שבועת התורה שתהיה ביד הנשבע כשהוא נשבע בתורה וזו היא נקיטת חפץ ושבועת היסת שתהיה התורה ביד משביעו:

אמר המאירי שבועת הדיינין ר"ל הבאה על ידי הודאת מקצת הטענה צריך שתהא הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ונחלקו עליה בגמ' רב ושמואל שלדעת שמואל צריך שתהא תביעתו שתי כסף לבד ר"ל שתי מעין שהוא שליש דינר ושיודה לו מתוכם פרוטה או יותר או יכפור פרוטה או יותר ונמצא שכל שהתביעה בשתי מעין יודה מהן כמה שירצה חייב ובלבד שתהא הודאתו או כפירתו בפרוטה ר"ל שתהא התביעה יתר משתי כסף עד שתהא ההודאה פרוטה או יותר והכפירה שתי כסף או יותר וכן הלכה ופי' הטענה כפירת הטענה שיכפור בשתי מעין או יותר ויודה בפרוטה או יותר ונמצא שאם טענו שוה שתי כסף ופרוטה צריך שיודה בפרוטה ויכפור בשתי כסף שאם לא הודה אלא בחצי פרוטה הרי אין ההודאה בפרוטה ואם הודה בשתי פרוטות או בפרוטה וחצי הרי אין כפירתו בשתי מעין ויש לפקפק בפרוטה וחצי מפני ששתי מעין פחות חצי פרוטה שתי מעין הם ואם טענו שתי כסף ופרוטה וכפר בשתי כסף והודה בפרוטה חייב שהרי יש כאן שיעור כפירה ושיעור הודאה וכן שההודאה ממין הטענה שהרי טענו חטים ושעורים והודה באחד מהם חייב ופרוטה זו פירשוה גאוני ספרד שהיה בה משקל חצי שעורה כסף מזוקק ושתי המעין משקל שלשים ושתים שעורות כסף צרוף כמו שביארנו במסכת קדושין וכן כתבוה גדולי המחברים וזהו אחד מן התנאים שבשבועת הודאת מקצת:

השני הוא מה שאמר ואם אין ההודאה ממין הטענה פטור כגון טענו חטים וכפר בהן והודה בשעורים ופטור אף מן השעורים כמו שיתבאר בשלישי של קמא ל"ה ב' וכן מכסף לנחשת והוא שאמר שתי כסף לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור שהרי טענו כסף והודה בנחשת שהפרוטה אע"פ שיש בה משקל חצי שעורה כסף מ"מ עקרה נחשת עד שבשם נחשת היא נכללת אבל המעין לא היה בהם אלא כסף כך צריך לפרשה לדעת שמואל ולפי מה שפסקנו לדעת רב אתה מפרשה אף בשוה שתי כסף ומודה לו בשוה פרוטה שמאחר שכשהודה בפרוטה לא נשארה כפירת שתי כסף פטור כמו שכתבנו ונמצא שלדעת שמואל אתה מפרש שלא בא להודיע בכאן שפטור אלא מתנאי הודאה שאינה ממין הטענה ולדעת רב אף מתנאי הראשון ר"ל שאין הכפירה שתי כסף וי"מ שמאחר שפסקנו כרב פירושו אף בשוה שעקר פירושה בשוה כלומר שכל שאומר שתי כסף יש לי בידך מסתמא פירושו שוה שתי כסף וכל שמודה לו וכופר בשוה שתי כסף חייב אפי' לא היה ממין הטענה שהרי מן הסתם שוה קאמ' וכל שהוא מודה ממין הטענה הוא ואין נראה לי כן ולדבריהם מיהא דוקא בהלואה אבל בפקדון אי אפשר לפרשה בשוה ואף בהלואה דוקא שמזכיר לשון כסף אבל דבר אחר אין לפרשו בשוה ומ"מ אמר אחר כן שאם טענו שתי כסף ופרוטה וכפר בשתי כסף והודה בפרוטה חייב שמאחר שנכלל הכל בתביעה אחת הודאה ממין הטענה היא שטענו חטים ושעורים והודה באחד חייב כמו שביארנו ואין צריך לומר שכן אם אתה מפרשה בשוה כסף:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

שבועה זו שהדיינין משביעי' בין בשבועת התורה בין בשבועת המשנה אינה צריכה שם המיוחד ואע"פ שבאברהם נאמר ואשביעך בי"י כבר חזרה תורה לומר ובשמי תשבע והכנויים בכלל שמו הם וכבר ביארנו שהיא צריכה נקיטת חפץ מה שאין כן בארבעת מיני השבועות אלא בשבועה שהדיינים משביעין והענין הוא שיקח הנשבע ספר תורה בזרועו ונשבע בשם המיוחד או באחד מן הכנויין שאין בידו אותו דבר והוא שיאמ' הריני נשבע בי"י אלהי ישראל או במי ששמו רחום וכיוצא באלו שאיני חייב לו כלום או שנשבע באלה ר"ל ארור הוא לי"י אלהי ישראל או למי ששמו רחום אם יש לו בידו כלום או הדיינין משביעין אותו ואומרין משביעי' אנו אותך ביי' וכו' או במי ששמו חנון אם יש לך וכו' והוא עונה אמן וכן באלה והוא שאומרין תהא בארור ליי' וכו' עונה אמן ואם השביעוהו או הניחוהו לישבע בלא נקיטת חפץ אינו כלום וחוזרין ומשביעין והוא שאמרו האי דיינא דאשבע בי"י אלהי ישראל ר"ל שלא בנקיטת חפץ נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר:

יש מי שאומר שטעם חזרה זו היא לפני שחושדין אותו לעבור על שבועה זו הואיל ונראית לו כשבועה מדברי סופרים ומשביעין אותו שבועה הנראית לו כשבועת התורה שלא יעבור עליה ולמדו מכאן שהחשוד על שבועת סופרים אינו חשוד לשבועת התורה ולי נראה שאין זו ראיה שיש לפרש חוזר ומשביעין אותו מפני שלא עשו בו כדינו ואין להם להקל ואף גדולי המחברים כתבו שכל שבודאי נעשה חשוד לשבועת סופרים חשוד הוא על שבועת התורה וכן הדין שהרי בעל עבירה מדברי סופרים חשוד על השבועה כמו שיתבאר בפרק כל הנשבעין:

נשבע או השביעוהו בנקיטת תפלין בידו אינו חוזר ומ"מ לכתחלה אין משביעין אותו אלא בנקיטת ספר תורה ותלמיד חכם אף לכתחלה נשבע בתפלין ולמדת שאין צרך בשבועה להיות על ספר תורה שלם כמו שדמו מקצת גאונים ולא עוד אלא שמקצת גאונים כתבו שאף הנשבע על התפלות והמחזורים שבועתו שבועה וכן כל מקום שיש בו מקראות בהזכרת השם ומ"מ אני אומר שבודאי הדברים אמתיים שהשבועה שבועה אף במחזורים ואין צריך לומר בספר תורה אע"פ שאינו שלם ומ"מ אין ראיה מכאן שהתפלין מ"מ התורה קדשתם אבל ספר תורה כל שאינו עשוי כהלכתו לא נתקדש אלא שאין פקפוק בדבר ששבועה חמורה היא שאין אנו צריכים בשבועה לקדושת ספר תורה שהרי די לו בהזכרת כנויין והרי שבועות התורה ר"ל בטוי ועדות וחברותיהן אין צרך לנקיטת חפץ כלל ומ"מ בציצית ושאר כלי מצוה אין אחיזתם נקראת נקיטת חפץ כלל ויש חולקין בזה ואל תחוש לדבריהם ומה שאמרו בענין שים נא ידך תחת ירכי ונאמר עליה בסוגיא זו לא צריכא לאנקוטי חפצא בידיה נתנה תורה ונתחדשה הלכה:

ושבועה זו מעומד ואם נשבע מיושב אין מחזירין אותו ותלמיד חכם אף לכתחלה מיושב:

שבועת היסת כבר ביארנו שאינה בנקיטת חפץ אלא שנשבע ביי' וכו' או באחד מן הכנויין על הדרך שביארנו והנהיגו הגאונים להשביעו ביום ספר בשעה שספר תורה ביד חזן הכנסת כדי לאיים עליו וכן בחרם סתם וכן הנהיגו שלא לישבע בשם המיוחד וגדולי המפרשי' כתבו בשמם שהם הנהיגו עכשו שלא לישבע כלל אף בכנוי אלא לקלל ולהחרים ואין הדברים נראין ומ"מ גאוני הראשוני' כתבו שאין משביעין אלא בלשון הקדש לכתחלה ואף בשבועת היסת הנהיגוה כן אלא שמ"מ צריך שיודיעו את הנשבע עד שיכיר וידע ענין השבועה ומ"מ כל שהשביעו בלשון שהוא מכירו הרי זו כמצותה והוא שאמרו עליה בלשונה נאמרה ר"ל בלשון שיכירוהו:

כל שמשביעין אותו על הודאי בין של תורה כגון שבועה שעל עד אחד או של הודאת מקצת בין של משנה כגון שכיר ונגזל ונחבל מאיימין עליו וכל שהיא באה על הספק בין של תורה כגון ארבעה שומרים בין של סופרים כשבועת השותפין ושבועת היסת ודומיהם אין צריכות איום כך כתבוה גדולי המחברים והגאונים ונראה לי הטעם ששבועת ודאי מאחר שאנו רואים לו תובע בבריא יש לנו לחוש שמא לשקר הוא נשבע מה שאין כן בתביעת ספק אלא שאף באלו ראוי לדיינים להשתדל שלא יבאו לידי שבועה כפי כחם:

מתני' שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה וכו' היכי משבעינן ליה אמר רב יהודה משביעין אותו בשבוע' האמורה בתורה דכתיב ואשביעך בה' אלהי השמים אמר ליה רבינא לרב אשי כמאן כרבי חנינא בר אידי דאמר בעינן שם המיוחד פי' קס"ד דהא דאמר רב יהודה משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה לענין שתהא השבועה בזכרון השם המיוחד היא דאי שבועה ממש היא שישביע אותו בשם המיוחד ואי שבועת האלה שיקלל אותו בשם המיוחד היא כענין דכתיב יתן ה' אותך לאלה וגומר וכענין דכתיב לא יאבה ה' סלוח לו וגו' ועלה קאמ' כמאן כרבי חנינא בר אידי דאמר בעינן שם המיוחד בין בשבועת השם בין בשבועת האלה ולא סגי ליה בכיבוי כדברירנן בסוף פרק שבועת העדות ומהדרינן אפילו תימא רבנן נפקא מינה לאנקוטיה חפצא בידיה כלומר הא דאמרינן בשבועה האמורה בתורה לא מיבעיא שם המיוחד אלא למינקט חפצא בידיה הוא כענין אליעזר עבד אברהם דנקט חפצא בידיה כדכתיב וישם העבד את ידו תחת ירך אברהם אדוניו ולהכי אמרינן משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה ולעולם סגי ליה בכנוי כרבנן.

אמר רבא האי דיינא דאשבע בה' אלהי ישראל ולא אנקטיה חפצא בידיה נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוז' והאי דקאמר דאי אשבע בה' אלהי ישראל לאו למימר' דאי אשבעיה בשבועת האלה לא בעי אנקוטיה חפצא אלא לעולם בין בשבועת האלה בין בשבועת ה' בכולהו בעי אנקוטי חפצא ואי לא אנקטי' חפצא נעש' כמי שטעה בדבר משנה וחוזר והאי דאמר רבא האי דיינא דאשבע בה' אלהי ישראל ה"ק אע"ג דאשבעיה בה' אלהי ישראל ולא אנקטיהו חפצא בידיה חוזר:

נקטינן השתא דדיינא דאשתבע בשבועת האלה שבועה היא ודאשתבע בה' אלהי ישראל נמי שבוע' היא ובכולהו צריך לאנקוטי חפצא בידו ולמיהוי מעומד כדאמרינן שבועה מעומד ולמיהוי בלשון הקדש כדאמרינן שבועת הדיינים אף היא בלשונה נאמרה אלא מיהו הני מילי בשבוע' עצמה אבל כשמסר הכפירה או הטענה להשביעו עליה לא איצטריך לסדרה בלשון הקדש אלא מסדרה בלשון חול ומוציא השבועה עליה בלשון הקדש.

גמרא ה"ד אי דפריש רבי חייא מנינא אתא כו' הקשה מהר"י אבן ל"ב לעולם אימא לך דפריש ואתא לאשמועינן דהרי כאן כ' חטאות ולא כ"ה דאפרטי מחייב ולא אכללי עכ"ל ואין כאן קושיא דהך מלתא ליכא למשמע מינה דאימא אדרבה דמחייב אכללי ומיירי בחטין ושעורין וכוסמין דלא הוי רק ג' פרטי אלא ע"כ דאיך שיהיה לא אתי לאשמועינן אלא אע"ג דלא פריש מיחייב אכל חדא וחדא וק"ל:

שם ורבנן סברי לא שביק איניש מידי דכי מודה ביה לא מפטר כו' ר"ל דסברי נמי האי לא שביק כו' מיהו דסברי נמי האי לא שביק איניש מידי דקיץ כו' כדאמר ר"ש ולכך מהני טעמי ודאי תרוייהו הוא תובע כדקאמר לדברי חכמים אף בושת ופגם אבל ר"ש ודאי לית ליה האי לא שביק איניש מידי דכי מודה לא מפטר כו' אלא האי דקאמר איהו דלא שביק איניש מידי דקיץ כו' ותו לא מידי ממה שנתקשה בזה מהר"י אבן ל"ב וק"ל:

תוס' בד"ה לאתפושי כו' דבשבועות עדות וביטוי ופקדון כו' ליבעי בהו אנקוטי חפצא עכ"ל ומדברי הפוסקים נראה דבשבועת הפקדון קושטא הוא דבעי אנקוטי חפצא ודקאמר הכא היכי אשמעינן ליה כו' קאי נמי אפירקא דלעיל וק"ל:

גמ' ונפקא מינה כו' וכדרבא דאמר רבא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אין לך כו' שאין ההודאה כו' נ"ב דוקא לשמואל דלא בעי בכפירה שתי כסף וק"ל:

גמרא אריו"ח לדברי רבי שמעון כו'. כצ"ל:

במשנה וההודאה בש"פ. עי' בר"ן שכתב ואכתי איכא למידק מודה במקצת דחייב רחמנא המ"ל דהא ה"ל הודה בקרקעות לכאורה אינו מובן דהרי כתב בתחלה על הא דר"ח קמייתא דמיירי שלא העידו שלא פרעו ולכן לא גבי מלקוחות דטענינן להו דלמא פרעי' והלכך לא מיקרי שעבוד קרקעות משמע דס"ל כהרמב"ן שהביא הרא"ש בס"פ דלעיל ע"ש וא"כ מודה במקצת נמי וצ"ל דלעולם לא ס"ל כהרמב"ן ובתחלה אינו מתרץ רק דלא מיקרי שעב"ק כיון דאינו גובה מלקוחות ואח"כ מקשה דמ"מ כיון דגובה מב"ח ה"ל הודה בקרקעות גופיה וזה היה יכול להקשות גם אהא דר"ח דעסיק ביה אלא דתפיס עיקרא דמילתא דמינה יליף ר"ח:

במשנה שם דינר זהב כו' אין לך כו' ופונדיון כו'. כצ"ל וכן הובא לקמן בגמרא (ר"ד מ') וברא"ש ובר"ן:

תד"ה לאתפושי. תימה כו' כשהוא מושבע מפי אחרים כו'. נראה דמושבע מפ"א שבדבריהם אינו על הכוונה שבמשנה ברפ"ד ופ"ה דחדא דביטוי א"ח מפ"א דדוקא עדות דכתיב בה ושמעה קול אלה ופקדון נמי דיליף מינה בתחטא תחטא אבל ביטוי אין לנו. שנית דשבועת הדיינין הוא נשבע בעצמו וכן אליעזר דילפינן מיניה כתיב וישם העבד כו' וישבע לו אלא כוונתם שאחרים תובעים אותו בזה דומה למה שפי' מהרש"ל בר"פ דלעיל דברי רש"י על מפי עצמו ע"ש גם נראה דמש"כ ופקדון כוונתם על חיוב הקרבן דומיא דעדות וביטוי אבל זה ודאי כשהדיינין משביעין אותו על הפקדון מודו דבעי נק"ח ודלא כהמהרש"א:

תד"ה האי. דת"ח לכתחלה בתפילין. ר"ל ואליעזר זקן ויושב בישיבה הוה כדאיתא בר"פ א"ל הממונה:

הֵיכִי מַשְׁבְּעִינָן לֵיהּ? אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ בִּשְׁבוּעָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, דִּכְתִיב: "וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּהֳ' אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם" (בראשית כד, ג). קשא דבאמת כונת רב בזה ללמדנו דבעי נקיטת חפץ כדהוה באברהם אבינו ע"ה דאתפסיה לאליעזר בברית מילה למה הביא הכתוב 'וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּהֳ' אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם' שבזה יש מקום לטעות לחשוב דבעי להשביעו בשם המיוחד כמו שאמר רבי חנינא בר אידי דדייק הכי מהאי קרא, והוה ליה לרב להביא תחלת הפסוק דכתיב (בראשית כד, ב) 'שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי'?
ואין לתרץ ולומר דלא נקיט רב תחלת הפסוק כדי שלא נטעה לחשוב שצריך להשביעו בברית מילה כדעבד אברהם אבינו ע"ה דזה אינו חדא דשבועה שייכה בנשים גם כן ובהם ליכא לאתפוסי בברית מילה, ועוד אי משום הא לימא להדיה משביעין אותו בנקיטת חפץ כדכתיב 'שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי'.
ואפשר להדחק ולומר דרב אמר להאי מלתא על מה שאמר הכתוב 'שְׁבֻעַת הֳ' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם' (שמות כב, י) דמשמע דכבר למד אותנו הכתוב שיש שבועת ה', והיכן אמורה בתורה מקמי? אמר אמורה בפסוק זה דכתיב 'וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּהֳ' אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם' וזהו שאמרו משביעין אותו בשבועה שכבר אמורה בתורה והוא בפסוק 'וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּהֳ' אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם' וצריך לומר דרב יהודה קיצר בלשון רב ועדיין צריך ישוב.
ומה שאמר רבא הַאי דַּיְּנָא דְּאַשְׁבַּע בַּהֳ' אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם'' נַעֲשָׂה כְּטוֹעֶה בִּדְבַר מִשְׁנָה, נראה כי רבא שמע בזמנו שיש דיינים טועים בדברי רב וחושבים דסבירא ליה שצריך להשביעו בשם המיוחד ולכך נקיט לשון זה עלייהו.

גמ' אין לך בידי חייב. עי' גיטין דף יד ע"א תוס' ד"ה ולא:

משנה שבועת הדיינין הטענה ב' כסף וההודאה שוה פרוטה. ראשונים ז"ל תמהו למה נקרא שבועת מודה מקצת יותר שבועת הדיינים מכל השבועות ע"ש ברשב"א וריטב"א. ואפשר לומר דבא להורות כהרמב"ם ז"ל דאף דיחיד מומחה יש לו דין ב"ד מ"מ ההודאה בפניו לא הוי כמודה בב"ד ע"ש. וא"כ שבועה זו דמודה במקצת אי אפשר ביחיד מומחה משא"כ שאר שבועות ולכך קרי לה שבועת הדיינים דקאי על שבועה שבאה ע"י הודאה משא"כ עד א' ושומרין ע"ש:

וההודאה שוה פרוטה כו'. הנה לכאורה לא איצטריך למעוטי פחות מש"פ מהודאה לענין שבועה כיון דאין ב"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה א"כ אין כאן הודאה כלל ואף דלכתחלה אסור לגזול מ"מ לא ניתן להישבון כמבואר ברמב"ם ה' גזילה. ומכש"כ למאי דאמר בש"ס סנהדרין דפטור גזל פחות משוה פרוטה מטעם מחילה דמסתמא מחל ליה וא"כ אין כאן הודאה מקצת כלל וכאומר נ' לויתי ממך אבל מחלת לי דלא הוי מ"מ וכמו ט"ח והל"ב דמיפטר משום מחילה דעכשיו הוי כ"ה כנ"ל. ואין לומר דבאמת מטעם זה בעינן הודאה פרוטה שיהי' מודה מקצת כנ"ל. דא"כ מאי דייק לקמן בש"ס מתני' כוותי' דרב מדלא תני כפירת פרוטה כמו הודאה הא למ"ש אפשר לומר דהכפירה לא בעינן כלל פרוטה דהא בחייב פרוטה וחצי צריך לשלם לו הכל וב"ד מוציאין מידו גם החצי פרוטה וא"כ מה ראיה הוא מהודאה להכפירה בשלמא הודאה פחות מפרוטה כיון שאומר שאינו חייב יותר אין כאן הודאה כלל דנמחל לדבריו משא"כ כשמודה פרוטה וכופר חצי פרוטה אם יודה שפיר מחויב וב"ד נזקקין י"ל שפיר שחייב שבועה אף על פחות משוה פרוטה. וע"כ דפשיטא לש"ס דגם בלא טעם דמחילה כיון דלא חשיב ממון בכל מקום פחות משוה פרוטה גם לענין כפירה דשבועה אין משביעין. ואף דקי"ל דאם נזקקו הב"ד לשוה פרוטה גומרין אף על פחות משוה פרוטה ע"ש ב"מ פרק הזהב ובפוסקים. וא"כ כיון שתבעו יותר מפרוטה ומודה פרוטה וכופר חצי פרוטה כיון שגומרין כנ"ל ממילא כיון שנזקקו לשוה פרוטה גומרין ויכולין להשביע גם על הפחות מש"פ כנ"ל. י"ל הטעם כיון דכתב ונקרב כו' ואמר בש"ס קריבה זו לשבועה א"כ צריך שיהי' דין ב"ד על השבועה מצד עצמה וכאן שהשבועה על הכפירה פחות מש"פ וע"ז אין דין ב"ד מצד עצמו רק כיון שהוזקקו כבר. והיה מיושב בזה מה דתני שבועת הדיינין כו' כנ"ל דקמ"ל דצריך שעל השבועה עצמה יהיה עליהם דין דיינים ומה"ט צריך כפירה פרוטה כנ"ל דאל"ה אין על השבועה עליהם שם ב"ד רק מצד מה שכבר נזקקו כנ"ל. ועוד דקרא בשבועת שומרין כתיב ואף דעירוב פרשיות כו' מ"מ לענין הכפירה ילפינן שפיר השבועות להדדי כמו דילפינן לענין קרקעות ושטרות כל השבועות להדדי וא"כ בשומרין וע"א שאינו רק כפירה ופטור בפחות מפרוטה ממילא גם במודה מקצת כן דבעי הכפירה ש"פ כמו בשאר שבועות כנ"ל:

ונראה דקמ"ל לענין ההודאה ג"כ אף בגווני דמחויב בפחות מש"פ וכמו גזל ג' אגודות בשוה פרוטה והחזיר ב' דאמר ב"ק פרק הגוזל דהשבה אין כאן ומחויב להחזיר הג' אף שאינו שוה פרוטה ומ"מ כשמודה כה"ג לא חשיב הודאה לחייב שבועה דמ"מ לאו הודאות ממון הוא אף שמחויב דכתיב כי הוא זה והיינו ממה שנקרא כסף דקאי על כי יתן כסף כו' שיהי' הודאה החשיב כסף כנ"ל. או כגון שמודה קרקעות יותר משוה פרוטה וגם פחות משוה פרוטה מטלטלין דאין כאן מחילה ומחויב הכל גם הפחות משוה פרוטה ואם היה הודאה פחות משוה פרוטה מחייב שבועה היה שפיר כה"ג מחויב שבועה דצריך לשלם וקמ"ל דמ"מ אין הודאה פחות משוה פרוטה מחייב כלל שבועה וממילא כה"ג פטור. או למאי דקי"ל קדמה הודאה לתביעה פטור וא"כ כגון שהודה קודם תביעה בשוה פרוטה ואחר כך תבעו עוד והודה פחות משוה פרוטה דמחויב לשלם הכל שהרי יש כאן יותר מש"פ ואעפ"כ פטור משבועה דאותו הודאה המחייבתו שבועה היינו אחר התביעה צריך שיהיה שוה פרוטה וילפינן מכי הוא זה וקמ"ל שפיר הודאה ש"פ כנ"ל:

ובזה מיושב לענ"ד דברי הרי"ן מגא"ש והגאונים ז"ל שפסקו יצאו כלים למה שהן דב' מחטין אף פחות מש"פ חייב שבועה ודחה הרמב"ן ז"ל דבריהם דא"כ מצינו ישיבת הדיינים על פחות משוה פרוטה בכלים ועוד בירושלמי מפורש והוא דיהיה שוה פרוטה. ועוד תהיה אשה מתקדשת בכלי פחות משוה פרוטה. והרשב"א ז"ל כתב דאפשר באמת כן. ומדלא הזכיר בש"ס דילן שיהיה שוה פרוטה וסתמא קאמר ב' מחטין הוכיחו דש"ס דילן חולק אירושלמי ע"ש שנדחק הרבה:

ולע"ד א"ש בפשיטות דאין כוונת הגאונים ז"ל שיהיה נקרא פחות משוה פרוטה ממון בכלים יותר משאר דברים לענין גזל וכה"ג דסתמא אמר בש"ס דפחות משוה פרוטה ניתן למחילה ומה בכך שהוא כלי וחשיב למלאכה הא מ"מ נמכר בשוק בפחות מפרוטה ואינו שוה יותר. רק כאן לענין שבועה דגלי קרא כלים דיצאו למה שהן והיינו בגווני שכתבנו כשמודה קרקעות וכה"ג וגם כלי פחות משוה פרוטה דשפיר הודאת כלי מחייבתו שבועה אף פחות משוה פרוטה דכתיב כי הוא זה גם אכלים דכיון שמודה כלי וכופר כלי אף פחות משוה פרוטה מיקרי הודאה לחייב שבועה אבל עכ"פ צריך שיהיה מחויב להחזיר דאל"כ אין כאן הודאה מצד מחילה או שאין דין ב"ד ולכך לא אישתמיט הש"ס בשאר דוכתי למימר שיהי' כלי פחות משוה פרוטה ממון לענין גזל וכה"ג רק כאן לשבועה והיינו באופן כמ"ש שיש בכפירה והודאה יותר מש"פ קרקעות או קודם לתביעה וכה"ג רק שהכפירה והודאה שתחייב אותו שבועה הוא פחות משוה פרוטה וע"ז מהני שפיר בכלים פחות משוה פרוטה דגלי קרא כנ"ל. ולכך אמר שפיר בירושלמי והוא שיהיה הכפירה פרוטה והודאה פרוטה כו' דאל"כ ודאי לא הוי ממון כלל ואיך יתחייב שבועה. אבל בש"ס דילן דקאי על המשנה דהודאה שוה פרוטה לענין הודאה המחייבתו השבועה שיהיה שוה פרוטה ע"ז אמר שפיר כלים למה שהן ושפיר מחייבתו שבועה גם פחות מש"פ כשיש לענין חיוב תשלומין שוה פרוטה כנ"ל ואינו חולק כלל אירושלמי משא"כ ישיבת הדיינים וקדושין שפיר ליכא כלל בפחות מש"פ כנ"ל:

והנה מ"ש רשב"א ז"ל דאפשר בקדושין באמת מהני בכלי פחות מש"פ כמו בקנין ע"ש לכאורה תמוה מאוד דהא אמר בש"ס ריש קדושין מנינא למעוטי חליפין כו' איתנייהו פחות מש"פ ואשה בפחות משוה פרוטה לא מיקניי' ע"ש והא חליפין קי"ל דבעי כלי דוקא ומוכח להדיא דבקדושין לא מהני בכלי פחות משוה פרוטה דאם לא כן ג"כ איתנייהו כמו בחליפין לרשב"א ז"ל:

ונראה לישב דבריו דגורס כגירסת רש"י ז"ל בפחות מש"פ לא מיקני' נפשה כו' והיינו דבקדושין יש ב' טעמים על פחות משוה פרוטה חדא דמסתמא אין רצונה להתקדש בפחות משוה פרוטה דגנאי לה וכמו פחות מדינר לב"ש דאמר בש"ס התם בקדשה בלילה או ע"י שליח כו' ועוד טעם אף שמתרצית בפירוש פחות משוה פרוטה מ"מ לא חשיב כסף וגזה"כ כסף דוקא ואף דנימא דכלי חשיב כסף פחות משוה פרוטה מ"מ לא מהני רק כשמתרצית בפירוש נגד מה שגזה"כ דבעי כסף ע"ז י"ל דמהני בכלי. אבל מסתמא לענין טעם א' דפחות מש"פ לא מיקניא נפשה דגנאי לה לזה ודאי דלא מהני כלי דמ"מ אינו שוה פרוטה ולכך אמר שפיר התם דלא מקניא נפשה והיינו כטעם הנ"ל וזה אף בכלי לא מהני בסתם. ומדוקדק שם לשון רש"י ז"ל שפי' חליפין פחות משוה פרוטה קונין בכלי אע"פ שאינו שוה פרוטה למה הוצרך לאתויי הא דכלי דפליג ר"ש ע"ש. ולמ"ש א"ש דלמאי דגריס לא מקניא נפשה ופי' דגנאי לה כו' והא בל"ז לא מהני כמ"ש תוס' שם ולכך דייק כלי ומצד גזה"כ הי' מועיל דכלי נקרא כסף גם פחות מש"פ רק מצד גנאי לה לא מהני וזה גם בכלי וממילא בטיל תורת חליפין כו';

ובל"ז מוכרח לרשב"א כן דהא כתב עכשיו לשיטה הנ"ל דגם קנין חליפין י"ל דמתורת כסף הוא ולכך קונין בכלי וגם מתקדשת ע"ש וא"כ אינו עולה כלל פי' תוס' שם דלא מיקני' דפי' דמוכח שאין קנין בתורת כסף ושוב לא מצינו למילף אשה משדה ע"ש. ולרשב"א ז"ל הנ"ל באמת קנין מתורת כסף. וע"כ כגירסת רש"י ובאמת לא ממעט בקדושין רק בלילה או ע"י שליח וכמו דמוקי לה להא דב"ש בדינר בלילה וע"י שליח ופשטה ידה באמת מהני בכלי כנ"ל. והיה נראה קצת ראיה דקנין חליפין מתורת כסף מדאמר ב"מ מ"ו למעוטי איסורי הנאה ע"ש ולמ"ש תוס' שם דהא דקונין בכלי אף פחות משוה פרוטה ואף דכתיב ונתן היינו נתינת מנעל כמו בגט ונתן דהיינו נתינת גט ע"ש. וקשה הא בגט קי"ל כתב על איסורי הנאה כשר ע"ש פ"ב דגטין משום דונתן נתינת גט הוא וא"כ למה לא יהיה כשר גם בחליפין. אבל לרשב"א ז"ל א"ש כיון דבתורת כסף הוא רק כלי הוי כסף וממילא איסורי הנאה לא מהני. אך באמת גם לתוס' וש"פ לא קשה כיון דבעי כלי שיהיה בו חשיבות דומיא דנעל וחצי אגוז ומוריקא לא מהני. וא"כ איסורי הנאה עכ"פ כלי חשיב לא מיקרי. ואפשר לא מיקרי כלל כלי כיון שאינו ראוי לשום דבר ובגט שפיר עכ"פ גט מיקרי. וגם י"ל מטעם דאיסורי הנאה לאו דידיה נינהו ואינו יכול להקנותו כלל ומה שמועיל בגט יבואר במ"א בעז"ה ובאמת גם הרשב"א לא אמרו אלא כמסתפק ומסיק ג"כ דאין חליפין מתורת כסף ואין אשה מתקדשת בו ג"כ. וכן נראה דעת כל הפוסקים דאף בכלי בעינן בקדושין ש"פ:

ובמ"ש מדוקדק לשון רש"י ז"ל ההודאה שמחייבתו לישבע לא תהא פחות מפרוטה כו' שהוא למותר ולמ"ש היינו דלא איצטרך לאשמעינן רק במודה יותר קרקע וכה"ג שמחויב החצי פרוטה ואעפ"כ צריך שההודאה המחייבת שבועה יהיה שוה פרוטה כנ"ל: