זבחים עו ע"א

דף עו - א

איתיביה אביי: הרי שנינו לקמן במשנה [צ א]:  וכולן, כל הקדשים הנאכלין, רשאין הכהנים לשנות באכילתן [דהיינו, לאכלן כפי רצונם, בכל אופני האכילה ^[20]], לאכלן צלויין, שלוקין ומבושלין, ולתת לתוכן של הקדשים בין תבלי חולין ובין תבלי תרומה, דברי רבי שמעון.

ומכך שמותר לתת תבלין של תרומה לתוך מאכל של קדשים, מוכח שמתיר רבי שמעון אפילו לכתחילה להביא את התרומה לבית הפסול. שהרי משניתנה התרומה בתוך בשר הקדשים מצטמצם זמן אכילתה לזמן של אכילת הקדשים בלבד!?

אמר ליה רבה לאביי: הנח לתרומת תבלין, שאינה אלא דרבנן, לפי שמן התורה נוהגים תרומות ומעשרות רק בדגן תירוש ויצהר, הילכך לא חייש לה רבי שמעון.

ועוד איתיביה אביי, הרי שנינו במסכת מעשר שני [ג ב]: אין לוקחין תרומה בכסף מעשר שני, מפני שממעט באכילתה של התרומה. והיינו, שממעט במקום אכילתה. כי מעת שהיא נהיית מעשר שני אי אפשר לאוכלה אלא בירושלים, כדין מעשר שני. ורבי שמעון מתיר.

ומוכח, שאפילו בתרומה דאורייתא לא חייש רבי שמעון!?

אישתיק ליה רבה לאביי, ולא תירץ לו על מה שהקשה לו.

כי אתא אביי לקמיה דרב יוסף, וסיפר לו את מה דאותיב לרבה, אמר ליה רב יוסף לאביי: אמאי לא תותביה נמי לרבה מהא מתניתין דשביעית [ח ז]? -

דתנן: אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה, כדי שלא יביאו את שמן התרומה או את ירק השביעית לבית הפסול. כי כאשר מתערב שמן של תרומה בירק של שביעית, אי אפשר לאוכלו אלא עד זמן הביעור של הירק. ומאידך, אם נטמא השמן, אי אפשר לאכול גם את הירק. ^[21]

ורבי שמעון מתיר לבשל את ירק השביעית בשמן תרומה לכתחילה. ומוכח שלא חייש רבי שמעון להבאת התרומה או השביעית לבית הפסול.

ואם כן, תיקשי לרבה, שאמר כי רק בדיעבד התיר רבי שמעון, ולא לכתחילה? אמר ליה אביי לרב יוסף: שפיר לא הקשיתי לרבה מהאי מתניתין. ולאו מי אותביתיה, האם לא הקשיתי לרבה מהא דתבלין, מהמשנה האומרת שרשאין הכהנים ליתן תבלין של תרומה בתוך תבשיל הקדשים, ואמר לי רבה: הנח לתרומת תבלין שאינה קדושה אלא מדרבנן, ולפיכך לא חייש רבי שמעון לפסולה. ואם כן, הכי נמי היה מתרץ לי רבה: הנח לתרומת ירק, שאין קדושתה אלא מדרבנן, כי מדאורייתא נוהגת תרומה רק בדגן תירוש ויצהר. ^[22]

ופריך רב יוסף לאביי: אי הכי, אם כדבריך, שהיות ותרומת ירק אינה אלא מדרבנן לא חייש לה רבי שמעון, הרי איפכא מיבעי ליה למיתני: אין מבשלין ירק של תרומה בשמן של שביעית, ורבי שמעון מתיר משום שלא חייש לפסול של תרומת ירק, לפי שהיא רק מדרבנן.

אבל כיון שאמרה המשנה "אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה", תיקשי, הרי שמן של תרומה קדושתו היא מהתורה, וכיצד מתיר רבי שמעון להביאו לבית הפסול על ידי בישולו עם ירק של שביעית!?

אמר ליה אביי לרב יוסף: ולאו מי אותביתיה להא דתני תנא קמיה דרב שאין לוקחין בדמי שביעית תרומה מפני שממעט באכילתה, ממשנתנו, שמתיר בה רבי שמעון לשחוט את האשם והשלמים שהתערבו זה בזה ולאכלם כחמור שבהן, על אף שמביא אותן לבית הפסול, ואמר לי רבה, לעולם קסבר רבי שמעון אין מביאין לכתחילה קדשים לבית הפסול, ושאני מתניתין דאיערב בדיעבד, אשם בשלמים, הילכך מתיר רבי שמעון בדיעבד. אם כן, הכא נמי במשנה של המבשל ירק של שביעית בשמן של תרומה, היה יכול רבה לומר שהתיר רבי שמעון רק במקום דאיערב ירק השביעית בשמן התרומה, שלכן התיר רבי שמעון לבשלם יחד משום שאי אפשר לסחוט את שמן התרומה מירק השביעית.

אך פריך ליה רב יוסף לאביי: אי דאיערב הירק בשמן, מאי טעמייהו דרבנן דאסרי לבשלם יחד? והא כבר הם מעורבין, והבישול לא יביא תוספת אפשרות לפסול, ומדוע לא התירו רבנן לבשלם?

שמא תאמר, זה שאסרו רבנן לבשלם הוא מידי דהוה אאשם ושלמים שנתערבו, שגזרו חכמים שלא לשוחטם ולאוכלם כחמור שבהם על אף שכבר נתערבו בדיעבד ואין עתה אפשרות להקריבם כדינם, הרי אי אפשר לומר כן, כי מי דמי אשם שנתערב בשלמים לירק שנתערב בשמן?! והרי התם, באשם שנתערב בשלמים, אית ליה תקנתא - ברעייה. כי לאחר שירעו ויפול בהם מום, וימכרו, יביאו בדמיהם אשם לחוד ושלמים לחוד וייאכלו כל אחד כדינו. אבל הא, ירק שנתערב בשמן, לית ליה תקנתא ברעייה.

אלא הא דינא דירק שהתערב בשמן לא דמי אלא לחתיכה של בשר קדשים הנאכלים שהתערבה בחתיכות בשר קדשים הנאכלין ממין אחר, דכיון דלית לה תקנתא אחרינא, מודו גם רבנן דאוכל כחמור שבהן. ואם כן תיקשי, כיצד מצית לאוקמי למתניתין דירק של שביעית שהתערב בשמן של תרומה שמתיר רבי שמעון לבשלם משום שכבר התערבו, והרי בהתערבו לא הוו פליגי רבנן עליה, וגם הם היו מתירים לבשלם יחד!?

מתקיף ליה רבינא להא דפריך רב יוסף לאביי: מי דמי דינא דאשם שאיתערב בשלמים לירק שהתערב בשמן!? והרי חתיכה של בשר קדשים שהתערבה בחתיכות בשר קדשים ממין אחר לית לה תקנתא כלל אלא שייאכלו כולן כחמור שבהן. אבל האי ירק שהתערב בשמן אית ליה תקנתא - בסחיטה. הילכך, דמי האי ירק שהתערב בשמן לאשם שהתערב בשלמים, ושפיר תריץ רבה שסבר רבי שמעון שלכתחילה אין מביאין קדשים לבית הפסול. אבל בדיעבד, בדאיערב, אין חוששין להבאתם לבית הפסול על אף שיש להם תקנה אחרת, ובהכי פליגי עליו רבנן וסברי שעדיף למעבד תקנתא מאשר להביאם לבית הפסול!?

ומשנינן: ורב יוסף סבר, היכי נסחוט להאי שמן מתוך הירק? אי נסחוט טובא - קא מפסיד לירק שקדוש בקדושת שביעית, ורחמנא אמר בשביעית "לכם לאכלה", לאכלה ולא להפסד!? ואי נסחוט פורתא בצורה שלא יתקלקל הירק של שביעית הרי לא ייסחט כל השמן, ואם כן סוף סוף איערובי מיערב שמן התרומה בירק השביעית.

איתיביה לרבה, שאמר רק בדיעבד מתיר רבי שמעון להביא קדשים לבית הפסול, מהא דתניא בתוספתא מסכת ניר [ו א]: מי שהיה ספק מצורע מוחלט, ונטהר. הרי הוא סופר שבעה ימים לטהרתו [אחרי שהביא שתי צפרים ומתגלח], וביום השביעי הרי הוא מגלח את כל שער גופו, וטובל. ומעתה הוא חסר רק את הבאת קרבנות המצורע, ואת מתן הדמים והשמן על בהונות ידיו ורגליו. וכיון שהוא ספק מצורע, אין הוא יכול להביא את קרבנות המצורע ולהטהר לגמרי, כי שמא הוא איננו מצורע. ואין הוא יכול להביא קרבן ולהתנות עליו שאם הוא מצורע יהא זה קרבן אשם מצורע, ואם הוא איננו מצורע יהא זה קרבן שלמים, וישחטנו, ויאכלנו מספק כחמור שבהן, משום שאין מביאין קדשים לבית הפסול.

רבי שמעון אומר: למחרת, ביום השמיני, לאחר שספר שבעה ימים לטהרתו, מביא אשמו ולוגו [לוג השמן של מצורע] עמו, ומתנה ואומר: אם הייתי מצורע, וקרבן זה שאני מביא קרבן של מצורע הוא, הרי זה אשמו, וזה לוגו.

תד"ה אין. וגרסי' בסה"מ באכילתו. עי' בירושלמי שם שמקשה וכשם שהוא ממעט באכילתו כך הוא ממעט באכילתה כו' אשכח תני מפני שהוא ממעט באכילתו ובאכילתה ולפלא על התוס' שלא הביאוהו:

גמרא דברי רבי שמעון כו׳ כצ״ל:

שם תרומה בכסף מעשר מפני כו' כצ״ל:

שם ה״נ תרומת ירק כו׳ כצ״ל:

רש"י ד"ה וכולן הכהנים כו׳ קדשים קאי הס״ד:

ד״ה לשנות באכילתן כגון כו׳ דאמר קרא כו׳ הד״א כצ״ל:

ד״ה לבית הפסול כו' בזמן השביעית הס״ד. פי׳ ולא יכול לאכול אלא עד זמן הביעור:

ד"ה שחיטתה בצפון כו' חזה ושוק כחומר שלמים והא הכא דילמא כו׳ הד״א כצ״ל:

תוס׳ ד״ה אין לוקחין כו׳ בסדר המשנה באכילתו כו׳ כצ״ל. פי׳ דגרסי׳ באכילתו בוי״ו ולא באכילתה בה״א משמע דקאי אמעשר ולא אתרומה:

ד״ה למחרת מביא כו׳ אוכל בקדשים לאחר ששים כו' כצ״ל:

בא״ד צא מנה שבעה הזה ושנה וגלח כו׳ כצ״ל. פי׳ כדין נזיר טמא:

בא״ד מנה שבעה והזה ושנה ומבקש כו׳ כצ״ל:

בא״ד אלא על הדמים. פי׳ עד שיזרוק הדם עליו דשלש בהמות כו׳ כצ״ל:

בא״ד ועל אחת מהן יכול לגלח כו'. פי׳ על זריקת דמים של אחת מהן:

בא״ד ומביא שני ציפורי דרור כדין כו׳ כצ״ל:

בא״ד של טומאה שחטאתו מעכבת כו׳ כצ״ל:

בא״ד טומאה אסור לגלח כו׳ כצ״ל:

בא״ד עד תגלחת שניה שיעשה כו׳ כצ״ל:

בא״ד כדרך שהמצורעים מגלחים ואחר גילח זה כתוב בתוספתא ומביא עולת בהמה ומתנה עליה כו׳ ונראה כו׳ כצ״ל:

בא״ד וחטאת ושלמים משהא עד סוף כו׳ כצ״ל. פי׳ דעולה יכול להביא הן בתגלחת ראשונה הן בשניה אבל חטאת ושלמים א״י להביא דאין מביאין חטאת בהמה על הספק ושלמים משום תנופה כדלעיל ומה שאוכל בקדשים לאחר ששים אף ע״ג דעדיין בספק טמא מת משום דאין אסור בקדשים אלא בטומאה שיוצא עליו מגופו:

בא״ד שתגלחת זו של עכשיו אינו כלום כו׳. פי׳ שאינה צריכה לא לנזירות ולא לצרעתו כ״א הראשונה היתה של נזירות טהרה:

בא״ד ספיקו ומגלח כו׳ כצ״ל:

בא״ד עולין לו לימי צרעתו כו׳ כצ״ל:

בא״ד כיצד יעשה לדברי ב״ז כו׳. פי׳ לר״י דמצריך התם לבקש א׳ מן השוק כו׳ מותרים לשתות יין ולטמא למתים תכף אחר ל׳ ועיי״ש ברש״י בנזיר דף ל״ט ע״ב:

בא״ד ואפילו לסוף שלשים אינו יכול לגלח כו׳ כצ״ל:

בא״ד כל זה וסופר שלשים כו׳ כצ״ל:

בא״ד שלמים ודאי ועולת כו׳ כצ״ל. הכלל בקיצור צריך ד׳ תגלחת שנים במצורע ושנים בנזיר ובכל פעם אין יכול לגלח פחות מל׳ יום הרי ק״ך ימים ובל׳ ראשונים איכא כולהו חששות דשמא נזיר טהור או טמא ושמא מצורע ובל׳ שניה נפל ספק אחד ובל׳ ג׳ נפל ספק ב׳ וכן כולם:

בא״ד (ע״ב) זו חטאת בהמה שהרי כו׳ כצ״ל:

בא״ד אבל נזיר ודאי לא היה כו׳ כצ״ל:

בא״ד ועוד א״כ בשלמים כו'. פי׳ אם איתא דברייתא מיירי בספק שאינו נזיר כלל עכשיו רק מקודם היה א״כ גם השלמים באין מספק ה״ל למיתני דבשלמי נדבה חזה ושוק לכהנים ובשלמי נזיר אף הזרוע בשלה:

בא״ד כאותו ענין וכאותה שטה שאמרנו כו׳ כצ״ל:

בא״ד כאותה של סוף ל׳ וכאותו תנאי כו׳ כצ״ל:

בא״ד בשניה ולבסוף ג׳ שנים כשלישית ולסוף ד׳ כרביעית כו׳ כצ״ל:

בא״ד ומיד כשבא לפנינו מגלח כו׳ כצ״ל:

בא״ד מכניס ידו לבהונות כו׳. פי׳ ואוכל בקדשים בו ביום:

בא״ד ששים ושבע לפי שעה כו׳. פי׳ דימנה ל׳ ויום שמיני עולה לו וביום ל׳ ואחד יגלח כדין כל נזיר ושמא נזיר טמא הוא וסותר ימי ספורו וצריך למנות עוד ל׳ וביום ל׳ ואחד יתגלח תגלחת נזיר טהור והיינו ששים ושבעה:

בא״ד לאחר שבעים וארבעה יום טמא בוודאי ומוחלט בודאי אוכל בקדשים לאחר שמנה ימים שותה ביין כו׳ וכצ״ל. והשאר צריך למחוק ועיי״ש בנזיר בתוספות ד״ה זה כלל כו׳:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא ה״נ תרומת ירק דרבנן מבואר מהאי סוגיא בהדיא דתרומת ירק דרבנן וקשה להרמב״ם ז״ל בפ״ב מהלכות תרומות דין ו׳ שכתב הירקות אע״פ שהן מאכל אדם אינן חייבין במעשרות אלא מדבריהן וכו׳ וכן יראה לי שהוא הדין בתרומה וכו׳ ואמאי כתב בלשון יראה לי והיא גמרא ערוכה קמן ודוק:

רש״י ד״ה דאיערב וכו׳ וע"כ יבשלם יחד כדמפרש לקמיה דא"א לסוחטו כולו ממנו לא ידענא אמאי איצטריך להכי דהא אליבא דר״ש קיימי וס״ל כיון דאיערב אע״ג דאית להו תקנתא לא עבדינן כדקאמר גבי אשם ושלמים ונ״ל להגיה אי דאיערב וכו׳ וקאי לפרש אליבא דרבנן כיון דלית להו תקנתא מודו כדמסיק ודוק:

תוס׳ ד״ה אין לוקחין תרומה ומתוך המשנה משמע שאין הקפידה משום תרומה וכו׳ ונ״ל דגי׳ רש"י היתה מפני שממעט באכילתן ובאכילתו דהקפידה היא משום תרווייהו וקא מפרש חדא מינייהו ומתני׳ שקיל וטרי בחד מינייהו וכן נראה שכן היא גירסת הרמב״ם ז״ל בפ״ז מה׳ מעשר דין י"א ע״ש ודוק:

ד״ה למחרת וכו׳ ואוכל בקדשים מיד מה שאוכל בקדשים מיד אע״פ שעדיין בספק טמא מת משום דכבר היזה שלישי ושביעי ונטהר ולא נשאר בספק אלא משום שאינו יכול להתחיל נזירות טהרה אלא עד שיביא חטאת של טומאה כמ״ש לעיל ובס׳ צ״ק כתב ומה שאוכל בקדשים לאחר ששים אע״פ דעדיין בספק טמא מת משום דאין אסור בקדשים אלא בטומאה שיוצאה עליו מגופו לא ידענא מאי קאמר דלא כתבו תוס׳ חילוק זה שם בנזיר דף ס׳ ד״ה זה הכלל אלא לענין מחוסר כפורים דאינו קרוי מחוסר כפורים ליתסר בקדשים אלא משום מוחלט שטומאתו מגופו אבל משום נזירות טומאה אע״פ שצריך להביא קרבן אפ״ה אינו אסור בקדשים כיון דאין טומאתו מגופו אבל לענין טומאה אין חילוק ודוק:

בא״ד (בע״ב) אבל נדר י״ב חדש אוכל בקדשים לאחר ב׳ שנים וכו׳ הרמב״ם ז״ל בפ״י מהל׳ נזירות דין ב׳ כתב תגלחת א׳ מגלח אותה אחר שנה א׳ וכו׳ שמא אינו מצורע אלא טמא מת ודאי היה והשיגו הראב״ד א״א ~וכו׳ אינו מפסיק~ {לוח הטעיות חק נתן: וכ"ז אינו מספיק} וכו׳ ממ״נ שאם לא היה מצורע היה מגלח תגלחת טומאה בסוף שבעה אילו נטמא בסוף שנה ממש וכו׳ כצ״ל נ״ל וקאי אמ״ש רבינו לעיל ובסוף השנה נטמא בספק וקא מצדד בפי׳ דבריו אי סוף שנה ממש קאמר ר״ל קודם שתכלה השנה ביום א׳ או שני ימים ועל האי פירוש קא מקשה א״כ היה יכול לגלח תגלחת טומאה לסוף שבעה ממ״נ אם מצורע הוא תגלחת מצורע דוחה נזירות ואם אינו מצורע אלא טמא יכול לגלח לסוף שבעה ממ״נ אם אינו טמא אלא טהור כבר שלמה ימי נזירותו ואותה תגלחת שהיתה לסוף שנה תגלחת נזירות טהרה היא ואם היה טמא יכול לגלח לסוף שבעה דאותה תגלחת שהיתה לסוף שנה לא תעלה לו לתגלחת טומאתו כיון דלא נטמא אלא לסוף שנה ממש ובאותה תגלחת עדיין לא ספר שבעה וא״כ יכול לגלח ממ״נ אם טהור כבר שלמו ימי נזירותו ואם טמא הוא א״כ אינו יכול להתחיל ימי נזירותו עד שיגלח תגלחת טומאה ואותה תגלחת שאחר שנה לא עלתה לתגלחת טומאה כיון שלא ספר שבעה וא״כ יכול לגלח אחר שבעה וליכא למיחש למידי וחזר הראב״ד וכתב ליישב דברי רבינו ודבריו אינן אלא בשנטמא בתחילת שבעה ימים אחרונים של שנה ראשונה דאז איכא לספוקי שמא טמא היה ואותה תגלחת עלתה לטומאתו ואז מיד חל עליו למנות נזירות טהרה ולכך אינו יכול לגלח לאחר שבעה ודוק. והשתא ל״ק מכל מה שהקשה הכ״מ ושוב ראיתי להל"מ שפי׳ כן ות"ל שנתכוונתי לדעת גדולים אלא שהל״מ לא הגיה בדברי הראב״ד מה שהגהתי ויישב בדוחק ע"ש:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חידושים

תוס׳ ד״ה למחרת כו׳ והכל א׳ דאספק נזיר טמא וספק כו׳ פירש שטהור כבר (ר״ל מתוך הסגר ואין זקוק לקרבן ותגלחת וק״ל) צא ומנה שבעה הזה ושנה גלח כו׳ פחות מל׳ יום צא ומנה עשרים ושלשה יום להשלים כו׳ ושלמי נזיר נמי טעונים תנופה כו׳ (ר״ל בעזרה ואין טמא יכול ליכנס לשם) מים חיים ומביא צפור דרור כו׳ כדין כו׳ כדין נזיר טמא דשמא נזיר טמא הוא כו׳ שחט אותו מעכבתו כו׳ (כצ״ל):

בא״ד. אבל אשמו אינו מעכבו כו׳ (כ״כ בכל המקומות שכתבו דיבור זה בנדה ובנזיר ובמנחות וכך פסק הרמב״ם פ״י מהלכות נזירות דין ח׳ ע״ש. ולפ״ז הא דפריך בנדה ובנזיר והא איכא אשם לאו משום דמעכבי פריך הכי אלא דבעל הברייתא מקשי דמביא כל הקרבנות שהיה יכול להביא לייתי נמי אשם ומשני לר״ש מייתי באמת אבל לרבנן לא מייתי דאין מביאין קדשים לבית הפסול ואינו מעכב והכי מפרש לה התם בכסף משנה. ולפי״ז אתי נמי שפיר הא דכתב הרמב״ם פ״ה מה׳ מחוסרי כפרה דין י׳ הברייתא דנדה והכ״מ הניח שם בצ״ע למאי דפסק הרב כרב יהודא דאשם קבע בעשירות היאך כתב תקנה זו שיכתוב נכסיו כו׳ ול"ק מידי דהרב אזיל לטעמיה דאין האשם מעכב ובאמת שאין מביא אשם כלל ולרבנן ל״ק כלל כ״א אליבא דר״ש שפריך והא איכא אשם ובחטאת עני הוא מפקיר נכסי׳ ואם כן הברייתא אתיא כפשטה ובנדה קאי אליבא דר״ש ואין כאן מקום לקושית הכ״מ על רבינו ז״ל ודוק נ״ל. ועייין בכסף משנה פ״י מהלכות נזירות וברמב״ם שם ותבין דברי התוספות הארוכים הללו בכללן ובפרטן):

בא״ד. ולהכי צריך להביא חטאת נזירות כו׳ (כצ״ל) וחטאת העוף ספק ומגלח ראשו וזקנו כו׳ אינו יכול לגלח עד שיזרוק עליו כו׳ שלמים ודאי ועולת בהמה כו' (כצ״ל):

בא״ד (בעמוד ב׳) נדבה וזו חובה וחטאת עוף כו׳ (כצ״ל) ועוד א״כ בשלמים כו׳ או למיהוי שלמי נדבה או שלמי נזיר טהור מעול׳ דליבעי תנופה ואינו יכול לכנוס כמ״ש התוס׳ לעיל אלא דספק (הוא אם הוא נזיר טמא או אינו נזיר כלל ודוק):

בא״ד. ונראה דגרס ס״ז לפי שיטה שפירשנו טמא ודאי כו' (כצ״ל) והכי איתא להדיא בנזיר דף ס׳ ע״ב כל בבות הללו וע״ש ברש״י ותוספות ד״ה זה הכלל כו׳ ותבין:

בא״ד. אוכל בקדשים לאחר ל״ז כו' (כצ״ל ובמנחות בתוס׳ יש כאן ט״ס וצריך להגיה שם כמ״ש כאן):

הגהות

גמרא אמאי לא כו׳ ור״ש מתיר א״ל אביי ולאו מי אותביתא מהא דתבלין ואמר לי כו׳ הכא נמי תרומה כו׳ דרבנן אי הכי איפכא מיבעיא ליה כו׳ ולא מי אותביתיה ממתני' דמתיר ר״ש וא״ל דאיערב כו׳ מ״ט דרבנן מידי כו׳ כצ״ל נ״ל:

רש״י ד״ה כי אתא אביי קמיה דרב יוסף כצ״ל והס״ד:

ד״ה לבית הפסול כו׳ השביעית הס״ד: ואח״כ ד״ה ה״נ כו׳ ירק הס״ד: ואח״כ ד״ה אי הכי כו׳ יצהר וקא שרי ר״ש הד״א והס״ד: וא״כ ד״ה דאיערב כו׳ לסוחטו כולו ממנו הס״ד: ואח״כ ד״ה הא לא כו׳ אסיומא דקושי׳ היא כצ״ל:

ד״ה חתיכה כו׳ והכי נמי דאי בדאיערב כו׳ רבנן עליה הס״ד: ואחר כך ד״ה קמפסיד כו׳ ולא להפסד הס״ד: ואח״כ ד״ה למחרת כו׳ השמיני הס״ד: ואח״כ ד״ה שחיטתה כו׳ כחומר אשם כו׳ כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא ורב יוסף היכי נסחוט נסחוט טובא קא~י~ מפסיד בשביעית וע"כ מדיהיב טעמא דקא מפסיד בשביעית ולא אמר דע״כ יערב שביעית בתרומה ואין למעט באכילת תרומה אלא ע״כ דטעם שביעית בטלה בתרומה א״כ מאי דוחקיה לאוקמיה בנתערב לוקמיה אף בתחילה ומ״מ לא קשיא לרבא דילמא טעמא דר״ש משום דאפשר למיסחט אף לאחר שתכלה לחיה שבשדה ורבנן סברי דאי אפשר למסחט ובחידוד לתלמידים ישבתי קושיא זו ודקדקתי עוד הא דמשני לעיל הא דאמר אביי ה״נ תרומה תרומת ירק מדרבנן איך עלה על דעתו לומר כן הא במשנה איתא שמן של תרומה ועוד היה לו לתרץ תכף דערב אלא ע״כ נראה לי דאביי דאתי לקמיה דרב יוסף לא הזכיר לו כלום ממשנה דתבלין רק משנה דאין לוקחין תרומה ואשתיק ליה רבא והיה סבר רב יוסף דבשביל הכי אישתיק ליה דלא חשש להשיבו דמיירי בתרומת ירק מדרבנן ולכך מתיר ר"ש ואמר רב יוסף אמאי תותביה מהא דממשנה דאין מבשלין מוכח דממתני׳ דאין לוקחין מיירי פלוגתייהו אף בתרומה דאורייתא דמדקתני אין מבשלין ירק של שביעית ולא קתני אין מבשלין ירק של תרומה אלא ע"כ דבירק של תרומה אף רבנן מודו לר״ש דמותר למעט באכילה א״כ אי אפשר לאוקמיה פלוגתייהו דלעיל בתרומה דרבנן דהא מודו רבנן לר"ש אלא ע"כ בתרומה דאורייתא פליגי ואפ"ה סבר ר״ש דמותר אף לכתחילה למעט והכא באין מבשלין אשמועינן רבותא לרבנן אף דיכול לסחוט אפ"ה אסור מטעם דרב יוסף דאי אפשר למיסחט והתם באין לוקחין קמ״ל רבותא לר"ש והשיב לו אביי ולאו מי אותביה וא"ל הנח לתרומת תבלין דרבנן ופליג התם ר"מ דסתם מתני׳ כוותיה ש"מ דפליגי רבנן אף בדרבנן דאסור למעט א"כ ה״נ מאי תרומה תרומת ירק ר"ל הא דקתני לעיל אין לוקחין תרומה מיירי בתרומת ירק ור"ש מתיר ופריך אי הכי ר״ל כיון דרבנן סברי אף בתרומה דרבנן אסור למעט ליתני איפכא ולשמועינן תרי דאף בדרבנן ואפשר למיסחט אפ"ה אסרי רבנן ואמר אביי דמיירי בדערב ולכך אי אפשר למיתני איפכא דאפשר בתרומה דרבנן במערב מודו רבנן דשרי למעט ואף דפליגי בדבר דרבנן הני מילי לכתחילה אבל בדעבד מודו לר"ש ומוכח ע"כ דאביי לא אותביה לגמרי ממתני׳ דאין לוקחין דאי לגמרי אותביה מאי צריך עוד לאותביה מר״ש דאמר למחרתו מביא אשמו כל זה הגדתי דרך חידוד ובאמת נראה דאין כאן קושיא דהיכא דבישל כ״ע מודים דאי אפשר למיסחט זה ברור ודוק:

רש״י ד״ה דערב שמן בירק כו׳ כדמפרש לקמיה דאי אפשר לסחטו קשה לי דאליבא דאביי ע״כ אפשר למסחט דאי אי אפשר קשה מ״ט דרבנן וק״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף