שבת קלט ע"א

דף קלט - א

אלא, מה אני מקיים "ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו"? שלא ימצאו  הלכה ברורה ללא מחלוקת אפילו במקום אחד בעולם ^[61].

תניא: רבי יוסי בן אלישע אומר: אם ראית דור שצרות רבות באות עליו, צא ובדוק בדייני ישראל שמא אין הם דנים דין צדק, שכל פורענות שבאה לעולם - לא באה אלא בשביל דייני ישראל.

שנאמר "שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל, המתעבים משפט, ואת כל הישרה יעקשו. בונה ציון בדמים, וירושלים בעולה. ראשיה בשחד ישפטו, וכהניה במחיר יורו, ונביאיה בכסף יקסמו, ועל ה' ישענו". (מיכה ג' ט - יא).

ומפרש התנא: רשעים הן הדיינים והכהנים והנביאים, אלא שתלו בטחונם במי שאמר והיה העולם. ולא התכוין הנביא לומר שבטחון החוטאים בה' הוא חטא נוסף על חטאם, אלא שהבטחון בה' לא יציל אותם.

נמצא שהנביא צווח על שלש עבירות שעושים בשביל לקבל ממון, ובממון זה בונים את בתיהם שבירושלים, ואלו הם:

א. דיני שקר.

ב. הוראות שקר.

ג. נבואות שקר.

לפיכך, מביא הקדוש ברוך הוא עליהן שלש פורעניות, כנגד שלש עבירות שבידם.

שנאמר שם ביחס לעונש: "לכן בגללכם:

א. ציון שדה תחרש.

ב. וירושלים עיין תהיה.

ג. והר הבית לבמות יער" (מיכה ג' י"ב).

ואין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו על ישראל עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל.

שנאמר: ואשיבה ידי עליך, ואצטרף כבור סגיך, ואסירה כל בדיליך. ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה" (ישעיה א' כה - כו).

אמר הנביא, שאחרי שיסיר הקדוש ברוך הוא את הדיינים הרעים שנקראים "בדילים" לפי שהם מובדלים לראשי עם ^[62], וישיב לירושלים שופטי צדק, אז ישרה שכינתו בירושלים.

אמר עולא: אין ירושלים נפדית ^[63] אלא בצדקה.

שנאמר: "ציון במשפט תפדה, ושביה בצדקה" (ישעיה א' כ"ז)

אמר רב פפא: אי בטלי [אם לא יהיו יותר] יהודים יהירי המתנשאים בלבושיהם ובבלוריותיהם - בטלי [יתבטלו] גם אמגושי [המינים המסיתים ומדיחים אותנו ^[64]].

אי בטלי דייני ישראל הרשעים - בטלי גזירפטי [שוטרי עובדי כוכבים החובטים את ישראל במקלות].

ומבאר רב פפא מנין לנו דבר זה: אי בטלי יהירי - בטלי אמגושי, למדנו דבר זה מנבואתו של ישעיהו, דכתיב: "ואצרוף כבור סגיך ואסירה כל בדיליך" (ישעיה א' כ"ה) "סיגיך" נדרש בלשון ישגה ויגדל, ו"בדיליך" נדרש בלשון מבדיל.

אמר הנביא שכאשר לא יהיו מתגדלים ומתנשאים, לא יהיו מסיתים המבדילים את ישראל מאביהם שבשמים.

אי בטלי דייני - בטלי גזירפטי, למדנו דבר זה מנבואתו של צפניה, דכתיב: "הסיר ה' משפטיך, פנה אויבך" (צפניה ג' ט"ו).

אמר הנביא שאחרי שיסיר ה' את השופטים המקבלים שוחד, יפנו וילכו האויבים של ישראל.

אמר רבי מלאי משום רבי אלעזר ברבי שמעון: מאי דכתיב: "שבר ה' מטה רשעים, שבט מושלים" (ישעיה י"ד ה').

שבר ה' מטה רשעים - אלו אותם הדיינין שנעשו מקל לחזניהם, הדיינים המחזקים את שמשי בית הדין, שאינם קוראים את הנתבעים לדין ואינם אוכפים את פסק הדין, עד שישלמו להם שכר הרבה.

שבט מושלים - אלו תלמידי חכמים שבמשפחות הדיינין, שמצדיקים את דיניהם המעוותים של הדיינים, ובחפותם עליהם נותנים תוקף וחוזק למעשיהם.

מר זוטרא אמר: אלו תלמידי חכמים שמלמדים הלכות ציבור לדייני בור. שמעמידים דיינים בורים על סמך שיתיעצו עמם, אך הללו פוסקים בעצמם, הרבה פעמים מבלי להתייעץ.

אמר רבי אליעזר בן מלאי משום ריש לקיש: מאי דכתיב "כי כפיכם נגואלו בדם, ואצבעותיכם בעון, שפתותיכם דברו שקר, לשונכם עולה תהגה" (ישעיה נ"ט ג').

כי כפיכם נגואלו בדם - אלו הדיינין הלוקחים שוחד בכפיהם, ובגזילת הנידון הם כאילו לוקחים את נפשו.

ואצבעותיכם בעון - אלו סופרי הדיינין המרמים בכתיבת שטרות שאינם נכונים.

שפתותיכם דברו שקר - אלו עורכי הדיינין, המלמדים את בעלי הדין לטעון טענות שקר.

לשונכם עולה תהגה - אלו בעלי דינין המשקרים.

ואמר רבי מלאי משום רבי יצחק מגדלאה: מיום שפירש יוסף מאחיו עד היום שסעד עמם לא טעם טעם יין, דכתיב: "תהיינה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו" (בראשית מ"ט כ"ו) קראו יעקב אבינו ליוסף נזיר מפני שלא שתה יין.

רבי יוסי ברבי חנינא אמר: אף הן לא טעמו טעם יין. דכתיב: "וישתו וישכרו עמו" (בראשית מ"ג ל"ד) מכלל, דעד האידנא לא שתו יין כמותו.

ואידך סובר: רק שיכרות הוא דלא הוה אצל אחיו, אבל שתיה של יין מיהא הוה.

ואמר רבי מליא: בשכר שלא נתקנא אהרן במשה כששלחו ה' להוציא את ישראל ממצרים, על אף שהיה גדול ממנו בשנים וזכה לגלוי שכינה לפניו, אלא שמח בלבו, וכדכתיב "וראך ושמח בלבו" (שמות ד' י"ד) זכה אהרן לחשן המשפט על לבו.

שלחו ליה בני בשכר [שם מקום] ללוי שלש שאלות:

א. כילה - מהו לנטותה בשבת?

ב. כשותא [צמח הגדל מתוך הסנה ^[65]] ורוצים לזורעו בכרמא - מהו? האם הוא אילן ואין בו איסור כלאי הכרם, או שהוא ירק ^[66] ואסור לזורעו בכרם? ג. מת ביום טוב - מהו לקוברו?

אדאזיל - נח נפשיה דלוי. [בשעה שהלך השליח נפטר לוי].

אמר שמואל לרב מנשיא: אי חכימת - שלח להו תשובה לשאלותיהם.

שלח להו שלש תשובות לשלשת שאלותיהם:

א. כילה - חזרנו על כל צידי כילה, ולא מצינו לה צד היתר.

והוינן בה: ולישלח להו שאם יש לכילה חוט או משיחה היא מותרת כדרמי בר יחזקאל?

ומשנינן: עדיף היה להעלים מהם היתר זה, לפי שאינן בני תורה, ויבואו להתיר כל כילה.

ב. כשותא בכרמא - ערבובא [כלאים].

והוינן בה: אמאי אסר להם, ולישלח להו כדרבי טרפון שהתיר ^[67]?

דתניא: כישות, רבי טרפון אומר: אין בזריעתה בין הגפנים משום כלאים בכרם, מפני שהיא מין אילן.

וחכמים אומרים: כלאים בכרם מפני שהיא מין ירק.

וקיימא לן: כל המיקל במצוות התלויות בארץ - הלכה כמותו בחוץ לארץ במצוות התלויות בארץ שתקנו חכמים שיהיו נוהגות בחוץ לארץ.

ומתרצינן: לפי שאינן בני תורה.

מכריז רב: האי מאן דבעי [מי שרוצה] למיזרע כשותא בכרמא - ליזרע, כי ההלכה כרבי טרפון בחוץ לארץ.

ולעומתו, רב עמרם חסידא מנגיד עילויה [היה מלקה את הזורע כישות בכרם].

רב משרשיא סבר שמותר, ובכל זאת לא זרע בעצמו כדי שלא ילמדו להקל באיסור כלאי הכרם ^[68], אלא יהיב ליה פרוטה לתינוק נכרי, וזרע ליה כישות בכרם.

והוינן בה: וליתן ליה פרוטה לתינוק ישראל ויזרע לו, שהרי מותר לזרוע כישות בכרם, ובזה שיתן לתינוק לזרוע יהיה ניכר שאיסור כלאי הכרם נוהג בחוץ לארץ?

ומשנינן: יש לחוש דאתי התינוק למיסרך כשיגדיל ויזרע כלאי הכרם.

ותו הוינן בה: וליתן ליה לגדול נכרי לזרוע, מאחר שהוא מתיר מהדין לזרוע כישות בכרם?

ומשנינן: אתי לאיחלופי בישראל.

ג. מת ביום טוב.

שלח להו: מת - לא יתעסקו ביה בקבורתו לא יהודאין ולא ארמאין, לא ביום טוב ראשון ולא ביום טוב שני של גלויות.

ומקשינן: איני [האם באמת] לא מצאנו היתר בדבר!

וזה שהשיב רב מנשיא לבני בי בשכר על הכילה ועל הכשות בכרם ועל המת ביו"ט כולן לאיסור לפי שאינן בני תורה. מהא שמעינן שאפילו דברים המותרים כגון אלו וכדומה להן המסורין לעם הארץ אין אדם רשאי להורות להן להיתר אלא יחמיר עליהן לאיסור.

הא דיהיב רב משרשיא פרוטה לתינוק גוי וזרע לי' כשותא לכרמא. בחו"ל דוקא, משום דס"ל כר"ט ומיהו בישראל הי' נוהג מנהג איסור דילמא אתי למיזרע מין אחר וגוי גדול נמי חש דלמא מחליף לי' בישראל ומסתברא דחטה וכשותא וחרצן במפולת יד הי' זורע א"נ חטה וכשותא בכרם שאלמלא כן הוא עצמו הי' מותר לזרוע חטה או כל מין אחר שירצה בין הגפנים כדאמרי' במס' קדושין לא קי"ל כר' יאשי' דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ולדברי מי שמפרש שלענין איסור הפירות נאסרין אע"פ שאין שם אלא מין א' בכרם אפשר שהיה עושה כן שלא יקדשו ומאן דגמר מיהא למין האסור לזורעו בחו"ל ע"י גוי טועה גמור הוא שאפי' מקיים כלאים בכרם אסור ומקדש כ"ש זורע ע"י גוי:

הא דאמרינן: ולישלח להו כדרמי בר יחזקאל. ולא אמרינן ולישלח להו כילת חתנים. לא קשיא דאינהו בשיש לה גג קא מיבעיא להו. והא נמי דאמרינן ולשלח להו כר' טרפון, ולא אמרינן ולישלח להו כר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, וקיימא לן כותיה כדאמרינן נהוג עלמא כתלתא סבי כר' יאשיה בכלאים כדאיתא בברכות פרק מי שמתו (ברכות כב, א) ובפרק קמא דקידושין (לט, א) לא צהריתו דקיימא לן כר' יאשיה. אינהו בזורע חטה וכשות וחרצן קא מבעיא להו, דמספקא להו אי מין אילן הוא או ירק הוא.

הא דאמרן: וליתן ליה לתינוק ישראל. פירשתיה ביבמות פרק חרש (קיד, א) גבי קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו, בסייעתא דשמיא.

הא דאמרינן הכא: אתי למיסרך. ואמרינן נמי הכי בערובין (מ, ב) גבי זמן דיום הכפורים ליטעמיה לינוקא, אתי למיסרך. משום דהוה עובדין דצריכין לדידן, ובהני הוא דוקא דחיישינן לדלמא אתי למיסרך, אבל במידי דצריך לתינוק לא חיישינן להכי, דהא התם לא מטעמיה ליה לינוקא, ואילו לדידיה מאכילין ומשקין לאלתר ואפילו טובא, וכבר כתבתי דבר זה והארכתי בדבר זה, בפרק חרש ביבמות (שם) בסייעתא דשמיא.

מה שהתרנו בפריסת כילה בכריכת חוט ומשיחה על הדרך שביארנו מ"מ במקום שאינן בני תורה אין מקילין להם בכך וכן מה שידעת שכלאי הכרם אסורין ושאין כלאי הכרם אלא במיני תבואות וירקות אבל אילנות מותר לנטעם בכרם והכשות נחלקו בו אם מין אילן הוא ואינו כלאים אם מין ירק ואסור והתרנוהו בחוצה לארץ מפני שכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ מ"מ במקום שאינן בני תורה אין מקילין להם מפני שדומה לירק ומ"מ נאמרו עליה בסוגיא זו דברים שיש לדון בהם והוא שאמר רב עמרם מנגיד עלה ר"ל על הזורע כשות בכרמו ולמה והרי מ"מ אינו חייב עד שיזרע שנים בזולת הכרם שנ' לא תזרע כרמך כלאים וכמו שאמרו הטה ושעורה וחרצן ותירצו שלא נאמר כן אלא לחייב את הזורע אבל לענין איסור הנאה אף במין אחד נאסר הכל וכמו שאמרו המעביר עציץ נקוב בכרם קדש וזה שהיה מנגד על הזריעה לא לאיסור הזריעה אלא שמא יבא בהם לידי מכשול ויש מפקפקים בה ממה שאמרו בברכות נהוג עלמא כתלתא סבי כר' יאשיה בכלאים וכו' ואם מ"מ אסורים הם היאך נהגו כן ר"ל שלא לאסור אלא בשנים אלא ודאי אף כל שאין כלאים בזולת הכרם מותר ושמועת עציץ נקוב פירושה בשיש בעציץ שני מינים וא"כ זה שהיה מנגד פירושו בזריעת מין אחר עמה וכן מה שאמרו רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע ליה והקשו וליתיב ליה לתינוק ישראל שהרי קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו ואע"פ שמ"מ אין מאכילין אותו בידים בזו ראוי להקל שאף בגדול אין עקר האיסור אלא מגזרת מין אחר ותירץ בה משום דאתי למיסרך ובעירובין בענין זמן של יום הכפרים אמרו גם כן ליתביה לינוקא דלמא אתי למיסרך ואין ללמוד מכאן מה שלמדו קצת מפרשים שאסור להטעים לתינוק בתשעה באב וביום הכפרים כוס של מילה שאין אומרין אתי למיסרך בקטן כל כך וכן בדבר שאין לו זמן קבוע וכן אין למדין מכאן שכל מין האסור לזרוע בכרם מותר על ידי גוי שהרי אף קיומן אסור אלא בזו אינה אלא מפני שמותר היה אצלו לגמרי אלא שהיה רוצה לשנות בה מפני שדומה לירק:

בתוס' בד"ה וליתן ליה לתינוק כו' ולא דמי לכוס דיוה"כ כו' כיון שנעשה מנהג לשתות בכל שנה כו' עכ"ל וכשותא דשמעתין נמי כמו מנהג הוא לזרוע בכל שנה ושנה ועיין בר"ן וק"ל:

במקום א' כו'. ר"ל אפי' במקום א' מכל המקומות שזכר לא ימצאו הלכה ברורה כדמשמע קרא דגם אחר שישוטטו בכל המקומות לא ימצאו וק"ל:

לפיכך כו' פורעניות כו'. מפירש"י נראה דמלת לפיכך קאי אדלעיל אג' עבירות שזכר ולא משמע כן גם יש לדקדק במה שאמרו אלא שתלו בטחונם במי שאמר כו' הול"ל לישנא דקרא שבטחו בה' כדכתיב ועל ה' ישענו ונראה ע"פ מה שכתבנו בריש פ"ק דב"ק שפורענות אש היא הקשה שבכל פורענות שמכלה את הכל וע"ז אמר כמעט כסדום היינו וגו' ע"ש באורך ולזה אמר שכל פורעניות וכו' היינו פורעניות אש הכולל כל פורעניות שהוא מכלה הכל לא באה אלא בשביל דיינים כמו שהיה בסדום כמפורש פ' חלק והוא הטעם שהדין ישר הוא קיומו של עולם וההיפך המעוות משפט הוא מהרס קיומו של עולם והיה ראוי לבא עליהם פורענות זה המכלה הכל אלא לפי שבטחו במי שאמר והיה העולם דהיינו כיון שבראו באמירה יקיימו ג"כ הוא גם אם אנו מעוותים המשפט לפיכך ר"ל שתלו מיהת בטחונם בו מביא הקב"ה עליהם ג' פורעניות על ג' עבירות לא בכליון גמור כמו בסדום דהיינו ציון שדה תחרש ויהיה ראוי לזריעה וירושלים לעיים והר הבית לבמות יער שיהיה מיהת דבר הצומח ולא כליון גמור כמו בסדום שנאמר בו וה' המטיר וגו' גפרית ואש וגו' ויהפוך את הערים וגו' וצמח האדמה וק"ל:

אין ירושלים נפדית כו'. אי בטלי יהירי בטלי כו' הכל מפורש פ' חלק ע"ש:

אלו הדיינין כו'. מקרא זה בנבואת בבל כתיב אלא מדכתיב לעיל מיניה ונשאת המשל הזה על מלך בבל וגו' משמע ליה דמלך בבל הוא הנמשל ממנו והמשל הוא לדיינין כמו שהדיינין הן מטה ומקל לחזניהם הרשעים הרודין בעם שלא כדין להחזיק מעשיהן כך היה מלך בבל מטה ומקל לרשעים שהן הכשדיים ושבט מושלים אלו ת"ח שבמשפחות כו' רש"י פי' שבט ג"כ מלשון מקל ויותר נראה לפרש לפי הדרש מלשון שבט ומשפחה שזה הת"ח שהוא משבטו וממשפחתו של הדיין הוא מחזיק דבריו גם אם שלא כדין היה דן וק"ל:

כי כפיכם כו'. כפירש"י ע"י שוחד שלוקח בכף הוא מטה הדין ונוטל נשמתו ע"ש כי הדם הוא הנפש ועי"ל דם מלשון דמים ומעות וק"ל:

ולקדקד נזיר וגו'. לאו נזיר ממש קאמר דהא כתיב ויגלח ויחלף וגו' אלא נזיר יין היה ונראה טעם שפירשו מיין לפי שקלקול המכירה בא להן מתוך אכילה ושתייה כמ"ש בפירש"י פ' וישב לרעות את צאן וגו' לרעות א"ע וכתיב וישבו לאכול וישאו עיניהם וגו' וכמ"ש הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין אך קשה דודאי יוסף שהכירם שהם אחיו ניחא שהותר לו הנדר אבל הם שלא ידעו עדיין אם הוא יוסף למה הותר היום נדרם יותר מכל הימים שהיה יוסף פרוש מהם וי"ל מפני אימת המלכות התירו היום נדרם ומה"ט נמי לפי דעתם שתו סתם יינם אע"פ שלעתיד יהיה אסור מדרבנן ולפי"ז איכא למימר נמי דיוסף נזיר ממש היה אלא מפני כבוד מלכות גילח עצמו תוך ימי נזירותו וניחא השתא למאן דאמר שאף הם לא שתו יין ולמה הוא נקרא נזיר ולא אחיו לפי שהוא היה נזיר ממש משא"כ אחיו שלא היו נזירים אלא כפרושים מיין ועי"ל שהוא נקרא נזיר למעלתו אע"פ שלא היה ברשות עצמו והיה בין הנכרים אעפ"כ היה נזהר בפרישות יין וק"ל:

זכה לחושן כו'. דבלבו יתורא דקרא הוא להורות שהיה שמח בכל לבו ולא שיהיה מראה עצמו לעיניו שהוא שמח ובלבו יתקנא בו והכי מפורש בש"ר ואמרו ע"ש הלב ששמח בגדולת אחיו ילבש אורים כו' ע"ש:

בתוס' ד"ה ולישלח להו וכו' ולא קי"ל כר' יאשיה וכו' כצ"ל:

גמ' האידנא לא ואידך שיכרות כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ולישלח להו כו' לא צהריתו ולא קי"ל כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה אי בטלי יהירי. נראה דצ"ל כפרסיים הללו. עי' לעיל (צד) ובפירושו שם:

גמ' במקום אחד. נ"ב בשום מקום:

שם שלחו לי' כו' אדאזיל. נ"ב שנוחא:

שם ר״ט אומר אין כלאים בכרם. נ"ב לכאורה משמע לר"ט דין אילן יש לו א"כ חייב גם בערלה. וזה דבר תימה שהרי ודאי הוא מין זרע שאין שרשיו מתקיימין בארץ וצריך לזרעו בכל שנם. ונראה דלר"ט לאו אילן הוא ולא מין פרי האדמה כיון שאין לו שורש בארן. וכדס"ל לר"ז בפב"מ (עירובין כח:) דמאוירא קרבי ואית ליה דברכתו שהכל (ועיין בתוספתא ספ"ג דכלאים):

שֶׁלֹּא יִמְצְאוּ הֲלָכָה בְּרוּרָה וּמִשְׁנָה בְּרוּרָה בְּמָקוֹם אֶחָד. נראה לי בס"ד גם זו לטובה כדי שיהיו יגיעין יותר ויגן עליהם זכות בירור ההלכות והמשניות. ועוד כדי שיעשו חומרות לאסור מספק ותהיה זאת סניגוריא עליהם. הֲלָכָה זה טעם המשניות, וּמִשְׁנָה בְּרוּרָה זו הגרסא ונסחה, דאם יפול מחלוקת יהיה רבתא לפריה ורביה. ונראה לי לפי דרשה זו לכך נקיט קרא לשון הַפְלָאָה בתיבת וְהִפְלָא שהוא לשון הפרשה והבדלה, כמו (שמות ט, ד) וְהִפְלָה הֳ' בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם, וכן מחלוקת בהלכות הוא ענין הפרשה והבדלה כסברת החולקין.

אִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁצָּרוֹת רַבּוֹת בָּאוֹת עָלָיו, צֵא וּבְדֹק בְּדַיָּנֵי יִשְׂרָאֵל. יש להקשות הוה ליה למימר צֵא וּרְאֵה? ונראה לי בס"ד לשון 'רְאִיָּה' יפול על עול גלוי שאי אפשר ללמד בו זכות, אך לשון 'בְּדִיקָה' מורה על עול נעלם ונסתר שאדם יכול להחליט עליו שהוא עול בהשקפה הראשונה, אלא צריך לזה בדיקה שכליית לידע אם עשו עול במזיד, או אם יש ללמד זכות עליהם שהם שוגגים מצד קוצר שכלם, ומצד מרמות בעלי דינים שהם חריפים, או מצדדים אחרים, ולזה צריך לעשות בדיקה שכליית לשקול העניינים בדעת בהשערת השכל, או שתעשה נסיון בטענה ותביעה צוריית עם אדם אחד ותבא לפניהם ובזה יתברר לך הנהגתם איך היא, ואם הם מקבלי שוחד ממון או שוחד דברים כל זה יתברר לך על ידי בדיקה. והא דאמר אִם רָאִיתָ דּוֹר צָּרוֹת רַבּוֹת ולא אמר צָּרוֹת סתם? נראה לי בס"ד דדרכו יתברך להביא העושים את הקל תחלה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בצרעת של בתים ובגדים וגופים, וכן אמרו בענין השביעית, ולזה אמר אם תראה צָּרוֹת רַבּוֹת באות עליו שאין בהם קלות כמנהג אלא באות רַבּוֹת מתחלתם אז צֵא וּבְדֹק בְּדַיָּנֵי יִשְׂרָאֵל, כי קרוב הדבר שבאים צרות בעבור חטא זה של הדיינים, מדה כנגד מדה הם שינו השיטה שֶׁבְּמָקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע (קהלת ג, טז), לכך גם הקב"ה שינה את המדה הנהוגה להביא הקל תחלה. ומה שאמר מֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם שָׁלֹשׁ פֻּרְעָנִיּוֹת, כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדָם, נראה לי שְׁלֹשָׁה עֲבֵרוֹת בְּיָדָם שלשה עבירות בידם ראשי תיבות שֶׁבַע, ושלשה פורעניות גם כן ראשי תיבות 'שֶׁבַע' שהוא שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ עִיִּין תִּהְיֶה בָמוֹת יָעַר, ואלו שלש פרעניות יהיו במקמות ראשי תיבות שלהם צִיָּה שהם ציון ירושלים הר הבית, ובזה יובן (ויקרא כו, כז) וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם 'שֶׁבַע' ראשי תיבות הנזכר.

אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁיִּכְלוּ שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים רָעִים מִיִּשְׂרָאֵל. נראה לי בס"ד הטעם כי הדן דין אמת מתקן שם 'אדני' שהוא אותיות 'דינא' והוא בסוד השכינה בסוד 'דינא דמלכותא דינא' ולכן שופטים ושוטרים הרעים הם פוגמים בשם זה שהוא סוד השכינה, לכן אין הקב"ה משרה שכינתו שהיא בסוד שם אדני על ישראל בשלימות אלא עד שיכלו. והא דקרי ליה סִיג וּבְּדִיל כמו שנאמר (ישעיהו א, כה) וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ, נראה לי בס"ד כי חכמה מספר ע"ג, והשופטים הרעים משתמשין בחכמה להרע כמו שנאמר (ירמיהו ד, כב) חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע, ולכן נמצא מהפכים מספר חָכְמָה [73] למספר סִיג [73] שהוא מספר ע"ג, וכן חכמים הטובים יונקים משם הוי"ה דמילוי יודי"ן אשר מילואו מספר מ"ו [יו"ד ה"י וי"ו ה"י=46], אך הרעים מהפכים מספר מ"ו למספר בְּדִיל [73] כי החשבון שוה.

אָמַר עוּלָא: אֵין יְרוּשָׁלַיִם נִפְדֵּית, אֶלָּא בִּצְדָקָה שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיהו א, כז) "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה". כאן יש קושיא ידועה הוא קאמר בִּצְדָקָה וקרא אמר בְּמִשְׁפָּט? ונראה לי בס"ד דעולא קאי על פדיונה העתיד שהוא אחר חרבן בית שני, אך היא כבר נפדית אחר חרבן בית ראשון, וישעיה שהיה קודם חרבן בית ראשון אמר צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה בפעם ראשונה, אך וְשָׁבֶיהָ אחר זה ישוב לה הפדיון בשביל צְדָקָה, כי כיון שאמר ישוב לה הפדיון פעם שנית מוכרח שתחרב וישוב לה הפדיון עוד הפעם בשביל צְדָקָה. אי נמי קיימא לן דתרין דרגין אינון ירושלים לאה, וציון רחל, וכיון דהכתוב אמר צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה ולא זכר ירושלים, שמע מינה ירושלים בִּצְדָקָה.

אִי בָּטְלֵי יְהִירֵי, בָּטְלֵי אַמְגּוּשֵׁי. נראה לי בס"ד הטעם דכל המתגאה כאלו עובד עבודה זרה (שבת קה:), נמצא על ידי גאוה מוספין כח בקליפת המינין המושכין האדם לעבודה זרה, ולכך אִי בָּטְלֵי יְהִירֵי בָּטְלֵי אַמְגּוּשֵׁי שהם המינין. ולפירוש רש"י ז"ל שפירש בסנהדרין צ"ח אַמְגּוּשֵׁי 'מְכַשֵּׁף' וכן הוא במחלוקת רב ושמואל לעיל, נראה לי הטעם דאמרו רבותינו ז"ל למה נקרא שמם כשפים שמכחישים בפמלייא של מעלה וכן עון הגאוה, לכן אִי בָּטְלֵי יְהִירֵי בָּטְלֵי אַמְגּוּשֵׁי. או יובן בס"ד על פי מה שכתבתי בספר קהילת יעקב ז"ל כח החסד מבטל הכשפים, לכן חלון זיהרא שה"ס [שהוא סוד] החסד מבטל כח הכשפים ושבט יהודה דיונק מחלון זה מבטל כשפים (ועיין זוהר תרומה קמב) וזה שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין סז:) שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה, שעל ידי רבוי זכיותיו הגביר עליו כח החסד שהמצות הם מימין ועל ידי כח החסד דידיה ביטל הכשפים עד כאן לשונו עיין שם. וידוע מה שכתב מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל שהגאוה נמשכת מיסוד האש, ולכן על ידי הגאוה מגבירים כח הגבורה בעולם, ולזה אמר כל המתגאה מביא חרון אף, אבל העניו הוא מצד החסד מגביר החסד בעולם, לכן משה רבינו ע"ה שהיה כולו מצד החסדים כמו שנאמר (שמות ב, ב) וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, היה עניו מאד, וכן אברהם אבינו ע"ה שהיה בחסד היה עניו מאד, וזה שאמר אִי בָּטְלֵי יְהִירֵי שאז גובר החסד בעולם אז בָּטְלֵי אַמְגּוּשֵׁי המכשפים, כי בתגבורת החסד יתבטל הכשפים.

"שָׁבַר ה' מַטֵּה רְשָׁעִים", אֵלּוּ הַדַּיָּנִים, שֶׁנַּעֲשׂוּ מַקֵּל לְחַזָּנֵיהֶם. נראה לי בס"ד הטעם דנקיט בהו לשון מַקֵּל, דאיתא בזוהר הקדוש פרשת משפטים שהדיינים הם כנגד שלשה אבות העולם עיין שם. ומאחר דהדיינים נמשלו לשלשה אבות וצריכים לאחוז מעשה אבות שהוא האמת והיושר, ולכן אלו הרעים שלא אחזו מעשה אבות לא לקחו מהאבות אלא אותיות 'מַקֵּל' שהם סוף שמות אברהם יצחק ישראל, שלקחו אותיות אלו להרע בהם להיות מַקֵּל לְחַזָּנֵיהֶם, אך הכתוב עצמו כינה אותם בשם 'מַטֵּה' דכתיב מַטֵּה רְשָׁעִים, והיינו כי זה הדיין שהוא דן את בעלי דינים הבאים לפניו כדי להטיב לשמשים וסופרים שלו, הנה מתהפך אצלו מספר דָּן [54] למספר מַטֵּה [54], וכינה שמשים שלהם בשם 'רְשָׁעִים' כי הם בעצמם רעים אך כוחם מן השופט הרמוז באות ש', ואם תניח ש' בתוך רָעִים יהיה צירוף רְשָׁעִים:

"כִּי כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם", אֵלּוּ הַדַּיָּנִים. נראה לי בס"ד כי על דין האמת קיימים שמים וארץ, וידוע כי שמים וארץ נבראו ב'כב' [22] אותיות התורה וכתבתי לעיל שהם ב' בחינות אבג"ד ותשר"ק, וב' פעמים כ"ב מ"ד [44], ואלו הדנין שקר מהפכים 'מד' ל'דם'. והא דנקיט דַּיָּנִים תחלה אף על גב דעורכי הדיינים הם מקלקלים תחלה? נראה לי דאם לא היו הדיינים רעים לא היה מועיל שִׂפְתֵי שָׁקֶר ולשון עולה של עורכי הדיינים ובעלי דינים, על דרך שאמרו (גיטין מה.) לאו עכברא גנב אלא חורא גנב.

מִיּוֹם שֶׁפֵּרַשׁ יוֹסֵף מֵאֶחָיו, לֹא טָעַם טַעַם יַיִן. נראה לי בס"ד יַיִן ניתן לְמָרֵי נָפֶשׁ, ומאחר שהיה בצרה שהוא פרוש מאביו וסובל יסורין הרבה בדבר זה, גם בימים שמלך במצרים שקשה עליו פרידתו של אביו, לכך אם היה שותה יין היה נחשב למר נפש, ובאמת לא היה מר נפש כי היה מקבל יסורין אילו בשמחה ומאמין שהם לטובה. אי נמי נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד (סנהדרין לח.), ולכן מוכרח שלא ישתה יין כלל, כדי שלא ישתכר חס וחלילה באיזה פעם ויגלה הסוד של מכירה שמכרוהו אחיו. אי נמי הוא היה מתפלל כל שעה ושעה על אחיו שלא יהיו נזוקין בעבור עון מכירתו, ולא קבע זמן לתפלה זו אלא כל שעה ושעה מן היום והלילה היה מתפלל, ולכך פירש מן היין לגמרי דשכור אל יתפלל. ובזה ניחא מה דסמיך לזה דרשה (שמות ד, יד) וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ.

בִּשְׂכַר "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ", זָכָה לְחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ. נראה לי בס"ד במלוי אותיות לֵב [למ״ד בי״ת] יש אותיות תָּמִיד, רמז לו ששמחתו היא תמידית ולא באקראי, ולכך זָכָה לְחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ, דכתיב ביה שנאמר (שמות כ״ח:ל׳' ל) וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי הֳ' תָּמִיד'. ועוד נראה לי בס"ד הלב הוא עשירי לעשרה שליטים שבגוף, שהם מוח וחוטם פה ושני עינים ושני אזנים ושני ידים ולב שהוא אחר הידים, ולכך בִּשְׂכַר וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ שהוא עשירי נוסף עשר [10] על 'שָׂמַח' [348] ונעשה 'חֹשֶׁן' [358].

אֵין יְרוּשָׁלַיִם נִפְדֵּית, אֶלָּא בִּצְדָקָה. נראה לי בס"ד, פדיון ירושלים תלוי בתיקון הברית שהוא נקרא בשם 'רֹאשׁ הַגְוִיָּה' וגם הוא סוד אות ו' נמצא שי לו רמז באותיות ר"ו. וזה נרמז בשם יְרוּשָׁלַיִם שהיא אותיות יַשְׁלִים ר"ו, שצריך האדם להשלים תיקון הברית שהוא נרמז באותיות ר"ו, ובזה יהיה שלום 'יְרוּשָׁלַיִם' וזהו שאמר 'אֵין יְרוּשָׁלַיִם נִפְדֵּית, אֶלָּא בִּצְדָקָה' חלק תיבת 'צְדָקָה' לשנים וקרי בה 'צד קה' והיינו בצד אותיות 'קה' יש אותיות 'רו' הרומזים לברית שהוא סוד ו' והוא ראש.
ויש להקשות, דבפסוק כתוב 'וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה' (ישעיה א, כז) וירושלים מאן דכר שמה הכא? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל, דשם טפטפי"ה הוא של המחשבה שבו נתקנת המחשבה ונטהרת. וכתב הרמ"ז ז"ל [רבי משה ב"ר מרדכי זַכּוּת], דשם זה יוצא משם י"ה במילוי אלפי"ן. והנה שם י"ה הוא כפול ומכל שם י"ה יוצא ט"פ כמו שנאמר הרמ"ז ז"ל, ולכן נקרא טפטפי"ה שהוא ט"פ וט"פ שיוצאין משם י"ה.
ולזה אומר צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה 'מִשְׁפָּט' אותיות 'שם ט"ף' שבו נטהרת המחשבה, וְצִיּוֹן תִּפָּדֶה על ידי טהרת המחשבה. ושם ט"ף [89] עולה מספר פָּדֶה [89] ולזה אומר בשם ט"ף תִּפָּדֶה, שיהיה ממנו פדיון יען כי 'וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה' רוצה לומר 'ושב י"ה' שממנו יוצא מספר שם ט"ף 'בִּצְדָקָה' בתורת צדקה שהוא שם י"ה כפול, והכפל הוא צְדָקָה ובזה יושלם שם טפטפי"ה שהוא ט"פ וט"פ אם אותיות שם י"ה שממנו יוצא זה, ובזה יהיה פדיון לציון שהיא חלק מירושלים ונמצא 'יְרוּשָׁלַיִם נִפְדֵּית בִּצְדָקָה'.

אֵלּוּ הַדַּיָּנִים, שֶׁנַּעֲשׂוּ מַקֵּל לְחַזָּנֵיהֶם. עיין בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע שפירשתי בס"ד, הַדַּיָּנִים הם שלשה כנגד שלשה אבות שסופי תיבות שלהם 'מַקֵּל' והם לקחו שלשה אותיות אחרונות של אברהם יצחק וישראל לכן נַּעֲשׂוּ מַקֵּל לְחַזָּנֵיהֶם.
וכאן אוסיף לבאר בס"ד, דידוע שם אהי"ה [21] חותם אֱמֶת [441] כי מספרו כ"א, וכ"א פעמים כ"א עולה אֱמֶת [21×21=441] וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל. ולפי האמור שלשה ב"ד הם כנגד שלשה אבות כמו שנאמר בקהילת יעקב, הם צריכין לדון דין אֱמֶת כפי הוראת שם אהי"ה הרמוז בראשי תיבות אברהם יצחק וישראל שהוא חותם אֱמֶת כאמור.
אך אלו הדיינים לא היו לראש לתפוס מדת אֱמֶת הרמוזה בראש שמות האבות, אלא היו לזנב שלקחו ותפסו אותיות 'מַקֵּל' שבסוף שמות האבות, ונעשו בהם 'מַקֵּל' לְחַזָּנֵיהֶם.

"כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם" אֵלּוּ הַדַּיָּנִים שֶׁלּוֹקְחִים שֹׁחַד דָּמִים. דהמעות נקראים 'דָּמִים' בלשון חכמים וגם בעול שעושים שנוטלים ממון מן ראובן ונותנין לשמעון שלא כדין, דהוי כאילו נוטל נפשו שהם שופכי דמים ממש, הרי תרי גווני 'דָּמִים' יש בידם. א' דמים ממש דהוה ליה נוטלים נפשו של זה. וא' דמים הם המעות של השוחד, וזהו שנאמר כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם 'ב' דָּם' רוצה לומר שני מיני דָּם כאמור.

שִׁכְרוּת הוּא דְּלָא הֲוָה, שְׁתִיָּה מִיהָא הֲוָה. יש להקשות, אם כן הוה ליה למימר וַיִּשְׁתּוּ דוקא?
ונראה לי, דאי אמר וַיִּשְׁתּוּ לא הוה משמע ששתו יין ודבר המשכר, אלא שתו שאר משקים ששותין לתענוג. אי נמי הכי קאמר שתו שיעור המשכר, אך הם לא נשתכרו. ובאמת מה שנאמר על יוסף הצדיק עליו השלום 'נְזִיר אֶחָיו' (בראשית מא, יד) אינו נזיר ממש, דהא כתיב ביה 'וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו' (שם מט, כו) ונזיר אסור בגלוח, אלא היה נָזִיר מִן הַיַּיִן בלבד ואפילו ענבים וצמוקים אפשר דהיה אוכל.

לפי שאינן בני תורה. וצל"ע דהרי במה שהחמיר עליהם בכלאים לומר שאיננו אילן אלא ירק לעומת זה הוקל בערלה וערלה חמיר מכלאים שערלה בח"ל הלכה וכלאים מד"ס עיין קידושין ל"ט ע"א. ומכאן ראי' ברורה לשיטת רש"י סוטה מ"ג ע"ב דמשמע דאין ערלה בחו"ל נוהג אלא בכרם אלא שדבריו צע"ג אין כאן מקומו. אבל היותר ליישב בזה דברי רבינו יונה התמוהים ר"פ כיצד מברכין דכ' דלא אמרינן כל המקיל בארץ וכו' אלא במעשר וערלה ולא בכלאים ודבריו תמוהים הם משמעתין וקושי' זו הקשה בעל נצח ישראל למהריעב"ץ ח"ב ועיין שם סי' כ' ומה שהשיב מהיעב"ץ ע"ז אינו נראה. וע"כ הי' לרבינו יונה גירסא אחרת בשמעתין אבל עכ"פ צ"ל דאי לא נאמר דין זה דכל המקיל בארץ אלא בערלה לא הוה אפשר למשלח להו כר"ט לקולא בדרבנן כיון דאיכא תרי קולא דסתרי דקולא דכלאים הוא חומרא דערלה א"כ אזלינן בתרוייהו לחומרא אפי' בדרבנן כמ"ש תוס' לקמן קמ"א ע"א סוף ד"ה הני פלפלי וכו' ע"ש. אך הואיל וכלל מונח דבערלה עכ"פ הלכה כהמקיל לא משום ספק דרבנן דהרי הלכה היא אלא כך נאמרה הלכה שיהי' כל ספיקות שיפלו מותרין אפילו יחיד כנגד רבים כמ"ש פנ"י פ' כיצד מברכין שם. נמצא כבר הוחלט שאין ערלה בכשות. ממילא יש להקל בכלאים כר"ט מספיקא דרבנן וזה הי' קושי' הש"ס לשלח להו כר"ט משום ספיקא דרבנן ואי משום דהוה ערלה וכלאים תרי ספיקא דסתרי אהדדי ואזלי' בתרוייהו לחומרא ז"א הא כל המקיל בערלה הלכה כמותו בחו"ל ואין ערלה וכלאים תלוי' בהדדי. ומשני משום שאינם בני תורה. ואם כי הוא קצת רחוק בלשון הש"ס מ"מ לחומר הקושי' עלתה. ואולי הי' לו קצת גי' אחרת בש"ס באופן שיוצדקו דברינו הנ"ל בפשיטות:

וליתן לי' לגדול נכרי. בתשובה כתבתי דלא הוה מצי לשנויי דס"ל יש שליחות לנכרי להחמיר דא"כ אפי' קטן נכרי נמי דאין חילוק בין קטן לגדול וכמ"ש הרא"ש בתשובה ריש כלל ט"ז דשיעור די"ג שנים לגדלות הוא מכלל שיעורין הל"מ ולא שייך בנכרי כמ"ש רמב"ם פ"ט ממלכים הל' י' דלא ניתנו שיעורין אלא לישראל ע"ש. ובנזיר כ"ח פירש"י מקרא שמעון ולוי איש חרבו והוא מב"ר שם ועיין רמב"ם פ"י מהל' מלכים הלכה ב' וצ"ל התם בקטן שאין בו דעת ופיתויו אונס הוא וק"ל:

אמר עולא אין ירושלם נפדית אלא בצדקה וכו' עמ"ש בעניותי בס' הקטן דברים אחדים דף פ"ח ודף קי"ח בס"ד:

הלכה ברורה. בטעמים שלא יהא בה מחלוקת: ג' עבירות. בשחד ישפוטו במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסמו: ג' פורעניות. שדה תחרש עיין תהיה ולבמות יער: ויועציך כבתחלה. ואחר כך יקרא לך עיר הצדק לשרות בה שכינה: אי בטלי יהירי. ישראל מתייהרים בבלורית ובמלבושי יהירות כפרשים הללו: בטולי אמגושי. יבטלו מסיתים ומדיחים המשניאים אותנו: סגיך. הם גסי הרוח שמגדלין עצמן לשון ישגה מאד (איוב ח) ואח''כ ואסירה כל בדיליך אלו אותם המבדילים שונאי ישראל מן הקב''ה בשקריהם ובפחזותם: בטלי דייני. רשעים מישראל שמטין דין: בטלי. מעל ישראל: גזירפטי. נוגשי שוטרי עובדי כוכבים: שנעשו מקל לחזניהם. לשמשיהן נותנין יד והויין להן לחוזק לומר לא אהיה שליח ואזמין את פלוני לב''ד אם לא תרבה שכר ואחר פסק דין לא ארדנו ליכנס למשכנו: שבט מושלים. מקל אגרופין של מושלים היינו דינים רשעים שת''ח שבמשפחותם להם למקל ולאגרוף שעל ידיהם היו מעמידין אותן ומחפין עליהם ועושין סניגרון לדבריהם: לדייני בור. שבהבטחת אותן ת''ח מעמידין דייני בור לדון את כל הבא והרבה דינין שאין נמלכים בהן ומטין אותן: כפיכם נגואלו בדם אלו הדיינין. שכפיהן פשוטין לקבל שוחד ומטין את הדין ונוטלין ממון מן הבעלים שלא כדין ונותנו לשכנגדו והרי הוא כנוטל נשמתו: סופרי הדיינין. שכותבין שטרות של רמיה: עורכי הדיינין. מלמדין את בעלי דינין לטעון: עמו. מכלל דעד השתא לא: זכה לחשן המשפט. שכנגד הלב שהיה גדול ממנו וקודם למשה נגלית שכינה על אהרן כדכתיב (שמואל א ב) הנגלה נגליתי אל בית אביך ונאמרה לו נבואה של מצרים הכתובה (ביתזקאל כ) עד וימרו בי ואעפ''כ לא נתקנא בו בזאת: בני בשכר. שם מקום: כילה מהו. לנטותה בשבת: כשותא. הימלון שגדל על ההגא מהו בכרמא ירק הוא וכלאים בכרם או אילן הוא ואינו כלאים בכרם: ולישלח להו. צד היתר בה: כדרמי בר יחזקאל. כרך עליה חוט או משיחה: ומשני לפי שאינן בני תורה. ומקילי טפי: עירבובא. כלאים: וקי''ל. בברכות בפרק כיצד גבי ערלה וה''ה לכלאים שאף היא מצוה התלויה בארץ ואינה נוהגת מן התורה אלא בארץ: יהיב פרוטה לתינוק נכרי. קסבר בחוץ לארץ שרי ומיהו כל כמה דאפשר משני שלא ילמדו להקל:

ולישלח להו כר''ט. הא לא פריך לישלח להו כר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד דשמא הם לא שאלו כשותא בכרמא מהו אלא היכא שעשה כדין איסור כלאים ג' מינים כאחד ועוד שמא לא ס''ל כר' יאשיה ואע''ג דקי''ל כר' יאשיה בספ''ק דקדושין (דף לט.) א''ל לא צהריתו [לא] קי''ל כר' יאשיה ואמר נמי בברכות פרק מי שמתו (דף כב.) נהוג עלמא כתלת סבי כר' אילעי בראשית הגז כרבי יאשיה בכלאים כר' יהודה בן בתירא בדברי תורה מיהו י''ל שלא היו סבורין כן דהא קאמר נמי נהוג כרבי יהודה בדברי תורה ואפ''ה פליגי עליה אמוראי טובא בשמעתא דהתם וקאמר נמי כרבי אילעי בראשית הגז דאמר אינו נוהג אלא בארץ ואפ''ה אמרינן בחולין בשילהי פ' הזרוע (דף קלב.) אמר רב חסדא האי טבחא דלא מפריש מתנתא ליהוי בשמתא דה' אלהי ישראל ואמר נמי דרבא קניס אטמא ואפילו רב נחמן גופיה דאמר נהוג עלמא כתלת סבי אמר התם דקניס גלימא וא''ת נהי דלא ס''ל כר' יאשיה מ''מ לישלח להו כרבי יאשיה דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו''ל וי''ל דלא שייך למימר הכי אלא במין של איסור דהמתירו חושבו מין היתר בארץ הלכה כמותו בחו''ל אבל בדבר שאינו תלוי אלא בזריעה חטה ושעורה וחרצן במפולת יד בהא לא אמר הלכה כמותו בחו''ל. מ''ר: רב עמרם חסידא מנגיד עלה רב משרשיא יהיב ליה פרוטה לנכרי כו'. קשיא לי אמאי הא אמרינן לעיל דהלכה כר''ט דמיקל בחו''ל וצריך לומר דבמקומם לא היו בני תורה: וליתן ליה לתינוק ישראל. אומר רבי שקבלה הוא בידינו שזה המקשה רב אחא בר יעקב והיינו הא דאמר בעירובין בשילהי בכל מערבין (דף מ: ושם) גבי ברכת זמן על הכוס ביוה''כ דמפרש התם דלא אפשר דהיכי ליעביד כו' ליתביה לתינוק לית הלכתא כרב אחא בר יעקב דילמא אתי למיסרך ולא מצינו במקום אחר דאית ליה לרב אחא האי סברא וי''מ דהוא ההוא דפ' בתרא דנדה (דף ס':) דאתקין ביממא דתמניא משום גנבי ולא חיישינן לסרך בתה במקום צורך ולא נהירא דמאי שנא דנקיט טפי רב אחא בר יעקב מכל שאר אמוראי דהתם ועל ההיא דהתם אומר ר''ת שמותר ליתן לתינוק לשתות כוס של ברכה כי מיקלע מילה ביוה''כ ולא חיישינן דילמא אתי למיסרך כיון שאין זה מנהג [בקבוע] ולא דמי לכוס דיוה''כ דאי הוו יהבי ליה אתי למיסרך אף כשיהיה גדול כיון שעושין מנהג לשתות בכל שנה ושנה ביוה''כ: