דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 213ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קלז - א

והנך דרשות דרשינן להו בספרא הנקרא "תורת כהנים", וכללא הוא: סתם ספרא - רבי יהודה הוא.

ומדסבר רבי יהודה שאנדרוגינוס אינו נערך, משמע דסבירא ליה שרק לענין מילה בשבת הוא נחשב זכר, ולא לכל מילי [ולהלן בסמוך דריש לה מקרא].

אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא: הכל כשרים לקדש מי חטאת, והיינו ליתן את אפר הפרה האדומה אל המים, חוץ מחרש שוטה וקטן.

רבי יהודה מכשיר בקטן, ופוסל באשה ואנדרוגינוס.

שמע מינה דרבי יהודה אינו מחשיב את האנדרוגינוס כזכר לכל דבר.

והוינן בה: ומאי שנא דלענין מילה מחשיב ליה כזכר?

ומבארינן: משום דכתיב במצות מילה "המול לכם כל זכר". "כל" יתורא הוא, ובא לרבות אף את האנדרוגינוס.

מתניתין:

מי שהיו לו שני תינוקות שהוא צריך למול אותם: אחד למול אחר השבת, שיום שמיני שלו חל ביום ראשון. ואחד למול בשבת, ששמיני שלו חל בשבת. ושכח, והחליף, ומל את התינוק של אחר השבת - בשבת, חייב חטאת. כיון שהוא טעה בדבר מצוה, ולא עשה מצוה, שהרי עדיין לא הגיע זמנו למולו. [1]

היו לו שני תינוקות, אחד למול בערב שבת, ואחד למול בשבת, ושכח, והחליף, ומל את התינוק של ערב שבת - בשבת:

רבי אליעזר מחייב חטאת, אף שהיה טרוד בדבר מצוה, הואיל ואין מצוה זו של מילה ביום התשיעי דוחה את השבת.

ורבי יהושע פוטר מחטאת, אף על פי שחילל את השבת על ידי מילה שלא בזמנה שאינה דוחה את השבת, הואיל וטעה בדבר מצוה, ועשה מצוה. [שהרי הגיע שמיני למילתו].

גמרא:

נחלקו אמוראים כיצד יש לגרוס ברישא דמתניתין, במי שהיו לו שני תינוקות למול, אחד בשבת ואחד לאחר השבת, והחליפם, האם לגרוס "חייב חטאת" או "פטור":

רב הונא מתני - חייב.

רב יהודה מתני - פטור.

רב הונא מתני חייב לדברי הכל, וכפי גירסתנו במשנה, וראייתו מהא דתניא:

אמר רבי שמעון בן אלעזר: לא נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע, על מי שהיו לו ב' תינוקות, אחד למול בשבת, ואחד למול אחר השבת, שהוא חייב חטאת. כיון שזה שמל אותו עדיין לא הגיע זמן מילתו, ונמצא שלא עסק בדבר מצוה.

על מה נחלקו?

על מי שהיו לו ב' תינוקות, אחד שצריך למול בערב שבת ואחד למול בשבת. ושכח, ומל את התינוק של ערב שבת - בשבת. שרבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושע פוטר. ושניהם, רבי אליעזר ורבי יהושע, לא למדוה - אלא מעבודת כוכבים [שהוקשו כל חייבי חטאות שבתורה לחטאת הבאה על עבודה זרה, דכתיב [במדבר טו כט] "תורה אחת יהיה לכם"]:

רבי אליעזר סבר, כעבודת כוכבים: מה עבודת כוכבים, אמר רחמנא "לא תעביד", וכי עביד - מחייב חטאת, הכא נמי לא שנא, וחיייב חטאת.

ורבי יהושע אמר לך: דוקא התם בעבודת כוכבים חייב חטאת כי לאו מצוה היא אלא עוסק בעבירה בלבד. אבל הכא במילה, שמל את של ערב שבת - בשבת, הרי אף שלא ניתנה שבת להידחות במילה הזו, מכל מקום הרי הוא התעסק בענין של עשית מצוה של מילה, שבמעשהו קיים מצות מילה, ולכן הוא פטור מחטאת.

רב יהודה מתני ברישא פטור. וראייתו מהא דתניא:

אמר רבי מאיר: לא נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע על מי שהיו לו ב' תינוקות, אחד למול בערב שבת, ואחד למול בשבת. ושכח ומל את של ערב שבת - בשבת, שהוא פטור מחטאת. דאף שלא נתנה שבת לידחות אצל מילה זו, מכל מקום הרי עשה מצוה.

על מה נחלקו?

על מי שהיו לו ב' תינוקות, אחד למול אחר השבת, ואחד למול בשבת. ושכח, ומל את של אחר השבת - בשבת. שרבי אליעזר מחייב חטאת. ורבי יהושע פוטר מחטאת.

ושניהם לא למדוה, אלא מעבודת כוכבים.

רבי אליעזר סבר: כעבודת כוכבים. מה עבודת כוכבים אמר רחמנא לא תעביד, וכי עביד, מחייב חטאת. הכא נמי לא שנא.

ורבי יהושע אמר לך: התם בעבודת כוכבים, לא טריד טרדה דמצוה. הכא במילה, הרי טריד טרדה דמצוה.

תני רבי חייא: אומר היה רבי מאיר: לא נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע על מי שהיו לו ב' תינוקות, אחד למול בערב שבת, ואחד למול בשבת. ושכח ומל את של ערב שבת - בשבת, שהוא חייב.

על מה נחלקו?

על מי שהיו לו ב' תינוקות, אחד למול אחר השבת, ואחד למול בשבת. ושכח, ומל את של אחר השבת - בשבת, שרבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושע פוטר.

ותמהינן: השתא רבי יהושע בסיפא שמל את של אחר השבת - בשבת, דלא קא עביד מצוה, כיון שלא הגיע שמיני למילתו, רבי יהושע, פוטר.

רישא, שמל את של ערב שבת - בשבת, שכבר הגיע שמיני שלו, דקא עביד מצוה במילתו, מחייב?

אמרי דבי רבי ינאי: רישא דתני חייב, איירי כגון: שקדם ומל את של שבת - בערב שבת. דמאחר שמלו כבר בערב שבת, לא ניתנה שבת לידחות, שלא היה לו תינוק למולו בשבת, ולא טריד טרדה דמצוה.

אבל סיפא שמל את של אחר השבת - בשבת, דפטר רבי יהושע, ניתנה שבת לידחות, שהרי היה לו תינוק שהיה מוטל עליו למולו בשבת, וטריד טרדה דמצוה, ולכן הוא פטור מחטאת.

אמר ליה רב אשי לרב כהנא: רישא נמי, שמל את של שבת - בערב שבת, נמי מתעסק בדבר מצוה הוא. שהרי ניתנה שבת לידחות לגבי תינוקות דעלמא, שזמן מילתם בשבת הזו?

אמר ליה: מצות מילתן של תינוקות דעלמא אינם פוטרים אותו, כי להאי גברא, שכבר מל את של שבת בערב שבת - לא איתיהיב שבת להידחות.

שנינו לעיל "ספק - אין מחללין עליו את השבת". ופעמים שנימול בתשיעי, ופעמים שמילתו נדחית עד ליום שנים עשר. כמבואר במשנה להלן:

מתניתין:

קטן נימול לשמנה ימים, לתשעה, ולעשרה, ולאחד עשר, ולשנים עשר.

אינו נימול לא פחות - משמונה ימים.

ולא יותר - משנים עשר.

הא כיצד? הנימול כדרכו - נימול לשמנה.

נולד לבין השמשות, שהוא ספק יום ספק לילה - נימול לתשעה, לפי שמספק מתחילים למנות את שמונת הימים רק מהלילה שלאחר בין השמשות, ונמצא שנימול ליום התשיעי.

נולד בבין השמשות של ערב שבת, ספק נולד ביום שישי, ספק בשבת, נימול לעשרה, מפני שאי אפשר למולו בתשיעי שאין מילת ספק דוחה את השבת, אלא נימול לאחר השבת, שהוא עשירי ללידתו.

ואם חל יום טוב לאחר השבת, ואי אפשר למולו בעשירי, שאין מילת ספק דוחה יום טוב - נימול למחרתו של יום טוב, והיינו לאחד עשר.

ואם לאחר השבת חלו ב' ימים של ראש השנה, נימול לשנים עשר.

קטן החולה - אין מוהלין אותו עד שיבריא.

גמרא:

אמר שמואל: תינוק אשר חלצתו חמה, שיוצא מגופו חום [חולי הקדחת, מאירי] אין מלין אותו בזמנו, אלא נותנין לו כל ז' ימים לאחר החולי כדי להברותו, שממתינים למולו שבעה ימים מזמן שהבריא. [2]

איבעיא להו: מי האם בעינן להמתין לו מעת שהבריא שבעה ימים שלמים מעת לעת, או לא?

תא שמע: דתני לודא, שם חכם: יום הבראתו - דינו כיום הולדו.

ודייקינן: מאי לאו, הכי קאמר: מה מנין שמונת הימים שמונים החל מיום הולדו לא בעינן שיהיו ח' ימים שלמים מעת לעת - אף כשמונים שבעה ימים מיום הבראתו, לא בעינן שיהיו ז' ימים שלמים מעת לעת.

ודחינן: לא כיום הולדו קאמר, אלא עדיף יום הבראתו מיום הולדו. דאילו יום הולדו לא בעינן מעת לעת, ואילו יום הבראתו בעינן מעת לעת. [3]

מתניתין:

אלו הן ציצין, כמין נימין של בשר שנשארו מן הערלה, המעכבין את המילה: אם נשאר בשר החופה את רוב העטרה, שהיא שפה גבוהה המקפת את הגיד סביב וממנה הוא משפע ויורד לראשו.

בשר זה, אם נשאר, הרי הוא מעכב את המילה, וכאלו לא מל.

וכהן שנשארו אצלו ציצין המעכבין את המילה, אינו אוכל בתרומה, דחשיב ערל. [4]

ואם היה בעל בשר, ולרוב שומנו נראה לאחר המילה כאילו אותו בשר חופה את הגיד - מתקנו מפני מראית העין, שלא יהיה נראה כערל.

הערות

[1] ואף שמלו קודם זמנו, אינו נחשב למקלקל שיהא פטור, דמכל מקום מיקרי תיקוני גברא, שהרי מעתה הוא נחשב מהול, ואין צריך עוד למולו. תוס' יו"ט. ובתוס' רע"א הקשה מסוגיה דכריתות יט ב: הנח לתינוקות, הואיל ומקלקל בחבורה חייב, הרי דמשנתינו סברה מקלקל בחבורה חייב. ועיין במנחת חינוך [מצוה ב' אות ט"ז] שהקשה: מדוע לא נאמר שכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני?

[2] ואם היום השביעי הוא יום ה' או יום ו', יש אומרים שאסור למולו כי שמא יצטרך לחלל שבת, שהוא יום ב' או ג' למילתו [ט"ז יו"ד רס"ב סעיף ג'. אבל הש"ך בסוף סימן רס"ו כתב דמותר. וכן המג"א סי' של"א סק"ט]. חכמת אדם כלל קמ"ט-ג'.

[3] במה דברים אמורים בחולה בכל גופו, אבל אם חלה באחד מאבריו כגון שכאבו לו עיניו כאב מעט וכיוצא בזה ממתינים לו עד שיבריא, ולאחר שיבריא מלין אותו מיד [שו"ע יו"ד רס"ב ס"ב].

[4] בשפת אמת [לעיל קלג ב] הקשה מדוע רק בציצים המעכבין את המילה אינו אוכל בתרומה, והרי גם ציצין שאין מעכבין את המילה בחול חוזר ולוקטם [כמבואר ברש"י לעיל, ובטור יו"ד סי' רס"ד], ולמה יהא רשאי לאכול בתרומה, והרי מדרבנן עדיין צריך לגמור את המילה?

וסתם הלכה המובאת בספרא בלא שם אומרה כרגיל מפי ר' יהודה נאמרה.

אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] הוכחה שאין ר' יהודה סבור שאנדרוגינוס דינו לכל דבר כזכר, שנחלקו חכמים בענין קידוש מי חטאת, כלומר, מתן אפר הפרה האדומה בתוך מים חיים (מים מעין), שאמרו: הכל כשרים לקדש, חוץ מחרש שוטה וקטן. ר' יהודה מכשיר בקטן ופוסל באשה ואנדרוגינוס, נמצא שאין ר' יהודה סבור שאנדרוגינוס דינו כזכר. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה כן].

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] מילה שר' יהודה מרבה לגביה אנדרוגינוס כזכר? משום דכתיב [שנאמר]: "זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר" (בראשית יז, י), והוא מפרש: "כל זכר" — כל שניתן לכלול אותו בוודאות במושג "זכר".

א משנה מי שהיו לו שני תינוקות שהוא צריך למול אותם, אחד שצריך למול ביום ראשון אחר השבת, ואחד למול בשבת, ושכח, ומל את של אחר השבת בשבת — חייב קרבן חטאת, משום שעשה מלאכה (פציעה) בלי לעשות מצוה, שהרי אין עדיין הילד חייב במילה.

ואם היו לו שני תינוקות אחד למול בערב שבת, ואחד למול בשבת, ושכח ומל את של ערב שבת בשבת — ר' אליעזר מחייב חטאת, שכן מילה לאחר זמנה אינה דוחה את השבת, ור' יהושע פוטר, כיון שהתכוון אותו אדם לעשות מצוה ואם אמנם שגה בדבר אבל בכל זאת עשה מצוה — פטור הוא אף מלהביא קרבן.

ב גמרא בגרסתה של משנתינו נחלקו אמוראים, בהתאם למחלוקת תנאים קדומה, רב הונא מתני [שונה] בחלקה הראשון של המשנה "חייב", ואילו רב יהודה מתני [שונה] בחלקה הראשון "פטור".

ומפרטים: רב הונא מתני [שונה] "חייב", וסמך דבריו על זה דתניא [ששנינו בברייתא], אמר ר' שמעון בן אלעזר: לא נחלקו ר' אלעזר ור' יהושע על מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול בשבת ואחד למול אחר השבת, ושכח ומל את של אחר השבת בשבת — שלדעת הכל הוא חייב חטאת.

על מה נחלקו — על מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול בערב שבת ואחד בשבת, ושכח ומל את של ערב שבת בשבת. שר' אליעזר מחייב חטאת על שגגה זו ור' יהושע פוטר.

ושניהם לא למדוה אלא מעבודה זרה שבה פירש הכתוב דין הבאת קרבן חטאת על שגגה. ר' אליעזר סבר [סבור]: דין כל שגגה כעבודה זרה, מה עבודה זרה אמר רחמנא [אמרה התורה] "לא תעביד [תעשה] ", וכי עביד [וכאשר עושה, עובד עבודה זרה בשגגה] — הריהו מיחייב [חייב חטאת], הכא נמי [כאן גם כן] — לא שנא [אינו שונה], וכיון שעבר על מה שאסרה התורה חייב להביא קרבן חטאת.

ור' יהושע, התם [שם] — דלאו [שלא] היתה השגגה לשם עשיית מצוה, ולכן אם עבר בשוגג הריהו חייב חטאת, ואולם הכא [כאן] — הרי כל רצונו היה בעשיית מצוה, והטועה בדבר מצוה ושגג ועבר תוך כדי כך — אפילו קרבן חטאת אינו מביא. כל זה לשיטת רב הונא כדברי ר' שמעון בן אלעזר.

רב יהודה מתני [שונה] במשנתנו "פטור", ומסתמך על זה דתניא [ששנינו בברייתא], אמר ר' מאיר: לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על מי שהיו לו שני תינוקות שהיה צורך למול אותם, אחד למול בערב שבת ואחד בשבת, ושכח ומל את של ערב שבת בשבת — שלדעת הכל הוא פטור מחטאת, כיון שעשה מצוה במילה זו.

על מה נחלקו — על מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת, ושכח ומל את של אחר השבת בשבת, שר' אליעזר מחייב חטאת, ור' יהושע פוטר.

ומעירים: ואף כאן שניהם לא למדוה אלא מעבודה זרה. ר' אליעזר סבר [סבור]: דין כל שגגה כעבודה זרה, מה עבודה זרה אמר רחמנא [אמרה התורה] "לא תעביד [תעשה] ", וכי עביד [וכאשר עושה, עובד עבודה זרה בשגגה] — הריהו מיחייב [חייב חטאת], הכא נמי [כאן גם כן] — לא שנא [אינו שונה], וכיון שעבר על מה שאסרה התורה חייב להביא קרבן חטאת.

ור' יהושע אומר: התם [שם בעבודה זרה] — לא טריד [אינו טרוד] בעשיית מצוה, ולכן כשעבר הריהו חייב חטאת, ואולם הכא [כאן] — הריהו טריד [טרוד] בעשיית מצוה, וכל המתעסק במצוה וטרוד בה, אם שגג ועבר — אינו חייב חטאת.

גירסה נוספת של אותה המחלוקת תני [שנה] ר' חייא, שלדעתו אומר היה ר' מאיר: לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול בערב שבת ואחד בשבת, ושכח ומל את של ערב שבת בשבת — שלדעת הכל הוא חייב חטאת.

על מה נחלקו — על מי שהיו לו למול שני תינוקות, אחד למול אחר השבת ואחד בשבת, ושכח ומל של אחר השבת בשבת, שר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר.

על גירסה אחרונה זו תוהים: השתא [עכשיו] שיודעים אנו שר' יהושע סיפא דלא קא עביד [בסוף, במקרה שאינו עושה] מצוה — פוטר הוא, רישא, דקא עביד [בתחילה, שהוא עושה] מצוה — מחייב [מתחייב הוא]?!

אמרי דבי [אמרו בני בית מדרשו] של ר' ינאי: רישא [התחלת הברייתא] במקרה מיוחד היא, כגון שקדם המוהל בטעות ומל את התינוק של (מילת) שבת, בערב שבת, שכיון שכך כבר לא ניתנה שבת לידחות, שהרי התינוק שצריך היה למולו בשבת כבר נימול, ואין לו עוד היתר למול בשבת. ואילו במקרה האחר בסיפא [בסוף] היה זה באופן שעדיין ניתנה שבת לידחות.

על הסבר זה אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא בקושיה: רישא נמי [בתחילה גם כן] ניתנה שבת לידחות לגבי [אצל] תינוקות דעלמא [בכלל], שהגיע זמן מילתם בשבת! והשיב לו: אמנם כן הוא, ואולם להאי גברא מיהא [לאדם זה לפחות] לא איתיהיב [ניתנה] רשות, שהרי עליו לא היתה עוד כל חובה למול ילד בשבת, ואם שגג ועשה זאת — אין אנו אומרים ששגג בשעת טרדת מצוה.

ג משנה אף שבדרך כלל קטן נימול לשמנה ימים, וכאמור: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ג), מכל מקום לפעמים הוא נימול לתשעה, ולפעמים לעשרה ימים, ולאחד עשר ולשנים עשר, לא פחות ולא יותר.

הא [הרי] כיצד? — כדרכו כרגיל נימול לשמנה. ואם נולד לבין השמשות ואין יודעים באיזה יום נולד — נימול לתשעה, שמתוך הספק מאחרים את מילתו, שמא עדיין לא הגיע היום השמיני. ואם הגיע זמן מילתו להיות בין השמשות של ערב שבת — אין מלים אותו בשבת, שהרי מילה זו מספק הוא, ואין מילת ספק דוחה את השבת, אלא מלים ביום ראשון ונמצא שנימול לעשרה.

ואם היה יום טוב לאחר אותה השבת — אין מלים אותו אף ביום טוב, אלא נימול לאחד עשר. ואם היו לאחר השבת שני ימים של ראש השנה — נמצא שנימול לשנים עשר יום.

הלכה אחרת אמרו: קטן החולה — אין מוהלין אותו, עד שיבריא כל צרכו.

ד גמרא שנינו במשנה שתינוק חולה אין מלים אותו עד שיחלים כל צרכו. ובענין זה אמר שמואל: תינוק שהיה חולה והיה לו חום גבוה ואחר כך חלצתו חמה (עזב אותו החום) — נותנין לו כל שבעה ימים לאחר מכן להברותו (להבריאו).

בענין זה איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מי בעינן [האם צריכים אנו] בהמתנה נוספת זו לחכות מעת לעת, כלומר, שבע יממות שלמות, או די בשבעה ימים בלא להקפיד על חשבון הזמנים המדוייק?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה דתני [ששנה] החכם לודא: יום הבראתו כיום הולדו. מאי לאו [האם לא נפרש]: מה יום הולדו — לא בעינן [אין אנו צריכים] להמתין למולו בדיוק שמונה ימים לרגע הולדו מעת לעת — אף יום הבראתו לא בעינן [אין אנו צריכים] להמתין מעת לעת.

ודוחים: לא, עדיף יום הבראתו מיום הולדו, שאילו מיום הולדו — לא בעינן [אין אנו צריכים] להמתין ממש מעת לעת, ואילו מיום הבראתו — בעינן [צריכים אנו] למנות שבעה ימים שלמים מעת לעת.

ה משנה אלו הן ציצין (חתיכות בשר) המעכבין את המילה אם לא הסירום. עיקרו של דבר שיש למול בשר החופה את רוב העטרה, ותינוק שלא נימול כך — דינו כערל, ואינו אוכל בתרומה.

ואם נימול כראוי אלא שהיה בעל בשר ונראה כאילו לא נימול כל צרכו — מתקנו ומל יותר מן השיעור, מפני מראית העין, שלא יראה כערל.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And an unattributed halakha cited in the Sifra generally reflects the opinion of Rabbi Yehuda.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: We too also learned in a mishna that Rabbi Yehuda does not consider a hermaphrodite to be a male in every sense. The Sages disagreed over sanctification of the waters of a purification offering, i.e., the placing of the ashes of the red heifer in potable, running spring water: Everyone is fit to sanctify the waters of a purification offering, except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor. Rabbi Yehuda deems a minor fit, but deems a woman and a hermaphrodite unfit. Apparently, Rabbi Yehuda does not consider the legal status of a hermaphrodite to be like that of a male. The Gemara concludes: Conclude from this.

The Gemara asks: What is different about the halakhot of circumcision, with regard to which Rabbi Yehuda categorizes a hermaphrodite as a male in regard to its laws? The Gemara answers that it is due to the fact that it is written: “This is My covenant which you shall keep, between Me and you and your seed after you: Circumcise for yourselves every male” (Genesis 17:10), and he interprets the phrase “every male” as an amplification including anyone who could possibly be included in the category of a male.

MISHNA: One who had two babies to circumcise, one of whom he needed to circumcise on the day after Shabbat, and one of whom he needed to circumcise on Shabbat, and he forgot and circumcised the one that should have been circumcised after Shabbat on Shabbat, he is liable to bring a sin-offering, because he performed the prohibited labor of causing a wound not in the framework of performing a mitzva, as no obligation yet exists to circumcise the child.

If there were two babies, one to circumcise on Shabbat eve, and one to circumcise on Shabbat, and he forgot and circumcised the one that he should have circumcised on Shabbat eve on Shabbat, Rabbi Eliezer deems him liable to bring a sin-offering, as circumcision after its appointed time does not override Shabbat. And Rabbi Yehoshua exempts him; since he intended to perform a mitzva, and despite his error in fact performed a mitzva, he is exempt from bringing a sin-offering.

GEMARA: There is a dispute among the amora’im with regard to the correct version of our mishna, based on an early dispute of the tanna’im: Rav Huna teaches the first clause of the mishna as stating: Liable, whereas Rav Yehuda teaches the first clause as stating: Exempt.

The Gemara explains: Rav Huna taught the first clause as stating: Liable, based on that which was taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar said: Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua did not disagree with regard to one who had two babies, one to circumcise on Shabbat and one to circumcise after Shabbat, and he forgot and circumcised the one who should have been circumcised after Shabbat on Shabbat; in that case, everyone agrees that he is liable to bring a sin-offering.

With regard to what did they disagree? With regard to one who had two babies, one to circumcise on Shabbat eve and one to circumcise on Shabbat, and he forgot and circumcised the one who should have been circumcised on Shabbat eve on Shabbat, as Rabbi Eliezer renders him liable to bring a sin-offering for this unwitting transgression, and Rabbi Yehoshua exempts him.

And both of them only derived it from idolatry, where the Torah details the halakhot of bringing a sin-offering for an unwitting transgression. Rabbi Eliezer holds: The law of every unwitting transgression is like that of idolatry. Just as with regard to idolatry the Torah stated: Do not perform certain activities, and when one performs them unwittingly, he is liable to bring a sin-offering, here too it is no different, and since he transgressed the prohibition, he is liable to bring a sin-offering.

And Rabbi Yehoshua holds: There, where the unwitting transgression was not performed in order to fulfill a mitzva, one is liable to bring a sin-offering. Here, his intention was to perform a mitzva, and one who unwittingly violates a prohibition in the course of attempting to fulfill a mitzva is exempt from bringing a sin-offering. This is according to the opinion of Rav Huna, based on the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar.

Rav Yehuda taught the first clause as stating: Exempt, based on that which was taught in a baraita that Rabbi Meir said: Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua did not disagree over one who had two babies to circumcise, one to circumcise on Shabbat eve and one to circumcise on Shabbat, and he forgot and circumcised the one who should have been circumcised on Shabbat eve on Shabbat; in that case, everyone agrees that he is exempt from bringing a sin-offering, as that circumcision fulfilled a mitzva.

With regard to what did they disagree? With regard to one who had two babies, one to circumcise after Shabbat and one to circumcise on Shabbat, and he forgot and circumcised the one who should have been circumcised after Shabbat on Shabbat, as Rabbi Eliezer deems him liable to bring a sin-offering, and Rabbi Yehoshua exempts him.

And the Gemara notes here too that both of them only derived it from idolatry. Rabbi Eliezer holds: The halakha of every unwitting transgression sin is like that of idolatry: Just as with regard to idolatry the Torah stated: Do not perform certain activities, and when one performs them unwittingly he is liable to bring a sin-offering, here too it is no different, and since he violated the prohibition, he is liable to bring a sin-offering.

And Rabbi Yehoshua holds: There, with regard to idolatry, one is liable to bring a sin-offering when he performs the transgression, because he is not preoccupied with the performance of a mitzva. Here, he is preoccupied with the performance of a mitzva, and anyone who unwittingly transgresses a prohibition while preoccupied with a mitzva is exempt from bringing a sin-offering.

Rabbi Ḥiyya taught another version of the same dispute between the tanna’im: Rabbi Meir would say that Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua did not disagree over one who had two babies, one to circumcise on Shabbat eve and one to circumcise on Shabbat, and he forgot and circumcised the one who should have been circumcised on Shabbat eve on Shabbat; in that case, everyone agrees that he is liable to bring a sin-offering.

With regard to what did they disagree? With regard to one who had two babies to circumcise, one to circumcise after Shabbat and one to circumcise on Shabbat, and he forgot and circumcised the one who should have been circumcised after Shabbat on Shabbat, Rabbi Eliezer deems him liable to bring a sin-offering, and Rabbi Yehoshua exempts him.

The Gemara expresses surprise at this last version: Now, after all, in the latter clause, where he did not perform a mitzva, Rabbi Yehoshua exempts him; in the first clause, where he performed a mitzva, does Rabbi Yehoshua deem him liable?

In the school of Rabbi Yannai they say: The first clause of the baraita is referring to a unique situation, where the circumcisor first unwittingly circumcised the baby who should have been circumcised on Shabbat on Shabbat eve. In that case, Shabbat is not given to be overridden at all, since the baby who was supposed to be circumcised on Shabbat was already circumcised. In the latter clause, however, the circumcision was performed in a situation where Shabbat is given to be overridden.

Rav Ashi said to Rav Kahana that this explanation is difficult: In the first clause too, Shabbat is given to be overridden with regard to babies in general, as it is permitted to circumcise a baby whose eighth day occurs on Shabbat. He replied: That is indeed so; however, with regard to this person, Shabbat is not given to be overridden, as there is no longer any child who is supposed to be circumcised on Shabbat. Therefore, if he unwittingly performed a circumcision on Shabbat, he is not considered to have unwittingly performed a transgression while preoccupied with the performance of a mitzva.

MISHNA: Although a child is generally circumcised at eight days, as the verse states: “And on the eighth day, the flesh of his foreskin shall be circumcised” (Leviticus 12:3), nevertheless, at times he is circumcised at nine days, at times at ten days, at eleven days, and at twelve days, no earlier and no later.

How so? In his usual manner, a child is circumcised at eight days. If he was born at twilight and it is therefore uncertain on which day he was born, he is circumcised at nine days, as his circumcision is postponed due to that uncertainty, as perhaps the eighth day from his birth has not yet arrived. If he was born at twilight on Shabbat eve, he is not circumcised on the following Shabbat, due to the uncertainty whether it is the eighth or ninth day since his birth, and only a circumcision definitely performed at the appointed time overrides Shabbat. Rather, he is circumcised on Sunday, and the result is that he is circumcised at ten days.

If there was a Festival after that Shabbat, he is not circumcised on the Festival either, and he is circumcised at eleven days. And if that Shabbat was followed by two days of Rosh HaShana, the result is that he is circumcised at twelve days.

The mishna states another halakha: With regard to a sick child, one does not circumcise him until he becomes healthy.

GEMARA: We learned in the mishna that one does not circumcise a sick baby until he becomes healthy. Shmuel said: A baby that was sick and had a high fever, and subsequently the fever left him, one gives him a full seven days to heal before circumcising him.

With regard to this issue, a dilemma was raised before the Sages: Do we require, during the recovery period, to wait from the time the seven days begin to the exact same time seven days later, i.e., seven complete, twenty-four-hour periods, or is it enough to wait seven days without taking into account the time of day?

The Gemara suggests: Come and hear a solution to this from that which the Sage Luda taught: The day of his healing is like the day of his birth. What, is it not that just as from the day of his birth we need not wait from the time he is born to the same time on the eighth day to circumcise him, so too, with regard to the day of his healing, we need not wait from the time he heals to the same time seven days later?

The Gemara refutes this: No, the day of his healing is superior to the day of his birth. While from the day of his birth until circumcision we need not wait from time to time, from the day of his healing we need to wait seven complete days from time to time.

MISHNA: These are the shreds of flesh that invalidate the circumcision if they are not cut. The essential element of circumcision is the removal of the flesh that covers most of the corona, and a child that was not circumcised in this manner is considered uncircumcised, and he does not eat teruma.

And if he was properly circumcised but he was fleshy, and it appears as though he has not been properly circumcised, the circumcisor should correct it by circumcising more than necessary, to avoid the appearance of transgression, so he will not appear uncircumcised.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אף אנן נמי תנינא הכל כשרין לקדש חוץ מחרש שוטה וקטן כו'. זו המשנה במס' פרה בפרק ה' ולענין קידוש מי חטאת נתכוונה. לומר שבעת שישארו ציצין המעכבין את המילה הרי הוא ערל עדיין ואם הוא כהן אסור לוכל בתרומה כמו ששנינו במס' יבמות (דף ע) הערל וכל הטמאין לא יאכלו בתרומה והזכירו בתלמוד המחלוקת שהיתה בין ר' אליעזר ובין ר' עקיבא בתורת כהנים במה שכתוב (ויקרא כ״ב:ד׳) איש איש מזרע אהרן ומה שכתוב (שם) תושב כהן ר' אליעזר גמר לערל בגזירה שוה לערל מפסח ור' עקיבא אמר איש איש לרבות את הערל:

שאם אי אתה אומר כך יערך ומנ"ל דלא מערך דתניא הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס כו' ופשוטה היא ומסקינן בה ומאי שנא גבי מילה דכתיב המול לכם כל זכר כל לרבות. ויש מי שאומר הלכתא כרבנן דאמרי ספק ואנדרוגינוס אין מחללין עליו את השבת ואין הלכה כר' יהודה ומדחזינן רב חסדא דריש לטעמיה דר' יהודה ש"מ הלכתא כוותיה:

מתניתין מי שהיו לו ב' תינוקות אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של אחר השבת בשבת חייב וכו' [ואמרינן בגמ'] רב הונא מתני חייב ורב יהודא מתני פטור פי' רב הונא מתני חייב דמוקים ליה למתניתין לר"ש דאמר ר"ש לא נחלקו ר' אליעזר (ור"ש) [ור' יהושע] על מי שהיו לו דקיי"ל סתם משנה ר' מאיר ובהא תנא דבי ר' חייא פליגי עליה ורב הונא דמוקים לה כר' שמעון כוותיה עבדינן וחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע דברים ברורין הן. (שנים) ושניהם מע"ז למדוה דהא איתקשא כל התורה כולה לע"ז ר' אליעזר סבירא כע"ז מה ע"ז אמרה תורה לא תעבוד ואם תעבוד ע"ז בשגגה מכל מקום חייב חטאת. כן אמרה תורה בשבת. המחלל השבת בשגגה מ"מ חייב חטאת. ור' יהושע סבר התם לגבי ע"ז לא נתכוין לקיים המצוה הכא בשבת נתכוין לקיים מצות מילה. לפיכך פטור הוא והלכתא כר' יהושע וכדמתניתין ר' שמעון:
אחד למול ערב שבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של שבת בע"ש ואת של ע"ש בשבת פטור כי מ"מ מצוה עשה. ואע"פ שמל בט'. אבל בזמן ששכח ומל את של אחר השבת בשבת כיון שלא עשה מצוה כי בז' מלו אפילו ר' יהושע מודה שחייב חטאת. וכן הלכה וכל היכא דפליג ר' אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע חוץ ממקומות ידועים. וזה אינו מהם.

וכן רב הונא הלכתא כוותיה דשכיח גבי ריש גלותא וגרסינן הלכתא כוותין או הלכתא כוותייכו כו':

מתניתין קטן נימול לשמונה לתשעה כו' קטן חולה אין מלין אותו עד שיבריא.

אמר שמואל חלצתו חמה נותנין לו כל ז' להברותו והלכתא כשמואל דיהבינן ליה מאחר שחלצתו חמה שבעת ימים מעת לעת להבראותו.

הא דאמרינן: ומאי שנא גבי מילה ופרקינן דכתיב (בראשית יז, י) המול לכם כל זכר. משמע טעמא דכתיב כל זכר הא לאו הכי לא. וקשה דהא איצטריך למעוטי מערכין מדכתיב (ויקרא כז, ג ד) הזכר ואם נקבה, טעמא דכתיב ואם נקבה, הא זכר ונקבה משמע אפילו טומטום ואנדרוגינוס. ויש לומר דזכר ונקבה זכר ודאי נקבה ודאית משמע, ולא איצטריך גבי ערכין למכתב הזכר ואם נקבה, אלא משום דזכר ונקבה מבעי ליה לחלק בין ערך איש לערך אשה, וכדאיתא במסכת נדה פרק המפלת (נדה כח, ב) גבי המפלת טומטום ואנדרוגינוס דאמרינן התם וכל היכא דכתיב זכר ונקבה למעוטי טומטום ואנדרוגינוס, והא גבי ערכין דכתיב הזכר ואם נקבה, ותניא הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס, יכול לא יהא בערך איש אבל יהא בערך אשה ת"ל הזכר ואם נקבה, זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס, טעמא דכתיב הזכר ואם נקבה הא לאו הכי מזכר ונקבה לא מימעיט, ההיא מבעי לי לחלק בין ערך איש לערך אשה.

לענין פרה אדומה שאיבת המים ונתינתם לכלי הוא הנקרא מלוי ונתינת אפר הפרה על המים נקרא קדוש ומלוי זה וקדוש זה הכל כשרים בו אפי' אשה ואפי' טומטום או אנדרוגינוס חוץ מחרש שוטה וקטן כמו שיתבאר במקומו:

המשנה הרביעית מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את שלאחר השבת בשבת חייב אחד למול ערב שבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ערב שבת ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר אמר הר"ם פי' העקר אצלנו מילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת לפיכך יחייב אותו ר' אליעזר לפי שהוא חובל ואינו מקלקל שיהיה פטור וכן אמרו לגבי מילה מתקן הוא ומה שפטר אותו ר' יהושע לפי שהוא מל האחד שיהיה חייב להמול בשבת ברשות ואמר והואיל וניתנה שבת לידחות לזה האדם ויש לו למול אחד מן הבנים לא יתחייב על האחר והחלק הראשון שהורה בו ר' יהושע שהוא חייב חטאת זה אצלו אינו חייב אלא כשקדם ומל בערב שבת אותו שהיה חייב להמול בשבת ואחר כך מל בשבת אותו שהיה חייב להמול ערב שבת אז יהיה חייב לדברי הכל כי לא נתנה שבת לידחות והבן שתדחה בשבילו בשבת כבר נמול בערב שבת אבל אם לא קדם למול בערב שבת ונשארו שניהם ערלים ומל של ערב שבת בשבת הרי זה פטור לדעת ר' יהושע הואיל ונתנה שבת לידחות:

אמר המאירי המשנה הרביעית והכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי והוא שאמר מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את שלאחר השבת בשבת חייב חטאת שהרי אין כאן מצוה כלל הואיל ולא הגיע זמן חיובו וכן הלכה אחד למול ערב שבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ערב שבת בשבת ר' אליעזר מחייב הואיל ומ"מ אע"פ שהגיע זמן חיובו מילה שלא בזמנה היא ור' יהושע פוטר שטועה בדבר מצוה הואיל ומ"מ מצוה היא שהרי הגיע זמן חיובו פטור וכן הלכה:

משנה קטן נמול לשמנה לתשעה לעשרה לאחד עשר לשנים עשר לא פחות ולא יותר כיצד כדרכו לשמנה נולד בין השמשות נמול לתשעה נולד בין השמשות של ערב שבת נימול לעשרה יום טוב אחר השבת לאחד עשר שני ימים של ראש השנה לשנים עשר וקטן החולה אין מוהלין אותו עד שיבריא אמר הר"ם פי' עקר זאת ההלכה כי בין השמשות הוא ספק אם היום או מן הלילה ומילה שלא בזמנה אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב כי מילה מצות עשה ויום טוב עשה ולא תעשה כי השם הוא צוה לשבות בו והוא אמרו שבתון ומנע בו מן המלאכה והעקר אצלנו לא אתי עשה שבה ודחי לא תעשה ועשה שבה ועוד עקרי אצלנו כי שני ימים טובים של ראש השנה בלבד שהם קדושה אחת ועוד יתבאר במקומות רבים שהם כיום אחד נתנו וכשתדע אלו העקרים תהיה זאת ההלכה מבוארת ואמרו עד שיבריא רוצה בו עד שיצא מחליו ותגמר ידיעה החולי וישאר אחר ירידתו שבעה ימים שלמים והם ימי הטוהר אז ימול וענין אמרו שלמים שיהיו מעת לעת ודע כי מי שנולד ונסתפק אם נולד בחדש השביעי שהוא בן קיימא או בשמיני ואע"פ שברוב לא תתקיים ולא יהיה ראוי שימול ביום השמיני ובשבת כי אם הוא של בן קיימא הרי מילתו בשבת חובה ואם הוא נפל לא עשה כלום מי שמל אותו אלא הרי מעשיו כמחתך חתיכה של בשר והוא אמרם מחתך בשר בעלמא הוא:

אמר המאירי קטן נימול לשמנה לתשעה לעשרה לאחד עשר לשנים עשר לא פחות ולא יתר כיצד כדרכו לשמנה בין השמשות לתשעה ר"ל לספק תשעה ערב שבת בין השמשות לעשרה שספק זמנה אינה דוחה שבת ואם יום טוב אחר השבת לאחד עשר שהרי מילה כל שאינה דוחה שבת אינה דוחה יום טוב ואם שני ימים טובים של ראש השנה לשנים עשר והוא הדין לשני ימים טובים של גליות אלא שמשנה זו נשנית בזמן שלא היו עושין שני ימים אלא מראש השנה בלבד קטן חולה אין מוהלין אותו עד שיבריא ר"ל שיתחזק מחולשת החולי ופי' בגמ' שבחולי של כל הגוף כגון קדחת וכיוצא בו נותנין לו שבעה שלמים מעת לעת אחר שיתרפא מן החולי אבל אחזו כאב בעינו או באחד מאיבריו אין ממתינין לו אלא עד שיבריא בלבד ועל הדרך שאמרו בר' נתן באותו שלא נבלע בו דמיו כמו שהתבאר וכן בפרק הערל בההוא דהוה כאיב עיניה לינוקא וכו':

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כל שהוציא ראשו הרי הוא כילוד ואחר שכן הוציא ראשו בין השמשות נימול לתשיעי אע"פ שלא נולד עד הלילה ואם נשמע קולו בין השמשות אע"פ שלא הוציא ראשו עד הלילה דוחין אותו וכן התבאר במסכת נדה פרק דופן שכל שנשמע קולו הוציא ראשו חוץ לפרזדור הוא שאלו היה במעי אמו הרי פיו סתום וטבורו פתוח:

מקצת גאונים כתבו דרך מנהג שכל תינוק שמת קודם שנימול מסירין ערלתו בבית הקברות ומנהג זה אין לו רמז בתלמוד אלא שכך נהגו מעולם בהרבה מקומות:

המשנה החמשית ואלו הן הציצין המעכבים את המילה בשר החופה את רוב העטרה ואינו אוכל בתרומה ואם הוא בעל בשר מתקנו מפני מראית העין מהל ולא פרע את המילה כאלו לא מהל אמר הר"ם פי' ציצין הם קצוות החופה ראש האבר ואמרו החופה את העטרה רוצה בו רוב גובה העטרה וכל זמן שהוא מתעסק במילה יחתוך בשבת בין ציצין המעכבין ובין ציצין שאינם מעכבין ומשגמר המילה וסלק ידו אסור לו לשוב ולחתוך בשבת אלא ציצין המעכבין בלבד ולזה הענין רמז באמרו בתחלת זה הפרק עושין כל צרכי מילה ואמרו אינו אוכל בתרומה אם הוא גדול ונשאר ערל בלא מילה והעקר אצלנו הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה כאשר יתבאר בשמיני מיבמות ובעל בשר איש שמן רפוי הבשר כי מרפיון הבשר ודלדולו יראה האדם ערל בלא מילה אע"פ שהוא מהול והעקר בכל זה שיבוקר האדם בשעה שהוא מתקשה אם נראה מהול מניחין אותו כמות שהוא ואם אינו נראה מהול חותכין הבשר סביב עד שיראה מהול כשיתקשה ואמרם כאלו לא מל שישוב ויפרע בשבת אע"פ שסלק ידו מן המילה וממה שאני חייב להזכירך בכאן שהאדם כשעבר ולא מל את בנו או יליד ביתו וחס עליו ביום השמיני כי עבר על מצות עשה גדולה וחמורה כי אין בכל המצות כמוה ולא יתכן לו לעולם לשלם זאת המצוה אבל זה הענין קשה יותר ממה שעבר על חג הסוכות ולא עשה סוכה או ליל הפסח ולא אכל מצה לפי שזה אחר שעבר יום שמיני למילה לא נפטר מזאת המילה אבל הוא מצווה ומוכרח למולו תמיד וכל זמן שלא ימול אותו ויהיה ערל יהיה עובר על מצות עשה שהגיע זמנה וכשימול אותו תסור ממנה זאת העבירה ויעשה מצוה וכמו כן כל מי שיראה זה האדם ר"ל הילוד הערל ולא ימול אותו עובר על מצות עשה עד שימול אותו כאלו היה בנו וכשיגדל הילד ויגיע לזמן חיוב המצות נפטר כל אדם ממילתו ונתחייב הוא למול את עצמו מיד וכל זמן שלא ימול את עצמו עובר על מצות עשה עד שימול וכשימול ואפי' באחרית ימיו אז עשה מצוה וסר ממנו העון ואם מת והוא ערל אז יהיה מחוייב כרת הנזכר בתורה במי שלא ימול ואיני יודע בכל המצות מצוה כזאת ר"ל שלא יתחייב בה מלקות והוא מכשול גדול כדי שימות החוטא בחטאו:

אמר המאירי המשנה החמשית והיא מענין החלק הרביעי ג"כ והוא שאמר אלו הן ציצין המעכבין את המילה ר"ל שאינה מילה עד שיוסרו בשר החופה את העטרה ופי' בגמ' רוב גבהה של עטרה וכל שלא הוסרו אינה מילה ואם היה כהן אינו אוכל בתרומה אלא הרי הוא ככהן ערל ואם היה בעל בשר ר"ל שמן ביותר ולאחר שניטלה הערלה כלה נראה עדין כאלו בשר חוזר וחופה את רוב הגיד מתקנו מפני מראית העין ומשפע באיזמל מאותו עובי מל ולא פרע כאלו לא מל ואם עשה כן בשבת ולא פרעו אחריו חלל שהרי עשה חבורה שלא במקום מצוה כמו שהתבאר:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בגמ' רב הונא מתני חייב דתניא אמר ר"ש וכו' כן הוגה בספרים רב יהודה מתני פטור דתניא אמר ר"מ וכו' כצ"ל:

ושניהם לא למדוה וכו' ר"א סבר כע"ז מה ע"ז אמר רחמנא וכו' כצ"ל:

לא נחלקו ר"א ור' יהושע על מי שהיו לו וכו' על מה נחלקו על מי שהיו לו שתי וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה נולד לבין השמשות נימול לט' שהרי יום שמיני של מחר הוא נימול וכו' בצ"ל:

גמ' שני ימים של ר"ה כו'. נ"ב כאחרים דלית להו דחיית אד"ו א"נ בה"ו קאמר ודו"ק:

רש"י בד"ה א' למול כו' בשבת ר"א כו' הד"א ונרשם גמ' בסה"ד:

בד"ה נולד בין השמשות נימול לט' שהרי ליום ח' כו' לט' היה היום כו' כצ"ל והד"א:

מתני' ור' יהושע פוטר. עי' מנחות דף סד ע"א תד"ה ואפי' נתכפר:

המול לכם כל זכר לרבות אנדרוגינוס. נראה ר' יהודה לטעמי' ס"ל פ"ק דבכורות כל כל דהו משמע וה"נ כל דהו זכר אפי' אנדרוגינוס אבל רבנן ס"ל התם כולו מישראל וה"נ כולו זכר ולא אנדרוגינוס:

כגון שקדם ומל וכו' עיין מ"ש רא"ש לעיל בשם רבינו שמשון וכבר הארכתי לעיל בסוגי' דערלה כבושה. ויש להקשות מנ"ל לר"ש להוכיח משמעתין דלמא ר"מ ס"ל כר"ש בן אלעזר לעיל דגר שנתגייר כשהוא מהול א"צ להטיף וה"ה קטן שנימול שלא כמצותו אבל לת"ק גר וה"ה קטן שנימול שלא כמצותו צריך להטיף. וי"ל אפי' לרשב"א ע"כ ב"ש ס"ל גר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף. ור"א שמותי מ"ט ס"ל בקדם ומל חייב. ואין לומר דס"ל אפי' עשה מצוה נמי חייב. ז"א הא בברייתא קמייתא דר"מ דמיירי בלא קדם ומל ס"ל לר"א בעשה מצוה פטור וא"כ הכא בקדם ומל אמאי חייב וע"כ משום דלא טריד ומוכח דהקטן שנימול בתוך ז' א"צ להטיף ממנו אע"ג דס"ל כב"ש דגר צריך להטיף ומוכח כהר"ש הנ"ל וא"ש. אך צל"ע בפסחים ע"ב ע"ב מבואר דוקא בשראוי לטעות ולהחליף לו קרבן בקרבן אבל באינו ראוי לטעות בו לא מועיל לו לפוטרו. וא"כ מה מוכיח ר"ש הא בשמעתין אינו ראוי לטעות ולהחליף תינוק שכבר נימול רק שצריך הטפה בתינוק שלא נימול כלל וערלתו שלימה וצ"ע. וי"ל דמשמע לי' דשמעתין לא תליא בהכי אלא בניתנה שבת לדחות דאלת"ה לא הי' צריך לומר שקדם ומל בע"ש אלא שקדם ומלו היום בבקר והכי איתא באמת בירושלמי ע"ש וע"כ ס"ל לא תלי' אלא בניתן שבת לדחות ועדיין צ"ע:

קטן נימול לשמנה. עיין תשובתי סי' תשי"ז. עיין ש"ך סוף הל' מילה שהקשה אהתשב"ץ ותמצית דבריו דנהי התשב"ץ מהסוברים דביום השני ליכא סכנה ומותר למולו בע"ש. מ"מ לרוב הפוסקים דס"ל כל ג' ימים איכא סכנה א"כ משכחת במתני' אפי' ח' ימים ע"ש. ועכצ"ל להנך פוסקים דדבר מצוה שאני דגם בספינה מותר וא"כ להתשב"ץ נמי מותר למולו דהוה דבר מצוה. ולפע"ד לק"מ דוקא מצוה עוברת שתתבטל ע"י שלא יפרוש בספינה מותר לפרוש בע"ש אבל משום זריזות בעלמא לא. והכא בשלמא לאינך פוסקים דאיכא למיחש לשיהוי כמה ימים ולמיתה לזמן מרובה חיישינן למיתת התינוק ותתבטל המצוה לגמרי מלין שפיר ביום ה' אבל להתשב"ץ דליכא דחי' אלא חד יומא ולמחר ימול ולמיתה דזמן מועט לא חיישינן יפה כתב תשב"ץ:

ועיין מג"א סי' של"א בשם ראנ"ח אפי' ביום ד' אסור פי' דס"ל ג"י מעל"ע מחללין עליו השבת א"כ אפי' ביום ד' אסור ע"ש. ומקשים העולם לפמ"ש הרא"ש פע"פ ע"פ ברייתא דסדר עולם דפסח גלגל ע"פ שחל להיות בשבת הי' ומבואר ר"פ הערל ע"ב ע"ב ביו"ד לא מהלו אלא בי"א לחדש וה"ל יום ד' ודלא כהראנ"ח. וי"ל ולומר בע"פ שחל בשבת שניתן שבת לדחות לכל ישראל לשחוט פסחיהן ולהפשיטן קיל אותו השבת ומותר למול ביום ד' שלפניו ובשגם שהמילה היא צורך הפסח שניתן שבת לדחות מפניו ולק"מ. עוד מקשים העולם בפסחים ר"פ אלו דברים שנסתפקו בני בתירא אי פסח דוחה שבת וקשה הא פסח גלגל חל בשבת. בשלמא מפסח מדבר שחל בשבת לק"מ שע"פ הדיבור והוראת שעה הי' כמ"ש תוס' סוף פ"ק דקידושין בסוגי' דחדש אבל מפסח גלגל קשי'. ולכאורה י"ל שאני התם כיון דשבת ע"פ הי' ג' למילתם והיו מסוכנים ומותר בכל מלאכות משום הואיל והוא ע"פ מ"ש תוס' פסחים מ"ו ע"ב בסוף ד"ה רבה וכו' ע"ש. אלא ממ"נ קשה קושי' אחת מהנ"ל. איך מלו מילה שלא בזמנה ביום ד' משום דבשבת ניתן לדחות משום פסח הא פסח גופי' לא דחה שבת אלא משום שהי' מסוכנים במילה וק' ממ"נ והיינו בני בתירא שכחו ולא ידעו ובדרוש הארכתי:

אלו הן ציצין המעכבין. פי' בין בערלה ובין בעור הפריעה כי כבר תנן לעיל מוהלין ופורעין ומוצצין ואי לא דפריעה מעכבת לא מחללין עליו שבת כדאמרינן לעיל קל"ג ע"ב גבי אומנא דלא מייץ ע"ש וה"נ דכוותי'. ומשו"ה הקשו תוס' למה לי דחזר ותנן מל ולא פרע ודלא כמגיני שלמה ע"ש. אמנם מהרש"ל ביש"ש פ' הערל סי' ג' כתב לישב קושי' תוס' דציצין נהי דחייב כרת אבל לא הוה כאילו לא מל משא"כ בפריעה:

בשר החופה את רוב העטרה מצוה על המוהלים לעיין פי' דבר זה בשמלה חדשה דשמעתין ע"ש בסוף ספרו:

והא סתם ספרא הוא. דבתורת כהנים תניא לה וסתם ספרא רבי יהודה: לקדש. מי חטאת לתת אפר על המים: מכשיר בקטן ופוסל באשה. טעמיה מפרש בסדר יומא בפ''ג: ובאנדרוגינוס. שמע מינה דרבי יהודה כאשה משוי ליה: כל זכר. ריבויא הוא: מתני' ושכח ומל את של אחר השבת בשבת חייב. דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה הוא ועבד ליה חבורה שלא לצורך ובהא אפילו רבי יהושע מודה: אחד למול בשבת ואחד למול בע''ש ושכח ומל את של ע''ש בשבת ר''א מחייב חטאת. דמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת ואע''ג דטעה בדבר מצוה שהיה טרוד באותו של שבת ומתוך כך טעה בזה ואף בזה עשה מצוה שהרי ראוי הוא למול אלא שאינו דוחה שבת ס''ל לר''א טעה בדבר מצוה ועשה מצוה שיש בה חיוב חטאת חייב ורבי יהושע פוטר דס''ל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור: גמ' רב הונא מתני. במתניתין ברישא חייב לדברי הכל כדתנינן לה אנן: ורב יהודה מתני ברישא פטור. דמוקי לה בשכח ומל את של ע''ש בשבת ופלוגתא היא בשל אחר השבת בשבת: שהוא חייב. דאע''ג דטריד במצוה וטעה בה כיון דלאו מצוה שעדיין לא הגיע זמנו למול חייב: אלא מע''ז. שהוקשו כל חטאות שבתורה לחטאת ע''ז דכתיב תורה אחת יהיה לכם וגו' בפרשת שלח לך אנשים גבי קרבן ע''ז: ור' יהושע התם. עובד עבודת כוכבים לא עשה מצוה: ה''ג רב יהודה מתני פטור דתניא אמר ר''מ לא נחלקו ר''א ורבי יהושע על שהיו לו שני תינוקות אחד למול ע''ש כו': ה''ג ורבי יהושע התם לא טריד במצוה הכא טריד במצוה. טרוד להתעסק במצוה גמורה שהרי אחד מהם זמנו היום וטרוד לבו למהר ולעשות ומתוך טרדו טעה ומל את זה שאין בו מצוה כלל: ושכח ומל של ע''ש בשבת שהוא חייב. לקמיה מתרץ לה: דלא ניתנה שבת לידחות. שאין לו תינוק שיהא זמנו היום הלכך לא היה טרוד היום במצוה שלא היה מוטל עליו כלום לעשות ולא היה לו לטעות: מתני' נולד בין השמשות נימול לט'. שהרי ליום שמיני של מחר הוא נימול ושמא בין השמשות יום הוא ונימול לט': היה היום ע''ש. א''א למולו בשבת הבאה דשמא ט' הוא והויא ליה מילה שלא בזמנה ואינה דוחה שבת וצריך להמתין עד לאחר השבת שהוא עשירי: חל יו''ט להיות אחר השבת. אין מילה שלא בזמנה דוחה אותו ונימול לי''א: גמ' חלצתו חמה. נשלף ממנו החולי ויצא מגופו: דתני לודא. שם חכם: יום הבראתו כיום הולדו. ממתינין לו כיום הולדו: מאי לאו. יום הולדו דווקא קאמר דלא בעינן מעת לעת: לא. כיום הולדו דקתני למיתב ליה ז' מיהו עדיף יום הבראתו מהא דבעינן מעת לעת ומהא ליכא למשמע מידי: מתני' ציצין. רצועות של בשר שנשארו מן הערלה: עטרה. היא שפה גבוה המקפת את הגיד סביב וממנה משפע ויורד לראשו: ואינו אוכל בתרומה. אם כהן הוא דילפינן ביבמות (ד' ע.) שערל אסור בתרומה: ואם היה בעל בשר. שהיה שמן ונראה בשר שלמעלה מערלתו לאחר שניטלה ערלה כולה כאילו אותו בשר חוזר וחופה את הגיד: מתקנו. ומשפע באיזמל מאותו עובי: מפני מראית העין. שלא יהא נראה כערל:

טומטום שראה לובן ואודם מביאת מקדש וכ''ת משום דאיכא קרא יתירא דדריש לה לטומטום דכתיב מזכר ועד נקבה תשלחו ואי למעוטי אנדרוגינוס גרידא לא ה''ל למיכתב אלא זכר לא היא דאי לא כתב אלא זכר א''כ ה''א אשה לא מחייב' בביאת מקדש מדכתיב זכר ולא כתיב אדם ושמא י''ל דלית ליה לרב דר''ח דאיכא אמורא נמי דפליג עליה בבכורות וא''ת ומאי איצטריך רב למעוטי אנדרוגינוס והא איהו ס''ל בפרק הערל ביבמות (דף פג.) דאנדרוגינוס ספיקא הוא ואיצטריך קרא למעוטי ספק מיהו הא לא קשיא דה''א כשראה לובן ואודם כאחת יתחייב ממ''נ אבל הא . תימה כיון דסבר רב אנדרוגינוס ספיקא הוא אמאי קאמר רב מזכר ועד נקבה זכר ודאי נקבה ודאית ואם הוא זכר ימעט אותו מזכר ואם הוא נקבה ימעט אותו מנקבה ומיהו י''ל דמשום טומטום נקטיה דפעמים הוי זכר ופעמים הוי נקבה: הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס. תימה לרבי דבפרק אלו מומין (בכורות דף מב.) גבי בכור מצריך הזכר הזכרים למעוטי טומטום ואנדרוגינוס משמע התם דמהזכר לחודיה לא הוה ממעט לה והכא ממעטין ליה מהזכר לחודיה:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד