זבחים ב ע"א

MISHNA: All slaughtered offerings that were slaughtered not for their own sake, i.e., during the slaughtering the slaughterer’s intent was to sacrifice a different offering, are fit, and one may continue their sacrificial rites and partake of their meat where that applies. But these offerings did not satisfy the obligation of the owner, who is therefore required to bring another offering. This is the halakha with regard to all offerings except for the Paschal offering and the sin offering. In those cases, if the owner sacrificed them not for their own sake, they are unfit. But there is a difference between the two exceptions. The Paschal offering is unfit only when sacrificed not for its sake at its appointed time, on the fourteenth day of Nisan after noon, while the sin offering is unfit any time that it is sacrificed not for its sake.

Rabbi Eliezer says: The guilt offering too is unfit when sacrificed not for its sake. According to his opinion, the correct reading of the mishna is: The Paschal offering is unfit only at its appointed time, while the sin offering and the guilt offering are unfit at all times. Rabbi Eliezer said in explanation: The sin offering is brought for performance of a transgression and the guilt offering is brought for performance of a transgression. Just as a sin offering is unfit when sacrificed not for its sake, so too, the guilt offering is unfit when sacrificed not for its sake.

Yosei ben Ḥoni says: Not only are the Paschal offering and the sin offering unfit when slaughtered not for their sake, but also other offerings that are slaughtered for the sake of a Paschal offering and for the sake of a sin offering are unfit.

Shimon, brother of Azarya, says that this is the distinction: With regard to all offerings, if one slaughtered them for the sake of an offering whose level of sanctity is greater than theirs, they are fit; if one slaughtered them for the sake of an offering whose level of sanctity is less than theirs, they are unfit.

How so? Offerings of the most sacred order, e.g., sin offerings and burnt offerings, that one slaughtered for the sake of offerings of lesser sanctity, e.g., peace offerings, are unfit. Offerings of lesser sanctity that one slaughtered for the sake of offerings of the most sacred order are fit. Likewise, there is a distinction between different offerings of lesser sanctity. The firstborn animal and the animal tithe that one slaughtered for the sake of a peace offering are fit, as the sanctity of peace offerings is greater. Peace offerings that one slaughtered for the sake of a firstborn animal or for the sake of an animal tithe are unfit.

GEMARA: The mishna teaches: All slaughtered offerings that were slaughtered not for their sake are fit, but they did not satisfy the obligation of the owner. The Gemara asks: Why do I need the mishna to teach this halakha using the language: But they did not [ella shelo] satisfy the obligation of the owner? Let it teach simply: And they did not [velo] satisfy the obligation of the owner. What does the word: But [ella], add?

The Gemara responds: By adding this word, the mishna teaches us that the only deficiency with regard to these offerings is that they did not satisfy the obligation of the owner, but they retain their sanctity, and it is still prohibited to deviate from the protocol of their sacrificial process, i.e., the remaining rites must be performed with proper intent.

And this halakha is in accordance with the statement of Rava, as Rava says: With regard to a burnt offering that one slaughtered not for its sake, it is still prohibited to sprinkle its blood on the altar not for its sake.

The Gemara adds: If you wish, propose a logical argument to support this statement, and if you wish, cite a verse as proof. The Gemara elaborates: If you wish, propose a logical argument: Just because one deviated from protocol in its sacrifice once, i.e., in its slaughter, could it be that he should continue to deviate from protocol in all the rest of the sacrificial rites? One deviation does not justify additional deviations.

And if you wish, cite a verse: “That which has gone out of your lips you shall observe and do; according to what you have vowed [nadarta] freely [nedava] to the Lord your God, even that which you have promised with your mouth” (Deuteronomy 23:24). The Gemara interprets the words nadarta and nedava exegetically: Can this verse be referring to a gift offering [nedava]?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

פרק ראשון - כל הזבחים

דף ב - א

מתניתין:

כל הזבחים שנזבחו [נשחטו] שלא לשמן, כגון שחישב השוחט בשעה ששחט קרבן עולה שהוא שוחט אותו לשם קרבן שלמים ^[1], כשרים אותם הזבחים, להמשיך את כל עבודתם, לזרוק דמם ולהקטיר אימוריהם על המזבח ^[2]. אלא שמפני מחשבת העובד שלא לשמה לא עלו לבעלים - שהביאו אותם להתרצות בהם - לשם חובה ^[3], וצריכים הבעלים להביא קרבן אחר ^[4] כדי לצאת ידי חובתם ^[5], ^[6].

חוץ מן קרבן הפסח והחטאת שאם נזבחו שלא לשמן הרי הם פסולים לגמרי ^[7] [שאין זורקים את דמם על המזבח ואין מקריבין את אמוריהם ואין אוכלים את בשרם].

פסול זה של קרבן הפסח שנשחט שלא לשמו הוא רק אם שחטו בזמנו בערב חג הפסח לאחר חצות היום. אבל אם שחט את קרבן הפסח בשאר ימות השנה שלא לשמו, הרי הוא כשר, היות ובשאר ימות השנה הוא קרב בתור קרבן שלמים, ושלמים שנשחטו שלא לשמן הרי הם כשרים ^[8].

אך קרבן חטאת נפסל בשחיטה שלא לשמו בכל זמן, שהרי תמיד הוא קרב בתור חטאת, ולפיכך תמיד יש בו פסול אם נזבח שלא לשמו.

רבי אליעזר אומר: אף קרבן האשם שנזבח שלא לשמו פסול! וכך היה שונה רבי אליעזר: הפסח שנשחט שלא לשמו בזמנו פסול, ואילו החטאת והאשם שנזבחו שלא לשמן בכל זמן הרי הם פסולין!

וכך אמר רבי אליעזר לבאר את טעמו: החטאת באה לכפר על חטא, והאשם גם הוא בא לכפר על חטא, ולכן יש להשוות את הלכותיהם - מה חטאת פסולה כאשר היא נזבחה שלא לשמה, אף האשם פסול כאשר הוא נזבח שלא לשמו!

יוסי בן חוני אומר: כשם שפסח וחטאת שנזבחו לשם קרבנות אחרים הרי הם פסולים, כן קרבנות אחרים הנשחטין בי"ד בניסן לשם פסח ^[9], והנשחטין בכל השנה לשם חטאת הרי הם פסולין! וטעמו יבואר בגמרא.

שמעון אחי עזריה אומר: כל הקרבנות [חוץ מפסח בזמנו וחטאת] ^[10] שנשחטו שלא לשמן, הרי אם שחטן לשם קרבן שקדושתו גבוה מהן הרי הם כשרין. אבל אם שחט לשם קרבן שהוא נמוך מהן הרי הם פסולין לגמרי, ואין מקטירין אותם ^[11].

כיצד, באיזה אופן נחשב שנשחט לשם גבוה, ובאיזה אופן לשם נמוך מהן,

א. קדשי קדשים כגון עולה ואשם, ששחטן לשם קדשים קלים כגון שלמים ותודה, הרי הם פסולין, משום ששחטן לשם קרבן נמוך מהם.

קדשים קלים ששחטן לשם קדשי קדשים הרי הם כשרין. [ובגמרא יתבאר אם גם עלו לבעלים לשם חובה].

ב. הבכור והמעשר ששחטן לשם שלמים הרי הם כשרים. שהשלמים גבוהים מבכור ומעשר בכך שיש בהם ארבע מתנות דם על המזבח [לעומת מתנת דם אחת בלבד בבכור ובמעשר], והשלמים גם טעונים סמיכה הבאת נסכים ותנופת חזה ושוק, שאינם נוהגים בבכור ובמעשר כלל.

שלמים ששחטן לשם בכור ולשם מעשר הרי הם פסולין, משום ששחטן לשם קרבן נמוך מהן.

גמרא:

שנינו במשנה "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה".

והוינן בה: למה לי למיתנא למילת הניגוד "אלא" שלא עלו לבעלים, ליתני בקצרה - כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה?

ומשנינן: הא קא משמע לן, שאין מעלת קדושתן יורדת כלל כתוצאה מהשינוי שנעשה בזביחה שלא לשמה, ורק לבעלים הוא דלא עלו לשם חובה, אבל בקדושתייהו קיימי, ואסור לשנויי בהו שינוי נוסף, והיינו שאסור לעבוד בהם עוד עבודה בשינוי ^[12].

וכדרבא, דאמר רבא: עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק ^[13] דמה שלא לשמה, ואם תרצה לדעת מה הטעם לכך, איבעית אימא סברא, איבעית אימא קרא.

איבעית אימא סברא: וכי משום דשני בה פעם אחת בשעת זביחה, יוכל לשוב ולשנות כל הני שינויים בעבודות נוספות לישני בה וליזיל? והרי אין הקרבן נפסל לגמרי אלא רק לגבי כך שלא מרצה לבעלים, וכיון שנחשב כקרבן כשר אסור לחשב בעבודתו שלא לשמה. ^[14] איבעית אימא קרא: ^[15] דכתיב "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה". וגו'.

הערות

^[1] רש"י פירש ששחט "עולה לשם שלמים". ומשמע מדבריו, שאילו שחט במחשבה "שלא לשם עולה" גרידא, אך לא חשב לשם קרבן מסוים אחר, יעלה הקרבן לשם חובה לבעליו. וכן נקט הקרן אורה. והחזו"א [מב ג] ובחזון יחזקאל [ריש זבחים] דימו זאת לשוחט "לשם חולין", שעולה לבעלים, כי "סתמא - כלשמן דמי", ונחלקו אם בחטאת לשם חולין מרצה או לא. וראה להלן ג א מו א, [ועיין בהערות לתוד"ה לשם]. והטעם לכך, משום שמחשבת "שלא לשמו" אין משמעותה העדר גרידא של מחשבת ה"לשמו" [ואין זה כשאר מצוות, שעשייתן נפסלת בהעדר מחשבה לשם המצוה], כי כל קרבן, מצד עצם עשייתו, הרי הוא נעשה לשמו, גם אם לא היתה מחשבה מפורשת לעשות כן. אלא, חידשה התורה לגבי קרבן, שאם חישב בעשייתו מחשבת "שלא לשמו", לא יעלה הקרבן לחובת בעליו, וזאת, אף על פי שמצד עבודות הקרבן כשלעצמן, הן נחשבות כנעשות לשמו מאליהן, גם בלי מחשבת העובד לעשותן "לשמו". דהיינו, חידוש התורה בקרבן שחשב בו שתהיה עשייתו שלא לשמו, שלא יעלה הקרבן לחובת בעליו, הוא רק כשחשב להקריבו לשם קרבן אחר, ולא כאשר חשב לעשותו שלא לשמו של הקרבן הזה [ולהלן הערה 5 נרחיב בביאור הדברים]. ולפי זה, מה שנקט התנא "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן", ולא דקדק לומר שנזבחו "לשם זבח אחר", הוא מפני שאין המחשבה לשם הזבח האחר פוגמת בזבח הזה מצד מחשבת הזבח האחר שבקרבן הזה, אלא שהמחשבה לשם הקרבן האחר עוקרת מהזבח הזה את ה"סתמא לשמו" שבעשייתו. וחלות העקירה של ה"לשמו" היא הפוסלת את הקרבן מלעלות לחובת בעליו מחמת הסיבה שאין הקרבן נעשה לשמו. וכן משמע מדברי רש"י [ע"ב ד"ה בסתמן, ובדף ג א ד"ה לשם, דלאו מינה]. אולם להלן נביא דעת הגרי"ז שאין ה"סתמא לשמו" נעקר מהקרבן במחשבת שלא לשמו, אלא התחדש שהמחשבה "שלא לשמו" חלה עליו ופוסלתו. וראה משמר הלוי [סימן א]. ומדברי רבינו חננאל והמאירי [בפסחים עא א] יש לדייק שאפילו מחשבה שלא לשם הקרבן גרידא גורמת שלא יעלה לשם חובה. שכתבו "פסח ששחט שלא לשם פסח, או לשם שלמים", ומשמע ששני אופני מחשבה הם. ויש לדחות את הדיוק, שהוא פסול מיוחד בפסח, וכדעת הרמב"ם [פסוהמ"ק טו יא] שפסח לשם חולין פסול [וראה להלן ג א הערה 5 ב]. והנה רש"י נקט אופן של שינוי קודש, ולא נקט אופן של שינוי בעלים. ובפשטות, כוונתו היא כתוס', ששינוי בעלים אינו פוסל אלא כשחישב על זריקה. וכן משמע מדבריו להלן [ד א, י א] הובאו בתוס' כאן. אולם יתכן שסובר רש"י שבשינוי בעלים מועילה מחשבה "שלא לשם הבעלים" אף שלא חשב לשם אחר, כי אין הסתמא לשם בעלים חלה בעצם הקרבן. וראה בחזו"א [ליקוטים ה ד"ה ומדבריהם] שדן בזה, והסיק [באו"ח קכד פסחים לדף סא א] שרק לשם אחר נחשב שינוי בעלים.

^[2] רש"י פירש שהם כשרים לזרוק דמם ולהקטיר אימוריהם ולאכול את הנאכלים, ולא הזכיר שממשיך לקבל דמם ולהוליכו למזבח, ובפשטות טעמו משום שאין איסור בהולכת וקבלת הדם של קרבן פסול, ואין חידוש בהמשך העבודות אלא בזריקה והקטרה שנאמר בהם לא תזבח וגו' כל דבר רע. [וראה רש"י בחולין פ ב ד"ה משום, ולהלן הערה 13]. אולם ברמב"ן [סהמ"צ ל"ת ד-ה] כתב דדרשינן בספרי כל דבר רע - כל דיבור רע. לעבור בלאו זה בהקטרת קרבן שחשב בו חוץ לזמנו וחוץ למקומו, שיש בו משום פיגול, ומשמע מדבריו שבפסול מחשבת שלא לשמו, כגון בפסח וחטאת, אין איסור לא תזבח, ואם כן אין חידוש בעבודות אלו יותר משאר עבודות. וראה בחידושי הגרי"ז למנחות [ב א]. ויתכן שכוונת רש"י להורות שלא זו בלבד שנשאר הקרבן בקדושתו ולא נפסל, ונעשות בו עבודות המתיר של כל קרבן, אלא שהוא אותו הקרבן שהוקדש לשמו, ונשאר באותם דיני זריקה והקטרה ואכילה כמו שהיו בקרבן זה, כגון אם היה בתחילה עולה וחשב בו לשם שלמים, ממשיך לעשות בו עבודת עולה, ואף שלא עולה לבעלים לשם חובת עולה לא השתנה דינו, ולהלן נביא מחלקות רבותינו בזה.

^[3] בחזון יחזקאל [ריש קרבנות ד"ה אלא] ביאר שאין הקרבן מתייחס לבעליו, כי לא נעשה לשם מה שהקדישו, וקרב ללא בעלים. אך הגרי"ז הוכיח שאינו כן, שאמרו בנזיר [מו ב] שנזיר מגלח על שלמיו אף שהוקרבו שלא לשמן, ומצורע מוכשר בז' מתנות שנתנו שלא לשמן, אף שלא הורצה [רמב"ם פ"ה ממחו"כ ה"ז]. ובהכרח, שנחשב עדיין כבעל הקרבן, ואף שעיקר הבעלות בקרבן היא על הכפרה, וקרבן זה אינו מרצה לו, מכל מקום יש לו בו "כפרת דמים". וכן מוכח ממה שחטאת לשם חולין כשרה ואינה עולה לחובתו, ואילו היתה בעלותו על הקרבן נפקעת, היתה נפסלת כחטאת שאין לה בעלים. [ראה מכתבו להגר"י אברמסקי, הובא במשמר הלוי תמורה סי' ע, ובקונטרס יומא עמ' 40]. ובהכרח, שמחשבתו פסלה את הקרבן לגבי ריצוי, ולפיכך אין הקרבן עולה לחובת בעליו. ואף על פי שאין הקרבן נפסל ואינו טעון שריפה, שהרי אמרו בגמרא שאסור לחשוב בו עוד מחשבת פסול, מכל מקום, כח הריצוי נפקע מהקרבן. וכן מבואר ברש"י פסחים [ס ב], שנפסל רק לגבי שאינו עולה לשם חובה, וראה להלן הערה 15 שנברר את גדר הפסול. וכן מבואר בשטמ"ק [אות א] שאם שחט נדבה שלא לשמו, אינו מביא אחרת, שאינו חייב באחריותה. והחידוש בכך, שאין החסרון רק במה שאינו עולה לשם חובה [וחסרון זה אינו שייך בנדבה, שהרי בלאו הכי אינו חייב באחריות], אלא חל פסול בקרבן רק לענין שלא ירצה לבעליו, וחסרון זה ישנו גם בנדבה, אלא שאינו חייב להביא אחרת, כי אף שאין לו ריצוי, אין עליו אחריות. והתוס' במנחות [מז א] כתבו "שלא לשמה עוקר את הקרבן ועושהו קרבן אחר". וכן כתב רבינו חננאל [פסחים ס ב] שנשתנה ונעשה שינוי בזבח עצמו. ובאבי עזרי [פ"י ממעה"ק ה"ז] ביאר כך את דברי הגמרא על משנתנו, שהקרבן נעקר מקרבן חובה לקרבן נדבה. ולדבריהם נמצא, שביאור המשנה הוא, שפסול המחשבה שחל בעבודה עקר את הקרבן ממה שהקדישו הבעלים לחובתו, והרי הוא כקרבן אחר של הבעלים. [והיינו הקרבן האחר שחשב עליו, או הקרבן הראשון שנהפך מחובה לנדבה]. וראה בזבח תודה, שמכל מקום נשארו עליו דיני הקטרתו ואכילתו כמו שהיה, רק שאינו עולה לחובת הבעלים, ואינו נחשב שהקריב מה שהתחייב בו. ובהערה 14 על הגמרא נברר עוד]. ומרן מו"ר הגראי"ל שטיינמן שליט"א בספרו למסכת זבחים [בכתב ידו, העומד לצאת לאור], דן אם מצוות הבאת הקרבן מתייחסת לבעלים בקרבן שאינו עולה לחובתו. והוכיח שהיא מתייחסת אליו, ממה שהקשה המקנה בקידושין [כג א] לפי האומר ש"כהני שלוחי דידן", איך הקרבן שנשחט שלא לשמו "כשר, ואינו עולה לחובתו", והלא אם אין מתקיימת שליחות הבעלים למצוה, תבטל השליחות, ויפסל הקרבן [ובמנחת ברוך [כ ענף ב] כתב משום קושיא זו ששליחות בשחיטת קרבן אינה מעכבת, ועיין בדף ה א הערה 2, יד ב הערה 3א לתוס'. אך הוכחה זו תלויה, לכאורה, בביאורי הראשונים אם הכהנים שלוחים של בעל הקרבן, או של כל ישראל]. ובתירוץ המקנה, שאין זה שינוי בשליחות, לפי שבגוף השחיטה עשה הכהן את שליחותו של הבעלים, דן מו"ר, הרי אין הישראל שולח את הכהן לקיים את פרטי ההקרבה, אלא לקיים מצוותו, ואם כן, הכשר הקרבן הוא רק אם נחשב שקיים הבעלים את המצוה של ההבאה. וראה עולת שלמה כאן.

^[4] רש"י פירש שיביא קרבן אחר לחובתו או לנדרו וישחטנו לשמו. ותמוה מאד למה הוצרך לומר שישחטנו לשמו, והרי קרבן חדש הוא ובודאי צריך לקיים בו כל דיניו. ובשפת אמת ביאר שלא תועיל סתמא לשמו כיון ששחט מקודם שלא לשמו, וכדעת רב [במנחות טז א] ש"על דעת ראשונה הוא עושה" ואפילו בשתי בהמות. ודחה, שכלל זה נאמר רק כשאחד שוחט את שתיהן. אכן, גם אם ננקוט שבשני קרבנות אינו עושה ע"ד הראשונה, מכל מקום כשעושה בקרבן אחד עבודה שלא לשמו ודאי צריך להמשיך ולעשות שאר עבודותיו לשמו וכמו שביאר הזבח תודה בדברי הרמב"ם [פט"ו מפסוהמ"ק ה"ג] שכתב זבח ששחטו שלא לשמו חייב להשלים שאר עבודות לשמן. ומשמע שלא מועיל בהן סתמא לשמו, כי באופן זה ודאי שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה. [וראה ביאור נוסף בטהרת הקדש]. והגרא"ל מאלין [ח"ב א] ביאר את דברי הרמב"ם, כדברי האומרים שמחשבת שלא לשמו פוסלת, ונמצא שנעקר הסתמא לשמו מהקרבן, ולפיכך צריך לחשוב בשאר העבודות לשמו. [וראה בהערה הבאה, אם אכן נעקר הלשמו, ואם פסול המחשבה חל בעבודה שחשב בה או בכל הקרבן]. וראה עוד בהערות 12 -13 על הגמרא.

^[5] רש"י פירש שהזבחים כשרים אף על פי שמצוותן לשחטן לשמן, ומשמע שהבעלים חייב להביא קרבן אחר משום שחיסר במצוותן ולא עשאן לשמו. ובפשטות כוונתו שהמחשבה שלא לשמן היא מחשבה הפוסלת ועוקרת את הסתמא לשמו [וכמבואר בהערה 1], ומפני חסרון מחשבת לשמו חל פסול בקרבן לגבי שלא יעלה לשם חובה. [ואילו בשאר המצוות חסרון לשמו פוסל לגמרי]. אולם בקובץ שיעורים [ח"ב כב] נקט שלשמו בקרבנות הוא כלשמו בכל המצוות, ועצם העדר המחשבה לשמו פוסל, אלא שבסתמא נחשב כעושה לשמו, אבל אם גילה דעתו שאינו חושב לשמו פסול, ואין פסול מחודש במחשבה זו [וראייתו מתוס' במנחות מב ב עי"ש]. ודבריו תמוהים שהרי אמרו להלן [ג ב] שהשוחט לשם חולין אינו פוסל, כי צריך שיחשוב לשם קרבן אחר, ומוכח שעל אף העדר מחשבה לשמו אין הקרבן נפסל. וכן משמע ממאן דאמר [במנחות מט. ופסחים עב א] שעקירה בטעות אינה עקירה, והקרבן כשר ומרצה אף שלא כיון לשמו. וגם רש"י [להלן מא; הובא בהערה 13 לתוס'] נקט שרק דיבור פוסל בקדשים ולא מחשבה, ואילו העדר מחשבה פוסל די במחשבה שלא לשמו. ואף בתוס' [בעמוד ב] כתבו שאילו קטן לא היה נחשב מתעסק, היתה שחיטתו כשרה כי סתמא לשמו, אף שאינו מכוון. ובריש מנחות אמרו שמנחת מחבת לשם מרחשת כשרה ועולה אף שלא חישב לשמה [וזה יש לדחות, שהטעם לכך כי מעשיה מוכיחין עליה, ונשאר עליה סתמא לשמה הראשון]. וגם מדברי הרמב"ם משמע שהמחשבה פוסלת כי הגדירו [בפי"ח מפסוהמ"ק ה"א] כ"מטיל מום בקדשים" וכדלהלן הערה 15. ולפיכך ביאר הגרי"ז [בפ"ד ממעה"ק הי"א וכן הביא בקו"ש בשם הגר"ח] שהקרבן קרב לשמו ממילא, והיינו כי מאחר שהוקדש לכך ממילא נעשית בו העבודה לשמו כפי שהוא, ונקט שאפילו מחשבתו לשם קרבן אחר אינה מחשיבה שעושהו שלא לשמו, אלא שהתחדש בתורה שמחשבה זו פוסלת בקרבן. ולפיכך כתב שאינו יכול לשוב ולעשות את העבודה שוב, כגון לקבל שוב את חלק הדם שנשאר, כי מחשבתו פסלה הקרבן. אך אילו היה זה חסרון במחשבת לשמו גרידא, יכל לחזור לקבל או לזרוק את הדם כמו זר שקיבל שכהן חוזר ומקבל אחריו. אולם מדברי רש"י [ב א ד"ה שלא, ג א ד"ה לשם, קטו א ד"ה ור"א, ועוד] משמע שמחשבת שלא לשמו עוקרת את הסתמא לשמו, ולכן אף שהחפצא של הקרבן סתמו לשמו, חידשה התורה שיכול לעוקרו משמו במחשבתו לקרבן אחר, אף שמחשבה סתם שלא לשמו או לשם חולין אינה פוסלת, [וגם הגרי"ז בסוף ימיו שב וביאר כן בשיטת רש"י]. ולפי זה נמצא שפסול הקרבן הוא מפני חסרון לשמו שנעקר במחשבתו, אך אילו ירצה יחזור ויקבל שוב את חלק הדם הנשאר ויעלה הקרבן לבעליו כי רק העבודה שנעשית שלא לשמו נפסלה, ולא הקרבן. ויתכן שלפיכך פירש רש"י שלא קיים מצוותן לשחטן לשמן. וכן משמע בהקדמת קרן אורה, וראה קהילות יעקב [סי' ב].

^[6] הרמב"ם בפירוש המשנה העמיד משנתנו כגון ששחט עולה לשם חטאת ואחר כך נודע שהוא קרבן עולה, והיינו עקירה בטעות, אך להלכה כתב [פט"ו מפסה"מ ה"א] שעקירה בטעות אין שמה עקירה. ועוד כתב בפירוש המשנה שמחשבת שלא לשמו פוסלת רק בקרבן יחיד, אבל בציבור סכין מושכתן למה שהן. [כך הביאו הרע"ב, אבל כעת נדפס שם שגם בקרבן ציבור פוסל]. ותמהו הגרעק"א ועוד, הלא להלן [ד א] אמרו "שינוי קודש ישנו ביחיד כבציבור", והיינו שמחשבת שלא לשמו פוסלת גם בציבור. ובפשטות יש לומר שכוונת הגמרא ששייך שינוי קודש בציבור, אלא שרבנן התנו שלא יפסול, אך מעיקר הדין היה פוסל, ראה רש"ש להלן [ד א]. ושם נביא את דברי הנצי"ב שכוונת הרמב"ם לדברי הערוך [ו ב תוד"ה סכין] ששם הקרבן נקבע רק בעת שחיטתו, ולפיכך אפילו אם הוקדש לתמיד אפשר לשוחטו למוסף. ובשפת אמת כתב שרק עקירה בטעות אינה מועילה בקרבן ציבור [אף למאן דאמר ששמה עקירה] כי סכין מושכתן למה שהן, אבל כשיודע שהוא עולה ועוקרו במזיד לשלמים יפסול אף בציבור, ולא יועיל תנאי בי"ד שסכין מושכתן. ויתכן לבאר, שהחילוק בין עקירת טעות לעקירה גמורה, הוא שעקירה גמורה פוסלת ולא מועיל בה משיכת סכין, אך עקירת טעות אינה אלא עקירת הלשמו, ומועיל הסכין מושכתן לעשות את הקרבן לשמו, ולקיימו כנגד המחשבה. וראה בחשק שלמה שדברי הרמב"ם בעולות, שכשרין ליחיד ועולין לציבור לשם חובה, ואילו הגמרא להלן בחטאות, שפסולין ביחיד. אולם המהרש"א [בביצה כ ב] נקט שגם כבשי עצרת שהם שלמים, אינם נפסלים במחשבת שלא לשמו כי סכין מושכתן. ובחק נתן כתב שבגמרא מדובר בשינוי קדש בשאר עבודות שאין בהן סכין מושכתן, או שכוונת הגמרא לאיסור שיש במחשבת שינוי קדש, ולא לפסול.

^[7] הרמב"ם [פט"ו מפסומ"ק ה"א] כתב שלש מחשבות הן שפוסלין את הקרבנות, ואלו הן מחשבת שינוי השם:. כגון שהיה עולה ויחשב שהוא שלמים. והעיר הכסף משנה שהיה ראוי לכתוב פסול מחשבה זו בחטאת שנפסלת בה, ולא בעולה שרק אינה עולה לשם חובה, וכתב שגם מה שאינה עולה לשם חובה הוא מפני פסול שחל בקרבן לענין זה, ראה לעיל הערה 3. והגרא"ל מאלין [שם] העלה מדברי הרמב"ם שהקרבן נפסל במחשבה שלא לשמו מדין הקרבתו שהוקדש לה, שהרי עקר את הסתמא לשמו שחלה בהקדשה, ורק שנתרבה הכשר הקרבה חדש בקרבן, והוא אינו מועיל לריצוי בעלים, ולכן נקט הרמב"ם שעולה נפסלת במחשבה וזה כעין המבואר לעיל שנעשה לקרבן אחר. וראה בהערות 14 -15 על תוס' שנברר דין חטאת לשם חולין.

^[8] בשטמ"ק [אות ב'] הקשה הרי אם שחט הפסח קודם זמנו לשם פסח או סתמא פסול, ואם כן בהכרח יש עליו דינו פסח גם בשאר ימות השנה, ולמה אינו נפסל כשנשחט שלא לשמו. וביאור קושייתו, שהרי דין הפסח הוא להקריבו כפסח או לעוקרו ורק אז יעשהו כדינו לשלמים, וכיון ששחטו שלא לשמו יפסל אף בשאר ימות השנה. [והיינו שפסח אין בו קדושת שלמים, אלא קדושת פסח שיכול לעוקרה לשלמים ודלא כדעת רש"י בסמוך]. ותירץ, שאינו נפסל משום שינוי קודש, אלא משום פסח שנשחט שלא בזמנו, והראיה שהרי אפילו לשם סתמא פסול, ובהכרח שאין זה פסול של שלא לשמו. והיינו שאילו נפסל מפני מחשבתו, הרי בסתמא יחשב לשם שלמים ויועיל כעקירה, ובהכרח שפסולו מפני ששוחט פסח שלא בזמנו, ולפיכך בסתמא נחשב כ"פסח" ונפסל משום שנשחט שלא בזמנו. אולם יתכן שאין כוונתו שנחשב "פסח" ונשחט שלא לשמו, אלא שדינו לעקרו ולעשותו שלמים, ודינו כשלמים, ולפיכך כשמקריבו בכל ימות השנה לשם פסח יחשב כמקריבו שלא לשמו, ועל כך תירץ שאי אפשר להחשיבו כשוחט שלא לשמו שהרי הוקדש לשם פסח, אלא שפסולו ששחטו לפני זמן הפסח, וראה בהערה הבאה.

^[9] רש"י פירש שמדובר בשאר בזבחים שנזבחו בי"ד בניסן לשם פסח. ולכאורה תמוה, שהרי בשלמא פסח שנשחט לשם קרבן אחר, אינו נפסל אלא בי"ד, כי בשאר ימות השנה נעקר ונעשה שלמים, ואין היכי תמצי לשחוט פסח בזמן אחר שלא לשמו, אבל בשאר הנשחטים לשמו הרי בכל השנה שייך מחשבה לשם פסח [וצריך עקירה לקרבן אחר] ולמה לא יפסלו. ומוכח שלדעת רש"י עצם קדושת הפסח בשאר ימות השנה נחשבת כשלמים, וכשחושב בהם לשם פסח, היינו לשם שלמים, ורק אינו עולה לשם חובה. [ומה שצריך עקירה הוא מדיני הקרבתו, שפסח אינו קרב לשלמים בלי עקירה, אך נחשב כשלמים א] ב. מו"ר הגראי"ל העיר, שחטאת לשם פסח תפסל בכל זמן, כי פסולה אינו תלוי במחשבה "לשם פסח" אלא במחשבה שלא לשמו. ויישב בכך את קושיית החשק שלמה למה אמר רבי אלעזר שהחטאת פסולה בכל זמן, והרי פשיטא הוא, שהרי זמנה כל השנה. ובהכרח שבא ללמד שפסולה כל השנה גם במחשבה לשם פסח שאינה פוסלת בשאר קרבנות כל השנה. [ועל תיבות "בי"ד ניסן" העיר שגם בי"ד אייר פוסלת מחשבה לשם פסח שני, כמבואר בבנין ציון ח"א ל'] ג. בפשטות סברתו של יוסי בן חוני היא, שמחשבה לשם פסח וחטאת דינה חמור משאר המחשבות, ואין זה כחומרא של פסח וחטאת שנפסלים במחשבת שלא לשמו בעלמא, אלא חומרא נוספת, וצריך להבין כיצד למד מזה לזה, [כמבואר בדף יא ב שלמד שכל הפוסלים בפסח, נפסלים בשחיטה לשמו]. אמנם בכתבי הגר"ח [כריתות כז ב] מבואר שמחשבת שלא לשמו אינה פוסלת מפני שחשב להיפך מהרצוי, אלא שעצם השינוי פוסל אף אם הוא חל והקרבן עומד מעתה לשם מה שחשב, כי שינוי קודש פוסל את הקרבן [ויתכן שעל כך כתב הרמב"ם שאינו עולה לא משום עולה ולא משום שלמים, ראה לעיל הערה 3, ועיין בחידושי הגרא"ל סי' ד']. ונמצא לדבריו שיוסי בן חוני למד מפסח וחטאת מהו שינוי הפוסל, דהיינו השינוי שבין פסח וחטאת לשלמים ועולה פוסל בכל אופן שחושב מזה לזה. ולדעתו אין כלל חומרא בפסח וחטאת, ושוים הן להפסל בשינוי ככל הקדשים. וראה בדף יא הערה 8.

^[10] רש"י פירש: שחטן לשאר זבחים לשם גבוה מהן, ומשמעות לשונו היא ששמעון אחי עזריה לא אמר דינו על פסח וחטאת, והם נפסלים אפילו כשחשב לשם גבוה מהן. וראה בקרן אורה שדייק מלשון המשנה להיפך, ששנינו בסמוך "כיצד, קדשי קדשים ששחטן לשם קדשים קלים" ומשמע שמדובר בכל קדשי קדשים, ואפילו חטאת אינה נפסלת אלא לשם נמוך ממנה. [ועיין חשק שלמה שחטאת גבוה מכלם, אך להלן צ' ב שנינו שאשם מצורע גבוה ממנה]. וכתב, שאם במחשבה לשם גבוה מהן כשרים ומרצים, גם חטאת אינה נפסלת כשחשב לשם גבוה מהן. אבל אם לשם גבוה מהן כשרים ולא מרצין, מסתבר שגם בחטאת יודה שנפסלת לגמרי אף לשם גבוה. ולכאורה מלשון הגמרא משמע שהחטאת נפסלת, [לפי הצד שבגבוה כשרין ולא מרצין], שהרי אמרו שאם דעתו שכשרין ולא עלו, נמצא שחולק עם תנא קמא רק בחדא. דהיינו שנפסלין בנמוך מהן. ואילו סובר שגם בחטאת לשם גבוה לא נפסלו, נמצא שלעולם נחלקו בתרתי, ובהכרח ששמעון אחי עזריה לא דיבר בחטאת. וראה הערה 16 על תוס', ולהלן יא ב הערה 3.

^[11] החזו"א [א יג] כתב שרק לשם נמוך מהן פסולין, אבל לשם שוים כשרים, ודן אם שייך מציאות שיהיו שוין. וכן נקט הקרן אורה, וביאר שלכן אין פסח שלא לשמו נפסל, כי בכור ומעשר שוין לו. ובתוס' הגרעק"א למשניות והרש"ש נקטו שבכור קודם למעשר כי קדושתו ברחם, ולפיכך דנו למה לא נקטה המשנה בכור לשם מעשר. ובקרן אורה יישב שאין חומרא זו נחשבת לעשותם גבוה ונמוך, כי מתן דמיהן שוה. והיינו שאין נחשב גבוה מחבירו לענין פסול מחשבה אלא כשיש בו מעלת קדושה מחמת תוספת דיני קרבן, ורק לענין קדימה יש מעלה לקרבן שקדושתו מרחם, וראה עוד להלן יא ב הערה 4. וראה במשמר הלוי [סימן ז] שדן האם מדובר באופן שחשב "לשם קדשים קלים", או דוקא שחשב לשם קרבן מסוים שהוא מקדשי קלים שקדושתן נמוכה משל קדשי קדשים, והוכיח מדברי הרמב"ם [פט"ו מפסוהמ"ק ה"ב] ששינה לגבי מנחה ונקט מנחה מסוימת, ומשמע שאין מחשבתו על שם כללי פוסלת.

^[12] עיין רש"י ושטמ"ק [אות ג] ונראה שיש חילוק ביניהם אם "בקדושתייהו קיימי ואסור לשנויי בהו" הוא דבר אחד, והתחדש במשנה שכתוצאה מקדושתן אסור לשנויי בהו, או שזה פשיטא לן שבקדושתייהו קיימי, ורק קא משמע לן על איסור השינוי בשאר עבודות. וראה בטהרת הקדש בזה. ומלשון הגמרא יש להוכיח שהיה פשיטא לן שבקדושתייהו קיימי, שהרי אילו היה צד שנגרע מקדושתן על ידי מחשבתו, שוב יהיה מותר לחשוב בשאר העבודות שלא לשמו, ועל כרחך שהנידון הוא רק אם כיון ששינה מותר לשנות שוב אף שבקדושתן קיימי. ומדברי השטמ"ק נראה שאף על פי שלא נעקרה הסתמא לשמו, מכל מקום כיון שהשתנה שם הקרבן מעולה לשלמים והתחדש בו הכשר חדש, [כמבואר לעיל בהערות 7-3] לפיכך היה הוה אמינא שמותר לשנות בו ולחשוב בו מחשבת שלמים, ועל כך למדנו מדברי רבא שאסור לחשוב בה לשם שלמים, והסברא בזה שהרי אינו נעשה ונאכל כשלמים, ובהכרח שעקירתו מעולה היא רק לענין שאינו מרצה, אבל ודאי עולה היא ואסור לחשוב בה לשם שלמים. וראה בטהרת הקדש ריש מנחות שדקדק מלשון הגמרא שם שלא היה סלקא דעתא להתיר שינוי נוסף במנחה, אלא אם נפסלה המנחה, אך אילו היתה כשרה אף שלא היתה בקדושתה אחר ששינה בה, ודאי אסור לשנויי בה. והחילוק הוא בין זבח למנחה, כי שינוי קדש במנחה אינו שינוי במעלת הקדושה כמו בין עולה לשלמים, אלא רק שינוי באופן עשיתה ממחבת למרחשת, ולפיכך לא שייך בה שינוי בקדושתה, ואם כשרה אסור לשנויי בה עוד. ורק בשינוי קדש בזבחים, שמשנה את את עצם שם הקרבן, היה הוה אמינא להתיר שינוי נוסף. וראה עוד להלן [ע"ב הערה 2]. ובתורת כהנים [נדבה ה ו] דרשינן מקרא שיש חיוב הפשט גם בקרבן שנשחט שלא לשמו, והקשו הראשונים למה הוצרך לכך ריבוי, והרי הקרבן כשר. וביאר הר"ש שסלקא דעתא כיון שנדחה מהבעלים אין צריך הפשט. ובתוס' אחרות [הנדמ"ח] כתבו דסלקא דעתא שהחיוב דוקא בעולה, לאפוקי שנעקר שמה לשם שלמים. ומשמע כהמבואר לעיל שמחשבת שינוי קדש משנה את שם הקרבן בפועל. ובכתבי הגרי"ז [מנחות ב ב] נקט שכל האיסור לחשב שוב אחר מחשבה שלא לשמו, הוא רק משום "לא יחשב", כי חיוב המחשבה לשמו הוא רק להכשר הקרבן, ודייק כן מהרמב"ם [פט"ו מפסוהמ"ק ה"ג] שכתב "אסור לחשב וכו' לפיכך זבח ששחטו שלא לשמו חייב להשלים שאר עבודות לשמן, ומשמע שרק "לפיכך" מפני לא יחשב, אך אין מצוה לחשב לשמו כי אינה מכשרת הקרבן מאחר ששינה. ולכאורה תמוה מסוגיין, כי אמרו מסברא שאסור לשנות אף אחר ששינה, ומשמע שאין האיסור מפני לא יחשב. וראה עוד באבי עזרי, ולהלן [ע"ב, ובדף ד א הערה 9 לתוס'] ב. עוד יש לדקדק ברש"י שסיים "ומיהו אם עבר ושינה כשר", ומשמע שבא לאפוקי ממשמעות דברי הרמב"ם בפיה"מ שאם לא גמר את שאר העבודות לשמן הקרבן נפסל, וראה חק נתן.

^[13] בזבח תודה דקדק למה נקט רבא אסור "לזרוק" דמה, ולא כתב אסור "לקבל", שהיא עבודה קודמת לזריקה. וביאר שרצה לחדש שאפילו עשה כל עבודותיה שלא לשמו, צריך לזרוק לשמו, ודקדק כן בלשון הרמב"ם [פט"ו מפסוהמ"ק ה"ג]. ולפיכך ביאר שהרמב"ם פירש "דשני בה כל הני" היינו שלשת העבודות, ולא כרש"י שפירש "כל הני לישני בה" דהיינו שלא ישנה בקבלה ואילך. אולם מו"ר הגראי"ל ביאר, שרבא נקט "לזרוק" כי כל העבודות תלויים בהכשר זריקה לבסוף, ודן אם שחט וקבל שלא לשמו ולבסוף נשפך הדם, אם עבר עבירה, וכן אם היה מותר לזרוק שלא לשמו האם ממילא היה מותר לעשות גם את שאר העבודות שלא לשמו, ואם אכן דין לשמו בשאר העבודות תלוי בזריקה, ראוי לומר "אסור לזרוק". [וראה לעיל הערה 2, ולהלן ד א הערה 5א].

^[14] פירש רש"י שאסור לעבוד אחת משאר עבודות לכתחילה שלא לשמו. ומשמע שבאותה עבודה שעבד בה שלא לשמו מותר להמשיך בה שלא לשמו, וכן דייק הרשב"א במנחות [ב ב] מדברי רש"י שם. ולכאורה הטעם לכך, שהמחשבה שלא לשמו פוסלת רק את העבודה שנחשבה בה, אך בשאר העבודות אסור להמשיך ולחשוב שלא לשמו כי הקרבן עצמו לא נפסל כלל. אולם מדברי רש"י בפסחים [ס ב ד"ה שכן] דייק הגרי"ז שהקרבן עצמו נפסל, אלא שכל פסולו הוא רק בכך לגבי שלא ירצה לבעליו, וכך ביארנו בפנים. וכבר כתבו החזו"א [זבחים א ה] ואבן האזל [פי"ג מפסוהמ"ק] ובדבר אברהם [ח"ב ג] שגם בשאר העבודות אסור לחשוב בשינוי בעלים, כי הקרבן עצמו לא נפסל, ומדבריהם נראה כי מה שאין הקרבן עולה להם לשם חובה, היינו רק מפני פסול העבודה שנעשית שלא לשמו, [ועיין בטהרת הקדש להלן ז ב, ובהערה הבאה]. ובאבני נזר [חו"מ קסב] כתב שלדבריהם אם שינה בקבלה מותר לשנות גם בהולכה דחד מילתא הוא כדלהלן ד א [וראה עוד לעיל הערה 4 מדברי הרמב"ם פט"ו מפסוהמ"ק ה"ג, והבאנו שם שאף בשאר העבודות לא מועיל סתמא לשמו, כי עושה על דעת ראשונה, וצריך לחשוב לשמו. אולם נראה שאיסור לא יחשב לא שייך אלא כשחושב בפועל שלא לשמו, ולא כשנמשכת מחשבתו הראשונה, ועיין זבח תודה וצ"ע]. וראה בזבח תודה שכתב כי אפילו אם עשה שינוי בעלים, אסור לחשוב שוב בעבודה אחרת לשינוי בעלים, והוכיח כך מהביאור השני בתוס' שהמשנה מדוברת גם בשינוי בעלים ועל כך אמרו שאסור לשנויי בהו. אולם באבן האזל [שם] הביא שהמרכבת המשנה כתב שאם שחט בשנוי בעלים, מותר לזרוק בשנוי בעלים, כי מאחר שאפילו אם יזרוק לשם הבעלים לא יעלה להם לשם חובה, אין במחשבתו השניה משום שינוי בעלים, וכן הסיק בחזון יחזקאל. והטעם שמחשבת שינוי בעלים היא בשינוי המתכפר, ולא בשינוי המקדיש, וכשכבר אינו מרצה לו, לא שייך איסור זה. וראה במשמר הלוי [תמורה סי' ע] מכתב ששלח הגרי"ז להגר"י אברמסקי ונקט שאסור לעשות בו עוד שינוי כי נשאר שם הבעלים עליו ל"כפרת דמים", וכמבואר בהערה 3. [ומו"ר הגראי"ל אמר ש"כפרת דמים" זו מתחדשת רק לאחר השינוי שהפקיע את כפרת הקרבן, ובודאי לא שייך לחשב שכפרת הקרבן תהא לבעליו וכפרת דמים לאחר]. ואמנם בלשון תוס' [ד"ה כל] משמע שקרבן שאינו עולה לשם חובה גם אינו מרצה, וכן היא משמעות הסוגיא להלן [ו; יא ב הובאה בתוד"ה לשם]. וכן משמע בשטמ"ק הנ"ל שאילו היה חיוב אחריות בנדבה, היה צריך להביא אחרת, והטעם לכך, כי אף שאינה באה לכפרה, בשינוי קודש גם אינה מרצה ולא קיים דין הנדבה. אולם מו"ר הגראי"ל דקדק למה הוצרך השטמ"ק לדמותו לנאבד, והלא הוא עדיף מנאבד שהרי עולה באמת לנדבה ומקיים מצוותו, ורק אינו עולה לחובתו, ובהכרח שאינו נחשב נדבת הבעלים ואינו מקיים בה מצוה, ולכן הוצרך לפטור כמו נאבד. ולהלן [ה א בהערות לגמרא ותוס'] נרחיב בפרט זה.

^[15] בהערות הקודמות הבאנו שיש מפרשים ששיטת רש"י היא שהקרבן עצמו אינו נפסל כלל במחשבה שלא לשמו, אלא העבודה בלבד, וזו סברת הגמרא שאסרו לשוב לשנות בו, ופשיטא שלא השתנתה קדושתו. [ובזה נחלק השטמ"ק]. אולם מהוכחה זו שהביאה הגמרא מקרא, משמע שבאה ללמד שאפילו אם הפסול חל בקרבן, אסור לשנות ולחשוב בו שוב שלא לשמו, והיינו שאמרו "נדבה יהא", שמחמת פסול המחשבה השתנה שם הקרבן, וכבר אין בו מצוות מחשבת לשמו הראשונה שנדר עליו, אך בכל זאת אסור לחשוב בה שלא לשמו, מפני איסור מחשבת פסול בקדשים. וכבר הבאנו לעיל שבזבח תודה כתב שלא השתנה שם הקרבן אלא ל"נדבה" אבל הוא אותו קרבן ואסור לשנות בדיניו משלמים לעולה. וגם לענין אשם שאין בו נדבה, כתב שהוקש לכל הזבחים ואסור לשנות במחשבותיו אף שאינו עולה לחובתו, ואינו נדבה. ומה שלא נאמר איסור זה באותה עבודה [וכמו שדייק הרשב"א במנחות שבעבודה ששינה מותר לשנות שוב] היינו משום שהעבודה נפסלה לגמרי ולא שייך להוסיף בה פסול, אך הקרבן רק אינו עולה לשם חובה, ועדיין אסור לחשוב בו שלא לשמו. ובחתם סופר [חו"מ ר"ד] כתב שאיסור לא יחשב נאמר רק כשפוסל פסול גמור ולא במחשבת שלא לשמו, שהרי הרמב"ם [פי"ח מפסוהמ"ק] כתב שהיא אזהרה שלא להפסיד קדשים במחשבה וזה דומה למטיל מום, ואילו בשלא לשמו רק אינו עולה לשם חובה, ותמוה מסוגיין שפרש"י איסור בה במחשבת שלא לשמו. וראה עוד להלן [ד ב בהערה 13 לתוד"ה ואימא]. ובקהילות יעקב [ה] הוכיח מדברי הרמב"ם שאיסור לא יחשב שייך בין באופן שגורם שלא יעלו לשם חובה שהרי כתב [בפט"ו מפסוהמ"ק ה"ג] איסור לא יחשב על שלא לשמו. והיינו משום שמפסידו מכפרת הקרבן, או מקיום חובתו להביא קרבן. וגם באופן שכבר חשב שלא לשמו כתב הרמב"ם [שם] שחייב להשלים כל העבודות לשמן, אף שכבר אינו עולה לבעלים לשם חובה, וביאר שעדיין נחשבת כ"הפסד קדשים", כיון שמחשבה זו ראויה לפסול קרבן שעדיין לא חשב בו, ודומה למטיל מום בבעל מום שלוקה [לפי רבי מאיר] וראה עוד באחיעזר יו"ד כז. ולפי מה שהבאנו לעיל [הערה 3] מהשטמ"ק שגם בנדבה שייך פסול מחשבת שלא לשמו, אלא שאינו חייב להביא אחרת, נמצא שזה הטעם שאסור לחשוב עוד מחשבת שלא לשמו, כי אף שאין לו בה כפרה, מכל מקום המחשבה גרמה שלא הביא מה שנדב, ורק אין לו חיוב להביא אחרת, אך הקרבן שנפסל נחשב כקרבן חובה שנפסל והפסיד קדשים. וראה באבן האזל [ספי"ח מפסוהמ"ק] ובמשנת רבי אהרן [זבחים א] שדנו בזה.

א משנה כל הזבחים (מיני הקרבנות) שנזבחו (נשחטו) שלא לשמן שהקדיש בהמה לקרבן מסוג מסויים, ובזמן השחיטה התכוון לשם קרבן אחר — הרי הם כשרים כשלעצמם, ואפשר להמשיך את סדר העבודה שלהם, ואף לאכול את בשרם אם הם מהקרבנות הנאכלים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, והבעלים צריכים להביא קרבן אחר כדי למלא את חובתם. ודין זה הוא בכל הקרבנות, חוץ מן קרבן הפסח והחטאת, שאם נזבחו שלא לשמם הרי הם פסולים לגמרי. אלא שגם באלו יש הבדל, כי הפסח פסול כשנשחט שלא לשמו. דווקא בזמנו כלומר, בזמן שמצוה לשחוט אותו, בערב פסח אחר חצות היום, והחטאת בכל זמן.

ר' אליעזר אומר: אף האשם פסול כשנשחט שלא לשמו, ולשיטתו צריך לשנות כאן: הפסח בזמנו, והחטאת והאשם בכל זמן. אמר ר' אליעזר לנמק את דבריו: החטאת באה על חטא והאשם בא גם הוא על חטא, מה חטאת פסולה שלא לשמה, אף האשם פסול שלא לשמו.

יוסי בן חוני אומר: לא רק הפסח והחטאת פסולים כשנשחטו שלא לשמם, אלא גם קרבנות אחרים הנשחטין לשם פסח ולשם חטאת — פסולין.

שמעון אחי עזריה אומר: יש לחלק באופן זה, כל מיני הקרבנות אם שחטן לשם קרבן שבמעלתו גבוה מהן — כשרין, שחטן לשם נמוך מהן — פסולין.

כיצד? קדשי קדשים, כגון חטאת ועולה, ששחטן לשם קדשים קלים, כגון לשם שלמים — פסולין, קדשים קלים ששחטן לשם קדשי קדשים — כשרין. וכן בקדשים קלים עצמם יש דרגות שונות, הבכור והמעשר ששחטן לשם שלמים — כיון ששלמים הם למעלה מהם — כשרין, שלמים ששחטן לשם בכור ולשם מעשר — פסולין.

ב גמרא שנינו במשנתנו: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. ושואלים: למה לי למיתנא [לשנות] בלשון "אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה"? ליתני [שישנה] בקיצור: "ולא עלו לבעלים לשם חובה"!

ומשיבים, הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו] שכך יש לדייק: לבעלים הוא שלא עלו לשם חובה וזה הפגם היחידי שבהם, אבל בקדושתייהו קיימי [בקדושתם הם עומדים] ואסור לשנויי בהו [לשנות בהם] שינוי נוסף.

והוא כדברי רבא, שאמר רבא: עולה ששחטה שלא לשמה — אסור לזרוק דמה שלא לשמה. ומנין דבר זה?

איבעית אימא סברא [אם תרצה אמור סברה] היא, איבעית אימא קרא [אם תרצה אמור מקרא] מוכיח זאת. ומפרטים, איבעית אימא סברא [אם תרצה אמור סברה]: וכי משום דשני [ששינה] בה שינוי אחד, בשחיטה, כל הני לישני [אלה ישנה] בה וליזיל [וילך]? שאם עשה שלא כראוי אינו צריך להמשיך בכך.

איבעית אימא קרא [אם תרצה אמור מקרא] מלמדנו זאת, שנאמר: "מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך" (דברים כג, כד), ויש לתמוה: האי [זו] נדבה היא?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

במשנה הבכור והמעשר כו'. ק"ל מדוע לא קאמר נמי מעשר ששחטו לשם בכור כשר ואיפכא פסול דהא לקמן פ"י מבואר דבכור קדוש טפי ממעשר שקדושתו מרחם ונאכל לכהנים:

גמרא ל"ל למיתני אלא כו' ליתני ולא עלו כו'. לפי עומק חכמת הלשון נ"ל דלא מצי למיתני ולא עלו כו' חוץ כו' דהיה משמע דהחוץ כו' שב על ולא עלו ולומר דהפסח והחטאת עלו לשם חובה. אבל השתא דתני אלא משמעותו דעיקרו אתי לאשמעינן דכשרים. ומובן שפיר דחוץ בא לאפקועי מכלל כשרות. ועמש"כ רפ"ז דפסחים:

ד"ה אלא. וישחטנו לשמו. כצ"ל:

תד"ה לשם גבוה. כגון בגבוה. נדפס בגליון נ"א בנמוך. ר"ל דבזה לא נצטרך להגהת משמע כו':

בא"ד וי"ל משום דדרשינן טעמא דשמעון כו'. כצ"ל (צ"ק):

בא"ד ועוד יש לדקדק כו'. מה שנדפס בגליון וצ"ע כו' והוא מח"ג. אינו כלום. דהתוס' דייקי שפיר דא"א דלשם נמוך כשרים א"כ מאי איריא מפני ששחטן לשם גבוה מהן כיון דאפילו לשם נמוך כשרים:

תד"ה החטאת באה וכו' דאין באין על חטא. נ"ב על חטא מפורש בכתוב לא אתו:

מתני' חוץ מן הפסח. עיין מנחות דף מח ע"ב תוס' ד"ה כבשי:

תוס' ד"ה כל וכו' ובפ' המקפיד פירשתי. עיין לקמן דף ד' ע"ב תוס' ד"ה מחשבה ודף מא ע"ב רש"י ד"ה כגון שנתן ובמנחות דף ב ע"ב רש"י ד"ה אבל מחשבה דמינכרא ובפסחים דף סג ע"א תוס' ד"ה ר"מ סבר ובחולין דף לט ע"א תוס' ד"ה אלא זביחה:

משנה כל הזבחים ששחטן שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח וחטאת ור"א סובר אף אשם ומביא הגמ' (בדף י ע"ב) טעמא דר"א הרי הוא אומר כחטאת כאשם מה חטאת שלא לשמו פסול אף אשם שלא לשמו פסול וקאמר בגמרא (דף יא ע"א) בשלמא לרבנן דאמרי אשם ששחטו שלא לשמו כשר היינו דאיתקש מנחה לחטאת מנחה לאשם דתני ר"ש אומר קודש קדשים הוא כחטאת כאשם מנחת חוטא הרי היא כחטאת לפיכך קמצה שלא לשמה פסול מנחת נדבה הרי היא כאשם לפיכך קמצה שלא לשמה כשר אלא לר"א למאי הלכתא אתקיש מנחה לחטאת ומנחה לאשם ומתרץ הגמרא לאידך דר"ש דתנן שלא בכלי שרת פסולה ור"ש מכשיר ואמר ר' יהודה מ"ט דר"ש אמר קרא קודש קדשים היא כחטאת כאשם בא לעבדה ביד עבדה בימין כחטאת בכלי עבדה בשמאל כאשם ופריך הגמרא ור"ש האי קרא מפיק להכי ומפיק ליה להכי ומתרץ הגמרא עיקר קרא כר"י הוא דאתא ומנחת חוטא דפסולה שלא לשמו טעמא אחרינא הוא חטאת טעמא מאי פסולה שלא לשמו דכתיב בה היא מנחת חוטא נמי כתיב בה היא ופריך הגמרא ורבנן למאי הלכתא אתקיש אשם לחטאת לומר לך מה חטאת טעון סמיכה אף אשם טעון סמיכה ע"כ הגמרא:

והנה קשה לי מאי פריך הגמרא ורבנן למאי הלכתא אתקיש אשם לחטאת הא במסכת תמורה (דף כ ע"ב) איתא במתניתין תמורת אשם ולד תמורה ירעה ור"א סובר מתה ופי' רש"י (בדף יח ע"ב) בד"ה ימותו דטעמא דר"ש דסובר ימותו הוא הואיל ודרש בזבחים כחטאת כאשם שאתקיש אשם לחטאת וא"כ מאי פריך הגמרא דלמא רבנן דהכא סוברים בהא כר"א ודורשים ההיקש אשם לחטאת לענין דכל מה. שבחטאת מתה גם באשם ימותו:

ונ"ל לתרץ דהא הך ת"ק דר"א הוא ר' יהושע כדמפורש בברייתא דר"י סובר דאשם ששחטו שלא לשמו כשרה ור"י לשיטתו ע"כ לא מצי למדרוש האי הקישא דכל מה שבחטאת ימותו גם באשם יומת ושפיר פריך הגמרא לר"י לשיטתו למאי הלכתא אתקיש חטאת לאשם:

ודע דלפי הגירסא שיש במסכת שבועות (דף יב ע"א) וכן הוא במסכת פסחים דמביא הגמרא סיפא דהך מתניתין דתמורה אשם שמתו בעליו ירעה ר' אליעזר אומר ימותו ר' יהושע אומר יביא בדמיו עולה הרי מפורש דר' יהושע אינו סובר כר"א והוא פליג עליו דאשם ירעה וא"כ אין מקום לקושיא הנ"ל. אך אחר העיון נראה שהוא טעות ואין זה ר' יהושע כי אם ר' אליעזר וכן הוא במתניתין דתמורה הוא מוכח שהוא ר' אלעזר דהא הגמרא במס' תמורה (דף יח ע"ב) פריך ר' אלעזר אדר' אלעזר דר' אלעזר סובר גבי ולד תמורת עולה הוא עצמו יקרב עולה ופריך הגמ' הא ר' אלעזר אומר גבי ולד תמורת אשם יביא בדמיהן עולה בדמיהן אין אבל הוא עצמו לא הרי מפורש דר' אלעזר הוא דאמר במתניתין יביא בדמיהן עולה ולא ר' יהושע והוא טעות שנפל בדפוס וא"כ שפיר קשה דלמא ר"י סובר בהא כר' אליעזר דגם אשם ימותו ודרש ההיקש בחטאת כאשם. אמנם נ"ל לתרץ דר"י לשיטתו ע"כ אינו דורש ההיקש לענין אשם שימותו דהנה איתא במס' הוריות (דף ו ע"א) ע"ש לשון הגמרא ומאי פריך הגמרא דלמא שאני גבי אשם דלא קרב הולד דכל שבחטאות מתות באשם רועה מש"ה לא יקריב הוא עצמו ומתרץ התוספות דלא נגמרה באשם רועה אלא בהני דשייכי כהלכתו באשם כגון מתו בעליו או נתכפרו בעליו או תמורה או עברה שנתו דכל הני ד' שייכי באשם אבל ולד אשם דלאו כהלכתו הוא דאשם זכר הוא ולא שייך ביה ולד בהא לא נגמרה הלכה עכ"ל התוס' הרי מפורש בתוס' דלענין ולד תמורת אשם לא נאמר ההלכה דכל שבחטאת מתה כו' א"כ הקושיא הנ"ל במק"ע:

אך יש לתרץ דהלכה היא לענין המפריש נקבה לאשם וילדה דהנה ר"י בר חנינא אמר בגמ' דתמורה (דף יט ע"ב) מודה ר"א במפריש נקבה לאשם דאין בנה קרב אשם אע"ג במפריש נקבה לעולה סובר ר"א דבנה קרב עולה מודה באשם דבנה לא יקרב אשם ופריך בגמרא אדמשמע דאין בנה קרב אשם לאשמעינן דאין בנה קרב עולה והה"ד לאשם ומתרץ הגמרא אי אשמעינן עולה ה"א עולה הוא דלא קרבה דלא אקדשה לאמה קדושת עוברה אבל אשם דאקדשה לאמה קדושת עוברה ה"א ולדה קרב אשם קמ"ל וא"כ שפיר יש לומר דהלכה היא לענין המפריש נקבה לאשם דאין בנה קרב דבלאו ההלכה ה"א דיקריב כמו שמתרץ הגמרא אליבא דר"א וכאן לא שייך דברי התוס' דלא כהלכתו הוא דעד כאן לא מתרצים התוספות כן אלא גבי ולד תמורת אשם דזה שפיר לאו כהלכתו הוא הואיל ולא מקרי ולד אשם אלא ולד תמורת אשם אבל במפריש נקבה לאשם כיון דאמו קדוש קדושת דמים לאשם דכן מפורש במתניתין שם במפריש נקבה לאשם סובר הת"ק תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אשם ופריך בגמרא שם למה לי תסתאב כיון דלא חזי למלתא היינו מומה ומתרץ ר"י אמר רב היינו טעמא דאמרינן מיגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא נמי קדושת הגוף וקאמר רבא זאת אומרת הקדיש זכר לדמיה קדוש קדושת הגוף ופי' רש"י מדבעי מום אע"ג דלדמיה אקדשיה קדוש קדושת הגוף והא דלא מקרבה משום דאין נקבה בא אשם עכ"ל הרי מפורש דמפריש נקבה לאשם היא מקרי אשם הואיל ונחתא לה קדושת הגוף וא"כ בזה שפיר ולדה ולד אשם ושפיר שייך ההלכה דכל שבחטאת מתה באשם רועה אף לר' נתן:

אבל אני אומר דסברא זו תליא בפלוגתא דלת"ק שפיר מקרי זה ולד אשם הואיל וסובר במפריש נקבה לאשם קדוש קדושת הגוף אבל לר"ש דפליג שם במתניתין וסובר תמכר שלא במום וגם בברייתא שם סובר ר"ש דמפריש נקבה לאשם אינו עושה תמורה הואיל וליכא קדושת הגוף עליו א"כ לר"ש פשיטא דולדה לאשם ולד אשם מקרי ולא צריכין להלכה כלל דודאי בנה לא קרב אשם וגם לא כהלכתו הוא כמו שמתרץ התוס' א"כ הקושיא במק"ע דהא ר' נתן אליבא דר"ש אתי לתרץ דהא ר"ש הוא דאמר אין חטאות הציבור מתות והרי לר' שמעון לשיטתו ע"כ צריכין לומר בולד חטאת לחוד לא נגמר הלכה למיתה כיון דליכא באשם כנגדו שיהיה לרעיה כנ"ל אך קושיא זו יש לדחות דהא דבר זה גופא דכל מה שבחטאת מתה באשם רועה תליא בפלוגתא דהא במסכת תמורה (דף כ ע"ב) במתניתין פליגי בה תנאי ת"ק סובר תמורת אשם ולד תמורה ירעה ר' אליעזר אומר ימותו ר' אלעזר אומר יביא בדמיה עולה הרי דר"א לית ליה הך הלכה דכל שבחטאת מתה באשם רועה וא"כ גם לר"ש י"ל דס"ל כר"א:

אבל זאת אומרת דע"כ ר"ש לשיטתו אינו סובר כר"א דהנה רש"י במסכת תמורה (דף יח ע"ב) בד"ה ימותו כתב טעמא דר"א דסובר תמורת אשם ימותו הואיל ודרש כחטאת כאשם בריש מסכת זבחים עכ"ל ורצון רש"י דבמסכת זבחים בריש מסכת סובר ת"ק כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לשם חובה חוץ מפסח וחטאת ור' אליעזר אומר אף אשם ומביא בגמרא שם (בדף י ע"ב) דר' יהושע סובר דלא גמרינן אשם מחטאת ור' אליעזר סובר מדכתיב כחטאת כאשם מה חטאת שלא לשמו פסול אף אשם שלא לשמו פסול הרי לר' אליעזר אתקש אשם לחטאת א"כ לכל מילי אתקש והנה שם (בדף יא ע"א) מביא הגמרא ברייתא דתני ר"ש אומר הרי הוא אומר גבי מנחה כחטאת כאשם מנחת חוטא הרי היא כחטאת לפיכך קמצה שלא לשמה פסולה מנחת נדבה הרי היא כאשם לפיכך קמצה שלא לשמה כשרה הרי מפורש דר"ש אינו מקיש אשם לחטאת וע"כ אית ליה ההלכה דכל שבחטאת מתה באשם רועה ולר"נ הקושיא במק"ע הא לענין ולד חטאת לחוד לא שייך הך באשם כנגדו אבל יש לתרץ דהא הגמרא פריך שם לר"א למאי הלכתא אתקיש מנחה לחטאת ומנחה לאשם ומתרץ הגמרא לאידך דר"ש דתנן שלא בכלי שרת פסולה (אם הלך הקומץ שלא בכלי פסולה) ור"ש מכשיר ואמר ר"י ברי' דרבי חייא מ"ט דר"ש אמר קרא קדש קדשים היא כחטאת כאשם בא לעבדה ביד עבדה בימין כחטאת דגבי חטאת כתיב וטבל אצבעו וכל מקום שנאמר אצבע אינו אלא ימין וקומץ בא בזריקת דם) בא לעובדה בכלי עובדה בשמאל (רשאי ולהוליך הקומץ בכלי בשמאל וליתנו ע"ג האישים בזריקת דם האשם שהוא בכלי שלא נאמר אצבע אלא בחטאת וכשר בשמאל לר"ש) ופריך הגמרא ור"ש האי קרא מפיק לה להכי ומפיק להכי ומתרץ הגמרא עיקר קרא לכדר"י בריה דר' חייא ומנחת חוטא דפסולה שלא לשמה טעמא אחרינא הוא חטאת טעמא מאי פסולה שלא לשמה הואיל וכתיב חטאת היא מנחת חוטא נמי כתיב בה היא הרי מפורש אליבא דמסקנא דר"ש יכול לדרוש ההיקש כחטאת כאשם והשתא שפיר יש לומר דר"ש סובר כר"א דדריש כחטאת כאשם ומקיש אשם לחטאת וגם באשם סובר דימותו ולא סבר ליה ההלכה דכל שבחטאת מתה באשם רועה ומתורץ קושיא הנ"ל על ר"נ ולפ"ז אמרתי לתרץ דהגמרא פריך לרבנן למאי הלכתא אתקיש אשם לחטאת וקשה מאי פריך הגמ' דלמא רבנן סברי בזה כר"א דתמורת אשם ושכיפרו בעליה ועברה שנתו ומתה בעליה למיתה אזל מכח ההיקש אשם לחטאת כמו שסובר ר"א בתמורה ולפי מה שכתבתי לעיל אתי שפיר שקושיית הגמרא הוא אליבא דר"נ דסובר ד' נתנו לרעיה ואחד למיתה ובימי אבלו של משה שכחו איזה הוא למיתה והעמידו כולם למיתה מספק הא בולד חטאת ליכא לספוקי דודאי לאו למיתה נגמר דהא לא שייך כנגדו באשם וא"כ למאי הלכתא אתקיש לחטאת הא באשם לא שייך ולד אשם דהא זכר הוא ואין לומר לענין מפריש נקבה לאשם אתקיש דבנה לא יקרב אשם וימות זה אינו דהא הך בר פלוגתא דר"א במסכת זו הוא ר' יהושע כדמפורש בברייתא ור' יהושע לשיטתו ע"כ ליכא שם אשם במפורש נקבה לאשם דהא בתמורה (דף כ ע"א) תנן בברייתא המקדיש נכסיו והיה בהן בהמות זכרים ונקבות קאמר ר"י זכרים עצמן יקרבו עולות ונקבות ימכרו לצורכי שלמים ופריך ר' חייא בר אבא לר' יוחנן מדאמר ר' יהושע זכרים עצמן יקרבו עולות אלמא סובר דקדושת הגוף אקדשינהו א"ה נקבות אמאי ימכרו לצורכי שלמים הא בעי רעיה ומתרץ הגמרא דסובר ר' יהושע כר"ש דכל מידי דלא חזי ליה לגופא לא נחתא ליה קדושה ע"ש בגמרא א"כ מוכח דר' יהושע סובר גם במפריש נקבה לאשם לא נחתא ליה קדושת הגוף [ע"ש בגמרא] וכיון שכן הוא לא מקרי הולד ולד אשם כמו שכתבתי לעיל ולפ"ז לא שייך כלל לומר לענין ולד חטאת שיהיה כנגדו באשם ולמאי הלכתא אתקיש אשם לחטאת אלא ודאי מוכח דלאו בולד חטאת נגמר למיתה כי אם בד' חטאות האחרים כגון תמורת חטאת או מתה בעליה וכו' וא"כ כיון שמוכח דלא לענין ולד חטאת היה ההלכה למיתה קשה אמאי העמידו על חמש אלא ודאי מדהעמידו על חמש ונסתפקו להו בימי אבלו של משה אם גם ולד חטאת הוא אותו שנגמר למיתה ע"כ לא אתקיש אשם לחטאת לענין מיתה ושפיר פריך הגמרא לרבנן דר"א שהוא ר' יהושע למאי הלכתא אתקיש אשם לחטאת בשלמא לר' אליעזר שפיר י"ל דאתקיש אשם לחטאת לענין שחט שלא לשמה אבל לר"י דפליג עליה בהא קשה למאי הלכתא ומתרץ הגמרא לענין סמיכה ודוק:

ולפ"ז שפיר יש נפקותא בהך פלוגתא דר"ל ור' נתן דלר"ל דסובר ד' נתנו למיתה ואחת לרעיה יש לומר דלרבנן אתקיש אשם לחטאת לענין שגם באשם מתה מה שמתה בחטאת ואף דלא שייך בולד חטאת מ"מ אתקיש בשביל אינך שלשה דשייכי גם באשם אבל לר"נ דאמר אחת ניתן למיתה וארבע לרעיה א"כ ע"כ לא ס"ל לרבנן דאתקיש אשם לחטאת לענין מיתה דאל"כ הוי להו להוכיח בימי יהושע דע"כ ולד חטאת לא נאמר למיתה מכח ההיקש אשם לחטאת דלענין ולד חטאת לא שייך להקיש אשם לחטאת דולד אשם לא אפשר דלאו בר אולודי הוא דהא הוא זכר כנ"ל:

אבל אני אומר דליכא נפקא מיניה דהא לפי האמת אחר שתירץ הגמרא דאיכא למימר ההיקש אשם לחטאת לענין סמיכה א"כ אפילו לר"נ יש לומר לרבנן דר"א דאתקיש אשם לחטאת לענין מיתה ואפ"ה יש להסתפק איזה מחמש חטאות נאמר למיתה אם נאמר ולד חטאת באמת לא אתקיש אשם לחטאת אלא לענין סמיכה ואי אחד משאר ארבע חטאות נאמר למיתה דשייכי גם באשם א"כ אתקיש אשם לחטאת גם לענין מיתה וא"כ השתא ליכא נפקותא כיון שהעמידו על חמש מספק א"כ גם אותן השייכים באשם מתות מספק אי אתקיש חטאת לאשם א"כ הדרא הקושיא לדוכתא מאי נ"מ יש בפלוגתא דר' נתן ור"ל:

ונראה לתרץ דיש נפקותא אחרת. דהנה במסכת יומא (דף נ ע"א) פריך הגמרא על מה דבעי שם בגמ' שחט ומת מהו שיכניס אחר בדמו אי אמרינן בפר ואפילו בדמו של פר א"ד בפר ולא בדמו של פר ופריך הגמ' ותיפוק ליה שחטאת שמתו בעליה הוא ולמיתה אזלא ומשני ר' עמרם חטאת הציבור היא ולא למיתה אזלא ומביא ראיה ממשנה דתמורה דאמר ר' מאיר והלא פר יוה"כ וחביתי כ"ג ופסח דקרבן יחיד הוא ודוחין את השבת ואת הטומאה מכלל דאיכא למ"ד דציבור הוא ופריך ליה רבא ולטעמך דקתני אמר ליה ר' יעקב והלא פר העלם דבר של ציבור ושעירי ע"א וחגיגה דציבור הוא ואינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה מכלל דאיכא למ"ד דיחיד הוא בתמיה אלא לת"ק קא מהדר ליה דשמעינן דקאמר קרבן ציבור דוחה וקרבן יחיד אינו דוחה שבת וטומאה ואמר לו ר"מ קרבן יחיד כללא הוא והלא פר יוה"כ וחביתי כ"ג דיחיד הוא ואפ"ה דוחה ואמר לו ר' יעקב קרבן ציבור כללא הוא והלא פר העלם דבר של ציבור ושעירי וחגיגה דציבור הוא ואפ"ה אינו דוחה כו' אלא נקוט האי כללא כל שזמנו קבוע כו' ופריך אביי לרבא מברייתא דתני פר ושעיר של יוה"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהן כולן ימותו וכן שעירי ע"א כו' דברי ר' יהודה ר"א ור"ש אמרו ירעו עד שיסתאבו שאין חטאת הציבור מתה. הרי מפורש דמקרי חטאת הציבור וקאמר רבא תני שאין חטאת השותפין מתה ופריך הגמרא ומאי נפקא מניה פי' רש"י סוף סוף לאו למיתה אזלא ושפיר מתרץ ר' עמרם לעיל להא דקשיא לן לעיל דחטאת שמתו בעליו הוא ומאי נפקא ליה לרבא לסלוקי ליה לרב עמרם לעיל ממאי דקרי חטאת הציבור וקרי ליה חטאת השותפין ומתרץ הגמרא דלא מייתי כהנים פר בהוראה עכ"ל וקשה לי מאי שקלא וטריא הגמרא אי פר יוה"כ הוא קרבן ציבור או דיחיד אף אם נימא דפר יוה"כ קרבן יחיד הוא אפ"ה לאו למיתה אזלא דהא טעמא דאמרינן דחטאת הציבור לאו למיתה אזלא הוא מפורש בהוריות ובתמורה הואיל וחמש חטאות דגמירא לן למיתה הם ולד חטאת ותמורת חטאת ושמתה בעלי' ושכפרו בעליה באחר ושעברה שנתו וכיון דאיכא בהו ולד חטאת דליכא בציבור שאין ציבור מביא נקבה [ועיין בתוספות לקמן (דף קיב) בד"ה בשעיר נשיא כתב בהדיא לר"ש חמש חטאות המתות הם דוקא בנקבה ולא בחטאת זכר הואיל ולא שייך ביה ולד חטאת ותמיה גדולה הוא על שלא זכרו התוספות סוגיא זו דמסכת יומא] ותמורת חטאת נמי ליכא בציבור דאין ציבור עושה תמורה וכיון דהני ליתא בציבור וביחיד אמורים ולא בציבור כולהו נמי ביחיד אמורים ולא בציבור ולפ"ז אף בפר יוה"כ נמי נימא הכי דלאו למיתה אזיל הואיל וולד חטאת לא שייך ביה דהא הוא זכר וכיון דולד חטאת בנקבה אמורה ולא בזכר א"כ אינך שנגמרה עמו ג"כ בנקבה אמורה ולא בזכר לאפוקי פר יוה"כ דלאו למיתה אזיל. אמנם הגמרא פריך שפיר לפי מה שתירץ ר"ל בתמורה ד' נתנו למיתה ואחת לרעי' א"כ שמא ולד חטאת נגמר לרעיה ואינך ד' אשר שייכים בפר של אהרן (דגם תמורה שייך בפר של אהרן אי קרבן יחיד הוא כדבעי ר' אליעזר לקמן) כולהו בחדא גמירא למיתה בין בחטא' זכר ובין בחטאת נקבה הואיל ולא נגמרה עם ולד חטאת:

וגם לר' נתן דמתרץ שם ד' נתנו לרעיה וחדא למיתה ג"כ פריך הגמרא שפיר דשמא הך חדא שנגמר למיתה הוא חטאת שמתה בעליה וזה שייך גם בפר של יוה"כ ולא נגמר עם אינך ארבעה אשר בתוכם ילד חטאת:

אמנם לפי' רש"י במסכת תמורה שכתב דלכך לא הוי דנין אפשר משאי אפשר לר"נ הואיל ובהני ארבע דלרעי' איכא בהו דמצי להיות בין ביחיד ובין בציבור ואפ"ה ביחיד אמורים ולא בציבור (הואיל ואיכא בהו גם אשר אי אפשר להיות בציבור) א"כ אף אותם חמש דנאמר למיתה אף שיכול להיות בין ביחיד ובין בציבור ג"כ גמרינן מניה דביחיד אמורים ולא בציבור והיכא דאי אפשר משאי דלא גמרינן כגון אי הוי גמירי שלשה בחדא לרעיה ותרי (בחדא) למיתה ואי הוי בעי למילף מה הני תלתא דאי אפשר בציבור וביחיד אמורים אף תרי דלמיתה לא נאמר אלא ביחיד איכא למפריך וכי דנין אפשר משאי אפשר דשמא הני שלשה דלא מתרמי בציבור גמירי בחדא לרעיה והנך תרי השייכים אף בציבור למיתה גמירי בין ביחיד בין בציבור עכ"ל רש"י ע"ש ולפ"ז הקושיא במק"ע אף אי הוי פר של יו"כ קרבן יחיד אפ"ה לאו למיתה אזיל דהא ממנ"ש אי חטאת שמתו בעליה הוא מהנך ארבע דגמירי לרעיה א"כ ליכא לספוקי ביה ובודאי לאו למיתה אזיל וע"כ צ"ל דשמא אותו חדא שנאמר למיתה הוא חטאת שמתו בעליה ואינך ד' הם לרעיה וא"כ שפיר יש למילף דפר של יוה"כ לאו למיתה אזיל דכמו שאותן ד' שנאמר לרעיה איכא בהו ולד חטאת אשר לא שייך בפר של יוה"כ א"כ השלשה שנגמרו עמו ג"כ לא נגמרו בפר של יוה"כ והשתא דנין אפשר משאי אפשר דכמו דבאותן ד' שנגמרו לרעיה איכא בהו שלשה אשר יכולין להיות בפר יוה"כ ובשאר חטאות ואפ"ה לא נגמרו בפר של יוה"כ הואיל ובחדא גמירי עם ולד חטאת א"כ גם אותו החמישי שנגמר למיתה אף שיכול להיות בפר יוה"כ אפ"ה לא נאמר ביה דומיא דהנך ד' שנאמרו לרעיה וא"כ לר"נ פר של יוה"כ לאו למיתה אזלי אף שהוא קרבן יחיד והקושיא הנ"ל במק"ע:

אמנם יש לומר הגמרא קאי אליבא דר"ל הואיל ור"ל סובר לעיל בפר ואפילו בדמו של פר וא"כ לר"ל לשיטתו שפיר הוי פר של יוה"כ אזיל למיתה אף שהוא זכר ולא שייך ביה ולד חטאת הואיל ור"ל סובר דארבע ניתן למיתה וחדא לרעיה א"כ שמא אותו חדא שנגמר לרעיה הוא ולד חטאת ואותן ארבעה שנגמרו למיתה בחדא נגמר וכולהו שייכים בפר של יוה"כ כנ"ל ושפיר פריך הגמרא ותיפוק ליה משום חטאת שמתו בעליה על ר"ל דסובר בפר ואפילו בדמו של פר וכל השקלי וטריא קאי אליבא דר"ל ושפיר צריך הגמרא לתרץ דהוי חטאת הציבור אבל אי הוי חטאת יחיד הוי אזיל למיתה:

אך כל זה איננו שוה לי חדא דזה דוחק לומר דכל השקלי וטריא קאי דוקא אליבא דר"ל ועוד דלשון ותיפוק ליה משמע שהקושיא הוא על הבעל האיבעיא דבעי מהו שיכנס אחר בדמו וכן פי' רש"י בהדיא בד"ה ותיפוק ליה ע"ש ואי הוי הקושיא על רש"ל הוי ליה להגמרא להקשות בלשון סתירה והא חטאת שמתה בעליה הוא ולפ"ז אי הקושיא ותירוצו היה על בעל האיבעיא א"כ קשה מאי פריך דלמא הבעל האבעי' סובר כר' נתן ולר"נ פר יוה"כ לאו למיתה אזיל אף שהוא קרבן יחיד כנ"ל:

ויש ליישב דהגמרא מקשה ות"ל משום חטאת שמתה בעלי' ולמיתה אזלי אליבא דר"ל ואי היה סובר כר"נ היה קשה אותו קושיא ונ"ל דחטאת שמתה בעליה לרעיה אזלי וממנ"פ מקשה דעכ"פ לא קרב דאי לא אזלי למיתה אזלי לרעיה דהנה התוס' מקשים בד"ה חטאת הציבור היא כו' תימא אכתי תקשה נהי דלא אזלי למיתה הא רועה היא דהא ר"ש אמר לקמן אין חטאת הציבור מתה קאמר ירעו ומתרץ התוס' דהאי רעיה דקאמר ר"ש לקמן הוא רק מדרבנן ודוקא התם גזר ר"ש שיהיה ירעו הואיל ונתכפרו באחר לגמרי אבל הכא ששאר אחיו הכהנים לא מתו וגם כהן גדול אחר נתמנה תחתיו לא גזרו להיות רועה ע"כ לשון התוס' ולפ"ז אני אומר דאי הוי ההלכה להיות רועה א"כ לא הוי מצי קריב ולא שייך תירוץ התוספות ומעתה שפיר פריך הגמרא אי הוי פר יוה"כ קרבן יחיד א"כ ממנ"פ לא קריב דאי אמרינן כר"ל דד' נתנו למיתה וחדא לרעיה א"כ למיתה אזיל דאף דלא שייך ביה ולד חטאת בפר יוה"כ שהוא זכר מ"מ שמא ולד חטאת נגמר לרעיה ומתו בעליה נגמר עם אותן ארבעה למיתה וכולן שייך בפר יוה"כ ולר"נ דסובר ד' נתנו לרעיה ואחד למיתה א"כ קשה איפכא דשמא ולד חטאת דלא שייך בפר יוה"כ נגמר למיתה ומתו בעליה נגמר באותן ארבעה לרעיה וכולהו שייכי בפר יוה"כ וא"כ מדינא הוא לרעיה ולא מצי קרב וא"כ הגמרא פריך ותיפוק ליה דהוי חטאת שמתו בעליה וממנ"פ לא יכנוס אחר בדמי דלא חזי להקרבה דלר' לקיש דינו למיתה ולר"נ דינו לרעיה:

אך לאחר העיון הקושיא במק"ע דאפילו אי פר יוה"כ הוי קרבן יחיד אפ"ה איכא למילף דלאו למיתה אזלא דהנה רש"י במסכת הוריות מפרש טעמא דר"י דסובר גבי פר ושעיר של יוה"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ימותו הואיל וסובר דאפילו חטאת הציבור מתה ודברי רש"י הם לכאורה נגד המסקנא במסכת יומא (דף סה) דשם מקשה הגמרא על ר"י דסובר גבי שקלים שאבדו או נגנבו ואח"כ נמצאו עולין לשנה הבאה ופריך הגמרא ר"י אדר"י מהאי ברייתא דסובר ר"י גבי פר ושעיר של יוה"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהן כולן ימותו ור"א ור"ש אומר ירעו עד שיסתאבו שאין חטאת הציבור מתה אלמא סובר ר"י דאיך עולה לשנה הבאה ומסקינן בגמרא טעמא דר"י הוא משום תקלה [והתוס' ישינים מקשים שם מאי פריך הגמ' דלמא שאני שעיר ופר יוה"כ דהוי חטאת שנתכפרו בעלי' באחר דימותו ומתרץ דזה הואיל וראויה לשנה הבאה לא מקרי נתכפרו בעלי' דהא אינן באין על חטא מבורר כמו שאר קרבנות יחיד שבאו על חלב ודם ע"ש) וא"כ איך מפרש רש"י טעמא דר"י הואיל וסובר חטאת הציבור מתות (וגם במסכת שבועות (דף יא ע"ב) רש"י בד"ה ימות מפרש הואיל ועברה שנתו לשנה הבאה הוי מחמש חטאות המתות לר' יהודה אפילו בציבור והתוס' שם (בדף יא ע"א) בד"ה פר ושעיר כו' מקשים על רש"י מהך מסקנא דיומא ע"ש):

ונראה לי לתרץ דהנה רבנן קמיה דאביי מתרצים במסכת יומא דטעמא דר"י דימותו משום גזרה דחטאת שמתו בעלי' ופי' רש"י שמא ימות הכהן בשנה זו והוי חטאת שמתו בעלי' ופריך הגמרא הא תינח פר שעיר מא"ל גזרה שעיר אטו פר ומשום גזרה ימותו אלא גזרה משום חטאת שעברה שנתו ופריך הגמרא היא גופא חטאת שעברה שנתה היא (דהא לשנה הבאה יהיה עברה שנתו) הא לא קשיא כרבי דתניא שנה תמימה מונה שלש מאות וששים וחמשה יום כמנין ימות החמה דברי רבי וחכמים אומרים מונה שנים עשר חודש מיום ליום ואם נתעברה נתעברה למוכר ופריך הגמרא הא תינח שעיר פר מאי איכא למימר גזרה פר אטו שעיר ופריך הגמרא ומשום גזרה ימותו ועוד חטאת שעברה שנתו לרעיה אזלא דאמר ר"ל חטאת שעברה שנתו רואין אותה כאילו היא עומדת בבית הקברות ורועה אלא אמר רבא משום תקלה ע"כ הגמרא:

והתוס' שם בסוף ד"ה ומשום גזרה ימותו כו' מקשים מהא דאמרינן במסכת זבחים כל הזבחים שנתערבו בהן שור הנסקל ימותו כולן כו' ע"ש וקשה לי לפי דברי התוספות העיקר קושיא היא משום גזרה ימותו דהואיל וגזר פר אטו שעיר ולפ"ז קשה מאי פריך הגמרא על רבנן קמיה דאביי דמתרצים טעמא דשעיר משום עברה שנתו ופריך תינח שעיר פר מאי איכא למימר הא גבי פר איכא למימר משום חטאת שמתו בעליו כמו שתירצו רבנן קמיה דאביי וא"כ גבי פר הוא טעמא משום חטאת שמתו בעליו וגבי שעיר הוא טעמא משום עברה שנתו וגם על ר' זירא לעיל לא פריך הגמרא מידי דשמא בשעיר הוא טעמא שלא יאמרו הגורל קבוע משנה לחברתה וגבי פר הוא טעמא משום חטאת שמתו בעליה. ולפי חומר הקושיא צריכין אנו לומר דהגמרא סובר הואיל ובברייתא תני פר ושעיר של יוה"כ בחד בבא ושעיר של ע"א באינך בבא משמע דפר ושעיר של יוה"כ חד טעמא אית להו ושפיר פריך הגמרא תינח פר וכו' דטעמא דשייך בפר לא שייך בשעיר וטעמא דשייך בשעיר לא שייך בפר והנה התוס' בד"ה משום חטאת שעברה שנתו מקשים מאי פריך הגמרא תינח שעיר פר מאי א"ל הא בפר נמי דינו הוא שיהיה שלש שנים ותו לא ואי עברו שנותיו פסול ומתרצים התוס' דשמא לא גמירי ההלכתא דעברו שנתו ימות אלא בחטאת שהיא כבשה או שעירה דהוי בני שנה אבל בפרים שהם בני שלשה לא גמירי ההלכתא דימותו בשעברה שלשה שנים. עוד מתרצים התוס' דהגמרא פריך אליבא דר"מ דסובר אף בני ארבע וחמש שנים כשרים בפרים דהואיל וקא מדחק לשנויא משום גזרה דעברה שנתו ולא קא משני משום עברה שנתו ממש ולא דרוצה לתרץ אליבא דכ"ע אפילו כרבי דסובר מונה שלש מאות וששים וחמשה יום א"כ פריך תינח שעיר פר מא"ל לר"מ דסובר פר כשר אף בני ארבע וחמש שנים ויותר דליכא ביה עברה שנתו מאי מתרצי:

ומעתה אני אומר דלפי תירוץ שני של התוס' עיקר שקלא וטריא היה הואיל והיה רוצה לאוקמי אליבא דכ"ע ולפי האמת שמתרץ הגמרא טעמא דר"י משום תקלה ומסיק דבתקלה עצמו תנאי היא א"כ לפי האמת ע"כ לא מתוקמי אליבא דכ"ע ולא מרוחינן דבר בהאי תירוצא טעמא משום תקלה דאכתי לאו אליבא דכ"ע הוא ולפ"ז שפיר יכולין לאוקמי טעמא דפר ושעיר הוא משום חטאת שעברה שנתו וכר"י הגלילי וחכמים דסברי פר יותר משלש שנים פסול ולא צריכין כלל לטעמא משום תקלה:

ולפ"ז מתורץ הקושיא הנ"ל על רש"י במס' הוריות ובמס' שבועות דמפרש טעמא דר"י משום חטאת הציבור מתה שהוא נגד המסקנא ז"א דלפי האמת דלא קא מיתרץ בהך תירוצא דגמ"ו משום תקלה דלא אליבא דכ"ע הוא א"כ טוב יותר לומר דר"י לטעמיה וסובר דחטאת הציבור מתה וטעמא משום חטאת שעברה שנתה כנ"ל ושפיר מפרש רש"י טעמא דר"י משום חטאת המתות. אך עדיין יש להקשות הא ליכא למימר דטעמא דר"י הוא בפר ושעיר של יוה"כ משום עברה שנתו הא הגמרא קא פריך ליה מר"ל דאמר עברה שנתו רואין כאלו היא בבית הקברות ורועה ואינו מתה וא"כ הקושיא הנ"ל על רש"י במק"ע:

אמנם זה אינו שאף שר"ל סובר כן אמנם רבא פליג על ר"ל דבמסכת תמורה (דף כב ע"א) אמר ר"ל עברה שנתה רואין כאלו היא בבית הקברות כו' ופריך הגמ' ממתניתין דתני עברה שנתה ושאבדה ונמצאת בעלת מום אם משכיפרו בעלים תמות ומתרץ רבא שם דהכי קתני עברה שנתו ואבדה או אבדה ונמצאת בעלת מום אם משכיפרו בעליו תמות דתרתי לריעותא בעינן אבדה ועברה שנתה או אבדה ונמצאת בעלת מום ופריך הגמרא ממתניתין דיומא תנן אם מת אותו שעיר לעזאזל השני ירעה עד שיסתאב לפי שאין חטאת הציבור מתה הא דיחיד מתה וקאמר ר"י בעלי חיים נדחין וכשהוא מתכפר בזוג שני ואידך קמא הוי ליה כעברה שנתה וטעמא דציבור הא דיחיד מתה ומתרץ הגמרא דחוין לחוד ואבודין לחוד ופי' רש"י אמר לך רבא ודאי איכא דחויה ולא צריך תרתי לריעותא ומה שתרצתי לעיל עברה שנתו ואבדה לר"ל תריצא וליה לא ס"ל ולפ"ז רבא לא ס"ל כר"ל א"כ לרבא בודאי יש לומר דטעמא דר"י הוא משום עברה שנתו כנ"ל ודוק:

עוד יש לומר דר"ל גופא דאמר עברה שנתה אינו מתה לא אמר אלא אליבא דתנא דמתניתין דתמורה ריש פרק ולד חטאת דתני ולד חטאת ותמורת חטאת ומתה בעליה תמות בחד בבא ואח"כ תני שעברה שנתה ושאבדה ונמצאת בעלת מום אם משכיפרו בעלים תמות בבבא אחריתא ולא תני לכל חמש חטאות בחד בבא כמו שמקשה הגמרא שם באמת על זה אמר ר"ל דהאי תנא סובר בעברה שנתו לחוד אינה מתה וכמו שמוקי רבא אליבא דר"ל שם דצריך להיות תרתי לריעותא אבל ר' שמעון בברייתא דהוריות ותמורה שמחשב כל חמש חטאות בחדא בבא ור"ל מתרץ ליה שם דארבע ניתן למיתה וחדא לרעיה והעמידו על חמש להאי תנא בודאי עברה שנתה הוא אחד מחמש חטאות המתות וגם ר"ל מודה שעברה שנתה ומתה אזלא לר' שמעון (ועיין בתוספות במסכת מעילה (דף ע"ב) בד"ה ולד חטאת בסוף הדבור ע"ש):

היוצא מכל הנ"ל דלתירוץ שני של התוס' באמת אמרינן דטעמא דר"י הוא בפר ושעיר של יוה"כ שאבדו דימותו משום עברה שנתו:

אבל לתירוץ ראשון של התוספות דכתבו דהלכה היא דוקא בעברה שנתה היינו כשבה ושעירה שהם בני שנה אבל בפר שהוא בן שתים או שלש שנה לא גמירי הלכתא דימותו בעברו שלש שנים א"כ אין מקום לדברי הנ"ל וע"כ צריכין אנו לתירוצי דהגמרא דטעמא דר"י הוא משום תקלה הקושיא הנ"ל על רש"י במק"ע. אמנם נ"ל להכריע ולהוכיח כתירוץ שני של חוספות דגם בפר שהוא בן שלשה שנים נמי היא הלכה בעברה ג' שנותיו דלמיתה אזלא והוא בכלל עברה שנתה דאי אמרינן כתירוץ ראשון של תוס' דבפר שהוא בן שלשה שנים לא נאמר ההלכה בעברו שלשה שנים דלמיתה אזלא א"כ מן חמשה חטאות המתות שתים לא שייכי בפר יוה"כ דהא ולד חטאת לא שייך ביה הואיל והוא זכר כמ"ש לעיל וגם עברה שנתה לא שייך ביה דהא הוא בן שלשה שנים ולפ"ז הדרא הקושיא דלעיל לדוכתא מאי פריך הגמרא (בדף נ ע"א) ותיפוק ליה משום חטאת שמתה בעלי' והגמרא קא שקל וטרי אי פר יוה"כ מחשב קרבן יחיד או ציבור הא אף אם נימא שהוא קרבן יחיד נמי לאו למיתה אזלא דבין לר"ל ובין לר"נ איכא בהדה ארבעה דגמירי בחדא אחד דלא משכחת ליה בפר יוה"כ דממנ"פ או ולד חטאת הוא בהדי הנך ארבעה או עברה שנתה והשתא יש ללמוד סתם מהמפורש דכמו שעברה שנתו או ולד חטאת בשאר חטאות נאמר ולא בתר יוה"כ אף אינך שלשה שנגמרה עמו ג"כ בשאר חטאות אמורים ולא בפר יוה"כ וא"כ פר יוה"כ אף שהוא קרבן יחיד אפ"ה לא נגמר למיתה וא"כ לתירוץ א' של התוס' לא מקשה הגמרא מידי הרי מוכח כתירוץ שני של תוס' דגם בפר שייך עברה שנתו:

והנה נראה לי לומר דגם לתירוץ ראשון של תוספות ג"כ הגמרא פריך שפיר ות"ל משום חטאת שמתה בעליה דאי קרבן יחיד הוא הוי אזיל למיתה דהנה בתוס' ישנים מקשי מאי פריך הגמרא ביומא ומאי נפקא מניה הא שפיר יש נפקותא דאי אמרינן דכהנים שותפים הם א"כ אם מת אחד מהם הוי חטאת שמתה בעליה ולמיתה אזלי ואי אמרינן דכהנים ציבור מקרי אם מת אחד מהם הוי מת אחד מהציבור דחייבים דגם ר"י מודה דאין ציבור מתים דנפקא לן מקרא במסכת הוריות דאין ציבור מתים מכפר לעמך ישראל אשר פדית ראוי' היא כפרה זו לכפר על יוצאי מצרים אף שכבר מתו והנה קושיא זו יש לתרץ בפשוט דהנה התוס' מקשים למה לא אמר נ"מ לאהדורי אטהורים דאי ציבור הוי לא מהדרינן אטהורים הואיל וטומאה הותרה בציבור ואי שותפין הוי מהדרינן אטהורים ומתרץ תוספות הואיל ורבא מגיה בדברי ר"ש אין חטאת השותפין מתה ולר"ש ליכא נ"מ דר"ש סובר טומאה דחויה בציבור ולפ"ז מתורץ גם קושית תוספות ישנים דלא מצי למימר נפקא מניה אם מת מן הציבור כיון דלר"ש ליכא נ"מ דגם בחטאת השותפין סובר ר"ש לאו למיתה אזלא וא"כ אף אם נימא שותפין מתה אפ"ה לאו למיתה אזלי:

אמנם התוס' ישנים מקשים עוד קושיא דאף לר"ש יש נ"מ דאי גרסינן דברי ר"ש אין חטאת השותפין מתה אם כן אם מת אחד מן הב"ד בפר העלם דבר של ציבור חייבין כמו שסבר אביי במסכת הוריות אבל אי גרסינן בדברי ר"ש שאין חטאת הציבור מתה וכהנים מקרי ציבור א"כ יש לומר דר"ש סובר דוקא חטאת הציבור אינו מת אבל חטאת השותפין מתה כמו שסובר רב יוסף במסכת הוריות וא"כ יש נ"מ אי שותפין הוי או ציבור הוי והנה התוס' ישנים מתרצים דהגמרא פריך שפיר לפי המסקנא במסכת הוריות דטעמא דאמרינן אין חטאת הציבור מתה הוא הואיל ובחדא גמירי כל חמש חטאות המתות ואיכא בהו שנים דהיינו ולד חטאת ותמורת חטאת דליתא בציבור וע"כ ביחיד אמורים ולא בציבור הה"ד אינך שלשה אף ששיירים בציבור ג"כ ביחיד אמורים ולא בציבור והשתא טעם זה שייך ג"כ בשותפין ללמוד, דחטאת השותפין אינה מתה דולד חטאת ותמורת חטאת ג"כ ליתא בשותפין וא"כ ג"כ יש ללמוד דכמו שבהך חמש חטאות איכא שנים דהיינו ולד חטאת ותמורת חטאת דליתא בשותפין כמו כן נמי אינך שנים ביחיד אמורים ולא בשותפין וא"כ שפיר פריך הגמרא מאי נ"מ אי שותפין הוי או ציבור הוי ס"ס לאו למיתה אזלא זהו קיצור תירוץ תוס' ישינים (כי יש בדבריהם אריכות הרבה וגמגומים אשר נפלה בדבריהם בדפוס):

והנה לכאורה קשה מנ"ל להגמרא במסכת הוריות להוכיח דר"ש בחדא גמירי ומהאי דיוקא דקא דייק ר"ש ביחיד ולא בציבור מהך דיוקא דייק נמי ביחיד ולא בשותפין וקשה מנ"ל דלמא בחדא גמירי כל חמש חטאות כדי למעט ציבור לחוד ולא משום ציבור:

עוד קשה לי מאי פריך הגמרא וכי דנין אפשר משאי אפשר דלמא סובר ר"ש כר"א דסבירא ליה בכל התורה דדנין אפשר משאי אפשר וכה"ג מצינו בגמרא דמנחות (דף פג ע"א) ובמסכת דידן (דף צט) דאיתא בברייתא דדרש זאת התורה לעולה ולמנחה לחטאת ולאשם ודרש מה אשם אין שפיר ושליא קדוש בו דהא זכר הוא אף חטאת אין שפיר ושליא קדוש בו וקאמר בגמרא האי תנא סבר ולדות קדשים בהויתן הן קדושים וגם סבר דנין אפשר משאי אפשר וא"כ גם לר"ש י"ל דסבר דנין אפשר משאי אפשר ואפילו מוכח קצת דהא בהך ברייתא פליגי ר"א ור"ש וסוברים אין חטאת ציבור מתה ולר"י בודאי ילפינן אפשר משאי אפשר א"כ גם ר"ש סובר כן ומאי פריך הגמ':

ונ"ל דהגמרא סובר דאף ר' אליעזר דסובר ילפינן אפשר משא"א הוא רק היכא דאית ליה הקישא וכן איתא בגמרא דמנחות (דף פב ע"א וע"ב) דפליג ר"א ור"ע דר"א סבר פסח אינו בא אלא מן החולין וקאמר שם בברייתא ר"א אומר נאמר פסח במצרים כו' ופריך הגמרא ור' עקיבא אי סבר אין דנין אפשר מאי אפשר לוקי במלתיה אי הדר ביה והא דלא גמר מפסח מצרים משום האי פריכא דמה לפסח מצרים שכן אין טעון מתן דמים האי פריכא הוא דאיכא למימר פסח מדבר יוכיח שטעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח ואפ"ה אינו בא אלא מן החולין ומתרץ הגמרא ר"ע לדבריו דר"א קאמר לדידי אין דנין אפשר משא"א לדידך דאמרת דנין מה לפסח מצרים שכן אין טעון מתן דמים כו' וא"ל ר"א ועבדת ופריך הגמרא ור"א לימא ליה פסח מדבר יוכיח ומשני הגמרא לדבריו דר"ע קאמר לדידי דנין אפשר משא"א לדידך ומשום האי פירכא פסח מדבר יוכיח לדידך דאמרת אין דנין אפשר משא"א הרי הוא אומר ועבדת ופריך הגמרא השתא נמי לפרוך אף שנאמר ועבדת וכי דנין אפשר משא"א אמר רב ששת זאת אומרת אין משיבין על ההיקש וכתבו התוס' דר"ע אית ליה האי הקישא לשאר מילי לענין שיהיה הפסח נאכל בלילה רק לענין שאינו בא אלא מן החולין לית ליה ההיקש הואיל ואין דנין אפשר משא"א ולפ"ז יש לומר דר"א דסובר דנין אפשר משא"א הוא מטעמא דאין היקש למחצה אבל היכא דליכא ההיקש לא ילפינן אפשר משא"א גם לר"א ולפ"ז שפיר פריך הגמרא וכי דנין אפשר משאי אפשר דהמקשן היה סובר דר"ש מכח סברא קא מדמה מה ולד חטאת ותמורת חטאת שמתו בעליה ליתא בציבור אלא ביחיד אף חטאת שכיפרו בעליה ועברה שנתו ליתא בציבור אלא ביחיד ופריך הגמרא דמכח סברא אין ללמוד אפשר משא"א ומתרץ ר"ל במסכת תמורה דארבע ניתנה וכו' והואיל ובחדא גמירי הוי זה כמו היקש דאתקשי להדדי כביחיד אמורים ולא בציבור ומעתה אני אומר שכך היה השקלא וטריא בסוגיא דהוריות דהגמרא מקשה מה הוי עלה אי גם בשותפין סובר רבי שמעון דאין חטאת השותפין מתה או דוקא בציבור סובר כן ולא בשותפין ומביא הגמרא ת"ש דאמר ר"ש ה' חטאות מתות כו' וילמוד סתום מהמפורש והגמרא כבר ידע דטעמא דר"ש הוא הואיל וכל ארבע חטאות בחדא גמירי או כר"ל ארבע למיתה או כר' נתן ארבע לרעיה כמו שמתרץ הגמרא במסכת תמורה ואפ"ה פריך הגמרא בהוריות וכי דנין אפשר משאי אפשר היינו לענין שותפין דודאי לענין חטאת הציבור שפיר ילפינן דהואיל ובחדא גמירי ולד חטאת ותמורת חטאת ומתו בעליה והני שלשה אינן שייכין בציבור וביחיד אמורים ולא בציבור אף האידך שנים דהיינו שעברה שנתו ושכיפרו בעליה ג"כ ביחיד אמורים ולא בציבור אבל מנ"ל למילף חטאת שותפין דליכא ביה אלא שנים דהיינו ולד חטאת ותמורת חטאת מנ"ל למילף שלשה דשייכים בשותפין משנים דלא שייכי בהו ומשני ר"ש בחד מקום גמיר ובאמת לא יליף מכל שלשה דלא שייכי בציבור אלא מהך שנים דהיינו ולד חטאת ותמורת חטאת דלא שייכי לא בציבור ולא בשותפות ובחד מקום גמיר למעט חטאת ציבור ושותפין שאינו מתה ומעתה יומתק לנפשך לשון הגמרא דאמר ר"ש בחד מקום גמיר ולא קאמר ר"ש בחדא גמירא אלא רוצה הגמרא לומר בזה בחד מקום גמיר דהיינו חד מקום גמיר כדי למילף שותפין וציבור בחדא מחתא ודוק:

ולפי זה מתורץ מה שדקדקתי לעיל למה מביא הגמרא במס' תמורה תירוצי דר"ל ור"נ ובמסכת הוריות מביא הגמ' דר"ש בחד מקום גמיר ולפי הנ"ל אתי שפיר דהגמרא מתרץ כן כדי לילף שותפין כנ"ל:

ומעתה נראה לתרץ הך קושיא שהקשיתי במה דמפלפל הגמ' אי פר יוה"כ הוי חטאת הציבור או ימוד והא אפי' אי הוי חטאת יחיד ג"כ לאו למיתה אזלא דג"כ יש ללמוד סתום ממפורש מה ולד חטאת ועברו שנתו לא שייך בפר יוה"כ ובשאר חטאות נאמר ולא בפר יוה"כ אף אינך שלשה ג"כ בשאר חטאות נאמר ולא בפר יוה"כ הואיל ובחדא גמירי זה אינו דאין דנין אפשר משא"א הואיל ואיכא לאוקמי ההיקש דבחדא גמירי למעט חטאת הרבים דהיינו של ציבור ושל שותפין וכאן ליכא למימר דבחד מקום גמיר דהא זה הוא היקש אחר דחטאת הרבים דהיינו ציבור ושותפין גמרינן מולד חטאת ותמורת חטאת דליתא ברבים ולגבי פר יוה"כ הוי צריכין למילף מולד חטאת ועברה שנתה (דתמורה יש לומר שייך בפר יוה"כ אי קרבן יחיד הוה דהא הוא אבעי' דלא אפשיטא). וא"כ הוי צריכין ללמוד תרי היקשות ואין דנין אפשר משא"א למעט פר יוה"כ הואיל ואיכא לאוקמי ההיקש למטט חטאת הרבים וא"כ מתורץ הקושי' דלעיל לתירוץ ראשון של תוס' דבפר לא שייך עברה שנתו ואפ"ה לא ממעטינן פר יוה"כ אי קרבן יחיד הוי כנ"ל:

אבל יש להקשות דלמא לעולם כולהו בחד מקום נגמר ואף חטאת יוה"כ יש למעט בהאי היקשא דקא ממעט חטאת הרבים וכולהו ילפינן לה מולד חטאת לחוד והכי קא גמרינן מה ולד חטאת לא שייך אלא בנקבה וליתא בזכר אף האינך חמש חטאות לא נאמר אלא בנקבה ולא בזכר לאפוקי חטאת הציבור וחטאת השותפין ופר יוה"כ שהם זכרים אינן מתות אמנם זה אינו דהא כבר תירצתי לעיל דמולד חטאת לחוד ליכא למילף פר יוה"כ דר"ל מתה דשמא ולד חטאת נאמר לרעי' ואינך ד' שנגמרו למיתה כולם שייכי' בחטאת יוה"כ ולר' נתן עכ"פ אינה קריבה דשמא ולד חטאת נאמר למיתה ואינך ד' שנאמרו לרעי' שייכי' בחטאת יוה"כ וא"כ עכ"פ לא הוי קריבה הואיל ונגמרה לרעי' ושפיר פריך הגמ' לכ"ע ותיפוק ליה משום חטאת שמתו בעלי' דממנ"פ לא קרב ולכך צריך אביי לתרץ דהוי חטאת הציבור ורבא מתרץ דהוי חטאת השותפין ולא הוי בכלל החמש חטאות כלל ושפיר מצי קרב:

ועל פי זה אמרתי ליישב דברי רש"י במס' יומא בד"ה שאין חטאת השותפין מתה וז"ל דר"ש סבר ה' חטאות המתות בחד מקום אגמרי' רחמנא למשה מה תמורת חטאת מתה ליתא בשותפות שאין קרבן שותפין עושה תמורה אף כולן אינן מתות בציבור ולא בשותפין כו' ע"ש וקשה למה נקט רש"י תמורת חטאת ולא נקט ולד חטאת שג"כ ליתא בשותפין שאין שותפין מביאין נקבה ולפי דברי הנ"ל אתי שפיר דהואיל ואביי ורבא קא שקל וטרי אי פר יוה"כ מקרי קרבן יחיד או ציבור או שותפין וקשה קושי' הנ"ל הא אפי' אי הוי קרבן יחיד ג"כ איכא למעט חטאת יו"כ שהוא זכר דלאו למיתה אזלא הואיל וגמרינן מולד חטאת וע"כ צ"ל דמולד חטאת לחוד ליכא למעט פר יוה"כ אי הוי חטאת יחיד דשמא ולד חטאת נאמר לרעי' ולא נגמר בחדא עם אינך ד' חטאות שנאמר למיתה ואי הוי פר יוה"כ חטאת יחיד הוי אזיל למיתה אף שהוא זכר ועיקר טעמא היא דלאו למיתה אזיל וקא קרבה הוא הואיל והוי חטאת הציבור לאביי או חטאת השותפין לרבא וחטאת השותפין ממעטינן הואיל וגם תמורת חטאת לא שייך כנ"ל ולכך נקט רש"י תמורת חטאת ודוק:

היוצא מכל הנ"ל דאי הוי חטאת יוה"כ חטאת יחיד לא הוי קרב בין לר"ל ובין לר' נתן אם מת הכהן גדול דלר"נ הוי אזיל למיתה דשמא ולד חטאת לחוד נאמר לרעי' וחטאת שמתו בעלי' נגמר למיתה עם אותן ד' השייכים גם בחטאת זכר ולר' נתן הוי אזיל לרעי' דשמא ולד חטאת לחוד נגמר למיתה וחטאת שמתו בעלי' נגמר לרעי' עם אותן ד' שנגמר לרעי' השייכי' גם בחטאת זכר ומעתה זה הוא נפקותא בין ר"ל לר"נ בפלוגתייהו אי ד' נגמר למיתה או אי ד' נגמר לרעי' לריש לקיש דסבר ד' נתנו לרעי' א"כ למ"ד חטאת יוה"כ מקרי חטאת יחיד אזיל למיתה אם מת בעלי' ולא ממעטינן מולד חטאת דלא שייך בי' דשמא ולד חטאת נגמר לחוד לרעי' וחטאת שמתו בעלי' נגמר למיתה עם אותן ארבעה שנגמרו למיתה כנ"ל:

אבל לר"נ לא הוי אזיל למיתה ממנ"פ אי חטאת שמתו בעלי' נגמר למיתה ומתוך הארבעה שנגמר לרעי' הוא ולד חטאת א"נ גמרינן מה ולד חטאת שנגמר לרעי' בנקבה נגמר ולא בזכר אף אינך שלשה שנגמרו עמו ג"כ בנקבה אמורה ולא בזכר וקא יליף נמי מה אותן שנגמרה לרעי' יש בו השייכות בין בזכר ובין בנקבה ואפ"ה בנקבה נגמרה ולא בזכר אף זה חדא דהיינו מת בעלי' אף ששייכי גם בזכר אפי' הכי בנקבה אמורה ולא בזכר ולא הוה אזיל למיתה ואי אותו שנגמרה למיתה היה ולד חטאת א"כ ממילא נגמר חטאת שמתו בעלי' לרעי' בתוך הארבע שנגמרו לרעי' ולא הוי מתה וא"כ זה הוא נ"מ בין ר"ל לר"נ למ"ד חטאת יוה"כ הוי קרבן יחיד לר"נ לא אזיל למיתה ממנ"פ כנ"ל ולר"ל אזיל למיתה ודוק. ואין להקשות הא ר"ל סובר בפר ואפי' בדמו של פר ז"א דר"ל לעצמו סובר כר"א ור"ש דסברי דקרבן ציבור הוא או קרבן שותפין הוא אבל מ"מ מודה ר"ל דאיכא מ"ד דסובר דקרבן יחיד הוא כמו שבעי ר"א לדברי האומר קרבן יחיד הוא אי עושה תמורה או לא ואליבא דהך מ"ד פליגי ר"ל ור"נ ודוק היטב הדק:

משנה חוץ מן הפסח והחטאת. הרמב"ם בפרק ט"ו מפסולי המוקדשין חילק בין הפרקים דגבי חטאת פסק דאם שחטה לשם חולין כשרה דאין חולין מחללין קדשים וכמימרא דרב לקמן (דף ג ע"א) ובפסח פסל אפילו שחטו לשם חולין ומפרשי דבריו לא עמדו על טעמו והכ"מ נדחק שם והבה"ז לקמן הרבה בקושיות ולכאורה אמרתי ממימרא דרב עצמו מוכח כן דהרי משנתנו פסלה בפסח ובחטאת ולא עוד אלא שקדמה פסח לחטאת ולמה זה שביק רב לפסח ונקט חטאת ששחטה לשם חולין והוה ליה לרב ג"כ לקבוע דבריו אתרוייהו ולמימר פסח וחטאת ששחטן לשם קדשים פסולין לשם חולין כשרים אלא ודאי דפסח פסול אפילו לשם חולין ואמנם אי משום הא לא אריא דרב אחז חטאת בלשונו משום אידך מימרא דידיה לקמן (דף ג ע"ב) בחטאת ששחטה בשנוי בעלים לחלק בין שחטה לשם מי שמחויב חטאת ובין שחטה לשם מי שמחויב עולה:

ועוד דאפילו אם היה רב אומר בפירוש כן גם על רב תסוב הקושיא דכיון דמקרא ילפינן לקמן (דף מו ע"ב) דאין חולין מחללין קדשים מנ"ל להוציא פסח מכלל זה:

והנלע"ד בזה דבפסח לא שייך כלל לומר שאין חולין מחללין קדשים (כאן חסר).

רש״י ד"ה כל הזבחים שנזבחו כו׳ כצ״ל:

ד״ה הפסח בזמנו כל זמן כו׳ כצ״ל וכ״ה בס״י והשאר אינו מן הצורך:

בא״ד כשלמים ואמרינן כו׳ כצ״ל:

ד״ה שחטן כו׳ ומפרש להאי כשרין כשרין ולא עלו קאמר ובנמוך הוא דפליגי דלשם כו׳ כצ״ל וכ״ה בס״י. ובד״ח נדפס נ״א ואינו מן הצורך גם לשון מפרש משמע אליבא דמסקנא:

תוספות ד״ה כל הזבחים כו׳ לא מישתמעא כלל שינוי בעלים כו׳. פי׳ דקתני שנזבחו שלא לשמן ושינוי בעלים לא שייך בזביחה ולא תימא מתני׳ דקתני שנזבחו היינו שנזבחו על מנת לזרוק שלא לשמן ובשינוי בעלים נמי איירי מ״ה כתבו תוס׳ דלישנא דלשמן משמע שינוי קדש פי׳ וקאי על כל הקדשים ששינה אבל אי קאי על שינוי בעלים הל״ל שלא לשמו:

בא״ד וכולהו מתניתין כו׳. פי׳ כולה מתני׳ דהך פירקין:

בא״ד ולהכי נמי לא מפרש בפירקין הנך ד׳ כו׳ כצ״ל:

בא״ד ומיהו רבה כו׳. כוונתו בזה דלא תיקש׳ לרש״י דמפרש אמתניתין דלקמן ולא פירש דסמיך אמתני׳ דהכא ושלא לשמן משמע בין שינוי קדש בין שינוי בעלים מ״ה כתבו דרבא ור״א לא מוקי לה הכי התם ורש״י מפרש אליבא דכ״ע:

בא״ד וא״ת והא בפרק כו׳. פי׳ דקאי על תירוץ ראשון דסמיך אמתני׳ דלקמן וכוונת התוספות דלקמן משני דיליף שינוי בעלים מובשר זבח תודה וגו׳ באם אין ענין ומסיק דתרתי ש״מ והשתא דדריש לקמן שינוי קודש מקרא אחרינא לילף שינוי בעלים מהאי קרא דפירקין באם אין ענין ודוק:

בא״ד ומ״מ שפיר דריש כו׳. פי׳ דלא תקשי מנ״ל דבזביחה נמי בעינן לשם הנך ד׳ דברים כיון דקרא דהתם מיירי בהקטרה ~מ״מ~ {צאן קדשים: מ"ה} כתבו דמ״מ דריש:

בא״ד שם זבח ולשם זבח כו׳ כצ״ל:

בא״ד הוא הדין שאר ד׳ דברים כו׳ כצ״ל. דלשינוי בעלים לא צריכא להיקישא וק״ל:

בא״ד בכל הנך ד׳ דברים כו' כצ״ל ובד״ח נדפס נ״א ושיבוש הוא:

בא״ד משום דשינוי בעלים לא שייך כו׳ כצ״ל והשאר יש למחוק וכ״ה בס״י:

בא״ד בדיבור הזבח נעשה שלא לשמה:

ד״ה לשם גבוה כו׳ אלא בחדא. משמע דלא מספקא אלא בחדא כגון בגבוה אבל בנמוך כו׳ כצ״ל ובד״ח מ״ז ואינו מן הצורך:

בא״ד טעמא דשמעון בגמרא כו׳ כצ״ל:

בא״ד במורם מהם כו׳ כצ״ל:

בא״ד מ״מ שייך חילול משום פסח וליכא למימר דילמא הא דקאמר בנמוך מהם מתחללים נמי משום פסח וחטאת נקט׳ דבפסח וחטאת לא שייך לחלק בין גבוה לנמוך דמ״מ פסולין:

ד״ה ואסור לשנויי כו׳ גבי שאר שלמי נזיר כו'. ותמיה לי על מ״ו הב״ז דמוחק התם גבי שאר שלמי נזיר הגירס׳ כשרים ולא עלו ומתוספות דהכא מוכח דגירס׳ נכונה היא:

ד״ה קרי ליה כו׳ אלמא קרי לנדבה כו׳. פי׳ דבפ״ק דנדרים ד״ט מסקינן דפליגי נמי בנודב ור״מ ס"ל דטוב מזה ומזה שאינו נודב כל עיקר אע״ג דכתיב אשר לא תדור אלמא קרי לנדבה נודר ומדי דברי בו זכור אזכרנו ישוב נכון על קושי׳ מה ששמעתי שמקשי׳ על רש״י דשם פרש״י בד״ה דילמא כו׳ אבל בל תאחר לא דכל היכא דאיתא כו׳ ומסוגי׳ דר״ה משמע בהדי׳ דבנדבה נמי עובר משום בל תאחר ולא אמרינן היכא דאיתה כו׳ ולכאורה קושיא עצומה היא על רש״י אבל אחר שעיינתי לאו קושיא היא כלל דהתם קאמר דבנדבה עובר אבל תאחר אע״ג דכתיב כי תדור נדר וגו׳ ילפינן ג״ש נאמר כאן נדר ונאמר להלן אם נדר או נדבה מה להלן נדבה עמו אף כאן נדבה עמו ומההוא קרא דמוצא שפתיך וגו׳ לא ילפינן דאפשר דקרא אתי להך דרשא דהכא אם כמה שנדרת כו׳ ואם לאו יהא נדבה אבל רש״י פי׳ התם לפי דס״ד דר״מ לא פליג על ר״י בנדבה וס״ל דמותר לנדוב וכל היכא דכתיב נדר נדר דוקא ולא נדבה ה״ה לאו דבל תאחר נדר דוקא כתיב מש״ה כתב רש״י אבל בל תאחר לא כו׳ ובזה גם כן נסתלק תמיהת התוס׳ בר״ה ע״ש:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא כל הזבחים וכו׳ הרמב״ם ז״ל בפירוש המשניות בהקדמתו דף קכא ע"ב שיטה ב׳ ואשר הביאני לכך עם היות וכו׳ כצ״ל:

שם ע״ג שיטה י״ג ואינם באים מן העוף כל עיקר וכו׳ כצ״ל:

שם שיטה ל״ו ומוסיפין עוד על זה בכל שבת ב׳ כבשים וכו׳ כצ״ל:

שם שיטה מ״ג העולות י״ד שני תמידין וכו׳ כצ״ל:

שם ע״ד שיטה י״ד החלק הא׳ שיהיה היחיד וכו׳ כצ״ל:

שם שיטה כ״ו כן זבה ויולדת וכו׳ כצ״ל:

שם שיטה נ״ח אחד לעולה וא׳ לחטאת וקרבן נזיר שנטמא שני תורים או ב׳ בני יונה א׳ לעולה וא׳ לחטאת וכבש בן שנתו לאשם וכו׳ כצ״ל:

שם דף קכ״ב ע"א שיטה י״ד עולות וחציין חטאות חוץ וכו׳ כצ״ל:

שם שיטה ט״ו מנחות ונסכים לא יצא לא אמרו ~הן~{לוח הטעיות חק נתן: קן} אלא להקל וכו׳ כצ״ל:

שם שיטה י״ט וכן אם יביא בכורים יקריב עמהם שלמים וכו׳ כצ״ל:

שם שיטה כ״ג וקרבן שלמים שני מלבד וכו׳ כצ״ל:

שם שיטה מ״א מן העוף אלו הן כל וכו׳ כצ״ל:

שם ע״ב שיטה ב' ועל כן שמנו וכו׳ כצ״ל:

שם בפי׳ המשניות מה שאמר כשרים ר״ל כשנגמרה העבודה לשם הזבח אע״פ ששחט שלא לשמן כגון ששחט עולה לשם חטאת ואח״כ נודע שהוא קרבן עולה אז הוא מקבל הדם לשם עולה אע״פ שהעולה הזאת לא עלתה לבעלים וכו׳ עכ״ל משמע מדבריו דלא אמרינן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא בתנאי שנגמרה העבודה לשם הזבח הא לאו הכי פסולים וזה לא ידעתי מניין לו גם בפרש״י לקמן ד״ה ואסור לשנויי בהו כתב בהדיא דזה אינו אלא לכתחלה אבל אם עבר ושינה כשר. גם בחיבורו בס׳ הי״ד בפ׳ ט״ו מהל׳ פסולי המוקדשים לא כתב לתנאי זה אלא אדרבא לא משמע שם מדבריו אלא לכתחלה אבל לא בדיעבד וצ״ע גם מ״ש כגון ששחט עולה לשם חטאת ואח״כ נודע וכו׳ משמע דלא אמרינן כשרים אלא כשהיה השינוי בטעות אבל אם שינה במזיד פסולים וזה אינו דלא אמרינן כשרים ולא עלו אלא כששינה במזיד אבל כששינה בטעות עלו לבעלים לשם חובה ואפי׳ החטאת והפסח כשרים משום שעקירה בטעות אינה עקירה כמו שפסק בחיבורו בריש פט״ו מהל׳ פסהמו״ק וצ״ע. עוד כתב וממה שאמר לבעלים תבין שאינו מדבר אלא על הקרבנות שיש להן בעלים ידועים אמנם קרבנות הציבור אין פוסלת אותן שחיטה שלא לשמן שכך אמרו רז״ל קרבנות הציבור סכין מושכתן לכמות שהן וכו׳ עכ״ל כתב עליו בס' פנים מאירות וז״ל ונפלאתי דהא האי דסכין מושכתן הוא בדף ו׳ ופשיטא לפרש״י אין ענין כלל להכי דהתם מיירי ששחט סתם ולא ידע מה הן ואפי׳ לפי׳ הערוך שהביאו התוס׳ מיירי דלב ב״ד מתנה עליהן אעפ״י שאמרו שהן תמידין אם ירצו להקריבו לשם זבח אחר כגון למוספין רשאין לפי שבזמן שמשך הסכין לשחיטת התמיד הרי הוא תמיד ובזמן שמשך הסכין לשל מוסף הרי הוא מוסף וא״כ דוקא התם שב"ד התנו מתחלה לכך שאם ירצו ליקח מן כבשים המוכנים לתמיד לשל מוסף רשאין אבל אם שינה הכהן ושחט עולת מוסף לשם חטאת פשיטא דפסולה וכו׳ עכ״ל ולי נראה דגם הרמב״ם יודה בזה דאם שחט מוסף לשם חטאת דפסול דהא חטאות הצבור אינן באין מן הצאן אלא מן השעירים וכן עולות ציבור אינן באין מן השעירים אלא דהוא מפרש כפי' הערוך דסכין מושכתן דהיינו שיכול להקריב התמיד לשם מוסף ועלה לחובת מוסף דסכין מושכתן. וכן איפכא משא״כ קרבנות יחיד שאם שחט עולה לשם שלמים שאינה עולה להם לא לשם עולה ולא לשם שלמים כמ״ש הוא ז״ל בריש פרק ט״ו מהלכות פסולי המוקדשין וז״ל שם כיצד לא עלו לשם חובה כגון ששחט עולה לשם שלמים לא עלתה לבעלים לא משום עולה שהם חייבים בה ולא משום שלמים אלא חייבים להביא זבח אחר עכ״ל ביאור דבריו כגון שהיו חייבים עולה ושלמים בתורת נדר והפרישו עולה לחובתם ובשעת שחיטה שחט לשם שלמים שהיו חייבים על זה קאמר לא עלתה לא משום עולה ולא משום שלמים שהם חייבים בהן דמ״ש שהם חייבים בה גבי עולה קאי נמי אשלמים וצריך להביא זבח אחר אבל מיהא הויא נדבה כדאיתא בגמ׳ ודו״ק ועיין לקמן דף ו׳ שכתבתי דרך אחר ודו״ק עוד כתב בספר הנז׳ וכן משמע בפסחים דף ס״א ובזבחים דף ד׳ דשינוי קדש ישנו בציבור כביחיד אבל שינוי בעלים אינו בצבור ואם איתא לדברי הרמב״ם הא איכא שינוי קדש בשחיטה דאינו בצבור כביחיד וכו׳ עוד כתב וראיתי ברמב"ם בפרק ט״ו מהל׳ פסולי המוקדשין שכתב כל הזבחים שנשחטו במחשבת שינוי השם בין בקרבנות ציבור בין בקרבנות יחיד כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן החטאת והפסח וכו׳ הרי להדיא שכתב בעצמו ששינוי קדש בשחיטה פסול בין ביחיד בין בצבור וע״כ צריכין אנו לומר שחזר בחיבורו מפירושו שפירש במתני׳ עכ״ל ול״נ הא דפריך גמ׳ לקמן דף ד׳ מה לשינוי קדש שכן ישנו בצבור כביחיד הרמב״ם מפרש דלאו למימרא דשוין הם לגמרי אלא ר״ל דשייך בצבור כביחיד דהיינו דלכתחלה אסור לשחוט בשינוי קדש בין בקרבנות צבור בין בקרבנות יחיד והיינו הא דקא מבעיא לן לקמן מנלן דבעינן זביחה לשמה היינו דלכתחלה אסור כפירש״י שם משא״כ בשינוי בעלים דלא שייכי בצבור כלל דכולהו בעליו נינהו אבל אם עלו לשם חובה או לאו הא כדאיתיה והא כדאיתיה דבקרבנות יחיד שיש להם בעלים ידועים לא עלו לשם חובה אבל צבור שאין להם בעלים ידועים עלו לשם חובה וזה מ״ש הרמב"ם בריש פרק ט״ו מהל׳ פסולי המוקדשין כל הזבחים שנשחטו במחשבת שינוי השם בין בקרבנות יחיד בין בקרבנות צבור כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וכו׳ הא דהשוה קרבנות צבור לקרבנות יחיד היינו לענין איסור לכתחלה דמדכתב כשרים משמע דלכתחלה אסור לעשות כן בזה שוין הם אבל מ״ש אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה זה לא קאי אלא אקרבנות יחיד תדע מדלא כתב סתם אלא שלא עלו לשם חובה ולא הו״ל להזכיר לבעלים אלא הא דכתב לבעלים למידק שיש להם בעלים ידועים כמו דדייק במתני׳ ודוק וכבר היה עולה על דעתי לישב הא דקאמר גמרא מה לשינוי קדש שכן ישנו בצבור לא קאי אלא אשאר עבודות אבל שחיטה אינה בצבור משום דקרבנות צבור סכין מושכתן אלא משום דהרמב״ם בחיבורו כתב דגם בשחיטה ישנו בצבור לכך תפשתי שיטה זו ודוק עוד כתב בס׳ הנז׳ ועוד מאי דייק הש״ס מדקתני כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן ולא קתני שלא נזבחו לשמן ש״מ סתמא כשרים ועלו דילמא לעולם סתמא נמי לא עלו והא דלא נקט שלא נזבחו לשמן דלמא משום דיוקא דבקרבן צבור אף שלא לשמן כשרים ומרצין וכו׳ עכ״ל י״ל דאה״נ דה״מ הש״ס למדחי הכי אלא דבלאו הכי דחי שפיר ובזה מיתרצי כמה קושיות דמקשים המפרשים לקמן בגמ׳ ודוק נ״ל:

שם ע״ג שיטה ב׳ לשם פסח ושני כתובים וכו׳ כצ״ל:

שם שיטה ז׳ וצריך שתדע מה שאמר מחטאתו אשר חטא שתהא לשם אותו החטא ודע שאם שחט וכו׳ כצ״ל:

תוס׳ ד״ה כל הזבחים וכו׳ אבל שינוי בעלים לא שייך אלא בזריקה וכו׳ עיין בס׳ משנה למלך ריש פט״ז מהל׳ פסולי המוקדשין וכתב שם שנראה מדבריהם דשינוי בעלים שהיה בזריקה עלו לבעלים לשם חובה ודוק עכ״ל ולא ידעתי מהיכן נראה לו כן מכאן אם מפני שלא כתבו או זורק לשם אחרים אין צריך דכ״ש הוא כמ״ש לקמן דף ד׳ ע״ב ד״ה רב אשי וכן כתבו בהדיא בפ׳ תמיד נשחט דף ס״א ד״ה ואיתקש אוכליו ע"ש:

בא״ד וכולה מתניתין לא משתמעא כלל שינוי בעלים ולישנא דלשמן משמע לאפוקי שינוי קדש וכולה מתני׳ לא נקיט וכו׳ כצ״ל נ״ל ור״ל דמשלשה כוחות באים להכריח דמתני׳ לא איירי אלא בשינוי קדש חדא דכולה מתני׳ לא משמע ממנה כלל שינוי בעלים דקתני הנשחטין לשם פסח וכו׳ שחטן לשם גבוה מהן וכו׳ הכל איירי בשינוי קודש אבל שינוי בעלים לא נזכר כלל ועוד מלישנא דלשמן לא משמע ממנה אלא שינוי קדש דלשמן קאי אזבחים ועוד מדקתני סיפא כיצד לשמן ושלא לשמן לשם פסח לשם שלמים דבכולה סיפא דמתני' לא נקיט אלא שינוי קודש וק״ל:

בא״ד וי"ל דלא אתי לפרושי וכו׳ אבל הנך כשרים כו׳ כצ"ל:

בא״ד ולהכי נמי בפרקין לא בעי בהנך ד׳ דברים מנא לן דלא מיירי בהן במתני׳ וכו׳ כצ״ל נ״ל והגהת הב״ז אינה מבוררת לי:

בא״ד וי״ל דקרא דהתם בהקטרת אימורים וכו׳ הזבח נזבח ה״ה הזבח נקטר וכו' עיין בס׳ לחם משנה בסוף פ״ד מהל׳ מעשה הקרבנות:

בא״ד ומיהו הא לא מצינן למילף מהיקישא דנימא ולא עלו לשם חובה וכו׳ עיין בס׳ לחם משנה בפ׳ ד׳ מהלכות מעשה הקרבנות וע״ש בספר משנה למלך:

בא״ד ובפ׳ המפקיד פי׳ הא דמחשבה פוסלת בקדשים אי בדיבור הזבח נעשה שלא לשם או אפי׳ במחשבה עכ״ל עיין בס׳ משנה למלך פי״ג מהל׳ פסולי המוקדשין הלכה א׳:

ד״ה לשם גבוה מהן כשרים וכו' אבל בנמוך פשיטא {לוח הטעיות חק נתן: ליה} לומר דפסולים לגמרי קאמר ותימא וכו׳ ועוד יש לדקדק מגופא דמתניתין הבכור והמעשר ששחטן לשם שלמם כשרים משום דהני לשם גבוה דאי לשם נמוך מיפסלי והיינו לענין פסול גמור וכו׳ עכ״ל יש מקשים דאימא הא כדאיתיה והא כדאיתיה כדדחי גמרא לקמן דף נ״ב ע״א ולי נראה דלק״מ דבשלמא אי הכריחו התו' דאין לפרש פסולים ר״ל דאין מרצין מדקתני הבכור והמעשר ששחטן לשם שלמים כשרים ומוכרח לפרש כשרים היינו לגבי מזבח והוי דומיא דידיה פסולים לגבי מזבח דאין לפרש כשרים ר"ל דמרצין דהא בכור ומעשר לאו בני רצויי נינהו איכא למימר הא כדאיתיה והא כדאיתיה כדאמר הש״ס לקמן אבל התוס׳ הם מכריחין מהדיוקא דקתני לשם גבוה מהן כשרים הא לשם נמוך מהן פסולים דאי מפרשינן פסולים היינו שאין מרצין א״כ האי דיוקא לא קאי דהא דאמרינן לשם גבוה מהן כשרים היינו לגבי מזבח דבכור ומעשר לא שייך ריצוי וא"כ כד דייקת נמי לשם נמוך מהן פסולים היינו מוכרח לגבי מזבח דאין לפרש דאין מרצין דהא גם לשם גבוה מהן אין מרצין דלאו בני רצויין נינהו אלא מוכרח דפסולים לגבי מזבח א"כ כיון דהדיוקא הוא פסולים היינו לגמרי א״כ גם הא דקתני מתני׳ לשם נמוך מהם פסולים היינו לגמרי ודו״ק:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

הסכמות

הסכמת הרב הגאון הגדול מופת הדור חריף ובקי המפורסם בדורו נ״י ע״ה פ״ה אב"ד דק״ק לבוב והקרייז.

נמצאתי לבקשת ה״ה הרבני המופלג מ׳ אליעזר זאב באטשים. היות עלה על לבו להביא לבית הדפוס מחדש ספר תשובת בית יוסף חלק אבן העזר וגם ס׳ צאן קדשים. והנה ספרים כאלו אינן צריכי׳ הסכמה מי גבר אשר לא שמע מהדרת תפארת ספרים יקרים כאלו מי אשר חלק לו אלהים חלק בתורתו. הלא ישאב מים בצמא. מאת דבריהם הקדושים. לזאת דבר שפתים אך למותר להרבות בשבח הספרים או בשבח מחבריהם. זולת לגדור גדר לבל יוסיפו על הדברים הנדפסים כעת חלילה להשיג גבול משך עשרה שנים מיום התחלת הדפוס ואחינו ב״י יהיה זריזים בזה לבל ילכדו בעונש מסיג גבול מסתיי׳ דליקו בארור. והשומע לדברי אלה יתברך בכל הברכות הכתובים בספרי אנ"ך פי המדבר לכבוד התורה יום הששי כ״ו אדר שנת ויוסף הוא השליט גדול לפ״ק לבוב:

יעקב אורנשטיין חופ״ק לבוב והגליל.

הסכמת הרב הגאון הגדול מופת הדור בוצינא קדישא איש אלקים נ"י פ״ה ע״ה מוה׳ יעקב יצחק איש הורוויץ מלובלין.

הנה הגם שאין דרכי להתנהג בגדולות ובנפלאות ממני. ליתן הסכמה. כי איני לא רב ולא מגיד כי אם במקום ההכרח שא״א בלא זה לרצונו ית״ש איני חושש לשום ענין. בענין זה ג״כ נ״ל שהוא למצוה גדולה. היות שנהירנא כד הוינא טלי׳ היה לי תשוקה לעשות ספר פירוש על סדר קדשים. מפני שידוע גודל המצוה לעסוק בהלכות קדשים כי כל העוסק בפ׳ עולה כו׳. כמ״ש זאת התורה לעולה כו׳ כמאמר חז״ל. והסדר קדשים הוא כמו ספר החתום. ואינו מוגה כראוי כשאר גמרות שיש בהם גרסות ופרושים ממהרש״ל ז״ל ומהרש״א ז״ל ומהר״ם ז״ל. ומסתמא בספר קדשים לא עסקו בעיון עם תלמידים. מפני שלא הוצרך כ״כ לדורות. ואח״כ כשבא לי הרבה טרחא דצבורא צרכי בני ישראל המרובים הן ליעץ והן לתפלות ובקשות. ואני הייתי מתיירא לדחות אותם כיון שהשי״ת עזר לי לפעול טובת ישראל גם אני נעשיתי טרוד מאד לא מבעיא לעשות פי׳ בעצמי אפי׳ לי בעצמי היה קשה לי מפני שלא הי׳ לי פנאי לעיין. והנה יש פירושים מספר פנים מאירות על זבחים ומים קדושים. אך כל זה אין מספיק כי הם בחריפותם ובקיאותם היה הפשט והגרסאות פשוטים אצלם ולא כוונו רק להקשות ולתרץ כידוע. וספר ברכת הזבח הוא בקיצור מאוד וזה כמה שנים הייתי מחלה כמה מדפיסים לדפוס ס׳ צאן קדשים כי הוא כמו פירוש מספיק לסמוך עליו גם בענין הגרסאות אחרות לתלות באילן גדול. ולא עלה בידי עד הנה שמצאתי את שאהבה נפשי. ידידי בן ידידי הוא הרבני מוהר״ר אליעזר זאב בהמנוח הרב מוה׳ צבי הירש ז״ל שהיה בן ביתי. ומסכים לדפוס ספר זה. אמרתי לכתוב כל זה לאנשים כערכי ואשר דברי יהיו מקובלים להם שראוי לכל למדן לקנות לו הספר צאן קדשים וללמוד סדר קדשים ולא יחוש להוצאה. וכמו שכתב בספר חסידים כי ש״ס לקנות הוא מצוה יותר מכתיבת ס״ת. כיון שנתנו רשות להדפיס משום עת לעשות לה׳ וזה צריך לכל למדן. וכמה ס״ת עומדין שאין קוראים בהם. כן כתב בספר חסידים. ע״כ הבטחתי גם אני לקנות ממנו. והיה בזה שלום. שנזכה לעשות קרבנות בפועל. בבנין בה״מ במהרה בימינו.

כ״ד יעקב יצחק במוהר״ר אברהם אליעזר הלוי זצל"ה הורוויץ מלאנצוט הדר בק״ק לובלין:

מודעה

הנה ידוע מחכמינו ז"ל שהפליגו מאוד את לימוד עניני העבודה שהיה בזמן המקדש שהקב״ה מעלה זה כאלו הקריב הקרבנות ממש וגם מקרב בזה את הגאולה וכאשר הבאנו דבריהם לקמן בהקונטרס שיחדנו לזה וא״כ היה ראוי שכל איש ישראל יקדיש מעט מעתותיו ללימוד סדר הקדשים ובעו״ה נהפוך הוא שסדר הזה הלואי שימצא אחד מעיר שיהיה עוסק בו. והנה סיבת הדבר רבות הנה אך אחת מהן הוא כי עניני הקדשים עמוק מאוד ואין מצוי לפני כל אחד מפרשים קבועים על המסכתות האלו לעיין בהם כמו על שאר מסכתות הש״ס ואותם שכבר נדפסו כבר ספו תמו ואין מצוי אף אחד בעיר, גלל כן קמתי ונתעוררתי בעזה"י ולקחתי את ראשי המפרשים [היינו הברכת הזבח והצאן קדשים והפנים מאירות והחק נתן] ודפסתי כולם על דף אחד [מעין שיש על שאר מסכתות הש"ס מהרש״ל ומהרש״א ומהר״ם על דף אחד] כדי שיהיה נקל לפני הלומדים לעיין בהם, עוד זאת עשיתי לפי מה שידוע שסדר הזה לפני בוא אלו הגאונים הנ"ל היה זה הסדר מלא קמשונים וגם היה מחובר כל דברי רש"י וכן כל דברי התוספות בדבור אחד עד שבא בעל בה"ז [הוא היה ראשון לכל] ותיקן הכל על מכונו וגם חידש חדושים הרבה אך מפני ריבוי ההגהות לא היה ניכר החידושים שיש בתוכו עד שהיה נראה לפני הקורא שכל ספרו הוא רק הגהות ובאמת לא כן הוא כי יש בו הרבה פנינים יקרים מחידושיו ובביאוריו בכל דף ודף וגם מישב הרבה פסקי הרמב״ם הקשים וב״ה שגם ע״ז פקחתי עיני וחילקתי הגהות לחוד וחידושים לחוד וכעת יהיה זה הספר להאיר עיני הלומדים בעזה״י. גס עשיתי קונטרס גדול המכיל בתוכו שנים עשר פרקים בו יראה הקורא גודל נחיצת לימוד סדר הקדשים מכתובים ומאמרי חז"ל וגם כל הראשונים שזירזו לזה.

אלה דברי עבד לעבדי ה׳ הצעיר שבכהונה ישראל מאיר ב״ר ארי׳ זאב הכהן בעה"מ ספר חפ"ח ומשנה ברורה על שו״ע או״ח

הקדמת הרב המחבר ברה"ז

אמר שמואל המתעסק בקדשים קלים וחמורים מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וכונתו יעלה לריח ניחוח לשם אישים לשם זבח ופסול מחשבתו לא ירצה לפיגול כ״א לזבוח תודה ~כבד~ {יכבד} לאלהים ואנשים בזבחי רוח נשברה ובלב נשבר ונדכה דכא מן הדכא דק ומדוקדק הדק היטיב מיד ה׳ אשר נגעה בי ומהצרות רבות אשר סבבוני כתרוני הדריכוני ודרך בי האויב קשת דרוכה ונחושה וישימני כמטרה לחץ הכוני פצעוני פצע תחת פצע לרבות צער במקום נזק ניקוף בתר ניקוף המרצה כדם עולה וזבחים ונשארתי אני לבדי אך גונח ומוכה ונכה רגלים פסח בהפוך ה׳ ק״ק והצליני ה׳ מחרב ששלטה שם ופגע בי הארי והדוב בעיר הסמוכה לק״ק לובלין ושם נלקח מאתי מחמד עיני כל נתח כתף וירך טוב כספי וזהבי ומאודי ויליד ביתי שתי בנותי הקטנות שנהרגו ארץ אל תכסי דמם. גם כל כתבי הקודש שלי שחברתי על כמה שיטת תלמוד והפוסקים אשר קבלתי מרבותי הקדושים אשר בארץ המה מעולם אנשי השם ואשר הכינותי בעניי הכל נלקח מאתי ע״י לסטים הארורים ואז אמרתי בחפזי נגרזתי מארץ החיים לא אראה יה כי הייתי מושלך ברחוב בראש כל חוצות סחי ומאוס מתגולל בדם והייתי רעב ללחם וצמא למים דבק לשוני לחכי ערום ויחף וחשופי שת כי הפשיטו מעלי לבושי ונשארתי ערום בלא לבוש כי אם הכתונת לבד ופעמים רבות אשר הוציאוני הלסטים להריגה ופשטתי צוארי כצאן לטבח וה׳ ברחמיו המרובים הותיר אותי להיות שריד ופליט ונתנני לפליטה גדולה כהיום הזה להחיות את בני וטפלי דתלי בי ויצילני מחרב ממש ונשא אותי על כנפי נשרים בנסים באותות ובמופתים גדולים אשר קצרה היריעה מהכיל לספר מהני הרפתקאות דעדו אח"כ ג״כ עלינו וישימני לנס והצילני משיבולת והביאני לשלום עם בני הנחמדים הנותרים למדינת מעהרי״ן לקהלה מפוארה ראשונה לכל דבר שבקדושה בעלי תריסין וחכמי ישיבה ק״ק ניקלשפורג יר״א המה החזיקו ידי בתורת ה' ושמה נספחו אלי עדרים לשאוב מבארי בורות נשברים מי לאט ואז אמרתי במה אקדם לה' ואכף לאלקי מרום הירצה ה׳ באלפי אלים ברבבות נחלי שמן אמרתי טוב יום בחצרך מאלף עולות וכאשר הנני מן ארבעה הצריכין להודות ובמה יתרצה עבד אל אדוניו כי דיי שאני חי ואתה ה׳ ברחמיך הרבים זכיתני והרים מאשפות אביון אשר מאיגרא רמה לבירא עמיקתא נפל וכהדא תרנגולתא דמנערא מן קיטמא הקימותני לישב בשערים המצוינים בהלכה לדון ולהורות לשעה ולדורות אמרתי אשלם לך תודות לברך ולהודות ונזכרתי הלכה למעשה שלמדוני בסוף מנחות ובכל מקום מוקטר ומוגש וגו׳ וכי בכל מקום וכו׳ אלא כל העוסק בתורה וכו׳ כאלו הקריב וכו׳ אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ע״כ פניתי מכל עסקי לעסוק בסדר קדשים לברר וללבן בדברים המחוורים כשמלה בדברי התלמוד ופירש״י ותוס׳ ומקום הניחו לי רבותי הקדמונים והאחרונים להתגדר בו במה שלא פשטו ידיהם לבאר הסדר הזה. ואני הצעיר ~מגיה~ {:אגיה} ואבאר כיד ה׳ הטובה מפי ספרים וסופרים אחר העיון הרב וכמה מהדורות שעסקתי בו כמה שנים עד שיגעתי ומצאתי בחמלת ה׳ עלי דברים נכונים ואמיתים. גם אציב לעין משפט מקור התלמוד איה מקום תחנותו בספר היד משנה תורה לרמב״ם ז״ל כאשר עשה הרב הגדול מהר"י בועז ז״ל בשאר סדרים מהש״ס. גם אשא ואתן בדברי הרמב״ם והשגות הר״א ז״ל ובספר כ״מ להקאר״ו זצ״ל כתלמיד היושב ע״ג קרקע ודן לפני רבותיו. ואתה המעיין בחבורי איני אומר קבלו דעתי בהחלט בביאורי הש״ס ורש״י ותוספות או באיזה הג״ה כי הרשות לכל מעיין בשכל הקודש לבאר ולהגיה עד מקום שידו מגעת כי לא חברתי חבור זה ח״ו להתגדל בו כ״א לעורר לב המעיינים בני גילי ותלמידיי להעיר אזן בלימוד סדר הזה והמה יבחרו הדרך הישר והטוב. ואקוה לאל ית״ש שרוב דברי יעלו לרצון לפני המעיינים ואל ישכנו עולה בבתיהם בספריהם (מרוב טעות ושגיאות שיש עתה) ובפרט הרבה דברים מחבורי הרציתי לפני רבינו הגדול מהר״ר יהושע העשיל זצ״ל וייטיבו דברי בעיניו ובמקום אשר ביאר בענין אחר העלתי על שמו הטוב כאשר עין הקורא יחזה משרים דבריו ואלו ואלו דברי אלהים חיים. וקראתי שם החבור הלזה ברכת הזבח גימטריא אהרן ושמואל. גם לענ״ד לא יוכלו בני גילי ותלמידי לקרב אל לימוד סדר הזה עד שיעיינו בחבורי זה ונאמר בשמואל כי לא יוכל העם וגו׳ עד אשר יברך את הזבח.

ודע שהיה לפני ע״פ הרוב ש״ס דפוס לובלין ועל ש״ס הנ״ל הצבתי יסוד חבורי זה ומסכת חולין ובכורות משכתי ידי להגיהם ולבארם כי כבר קדמוני רבותי מהרש״ל ומהרש״א ז״ל בחבוריהם בכן אתה המעיין ברוך ה׳ קח נא את ברכתי אשר הובאת לך בעבור תברכני נפשך גם אותי ואולי מיני ומינך תסתיים שמעתתא ויהי נועם ה׳ עלינו ומעשה ידינו אשלם פרים ותודות, לאל טוב להודות, גל עיני ואביטה רמזים וחידות:

נאום הטרוד אהרן שמואל בלא״א הראש והקצין הר״ר ישראל זצ״ל מתושבי ק״ק ווילנא הנקרא רבי שמואל קאיידנוור.

הקדמת הרב המחבר צאן קדשים

אמר הצעיר חיים בא״א מ״ו החסיד מוהר״ר עוזר זצוק״ל שנקבר בעה״ק ירושלים תוב״ב מעיד אני עלי שמים וארץ שכל היגיעות והטרחות שיגעתי וטרחתי להביא ספר הנחמד הלז לבית הדפוס לא היה כוונתי ח״ו ליהורא או להחזיק גדולה לעצמי או משום הנאת ממון קרדום לחפור בו רק בהיותי על מכוני בק״ק הילדסהיים בא צדיק א׳ לבית מלוני ה״ה ש״ב התורני הרבני מוהר״ר מרדכי חתן אב״ד דק״ק זאלקווא נכד הגאון א״א זקיני מוהר״ר חיים שור זצוק״ל בעל המחבר תורת חיים ומצאתי בפי אמתחתו ספר מכ״י א״א זקיני הנ״ל על סדר קדשים ושם מצאתי בכ״י וז״ל אני וחבירי הגאון המפורסם מוהר״ר מרדכי אשר היה אב״ד בק״ק בערזאן הסמוך לק״ק לבוב אספנו ישיבה אנשים גדולים ומופלגים חריפים ולמדנו אתם סדר קדשים עד גמירא ותיקנו כל הקמשונים וכל הטעיות שנמצאו בסדר זה גמרא רש״י ותוס׳ וגם איזה חדושים בארנו לזכות בו הרבים עכ״ל. וכראותי הספר הל״ז וקריתי בו ושניתי בו וראיתי כי חיים הם למוצאיהם כי מוצאו מצא חיים כי ממנו תוצאות חיים וראה זה מצאתי דאתי לידי משמע וזהו משייורי הברכה אשר השאיר אחריו א״א זקיני זצוק״ל הנ״ל. אולי הניח לבניו להתגדר בו וכעת שהקרה ה׳ לפני באר מים חיים בכסף מלא ובמנא דכשר למקני ביה קניתי אותו והוספתי יותר על החומש חומש מלבר כאשר יעידון ויגידון על זה אנשי אמת והמפורסמת אינם צריכי׳ ראיה ואחר שבא לידי אמרתי מצוה שבא לידך אל תחמיצנה להקים שם הארי החי בארצות החיים יהיו שפתותיו דובבות פעולת צדיק לחיים:

בכן פניתי מכל עבודות ~קבלתי~ {וקבלתי} עלי מלאכת עבודת עבודה ועבודת משא באהל מועד הוא אהל הקדשים וכבר הוקם המשכן משכן העדות עדות היא לישראל אשר הוקם ע״פ הגאון המפורסם אב״ד ור״מ מוהר״ר שמואל קיידנאוור בס׳ ברכת הזבח שלו על סדר קדשים ואיזן ותיקן באר היטב כל הקמשוני׳ והטעיות הנמצאים בסדר הל״ז רק שספר הנחמד צאן קדשים אשר חיבר א״א זקיני זצוק״ל הוא קודם שנתחבר הס׳ ברכת הזבח וזה כמה שנים אשר יגעתי וטרחתי ונדדתי שינה מעיני אני ובני התורני מוהר״ר עוזר נר״ו ובררתי בין שניהם כא׳ טובים ובאלו הכל מודים שאם הוזקקו זה לזה אין מעכבי׳ זא"ז טובים השנים אחוז מזה וגם מזה אל תנח ידך כי ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר ועיניכם תחזינה משרים הלכה מלובנת מחוורת ומוגהת על בורי׳ ועם היות כי ראיתי אחרי רואי דלפעמים יפה כח הרב הגאון א״א זקיני זצוק״ל מהגהותיו של הגאון המחבר בעל ברכת הזבח כבר נודע לבקיאים בדרכי העיון כי בדברים העיונים שאת פני קדמון לא טוב והרשות נתונה מטעם רבותינו עצמם האוהבים את האמת יותר מכבודם אשר באופן זה ירבה למעלה. וכן מי כהחכם יודע פשר דבר והמעיין הראוי להכריע יבחר ויקרב יען יתרון והעדפת האחרון על הקדמון בדבר העיון הוא מטעם היותו תמיד הולך ומוסיף חבל לחבל דבר דבור על אופניו דאי לאו דתקנינהו אנשי כנסת הגדולה לא הוה לן רשות להגיה״ם מי חכם וישמור אלה כי ישרים דרכי ה׳ ודרכיהם דרכי נועם נכוחים למבין לאור ביאור החיים כי מרפא לשון עץ חיים היא למחזיקים בה ובעלי חיים אינן נדחי׳ אע״פ שאנו נדחי׳ ובית מקדשנו חרב סדר עבודה לא בטלה היא הלכות סדר קדשים כמו שאמרו חז״ל בסוף מסכת מנחות אמר ר״י מ״ד זאת תורת החטאת זאת תורת האשם כל העוסק בתורת חטאת כו׳ וכל העוסק בתורת אשם כאלו הקריב אשם ומדי דברי בו זכור אזכרנו לתרץ דתנא דמתני׳ דמסכת זבחים דהתחיל במשנה כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ובפרק ה׳ דמסכת זבחים מתחיל התנא איזהו מקומן של זבחים יש לדקדק הא שחיטה היא תחלת עבודה והוי לי׳ להתחיל ולפרש באי זה מקומן הזבח נזבח ואין ליישב דאי הוי מתחיל בקושי׳ איזהו מקומן הוה קשה האי תנא היכא קאי כמו שפריך במסכת ברכות ובמס׳ תענית זה אינו דלא הי׳ לו להתחיל בלשון קושיא איזה מקומן אלא הכי הל״ל קדשי קדשים שחיטתן בצפון וכו׳ אבל לפי סוגי׳ דלעיל יש ליישב דאיתא במס׳ ברכות ובמס׳ נדרים לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה דמתוך שלא לשמה בא לשמה. ובסוגיא דלעיל אמרינן דלימוד תורת הקדשים הוא כנגד הקרבת הקדשים וזהו דאתי תנא לאשמעינן דלא תימא דסדר קדשים הוא כמו שארי סדרי תורה דיעסוק אדם אפי׳ שלא לשמה ה״ה סדר קדשים יעסוק אפי׳ שלא לשמה מש״ה התחיל דבזבחים הדין שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה והלימוד סדר הקדשים הוא נגד הקרבת קדשים וצריך אתה ג״כ לעסוק בסדר קדשים לשמה ולא שלא לשמה דלא יצא ידי חובתו כמו בקרבנות עצמן וק״ל: ועל הטוב יזכר שמו מה ששמעתי ע״פ סוגיא זו מפי חכם השלם המופלג המאור הגדול מוהר״ר משה חאגיז נר״ו. לאחר ששמע מפי הישוב הנ״ל אמר בזה״ל כדי שלא תהא ביאתי ביאה רקנית נימא בי׳ מילתא בדדמי לי׳ בהא דאמר ריש לקיש מ״ד זאת התורה לעולה וגו׳ כל העוסק בתורה כאלו הקריב עולה וחטאת וכו׳. אמר רבא האי לעולה וכו׳. עולה ומנחה מ"ל. אלא אמר רבא כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא חטאת וכו׳ עי״ש דבאמת הואיל וכל הנחלים הולכים למקור אחד. דהא אפי׳ אליבי׳ דר״ל דאמר כאלו הקריב וכו׳ נפקא מינה דכיון דעוסק בתורה ה״ל כאלו הקריב. והיינו דאינו צריך לעולה. אם כן מאי בינייהו ובפרט לפי פירוש רש״י ז״ל דכתב ז״ל אינו צריך וכו׳ דהכי משמע זאת התורה לעולה. כלומר במקום העולה. למנחה בשביל המנחה. כגון לכם בשבילכם כלומר הת״ת מכפר על עונותינו וכו׳ עי״ש. קשה טובא דהרי פירושא קאמר דהוא במקום א״כ היינו דרשת ר״ל ממש דהוא דאמר כאלו הקריב. ועוד ראוי להבין מאי כולי האי דקאמר רש״י ז״ל כלומר הת״ת מכפר על עונותינו הרי זה פשוט בגמרא דכך אמרו אינו צריך וכו'. ועוד יש להרגיש למה איחר רש״י ז״ל פירוש זה על דבריו של רבא. ולא פירש הכי בדברי ריש לקיש דאמר כאלו הקריב וכו׳ שגם אליבי׳ התורה מכפרת וכו׳. ועוד דקדקתי מה היא יתור תיבת על וכך הל״ל מכפר עונותינו:

אי לזאת אען ואומר דלע״ד מחלוקתם תלוי בענין זה אם אדם שקדמו לו עונות וחטאים קודם שהכניס עצמו לעסוק בתורה אם התורה המאוחרת שלומד עכשיו תועיל לו לכפר עונות ראשונים שקדמו לת״ת. או נאמר דהא דאמרו מגינא ומצלא בין בעידנא דעסיק או לא עסיק בה. היינו דוקא שמכפרת על עונות מאוחרין אבל על אותן שכבר קדמו נימא אנן דלימוד התורה המאוחר אינה מכפרת. ולזה בא רבא ואמר אינו צריך לא עולה וכו׳. דמדאמר אינו צריך. נראה דהא אם לא היה עוסק בתורה היה צריך לעולה ולחטאת על אותם העונות שכבר עלו השתרגו על צוארו קודם שלמד. אבל מאחר שעסק בתורה אינו צריך לחטאת דכבר נתכפר לו. וזה למדנו רש״י ז״ל כמו שדרכו תמיד ללמדינו להועיל בלשונו לשון הזהב דכתב הכי משמע זאת התורה לעולה במקום עולה כלומר שאם היה חייב עולה או חטאת. עתה נתכפר לו. כי עסק התורה עולה לו במקום חטאת ועולה. ומה שכתב אח״כ כלומר התורה מכפרת על עונותינו. רצה לתרץ לנו האי דק״ל מאי בינייהו. לזה אמר אליבי׳ דרבא כלומר התורה מכפרת על עונותינו דלשון על מורה ומוכיח דעל העונות שקדמו התורה הוא דמכפרת. דהרי התורה היא הבאה עליהם אבל לריש לקיש אינו אלא על מקצת עונות דהיינו על המאוחרין. אך לא העונות שקדמו. ולכן לא אמר אלא כאלו הקריב עולה. דרוצה לומר דוקא על העונות שיעשה אח״כ. אבל רבא דקדק מן הכתוב שכתב לעולה וכו׳. דר״ל במקום עולה שכבר נתחייב בה מאשר חטא על הנפש עתה שעסק בתורה אינו צריך עוד לתשלומין ודוק כי ק״ל:

ועוד אפשר לומר עם שנקדים את הנודע בענין הקרבנות דמחשבה פוסלת בהם. לכן ריש לקיש אמר דהתורה היא כמו הקרבן דאם יש בתורה איזו מחשבה רעה. כגון שילמוד שלא לשמה וכיוצא דאז לדעתו אינה מכפרת. והקשה לו א״כ הל״ל זאת התורה עולה. להודיענו שהיא כעולה דמחשבה פוסלת. לכך אמר רבא כל העוסק בתורה אינו צריך וכו׳. ופשטיה דקרא רוצה לומר כמ״ש רש״י ז״ל כלומר הוא במקום העולה. אבל לעולם דהתורה גם בזה מעלתה יתירה דהמחשבה שהיא מועלת בעולה. בת״ת אינו כן דהא מצינו שדברי תורה אינם מקבלין טומאה והלא כה דברי כאש וגו׳ א״כ לא נפלאת היא דאין המחשבה פוסלת בה ולא איכפת לן. דכבר אמרו דמתוך שלא לשמה בא לשמה. ולכך למדנו רש״י ז״ל כפי זה הפירוש שאמר רבא שהיא במקום העולה. אבל לא שיש לתורה דינה של העולה. שהמחשבה מפגלת אותה. כי התורה אינה צריכה לשום תנאי אלא העסק בה הוא המועיל ומכפר על עונותינו. אמנם אליבי׳ דריש לקיש כדי שהתורה תכפר מצריך לה תנאי הניתק בעולה דהיינו לימוד בטהרה. לשמו ולשמה לשם גירוסי״ן גמורין. דודאי רבא לא יכחיש דלימוד כזה יהיה מעולה. אמנם מעלתה מצד עצמה. וכעצומו של יום הכפורים המכפר היא ג״כ מכפרת על העבר על ההווה ועל העתיד ודוק בלשון חכמים מרפא שאמרו בפרק בני העיר דכל זמן שיהיו עוסקין בתורה וכו׳ יהיה חשוב וכו׳ ואני מוחל על כל עונותיהם דכללא כייל ותני ללמדינו כחה של תורה שהיא כנגד כולם. הי״ת ברחמיו יזכנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות רצונו כרצונו אכי״ר עד כאן דברי פי חכם חן ימצא חיים. כל הכתוב לחיים וזו היא שיבה וזו היא ביאה מה נמרצו אמרי יושר אמרות ה׳ אמרות טהורות יקרה היא מפנינים מתוק לנפש ומרפא לעצם הפליא עצה הגדיל תושיה לביאור הלכות סדר קדשים מקדשי ה׳ שנתעסק בהם הרב הגאון א״א זקיני זלה״ה עם הרב הגאון מוהר״ר מרדכי הנ״ל זלה״ה הוציאו לאור כל תעלומה אשר העריך לפני המעיינים פתורא דדהבא אתכא דפיזא לאכל בשרא שמנא עיניהם לנוכח יביטו וימצאו סבר לשבר הטעיות שנפלו בסדר זה והחכם עיניו בראשו כמו שדרשו חז״ל והיה אמונת עתך חסן ישועות חכמת זה סדר קדשים ודעת קדושים תמצא ספוני טמוני חכמה מפוארה וסוף דבר עין ראתה ותעידהו אוזן שמעה ותאשרהו וכל מעיין בקי בסדר זה לא זז מחבבו ולא יזוז כי לא תהא שמיעה גדולה מראיה:

כ"ד הכותב וחותם היום יום ה׳ ט״ז כסליו לסדר ולפרט זאת תורת העולה:

מאמר תורה אור

איתא במסכת שבת (דף ל״א) על מאי דכתיב והיה אמונת עתך וגו׳ אמונת זה סדר זרעים וכו׳ חכמה זה סדר קדשים. הנה ראה ראינו שהכתוב מכנה את הסדר הזה בשם חכמה יען שיש בו^א רב חכמה מאד יותר משארי הסדרים. וכן אמרו בב״מ (דף ק״ט) כי מטית לשחיטת קדשים תא ואקשי לי. וגם במדרש איתא על הפסוק מצות ה׳ ברא מאירת עינים זה סדר קדשים על שם שהוא מאיר עינים בהלכה. ועוד איתא בבראשית רבה על הפסוק וירא אלהים את האור כי טוב זה ספר ויקרא שיש בו הלכות מרובות. והנה ראינו בעו״ה שהסדר הזה הוא עלוב מאד שאין מצוי מי שילמוד בו ואפילו מי שלומדו אינו רואה לשום עיונו בו (לבד בחד מאלף מיחידי הדור) ואפילו מי שלומד הש"ס כסדר אינו מצוי שיעסוק בו בהתבוננות לידע היטב ביאור הסוגיא והמסקנא להלכה רק בהעברה בעלמא וכקורא פרשת הקרבנות. ובאמת מה שהפליגו חז״ל בעניני ידיעת הקרבנות כגון מה שאמרו במגילה ל״א כבר תקנתי להן סדר הקרבנות גם כן אין הכונה שיאמר הפסוקים לבד ולא ידע פירושן וביאורן אלא שיתבונן בכל קרבן וקרבן אופני הקרבתו וכמו שכתב רבינו בחיי בפרשה צו וכן הבאר שבע בהקדמה לספרו (העתקתיו לקמן). וכ״כ בספר מעין גנים דמה שאחז״ל כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה ובתורת חטאת כאלו הקריב חטאת אין הכונה כפשטן בקריאת פרשיות הקרבנות לבד כמו שמבינים המון העם אלא הכונה שלומד הדינים הנאמרים בעולה ובחטאת ובשאר קרבנות והיינו בעצמו סדר קדשים (וכן פירש״י שם בהדיא) ומה שנאמר בשו״ע או״ח שלאחר קריאת הפרשיות יאמר יה״ר כאלו הקרבתי וגו׳ היינו אותם שאינם יודעים ללמוד ולהבין אבל למי שנתן לו הקב"ה לב ללמוד מצוה ללמוד סדר קדשים כדי שאם יזכה ידע הדינים של כל קרבן וקרבן כאשר אנו מחכים בכל יום על ביאת משיחנו ובנין בה״מ. ובזה מדויק מה שאמרו כל העוסק בתורת עולה וכו׳ ולא אמרו כל הקורא בפרשת עולה וגו׳ אלא ודאי לרמז על כונתו ע״ש עכ״ל. וכדי שידע האדם גודל מצות לימוד עניני הקרבנות העתקתי מפי סופרים וספרים איזה מאמרים כדי שידע את גודל ענין הזה ויזדרז בזה. ומלבד כל זה הלימוד הזה הוא באופן היותר נעלה וקדוש מאד שאינו מצוי בו הלימוד שלא לשמה אלא כדי לידע תורת ה׳ ולהתבונן בהלכותיו וגם עי״ז זוכר את כבוד ה׳ שהיה מימי קדם בזמן המקדש וכבודן של ישראל ומשתוקק שיחזיר ה׳ שכינתו לציון וכמו שכתב בספר מעין גנים. ומפני שעסקינו לזרז את האדם ללמוד הלכות הקרבנות שהוא מספר ויקרא קראתי שם המאמר תורה אור ע״ש הכתוב וירא אלהים את האור כי טוב שהוא מרמז על ספר ויקרא וכמש״כ למעלה. ואחלק מאמרי לפרקים. ואל יהיה לפלא לפני הקורא מדוע נחשוב ונתבונן שחסר לישראל פרט זה של ידיעת סדר קדשים הלא ידוע כי בעו״ה בעתים כאלו נתרופפו עמודי הדת בכמה מקומות וזה גרוע הרבה יותר מזה שאצל זה הופקר בעו״ה לחלל בעצמו את השבת קודש ואצל זה הופקר למסור את בניו לענינים אלו וכדומה או לעיין בספרי מינות המשחיתים אמונתו. אמנם האמת הוא כי לא כמלך ב״ו מלכותו של הקב״ה כי מלך ב״ו שמלכותו תלויה בהסכמת אנשי ארצו אם חלילה בני מדינתו מרדו בו ולא נשאר לו רק אוהביו שהיו קרובים אצלו מלכותו מתמוטטת מאיליו משא״כ ממ״ה הקב״ה שמלכותו בכל משלה בעצם והוא מחיה את הכל ברצונו כמו שכתוב אתה הוא ה׳ לבדך אתה עשית את השמים וגו׳ הארץ וכל אשר עליה וגו׳ ואתה מחיה את כולם אינו מקבל שינוי ח״ו עבור ריבוי המתפרצים (וכמו שאנו אומרים בכל יום אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא וכו׳ ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא והכל צריכים לו והוא אינו צריך להם כלום וברצונו הוא יכול בכמו רגע לבנות שמים חדשה וארץ חדשה) וכמו שכתוב אם צדקת מה תתן לו ואם רשעת מה תפעל לו אכן לאיש כמוך רשעך (שהדבר נוגע רק להאדם בעצמו) ורצונו של הש״י דבוק באוהביו ושומרי בריתו והם לו לעם והוא להם לאלהים והוא מסתפק בהם לבדם. ובזה נשיב על השאלה הנ"ל דהנה שמו של הש״י אשר נקרא ה׳ אלהי ישראל גם עתה כשמו כן הוא שאף שנמצאו בעולם הרבה מתפרצים בעו״ה זה באופן זה וזה באופן זה מ״מ שמו הקדוש יתברך חל על כלל ישראל הדבקים באמונתו ומיחדים שמו ושומרים שבתו מעשות בו מלאכה שזהו אות שמאמינים בו באמת כמו שכתוב כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ וגו׳. ואלו היה הזירוז שלנו ללמוד הסדר הזה לאנשים שחסר להם עקרי הדת היתה שאלה גדולה שאין עליה תשובה. אבל באמת כל דברינו הוא לאנשים החרדים לדבר ה׳ שלא חסר להם מאומה ח"ו מעקרי הדת ומענפיה ושומרים כל פרט מפרטי המצוה ומחבבים מאד לימוד התורה להם ולבניהם בכל נפשם ובכל מאודם. על אנשים כאלו אני אומר מדוע יחסר להם לימוד הסדר הקדוש הזה לגמרי. ואקוה לה׳ שכאשר יקראו המאמרים שקבצתי בקונטרס הזה מדברי חז״ל בגודל הענין הזה. ימצאו רבים בקיאין בו ויקויים בהן מה שאמר הכתוב (ישעיה נ״א ז׳) עם תורתי בלבם. וישמח ה׳ במעשיו. אמן:

^א ומה שאמרו סוף ב״ב הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות וכו׳ משום דענין דיני ממונות הם משפטים שנתן לנו הקב״ה בעסקינו בין אדם לחברו שדעת האדם משגת אותם והיא טובה להתפתחות השכל ולהחכימו משא״כ ענין זה של הלכות הקדשים עקרם בנוי על מקראות והלכות מרובות וגדרי החכמה השייכים רק לחכמת התורה שהיא למעלה מחכמה אנושית:

פרק א בו יבואר שהלימוד בעניני הקרבנות חושב הקב"ה כאלו מקריבן בפועל ויש בלימוד הזה כמה מעלות יתרות:

גרסינן במסכת מנחות א״ר יצחק מאי דכתיב זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם כל העוסק בתורת חטאת^ב כאלו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאלו הקריב אשם וכן בשארי קרבנות דגם גבי עולה כתיב תורת העולה תורת המנחה וכן איתא בסמ״ג בכולהו [ולרבותא נקט הגמרא דאף באלו שבאין דוקא על חטא ולא בנדר ונדבה אפ״ה מהני הלימוד בהן כאלו הקריב לכפרה שלמה או להגן מן היסורין]. והנה ענין עבודת הקרבנות הלא ידוע שהוא אחד מג׳ דברים שהעולם עומד עליהן כדאיתא באבות והביאו זה מקרא [תענית כ״ז] אלמלא מעמדות [שהוא עסקי הקרבנות כפירש״י שם] לא נתקיימו שמים וארץ ומה לנו לדבר ולהאריך בזה שכמה עשרות פרשיות שבתורה מקיף ענינם וזהו הנקראת עבודת אלהינו ועי״ז מתכפרים עונות כל בית ישראל ובשביל זה נבחרו הכהנים ונבנה המקדש והשרה הקב״ה שכינתו בישראל וכל השפעת ישראל בין מזון הגשמי ובין מזון הרוחני הגיע אליהם על ידי הקרבנות כמו שאמרו חז״ל בכתובות [דף ח׳] שהמזבח מזין ומזיח ומכפר ועוד בכמה מקומות. וכיון שכן גדול כח הקרבת קרבנות ממילא הלימוד בענינים אלו שעולה כמו הקרבה ג״כ צריך לרדוף אח״ז מאד ואיתא במגילה ל״א שאמר אברהם לפני הקב״ה רבש״ע שמא ח״ו ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה א״ל לאו אמר לפניו רבש״ע במה אדע כי אירשנה א״ל קחה לי עגלה משולשת וגו׳ [דהיינו הקרבנות יכפרו עליהן] אמר לפניו רבש״ע תינח בזמן שבהמ"ק קיים בזמן שאין בהמ״ק קיים מה תהא עליהם אמר לו כבר תקנתי להם סדר קרבנות כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאלו מקריבין לפני קרבן ומוחל אני על כל עונותיהם [והכונה שיתבונן בפירושם ובאופני הקרבתם וכמו שכתב רבינו בחיי שאין לומר שתהיה הכונה שיהגה ויגרוס לשון הפרשה בפסוקיה הערומים בלבד מבלי שיתבונן בפירושם עכ״ל] עוד איתא במדרש פ׳ צו ובפסיקתא דר״כ פיסקא ט"ו ר״א בשם חנינא בר פפא שלא יהיו ישראל אומרים לשעבר היינו מקריבין קרבנות ומתעסקים בהם [ר״ל גם בלימוד הלכותיהן] ועכשיו שאין אנו מקריבין מהן מהו להתעסק בהן א״ל הקב״ה הואיל ואתם מתעסקים בהם כאלו אתם מקריבין אותן ואיתא במדרש ילמדנו אמר הקב״ה אע״פ שעתיד בהמ״ק ליחרב והקרבנות בטלים לא תשכחו עצמן לסדר הקרבנות אלא הזהרו לקרות בהן ולשנות אותן [ר״ל ללמוד הלכותיהן] ואם תתעסקו בהן מעלה אני עליכם כאלו בקרבנות אתם עסוקים ואם רצונך לידע בא וראה כשהקב״ה הראה ליחזקאל צורת הבית מה הוא אומר הגד את בית ישראל את הבית וגו׳ אמר יחזקאל לפני הקב״ה רבש״ע עד עכשיו אנו נתונים בגולה בארץ שונאינו ואתה אומר לילך ולהודיע לישראל צורת הבית וכתוב אותה לעיניהם וישמרו את כל צורותיו ואת כל חוקותיו ומה יכולין לעשות הנח להם עד שיעלו מן הגולה ואח״כ אני הולך ואומר להם א״ל הקב״ה ליחזקאל וכי בשביל שבני נתונים בגולה יהא הבנין בטל גדולה קריאתם בתורה כבנינה לך אמור להם שיעסקו לקרות בתורת צורת הבית ובשכר קריאתם שיעסקו לקרות בה מעלה אני עליהם כאלו הם עסוקים בבנין הבית עכ״ל המדרש. וכונת המדרש במה שאמר בא וראה היינו מה שאמר להם יחזקאל אח״כ בשם ה׳ עוד כמה פסוקים מענין הקרבנות שלע״ל והכל הולך על הקוטב הזה בשכר שיתבוננו בזה עכשיו יהיה נחשב להם כמו מעשה בפועל ועוד אחז״ל במנחות ק״י על הפסוק ובכל מקום מוקטר ומוגש לשמי בכל מקום ס"ד אלא אלו ת״ח שעוסקין בהלכות עבודה [כן גירסת רש״י ב״מ קי״ד] מעלה אני עליהם כאלו מקריבין ומגישין לשמי:

^ב והנה איתא שם בגמרא על הא דאמר ר״ל מאי דכתיב זאת התורה לעולה ולמנחה וכו׳ כל העוסק בתורה כאלו הקריב עולה ומנחה וגו׳ אמר רבא האי לעולה למנחה עולה ומנחה מיבעי ליה אמר רבא כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא אשם. עיין פירש״י ונ״ל שכונת רבא ג״כ כל העוסק בתורה מהאי ענינא קאמר כגון שעבר על עשה שבזמן המקדש היה צריך להביא עולה לדורון אחר שעשה תשובה וכהיום ילמוד הפרשה מהאי ענינא וכן מוכח בילקוט ירמיה דאיתא התם שאל לולינא אחד את ר׳ יוסי וכו׳ א״ל הקב״ה לכהנים וללוים אם אתם עוסקים בתורת קרבנות מעלה אני עליכם כאלו אתם מקריבים לפני עולה וכליל וכן הוא אומר כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות [ר״ל דעת אלהים היינו תורה] וכן הוא אומר זאת התורה לעולה ולמנחה כל העוסק בתורה א״צ לא עולה ולא מנחה ומה דהוסיף רבא על ר״ל נ״ל בפשוטו משום דבכל מקום שאנו אומרים דזה שעשה דבר זה חושבין לו כאלו עשה דבר פלוני משמע שאותו דבר פלוני הוא העיקר אלא שזה נחשב גם כן כמו אותו דבר בין לעונש [כגון כל הכועס כאלו עובד ע״ז עבירה העקרית היא ע״ז] ובין לשכר [כגון כל הממלא גרונם של ת״ח יין כאלו מנסך ע״נ המזבח ניסוך הוא העיקר] והכא כיון שאמר ר״ל שמעלת התורה הוא כאלו הקריב עולה וכו׳ משמע שמעלת הקרבה הוא יותר ממעלת התורה ובאמת זה אינו דמעלת התורה הוא נעלה יותר מהקרבה גופא ולזה אמר דכונת הכתוב הוא שאינו צריך לתקון העולה שבתורה של אותה פרשה נתקן יותר. ולאות שאמת אתי בדבר הזה מצאתי במדרש הנעלם פרשת וירא בטלו הקרבנות לא בטלה התורה האי דלא איעסק בקרבנות ליעסק בתורה ויתהני ליה יתיר עכ״ל. והיינו לימוד התורה מעניני הקרבנות כדמוכח שם עי״ש ומטעם שאור התורה עולה על הכל רק מ״מ בזמן שהיה אפשר לקיים במעשה ממש לא היה ביכולת האדם לפטור עצמו בלימוד תורתן של הקרבנות דאז היה הקרבנות כמו שאר מצות מעשיות גזירת המלך לקיימן במעשה דוקא [וכן כשנזכה בימינו שיביא משיח צדקנו כ״א שמחויב איזה קרבן יצטרך להביא וכדאיתא בשבת י״א ע״ב] אבל בזה״ז שא״א לקיימן במעשה עצם התיקון נעשה ע״י התורה יותר:

הנה מכל זה נוכל להתבונן עד כמה צריך האדם להזדרז ללמוד הסדר קדשים שעושה בזה נחת רוח להקב״ה שהוא משתוקק שבזמן שביהמ״ק חרב יעסקו בניו עכ״פ בהלכות הקודש והמקדש וימחול להם עונותיהם וגם שיש בו שני המעלות ביחד מעלת התורה ומעלת הקרבנות שע"י הלימוד יחשוב לו הקב״ה כאלו הקריב ממש. ולהיפך כשאנו מתרשלים מלמוד הזה הוא פחיתות גדול לנו שאחר שגילה לנו הקב״ה ע״י אברהם אבינו ורמז בתורה על ידי משה רבינו בפסוק זאת תורת החטאת ושילש ע"י יחזקאל הנביא שרצונו שנעסוק בהלכות הקרבנות ויחשוב לנו כהקרבה ואנו מתעצלין א"כ כאלו אנו מראים שאין אנו חוששים לעבודת אלהינו וקרבנותיו ח״ו. והרי אנו אומרים בתפלתנו ושם נקריב לפניך קרבנות חובותינו ושעירי עזים נעשה ברצון ובעבודת בהמ״ק נשמח כלנו ואנו בעצמינו סותרים דברינו שאנו מתעצלים להקריב את הקרבנות האלו שבידינו הם שמקבלם הקב״ה ברצון ע״י עסקינו בהלכותיהם וכנ״ל. ובאמירת תיבות הפרשיות של הקרבנות בלבד בלי לידע פירושם ואופני ההקרבה בודאי א״א להגיע לשלימות הזה כי העיקר עסק ההלכה ולכן דייק הגמרא ת״ח העוסקין בהלכות עבודה ופשוט הוא דכיון שהלימוד הוא במקום הקרבה אם כן צריך ללמוד ההלכות כמו כהן המקריב וע״כ בזמן האמוראים התעסקו בסדר הזה כמו בשאר סדרים והעלו הרבה ספיקי וטרחו לפשוט ולהעמיד ההלכה על בורי׳ [וכמו בזבחים פ״ז מנחות נ״ב ושארי מקומות] עד שהיה להם הלימוד הזה חביב מאד בעיניהם שנשתבחו בו שזה למד תו״כ בתלתא יומין וסברה בתלתא ירחי [יבמות ע״ב] ואיתא במדרש שעל סדר הקדשים נאמר בקרא מצות ה׳ ברה מאירת עינים וכן רבותינו בעלי התוס׳ והרמב״ם ז"ל כולם עמלו ע"ז הסדר בעיון נורא וכמעט עוד יותר משארי סדרים וע"כ גם היום עלינו לילך בדרכיהם ולהתחזק בדבר הזה:

פרק ב בו יבואר כמה נחשב היה הלימוד הזה בדורות הראשונים וביטול טענות המתרשלים מזה:

והנה ידעתי את התשובות אשר ישיבו העולם המתרשלים מלקנות ידיעה בסדר הזה כי בימינו טרדות הזמן מרובות ואין מספיק ללמוד הכל על כן משפט הקדימה ללמוד ההלכות הנהוגות בזמן הזה אבל אשאל אותם הלא מצינו כמה מסכתות בש״ס אשר רובם אינם שייכים בזמנינו למעשה כמו רוב מסכת סנהדרין ומסכת מכות ורוב מסכת יבמות ועוד כהנה אשר אינם נהוגות בזמן הזה ואעפ״כ לומדים אותם בעיון כיאות ולמה יגרע חלק קדשים הלכות הקרבנות מבית אלהינו ממסכתות ההם וגם נמצא הרבה מן הלומדים אשר גם לימודם בסדר נשים ונזיקין אינו מפני שצריכין להם למעשה כי זה שייך עפ״י רוב לאלו היושבים על מדין להורות דינים והוראות בישראל אבל לשארי הלומדים שאינם עומדים במצב הזה אין יתרון להם סדר נזיקין מן סדר קדשים וכמעט רק סדר מועד נוגע להם למעשה ושארי סדרים שוים הם ואם כן יש יתרון לסדר הזה שהוא חשוב כמקריב קרבן וכנ"ל. ומלבד כל זה משמע בגמרא שסדר הזה היה נחשב בימי אמוראים ללימוד למעשה כמו סדר מועד נשים נזיקין [והוא הכל מטעם שכתבנו שכיון שהקב״ה מקבל הלימוד לקרבן כמו בזמן הבית אין אנו יכולים לפטור עצמנו^ג מלימוד הזה כמו שלא היו יכולים לפטור מן קרבן ממש בזמן הבית] והוא בב״מ קי״ד דאשכח רבה בר אבוה לאלי׳ וכו׳ ושאל אותו אלי׳ למה לא למד סדר טהרות והשיבו בארבעה לא מצינא בשיתא מצינא ופירש רש״י בארבעה בגירסא דד׳ סדרים כגון מועד נשים נזיקין שהם נוהגות בזמן הזה כבזמן הבית וקדשים נמי כדכתיב ובכל מקום מוקטר ומוגש לשמי ואמרינן (מנחות ק״י) אלו תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאלו מקריבין אותן בבהמ״ק. בשיתא מצינא. זרעים אינו נוהג בחו״ל וכן טהרות עכ״ל. הרי דסדר קדשים היו לומדים אמוראים כמו שאר סדרים ומטעם זה סדרו רב אשי ורבינא לדורות הבאים גמרא על סדר קדשים מה שלא עשו כן בזרעים ובטהרות אף שהיה להם תליסר מתיבתין גם על מסכת עוקצין כדאיתא בברכות דף כ׳ וע״כ היינו מטעם הנ״ל דלימוד קדשים נחשב לישראל כאלו מקריבין עוד הקרבנות וכן מוכח עוד (במנחות ק״י) על מה דכתיב בקרא (ד״ה ב׳ קפיטל א׳) הנה אני בונה בית לשם ה׳ אלהי להקדיש לו להקטיר לפניו קטורת סמים ומערכת תמיד ועולת לבוקר ולערב לשבתות ולחדשים ולמועדי ה׳ אלהינו לעולם זאת על ישראל ואמר ר׳ יוחנן דמה דכתיב לעולם זאת על ישראל [היינו שכמה מאות שנים שהבהמ״ק חרוב והקרבנות בטלים] אלו תלמידי חכמים העסוקים בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאלו נבנה מקדש בימיהם [ר"ל ומקריבין אותן הקרבנות הנזכרים בקרא] הרי מוכח בגמרא בהדיא שאף בזמנינו שאין לנו בהמ״ק מ״מ ע״י לימודנו בעניני עבודה נחשב להקב״ה כאלו אנו מקריבין אותו בפועל ממש כן איתא בילקוט (ירמיה ל"ג) על הפסוק ולכהנים הלוים לא יכרת איש מלפני מעלה עולה ומקטיר מנחה ועושה זבח כל הימים אמר שם ששאל לולינא את ר׳ יוסי אנו רואים את תורתכם פלסתר לכהנים וללוים וגו' לא יכרת וגו׳ כל הימים והרי חרב בהמ״ק ובטלו הקרבנות א״ל ח"ו אין דבר תורה פלסתר ולא דבר שקר אלא כל התורה אמת היא א״ל הקב״ה לכהנים וללוים אם אתם עוסקים בתורת קרבנות מעלה אני עליכם כאלו אתם מקריבים בכל יום עולה וכליל. וכן כתב הרמב״ם בפי׳ המשניות בסוף מסכת מנחות וז״ל ואמרו חז״ל תלמידי חכמים העוסקים במלאכת עבודה מעלה עליהם הכתוב כאלו נבנה בהמ״ק בימיהם ועל כן ראוי לאדם להתעסק בדברי הקרבנות ולשאת ולתת בהם ולא יאמר הרי הן דברים שאין צורך להן בזמן הזה כמו שאומרים רוב בני אדם עכ"ל. ובאמת אתפלא מאד על מה שאין העולם נוהגין לקבוע לימודם בסדר הזה דהנה ידוע אם אחד השלים רצון המלך באיזה עסק גדול והשיג עבור זה ממנו פתקא לקבל מאת אוצר המלך כמה עשרות אלפים רו״כ היתכן שיניח את הפתקא בתבתו בקרן זויות על כמה שנים ולא יראה להתעסק בו ולהרויח מאומה ואם יזדמן שיעשה כן הלא לפתי יחשב בעיני הכל וכל אחד יאמר אלו היה שטר כזה ת״י לא נחתי ולא שקטתי והייתי מרויח בזה המשך על ידו כמה אלפים רו״כ ואנו בעצלתינו נוהגין בעוה״ר כאיש הזה. יש לנו שטר זכות גדול מאת מלך כל עולמים הוא הבורא יתב׳ זה כמה אלפים שנה שהבטיח לנו ע״י אברהם אבינו וע״י נביאיו שכאשר נשתדל בעת הגולה לידע וללמוד עניני הקרבנות יחשב לנו לבד מצות לימוד התורה עוד זכות אחר דהיינו כאלו כבר קיימנו הדבר בפועל ממש שהקרבנו קרבנות בבית מקדשו ובודאי לא ישנה הקב״ה את הבטחתו ואנן בעצלתינו מניחים ההבטחה ההיא בקרן זוית ולא נראה להרויח בה מאומה והנה אלו היו מבשרים לנו שנבנה בהמ״ק ברור הדבר שאפילו קטן שבישראל לא היה מתעצל לפזר כמה עשרות רו"כ ליסע לאה״ק להקריב עולה לפני ה' על עניני עשה שעבר בימיו ולהקריב תודה לפני ה׳ על כמה עניני טובות ונסים שנעשה לו בימי חייו ובפרט אם אירע לו ח"ו חילול שבת שנתחייב עבור זה חטאת בודאי היה מתחזק בכל כחו לעלות לא״י ולהקריב קרבן לפני ה׳ שיתכפר לו חטאתו ומה איכפת לנו שהקב״ה ברוב חסדו הבטיח לאבותינו הקדושים שיחשב לנו לימודנו בעניני הלכות אלו כאלו אנו מקריבין קרבן ממש ואין צריך ע״ז לכתת רגליו לנסוע ולא להרבות בהוצאה אלא קרוב אלינו הדבר מאד כל אחד בביתו ובבית מדרשו יוכל לתקן נפשו כהיום כמו בזמן המקדש דהלא כל אחד ואחד מישראל בימי חייו יכול להקריב ע״י לימודו קרבן עולה [על איזה מ״ע שעבר] וקרבן שלמים וקרבן תודה [על איזה טובה שהיה לו מאת הש״י] וכמה מיני מנחות וקרבן אשם וקרבן חטאת וקרבן פסח וכן כל קרבנות המועדים בזמנן ובעו"ה כעת נפשנו יבשה אין כל ואפילו כשאנו אומרים איזה פסוקים מן הקרבנות אין אנו יודעין ביאורן ופירושן. ועיקר סבה לזה שאין אנו מתבוננים בגודל האושר של ההבטחה ההיא שעל ידה היינו יכולין לזכות נפשותינו לנצח להיות תחת רשותינו כל תקוני הקרבנות שנאמרו בתורה. ועניננו דומה לאיש עשיר אשר בזמן שהוא בביתו בעירו יש לו שם כל ההכנות הנדרשות לו לפי כבודו הן בדירתו הרחבה הן בעניני אכילה ושתיה גם יש לו משרתים שונים שיכול על ידן למלאות כל מבוקשו והנה האיש הזה בעת נצרך לו לנסוע מביתו על איזה זמן ואין באפשרו ליקח עמו כל ההכנות הנ״ל מביתו שיוכל להתעדן ע״י שמה כפי הרגלו בכל זאת לא נופל לבו מזה כי בצרור הכסף אשר חנן אותו ה' יוכל למלאות רצונו כפי אשר הורגל בביתו גם בדרך ולפעמים ישבע רצון מכל דבר יותר מכפי אשר השיג בביתו. בכסף ישיג אכסניא לפי כבודו. בכסף ישיג משרתים אשר ימהרו למלאות כל חפצו על צד היותר טוב. כן בעניננו בעת שהיינו על מקומנו בארץ הקדושה והיה לנו בית המקדש אז היה יכול כל אחד בכחו לתקן נפשו בכל עניני תיקוני הקרבנות יש תיקונים הנעשים ע״י קרבן עולה ויש הנעשים ע"י קרבן תודה ויש ע״י מנחה וכה״ג ובעוה״ר כעת אנחנו בדרך ונוטל ממנו מקדשנו ואין לנו לא מזבח ולא כהן המכפר בכ״ז אל יפול לבבנו ע"ז כי הקב״ה בחסדו יתב' הנחיל לנו את תורתו הקדושה ואותה לא נטל ממנו אף בעת גלותינו ועל ידה נוכל להשיג כל תיקוני הקרבנות הנעשים מלפנים וכמו שכתוב זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם וגו' שהלימוד בענינים אלו עומד במקום עולה ובמקום חטאת ובמקום אשם וגו׳. וכתוב עוד זאת תורת העולה היא העולה וגו' וכתבו המפרשים שר"ל כשאתם עוסקים בתורת העולה היא הקרבת העולה בעצמה [אח״כ מצאתי במהרש״א בתענית כ״ז שכתב רמז נכון על הפסוק לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי וז״ל לולי תורתך שעשועי וגו׳ דהיינו מה שאני לומד וקורא בה בסדר הקרבנות אז אבדתי בעניי דהיינו בגלות כי לא היה לי קיום בגלות לולי הקריאה בהם וכמ״ש חז״ל שם]:

^ג ולענ״ד נראה דקשה עונש המתעצל מלימוד הזה יותר מהמתעצל להביא נדבת עולה על איזה עשה שעבר כי שם היה צריך עכ״פ להוציא ממון ע"ז ולהטהר מכל טומאה ולילך לבית המקדש לסמוך עליו וכאן בלא כסף ובלא מחיר ובלא טרחה יוכל לילך לבהמ״ד וללמוד הלכותיו ויחשב לו כאלו הקריב וכעין שאמרו במנחות דף מ״ג קשה עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת:

פרק ג בו יבואר שלימוד עניני הקרבנות מציל לאדם מכל הקטרוגין שיש עליו:

כמה חביבה עניני קריאת תורת הקרבנות לפני הש״י שאפילו בעת שהיו מקריבין הקרבנות היה גם כן מצוה לקרות תורת אותו הקרבן וכדאיתא במדרש תנחומא על פסוק צו את אהרן ואת בניו לומר זאת תורת העולה כלומר שיאמר לבני ישראל שיתעסקו בקריאת העולה שאע״פ שמקריבין עולה עוסקין היו בקריאתה כדי שיזכו בקרבן עולה ובקריאתה עכ״ל המדרש. וביאור הדבר נראה דכשם שקבע הקב״ה שיתוקנו פגמי העונות למעלה ע״י מעשה הקרבן כן קבע עוד לתקן בשורש הענינים ע״י התורה שהיא שורש הקרבנות ציום הקב״ה שיקראו ג"כ הפרשה של אותו הקרבן וכמו שאמרו חז"ל ביומא (דף ו') אמר ר׳ יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחאי מנין שאף מקרא הפרשה מעכב ת"ל זה הדבר אשר צוה ה' אפילו דיבור מעכב. וע״כ גם היום אם מצות מעשה הקרבנות בפועל אין לנו בעו״ה שהמקדש חרב עכ״פ מצות לימוד הלכותיהן הלא יש גם לנו ונתקן כל הענינים בשורש הדברים למעלה ולמה נתרשל מזה ואדרבה עלינו להתחזק יותר לקיים מה שבכחנו עכ״פ אחרי שאין לנו עבודה אחרת כ״א זאת ובפרט שהקב״ה חושב לנו ד״ז כמעשה ממש וכנ״ל. וכעין זה מצינו לחז״ל [מכות ט'] על הפסוק אז יבדיל משה שלש ערים וגו' אף ע״פ שידע משה רבינו ע״ה שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען^ד אמר משה מצוה שאפשר לקיימה אקיימנה. וז״ל הזוה״ק במדרש הנעלם פרשה וירא א״ר כרוספדאי האי מאן דמדכר בפומיה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות עניני דקורבניא ותקרובתא [דהיינו כל קרבן וקרבן למה הוא בא ומעשה העבודה והקרבה ממש בכל קרבן] ויכוין בה [ר"ל שתהא זה במקום עסק ההקרבה לכפר עי״ז אותו החטא שבא עליו אותו הקרבן] ברית כרותה היא דאינון מלאכיא דמדכרין חוביה לאבאשא ליה דלא יכלין למעבד לון אלא טיבו עכ״ל וע״ש עוד שאליהו הנביא גילה מענין זה הסוד לר' פנחס עיי״ש:

^ד ולדעתי זהו מה שאמר הכתוב בקרא דבתריה וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל היינו שמרע"ה הראה הוראה לבני ישראל שכולם יתנהגו באופן כזה שבמה שיוכלו לקיים רצון השי״ת יראו לקיים אף שלא יוכלו לגמור הדבר:

והנה מזה המאמר לבד נוכל להבין גודל הזריזות ללימוד הלכות הקרבנות כי הלא ידוע שטבע האדם כשיש לו איזה משפט לפני מלך ב״ו והוא יודע שיש עליו מקטרגים ורוצים להלשין עליו כמה תחבולות הוא עושה בכל מיני השתדלות שבעולם שלא יעמדו אז להלשין עליו באשר שחיי נפשו תלוים בזה וכ״ש אם יכול בפעולותיו לעשות שאלו המקטרגים גופא לא יוכלו לעשות לו שום רעה אלא טובה לפני המלך בודאי היה עושה זה בכל כחותיו וממש היה מוסר נפשו ע״ז ואם כן בעניננו ג״כ הלא כ״א יודע את נגעי לבבו שיש לו עונות הרבה וממילא עי״ז יש עליו כמה מקטרגים ר״ל כי מכל עון נברא מקטרג אחד [כדאיתא באבות פרק ד'] וידוע כח המקטרגים כמה גדול ונורא הוא מאד שכל אחד רוצה לבלוע דמו ונפשו של אדם [כי אפי' אצל יהושע בן יהוצדק הכהן גדול כתיב בזכריה ג׳ ויראני את יהושע בן יהוצדק הכהן גדול עומד לפני מלאך ה' והשטן עומד על ימינו לשטנו] וכשיש לנו איזה עצה ותחבולה להשקיט רוחם שלא יוכלו לקטרג עלינו ואדרבה יזכירונו לטוב לפני הש"י כמה אנו חייבין לתת לבנו להעצה ההיא ולא להתעצל בזה באשר שבזה תלוי חיי נפשנו בזה ובבא אם לא ימצא מקטרגים עלינו. ולך נא ראה את קדושת המאמר הזה שבזוה״ק דהנה איתא במגילה ט״ז בשעה שבא המן להלביש את מרדכי ולהרכיבו על הסוס אשכחיה דיתבי רבנן קמיה ומחוי להו הלכות קמיצה [שהיה דורש בענינו של יום וט״ז בניסן היה יום תנופת העומר רש״י] כיון דחזייה מרדכי דאפיק לקבליה וסוס מיחד בידו מירתת א"ל לרבנן האי רשיעא למיקטל נפשי קאתי זילו מקמיה דלא תכוו בגחלתי בההיא שעתא נתעטף מרדכי וקם ליה לצלותא אוריך המן עד דסליק מרדכי לצלותיה א״ל במאי עסיקתו א״ל בזמן שבהמ״ק קיים מאן דמנדב מנחה מייתי מלא קומצא דסולתא ומתכפר ליה א"ל אתא מלא קומצא דידכו ודחו לעשרה אלפי ככרי כסף דידי עכ״ל הגמרא ולכאורה יפלא האם עת כזה שיש מלשין על האדם ורודף אחר נפשו בכל שעה להמיתו ממש מסוגל ללמוד עניני הקרבנות. אלא הוא הדבר שכתוב בזוהר הקדוש דזכות לימוד הקרבנות מועיל כ״כ שאפי' מי שהוא מיוחד ללמד קטגוריא על האדם לא יכול לעשות לו רע אלא טוב וענין זה נתקיים אצל המן דהנה ידוע דלית מאן דמעורר קטיגוריא כהמן כמו שאמרו חז״ל לית מאן דידע לישנא בישא כהמן ולבסוף ע״י דיבורו בעצמו ניסבב באותו יום גדולה ותפארת למרדכי וכמו שכתוב בקרא ויאמר המן בלבו למי יחפוץ וגו' יביאו לבוש מלכות וגו' ונתהפך זה ע״י זכות לימוד הקרבנות כמו שאמר המן בעצמו אתא מלא קומצא דידכו וכו' היינו לימודיכם שאתם לומדים כעת שעולה במקום קרבן [וכמו שפירש המהרש״א שם] וזהו שסיפרו לנו חכמינו ז״ל מעשה דמרדכי ולימודו עם התלמידים להורות שאפי' בעת שצר לו להאדם מאד אל יפטור עצמו מלימוד עניני הקרבנות דבר יום ביומו כמו שעשה מרדכי אף שאחר חורבן הבית היה וזכות זה יכול להצילו מכל צרה:

פרק ד בו יבואר שחיוב לימוד הסדר הזה גדול מפני שעי״ז נשלם להאדם הרמ״ח מ״ע ובזה תושלם קדושת נפשו לעתיד:

ודע עוד שלימוד סדר קדשים חיובה גדול גם מפני טעם אחר דהנה ידוע מה שכתבו הספרים על הכתוב סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם ר״ל דאלהים ירא כולל כל הלאוין שצריך לפרוש מהן מפני יראת אלהים ואת מצותיו שמור היינו לקיים כל המצות עשין שציוה הש״י לעשותן וע״י שמירת השס"ה לאוין והרמ״ח עשין נשלם צורת כל האדם כי רמ״ח איברים שבאדם ושס"ה גידין מכוונים נגד הרמ"ח עשין ושס"ה ל"ת והם המקיימין ומחיין צורת נפשו לע״ל בכל איבריו וגידיו וכמו דאיתא במדרש שכל מצוה ומצוה אומר להאבר עשה בי מצוה שבשבילי תזכה לע״ל. והנה לפ״ז יש לנו לשאול שאלה עצומה התינח בזמן שבהמ״ק קיים היה אפשר להשתלם כל מצות התורה במעשה ואף כי יש הרבה מ״ע שתלוי בכהנים לבד וכיו״ב שאין שייך לכל ישראל י״ל כיון דכל ישראל נפש אחד נקראו וכמו שאמר הכתוב כל הנפש הבאה לבית יעקב וברוב פרשיות שבתורה נקראו כולם בלשון יחיד לכן אף המצות שציוויין רק על הכהנים וכיו״ב מועיל להשלמת הנפש של כלל ישראל כי נפש אחד הם בכללן וכן כתבו הסה״ק אבל בזמן שאין בהמ״ק קיים הלא יחסר מהכל מצות מרובות שהרבה פרשיות שבתורה בנויות עליהן ובמה תושלם צורת הנפש לע״ל שהוא רק ע״י קיום כל העשין והלאוין שבתורה. ובודאי אין לומר ח״ו שהקב״ה יעזוב את כל הדורות קרוב לאלפים שנה מזמן החורבן בלי השלמת צורת נפשם לע״ל. וע״כ צ״ל כמו שכתבו הספרים שהמצות שא״א לקיימן בפועל יושלמו ע"י הלימוד והחזרה בהן שיחשוב הקב״ה כאלו קיים אותם בפועל כיון שעמל עליהן ומצפה שיבואו לידי קיום נחשב לו כמעשה. ואם כן לפ״ז לימוד סדר הקדשים חיובו גדול עלינו מאד שכל המצות המרובות שתלוין בהן הן לכהנים והן לישראלים אי אפשר לנו לקיימן רק ע״י הלימוד ולימוד הזה עולה ללימוד ומעשה ביחד. אח״כ מצאתי להגאון הנורא בעל באר שבע רבו של בעל גדולי תרומה שהיה ג׳ מאות שנים מקודם שהעיר בכל זה וצווח ככרוכיא על האומרים שאין לימוד הזה מחויב כשאר לימודים (והעתקתיו למטה^ה). ואחרי שבאנו לזה שע״י לימוד הזה חושב הש"י כאלו אנו מקיימין מצות התלויות בהן בזה לבד די לנו להבין עד כמה צריכים אנו להתחזק בלימוד הסדר הזה כמו שידוע שעיקר ביאת האדם בעולם הוא להשתלם במצות ה׳ יתברך ואין לנו תחבולה אחרת לזכות במצות אלו כ״א ע״י הלימוד בהלכותהם. ולהיפך בחסרונם לבד מה שיפסיד שכרן נשאר בעצמו גם כן ח״ו בעל מום לע"ל שלא נשלם צורת נפשו כראוי וכנ״ל וידוע כמה מהצער והבזיון שיש לאיש שנולד בעל מום אף בעוה״ז שהוא עולם עובר ואף שהוא אנוס בדבר שכן נולד וכ״ש כמה מהבזיון יגיע לו עי״ז לעתיד שהוא עולם נצחי ומומין אלו הגיעו לו בפשיעתו ע"י התעצלותו לקיים המצות להשלמת איברי נפשו. והנה מה מאד יסתער לב האדם המונע עצמו מלקיים מצות ה׳ בזכרו שלבסוף תשוב רוחו אל האלהים אשר נתנה ויהיה מוכרח לעמוד לפני כסא כבודו יתב' ויביט עליו הש״י כי הוא בעל מום מכל עבריו הן מצד עונות שעשה בפועל ממש שעבר על לאוין והן מצד שלא השלים נפשו במצות הראויות להשלמת נפשו. ועיין בזוה"ק פרשה אמור דעל מי שהוא בעל מום בנפשו רמז עליו הקרא כי כל איש אשר בו מום לא יקרב וע״כ מאד צריך האדם להזדרז בימי חייו בקיום מ״ע. גם ידוע מה דאיתא בספרי על הפסוק הציבי לך ציונים שרצון הש״י שנרגיל עצמינו במצות כדי שכשנבוא לא״י לא יהיו עלינו כחדשים. והנה במה נוכל להרגיל עצמינו בכל עניני המקדש וקרבנותיהן אם לא בלימוד הלכותיהן במשנה וגמרא:

^ה וז״ל בהקדמה אני טרם אכלה לדבר אבא לעורר לב המעיין שלא יהא נפתה בשיחת הילדים מילדי העורים באומרם מה צורך ותועלת יש לנו ללמוד בהלכות הוריות ותמיד וכיוצא בהם הלכתא למשיחא. לא תאבה להם ולא תשמע אליהם חלילה רחמנא ליצלן מהאי דעתא וכדאי בזיון וקצף להשיב על דברי שטות ושבוש גדול שלהם כי כבר הכה על קדקדם אדם קשה כברזל ומנו הרמב״ם ז״ל בפירוש המשניות בסוף מסכת מנחות ונגרר אחריו ר״מ מקוצי בפתיחתו לסמ״ג במצות עשה לשכנו תדרשו ובאת שמה ולבד שהם מבזים אבות העולם אשר לבם כפתחו של אולם שלמדו כל אלה המסכתות הנזכרות בשמוש חכמים ובדבוק חברים ובפלפול התלמידים למאות ולאלפים ולרבבות ויהיה יגיעם לריק חלילה אלא אף גם זאת שכבר קדמונים אחזו שער שהלימוד והעסק במצות הבלתי נוהגת בזמן הזה יותר הכרחי ויותר נבחר מהלמוד בהמצות הנוהגות וזה כי אחר שלשלמותינו צריכים אנו לעיון ומעשה בכל חלקי תורתנו הקדושה ובזה החלק הבלתי נוהג אי אפשר בו המעשה והעיון והעסק בו יספיק לנו לעיון ומעשה יחד וכו' ובפרט במסכת הוריות ותמיד וכיוצא בהם שכבר אמרו רז״ל בסוף מנחות מ״א דכתיב זאת תורת החטאת וגו׳ כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת וכו׳ והא ודאי שאין ר״ל שיהגה ויגרוס לשון הפרשה בפסוקים הערומים בלבד מבלי שיתבונן בפירוש שכבר אמרו העוסקים במקרא מדה ואינה מדה וכו' וכן פירש״י בהדיא כל העוסק בתורת חטאת כגון סדר קדשים דמיירי בהלכות עבודה ונ״ל שזו היתה כונת מסדר סדר המעמדות שסדרן לומר בכל יום פרק אחד מן מסכת תמיד:

וכן נ״ל לפרש הא דאשכחן בזבחים פרק בית שמאי גבי הא דאמר רב יוסף הלכתא למשיחא א״ל אביי אלא מעתה כל שחיטת קדשים לא ליתני הלכתא למשיחא הוא אלא דרוש וקבל שכר כו' כלומר בדרישה תקבל שכר כאלו עשית אותה המצוה עצמה בפועל דאלו מפני היותו עוסק בתורה בלבד הרי התורה רחבה מני ים וארוכה מארץ מדתה ויכול לדרוש בה כל הימים במצות הנוהגות בזמן הזה אלא ע״כ שר״ל בדרישה תקבל שכר יותר מעוסק בתורה אלא כעוסק באותה המצוה עצמה בפועל וכן אחז״ל על הפסוק ובכל מקום מוקטר ומוגש לשמי אלו ת״ח העוסקין בהלכות עבודה בכל מקום מעלה עליהם הכתוב כאלו מקריבים לפני אותם בבית המקדש. והוא מהטעם שפירשנו לפי שהלימוד זה עולה לנו לעיון ומעשה יחד ואין חולק עלינו כי אם המתעקש אשר לא נגה עליו אור התורה. עכ״ל הטהור]:

פרק ה בו יבואר שאל יפול לב האדם במה שהעולם מתרשלים באיזה הלכות מד״ת שלא ללמדם או שמקילים ומתרשלים באיזה מצוה או שנזדמן באיזה מקום שמקילים באיזה איסור ח״ו:

והנה טבע האדם שנמשך בדעותיו וכן בלימודו אחר רוב בני העולם שמה שחבריו יחזיקו אותו הדבר למצוה ומחבבים אותו גם הוא יחזיק בה וכל מצוה שרוב בני העולם אינם מתבוננים בה גם הוא אין נותן נפשו עליה וכן באיסורים שמה שהרבה מחבריו עוברים ע״ז אף שהוא עון פלילי גם בעיניו יוקטן העון אף שיודע שאין רצון הש״י לזה וכן בלימודים שאותו הלימוד שרוב בעלי תורה אוחזים בו כגון סדר נזיקין וכה״ג אותו הלימוד יחשיב בנפשו ויראה לחזור ולעיין בו כמה פעמים עד שיהיה שגור על פיו אבל אותו הלימוד שאין רגילין העולם בו לא ירצה למסור נפשו על לימודו (ואפילו כשלומדו הוא בלי עיון ובלי התבוננות) ובאמת כ״ז בא מצד שאין אנו מתבוננים בגדולת עצם המצוה וגודל חיובה וגדולת התורה וחיובה וגדולת מלך מלכי המלכים שמצוה עליהם. שאלו היינו מתבוננים בזה אין שום נ״מ בזה ואדרבה היה מתחזק יותר לקיימה כדי להורות על חשיבות המצוה וחשיבות התורה בעיניו. ולמה הדבר דומה לכת של אנשים שהיו חלושי הראות ובאו לפני הרופאים לגהות מחלתם וצוום הרופאים שישימו מכסה לעיניהם נגד השמש שלא יכה אותם שביבות אורה וכן עשו היתכן שבעבור זה יוקטן מעלת השמש גם בעיני הפקחים וישימו גם הם מכסה לעיניהם הלא לפתיים יחשבו כן הדבר הזה מי שהוא מתבונן בגדולות אדונינו מלך מלכי המלכים יתברך ובמעלת מצותיו שהן המאירות עיני השכל וכמו דכתיב מצות ה' ברה מאירת עינים לא יסתכל כלל על האנשים חלושי הראות [וכגון שהוא באיזה מקום שכל בני העיר מתרשלים ממצות ת״ת אף בעת שהם פנוים לגמרי מטרדותם ומבלים עתותם בטיול ובשיחה של הבל וכה״ג ואינם נותנים לב לקיים המ״ע של לימוד התורה השגורה בפיהם תמיד בפרשת ק״ש כמו שנא' ודברת בם בשבתך בביתך וגו'] אלא יתחזק ויזדרז לכבוד קונו להשלים מצותיו וזהו מה דכתיב חכם לב יקח מצות וגו' וכן בענין איסורים לא יוקל האיסור בעיניו בעבור אנשים בוערים העוברים עליהם. כגון שהוא באיזה מקום שמצוי האיסור של גילוח זקן או חלול שבת ח״ו אל יחשוב שנתקטנו האיסורים עי״ז לא כן הדבר כי דברי אלהים חיים לא יוגרעו מערכם מאומה ע״י בני תמותה המקילים בם. וכמאמר הכתוב יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם. וכן בענין סוגי הלימודים כל מאמרי השי״ת שיצאו מפיו יתברך הכל מלאים חכמה ודעת וכמו דכתיב כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה ר״ל כל מה שיצא מפי ה' יתברך הוא עצם החכמה והדעת וכל אחד מהנבראים לפי כח השגתו הוא משיג פליאות החכמה שבדבריו יתברך המתלבשים באותיות ותיבות ומאמרים. [הנביאים בזמנם השיגו לפי כחם והתנאים לפי כחם והגאונים לפי כחם וגם אנחנו בדורותינו. זעירא דחבריא קטנים שבקטנים לפי כחנו] ואף שרוב העולם תוקעים עצמם רק בענינים אחרים אל יחשוב ח״ו בדעתו שבשאר חלקי התורה שאין העולם עוסקים בהם אין נמצא בהם כ״כ חכמה ח״ו חלילה לדבר כן כי אין לך שום מאמר ומצוה מחקי התורה שלא נמצא בהם מעינות החכמה עד אין ערך ואין שיעור וכ״כ הרמב״ם בפרק חלק וז"ל כל דיבור ודיבור מן התורה יש בהם חכמות ופלאים למי שמבין אותם ולא הושג תכלית חכמתה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ואין לאיש אלא להלוך בעקבות דוד משיח אלהי יעקב שהתפלל ואמר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך עכ״ל וכן הדבר בענין תורת הקרבנות חלילה לנו לחשוב שאין בה חכמה כ״כ כמו בשאר חלקי התורה ואדרבה הנך רואה שהכתוב מכנה אותו בשם חכמה ויתר משאר חלקי התורה כמשחז״ל על הפסוק והיה אמונת עתיך וגו' חכמה זה סדר קדשים ואמנם כן נראה גם בעינינו החלושים להמעיין בחלקי הסוגים והדעת שבסדר הזה כפי שהעמיקו בו חכמי המשנה והגמרא ואשר יש עוד להעמיק עד אין שיעור יראה כי אין קץ לחלקי החכמה הנמצא בו. ובאמת אדרבה להיפך הדבר הן בעניני המצות והן בעניני האיסורים שהעולם מתרשלים בהם והן בחלקי התורה^ו שאין עוסקים בו הרבה האיש הנלבב עליו להתחזק בהן ביתר שאת וביתר עוז מפני שהמצוה ההיא או חלק התורה ההיא שאין דורשים אותה נחשבת כמת מצוה ותובעת עלבונה לפני הקב״ה מדוע נשתנתה היא משאר חלקי התורה שאין דורשים אותה וכשימצא איש שמתחזק בהם זכותו גדול לפני הקב״ה. והתורה ההיא או המצוה ההיא דורשת טובתו ומגינה עליו ומזכהו לחיי עולם וכ״כ בספר חסידים וז״ל בסימן ק״ה כל מצוה שאין לה דורש ואין מי שיבקש אותה תדרשנה לפי שהיא כמת מצוה וכו׳ שהמצוה מקטרגת ואומרת כמה גרועה אנכי שנתעלמתי מכל וכל. וכתב עוד בסימן רס״א אהוב את המצוה הדומה למת מצוה שאין לה עוסקים כגון שתראה מצוה בזויה או תורה שאין לה עוסקים כגון שתראה שבני עירך לומדים מועד וסדר נשים תלמוד סדר קדשים וכו׳ ותקבל שכר גדול כנגד כולם כי הם דוגמת מת מצוה אותן מסכתות ואותן הלכות שבני אדם אין רגילין בהן וכו׳ עיי״ש ונלמוד זה עוד בק״ו דהרי מת מצוה הוא רק חומר בעלמא בלא נפש ואעפ״כ מפני שהיה החומר הזה מלפנים מקום משכן לנפש הישראלי הקפידה התורה על בזיונו והתירה אפילו לכה״ג ונזיר לטמא לו ולעסוק בצרכיו כדי שלא יהיה מונח בבזיון כדאיתא (בברכות דף כ׳) ק״ו בענין התורה הק׳ שהיא יקרה מפנינים והיא שעשועיו של הקב״ה כמש״כ ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום אם חלק גדול ממנה מונח בקרן זויות ואין לו דורשין כלל כמה אנו מחויבין לחוש לכבודה ולהתעסק בזה כדי שלא תהי' עלובה כ״כ והחושש לכבוד תורת ה׳ בודאי יהיה מכובד לנצח מן הקב״ה וכמש״כ כי מכבדי אכבד כי תחת אשר כעת אין ניכר הדרתו לעיני הכל ע״י לימוד הזה כי לא הכל מבינים עליו ואינו יכול הבקי בו לדבר כמעט עם שום אדם בהלכותיו [אם לא עם יחידי הדור] תחת זה יגדל כבודו לע״ל כי ה׳ יכבדנו לעיני הכל עבור שכיבד את תורתו. ומלבד כל אלה צריך כל אדם לקוות ולחכות שבקרוב יהיה זמן הגאולה ויהיה נוגע ידיעתו למעשה ויבואו הכל וידרשו ממנו וכמו שכתב הגר״א [בביאורו לאגדות ברכות] וז״ל כמו שסחורה שהיא עתה בזול טוב לקנותה שסופה להתייקר כן בתורה דבר שאין העולם לומדים אותה עיין עליה ולמוד ותקן אותה שסופה להתבקש ממך עכ״ל הטהור:

^ו גם מלבד כל דברינו הנ״ל יש עלינו להתחזק בענין לימוד סדר הקדשים כי ידוע שצריך אדם לבקש ידיעת התורה כמנהג האנשים בבקשת הכסף וחפוש המטמונים וכמו שאמר הכתוב (משלי קפיטל ב') אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה׳ ודעת אלהים תמצא ובענין בקשת הכסף אנו רואים שאם ישמע שנמצאה מדינה חדשה שעפרה עפרות זהב ומצוי שמה אבנים טובות ומרגליות אף שהיא רחוקה מן הישוב וצריך לשום נפשו בכפו לעבור ארחות ימים עד בואו שמה בכל זאת בודאי ימצאו הרבה אנשים שיזרזו את עצמם לנסוע שמה ולהיות מן הראשונים כי ידוע אשר הראשונים שיקדימו לבוא שמה מתעשרים בזמן מועט בעושר רב. כן בענין לימוד תורתנו הקדושה הגם שאפילו בשאר סדרים אשר יד הכל ממשמשים בהם מ״מ מצוי בכל עת עושי ציצים ופרחים לתורה כמו שאמרו חז״ל על הכתוב דדיה ירווך בכל עת למה נמשלה התורה לדד מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בה טעם אף דברי תורה כן כי באמת אין קץ לחכמתה מ״מ אין מצוי כ״כ למצוא בו דבר חידוש אשר לא הקדימוהו חכמי ישראל אחרים לפנים משא״כ בסדר הזה שלא דשו בו רבים מצוי בו אבנים טובות ומרגליות בכל עבר ופינה וידוע מה דאיתא בזוה״ק גודל שכר של המחדש חידושי תורה וז״ל ר׳ שמעון פתח (ישעיה נ״א) ואשים דברי בפיך כמה אית ליה לבר נש לאישתדלא באורייתא יממא וליליא בגין דקב״ה ציית לקלהון דאינון דמתעסקי באורייתא וכל מלה דאיתחדש באורייתא על ידא דההוא דאישתדל באורייתא עביד רקיעא חדא. תנן בההיא שעתא דמלה דאורייתא איתחדשת מפומיה דבר נש ההיא מלה סלקא ואיתעתדא קמיה דקב״ה וקב"ה נטיל לההיא מלה ונשק לה ועטר לה בשבעין עטרין גליפין ומחקקן עיי״ש עוד:

פרק ו יבואר בו הכתוב זכרו תורת משה עבדי אשר וכו' חקים ומשפטים:

הנה מלאכי הנביא האחרון סיים סוף נבואתו זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים וכתיב אחריו הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ה׳ הגדול והנורא וגו׳ פן אבוא והכיתי את הארץ חרם ופירש בספר המנהיג בשם הראב״ד דהאי פן אבוא על פסוק דזכרו תורת משה קאי דהיינו שיתנו לב לזכור תורת משה שבזמן שיבוא יום ה׳ הגדול והנורא ולא יזכרו תורת משה יחרים את כל הארץ וביאור הדברים עפ״י מה דאמר הגמרא בע״ז (דף ב') לעתיד לבוא מביא הקב״ה ספר תורה ואומר מי שעסק בה יבוא ויטול שכרו ויתקבצו כל האומות וישאל להם הקב״ה במה עסקתם וישיבו הרבה כרכים כבשנו והרבה גשרים גשרנו וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל שיעסקו בתורה וכו' ואח״כ ישאל להם כלום יש בכם מגיד זאת שנאמר כל הגוים נקבצו יחדיו יאספו לאומים מי בהם יגיד זאת ואין זאת אלא התורה שנאמר וזאת התורה אשר שם משה וכו׳ וכונת הדברים משום דכל בריאת שמים וארץ וקיומה היא בשביל התורה כמו שכתוב אם לא בריתי יומם ולילה חקת שמים וארץ לא שמתי ולכן יתלו עצמם בישראל שיאמרו שהיו מסייעים לישראל כדי שיתעסקו בה ויתפשו בזה שאין דבריהם אמת כדאיתא שם ובודאי יחזור הקב״ה אח״כ לישראל לשאל אותם אם זוכרים הם את התורה וכן איתא במדרש משלי פ״י והעתקנו לקמן ואם ימצא אותם שהם זוכרים את התורה בודאי יפיקו רצון מלפניו יתב' ויתקיים כל העולם על ידם ואם ח״ו לא ידעו יחרים את כל הארץ כי העולם מתקיים רק ע״י התורה וכנ״ל. והנה צוה הכתוב שלא די לנו שנזכור רק את המשפטים לבד שהם דיני ממונות וכל הדינים אשר בין איש לרעהו כ״א שנזכור גם את החקים ונתן להם הכתוב יתרון שהקדים אותם למשפטים וידוע שכל עניני קרבנות הם בכלל החקים וכמו שכתב הרמב״ם בסוף הלכות מעילה [וז״ל שם וכל הקרבנות כולן בכלל החקים אמרו החכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד שבעשיית החקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא והקדימה התורה צווי על החקים שנאמר ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם עכ״ל] ומה שכתוב זכרו ולא אמר עשו היינו מפני החקים שבזמן הגלות אין לנו בהם עשייה בפועל כ״א ללמוד ולזכור את כל חקותיהם:

ועתה נבוא לעניננו שאפי' אם ימצא פרשה אחת מן התורה שתגרע ידיעת ביאורה מישראל בעת שישאלם הקב״ה גם כן ישיגו בושה וכלימה ח״ו וכש״כ בלימוד עניני הקרבנות שמקיף בזה חלק גדול מספר התורה רוב ספר ויקרא וגם כמה פרשיות שלמות בספר שמות במדבר דברים אם לא נראה לשום לב ללמוד אותם בביאורם המסורה לנו בתורה שבע״פ וכפי שהעתיקוה לנו חכמי המשנה והגמרא כמה יגדל ח״ו כלימתנו שחלק גדול מכל חקי התורה כמו זר נחשבו לנו ח״ו. ובפרט שהנביא האחרון במאמרו האחרון צוה לנו מראש ע״ז שניתן לב לזכור חקים ומשפטים שבתורת משה שבזה לא יחרב העולם ולא שמנו לבנו על זה וכאשר נתבונן כהיום בכל מקצועות התורה לא תחסר הידיעה מכלל ישראל אבל בחלק הזה בעוה״ר כמעט נחסרה הידיעה לכל (אם לא ליחידים שבדור) ומה נשיב להקב״ה ע״ז^ז וכבר העיר ע״ז הרמב״ם בהקדמתו במסכת זבחים שהרבה מבני תורה אינם יודעים בעוה״ר מן הקרבנות אף מה שנאמר בהם פסוקים רבים. וכמה צער יצטער השי"ת כשכלל ישראל לא ידעו להשיב בחלק התורה הזה כמו שאב מצטער על בנו כשמתבייש ולא ידע להשיב לשואליו:

^ז וביותר צריכין אנו להתבונן אשר במה יהיה מינכר לע״ל גדולתנו ותפארתנו על יתר כל העכו״ם. העיקר בידיעתנו בתורה שבע״פ שבעת שישאל הקב״ה לעכו״ם מי בכם יגיד זאת יביאו כולם העתקותיהם מתורת משה [אשר תורת ה' מועתק כמעט בכל אומה ולשון] אבל לא ידעו את ביאורה המסורה לנו ע״פ מסיני כדאיתא במדרש תנחומא וז״ל שם על הפסוק כתב לך את הדברים האלה וגו׳ אכתב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו אמר ר׳ יהודה בר שלום כשאמר הקב״ה למשה כתב לך ביקש משה שתהא גם המשנה בכתב ולפי שצפה הקב״ה שהעכו"ם עתידים לתרגם את התורה ולהיות קוראים בה והם אומרים אנו ישראל כו׳ אומר להם הקב״ה אתם אומרים שאתם בני איני יודע אלא מי שמסטורין שלי [פי' ענין סוד והסתר] הם בני ואיזו היא זו המשנה שנתנה ע״פ כו׳ שנאמר אכתב לו רובי תורתי ואם כן כמו זר נחשבו אלא אתן להם מקרא בכתב ומשנה בע״פ עכ״ל התנחומא וא״כ אם ח״ו גם בני ישראל לא ידעו להשיב על חלק גדול מן התורה את ביאורו הלא כמו זר יחשבו ח"ו בזה החלק:

וגם עלבון גדול הוא להתורה כשישאר חלק גדול ממנה פנויה אצל כלל ישראל שלא יתנו לב להעמיק בה ולדרוש מעינות החכמה הצפונים בה וכנ״ל בשם ספר חסידים והקב״ה הלא בודאי יתבע את זה לעתיד לבא כדאיתא במדרש משלי פ״י אמר ר׳ ישמעאל בא וראה כמה קשה יום הדין שעתיד הקב״ה לדון את העולם כולו בעמק יהושפט וכיון שתלמיד חכם בא לפניו אומר לו כלום עסקת בתורה ואומר הן אומר לו הקב״ה הואיל והודית לי אמור לפני מה שקרית ומה ששנית מכאן אמרו כל מה שקרא אדם יהא תפוס בידו ומה ששנה תהא תפוס בידו שלא תשיגהו בושה וכלימה ליום הדין היה ר׳ ישמעאל אומר אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה וע״ז ביקש דוד מלך ישראל בתפלה ובתחנונים לפני המקום ואמר ה׳ בוקר תשמע קולי בוקר אערך לך ואצפה (היינו שאני אערוך ואסדר בע״פ כל תלמודי ואצפה שלא אתבייש בבוקר שהוא העוה״ב) בא מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה הקב״ה הופך פניו ממנו ומצירי גיהנם מתגברים בו והם נוטלין אותו ומשליכין לגיהנם בא מי שיש בידו שני סדרים או שלשה הקב״ה אומר לו בני כל ההלכות למה לא שנית אותם אם אומר להם הניחוהו מוטב ואם לאו וכו׳ בא מי שיש בידו הלכות אומר לו בני תורת כהנים למה לא שנית וכו׳ (היינו לימוד תורת הקרבנות וכפי שביארו חז״ל בתו״כ) עכ״ל המדרש. ואם כן כמה מן החוב מוטל על הכל להתחזק גם בלימוד סדר הזה כדי שלא יתפשו בו לע״ל וכמה תגדל שמחתנו לנצח כשיבוא הקב״ה לדרוש ונדע מה להשיב:

והנה זולת מה שכתבנו למעלה שבלימוד סדר הזה יסיר עלבון מהתורה עוד יגדיל בזה כבודה כי טרם ילמוד הגמרא ידמה בעינינו כמה מקראות סתומים וחתומים חסרים ויתרים אבל אחר שיראה מה שדרשו חכמינו ז״ל על כל תיבה ותיבה ואות ואות תילי תלים של הלכות יראה בזה הדר כבוד התורה שבכל אות ואות רמוזים הלכות גדולות וזהו כבודה של התורה כדאיתא במשנה סוף סוטה משמת ר״ע וכו' עיי״ש בפירוש רש״י. ובזכות זה שמכבד את התורה יגדל הקב״ה את כבודו כמו שאמרו חז״ל כל מי שמכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכמו שנאמר במשלי תכבדך כי תחבקנה:

פרק ז בו יבואר גודל זריזות האדם בחייו להשיג כל חלקי התורה כי בזה יהיה מאושר לנצח:

כתיב דברים (ל׳ ב׳) כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם והכונה שהתורה הק׳ אינה דבר נפרד מנפש איש הישראלי שאפשר להריק אותה ולהפרידה ממנו ורק היא עצם חיות נפשו והתורה לנפש איש הישראלי היא בדוגמת נשמה שכשם שהנפש מחיה את הגוף שבהסתלקה ממנו יסתלק חיותו לגמרי כך התורה היא נשמת חיים להנפש שבלעדה נחסר להנפש חיותה וקדושתה לאור באור החיים. וכן אמרו לענין תחית המתים כי טל אורות טלך כל מי שיש בידו אור תורה אור תורה מחייהו כל מי שאין בידו אור תורה אין אור תורה מחייהו (אם לא מי שהחזיק לת״ח כמו שאמרו בגמרא כתובות ק') וזהו שאמר הכתוב כי לא דבר ריק הוא עצם חייכם וכן אמר הכתוב (דברים ד') רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח וגו' ולמדו מזה באבות שכל השוכח דבר אחד ממשנתו הרי הוא כאלו מתחייב בנפשו וכן אמרו בספרי על פסוק זה משל למלך שמסר צפור דרור לעבדו אמר לו כמדומה אתה שאם אתה מאבדה שצפור בדינר אני נוטל ממך אלא נשמתך אני נוטל ממך ולפי מש״כ אינו בגדר עונש אלא שכן הדבר בהכרח שהתורה היא נשמת הנפש המחיה אותה לנצח ולכן כל מה שמגרע האדם מחלק התורה שעליו להשיג בימי חייו הוא מגרע מחיות נפשו ושלימותה בעולם הנצח ולהיפך כל מה שמרבה האדם להתדבק בתורה ולקנות חלקי התורה (ע״י עצמו או ע״י החזקתו למי שאי אפשר לו בעצמו) בימי חייו הוא מרבה לתת כח וחיות בנפשו ולהשלימה בקדושתה לנצח נצחים ובעו"ה אנו רואין בעולם שהרבה אנשים אין שמין לבן לזה כלל ואין נותנין אל לבם דברי התנא באבות ובספרי דחיות נפשו תלוי׳ בזה ויתירו לעצמן בעתים הפנויות לעסוק בשיחה או בעיון דברים שאין בהם שום זכות לנפשו ולא ישימו לב לעיין אז בדברי התורה שהיא עצם החיות שלו בעולם הנצח וכמו שאנו אומרין וחיי עולם נטע בתוכנו. ואנו רואין שבשביל השגת כסף ורכוש אין האדם מתעצל ומייגע עצמו יום ולילה בתשוקה נמרצה ואם רק ידע שישתכר היטב בעמלו לבו שמח בעמלו ואינו מרגיש שום עצב. וגם הוא מסתכן הרבה פעמים בשביל הרוחת ממון לעלות לראש הגג (וכמו שאמרו כי אליו הוא נושא את נפשו) ולעבור ארחות ימים והכל הוא מפני שבהרוחת הכסף יחשוב לקנות לו חיים של טוב בעולמו. ואם לחיי הבלו בעולם הכלה החלף ועובר הוא כך ק״ו אלפי אלפים לחיי עולם הנצח הלא היה צריך האדם ג״כ לעמול ולייגע ולנדוד שינה מעיניו להשיגו והיה לו למעט מעסקיו ולעסוק בהם רק כדי ההכרח למען לעסוק בתורת ה׳ שהיא חיי עולם וכמו שאמרו באבות הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. וזהו שתמה התנא רשב״י בצאתו מן המערה (שבת ל״א) בראותו העולם עוסקין ועמלין בדרך ארץ אמר מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה פי' דאם החיים כ״כ יקר בעיניהם שעמלין בשבילו בזיעת אפים א״כ היה להם לעמול ולדאג עבור חיי עולם יותר מזה שהיא לא לשבעים ושמונים שנה כ״א לחיי עולם נצח נצחים. והם עושים להיפך שמחיי עולם הם מעלימים עין וכל עמלם הוא בחיי שעה. ובאמת לפי הנ״ל שהתורה היא עצם חיות נפשו של האדם צריך האדם להזדרז בלימוד התורה בכל נפשו ומאדו ויוקיר זמנו מפז שבו יוכל לקנות חלקי התורה שהיא חיי עולם והשלמת קדושת נפשו לנצח ואם ילכו עתותיו לדברים בטלים יש לו לדאג פן עי״ז יחסר לו בימי חייו חלק אחד מחלקי התורה ובודאי ירגיש החסרון לסוף בקדושת נפשו וזהו מעות לא יוכל לתקן כי לא ישיגנו שם. וכ״ש אם ישאר ריק מכמה חלקי התורה שבודאי נוגע הרבה לקדושת נפשו וחיותה שאם שבודאי גם בחלק מעט מחלקי התורה כבר יש בכחו לתת חיים לנפשו אבל אם תכלית שלימותה וקדושתה הוא בודאי בהכנס בקרבו כל חלקי התורה שהיא שורש כל התרי״ג מצות ואז היא מאירה לכל רמ״ח אברי נפשו ושס״ה גידי נפשו ואפשר דזהו כונת הכתוב תורת ה׳ תמימה משיבת נפש פי׳ דכשהיא תמימה ולא יחסיר בה אז היא משיבת נפשו לעצם שלימותה. ומזה אנו יכולין להבין עד כמה החיוב והנחיצות להאדם לקנות לו ידיעת סדר קדשים שהם בנוים על פרשיות מרובות שבתורה והלכות גדולות נמצאו בם והוא חלק היותר גדול מחלקי התורה ובודאי נוגע זה הרבה לעצם קדושת נפשו שבחסרו מהם יהיה ניכר החסרון הרבה בהשתלמות נפשו. והנה מדרגת האדם וקרבתו לאלהים בעולם הנצח תלוי גם כן באור קדושת נפשו אשר נתקדשה בעוה״ז ע״י התדבקותה בתורה ובמצות כי לפי ערך קדושתה כך היא ראויה להתקרב לקדושתו יתברך וזה שאמר (ויקרא כ׳) והיתם קדושים כי קדוש אני וגו' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי והכונה שכיון שהקב״ה הבדיל אותנו להיות מקורבים לו יתב׳ עלינו לקדש נפשנו למען יהיה בכחנו להתקרב לקדושתו יתב׳ (ועיין פירש״י בסוף שמיני פסוק מ״ד) וקדושת הנפש הוא ע״י התורה והמצות וכמש״כ בפרשה ציצית למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם והיינו שע״י הזכירה שהיא הלימוד וע״י העשייה תתקדש נפשו של האדם. וידוע דקרבת הנפש לאלהים היא העידון הגדול מכל עידונין שיכולים להמצא וזה שאמר דוד אחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש שבתי בבית ה׳ כל ימי חיי לחזות בנועם ה׳ פי׳ שזה תביאנו לחזות בנועם ה׳ והיא קבלת פני השכינה שהיא נועם העליון ותענוג נצחי שאין ערך אליה וזהו שאמרו לעתיד לבא אין בו אכילה ושתייה כ״א צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהם ונהנים מזיו השכינה וע״ז נאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה׳ אלהיך. ואנו רואין במלכותא דארעא כמה מן השרים והסגנים ייגעו עצמם כל ימי חייהם למען השגת קורבה לפני המלך ואם יש לו תקוה כי יזכה שידבר המלך עמדו או כ״ש להיות מרואי פניו למען הכבוד הזה לא יקשה עליו לעמול בעבודתו שנים רבות ולא יחשב לו למאומה נגד הכבוד והגדולה אשר יגיע בראות פני המלך וכ״ש בק״ו אלפי אלפים שלא יקשה על האדם הנבון טרחו ויגיעו להשגת התורה וקיום המצות ואף שמצטער הרבה ע״ז ויחיה חיי צער כל ימיו כי הלא יזכה בזה לאור פני מלך חיים החי וקיים לעד ונצח נצחים. והכבוד והגדולה הזה של הקורבה לה׳ אינו לפני אנשים מועטים קרוצי חומר ורק לפני רבוא רבבות מלאכי השרת ונשמות קדושות. והקורבה הזאת אינה רק כבוד וגדולה כ״א גם עצם העידון ולא לזמן מועט כ״א לנצח. וערך הקורבה הוא לפי ערך עמל התורה וההתדבקות לה׳ שהיה לו בעוה״ז שמי שעמל בתורה הרבה וגדל בתורה וקיים מצותיו נתקדש נפשו יותר להתקרב לה׳ וכל אחד לפי מדרגתו. והוא מקרא מפורש אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ופירש רש״י בשם הספרא דהיינו שתהיו עמלים בתורה ועל מנת לקיים ומסיים המקרא שאחרי הצלחת העוה״ז שתהיה הברכה מרובה מאד עוד יזכו לאושר הנצחי של קורבת ה׳ וכמש"כ והתהלכתי בתוככם ופרש״י בשם הספרא אטייל עמכם בגן עדן ואין אתם נרתעין מפני ור״ל שתזכו לקבל אור פני השכינה. והנה בעבור שכל הצלחת אושר הזמני והנצחי של האדם הוא ע״י עמל התורה וקניתה בעוה״ז לכן הזהירה והכפילה התורה על לימודה וחזרתה פעמים רבות. וגם בתחלת יצ״מ כשנתן לנו הקב״ה מצות תפלין לאות על יצ״מ שהכרנו אז מציאותו והשגחתו מגודל נפלאותיו אשר שם במצרים סיים ואמר כי לא זה לבד הוא התכלית ורק יש עוד תכלית אחר גבוה והוא כמ״ש והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה׳ בפיך כי זהו עיקר תכלית האדם בימי חייו. והיא עלתה במחשבה תחלה ובשבילה נברא העולם ובשבילה יצאו ממצרים כמו שנאמר והיה בהוציאך העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה וכמו שפרש״י שם. ואמר תורת ה׳ בפיך להורות לנו שצריך האדם להיות עמל על התורה עד שתהיה שגורה בפיו וכמש״כ ושננתם לבניך והיינו שיהיו ד״ת מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו וכו' וכן כתיב במשלי כי נעים כי תשמרם בבטנך יחדיו יכונו על שפתיך. ואמר תורת ה׳ בפיך שלא די שידע איזה הלכות במקצוע אחת רק צריך לעמול שיהיה כל תורת ה׳ ערוכים ושמורים על פיו. ואשרי המתבונן בזה בימי חייו בעוה״ז ויזכה לקדש נפשו ולתת לה כבוד וגדולה ועידון לנצח:

פרק ח בו יבואר הכתוב יקרה היא מפנינים וגו':

כתיב במשלי יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה ולכאורה יש להבין איך ישתווה בערך מה קדושת התורה אשר היא תכלית כל העולמות העליונים ותחתונים והיא היתה שעשוע של הקב״ה קודם בריאת העולם כמו שכתוב ואהיה אצלו וגו' שעשועים יום יום לדמות אותה לחומר שהוא דומם אשר הוא נמוך הרבה במדרגתו אף מבעלי חיים. אמנם נראה דכונת הדוגמא הוא בב' אופנים. א) כי ידוע אשר כל ענין וחפץ אשר נמצא בעולם מעט במציאות עולה מחירו יותר כמו שאנו רואין שהנחושת שאינו מצוי כ״כ כמו ברזל עולה שווי' יותר מברזל וכן כסף נגד הנחושת וזהב נגד הכסף ופנינים שאינם מצוים כלל עולה ערכם הרבה והרבה יותר מכולם נתבונן בק״ו אלף אלפים על תורת ה׳^ח אשר אי אפשר לאדם אחר פטירתו שכבר בטל מן התורה ומן המצות להשיגה בכל העולמות למעלה [אף שיש שם כמה אלפים עולמות וכמו שאמרו חז״ל בע״ז דף ד'] כ״א בעודו בחייו בזה העולם הקטן אשר היא קטנה באיכותה כגרגיר חרדל אף נגד הגלגלים כמו שכתבו המחקרים ומכש״כ נגד העולמות העליונים כמה יקרה היא בערכה עד אין שיעור וזהו כונת הכתוב יקרה היא מפנינים. ומזה נשכיל עוד לעניננו בענין לימוד סדר הקדשים אשר גם בעוה״ז לא ימצא רק אחד מאלף אשר יתן לב להעמיק בו ולהבין הלכותיו על בורי׳ כמה גדול ערך הלימוד ההוא ומה עצום ענינו לפי מיעוט מציאתו בעולם. גם נוכל להסביר כונת הכתוב עוד באופן אחר. והוא. דהנה ידוע דערך שווי הפנינים הוא לפי משקלו דהיינו אם משקלו הוא רק שמינית לויט עולה מחירו בערך עשרה רו״כ וכאשר הוא גדול בערך פעמים עולה מחירו הרבה והרבה יותר מכפלים וכאשר יגדל עוד מעט עולה עשר פעמים כפלים משיעור הראשון לפי שהוא יקר המציאות כן הוא גם בענין התורה ועוד יותר ויותר דהיינו אם אחד עמל על פרשה אחת בתורה והשיג הלכותיה על בורי' וחבירו עמל יותר והשיג ב׳ פרשיות עולה במדרגתו הרבה והרבה יותר על חברו עד שכמעט אינו נחשב נגד מעלתו כלל וכאשר ימצא עוד אחד שעמל יותר וזכה להשיג עוד פרשה אחת יתירה מהראשונים נתעצם מדרגת קדושתו מאד עד שאינם שוים לו בערך כלל וכלל וזהו כונת הכתוב יקרה היא מפנינים שגם בה שייך הענין כמו בפנינים ועוד יותר ויותר וכנ״ל. וכן מוכח ממה שאמרו חז״ל על הפסוק ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו וקפריך הגמרא היינו צדיק היינו עובד אלהים היינו רשע היינו לא עבדו ומשני בין השונה פרקו מאה פעמים להשונה מאה פעמים ואחת אף שלמד רק פ"א יותר נחשב הראשון אצלו כלא עבדו. ומזה נשכיל להבין לעניננו מה אם בזה שגם הראשון יודע אותו הפרק ואותה ההלכה אלא שחבירו שנה פעם אחת יותר ממנו בכל זאת נתעלה מדרגתו מאד עד שהראשון נחשב נגדו כלא עבדו ומכש״כ אם האחרון עמל הרבה על התורה והשיג כמה פרשיות יותר מחברו עאכו״כ שנתעצם מדרגת קדושתו מאד הרבה יותר מחברו ואינם שוים לו בערך כלל וכלל וזה כונת חז״ל במה שאמרו שלע״ל כל אחד ואחד נכוה מחופתו של חברו [ר״ל שעיניו כהות מלחזות אור הגדול של חופת חברו]:

^ח אף ששם נתרבה ההשגה בתורה הרבה יותר מאשר השיג פה אבל זהו רק באותן הפרשיות ובאותן ההלכות אשר עמל בהם בעודו בחייו אבל אותן הפרשיות וההלכות אשר לא נתן דעתו עליהן להשיגן ואין לו ידיעה בהן בפה שוב לא ישיגן לעולמי עולמים כי מצינו שם זריעה על המצות כמש״כ זרעו לכם לצדקה ושם זריעה מונח גם כן על אור התורה כמש"כ אור זרוע לצדיק וגו' (ולענין זה יש במשלי כמה פסוקים) ואם נתעצל בעת הזריעה לזרוע מאין תבוא לו הקצירה:

והנה מכל זה נוכל להבין כמה גדול קדושת ערך הלימוד ההוא שאנו עומדים עליו דהלא כמה מסכתות בנויות רק על איזה פסוקים שבתורה או עכ״פ על פרשיות אחדות כגון מסכת יבמות בנויה רק על פרשה אחת כי ישבו אחים יחדיו וגו' וכן גיטין וקידושין וכן נדרים וכן תלתא בבי בנויות רק על פרשיות אחדות וכה״ג שאר מסכתות ואלו עניני הקרבנות מקיף חלק גדול מספר התורה דהיינו רוב ספר ויקרא ועוד כמה פרשיות שלמות [והצגתי מקצתן למטה^ט] ואם כן אם יראה אדם ללמוד סדר קדשים [ועוד איזה ענינים השייכים לסדר ההוא] ולשנות אותו כמה פעמים עד שיהיה בקי בהלכותיו ממילא יהיה שגור על פיו יותר ממאה פרשיות בתורה וכמה יהיה מאושר האיש ההוא לנצח עי״ז שיהיה לאות ותפארת בין רבבות אלפי ישראל:

^ט פ׳ בא המדבר בעניני דפסח ובעניני דבכור. פ׳ יתרו בראשו ובסופו. וכן פ׳ משפטים באמצע ובסופו. ופ׳ תרומה מענין כלי המקדש. פ' תצוה בראשו ובאמצעו עד גמירא. ופ׳ תשא מדובר בה בענין הקטרת הקטורת ובענין קידוש ידים ורגלים ועוד הרבה ענינים השייכים לסדר קדשים ופ' פקודי בסופו. ופ׳ נשא כמעט כל הסדר ופ׳ בהעלותך בראש ובאמצע. ופ׳ שלח מאמצע עד גמירא. ופ' קרח בסופו. ופ' פנחס מאמצע עד גמירא. ופ׳ ראה כמעט כל הסדר. וכל זה הוא לבד ספר ויקרא אשר כמעט כל הספר מדבר בעניני קדשים וכהונה:

פרק ט בו יבואר הכתובים שהקב״ה מתפאר בישראל כשנמצאו שלמים בתורתן ובמעשיהן:

כתיב בישעיה ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר אנו רואין מזה שכל ההתפארות והשבח שהקב״ה משבח עצמו הוא בעם קדושו בצדקתם וקדושת מעשיהם והוא כמו שאמרו תפלין דמרי עלמא מה כתיב בם מי כעמך וגו׳. והיינו מפני שישראל נקראים בניו בני בחוניו וכמו שהאב מתפאר ומתהלל בבנו יחידו כשנמצא בו שלמות המעלות והמדות כך מתפאר הקב״ה בישראל וכשם שהאב משתוקק שיתעלה בנו בתורה ובמעשים ומדות טובות שיהיה לשם ולתפארת לפני הכל כך הקב״ה משתוקק שימצא בישראל עם סגולתו גדולי תורה ועמלים בה ואנשי מעשה וכן איתא בתנא דבי אליהו פרק ל״א [וז״ל אבי שבשמים גלוי וידוע הוא שאתה יושב ומצפה להן לישראל מתי יגיעו ימות בן דוד ותמצא בישראל מהן בעלי מקרא מהן בעלי משנה מהן בעלי משא ומתן באמונה מעיד אני עלי שמים וארץ שהקב״ה יושב ומצפה להן לישראל יותר ממה שמצפה האב לבנו והאשה לבעלה שיעשו תשובה כדי שיגאל אותם ויבנה בהמ״ק וכו'] וכמה תגדל שמחתו יתברך כשיבא לפקוד את ישראל וימצא אותם יודעים את התורה כולה בכל הלכותיה ודקדוקיה ואף באלה אשר אין נוגע למעשה בזה״ז נמצאו רבים וכן שלמים אשר שמו ~לבםו~ {לבם} לעמול עליהם ולקנות בנפשם אורות החכמה האצורים בה לפי כחם ערוכים ושמורים הם על לוח לבם. וכמה יקבלו תורה ורצון מאתו יתב׳ שהם זכו לנפשם וזכו לכלל ישראל שלא נשארו בבושה כשנשאלו על חלק התורה הזה שהקב״ה הלא חפץ ומתאוה בזכותן וגדולתן של ישראל כנ״ל וכמה גדול זכות המכריע את ישראל לכף זכות וכדאיתא בתנא דבי אליהו גבי אלקנה שגרם לזכות ישראל לעלות לרגל א״ל הקב״ה אתה הכרעת את בני לכף זכות אני אוציא ממך בן שיכריע את כל ישראל לכף זכות. והנה אף אם היה הלימוד הזה חלק קטן מחלקי התורה שהיה נחסר לישראל הידיעה בו ואלה השתדלו להשיגו לזכות נפשן ולזכות כלל ישראל שלא יתביישו לע״ל כשישאל לכולם מי בכם יגיד זאת ואין זאת אלא תורה כבר היו זוכים בזה לפני הקב״ה. ואם מועטים המה האנשים בידיעת החלק הזה יגדל שמם לתפארת יותר [וכמו בעוה״ז אם ימצאו אבנים טובות הראויות להנתן בכתר המלך רק בחנות אחד] ובפרט שבאמת הלא חלק היותר גדול מחלקי התורה נמצא בלימוד הזה. ואף שבעולם הזה כעת אין ניכר איש לפני רעהו בין מי שהכניס בקרבו הרבה תורה בין מי שהכניס מעט ובין מי שלבבו ריק מד״ת לגמרי כי כן גזרה חכמתו יתברך להסתיר כבוד התורה בעת הזאת טרם יתגלה כבוד מלכותו בעולם בביאת המשיח למען יהיה ביד כל אחד הבחירה בידו לבחור באשר יחפץ אבל לעתיד אחר ביאת המשיח שרוח הטומאה יעבור מן הארץ אז כבר יהיה ניכר על כל אחד ואחד מדריגת נפשו והתורה שיש בו ואז יתקיים הכתוב וכבוד חכמים ינחלו לא כמו עתה בעוה״ז אשר בעו״ה חכמים וי״א ימאסו אצל כמה אנשים הסרים מדרך ה׳ כי אומרים שהם הם הנכבדים בארץ ובהם ובדרכיהם חפץ ה׳ אבל אז לא יאמרו זאת כי התורה תבהיק זיוה על פני החכמים וי״א. וכל אחד ואחד תאיר פניו כפי ערך התורה שיש בו וכן איתא בתנא דבי אליהו וז״ל לע"ל עתיד הקב״ה לישב בבהמ״ד הגדול שלו בירושלים וכל צדיקי עולם יושבים לפניו ולכל אחד ואחד נותנין לו מאור פנים כפי התורה שיש בו עכ״ל. והוא כענין קרני הוד שהבהיק בפני אדון הנביאים שיראו הכל לגשת לפניו ועל עת הזאת הוא שאמרו חז״ל המשחיר עצמו על דברי תורה בעוה״ז הקב״ה מבהיק זיוו בעוה״ב. ועל עת הזאת נאמרו המקראות והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים כככבים לעולם ועד ואוהביו כצאת השמש בגבורתו והיינו שכתות כתות יהיו יש כזוהר הרקיע ולמעלה ממנו ככוכבים. ויש כאור השמש ובכל מדרגה גופא יש כמה כתות כי יש שיאירו כנץ החמה ויש כשעה אחת על היום ויש כשתי שעות ויש כיותר מזה ואוהביו הגדולים יאירו כצאת השמש בגבורתו וכדאיתא הכל בתנא דבי אליהו ואז כבר יהיה ניכר צדיק לפני רשע ואף בין עובדי ה׳ עצמם יבחנו כל אחד במדרגתו כמו דכתיב ושבתם וראיתם וגו׳ בין עובד אלהים לאשר לא עבדו ואחז״ל דהיינו בין שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחת יהיה ניכר ההבדל והיינו שיהיה ניכר על אור פניו כנ״ל. וכ״ש אם יעדיף אחד על חברו בחלק אחד מחלקי התורה אשר לחברו יחסר זה בודאי יהיה ניכר על אור פניו אור ההוא הרבה וחברו יתבייש מאור פניו וכ״ש אם נשמתו היתה במדרגה אחת עמדו והוא נחסר מחלק הזה בעצלותו כמה יגדל צערו וכלימתו שהחסרון הזה הלא חסרון נצחי הוא. והוא בדמיון מה שמצאנו להזקנים שבימי יהושע כמו שאמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה זקנים שבאותו הדור היו אומרים אוי לנו מאותה בושה אוי לנו מאותה כלימה. ושמעתי דהכונה דשם בושה אינו דוקא מפני מעשים שאינם מהוגנים אלא לפעמים נקרא זה מה שמשיג האדם בושה מפני גדול במעלה שאין לו ערך אליו והוא מתבייש מרוממות מדרגתו וזה שנצטיינו בני אברהם ביישנים רחמנים וכו׳ אבל ענין הכלימה הוא ענין חרפה שהאדם נכלם מדבר שהוא פשע בעצמו במעשיו המקולקלי׳ או שלא השיג אותה המעלה שהיה יכול להשיג בעצלותו. וזהו שאמרו שנגד פני משה היו מתביישים מגודל רוממותו שאין להם ערך כלל אליו אבל מפני יהושע שהיה קרוב למדריגתם וזכה להאיר פניו כפני לבנה ע״י שימושו ששמש את משה רבינו כמו שאמרו במדרש ולא מש מתוך אהלו של תורה מפניו היו נכלמים שהלא במדרגתו היו וגם הם היה בידם לזכות לכבוד הזה. וכן יקרה לכל אדם אם יתעצל מלעמול בתורה בכל כוחו וע״י עצלותו יהיה נשאר ריק מחלקי התורה שהיה בידו להשיגה כחבריו יבוש ויכלם אח״כ מאור פניהם אשר יבהיקו למעלה מאור תורתם ואז כבר לא יהיה בידו לתקן כי לאחר ביאת המשיח שיתבטל היצה״ר מן הארץ כבר אין שם זכות ולא חובה ורק כל אחד עומד במדרגתו שזכה בה מקודם כמו שאמרו חז״ל על הפסוק (קהלת י״א) וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח שאין לך בהם לא זכות ולא חובה. ועוד זאת אנו למידין מהמדרש תנחומא בפרשה תבא שכאשר יגלה הקב״ה לעוה״ב את הסודות וחכמות העליונות אשר נמצאו בכל פרשה ופרשה שבתורה לא יבינו אותה אלא אלו שלמדו והבינו אותה פרשה בעוה״ז וכדאיתא שם על הפסוק והיה אם שמע תשמעו אם שמעת בעוה״ז תשמע לעוה״ב מפי הקב״ה א״ר לוי משום ר׳ אבא לא היתה התורה צריכה להנתן בעוה״ז למה שהכל עתידין להיות למידין אותה מפני הקב״ה (פי׳ דאז יתגלה הסודות העליונים הנמצאים בכל תיבה ותיבה ואות ואות שבתורה ואין ערך ואין שיעור לחכמות העליונות האצורות בהם) ולמה ניתנה להם בעוה״ז (פי׳ דאי משום אזהרת מצות היה די להנתן בקצרה עצם אזהרת המצות ולא ליתן כל פרשיות התורה בארוכה) כדי שכשיבוא הקב״ה ללמדם בעוה״ב יהיו הכל יודעין מאיזה פרשה הוא עסוק לפיכך אם שמוע בעוה״ז תשמע לעוה״ב מפי הקב״ה עכ״ל המדרש. ופשוט דאין הכונה בקריאת התיבות לבד בלא הבנת עצם הביאור וההלכות היוצאות מכל פרשה דאין זה נחשב ידיעה כלל ולכן כתב אם שמוע תשמע היינו לשון הבנה דאם נשמע ונבין בחכמות הנגלות לנו לפי כחותינו מה שנמצאים בכל תיבה ותיבה כפי המסור לנו בתורה שבע״פ אז נזכה להבין אחר כך מפי הקב״ה הסודות האצורות בם. ומזה אנו למידין כמה מוטל על האדם בימי חייו לעמול ולהשתדל להכניס בקרבו את כל דברי התורה ובפרט סדר הזה שאנו עוסקין בו שפרשיות מרובות בתורה נאמרין בו צריך האדם לייגע את עצמו להבין את כל ההלכות ודקדוקי המקראות כפי המסורה לנו ביאוריהם בע״פ וכמו שהעמיקו בזה רבותינו חכמי הש״ס (וסדר זרעים וטהרות שאין לנו כ״א משניות ילמוד עכ״פ אותם עם ביאוריהם מרבותינו) למען ידע לעתיד מה שיגלה הקב״ה דאל״כ הלא יחסר לו לנצח חלק גדול מספר התורה אשר לא יזכה ח״ו לשמוע אותם מפי הקב״ה שאין ערך ואין שיעור לסודות אשר יגלה הקב״ה באותן הפרשיות. ובפרט שהיא נקראת בשם חכמה ובשם אור יותר משארי פרשיות שבתורה כמו שאמרו חז״ל חכמה זה סדר קדשים. וירא אלהים את האור כי טוב זה סדר ויקרא וכנ״ל בשם המדרש. ומלבד כ״ז מחויב האדם להכניס בלבבו כל חלקי התורה וכמ״ש הסמ״ג בהקדמה למ״ע וז"ל. יש מהמון עם אומרים מה לנו ולמצות סדר קדשים וק״ו לסדר זרעים וסדר טהרות דברים שאין נוהגין בזה״ז אל יאמר האדם כן כי המצות שצוה אדון העולם יש לידע יסודותיהם אע"פ שאין צריכין עתה כי על כל המצות נצטוינו ולמדתם אותם. ונאמר שמור את כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם וגו׳ ונאמר ושמרתם מצותי ועשיתם אותם הא למדת שהשמירה והעשיה שני דברים הם כי אין שמירה אלא בלב שנאמר כי תשמרם בבטנך יכונו יחדיו על שפתיך וכן אמרו רבותינו (ת״כ פ׳ אמור) ושמרתם זה המשנה ועשיתם זה המעשה עכ״ל:

פרק י בו יבואר שענין הקרבנות או לימוד הלכותיה הוא מקרב הגאולה:

ודע עוד דמלבד שעיקר שלמות האדם שישתלם לנצח בכל איברי נפשו ויהיה קדוש לה׳ תלוי בקיום כל המצות כמו שכתוב למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם גם ענין הגאולה שאנו מקוים תלוי ג״כ בזה שכאשר נזדרז לקיים מצות ישיש ה׳ עלינו וימהר לגאלנו כמו שכתוב בפרשת הגאולה כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך כי תשמע בקול ה' אלהיך לשמור מצותיו וחקותיו הכתובה בספר התורה הזה וגו׳ [ופרטה התורה מצות וחקים לומר לנו לבד המצות שאנו יודעין טעמן אף החקים כגון שעטנז וגילוח פאת הראש והזקן וכדומה צריכין אנו להתחזק בשמירתן כיון שכתובין^י כולם בספר התורה ואז ישוש ה׳ עלינו לגאלנו] ואף המצות שא״א לקיימן בגלות כגון המצות התלויות בארץ ותלויות בבנין בית המקדש רצון השי״ת שנתעסק בלימוד הלכותיהן ויחשב לנו גם כן כאלו קיימנו אותם במעשה כיון שאנו לומדין אותן ומשתוקקין בלבבנו לקיימן וכמבואר לענין קרבנות להדיא ונשלמה פרים שפתינו וה״ה בשאר המצות שאין נוהגין בזה״ז כמש״כ הספרים (עיין פרק ג׳ בשם הבאר שבע) דבמה שלומד איש הישראלי הלכותיהן ומחשב בלבו מתי יבאו לידי ואקיימן מחשב הקב״ה כמעשה. ואפשר דעל זה רמז הכתוב בתורה באותה פרשה הנ״ל שהקב״ה ישיש עלינו לטוב אחר כי נשמע בקול ה׳ לשמור מצותיו וחקותיו כולם ככל הכתוב בספר התורה ויקשה לנו דאיך אפשר זאת והלא הרבה מצות שאין בידינו לקיים וע"ז מסיים כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך וגו׳ (לא כמחשבתנו כי אין בידינו כלל לקיימם) כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו והיינו שבמה שנלמוד תורתו בפינו ותשוקת לבבנו שנזכה לעשותן בפועל יחשב לנו כמעשה. וראה עוד שרמז לנו הכתוב ד״ז כמעט בפירוש בתחלת הפרשה שמדבר בעתידות הגאולה האחרונה שאנו מצפין עליה וכתיב והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה (פי' שתתבונן באורך הזמן שכל מה שהגיד לנו הקב״ה מראש הכל נתקיים הן הברכות שהבטיח לנו כשנשמור מצותיו וכן הקללות כשנסור מהם הכל באו ולא נפל צרור ארץ) והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה׳ אלהיך שמה ושבת עד ה׳ אלהיך ושמעת בקולו ככל אשר^יא אנכי מצוך היום וגו׳ ושב ה׳ אלהיך את שבותך ורחמיך ושב וקבצך וגו׳ ומסיים לבסוף ואתה תשוב ושמעת בקול ה׳ ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום. ולכאורה צריך להבין הלא ענין קיום המצות הוא התנאי שבזכות זה נגאל ולבסוף מסיים הכתוב שזה גופא יהיה בכלל הגמול. גם צריך ביאור לשינוי הלשון שמתחלה בראשית הפרשה כתב ושבת וגו׳ ושמעת בקולו ככל וגו׳. ובסוף הענין כתב ואתה תשוב ושמעת בקול ה׳ ועשית את כל מצותיו כל ממש. אלא דהוא כמש״כ דבעוד שאנו בגולה ונשים אל לבנו לשוב לה׳ והוא בקיום כל המצות ובמה שא״א לעשות בפועל ממש שהרבה מצות תלוין בארץ ובבנין הבית נראה לעשות אותן עכ״פ במה שבכחנו ויחשב לנו כאלו אנו מקיימין אותן בפועל והוא מש״כ ושמעת בקולו ככל אשר אנכי וכו׳ ככל דייקא והוא כמו שאמרו שמי שצריך להקריב עולה יעסוק בהלכותיו ויחשב כאלו הקריב עולה וכן בחטאת וכן באשם וכל הקרבנות וכל כה״ג. ובזה שנתחזק עצמינו לשמור כל חוקי התורה ואף באלה שאין בידינו נשתוקק ג״כ מתי יבא לידינו לקיים ונקיים אותם עכ״פ בלימוד הלכותיהן ישיב ה׳ שבותינו ויקבץ נדחינו כמש״כ תיכף בפסוק שאחריו ושב ה׳ אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים ואח״כ יביא אותנו לארץ אבותינו כמש״כ והביאך ה׳ אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וגו׳ ואז נזכה לקיים כל מצותיו בפועל ממש וזהו שמסיים ואתה תשוב ושמעת בקול ה׳ ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום ר״ל שתעשה כלם בפועל ממש. ובפרט בענין החקים של עבודת בית אלהינו אם נהיה אנחנו מוכנין מצדנו בכל הלכותיהן גם הדעת נותנת כי תגרום זאת קירוב הגאולה וכדמיון נשואין שכאשר הכלה עומדת מלובשת ומקושטת בתכשיטיה ומוכנת להכנס לחופה ורק עומדים ומצפים להחתן שיבא אז החתן ממהר לבא ג״כ כיון שהכל מתוקן ורק ~מכחים~ {מחכים} לביאתו כן בענין הזה ידוע אהבת הקב״ה לישראל שמכנה עצמו בשם חתן לכנ״י כמש״כ כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך ואם נהיה אנחנו מוכנין ומקושטים בכל חקי התורה ובידיעת דיני העבודה בבית עולמים רק נעמוד הכן לקראת מלכנו יתב׳ שיבא כבודו לשכן בתוכנו בודאי ימהר ביאתו (משא״כ אם הכלה עדיין אינה מוכנת כלל להכנס לחופתה גם החתן אינו ממהר לבא). ובפרט לפי שאמרו חז״ל בסנהדרין (דף צ״ז) על הפסוק אם יתמהמה חכה לו שמא תאמר אנו מחכין והוא אינו מחכה ת"ל (ישעיה ל׳) לכן יחכה ה׳ לחננכם וגו׳ וכי מאחר שהוא מחכה ואנו מחכין מי מעכב מדת הדין מעכבת וכו' וידוע שענין הקרבנות עשוי לרצות ולהסיר כח הדין מעל העולם. וכמו שמצינו בתורה שבזמן המבול ששלט כח הדין בעולם וכשיצא נח מן התיבה והקריב הקרבנות כתיב אחריו וירח ה׳ את ריח הניחח ויאמר ה׳ אל לבו לא אסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם וגו׳ וכן מצינו בענין המגפה שהיה במדבר מיהר אהרן להקטיר קטורת ותעצר המגפה וכן בימי דוד כשמנה את ישראל ותהי המגפה וראה דוד את מלאך ה׳ עומד וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים צוה לו גד החוזה לבנות מזבח ולהקריב עליו עולה וכתיב אחריו ויבן שם דוד מזבח לה׳ ויעל עולות ושלמים ויעתר ה׳ לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל וגם אחז״ל שהמזבח מזין ומזיח הגזרות ומכפר עונות של ישראל ואף בזמן שלא היה אפשר להקריב קרבן בפועל בימי המן מצינו ג"כ שהעסק בתורת הקרבנות הועיל לבטל את הדין מעל ישראל וכדאיתא במגילה (דף ט״ז) אתי מלא קומצא דידכו ודחי לעשרת אלפים ככרי כסף דידי (ועיין במהרש״א שם). וכן מצינו (במגילה דף ל״א) שאמר אברהם לפני הקב״ה רבש״ע שמא ח"ו ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה א״ל לאו אמר לפניו רבש״ע במה אדע אמר לו קחה לי עגלה משולשת וגו׳ (כלומר הקרבנות יכפרו עליהן) אמר לפניו רבש״ע תינח בזמן שבהמ״ק קיים בזמן שאינו קיים מה תהא עליהן אמר לו כבר תיקנתי להן סדר קרבנות כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאלו מקריבין לפני ומוחל אני על כל עונותיהן [ונפקא ליה להגמרא זה מדכתיב כי אירשנה משמע ירושה עולמית שיוכל להיות לו הארץ להנחיל לבניו אחריו לעולם אף לאחר כל הגליות וכדכתיב אחריו והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו שמרמז על הארבע גליות כדאיתא במדרש ובתר זה כתיב ביום ההוא כרת ה׳ את אברם ברית לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת וגו׳ וקחשיב שם הכתוב עשר אומות ולע״ע בנתינת הארץ לא נתן לנו אלא שבעה אומות וע״כ היינו לעתיד לבוא כמו שאחז״ל ובאיזה זכות יהיה זה הלא לא נתן לו הקב״ה עצה אלא קחה לי עגלה משולשת והיינו זכות הקרבנות (כדפירש״י) וע״כ לומר דזכות לימוד עניני הקרבנות מעלה ג״כ כקרבן ממש ובזכות זה יבנה ציון ונזכה לגאולה העתידה]. היוצא מדברינו שענין לימוד הקרבנות מועיל לבטל כח הדין והקטרוג מעל ישראל וממילא^יב ימהר ה׳ ישועתו לישראל ויבנה ציון וירושלים ונזכה להקריב קרבן בפעל ממש ויקוים בנו מה שאמר הכתוב הטיבה ברצונך את ציון וגו׳ אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים (היינו שאז לא נסתפק עצמינו בונשלמה פרים שפתינו רק פרים ממש):

^י וז״ל הרמב״ם פ"ח מהלכות מעילה הלכה ח׳ ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה׳ פן יפרוץ בו ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. בא וראה כמה החמירה התורה במעילה ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל ואפילו היה שוגג צריך כפרה ק״ו למצוה שחקק לנו הקב״ה שלא יבעט אדם בהן מפני שלא ידע טעמן ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם ולא יחשוב בהן מחשבתו כבדברי החול. הרי נאמר בתורה ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם אמרו חכמים ליתן שמירה ועשייה לחקים כמשפטים והעשייה ידוע והוא שיעשה החקים והשמירה שיזהר בהן ולא ידמה שהן פחותין מן המשפטים והמשפטים הן המצות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה כגון איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם והחקים הן המצות שאין טעמן ידוע אמרו חכמים חקים שחקקתי לך אין לך רשות להרהר בהן ויצרו של אדם נוקפו בהן ואומות העולם משיבין עליהם כגון איסור בשר חזיר ובשר בחלב ועגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח וכמה היה דוד המלך מצטער מן האפיקורסין ומן העכו״ם שהיו משיבין על החקים וכל זמן שהיו רודפין אותו בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם היה מוסיף דביקות בתורה שנאמר טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך ונאמר שם בענין כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני וכל הקרבנות כולן מכלל החקים הן. אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד שבעשיית החקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא והקדימה תורה ציוי על החקים שנאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם עכ״ל:

^יא וזהו כל העיקר שהקב״ה מבקש מאתנו וע״ז הכניסנו בברית שאנו צריכין לשמור חקי התורה ואם נעשה כן אז הקב״ה בעצמו ירים אותנו לשם ולתפארת ויקח אותנו להיות לו לעם סגולה כמש״כ בפרשת תבא את ה׳ האמרת היום להיות לך לאלהים וגו׳ ולשמור חקיו ומצותיו ומשפטיו וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דיבר לך ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת וגו׳ ומכלל הן אתה שומע לאו ח״ו שבלא חקי התורה אין אנו נחשבין להשם לעם ולא נעצור כח להיות לתהלה ולשם ואדרבה היפך זה ח״ו כמו שאנו רואין. וזהו ג״כ כתוב בתורה בפרשה ואתחנן ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים וגו׳ ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון וגו׳ רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים וגו׳ ופרש״י דהיינו כשלא תשכחו אותם ותעשום על אמיתתן תחשבו חכמים ונבונים ואם תעותו אותם מתוך שכחה (פי׳ אפילו מתוך שכחה) תחשבו שוטים עכ״ל. וכמה טועים אותם האנשים החושבים שגם בלתי קיום התורה אפשר לנו להיות לעם חשוב בארץ שהכתוב מכחישן ואוי לנו שכך עלתה בימינו שצריך להביא ראיות להוציא טעות כזה כי דברים כאלה הם היפוך כל שרשי התורה והיא דעת אפיקורסת ממש וע״ז כרת הקב״ה אתנו ברית בהר סיני ובערבות מואב לשמור חקי תורתו. ולא לבד שא״א לנו להיות לו לעם בלתי תורתו אלא אין שום קיום לאומה הזאת בארץ בלתי קיום התורה ח״ו כמבואר בפרשת בחקותי ובפרשה תבא וכבר כתוב ביחזקאל (קאפיטל ב׳) והעולה על רוחכם וגו׳ היה לא תהיה וגו' חי אני נאום ה׳ אלהים וגו׳. וה׳ הטוב יעיר לבבנו לשמור תורתו ויפקח עיני עורים לראות את אור האמת כמו שאמר הכתוב אז תפקחנה עיני עורים וגו׳ (ישעיה ל״ה):

^יב וזהו באמת תוכחת מגולה לאנשים לזרזם לתורה ומצות כהיום שאנו רואין מצב ישראל דל ושפל עד מאד ונתקיימו כמעט כל הסימנים שהגידו לנו חז״ל לעת ההיא שהצרות תכופות ומושכות ובאות כנהר וחוצפא יסגא אז למאד בן מנבל אב בת קמה באמה וירבו מוסרות בישראל ועוד הרבה סימנים ואם כן בודאי יש לצפות לרגלי המשיח ואליהו ומה נעשה כשיבואו פתאום וכמו שכתוב ופתאום יבוא אל היכלו וגו׳ ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא וגו׳ והלא אז שוב יהיה ימים אשר אין בהם חפץ לתקן את עצמו כי אין בהם לא זכות ולא חובה כמו שאחז"ל. ואף אם יפתנו יצרו שימשך עוד ביאת המשיח כמה וכמה עשרות שנים בודאי יש לו לזרז עצמו למאד כי על מי ישליך תיקון נפשו הלא אנו רואין בעו"ה שהדורות הולכין ומתקלקלין ועם ישראל נפוצין בקצות הארץ ומי יודע אם בניו ונכדיו ישמרו השבת כדת ישראל ויניחו תפילין פן ידורו באיזה מקום מקולקל וימשכו אחריהן כאשר אנו רואין כל זה כהיום בעו״ה ואפילו בדורות הראשונים אמר הלל אם אין אני לי מי לי וכ״ש בימינו אלה. והתבונן אחי היטב בממ״נ שכתבתי ותראה שאין עליו תשובה. כלל הדברים זמננו דומה למי שנפל שרפה גדולה בעירו ואז דרך כל איש שאינו מביט על כבוד ויאזור כחות בנפשו לשאת משא שלא הורגל בה ובזריזות גדולה כדי להציל נכסיו ואף כן בענינינו כשיתבונן האדם יראה ששלט שרפה גדולה בעו״ה לאיזה אנשים [שריפת נשמה וגוף קיים] ומי יודע מה שיהיה מדורותיו הבאים אחריו וע״כ יראה כל איש להזדרז בכל כחותיו בעצמו להשיג תורה ומצות הרבה יותר מדורות הראשונים כי אין לו על מי לסמוך. ויראה בכל יום להשכים ולהעריב לבהמ״ד ולקרות ולשנות ולא יעסוק בעניני העולם רק ההכרח לפרנסתו ולא יביט על חבריו העצלים ואינן מתבוננין לאחריתם כמו שאינו מביט בשעת שרפה על איזה עצל שהניח לשרוף כל נכסיו ואינו רואה להציל כל מה שבכחו להציל:

פרק יא בו יבואר גודל שכר מחזיקי התורה ובפרט בענין לימוד הזה:

והנה עד כה בפרקים שעברו ביארנו שגודל הנחיצות לאיש הישראלי שיושלם קדושת נפשו כהוגן ושיהיו הכל סניגורים עליו מלמעלה וקירוב הגאולה תלוי הכל בלימוד עניני הקרבנות. אמנם כ״ז שייך במי שהוא בן תורה אבל מי שאינו בן תורה איך הוא יכול להכניס עצמו בזה. תשובה לדבר כמו שאנו רואין לענין התחיה שבלא זכות התורה אין אדם יכול להתנער מעפרו ומ״מ ידוע מה שאמר הגמרא דאם הוא מתדבק עצמו לת״ח ומחזיקם מנכסיו נמשך אור התורה גם עליו ומחייהו לע״ל כן הוא גם בזה אם הוא ממחזיקי התורה נמשך זכות התורה גם עליו ומעלה עליו הכתוב כאלו מקריב קרבנות בעצמו כמו שאחז״ל בברכות דף י״ד ע״ב א״ר יוסי בר׳ חנינא משום ראב״י כל המארח ת״ח בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו מקריב תמידין וכ״ש אם הת״ח שמחזיק אותם בלימודם ענין לימודם הוא ג״כ בעניני הקרבנות בודאי נחשב זכות הלימוד הזה גם עליו כאלו הוא בעצמו לומד אותן הלימודים [וא״כ אם הלימוד הוא בעניני עולה נחשב גם עליו כאלו הקריב עולה ואם הלימוד הוא בעניני חטאת נחשב גם עליו כאלו הקריב אותה החטאת וכן בכל הקרבנות] וכמו שכתבו הסה״ק שכל תיקוני הנפש שנעשה ע״י הלימוד לת״ח יהיה ג״כ להמחזיק. ובפרט בענין הקרבנות ידוע שאין רשות ביד הכל להקריב קרבנות בעצמן והתקין הקב״ה מתחלה שהכהנים יקריבו ואעפ״כ נחשב הקרבתם לכלל ישראל וכמו דכתיב צו את בני ישראל וגו׳ תשמרו להקריב לי במועדו והוא מפני שבכספם קנו הכבשים לעולות וכן קרבנות ר״ח ושל מועדים וגם מזון הכהנים עצמן הי׳ ג״כ ע״י ישראל וה״נ כן הוא בעניננו. ת״ח העוסקים בעבודה יחשבו^יג ככהני ה׳ העומדים לשרתו על ידי לימוד ההלכות השייך לעניני הקרבנות והישראלים אשר יאצילו מכספם להחזיקם יחשבו כאלו הם המביאי הקרבנות. והנה מעולם תמהתי על כמה ת״ח אשר נתן ה׳ להם דעת רחבה ופירשו עצמן מלימוד התורה לעניני ד״א. אח״כ התבוננתי שאין עליהם אשם כ״כ כ״א האשם הוא על הגבירים ובע״ב שאין מחזיקים אותם והוא כעין מה דאיתא במ"ר בפרשה וישלח על הפסוק שמעו זאת הכהנים והקשיבו בית ישראל ובית המלך האזינו כי לכם המשפט עתיד הקב״ה ליטול את הכהנים ולהעמידן בדין ולאמר להם למה לא יגעתם בתורה לא הייתם נהנים מכ״ד מתנות כהונה ואינון אמרין ליה לא יהבו לן כלום. והקשיבו בית ישראל למה לא הייתם נותנים לכהנים כ״ד מתנות כהנים שכתבתי לכם בתורה ואינון אמרין ליה על אילין דבי נשיאה דנסבין כולא עיין שם [וידוע שבזמננו עיקר מצות מעשר מן הריוח שמזמין לו ה׳ צריך שיהיה לעמלי תורה כמו מלפנים שהיה מצוה ליתנו לכהנים וללוים וכדאיתא במדרש תנחומא פרשה ראה וז״ל. עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר עשר בשביל שלא^יד תתחסר רמז למפרשי ימים (היינו אותן אנשים שעוסקין במסחר) שיפרישו אחד מעשרה לעמלי תורה. וגם מלפנים שהיו נותנין אותם לכהנים וללוים היה גם כן עיקר המצוה לדקדק אם הם בעלי תורה וע״ז יתחזקו בתורת ה׳ כמו שאמרו (בחולין דף קל״א) אין נותנין מתנה לכהן עם הארץ שנאמר לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה׳ וגו׳. וה״נ בעניננו כשידין הקב״ה על עון בטול תורה יקים במשפט את אלה שהיה בידם להחזיק ונתרשלו מזה. והגם שבאמת היום כל איש ישראל מחזיקים את התורה שתומכים ישיבות ושאר קבוצי תורה והיא מצוה רבה מאד שבזה עושין קיום לתורה. אבל לא הכל יוצאין ידי חובתן בזה כי החזקה כזאת די רק להאנשים הדחוקים במצבם אבל מי שברך אותו הקב״ה בהון רב אין ספק כי אין יוצא ידי חובתו במה שמפריש איזה עשרות רו״כ לשנה להחזקת הישיבות כי ענין יששכר וזבולן שהסכימה התורה למעשיהם וכדכתיב שמח זבולן בצאתך ויששכר באהלך היו כעין שותפות ממש ששבט זבולן היו נותנין לשבט יששכר כל צרכן כדי שלא יהיו צריכים להתבטל מלימודם ולעסוק בפרנסה וכדאיתא במדרש רבה פ׳ נשא למה זכה זבולן להקריב שלישי לנשיאים לפי שחיבב את התורה והרחיב ידיו לפזר ממונו ליששכר כדי שלא יצטרך שבט יששכר לפרנסה ולא יתבטל מלעסוק בתורה. ד״א קערה נגד לחם שהיה מאכילו. מזרק נגד היין שהיה משקהו למה היה של כסף שגם כסף היה נותן לו לעשות כל צרכו וכו׳ עיי״ש עוד (והעתקתי באה״ח פרק כ'). אבל במה שנותנין עזר מעט לא יצאו י״ח אלא אותן שאין יכולת בידם ליתן יותר. ובפרט בימינו שקרן התורה ירדה למטה בעו״ה והרבה ת״ח חיים בעוני ודוחק ומטולטלים ממקום למקום לבקש מחיתם ועי״ז נתחלל כבוד התורה מאד בודאי מצוה רבה לחוש לכבודה של תורה ולהחזיק את לומדיה ועבור זה יהיה מכובד בעיני הקב״ה וכדכתיב כי מכבדי אכבד. וכמה גדלה עלבונה של תורה בזמן הזה בעו״ה שעל כל הבלי העולם לא יחסר כסף ורק לתורת ה׳ שהוא חיי כל המציאות ובשבילה נבראו שמים וארץ וכל אשר בהם אין כסף לתומכה ולסעדה ומצב התורה עומד בעוני ובדוחק (כידוע מהדוחק הנמצא בהישיבות ודוחק שארי ת״ח) ובזמן שיש עשירים מפזרים כסף לקישוט חדריהם המרווחים בוילון חלונותיהם הצבועים ירקרקות וכהנה משארי דברי הבלים של פאר ויופי שהולך כסף לאלפים ורבבות שאין בהם שום תועלת לא לגוף ולא לנשמה באותו הזמן יושבים ת״ח העוסקים בתורת ה׳ רעבים ללחם (ונתקיים המאמר כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וכו׳). ולא עוני הגוף לבד בא ע״י התרשלות מהחזקת התורה כפי הראוי אלא גם אבדן נפשות. שאלפים ורבבות נערים בעלי כשרון שהיו עלולים להיות גדולי תורה והולכים לטמיון עבור שאין ת״ת וישיבות כפי הצורך שבעו״ה נמצא פלכים גדולים שאין בהם אף ישיבה אחת ואף באלה שנמצאו מעט הוא לא לפי הצורך ועל מי העון הזה אם לא על מי שהיה יכולת בידו לתקן. ומה נשיב אם ישאלו אותנו על כל הנפשות האלה ובושה וכלימה תכסה פני האיש כאשר ישאל אותו הקב״ה הלא בהון שנתתי לך היה בכחך להחזיק ת״ח העוסקים בתורתי. וכמה נפשות עניים מזרע עם קודש היה ביכלתך להחיות באור התורה בהון שנתתי לך ומה עשית בהם התחזקת להכניס אותם באוצר עד יום מותך. ולא הבאת אותם לקברך אף מאומה. או הוצאת אותם להבלך או שקעת אותם בבנין עצים ואבנים בנוי לתלפיות ועל תורת ה׳ שהיא חייך וחיי כל המציאות לא נתת אל לבך. (ראה מה דאיתא בפ״ה דשקלים ר׳ חמא בר חנינא ור׳ הושעיא רבה הוו מטיילין באלין כנישתא דלוד א״ל ר״ח לר׳ הושעיא כמה ממון שקעו אבהתן כאן א״ל כמה נפשות שקעו אבותיך כאן מי לא הוויין בני נשא דילעון באורייתא. ואם בבנין בהכ״נ שהיא מצוה רבה לפאר את בית אלהינו השיב לו כמה נפשות שקעו שהיה להם יותר להוציא הכסף לעוסקים בתורה וק״ו למי ששוקע כספו לפאר ביתו בנוי לתלפיות כמה נפשות ישקע בבנינו וה״ה בכל כיו״ב). וכמה יגדל בושתו וצערו כאשר יראו אותו אנשים כמותו אשר תקנו בהונם החזקה לת״ח גדולים או ישיבה לנערים ועשו מעמד לזה שלא יפסקו אף אחר ימי חייהם ומדי יום ביומו יגדל כבודם וזכותן בגן עדן שיתופסו בנים לה׳ בתורה ועבודה על ידם ויאמרו לו ראה מה עשה זה בהונו ומה עשית אתה^טו. וישים האדם הנלבב כ״ז אל לבו בעודו בעוה״ז והעיקר שיתן אל לבו כי כל מה שיעשה לתיקון נשמתו לו לבדו הוא ואין לזר עמדו כמש״כ איש אשר יתן לכהן לו יהיה פי׳ זה ישאר לו. וגם ידע שהקב״ה שנתן לו כסף הוא לעשות חיל בהם שבהונו יכול האדם לקנות חיי עד ולהעלות נשמתו בישיבה של מעלה ביחד עם הת״ח הגדולים כמו שאמרו שזוכה לשבת בישיבה של מעלה ולבנות לו שם היכל עליון כמו דכתיב במשלי חכמות בנתה ביתה ואיתא במדרש זה התורה שכל מי שקנה לו דברי תורה קנה לו בית בעוה״ב. וכשם שהאדם שמח ועושה בחריצות בקנין אושר הזמני וכ״ש ק״ו אלפי אלפים באושר וכבוד עולמי שצריך להשתדל לקנותו בחריצות ושמחה ורק שיהא עיניו פקוחות על דרכיו ולא יניח ליצרו להטעותו כי הרבה נסיונות עומדים לאדם על דרך הקודש והאיש הנלבב מתגבר על הכל והבא לטהר מסייעין אותו ואז יתברך מאלהי השמים ויניח ברכה אף לדורותיו:

^יג ולא יחשוב הקורא עלי כי מפליג אני בדבר שאני אומר שהת״ח בזמנינו הם בבחינת כהנים לכן אעתיק לשון הרמב״ם בזה וז״ל בהלכות שמיטה ויובל פי״ג ולמה לא זכה לוי בנחלת א״י ובביזתה עם אחיו מפני דהובדל לעבוד את ה׳ לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן אלא הם חיל השם שנאמר ברך ה׳ חילו והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך. ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מבאי העולם שנדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ד׳ לשרתו ולעובדו לדעה את ה׳ והלוך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם ה״ז נתקדש קודש הקדשים ויהיה ד׳ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעוה״ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים וללוים הרי דהע״ה אומר ה׳ מנת חלקי אתה תומך גורלי עכ״ל הנחמד:

^יד ובזה יובן הדבר מה שאנו רואין בדור הזה דבר נפלא שלא היתה זאת מעולם שאף מי שברך אותו הקב"ה בהון אינו מתקיים אצלו זמן רב להוריש לבניו ולבני בניו ואף אצלו בעצמו מצוי מאד שלא יתקיים הונו כל ימי חייו ולאו דוקא באלה שעשו עושר ולא במשפט כגון ע״י חילול שבת ורבית וכדומה אלא אפילו באנשים ישרים ההולכים בדרך התורה. אבל טעם הדבר הוא כנ״ל עשר בשביל שלא תתחסר שאף שעושין צדקה וחסד אבל לא כפי הראוי לפי ערכם וכמו שמצינו בגמרא בנקדימון בן גוריון שהיה אחד משלשה עשירים שבירושלים (כמבואר בגיטין דף נ״ז) ועשה צדקה הרבה אף על פי כן משום שלא עשה כפי שצריך לעשות נאבד הונו הגדול עד שהוצרכה בתו ללקט שעורים בין טלפי סוסים להחיות נפשה [כדאיתא במסכת כתובות (דף ס״ו) מעשה בר״י בן זכאי וכו׳ ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים וכו׳ אמרה לו רבי פרנסני א״ל בתי מי את אמרה לו בת נקדימון בן גוריון אני א״ל בתי ממון של בית אביך היכן הלך אמרה לו לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר וכו׳ א״ל רבי זכור אתה כשחתמת על כתובתי אמר לתלמידיו זכור אני כשחתמתי על כתובתה והייתי קורא בה אלף אלפים דנרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה וקפריך הגמרא ונקדימון ב״ג לא עבד צדקה והתניא דכשהיה יוצא מביתו לבהמ״ד היו מציעין לו כלי מלת מתחתיו ובאין עניים ומקפלין אותו מאחריו ומשני כדבעי ליה למיעבד לא עבד]. וראה נא אם חסיד כזה שנחשב בין השלשה יחידי עולם משה ויהושע והוא השלישי שהעמידו החמה [כדאמרינן בתענית דף י״ט] ועשה צדקה הרבה אעפ״כ לא עמד לו זכותו הגדול והגיע לבתו כך מפני שלא עשה כפי הראוי לעשות וכ״ש באנשים קטנים שבדור הזה. (והענין מרומז בתורה ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה׳ אלהיך ומכלל הן אתה שומע לאו ובפרט בענין מעשר שמפורש בנביא במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים) ובפרט בענין התרשלות מהחזקת התורה שנמצא מפורש בתורה ארור ע״ז כמו שכתוב ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת וענו כל העם ואמרו אמן ומבואר בספרי דקאי על החזקה וידוע דארור בו נידוי בו קללה. ואיתא במדרש תנא רשב״י אם ראית עירות שנתלשות ממקומן דע שלא החזיקו בשכר סופרים ובשכר משנים שנאמר וכו׳. וה״נ בכל יחיד ויחיד שלא החזיק בתורה כפי הראוי לו וכפי ערך הוצאתו לשארי דברים. ולהיפך אלו היה נותנין לב להחזיק בכל כחם כפי המחויב בודאי היה גורם ברכה בעסקיהם וכמו שאמרו תיכף לת״ח ברכה וכן ממקרא הנ״ל גופא כידוע דכנגד כל ארור היו הופכין פניהם להר גרזים וסיימו בברוך. והנך רואה עד כמה גדול הענין שחותם כל הארורין וכן חותם כל הברכות היה בזה ברוך המקים את התורה ואמרו בספרי שאפילו מי שלמד ולימד ושנה ועשה ולא החזיק הרי הוא בכלל ארור ח״ו ואפילו מי שלא למד ולא לימד וכו׳ והחזיק הרי הוא בכלל ברוך (וזה לבד די להמתבונן היטב שבהחזקתו כפי הצורך הוא מביא על עצמו ברכה גדולה כ״כ היוצאת מהכהנים והלוים וכו׳ ששים רבויא ישראל שענו אמן ולהיפך מקבל עליו ארור ח״ו מן כלם שבודאי נוגע לו הברכה והקללה לעד ולנצח נצחים). ומפני שבזה תלוי כל עיקר ויסוד הדת שכאשר יחזיקו ישראל את התורה וייסדו ת״ת לנערים וישיבות יתגדלו ילדי ישראל בתורת ה׳ ומהגדיים נעשו תיישים שידעו כל עם קודש תורת ה׳ וחקיו [אך זה צריך ליזהר מי שרוצה להוזיל זהב מכיסו לעשות ת״ת או ישיבה שלא יעשנה בסגנון חדש מאשר הנהינו אבותינו מאז כי אז קלקולו הרבה יותר על תיקונו כאשר נוכחנו וראינו באיזה מקומות מסגנונים חדשים והעיקר שיעשה הנהגותיה ולימודיה ע״פ עצת יראי ה׳ ידועים היודעים לסדר עניניה כנכון]. וכן כשימצאו נדיבים בעת אשר יחזיקו ת״ח מהונם ימצאו ת״ח אשר יפרישו עתותם לעסוק בתורת ה׳ ויורו משפטי ה׳ וחקיו לישראל ותתקיים הדת לפיכך כרת הקב״ה ברית ע״ז באותם כל הארורין וכל הברכות שאין אחד מישראל נפטר מזה כל אחד במה שבכחו:

^טו ויותר מזה מצוי שיש בע״ב שיש להם הון מעט הם מחזיקים התורה הרבה והרבה יותר לפי ערכם מאותם שיש להם כמה מאות אלפים. וכמה יגיע להם כלימה עי״ז לעתיד לבוא. ושמעתי מעשה שהיה במקום אחד חוץ למדינתנו בשר הצבא אחד שהיה ממונה על כמה עשרות אלפים איש שהיה גונב מאת החיל מפת בגם הקצוב להם ויתן להם מחציתם והיו רעבים וצמאים על ידו וגם הכביד עליהם הרבה יותר מכפי כחם ותקצר רוחם ממנו ויהי פ״א בבוא המלך לבקר עבודתם וישאל להם השלום להם ואם ניתן להם חוקם ויענו שנים מהם במר נפשם רעבים אנחנו וצמאים ויבשו עצמותינו מרוב הרעבון והתלאות אשר מצאתנו. ויקרא המלך לרופאים ויכירו ויאמרו אמת הדבר ויחר אף המלך מאד ויקרע מעל השר את הרדידים אשר עליו ויען ויאמר לכל חילו מי בכם אשר יוכל לבקר את כל החיל הרב הזה ויען אחד מאנשי הצבא הפשוטים אנכי אוכל למלאות רצון אדונינו המלך בזה וירשהו. ויבקר את כל החיל הרוכבים והרגליים ושאר כל הצבא באופן היותר נעלה. ויען המלך ויאמר להשר ראה כמה הוצאות הוצאתי עליך וכמה על האיש הפשוט הזה דמי אפסניא שלו (שקורין זאלעוואנע) הוא לערך שני רו״כ לשנה ועולה פחות מק״פ אחת ליום ועליך כמה י׳ אלפים רו״כ לשנה ראה עבודתו וראה עבודתך הלא אם מניתיך על החיל ונתתי בידך אוצר רב הלא לא בשבילך הוא כ״א לחלק לעבדי ואתה לקחת הממון לעצמך והשארתם רעבים וצמאים ועתה הורד עדיך מעליך כי לא נאה לך הרדידים. ותדע אחי כי מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא כי איש אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים הון רב צריך לידע שהוא כעין אפוטרופוס ע״ז ורצונו ית׳ הוא שיחיה עצמו בהן וגם יחיה אחרים נדכאי רוח מהן וגם להחזיק התורה בהן (וכמו שכרת ברית ע״ז בערבות מואב בברוך המקים את התורה ולהיפך ח״ו. וזהו שכתוב השמר לך פן תעזוב את הלוי וכו׳ שהם היו אז המורים לעם דת ה׳ ורוב העם היו טרודים בעבודת ארצם וכמו שכתוב וללוי אמר וגו׳ יורו משפטיך ליעקב וגו'). והנה יש אנשים שכיונו למטרה הזאת וקונים עי״ז שם טוב בעוה״ז ואשרי חלקם לעוה״ב אבל האנשים שחושבים שרק להם לבד ניתן המעות ואין לזר אתם ועי״ז הם מונעים לעשות צדקה וחסד ואף כשנותנים מעט מן המעט הוא לפי ערכם ישיגו בושה וכלימה לעוה״ב כאשר יראם הקב״ה את חבריהם שהיו הרבה למטה מהם בעושר ונכסים ואף על פי כן החזיקו ידי עני ואביון וכמה ישיבות ות״ת נתקיימו על ידם והוא שהיה לו כפלי כפלים מהן קפץ את ידו להחזיק הכל לעצמו. וכמה תתמרמר אז נפשו כשיראה שם אנשים שהיו בושים לדבר עמו בעודו בעוה״ז מרוב עושר ונכסים וכבוד שהיה לו ועתה הם במדרגה רמה ונשאה והוא עני ושפל נגדם (והוא כעין מה שאמרו בב״ב דף י׳ כששאלו ריב״ל בני מה ראית א״ל עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה) ולפעמים יהפך עליהם הגלגל גם בעוה״ז ויסירם הש״י מאפוטרופסות שלהם אחרי שאין עושים המוטל עליהם. כלל הדברים צריך האדם לזכור תמיד מה שכתוב בקרא כי ממך הכל ומידך נתנו לך:

פרק יב בו יבואר מאמר הגמרא ששואלין לו לאדם לעת״ל צפית לישועה:

אמרו חז״ל [שבת ל״א] בשעה שמכניסין אדם לדין שואלין אתו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה וכו׳ צפית לישועה. הורונו חז״ל בזה שמוטל על האדם לצפות תמיד לישועת ה׳ והיא מהדברים ששואלין אותו בתחלת דינו וכן סדרו לנו אנשי כנה״ג בשמ״ע לישועתך קוינו כל היום וכן אנו מסיימין תפלתנו ע״כ נקוה לך כו׳ לראות מהרה וכו׳ וכן אנו אומרין באני מאמין ואני מחכה לו בכל יום שיבא. אבל צריך להתבונן אם אין דברינו רק משפה ולחוץ ח״ו כי אם באמת מצפין אנו לישועה במהרה ומחכין בכל יום שיבא הלא היינו מכינין עצמנו בלימוד הלכות האלה שבבא זמן הישועה ידרש לנו הלכה למעשה וההלכות הלא גדולות ומרובות הן אשר א״א ללמוד ולדעת אותן בשעה קלה ואם אין אנו נותנין לב ללמוד ולדעת הלכות הקדשים אות הוא כי אין צפיתינו לישועה במהרה אמיתית שאלו כן בודאי היינו משתדלים ומזדרזים בכל עוז ללמוד הלכות האלו הנצרכות לנו תיכף בהגלות ישועתו יתברך. ואיך לא נירא ולא נבוש לומר שקר ח״ו לפניו יתברך ולהזכיר עוד שמו ע״ז כמו שאנו אומרין ג׳ פעמים בכל יום על כן נקוה לך ה׳ אלהינו לראות מהרה בתפארת עוזך כיון שבמעשה אין אנו עושים כן שאלו בא מבשר נאמן לישראל שבזמן קרוב תהיה הגאולה בודאי היו מזדרזין אלפי רבבות מישראל ללמוד ההלכות השייכות לקרבן ולמקדש בעבור שאז כל הדינים נוהגין למעשה לא מיבעי לכהנים אלא אף לישראלים כגון אכילת קדשים וביאת המקדש ששייך לכלם ובפרט לענין קרבן פסח שחייבה התורה בעונש כרת אם ימנע מלעשותו. וגם בזמן ההוא על הגדולים שבישראל מוטל להורות לעם ה׳ את כל הדינים השייכים לקודש ולמקדש. ועתה אם אמנם כן כי מחכים ומצפים אנחנו לישועה מהרה כמו שאנו אומרין לפני בוראנו יתב׳ היה לנו גם כן להזדרז בכל עוז בלימוד הלכות אלה וכנ״ל. ועוד אשאלה נא האם יקרה כזאת כשמחכים על מלך ב״ו אף בחשש ספק שמא יבוא לאיזה מקום הלא עושים אז כל ההכנות הנצרכות לקבלת פניו ואנו אומרין ג״כ שמחכין אנו לו יתב׳ כמו שקבעו לנו בקדושה של שבת הי׳ לנו לעשות ג״כ ההכנות הנצרכות לקבלת פני מלכנו מלך כל העולמים יתב׳ ומה המה ההכנות הנדרשות לנו לקבל פניו הוא בידיעת תורתו שבהגלות נגלות כבודו יתברך ישאל לנו ע״ז כמו שנאמר מי בהם יגיד זאת ובפרט בהלכות הקדשים שהוא חלק גדול מתורתו והן הנצרכות אז למעשה לכל ובפרט מהכהנים בודאי ישאלו על זה וכמו שהיה בזמן בית שני כעין שאלות אלו שהיה נבואה מהשי״ת לחגי הנביא (חגי קפיטל ב׳) שאל נא את הכהנים תורה עיי״ש מה שגער הקב״ה על תשובת הכהנים בזה. ומזה נוכל לידע גם כעת בודאי כשנזכה כשיבא הקץ בודאי יצוה הקב״ה לשאול את הכהנים דברים הנוגעים לכהונתם וכמה בושה וכלימה יגיע לנו אז כשלא נדע מה להשיב כי כפי מה שנתרחקנו כעת מלימוד סדר הזה אף מה שמפורש בקרא גם כן כזר נחשב לנו ולא נדע להשיב. [ואל יאמר האדם דכאשר תצמח ישועת הקב״ה ואז הלא יבוא משיח ואליהו ועתידים להגיד לנו כל חלקי הספיקות וכמו שמובא בגמרא פעמים רבות לענין ספיקות בשם תיקו ואמרו המפרשים שתיקו הוא ר״ת תשבי יתרץ קושיות ואבעיות. על זה נשיב לו אמנם הדבר כן הוא שכל חלקי הספיקות יתבררו לנו ע״י אליהו אבל הדברים הפשוטים המבוארים בפסוק ובביאוריהן של תורה שבע״פ המסורה לנו כמבואר בתו״כ ובגמרא הלא אנו צריכין בעצמנו לדעת כפי שביכולתנו כי הלא אליהו לא יבוא ללמוד עם כל אחד ואחד דברים שהיה יכול לדעת בעצמו ורק הספיקות אשר א״א לברר יתגלו לנו ע״י אליהו ועל הפשוטות המבוארות הלא יאמר כי היה לכם ללמוד ולשנות בעצמכם קודם שבאתי לבשר הגאולה וכמו שנאמר זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים ובתריה כתיב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו׳]. והנה מצאנו בכתוב [סוף בהעלותך] ויאמר ה׳ פתאום אל משה ואל אהרן ואל מרים צאו שלשתכם אל אהל מועד וגו׳ ופרש״י שהיו צועקין מים מים לטבילה. והכונה שלפיכך נגלה עליהם הקב״ה פתאום שמזה יבינו שצדק משה שפירש מן האשה כיון שלא היה יודע אימתי ידבר עמו הקב״ה היה צריך להיות מוכן בטהרה כל שעה וה״נ בעניננו כתיב נמי (מלאכי ג׳) ופתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים. וכיון שהישועה בהגלות כבודו יתברך תהיה פתאום לא יהיה אז זמן להכין עצמם לעבודה ואשר הלימוד הוא לא לשעה ושתים כ״א לכמה שנים ולימוד הלכות עבודה להלוים ג״כ היה נצרך חמש שנים כמבואר במסכת חולין ובפרט לכהנים שצריך לידע כל עניני הקודש והמקדש: וא״כ צריך להכין עצמם מקודם שכאשר בא יבא פתאום נהיה מוכנים לעבודתו יתב׳. ועיין סנהדרין כ״ב ע״ב דלרבנן אסור לכל כהן בא״י לשתות יין תמיד שמא יבנה פתאום המקדש (וכן בעירובין מ״ג ע״ב האומר הריני נזיר כיום שבן דוד בא אסור לשתות יין כל ימי החול) ואפילו לרבי דפליג עלייהו ומתיר היינו דאינו חושש שיבנה פתאום כ״כ שלא יהא שהות להפיג יינו מעליו כפרש״י שם אבל בדבר שצריך שיהוי לזמן רב בודאי הי׳ כו״ע חוששין לזה. והכא בעניננו לידע הלכות עבודה הלא לא ליום אחד ויומים הוא כידוע א״כ בודאי יש חיוב עכ״פ על הכהנים לעסוק בדיני עבודה לידע הלכותיה שיהא מזומן לעבודה כשיצטרך. וכן שארי ת״ח שבישראל ג״כ צריכין ללמוד וללמד כדי לדעת להורות. ובעניננו שייך המשל שאמר ר״י בן זכאי שהביא הגמרא בשבת קנ״ג על הפסוק בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר אמר ר״י בן זכאי משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה ולא קבע להם זמן פקחין שבהן קשטו את עצמן וישבו על פתח בית המלך אמרו כלום חסר לבית המלך (בתמיה הכל מוכן ושמא יבהילונו לבא פתאום ואנו צריכין לכנס לסעודה מקושטים). טפשין שבהם הלכו למלאכתם אמרו כלום יש סעודה בלא טורח (עדיין צריך לטרוח לצורכי סעודה ויש לנו שהות הרבה להתקשט. רש״י) בפתאום בקש המלך את עבדיו פקחין שבהן נכנסו לפניו כשהן מקושטים והטפשים נכנסו כשהן מלוכלכים שמח המלך לקראת פקחים וכעס לקראת טפשים וכו׳. וה״נ בעניננו הפקחים המזרזים עצמם להיות מוכנים לעבודה ויהיו מקושטים בכל הלכותיה ליום בא מלכו של עולם בודאי ישמח בהם והמתרשלים בדבר וחושבים כי יש עוד זמן לזה יקרה להם כמקרה אנשים ההם ג״כ. ובפרט לפי גודל מצוקות הזמן שמצוי כעת בעו״ה שנתקיימו כמעט כל הסימנים שהזכירו חז״ל בעת קירוב הגאולה עיין סוף סוטה במשנה ובסנהדרין צ״ז וצ״ח בודאי יש לקוות לגאולה וצריך להזדרז להכין לעבודה ובהלכותיה. ולך נא וראה מה שאחז״ל (סנהדרין דף ס״ח) לענין משיח שראהו ריב״ל דהוי שרי ואסר כל מכה בפני עצמה ולא הכל ביחד והטעם כי פן יאמר לו הקב״ה שילך לגאול בניו ולא יצטרך לעכב. ועתה נוכל ללמוד בק"ו אם רגע אחד אינו כדאי לעכב לכלל ישראל מה נאמר כשיבוא משיח צדקנו ויאמר לנו בשם ה׳ להקריב קרבנות הקבועים בשם כלל ישראל וקרבנות האמורים בספר יחזקאל ואנחנו נהיה מוכרחים להמתין עכ״פ איזה חדשים שנהיה בקיאים בהלכותיהן. [ואף שללמוד איזה הלכות הנחוצות למעשה הוא קודם לכל אכן ידוע שכל מי שהוא בן תורה לומד כמה מסכתות שאין נוגע לו למעשה. לאיש כזה הערנו וזרזנו שלא ישליך הסדר הזה אחר גוו ואדרבה לו משפט הקדימה מפני כל הטעמים הנאמרים עד כה]. והנה לפי מה שביארנו עד כה גודל ענין קדושת לימוד הזה וגודל החיוב להכין עצמנו בידיעת הלכותיו ומי שאין לו שהות או שאינו מוכשר לזה יראה עכ״פ לעשות מעמד ומצב לאחרים שיעשו כן ויחשב על שמו. ע״כ מה נאה היה אלו ימצאו בכל פלך איזה עשירים מנדבין מנכסיהן לקבוע עשרה אברכים גדולי תורה שילמדו הסדר ההוא ויהיו בקיאים בכל הלכותיו [ויקדשו לזה מחצית עתותם ומחצית לשאר לימודים איש איש כחפצו ביו״ד או בחו״מ] ועשרה אלו ישתדלו משך חמש שנים ללמוד ההלכות אלו על בורין ולפלפל בהן ולאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא כי כיון שהקב״ה חושב להלימודים אלו כאלו מקיימין אותן בפועל ממש צריך להשתדל ולידע כל דבר בבירור וכמו שכתב השל״ה בספר יש נוחלין ובזה העת יקבלו הפרס הקצוב להם ואחר ה׳ שנים ישבו אחרים במקומן. ובזה תהיה התועלת כפולה כי לבד מה שימצאו בישראל מופלגים היודעים בהלכות אלו הנוהגים בזמן המקדש [שיבנה במהרה בימינו] על בורין ולא יהיו הלכות אלו כמת מצוה עוד זאת שת״ח העוסקים בהלכות עבודה מעלה הקב"ה כאלו מקריבין אותן בפועל וכנ״ל. וכל זה הוא לבד מצות החזקת התורה שהיא מצוה רבה עד מאד וכנ״ל. ובזה תהיה הוראה שאנו מצפין ומחכין לגאולה העתידה וע״כ אנו מכינין עצמינו בידיעת הלכות אלו ולא נהיה שוב כדובר שקרים כשאנו אומרין ע״כ נקוה לך ה׳ אלהינו לראות מהרה בתפארת עוזך וכו׳. וכן כשאנו אומרין כי מחכים אנחנו לך וכו'. וכאשר יראה הש״י שאנו מצדנו עושים כל ההשתדלות מה שבידינו לעבודת בית אלהינו בודאי ימהר ויחיש הגאולה ויבנה לנו את ביתו ויזכנו לראות כהנים בעבודתם וכו׳ בב״א:

חתימת המאמר

הנה בכל הפרקים שעברו הארכנו הרבה בגודל שכר לימוד סדר הזה ובפרט בזמנינו שהרבה מבני דור החדש הנהיגו חוק חדש שמבזים בזה את תוה"ק אוי להם מעלבונה של תורה. והוא. שהנהיגו לעצמם ולהשומעים את דבריהם שלא ללמוד עם הנערים ספר ויקרא וגם בשארי חומשי התורה מדלגים הרבה אמנם ספר הזה מדלגים אותו לגמרי שאין התינוק יודע ממנו שמץ דבר באמרם מה בצע כי נלמדנו כי הלא אין נוהג בזה״ז. וכמה גדול טעותן ועותותן אחר דבעיקר הדבר טעות הוא כי רוב הפרשיות שבספר ויקרא נוהג גם בזה״ז ונזכיר מקצתן בויקרא איסור כופר בפיקדון והלואה ובפרשה צו איסור חלב ודם ובפרשה שמיני כל עניני בהמות ועופת ודגים וחגבים איזה אסורים ואיזה מותרים וגם איסור נבילה ובפרשה תזריע מאיסור טומאת יולדת וזבה ובמצורע דיני זבה ונדה ובפרשה אחרי כתיב כל עניני איסור עריות אשת איש ונדה ופרשה קדושים כולו נוהגת בזמנינו ולפיכך נאמרה בהקהל שכל גופי תורה תלוי בה וכמו שפירש״י שם ובפ׳ אמור טומאת מתים לכהנים ואיסור גילוח פאת ראשו וזקנו וכה״ג בפרשה בהר מעניני איסור אונאה ואיסור רבית והחזקת ידי עני ומך ושמירת שבת ובפרט פרשת בחוקתי שהיא עיקר מכריתות ברית לגמול טוב למקיימי התורה ולהיפך לעוברי תורה והנער אשר יחדלו ללמוד אותם עמדו הלא יחסר לו כל גופי תורה ומי יודע אם יפסיק עניניו בזמן אחר ויחסר לו ידיעה מגופי תורה לעולם וכבר אמרו זיל קרי בי רב וילדי דור החדש באשמת מלמדם בעו״ה גם קריאת בית רבו לא יהיה לו וגם יש הרבה והרבה פרשיות שמדלגים אף בשארי חומשים מללמדם עם הנערים^טז באמרם שאין צורך להם. ולבד כ״ז אף דברים שאינם נוהגים בזה״ז ג״כ יש לחבבם וללמדם באשר שהוא דברי אלהי השמים וחוצפה יתירה היא אם אנחנו אנשים קרוצי חומר חלושי דעת יעשו סדרים בתורת אלהים חיים איזה פרשה נאה לנו ואיזה אינה נאה וכבר אמרו חז״ל על הפסוק רועה זונות יאבד הון זה האומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה מאבד הונה של תורה ובפרט לעשות סדר ותיקון שלא ילמדו כלל חומש זה עם תינוקת של בית רבן בודאי עון גדול הוא מאד והוא נגד מה שאמרו קדמונינו ז״ל במדרש דתחלת לימוד עם תינוקת צריך להיות בפרשת ויקרא שיבא טהור ויעסוק בטהורים. והם עושים להיפך. וכל איש אשר י״א בלבבו וחפץ שיהיו בניו שלמים בי״א חלילה לו לעזוב דרכי אבותינו שהנהיגו עד כה מדור דור ולקחת דרכים חדשים הללו שלא שערום אבותינו באלפי דורות מקודם מזמן נתינת התורה עד היום הזה. ולא עלה מעולם על דעת איש מי שהוא לדלג ספר שלם מחמשה חומשי תורה שלא ללמדו בבית הספר. אמנם באשר כ״ז נעשה מפחיתות ערך כבוד התורה בעיניהם בעו"ה מוטל על כל יראי ה׳ להתחזק ולחוש לכבודה וחומש הזה וסדר הזה (היינו סדר קדשים) אשר נתרפה לימודו עלינו כעת להתחזק בהם ביתר עוז לכבוד ה׳ ותורתו ועל עת כזה נאמר עת לעשות לה׳ הפרו תורתיך ר״ל דבזמן שנמצאו אנשים מפירי התורה החרידים לדבר ה׳ מחויבין אז לחוש לכבודה להתחזק ולהתאמץ לרומם כבוד ה׳ ותורתו בעולם ובשכר זה שהאדם מתחזק ליתן כבוד לתורה בזמן עלובתה יזכה לראות בכבודה ורוממותה בזמן שיתגלה אורה וזיוה בעולם:

^טז וראה נא אחי עד כמה השטן מתגבר בעו"ה לשכח תורה מישראל שמן גדולים כבר מיעט עסקם בתורת ה׳ ובא לשכח גם מתינוקת של בית רבן שבדילוג חומש ויקרא לנער הלא יחסר לבד כל הלכות המרובות האלו כל דיני עריות וכו׳ דיני חלב ושאר ענינים שהזכרתי למעלה וכ״ז בא בעו״ה לשכח תורה מישראל וכ״ש מה שנעשה עוד מצוי בעו״ה כעת בהרבה מקומות ביתר שאת שלא ללמוד לנער כלל ספר תורת אלהים רק במקרה בעלמא ועיקר לימודם הוא רק מיטאדע חדשה והוא שעשו מכל התורה כעין ספור דברי הימים לבד אוי ואבוי לנו שכך עלתה בימינו שמעשה שטן מצליח כ״כ. וראה נא אחי עד כמה הזהירה התורה ללמד תורת ה׳ לבנינו ואנו קוראין זה בכל יום בפרשת ק״ש ושננתם לבניך וגו' ולמדתם אותם את בניכם וגו׳ ואנו מקבלין עלינו כ״ז אחר כך עלינו על בנינו ועל דורותינו וכו' חוק ולא יעבור ואח״כ אנו עושין בהיפוך. והנה ידוע מה שאחז״ל כל המלמד בנו תורה כאלו קבלו מהר סיני ואמרו עלמא אמאי קאי אהבל פיהם של תינוקות בית רבן ומעשה שטן מצליח לקחת מישראל זכות התורה האחרון הזה של תינוקות של בית רבן להחליף לימודם הק׳ בתורת אלהים במצותיו ומשפטיו וחוקיו ולעשות אותה כמין ספור והיסטריא בעלמא. וכל מי שיראת אלהים בלבבו עליו לברוח כבורח מן האש ממנהגים כאלו אשר באו רק לשכח התורה ולעשות חורבן העולם שבהמשך הזמן לא ידע הנער כלל מאיסור נבילה וטריפה ואיסור חזיר ואיסור חלב ודם ואיסור נדה וכל דיני עריות ושמירת שבת ויחזיק כל ענינים אלו וכיו״ב רק כמנהגים בעלמא שנהגו בהן אומה הישראלית ויסבור שעניני יאר צייט וכדומה הם העיקרים של דתינו כאשר אנו רואין זה בחוש בעו״ה בחו״ל במקומות שנשתכח התורה. ע״כ כל מי שיראת אלהים בלבבו עליו להתחזק לעצמו ולכל השומע לו ללמד לבנו תורת אלהים כל חמשה חומשי תורה ומשנה וגמרא כפי המחויב לנו וכמו שמבואר בפוסקים וכמו שנהגו אבותינו ואבות אבותינו. ואשרי חלקו בזה ובבא:

חידושים

תוספות ד״ה כל הזבחים וכו׳ סיפא ושינוי קדש כו׳ דמתני׳ משמע בין שינוי קדש ובין וכו׳ ולהכי נמי פריך בפירקין דהנך ד׳ דברים מנא לן דהא מיירי בהם במתני׳ כו׳ לשם ו׳ דברים הזבח נזבח ה״ה כו׳ (כצ"ל) ומ״מ שפי׳ דרש מקרא דהתם כו׳ (ור״ל דהוקשה להם כיון דהאי קרא בהקטרה כתיב מנלן דבעינן בזביחה גם שאר ה׳ דברים דקחשיב התם דבשלמא לשם זבח איכא תרי קראי לזה מסקי דמקשינין ה׳ דברים דשוה ללשם זבח כו׳ ק״ל):

בא״ד. או מקבל ומוליך לזרוק כו׳ א״נ הא דקאמר זביחה לשם ו׳ דברים לא כו׳ (כצ״ל) אלא כלומר הזבח נעשה לשם ו׳ דברים (ר״ל ובכל עבודה מה ששייך בה) וכל אחד בשעתה (ר״ל בשעת זביחה ו׳ דברים ובשעת הקטרה ה׳ דברים). ובפ׳ המפקיד פירשתי הא דמחשבת כו׳ אי בדיבור הזבח נעשה שלא לשם או אפילו במחשבה (כצ״ל נ״ל דודאי לא צריכין לומר בפי׳ לשם כדמסיק לקמן וכר׳ יוסי וק"ל ועיין בפ׳ המפקיד על מתני׳ החושב לשלוח יד כו׳):

ד״ה הא לשם פסח סתמא כשר כו׳ מבואר מזה דאף בפסח וחטאת סתמא כשר ולהדיא מסקינין כך בסוגיא ממתנ'׳ דלשם ו׳ דברים שר״י קאי אחטאת שתנאי ב״ד היה בסתמא כי היכי דלא לימא שלא לשמו וא״כ מ״ש שם הרמב״ם דין י׳ וז״ל ואם שחט ועבר שאר עבודות סתמא ולא חישב כלל בעולה ושלמים הרי הם כשירים ועלו לבעלים עכ״ל. צ״ל דלרבותא כתב עולה ושלמים דסד״א דבהא אפילו ר״י מודה דלכתחילה בעי שיפרש להדי׳ לשם עולה ושלמים ובאם שחטו בסתמא יעלו ולא ירצו כמו במפור׳ שלא לשמה דהא ליכא למגזר משום שמא יאמר בפי׳ שלא לשמה דהא אף במפורש כשרים ולא עלו ור"י לא קאי כ״א אחטאת דאיכא שפיר למגזר קמ״ל הרמב״ם דאף בעולה ושלמים קאמר ר״י דבסתמא כשרים וא״צ לכתחילה לשחוט בפי׳ לשמה. והרב הכסף משנה הבין דברי הרמב״ם כפשטן דדוקא בעולה ושלמים הכשיר בסתמא ולא בחטאת והניח דברי הרמב״ם ז״ל בצ״ע. וליתא דאפי׳ בר בי רב דחד יומא לא יטעה בזה ק״ו לחשוד להמאור הגדול הר״מ בזה נ״ל ודוק. ומ"מ פסק הרב כת״ק בלכתחילה ולא כר"י דמשמע ליה דפליג את״ק ועיי״ש בתוי״ט:

ד״ה זבחים בסתם וכו׳ שלא לשמן כו׳. ונראה שחסר כאן קושיא בדבריהם וכצ"ל וא״ת הא אמרינן פ״ק דחולין (דף י״ב ע״ב) קטן יש לו מחשבה וכו׳ ופי׳ בקונטרס כגון בשחיטת קדשים דיליף בריש זבחים דבעי לשמה ושחט קטן עולה לשמה מי הוי כונה או לא הא משמע הכא דסתמא נמי כשר ואינו פסול עד שיכוין שלא לשמן וי״ל דסתמא דקטן וכו׳ וכן הוא בתוס׳ דחולין שם נ"ל:

ד״ה קיימי וכו' הא סתמא פסול להכי מייתי מתנאי ב״ד כו׳ שלא יחשב כלל וישחוט סתמא ויפסל (כצ״ל והס״ד) וק״ק לפי זה דלפי זה מאי מייתי לעיל ראי׳ מלשם פסח ולשם שלמים הא לשם פסח סתמא כשר דלמא מיירי כשמחשב בלבו לשם פסח בעבודה אחרת הא סתמא לגמרי פסול אבל כשאמר לשם שלמים אף שמחשב לשם פסח פסול ויש ליישב ודוק:

ד״ה הכותב טופסי גיטין כו׳ וי״ל דמשום דאמר ללבלר (ותוספות דגיטין פי׳ בע״א ע״ש) דקתני ברישא דהך יתר כמו כן דדייקינן מזאת סתמא דייקינן מינה אין ברירה (כצ״ל) ור"ל משום דבכל בבא מהנהו תרי בבי איכא חידוש שלא נשמע מאידך דבההוא בבא דיתר ע״כ

נשמע דאין ברירה מה שלא נשמע מההיא דהכותב טופסי גיטין כו׳ וכן בבבא דהכות' נשמע דסתמא כשר מה שלא נשמע מההיא דיתר ע״כ וכו׳ ודלא כיש מי שרוצה לפרש דברי התוס׳ שכוונתם דלכך לא נקיט בההיא דהכותב יתר ע״כ משום דיתר ע״כ דנקט ברישא קאי ג״כ אבבא דהכותב דנוכל ללמוד מינה אין ברירה וסתמא דכשר וליתא דודאי לא נוכל לשמע ממנה דאין ברירה כיון דכתב אסתם נשים שיזדמנו לו וק״ל:

בא״ד וקשה להר״י כו׳ דמוקי מלתא דר׳ חנינא בולד טומאה דרבנן לא שמעינן לה ממילתיה כו׳ דמיירי בפסולא מיהו י״ל כו׳. כוונתם אמאי תני הוסיף במילתי׳ דרע״ק כיון דמילתי׳ דטומאה דר״ח לא שמעינן מינה דלר״ח מותר לעשות משלישי שני ואפי׳ משלישי דרבנן שהוא טהור מדאורייתא עושה שני ולרע״ק אף דמותר לעשות משלישי דאורייתא ראשון דאורייתא עכ״פ שם טומאה דאורייתא ה״ל תחילה ואינו חידוש כ״כ לעשותו ראשון מחידוש דר״ח דמותר לעשות משלישי שהוא טהור דאורייתא שני דאורייתא ואף בשני דרבנן מ״מ לא נוכל ללמוד קלקול דרבנן מקלקול דאורייתא וכמ״ש התוס׳ בסוגיא דפסחים דף י״ד ע״ב ד״ה התם פסול וכו׳ והתם תי׳ בשם הירושלמי דרע״ק נמי מיירי בטבול יום שהוא דרבנן שנטמא בבית הפרס ע״ש. וע״ז תירצו כאן וי"ל אע״ג דקתני הוסיף אי לא הוי תני ליה לא הוי קשיא לי מידי (הס״ד) ותירוצם הוא מגומגם בעיני דאיפכא הוי ליה לכתוב אע״ג דתני ליה לא קשיא ליה מידי כיון דאלו לא תני לא הוי קשי ליה גם אין לדבריהם טעם כלל. דעכ״פ יותר הוי ניחא אי לא הוי תני הוסיף וא״כ למה תניא ליה והנלע״ד להגיה בדבריהם וכצ״ל אי לא הוי תני לא הוי קמ״ל מידי. ור״ל מדנקט הוסיף דייקינן התם שהוא איירי בדין שלא איירי ביה ר״ח מדקתני הוסיף אדר״ח דייקינן שהוא איירי שמג׳ עושין א׳ מה שלא שמעינן מר״ח אבל אי לא הוי נקט הוסיף הוי דברי רע״ק ממש דברי ר״ח וכדעת המקשן התם דפריך היינו הך וא״כ אף דאינו רבותא נגד דברי ר״ח מ״מ בתיבת הוסיף קמ״ל חידוש אחר מה שלא נשמע מדברי ר״ח ודוק היטב נ"ל:

הגהות

גמרא כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן וכו׳ (מיימוני פי״ג ופט"ו מהלכות פסולי המוקדשין. ופ״ד מהלכות מעשה קרבנות):

דאמר רבא עולה ששחטה וכו׳ (שם פט״ו מה׳ פה״מ):

רש"י ד״ה אלא שלא עלו וכו׳ וישחטנו לשמן הס"ד:

ד״ה הפסח בזמנו שלא לשמן כל זמן כו׳ הד״א:

ד״ה הנשחטים לשם כו' לשם חטאת בכל זמן כו׳ דאינהו פסולים לשם אחרים כו׳ הד״א:

ד״ה שחטן לשאר כו׳ אי כשרים ועלו קאמר כו׳ כצ״ל

ד״ה בכור כו׳ ותנופת חזה כו׳ כצ"ל:

ד״ה אבל בקדושתייהו קיימו דאסור כו׳ עבר ועשה ס״א ושינה כשר כצ״ל והכל דיבור אחד והס״ד. ואח״כ ד״ה משום דשני כו׳:

ד״ה. הפסח בזמנו כו׳ לקמן בפירקין הס״ד. ואח״כ ד״ה החטאת באה כו׳ עד משוו להו אהדדי הס״ד. ואח״כ ד״ה לשם גבוה כו׳ ופליג בתרתי אי כשרים כו׳ כצ״ל:

ד״ה ואסור לשנויי יש מקומות שהתנא אינו חושש לאשמועינין כו׳ ולא קתני אלא כצ״ל והס״ד: ואח״כ ד״ה קרי לה כו':

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לשם בעלים. כתב הרמב״ם בפי׳ המשניות וז"ל ואע"פ ששחט שלא לשמן כגון ששחט עולה לשם חטאת כו' וממה שאמר לבעלים תבין שאינו מדבר אלא על הקרבנות שיש להם בעלים ידועים אמנם קרבנות ציבור אין פוסלת אותן שחיטה שלא לשמן שכך אמרו רז"ל קרבנות ציבור סכין מושכתן לכמות שהן עכ"ל ונפלאתי דהא האי דסכין מושכתן הוא בדף ו׳ ופשיטא לפי׳ רש״י אין ענין כלל להכי דהתם מיירי ששחט סתם ולא ידע מה הן ואפילו לפי׳ הערוך שהביאו התוס׳ מיירי דלב ב״ד מתנה עליהן אע"פ שאמרו שהן תמידין אם ירצו להקריבו לשם זבח אחר כגון למוספין רשאין לפי שבזמן שמשך הסכין לשחיטת התמיד הרי הוא תמיד ובזמן שמשך זה לסכין של מוסף הרי הוא מוסף וא״כ דוקא התם שב״ד התנו מתחילה לכך שאם ירצו ליקח מן כבשים המוכנים לתמיד לשל מוסף רשאים אבל אם שינה הכהן ושחט עולת מוסף לשם חטאת פשיטא דפסולה וכן משמע בפסחים דף ס"א ובזבחים דף ד׳ דשינוי קודש ישנו בציבור כביחיד אבל שינוי בעלים אינו בציבור ואם איתא לדברי הרמב״ם הא איכא שינוי קודש בשחיטה דאינו בציבור כביחיד. ועוד מאי דייק הש״ס מדקתני כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן ולא קתני שלא נזבחו לשמן ש"מ סתמן כשרין ועלו דילמא לעולם דסתמא נמי לא עלו והא דלא נקט שלא נזבחו לשמן דילמא משום ~דוקא~ {פנים מאירות: דיוקא} דבקרבן ציבור אף שלא לשמן כשרין ומרצין אלא ע״כ פשטא דסוגיא דהש"ס דשינוי קודש פסול אף בקרבנות ציבור בין בשחיטה בין בשאר עבודות. וראיתי ברמב"ם בפ׳ ט״ו מהלכות פה"מ שכתב כל הזבחים שנשחטו במחשבת שינוי השם בין בקרבנות צבור בין בקרבנות יחיד כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן החטאת והפסח כו׳ הרי להדיא שכתב בעצמו ששינוי קודש בשחיטה פסול בין ביחיד בין בצבור וע"כ צריכין אנו לומר שחזר בחיבורו מפירושו שפי׳ במתני׳ וק"ל:

תוס׳ ד״ה כל הזבחים כו' עבודה קמייתא נקט וה"ה קבלה כדקתני סיפא נראה דה"ה דהוי מצי למימר דממתני׳ גופי׳ מוכח דאסור לשנות בכל ד׳ עבודות מדקתני אלא שלא עלו ע"כ קמ"ל כדקאמר הש"ס דבקדושתייהו קיימא ואסור לשנויי בה אלא התוספות קושטא דמילתא נקטי דתני בהדיא בסיפא וק״ל:

בא"ד וא״ת אי אההיא קאי כו' יש להקשות דילמא המקשה הוה ידע הטעמים למה פסול לשם זבח וכדמפרשינן בפ׳ ב"ש אך התם לא מייתי קרא לשם זובח ולכך פריך הכא אשינוי בעלים מנ״ל דהיינו זובח כדמפרשי התוספות בסמוך ואין להקשות כיון דידע מזה מאי פריך על שינוי קודש זה אינה קושיא דמהדר מנ״ל שלא עלו לשם חובה ומקרא דהתם אינו מוכח אלא כשרין ומרצין ויש לישב וק"ל:

בא"ד כמו שאפרש ר"ל כיון דקושית התוספות דמאי פריך שינוי בעלים מנ״ל דילמא באמת שינוי בעלים אינו פוסל א״כ לפי תירוץ התוספות נמי קשה מנ"ל דלא עלו לשם חובה בשינוי בעלים כיון דאינו מוכח ממתניתין וממתניתין דפ׳ ב"ש נמי אינו מוכח דילמא שינוי בעלים כשרים ומרצים ולכך פירשו התוס׳ כמו שאפרש ר״ל מקושיות דלמטה מוכח זה דהני ד׳ כשרים ומרצים ובשינוי בעלים לא עלו לשם חובה וק״ל:

בא"ד ועוד י״ל כו׳ ולהכי נמי פריך בפירקין כו׳ כן הוא גירסת מ״ו הב"ז ולפ"ד הלשון ד׳ דברים אינו מדוקדק וגם ה״נ אינו מדוקדק דזה עיקר תירוץ התוס׳ ונראה לי להגיה בענין אחר דהתוספות תירצו ועוד י"ל על תחילת הקושיא מנ״ל להש״ס שינוי בעלים דפסול דקבעי עלה בגמרא ותירצו דלשמן משמע בין שינוי קודש בין שינוי בעלים ולהכי ר"ל לפי תירוץ זה מיושב גם קושיא זו למה פריך בפירקין על הנך ד׳ דברים משום דלא איירי בהם במתני׳ וכצ"ל:

בא"ד וא"ת והא בפ׳ ב"ש כו׳ יש להקשות דמאי קושיא דילמא איצטריך תרי לימודים דאי מחד הייתי אומר כשרים ומרצין ועלו לשם חובה ולכך איצטרך קרא שלא עלו לשם חובה ונראה דע"כ שינוי בעלים לא מייתי התם בפ׳ ב"ש קרא ומ״מ מהדר תנא למילף אפילו מחד קרא שלא עלו לשם בעלים לשם חובה א״כ ה"ה בשינוי קודש ובזה יש לישב דלא מקשו התוספות בל"ז קושיא זו ודוק:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

מתני' כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן. שנשחט עולה לשם שלמים: כשרים. לזרוק דמן ולהקטיר אימוריהם ולאכול את הנאכלין אע''פ שמצותן לשוחטן לשמן כדיליף בגמ': אלא שלא עלו וכו'. וצריך להביא אחר לחובתו או לנדרו וישחטנו לשמו: חוץ מן הפסח והחטאת. שהן פסולין לגמרי ויליף לה בגמ': הפסח בזמנו. [פסול] שלא לשמו כל זמן שחיטתו דהיינו מחצות היום של ערב פסח עד הערב אבל קודם לכן ואחר מכאן קיימא לן (לקמן דף ז:) דפסח בשאר ימות השנה [שלמים] הוא וכל דינו כשלמים ואמרינן לעיל דשאר זבחים כשרין שלא לשמן ובגמ' יליף לה מקראי: אף האשם. כדמפרש טעמא ואזיל: הנשחטין לשם פסח. כל שאר זבחים שנזבחו בי''ד בניסן לשם פסח או שנזבחו לשם חטאת בכל זמן פסולין כי היכי דאינהו פסולין לשם אחרים ובגמרא יליף טעמא דאחרים לשם פסח בברייתא: שמעון אחי עזריה. על שם שעזריה עסק בפרקמטיא וסיפק צורכי שמעון אחיו בשעה שהיה עוסק בתורה והתנו ביניהן שיהא חלק לעזריה בשכר תלמודו של שמעון כדאמרי' בסוטה (דף כא.) אם יתן איש את כל הון ביתו וגו' לא כשמעון אחי עזריה לפיכך נקרא על שמו שלמד על ידו: שחטן. לשאר זבחים לשם גבוה מהן כשרין כדמפרש ואזיל ובגמרא (לקמן דף יא:) יליף לה ומפרש להאי כשרין אי כשרין [ועלו] קאמר ובתרתי פליגי אי כשרין ולא עלו קאמר ובגבוה ובנמוך הוא דפליגי: לשם נמוך מהן פסולין. לגמרי: בכור ומעשר בהמה נמוכין משלמים כדאמרינן בפ' כל התדיר (לקמן דף פט.) מפני שהשלמים טעונין מתן ארבע סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק: גמ' למה לי למיתני אלא. להאריך בלשונו ליתני ולא עלו לבעלים כו' לשון קצרה כדקיימא לן (פסחים דף ג:) לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה: הא קמ''ל. שאין בהם שום ירידה אלא אותה לבדו: אבל בקדושתייהו קיימי ואסור לשנויי בהו. תו שינויא אחרינא לעבוד אחת משאר עבודות לכתחילה שלא לשמה מיהו אם עבר ושינה כשר: משום דשני בה. חדא זימנא לישני בה כל הני וניזיל:

מתני' כל הזבחים שנזבחו כו'. עבודה קמייתא נקט והוא הדין קבלה והולכה וזריקה כדקתני סיפא (לקמן ד' יג.) ושינוי קודש שייך בהנך ארבע עבודות כגון עולה לשם שלמים אבל שינוי בעלים לא שייך אלא בזריקה כגון שוחט או מקבל או מוליך קרבן ראובן ע''מ לזרוק דמו לשם שמעון כדמוכח לקמן בפירקין (דף י.) וצריך לדקדק מנא ליה להש''ס שינוי בעלים דקבעי לקמן בפרקין (דף ד.) מנא לן דבעינן זביחה לשמה כו' והדר קאמר אשכחנא שינוי קודש שינוי בעלים מנא לן משמע דאמתניתין קאי וכולה מתניתין לא מישתמעא כלל שינוי בעלים דלישנא דלשמן משמע לאפוקי שינוי קודש וכולה מתניתין לא נקיט אלא שינוי קודש דקתני נמי בסיפא (שם דף יג.) כיצד לשמן ושלא לשמן לשם פסח לשם שלמים ונראה דסמך אמתניתין דלקמן פרק בית שמאי (דף מו:) דתנן לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זבח לשם זובח וכן פירש בקונטרס בגמ' וא''ת אי אההיא קאי א''כ הוה ליה לפרושי נמי מנא לן לשם השם לשם אישים [לשם ריח] לשם ניחוח וי''ל דלא אתי לפרושי אלא בהני דכשירין ולא עלו לשם חובה אבל הנך כשירין ומרצין ועלו לשם חובה כמו שאפרש ועוד י''ל דשלא לשמן דמתניתין משמע בין שינוי קודש בין שינוי בעלים כמו ברייתא דרבי שמעון קמצה שלא לשמה דמוקי ריש פ''ק דמנחות (דף ב:) בשינוי בעלים ולהכי נמי [לא פריך] בפירקין דהנך ארבעה דברים מנא לן דלא מיירי בהן במתני' ומיהו רבה דווקא מוקי לה בשינוי בעלים אבל רבא ורב אשי לא מוקמי לה הכי התם ואם תאמר והא בפרק בית שמאי (לקמן דף מו:) דריש להו מדכתיב עולה אשה ריח ניחוח לה' עולה לשם עולה והיינו שינוי קודש ובפירקין בגמ' (לקמן דף ד.) דריש שינוי קודש מקרא אחרינא ויש לומר דקרא דהתם בהקטרת אימורים והכא בעבודת הדם ואע''ג דקתני לשם ו' דברים הזבח נזבח הוא הדין הזבח נקטר דהא קרא דמייתי התם בהקטרה מיירי ומ''מ שפיר דריש מקרא דהתם זביחה לשם ו' דברים מדאיתקש אל שם זבח דלשם זבח דהיינו שינוי קודש הוי בין בעבודת דם [כדיליף] מקראי דפירקין בין בהקטרה [כדיליף] מקרא דהתם ה''ה שאר חמשה דברים יהו בזביחה כמו בהקטרה ומיהו הא לא מצינן למילף מהיקישא דנימא ולא עלו לשם חובה ואינה מרצה בכל (מקום) הנך ו' דברים דההוא קרא כתיב בהקטרת אימורים והוא עצמו שלא הוקטרו אימורים כשר ולקמן דמייתי קרא לשם זבח דהיינו שינוי קודש לא מייתי נמי קרא לשם זובח דהיינו שינוי בעלים משום דהנהו ו' דברים לא שייך לפרש בשעת הקטרה דבשעת הקטרה לא משכחת לשם זובח דשינוי בעלים ליתיה אלא בשוחט ע''מ לזרוק או מקבל ומוליך ע''מ לזרוק כדמוכח בפירקין (לקמן ד' ח.) ובשעת הקטרה כבר נזרק הדם ואם כן מהיכא תיתי הקטרה לשם זובח דבההוא קרא לעולה אשה ריח ניחוח לא כתיב ומעבודת דם לא אתי דעבודת דם גופיה ליתיה אלא בע''מ לזרוק כדפרישית והשתא זביחה לשם ששה דברים והקטרה לשם חמשה אי נמי הא דקאמר זביחה לשם ששה דברים לא שחישב בשעת שחיטה לשם ו' דברים אלא כלומר הזבח נעשה לשם ו' דברים וכל אחת בשעתה ובפ' המפקיד (ב''מ דף מג:) פירשתי הא דמחשבה פוסלת בקדשים אי בדיבור הזבח נעשה [שלא] לשמה או אפילו במחשבה: הפסח בזמנו. אבל שלא בזמנו לא ואפי' שוחטו לשם עולה ואפילו למ''ד בעי עקירה מ''מ הוי שלמים כדדרשינן ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים כל דשחיט ליה שלמים ליהוי לקמן בפירקין (דף ח:): החטאת באה על חטא והאשם בא על החטא. איכא חטאת ואשם נמי דאין באין על חטא כגון חטאת יולדת ואשם מצורע אלא משום דרובא אתו על חטא משוו להו אהדדי: לשם גבוה מהן כשירין. בגמרא מיבעי לן אי בעי למימר כשירין ומרצין ופליגי בתרתי או כשירין ואין מרצין ולא פליגי אלא בחדא [משמע דלא מספקא אלא בחדא] כגון בגבוה אבל בנמוך פשיטא ליה דפסולין לגמרי קאמר ותימה מנא ליה דילמא פסול ולא עלו קאמר דאשכחן [בברייתא] כי האי גוונא דתניא לקמן (דף ד.) שלמים ששחטן לשם תודה פסולין והיינו פסולין ולא עלו ולא פסולין לגמרי ויש לומר משום דדרשינן טעמא דשמעתא בגמרא (שם דף יא:) מדכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו במורם [מהם] אין מתחללין בנמוך מהם מתחללין וחילול משמע פסול גמור ואע''ג דדרשינן בגמרא קדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים ולא מיפסלו שאר קדשים שלא לשמן מכל מקום שייך בהן חילול משום פסח וחטאת דמיפסלו ועוד יש לדקדק מגופה דמתניתין הבכור והמעשר ששחטן לשם שלמים כשירין משום דהוי לשם גבוה דאי לשם נמוך מיפסלי והיינו לענין פסול גמור דבבכור ובמעשר לא שייך לא עלו לבעלים לשם חובה: ואסור לשנויי. יש מקומות שהתנא [אינו] חושש לאשמעינן חידוש זה ובפרק התכלת (מנחות דף מח:) גבי שאר שלמי נזיר וגבי אשם נזיר ואשם מצורע דקתני כשירין ולא עלו ולא קתני אלא: קרי ליה נדר וקרי ליה נדבה. משמע הכא דכל היכא דכתיב נדר נדר דוקא נדבה נדבה דוקא וכן בפרק קמא דר''ה (דף ו.) לענין בל תאחר ואפילו לר''מ בפ''ק דחולין (דף ב.) דדריש טוב אשר לא תדור טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר אלמא קרי לנדבה נדר שאני הכא דדריש מדשני קרא בדיבוריה א''נ בחולין דריש דכיון דחייש קרא לתקלה לא שנא נדר לא שנא נדבה דבתרוייהו איכא למיחש אי נמי משום דנדר נפקא לן מקרא דכי תחדל לנדור ש''מ דטוב אשר לא תדור לנדבה אתא: