זבחים סח ע"ב

דף סח - ב

ג. מליקה בעופות שאינם ראויים להקרבה:

מלק תורין קטנים שלא הגיע זמנן, ואינם ראויים להקרבה, ונחשבים כמליקת חולין, כיון שצריך להביא תורים גדולים ולא קטנים, ובני יונה גדולים שעבר זמנן. לפי שצריך להביא בני יונה קטנים ולא גדולים, מדכתיב "בן יונה" ולא "מן היונה", וכן כתיב "תורים" ולא "בני תורים", ללמד שצריך להביא דווקא תורים גדולים ובני יונה קטנים. ^[4]

מלק עוף שיבשה גפה, שנתיבש כנף העוף, ^[5] ושנסמית עינה, שנחסרה עינה, ^[6] ושנקטעה רגלה, דהוי מחוסר אבר. כי אף על פי שאין כל המומין פוסלים בעופות, אבל מחוסר אבר פוסל בקרבן העוף. ^[7]

בכל המקרים הללו מטמא בבית הבליעה דלא הועילה מליקתן כלל, ואפילו אם עלו למזבח ירדו, משום שלא נפסלו בעזרה, וכיון שאין המליקה מתרת את האיסור לא הועילה גם להוציאן מידי טומאת נבלה.

זה הכלל: כל שפסולו בקודש, קדשים הראויים שבאו לעזרה בהכשר אלא שנפסלו בעבודותיהם, ^[8] אינו מטמא בבית הבליעה. שהמליקה מועילה להוציא מידי טומאת נבלה משום שהועילה מליקתן לכך שאם עלו על המזבח לא ירדו, ונמצאת מליקה זו מתרת את האיסור.

אך אם לא היה פסולו בקודש, שנפסל העוף קודם שבא לעזרה, כגון שהיה מחוסר אבר שאינו ראוי לקרבן או שנפסל משום שמליקתו אינה מליקה, ^[9] מטמא בבית הבליעה כיון שאינו ראוי לכלום ואם עלה למזבח ירד, ואינה מתרת שום איסור, ומטמאת כנבלת עוף.

גמרא:

אמר רב: שמאל ולילה אין מטמאים בבית הבליעה. אם מלק בידו השמאלית או בלילה, נפסל בכך הקרבן, אך מועילה המליקה להוציא מידי טומאת נבלה. אך מליקה על ידי זר וסכין, או שנמלקה בסכין ולא בציפורן, מטמאים בבית הבליעה, כיון שנפסל ולא מהני המליקה להוציא מידי נבלה.

ודנה הגמרא: מאי שנא, מה ההבדל בין שמאל ולילה, דנחשבים מליקה המתרת איסור, שאם עלו לא ירדו, לבין זר וסכין, שלא נחשב מליקה המתרת איסור, ואינו מוציא מידי נבלה?

שמא תאמר, מליקה ביד שמאל נחשבת מליקה משום שמצינו דאית ליה הכשירה ביום הכיפורים, שהכהן הגדול נוטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו, ואם כן יש עבודה הכשרה אפילו בשמאל. וכן לילה, אית ליה הכשירה באיברים ופדרים, שהלילה כשירה לכתחילה להקטרת איברים ופדרים שדין הקטרתם בלילה, ועל כן תאמר שדוקא פסולים אלו מועילים להוציא מידי נבלה.

הרי יש לפרוך, זר נמי אית ליה הכשירה בשחיטה, שהרי שחיטתו של זר כשירה [דלא בעינן כהן אלא מקבלה ואילך]. ואם כן, מאי שנא זר דלא מהני מליקתו להוציא מידי נבלה?

ומתרצינן: שחיטה - לאו עבודה היא! אין שחיטת הזבח נחשבת עבודה שהרי היא נוהגת גם בחולין. ^[10] ומקשינן: ולא וכי שחיטה אינה עבודה? והאמר רב זירא: שחיטת פרה אדומה בזר פסולה. ומחוי רב עלה בביאור פסול זר בשחיטת פרה אדומה, מאי טעמא פסלה שחיטתו של הזר, כי "אלעזר" [בפרשת פרה נאמר "ושחט אלעזר"] שהוא כהן, ו"חוקה" כתיב בה, וכל היכא דכתיבה "חוקה" הוי לעיכובא, שחייבת להעשות דווקא לפי האמור בפרשה, והיינו בכהן ולא בזר.

ואם אמרת ששחיטה לא מיקרי עבודה ולכן אפילו זר כשר בשחיטה, כיצד יתכן שהשחיטה של פרה אדומה תהיה פסולה בזר [דקא סלקא דעתך דשחיטת פרה הוא מדין קדשים, וכיון שבקדשים לא מיקרי עבודה, גם בפרה לא מיקרי עבודה, ואם כן מאי טעמא פסיל בה זר]?

ומשנינן: שאני פרה אדומה, שאינה כשאר קדשים, דקדשי בדק הבית היא, ואין בה קדושת מזבח, ומה שצריך כהן לשחיטתה אין זה משום דמיקרי עבודה, אלא גזירת הכתוב היא ששחיטתה פסולה בזר אף על פי שאינה מכלל עבודת הקדשים, ואין ללמוד ממנה לשחיטת קרבן.

ופרכינן: ולא כל דכן הוא דשחיטה מיקרי עבודה?

ומה פרה אדומה, שהיא קדשי בדק הבית, בעו כהונה ופסולים בזר אף על פי שאין עבודת פרה נחשבת עבודה. קדשי מזבח, שהם חמורים ממנה, מיבעיא!? כל שכן הוא ששחיטתן עבודה וליבעי כהן!?

ומשנינן: אמר רב שישא בריה דרב אידי, מצינו לומר ששחיטת פרה שהיא קדשי בדק הבית הצריך בה הכתוב שתעשה בכהן על אף שאינה עבודה, מידי דהוה אמראות נגעים, ראיית נגע, דלאו עבודה היא, ואפילו הכי ובעיא כהונה, ורק הכהן יכול לטמאות או לטהר את הנגע. והוא הדין לשחיטת פרה אדומה, שהכשיר בה הכתוב כהן בלבד, אף על פי שאינה מכלל עבודת הקדשים. אך אי אפשר ללמוד ממנה ששחיטת הזבחים היא עבודה.

ומקשינן: ונילף שמליקת זר תועיל שאם עלה לא ירד, מבמה, שהרי זר כשר למלוק עופות בבמה לכתחילה, כי אין דין כהונה בבמה. וכיון שמצינו בעלמא בעבודות הבמה שכשר לכתחילה, אם כן יטהר הזר במליקה מידי נבלה?

ומתרצינן: מבמה לא יליף. אין למדים מבמה כיון שהיא נחשבת כחול לגבי מקדש.

ומקשינן: ולא? וכי לא לומדים עבודת מקדש מעבודת במה? והתניא, מנין ליוצא, שאם עלה לא ירד? דהיינו, מנין שאם יצאו אימורי חטאת ועולה חוץ לקלעים, ונפסלו ב"יוצא", שאם עלו על המזבח שוב לא ירדו? שהרי יוצא כשר בבמה! משום שבמת יחיד היא אפילו בשדות על הסלעים, במקום שאין קלעים.

ומתרצינן: תנא, א"זאת תורת העולה" סמיך ליה. הדין שנאמר ביוצא שאם עלה לא ירד אינו נלמד מבמה, אלא התנא סמך על הפסוק "זאת תורת העולה", דדרשינן ממנו, תורה אחת צהא לכל העולים, שאם עלו לא ירדו. ומרבינן מ"תורת העולה" כל שהיה פסולו בקודש, שאם עלו לא ירדו, וממעטינן מהמיעוט "זאת" כל שלא היה פסולו בקודש, שאם עלו, ירדו. לפיכך, פסול "יוצא" שפסולו הוא בקודש, שהרי פסול זה הטא רק משבא לקודש, אחר שכבר נעבדה בו עבודה, ועל כן אם עלו לא ירדו. וכן הדין בשמאל ולילה, כיון שמצינו שכשירים בעבודות אחרות, חשיבי נמי כפסולו בקודש. אבל מליקת זר, שלא מצאנו להכשירה בעבודת פנים, לאו פסולו בקודש הוא, ועל כן מטמא בבית הבליעה ואם עלה ירד.

ורבי יוחנן חולק על דברי רב, ואמר: זר אין מטמא אבית הבליעה. זר שמלק אינו מטמא, דילפינן מבמה שכשירה בזר ולכן מועילה מליקתו להוציא מידי טומאת נבילה. אבל מליקת סכין, כיון דלאו מליקה ולאו שחיטה היא, לא מצאנו כמותה להכשיר בענין אחר, ועל כן מטמא אבית הבליעה. ^[11]

כעת דנה הגמרא במחלוקת רב ורבי יוחנן במליקת זר על פי משנתנו:

תנן במשנתנו: כל הפסולים שמלקו, מליקתן פסולה.

והוינן בה: בשלמא לרבי יוחנן, "כל" לאתויי זר, הלשון "כל הפסולים" במשנה ניחא לרבי יוחנן, שהוא בא לרבות זר, שמליקתו מטהרת מנבילה. אלא לרב, דסבירא ליה מליקת זר מטמאה, "כל", לאתויי מאי? מה יש לרבות מהלשון "כל"?

ומפרשינן: מאי לאו, לאתויי שמאל ולילה, לרבות מליקה ביד שמאל או בלילה שמועילים לטהר מטומאת נבילה.

ודחינן: שמאל ולילה בהדיא קטני, הרי מליקה בשמאל ובלילה כבר כתובים במפורש במשנה, ומשמעות "כל" לכאורה בא לרבות מה שלא מוזכר עדיין במשנה!?

ומתרצינן: תני, והדר מפרש, בתחילה המשנה נקטה כלל, ואחר כך המשנה חוזרת ומפרשת הענין.

ועוד יש לדון על פי משנתנו: תא שמע מהא דתנן, זה הכלל כל שהיה פסולו בקודש אינו מטמא בגדים דהיינו טומאת נבלה אבית הבליעה.

והוינן בה: בשלמא לרבי יוחנן כל לאתויי זר שבא לרבות מליקת זר דאינו מטמא, אלא לרב לאתויי מאי כיון דסבירא ליה דמליקת זר מטמאה מה בא הכלל לרבות?

גמ' זר אין מטמא בבית וכו' כצ"ל וכן בסמוך:

תוס' ד"ה ושניסמית כו' ולא לבני נח. עיין חולין דף כג ע"א תד"ה תמות:

גמרא ונילף מבמה וכ״ת מבמה כו' כצ״ל:

רש״י ד״ה תורים כו׳ קרא וליכתוב מן כו׳ כצ״ל:

ד"ה שמאל כו' בלילה הס״ד:

ד״ה מבמה כו׳ במקדש דבמה כו' מקדש הס״ד והד"א:

תוס׳ ד"ה ושנסמת עינה כו' אישתרי אפילו מחוסר אבר והוה מוקמינן מכל החי כו׳ כצ״ל. ותיבת אי נמי יש למחוק דחד תירוץ הוא ועיין בקידושין בתוספות דף כ״ד ע״ב:

ד"ה אמר רב שמאל כו׳. כדפירשתי במתניתין ושמאל ולילה דאין מטמאין דאם כו' כצ״ל:

בא״ד דמטמאים דירדו לר"ש דכיון דאירע פסול קודם שחיטה כמו כו' כצ״ל:

בא״ד ולא כמו שפירש הקונטרס לקמן כו'. והא דלא מביאו מה שפרש"י הכא במתניתין שפסולה בקודש שבאת לעזרה בהכשרה ונפסלה אפשר משום דהתם פרש״י בהדיא לענין אין פסולו בקודש דהוה דוקא קודם ביאתו לעזרה והכא לא כתב רש״י לענין אין פסולו בקודש רק לענין פסולו בקודש:

בא״ד דנרבע בעזרה כו׳. פי׳ דבנרבע כ״ע ל״פ אע״ג דנרבע בעזרה תרד:

בא"ד במעילה דתרד לר״ש כו' כצ״ל. פי׳ ושחיטת דרום נעשה פסולה בעזרה:

בא״ד דעל כרחך צריך לומר הכי למאי דבעי כו׳ כצ״ל. פי׳ לרבה דאמר שחיטת דרום תרד לר״ש ע״כ צ״ל דר״ש לאו דוקא רובע ונרבע קאמר ה״ה לענין זר במליקה וקמיצה אמרינן נמי דלאו דוקא ר״ש רובע ונרבע קאמר. והא דכתבו למאי דבעי למימר רבה ולא כתבו בפשיטות דע״כ לרבה משום דרבה לאו אליבא דהלכתא דמותיבנא התם בתיובתא מ״ה כתבו למאי דבעי למימר רבה ופירושו דס״ד למימר הכי נ״ל:

בא״ד ושמאל לילה דאין כו׳ כצ״ל:

בא״ד וכן שחיטת דרום כו׳. ועיין לקמן דף פ״ד ע״א בתוספות ד״ה פרט לנשחטה כו׳ דכתבו דמשחיטת דרום אין ראיה:

בא״ד שלא לשמו דדרום נמי כו׳ כצ״ל:

בא״ד פסולי מקום ומהאי טעמא היה כו׳ כצ״ל. פי׳ משוות קמץ זר לקמץ שמאל משום דזר נמי אית ליה הכשירה בשחיטה ומ״ה יחזור:

בא״ד ולעיל פ״ב נמי מפרש כו׳ כצ״ל:

בא״ד ולרבנן נמי אי משכחת ליה בבהמה כו׳. פי׳ דרבנן ס״ל דוקא אי משכחת בבהמה הכשירה לא תרד בבהמה אבל בהמה מהכשירה דעופות לא ילפינן מ״ה בהמה ב״מ תרד לרבנן:

בא״ד והא דר״י בעצמו אומר כו׳. פי׳ לפ״ז למה לא מכשיר ר״י יוצא בדם מהאי טעמא דיוצא כשר בבמה:

בא״ד ולא באימורין שכשר בבשר כו׳ כצ״ל:

בא״ד ילפינן לכתחלה מהדדי או מבמה כו׳ כצ״ל:

בא״ד דאינו חושש הא דמשכח כו׳ כצ״ל. פי׳ כיון דהני ג׳ דמכשיר ר״ש הם בעבודות דם ס״ל לר״י דלא ילפינן עבודת דם מהכשירה דשאר עבודת דעבודות דם חמור:

בא״ד וטריפה דירד אפילו כו׳ כצ״ל:

בא״ד וגם שלא בהכשרו כו׳ כצ״ל:

בא״ד שאינו דוגמתו דלא אירע כו׳ כצ״ל:

בא״ד ולא כמותו בפנים כו׳ כצ״ל. פי׳ שלא מצינו כמותו כשר בפנים:

בא״ד דהא בהא תליא כו׳ כצ״ל:

בא״ד הכא איכא קרא בסמוך למימר דאין כו׳ כצ״ל. פירש דילפינן לקמן מקרא מה שריפה כו׳:

בא״ד אין צ״ל כפרש״י כו' כ״ה גירסת מ״ו הב״ז וכתב דבפירש״י שלפנינו ליתא לזה ע״כ נ״ל דהכי גרסינן ומלקה פסול דקאמר בסמוך אין מטמאה אין נ״ל לפירושי לפרש בעל מום דלא כו׳ כצ״ל. פי׳ בשלמא לפרש״י אפשר לפרש דמלקה פסול היינו כהן ב״מ ושנעשה ב״מ אחר ביאתו לעזרה דהוי פסולו בקודש מ״ה אין מטמאה וה״ה דלא ירדו דהא בהא תליא אבל לפירושו דמפרש דפסולו בקודש היינו כל שפסולו כשר בעלמא בקודש לפ״ז אי אפשר לפרש ב״מ דלא אשכחן בהן ב״מ דכשר לעבודה אפילו בבמה אלא ע״כ צריך לפרש מלקה פסול היינו או אונן כו׳ כצ״ל ברור ונכון:

ד״ה שחיטה כו׳ פ״ק הס״ד:

ד״ה ונילף מבמה כו׳ מיהא לזר הס״ד:

וכי תימא כו׳ ומשני אזאת תורת העולה סמיך כו׳. פי׳ השתא דר״י סמך אקרא פליגי בהא דר״י ס״ל דזאת תורת העולה אתי לרבוי׳ כל דבר שיש לו הכשר אע״ג דלית ליה הכשר אלא בבמה ומ״ה יליף מבמה אבל ר״ש ס״ל דזאת תורת העולה אתי לרבוי' דוקא דבר שהיה פסולו בקודש דהיינו שפסולו כשר בעלמא בקודש כמו שפירשו תוספות לעיל בהג״ה ומ״ה לא יליף ר״ש מבמה דהוי כחול נ״ל ברור:

ד״ה אלא לרב כו׳ דהא מק״ו אתי דמליקת לילה כו'. היינו לתירוץ ראשון שכתבו לעיל מע״ל ד״ה מלק בשמאל כו׳. אבל לתירוץ שני שכתבו דר״י מודה בעוף דלא תרד א״כ אין כאן ק״ו. ולענ״ד אפשר למעבד ק״ו אף לתירוץ שני מה עבודות לילה דמחמיר ביה ר״י לשחיטה וס״ל דתרד ומטמאה אפ״ה מלק במליקה לילה וס״ל דלא תרד ולא מטמאה כ״ש הנך דלא מצינו דמחמיר ר״י הן בשחיטה הן במליקה וס״ל דלא תרד מכ״ש דלא מטמו נ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא ולאו כל שכן הוא קדשי בדק הבית הויא עבודה קדשי מזבח מיבעיא כצ״ל ועיין מ״ש בחידושי למנחות פ״ק דף ו׳ ע״ב:

שם תנן כל הפסולים וכו׳ בשלמא לר׳ יוחנן כל לאיתויי זר וכו׳ אינו ר״ל דדייק מתיבת כל דא״כ מאי משני לאיתויי שמאל וכו׳ דאכתי ק׳ מהבבא עצמה דקתני כל הפסולים שמלקו וכו׳ דליכא למימר דהפסולים דקתני היינו שאר פסולים כגון אונן וערל דהא פרש״י לעיל הא דקאמר רב זר ה״ה לאונן וערל וכל הפסולים אלא מכל הבבא קא דייק דקתני כל הפסולין שמלקו וכו' דבאיזה פסולים איירי אם לא זר וכיוצא בו ודוק:

שם ת״ש זה הכלל וכו׳ בשלמא לר׳ יוחנן כל לאיתויי זר איכא למידק לר׳ יוחנן נמי אמאי איצטריך האי כללא לאיתויי זר הא כבר שמעינן ליה מכללא דרישא וי״ל כדי שלא תפרש כללא דרישא לאיתויי שמאל ולילה ותנא והדר מפרש כדאוקי רב לכך איצטריך כללא דסיפא ודוק:

תוס׳ ד״ה ושנסמת וכו׳ וי״ל וכו׳ א״נ ה״א דכיון וכו׳ אישתרי אפילו מחוסר אבר ק״ל להאי תירוצא דא״כ מכל החי למאי אתא דליכא למימר דאתא לבני נח דוקא דמי איכא מידי דלבני נח אסור ולישראל שרי וליכא למימר דמוקמינן ליה דוקא בבהמה דא״כ היינו אי נמי דמיתרצי אח״כ לכך נראה דכוליה חד תירוצא הוא והא דכתבו אח״כ א״נ יש למחוק וכצ״ל אישתרי אפילו מחוסר אבר והוה מוקמינן מכל החי וכו׳ וכ״ה דבריהם בפ״ק דקידושין דף כ״ד ע״ב ע״ש וכן ראיתי בספר צ״ק שהגיה כן:

ד״ה אמר רב שמאל וכו׳ דכיון דאירע פיסול במליקה כמו דחנקינון דמי וכו׳ כצ״ל:

בא״ד בהג״ה והא דר׳ יהודה בעצמו אומר מפני מה לן בדם וכו׳ ר״ל דק״ל אמאי יליף בנין אב לן בדם דכשר מלן באימורין והדר יליף בבנין אב לן באימורין מלן בבשר ואמאי לא כייל להו ולימא הכי לן בדם ובאימורין כשר שהרי לן בבשר כשר ותירצו דאתא לאורויי לן דשאר עבודות שפיר ילפינן שלא בהכשירו מהכשירו כגון הא דלן באימורין כשר שהרי לן בבשר כשר אע"ג דהוי שלא בהכשירו מהכשירו כיון דסמיך אריבוייא כדאיתא התם בפ׳ המזבח מקדש דף פ״ד ע״ב אבל עבודת דם לא יליף משאר עבודות שלא בהכשירו מהכשירו ולכך לא יליף לן בדם כשר שהרי לן בבשר כשר אלא יליף מלן באימורין דהוי נמי שלא בהכשירו ולכך קאמר ר׳ יהודה ירדו בשלשה דמכשיר ר״ש דר״ש אינו חושש כיון דמשכח הכשירה בשום מקום אבל עבודת דם מעבודת דם שפיר יליף ר׳ יהודה שלא בהכשירו מהכשירו ולהכי שלמעלה ושלמטה שבפנים שבחוץ לא ירד ודוק וע״ש בפ׳ המזבח מקדש דף פ״ד ע״ב בתוס׳ בהגהה:

בא״ד וכמדומה לי שכן פי׳ לנו רבינו הקדוש נ״ע ולא כמו שבפנים ר״ל שפירש לנו כל שפסולו בקדש היינו כל שפיסולו כשר בעלמא בקדש ולא כמו שפי׳ התוס׳ שבפנים דהיינו שנפסל משנשחט ונתקדש בקדושת כלי וק״ל:

בא״ד ומלקה פסול דקאמר בסמוך אין מטמאה אין נ״ל לפרש בעל מום דלא אשכחן כהן בעל מום שכשר לעבודה ואפילו בבמה כדמוכח לעיל וכו׳ כצ״ל נ"ל:

בא״ד ונשפך דמה מן הצואר דלא ירדו ר״ל דק״ל אמאי לא ירדו הא לא אשכחן להו הכשירה בעלמא והא דהקשו מנשפך מן הצואר ולא הקשו מנשפך מן הכלי משום דנתקדש בכלי ולכך לא ירדו הילכך לא הקשו אלא מנשפך מן הצואר ותירצו משום דכבר נעשית כל השחיטה כהוגן יש מקשים לפ״ז א״כ אמאי איצטריך לטעמא אחרינא בלן בדם דכשר משום דלן באימורין כשר תיפוק ליה משום דכבר נעשית כל השחיטה כהוגן ונ״ל דלק״מ דהכא מקשו התוס׳ אליבא דר״ש דסבר נשפך דמה לא תרד אמאי לא תרד כיון דלא אשכחן ליה הכשירה בעלמא ותירצו אליבא דר״ש משום דכבר נעשית כל השחיטה כהוגן אבל ר׳ יהודה לא ס״ל האי טעמא וקושטא הוא דתרד ולכך בלן בדם דכשר איצטריך לטעמא משום דלן באימורין כשר דהאי טעמא ר׳ יהודה הוא דקאמר ליה כדאיתא בפ׳ המזבח מקדש דף ס״ד ע״ב ודוק:

ד״ה וכי תימא מבמה וכו׳ מיהו עבודת הדם לא יליף ר׳ יהודה וכו׳ ר״ל דק"ל כיון דאזאת תורת העולה סמיך דמרבי כל דבר שיש לו הכשיר א״כ מליקת זר נמי נרבי מזאת תורת העולה כיון דיש לו הכשר בבמה וע"ז תירצו דעבודת דם לא יליף ר׳ יהודה מבמה דהא ממעט נשחטה בלילה ויצא דמה וכו׳ דבעבודת דם לא יליף שלא בהכשירו מהכשירו דבמה אלא דוקא מעבודת פנים ודם מדם כמ״ש לעיל בהג״ה והא דתניא מנין ליוצא שאם עלה לא ירד וכו׳ היינו יוצא דאימורין כמו שפירש״י בפ׳ המזבח מקדש דף פ״ד ע״ב אבל ק״ל לר״ש דלא ממעט נשחטה ויצא דמה וסבר דכולהו אם עלו לא ירדו א״כ אמאי לא מרבה מליקת זר כיון דיש לו הכשר בבמה כמו שמרבה שמאל ולילה משום שיש להן הכשר ואין לומר דאה"נ דר״ש מרבה והאי סוגיא אליבא דר׳ יהודה דהא כתבו התוס׳ לעיל דכולה סוגיא אליבא דר״ש וכן מוכח מדבריהם הכא וליכא למימר דלא מרבה ר״ש דבר שיש לו הכשר אלא דוקא שיש לו הכשר במקדש אבל לא בבמה דא״כ מאי מקשה גמ׳ הכא ומבמה לא יליף והתניא מנין ליוצא וכו׳ הא קושטא הוא דר״ש לא יליף מבמה וההיא ברייתא ר׳ יהודה היא ועוד אי ר״ש לא יליף מבכשר דבמה א״כ מנ״ל ליוצא בין דדם בין דאימורין שאם עלה לא ירד הא לית ליה הכשר במקדש והנה לזה י״ל דאע״ג דר״ש לא יליף מבמה מ״מ טעמא דיוצא לא ירד משום דהוה פיסולו בקדש שנתקדש בכלי אבל שמאל ולילה דלא הוה פיסולו בקדש שלא נתקדש בכלי כמ״ש התוס׳ לעיל משום הכי בעי לאשכוחי בהו דאית להו הכשר בעלמא ולקושיא ראשונה י״ל דהכי המשך הסוגיא דמקשה ~וכתב~ {לוח הטעיות חק נתן: וכ"ת} מבמה לא יליף והתניא מנין ליוצא וכו׳ ואי ר׳ יהודה דמחמיר יליף מבמה כ״ש ר״ש ומשני ר׳ יהודה אזאת תורת העולה סמיך דמרבה כל דבר שיש לו הכשר אפילו בבמה אבל עבודת דם לא יליף דהא ממעט נשחטה בלילה ויצא דמה והה״נ לר״ש אע״ג דמרבה נשחטה בלילה ויצא דמה התם משום דפיסולו בקדש דנתקדש בכלי אבל מליקת זר דלא נתקדש בכלי דלא הויא אלא ביד לא חשיב פיסולו בקדש ולכך לא יליף וכה״ג כתבו התוס׳ לקמן ד״ה אין קידוש כלי שרת ודוק:

ד״ה אלא לרב וכו׳ דהא מק״ו אתו מליקת לילה דלר׳ יהודה תרד אינה מטמאה וכו׳ ר״ל אינה מטמאה לר״ש ודוק:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חידושים

תוס׳ ד"ה אמר רב כו׳ דנרבע בעזרה מאי איכא למימר כו' (ר"ל דנעשה נרבע אחר שהיה בעזרה וכן שחיטת דרום נעשה פסולו בעזרה ק"ל) ושמאל נמי ה"ל היכשירא וממעט כו׳ ובפ"ק דמנחות משווה להו לענין כו׳ (ר״ל דשם למד רב דקמיצת זר יחזיר וכשירה מהא דשמאל כשר לבן בתירא):

(בא״ד בהג"ה) ולרבנן נמי אי כו׳ בבהמה הכשירה לא תרד ולר"ש כו׳ (כצ״ל) ושחיטת עוף קדשים בפנים כו' כדאיתא פ׳ בתרא התם איכא קרא בסמוך כו' (כצ״ל) ור״ל וגזירת הכתוב היא שלא יהא מטמאה אף דתרד אמנם לפי מ״ש התוס׳ לקמן ד״ה לאתויי א״צ לזה וטעמא דמיסתבר הוא ע״ש ודוק:

בא״ד. א״צ לומר כפירש״י שמפרש בעל מום כו׳ כצ״ל אכן בפירש״י שלפנינו ליתא לזה לקמן:

ד״ה שחיטה כו׳ לא קשיא לדידיה דאתיא כמ״ד ריש כו׳ כצ״ל:

ד״ה אלא לרב כו׳ דלר״י תרד כו׳ היינו כפי מ״ש התוספות במתניתין בתי׳ האחד אבל לפי׳ התי׳ הב׳ שכתבו דמודה ר׳ יודא בעוף דלא תרד א״כ אין כאן ק״ו וכן הוא משמעות לשונם לקמן ד״ה מלקה כו׳ ואם כן צריך תירץ אחר לקושייתם. וע״ל דף פ״ד ע״ב בתוספות ד״ה הג״ה יוצא כו׳ נסתפקו בזה ע״ש. ודוק:

הגהות

גמרא תורין שלא הגיע כו׳ (מיימוני פ״ג מה׳ איסורי מזבח):

אמר רב שמואל כו׳ מידי דהוי כו׳ דלאו עבודה היא כו׳ כצ״ל:

רש״י ד״ה תורין כו' וכתב מן היונה ומן בני היונה כו׳ כצ״ל:

ד״ה שנסמית כו׳ דקאמרינן הס״ד:

ד"ה מבמה כו׳ מקדש הס״ד:

ד״ה לאתויי כו׳ תנן לה הס״ד: ואח״כ ד"ה כללא דסיפא כו׳ דמטמא דלא כו׳ הד״א:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תוס׳ אמר רב שמאל ולילה כו׳ ולא כמו שפי׳ הקונטרס כו' דא"כ נרבע בעזרה מאי איכא למימר נראה לי דהרי יכולים להקשות על פי׳ רש״י במתניתין הכא שפי׳ שפסולה בקודש שבאה לעזרה בהכשרה ונפסלה א"כ יבש גפו ניסמית עינו נקטם רגלו בעזרה מאי איכא למימר ואמאי קרי לא היה פסולה בקודש ועיין מה שאכתוב בסמוך:

בא"ד דע"כ למאי דבעי למימר רבה דשחיטת דרום תרד לר"ש וא"כ רובע ונרבע לאו דוקא א"כ ה"ה זר במליקה ~ובמקיצה~ {פנים מאירות: ובקמיצה} תרד לר"ש:

בא״ד ושמאל ולילה כצ"ל דאין מטמאין בבית הבליעה כו׳ טעמא בכל מקום כדמפרש הכא ר"ל דהוקשה להם כיון דמליקת זר לא חשיב פסולה בקודש דאירע פסולה קודם שנתקדש בכלי א"כ מליקת שמאל נמי לא חשיב פסולה בקודש וכן לילה וע"כ הוצרכו לפרש דטעמו דאף דאין פסולה בקודש מ"מ אית להו הכשירה במקום אחר ולכך אין מטמאין בבית הבליעה ואם עלו לא ירדו ופריך שפיר מ"ש שמאל ולילה אע"ג דאין פסולה בקודש אפ"ה אין מטמא בגדים בבית הבליעה זר נמי ועיין למטה ד"ה וכ״ת מבמה לא יליף:

בא״ד הגהה נ"ל פי׳ דכל שפסולה בקודש נ"ל דהוקשה לבעל הגהה זו דהא במתני׳ תניא מלק בשמאל ולילה ושחיטת חולין בפנים וא"כ איך תני זה הכלל כל שפסולו בקודש הלא מליקת שמאל ולילה לא חשיב פסול בקודש ועל שחיטת חולין בפנים לא שייך למיתני פסול קודש דלא נתקדש בכלי וכן הא דפריך לר"י בשלמא לר"י כל לאתוי זר הלא לפי׳ התוספות זר לא מיקרי פסולו בקודש לכן פירש בעל הגהה זו דפסולו בקודש היינו כל שפסולו כשר בעלמא וק"ל:

בא"ד ולרבנן נמי כו׳ הכשירה לא תרד כצ"ל כו׳ והא דר״י בעצמו אומר מפני מה לן בדם כשר כו' וא"כ למה לא מכשיר ר"י שאר פסולים היכא דאית להם הכשירה בעלמא ועל זה תירצו דשאר עבודות כו׳ אבל עבודות דם לא ר"ל דעבודות דם חמיר לר"י ולא מכשר אף דכשר בשום מקום אלא אם כשר בדם עצמו והוא פליג על ר"ש בג׳ עבודות דמכשיר ר"ש משום דר"ש אינו חושש בפסול זה כיון דאשכחן הכשירה בשום מקום אבל עבודות דם שפיר יליף ר"י מעבודת דם ופשוט הוא:

בא"ד ונשפך דמה מן הצואר דלא ירדו ר"ל אף דלית להו הכשירה משום דכבר נעשית כל השחיטה כהוגן עכ"ל ודוחק גדול הוא דאם כן למה לי טעמא אחרינא בלן בבשר נימא דכבר נעשית שחיטה כהוגן ודוק:

ד״ה ונילף מבמה כיון דמכשרת לילה אע"ג דאין פסולה בקודש זה לפי׳ התוספות ולפי׳ הגהה מקשה דזר נמי יהיה פסולו בקודש וק״ל כו׳ דאיכא הכשירה מיהא לזר ס"ד:

ד"ה וכי תימא כו' אע״ג דהך ברייתא כר׳ יהודה מ״מ כיון דר"י מחמיר כו׳ טובא קשיא לי על פי׳ התוספות ועל פי׳ הגהה לעיל ולא זכיתי להבין דבריהם דלפי׳ התוספות דלעיל דשמאל ולילה דאף דאין פסולם בקודש מ"מ אינם מטמאים בבית הבליעה וכן אם עלה לא תרד משום דאית להו הכשירה וע"ז פריך נילף גם זר מבמה כיון דר"י דמחמיר יליף מבמה כל שכן ר"ש א"כ מאי משני תנא אזאת תורת עולה קא סמיך דמרבה כל דבר שיש לו הכשר אף ע"ג דלית ליה הכשר אלא בבמה מ"מ קושית המקשה במקומה עומדת כיון דר"י דמחמיר ועבודת דם לא יליף משום הכשר אפ"ה סמיך אזאת תורת עולה א"כ ר"ש דמיקל ליסמוך אזאת תורת עולה דאפילו מליקת זר לא ירד משום דאית ליה הכשירה בבמה וכיון דמליקה מתרת את האסור דאם עלה לא ירד א"כ אין מטמא בבית הבליעה ולפי׳ הגהה קשה פשיטא דאף ר"ש גופיה לא אמר ביוצא אם עלה לא ירד ע"כ משום דאית ליה הכשירה בבמה דזה מיקרי פסולה בקודש א"כ כי היכי דסמיך אזאת תורת עולה למילף יוצא דאם עלה לא ירד ה"נ ליסמוך ללמוד מיניה דמליקת זר דלא ירד משום דאית ליה הכשירה בבמה וכיון דלא ירד משום דאית ליה הכשירה א"כ פסול בקודש מיקרי ואינו מטמא בבית הבליעה ואף אם נימא דמתניתין דהכא אתי כר״י דמודה ר"י בעוף דאם מלק בלילה אם עלה לא ירד א"כ קשה אף בבמה דמחמיר ר"י מ"מ סומך על תורת עולה להכשיר יוצא ק״ו בעוף דמיקל נסמוך אתורת עולה דמליקת זר אם עלה לא ירד משום דאית ליה הכשירה בבמה וכיון דמליקה מתרת את האסור אינו מטמא בבית הבליעה וצריך לי עיון רב ע"כ נראה לי פי׳ רש"י וכדי שלא יקשה עליו קושית התוספות צריך אני לעשות פי׳ לפירושו וה"פ שבא בעזרה בהכשירה ונפסלה ר"ל שאי אפשר למצוא פסול זה קודם שנכנסה לעזרה אלא דוקא לאחר שנכנסה בעזרה זה פסול מיקרי פסול בקודש שפסולו תלוי בקודש משא"כ רובע ונרבע ומחוסר אבר דאין פסולו תלוי בקודש דיכול למצוא פסול זה קודם שיכנס לעזרה א"כ אף שנרבע בעזרה כיון דפסול כזה וכל אינך יכול לבוא אף קודם שנכנס לעזרה לא חשיב פסול בקודש וא"כ מתניתין י"ל דאתיא כר"י ואף דר"י פליג בעלו וירדו הכא מודה ר"י דכל שפסולו בקודש אינו מטמא בבית הבליעה אף מליקת לילה דאף דירדו לר"י מ״מ פסול בקודש מיקרי ואינו מטמא כיון דנפסל לאחר שבא לעזרה בהכשר אבל סכין אף דנעשה לאחר שבא לעזרה מ"מ כיון דבתחילת עבודה נעשה ולא מצינו שום הכשר בזה בשום מקום הוי כמו דחנקיהו והוי נבילה וזה שאמר רב שמאל ולילה אין מטמאין בבית הבליעה דהוי פסולו בקודש כיון דאית להו הכשירה אבל זר דלית ליה הכשירה ודמי לסכין ולא קרוי פסולו בקודש וכולי עלמא מודים דאם עלו ירדו דלא קרוי פסולו בקודש כיון דנפסל בתחילת עבודה ולית ליה הכשירה הוי כמו סכין והוי נבילה ומתניתין אתי שפיר אף לר״י דפליג התם דסבר דירדו משום דהתם אית ליה ג׳ מעוטין וממעט עבודת דם אבל הכא כל מה שנפסל לאחר שבא בהכשר לעזרה ואית ליה הכשירה פסול בקודש מיקרי ואינו מטמא בבית הבליעה משום דדרשינן קרא הכא נבילה וטריפה מה טריפה ששוה בפנים כבחוץ לאיסור ואף נבילה כן לאפוקי שחיטת חולין בפנים כיון דאית ליה הכשירה בחוץ לא הוי נבילה א״כ מליקת שמאל ולילה ק"ו הוא דאית ליה הכשירה בפנים במליקה כזו שלא יהיה נבילה במליקה כזו ומהאי טעמא אפשר דילפינן שלא בהכשר מהכשירה משום דפנים מפנים אפשר דילפינן אף מהכשירה אבל מליקת זר לא הוי פסול בקודש כיון דאין לו הכשירה והוי מליקתו נבילה ופריך שפיר וניליף מבמה כי היכי דיליף ר"י ליוצא אף דלא יליף עבודת דם היינו משום דאית ליה התם תלתא מיעוטי אבל הכא כיון דאית ליה הכשירה הוי פסולו בקודש וילפינן מנבילה וטריפה לקמן כיון דאית ליה הכשירה אינו מטמא בבית הבליעה א"כ זר נמי נילף אף דהוא עבודת דם מ"מ נילף כיון דליכא מיעוטא הכא ונילף זר מבמה כי היכי דניליף לילה ושמאל דאית להו הכשירה ושפיר תירץ לו המתרץ תנא אזאת תורת עולה סמיך ר"ל בלא קרא רק מסברא לא היה יליף שום הכשר מבמה א"כ ה"נ לענין שיטמא בבית הבליעה לא ילפינן הכשירה מבמה והוי כמו דחנקינהו והוי נבילה ולכך מטמא דהוי כמו סכין דחשיב באין פסולו בקודש והשתא שפיר פסק הרמב"ם רפ"ז מה׳ פסולי מוקדשים דמלק בלילה אינו מטמא ובפ"ג דין ו׳ כתב וכן בהמת קדשים שנשחט בלילה פסולה ותרד דאף דתרד מ"מ אינו מטמא משום דאית להו הכשירה ודוק דלא כב"ז והא דמדמי בריש מעילה להדדי היינו לענין זה כמו פסול קודש דהכא מיירי בשינוי מקום אף פסול קודש דהתם מיירי בשינוי מקום אבל לעולם אף דפליג ר"י התם מודה הכא דאין מטמאים משום דאית לה הכשירה והוי פסול בקודש ולא הוי נבילה ואינו מטמא ודוק:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן. אינן ראויין לקרבן והוו להו כמליקת חולין דתניא בהכל שוחטין (חולין דף כב.) תורין גדולים ולא קטנים בני יונה קטנים ולא גדולים דלא אישתמיט קרא וכתב מן היונה ומן בני התורים ואימתי תורין כשירין משיזהיבו ואימתי בני יונה פסולין משיצהיבו נוצה מוזהבת שסביב הצואר: שנסמית עינה. דה''ל מחוסר אבר והקריבהו נא לפחתך וכי אמרינן אין תמות וזכרות בעופות לענין דוקין שבעין הוא דקאמרינן: שפסולה בקדש. שבאה לעזרה בהכשרה ונפסלה: גמ' שמאל ולילה. מלק בשמאל או בלילה: זר. והוא הדין לאונן וערל וכל הפסולין: ביום הכפורים. נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו ולילה נמי מאי שנא דאשכחן ליה הכשירה לכתחילה באיברים ופדרים: אלעזר כתיב. בשחיטתה וכתיב חוקה לעכב: דקדשי בדק הבית היא. ועל כרחך אין עבודות שלה חשובות עבודה: ונילף מבמה. שהזר כשר בה למלוק עופות לכתחילה דאין כיהון בבמה כדתנן בפ' בתרא (לקמן דף קיג.) וכיון דאשכחן ליה הכשירה לכתחילה בעלמא יטהר כאן מידי נבילה: מבמה לא ילפינן במקדש. דבמה כחול היא לגבי מקדש: ורבי יוחנן אמר מלק זר אינו מטמא בבית הבליעה. דילפינן מבמה: סכין מטמא. דלא מליקה ולא שחיטה היא ודכוותה לא אשכחן הכשירה: לאיתויי שחיטת קדשים בפנים. דלא מטמיא דבמתני' לא תנן לה: כללא דסיפא לאיתויי מליקת חולין בחוץ. דמטמיא

ושניסמית עינה. היינו שנחטטה דמחוסר אבר וממעטינן לה בפ''ק דקידושין (דף כד:) מדכתיב מן העוף ולא כל העוף פרט לשיבש גפה ולא כמו שפירש בקונטרס משום הקריבהו נא לפחתך וא''ת ל''ל קרא למחוסר אבר הא אפילו לבני נח אסור כדדרשינן לקמן פ' בתרא (דף קטז.) ופ''ק דע''ז (דף ה:) הבא בהמה שחיין ראשי איברים שלה וי''ל דאי לאו דכתיב קרא בישראל הוה מוקמינן קרא דבני נח לישראל ולא לבני נח כדאמר בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נט.) כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח א''נ הוה אמינא דכיון דאישתרי בעל מום בעופות לישראל טפי מבהמה אישתרי אפי' מחוסר אבר א''נ הוה מוקמינן מכל החי דכתיב בבני נח דדוקא בהמה שמצינו שנאסר בה מום לישראל: אמר רב שמאל ולילה כו'. כולה הך סוגיא כר''ש כדפרישית במתני' ושמאל ולילה דאין מטמאין דאם עלו לא ירדו וזר וסכין דמטמאין (ירדו) לר''ש דכיון דאירע פסול [קודם שחיטה] כמו דחנקינון דמי וירדו דאין פסולן בקודש שלא נתקדש בכלי וכל שפסולו בקודש דלא ירד היינו שאירע פסול משנשחט ונתקדש בקדושת כלי ולא כמו שפי' בקונטרס לקמן בפ' המזבח מקדש (דף פד.) אין פסולו בקודש שאירע פסול קודם ביאתו לעזרה כגון רובע ונרבע דנרבע בעזרה מאי איכא למימר ועוד דשחיטת דרום ר''ל במעילה דתרד לר''ש ולאו דוקא ר''ש רובע ונרבע דה''ה זר במליקה ובקמיצה תרד דעל כרחיך למאי דבעי למימר רבה דשחיטת דרום תרד לר''ש ושמאל ולילה דאין מטמאין בבית הבליעה ואם עלו לא ירדו טעמא בכל מקום כדמפרש הכא שמאל דאית ליה הכשר' ביום הכפורים ולילה לאיברים ופדרים ורבי יהודה ממעט לילה אע''ג דאית ליה הכשר' ושמאל נמי ה''ל הכשר' וממעט דאין לומר דלא ממעט אלא ג' דברים משום דתלתא מיעוטי כתיבי דהא מלקה זר ובעל מום תרד לר' יהודה וכן שחיטת דרום וא''ת ומה בין שחיטת דרום לרבי יהודה לפסח וחטאת שלא לשמו דרום נמי כשר בשאר קדשים וי''ל דדרום דמי לנשחט בחוץ דתרוייהו פסולי מקום ומהאי טעמא היה רוצה לומר רבה לר''ש דתרד וא''ת דהכא משמע דלרב לא הוי פסול זר כפסול שמאל ובפ''ק דמנחות (דף ו:) משווה להו לענין אם קמץ יחזיר וי''ל דהתם אין תלוי בהכשר דהא מכשר ר' יהודה בן בתירא בכל הפסולין כולן. הגה''ה נ''ל פירוש דכל שפסולו בקודש היינו כל שפסולו כשר בעלמא בקודש דהא לשון זה תנן לקמן בפ' המזבח מקדש (דף פד.) גבי אם עלו לא ירדו והתם נמי מפרש לכל אותם שלא ירדו היכן כשרים בעלמא ולעיל פ''ה (דף נא.) מפרש להו לן בדם כשר שהרי לן כשר באימורים וכן כולהו ובשמעתא נמי מפרש מ''ש שמאל דאינו מטמא דאית ליה הכשיר' ביוה''כ ולילה באיברים ופדרים וזר וסכין מטמאין דלית להו הכשיר' בעלמא ור' יוחנן דאמר מליקת זר אין מטמאה משום דאית ליה הכשירא או בשחיטה או בבמה וכן בהמה בעלת מום דלא תרד לר''ע בדוקין שבעין הואיל וכשר בעופות ולרבנן נמי אי משכחת ליה בבהמה הכשירא לא תרד ולרבי שמעון נמי בעי הכשירא בעלמא דהיינו פסולו בקודש ולהכי תנן גבי אתנן וכלאים ירדו דלית להו הכשירא בעלמא והא דר' יהודה בעצמו אומר מפני מה לן בדם כשר שכשר באימורין [ולן] באימורין [שכשר] בבשר לאורויי דשאר עבודות ילפינן מלכתחילה או מבמה אבל עבודות דם לא ולהכי קאמר ירדו בג' דמכשירן ר''ש דאינו חושש כיון דמשכח הכשירא בשום מקום אבל עבודות דם שפיר יליף ר' יהודה מעבודות דם אפי' מהכשירן ולהכי שלמעלה שלמטה שבפנים שבחוץ לא ירד וטריפה ירד אפי' לר''ש אפי' לר''ע דיליף בהמה מעוף אע''ג דאשכחן הכשירא בעוף טריפה במליקה אם תתרץ התם מצוותו בכך הא ילפינן שמאל לא ירד מהכשר דיוה''כ י''ל דתרתי לא ילפי בהמה מעוף וגם שלא בהכשרו ממצוותו בכך אי נמי לא ילפינן פסול של קודם שחיטה כגון טריפה ממליקה שאינו דוגמתו לא אירע קודם שחיטה וכמדומה לי שכן פירש לנו רבינו הקדוש נ''ע ולא כמו שבפנים וא''כ אין מטמאין בגדים אבית הבליעה וגם אם עלו לא ירדו הא בהא תליא דהא לישנא דכל שפסולו בקודש גבי תרווייהו תנן לה ובריש מעילה (דף ב:) נמי מדמה להו לתרווייהו ושחיטת עוף קדשים בפנים דאמרינן בסמוך אין מטמאין אע''ג דתרד כדמוכח בפרק השוחט והמעלה (לקמן דף קיא.) דפטר ליה אם העלהו אחרי כן בחוץ ואם לא ירדו בפנים היה חייב בחוץ כדאיתא בפ''ב התם איכא קרא בסמוך למימר אין מטמאין והא דאמרינן בשחיטת דרום דירדו לרבי יהודה פ''ק דמעילה (דף ב:) אע''ג דאית ליה הכשירא דקדשים קלים ודמים שלמטה למעלה לא ירד אף לר' יהודה מ''מ כיון דשחיטתן חוץ למקומן חשיבי כשוחט חוץ והוו כמאן דחנקינהו דמי ומליקת פסול דקאמר בסמוך אין מטמאה אין צ''ל כפירש''י שפירש בעל מום דלא אשכחן כהן בעל מום שכשר לעבודה ואפילו בבמה כדאשכחן (דמוכח) לעיל ריש פ''ב (דף טז.) דפריך מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו בבמה אבל מליקת פסול היינו או אונן או טמא או פסול אחר דאישתרי בעלמא ונשפך דמה מן הצואר דלא ירדו משום דכבר נעשית כל השחיטה כהוגן. ברו''ך: דאית ליה הכשירה ביוה''כ. הוה מצי למימר בהולכת אברים אלא כיון דמשכח יוה''כ בעבודה דמעכב כפרה נקטיה: שחיטה לאו עבודה היא. פירשתי לעיל בסוף פ''ק (דף יד:): ונילף מבמה. פי' כיון דמכשרת לילה אע''ג דאין פסולו בקודש משום דאית ליה הכשירא א''כ זר נמי כיון דאית ליה הכשירא והוה מצי לשנויי דאתיא כמ''ד (לקמן דף סט.) דאין מנחה ועופות בבמה וברייתא דתניא לקמיה כרבי יוחנן לא קשיא לדידיה דאתיא כמ''ד דיש מנחה ושמא משמע ליה דאי ילפא מבמה ילפינן אפי' מנחה ועופות כיון דאיכא הכשירא מיהא לזר: וכי תימא מבמה לא יליף והתניא מנין ליוצא כו'. אע''ג דהך ברייתא כר' יהודה בפ' המזבח מקדש (לקמן דף פד:) מ''מ כיון דר' יהודה דמחמיר יליף מבמה כל שכן ר''ש ומשני אזאת תורת העולה סמיך דמרבינן כל דבר שיש לו הכשר אע''ג דלית ליה הכשר אלא בבמה מיהו עבודת הדם לא יליף ר' יהודה דהא ממעט נשחטה בלילה ויצא דמה וכן שחיטת דרום: אלא לרב לאתויי מאי. וליכא למימר לאתויי חוץ לזמנו וחוץ למקומו ושלא לשמו דלא תני במתניתין דהא מקל וחומר אתו דמליקת לילה דלרבי יהודה תרד אינה מטמאה כל שכן הנך דלא תרד לר' יהודה דלא מטמו: