זבחים טו ע"א

דף טו - א

ולפי דברי רבי יוחנן, הסובר שהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה, דנה הגמרא מה דין ההולכה שנעשית שלא ברגל על ידי כהן, או אפילו על ידי זר הפסול להולכה, האם אפשר לתקונה לאותה הולכה על ידי החזרת הדם למקומו הקודם, והולכתו מחדש על ידי כהן ההולך ברגל, או לא אפשר לתקונה, משום שכבר נעשתה עבודת ההולכה בפסול? ^[1]

תא שמע: קבל הכשר את הדם, ונתן אותו לפסול, לא נפסל הדם בשעה שהושיט הכשר לפסול, אף על פי שאותה הושטה היא הולכה שלא ברגל, אלא יש לו תקנה - יחזיר אותו הפסול לכשר, ויוליכנו הכשר אל המזבח.

ומדייקת הגמרא: ונהי נמי דיחזור הכשר ויקבלנו מהפסול, אי סלקא דעתך שהולכה שלא ברגל לא אפשר לתקונה, הרי איפסלא לה ההולכה בשעה שהושיט הכשר לפסול, משום שאותה ההושטה נחשבת הולכה שלא ברגל, ושוב אין לה תקנה. ובהכרח, שאפשר לחזור ולתקנה ^[2].

ודחינן: מי סברת דקאי אותו זר שהושיטו לו את הדם גואי, לצד המזבח, ונמצא שההושטה שהושיטו לו היתה הולכה פסולה. לא בכך מדובר, אלא באופן דקאי זר שעומד הזר לצד בראי, לצד שכנגד המזבח וחוצה לו, ונמצא שאותה הושטה אינה הולכה כלל, שהרי הוא מרחיק את הדם מהמזבח, ועבודת הולכה היא רק כשמקריב את הדם אל המזבח בהולכתו. וכיון שלא היתה כאן הולכה כלל, אפשר לחזור ולתקנה על ידי נטילת הדם מהפסול, והולכתו מחדש אל המזבח על ידי כהן כשר. ^[3]

לישנא אחרינא ^[4]: איתמר, אמר עולא אמר רבי יוחנן הולכה שלא ברגל, פסולה! ולפי גירסא זו אין מקום לדון אם אפשר לתקנה, שהרי רבי יוחנן סובר שההולכה "פסולה", [במקום "אין שמה הולכה"] אלמא, לא אפשר לתקונה! ^[5] איתיביה רב נחמן לעולא: שנינו לקמן [לב, א], נשפך הדם [לאחר שהתקבל בכלי] מן הכלי על הרצפה, ואספו - כשר! והניח רב נחמן שמדובר אפילו באופן שהדם התפשט בעת שפיכתו על הקרקע לכוון המזבח, ובכך נעשית בו הולכה שלא ברגל, ובכל זאת שנינו שהוא כשר על ידי החזרתו לכלי והולכתו מחדש ממקום שנשפך בתחילה על הארץ. ^[6] ויקשה ממשנה זו ללישנא אחרינא של עולא.

ומתרצינן: הכא במאי עסקינן, כשיצא הדם לחוץ, שבהשפכו מהכלי ארצה, התפשט הדם להלן מן המזבח, וכיון שהתרחק ממנו, אין זה נחשב כמו שנעשית הולכה בדם ^[7].

ומקשינן: וכי דם הנשפך ארצה לבראי בלבד נפיק, ואילו לגואי לא עייל? והרי לא יתכן שדם צלול הנשפך ארצה, שלא יתפשט גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים?

ומתרצינן: מדובר באופן שנשפך במקום מדרון, ולפיכך הוא מתפשט רק כלפי חוץ.

ואיבעית אימא, שנשפך בגומא, ולא התפשט לא כלפי חוץ ולא כלפי פנים, ולכן לא נפסל משום הולכה שלא ברגל.

ואיבעית אימא, בסמיכא, בדם סמיך שעומד לקרוש, ואינו מתפשט כלפי חוץ או פנים העזרה.

ומקשינן: וכי איכפל תנא לאשמועינן כל הני מקרים, עד ששנה לך שרק באופנים אלו שנשפך הדם החוצה או שנשפך בגומא או דם סמיך הוא כשר ולא בנשפך כלפי פנים.

ועוד קשה, אם כוונת התנא שנשפך דוקא באופנים אלו, אדתני באידך פירקין [להלן כה א], נשפך הדם מצואר הבהמה על הרצפה, ואספו - פסול, משום שלא נתקבל בתחילה בכלי, ליפלוג בדידיה, במה ששנינו בפרק שלישי ^[8] [במשנה שהביא רב נחמן], ונאמר כי באופן שהתקבל הדם תחילה בכלי ולאחר מכן נשפך מהכלי לרצפה, הדם כשר, ונאמר כך: במה דברים אמורים שאפשר לאספו ויהיה כשר, כשיצא הדם והתפשט לחוץ, אבל אם התפשט ונכנס לפנים, הרי הוא פסול משום הולכה שלא ברגל.

וכיון שלא נשנית חלוקה זאת, מוכח שבין אם התפשט הדם פנימה ובין אם התפשט החוצה, אפשר לאוספו, ויש לו תקנה אף שנעשית בו הולכה שלא ברגל. ונמצא, שיש ממשנה זו תיובתא על עולא שאמר בשם רבי יוחנן שהולכה שלא ברגל פסולה היא ^[9].

אתמר, הולכה שלא ברגל - מחלוקת רבי שמעון ורבנן היא. שמחלוקתם במשנה אם מחשבה פוסלת בשעת הולכה, אינה מחלוקת אם הולכה נחשבת עבודה, שהרי בהולכה רבתי, כשמוליך ממקום המרוחק מהמזבח, דכולי עלמא לא פליגי שנחשבת ההולכה לעבודה, ולפיכך כולם סוברים שאם חישב בה מחשבה פסולה דפסולה אותה הולכה, ככל עבודה פסולה.

כי פליגי בהולכה זוטרתי, כששוחט בסמוך למזבח, ומושיט את הדם בידו אל המזבח, מבלי שיהלך ברגליו.

רבנן סוברים הולכה שלא ברגל עבודה היא, ולפיכך מחשבה פוסלת בה. ואילו רבי שמעון סובר שהולכה שלא ברגל לאו הולכה היא, ולכן הוא מכשיר אפילו כשמחשב בה מחשבת פסול ^[10].

מחכו עלה במערבא [בארץ ישראל חלקו על המימרא הזאת], כי אם הולכה זוטרתי שלא ברגל, כאשר הוא עומד סמוך למזבח, אינה נחשבת הולכה לפי רבי שמעון, אף על פי שאי אפשר לבטלה, יקשה לך -

אלא, חטאת העוף, שמזים את דמה על המזבח על ידי שאוחז הכהן את גופה ומתיז את הדם מצוארה המלוק על המזבח, וקיימא לן דפסיל בה מחשבה באותה הזאה [אף על פי שאינו מוליך את הדם ברגלו אלא עומד סמוך למזבח ומזה מגופה], לרבי שמעון, היכי משכחת לה? והרי לא שייך לפסול בהזאתה אלא משום שהיא הולכה זוטרתי, ונמצא מחשב בהולכה.

כי ממה נפשך, אי דחשיב עלה מקמי דליפוק דם, ^[11] כשמנענע את גופה של חטאת העוף כדי שיותז דמה, ולנענוע זה יש דין הולכה, הלא אמרת שהולכה זוטרתי לאו כלום היא לדעת רבי שמעון.

ואי חשב עליה בתר דנפק דם, בשעה שהוא ניתז מהצואר אל עבר המזבח, הא איתעבדא ליה מצותו [המקשה הבין שההזאה מסתיימת ברגע שהותז הדם מצואר העוף], ושוב לא פוסלת בה מחשבה? ^[12]

ומקשינן, מאי קושיא היא זאת!? דילמא מדובר באופן שחשב מדפריש דם החטאת מצואר העוף ועד דמטא למזבח, ומשעה שיצא הדם מצואר העוף הסתיימה עבודת ההולכה ומתחילה עבודת ההזאה, המתמשכת עד שיגיע הדם אל המזבח. ולפיכך המחשב באותה שעה מחשבה פסולה הרי הוא מחשב במלאכת הזאה, ולא בהולכה, ומודה רבי שמעון שהמחשב בהזאה פוסל. ^[13]

והראיה שהזאת הדם נחשבת כהזאה מתמשכת מהזאתו ועד הגעתו אל קיר המזבח, דהא בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: היה מזה מדם חטאת העוף על מזבח החיצון, או שהיה מזה מדם הפר בהיכל כנגד הפרוכת, ונקטעה ידו של מזה עד שלא הגיע דם לאויר המזבח, מהו? האם נחשבת הזאת הדם כעבודה עד שיגיע הדם למזבח, ונמצא שנעשתה העבודה בשעה שהיה הכהן בעל מום, והרי היא פסולה, או שכבר הסתיימה עבודת ההזאה בשעה שהזה הכהן, ונמצא שנעשה בעל מום רק לאחר שהסתיימה העבודה ^[14].

ואמר ליה רבי זירא: הרי היא פסולה. מאי טעמא? משום שנאמר בחטאת העוף "והזה מן הדם", ובסמוך לכך נאמר "ונתן הכהן מן הדם", ודרשינן "והזה" דומיא "ונתן" בעינן, שכל עוד לא ניתן הדם על המזבח, עדיין נמשכת עבודת ההזאה. ונמצא שגם לפי רבי שמעון יש אופן שמחשב בהזאה בחטאת העוף, כגון שחישב בין ההתזה להגעת הדם למזבח!

כי אתו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב, אמרי: היינו חוכא ד"מחכו במערבא": וכי בהולכה רבתי, הרחוקה מהמזבח, לא פליגי רבי שמעון וחכמים? והא כי פליגי, בהולכה רבתי פליגי! שהרי טעמו של רבי שמעון שהילוך אינו פוסל הוא משום ש"אפשר שלא בהילוך", ומוכח שכוונתו אפילו בהולכה רבתי אלא שמכשיר משום שאפשר לעשותו בהולכה זוטרתי!

אלא בהכרח, צריך לומר כי בהולכה זוטרתי כולי עלמא דפסלה, משום שאי אפשר לבטלה. ^[15] כי פליגי בהולכה רבתי, שרבנן פוסלים, ורבי שמעון מכשיר משום שאפשר לבטלה ^[16].

הוליכו ^[17] זר [לדם] ברגל, והחזירו כהן למקום השחיטה, ^[18] וחזר והוליכו הכהן למזבח, פליגי בה בני רבי חייא ורבי ינאי [ומה שאמרו לעיל שהולכת זר פסולה, מדובר בלא החזירו כהן]: חד אמר כשר, וחד אמר פסול.

ומבארת הגמרא במה נחלקו: מר סבר, אפשר לתקונה להולכת פסול. ומה שאי אפשר לחזור ולתקן שחיטה או קבלה או זריקה שנעשתה על ידי פסול, הוא משום שלא ניתן לחזור ולשחוט או לחזור ולזרוק, כי אין דם. אבל אם נשאר דם הנפש, אכן ניתן לחזור ולקבל על ידי כשר, ולזרוק את הדם.

ומר סבר, לא אפשר לתקונה! כיון שנעשתה העבודה בפסול, נפסל הקרבן, ושוב אינו ראוי לתיקון. ^[19]

הוליכו כהן תחילה לדם, והחזירו למקומו בלא שיזרוק את דמו על המזבח, וחזר והוליכו זר אל המזבח -

אמר רב שימי בר אשי: לדברי המכשיר בהוליכו זר תחילה והחזירו הכהן וחזר הכהן והוליכו, פוסל כאן, כי לדבריו ההולכה השניה היא העיקר, שהרי על ידה הכשיר באופן שחזר הכהן והוליכו, ואם כן, באופן שהכהן הוליך תחילה, והחזיר, ואת ההולכה בסוף עשה זר - יפסול.

ואילו לדברי הפוסל בהוליכו זר תחילה, משום שההולכה הראשונה עיקר, בהכרח כאן הוא מכשיר, שהרי לדעתו ההולכה הראשונה היא הקובעת את דינה של ההולכה, וכאן, כיון שהיא נעשתה על ידי כהן, לא אכפת לן במה שהוחזרה למקומה הראשון ובסוף הוליכה זר.

רבא אמר, אף לדברי הפוסל במוליך זר תחילה, פסול כאן אף על פי שהכהן הוליך תחילה. מאי טעמא? - דהא לאחר שהחזיר את הדם למקומו הראשון,

גמרא נהי נמי דיחזור הכשר כו'. נ"ל לפרש דהא ודאי אף אם תאמר דהולכה שלא ברגל לש"ה מ"מ אם הוליך הכהן ברגל אף אם מקצת הולכתו היתה בהושטת ידו לא מיפסלא. דאל"כ איך אפשר להשמר שלא יושיט ידו קצת בעת הולכתו. וכ"מ ממתניתין דפסחים שהובאה לעיל נתנה לחבירו כו' אף לפי שנויא דניידי פורתא. ולא פסול אלא אם כהן אחד לא הוליך כלל ברגל רק בהושטת יד לבד. ולפ"ז אף למאי דמשני לעיל אימא יחזור הכשר (ואי גרסינן שם כשר בלא ה' כמו שהעתיק שם רש"י א"ש טפי ודו"ק) מ"מ לא נפשוט מזה דהולכה שלא ברגל שמה הולכה דא"ל דר"ל דאותו הכהן עצמו דוקא חוזר ומקבל. וזה כשר אף אם תאמר דלא הוי הולכה כמש"כ. אך מ"מ נפשוט מזה דאפשר לתקוני דהא כבר עשה קודם הולכה שלא ברגל לבד והניח מידו ואיפסלא לה ואפ"ה מהני מאי דבא אח"כ לעשות ג"כ הולכה ברגל. והפוך ביה כי הוא נכון לע"ד:

שם הולכה שלא ברגל מחלוקת ר"ש ורבנן. ואסיקו עלה בחוכא. ונ"ל לשכך קצת החוכא (כה"ג תמצא במפרשים לרוב) והוא דלר"ש דאמר אפשר שלא בהולכה שוחט בצד המזבח. ואפי' בזה ע"כ הולכה שלא ברגל תהיה שמה הולכה (עי' רש"י דף כו ד"ה אא"ב וז"ל ולריו"ח כו' ליכא למפרך כו' אבל השוחט בצד המזבח כו') ע"כ ס"ל דאין זה הולכה. ורבנן סברי דגם הולכה כזו שמה הולכה וא"כ א"א לבטלה:

שם לדברי המכשיר פסול כו' רבא אמר כו'. כה"ג בעירובין (ח ב) חולין (עה):

רש"י ד"ה הא איתעבידא וד"ה אא"ב. צ"ל הד"א:

רש"י ד"ה בהולכה רבתי וכו' ורבנן בהולכה זוטרתא פליגי ששחט וכו' כצ"ל ותי' רש"ק שנ"ב נמחק:

תד"ה חטאת וכו' בסה"ד דרחמנא אחשבה למחשבה זו וכו' כצ"ל:

גמ' ואיכפל תנא. שבת ה ע"א:

רש״י ד״ה איפשר לתקנה כו׳ דאמרינן דאין הולכה כו׳ כצ״ל:

ד״ה ונהי נמי כו׳ כלומר כו׳ דבכשר אחר של צד המזבח קאמר והולכת כשר קמא דהואי שלא ברגל כשירה היא מ״מ ש״מ דכשירה ע״י תקנה הס״ד וכצ״ל ובד״ח נדפס נ״א ושיבוש הוא. פי׳ אפי׳ אי אמרינן דהולכת כשר קמא כשירה מ״מ מוכח דיש לו תקנה דאל״כ איפסילה דאפסקי׳ פסול אלא ע״כ יש לו תקנה ה״ה השתא דאמרינן דהולכת כשר קמא פסולה דלאו שמה הולכה נמי איתא ליה תקנה:

ד״ה דקאי זר בראי כו׳ וכי פשטינ׳ יחזור הכשר כו׳ מ״מ כיון דכשר קמא שהושיט לפסול הרחיקה מן המזבח ולאו הולכה היא כלל ליפסול מה דאפסקי׳ פסול וכשר אחר שקיבלה מן הפסול נמי מעשה איצטבא עביד וליכא הולכה פסולה כלל אבל הולכה פסולה דילמא אין לה תקנה:

ד״ה נשפך מן הכלי כו׳ סגי לה הס״ד:

ד״ה לפלוג בדידיה כו׳ בה ומחלק וליפסול שפעמים כו׳: כצ״ל:

ד״ה מחלוקת כו' בהולכה שלא ברגל קאמר ומשום כו׳ כצ״ל:

ד״ה בהולכה רבתי כו׳ דכי פליג ר״ש ורבנן בהולכה זוטרתא פליגי שוחט בצד המזבח ורק דהיינו שלא ברגל אבל בהולכה רבתי דהיינו ברגל לא פליגי ולקמן מותיב לה ממתני׳ דשמעינן מיניה דבשוחט נמי רחוק מן המזבח נמי מכשיר ר״ש מדקתני שאם רצה שוחט בצד המזבח וזורק הס"ד וכצ״ל: ואח״כ ד״ה מחכו עלה במערבא מחייכו עליה דהאי שמעתתא דמוקי טעמא דר״ש בהולכה זוטרתא ולמימר דלאו הולכ׳ היא ואע״פ שאי אפשר כו׳ כצ״ל:

ד"ה אלא חטאת העוף כו׳ היכי פסול בה כאן הס״ד וכצ״ל:

ד"ה הא איתעביד כו׳ משום טעם דלאו הולכה היא ובשלא כו׳ כצ״ל:

בא״ד דכי אמר ר״י דלאו שמה הולכה בהולכה רבתי קאמר כו׳ כצ״ל:

ד״ה והא כי פליגי כו׳ דהא קתני כו׳ משום שאפשר לבטלה הוא ורבנן ס״ל הא מיהא לא ביטל הס״ד וכצ״ל:

ד"ה אלא בהולכה כו׳ צורך זריקה היא וכיון דלא הוה בדעתי׳ למחשב אזריקה כו׳ כצ״ל:

בא״ד ולא משום מחשבת הולכה הס״ד וכצ״ל:

ד"ה הוליכן זר ברגל כו׳ וחזר והוליכן הס״ד וכצ״ל:

ד"ה אפשר לתקונה להולכה דפסול כו׳ קבלה נמי אפשר לתקן כגון אם לא קיבל כו׳ כצ״ל:

בא״ד כשירה דבפרק שלישי כו׳ כצ״ל:

ד״ה פוסל כאן דהתם כו׳ כצ״ל:

ד"ה לדברי הפוסל כו׳ מכשיר כאן כו׳ כצ״ל:

ד״ה אף לדברי כו׳ דהא צריך לאמטוי׳ מאחר שנתרחק צריך להחזיר ולהביאו למזבח נמצא דהולכה אחרונה ככל הולכות הס״ד וכצ״ל:

תוס׳ ד״ה חטאת העוף כו׳ באפשר לבטלה הולכה זו דרחוק מן המזבח דאי בעי היה שוחט בצד המזבח לא פסלה כו׳ כצ״ל:

בא״ד לא חשיבי עבודה והוי כאלו איתעביד מצותו אם כן בחטאת כו׳ כצ״ל. פי׳ דלא כפרש״י דקס״ד מכי נפק דם גמרה לה עבודת הזאתה ואף ע״ג דלא מטי דם למזבח מ״ה פריך איתעבידה מצותו. אבל להך פירוש׳ פריך הכי אף ע״ג דלא גמרה עבודה עד דמטי למזבח מ״מ לאו עבודה היא משעה שנעקר הדם ונתז מן הצואר עד דמטי למזבח דהולכה זוטרתי הוא והוי כאלו איתעביד מצותו ובהא מכשיר ר״ש:

בא״ד ומשני רחמנא מחשביה להולכה זו עבודה שלימה הס״ד וכצ״ל. פי׳ אע״ג דבשאר קרבנות הולכה שלא ברגל לא חשיבי ולא הוי עבודה בחטאת העוף רחמנא מחשבי׳ לעבודה אף ע״פ שהיה שלא ברגל דלא כתיב ביה הולכה אחרת נ״ל:

ד"ה אלא חטאת העוף כו׳ אי אמרת בשלמא כו׳ כצ״ל:

בא״ד משום דפשיטא ליה דעד דמטי למזבח לא איתעביד כו' ופירוש זה כפרש״י:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

רש״י ד"ה ונהי נמי וכו׳ וכ"ש דשמעת וכו׳ דהואי שלא ברגל כשרה היא מ"מ ש"מ וכו׳ ר״ל דממה נפשך שמעינן דאפשר לתיקונא דאי מפרשינן יחזיר לכשר קמא ושמעינן מינה דהולכה שלא ברגל לא הויא הולכה מדקתני יחזיר לכשר קמא ואי הויא הולכה אמאי יחזירנה לאחור יבא כשר שמצד המזבח ויטלנה מידו אלא ש"מ דלא הויא הולכה מ״מ שמעינן דאפשר לתיקונה מדקתני יחזיר לכשר ולא קתני פסולה ואי נמי מפרשת לה דבכשר אחר של צד מזבח קאמר כ"ש דשמעת דהולכת כשר קמא דהואי שלא ברגל דכשרה היא ואין צריך לתקונה וא״כ מ"מ לפחות שמעינן דכשר על ידי תיקון והא דקאמר גמרא אי ס״ד לא איכשר וכו' קאי אי מפרשינן יחזיר לכשר קמא קאמר ודוק ובס׳ צ״ק פי׳ בע״א ואינו מחוור:

ד"ה דקאי זר בראי וכו׳ וכי פשיט יחזיר כשר ויטלנו וכו׳ ר"ל דהשתא דאוקימנא דקאי זר אבראי ליכא למימר יחזיר לכשר דבשלמא אי קאי זר אגואי אתי שפיר יחזיר לכשר דלא איפסלא בהושטת הפסול דבהאי הושטה שהחזירה לכשר הרחיקה מן המזבח הילכך לא הואי הולכה לפסול אבל השתא דאוקימנא דקאי זר אבראי ליכא למימר יחזיר לכשר דהא בהאי הושטת יד דפסול להחזיר לכשר מקרבתו לצד המזבח לכך מוכרח לפרש כי פשיט יחזור הכשר ויטלנו וזר מעשה איצטבא הוא דעבד וק״ל ודברי צ״ק בזה אינן מבוררין לי:

ד"ה בהולכה רבתי וכו׳ דכי פליגי ר"ש ורבנן בהולכה זוטרתי פליגי ששחט בצד המזבח וזרק דהיינו שלא ברגל אבל בהולכה רבתי דהיינו ברגל לא פליגי ולקמן מותיב לה ממתניתין דשמעינן מינה דבשוחט נמי רחוק מן המזבח מכשיר ר״ש מדקתני שאם רצה שוחט בצד המזבח וזורק הס"ד ואח"כ ד"ה מחכו עלה דהא שמעתא דמוקי טעמא דר״ש בהולכה זוטרתי ולמימר דלאו הולכה היא וכו׳ כצ"ל כן כתב בס׳ הב״ז שכן מצא בס״א ועיין בס׳ משנה למלך בפ״א מהל׳ פסולי המוקדשין הלכה כ״ג שפלפל הרבה בהאי שמעתא ע״ש:

ד״ה היינו חובה וכו׳ ובהולכה רבתי לא פליגי והא כי פליגי וכו׳ דהא קתני אפשר שלא בהילוך וכו׳ שאפשר לבטלה הוא ורבנן ס״ל הא מיהא לא ביטל כצ"ל והס״ד משמע מפרש״י דרבנן מודו לר״ש שאם שחט בצד המזבח וזרק שהקרבן כשר אע״ג דלא קיים מצות הולכה דההולכה אפשר לבטלה וכן כתב בהדיא לעיל דף י״ג ע״א ד״ה כשהוא אומר וכן כתבו שם התוס׳ ד״ה אתה אומר וע״ש אבל קשה מהא דכתב לעיל דף י״ד ע״ב ד"ה והא שחיטה וכו׳ שכתב וליכא למיפשטיה לרבנן דמשום דס״ל הולכה א״א לבטלה תפסול בזר וכו׳ יע"ש והא כבר הוכחנו מפירושו שיכול לבטלה וי״ל הא דכתב לעיל דס״ל הולכה א"א לבטלה היינו כששחט רחוק מן המזבח דאיכא הולכה בזה ס"ל רבנן דא״א לבטלה ולעשותה בהולכה שלא ברגל אבל אי שחט בצד המזבח וזרק אע״ג דליכא הולכה הקרבן כשר ודוק אבל הרמב"ם ז"ל בפ״א מהל׳ פסולי המוקדשין דין כ״ג כתב וז״ל והולכה שלא ברגל אינה הולכה לפיכך כהן שקיבל את הדם ועמד במקומו וזרקו למזבח נפסל הזבח עכ"ל נראה דמפרש הא דקאמר ר״ש במתניתין אבל אפשר בלא הילוך שוחט בצד המזבח וזורק זאת הראיה אינה אלא לדעתו אבל רבנן אף בזה פליגי וס״ל א"א בלא הילוך ואפילו שוחט בצד המזבח צריך לחזור לאחריו כדי לקיים מצות הילוך ודוק וע״ש בס׳ משנה למלך שהאריך הרבה יע״ש:

תוס׳ ד"ה חטאת העוף דפסלה הזאה וכו׳ ולהכי בחטאת העוף פסלה מחשבה בהזאה מכי נפיק וכו׳ עיין בס׳ הב״ז ובס׳ צ"ק:

ד"ה אלא חטאת העוף וכו׳ משום דדם הנתון בצואר כנתון בכלי שרת ולא דמי לבעיא דר׳ אבין וכו׳ דאיבעי׳ ליה אי צואר ככלי שרת אי לא וכו׳ טעמא הוא דלא דמי נ"ל דהתם הוא דמספקא ליה משום דפיסול כניסת דם לפנים לא כתיב אלא בחטאת בהמה ולכך מספקא ליה אי צואר עוף חשיב ככלי שרת ומפסיל או דילמא כיון דלא ילפי׳ אלא מחטאת בהמה כצואר בהמה דמי ומדמה אמר רחמנא ולא בשרה אבל הכא בפיסול מחשבה דכתיב בחטאת העוף גופיה פשיטא לן דדם הנתון בצואר כנתון בכלי שרת דמי ודוק:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חידושים

תוס׳ ד״ה חטאת העוף כו׳ לה כיון דמכשר כו׳ הדבר באפשר לבטלה כו׳ המזבח לא פסלה כו׳ ולהכי בחטאת העוף כו׳ מכי נפיק כו׳ כצ״ל. ונראה דהם מפרשים דלא כפרש״י אלא הא דפריך אי דחשיב מקמי דליפוק דם לאו כלום הוא ה״פ משום דלא מקרי הולכה כיון שהדם הוא בצוואר ואפילו למ״ד דהולכה שלא ברגל מקרי הולכה ודמי לבעי׳ דר' אבין דלקמן דעדיין הדם במקומו בעוף הוא ובע״כ לא מהני ביה מחשבה אלא לבתר דנפיק דם ובשלמא למ״ד דתלי באפשר לבטלה א״כ בע״כ מכי נפיק דם עד דמטי למזבח א״א לבטלה מהני מחשבה אבל לדידך כו׳ ואם לא חשובה כבר איתעבד מצותו דלא עבודה היא אחר שיצא דם ומשני דאפ״ה מקרי עבודה ולא שלמה עבודה עד דנפל אמזבח מדכתיב והזה ונתן כו' ויש ט"ס בדבריהם ואולי דצ״ל רחמנא אחשבה לעבודה זו עד דשלמה כנ״ל ודוק וצ״ע עוד להתיישב:

הגהות

גמרא ואספו פסול לפלוג כו׳ מאי קושיא דלמא מדפריש ועד דמטא כו׳ כצ״ל:

היה מזה ונקטעה ידו כו׳ (מיימוני פ״ב מהלכות פסולי המוקדשים)

מהו וא"ל והזה ונתן בעינן כצ״ל גמרא ש״ק ובס״א.

הוליכו זר כו׳ (שם פ״א):

רש״י ד״ה אפשר לתקנה כו׳ לה תקנה הס״ד:

ד״ה ונהי נמי כו׳ לה דבכשר ראשון כו׳ ש״מ דכשירה ע״י תקנה הס״ד וכצ״ל:

ד״ה דקאי זר כו׳ הוא דעבדו דליכא כו׳ למזבח הס״ד וכצ״ל:

ד״ה פסלה כו׳ בדניידי וכדשנינן הס״ד:

ד״ה נשפך מן כו׳ המזבח וקתני כשר כו׳ הד״א.

ד״ה במקום מדרון כו׳ למזבח הס״ד:

ד״ה אי נמי כו׳ לקדוש הס״ד:

ד״ה מחלוקת ר״ש ורבנן דמתני׳ היא אי הויא כו׳ הד״א:

ד״ה בהולכה רבתי כו׳ ר״ש ורבנן בהולכה זוטרתי בס״א מצאתי מוגה בהולכה זוטרתי פליגי ששחט בצד המזבח וזריק דהיינו שלא ברגל אבל בהולכה רבתי דהיינו ברגל לא פליגי ולקמן מותיב לה ממתני׳ דשמעינן מינה דבשוחט נמי רחוק מן המזבח מכשיר ר״ש מדקתני שאם רצה שוחט בצד המזבח וזורק מחכו עלה דהאי שמעתא דמוקי טעמא דר״ש בהולכה זוטרתי ע״כ מצאתי וכן הוא בס״א ולמימר דלא כו׳ כצ״ל עבודה היא הס״ד:

ד״ה אלא חטאת כו׳ היכי פסל בהן הס״ד:

ד״ה אי דחשיב כו׳ מקמי דליפוק דם כו׳ הד״א:

ד״ה הא אמרת כו׳ הא ואי (בתר) (ס״א מאחר) שנעקר כו' כצ״ל:

ד״ה הא איתעביד כו׳ דם למזבח א״א בשלמא כו׳ אלא א"א משום טעם דלאו הולכה היא ובשלא ברגל פליגי היכי פסלה כו׳ דרכה בכך אבל השוחט כו׳ ר׳ יוחנן הס״ד וכצ״ל:

ד״ה מהו כו׳ או לא דאיכא למימר כו׳ הד״א גמרה לה הס״ד:

ד״ה ואמר לו פסולה מ״ט והזה כו' הד״א:

ד״ה והא כי פליג כו׳ (ותיבת לא נמחק) דקתני אפשר שלא כו' לא ביטל הס״ד: וכצ״ל:

ד״ה אלא בהולכה זוטרתי כולי עלמא לא פליגי כו׳ הד״א הולכה עליה אלא כולה כו׳ (הד״א) ומשום מחשבת הזאה כו׳ הולכה הס״ד:

ד״ה הוליכו זר כו׳ והדתני לעיל כו׳ כצ"ל:

ד״ה אפשר כו׳ ודאי כשירה בפרק שלישי כו׳ הד״א.

ד״ה אמר רב שימי כו׳ והוליכו הס״ד:

ד״ה לדברי הפוסל כו׳ בתר קמייתא. הס״ד:

ד"ה אף לדברי שפוסל ס״א לדברי הפוסל שם פוסל כאן דהא פסול כו' צריך לאמטויי ס״א מוגה. לאמטויי מאחר שנתרחק צריך לחזור ולהביאו למזבח נמצאת האחרונה הולכה לצורך ככל ההולכות הא צריך לאמטוייה דקאמרת כו׳ כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא הוליכו זר כו׳ פליגי בה רבי חייא ורבי ינאי כו׳ מר סבר לא אפשר לתקוני׳ ואף ע״ג דאיתותב לעיל ר"ל האי מ״ד סבר הולכה שלא ברגל שמי׳ הולכה אבל לעולם לא אפשר לתקוני׳:

שם לדברי המכשיר פסול הך פסול ע"כ אם לא תקנה אבל אם חזר הכהן והוליכו כשר אם עושה תחילה זר אלא נקט פסול משום אידך לדברי הפוסל מכשיר דהיינו דמכשיר בלא שום תיקון כיון דעל חנם הוצרך לחזור ולהכניסו וכשם שלחד מ"ד אין פוסל מחשבה כך כשירה בזה וק"ל:

תוס׳ ד"ה הולכה שלא ברגל יש מפרשים פי׳ אחר אבל פי׳ הקונטרס עיקר ולפי שראיתי רבים מגיהים ברש"י והביאו מ"ו ב"ז בשם ס״א וז"ל ס"א בהולכה זוטרתי פליגי ששחט בצד המזבח וזריק דהיינו שלא ברגל אבל בהולכה רבתי דהיינו ברגל לא פליגי ולקמן מותיב ממתניתין דשמעינן מיניה דבשוחט אפילו רחוק מן המזבח מכשיר ר"ש מדקתני שאם רצה שוחט בצד המזבח כו׳ והנה אי לפירוש זה נתכוונו התוספות לכתוב שהוא עיקר קשה לי טובא ולא יתישב לי הסוגיא כלל חדא כיון דרוצה לאוקמי׳ פלוגתא הולכה שלא ברגל אליבא דר"ש ורבנן דמתני׳ ובודאי ראה מתניתין ואיך יעלה על דעת לומר דר"ש פוסל בהילוך ומכשיר בשוחט בצד המזבח היפוך המתניתין ועוד אם עשה עצמו כאלו לא ידע המתניתין אין זה סוגיות התלמוד לפרש דהכל מודים בהולכה ברגל פשיטא דזה אינו מוזכר בדברי התנא רק מוזכר הולכה שלא ברגל פלוגתא דר"ש ורבנן ומהי תיתי לומר שפליגי ברגל ועוד דרש"י פי׳ לר״י דאמר לעיל הולכה שלא ברגל לא שמי׳ הולכה ליכא למיפרך מהכא דכי אמר ר"י הולכה שאין דרכה בכך אבל השוחט בצד המזבח כו׳ עיקר הולכתה בכך מודה בה ר"י ולפי זה קשה כיון דר"ש מודה דהולכה ברגל פוסל בה מחשבה מנ״ל לאוקמי׳ פלוגתייהו בשוחט בצד המזבח דילמא הא דפליגי ר"ש ורבנן בהולכה רבתי שלא ברגל אבל בהשוחט בצד המזבח דעיקר הולכה בכך מודה ביה ר"ש ע״כ נ"ל לפע"ד ברור דהכין פירושה דהדין שמעתא ובזה יתישב לך גם דברי הגה בתוס׳ ד"ה אלא חטאת העוף דפסלה בה מחשבה כו׳ אי אמרת בשלמא בשלא ברגל פליגי כו׳ היה להם להזכיר בהולכה ברגל פליגי אבל לפי דברינו יתישב הכל בס״ד דמתחילה יש לדמות הולכה שלא ברגל כמו שמדמה גמרא למעלה הולכה בזר פלוגתא דר"ש ורבנן ודחה תלמודא דהולכת זר פסול אף לר"ש ופי׳ רש"י דאף ע"ג דאמר ר"ש לא פסיל בה מחשבה משום דאין היתר קרבן תלוי בה ולא קרינן ביה דברים המביאים לידי אכילה אבל עבודה הוי לפסול בה זר עכ"ל וכן כאן בתחילה יש לדמות הולכה שלא ברגל פלוגתא דר"ש ורבנן לר"ש דאמר עבודה שאפשר לבטלה לאו עבודה היא כשירה להוליך שלא ברגל כיון דלאו עבודה היא אבל לרבנן דהוי עבודה פסול שלא ברגל אם הוליך א"ו עיקר הטעם דהולכה שלא ברגל כשרה להוליך בה משום דלאו עבודה דאפשר לבטלה דלא פסלה מחשבה ולכך כשירה גם להוליך בה אבל היכא דלא אפשר לבטלה פסלה מחשבה אבל אנן מפרשינן איפכא בהולכה רבתי כ"ע לא פליגי דפסולה ר״ל אם הוליך בהולכה רבתי שלא ברגל כ"ע לא פליגי דפסילה ר"ל עד שיתקן כמו שפירש רש"י למטה הא דקתני זר ואונן בהולכה פסול שלא הוחזרו א"כ אף דסלקא לעיל בתיובתא על הא דאמר הולכה שלא ברגל פסולה דאי אפשר לתקוני מ"מ מצינו סוגי׳ בש"ס דפליגי תנאי בפלוגתא זו ע"כ בהולכה רבתי אף ר"ש מודה דפסולה אם הוליך בה שלא ברגל אף דסבר דלא פסלה מחשבה משום דאין היתר קרבן תלוי בה ולא קרינן ביה דברים המביאים לידי אכילה אבל מ"מ עבודה הוי היכא דשחיט רחוק מן המזבח צריך להוליך ברגל ואם הלך שלא ברגל פסולה כי פליגי בהולכה זוטרתי דשם עבודה בכך דרבנן אף דסברי הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ולא פסלה מחשבה בשלא ברגל ואסור להוליך שלא ברגל הני מילי בעבודה רבתי שאין דרכה בכך אבל בזוטרתי דדרכה בכך הוי הולכה לפסול בה מחשבה ור"ש סבר דאף ע״פ שאי אפשר לבטלה לאו עבודה היא כיון דלא הוי ברגל ולא פסלה מחשבה דס"ד דר"ש מכשיר בהילוך דלא פסיל מחשבה בכל הולכות הן ברגל או שלא ברגל בהולכה זוטרתי בכולם ר"ש פסיל במחשבה ולכך מחכו עלי׳ ומסיק היינו חוכא ובהולכה רבתי לא פליגי ר״ל אם תרצה אתה לומר בהולכה שלא ברגל מחלוקת ר"ש ורבנן ע"כ בהולכה רבתי פליגי אם מותר לעשות שלא ברגל דלרבנן הוי עבודה פסולה דאסור להוליך שלא ברגל ולר"ש כשירה להוליך שלא ברגל דלאו עבודה היא דהא כי פליגי בהולכה רבתי פליגי דקתני אפשר שלא בהילוך שוחט בצד המזבח ש״מ דפליגי בפסלה מחשבה באפשר לבטלה אבל בשוחט בצד המזבח דאי אפשר לבטלה מודה ר"ש דפוסל מחשבה ועל כרחך ש"מ אם נאמר דהולכה שלא ברגל פלוגתא דר"ש ורבנן ע"כ בהולכה רבתי פליגי ולרבנן דהוי עבודה אסור להוליך שלא ברגל ולא פסלה מחשבה שלא ברגל אף לרבנן ולר"ש דלא הוי עבודה מותר להוליך שלא ברגל אבל בעבודה דאי אפשר לבטלה פסולה מחשבה אליבא דכ״ע ולמאן דגריס בהולכה זוטרתי כ״ע לא פליגי דלא פסלה טעמא דלאו כלום היא ואין שם הולכה עליה לא פסלה מחשבה אלא פליגי בהולכה רבתי אם עשה שלא ברגל דלרבנן פסולה דהוי עבודה ואסור להוליך שלא ברגל אבל לר"ש כשירה מטעם דלא הוי עבודה דאפשר לבטלה אבל אי לא הי׳ הטעם דאפשר לבטלה מודה ר"ש דאסור להוליך שלא ברגל דהולכה שלא ברגל לא שמי׳ הולכה ולכך בהולכה זוטרתי אליבא דכ"ע כשירה כיון דהולכה שלא ברגל לא שמי׳ הולכה א״כ אף דאי אפשר לבטלה מ״מ לאו כלום היא ואין שם הולכה עליה ולא פסלה בה מחשבה וכולה צורך זריקה היא ואפשר דזה כוונת רש"י אלא דצריך להגיה ברש״י בד"ה מחלוקת ר"ש ורבנן דלא פסיל בה מחשבה בהולכה ברגל כו' כצ"ל וכשתדקדק תוכל למצוא כל כוונתי בדברי רש"י ז"ל דוק ותשכח כי כן נ"ל ברור ונכון פירושי׳ דשמעתא באין גמגום כלל והמשכיל יבין:

תוס׳ ד״ה חטאת עוף דפסולה הזאה כו׳ כיון דמכשיר ר"ש בהולכה שלא ברגל ר"ל בהולכה זו סברת מכשיר ר"ש ולא פסיל מחשבה אם כן לא תלוי הדבר באפשר לבטלה אלא ודאי איפכא מסתברא ותלוי הדבר באפשר לבטלה ר״ל היכא דאפשר לבטלה שרי להוליך שלא ברגל אבל היכא דאי אפשר לבטלה הוי עבודה ופסיל מחשבה ונראה כוונת התוספות דע״כ עיקר הקושיא דלא מצינו לר"ש שיפסול מחשבה בהזאה דעל הולכה אינה קושיא דבאמת לר"ש לא פסיל מחשבה אף בהולכה זוטרתי ולפי זה אם נאמר דפוסל ר"ש במחשבה בהולכה זוטרתי לא משכחת שיפסול מחשבה בהזאה כיון דהך הזאה הולכה זוטרתי לא מצינו רק שיפסול בהולכה אבל אם חישב בהזאתו על הזאה אינו פוסל מחשבה כיון דלא מצינו שיפסול מחשבה בהזאה גופיה אף דבפיגול מחשבין מעבודה לעבודה מהולכה לזריקה משום דמצינו פסול בזריקה בעצמה קודם שרוצה לזרוק מן הכלי או לאחר שקיבל על האצבע לזרוק אבל בהזאה כיון דאין פסול מחשבה בהזאה גופיה כיון דיצא הדם נעשה מצותו א"כ בשום אחד מן העבודות אין יכול לחשוב שיפסול מחשבה בהזאה לכן פירשו התוספות הא דקאמר אי בתר דנפק דם אתעביד מצותו נמי תלוי באפשר לבטלה או לא אפשר ולפ״ז יתישב לך דברי התוספות על בוריין בס״ד:

ס"ד א"כ בחטאת עוף נמי כאלו אתעביד מצותו ומי שני רחמנא מחשבה זו כצ״ל שלמה ברוך נראה דזה שם המחברים הם דלא כב״ז:

ד"ה אלא חטאת העוף דפסלה בה מחשבה הנה התוספות בהגה זו מתרצים קושיא הנ"ל בדרך אחר דבשלמא אי בהולכה שלא ברגל פליגי דרבנן סברי דהוי עבודה ופסולה דאסור להוליך שלא ברגל ולר"ש כיון דלא הוי עבודה כשירה להוליך שלא ברגל א״כ אבל בזוטרתי דאי אפשר לבטלה פסלה מחשבה משכחת לה דמחשב על הזאה מקמי׳ דתיפוק דם וכ״ת דזה הוא הולכה זוטרתי ומתרצים התוספות משום דדם הנתון בצואר כנתון בכלי שרת וכשם שבשאר קרבנות מחשב על זריקה קודם שמפיק דם מן הכלי כך בחטאת עוף מחשב על הזריקה קודם שמפיק מן הכלי דהיינו הצואר אבל אי בזוטרתי לא פסלה מחשבה היכי משכחת לה דכשם שאין פוסל מחשבה בהולכה כך אין פוסל שום מחשבה בהולכה זוטרתי אפילו על הזאה אבל מכל זריקות דעלמא לא קשיא להו ר"ל דלפי פירוש זה לקשו להם על כל זריקה דעלמא כיון דאין פוסל מחשבה קודם שמפיק דם מן הכלי כו' משום דפשיטא ליה עד דמטי לא אתעביד מצותו וכל זריקה הוא שלא ברגל ופסולה אבל הכא מקודם זריקת דם מן הכלי הוי הולכה זוטרתי ולא פסלה ואי בתר דנפק דם איתעביד מצותו וק״ל:

פרק שני

תוספות ד״ה טבול יום כו׳ ומשום דאיכא תרי קראי תני תרוייהו נראה דקשה להם איך תני זו ואין צריך לומר זו ובטמא כתיב חילול בהדיא ומ״מ תני זו ואין צריך לומר זו אם כן קשה קושית התוספות דלעיל ליתני בעל מום ושתוי יין ופרועי ראש ואף דכתיב חילול בהדי׳ מ"מ ליתני זו ואין צריך לומר זו ומתרצים משום דאי׳ תרי קראי תנא תרוייהו ר"ל הכא כיון דנכתב תרי קראי בטבול יום ובטמא ללמוד שטבול יום דינו כטמא לכך תני תרוייהו אבל בעל מום כיון דכתיב בהדי׳ חילול ולא נלמד מיני׳ שום דבר מקראי לכך לא תני ליה:

בא״ד ניחא ליה למיתני טמא בהדי ערל ואין לומר דליתני ערל וטמא ברישא י״ל כיון דלא מצי למיתני טבול יום וטמא בהדי הדדי לא רצה לשנות ערל וטמא קודם מחוסר כפורים דאפשר דיש בהני רבותא טפי ובחגיגה דאיכא תנא דמרבינן ליה לערל כי טמא:

ד"ה זר ואונן והא דלא תני בעל מום ושתוי יין ופרועי ראש משום דכתיב בהם חילול בהדי׳ יש להקשות דהא שתוי יין ילפינן חילול ממחוסר בגדים וכן פרועי ראש משום דאיתקש לשתוי יין וכן הביאו התוס׳ בד״ה אתי׳ בק״ו ולפ״ז לא כתיבי בהו חילול בהדי׳ וצ״ע:

ד״ה אלא למעוטי נכרים כו׳ דילפינן חילול מטומאה הא דלא מקשי התוספות בפשיטות דקדשי נכרים אין חייבים עליהם משום טומאה וע"כ הטעם משום דכתיב בני ישראל י"ל דבודאי זה יש לדחות דדריש מפסוק שני באכילת קודש ולכך נקטו התוספות דילפינן חילול וחילול כתיב גבי וינזרו וק״ל:

בא"ד וי"ל דקרא דוינזרו כו׳ בין בזר ששימש ר״ל מדכתיב בני ישראל ולא יחללו וגם איירי בכל הטומאות בין באכילת קודש בטומאה בין בטמא ששימש ופשיטא ליה דלמעוטי קדשי נכרים מאכילה לחוד לא אתי ר"ל דע״כ להקריב בטומאה אי אפשר למעוטי מדכתיב בציץ לרצון להם ש״מ דקדשי נכרים אינם קריבים בטומאה אך זה פשיטא ליה דמנ״ל ללמוד מבני ישראל זר דילמא אתי למעוטי קדשי נכרים מאכילה בטומאה אבל לא זר לכך פירשו התוספות דלמעוטי קדשי נכרים לחוד לא אתי דזה נלמד מבני ישראל דכתיב בתריה גבי אכילה בטומאה וע״כ בני ישראל דכתיב גבי לא יחללו אתי למדרש זר וק"ל ואין להקשות דמנ"ל ללמוד חילול מאכילה בטומאה נלמד חילול מטמא ששימש שאפילו בקדשי נכרים חייב ונלמד נותר מיניה ואין לומר דלישתוק מג״ש ואנא ידענא מסברא שחייבים קדשי נכרים בנותר דאין סברא לחלק בין קדשי נכרים לישראל זה אינו דהא ע״כ דחילול דנותר איצטרך לגופיה ולאו מופנה הוא דאי מופנה הוא א״כ קשה לא לכתוב בפסוק שני בני ישראל ואנא ידענא דע״כ בני ישראל בפסוק ראשון אתי לזר דאי למעוטי קדשי נכרים באכילה לחוד קשה לישתוק גם מיניה ואנא ידענא שקדשי נכרים מותרים באכילה בטומאה דמדאיצטרך חילול בנותר לג״ש בטומאה אלא ע״כ דחילול איצטרך לגופיה ואינו מופנה א"כ הדר׳ קושיא לדוכתה נילף משימוש בטומאה ואפילו בקדשי נכרים חייב וי״ל דלתירוץ התוספות מיושב נמי קושיא זו דתירצו התוספות ובאכילת טומאה דכתיב הכא לאשמועינן דכתיב ביה חילול לגמרי אנותר א״כ ע״כ מוכח דנלמד חילול מאכילת בשר בטומאה דאי משימוש בטומאה א״כ קשה לא לכתוב רחמנא הכא אכילת טומאה אלא ע״כ דנכתב הכא אכילת טומאה לגמרי אנותר ודוק:

בא״ד והשתא אכתי הוי ליה למילף מאכילת טומאה דבכרת כו׳ ועוד כיון דמחד קרא נפקא הנה האמת דאין כאן מקום לקושית התוספות דאי אמרת דנילף טמא ששימש בכרת לא לכתוב רחמנא לא יחללו בלשון רבים אלא מדכתבה רחמנא בלשון רבים ש״מ דאתי ללמוד מתרומה דבמיתה וכ״ת דאיצטרך לשון רבים דנילף שני חילולין חילול נותר וטומאה דא"כ אליבא דאמת קשה נמי קושיא זו כתמיהת התוספות בסוף הדבור אבל באמת נראה דאין כאן מקום לתמיהת התוספות דהא ע״כ דאיך אפשר לכתוב חד חילול כיון דכתיב בלשון רבים וינזרו מקדשי בני ישראל אלא ע״כ דהיה לו לכתוב ולא יחלו שהוא ג"כ לשון רבים והייתי לומד ג״ש מחילול דרבים ולא מנותר שקאי על יחיד כי את קודש ה׳ חילול ומדכתב רחמנא יחללו ש״מ בשני חילולין הכתוב מדבר וכ״ת דילמא לשני חילולין אתי ולא לג״ש דא״כ לישתוק בתרומה מיחללו ולא לכתוב רק יחלו אלא ע״כ מדכתבה רחמנא גם בתרומה ולא יחללו והתם לא דרשינן שני חילולין וע״כ לג״ש אתי ללמוד מיניה טמא ששימש במיתה א״כ אין מקום לקושית התוס' וק״ל:

בא"ד ההוא לא כתב עונש בהדי׳ זה עיקר וקשה לי על זה הלא בעל מום ילפינן במיתה מטמא ולא מנותר אע״ג דבטמא לא כתיב עונש מיתה בהדי׳ חילל ודוק ועוד י"ל הד״א כו׳ נראה לי כוונתם דעכ״פ קשה דנילף מהיקשא דזה אינו מתורץ בתרוצם ולכך תירוצו ועוד י"ל כו׳ ולא ידעינן להי מינייהו נקיש כו׳ ומיהו קשה לתנא דבי רבי ישמעאל וצריך לומר אף דלא ילפינן זר מקרא דוינזרו מ״מ מודה ר״י דלא ממעטינן קדשי נכרים משימוש בטומאה וכן משמע בפ׳ ב״ש ע"ש:

בא"ד ועוד קשה אדנפקא לן בעל מום ששימש במיתה מטמא ששימש נילף מאכילת קודש דבכרת כיון דבקרא דלא יחללו משמע אכילת קודש בטומאה אבל הלשון חילול דרבים אינו מדוקדק בתוספות דלאו מטעם חילול דרבים ילפינן בעל מום מטמא דבבעל מום חילול דיחי׳ כתיב ובחידוד לתלמידי אמרתי כן דכך מקשו התוספות אדנפקא לן בעל מום ששימש במיתה מטמא ששימש ולא מנותר אף ע״ג דלא כתיב עונש מיתה ~גמי~ {פנים מאירות: גבי} טמא מ״מ ילפינן מיניה א״כ הדרה קושי׳ לדוכתה נילף טמא ששימש מאכילת קודש דבכרת וחילול דרבים אף דלא כתיב עונש בהדי׳ מ״מ נילף מיניה כמו דילפינן בעל מום מטמא ששימש אף ע״ג דלא כתיב מיתה בהדי׳ טמא וק״ל:

בא״ד והקשה לרבינו ז״ל דלקמן יליף כו׳ הלא הוא גופי׳ בנותר משתעי כדתני לוי בשני חילולים הכתוב מדבר והנה בפרק בית שמאי מקשים התוספות קושיא זו בתמי׳ אבל לי נראה דאין כאן קושיא כלל דהא אי לאו גזירה שוה חילול מטומאה אף דלא יחללו מיירי בשני חילולים לא הייתי יכול ללמוד דקדשי נכרים אין חייבים משום נותר דהא בטומאה דשימש נמי מיירי ואע״פ כן אסור להקריב קרבן נכרים בטומאה א״כ אף בנותר כך דהייתי מדמה לטמא ששימש ולכך איצטרך ג״ש ללמוד חילול מאכילת קדשים בטומאה דמה אכילת טומאה אין חייבים בקדשי נכרים כן בנותר אין חייבים בקדשי נכרים וק״ל:

ד״ה אתיא בק״ו כו׳ מיושב שאוכל לא מצי למילף ר״ל בק״ו לבד ולא במה הצד ותירצו דאיכא למיפרך מה ליושב שכן פסול לעדות ומוכרח ג״כ לילף במה הצד א״כ יליף שפיר מבעל מום במה הצד אך על זה קשה הא דמקשי התוספות דנילף מעומד על גבי כלים הא ע״כ מעומד על גבי כלים נמי לא מצי למילף בק״ו לבד אלא במה הצד דאיכא למיפרך שעשו בו קרב כמקריב דאם הניחו הקרבן על גבי דף פסול כמו שכתבו התוספות בפ"ק וק"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף