זבחים כז ע"א

דף כז - א

ואם חזר וחישב בעבודה נוספת שיאכלנו  חוץ למקומו, והיינו חוץ לעזרה, פסול הקרבן מדין מחשבת חוץ למקומו, ואין בו כרת באכילתו.

אך אם חישב באותה עבודה מחשבת פיגול של חוץ לזמנו, שיזרוק את הדם או שיאכל את הקרבן שלא בזמנו הרי הוא פיגול וחייבין עליו כרת על אכילתו.

ואם חישב בשעה שעבד את העבודה הראשונה לתת את הניתנין - למעלה למטה, ואת הניתנין - למטה למעלה, ושיהיה אותו המתן למחר, והיינו חוץ לזמנו, הרי הקרבן פסול, אך אינו פיגול לחייב על אכילתו כרת, וכפי שיתבאר.

חזר וחישב בעבודה השניה מחשבת פסול, לאחר שבעבודה הראשונה חישב לתת את הדם למחר על המזבח שלא במקומו, הרי בין חישב חוץ לזמנו, בין חוץ למקומו - פסול, ואין בו כרת. כי היות ונפסל הקרבן בעבודה הראשונה בפסול שאינו פיגול, לא יכול לחול בו דין פיגול, שהרי אין חייבים כרת על הפיגול אלא אם כן קרבו כל מתיריו בהכשר, ללא מחשבת פסול נוספת מעבר למחשבה המפגלת.

ואי אמרת שנתינת דם על המזבח שלא במקומו כמקומו דמי, ונתכפרו הבעלים, ורק הבשר לא הותר, נמצא שכשמחשב על הניתנים - למעלה ליתנם למחר למטה, יש כאן מחשבת זריקה חוץ לזמנה, ומדוע נקטה הברייתא לשון "פסול"? וכי האי "פסול" הוא בלבד, ואין חייבין כרת על אכילתו? הרי פיגול הוא, וחייבין על אכילתו כרת, לדבריך, שנתינה שלא במקומו כבמקומו דמי !?

אולם, אם נתינה שלא במקומו אינה כבמקומו, הרי שלא חישב כלל מחשבת זריקה, ולכך אין בזה פיגול. ^[1]

ומתרצינן: אמר מר זוטרא: אמנם נתינת הדם שלא במקומו כמקומו דמי, והטעם שכשחישב למחר ליתן הדם שלא במקומו אין הקרבן פיגול הוא, מפני שזריקה דשריא בשר באכילה, והיינו זריקה במקומה ובזמנה, מייתא רק היא מביאה את הבשר לידי פיגול. אבל זריקה דלא שריא בשר באכילה אם היה עושה אותה בזמנה, לא מייתא לידי פיגול, בין אם חישב עליה מחשבת פיגול בין אם חישב בעת עשייתה מחשבת פיגול אחרת! וכיון שזריקה זו שחישב עליה לעשותה שלא במקומה אינה מתרת את הבשר באכילה, לפיכך לא נעשה על ידה הקרבן פיגול, על אף שחישב בה מחשבה של חוץ לזמנו ^[2].

אמר ליה רב אשי למר זוטרא: מנא לך הא שאין הקרבן נעשה פיגול בזריקה שאינה מתרת הבשר למרות שבעלים מתכפרים בה?

אמר ליה מר זוטרא: לפי שנאמר [ויקרא ז] "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי - פגול יהיה, והנפש האכלת ממנו עונה תשא". ודורשים בזה: מי שפיגולו גרם לו לאסור את הבשר באכילה, תתחייב הנפש האוכלת ממנו בכרת. יצא זה, זריקה על המזבח שלא במקומה, שאין פיגולו גרם לו להיאסר באכילה, אלא איסור דבר אחר, שנזרק שלא במקומו, הוא זה שגרם לו, שאין הקרבן מתפגל באותה זריקה גם אם יחשבו בו מחשבת חוץ לזמנו.

ומדין זה, שזריקה חוץ למקומה אינה זריקה המפגלת, למדנו שאף אם חישב בשעת קבלה או הולכה מחשבת חוץ לזמנו על זריקה שלא במקומה לא יעשה הקרבן פיגול על ידי זה ^[3].

ומקשינן: אי הכי, איפסולי נמי לא ליפסל! שהרי זריקה זו אינה נחשבת זריקה לענין מחשבה. ^[4] ומתרצינן: אמר רב נחמן בר יצחק: מידי דהוה אמחשבת הינוח, שהרי על כל פנים חשב להניח את הדם למחר, ואליבא דרבי יהודה, הסובר שגם אם לא חישב לזרוק את הדם למחר אלא רק להניחו בלא זריקה, פוסלת מחשבתו את הקרבן ^[5].

ריש לקיש אמר: משנתנו שכתבה על זריקה שלא במקומה שפסול הקרבן, לעולם פסול ממש, ואף הבעלים לא נתכפרו, ולא כשמואל שפירש במשנה את הפסול על הבשר, שהרי לא כתבה המשנה את הפסול על בשר דווקא, אבל בעיקר הדין מודה לשמואל, ושלא במקומו כמקומו דמי לענין כפרה כפי שנדרש מן הפסוק לעיל. ולא קשיא על המשנה ששנינו שפסול לגמרי, כי כאן, מה שדרשנו מהפסוק שנתכפרו בעלים, מדובר שנתן את הדם שלא במקומו בשתיקה. ואילו כאן, משנתנו, עוסקת בשנתן את הדם שלא במקומו באמירה, שחישב בשעת זריקה לאכול הבשר חוץ לזמנו, ומשום כך נפסל הקרבן כיון שזריקה שלא במקומה כבמקומה, ויש כאן מחשבת פסול על זריקה. ^[6] אבל אין בו כרת משום שאין זו זריקה המתרת בשר באכילה, וכמו שנתבאר לעיל.

ומקשינן לריש לקיש מהא דתנן: ^[7] חישב ליתן את הניתנין למטה למעלה, למעלה למטה, כפי שהקשינו לשמואל, שהרי ריש לקיש סובר כמותו. וכן הקושיא השניה וכל המשא ומתן שלעיל עד דברי הגמרא "מידי דהוה אמחשבת הינוח, ואליבא דרבי יהודה ".

רבי יוחנן אמר: אידי, משנתנו האומרת שבנתינה שלא במקומו "פסול", ואידי, המשנה שהובאה לעיל שבנתנו על הכבש אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל, שתיהן עוסקות באופן שנתן [כהן כשר!] בשתיקה ללא מחשבת פסול, ובשניהם ראוי הקרבן להיפסל מחמת עצם הזריקה שלא היתה במקומה, כיון שזריקה שלא במקומו לאו כמקומו דמי, ופסולה לגמרי. והא, המשנה האומרת "אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל" עוסקת באופן דאיכא דם הנפש, ולכך לא כתבה "פסול" כי עדיין ניתן להכשירו על ידיי קבלה וזריקת דם אחר, הא, משנתנו, עוסקת באופן דליכא דם הנפש ולכך כתבה "פסול" כי אין לו עוד תקנה.

ומקשינן: תנן במשנתנו, פסול ואין בו כרת.

בשלמא לריש לקיש, שהעמיד דברי משנתנו שעוסקת באופן שנתן במחשבת פיגול, היינו דקתני במשנה פסול ואין בו כרת, להשמיענו חידוש בזריקה שלא במקומו, שעל אף שכבמקומו דמי, בכל זאת, כיון שאינה מתרת את הבשר, אינה מפגלת.

אלא לרבי יוחנן, הסובר שמשנתנו עוסקת באופן שנתן בשתיקה, ומה שכתוב "פסול" הוא משום שזריקה שלא במקומו לאו כמקומו, מאי "אין בו כרת"? והרי פשוט שאין בו כרת!?

ומסקינן: קשיא.

ומקשינן: ולשמואל, שהעמיד אף הוא את המשנה בשנתן בשתיקה, מאי "אין בו כרת"?

ומתרצינן: הכי קאמר התנא של המשנה: אם נתן את הדם שלא במקומו במחשבה שיאכל בשר או יקטיר חוץ לזמנו, פסול, ואין בו כרת. והחידוש הוא כמו לריש לקיש. אבל לרבי יוחנן אי אפשר לתרץ כן, שהרי לדבריו הטעם שפסל התנא זריקה זו הוא משום זריקה שלא במקומו לאו כמקומו דמי, ופשוט שאי אפשר לפגל בזריקה זו, לפי שהיא כמו שנתן את הדם על הריצפה, ואין שום חידוש בכך שאין בו כרת.

ומקשינן: ורבי יוחנן, אי זריקה שלא במקומו לאו כמקומו דמי, ואין היא זריקה כלל, למה כתבה משנתנו "פסול" ואין לו תקנה? אמנם העמדנו המשנה באופן שלא נותר דם הנפש, אבל מכל מקום, ליהוי כי נשפך הדם מן הכלי, לאחר שנתקבל בתוכו, על הרצפה, שדינו שיאספוהו מהרצפה לתוך הכלי, ואף בזריקה שלא במקומו, יאספנו מעל המזבח ויחזור ויזרוק במקומו, שהרי זריקה ראשונה אינה כלום.

[ולשמואל וריש לקיש הסוברים שזריקה שלא במקומו זריקה היא לענין כפרת בעלים, לא קשה, כי מאחר ולענין כפרה הועילה הזריקה, כבר נדחה הדם ולא יועיל לאספו בכדי להתיר בשר באכילה].

ומתרצינן: התנא של משנתנו סבר לה כמאן דאמר נזרק הדם לא יאספנו, שאף זריקה פסולה כיון שהגיע דם למזבח קלטו המזבח והוציאו מלכפר בו עוד.

דאמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: הכל מודים, כל התנאים שנחלקו לקמן, בדמים הניתנים למעלה מחוט הסיקרא שנתנן למעלה, וכן בניתנים למטה מחוט הסיקרא שנתנן למטה, אם נתנן שלא כמצותן, כגון במחשבת פסול או ביד שמאל, שלא יאספנו כדי לחזור ולזרוק, כי הואיל ונזרק במקומו נסתלקה ממנו תורת זריקה. לא נחלקו תנאים אלא בניתנין למעלה שנתנן למטה וכן בניתנין למטה שנתנן למעלה, שרבי יוסי אומר אף בזה לא יאספנו מהמזבח לכלי, ורבי שמעון אומר יאספנו!

ואין לומר שטעמו של רבי יוסי הוא משום שסובר שזריקה שלא במקומו כמקומו דמי, שאם כן היה לו לומר שנתכפרו בעלים בנתינה זו, ולא היה לו לחלוק עם רבי שמעון בענין זה של יאספנו או לא, אלא אם נתכפרו בעלים או לא. ומכיון שלא נחלק עם רבי שמעון בדבר זה, בהכרח שסובר כי זריקה שלא במקומו לאו כמקומו דמי, ובכל זאת כן לא יאספנו.

---

גמרא תנן חישב ליתן כו'. תיבת כו' דאיתא לקמן אחר ואליבא דר"י צריך למחקה משם ולהעמידה כאן אחר תיבת תנן:

רש"י ד"ה לא נחלקו. דבעינן למימר. הס"ד ואח"כ מה"ד

רש"י ד״ה דלא שריא כו׳ פיגול בין שחישב כו׳ לידי פיגול הד״א והס״ד:

ד״ה מי שפיגולו גורם שלא יאכל הוא דקאי בעונה תשא כו׳ כצ״ל:

בא״ד כרת ונפקא לן כו׳ בזריקה שלא במקומה ע״מ כו׳ כצ"ל:

ד״ה אי הכי כו׳ איפסולי נמי כו׳. והאי אי הכי בלאו הכי קשה מברייתא גופא דמוכח דלא היה זריקה לענין מחשבה א״כ איפסולי נמי לא נפסל:

ד״ה הכי קאמר כו׳ דאף ע״ג דלענין כו׳ מחשבה דהוי כאלו כו׳ כל מתיריו הד״א והס״ד וכצ״ל:

ד״ה רבי יוחנן כו׳ יאספנו הס״ד:

תוס׳ ד״ה ואי שלא במקומו כו׳ תימא ואי לאו כמקומו דמי לאלתר אמאי כשר כו׳. פי׳ דאי שלא במקומו לאו כמקומו דמי הוי כאלו חישב חוץ למקומו ומחשבת חוץ למקומו פוסלת אפי׳ לאלתר כמו מחשבת הינוח למחר דהיינו חוץ לזמנו וטעמא דר״י לקמן מצד הסברא כמו אם הניחו למחר פסול ה״ה חישב להניח למחר נמי פסול ה״ה והוא הטעם בשלא במקומו כמו אם זרק שלא במקומו פסול דלא הוי כמקומו הוא הדין אם חישב ~לו רוח~ {צאן קדשים: לזרוק} שלא במקומו אפי׳ לאלתר בשלמא אי טעמא דר״י במחשבת הינוח מריבוי׳ דקרא כדאמרינן לקמן דף ל״ו ע״א לא הוי קשה ממחשבת שלא במקומו אבל השתא דמסקינן התם דטעמא מצד הסברא א״כ קשה. ומ״ו הב״ז כתב דלפרש״י בד״ה לאלתר כשר כו׳ לא קשי׳ מידי ודבריו קשה להולמן וכאשר כתבתי קשה נמי לפרש״י עיין שם ואינו מן הצורך להאריך נ״ל:

בא״ד אי דאשמעינן ליה מברייתא דהכא כו׳ כצ״ל:

בא״ד אי מברייתא דשמעתין דלמא סובר דלא כו׳ כצ״ל. פי׳ אע״ג דמוקמינן כוותי׳ בשמעתין ומוקמינן דכמקומו דמי היינו דלדידיה מוקמינן שפיר אפילו אמרינן כמקומו דמי אבל ר"י ס״ל דלאו כמקומו דמי וממילא לא קשיא מידי אלא מכח דלאלתר כשר קתני מוכח דכמקומו דמי נ״ל:

ד״ה יצא זה כו׳ וא״ת אמאי איצטרך לקמן כו׳ לפי קושי׳ זו אין להקשות למר זוטרא קושי׳ אחרינא דלדידיה ל״ל לעיל לשמואל לכפר למימרא לכפרה נתתיו כו׳ תיפוק ליה מדכתיב פיגול יהיה ללמד דזריקה שלא שריא בשר באכילה לא מייתי לידי פיגול מזה מוכח דלא מרצה אבשר ואם כן פיגול יהיה ל״ל לאו קושיא היא דאי לאו לכפר ה״א דמרצה נמי על הבשר ופיגול יהיה אתי היכא דלא קרבו מתירין כמצותן דגם כן ד״א גורם לו איסורא מ״ה איצטרך לכפר נ״ל:

בא״ד בין קמיצה להקטרה דמקטיר קומץ עליהם וק״ל דאותן כו׳ כצ״ל:

בא״ד ומהניא להו הקטרה כו׳ כצ"ל. פי' נימא הקטרה דשריא שיריים באכילה מייתי לידי פיגול הקטרה דלא שריא שיריים באכילה לא מייתי לידי פיגול כמו גבי זריקה:

בא״ד וי״ל דהא דמיתסר באכילה לאו מחמת גריעותא דהקטרה של קומץ הלכך לא ממעטינן כו׳ כצ״ל. פירוש הא דמיתסר שיריים באכילה לא משום גריעותא דהקטרה אלא משום שחסרו לפ״ז לא מצי לממעטי מאם האכל וגו׳ ולמימר יצא זה שאין פיגולו גורם לו לשיריים רק הקטרה דלא שריא השיריים באכילה דהא הקטרה לא אסרי אלא מחמת שחסרו מ״ה מהני׳ הקטרה לקבוע בפיגול נ״ל. ובזה מתורץ קושי׳ שניה. ותירוץ זה לקושי׳ זו עולה נמי אפילו אי אמרינן דמי שפיגולו גרם לו משמע אפילו בעבודות אחרות שלא יהיה דבר אחר גורם לו בין באותה עבודה של מחשבת פיגול בין בשאר עבודות צריך שלא יהיה פסול אחר גורם לאסור הבשר אפ״ה לא קשיא משיריים כיון דשיריים נאסר מחמת חסרון ולא מחמת דבר אחר דהקטרה או דשאר עבודות מ״ה מהניא הקטרה לקבוע בפיגול ובזה מיושב קושיא מה שיש מקשי׳ ואינו מן הצורך להאריך ודוק נ״ל:

בא״ד לא שריא בשר באכילה ומי שפיגולו גרם לו משמע נמי באותו עבודה עצמה כו׳ כצ״ל. וזה תירוץ לקושיא ראשונה:

בא״ד וקשה לר״י דאזל בתר מחשבה שקדמה כדתנן בפירקין הס״ד. פי׳ דלר״י קשה דס״ל לקמן דף כ״ט ע״ב דאזלינן בתר מחשבה שקדמה והא מלא יחשב ילפינן דלא איצטרך אלא למימרא דכי נקבע בפיגול בעבודה אחת ובעבודה שניה חשב שלא במקומו פקע שם כרת מיניה כדמשני תוספות נ״ל ואח״כ: ד"ה מידי דהוי אמחשבת הינוח כו׳ לימא ליה לרבנן דאתיא כר״י ולר״י מחשבה כמעשה א״כ לאלתר כשר ע״כ היינו בעלים כו׳ כצ״ל:

בא״ד באכילה לא מייתי כו׳ כצ״ל:

בא״ד היינו כשר גמור כו׳ כצ״ל:

בא״ד ליפלוג בניתנים למעלה כו׳. פי׳ דפריך לקמן ליפלוג ר״י בניתנים למעלה כו׳ ומשני ר״י לטעמי׳ דס"ל שלא במקומו כמקומו דמי ואי אמרי דעביד ר״י מחשבה כמעשה אפילו היכא דבמעשה הבעלים מתכפרים ולא פסול גמור א"כ הדרא קושיא לדוכתא ליפלוג בניתנים למעלה למטה ולפסול בשר באכילה כמו במעשה אלא ע״כ דכשר גמור ס״ל במחשבה וק״ל:

ד״ה אלא דבר אחר כו׳ מ״מ סברא הוא שדבר אחד לא יגרום כו׳ כצ״ל. והא דלא משני תוס׳ לעיל הכי דאיצטרך לא יחשב דמידי ד״א כתיב משום דאכתי תיקשי לכתוב לא יחשב לחוד מ״ה צריכא לתירוץ דלעיל:

בא״ד והא דאמר בפ׳ ג״ה כו'. פירוש דהתם נמי יש להקשות מידי בשרה מותר כתיב מ״ה כתבו דלא דמיא להכא דהתם מיתורא דקרא קדרש דתיב״ת הנשה מיותר דאי בא לאשמעינן שנשה ממקומו כמו שפרש״י בחומש דהא בתר הכי כתיב כי נגע וגו׳ בגיד הנשה אע״כ לאשמעינן שגידה אסור משום שנשה ממקומו ובשרה מותר נ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא א״ה איפסולי נמי לא ליפסול פי׳ בשלמא אי אמרת שלא במקומו לאו כמקומו משום הכי פסול דהוה כמו חוץ למקומו ולא הוה פיגול משום דלא הוה כמקומו אבל השתא דאמרת דהוי כמקומו ואפילו הכי לא הוה פיגול משום דלא הויא זריקה לענין מחשבה כיון דלא שריא בשר באכילה א״כ איפסולי נמי לא לפסול ודוק:

שם אמר רנב"י מידי דהוה אמחשבת הינוח ואליבא דר׳ יהודה כצ״ל כנראה מפרש״י אבל מדברי הכ״מ בפט״ז מהל׳ פסולי המוקדשין דין ו׳ נראה דלא הוה גריס בגמ׳ ואליבא דר׳ יהודה ואינו אלא מפרש״י ע״ש ועיין בס׳ ברה"ז:

שם ר״ל אמר לעולם פסול ממש וכו׳ כאן שנתן באמירה תנן חישב וכו׳ עד מידי דהוה אמחשבת הינוח וכו׳ הקשה בס׳ פנים מאירות וז״ל תמיה לי טובא דאליבא דר״ל דמוקי למתני׳ באמירה ושלא במקומו כמקומו דמי היה לו להקשות ממתניתין גופה דקתני פסול ואין בו כרת ואי שלא במקומו כמקומו דמי ומיירי שנתן באמירה כרת נמי לחייב אלא ע״כ דזריקה דשריא בשר באכילה וכו׳ ומאי אולמיה להקשות מברייתא יותר ממתני׳ גופא בשלמא לשמואל דמוקי ליה בשתיקה וכו׳ ע״ש באורך ונ״ל דאה״נ דה״מ להקשות ליה ממתני׳ גופה אלא איידי דמקשה לשמואל מברייתא דלא מצי לאקשויי ליה ממתני׳ גופא כמ״ש הרב הנז׳ לכך מקשה נמי לר״ל מברייתא ודוק:

תוס׳ ד״ה ואי שלא במקומו וכו׳ תימא ואי לאו כמקומו דמי לאלתר אמאי כשר ר״ל דק״ל כיון דהאי מתני׳ מוקמינן לה אליבא דר׳ יהודה דאית ליה לקמן בפ׳ כל הפסולים דף ל״ו גבי חישב להניח דמו למחר מחשבה כמעשה כדתניא אמר להם ר״י אי אתם מודים שאם הניחו למחר שהוא פסול אף חישב להניח למחר פסול א"כ אף כיון דשלא במקומו לאו כמקומו דמי ופסול לגמרי א״כ אף כשיחשוב ליתנו שלא במקומו ליהוי פסול דמחשבה הוי כמעשה ודוק ודברי ס׳ ברה״ז כאן אינם מבוררין לי ע״ש:

ד״ה יצא זה וכו׳ וי״ל דהא דמיתסר באכילה לאו מחמת גריעות ההקטרה וכו׳ וכצ״ל והשאר נמחק נ״ל והוא תירוץ לקושיא שנית ור״ל כיון דהא דמיתסר שיריים אינו מחמת גריעות ההקטרה אלא מחמת השיריים שחסרו ולכך מהניא הקטרה למיקבעינהו בפיגול ולא מימעטו מאם האכל יאכל מי שפיגולו גרם לו יצא זה שאין פיגולו גרם לו דהתם אפי׳ לא הויא מחשבת פיגול לא הויא זריקה מעלייתא דהא לא שרייא בשר באכילה דזריקה גרועה היא שלא היתה במקומו משא״כ גבי הקטרת קומץ דהויא הקטרה מעלייתא ולא איתסרו שיריים אלא מחמת שיחסרו ואין לומר דלפ״ז נמי מיתרצא קושיא ראשונה דאיצטריך לא יחשב דאי לאו לא יחשב לא הייתי ממעט אלא היכא דאי לא הוי מחשבה לא הוי זריקה מעלייא אבל היכא דאי לא הוי מחשבה הוי זריקה מעליא אף דהוה מיתסר מחמת דבר אחר כיון דאינו תלוי בזריקה שפיר קובע בפגול בזריקה לכך איצטריך לא יחשב למעט נמי זה שאינו קובע זה אינו דא״כ הדרא קושיא שנית לדוכתא דהיכי מיקבע פגול בהקטרת קומץ כיון דגם זה ממעט מלא יחשב ודוק:

בא״ד וי״ל דמי שפגולו גרם לו משמע באותה עבודה עצמה וכו׳ זה תירוץ לקושיא ראשונה ואין להקשות לפ״ז דאתא קרא דלא יחשב דאפי׳ אי לא הוה מחשבה הויא זריקה מעליא מ״מ כיון דנפסל תחלה לא קבע פגול בזריקה א״כ בשיריים שחסרו נמי נימא הכי כיון דנפסלו תחלה לא יקבע פגול בזריקה דלא אמרינן דאף אם נפסל תחלה לא יקבע פגול בזריקה אלא אם נפסל באחד מארבע עבודות אבל גבי שיריים דהפיסול הוא אינו אלא מחמת שחסרו שיריים ולא מחמת פיסול

דהקטרה או דשאר עבודה מהניא להו הקטרה לקבוע בפגול ודוק:

בא״ד א״נ אימא ה״מ כי נפסל תחלה וכו׳ וקשה לר״י דאזיל בתר מחשבה שקדמה כדתנן בפרקין הס״ד ור״ל דר״י ס״ל לקמן במתני׳ דף כ״ט ע״ב דאזלינן בתר מחשבה שקדמה ואם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום פגול וחייבין עליו כרת וא״כ אין עולה לו תירוץ זה וצ״ל כתירוץ הא׳ וק״ל:

ד״ה לאלתר כשר במסקנא אתיא וכו׳ כצ״ל והוא שייך לעיל בברייתא:

בא״ד דאי לאו הכי ליפלוג בניתנין למעלה למטה פסול בשר באכילה וכו׳ ר״ל דשם בפרק כל הפסולים דף ל״ו פריך וליפלוג ר״י בניתנין למעלה למטה ומשני ר״י לטעמיה דסבר שלא במקומו כמקומו ואי אמרי׳ דעביד ר״י מחשבה כמעשה אפי׳ היכא דבמעשה הבעלים מתכפרים ואינו פסול גמור א״כ אכתי הקושיא במקומה עומדת לפלוג בניתנין למעלה למטה דלפסול בשר באכילה כמו במעשה דהא לחכמים כשר אף הבשר אלא ע״כ דכשר גמור ס״ל ר״י במחשבה וק״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חידושים

רש"י ד״ה אליבא דר״י כמבואר מזה דרש״י גרס להדיא בגמ׳ ואליבא דר״י וא״כ יפה השיג הראב״ד ז״ל בפרק ו׳ דין ו׳ ארמב״ם ז"ל שפסק חישב למחר פסול כיון דלא קי"ל כר״י והכ״מ ז"ל תירץ שהרמב״ם אינו מפרש כפרש״י אלא דמהדר ליה כי היכי דאשכחן לר״י במחשבת הינוח אע״ג דלא הוי פיגול מיפסיל ה״נ לרבנן דחישב כו׳ אע״ג דאינו פיגול מיפסיל עכ״ל. והדין עמו דכן מוכח כתי׳ דריש לקיש דסתם מתני׳ איירי בנתן במחשבת פסול שלא במקומו ומשמע דהלכתא כמתני׳ ומודו רבנן בזה ודוק נ״ל:

ד"ה ושלא במקומו כו׳ ול״ק אמתני׳ הס״ד:

תוס׳ ד״ה ואי שלא במקומו כו' תימה ואי לאו כמקומו כו׳ עכ״ל. ונראה דלפי מה שפרש"י ד"ה ליתן את כו׳ וז״ל וא״נ זריקה פסולה היו כו׳ ל״ק מידי דבהניח להקריב לאלתר שלא במקומו לא מפסיל אי זרק אח״כ במקומו אבל בהניח למחר מיפסיל א״כ פסול לר״י אף במחשבת הינוח אכן מהא דפ׳ כל הפסולים דר״י לטעמי׳ כו׳ הוכיחו שפיר ומסוגיא דכאן ל״ק כלל וא״צ ולטעמיך ודוק נ״ל:

בא״ד כוותיה בשמעתין (תוספות) ומנליה כו׳ כצ״ל:

הגהות

גמרא מיתיבי חישב כו׳ (מיימוני פי״ג ופי"ו מה׳ פסולי המוקדשין)

לאלתר כשר חזר וחשב כו׳ כצ"ל ונמחקו ב׳ תיבות למחר פסול וכן הוא בג׳ של קלף. בס״א נ״ל.

אמר ר״נ בר״י מידי דהוי אמחשבת הינוח ואליבא דר״י ריש לקיש כו׳ כצ"ל וכן הוא בגש״ק ודלא כמשמעות ל׳ הרמב״ם ודוק

כאן שנתן באמירה תנן חישב כו׳ כצ״ל ונמחק ואליבא דר״י נ״ל:

רש"י ד״ה חישב כהן כשר הס״ד:

ד״ה ליתן כו׳ הזריקה שלא במקומו הד״א והס״ד:

ד"ה לאלתר כשר כו׳ שלא לשמן והס״ד:

ד״ה חוץ לזמנו כו׳ קרבו מתיריו כו׳ כצ״ל:

ד״ה למחר פסול כו׳ פסול ור׳ יודא היא כו׳ בפ״ג הד"א והס״ד:

ד״ה חזר כו׳ כל מתיריו הס״ד:

ד״ה האי פסול כו׳ אכילת מזבח אלא לאו כו׳ חשיבה אכילה הד״א והס״ד:

ד"ה זריקה דשריא בבשר כו׳ לזרוק למחר הס״ד:

ד״ה זריקה כו׳ לידי פיגול הס״ד:

ד"ה אי הכי כו׳ לא נפסל הס״ד:

ד״ה אמחשבת הינוח כו׳ להניחו למחר הס״ד:

ד״ה כאן שנתן כו׳ היה לפסול דכמקומו דמי כו' לפגל דזריקה דלא כו׳ הד״א:

ד״ה תנן כו׳ כמו במקומו הס״ד:

ד״ה ור׳ יוחנן כו' שנתן בשתיקה הס״ד:

תוס׳ ד״ה יצא זה כו׳ גרם לו יצא כו׳ לא הוי המחשבה לא הוי זריקה כו׳ באכילה (תוספות) וי"ל דמי כו׳ אם שחט חטאת שלא כו׳ או זרק חוץ לזמנו סד״א להוי פיגול כו׳ אבל כו' בעבודה אחת ובעבודה שני׳ שאחרי׳ חשב כו׳ בפרקין ולאלתר כו׳ ונראה דר' יודא לא עביד (וזה ברור בסוגי׳ ופשוט) כו׳ דאל״ה (ס״א ליתני) ליפלג בחישב בניתנין למעלה למטה שיהא פסול בשר לאכילה כו׳ כצ״ל ודוק היטב:

ד״ה וריש לקיש כו׳ לה כוותי׳ שפיר הס״ד:

ד״ה לאו משום כו׳ ושייך לע״ב:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תוס׳ ד"ה ואי שלא במקומו כו' והוא בדף כ״ו ע"ב תימא ואי לאו כמקומו דמי לאלתר אמאי כשר וכתב מ"ו הב"ז וז"ל ונראה לפירוש רש"י ד"ה ליתן את כו׳ וז"ל וא״כ זריקה פסולה היא כו׳ לא קשה מידי דבהניח להקריב לאלתר שלא במקומו לא מיפסל אי זרק אח"כ במקומו אבל בהניח למחר מיפסל א"כ פסול לר"י אף במחשבת הינוח אכן מפרק כל הפסולין דר"י לטעמי׳ הוכיחו שפיר ומסוגיא דכאן ל״ק כלל ואין צריך ולטעמיך ודוק נ"ל עכ"ל ואני לא זכיתי להבין דבריו דנראה לי דמסוגי׳ דכאן שפיר מקשים התוס' בתימא גדולה והוכרחו לומר ולטעמיך וזה פירושם תימא ואי לא כבמקומו דמי וע״כ אמאי פסול אלא ע״כ משום דהוי מחשבת הינוח דהא עכ״פ חישב להניח למחר והוי מחשבה כמעשה א״כ לאלתר אמאי כשר כיון דחישב לזרוק שלא במקומו יהיה פסול כמו אם זרק שלא במקומו היה פסול לגמרי כן אם חישב לזרוק שלא במקומו יהיה פסול כיון דמחשבה כמעשה ושלא במקומו לאו כבמקומו דמי כנ״ל ברור דבריהם ואין להקשות מאי קשיא להו דילמא המקשה היה סבר כיון דשלא במקומו לאו כבמקומו הוי כמו שנשפך מן הכלי אל הרצפה ויאספנו ולכך לאלתר כשר אבל למחר הוי כמו מחשבת הינוח זו אינה קושיא כלל חדא כיון דאיצטרך לאוקמי׳ אליבא דר"י ולקמן אמרינן לר"י לא יאספנו היכא דקלטיה מזבח ועוד דמ״מ תקשי ליה אמתניתין דאמאי קתני פסול יאספנו ושפיר מקשים התוספות תימא והוכרחו לתרץ דהוי מצי למימר ולטעמיך וק״ל:

ד"ה יצא כו׳ עד וי"ל כו׳ דהא לא שרי בשר באכילה ר"ל אבל בשירים שחסרו דאי לא היה מחשבה היה הקטרה מעליא ולא היה איסור מחמת הקטרה אלא היה איסור מקודם הקטרה מחמת שחסרו ולכך מהני להו הקטרה למקבעינהו בפיגול ובזה מתורץ גם קושיא ראשונה דאיצטרך לא יחשב ולא הייתי ממעט זה רק היכא דאי לא הוי מחשבה לא הוי זריקה מעליא אבל היכא דאי לא הוי מחשבה הוי זריקה מעליא דאף דהיה אסור לאכול מקודם כיון דלא תלוי בזריקה שפיר הוא קובע פיגול בזריקה ואין לומר דמי שפגולו גרם לו משמע שפיגולו גרם לו עתה יצא זה שאיסור דבר אחר גרם לו מקודם ולכן פירשו התוספות וי"ל דמי שפיגולו גרם לו משמע באותה עבודה ותירוץ זה עולה עם וי"ל דלעיל לכוונה אחת ודוק:

בא"ד קמשמע לן לא יחשב ואין להקשות השתא אפילו אי לא היה מחשבה היה זריקה מעליא מ"מ כיון דנפסל תחילה לא קבע פיגול בזריקה א״כ בשירים שחסרו נמי נימא הכי כיון דנפסלו מקודם לא יקבע פיגול בזריקה וי"ל דלא יחשב משמע דוקא מחשבות מוציאות זו מזו אך קשה לי דלפי זה מאי דוחקיה דהתוס׳ דמי שפיגולו גרם לו משמע באותה עבודה היה להם לתרץ דמי שפיגולו גרם לו משמע אף בעבודה אחרת ואיצטרך לא יחשב דאי לא נכתב הייתי ממעט מי שפיגולו גרם לו יצא זה שאיסור דבר אחר גרם לו אפילו שירים שחסרו דלא מקבעי פיגול בהקטרה ואיצטרך לא יחשב ללמד דדוקא פסול מחשבות מוציאות זו מזו ולא מה שנפסל בפסול אחר וק״ל ובאמת היה נראה לי תירוץ אחר על הא דמקשי התוס׳ דלמה לי לא יחשב כיון דבהאי קרא אם אכל יאכל כתיב לא ירצה הייתי אומר דהקפידה תורה על לא ירצה דזריקה דלא מרצי דלא מייתי לידי פיגול אבל זריקה דמרצי אף דלא שריא בשר אכילה מייתי לידי פיגול ולכך איצטריך לא יחשב ואתי ללמד כל היכא דלא מרצי לא מייתי לידי פיגול וע"כ מי שפיגולו גרם לו אתי אפילו היכא דמרצי אלא דלא שרי בשר באכילה לא מייתי לידי פיגול וק"ל:

בא"ד דאי לאו הכי ליפלוג בנתנים למעלה למטה פסול בשר באכילה כמו במעשה ר"ל דהתם פריך ולפלוג ר׳ יהודא בניתנים למעלה למטה ותירצו סבר שלא במקומו כבמקומו דמי ואי ס"ד דר"י עביד מחשבה כמעשה אף דבמעשה לאו פסול גמור הוא א"כ מ"מ קשה קושית המקשה דליפלוג ר"י בניתנין למעלה למטה דפסול בשר באכילה אם עביד מעשה ולחכמים כשר בחישב אף הבשר וק"ל:

גמרא מנ"ל הא דכתיב אם האכל יאכל ויקרא ז׳ יש להקשות דלפי זה מאי פריך לעיל בדף כ"ו ע״ב אי הכי בשר נמי אמר קרא לכפר תיפוק ליה בלא קרא ע"כ אי אפשר לומר דמרצי אבשר דא"כ למה לי קרא פיגול יהיה מי שפיגולו גרם לו ללמד דזריקה דלא שרי בשר באכילה לא מייתי לידי פיגול תיפוק ליה דמרצה אבשר ושפיר קובע פיגול בזריקה זו אלא ע"כ מדאיצטרך פיגול יהיה ש"מ דאינו מרצה אבשר ויש לישב:

שם ריש לקיש אמר לעולם פסול ממש כו׳ תנן חישב את הניתנים תמיא לי טובא דאליבא דריש לקיש דמוקי למתניתין באמירה ושלא במקומו כבמקומו דמי היה לו להקשות ממתניתין גופיה דקתני פסול ואין בו כרת ואי שלא במקומו כבמקומו דמי ומיירי שנתן באמירה כרת נמי לחייב אלא ע״כ דזריקה דשריא בשר באכילה מביא לידי פיגול כו' ומידי דהוי אמחשבת הינוח ומאי אולמיה להקשות מברייתא יותר ממתניתין גופיה בשלמא לשמואל דמוקי ליה בשתיקה ולכך אין בו כרת שפיר מקשה מברייתא עד שהוכרח לתרץ זריקה דשריא בשר באכילה כו׳ אבל לר״ל דמוקי למתניתין שנתן באמירה ושלא במקומו כבמקומו דמי קשה ממתניתין גופיה דאמאי אינו חייב כרת ואין להקשות דהא לשמואל נמי קשה דמאי פריך מברייתא הלא ע״כ לשמואל קשה מאי אין בו כרת דפשיטא דאין בו כרת אלא ע״כ מוכרחים אנו לומר תירוץ הגמרא אם נתן במחשבה פסול ואין בו כרת וא״כ קשה קושית הגמרא כרת נמי לחייב כיון דשלא במקומו כבמקומו דמי אלא ע״כ זריקה דלא שריא לא מביא לידי פיגול א"כ מאי מקשי מברייתא ע״כ היה יודע מתירוץ זה י״ל דזו אינה קושיא כלל דבלא ברייתא אין כאן קושיא לשמואל דמוקי מתני׳ בשתיקה אמאי אין בו כרת דיש לומר לדיוקא אתי דהכא שנתן בשתיקה אין בו כרת אבל אם נתן במחשבה יש בו כרת דשלא במקומו כבמקומו דמי ולכך פריך שפיר מברייתא דאפילו במחשבה אין בו כרת והוכרח לתרץ זריקה דשריא בשר כו׳ ולכך פריך שפיר השתא לשמואל מאי אין בו כרת פשיטא דהא אפילו אם נתן במחשבה אין בו כרת ק״ו היכא דנתן בשתיקה כל זה נכון לשמואל אבל לריש לקיש קשה היה לו להקשית ממתני׳ גופיה וצ״ע:

תנן חישב כו׳ עד למטה כו׳ מידי כצ״ל וצריך למחוק כל:

אלא לר״י מאי אין בו כרת קשיא ותיובתא לא הוי דמצינו למימר דפסול ממש ואין בו כרת אפילו אם חישב אח״כ חוץ לזמנו אין בו כרת בקרבן זה דלא קרבו מתיריו וק״ל:

תוס׳ ד"ה אלא דבר אחר גרם לו וכו׳ מ״מ סברא הוא שאין דבר אחר יגרום לו כצ"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת. שהרי קרבו מתיריו דהכי תנן במתני' (לקמן כט:) חוץ למקומו פסול חוץ לזמנו פיגול שהרי קרבו מתיריו מהן פיגול מהן שתיקה ואין כאן פסול מחשבה אחרת להוציאו מיד פיגול: למחר פסול. אבל אם אותה מחשבה שחישב בעבודה ראשונה ליתן את הניתנין למטה למעלה חישב לזרוק אותה זריקה למחר פסול כדמוקמינן לקמן מידי דהוה אמחשבת הינוח שהרי שחט ע''מ להניח דמו למחר פסול ורבי יהודה היא דפסיל ליה בפ''ג (לקמן לה:): חזר וחישב. בעבודה שניה בין חוץ לזמנו בין חוץ למקומו פסול ואין בו כרת דהא איפסיל ליה במחשבה קמייתא ותו לא חייל עליה פיגול דלא קרבו כל מתיריו: ואי שלא במקומו. דמזבח כמקומו דמי: האי פסול. בתמיה אמאי קרי ליה פסול להאי דחישב ליתן שלא במקומו למחר פיגול הוא שהרי חישב בשחיטה ע''מ לזרוק דמו למחר דהיא אכילת מזבח אלא לאו כמקומו דמי ולא חשיבא אכילה: זריקה דשריא בשר באכילה כו'. כגון במקום מתן הדם מייתי לידי פיגול בין שחישב בה ע''מ להקטיר אימורים למחר בין שחישב בשחיטה לזרוק למחר: זריקה דלא שריא בשר באכילה. אי הוה עביד לה בזמנה כגון זריקה שלא במקומו לא מייתי לידי פיגול בין שחישב בה ע''מ להקטיר אימורים למחר בין שחישב בשחיטה למיעבד הך זריקה למחר לא מייתי לידי פיגול: פיגול יהיה. והנפש האוכלת וגו': מי שפיגולו גורם. שלא יאכל הוא דקאי בעונה תשא יצא בשר שנזרק הדם שלא במקומו דאיסור זריקה שלא במקומו גרם לו שלא יאכל הלכך אין חייבין על פיגולו כרת ונפקא לן מהכא דאי חישב בזריקה שלא במקומו ע''מ לאכול או להקטיר למחר לא הויא מחשבת זריקה לענין פיגול ומינה כי חישב בשחיטה ע''מ לעשות זריקה זו חוץ לזמנו לא הויא מחשבה בזריקה המפגלת: אי הכי. דלא הויא זריקה לענין מחשבה איפסולי נמי לא נפסול: אמחשבת הינוח. דהא חשיב מיהא להניחו למחר: ואליבא דר' יהודה. לקמן בפ' כל הפסולין (דף לה:) תנן להניח מדמו למחר כשר ור' יהודה פוסל: וריש לקיש אמר כו'. אמתניתין קאי ופליג אדשמואל: לעולם פסול ממש. דלא תני תנא פסול אבשר לחודיה אי לא פריש בהדיא ומתני' פסול לגמרי קאמר שאף בעלים לא נתכפרו: ושלא במקומו. כשמואל סבירא ליה דכמקומו דמי לענין כפרה ולא להתיר באכילה כדדריש ליה שמואל לקרא דלעיל ואני נתתיו לכם וגו' ולא קשיא אמתני': כאן שנתן בשתיקה. דרשא דקרא דמשמע בעלים נתכפרו כשנתן בשלא במקומו בשתיקה ומתני' דקתני פסול בנתן במחשבת לאכול בשר חוץ לזמנו ואשמעינן דפסול ואין בו כרת דמחשבת זריקה זו מחשבה הוא לפסול דכמקומו דמי ולא לפגל דזריקה דלא שריא בשר באכילה לא מייתי לידי פיגול: תנן כו'. כל הנך תיובתא דאותבי' לשמואל מותבי' נמי לריש לקיש דהא כוותיה סבירא ליה דשלא במקומו כמקומו דמי: ורבי יוחנן אמר אידי ואידי. מתניתין דקתני פסול וליכא תקנתא ומתניתין דכל הפסולים דתני תקנתא שנתן בשתיקה: בשלמא לריש לקיש. דאוקי מתני' כשנתן במחשבה איצטריך למיתני אין בו כרת לאשמועינן דאע''ג דחשיב בהך זריקה חוץ לזמנו אינו פיגול וכדאמרן דלא שריא בשר באכילה לא מייתי לידי פיגול: אלא לרבי יוחנן. דמוקי בשתיקה והאי פסול משום דלא במקומו הוא פשיטא דאין בו כרת קשיא: ולשמואל מאי אין בו כרת. דאיהו נמי מוקי לה בשתיקה: הכי קאמר ואם נתן במחשבה. דחוץ לזמנו פסול ואין בו כרת ואיצטריך לאשמועינן אע''ג דלענין כפרה כמקומו דמי מחשבת פיגול לא חיילא הואיל ולא שריא בשר באכילה אבל לרבי יוחנן לא מצי לשנויי הכי דכיון דאשמעינן תנא דידן פסול ומשום דשלא במקומו (הוא אלמא) לאו כמקומו דמי פשיטא דאם נתן במחשבה לא הויא מחשבה דהוי כאילו נתנו על הרצפה דלא קרבו כל מתיריו: ורבי יוחנן. כיון דלאו זריקה הוא כלל ניהוי כמי שנשפך מן הכלי על הרצפה ויאספנו ואפי' ליכא דם הנפש אחרינא אמאי פסול יאסוף את זה מן המזבח ויחזור ויתננו במקומו בשלמא לשמואל ולריש לקיש כיון דזריקה היא לכפרה אידחי ליה מלאספו שהרי כיפר אלא לר' יוחנן יאספנו: סבר לה. תנא דמתניתין: כמ''ד לא יאספנו. כיון דהגיע למזבח ואע''ג דשלא כהילכתו הוא קלטיה מזבח לאפוקי מתורת כפרה אחריתי: הכל מודים בניתנין למעלה שנתנן למעלה שלא כמצוותן. כגון במחשבה או בשמאל: שלא יאספנו. לחזור וליתנו כמצותו דכיון דניתן במקומו אזדא ליה תורת זריקה מיניה: לא נחלקו. הנך תנאי דבעינן למימר שרבי יוסי אומר לא יאספנו ואף על גב דלאו כמקומו דמי: ורבי שמעון אומר כו'. וע''כ ליכא למימר

ואי שלא במקומו כמקומו דמי כו'. תימה ואי לאו כמקומו דמי לאלתר אמאי כשר וי''ל דהוה מצי למימר וליטעמיך והשתא ניחא הא דקאמר לקמן בסוף כל הפסולין (דף לו.) ר' יהודה לטעמיה דקאמר שלא במקומו כמקומו דמי ופירש שם בקונטרס דשמעינן ליה דהכא בברייתא דמוקמינן כוותיה בשמעתין (תוספות) ומנא ליה לקמן דר' יהודה סובר כן בעלמא דקאמר ר' יהודה לטעמיה אי ברייתא דשמעתין דלמא סוברת דלאו כמקומו דמי אלא דסמיך אהא דקתני לאלתר כשר א''כ על כרחין כמקומו דמי וסיפא דלמחר פסולה אתיא כרבי יהודה כמו מחשבת הינוח (ע''כ): יצא זה שאין פיגולו גרם לו. וא''ת אמאי איצטריך לקמן (דף כט:) לא יחשב לומר שמחשבות מוציאות זו מזו תיפוק ליה מהכא מי שפיגולו גרם לו יצא זה שאין פיגולו גרם לו ועוד קשה לרבא דמסיק בסוף פ''ק דמנחות (דף יב.) לדברי האומר שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר קומץ עליהן וקיי''ל דאותן שירים אסורים באכילה דמהניא להו הקטרה למיקבעינהו בפיגול ולאפוקי מידי מעילה וי''ל דהא דמיתסר באכילה אין מחמת מיעוט ההקטרה של קומץ הלכך לא ממעטי ליה מאם האכל יאכל מי שפיגולו גרם לו משמע דאי לא הוי המחשבה הוי הזריקה מעלייתא ומשתריא בשר יצא זה שאין פיגולו גרם לו דאפי' לא הוי המחשבה לא הויא זריקה מעלייתא דהא לא שריא בשר באכילה (תוספות) וי''ל דמי שפיגולו גרם לו משמע באותה עבודה עצמה דאי לא הויא מחשבה הויא הזריקה מעלייתא ומשתריא בשר באכילה יצא זה שנתן למטה למעלה שאין פיגולו גרם לו ואפילו לא הויא המחשבה לא הויא זה זריקה מעלייתא דהא לא שרייא בשר באכילה אבל אם שחט חטאת שלא לשמה או במחשבת חוץ למקומו והדם קיבל או זרק חוץ לזמנו סד''א ליהוי פיגול ובכרת דכיון דבאותה עבודה דפיגול ליכא מחשבה אחרת קמ''ל לא יחשב אי נמי אימא הני מילי כי נפסל תחלה לא הדר תו מיקבע בפיגול בעבודה שאחריה אבל כי נקבע בפיגול בעבודה אחת ובעבודה שניה שאחריה חשב שלא במקומו לא פקע שם כרת מיניה קמ''ל לא יחשב וקשה לר' יהודה דאזיל בתר מחשבה שקדמה כדתנן בפירקין ולאלתר דכשר במסקנא אתיא כרבי יהודה דסבר שלא במקומו כמקומו דמי ותימה כיון דמחשבה כמעשה לרבי יהודה א''כ לאלתר כשר היינו בעלים נתכפרו אבל בשר פסול כדאמר שמואל לעיל וא''כ חזר וחישב חוץ לזמנו בעבודה שניה אמאי פיגול להתחייב כרת הא זריקה דלא שריא בשר באכילה לא מייתי לידי פיגול כמו בסיפא למחר פסול ולא פיגול מהאי טעמא ונראה דר' יהודה לא עביד מחשבה כמעשה אלא היכא דבמעשה פסול גמור ולא נתכפרו בעלים ואם כן לאלתר כשר היינו כשר גמור ושריא בשר באכילה דאי לאו הכי ליפלוג בניתנין למעלה למטה שיהא פסול בשר באכילה כמו במעשה ברו''ך ע''כ: אלא דבר אחר גרם לו. והקשה ה''ר חיים מידי דבר אחר כתיב כדאמר בבבא קמא (דף כה.) מי שקרויו גרם לו יצא זה שאין קרויו גרם לו אלא דבר אחר גרם לו ופריך מידי דבר אחר כתיב וי''ל דסמיך אקרא דלא יחשב לא יערב בו מחשבות אחרות אע''ג דצריכי תרוייהו מ''מ סברא הוא שדבר אחר יגרום לו [פיסול להפקיע מידי פיגול] כיון דאשכחן מחשבות שמוציאים זו את זו אי נמי קרא יתירא קדריש הכא והא דאמר פרק גיד הנשה (חולין קא.) מי שגידו אסור ובשרו מותר יצא זה שגידו ובשרו אסור לא דמיא להכא: וריש לקיש אמר כו'. אע''ג דלריש לקיש צריכי לשנויי כדרבא ובפ''ק דמנחות (דף ה:) משמע דלא סבר ליה כוותיה בדבר הראוי לעבודה מ''מ באינך סבר ליה כוותיה שפיר: