שבת קמה ע"א

דף קמה - א

מתיב רבינא: טמא מת שסחט זיתים וענבים, אם יש בזיתים והענבים שיעור  כביצה מכוונת ולא יותר, המשקה היוצא מהם טהור. ואיירי בשאין נוגע הטמא במשקה. ואף שהוא מטמא את הזיתים במגעו, אין הם מטמאים במגע את המשקה היוצא מהם. דכיון שהתחילה טפה ראשונה לצאת, בציר להו לזיתים משיעור ביצה. שהרי נחסרו אותה טיפה. ואין אוכל מטמא אחרים אם אין בו שיעור כביצה.

הא אם יש בזיתים והענבים יותר מכביצה, המשקה היוצא מהן טמא. משום שעדיין יש בהם כביצה, אף לאחר שיצאה מהם הטפה הראשונה. והרי הם מטמאים את המשקה היוצא מהן ^[1].

וקשיא, אי אמרת משקה הבא לאוכל אוכל הוא, הא אף זיתים וענבים גופם לא נטמאו. דבמאי איתכשרו? והא אין המשקה היוצא מהם חשיב משקה להכשירם, כיון דהוא בא לאוכל.

הוא [רבינא] מותיב לה, והוא מפרק לה: הכא במאי עסקינן, בסוחט זיתים וענבים לתוך הקערה, ולא לתוך הקדרה. דאין המשקה בא לאוכל, ודין משקה לו. לפיכך הרי הוא מכשיר את הזיתים, ושוב נטמא על ידם.

אמר רבי ירמיה: הא דאמרינן משקה הבא לאוכל אוכל הוא, כפלוגתא דתנאי הוא נשנה.

דתנן: נחתום המחליק את פני ככרותיו בענבים שסוחט על גביהן, לא הוכשר הככר במשקה הענבים לקבל טומאה. ומיירי בפת שעדיין לא הוכשרה. וכגון שנילושה במי פירות, שאינם מכשירים.

רבי יהודה אומר: הוכשר הככר בכך.

מאי לאו, בהא קמיפלגי.

מר [תנא קמא] סבר: משקה הבא לאוכל, אוכל הוא. לפיכך, אין מי הענבים מכשירין. שהרי סחטן לשם הפת, וכאוכל חשיבי.

ומר [רבי יהודה] סבר: משקה הבא לאוכל, לאו אוכל הוא. לפיכך חשיבי מי הענבים כמשקין, והם מכשירין את הככר [ואף הענבים עצמם הוכשרו בכך].

אמר רב פפא: לא כן הוא. אלא דכולי עלמא סבר, משקה הבא לאוכל לאו אוכל הוא. ^[2] והכא במשקה הבא לאיבוד קמיפלגי. שאותו משקה הענבים שמחליקים בו את הפת, לאיבוד אזלא. לפי שהאש שואבתו ושורפתו.

מר [רבי יהודה] סבר: משקה הבא לאיבוד, משקה הוא, ומכשיר את הפת.

ומר [תנא קמא] סבר: לאו משקה הוא, ואינו מכשיר.

ובפלוגתא דהני תנאי דהך ברייתא דבסמוך, פליגי.

דתניא: המפצע בזיתים [מועכם כדי לרככם] בידים מסואבות [טמאות], הוכשרו הזיתים על ידי המשקה שיוצא מהם, ונטמאו על ידי הידים. וכמשקה הבא לרצון הוי. משום דניחא ליה במשקה זה שיהיה על הזיתים. כיון שמתוך כך הם מרבים טעם ^[3].

ואם הוא פוצע את הזיתים כדי לסופתן [למולחם] במלח [וצריך לרככן כדי שידבק בהם המלח], לא הוכשרו הזיתים במשקה היוצא מהן. משום דלא מכוין לעקור את המשקה מהם. ואין משקין מכשירין אלא כשנתלשו או שניתנו על האוכלין לרצון הבעלים. ואם פוצען כדי לידע אם כבר הגיעו זיתיו לגמר בישולם וראויים הם למסוק אותם, אם לאו - לא הוכשרו הזיתים בכך. רבי יהודה אומר הוכשר.

מאי לאו, בהא קמיפלגי. דמר [רבי יהודה] סבר: משקה העומד לאיבוד, משקה הוא. והכא נמי, אף שמשקה זה לאיבוד אזלא [שהרי אין מוציאו אלא כדי לבדוק את זיתיו], הרי הוא מכשיר.

ומר [תנא קמא] סבר: משקה הבא לאיבוד, לאו משקה הוא. הלכך אינו מכשיר את הענבים.

והכי נמי במתניתין ד"מחליק בענבים", בהכי פליגי תנא קמא ורבי יהודה.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: ההיא פלוגתא לאו היינו פלוגתא דהא ברייתא.

דהני תנאי דפליגי במפצע זיתים, ודאי במשקה העומד לאיבוד פליגי, אי חשיב משקה או לא, כדאמרן. אבל הנך תנאי דמתניתין דפליגי במחליק בענבים, לא בהכי פליגי. שהרי לא לאיבוד אזלי, אלא לצחצח בו את הפת קיימא. אלא במשקה העומד לצחצחו פליגי.

תנא קמא סבר, דאף אי "משקה הבא לאוכל, לאו אוכל הוא", אין זה אלא כשבא המשקה לשרות בו את האוכל, או כשמטביל בו את הפת. דתורת משקה עביד ליה. אבל היכא דבא לצחצח בו את הפת, הרי הוא יוצא מתורת משקה ונחשב כאוכל.

ורבי יהודה סבר, דאף משקה העומד לצחצח בו את האוכל, משקה הוא.

אמר רבי זירא, אמר רב חייא בר אשי, אמר רב: סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה. דלקדרה, מוכחא מילתא דלצורך תיקון התבשיל עביד. והרי הוא כמפריד אוכל מאוכל, ולית ביה משום מפרק. אבל לתוך הקערה דאין המשקה עומד לצורך האוכל, הוי כמפריד משקה מאוכל, ו"מפרק" הוא.

ומותר לסחוט דג כדי להוציא ממנו את צירו, אפילו לתוך הקערה. משום דציר הדג אינו חשוב כמשקה אלא כאוכל. ונמצא מפריד בין אוכל לאוכל, דלאו "מפרק" הוא, כדאמרן.

יתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא.

אמר ליה אביי לרב דימי: אתון, משמיה דרב מתניתון להא שמעתא. ולכך, לא קשיא לכו מידי.

אבל אנן, משמיה דשמואל מתנינן לה להא שמעתא. ומשום כן קשיא לן, וכי מי אמר שמואל שמותר לסחוט דג לצירו אפילו לתוך הקערה? והאיתמר: כבשים [ירקות חיים הכבושים ביין וחומץ] שסחטן - רב אמר: לסוחטן לצורך אכילת גופן של הכבשים, מותר. דכיון שאינו צריך למשקה, לאו "מפרק" הוא. ^[4]

אבל אם סחטן לצורך שתית מימיהן, הרי הוא פטור מחטאת. לפי שאין חיוב "מפרק" מדאורייתא, אלא במשקה שגדל בתוך הפרי. דומיא ד"דש", שמפרק מהתבואה את המוץ שגדל עמה. מה שאין כן בכבשים, אין היין והחומץ הבלוע בהם גדל עמהם. ^[5]

אבל אסור לסוחטן מדרבנן לצורך מימיהן, גזירה אטו סחיטת זיתים וענבים.

ושלקות [ירקות מבושלים], בין לסוחטן לצורך אכילת גופן ובין לצורך שתית מימיהן, מותר. משום דלא חשיבי מימיהן משקין, אלא כאוכל נינהו. וכמפריד אוכל מאוכל הוא, דאין זה "מפרק". ^[6] ושמואל אמר: אחד כבשים ואחד שלקות - לגופן, מותר. משום דלאו צורך משקה הוא. ולמימיהן, פטור אבל אסור. שאף מי שלקות חשיבי כמשקה ולא כאוכל. ^[7] ונמצא מפריד בין אוכל למשקה, דאסור מדרבנן, אטו סחיטת זיתים וענבים.

אלמא, סבר שמואל דאסור לסחוט דג לצירו לתוך הקערה. שהרי סחיטת דג לצירו, הויא דומיא ד"שלקות". דהא אף ציר הדג נתבשל עמו, כמו "שלקות" דאסר בהו שמואל. ואם כן, קשיא לדידי, דמתנינן לה אליבא דשמואל דמותר לסחוט דג לצירו אפילו לתוך הקערה. אמר ליה רב דימי: האלהים [לשון שבועה], "עיני ראו ולא זר", דרב קאמר לה להא שמעתא ד"דג לצירו", ולא שמואל. שהרי מפומיה דרבי ירמיה שמיע לי להא שמעתא.

ורבי ירמיה שמעה מרבי זירא. ורבי זירא שמעה מרב חייא בר אשי. ורב חייא בר אשי שמעה מרב.

ולרב אתי שפיר. דהא איהו נמי קאמר, ד"שלקות" מותרות בסחיטה, בין לגופן ובין למימיהן. משום דמימיהן לאו משקה נינהו, אלא אוכל.

גופא: כבשים שסחטן - אמר רב: לגופן מותר. ולמימיהן, פטור אבל אסור. ושלקות - בין לגופן בין למימיהן, מותר.

ושמואל אמר: אחד זה ואחד זה [כבשים ושלקות] - לגופן מותר. ולמימיהן, פטור אבל אסור.

רבי יוחנן אמר: אחד כבשים ואחד שלקות - לגופן מותר. משום דלאו לצורך המשקה קעביד. אבל אם סחטן למימיהן, "מפרק" דאורייתא הוא, ^[8] והרי הוא חייב חטאת. ^[9] דבהא סבר כשמואל, דמי שלקות חשיבי כמשקה ולא כאוכל.

ופליג ארב ושמואל, וסבר דאף כשהמשקה אתי מעלמא ולא גדל בתוך הפרי, נמי "מפרק" דאורייתא הוא.

מיתיבי: תניא: סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת. אבל לא לצורך מוצאי שבת. משום שאסור להכין משבת לחול.

וזיתים וענבים לא יסחוט, אף לצורך השבת. ואם סחט חייב חטאת.

קתני מיהת, דסוחטין כבשים לצורך השבת. ולא מפליג בין לגופן ובין למימיהן. וקשיא לרב. וקשיא לשמואל. וקשיא לרבי יוחנן. דהא כולהו מודו דכבשים אסורים בסחיטה לצורך מימיהן.

ומשנינן: רב מתרץ לטעמיה. שמואל מתרץ לטעמיה. ורבי יוחנן מתרץ לטעמיה. וקא מפרש ואזיל.

רב מתרץ לטעמיה: הכי קאמר: סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת, אבל לא למוצאי שבת. במה דברים אמורים, בסוחטן לצורך אכילת גופן. אבל לצורך מימיהן, פטור אבל אסור.

ושלקות, בין לצורך גופן ובין לצורך מימיהן, מותר לסחוט לכתחלה.

וזיתים וענבים לא יסחוט, ואם סחטן חייב חטאת.

ושמואל מתרץ לטעמיה: הכי קאמר: סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת. והוא הדין לש לקות.

במה דברים אמורים, בסוחטן לגופן. אבל למימיהן, פטור אבל אסור.

וזיתים וענבים לא יסחוט. ואם סחט חייב חטאת.

ורבי יוחנן מתרץ לטעמיה: הכי קאמר: סוחטין כבשים לצורך השבת, אבל לא למוצאי שבת. אחד כבשים ואחד שלקות.

במה דברים אמורים, בסוחטן לגופן. אבל לצורך מימיהן לא יסחוט. ואם סחט, נעשה כמי שסחט זיתים וענבים, וחייב חטאת. דהא רבי יוחנן לא מפליג בין סחיטת משקה שגדל עם הפרי, לבין משקה דאתא מעלמא.

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: דבר תורה, אינו חייב בשבת משום מפרק, אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד. אבל על סחיטת שאר פירות, אינו חייב מן התורה, כיון דלאו אורחייהו בהכי. ואין איסורם אלא מדרבנן.

וכן תני דבי מנשה: דבר תורה, אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד.

וכן תני דבי מנשה: אין עד מפי עד כשר לעדות. שאם שמע מאחרים עדות מחוץ לבית דין, אינו יכול לבוא ולהעיד עליה בבית דין ^[10].

וא"ת אוכל הוא במאי אתכשר ופרקינן כר' יוחנן דאמר איתכשר בטפה המלוכלכת על פי הדף שנפסלה מאוכל והיא מכשרת במשקה ואותיב רבינא טמא מת שסחט זיתים וענבי' וכו' ופרקינן בסוחט לתוך הקערה שהוא ודאי משקה. ומפני מה לא פירק פירוק זה לגבי חולב עז חדא מתרי תלתא טעמא קאמר.

א"ר ירמיה כתנאי. המחלק בענבים לא הוכשר. פי' מחלק משפשף פעמים שמתמצה בהן משקין. ומחליקן בו.

ולפיכך אמר ר' יהודה הוכשר שכך משקה גמור הוא. ות"ק אמר משקה הבא לאוכל הוא וכאוכל הוא חשוב ואינו מכשיר ובא רב הונא ופירש כי התנאין החולקין במחלק במחליק בענבים פליגי במשקה העומד לצחצחו ואלו החולקין במפצע זיתים בידים מסואבות פליגי.

במשקה העומד לאיבוד.

א"ר זירא א"ר חייא בר אשי אמר רב סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה וכן פירושו כל דבר הנסחט בקדירה הוא אוכל ומותר ולתוך הקערה משקה הוא ואסור. זולתי הדג שאפילו סחיטתו בקערה שרי. והא דאתמר כבשים שסחטן אמר רב לגופן מותר וכו'. דברים פשוטין הן. ואין צריכין לפנים ולא לפני פנים. אמנם צריכין אנו לברר כמי ההלכה. לפיכך אנו מזכירין דברי כולן:

גופא כבשים שסחטן כגון ירקות וראשי לפתות וכרוב וכל הדומה להן. אמר רב לגופן מותר כלומר סחטן להסיר מימיהן ולאכלן מותר. אבל אם כוונתו למימיהן והוא צירן פטור אבל אסור. ושלקות כגון ירקות וכדומה להן שלקן מקודם השבת ונשארו מימיהן בהן וכן דגים מלוחין בין לגופו בין למימיהן מותר. ושמואל אמר אחד כבשים ואחד שלקות לגופן מותר למימיהן פטור אבל אסור ור' יוחנן אמר אחד כבשים וא' שלקות לגופן מותר למימיהן חייב חטאת ומותבינן עלייהו סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת אבל לא למוצ"ש.

זיתים וענבים לא יסחוט ואם סחט חייב חטאת קשיא לרב וקשיא לשמואל וקשיא לר' יוחנן וכל אחד מהן מתרץ מתניתא דא לטעמיה ודבריהן פשוטין הן אבל אנחנו כותבין תירוץ. טעמא דר' יוחנן דהלכתא כוותיה דקיי"ל כל היכא דפליגי רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ולפיכך מדקדקינן בדבריו להעמיד הלכה על בוריו. ר' יוחנן מתרץ לטעמיה סוחטין כבשים בשבת לצורך השבת.

אבל לא למוצ"ש ואחד כבשים ואחד שלקות לגופן אבל למימיהן לא יסחוט ואם סחט נעשה כמי שסחט זיתים וענבים וחייב חטאת. ולא הפריש בסחיטתן למימיהן בין קדירה לקערה אלא הכל אסור. דהא סחיטת זיתים וענבים בין לקדירה ובין לקערה למימיהן הוא צריך. וא"ר יוחנן שהסוחט כבשים ושלקות למימיהן כסוחט זיתים וענבים וחייב חטאת. ומתוך אלו הדברים מתברר שאין הלכה לא כשמואל ולא כרב שאומ' סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה. ויש שמעמיד דברי (רבינו) רב ושמואל ביו"ט. מדדייק רב חסדא מדברי שמואל. ואמר מדברי רבינו נלמד חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה כדי לקיים דבריהם להיות הלכה ואינן דבריהם נכונים שאפילו ביו"ט כל אילו אסורין ולינק בפיו מן הבהמה ביו"ט אסור וכ"ש לחלוב כדגרסינן בסוף פרק חרש [שנשא] פקחת. אבא שאול אומר נוהגין היינו שיונקין מן בהמה טהורה ביו"ט ואקשינן עליה היכי דמי אי דאיכא סכנה אפילו בשבת שרי אי דליכא סכנה אפילו ביו"ט אסור. ומפרקי' לא צריכא דאית בה צערא (וסברא) [וקסבר] מפרק כלאחר יד הוא. שבת דאיסור סקילה הוא גזור רבנן. י"ט דאיסור לאו לא גזור רבנן. הנה אפי' לינק ביו"ט לא התירו אלא במקום שיש צער כ"ש לחלוב במקום שאין צער שודאי אסור. ואין לנו להדורי אפירכי ולאפוקי שמעתא מדוכתא אלא ודאי זה שאומר סוחט אדם לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה בשבת אמרו. ושאמר רב חסדא ביו"ט הוא ואין הלכה כמותם לא בשבת ולא ביו"ט וכך קיבלנו מרבותינו והא דתנא דבי מנשה דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד. לא קשיא הא דר' יוחנן ושאר פירות זולתי זיתים וענבים סלקא שמעתא כר' יהודה דאמר לאוכלין היוצא מהן מותר למשקין היוצא מהן אסור.

ה"ג: וכ"כ בכל נוסחי דוקאני וזה הוא גרסתו של רבינו הגדול ז"ל: אר"פ דכ"ע משקה הבא לאוכל אוכל הוא. וה"פ: דמעיקרא קס"ד דהאי משקה של ענבים נ"ט בפת ומפני כך הוא נעשה אוכל וה"ט דמ"ד לא הוכשר דאי אינו בא לאוכל מ"ט ובא עכשיו ר"פ ופי' אם משקה זה בא לאוכל הוא דכ"ע הוי אוכל אלא הכא אין משקה זה נ"ט בפת כלל אלא בעוד שהוא לח האור מהבהבו ושורפו ונמצא שאינו בא לאוכל ואין נעשין כן אלא שלא ישרוף האור פנים של לחם וטעמא דמ"ד לא הוכשר מפני שהוא משקה העומד לאיבוד דקסבר לאו משקה הוא, כן נ"ל. אבל רש"י ז"ל הגי', דכ"ע משקה הבא' לאוכל לאו אוכל הוא ולא אתי' אליבא דהלכתא דקי"ל אוכל הוא כרב ושמואל:

הוא מותיב לה והוא מפרק לה בסוחט לתוך הקערה. והוא הדין דהוי ליה לתרוצי הכין בהדיא הא דמותיב רמי בר יחזקאל זב שחלב את העז בחולב לתוך הקערה, אלא לארווחה דמתניתין קאמר כלומר דאפילו בחולב לתוך הקדרה היא מתניתין, ומשום טפה המלוכלכת על פי הדד וקושטא דמלתא קא מתרץ.

גירסתו של רש"י ז"ל: אמר רב פפא דכולי עלמא משקה הבא לאוכל לאו כאוכל. ופשטא דמלתא לכאורה ודאי הכי אזלא שפיר, ומכל מקום לענין פסק הלכה לא קיימא לן הכי, אלא כרב יהודה אמר שמואל, ורבינא נמי הכי משמע דסבירא ליה מדמותיב ומפרק לה, וההוא דרמי בר יחזקאל נמי תרצוה בגמרא כשמואל דמשמע ודאי דבעלי הגמרא הכין סבירא להו, ורבי זירא אמר ר' חייא בר אשי משמיה דרב כותיה דשמואל דסוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה. וגירסת הגאונים ז"ל נכונה מזו, שהם ז"ל גורסין דכולי עלמא דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי, וה"פ מר סבר דמשקה ההולך לאבוד משקה הוא, כלומר רבי יהודה דאמר הוכשר דאע"ג דמשקה הבא לאוכל בעלמא כאוכל, הכא כיון דהולך לאיבוד שהאש שורפו ואינו נשאר בתוך האוכל לאו כאוכל הוא אלא כמשקה דעלמא שאינו בא לתוך אוכל, ומר סבר אע"ג דהולך לאבוד לבסוף מכל מקום השתא מחליק בהם את הפת וליפותו הוא דקא עביד הלכך כמשקה הבא לאוכל דעלמא הוא ואוכל הוא. והשתא לא אתיא הא דרב פפא דלא כהלכתא.

למימיהן פטור אבל אסור. פירש רש"י: משום דאין המשקה הזה מגופן אלא משקה שנבלע בהם, והלכך אינו כמפרק אבל אסור גזירה אטו זיתים וענבים. והקשו עליו בתוס' מדאמרינן לעיל בפרק תולין (שבת קמא, א) לא ליהדוק אינש אודרא אפומא דשישא דלמא אתו לידי סחיטה, וכן אסרו לעיל (שבת קמג, א) ספוג בזמן שאין לו בית אחיזה. אלא פירושא משום דסבירא לן כתנא דבי מנשיא דאמר לקמן בסמוך דדבר תורה אינו חייב אלא דריכת זיתים וענבים בלבד משום דרובן למשקין, והלכך כשסוחטן הוי ליה כדריכת זיתים וענבים, אבל שאר פירות רובן לאכילה הן עומדין, יהיב דעתיה וסחיט, בטלה דעתו אצל כל העולם ואפילו צריך לו לא חשיב משקה אלא אוכל.

רב מתרץ לטעמיה ושמואל מתרץ לטעמיה. ולענין פסק הלכה, כללא דכולה שמעתין סוחטין בפרישין ובפגעין ובעוזרדין וכל כיוצא בהן שאין דרכן של בני אדם לסוחטן, לפי שאינו אלא כמפריש אוכל אצל בני אדם, והלכך אילו רצה סוחט ואפילו לתוך הקערה דלאו משקה כלל. וזה כדעת הגאונים ז"ל ושלא כדברי רש"י ז"ל, והדברים נראין כן באמת כדברי הגאונים ז"ל.
אבל דברים שדרכן של בני אדם לסחוט אותן לעתים אסור לכתחילה כתותים ורמונים שהרי יש קצת בני אדם שסוחטים אותם ואינו מפסידן, אבל היוצא מהן מותר והוא שהכניסן לאוכלין דקיימא לן בשאר פירות כר' יהודה וכדפסיק ר' יוחנן, ושום ובוסר ומלילות וחלות דבש דתנן (לעיל שבת יט, א) השום והבוסר והמלילות שרסקן מבעוד יום ר' ישמעאל אומר יגמור משתחשך רבי עקיבא אומר לא יגמור ואמרינן בשלהי פרק קמא דמכלתין (שם) במחוסרין דיכה כולי עלמא לא פליגי דאסור, היינו משום דהני טפי קיימי לסחיטה מפגעין ופרישין, והרי הם כתותים ורמונים, והלכך לכתחילה אסור, ועוד דלרבי יוחנן אפילו בשלקות וכבשין ודג לצירו לתוך הקערה חטאת הוא דמחייב, והלכך לסבריה דרבי יוחנן אפילו חיוב חטאת נמי איכא.
זיתים וענבים היוצא מהם אסור ואפילו הכניסן לאוכלין, דקיימא לן בהא כרבנן וכדפסק ר' יוחנן, ועוד דאמר רב יהודה אמר שמואל דאפילו ר' יהודה מודה בהן לחכמים, אבל מותר לסחטן לכתחילה לתוך הקדרה, דמשקה הבא באוכל כאוכל דמי. ולענין כבשים ושלקות לגופן כולי עלמא לא פליגי דשרי, ואפילו לתוך הקערה למימיהן, אע"ג דר' יוחנן מחייב חטאת לא קיימא לן כותיה, אלא כרב ושמואל דתרווייהו אומרין אינו חייב חטאת, והוי ליה תרי לגבי ר' יוחנן דקיימא לן כותייהו. ועוד דתנא דבי מנשיא דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד. אבל למימיהן דרב שרי לשלקין וכבשין פטור אבל אסור ושמואל אמר בתרוייהו פטור אבל אסור, קיימא לן בהא כשמואל משום דבענין איסורא שמואל ורבי יוחנן קיימי בחדא שיטתא וליכא בינייהו אלא חיוב חטאת, הלכך קיימא לן כותיה דשמואל דפטור אבל אסור מיהא.
וכן פסק הרב אלפסי ז"ל, והלכך דג לצירו דקשרי רב ואפילו לתוך קערה לא קיימא לן כותיה, דרב אזיל בה לטעמיה דשרי שלקות אפילו לכתחילה בין לגופן בין למימיהן, והלכך אפילו דג לצירו לתוך הקערה אסור לתוך הקדרה מותר, ואין צריך לומר לחלוב לתוך הקערה בין בשבת בין ביום טוב אסור, ואפילו לינק מבהמה ביום טוב דהוי מפרק כלאחר יד אסור אלא במקום צער כגון גונח וכיוצא בו כדאיתא בכתובות בפרק אף על פי (כתובות ס, א), אבל לתוך הקדרה ביום טוב מותר דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי, וכדאמר רב חסדא מדברי רבינו נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה, ואפילו בשבת נראין הדברים שהוא מותר, אלא שכבר הורו הגאונים לאסור ולהם שומעין הלכה למעשה.

כבשים שסחטן ר"ל ירק חי הכבוש בחומץ וכן שלקות ר"ל ירק המבושל אם סחטן לגופן ר"ל לאכל הכבשים או השלקות וסוחטן ממשקה הצף עליהן והנבלע בהם מותר לכתחילה אף בשבת שאין זה מפרק אחר שאינו מכוין להוציא משקה (לתוך) [מתוך] אוכל ואם למימיהם הוא צריך אסור לכתחילה אבל אינו חייב בהם חטאת כדריכת זיתים וענבים שאין זה מפרק גמור שמשקה זה אינו כנוס וגדל בתוכם ואין איסורן אלא מגזירת זיתים וענבים ולתוך קדירה מותר לכתחילה וכן דג לצירו ר"ל סחיטת דג להוציא את צירו לתוך הקדירה מותר לתוך הקערה פטור אבל אסור ויש מתירין בדג לצירו אף לכתחילה ודבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים שסחיטתן מלאכה גמורה לסקילה וכרת וחטאת אבל שאר הסחיטות כלן מדברי סופרים:

ממה שכתבנו למדת שלא הפרשנו בין קדירה לקערה אלא שהקדירה סתמה יש בה אוכל והקערה סתמה אין בה אוכל הא קערה שיש בה אוכל אף היא מותרת ומ"מ יש שכתבו בשם גדולי הרבנים שהקערה אף אם יש בה אוכל אסור הואיל ואין הדבר מצוי שיהא בה אוכל גוזרים בה ואין הדברים נראין כלל:

מה שאמרו במסוביתא דנזייאתא אסור להדוקה ביומא טבא ופירשוה מטעם סחיטה יש שואלים בה והרי אמרת שאין מן התורה איסור סחיטה אלא בזיתים וענבים ושאר סחיטות מדרבנן ואחר שכן סחיטת מסוביתא מדרבנן היא ובדבר שאין מתכוין אין בו דין פסיק רישיה כמו שהתבאר תדע שהרבה מפרשים פירשוה משום מלבן כדין סחיטת בגדים ומהם שפירשו שאין ביין משום מלבן ופירשוה משום בונה כענין דופן לקירויה ואין צורך בכך שאף האומר שאין ביין משום מלבן לא אמרו אלא שאין לגזור היתר אטו דידיה אבל מ"מ איסור תורה יש שאע"פ שאין מלבן לגמרי מ"מ מלבן הוא קצת ומעביר הכתם אלא שאין לגזור בו משום שמא יבא לידי סחיטה ויש שואלים עליה משמועת ספוג האמורה בפרק הקודם לזה שאם אין לו בית אחיזה אין מקנחין בו את הטבלא והרי אינו מתכוין ופסיק רישיה בדברי סופרים אינו כלום עד שנמנעים מלפסקה ונסעדים בה ממה שלא הביאוה גדולי הפוסקים בהלכותיהם ונראה לומר שהספוג מתוך ששואב הרבה דינו כזיתים וענבים לענין סחיטה ואסור מן התורה מדין מפרק ואף לגדולי הדורות ראיתי שנסכמים לומר שזה שאמרו דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים פירושו למעט כבשים ושלקות שאין שם משקה כנוס מגופם ואף הבא עליהם אינו נבלע בהם וכן שאר פירות כגון תותים ורמונים אין המשקה כנוס בהם אבל בגדים שהמשקים בלועים בגופם ואינן ממינם שיאמר עליהם מיבלע בליעי יש בהם דין מפרק כזיתים וענבים והדברים נאים ומתקבלים:

ומסובייתא דנזייאתא אין ביאורה בברזא שהיין יוצא דרך בה שהרי אמרו בה כלי עלמא לא פליגי דשרי שאינו מבטלה לשם שאין קבע לשתייה וכל היום צריך להוציאו ומוציא ומחזירו לאלתר וא"כ מה לי של עץ מה לי של בגד הרי אינו בנין כלל אלא פירושו נקב גדול שנוקבין מלמעלה ומהדקה הרבה בין בשל עץ בין בשל בגד כדי שלא יתקלקל לשם והרי זה בונה:

אע"פ שלענין שבת אמרו משקה הבא לאכל כאכל לענין טומאת זיבה אמרו שהזב החולב את העז אף לתוך הקדירה החלב טמא ואלו היה אוכל היינו מטהרין אותו מצד שלא הוכשר אלא שמשקה הוא לענין זה עד שבא לתוך האוכל וכבר נישא על ידו ומשיצאה טיפה ראשונה נטמא ויש פוסקים שאף בזה אוכל הוא אלא שהוכשר בטיפה המלוכלכת שעל פי הדד והוא שהיו מלחלחין בטיפה ראשונה את פי הדד מדעת שתהא נוחה ליחלב ואותה טיפה הוא משקה כסתם חלב:

אוכלין אין מטמאין אחרים אלא בכביצה אבל משקין מטמאין אחרים בכל שהו מעתה טמא מת שסחט זיתים וענבים שהוכשרו והרי שלא נטמאו המשקין שבתוכם בטומאת האוכלין שהמשקין כפקדון הם אצל האוכל והוא כגוף אחר מובדל ממנו כמו שאמרו בפסחים משקין מיפקד פקידי ואין הלכה כדברי האומר מבלע בליעי הילכך אם לא היה בהם אלא כביצה מכוונת הרי המשקין היוצאין מהן טהורים אחר שלא נגע בהם שהרי משיצאתה טיפה אחת נתמעט שיעורן מכביצה ולא טמאו הזיתים והענבים את המשקה ואם היה שם יתר מכביצה אפי' משהו טמאין משיצאה טיפה ראשונה נטמאת בכביצה ואותה טיפה מטמאה כל המשקין הבאים אחריה ואפי' היה משקה זה יורד לתוך האוכל לשיטתנו ולשיטה האחרת דוקא לתוך הקערה ושיעור זה יתר מכביצה בין האוכלין והמשקין ושמא תאמר ולאחר שהמשקין מפקד פקידי היה לנו להצריך יתר מכביצה באוכלין לבד אפשר שלא אמרו מיפקד פקידי אלא מקודם שנסחטו אבל לאחר שנסחטו מיבלע בלעי והכל אחד ולא דברו אלא על הטיפה היוצאת שנגעה בטהרות אבל המשקין היוצאין אחריה כבר נטמאו משנסחט מעט ומ"מ י"מ כביצה ויתר מכביצה באוכלין לבד וי"מ שמועה זו לדעת האומר מיבלע בלעי ומפרשי' אותה בפירות שלא הוכשרו והרי אין הכשרם אלא לאחר שנסחטו ובכביצה כשנסחטו והוכשרו אין באוכלין כביצה ולפי' זה אתה צריך לפרש שאף לענין קבלת טומאה צריך שיעור כביצה וכבר כתבנו בהרבה מקומות שלא נאמר בהם שיעור אלא לטמא אחרים אבל לטומאת עצמן בכל שהן אלא שיש מפרשים שאין האוכל מקבל הכשר בפחות מכביצה שבפסוק של הכשר כתי' מכל האכל וכו' ואין אוכל בפחות מכביצה ומ"מ י"א שאף לקבל טומאה צריך שיעור כפשוטה של שמועה זו לפי' שני וכן שהרבה שמועות מוכיחות כן בתחלת העיון עד שדעת אחרוני הרבנים לפסוק כן ומ"ש בספרי מכל האכל מלמד שהוא מיטמא בכל שהוא פירושה בכלי מלא חרדל שנגעה טומאה בגרגיר אחד שכלן טמאין שהכלי מצרפן אלא שקשה לפרש מה שאמרו בסוף שמועה זו אם היה זב וזבה אפילו גרגיר א' אלמא אין צריך שיעור לקבלת טומאה ומתוך כך פי' גדולי הדורות שלפנינו שזו שאמרו בספרי שהאוכל מקבל טומאה בכל שהוא פירושו כגון שהוא דבר בפני עצמו כעין ביריא כגון אגוז או גרגיר של ענבים אפי' גרגיר של חרדל הואיל ותחלת בריתו כך היא אבל בשאר אוכלין אף לקבלת טומאתם צריך שיעור:

דבר זה בטמא מת שאינו מטמא במשא וכן הדין בטמא שרץ אבל זב שסחט אפי' גרגיר א' ואפי' לא הוכשר ולא נגע במשקה הכל טמא שהרי נטמאת טיפה ראשונה כמו שביארנו בחולב:

נחתום שהוא מחליק פני ככרותיו בענבים המרוסקי' והוא שסוחט עליהם מעט משקה לא הוכשר ואתה צריך לפרשה בשנילושה במי פירות שאין מכשירין שנמצא שלא הוכשר ג"כ מצד אחר ואע"פ שאין אומרין לענין טומאה משקה הבא לאוכל כאוכל מ"מ משקה העומד לצחצח לבד אינו קרוי משקה ויש פוסקין כר' יהודה לומר שהוכשר:

המפצע בזיתים ר"ל שממעכן ביד כדי לרככן הוכשרו ואם נגעם בידים מסואבות פסלם שהרי נוח לו במשקה הנוטף עליהם ואם לא היה מפצען אלא לספתן במלח שאלו היו נשארות בקשיין אין המלח נדבק בהם ומפצען לרככן כדי לקבל המליחות יפה לא הוכשר שאין זה מכוין למשקה כלל וכן אם היה מפצען לידע אם הגיעו זיתיו למסוק מצד שהוא צריך לידע אם שמנן ראוי להוציא אם לאו אף זה לא הוכשר שהרי משקה זה לאבוד הוא הולך ואין כאן רצון בעלים:

חמחליק בענבים לא הוכשרו ר' יהודא אומר הוכשרו פי' המורה נחתום המחלק פני ככרותיו בענבים וקשיא לי' תיפוק לי דהוכשרו הככרות משעת לישה ודוחק נ"ל לפרש כגון שנילושו במי פירות שהי' לו לפרש אלא בפ"ק דמעשרות עיגול נקט ברישא דתנן התם העיגול משיחליקנו מחליקין בתאנים ובענבים של טבל ור' יהודא אוסר המחלקי בענבים לא הוכשר ר' יהודא אומר הוכשר הנה רישא מיירי בעיגול של דבלה ובסיפא נמי בעיגול של דבלה מיירי שעדיין לא הוכשר לקבל טומאה ועכשיו כשמחליקו בענבים ביין היוצא מהן לת"ק לא חשבי משקה ולר' יהודא חשיב משקה ואזדו לטעמייהו כי היכי דפליגו ברישא לגבי טבל פליגי נמי בסיפא גבי הכשר והאי דקרי לי המשקה ההולך לאיבוד מפני שכשסוחט האשכול על העיגול זב ויורד המשקה מיכן ומיכן ונופל לארץ והדר מסיק דלאו לאיבוד אזיל שהרי מחליק בו העיגול אלא במשקה העומד לצחצחו קמיפלגי:

סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה אי קשיא נהי דאוכל הוי מ"מ הרי מפרק אוכל מתוך פסולת ומ"ש מדש חטים שמפרק אותם מתוך השבולת תשובה כל הענבים כמות שהן חזי לאכילה ואין בהן פסולת הילכך אע"ג דסחיט להו ומפיק מנייהו פסולת כיון דההיא משקה אוכלא הוי הו"ל כאוכלא דאפרית כאדם הפורס את ככרו אבל ודאי כי בעי להו למשקה אין כל הענבים ראויות לשתי' הילכך הוו חולדה דדש שאין כל השבלים ראויות לאכילה:

אבל לא לתוך הקערה פירש המורה דזמנין דלמשקה קאי. ואע"ג דבקטרה לא שתי אינשי לא מוכחא מילתא ואיכא איסורא ואינו נ"ל אלא אע"ג דמוכחא מילתא דא בעי לה לשתיי' אלא לערות התבשיל מתוך הקדרה עליו הי' אוסר דעד כאן לא שרא אלא משקה הבא לאוכל שלעולם לא עמד המשקה בעינו אבל לתוך הקערה שעמד המשקה בעינו לר' היה מתיר וה"ה לתוך הקדרה אם היתה ריקנית ולפי זה הפתרון נוכל לומר דאית ליה לשמואל טעמא דאמרי' בגבי ביצה שנולדה ביו"ט גזירה משום משקין ששזבו דאע"ג דביצה אוכלא היא הנהי משקין שזבו אסורין ואע"ג דלאכילה קא בעי להו כיון דעמדו בעינם דבר חדש נינהו ואסור משום סוחט והה"נ הביצה כיון דדבר חדש הוא איתא לאחלופי במשקין שזבו אבל לפי פתרון המורה משמע דכל זמן דבעי להו לאכילה מותרין ולית לי' לשמואל ההיא גזירה גבי ביצה:

וכן תנא דבי מנשיא אינו חייב אלא על דריכת זתים וענבים בלבד נ"ל דל"פ הא אדרבי יוחנן דהאי לא מיירי אלא במשקין הנסחטין מן הפירות ששום משקה מהן אינו חשוב אלא היוצא מן הזתים מן הענבים אבל כבשין שבלעו משקה חשוב אע"ג דמעלמא קא אתי חייב חטאת הוא דל"ש משקה דאתי מעלמא למשקה היוצא מגופו וכל היכא דפלגי רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן אבל אשכול לתוך הקדרה השוו רב ושמואל בדבר זה שמותר לשוחטו ור' יוחנן לא פלגי עלייהו דלא איתמר ר' יוחנן אלא למימי הן כדבעי' לי' למשקה בעינא אבל במשקה הבא לאוכל לא פליג הילכך הילכתא כוותייהו:

בפירש"י בד"ה אלא במשקה כו' ה"מ היכא דקא שריף ליה א"נ שטר ביה ריפתא כו' עכ"ל שריף הוא לשון גמיעה ושטר הוא לשון טיבול מלשון הגמרא בפרק אלו עוברין ופרק ג' מינים גבי כותח אי דקא שריף לה משריף בטלה כו' ואי משטר קא שטר לא משכחת כו' ע"ש וק"ל:

תוס' בד"ה כביצה מכוונת כו' שאע"פ שהאוכל טמא אינו כו' והאי טעמא לא ניחא כו' עכ"ל נראה פירוש דבריהם דמשמע להו מה שפירש"י שאף על פי שהאוכל טמא כו' היינו שכבר הוכשרו הענבים ממקום אחר והרי הוא טמא מיד שנגע הזב בו מ"מ אינו מטמא הטיפה היוצאת ממנו שאין אוכל מטמא אחרים בפחות מכביצה ואהא כתבו דלא ניחא האי טעמא אלא למ"ד כו' דהכי פריך תלמודא התם למאי דס"ד דאיירי בענבים שכבר הוכשרו אי אמרת בשלמא מפקד פקידי מש"ה טהורין אלא למ"ד מבלע בליעי אמאי טהורין דמיד שיוצאת הטיפה ונעשית שם משקה ונוגעת באוכל מיטמאה מן האוכל שקבל טומאה כבר בפחות מכביצה אלא צ"ל למ"ד מבלע בליעי כדמשני התם בענבים שלא הוכשרו לאימת מתכשרי לכי סחיט להו כי סחיט להו בציר להו שיעורא וכתבו מה שהקשה ר"ת לפי' רש"י דהיינו למאי דמשני נמי דאיירי בענבים שלא הוכשרו כיון שאוכל מקבל טומאה בכ"ש מכי נפיק פורתא מתכשרי ומיד מקבל טומאה כל אוכל הנשאר דמשקין מבלעי בליעי כדפירשו לעיל לתרץ בשם הרב פורת בפ' המצניע ע"ש אבל מהרש"ל הבין דבריהם בענין אחר ולפי דרכו הגיה ועוד הקשה ר"ת כו' ע"ש ואין צורך כי הדברים ברורים כמו שכתבנו בלי הגה"ה ודו"ק:

בד"ה ור' יוחנן כו' ויש שמעמידין דברי רב ושמואל ביו"ט כו' עכ"ל יש לדקדק דאם נימא לחלק בין יו"ט לשבת והך דסוחט אדם אשכול כו' דוקא ביו"ט איירי א"כ מאי מקשה מדג לצירו אי שמואל קאמר לה אהך דשלקות אסר שמואל למימיהן נימא דדג לצירו לא שרי אלא ביו"ט דבהכי איירי רישא דהך מילתא דסוחט אדם כו' והכא בשלקות דאסר למימיהן בשבת דוקא איירי דומיא דאיירי ביה ר' יוחנן בהך מימרא ויש ליישב דבריהם דודאי רב ושמואל מילתייהו דסוחט אדם אשכול כו' אף לענין שבת מתאמרו אלא דר"ל אנן דקי"ל כר' יוחנן לגבי שבת דלא מפליג בין קדירה לקערה מעמידין דברי רב ושמואל אליבא דהלכתא לענין יום טוב והיינו מדדייק רב חסדא מינייהו בחולב עז לענין יום טוב ותו לא מידי ודו"ק:

גמ' הא יותר מכביצה טמא כו'. נ"ב אפי' אם גרסי' הא אין בכך כלום שדרך התלמוד לדייק מרישא אף שתני להדיא בסיפא וכן פירשו התוס' לעיל במכילתא:

רש"י בד"ה המחליק בענבים כו' הוכשר האוכל כו'. נ"ב שהפת בודאי כבר מוכשר וק"ל:

תוס' בד"ה כביצה כו' מיבלע בליעי וטמאין המשקין מאליהן כיון שנגע באוכל ובאוכל איכא ביצה ומשני התם למ"ד מיבלע בליעי דאיירי מתני' בענבים שלא הוכשרו לאימת מתכשרי לכי סחיט להו בציר משיעוריה והשתא לפירש"י מה בכך מיד כשיצאה הטיפה ראשונה נטמאה הואיל ואוכל מקבל טומאה כצ"ל. (עיין במהרש"א):

בא"ד ומה שהקשה ר"ת כו'. נ"ב ר"ל קושיא זו ועוד מה שהקשה ר"ת לפירש"י הכל כדפירשתי לעיל (שבת כו':)

בד"ה דכ"ע משקה כו' דכ"ע אוכל הוא כו'. נ"ב אבל באלפסי משמע דגרסי' דכ"ע אוכל הוא אלא מחמת שהולך לאיבוד ולא בא ממש לאוכל אינו אוכל וכן מוכח באשר"י ודו"ק:

בד"ה ור' יוחנן כו' סתמא בשלקות למימיהן. נ"ב צ"ל בכבשים ודו"ק:

גמרא הא יותר מכביצה טמא. הן שם במשנה (ליתא) [איתא] להדיא כן וכמש"כ רש"י וכתב מהרש"ל שדרך התלמוד לדייק מרישא כו' וכ"פ התוס' לעיל במכילתא אולי כוונתו למש"כ התוס' לעיל (לט ב) ד"ה אלא פניו אולם בב"מ (סב ב) ד"ה והתנן מחקו בכה"ג מלת הא:

שם המפצע בזיתים בידים מסואבות הוכשר. הוא בתוספתא טהרות פ"י בקצת שינוי לשון ולכאורה לענין הכשר ל"ל ידים מסואבות ובמשנה שם פ"ט מ"ה איתא הפוצע זיתים בידים טמאות טמאן ונ"ל שיש להגיה כן בתוספתא ובגמ' כאן:

רש"י ד"ה הוכשר. האוכל. ומפרש בעצמו דר"ל הענבים הוכשרו ועיין מהרש"ל והמגיה בגליון נראה שלא ראהו:

תוס' ד"ה כביצה. דברי המהרש"א בכאן תמוהים מש"כ אלא למ"ד מיבלע בליעי מיד שיצאת הטפה כו' דלמאי צריך יציאת הטפה דהלא בעודה בלועה קבלה טומאה ביחד עם האוכל וגם מש"כ תטמא הטפה ביציאתה ממה שנוגעת באוכל תמוה דהרי אז נפחת האוכל מכביצה ושוב א"מ אחרים כמו למ"ד מיפקד פקיד:

גמ' (כלו כליותי בחקי וגו') נמחק:

שם "דריסת" זיתים. נ"ב נ"ל דריכת גרסינן וכ"נ מפרש"י:

רש"י סד"ה הוי תנאי כו' שטר. נ"ב דומיא דמשטר קשטר ליה בכותח הבבלי (פסחים מ"ד א' נזיר ל"ו ב'):

גמ' שלקות לגופן מותר למימיהן. עי' לעיל דף עג ע"ב תוס' ד"ה וצריך לעצים:

ר' יהודה אומר הוכשר. פירש"י האוכל הענבים הוכשרו. כוונתו דאמר הוכשר לשון יחיד ר"ל האוכל והדר מפרש היינו הענבים הוכשרו. אבל מככר לא מיירי שהרי מסתמא נילוש במים והוכשר. אך בחילופי גרסאות שבראש המסכתא הגיה האוכל והענבים הוכשרו והאוכל היינו הככר ומיירי שנילוש במי פירות ע"ש. ויש לעיין א"כ למה הוזכרו ענבים כלל בברייתא ה"ל למימר המחליק ככר ביין ומוכח מזה דביין שהוא משקה מכבר לכ"ע אפי' לצחצח או לאיבוד מכשיר ולא פליגי אלא בענבים שהוא אוכל ועתה נעשה משקה וכיון שגם הולך לאיבוד או לצחצח פליגי. וסברא זו לחלק בין שהי' כבר משקה או שנעשה עתה משקה רמיזה במהרש"ל שהביא הב"ח סי' ש"ך סעיף ה' ע"ש:

ובזה י"ל שיטת ר"ח שבתוס' ורי"ף דשמעתין דלכאורה דבריו תמוהים כמו שהקשו הרי"ף והתוס' עליו. גם יל"ד בלשונו דמייתו רי"ף ורא"ש שכ' מדיוקא דדייק ר' יוחנן נעשה כמי שסוחט זתים וענבים ולא חילק בין קדירה לקערה ע"ש. ולשון זה אין לו שחר מה לו לר"ח עם דיוקו דדייק מברייתא לא הל"ל אלא מדסתים ר' יוחנן ולא חילק ש"מ דלא ס"ל לחלק. אע"כ הוא הדבר שדברנו דרבינו ס"ל ע"כ לא קאמרי רב ושמואל לחלק בין קדרה לקערה אלא בזתים וענבים וה"ה עז לחלבה דמעיקרא אוכל והשתא הוא דנעשית משקה וכיון שבאה לאוכל לא תיעשה משקה. אבל כבשים שנבלעו ממים שכבר הי' משקה לא נעשו אוכל ע"י קדירה משו"ה רב ושמואל בכבשים לא הזכירו קדרה וקערה דאפי' לרב ושמואל אין לחלק ביניהם. ועתה אומר ר"ח מדאמר ר' יוחנן בדוקי' דברייתא אם סוחט כבשים נעשה כמי שסוחט זתים וענבים ש"מ דגם בזתים וענבים ס"ל לר' יוחנן דאין לחלק בין קדרה לקערה וזה נ"ל ברור בעה"י בכוונת ס' חננאל ז"ל. והנה לפ"ז מה שדחה הרי"ף משמעתא דכל האמוראים ס"ל לחלק בין קדרה לקערה ורבינא הוא מותיב לי' והוא מפרק לי' וכו' והרי"ף גרס נמי אמר ר"פ כ"ע המשקה הבא לאוכל כאוכל דמי וכמ"ש מהרש"א מ"מ מכל זה לא מוכח אלא בזתים וענבים ועז לחלבה אבל בכבשים לא שמעינן. והא"ש פסק הש"ע סי' ש"ך בזתים וענבים סתים לחלק בין קדרה לקערה וכן בסי' תק"ה בחולב. ואלא בכבשים מייתי נמי דעת ר"ח ועמד בזה ט"ז סי' ש"ך ומג"א סי' תק"ה ולהנ"ל ניחא וק"ל:

דג לצירו מותר. מג"א סי' ש"ך ס"ק י"ב תמה על ר' ירוחם שמתיר דג לצירו לכתחילה ואולי מיירי מציר של עצמו ואין דישה אלא בגידולי קרקע ודג לכ"ע לאו גדולי קרקע הוא כמ"ש תוס' לעיל ע"ג ע"ב. אבל ש"ס מיירי מציר הנבלע בו ממקום אחר ובזה אין חילוק בין גידולי קרקע לדבר אחר דלא גרע מאודרא אפומא דשישא כיון שאין המשקה מגופו הוה שפיר סחיטה וכמו ספוג דלא הוה גידולי קרקע ואפ"ה שייך סחיטה:

כבשים שסחטן. כ' תוס' דלרש"י לק"מ מאודרא אפומא דששא דגרסי' רבא ופליג ארב ועיין מ"ש רא"ש תי' אחר גבי סחיטת שער וה"ה ה"נ. ומ"מ צריך יישוב להתוס' מסוכרא דנזיתא דכ' ר"ת דהוה פסיק רישי' דלא ניחא לי' משום שהמשקה הולכת לאיבוד. ואפ"ה מסיק ר"י התם בתוס' כתובות ולעיל ס"פ שמנה שרצים דאסור משום סחיטה וקשה הא כיון דהמשקה הולכת לאיבוד ה"ל כ לגופן וגריעי מיני' ואפ"ה אוסר רב. וי"ל דודאי אין כל המשקה הולכת לאיבוד אלא יש ממנה נסחטת לתוך נקב החביות ויש ממנה הולכת לאיבוד לצדי החביות מבחוץ כאשר יעיד החוש. וא"כ לענין פ"ר הוה לא ניחא לי' כיון שיש ממנה הולכת לאיבוד. מ"מ לענין דיני סחיטה ה"ל האי מסוכרא ככבשים למימיהן כיון שנסחט ממנה לתוך החביות של יין. ולרב פטור אבל אסור והוה פ"ר בדרבנן. ועיין מג"א סי' קי"ד סק"ה דס"ל דפ"ר אפי' בדרבנן אסור לבד באמירה לנכרי:

כביצה מכוונת טהור. משנה היא במסכת טהרות ומפרש בה בהדיא ובלבד שלא יגע במשקה שאינו נוגע אלא באוכל וכיון דכביצה מכוונת הוא לכי סחיט טיפה קמייתא חסר ליה מכביצה ואין האוכל אע''פ שהוא טמא מטמא המשקה שאין אוכל מטמא אחרים בפחות מכביצה אבל אם היה נוגע במשקה איטמי ליה משקה מטיפה ראשונה שהמשקה מקבל טומאה בכל שהוא וה''נ תני בה בהדיא יותר מכביצה טמא שכיון שיצאה טיפה ראשונה נטמאה בכביצה וטמא מת דווקא נקט שאינו מטמא בהיסט וה''ה לטמא שרץ וכל טמאי מגע וטמא מת לרבותא נקט דהוי אב הטומאה משום דקתני סיפא אבל זב שסוחט זיתים וענבים אפי' גרגיר יחידי טמא שכיון שיצאה טיפה ראשונה נטמא המשקה במשא הזב: ואי אמרת כו'. דקס''ד אפי' סוחט לתוך הקדירה: כתנאי. משקה הבא לאוכל אוכל הוא או משקה הוא: המחליק בענבים. נחתום המחליק פני ככרותיו בענבים שסוחט המשקה על הככר: הוכשר. האוכל הענבים הוכשרו: הבא. לצורך אוכל כגון שסחטן לשם הפת: ה''ג דכ''ע משקה הבא לאוכל לאו אוכל הוא. אלא משקה הוא והיינו טעמא דמ''ד לא הוכשר שמתחילה נסחט אדעתא דאזיל לאיבוד שהאור שואבו ושורפו: המפצע בזיתים. בלציי''ר כדי שיהיו רכין: הוכשר. דניחא ליה במשחא דטייף עלייהו שמתוך כך הם מרבים טעם: לסופתן במלח. שמתוך שהן קשין אין המלח נדבק בהן ומפצעם לרככן מבחוץ מעט: לא הוכשר. דלא מכוין למשקה דידהו דליעקר: לידע אם הגיעו זיתיו למסוק. צריך הוא לראות אם שומנו נוח לצאת מיהו המשקה אזיל לאיבוד: הני תנאי. דמפצע ודאי במשקה העומד לאיבוד פליגי כדאמרי' אבל תנאי דמחליק לאו בעומד לאיבוד פליגי דלאו לאיבוד אזל שהרי לצחצח האוכל נתנו והרי מצחצחו אלא במשקה העומד לצחצחו לאוכל קא מיפלגי דא''נ משקה הבא לאוכל משקה הוא ה''מ היכא דקא שריף ליה א''נ שטר ביה ריפתא דתורת משקה עביד אבל לצחצחו פליגי: ודג לצירו. סחיטת דג להוציא צירו לאו משקה הוא אלא אוכלין: כבשין. ירק חי כבוש ביין וחומץ: לגופו. אם לאכול הכבשים סוחטן ממשקה הצף עליהן והנבלע בהן מותר לכתחילה דלא מפרק הוא הואיל ולאו למשקה הוא צריך: פטור. שאין זה מפרק שאין המשקה הזה יוצא מן הכבשים שלא גדל בתוכן אבל אסור אטו זיתים וענבים: שלקות. אפילו למימיהן לאו משקה נינהו אלא אוכל: למימיהן פטור אבל אסור. והא שלקות דומיא דדג לצירן הוא ולא שרי ליה שמואל לכתחילה: עיני ראו ולא זר. הא דבעינא למימר לך דמשמיה דרב איתמר: סוחטין כבשין. ולא מפליג בין לגופן בין למימיהן ושרי לכתחילה וקשיא לכולהו דליכא בהו דשרי כבשין למימיהן לכתחילה: דבר תורה. כלומר אסרה תורה מלאכה ודריכת זיתים וענבים הוא דהויא מלאכה אבל שאר דריכות לאו אורחייהו בהכי ולאו מלאכה נינהו:

כביצה מכוונת טהור. פי' בקונטרס שאע''פ שהאוכל טמא אינו מטמא את המשקה שאין אוכל מטמא בפחות מכביצה והאי טעמא לא ניחא אלא למ''ד בפרק כל שעה (פסחים דף לג: ושם) משקים מיפקד פקידי אבל למ''ד התם מיבלע בליעי טמאים המשקין מאליהן כיון שנגע באוכל [ומשני התם דבמתני' מיירי בענבים שלא הוכשרו לאימת מתכשרי לכי סחיט להו וכי סחיט להו בציר שעוריה והשתא לפי' רש''י מה בכך] מיד כשיצאה הטיפה ראשונה נטמאה הואיל ואוכל מקבל טומאה בכל שהוא ומה שהקשה ר''ת . לפירו' פי' לעיל בריש המצניע (דף צא.): דכ''ע משקה הבא לאוכל לאו אוכל הוא. לא מצינן למימר דכ''ע אוכל הוא א''כ מ''ט דמ''ד הוכשר: אם הגיעו זיתיו למסוק כו'. מה שקשה ליה לרב נחמן דמפרש בפ''ק (דף יז.) דגזרו לבצור בטהרה משום דפעמים שאדם הולך כו'. שם פירשתי בד''ה גוזרני: כבשים שסחטן לגופן מותר למימיהן פטור אבל אסור. רב לטעמיה דאמר לקמן דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים ולפירוש הקונטרס דפי' משום דאתי המשקה מעלמא קשה לרבי אמאי גזרו להדוקי אודרא אפומא דשישא בשלהי תולין (לעיל דף קמא.) שמא יסחוט הא אפילו סחיט ליכא איסור דאורייתא מיהו י''ל דהתם רבא דקאמר לה וס''ל כר' יוחנן דמחייב חטאת: ורבי יוחנן אמר אחד כבשין ואחד שלקות לגופן מותר למימיהן חייב חטאת. ובדג לצירו נמי הוה מחייב ר' יוחנן חטאת לתוך הקערה דדג לצירו מדמינן לשלקות בכולה שמעתיה דפריך מדשמואל דשלקות אההיא דדג לצירו ופי' ר' דהלכה כר' יוחנן דקיי''ל כוותיה לגבי רב ושמואל ושמעינן ממילתא דר''י שאסור לסחוט כבשים ושלקות למימיהן ואם סחט חייב חטאת ולא הפריש בסחיטה בין קדירה לקער' אלא הכל אסור מתוך אלו דברים מתברר שאין הלכה לא כשמואל ולא כרב שאמרו סוחט אדם אשכול של . ענבים לתוך הקדירה ויש שמעמידין דברי רב ושמואל ביו''ט מדדייק רב חסדא מדברי שמואל כן ואין לנו להדורי אפריכי ולאפוקי שמעתא מדוכתיה אלא ודאי בשבת קאמרי רב ושמואל ואין הלכה כמותן לא בשבת ולא ביו''ט ע''כ פי' ר''ח ומה שדקדק מדלא מפליג ר' יוחנן משמע דמיירי אפילו לתוך הקדירה אין זה דיוק דהא רב ושמואל נמי אסרי סתמא בכבשים למימיהן ואע''ג דשרו לסחוט בהדיא אשכול של ענבים לתוך הקדירה ומה . שדחה דברי המעמידין דברי רב ושמואל ביו''ט אומר ר''ת שהדין עמו אבל דברי . רב חסדא ביום טוב כדפירשתי לעיל: