שבת קמג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קמג - ב

פרק עשרים ושתים - חבית

מתניתין:

א. חבית שנשברה בשבת, מצילין הימנה מזון שלש סעודות. אבל יותר מכך, גזרו חכמים שלא יציל. שמתוך שאדם בהול על ממונו, חיישינן שמא יביא כלי דרך רשות הרבים.

ומזון שלש סעודות מותר לו להציל, אף בכמה כלים. דאילו בכלי אחד, כל כמה שרוצה הוא מציל, כדאיתא לעיל [קכ א].

ואף אומר לאורחים, בואו והצילו לכם מחבית זו מזון שלש סעודות. שלכל אחד ואחד מותר להציל בשיעור זה.

ומותר לו להציל ממנה, ובלבד שלא יספוג בספוג את היין, בשביל לחזור ולהטיפו לתוך כלי אחר. גזירה, שמא יסחוט את היין מהספוג, והוי ליה "מפרק", שהוא תולדת "דש".

ב. אין סוחטין בשבת את הפירות, כדי להוציא מהן משקין. שהסחיטה אסורה משום "מפרק", דהיינו תולדת "דש".

ואם יצאו המשקין מהפירות מעצמן, אסורין הם בשתיה באותה שבת. גזירה שמא יבוא לסחוט בידים.

רבי יהודה אומר: אם היו הפירות מכונסים לצורך אוכלין, היוצא מהן בשבת מאליו - מותר. משום דלא ניחא ליה במה שהמשקה זב מהם, שהרי אינם עומדים לכך. הלכך ליכא למיחש בהו שמא יסחוט לכתחלה.

ואם הפירות עומדים לצורך המשקין הזבים מהם - המשקה אסור. דמאחר וניחא ליה במשקה היוצא, גזרינן שמא יסחוט.

וכשם שיש איסור מפרק בסחיטת פירות, כן אסור משום "מפרק", לרסק חלות דבש בשבת, כדי להוציא מהן את הדבש. לפיכך, אף דבש שזב מאליו, אסור משום גזירה, שמא ירסק.

ואף חלות דבש שכבר ריסקן מערב שבת, ויצאו דבשיהן בשבת מעצמן - הרי הם אסורין. ואף שכבר מרוסקות הן קודם השבת, ושוב אין דרך לסוחטן, וליכא למיחש שמא יסחוט - מכל מקום, גזרינן אטו חלות דבש שאינן מרוסקות.

ורבי אלעזר מתיר. דהא ליכא למיחש לשמא ירסק. ולא גזר אטו חלות שאינן מרוסקות.

גמרא:

תנא: חבית שנשברה ובא להציל ממנה מזון ג' סעודות, לא יספוג את יינה בספוג, על ידי שיניח את הספוג ביין, ויחזור ויטיפו לתוך כלי. גזירה שמא יסחוט.

ואם של שמן היא, לא יטפח יכניס כפיו בשמן, בשביל שהשמן ידבק בהן, ויחזור ויקנחן בשפת הכלי לתוכו.

וטעם האיסור הוא, כדי שלא יעשה בשבת, כדרך שהוא עושה בחול ^[1]. שכל עובדין דחול אסורים בשבת.

תנו רבנן: אם נתפזרו לו פירות בחצר, הרי הוא מלקט על יד על יד [מעט מעט] ואוכל ^[2].

אבל לא ילקט לתוך הסל, ולא לתוך הקופה ^[3]. בכדי שלא יעשה בשבת כדרך שהוא עושה בחול ^[4].

שנינו במתניתין: אין סוחטין את הפירות וכו'. רבי יהודה אומר: אם לאוכלין מותר.

אמר רב יהודה אמר שמואל: מודה היה רבי יהודה לחכמים בזיתים וענבים. שאף במכונסין לאוכלין ולא למשקין, נמי אסור המשקה היוצא מהם.

מאי טעמא? - דכיון דרובן לסחיטה נינהו, הרי אף באותן שאין עומדין לכך, יהיב דעתיה במשקה היוצא מהן, וניחא ליה בהו.

ועולא אמר משמיה דרב: חלוק היה רבי יהודה על חכמים, אף בזיתים וענבים. שאם הם עומדים לאוכלין, לא ניחא ליה במשקה היוצא מהם, וליכא למיחש בהו שמא יסחוט ^[5].

ורבי יוחנן אמר: פליגי רבי יהודה וחכמים, בין בשאר פירות ובין בזיתים וענבים [כרב] ^[6]. והלכה כרבי יהודה בשאר פירות. ואין הלכה כרבי יהודה בזיתים וענבים, אלא כחכמים. דכיון דרובא לסחיטה קיימי, לעולם ניחא ליה במשקה היוצא מהם, ואיכא למיחש בהו שמא יסחוט.

אמר רבה, אמר רב יהודה, אמר שמואל: מודה היה רבי יהודה לחכמים, בזיתים וענבים. ומודים חכמים לרבי יהודה בשאר פירות העומדים לאוכלין, שהמשקה היוצא מהם מעצמו מותר. שכיון שאין סתמן עומדים לסחיטה, אם הם מכונסים לאוכלין, ליכא למיחש בהו לסחיטה.

אמר ליה רבי ירמיה לרבי אבא: אם כן, אלא במאי פליגי? הא אמרת דבזיתים וענבים, לכולי עלמא אסור. ובשאר פירות, לכולי עלמא מותר.

אמר ליה רבי אבא: לכי תעיין בה, תשכח במאי פליגי.

אמר רב נחמן בר יצחק ופירשה: מסתברא, בתותים ורמונים פליגי. דאיכא אינשי שמכניסים אותם למשקים, ואיכא דמכנסי להו לאוכלים. וסברי רבנן, דמאחר וקיימי נמי לסחיטה, ניחא ליה במשקה היוצא מהן, אף היכא דלא הכניסן לשם כך.

דתניא: זיתים שמשך [זב] מהן שמן מעצמו בשבת ^[7], וענבים שמשך מהן יין מעצמו - והכניסן לאותן זיתים וענבים בין לאוכל ובין למשקין - השמן והיין היוצא מהן אסור. משום דברובן הם עומדים לסחיטה.

תותים שמשך מהן מים מעצמן, ורמונים שמשך מהן יין מעצמו [מיץ רימונים קרוי נמי "יין" משום שיש בהם חריפות] - אם הכניסן [לתותים ורימונים] לאוכלין, המשקה היוצא מהן מותר. דמאחר ולא קיימי למשקין, לא ניחא להו במשקה הזב מהן, ולא אתי לסוחטן.

ואם הכניסן למשקין, או שהכניסן לסתם [שלא פירש בדעתו מה יעשה בהם], המשקה היוצא מהן אסור. דהרי ניחא ליה במשקה, וחיישינן דלמא יבוא לסוחטם - דברי רבי יהודה.

וחכמים אומרים: בין אם הכניס את התותים והרמונים לאוכלין, ובין אם הכניסם למשקין, המשקה היוצא מהן אסור. דכיון דנמי לסחיטה קיימי, ניחא ליה במשקה היוצא, ואף אם לא הכניסם לשם כך.

אלמא, בתותים ורמונים שהכניסן לאוכלים פליגי. אבל בשאר פירות, דליכא מאן דמכניסן למשקין, מודו בהו רבנן.

שנינו בברייתא: תותים ורמונים שהכניסן לסתם, המשקה היוצא מהן אסור - דברי רבי יהודה.

ומקשינן: וכי סבר רבי יהודה דבמכניסן סתם נמי אסור?

והא קיימא לן: אין האוכלים מקבלים טומאה, אל אם כן הוכשרו לטומאה על ידי שנפלו עליהם משקין.

והא תנן: חלב האשה מטמא [מכשיר] בין אם יצא ממנה לרצון [ברצונה], ובין אם יצא ממנה שלא לרצון. וטעמא מפרש בסמוך.

אבל חלב הבהמה אינו מטמא [מכשיר] אלא אם יצא לרצון הבעלים. ^[8] ובלאו הכי לא חשיב משקה, להכשיר את האוכלין.

וכן אינו נטמא בטומאת משקין, אם נגע בו השרץ. ^[9]

אמר רבי עקיבא: והלא קל וחומר הוא: ומה חלב האשה, שאינו מיוחד אלא לקטנים, הרי הוא מטמא בין לרצון ובין שלא לרצון - חלב הבהמה, שהוא מיוחד בין לקטנים ובין לגדולים, אינו דין שיטמא בין לרצון ובין שלא לרצון? והרי יש בו תורת משקה, יותר מבחלב אשה.

אמרו לו חכמים: לאו קל וחומר הוא. שהרי אם טמא חלב האשה כשיצא שלא לרצון, הא אינו אלא משום שאף דם היוצא מגפתה [רגלה או ידה] טמא [מכשיר]. לפי שתורת משקה עליו. וכדדרשינן [נדה נה ב] מקרא ד"דם חללים ישתה", שדם ההרוג קרוי משקה. ואף דם היוצא מגוף אדם חי, כ"דם חללים" הוא. שהרי הדם עצמו הוא כמת, לאחר שפירש מהגוף. דמה לי קטלא כולא, מה לי קטלא פלגא.

וכיון שדם האשה חשיב משקה אף כשיוצא שלא לרצונה [שהרי סתם דם מגופה יוצא שלא לרצון], אף חלבה שיצא שלא לרצון חשיב משקה, לפי שמקורו הוא מהדם. וכדאיתא, "דם נעכר ונעשה חלב".

הערות

^[1] ואף על האיסור לספוג ביין קאי האי טעמא. והוא טעם נוסף על מה שנתבאר ברש"י לעיל, דהוא משום גזירה שמא יסחוט. ונפקא מינה, דלהאי טעמא אסור אף במקום דליכא חשש סחיטה. וכגון שיש לו לספוג בית אחיזה. תוספות.

^[2] והתוספות לא גרסו "ואוכל". דהא אף אם אינו אוכל את המעט שלקט קודם שילקט עוד, נמי מותר. דהא קתני סיפא "אבל לא לתוך הסל". משמע דלתוך כסותו שרי אפילו הרבה. אבל הרי"ף והרמב"ם גרסו כן, ולדידהו, אף לתוך חיקו אסור ללקט הרבה בפעם אחת. שלטי גיבורים.

^[3] ודוקא אם נתפזרו בחצר, אחת לכאן ואחת לכאן. אבל אם נפלו למקום אחד, מלקט אף לתוך הסל. ולא חשיב כעובדא דחול בהכי. רבינו יונה. מיהו הרמב"ן כתב דאיירי בנפלו לתוך צרורות ועפר, שצריך להפרידם מתוכם. וטעם האיסור הוא משום דמחזי כבורר.

^[4] והרמב"ם בפרק כא הלכה יא כתב: המדבק פירות עד שיעשו גוף אחד, חייב משום "מעמר". לפיכך, מי שנתפזרו לו פירות בחצירו, מלקט על יד על יד ואוכל. אבל לא יתן לתוך הסל, ולא לתוך הקופה, כדרך שהוא עושה בחול. שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול, שמא יכבשם בידו בתוך הקופה ויבוא לידי עימור. ותמה המגיד משנה שם בטעמו, והניח בצריך עיון. וזה שלא כדעת הסמ"ג, שכתב דאין עימור אלא כשמאספו במקום גידולו. ודברי הרמב"ם צריכים ביאור. שהרי הוא עצמו כתב בפרק ח הלכה ה, דבלקיטה גרידא חשיב מעמר, ואף בלא שמדבקם לגוף אחד. ובהכרח דאף הוא אית ליה דאינו חייב בלקיטה שלא במקום הגידול. דאי לאו הכי, ליאסר נמי ללקוט פירות בחצר מדאורייתא, ואף כשלא מדבקם. ואם כן, מהיכי תיתי דבדיבוק יהיה חייב אף שלא במקום הגידול. ונתבארה שיטתו באגלי טל [מלאכת מעמר סעיף ב], דלעולם אף שלא במקום גידולו איכא משום "מעמר". אלא דלאחר שכבר נתאספו הפירות במקום גידולם, אין מעמר אחר מעמר. אבל כשמדבקן לגוף אחד, דעביד בהו תוספת עימור שלא נעשתה בהם מעולם, חייב. וכן נראה מדברי תוספות רי"ד, בפרק "כלל גדול".

^[5] וכתב הריטב"א, דעל פי המבואר בחולין [יד ב], דוקא לרבנן טעם האיסור הוא משום חשש סחיטה. אבל לרבי יהודה אליבא דרב [דלא מפליג בין זיתים וענבים לשאר פירות], אסרינן למשקין שזבו משום "נולד". אבל לשמואל דאמר מודה היה רבי יהודה בזיתים וענבים, בהכרח דאף טעמא דרבי יהודה הוא משום חשש סחיטה. דאי משום נולד, אמאי מודה בהו? הא כל שהכניסן לאוכלין, אוכלא דאיפרת הוא, ולא חשיב נולד. ומיהו רש"י שם פירש את דברי הגמרא בענין אחר.

^[6] ומדברי הרמב"ן והרשב"א נראה, דלרבי יוחנן, אוסרים חכמים אף בשאר פירות, כגון פגעין ופרישין, שאין דרכם בסחיטה כלל. ולאו דוקא בתותים ורמונים שדרכם קצת בסחיטה. וצריך עיון, הא לקמן [קמד ב] תניא, דאף לכתחלה מותר לסוחטם. והרמב"ן והרשב"א עצמם פירשו התם דאף כשסוחטן לצורך מימיהם מותר [ודלא כרש"י ותוספות התם. ויעוין שם בהערה 4]. ויעויין בחזון איש ריש סימן נה.

^[7] אבל תוספות פירשו, ד"משך" היינו שהתחיל כבר לסוחטם מערב שבת. ולשמואל נקיט הכי, לאשמועינן רבותא בתותים ורמונים. דאף שכבר סחטן מערב שבת, אם הכניסן אחר כך לאוכלין מותר. אבל לרב לרבי יוחנן, בדוקא נקיט "משך". אבל אם לא התחיל לסוחטן, אף זיתים וענבים שהכניסן לאוכלין מותר. דהא קאמרי, חלוק היה רבי יהודה אף בזיתים וענבים.

^[8] וכתב הרשב"א בשם תוספות, צריך עיון, מאי שנא חלב בהמה דבעינן ביה רצון [וכן סלי זיתים וענבים דמייתי לקמן], ממי גשמים דלא בעינן בהו רצון בתחלת ירידתן, אלא בשעת נתינתם על הפירות בלבד. אלא דבהמשך המשנה התם קתני, אמר רבי שמעון: מכאן ואילך היינו משיבים לפניו [לפני רבי עקיבא]: מי גשמים יוכיחו, שאין מטמאין אלא לרצון. ואמר לנו רבי עקיבא: לא אם אמרתם במי גשמים, שהרי אין רובן לאדם, אלא לארצות ולאילנות. אבל רוב החלב לאדם. כלומר, דוקא מי גשמים בעו רצון, משום דסתמן אין עומדין לשתיה. משמע, דלרבנן דפליגי עליה, אין הכי נמי דכל המשקין צריכים רצון מתחלת יציאתן. ומי גשמים צריכים רצון לכולי עלמא.

^[9] רש"י. אבל הריטב"א כתב, דלא איירי מתניתין אלא מהכשר. אבל לקבלת טומאה לא בעינן רצון כלל.

א משנה חבית יין או שמן שנשברה בשבת מצילין הימנה (ממנה) מזון שלש סעודות, ואומר לאחרים: באו והצילו לכם (עבורכם). ובלבד שלא יספוג את היין או השמן בספוג או במטלית משום איסור סחיטה. אין סוחטין את הפירות בשבת כדי להוציא מהן משקין. ואם יצאו המשקים מעצמן — אסורין להשתמש בהם בשבת. ר' יהודה אומר: אם לאוכלין (לאכילה) הוכנו הפירות — הרי המשקה היוצא מהן בשבת מותר, שכן אין לחשוש שמא יבוא לכתחילה לסחוט פירות שנועדו לאכילה. ואם נועדו מתחילה הפירות למשקין — המשקה היוצא מהן בשבת אסור. חלות דבש שריסקן מערב שבת, ויצאו הדבש והשעוה מעצמן בשבת — אסורין, ור' אליעזר מתיר.

ב גמרא תנא [שנה] החכם בתוספתא: לא יספוג ביין ולא יטפח (ישים ידו ויספיגנה) בשמן, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא כעין זה: נתפזרו לו בשבת פירות בחצר — מלקט על יד על יד, כלומר, מיד, ואוכל, אבל לא ילקט לתוך הסל ולא לתוך הקופה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.

ג שנינו במשנה כי אין סוחטין את הפירות בשבת, ומשקים שיצאו מהם מעצמם — אסורים. ור' יהודה מבדיל בין אם נועדו הפירות מתחילה לאכילה שמותר, או שנועדו למשקים שאסור. אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: מודה היה ר' יהודה לחכמים בזיתים וענבים שאפילו הועידם לאכילה, שהמשקים היוצאים מהם אסורים. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? כיון שלסחיטה נינהו [הם] נועדים כרגיל — יהיב דעתיה [נתן דעתו] עליהם מתחילה שישמשו גם לצורך זה. ועולא אמר בשם רב: חלוק היה ר' יהודה אף בזיתים וענבים. ור' יוחנן אמר: הלכה כר' יהודה בשאר פירות, ואין הלכה כר' יהודה בזיתים וענבים.

אמר רבה שכך אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: מודה היה ר' יהודה לחכמים בזיתים וענבים, ומודים חכמים לר' יהודה בשאר פירות.

אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' אבא: אם כן, שמודים הם זה לזה, אלא במאי פליגי [במה נחלקו]? אמר ליה [לו] לר' אבא: לכי תשכח [לכאשר תמצא], כלומר, עיין ותמצא דברים שיש בהם מקום למחלוקת. אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא [מסתבר] לומר כי בתותים ורמונים פליגי [נחלקו], שהם מקרה ביניים בין פירות סתם וזיתים וענבים.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: זיתים שמשך (סחט) מהן שמן מבעוד יום (תוס'), וכן ענבים שמשך מהן יין, והכניסן אחר כך לביתו, בין שהכניסן לצורך אוכל, בין שהכניסן לצורך משקין — היוצא מהן מעצמו בשבת אסור. ואילו תותים שמשך מהן מים (מיץ תותים), ורמונים שמשך מהן יין (מיץ רמונים), והכניסן, יש לחלק: אם הכניסן מתחילה לאוכלין — היוצא מהן מותר. הכניסן למשקין, וכן אם הכניסן לסתם בלא לפרש את כוונתו — היוצא מהן אסור, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: בין הכניסן לאוכלין בין למשקין — היוצא מהן אסור.

על הברייתא הזו מקשים: וסבר [וכי סבור] ר' יהודה שסתם, כלומר, דבר שלא נועד למטרה מסויימת הרי הוא אסור?! והתנן [והרי שנינו במשנה]: חלב האשה מטמא לרצון ושלא לרצון, כלומר חלב האשה בין שיצא ממנה לרצונה, בין שיצא שלא ברצונה — נחשב כמשקה ומכשיר, ודברי מאכל שנפל עליהם חלב זה נעשים מוכשרים לקבל טומאה. ואילו חלב בהמה אינו מטמא אלא לרצון, שאם יצא מעצמו ללא חליבה — אינו מכשיר לטומאה.

אמר ר' עקיבא: אפשר לומר כי קל וחומר הוא, שאין הדבר כן, ומה חלב האשה שאינו מיוחד אלא לילדים קטנים נחשב כמשקה, ומטמא לרצון ושלא לרצון, חלב הבהמה שהוא משקה מקובל, שמיוחד בין לקטנים בין לגדולים, אינו דין שיטמא בין לרצון ובין שלא לרצון? אמרו לו: יש מקום לסתור קל וחומר זה, כך: אם ראינו שטמא חלב האשה שלא לרצון, שכן אף דם מגפתה (דם היוצא מפצע שלה), גם הוא טמא (מכשיר לקבל טומאה) כמשקה, ואולם אין לומר שיטמא חלב הבהמה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: From a barrel of wine or oil that broke on Shabbat, one may rescue from it food sufficient for three meals, and one may also say to others: Come and rescue food for yourselves. This applies provided that one does not soak up the wine or oil with a sponge or rag, due to the prohibition of squeezing. One may not squeeze fruits on Shabbat in order to extract liquids from them. And if liquids seeped out on their own, it is prohibited to use them on Shabbat. Rabbi Yehuda says: If the fruits were designated for eating, the liquid that seeps from them on Shabbat is permitted. There is no concern lest one purposely squeeze liquids from fruit that is designated for eating. And if the fruits were originally designated for liquids, the liquids that seep from them on Shabbat are prohibited. In the case of honeycombs that one crushed on Shabbat eve, and honey and wax seeped from them on their own on Shabbat, they are prohibited, and Rabbi Eliezer permits using them.

GEMARA: It was taught in the Tosefta: One may not soak up wine and one may not collect oil in his hand, so that one will not conduct himself on Shabbat in the manner that he conducts himself during the week. The Sages taught in a baraita: If one’s fruit was scattered in a courtyard on Shabbat, one may collect them from hand to hand, a little at a time, and eat them immediately. However, one may not collect them into a basket or into a box, so that one will not conduct himself on Shabbat in the manner that he conducts himself during the week.

We learned in the mishna: One may not squeeze fruit on Shabbat, and the liquid that seeps from fruit on its own is prohibited. Rabbi Yehuda, however, distinguishes between fruit that is designated for eating, in which case the liquid that seeps out on its own is permitted, and fruit that is designated for juicing, in which case the liquid that seeps out on its own on Shabbat is prohibited. Rav Yehuda said that Shmuel said: Rabbi Yehuda concedes to the Rabbis with regard to olives and grapes. Even if they were designated for eating, the liquid that seeps from them on its own on Shabbat is prohibited. What is the reason for this? Since they are generally used for squeezing, one had in mind from the outset that these would serve that purpose as well, even if he designated them for eating. And Ulla said that Rav said: Rabbi Yehuda was in disagreement even with regard to olives and grapes. And Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to other fruits, and the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to olives and grapes.

Rabba said that Rav Yehuda said that Shmuel said as follows: Rabbi Yehuda would concede to the Rabbis with regard to olives and grapes, and the Rabbis would concede to Rabbi Yehuda with regard to other fruit.

Rabbi Yirmeya said to Rabbi Abba: If it is true that they agree with each other, with regard to what do they disagree? He said to him: When you find it, i.e., examine this matter and you will find areas in which they disagree. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: It stands to reason that they disagree with regard to mulberries and pomegranates, which have intermediate status, between olives and grapes, which are always considered designated for juicing, and other fruits, which are not.

As it was taught in a baraita: With regard to olives from which one squeezed oil and grapes from which one squeezed wine before Shabbat (Tosafot), and he subsequently brought them into his house, whether he brought them in for use as food or whether he brought them in for use of their liquids, that which seeps from them on its own on Shabbat is prohibited. However, with regard to mulberries from which one squeezed water, i.e., juice, and pomegranates from which one squeezed wine, i.e., pomegranate juice, and he brought them into the house, if he originally brought them in for use as food, what seeps from them is permitted. And if he brought them in for use of their liquids, and similarly, if he brought them in without specifying his intention, what seeps from them is prohibited. This is the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis say: Whether he brought them into the house for use as food or whether he brought them in for use of their liquids, what seeps from them is prohibited.

The Gemara questions this baraita: And does Rabbi Yehuda maintain that in the case of undesignated fruit that was not designated for a specific purpose, the liquid that seeps on its own is prohibited? Didn’t we learn in a mishna: A woman’s milk is considered a liquid and therefore renders food susceptible to ritual impurity, whether the milk was expressed volitionally and whether it was expressed unvolitionally? On the other hand, milk of an animal only renders food susceptible to ritual impurity if it was milked volitionally but not if it drips out on its own.

Rabbi Akiva said: It is an a fortiori inference that this is incorrect: Just as a woman’s milk, which is intended only for young children, is considered a liquid and renders food susceptible to ritual impurity both if the milk is expressed volitionally and if it is expressed unvolitionally, the milk of an animal, which is intended for both young and old, is it not logical that it should render food susceptible to ritual impurity, both if it was expressed volitionally and if it was expressed unvolitionally? They said to him that this a fortiori inference can be refuted in the following way: If a woman’s milk renders food susceptible to ritual impurity even when the milk was expressed unvolitionally, as the status of the blood of her wound is also that of a liquid that renders food susceptible to ritual impurity, that does not mean that the milk of an animal renders food susceptible to ritual impurity

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הדרן עלך נוטל אדם חבית שנשברה מצילין הימנה מזון ג' סעודות וכו' תנא לא יספוג ביין בכפיו ולא יטפח בשמן ביד כדרך שהוא עושה בחול.

לא יטפח כדאמרינן בכל מקום טופח ע"מ להטפיח וכדתנן בפרק החובל בחבירו וכו'. מעשה באחד שפרע ראשה של אשה כו' עד שמרה עומדת על פתח חצירה ושיבר הפך בפניה. ובה כאיסר שמן. גילתה ראשה והיתה מטפחת ומנחת על ראשה וכו':
ת"ר נתפזרו לו פירות בחצירו מלקט על יד על יד ואוכל. אבל לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וכו' וחלקו רב יהודה אמר שמואל ורב ועולא כל חד וחד מעמיד חלוקת ר' יהודה וחכמים ור' יוחנן אמר הלכה כר' יהודה בשאר פירות ואין הלכה כמותו בזיתים וענבים.

א"ר אבא אמר רב יהודה אמר שמואל מודה היה רבי יהודה לחכמים בזיתים וענבים ומודים חכמים לרבי יהודה בשאר פירות.

ובמאי פליגי בתותים ורמונים דתניא זיתים שמשך מהן שמן וענבים שמשך מהן יין והכניסן בין לאוכלין בין למשקין היוצא מהן אסור.

תותים שמשך מהן מים ורמונים שמשך מהן יין והכניסן לאוכלין היוצא מהן מותר למשקין ולסתם היוצא מהן אסור דברי ר' יהודה וחכ"א בין לאוכלין בין למשקין היוצא מהן אסור. נמצאת חלוקת ר' יהודה וחכמים בתותים ורמונים ובה א"ר יוחנן הלכה כר' יהודה בשאר פירות וכיון שפסק ר' יוחנן הלכה כר' יהודה הוצרכנו לברר דבריו ולפיכך אמרינן וסבר ר' יהודה סתם אסור והתנן במס' מכשירין אמרו לו זיתים וענבים יוכיחו שהמשקין היוצא מהן לרצון טמאין פי' מקבלין טומאה.

הא דתני' נתפזרו לו פירות בחצירו מלקט על יד על יד ואוכל אבל לא לתוך הסל. לא נתפרש לי מ"ט אלא שראיתי עניינה בתוספתא שהיא שנוי' כך פירות שנתפזרו מלקט א' א' ואוכל נתערבו לו פירות בפירות בורר ואוכל בורר ומניח על השולחן בורר ומשליך לפי בהמתו בדק אלו בפ"ע ואלו בפ"ע או שליקט מתוכן עפר וצרורות ה"ז חייב. לפי זה נראה שכשנתפזרו במקום עפר וצרורות עסקי' ואסור ללקטן ולתתן בתוך הסל משום דמיחזי כבורר ואפי' בפירות גסין ולהכי קתני שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול אבל לאכול מותר והיינו דקתני בגמרא בחצירו ולא קתני בבית מפני שסת' חצר יש בו עפרוריו' וצרורות ונמצא בורר משא"כ בבית שהוא עשוי להתכבד ככל יום:

הא דאמר ר"י אם לאוכלין היוצא מהן מותר אם למשקין היוצא מהן אסור. משום שכשהכניסן לאוכלין היוצא מהן אוכל הוא דהא לא ניחא לי' כלל במשקה וכאוכלא דאפרת הוא ואין כאן משום נולד והכי מפרש לה בפ"ק דחולין ואם למשקין היוצא מהן משקה הוא ובכה"ג ודאי נולד הוא ואסור והיינו דאמרי' מודה הי' ר"י לחכמים בזיתים וענבים דכיון דבני סחיטה נינהו יהיב דעתי' פי' והו"ל משקין דאסורין דנולד הוא. ומיהו בפרק קמא דביצה משמע דאפי' מאן דל"ל נמי נולד משקין שזבו אסורין משום גזירה שמא יסחוט וה"ט דרבנן ואיכא התם מאן דמפרש טעמא דכל איסור נולד גזירה משום משקין שזבו שהוא משום שמא יסחוט וכדפירש"י ז"ל. וק"ל עלה דההיא דאסרי' ביצה משום משקין שזבו גזירה דשמא יסחוט והא פירות גופי' שרו שהרי מודים חכמים לר"י בשאר פירות דלאו בני סחיטה נינהו כ"ש בביצה דהו"ל למישרי דלא שייכי בי' סחיטה כלל. וי"ל שאר פירות דעבידי לאכילה ולא למשקין וכשאדם סוחטן הוא מפסידן מלאכילה לא גזרי' בהו דליכא משום שמא יסחוט כנ"ל אבל ביצה כיון דעבידא להטיל ביצים ולא מפסיד אוכלא בהכי דמי' לזיתים וענבים דמה זיתים וענבים משקין שבהן בלועין ועשוין להוציא מהן אף ביצה נמי בלועה ועשוי' לצאת וי"ל ר"י סבירא לי , דבכל פירות פליגי ומשמע דרב נמי הכי ס"ל ופשטא דמילתא דר' יוחנן הכי אתי' ורבי יצחק ור"י אמרו דבר א' כדאיתא התם בגמרא, וזה יותר מרווח:

וסבר ר' יהודה סתם אסור. כת' רש"י ז"ל דה"ה דהוה ק"ל אי רבנן קתני לה דהא מידי דלרבנן הוה משקה לרבי יהודה לא הוי משקה וכן פירש בהא דאמרי' השתא ומה זיתים וענבים דבני סחיטה נינהו שלא לרצון ולא כלום תותים ורמונים דלאו בני סחיטה נינהו לכ"ש דהו"ל לאקשויי זיתים וענבים אזיתים וענבים דקתני לעיל כר' יהודה לאוכלין היוצא מהן אסור אלא אלומי אלים לאקשויי. והא דמפרקי' שלא לרצון דגלי אדעתי' ואמר לא ניחא לי והוי טפי גלוי דעתא מהכניסן לאוכלין. ויש לפרש דמדרבנן ל"ק לי' כלל משום דכיון דאמרי רבנן אפילו בתותים ורמונים שהכניסן לאוכלין היוצא מהן אסור שמע מינה דלאו משום דמשקין נינהו אלא משום דגזרי' בהו משום שמא יסחוט או אטו זיתים וענבים דהא דמו למשקין וכן בזיתים וענבים לר' יהודה כיון דאפילו הכניסן לאוכלין אסור א"א לומר משום דחשיב להו משקין הוא אלא משום גזירה שכיון שדרכן לסחוט אותן וממליך עלייהו אסורין שמא ימלוך עליהן לסחטן א"נ לר"י גזירה משום נולד דאיהו אית לי' נולד ומוקצה בכ"מ אלא בתותים ורמוני' דשרי ר"י לאוכלין ואסר למשקין ולסתם ש"מ דמשקין נינהובסתמא דסתם כמפרש דמי למשקין ומ"ה מקשי' מק"ו דתותים ורמונים ומדר"י ולא מזתים וענבים מדרבנן וא"ת ולימא לי' מתני' רבנן הוא ולא תיקשי ל"ק דהא עדיף תירוצי' טפי טובא ועוד דלגבי משקין ולאו משקין ל"פ ומדר"י נשמע לרבנן דסתם משקין הוו. וה"ר משה ב"ר יוסף ז"ל כ' טעמא משום דיהיב דעתי' לבסוף וגזירה שמא יסחוט אבל לגבי (ס"ל) זתים וענבים טעמא אחרינא הוא ואף על גב דמשקה הוא כיון דשלא לרצון הוא דלא ניחא לי' טהור וכי קא מקשה לר"י בדוקא קא מקשי לי' מאי לאו לרצון דניחא לי' שלא לרצון סתמא. ורבנן אפילו בתותים ורמונים ור"י כזתים וענבים כולהו סבירא ליה אף על גב דלאוכלין קיימי שהיוצא מהן משקה הוא ואפילו שלא לרצון דגלי דעתי' דלא ניחא לי' במשקה ואפ"ה הוי משקה והו"ל נולד ואסור בשבת אבל לענין הכשר אף על פי שכולן מודין דמשקין הן בזיתים וענבים אפילו הכי לא מכשירי דומי' דמי גשמים שתחלתן וסופן משקין ואינן מכשירין אלא לרצון ומ"ה לא מקשי אלא לר"י ומסתם בלבד מתותים ורמונים אלו דברי זה הרב ז"ל פי' לפי' מ"ש דגבי שבת סתם תותים כמפרש למשקין ומאי שנא לענין טומאה דסתמן אפי' בענבים לאוכלין זו היא הקושי'. ואעפ"כ אינן דברים נכונים, דכל שהן משקין בסתמא ניחא לי' וטמאין דמתני' לאו לענין הכשר בלחוד תנן אלא טהורין וטמאין קתני לומר דהוה משקה ולא הוי משקה כדפירש"י ז"ל והלכך כל דהוי משקה טמא. ומ"ש משום מי גשמים טעם אחר הוא במי גשמים לפי שהן עשוין לקרקעות ומפורש הוא במשנתי' בשלהי מס' מכשירין אר"ש מכאן ואילך היינו משיבין לפניו מי גשמים יוכיחו שתחלתן וסופן משקה ואין מטמאין אלא לרצון אמר לנו לא אם אמרתם במי גשמים שאין רובן לאדם אלא לארצות ולאילנות ורוב החלב לאדם וכן הוא ודאי דמי גשמים שירדו על הטמ' אינן מקבלין טומאה וטהורין, וכ"פ ה"ר משה הספרדי ז"ל:

נתפזרו לו פירותיו בחצרו מלקט על יד על יד ואוכל אבל לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה. כתב מורי הרב ז"ל בהלכותיה כגון שנתפזרו לו בחצרו אחת הנה ואחת הנה, אבל במקום אחד מלקט לתוך הסל כמו שאמרנו בגמרא בענין הא דתנן בפרק נוטל (שבת קמב, א) כלכלה והאבן בתוכה ולישדינה לפירי ולישדיה לאבן ולנקטינהו. והרמב"ן ז"ל פירש כגון שנפלו לו בחצרו בתוך צרורות ועפרורית שבחצר, והיינו דנקט חצרו. וקצת נראה כן מן התוספתא (פי"ז, ה"ו) דתניא התם: פירות שנתפזרו מלקט אחד ואחד ואוכל, נתערבו לו עם פירות אחרים, בורר ומניח על השלחן בורר ומשליך לפני בהמתו, בררן אלו לעצמן ואלו לעצמן או שלקט מתוכן עפר וצרורות, הרי זה חייב.

ומודים חכמים לרבי יהודה בשאר פירות. ואי קשיא לך הא דתנן (ב, א) ביצה שנולדה ביום טוב בית הלל אוסרין, וקא מפרש טעמא התם (ג, א) רבי יצחק גזירה משום משקין שזבו, והא הכא מודו רבנן לרבי יהודה בשאר פירות דלאו בני סחיטה נינהו, וכל שכן בביצה דהוה להו למישרי דלא שייך בה סחיטה. יש לומר דלרבי יצחק סבירא ליה דאפילו בשאר פירות פליגי עליה, ומשמע דרבי יוחנן נמי הכי סבירא ליה הכא, ורבי יוחנן ורבי יצחק אמרו דבר אחד כדאיתא התם. ועוד יש לי תירוץ אחר בו כבר הארכתי במקומו בריש פרק קמא דביצה בסייעתא דשמיא (יג, א ד"ה כולהו).

הא דתניא זיתים שמשך מהן שמן וענבים שמשך מהן יין וכו'. פירש רש"י ז"ל: שזב מהן כמו נהרות המושכין, ואינו מחוור, דאם כן הוה ליה למימר שנמשך מהן שמן, ואי נמי שמשכו שמן. ועוד דאם איתא ליקשי מינה לרב ועולא ורבי יוחנן דכולהו סבירא להו דחלוק היה רבי יהודה אפילו בזיתים וענבים, ואילו הכא קתני בהדיא זיתים שמשך מהן שמן וכו', בין לאוכלין בין למשקין היוצא מהן אסור דברי ר' יהודה, אלמא דמודה לחכמים בזיתים וענבים וכדאמר רב יהודה משמיה דשמואל. ולפיכך פירשו בתוס' שמשך בעל הבית מהן משקין תחלה ואחר כך הכניסן לאוכלין, ואמרי לך רב ועולא ורבי יוחנן דדוקא בשמשך מהן משקין תחלה ואח"כ הכניסן לאוכלין הוא דאסר רבי יהודה, משום דכיון דמעיקרא יהיב דעתיה למשקין וסחטן אע"פ שנמלך עליהן לבסוף לאוכלין אפילו הכי אי שרית ליה היוצא מהן יהיב דעתיה וסחיט, אבל אם הכניסן מתחלה לאוכלין בכי הא ודאי פליג רבי יהודה, ורב יהודה אמר שמואל סבר דהוא הדין למכניסן מתחלה אפילו לאוכלין.

וסבר ר' יהודה סתם אסור והתנן חלב האשה וכו'. ואי קשיא לך ומנא ליה דהא מתניתין רבי יהודה היא. כבר נשמר רש"י ז"ל וכתב דכל שכן אי רבנן קתני לה, דהשתא אפילו לרבנן דמחמרי שרו בסתם ר' יהודה דמיקל לא כל שכן, ותיקשי בין לרבנן בין לרבי יהודה.

פרק עשרים ושנים בעזר הצור:

חבית שנשברה וכו' זה הפרק הכונה בו לבאר קצת דברים שנכנסו תחת החלק השני שבספר בביאור הדברים שאסור לעשותם מדברי סופרים ולבאר קצת דברים שנכנסו תחת החלק הרביעי בביאור קצת דברים שהותרו מכלל הדברים הדומים למלאכה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים אלו ואמר על זה המשנה הראשונה חבית שנשברה מצילין מזון שלש סעודות ואומר לאחרים באו והצילו לכם ובלבד שלא יספג אמר הר"ם פי' הטעם אשר בעבורו לא יספוג כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

אמר המאירי חבית של יין שנשברה והיין נשפך מצילין ממנה בכדי שלש סעודות כגון בלילי שבת שלא סעד עדיין כלל ויש לו לסעוד שלש סעודות וכתבו בה גדולי הרבנים אפי' בהרבה כלים ומ"מ מה שכתבו שבכלי אחד מציל אפי' כמה אין הלכה כן אלא לצורך סעודתו לו ולאורחיו וכבר ביארנו בפרק כתבי הקדש על הצלה או שמביא כלי ומניח תחתיה ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף כמו שביארנו שם ואומר לאחרים באו והצילו לכם ומציל כל אחד בכדי שלש סעודות ובלבד שלא יספוג ר"ל שלא ישאיר ספוג ביין להיותו שואב ממנו ולהטיפו אח"כ בכלי גזירה שמא יבא לידי סחיטה ובגמ' פי' שכיוצא בה בשמן לא יטפח ר"ל והוא שיכניס ידיו בשמן שהוא דבק ביד ויקנח בשפת הכלי שמריקו לתוכו שאע"פ שאין כאן סחיטה אסור שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול אף במה שהוא מציל לצורך שבת וכן פירשו שאם נתפזרו לו פירות בחצרו מלקט על יד על יד ואוכל אבל לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וגדולי המחברים פירשו עוד בה שמא יכבשם בידו בתוך הקפה ויבא לידי עימור ובהפך סברא זו ראיתי לקצת מפרשים שכתבו שלא נאסר אלא בשנתפזרו במקום עפר וצרורות כגון בחצר וכיוצא בו ונראה בלקיטתם והנחתם בסל כבורר ואפי' בפירות גסים אבל אם נתפזרו לו בבית מותר אפי' ליתן לתוך הסל או לתוך הקפה מפני שעשוי להתכבד בכל יום וסתם בית אין בה עפר וצרורות:

זהו ביאור המשנה וכלה עם מה שנתגלגל בה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה השניה אין סוחטין את הפירות להוציא מהם משקין אם יצאו מעצמן אסורין ר' יהודה אומר אם לאוכלין היוצא מהן מותר ואם למשקין היוצא מהן אסור חלות דבש שרסקן מערב שבת יצאו מעצמן אסורים ור' אליעזר מתיר אמר הר"ם פי' מאמר ר' יהודה אם לאוכלין ר"ל כי כשהכניסו אותן הפירות לאכילה היוצא מהן מותר כי לאכילה היה מזומן אותו הדבר הזב ממנו ואם הכניסן למשקין אותן משקין אינם מותרין לפי שאין לו רשות לשתות מאותן המשקי' בשבת ועקר מחלקותם בזאת המשנה הוא בתותים ורמונים בלבד אבל ענבים וזיתים הכל מודים שהיוצא מהן אסור ושאר פירות מלבד ענבים וזיתים ותותים ורמונים הכל מודים שהיוצא מהן מותר ואפי' הכניסן למשקין ומחלקותם בתותים ורמונים כי החכמים דמו אותם לענבים וזיתים לפי שדרך בני אדם לעצר אותם כענבים וזיתים ור' יהודה דן כל מין ומין לעצמו כאשר תראה והלכה כר' יהודה והלכה כר' אליעזר:

אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה ככונת מה שהזכרנו והוא שאמר אין סוחטין את הפירות להוציא מהם משקין כלומר לא סוף דבר בזיתים וענבים שעיקרן לסחיטה עומדות אלא אף בתותים ורמונים מפני שהוא מפרק ותולדה של דש ואם יצאו מעצמן אסורים אע"פ שלא כנסם אלא לאכילה ואע"פ שהי' לנו לומר אוכלא דאיפרת הוא אחר שכנסם לאכילה מ"מ יש לחוש שמא ימלך לעשות מהם משקה ור' יהודה אומר אם לאוכלים היוצא מהם מותר שאין המשקה היוצא מהם נוח לו והרי הוא אוכלא דאיפרת אבל אם היו מכנסים למשקין אסור שמא יסחוט ופסק הדברים בענין זה לפי מה שהתבאר בגמ' הוא שזיתים וענבים הואיל ועיקרן לסחיטה אין סוחטין אותן בשבת ואם יצאו מעצמן אסורין עד מוצאי שבת אפי' היו עומדות לאכילה ולמדת שהגיגית שיש בה ענבים שלא נדרכו אסור בשבת להוציא מן היין הזב משם מעצמו ותותים ורמונים אסור לסחטן ואם יצאו מעצמן אם לאוכלים מותר ואם למשקין אסור ויראה מסוגיית הגמ' שאם הכניסם בסתם הרי הוא כהכניסם למשקין ואסור שהרי אמרוה כן לדעת ר' יהודה שהלכה כמותו אבל שאר פירות כגון פרישין ותפוחים ועוזרידין וכיוצא בהן סוחטין אותם אפי' לכתחלה שאינו אלא כמפרר אוכל מאוכל ואפילו היה מכוין לשתות משקה היוצא מהם ואין אומרין הואיל ואחשבינהו הוה להו משקה ויש פוסקי' בזה לאיסור וכבר כתבנוה בראשון של יום טוב:

חלות דבש שריסקן מבעוד יום ויצאו מעצמן ר"ל שהדבש זב מאליו מתוך השעוה מצד ריסוקו אסורים גזירה מרסקים אטו שאין מרסקים וגזירה חלות אטו זיתים וענבים ור' אליעזר מתיר שאין גוזרין בהם הואיל ומאליהם יוצאות ועל הדרך שהתרנו בפרק ראשון בטעינת קורת בית הבד שכל שבא מאליו אין גוזרין שמא יסחוט לכתחלה וכן הלכה וכן אמרו בגמ' בזיתים וענבים שריסקן מע"ש ויצאו מעצמם שמותרים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרכים שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

חלב הזכר אינו משקה ואינו לא מקבל טומאה ולא מכשיר לקבל טומאה אבל חלב האשה מטמא ר"ל מקבל טומאה ומכשיר הואיל וראוי לקטנים וטומאתו בין לרצון כגון שהוא חולב בכונה בין שלא לרצון כגון שהיה החלב זב מאליו שסתמו משקה הוא אבל חלב הבהמה אינו מיטמא ולא מכשיר אלא לרצון ואע"פ שחלב הבהמה מיוחד יותר למשקה מ"מ אשה דם מגפתה טמא ר"ל דם מכתה וחבורתה שדם חללים הוא וכמו שאמרו מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא ודם מגפתה שלא לרצון הוא אבל בבהמה דם מגפתה טהור ויש פוסקין שאף באדם ואשה דם מגפתה טהור ואין אומרי' טמא אלא בזב וזבה וחבריהן:

בד"ה ור' יוחנן כו' ואוכלה בשני וכן ביצה כו' בשני אין כו' א"כ אמאי נקט הכא כו' כצ"ל:

בד"ה הלכה כרבי יהודה כו' וי"ל דשייך טפי לגזור בביצה לפי שהיא עומדת ליסחט מן התרנגולת ועוד דדרך לגומעה כו' עכ"ל כצ"ל ורבי יוחנן גופיה דרמי בריש ביצה מהך דאין סוחטין אההיא דביצה בשני אין בראשון לא היינו לפי שיטתו בשמעתין דפליגי נמי בזיתים וענבים דהנהו ודאי עומדין ליסחט כמו ביצה ודו"ק:

בד"ה חלב האשה כו' דומיא דכי יתן כו' אבל הכא מיירי בשעת פרישה מן האשה או מן הבהמה עכ"ל הס"ד אבל מפי' רש"י בפ' אמרו לו נראה דהכא בחלב אשה דמטמא לרצון ושלא לרצון נמי תלי בהך דרשה דומיא דכי יתן דניחא ליה כו' ע"ש ודו"ק:

בתוס' ד"ה ור' יוחנן כו' תנן ר' יהודה אומר אם לאוכלין כו' ורמינהו ועוד א"ר יהודה מתנה אדם על הכלכלה של פירות ביום טוב ראשון ואוכל בשני וכן ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני בשני אין וכו' כצ"ל:

בא"ד בפ' הגוזל קמא דתנן גזל בהמה והזקינה עברים והזקינו וכו' כצ"ל:

ד"ה שמשך מהן וכו' דלמא יהיב דעתיה לסחוט משקה וכו' כצ"ל:

ד"ה חלב האשה וכו' עד אבל הכא מיירי בשעת פרישה מן האשה או מן הבהמה הוא סוף דבור ומה שכתבו התוס' אח"כ לרצון ושלא לרצון וכו' הוא התחלת דבור השני:

תוס' בד"ה ובלבד שלא יספוג כו' כדרך שעושה בחול. נ"ב ונ"ל דלפירש"י קאי דוקא אולא יטפח בשמן לחודיה:

בד"ה חלב אשה כו' מן הבהמה הס"ד ואח"כ מה"ד לרצון ושלא לרצון כו':

רש"י ד"ה חלות. מאחר שמרוסקין כו' ואין דרך לסחטו כו'. ולכאורה לעיל (יט) משמע דהטעם משום דאפי' סחיט להו בשבת ליכא חיוב חטאת. וראיתי בר"ן שהשמיט ג"ת אלו ואין דרך לסחטו ונראה שבכוונה השמיטם וכמש"כ:

תוספות ד"ה ובלבד. מש"כ בזה המהרש"ל לפרש"י אינו מוכרח דלעיל בר"פ תולין דמשמע דאיסור תליה הוא משום אהל עראי ואפ"ה אמר שם הש"ס אח"ז שלא יעשה כדש"ע בחול:

תד"ה וריו"ח. כעין שמצינו בב"ק כו'. וכן מצינו (בערכין כט א) אך מש"כ אלמא אע"פ כו' לא מפיהם אנו חיים כי כן אמר הש"ס שם בעצמו האי הלכה כר"מ הלכה כרבנן מ"ל ה"ק למאי דאפכיתו כו' וכן מסיק הגמרא בערכין שם:

תד"ה שמשך. ועוד קשה לר"י א"כ כו'. כצ"ל. והכוונה על ר"י בעל התוס':

תד"ה לרצון. דל"ל טעמא דפרישית או כו'. כצ"ל ועי' בהגהת הב"ח:

חבית שנשברה. ובלבד שלא יספוג דעת רש"י דמשום שמא יסחוט ומאי דתני' לקמן בברייתא משום עובדא דחול אשמן קאי אבל ספוג משום שמא יסחוט וכ"כ בחכמת שלמה. וכן משמע מסידור משנתינו דבדינא סחיטה עסיק ובא. אלא שלפ"ז משמע סחיטת ספוג אע"ג שאין המשקה גדול בעצמו מ"מ שייך מפרק דומיא דסחיטת ענבים ועיין לקמן קמ"ה ע"א פירש"י ד"ה פטור שאין זה מפרק וכו' ע"ש. ואמנם רמב"ם מפרש לי' נמי משום סחיטה אך סחיטת ליבון ככל סחיטת בגדים ולא משום מפרק ע"ש. והא דלא מחלק בין יש לו בית אחיזה לאין לו. משום בשלמא לעיל במשנה דס"פ נוטל מיירי לקנח השולחן או הקערה ואינו רוצה בהמשקה רק הוה פסיק רישא מש"ה כשיש לו בית אחיזה שוב איננו פ"ר משא"כ משנתנו סופג ע"מ ליטול המשקה לערב חיישינן מתוך שהוא בהול יסחוט עתה בשבת ומה לי יש לו בית אחיזה או לא. אמנם ראב"ד בהשגות ס"ל אפי' סוחט בידים בבית אחיזה ליכא סחיטה אלא כמוריק מצלוחית ע"ש וא"כ צ"ל הא דלא מחלק במשנתינו בין יש לו בית אחיזה לאין לו. משום עובדא דחול נגע בי' וכדעת התוס'. וצ"ל מה לו ענין במשנתינו וצ"ל אי לאו דאית לי' שרש באיסור דאורייתא בסוחט בלי בית אחיזה לא הוה אסרינן משום עובדא דחול וזה סברת רמב"ם ויחסה רשב"א לסברת רש"י לעיל ר"פ תולין ע"ש:

הלכה כר' יהודה בשאר פירות. לכאורה הא דפסק ר' יוחנן כיחידאה משמע כתי' ב' דתוס' דמשנתינו מחליף והלכה כר' יהודה ר"ל רבנן לפי החלפת השיטה. ולפ"ז יש להקשות אהרי"ף דפסק כר' יוחנן וקשה ע"כ לא קאמר ר"י הלכה כר' יהודה שהוא רבנן לפי החלפת השיטה אבל אנו דקיי"ל מודה ר"י בזיתים וענבים לק"מ מכלכלה ולא מחלפין א"כ בתותים ורימונים הלכה כרבים כרבנן וק' אהרי"ף. וצ"ל דהרי"ף ס"ל ביצה דומה לתותים ולא לזיתים וסברא זו איתא בחלופי גרסאות שנדפסו בריש המסכתא ע"ש. אח"ז ראיתי בגליון מג"א של הגאון מו"ה אלי' ווילנא ז"ל שהקשה אהרי"ף דלמא אנן לא מהפכין משום דס"ל טעמא דביצה משום הכנה ולא תי' כלום. ומפני קושי' זו צ"ל דרי"ף מפרש כפי' קמא של תוס' דכלכלה מחליפין ולא משנתינו ואפ"ה פסק כר' יהודה א"כ הלכה כוותי'. ועיין מהרש"א במס' ביצה שם דהקשה הא מרבנן קשי' ותי' דתרי רבנן נינהו ע"ש. ולפ"ז מה שהקשו תוס' לקמן ד"ה שמשך וכו' דלר' יוחנן הוה ברייתא תיובתא לק"מ דע"כ מהפך גם הברייתא ורבנן דברייתא מודו לר' יהודה בזיתים וענבים לאסור היינו רבנן דכלכלה דאסרו ביצה וכהך שיטה דביצה דומה לזיתים ולא לתותים ולק"מ לר' יוחנן אלא לרב ורב תנא הוא ופליג וא"ש וצ"ל דסתם פרי דמתני' משמע לי' לר' יוחנן היינו כל פירות ופליגי ארבנן דכלכלה דאסרו ביצה שהוא כזיתים וענבים. ורבנן דכלכלה ס"ל כרבנן דברייתא דמשך דמחלקו בהדיא בין זיתים לתותים:

ובחידושי למס' ביצה ישבתי קושי' מהרש"א הנ"ל על נכון בעה"י לפי מ"ש תוס' שם למ"ד משום פירות הנושרין משום שמא יעלה ויתלוש למה לי טעמא דמוקצה בפירות תיפוק לי' משום שמא יעלה ויתלוש ותי' נפקא מיני' היכי דהאילן עומד בחצרו ויש לו עורבין שיכולין לאכול ממחובר והוה מוכן לבהמה. וע"ש פני יהושע שכ' תי' זה לר"ש אבל לר' יהודה באמת כיון דאית לי' מוקצה אפי' בכה"ג שוב לא גזרו כלל אפירות הנושרין וצ"ל דכל משקין שזבו ס"ל לא שייך מוקצה שהרי המשקה הי' בין השמשות מעורב עם האוכל ועומד לאכילת אדם ודלא כמלחמות ה' לקמן בשמעתין. והא"ש ר' יוחנן ס"ל ביצה איתא בכלל פירות הנושרין ובכלל משקין שזבו דתרווייהו איתנהו בי'. ואיתא לדר' יוסף ואיתא לדר' יצחק וע"כ כדמהפכין לק"מ לרבנן די"ל משום פירות הנושרין אסרו ביצה. אך לר' יהודה דאית לי' מוקצה ופירות הנושרין אסורים בכלל מוקצה ומעולם לא נמנו ב"ד לאסור פירות הנושרין משום שמא יעלה ויתלוש אלא המה בכלל כל המוקצה. וביצה מתרנגולת העומדת לאכילה דלית בה מוקצה אין לאסור אלא משום משקין שזבו וקשי' אדר' יהודה וצריך להחליף השיטה. ואין לומר אכתי לא להפוך ולוקמא בביצה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה אה"נ כבר הקשה כן מהר"ם שיף שם ותי' א"כ מתני' דכלכלה ה"ל למיתני בתנאי בתרנגולת ולא בביצה ע"ש:

חלב האשה פירש"י מדכתיב ותפתח נאד החלב ותשקהו. עיין תוס' ונלע"ד דעת רש"י משום דם נעכר לחוד לא הי' ראוי לומר שתכשיר הזרעי' דהרי אפי' מים שנשתנו מראיהם אינם מכשירין ומהיכי תיתי נימא דם שנשתנה מראהו ונעשה חלב יכשיר הזרעים. אך הואיל וגלי קרא דבמילת' קאי והוה משקה כדכתיב ותשקהו נהי דהי' לנו לומר דעכ"פ הך משקה לא עדיף מסלי זתים וענבים דבעי לרצון לזה מועיל לנו דעיקור יסודתו מהדם ואז כשהי' דם הי' מטמא שלא לרצון וחזינן דשינוי מראה שלו לא גרע שהרי עדיין נקרא משקה א"כ דינו כמו שהי' מעיקרא כשהי' דם:

והנה מ"ש תוס' דאיכא למ"ד דלית לי' דם נעכר כן הוא נדה ט' ע"א ור' יהודה מכללם. וצ"ע קצת דהא בעי בשמעתין לאוקמי הך מתני' דמכשירין כר' יהודה והך מתני' אית לה דם נעכר וי"ל זה. והנה בסוגי' דכריתות דמייתי תוס' ד"ה לא לרצון וכו' צ"ע מאי פריך לרבא דס"ל מדמטמא שלא לרצון מעין הוא ממתני' דתשעה משקין מטמאין בזב דלמא פליגי בדם נעכר והיינו מעין וארבא גופי' תיקשי מאי מקשה אדר"נ מדמטמא שלא לרצון ש"מ מעין הוא דלמא היינו למ"ד דם נעכר ור"נ מוקי ברייתא דהתירו לו למגע טמא מת כמ"ד איברים מתפרקין דהלכתא כוותי'. וי"ל קושי' בחברתה מדחזינן לרבא דפריך לר"נ ש"מ לית ליה לרבא דתליא בפלוגתא דדם נעכר אלא מעין הוא בעצמותו מש"ה פריך עלה ממתני' דט' משקין ולפ"ז מיושב קושי' תוס' סוף ד"ה שלא לרצון הנ"ל דלפום סוגי' דהתם דלא ס"ל טעם דחלב שלא לרצון משום דם נעכר רק שהוא מעין בעצמותו וכיון שנדחה זה שאין מעין ע"כ צ"ל דשלא לרצון היינו סתמא ודעתו של תינוק כרוכה אצל חלב. ושמעתין ס"ל טעמא דלא לרצון משום דם נעכר ושלא לרצון דאמר לא בעינא עיין הקצרתי מאד וסמכתי על המעיין:

אמנם בלא"ה צל"ע לומר דכל הני תנאי לית להו דחלב אתי' מדם והוא מורגל בפי חכמים ותלמידיהם וחכמי הקבלה ועי' מג"א סי' תרצ"ד ובפי כל הטבעיים. וע"כ נלע"ד לא פליגי דחלב אתי' מדם ודלא כתוס' דשמעתין ד"ה לרצון וכו' אך ר"מ ס"ל מדם נדה דוקא אתי' ואהא פליגי תנאי דנדה ט' וס"ל דאתי' מדם של כל האיברים ועיין לשון רמב"ם פ"ה ממ"א הל' י"ב ע"ש. ולא מדם נדה ובפרק קמא דבכורות דאמרינן למ"ד דלית לי' דם נעכר לא הוה חלב חידוש אלא משום אמ"ה ולא משום דם. היינו טעמא משום דנתהוה דם איברים שלא פירש שעודנו חיתה עד שיפרוש והכא אע"ג דהחלב פירשה מ"מ כבר נשתנית קודם שנעשית איסור. משא"כ למ"ד דם הרחם שהוא דם הכנוס נעכר ונעשה חלב זה כבר הי' אסור ואינו חוזר להתירו עתה ע"י שנעשה חלב והוא חידוש:

ואכתי יש לבעל דין לחלוק ולומר דנהי דהחלב מתקבץ מדם האיברים מ"מ יש בו ג"כ מדם הגידים המכונסים וליתסר החלב והוה שפיר חידוש ולמאי צ"ל משום אמה"ח. י"ל באופן אחר עיין היטב מ"ש והאריך מג"א סי' רי"ו סק"ג שהקשה מהא דדם נעכר ע"ש. ובסוף דבריו וז"ל ועוד דגבי דבש מאי איכא למימר וצ"ע עכ"ל וכ' בשיורי כנה"ג דנעלם ממנו דברי ר"ן בע"ז ל"ט ע"ב דבש למאי ניחוש לי' וכו'. מבואר שם דאה"נ גבי דבש מסרי סרי קודם שמהפך מה שבתוכו מסרי סרי תחלה כי כן דרך כל הדברים שההעדר קודם לההוי' ומפשיט צורה הראשונה לגמרי ומתקלקל ושוב לובש צורה אחרת. ומה שהק' מג"א מדם נעכר י"ל אה"נ דמתקלקל אך התם מחלב דאדם קאמר דמתהוה מדם נידות ואע"ג שמתקלקל ונעשה נבילה שאינה ראוי לגר מ"מ ראוי לכלב מיהת הוה. ודם נדה דאשה שהוא דבר טמא מתועב ומקולקל מעיקרא. ומעיקרא לא הי' ראוי אלא לחתולים ובעי שיתקלקל מאכילת חתול וכלב ועיין בכורות כ"ג ע"ב ואיך א"כ יהי' מזונות התינוק ממנו וסברא זו כתבה ה"ה פ"ב ממ"א הל' ג' יע"ש אלא חידוש הוא להך מ"ד אבל למ"ד אין דם נדה נעכר אלא דם שארי האיברים אין בו חידוש שהרי נפסל מאכילת גר קודם שנעשה חלב ע"כ הוצרך לומר משום אמה"ח שהחלב גופי' יוצא מן החי. וא"ש ואין כאן מקום להאריך יותר בזה ועמ"ש בחי' למס' כתובות ס' ע"א ובנדה ט' ע"א:

ומה זתים וענבים דבני סחיטה נינהו וכו' הקשו תוס' שאני התם דמשך עמ"ש מהרש"א. וכוונתו דנהי דס"ל לשמואל משך דרישא דזתים וענבים הוא לאו דוקא אלא איידי דסיפא דתותים ורימונים מ"מ בתותים ורימונים נימא דהוה דוקא משום דבעי למיתנא סתם הוה כרצון לכן נקיט משך. ואמנם בודאי למ"ש רש"י דמזתים וענבים עכ"פ תיקשי וכן לרבנן תיקשי עכ"פ ולק"מ קושי' תוס' אך להרז"ה וכן כ' רשב"א בשם רמב"ן דקושי' הוא רק לר"י בתותים אבל לא לרבנן וגם לא לר' יהודה בזתים ע"ש. א"כ קשה קושי' תוס' וצ"ל דאינהי מפרשי שנמשך מעצמו וכפירש"י לעיל ודלא כתוס' ד"ה שמשך וכו':

מתני' אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין ואם יצאו מעצמן אסורים. הנה אם היוצא מעצמן אסור פשיטא שאסור לסוחטן. ולמה הוצרך לומר שאין סוחטין. ומתוך דברי מהרש"א שכתב לקמן (דף קמ"ד ע"ב) בתוס' בד"ה חולב מובן שכונת משנתינו דדוקא להוציא משקין דהיינו לתוך הקערה הוא דאסור הא לקדירה שפיר דמי: והנה במשקין היוצאים שאסרום חכמים. יש לפנינו ב' טעמים. אי משום מוקצה ונולד נגעו ביה דמעיקרא אוכל והשתא משקה ולא הוי אוכלא דאפרת. אי משום שמא יסחוט. ונ"מ בין הטעמים הללו היכא דהסחיטה הוא איסור דרבנן אי משום מוקצה ליכא וכמו טבל שמוכן הוא אצל שבת הואיל ואם עבר ותיקנו מתוקן וכן כאן אם כבר סחטו או אם יצאו מעצמן כי כבר נסתלק האיסור ואינו בעולם והוא מותר ועיין במס' ביצה (דף ל"א ע"ב) בתוס' ד"ה ונפחת. אבל אי האיסור שמא יסחוט. אפשר שגם באיסור דרבנן גזרו כי היכי דלרב פליגי גם בשאר פירות. שהרי אמר רב חלוק הי' ר"י אף בזיתים משמע שגם בשאר פירות הוא מחלוקת. אלא שחלוק אף בזיתים. והרי רב אמר בסוף סוגיין דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים וכו'. הרי שגם באיסור דרבנן גזרו: ואמנם התוס' בפ"ק (דף י"ט ע"א) בד"ה ר"י אומר כתבו דהיכא דאתי ממילא כיון שאף אם יסחוט ליכא רק איסור דרבנן מש"ה מותר היוצא מהן. וצריך לחלק דדוקא היכא דגוף הסחיטה מצד עצמה הוא דרבנן כגון שריסקן. אבל היכא שגוף הסחיטה בזיתים דאורייתא גזרו אף שאר פירות גזירה אטו זיתים. ולפי זה אפשר אף אם הטעם משום מוקצה ונולד ג"כ ישוו כמו בזיתים ולא אמרינן מוכן הוא. ואמנם לפי שבשבת סתם לן תנא כר"ש לכך אין איסור משום מוקצה רק משום שמא יסחוט ולהכי קאמר אין סוחטין וכו' ואם יצאו מעצמן אסורים הורה באצבע הטעם שלכך אם יצאו מעצמן אסורים לפי שאין סוחטין: ובזה ניחא דרש"י פי' בדברי הת"ק הטעם שאסורין משום שמא יסחוט לכתחלה ולא הביא שום ראיה לדבר ובדברי ר"י פי' רש"י ג"כ הטעם דאיכא למיגזור שמא יסחוט והכי אמרי' בביצה טעמא דמשקין שזבו הוא מטעם שמא יסחוט. ולדידי ניחא דת"ק כבר רמזה ממשנה יתירא באין סוחטין שאין הטעם משום מוקצה. אי נמי דסתם ת"ק דר"י הוא ר"ש ולית ליה מוקצה וא"כ ודאי הטעם שמא יסחוט וא"צ שום ראיה לזה. אבל ר' יהודה דאית ליה מוקצה ונולד והוה אמינא שהטעם משום מוקצה והוצרך רש"י לראיה שהטעם משום שמא יסחוט:

שם ר"י אומר אם לאוכלין וכו' ואם למשקין היוצא מהן אסור הנה ר"י מתיר בהכניסן לאוכלין ואוסר בהכניסן למשקה וכמבואר בברייתא בגמ' ויש לדקדק במשנתינו דשביק ר"י לסתם מה דינו ולא הזכיר רק ההיפוך הגמור דהיינו לאוכלין מותר ולמשקין אסור ובאמת סתרי אהדדי. דמריש דברי ר"י דאמר אם לאוכלין היוצא מהן מותר דדייקינן הא סתם אסור. ומסיפא דאמר ואם למשקין היוצא מהן אסור. הא סתם מותר' [ועיין קרבן נתנאל סימן ב']. ואמנם הא דלמשקין אסור ניחא. כיון שכונתו למשקין א"כ היוצא מהן משקה ומעיקרא אוכל והוה נולד. אבל מה שאסור בסתם בשאר פירות הא ודאי דסתמא לאו למשקין לחוד קיימי. ואמנם כשם שמצינו בחולין (דף י"ד ע"א) בהמה עומדת לאכילה ועומדת לגדל נשחטה הובררה דלאכילה עומדת וכו' ה"נ בפירות הללו שהכניסן סתם ועומדת למשקין ולאכילה אם סחטן הוברר הדבר דלמפרע למשקין עומד ולפי זה פירות הללו שהכניסן יחד בסתם אם יצאו ממקצת פירות הללו משקין מעצמן בשבת והשאר נשארו ואחר שבת סחט המותר הרי הוברר הדבר דלמפרע למשקין עומדין. וכיון שיחד הכניסן גם אלו שכבר יצאו למפרע למשקין עומדין או אפשר באותן פירות עצמן שנסחט מהן קצת משקה בשבת, ולמחר סחט להוציא המותר הוברר למפרע דלמשקין עומדין ולכך אסור לשתות המשקה בשבת פן יסחט המותר למחר וישתה איסור למפרע: ולפי זה אם יצאו כל המשקין מפירות הללו ולא נשאר בהם שום משקה לסחוט עוד. והכניסן סתם אפשר דמותר לר' יהודה דלשמא יסחוט לכתחלה בשבת לא חייש ר"י ועיקר החשש שמא יסחוט למחר הנשאר בהם והוה מוקצה למפרע וכשלא נשאר בהם שום משקה שוב אין כאן שום חשש ומותר. נמצא יש הפרש בין הכניסן למשקין ובין הכניסן סתם. דבהכניסן למשקין אפי' יצאו כל המשקה אסורין. ובהכניסן בסתם אינו אסור כי אם ביצא קצת משקה ונשאר קצת. ואם כן לא סתרי דיוקים אהדדי ור' יהודה כלל מלא דבר ברישא ובסיפא ולכן אמר אם הכניסן לאוכלין היוצא מהן בכל ענין מותר אפילו ביצא מקצת משקה ונשאר מקצת דאף אם יהי' נמלך לסחוט המותר מ"מ זה שכבר יצא מהן קודם שנמלך לא מיחשב משקה ואוכלא דאפרת הוא. ואם הכניסן למשקין היוצא מהן אסור בכל ענין אפילו יצא מהן כל המשקה. אבל בסתם יש חילוק בין יצא מקצת משקה ליצא כולו. דאם יצא מקצת אסור וביצא כל המשקה מותר: עוד נלע"ד לתרץ קושיית דיוקים אהדדי, דהנה לקמן (דף קמד) מסיק שאני סלי זיתים וענבים כיון דלאיבוד קיימי וכו' והקשה הרשב"א. הרי לעיל בסוגית ח"י דבר שנינו הבוצר לגת שמאי אומר הוכשר והודה הלל לשמאי. ומפרש שם שמא יבצרנו בקופות מזופפות. הרי אפילו באינן מזופפות הוכשר. ותירץ הרשב"א דשאני בוצר לגת דהיינו למשקין: ומעתה נוכל לפרש אם לאוכלין היוצא מותר אפילו בכלים שלמים ואם למשקין היוצא מהם אסור אפי' בסלים. וכמו הבוצר לגת ובסתם יש חילוק דבסלים מותר ובשאר כלים אסור: ובזה ג"כ יש לתרץ מה שהקשיתי לעיל דלמה הוצרך ת"ק לומר אין סוחטין וכו' פשיטא כיון דקאמר דאף אם יצאו מעצמן אסורים ולדידי ניחא דרוצה לרמז דאפי' בסלים אסורין והא ודאי דלסחוט בידים אסור אפי' הכניסן בסלים שהרי סוחט עתה בכוונה להוציא מהן משקין ועל זה מסיים ואם יצאו מעצמן אסורים אפי' בסלים:

גמ' מודה הי' ר"י לחכמים בזיתים וענבים וכו' ובחולין (דף י"ד) הגירסא מודה הי' ר"י בסלי זיתים וענבים והיינו כמו שכתבתי לעיל דת"ק גם בסלים אוסר היוצא מהן אולם מדברי רש"י לקמן (דף קמ"ד) מוכח דלא גרסינן סלי זיתים דבסלים ודאי פליג וכמו שמבואר שם: אלא דיש לדקדק דלפי זה דת"ק ודאי אוסר בסלים דקאמר אין סוחטין וכו' ור"י דמודה היינו בזיתים וענבים אבל בסלים אינו מודה אם כן קשה מאי קאמר ר' ירמיה לר' אבא ואלא במאי פליגי והרי לפנינו דבסלים פליגי: ונראה כאשר נדקדק בדברי שמואל דקאמר מודה הי' ר"י לחכמים בזיתים וענבים לשון היה הוא מחוסר הבנה ולמה לא אמר מודה ר"י לחכמים דמשמע שעדיין מודה באמת ונראה דבאמת עתה שהזכיר ת"ק משנה יתירה אין סוחטין וכו' להורות דאוסר גם בסלים באמת חלוק ר' יהודה עליו אבל אם לא הזכיר הת"ק המשנה יתירה דאין סוחטין. והוה קאמר רק הדין דיצאו מעצמן אז הי' ר"י מודה בזיתים וענבים ולפי שאז לא היה נרמז בדברי ת"ק איסור סלים. אבל עתה שאמר ת"ק אין סוחטין ורומז איסור סלים באמת חולק ר"י אפילו בזתים וענבים לכן קאמר היה מודה אבל עכשו אינו מודה ועל זה קאמר רב חלוק הי' ר"י פירוש לא מיבעי' שחלוק עתה בסלי זיתים אלא אפי' לא היה מרמז הת"ק איסור סלים רק סתם ג"כ היה ר"י חלוק אפי' בזיתים וענבים. ובזה ג"כ ניחא מה דהקשו התוס' בד"ה שמשך מהן וכו' לפירש"י דפי' שמשך מאליהן א"כ קשה דמהך ברייתא הוי תיובתא לרב ולר' יוחנן ובמ"ש לק"מ: ומעתה הקשה ר' ירמיה דלמה לשמואל אר"י וכו' לומר הלשון מודה הי' ר"י לומר דדוקא בזיתים וענבים בלא סלים מודה אבל בסלים אינו מודה הרי אף אם הי' שמואל אומר סתם מודה ר"י בזיתים וענבים היינו יודעים דדוקא בזיתים וענבים בלא דאלת"ה אלא אפי' בסלים מודה אלא במאי פליגי: זיתים שמשך מהן שמן וענבים וכו' הנה הא דאמר שמשך מהן וכו' מיותר דהיינו סיפא היוצא מהן אסור ונראה דכאן רמזה הברייתא דינו דשמואל לקמן סוחט אדם אשכול לתוך הקדרה דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי. ולכן אמרה הברייתא שמשך מהן שמן שמשך מהן יין דהיינו שכשאר יין ושמן ספקה, לאפוקי אם מסך מהן לקדירה מותר אפילו בזיתים וענבים ושנה לן ברישא דברייתא איסור והיתר איסור דמודה ר"י בזיתים ולענבים והיתר דכל זה לקערה אבל לקדירה מותר: עוד נלע"ד מה דאמר משך מהן וכו' וגם מה דמסיים שוב היוצא מהן הוא מיותר לפירש"י דמשך מהן היינו שיצאו מעצמן. וגם בדברי החכמים החולקים על ר"י ואמרו בין לאוכלין ובין למשקין היוצא מהן אסור למה הוצרכו לומר היוצא מהן הרי גם ר"י ביוצא מהן איירי והוה לחכמים לומר רק בין לאוכלין ובין למשקין אסורין בשלמא במשנתינו דקאמר ר"י אם לאוכלין וכו' היוצא מהן ולא קאמר סתם אם לאוכלין מותר דאם כן הוה אמינא דגם על רבנן דאין סוחטין פליג אם לאוכלין מותר היינו שמותר לסחוט ולכתחלה קמ"ל היוצא מהן מותר אבל לסוחטן בידים אסור אבל כאן בדברי חכמים קשה. ונראה דמשך מהן היינו שיצא מעצמן כבר מאתמול והא דפירש רש"י זב מאליהן הרי מאתמול אין חילוק היינו משום דאם משך בידים כבר ודאי הם למשקין. והכניסן מתחלה וכו' היוצא מהן בשבת אף שמתערב עם זה שמאתמול אפ"ה אסור ואינו בטל. ואין מזה קושיא על הסמ"ג. מבואר בשו"ע סימן ש"ך סעיף ב' משום דהיינו לדידן דקיי"ל מין במינו בטל אלא שבדבר שיל"מ לא בטל. בזה חילק בין נתערב אחר שכבר הי' בעולם ובין נתערב תיכף כשבא לעולם אבל ר' יהודה דסבר מין במינו לא בטל אין חילוק. דזה לר"י הוא דין תורה דמין במינו לא בטל. וחכמים דפליגי אף דפליגי לחומרא לאסור אף לאוכלין אבל מ"מ בהא שאוסר ר"י אפי' משך מאתמול וס"ל דלא בטל בהא לא סברי רבנן כוותיה דלדידהו בטל. ולכך קאמרי היוצא מהן אסור והיינו בעודו כמות שהוא לא נתערב ואולי מזה יצא לו להסמ"ג דין זה. דהרי לכאורה מבואר להיפוך במרדכי בסוף חולין בהא דיבמה שרקקה דם דאמרי' דחליצתה כשירה דאי אפשר בלא צחצוחי רוק ואמאי לא מבטל רוב הדם את מיעוט הרוק ותירץ ר' משולם דדבר המעורב מתחילת ברייתו לא בטל, והקשה בני הרב מוהר"ר יעקבקא סג"ל. דדברי הסמ"ג הנ"ל סתרי לדברי רבינו משולם דלדברי הסמ"ג אדרבה מעורב מתחלת ברייתו קיל טפי ואני השבתי לבני דדוקא כאן שההיתר הי' בפ"ע בעולם ולכן איהו נשאר בחשיבותו אבל רוק וזוב מעולם לא היה אחד בלא חבירו ולכך כל אחד לא חשיב לבטל את חבירו. ואמנם לכאורה מנ"ל להסמ"ג סברה זו. ולפי מ"ש הדבר מוכח מדברי חכמים וכנ"ל [ע"כ מצאתי]:

שם למשקין ולסתם היוצא מהם אסור דר"י הנה הא דקאמר למשקין וכו' הוא מיותר דהא אם לסתם אסורין ק"ו למשקין, ובשלמא מה דאמר בזיתים וענבים בין לאוכלין ובין למשקין אסור לא קשה שאם לאוכלין אסור ק"ו למשקין. משום דבסיפא יש לחלק בין לאוכלין ובין למשקין אורחא הוא למימר דברישא אין חילוק אבל בסיפא גופא קשה למה לו להזכיר למשקין והוה ליה רק לחלק בין לאוכלין ובין לסתם. אמנם לפמ"ש לעיל דבהכניסן סתם אינו אסור אלא כשנסחט מהן מקצת משקה בשבת ולהכי אסור לשתותן היום שמא יסחוט המותר למחר והוברר למפרע דלמשקין קיימא ונמצא שותה איסור למפרע. אבל אם יצאו כל המשקין אפשר דמותר לר"י ולהכי קאמר בין למשקה ובין לסתם דיש הפרש ביניהם דלמשקין בכל ענין אסור ובסתם אסור ביצאו מקצת משקין:

והא דהקשה לקמן מסלי זיתים וענבים שלא לרצון וכו' ודלמא שם מיירי ביצאו כל המשקין. או שבאמת לא סחט הנותרין. אבל כאן בשבת חמור בסתם שמא יסחוט למחר הנשאר יש לומר דהרי על חלב בהמה אמרו סלי זיתים וענבים יוכיח והא ודאי שהבהמה יחלוב עוד או עכ"פ בספיקא קיימי שמא יחלוב ואפ"ה שלא לרצון אינו מכשיר ועל זה אמרו סלי זיתים וכו' מכלל דגם בזיתים וענבים אף שסופו לסחוט הנשאר אפ"ה זה שיצא עתה בסתם אינו מכשיר: רש"י ד"ה אסורין גזירה שמא יסחוט לכתחלה כבר דקדקתי לעיל דבדברי הת"ק לא הביא רש"י שום ראי' לדבר שאסור לסחוט ובדברי ר"י פירש"י שמא יסחוט והכי אמרינן בביצה דטעמא דמשקין שזבו וכו' ע"ש. וכעת נלע"ד משום דת"ק אוסר אפילו בהכניסם לאכילה ואז ודאי לא מיחשב משקה והוי אוכלא דאפרת. וצריך לומר דגזר משום עומדין למשקין ואם הטעם משום מוקצה היא גופה גזירה וכו' לכך ודאי הטעם שמא יסחוט בידים והיכא דסחט בידים בודאי אחשבינהו משקין אבל ר"י דלא אסר כי אם בעומדים למשקין שפיר יש לומר הטעם משום נולד והוצרך רש"י להביא ראיה מביצה אלא דלפי זה לרש"י בעומדין לאכילה היוצא מהן לא חשיב משקה וזה סותר למה שפירש רש"י (בדף קמ"ד ע"א) בד"ה דגלי אדעתא בהדיא ואמר לא ניחא לי והוי גילוי דעתא טפי מהכניסן לאוכל והנה מדדחיק רש"י לפרש דהוי גילוי דעתא טפי מכלל דס"ל לרש"י דבהכניסו לאוכלין היוצא מהן מיחשב משקה ומכשיר: ואמנם זה פירש רש"י בזיתים ובענבים. אבל בשאר פירות ועומדים לאכילה ודאי לא מיחשב משקה ומשנתינו עכ"פ לכולהו אמוראי איירי גם בשאר פירות. אלא דלשמואל איירי רק בתותים ורמונים ולרב ולר' יוחנן איירי גם בזיתים וענבים אבל עכ"פ מיירי גם בתותים ורמונים ולכך ודאי אין הטעם משום מוקצה ונולד דהאי ודאי אוכלא דאפרת הוא וצריך הטעם משום שמא יסחט: ובהכי ניחא דבגמ' במה דאמר שמואל מודה ר"י בזיתים וענבים פירש רש"י הטעם דיהיב דעתי' למיהוי ניחא ליה בהכי ולא סיים דגזרינן שמא יסחט משום דבזיתים וענבים ודאי דבגילוי דעת בעלמא מיחשב משקה וממילא אסור לר"י משום נולד דמעיקרא אוכל והשתא משא"כ במשנתינו דמיירי ר"י גם בשאר פירות ובהו לא מהני גילוי דעת בעלמא ואפילו אומר בפירוש דניחא ליה בחד גברא ודאי בטלה דעתו כדאמרינן בסוף סוגיין מי דמי ערביא אתרא הכא בטלה דעתו וא"כ אין הטעם משום מוקצה ונולד אפי' הכניסן למשקין רק היכא דאחשבינהו בידים ולכך פירש רש"י במשנתינו בדברי ר"י הטעם שמא יסחוט: עוד יש לדקדק דבדברי ת"ק פירש"י שם דמש"ה אסור שמא יסחוט לכתחלה ובדברי ר"י לא סיים לכתחילה. ונראה במה שכ' לעיל דהא דאסור כשהכניסן סתם הא כולהו לאו למשקין קאי אלא משום דשמא יסחוט המותר למחר ויוברר הדבר דלמפרע למשקין עומד וכיון שיחד הכניסן גם אלו שיצאו למפרע למשקין עומדין. וכל זה בסתם אבל אם הכניסן בפירוש לאכילה ואף שחזר בו עתה ונמלך אח"כ וסחטן לא שייך למימר הוברר למפרע שהרי לאו סתם הכניסן אלא בפירוש לאכילה. ואף שחזר בו עתה מ"מ אינם עומדים למשקין אלא מחזרה ואילך ולכך בדברי חכמים שאוסרים בפירוש לאכילה הוצרך רש"י לפרש שמא יסחוט לכתחלה אבל ר"י שאוסר בסתם א"צ לפרש שמא יסחוט לכתחלה אלא החשש הוא שמא יסחט המותר והוברר למפרע שהם משקין:

אבל לפמש"ל דבחד גברא בשאר פירי אפילו חישב בהדיא למשקין לא מהני דבטלה דעתו וצריך דאחשבינהו א"כ גם לר"י אפילו בחישב למשקין בעינן דאחשבינהו ואם כן הוה ליה לרש"י לפרש גם בדברי ר"י שמא יסחוט לכתחלה ולקמן יבואר מתוך דברינו כונת רש"י בזה בא"ע: ד"ה וחכמים אומרים וכו' והא דנקט רב נחמן לישנא דמסתברא ולא אמר בהדיא דבתותים ורמונים פליגי משום דאיכא למימר פליגי בתותים ורמונים והה"ד בשאר פירות ולהודיעך כחו דר"י נקט שאר פירות וכו' ולכאורה יפלא הא כחו דר"י שמעינן מרישא מדנקט לאיסורא זיתים וענבים דקתני זיתים שמשך וכו' וענבים שמשך וכו' ולא נקט רבותא תותים ורמונים. אלא ודאי דבתותים ורמונים מתיר ר' יהודה. וא"כ דשמעינן כחו דר"י מרישא הוה ליה למיתני בסיפא שאר פירות להודיעך כחן דרבנן אלא ודאי דבשאר פירי מודו רבנן: [ואלמלא פירוש רש"י אמינא אנא לתרץ דנקט תותים ורמונים דזה אוסר ר"י בסתם אבל בשאר פירי מתיר אפילו בסתם ולהכי נקט תותים ורמונים. ולעולם דרבנן פליגי גם בשאר פירות]: ולתרץ דברי רש"י ז"ל נלע"ד עפמש"ל בגמ' דלהכי קאמר זיתים שמשך מהן וכו' דהיינו שכשאר יין ושמן ספקה אבל אם משך מהן לקדירה מותר אפי' בזיתים וענבים. ולפי זה שנה לן בברייתא איסור דמודה ר' יהודה בזיתים וענבים. והיתר דכל זה לקערה אבל לקדירה מותר. וא"כ מרישא לא ידעינן דחלוק ר"י בתותים ורמונים דלעולם דגם בתותים ורמונים מודה ר"י והא דנקט זיתים וענבים היינו לרבותא דהתירא דאפי' זיתים וענבים אינן אסורים רק לקערה אבל לא לקדירה ולכך הוצרך סיפא דתותים ורמונים להודיעך דמתיר ר"י בתותים ורמונים ולעולם דרבנן פליגי אפי' בשאר פירי כפירוש רש"י: ובזה עלה בדעתי ליישב קושיית התוס' על רש"י בד"ה שמשך וכו' דפי' משך היינו מאליו אם כן קשה דמהך ברייתא הוי תיובתא דרב ור"י. דאמרי לעיל חלוק הי' ר"י אף בזיתים וענבים דהכא משמע דבזיתים וענבים מודה אמנם לדברינו ניחא דנוכל לומר דשמואל דקאמר מודה ר"י לחכמים בזיתים וענבים היינו דאפי' לקדירה אסור ומה דתני בברייתא זיתים שמשך וכו' לרבותא דתותים קאמר דאפילו לקערה מותר וכמ"ש התוס' לשיטתייהו דמשך דשמואל הוא משום סיפא. אבל באמת בתותים ורמונים גם שיצא לקדירה ולא משך יין בפ"ע מודה ר"י. ועל זה פליגי רב ור' יוחנן ואמרי חלוק הי' ר"י אף בזיתים וענבים היינו לקדירה וא"כ ליכא תיובתא מהך ברייתא לרב ור' יוחנן כלל דהך ברייתא לקערה מיירי: אלא דקשה איך אפשר לחלק לר"י בין לקדירה ובין לקערה והא לקמן (דף קמ"ה ע"א) המחליק בענבים ר' יהודה אומר הוכשר א"כ על כרחין לר' יהודה משקה הבא לאוכל לאו כאוכל דמי ועיין שם בתוס' בד"ה דכ"ע ואין לומר דסבר ר' יוחנן דדוקא בהכניסן למשקין הוא דסבר ר"י משקה הבא לאוכל לאו כאוכל דמי אבל בהכניסו לאוכלין שפיר יש לחלק דהרי כתב המהרש"א לקמן בתוס' בד"ה חולב דהא דהקשה מזב שחלב ומטמא מת שסחט ולא מוקי בקערה משום דסתמא קתני. א"כ הכא נמי במחלק ענבים סתמא קתני ומיירי בין הכניסן לאוכלין ובין למשקין. ואפ"ה סבר ר"י הוכשר. ואף דלר' יוחנן על כרחין יש חילוק לר' יהודה בין הכניסן לאוכלין. דהרי ר' יוחנן אמר דר' יהודה חולק אפי' בזיתים מ"מ היינו ביצאו מעצמן אבל בסוחט בידים אין שום חילוק:

מתני' חבית מצילין הימנה מזון ג' סעודות. ואפילו בכלים הרבה . דאילו בחד מנא אמרי' בכל כתבי הקדש (לעיל דף קכ.) דכמה דבעי מציל: לכם. כל אחד מזון ג' סעודות: ובלבד שלא יספוג. שלא ישים ספוג במקום היין לחזור ולהטיפו בכלי גזירה שמא יסחוט: אין סוחטין את הפירות. דהוה ליה מפרק תולדה דדישה: אסורין. גזירה שמא יסחוט לכתחילה: רבי יהודה אומר אם לאוכלין. הם מכונסין אותם פירות היוצא מהן מותר דלא ניחא ליה במה שזבו וליכא למגזר בהן שמא יסחוט: ואם למשקין. מכונסין אסורין דניחא ליה במאי דנפקא מינייהו ונתקיימה מחשבתו ואיכא למיגזר שמא יסחוט והכי אמרי' בביצה דטעמא דמשקין שזבו משום שמא יסחוט הוא: חלות דבש. מאחר שמרוסקין הדבש זב מאליו מתוך השעוה ואין דרך לסוחטו הלכך רבי אליעזר מתיר וחכמים אוסרין גזירה אטו שאינן מרוסקין דילמא מרסק להו: גמ' ויטפח. מכניס בו כפו והשמן נדבק בה ומקנחו בשפת הכלי ואסרוה משום עובדין דחול: מודה ר' יהודה בזיתים. דאע''ג דהכניסן לאוכלין היוצא מהן אסור דכיון דרובן לסחיטה קיימי כי אתו לידי משקה יהיב דעתיה למיהוי ניחא ליה בהכי: אפי' בזיתים וענבים. הואיל והני לאוכלין נכנסו: מסתברא בתותים ורמונים פליגי. דאיכא דבעו להו למשקין הלכך משוו להו רבנן כזיתים וענבים ור' יהודה פליג עלייהו אבל שאר פירות ליכא דבעי להו למשקין הלכך מודו רבנן בהם: שמשך. זב מאליהן כמו נהרות המושכין (לעיל דף קכא.): והכניסן. מתחילתן בין לאוכלין בין למשקין כו' דרמונים קרי יין משום דאית להו קיוהא: וחכ''א כו'. והא דנקט רב נחמן לישנא דמסתברא ולא אמר בהדיא דבתותים ורמונים פליגי משום דאיכא למימר פליגי בתותים ורמונים וה''ה לשאר פירות ולהודיעך כחו דרבי יהודה נקט להו ואי משום ברייתא דלקמן דשמעינן מינה דמודים חכמים לרבי יהודה בשאר פירות לאו בהדיא שמעינן לה דאיכא למימר רבי יהודה היא כדפרכינן עלה: וסבר רבי יהודה סתם. שלא פירש לאוכל ולא למשקה הוי המשקה הזב מהן אסור: והתנן חלב האשה מטמא. מכשיר: לרצון ושלא לרצון. בין שיצא ממנה לרצון בין שיצא שלא לרצון שהחלב קרוי משקה שנאמר ותפתח את נאד החלב ותשקהו (שופטים ד): חלב הבהמה אינו מטמא אלא אם כן יצא לרצון. ואי לא לא חשיב משקה ואם נגע בו שרץ אינו מקבל טומאה וטעמא מפרש לקמיה:

מתני' חבית. ובלבד שלא יספוג. אפילו יש לו עור בית אחיזה דליכא חשש סחיטה אסור כדמפרש בגמרא שלא יעשה כדרך שעושה בחול: מלקט על יד על יד ואוכל. נראה דל''ג ואוכל מדקתי. סיפא אבל לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה משמע הנך דווקא אסירי משום עובדא דחול אבל לתוך כפו שרי: ורבי יוחנן אמר הלכה כרבי יהודה בשאר פירות. בריש מסכת ביצה (דף ג. ושם) רבי יוחנן רמי דר' יהודה אדרבי יהודה תנן ר''י אומר אם לאוכלין היוצא מהן מותר אם למשקין כו' אלמא כל לאוכלין אוכלא דאיפרת הוא ורמינהו ועוד אמר ר''י מתנה אדם על הכלכלה של פירות ביו''ט ראשון ואוכלה בשני וכן ביצה שנולדה בראשון אוכלה בשני בשני אין בראשון לא ואמר רבי יוחנן מוחלפת השיטה וצריך לומר דההיא דמתנה אדם מחליף דאי מתני' מחליף אם כן במאי דנקט הכא ר' יהודה הוה ליה למינקט רבנן וה''ל למימר הלכה כרבנן בשאר פירות. מ''ר. ולי נראה דאפילו אפיך מתני' אתי שפיר כעין שמצינו בב''ק בפרק הגוזל קמא (דף צו:) דתנן גזל בהמה והוכחשה עבדים והזקינו משלם כשעת הגזלה ר''מ אומר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך ואמר בגמרא אמר רבי חנינא בר אבדימי אמר רב הלכה כר''מ ופריך ורב שביק רבנן ועביד כר''מ כו' עד דמסיק דרב מתניתין איפכא אתנא' אלמא אע''פ שהיה שונה במתניתין וחכ''א בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך וה''ל למימר השתא הלכה כחכמים אפ''ה נקט ר''מ לפי מה שהאחרים שונין המשנה ה''נ נקט רבי יוחנן רבי יהודה בשמעתין וכן נמי מצינו בשילהי פ''ק דסוכה (דף יט:) דתנן העושה סוכתו כמין צריף ר''א פוסל וחכמים מכשירין ואמרינן בגמרא אביי אשכחיה לרב יוסף דגני בכילת חתנים בסוכה א''ל כמאן כר''א א''ל שבקת רבנן ועבדת כר''א אמר ליה ברייתא איפכא תניא השתא היה לו להשיב רב יוסף כרבנן ולא כר''א כיון דאיהו איפכא תני. אלא כן דרך הש''ס בכל מקום. נראה לי: הלכה כר' יהודה בשאר פירות. אע''ג דבריש ביצה (ד' ג.) גזר ר' יוחנן ביצה שנולדה ביו''ט משום משקין שזבו והכא לא גזר בשאר פירות י''ל דשייך טפי לגזור בביצה לפי שהיא עומדת ליסחט מן התרנגולת ודרך לגומעה חיה אבל שאר פירות אין עומדים ליסחט כלל. מ''ר: שמשך מהן שמן כו'. פי' בקונט' שמשך זב מאליהן כמו נהרות המושכין ולפירושו צריך לומר הכניסן בין לאוכלין כו' היינו הכניסן מתחילתן ואין הלשון משמע כן ועוד קשה לר''י דאי משך מאליו קאמר גבי תותים שמשך מהם מים ה''ל למימר שמשכו או שנמשכו דמים בכל מקום לשון רבים ועוד קשה לר''י אם כן הך ברייתא הוה תיובתא דרב ורבי יוחנן דאמרי לעיל חלוק היה רבי יהודה בזיתים וענבים דהכא משמע דבזיתים וענבים מודה אלא נראה לר''י דמשך אאדם קאי וסחטן תחילה ושוב הכניסן דהשתא. לרב ורבי יוחנן דסברי חלוק היה רבי יהודה בזיתים וענבים נקט דוקא משך דאיכא למיחש טפי דילמא יהיב דעתיה לסחוט משקה אחר שהכניסו נמי לאכילה מאחר שסחטן תחילה להוציא מהן משקה הא לא משך לא ולשמואל דאמר מודה רבי יהודה בזיתים וענבים נקט משך משום רבותא דתותים ורמונים דאפילו משך הכניסן לאוכלין היוצא מהן מותר. מ''ר: חלב האשה מטמא לרצון ושלא לרצון. והא דתנן במסכת מכשירין (פ''א) כל משקה שתחילתו לרצון אף על פי שאין סופו לרצון או שסופו לרצון אף על פי שאין תחלתו לרצון מכשיר לא דמי רצון דהתם לרצון דהכא דהתם מיירי בשעת נפילתן על הזרעים שיהא לרצון דבעינן יותן דומיא דכי יתן מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה אבל הכא מיירי בשעת פרישה מן האשה או מן הבהמה: לרצון ושלא לרצון. כדמפרש בסמוך טעמא משום דדם מגפתה טמא וחלב ודם חד הוא דדם נעכר ונעשה חלב ולא צריכין למה שפי' בקונט' משום דאיקרי משקה שנאמר ותפתח את נאד החלב ותשקהו ונראה לר''י דהא דאיצטריך לפרש האי טעמא בפ' דם נדה (נדה דף נה:) גבי חלב האשה הנ''מ לרבי עקיבא דשמעתין דלית ליה טעמא דפרישה או למאן דלית ליה דם נעכר ונעשה חלב אבל לרבנן דשמעתין לא צריך כדפרישית לחלב האשה אלא דוקא לטמא חלב בהמה לרצון. מ''ר:

דף קמג - ב

פרק עשרים ושתים - חבית

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד