זבחים טו ע"ב

דף טו - ב

צריך שוב  לאמטוייה למזבח, ונמצא שההולכה השניה היא עבודת הולכה כאילו היתה הולכה ראשונה, ולפיכך פסלה בה הולכת זר.

אמר ליה רבינא לרב אשי: הכי אמר רב ירמיה מדיפתי: הא ד"צריך לאמטוייה" מחשיב להולכה השניה כהולכה גמורה להפסל בזר, מחלוקת רבי אלעזר ורבנן היא.

דתנן, רבי אלעזר אומר: המהלך במקום שצריך להלך, מחשבה פסולה פוסלת בו. אך אם מהלך במקום שאין צריך להלך, אין מחשבה פוסלת!

ואמר רבא בהסבר מחלוקתם של תנא קמא ורבי אלעזר: הכל מודים שאם קבלו לדם בחוץ והכניסו בפנים, שהיתה קבלת הדם מן המזבח ולהלן, ואחר כך הוליכו לכוון המזבח, זהו הילוך שצריך להלך, ולפיכך לדברי הכל מחשבה פוסלת בו.

וכן הכל מודים שאם קבלו בפנים והוציאו לחוץ, שקבלת הדם היתה לצד המזבח והוליכו לכוון המרוחק מהמזבח, זהו הילוך שאין צריך להלך, ולכן לדברי הכל אין מחשבה פוסלת בו.

לא נחלקו אלא כשהכניסו בתחילה לכוון המזבח ^[1], וחזר והוציאו והרחיקו מהמזבח, וחזר והכניסו לכוון המזבח, ובאותה הולכה אחרונה נחלקו אם אפשר לחשב בה מחשבה פסולה -

מר, תנא קמא, סבר שגם הולכה אחרונה דינה כהולכה, כי הא צריך לאמטוייה ממקום שהרחיקו, ולפיכך אף שכבר נעשתה ההולכה הראשונה, אפשר לחשב באחרונה.

ומר, רבי אלעזר, סבר, כיון שהילוך זה הוא מיותר, שהרי אם לא חזר והרחיקו לא היה צורך בו, לפיכך אי אפשר לחשב בו, כי לאו כהילוך הצריך לעבודה דמי.

איתיביה אביי לרבינא: הרי שנינו, רבי אלעזר אומר: המהלך במקום שצריך להלך, מחשבה פוסלת, כיצד? קבלו בחוץ והכניסו לפנים, זהו הילוך שצריך להלך. קבלו בפנים והוציאו לחוץ, זהו הילוך שאין צריך לילך. חזר והכניסו, הילוך שצריך להלך הוא! ואיך אמרת שרבי אלעזר חולק וסובר שההילוך האחרון נחשב כהילוך שאין צריך להלך!?

אמר ליה רבינא לרב אשי: אמנם מסברא אמרתי שלדעת רבי אלעזר אין מחשבה פוסלת בהילוך השני כי אינו נחשב הילוך לצורך עבודה, אולם אי תניא במפורש שרבי אלעזר מודה בהילוך אחרון לתנא קמא, תניא, ואין מחלוקת ביניהם. ורבי אלעזר לא בא אלא לחלוק על אביו, רבי שמעון, שאמר הולכה אינה עבודה ואין מחשבה פוסלת בה, וקא משמע לן רבי אלעזר שמחשבה פוסלת בהילוך במקום שצריך להלך, ואפילו בהוליך והרחיק וחזר והוליך! ^[2]

הדרן עלך פרק כל הזבחים

פרק שני - כל הזבחים שקבלו דמן

מתניתין:

כל הזבחים שקבל דמן אחד מהפסולים לעבודה ^[1], כמו זר ^[2], או אונן ^[3] או טבול יום ^[4] שטבל ועדיין חסר הערב - שמש לטהרתו, או מחוסר כיפורים, כגון זב ומצורע שכבר טבלו, והעריב שמשן, אלא שעדיין לא הביאו את קרבנות כפרתם,

וכן מחוסר בגדים, דהיינו כהן גדול ששימש בפחות משמונה בגדים או כהן הדיוט ששימש בפחות מארבעה בגדים, וכן כהן שלא רחץ ידים ורגלים מן הכיור בבואו שחרית לעבוד.

או שהיה הכהן ערל ^[5] או טמא ^[6], וכן כהן שקיבל את הדם בהיותו יושב ולא עומד, או בהיותו עומד על גבי כלים ולא על גבי רצפת המקדש,

וכן אם עבד כשהוא עומד על גבי בהמה או על גבי רגלי חבירו, ונמצא שהיתה חציצה בין רגלו של הכהן לרצפת המקדש - פסל את הזבח!

וכן אם קיבל את הדם כשהוא מחזיק בכלי ביד שמאל - פסל את הקרבן!

רבי שמעון מכשיר אם התקבל הדם בשמאל!

גמרא:

זר - מנלן שהוא פוסל בעבודתו?

דתני לוי: נאמרה בפרשת אמור אזהרה לכהנים שלא יעבדו את עבודת הקרבנות כשהם טמאים: "דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל, ולא יחללו את שם קדשי. כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים - ונכרתה הנפש ההיא!"

ודנה הגמרא בלשון הכתוב קדשי "בני ישראל", האי "בני ישראל", למעוטי מאי?

אילימא למעוטי "בנות ישראל", וללמד שלא הוזהרו הכהנים הטמאים מלהקריב קרבן נשים,

הרי לא יתכן לפרש כן. כי קשה, איך עצם הקרבן בא בטומאה? והרי אף אם לא נאסרה ההקרבה לכהן, עדיין קשה, וכי קרבן נשים, בטומאה קרב? והרי אין כח בקרבן נשים לדחות את הטומאה? ^[7]

אלא, לא בא הכתוב "בני ישראל" אלא למעוטי קרבן עובדי כוכבים. שאם שלח עובד כוכבים קרבן עולה, יכול אפילו כהן טמא להקריבה.

ומקשינן: השתא ציץ, שנושא הכהן הגדול על מצחו, והוא מרצה בקרבנות ישראל על הדם שנטמא ונזרק בשוגג, וכן על החלב שנטמא שאפשר לזרוק את הדם, אולם הוא לא מרצה על קרבן עובד כוכבים, דאמר מר: דם שנטמא וזרקו, אם זרקו בשוגג הורצה ואם זרקו במזיד לא הורצה, אך בעובדי כוכבים שנטמא דם קרבנם וזרקו הכהן על המזבח הרי בין זרקו בשוגג ובין במזיד לא הורצה, ואם כן כיצד תעלה על דעתך שבטומאה של הכהן הוא קרב? והרי כהן טמא אינו יכול להקריב אפילו קרבן של ישראל וכל שכן שלא יוכל להקריב קרבן עובד כוכבים, שהתמעט אפילו מריצוי ציץ?

ומתרצינן: אלא, מהכא ילפינן - הכי קאמר קרא "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר: וינזרו שיתרחקו הכהנים כשהם טמאים מקדשי, מכל הקדשים! ואף בני ישראל י?נ?ז?רו? מהקדשים, שלא יעבדו בהם. ולא יחללו אותם בעבודתם בהם" ומכאן למדנו שעבודת הזר מחללת את הקרבן.

דבי רבי ישמעאל תנא מקור אחר לפסול עבודת זר: אתיא בקל וחומר מבעל מום שפוסל את הקרבן בעבודתו ^[8] -

ומה בעל מום הקל, שאוכל קדשי קדשים, בכל זאת אם עבד חילל.

גמרא ל"נ אלא כשהכניסו וחזר והוציאו כו'. המל"מ פי"ג מהל' פהמ"ק ה"ט הגיה בכאן ע"ש וכן הוגה בד"ח עה"ג. אבל מרש"י ד"ה הא צריך נראה שהיה גורס כגי' שלפנינו:

רש"י ד"ה אי תניא. ואין מחלוקת בין ר"א לת"ק. אך הרמב"ם בפי' (והרע"ב אחריו) כ' ואה"ל כר"א מוכח דס"ל דפליגי ולת"ק אף בהולכה לחוץ פסלה מחשבה וכ"פ בחיבורו שם בסה"פ. ונראה לה"ר לפרש"י דסתמא דגמרא לעיל משני לא דקאי זר בראי עפרש"י שם. וע"ש במל"מ. אולם מה דסיים רש"י אלא אר"ש אבוה כו'. תמוה דסתם ר"א הוא בן הורקנוס. וכן אי גרסינן ר' אלעזר בל"י וכן הגיה הגרי"פ (וזה יותר נראה שהוא חבירו של ר"ש הנזכר לפניו אבל ר' אליעזר היה בדור שלפני פניו. ודלא כסה"ד שחשבו בר' אליעזר. ועמש"כ בס"ד בפסחים (עז).) היינו בן שמוע. אח"ז ראיתי בהגהת הב"ח שגורס במשנה ר"א בר"ש וזה היה בבירור גי' רש"י:

במשנה ומחוסר כפורים ומחוסר בגדים. גי' זו נראה ישרה בעיני התוי"ט (ונסתייע מפרש"י) ומסמיך כו' ע"ש. ול"נ עוד דנאות להסמיך מחו"כ לטבו"י דתרוייהו בני בקתא נינהו דלא נגמרו טהרתן. אכן בגמרא מוכח דהגי' הוא בהפך כאשר העיר הגרי"פ. ונ"ל דברש"י צ"ל הבד"א ובא לחלוק לנו בין טבו"י למחו"כ דבטומאות חלוקות הן:

תד"ה זר. הא דלא תנא כו'. הצ"ק מחק מדבריהם פרועי ראש ע"ש. ואינו מוכרח לפי המבואר בדבריהם בסה"ע ע"ש:

תד"ה אלא (בסופו). ותימה לי דהא איצטריך חילול ל"ר כו'. ולי תימה על תמיהתם דהא דתני לוי מפיק מדלא כתיב ולא יחלו דהוה נמי ל"ר עמש"כ שם:

תד"ה אתיא (בסופו). וגם זר דאינו במיתה בקבלה כו' כש"כ פרועי ראש דבמיתה כו'. לכאורה משמע מדבריהם דמיתת פרועי ראש היא אפי' בעבודה שאינה תמה. ותימה דלקמן (ר"ד יח) מוכח דמיתת שתויי יין אינה אלא בעבודה תמה. ומיתת פר"ר ל"י אלא משתויי יין ופשיטא דלא עדיפא מינה. ואולי כוונתם דנילף עכ"פ דמחלי עבודה בעבודות שח"ע מיתה מק"ו מזר דמיחל אפי' בעבודה שא"ח עליה מיתה:

(טו רע"ב) א"ל רב ירמיה לרב אשי הכי א"ר ירמיה מדיפתי.—כפי הנודע היה ר' ירמיה בא"י בזמנם של אביי ורבא. לכן ברור אצלי, שט"ס כאן, ואולי צ"ל: "א"ל רב ירמיה מדיפתי לרב אשי הכי אמר ר' ירמיה", או צ"ל: א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמר רב ירמיה מדיפתי". ועי' בשמ"ק כאן שגורס; "א"ל רבינא לרב אשי הכי אמר רב ירמיה מדיפתי" [וכן הנוסח בכל כתבי יד.]

רש״י ד״ה הא לאמטויי׳ דקאמרת כו׳ כצ״ל:

הדרן עלך כל הזבחים

פרק שני

תוספות ד״ה זר ואונן כו׳ בעל מום ושתוי יין משום דכתיב כו׳ כצ״ל. אבל פרועי ראש לא גרסינן כאן וגם במנחות דף ו׳ בד״ה שקמצו זר כו׳ חדא דלא כתיבי חילול בהדיא בפרועי ראש ועוד דבהדיא אסיקנא במסכת תענית דף י״ז ע״ב ובסנהדרין דף כ״ב ע״ב דהא דאיתקש פרועי ראש לשתוי יין למיתה איתקש ולא לחילול והכי הלכתא גמירי דלאחולי עבודה לא איתקש נ״ל. וכ״פ הרמב״ם בפ״א מה׳ ביאת המקדש:

ד״ה טבול כו׳ דלא תני טמא ברישא ניחא ליה למיתני כו׳. פי׳ ה״ל למיתני טמא תכף אחר טבול יום ומשני דניחא ליה כו׳ דהא לא תני ערל ג״כ ברישא אפשר לומר כיון דערל לא ילפינן מדברי תורה אלא מדברי קבלה וכל הני דקתני בתר ערל וטמא ילפינן במה מצינו מ"ה קתני לבסוף:

בא״ד ואותה טומאה לא הותרה בצבור הס״ד. פי׳ ואי הך סוגיא דהכא כר״ע ס״ל לא צריכא קרא לערל אפי׳ בקרבן צבור דהא מרבה לערל כטומאה שלא הותרה בצבור ה״ה ערל נמי אלא ע״כ סוגיא דהכא לאו כוותיה נ״ל. ומ״ו הב״ז כתב בע״א ודוחק הוא:

ד״ה אלא למעוטי כו׳ ועוד דגבי וינזרו כתיב חילול ולא גבי אכילת קודש כו׳ אף ע״ג דגבי אכילת קודש נמי כתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו וגו׳ הא מוקמי׳ להאי במס׳ סנהדרין דף פ״ג ע״א לאוכל את הטבל שהוא במיתה דבעתידים לתרום הכתוב מדבר:

בא״ד מאכילה בטומאה לחוד לא אתי כו׳. פי׳ ולא לזר ששימש:

בא״ד למידרש זר מבני ישראל כו׳ כצ״ל:

בא״ד דבהאי קרא גופי׳. פי׳ דבהאי קרא וינזרו כתיב טמא ששימש ואכילת טומאה נמי:

בא״ד ועוד דלקמן שילהי פרק ב״ש כו׳ ובאמת קושי׳ זו בלא״ה קשה וכן הקשו תוס׳ בסנהדרין דף פ״ג ומתרצי שם דאע״ג דמוקמינן ליה נמי בנותר מ״מ עיקרו לאו לנותר כו׳ עיי״ש~:~ ד״ה חילול דרבים כו׳ ואפשר דתוספת הקשו קושי׳ זו הכא אגב גררא דבתירוץ דמתרצי הכי מתורץ נמי קושי׳ זו. והנה לפי מה שכתבו תוס׳ לעיל דגבי אכילת קודש בטומאה לא כתיב חילול ע״כ מוכח דתוספת נמי ס״ל הא דאמרינן בפ׳ ב״ש ולא יחללו בשני חילולים הכתוב מדבר אחת פסול נותר ואחת פסול טמא ע״כ מיירי מהאי ולא יחללו דכתיב גבי וינזרו מזה סייעתא למ״ו מהרש״ל שגורס שם בתוספת ד״ה חילול כו׳ גבי טומאה בנותר ומ״ו מהרש״א לא ניחא ליה גירסא זו אלא כגירסא שלפנינו גבי טבל בנותר וכתב שם דלפי גירסת מהרש״ל דברי תוספת שכתבו דלגבי טבל הוי נותר היקישא ולגבי טומאה הוה ג״ש קשה להולמה דאיפכא מסתברא לגירסתו ומכח זה מביא ראיה לגירסתו לאו ראיה היא כיון דעכ״פ דעיקרו בטומאה כתיב אע״ג דמוקמינן נמי בנותר ומ״ה כתבו תוס׳ דלגבי טומאה הוה ג״ש ולא לגבי נותר וכתבתי בקיצור והמעיין שם יבין מעצמו נ״ל:

בא״ד וגם בנותר בההוא חילול כו׳ כצ״ל:

בא״ד ומיהו קשה לתנא דבי ר״י כו׳. פי׳ לתנא דבי ר״י בהאי קרא דלא יחללו לא משמע זר לפ״ז קשה נילף טמא ששימש מאכילת טומאה דבכרת דבהאי קרא גופיה דהא ידעינן לה ניקיש וק״ל:

בא״ד ועוד קשה כו׳. פי׳ גם לתנא דבי ר״י דזר לא משמע בהאי קרא נילף נמי בע״מ מאכילת קדש דבכרת וליכא למימר לא ידעינן מהי נילף אי מזר אי מאכילת קודש דהא זר לא משמע בהאי קרא א״כ נילף טמא ששימש ובע״מ מאכילת קודש קושיא זו מבעל מום יש ליישב דמש״ה ילפינן בע״מ מטמא ששימש דפסול הגוף דעבודה מפסול הגוף דעבודה עדיף וכעין זה משני תוספת התם בד"ה חילול כו׳ ע״ש:

בא״ד והקשה לרבינו כו׳. וקושיא זו הקשו לקמן דף מ״ו ע״א והניחו בתימא ול״נ דתמי׳ דלקמן מה שכתבו תוס׳ דהא איצטריך חילול לשון רבים לאגמורי מיתה בטמא תמי׳ זו תירוץ לקושיא זו וחדא מתורץ בחברתה דאי לא הוה ג״ש חילול חילול הוה אמרינן דהא דכתיב לא יחללו לשון רבים לאגמורי מיתה בטמא ולא אחלול נותר והשתא דאיכא ג״ש מוקמי׳ נמי אחילול נותר ועיקר קרא בטומאה כתיב ולנותר לחוד לא אתי דאם כן ליכתוב בלשון יחיד והוה נמי ילפינן נותר מיניה בג״ש חילול חילול אלא ע״כ אתי נמי לאגמורי מיתה בטמא ששימש:

ד"ה אתיא בק״ו כו׳ משתויי יין ופרועי ראש וי״ל דלא קשיא מידי כו׳ כצ״ל:

בא״ד וצ״ע אמאי לא כו׳. פי׳ מבינייהו מיושב ומזר דכי אמרת מה ליושב שכן פסול לעדות זר תוכיח:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

רש״י ד״ה אי תניא וכו׳ ואין מחלוקת בין ר״א לת״ק וכו׳ אבל הרמב״ם ז"ל סוף פי״ג מה׳ פסולי המוקדשין והראב״ד שם דפליגי בהוציאו לחוץ דלרבנן מחשבה פוסלת ועיין בס׳ קרבן אהרן פ׳ צו פי״ב סי׳ ה׳ יע״ש:

הדרן עלך כל הזבחים

פרק שני

תוס׳ ד״ה זר ואונן הא דלא תנא בעל מום ושתויי יין ופרועי ראש וכו׳ קשה מאי מקשו מפרועי ראש הא בהדיא אסיקנא בפ״ב דתענית דף י״ז ע״ב דכי איתקוש למיתה הוא דאיתקוש אבל לאחולי עבודה לא איתקוש וכן כי גמירי הלכה למיתה אבל לאחולי לא גמירי וכן אסיקנא בפ״ב דסנהדרין דף נ״ב ע״ב וכמ״ש התוס׳ שם וכמ״ש לקמן בד״ה אתיא בק״ו וי״ל דמקשה לפי מאי דבעי למימר התם גמ׳ דמחלל וק״ל:

בא"ד משום דכתב בהן חילול בהדיא דלקמן דף י״ח ע״ב יליף ליה ממחוסר בגדים בג״ש חוקה חוקה ופרועי ראש למ״ד דמחלל יליף ליה משום דאיתקש לשתויי יין כמ"ש התוס׳ לקמן בד״ה אתיא בק״ו וי״ל משום דאי לא הוה ג״ש הוה מוקמינן לקרא דולהבדיל בין הקדש ובין החול אשתויי יין דמחלל עבודה מדקא׳ ובין החול משמע עבודה שאתה עובד בשכרות קרוייה חול ~והנה~{לוח הטעיות חק נתן: והוה} כתוב בהדיא ופרועי ראש כיון דאיתקש לשתויי יין הוה נמי כאילו כתוב בהדיא ואפ״ה קתני ליה מתניתין וי״ל משום דאיכא תרי קראי בטמא וילפי׳ בא׳ מינייהו בואם אינו ענין לטמא תניהו לענין לטבול יום לכך תני במתני׳ תרוייהו לרמוז לנו דטבול יום נפיק מטמא באם אינו ענין ונ״ל דלזה נתכונו התוס׳ לקמן בד״ה טבול יום ודוק:

ד״ה טבול וכו׳ והא דלא תני טמא ברישא וכו׳ ר"ל דהוה ליה למתני טמא בתר טבול יום וזו ואצ״ל זו קתני ותירצו דניחא למתני טמא בהדי ערל וא״ת מה בכך מ״מ ליתני ערל טמא בתר טבול יום א"נ מקמי טבול יום וי״ל כיון דערל לא ילפי׳ מדברי תורה אלא מדברי קבלה לא ניחא ליה למתני ברישא וק״ל:

ד״ה אלא למעוטי עכו״ם וכו׳ וע״ק אדנפקא ליה בעל מום ששמש במיתה מטמא ששמש נילף מאכילת הקודש דבכרת וחילול דרבים דבריהם תמוהים דגם טמא ששמש חילול דרבים הוא ועוד דבעל מום דיחיד כתיב ועוד מאי קושיא הא איכא לשנויי דבפסול הגוף דעבודה מפסול הגוף דעבודה עדיף טפי למילף וכה״ג תירצו התוס׳ שם בשילהי פ׳ הנשרפין דף פ״ד ד״ה אלא מטמא ששמש עיין שם וא״כ כיון דל״ק להו האי קושיא דפרק הנשרפין משום דנימא להו בההוא תירוצא ג״כ האי קושיא נמי הוה ליה לתירוצי נמי הכי לכן נראה לי להגיה כן ועוד קשה וכו׳ מטמא ששמש דהוי חילול דרבים נילף מנותר דהוי חילול יחיד מחילול יחיד כצ״ל והיא הקושיא עצמה שהקשו שילהי פ׳ הנשרפין וכאן לא אסיק אדעתייהו ההוא תירוצא דמתרצי התם ודוק נ״ל:

ד״ה אתיא בק״ו וכו׳ מיושב שאוכל וכו׳ ר״ל דבק״ו לבד לא מצי למילף אבל במה הצד אין ה״נ דהוה מצי למילף וכיון דלא מצי למילף מיושב בק״ו לבד אלא במה הצד לכך לא קפיד למילף מיושב ויליף מבעל מום וק"ל:

בא"ד וממחוסר בגדים וכו׳ דהני לא פסילי אלא מטעם זרות וק׳ לפ״ז א״כ אמאי לא כתבו נמי דמיושב לא מצי למילף משום דלא פסיל אלא מטעם זרות כדאיתא לקמן דף כ״ג ע"ב אמר ליה רבא לר׳ נחמן מכדי יושב כזר דמי ומיחל עבודה וכו׳ ע״ש מ״ש התוס׳ בזה וכן פרש״י ז״ל שם לעמידה בחרתים ולא לישיבה כיון דלא נבחרו הוו להו זרים וזר מחיל עבודה עכ״ל וקושיא זו תקשי לר׳ משרשיא לקמן דיליף זר דמחיל עבודה מק״ו מיושב והאי יושב דלא מחיל אלא מטעם זר כמ״ש כיון דהשתא אכתי לא ילפינן זר דמחיל מנ"ל דיושב מחיל כדי לילף מיניה זר וי״ל דלא דמי יושב למחוסר בגדים דמחוסר בגדים דילפינן לעכב אינו אלא מטעם זר דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב ואע״ג דכתיב ביה חוקה לאו משמעותיה הוא עיכובא אלא היכא דילפינן חוקה בג״ש ועיין לתוס׳ לקמן דף י״ח ע״א ד״ה ת״ל חוקה ועיין עליהם פ׳ ג׳ דמנחות דף י״ט ע״א ד״ה תורה בעיא חוקה אבל גבי יושב הא דמחיל עבודה לאו מטעם זר הוא דמיחל אלא משום דשנה עליו הכתוב לעכב כדאיתא לקמן דף כ"ג ע״ב בברייתא ולכך שפיר מצי למילף זר מיושב והא דקאמר גמ׳ התם מכדי יושב כזר דמי וכו׳ הוא לפי האמת דאית לן זר מיחל גם יושב נקרא זר כיון שלא בחר בכהנים יושבים נחשבים כמו ישראל זרים כמ״ש התוספות שם ודוק:

בא״ד אבל ק׳ דנילף וכו׳ או עומד ע״ג כלים וכו׳ קשה הא מעומד על גבי כלים לא מצי למילף מק״ו לבד משום דאיכא למפרך שכן עשה בו קרב כמקריב דאם הניחו הקרבן ע״ג דף פסול ונ״ל שט״ס נפל וצריך למחוק או עומד ע"ג כלים דמיניה לא ק׳ מידי כדכתיבנא ושוב מצאתי בס׳ צ״ק שמחק אותן ונ״ל דמהאי טעמא מחק אותו אבל אכתי קשיא לי היכי מצי למילף משתויי יין בק"ו לבד הא איכא למיפרך מה לשתויי יין שכן אסור בהוראה תאמר בזר וצ״ע:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חידושים

גמרא ואמר רבא הכל מודים כו׳ (מיימוני פי״ג מה׳ פסולי המוקדשין) ומפרש דלא כפרש״י אלא דס״ל דלרבנן בכל מקום אפילו קיבלו בפנים והוציאו לחוץ פסול ודבריו נוחים בהלכה וע״ש בכ״מ:

פרק שני

תוס' ד״ה טבול יום כו׳ וכ״ת דאיצטריך כו׳ דהא כי מרבה רע״ק כו׳ דמההוא קרא כו׳ (כצ״ל ור״ל דע״כ רע״ק מדמי לה בקרבן יחיד ובקרבן יחיד גם טמא לא אישתרי ק״ל):

ד״ה אתי בק״ו כו׳ משתויי יין דלקמן כו׳ וצ״ע אמאי לא יליף מק״ו דיושב כו׳ עכ״ל ור"ל מבינייהו דנילף מיושב כו׳ וכ״ת מה ליושב שפסול לעדות נימא זר יוכיח מה לזר שכן אין לו תקנה יושב יוכיח ודוק נ״ל:

הגהות

כל הזבחים שקבלו דמן זר כו׳ (מיימוני פרק ט׳ מה׳ ביאת מקדש)

נשפכה כו׳ עד פסול יש למחוק:

רש״י ד״ה לאמטוייה דקאמרת לאחשובה כו׳ במתני׳ הס״ד וכצ״ל:

ד״ה בחוץ כו׳ המזבח הס"ד:

ד״ה והוציאו כו׳ המזבח הנך כו׳ הד״א.

ד״ה אי תניא כו׳ ס״א ואין מחלוקת בין י״א כו׳ אלא אאבוהו ר״ש קאי ופליג כו׳ כצ״ל ועיין בכ״מ:

ד״ה למעוטי כו׳ על הטומאה הס״ד:

ד״ה קרבן נשים כו׳ קרב בתמיה כקרבן נשים כו׳ כישראל הס״ד:

ד״ה לא הורצה כו׳ ולא לאומות הס״ד:

ד״ה בטומאת הגוף כו׳ לא נדחה הס״ד:

ד״ה אלא כו׳ ופסלם הס״ד:

ד״ה בעל מום כו׳ עבד חילל דכתיב ביה מום כו׳ מקדשי הס״ד:

תוס׳ ד״ה זר ואונן כו׳ חילול בהדיא הס״ד:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

הא צריך לאמטוייה. דקאמרת לאחשובה עבודה מהאי טעם מחלוקת ר' אליעזר ורבנן במתני': בחוץ. להלן מן המזבח והכניסו בפנים לצד המזבח: והוציאו לחוץ. כלומר ריחקו מן המזבח הנך חוץ ופנים כולהו בעזרה: הא צריך לאמטוייה. לכשיחזור ויקריבנו לצד המזבח אם תהא אותה הולכה במחשבה פסולה: לאו כהילוך הצריך לעבודה דמי. הואיל ושלא לצורך הוציאו על חנם הוצרך לחזור ולהכניסו: אי תניא. דמודה בה ר' אליעזר תניא ואין מחלוקת בין ר''א לת''ק אלא אר''ש אבוה קאי ופליג: מתני' כל הזבחים. אונן. כל זמן שלא נקבר המת: טבול יום. דשרץ ודמת ושאר טומאות שלא הוצרכו לקרבן: מחוסר כפורים. זב ומצורע שטבלו והעריב שמשן ולא הביאו כפרתן: מחוסר בגדים. כהן גדול ששימש בפחות משמונה וכהן הדיוט בפחות מד': ושלא רחץ ידים ורגלים. מן הכיור: ערל. כהן שמתו אחיו מחמת מילה: יושב או עומד על גבי כלים. שיש חציצה בין רגליו לרצפה וכולהו יליף בגמ' דפסלי בעבודה: גמ ' וינזרו מקדשי וגו'. גבי מקריבים בטומאה כתיב דסמיך ליה כל איש אשר יקרב מכל זרעכם: (למעוטי מאי) בני ישראל למעוטי מאי. קרבן של מי הוא ממעט מלהזהיר כהנים על הטומאה: אילימא למעוטי בנות ישראל. קרבן נשים שלא הוזהרו כהנים מלהקריבו בטומאה: קרבן נשים בטומאה קרב. בתמיה וכי יש כח בקרבן נשים לדחות הטומאה: אלא למעוטי קרבן עובדי כוכבים. עובד כוכבים ששילח עולתו כדתניא בהכל שוחטין (חולין דף יג:) איש איש לרבות את העובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל: השתא ציץ לא מרצה. על טומאת עולין שבקרבנו כגון נטמא הדם או החלב כדרך שמרצה על של ישראל: דאמר מר. במנחות בהקומץ רבה (דף כה.): לא הורצה. דכתיב לרצון להם ולא לעובדי כוכבים: בטומאת הגוף יהא קרב. בתמיה והלא [אפילו] אצל קרבן יחיד דישראל לא נדחת: אלא הכי קאמר וינזרו מקדשי. יתרחקו בטומאה מכל קדשים: בני ישראל לא יחללו. והזרים אף הם ינזרו כדי שלא יחללום לימד על זר שעבד שחילל את הקדשים ופסלם: בעל מום שאוכל. את קדשי קדשים דכתיב (ויקרא כא) מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל: אם עבד חילל. דכתיב מום בו ולא יחלל את מקדשי (שם):

זר ואונן. הא דלא תנא בעל מום ושתויי יין ופרועי ראש משום דכתיב בהן חילול בהדיא: טבול יום. אח''כ תני טמא וזו ואין צריך לומר זו קתני ומשום דאיכא תרי קראי תני תרוייהו והא דלא תני טמא ברישא דניחא ליה למיתני טמא בהדי ערל כדאשכחן בפרק הערל (יבמות דף ע.) ובחגיגה (דף ד:) ועוד איכא תנא דמרבי ליה לערל כי טמא ומיהו סוגיא דגמ' דלא כוותיה מדמצרכי ליה תרי קראי וכי תימא דאצטריך לערל בקרבן צבור דאילו טמא שרי דהא כי מרבי ר''ע לערל כי טמא היינו בזב ומצורע דמההוא קרא דריש דכתיב איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב ואותה טומאה לא הותרה בצבור: אלא למעוטי עובדי כוכבים השתא ציץ לא מרצה. הקשה הרב רבי יום טוב דהכא משמע דהאי בני ישראל לא אתא למעוטי עובדי כוכבים ולקמן אמרינן בפ' ב''ש (דף מה.) קדשי עובדי כוכבים אין חייבין עליהם משום נותר דילפינן חילול מטומאה ובטומאה כתיב בני ישראל ולא עובדי כוכבים ואין לומר דמבני ישראל דכתיב גבי אכילת קודש בטומאה קדריש שזהו פסוק שני לו בפרשת אמור אל הכהנים דלא משמע הכי בתורת כהנים ובריש תמורה (דף ג.) דמייתי התם בהדיא קרא דוינזרו ועוד דגבי וינזרו כתיב חילול ולא גבי אכילת קודש בטומאה וי''ל דקרא דוינזרו מיירי בכל שימוש בין בכהן טמא ששימש בין בזר ששימש וגם איירי בכל טומאה בין באכילת קדשים בטומאה בין בטמא ששימש ופשיטא ליה דלמעוטי קדשי עובדי כוכבים מאכילה בטומאה לחודיה לא אתא דמבני ישראל דכתיב בתריה גבי אכילה בטומאה נפקא ואתא למידרש זר מבני ישראל ולא יחללו ובאכילת טומאה דכתיב הכא לאשמועינן דכתיב ביה חילול לאגמורי אנותר וא''ת א''כ במכות (דף יד:) ובשבועות (דף ז.) ובפרק הערל (יבמות דף עה.) אמאי דחק ר' יוחנן אזהרה לאכילת קודש בטומאה תיפוק לן מהכא ויש לומר משום דהאי קרא הוי לאו שבכללות דאתא נמי לטמא ששימש מיהו קשה בפרק אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פג.) דיליף טמא ששימש במיתה מחילול חילול מתרומה ופריך לילף חילול חילול מנותר דבכרת ולא במיתה ומשני חילול דרבים עדיף ולא יחללו מלא יחללו אבל נותר כתיב כי את קדש ה' חילל בל' יחיד והשתא אכתי הוה ליה למילף מאכילת טומאה דבכרת דבהאי קרא גופיה ועוד כיון דמחד קרא נפקי נקיש חילול דשימוש לחילול דאכילה ועוד דלקמן שילהי פ' בית שמאי (דף מו.) אמרינן ולא יחללו בשני חלולין הכתוב מדבר אחד פסול נותר ואחד פסול טומאה ומקשי אהדדי אם כן בנותר נמי איכא חילול דרבים ולא יחללו וי''ל דיליף טמא ששימש במיתה מחילול דכתיב בתרומה גבי מיתה ומתו בו כי יחללוהו ופריך נילף כרת מחילול דנותר דכתיב גבי כרת כי את קדש ה' חלל ונכרתה ולכך משני היינו חילול דיחיד אבל לא יחללו דקרא דוינזרו אע''ג דמיירי בטמא שאכל וגם בנותר ההוא חילול לא כתיב עונש בהדיה. ז''ה עיקר ברו''ך. ועוד י''ל דבהאי קרא דלא יחללו משמע טמא ששימש וזר ששימש ואכילת קודש ונותר ולא ידעינן להי מינייהו נקיש אי לזר דבמיתה או לאכילת קודש ונותר דבכרת לכך צריך ג''ש ומיהו קשה לתנא דבי ר' ישמעאל דלא נפקא לן זר מהאי קרא ועוד קשה אדנפקא לן ליה בעל מום ששימש במיתה מטמא ששימש נילף מאכילת קודש דבכרת וחילול דרבים וקשה לרבינו זצ''ל דלקמן דיליף דאין חייבין על קדשי עובדי כוכבים על עון דנותר דיליף מחילול חילול דטומאה דכתיב בני ישראל ולא עובדי כוכבים הלא ההוא קרא גופיה בנותר מישתעי כדתני לוי בשני חילולין הכתוב מדבר ועוד קשה לי מנלן ללוי דדריש שני חילולין חילול נותר וחילול טומאה הלא לוי גופיה בשמעתין מוקי לקרא בשני חילולין אחריני חילול טומאה וחילול זרות י''ל כיון דטומאה וזרות כתיב בקרא אפילו לא כתיב אלא חד חילול ממילא הוה קאי אתרוייהו ותימה לי הא אצטריך חילול לשון רבים לאגמורי מיתה בטמא ששימש פרק הנשרפין (סנהדרין דף פג.). ברו''ך: אתיא בקל וחומר מבעל מום. מיושב שאוכל לא מצי למילף דמה ליושב שכן פסול לעדות כדקאמר בסמוך וממחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים נמי דהני לא פסלי אלא מטעם זרות אבל קשה דנילף בק''ו משתויי יין (דלקמן) ופרועי ראש (ועומד על גבי כלים) [וי''ל] דלא קשיא מידי משתויי יין דלקמן מפיק שתויי יין דחילל מחוקה חוקה ממחוסר בגדים ומחוסר בגדים לא נפקא לן דחילל אלא מטעם דזרות וזר אכתי לא קמ''ל וגם מפרועי ראש לא קשיא מידי דשילהי פרק שני דסנהדרין (דף כב:) אמרינן דפרועי ראש למיתה גמירי אבל למיחל לא גמירי ואפילו למאן דאמר התם דמחלל היינו משום דאיתקש לשתויי יין דמחלי מטעם זרות וצ''ע אמאי לא יליף מק''ו דיושב דאינו במיתה וגם זר דאינו במיתה בקבלה לפי שאינה עבודה תמה ומחללי כל שכן פרועי ראש דבמיתה דמחללי. ברו''ך: