זבחים עט ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עט - א

אמר אביי: לא קשיא. הא דתנן במסכת מקואות שמי חטאת בטלים ברוב אליבא דרבי יהודה, הוא סברא דידיה. ואילו הא דקתני בתוספתא דמקואות, דלי שיש בו יין לבן רואין אותו כאילו הוא יין אדום, הוא אליבא דרביה דרבי יהודה.

דתניא: רבי יהודה אומר משום רבן גמליאל: אין דם מבטל דם, כשהתערבו שני דמים של קרבנות, לגבי זריקה, וכן לגבי כיסוי הדם, כשהתערב דם חיה או עוף החייב בכיסוי, בדם בהמה הפטור מכיסוי.

וכן אין רוק הטהור מבטל רוק טמא של זב המעורב בו.

ואין מי רגלים טהורים מבטלין מי רגלים טמאין של זב המעורבים בהם, על אף שהטהרות רבות על הטמאות.

וטעמו של רבן גמליאל הוא, משום שהוא מחמיר בתערובת של מין במינו.

וכמו שמחמיר רבן גמליאל בנתערב מין במינו שאינו בטל כלל, הכי נמי סבר רבי יהודה שמחמיר רבן גמליאל בנתערב יין לבן במים בתוך דלי טמא, שרואין את היין הלבן כאילו היה יין אדום [ובמין במינו ממש מחמיר רבן גמליאל שאפילו "רואין" לא אמרינן, אלא אין לו דין ביטול ברוב כלל, ושאני יין לבן שנתערב במים, שהוא מין בשאינו מינו, אלא שלא ניכר מראה יין לבן במים, הילכך אם היה היין הלבן בשיעור שבו דיהה היין האדום במים, יש לו ביטול].

רבא אמר בישוב הסתירה בדברי רבי יהודה: לעולם רבי יהודה הולך בשיטת רבן גמליאל רבו שמין במינו אינו בטל לעולם, ולא תחלק בין רבי יהודה בעצמו לבין רבי יהודה בשיטת רבו.

ולא תיקשי לך למה הכשיר רבי יהודה להטביל דלי שיש בו מי חטאת אם רבו עליו מי המקוה, ולא בעינן שירבו המים בשיעור מרובה שאפילו רואין את מי החטאת כאילו הן יין לא יהיה ניכרים מי החטאת. כי הכא, בדלי שתוכו טהור, ורק גבו של הכלי היה טמא, וכגון שנטמא בטומאת משקין מדרבנן, שרק גבו נטמא ולא תוכו, עסקינן. דמדינא, סגי להו בכל דהו מים שיכנסו לתוכן, כדי שיכסו את שפת הכלי. אבל תוכו של הכלי אינו טעון טבילה, הילכך לא איכפת לן בחציצת מי החטאת שבתוך הכלי. ורק רבנן הוא דגזרו בהו שיטביל גם את תוכו של הכלי. וטעמו של דבר שגזרו רבנן, לפי שאם נאמר שדי בהטבלת גבו של הכלי [ובכניסת מים על שפתו בלבד], איכא למיחש דילמא חייס עלייהו על מי החטאת המצויים בתוך הכלי, ולא מטביל ליה לשפת הכלי שמא יתערבו מי המקוה במי החטאת, ויפסלום. וכיון דאיכא ריבויא, שרבו מי המקוה על מי החטאת, תו לא צריך למימר רואין את מי החטאת כאילו הן יין אדום, שהרי עצם טבילת תוכו של הכלי היא רק מחמת גזירה שמא לא יטביל שפתו.

אמר רבא: שלש הלכות נאמרו בדין ביטול ברוב.

א. אמור רבנן דביטול ברוב תלוי בטעמא, אם ניכר האיסור בטעמו.

ב. ואמור רבנן שביטול ברוב תלוי בתערובת של מיעוט ברובא.

ג. ואמור רבנן שביטול ברוב תלוי בחזותא.

וכך הוא ביאורן של שלשת ההלכות.

א. מין בשאינו מינו - בטעמא, שכל עוד שניכר טעם האיסור בתערובת הרי הוא אסור.

ב. מין במינו, שאין ניכר טעם האיסור בהיתר - ברובא.

ג. היכא דאיכא חזותא, והיינו דבר שאינו תלוי בטעם, כגון דם קדשים שנתערב, או מים פסולים לטבילה שהתערבו, דתלי בחזותא במראה. ופליגא הא דאמר ריש לקיש איסורין מבטלין זה את זה, אדרבי אלעזר.

דאמר רבי אלעזר: כשם שאין מצות מבטלות זו את זו, כדמפרש ואזיל, כך אין איסורין מבטלין זו את זו.

ומבארת הגמרא: מאן שמעת ליה דאמר אין מצות מבטלות זו את זו - הלל היא.

דתניא: אמרו עליו על הלל הזקן שהיה כורכן לבשר קרבן הפסח, למצה ולמרור בבת אחת - ואוכלן, משום שנאמר "על מצות ומרורים יאכלוהו". ולא אמרינן אתי טעם המרור ומבטל לטעם המצה. ^[38]

הערות

^[38] [רש"י. ועיין בכתבים המיוחסים לגרי"ז בביאור דבריו].

הא [זה] ששנינו במשנה בענין מי חטאת, שהם בטלים ברוב רגיל של מים — הוא כשיטה דידיה [שלו], של ר' יהודה עצמו. הא [זה] ששנינו בברייתא, בדין יין לבן שרואים אותו כאילו הוא יין אדום, ואינו בטל ברוב רגיל של מים — הוא כשיטה דרביה [של רבו] שהוא רבן גמליאל, המחמיר בדין תערובת של מין במינו, דתניא [שכן שנויה ברייתא] ר' יהודה אומר משום (בשם) רבן גמליאל: אין דם מבטל דם כגון דם קדשים שאינו בטל בדם אחר. אין רוק מבטל רוק כגון רוקו של הזב שנתערב ברוק של אדם טהור, ואין מי רגלים מבטלין מי רגלים כגון מי רגליו של זב במי רגלים אחרים.

רבא אמר תירוץ אחר: המשנה לפיה מי חטאת בטלים ברוב רגיל של מי המקוה, אין ממנה סתירה לדברי ר' יהודה שבברייתא לענין יין לבן שנתערב במים, שכן בדלי שתוכו (חללו) טהור ורק גבו טמא עסקינן [עוסקים אנו] במשנה זו, דמדינא סגי להו בכל דהו [שמן הדין די להם למי המקוה בכניסה כל שהוא] לדלי, כדי לטהר את שפתו. ומי החטאת שבתוכו אינם מעכבים כלל את טהרתו.

ורבנן הוא דגזרו בהו [וחכמים הם שגזרו בהם] במי החטאת, להוסיף עליהם ממי המקוה, דילמא חייס עלייהו ולא מבטיל ליה [שמא יחוס עליהם הבעלים, על מי החטאת, מתוך שאינו רוצה לבטל אותם מקדושתם] ולא יטבול את הכלי כראוי, ומשום כך, כיון דאיכא ריבויא [שיש ריבוי] של מי המקוה עליהם — לא צריך יותר, שהרי כבר נטהר הכלי.

א אמר רבא בסיכום דיני תערובת: אמור רבנן [אמרו חכמים] בטעמא [בטעם], שאם ניכר טעמו של דבר בדבר אחר — אינו בטל, ואמור רבנן ברובא [ואמרו חכמים שאיסור בטל ברוב], ואמור רבנן בחזותא [ואמרו חכמים במראה], שדבר שמראהו ניכר אינו בטל. וכך פירוש הדברים: בתערובת מין בשאינו מינו — הביטול הוא בהתאם לטעמא [טעם], בתערובת מין במינו — הביטול הוא ברובא [ברוב], והיכא דאיכא חזותא [ובמקום שיש מראה] שהמראה הוא הקובע האם דבר כשר או פסול — הביטול תלוי במראה.

ב ושבים לשיטת ריש לקיש שאמר שאיסורים (כגון נותר ופיגול וטמא) מבטלים זה את זה. ואומרים: ופליגא [וחלוקה] שיטה זו על ר' אלעזר, שכן אמר ר' אלעזר: כשם שאין מצו‍ת מבטלות זו את זו כשאוכל אותן כאחת, אלא כל אחת עומדת בפני עצמה, למרות שהאחרת מרובה ממנה, או נותנת בה טעם, כך אין איסורין מבטלין זו את זו.

ומוסיפים: מאן [מיהו] זה ששמעת ליה [אותו] שאמר: אין מצו‍ת מבטלות זו את זו? שיטת הלל היא, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: אמרו עליו על הלל הזקן שכך היה נוהג בליל הסדר, כורכן את קרבן הפסח עם המצה והמרור בבת אחת ואוכלן, משום שנאמר בקרבן הפסח: "על מצות ומרורים יאכלוהו" (במדבר ט, יא), ולא חשש הלל שבכך יבטל טעם המרור את טעם המצה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

this statement, that the water of purification is nullified in a majority of water, is his, i.e., Rabbi Yehuda’s, own opinion, whereas that statement, in the baraita, that white wine is not nullified in a majority of water, is his teacher’s ruling, i.e., that of Rabban Gamliel, who is stringent with regard to a mixture of a substance in contact with the same type of substance. As it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says in the name of Rabban Gamliel: Blood does not nullify blood, spittle does not nullify spittle, and urine does not nullify urine.

Rava says there is a different resolution of the apparent contradiction between the mishna that states that water of purification is nullified in a majority of water of a ritual bath and Rabbi Yehuda’s opinion in the baraita with regard to white wine mixed with water: In the mishna, we are dealing with a bucket whose internal surface is ritually pure, and only its external surface is impure. The significance of this is that by Torah law it suffices for the water of the ritual bath to enter the bucket in any amount to purify its external surface, and therefore the water of purification in the bucket does not prevent the purification of the bucket at all.

Rava continues: And it is the Sages who decreed with regard to this case that the internal surface must be purified as well, lest the owner wish to spare the water of purification and not to nullify it from its sanctity. In that case he would wish to avoid allowing water from the ritual bath to enter the vessel, and might immerse it in a manner which would not allow even the full external surface to come in contact with the water. Therefore, the Sages required that one immerse the entire vessel. But once there is a majority of water in the bucket from the ritual bath, he does not need to enable any more water to enter the vessel, as by Torah law it is already pure.

§ Rava says, in summary of these halakhot: The Sages said that the status of an item in a mixture is determined by the taste, i.e., if the taste of one substance is noticeable in a mixture with another substance it is not nullified, and the Sages said that a prohibited item is nullified by the majority, and the Sages also said that the status of an item in a mixture is determined by the appearance, i.e., if the appearance of a substance is recognizable in a mixture it is not nullified. Rava elaborates: With regard to a type of food mixed with food not of its own type, the nullification is determined by the taste. In the case of a type of food mixed with food of its own type, the nullification is determined by the majority. In a case where there is a possibility to determine the status of an item based on appearance, the nullification is by appearance.

§ The Gemara returns to its discussion of the opinion of Reish Lakish that prohibited items, such as piggul, notar, and ritually impure meat, nullify one another. The Gemara notes: And Reish Lakish disagrees with the statement of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar says: Just as items used in the performance of mitzvot do not nullify one another, despite the fact that one is of greater volume than the other or imparts flavor to it, so too, items to which prohibitions apply do not nullify one another.

The Gemara adds: Whom did you hear who says that items used in the performance of mitzvot do not nullify one another? It is Hillel, as it is taught in a baraita: They said about Hillel the Elder that when eating the Paschal offering, matza, and bitter herbs on the first night of Passover, he would wrap them all at once and eat them together, because it is stated with regard to the Paschal offering: “They shall eat it with matzot and bitter herbs” (Numbers 9:11), which indicates that these three foods should be eaten together. Hillel was not concerned that the taste of the bitter herbs would nullify the taste of the matza.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא רבא אמר כו' דמדינא סגי להו בכ"ד כו'. ק"ל בתרתי. חדא דודאי דמי חטאת כבר נפסלו כשהם בכלי כזה שנטמא גבו לחכמים דר"י בפ"י דפרה מ"ג וא"כ מאי שייך דלמא חייס עלייהו. שנית דכיון דהכלי כבר נפסלה לחטאת כנ"ל שוב המי חטאת מטמאין אותו ע"ש פי"א מ"ג בהרע"ב בסופו:

שם דלמא חייס עלייהו ולא מטביל ליה. כצ"ל:

גמ' כשם שאין מצות מבטלות. עי' מנחות דף כב ע"ב תוס' ד"ה מכאן:

רש"י ד"ה דמדינא כו' דהא תוכו א"צ טבילה. עי' טורי אבן חגיגה דף כ ע"ב ד"ה אחוריים:

תוס' ד"ה הא וכו' אשינויא דרבא. ועיין לעיל דף עג ע"א תוספות ד"ה ר"י בסה"ד:

רש"י ד״ה ואי מי רגלים כו׳ של זב מלטמא כו, כצ״ל:

ד״ה רבא אמר כו׳ והא דקאמר כו׳ כצ״ל:

תוס׳ ד״ה אמור רבנן בטעמא כו' לא נצרכה אלא לטעם כו' כצ״ל:

בא״ד מילתא קתני זהו כו' כצ״ל:

בא״ד דאסמכתא בעלמא הוא לאו מילף הוא כו' כצ״ל:

בא״ד מאי טעמא לא גמרינן כו׳ כצ״ל:

בא״ד אסור ואין לוקין כו' כצ״ל:

בא״ד דקאמר התם דלוקין כו׳ כצ״ל:

בא״ד הוי ולא ממשו אסורין כו' כצ"ל:

בא״ד דלכך לא לקי אטעם כעיקר פי׳ אף על גב דטעם כעיקר דאורייתא:

בא״ד דאית לן למימר דאהדרינן לאיסורייהו ללאו נבלה וטרפה ולשאר איסורין כדאשכחן כו׳ כצ״ל. פי׳ כיון דאסרה תורה בגיעולי נכרים הכלים הבלועים מן נבלה וחלב ושאר איסורין וצריך הבערת אש לפ״ז אם לא הבעיר באש אהדרי לאיסורא קמא ללאו נבלה וטרפה ושאר איסורים כדאמרינן התם בפסולי המוקדשים:

בא״ד דהתם נימא דהכי אמר כו׳ כצ״ל:

בא״ד דמ״מ פריך דאי כזית בכדי אכילת כו׳ כצ״ל:

בא״ד להיתר מצטרף לאיסור הס״ד וכצ״ל: ואח״כ ד"ה מין במינו ברובא היינו דלא כתנא כו'. יש מקשים דלמא הא דקאמר מין במינו ברובא היינו היכא דלא אזלינן בתר חזותא אבל היכא דאזלינן בתר חזותא כמו בדם אין המיעוט בטל ברוב מ״ה קאמר תנא דמתני' רואים ע״כ. אבל שיבוש הוא בשלמא במין בשאינו מינו שייך לומר אע״ג דמדאורייתא בטעמא במילתא דלא תלי אסורא בטעמא אלא בחזותא כמו מקוה אמרינן במראה אבל במין במינו דמדאורייתא ברובא היאך שייך לומר מילתא דלא תלי איסורא ברובא דהא בכל איסורים שייך לומר דמדאורייתא בטל ברוב ותנא דמתניתין אפילו מין במינו אית ליה רואין:

ד״ה אמרו עליו וא״ת ומנ"ל כו'. והתירוץ חסר כאן ונ״ל התירוץ שמתרצו תוספות שם במסכת פסחים דף קט״ו ע״א ד״ה אלא אמר ר״א כו' על קושיא שמקשים שם מנ״ל דקסבר אין מצות מבטלות דלמא שאני הכא דגלי קרא תירוץ זה מספיק נמי לקושיא זו ואינו מן הצורך להאריך למבין ועי״ש. ומ״ו מהרש״א בחידושיו הקשה שם כיון דהלל ס״ל בעלמא מצות אין מבטלות זא״ז מי הכריחו לומר דלא גלי קרא אלא לכתחלה דלמא לעיכובא קאמר קרא דצריך לכרוך ע״כ. ונ״ל ליישב בדרך אמת דרבנן פליגי התם על הלל וס״ל דמצותן בין כרוכים בין כ״א לבדו וילפי מדכתיב יאכלוהו ולא כתיב יאכל אותו ואנא ידענא דקאי אפסח כמו שפרש״י התם לפי״ז קשה להלל למה לא כתיב אותו מ״ה ס״ל להלל דכריכה אינו מעכב וקרא אתי דלכתחלה יש לכרוך מ״ה לא כתיב אותו דאי הוה כתיב ה״א לעיכובא דאותו משמע בכ״מ עיכובא כדאמרינן לעיל דף נ״ב והוה אמרינן אותו הוא דכי אכל בכריכה אחד יצא ואי לא לא יצא נ"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא ופליגא דר״א דאמר ר״א כשם שאין מצות מבטלות זו את זו וכו׳ הרמב״ם ז״ל בפי״ח מהל׳ פ״ה דין ב׳ פסק כר״א וכתב מרן הכ"מ וז״ל פ׳ התערובת עלה ע״ח ועלה ע״ט פלוגתא דרב פפא ור"א ופסק כר״א משום דרבא אותביה לר״פ ושני ליה בשינויי דחיקי וכו׳ ע״ש ובמחילה מכבוד תורתו דלא דק בזה דרבא לא אותביה לר"פ אהא דאמר איסורין מבטלין זה את זה אלא אהא דאמר הש״ס וש״מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא אהא קא מותיב רבא מהא דתנן עשה עיסה מן חיטין ומן אורז וכו׳ וקאמר אלא מין בשאינו מינו בטעמא וכי קאמר ר״פ בפגול ונותר של מינו ומינו דליכא למיקם אטעמא ולא תשמע מינה נותן טעם ברוב לאו דאורייתא כפרש״י לעיל ונמצא הא דקאמר ר״פ איסורין מבטלין זה את זה בזה לא איתותב כלל ולא שני ליה בשינויי דחיקי ואי משום דפריך בתר הכי ונשער מין במינו במין בשאינו מינו וכו׳ הא משני שפיר תנאי היא ור״פ אתי כרבנן ואף רבא עצמו סבר כן דאמר אמור רבנן בטעמא וכו׳ מין במינו ברובא וכו׳ ועוד דקושיא זו אינה תלויה בהא דאמר ר"פ איסורין מבטלין זה את זה אלא אפילו באיסור והיתר דאית לן מין במינו ברובא נמי מקשה עליה ונשער וכו׳ אלא טעמיה דפסק כר״א משום דבר פלוגתי׳ לאו היינו רב פפא אלא ריש לקיש וכן צריך להגיה גמרא לעיל אמר ריש לקיש וכן מוכח מפרש״י דלא הזכיר רב פפא כלל אלא בכל פעם הוא מזכיר ריש לקיש ודוק:

תוס׳ ד״ה אמור רבנן בטעמא וכו׳ אבל חולין שפיר גמירי מיניה למאה וששים דהא קים לן וכו׳ וילפינן מהכא להחמיר דלא לבטיל אלא במאה וששים ולרבא לית ליה וכו׳ כצ״ל ולפ״ז הא דקאמר טעם כעיקר לאו טעם גמור הוא דהא בטל במאה וששים אלא טעם כל דהו קאמר וכן כתבו התוס׳ שם פרק גיד הנשה דף צ״ח ע״ב ע״ש באורך:

בא״ד א״נ טעמו וכו׳ משום דפסיקא ליה בכל ענין אלא שלא במינו הוי טעמו ולא ממשו אסורין והב״ז הגיה אפילו שלא במינו וכו׳ ולא זכיתי להבין דבריהם כאן אבל בפ״ב דע״ז דף ס״ז הן מבוארים יותר ע״ש ואפשר שנתכוונו למ״ש הרא״ש פרק גיד הנשה וז"ל והיינו דנקט במין במינו בטעמא אע"ג דלא יהיב טעמא זה בזה משום דבעי למימר טעמו ולא ממשו אסור ועד היכן הוא אסור בכדי דיהיב טעמו במין בשאינו מינו עכ״ל אפשר שנתכוונו לזה אלא שטעות נפל וצ״ע:

בא״ד דתנן הגוזז והעובד בהן פי׳ בפסולי המוקדשין סופג וכו׳ כצ״ל וכ״ה בתוס׳ פ׳ גיד הנשה:

בא״ד ויש לומר דמ״מ פריך דאי כזית בכדי א״פ וכו׳ א״כ במינו יש לנו להחמיר וכו׳ ע"ש בפרק גיד הנשה בספר חידושי הלכות:

ד״ה מין במינו ברובא היינו דלא כתנא דמתני׳ דאית ליה רואין אפי' דם בדם עכ״ל ר״ל דלתנא דמתני׳ דאית ליה דבר התלוי בחזותא אמרינן רואין אפילו דם בדם דהוי מין במינו גמור אית ליה נמי באסורין במין במינו לא בטל ברובא אלא נשער במין בשאינו מינו כדפריך לעיל וא״כ רבא דאמר מין במינו ברובא דלא כתנא דמתני׳ אלא כרבנן דפליגי ואית להו אפילו במידי דתלי בחזותא לא אמרינן רואין אלא הולכין אחר הרוב ודוק:

ד״ה אמרו עליו על הלל וכו׳ בזמן הבית היה שלשתן דאורייתא ר״ל דאי בזמן הזה מרור הוא דרבנן ומבטל מצה דאורייתא וק״ל ועיין בספר הב״ז:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חידושים

תוס׳ ד״ה אמור רבנן כו׳ והכי שמעינן לר״י במס׳ ע"ז כו׳ ובפ״ב דע״ז כו' דאין לוקין עליה היינו במינו דמדאורייתא ברובא כו' (כצ״ל נ״ל וכן הוא בתוס׳ דחולין ע״ש) א"נ טעמו כו׳ משום דפסיק ליה בכל ענין אפילו שלא במינו הוי טעמא ולא ממשו ואסורין ועוד יש לפרש כו׳ (כצ״ל והשאר יש למחוק) והא דאמרינן בירושלמי כו׳ (קאי אדברי ר״ת והקשו דבירושל' משמע דלא לקי אטעם כעיקר כו׳ ק״ל) דלית לן למימר שאני אומר כיון דלקי שלא במינו כו׳ ועוד הארכתי כו׳ דגריס ר״ת התם כו׳ (דף צ"ט ע״א ד״ה גלי רחמנא כו׳ כצ״ל):

ד״ה אמרו עליו כו׳ כדפירשתי לעיל (דף ע״ט סוף ע״א ע״ש) וחסר כאן בדבריהם תירץ על הקושיא. ול״נ די״ל דבית הבליעה לא היתה מחזקת יותר מג׳ זיתים מרוסקים תדע שהרי באוכל שאינו מרוסק קיי״ל דאין בית הבליעה מחזק יותר מכביצה וכה״ג הקשה במרדכי פרק ערבי פסחים ותי' דמרוסק מחזיק יותר ומ״מ יותר מג׳ זיתים לא מחזקה ועיין בכריתות דף י״א ע״א דמבואר להדיא דאין מחזיק ג׳ זיתים אלא ב׳ זיתים וצ״ל דהיינו שלמים אבל מרוסקים מחזיק ק״ל וצ״ע עוד. ומה שיש לדקדק מסוגיא זו אסוגיא דערבי פסחים דמסיק שם דאף לרבנן אין מבטלים. ע"ש בספר המאור ומלחמת ה׳ שהאריכו בזה ואין כאן מקום להאריך:

הגהות

רש״י ד״ה דרביה כו׳ דבטל וק״ל כו׳ כאלו אדום ולא סגי ליה ברובא הד״א והס״ד:

ד״ה ואין רוק כו' הזב הס״ד: ואחר כך ד"ה ואין כו' טהורים מבטלין מי כו' זב ומטמא כו' כצ״ל:

ד"ה דמדינא כו׳ לתוכו כל דהו כו׳ הד״א:

ד״ה ורבנן כו׳ בעלמא הוא הס״ד: ואח״כ ד״ה והיכא כו׳ בחזותא הס״ד: ואח"כ ד״ה ופליגא כו׳ זה את זה הס״ד:

תוס׳ ד״ה רבא אמר כו' אלא אמי חטאת הס"ד:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תוס' ד"ה אמור רבנן בטעמא כו׳ ולרבא לית ליה טעמא כעיקר בחולין כדמפרש ואזיל מדאורייתא ברובא בטיל ולפי׳ התוס׳ צ"ל ע"כ הא דקתני מדאורייתא ברובא בטיל מיירי במין במינו עיין בחולין ותעמוד על בוריין של דברי התוספות ורש"י:

ד"ה מין במינו ברובא היינו דלא כתנא דמתניתין לא זכיתי להבין דבריהם דילמא הא דקתני הכא מין במינו ברובא היכא דלא אזלינן בתר חזותא אבל היכא דאזלינן בתר חזותא אין המיעוט בטל ברוב אא"כ אם היה מים לא היה יכול להפך מראה שלו וזה כתנא דמתני׳:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

הא דרביה. הא דתנן לעיל רואין אותו כאילו הוא יין אדום דרביה הוא דמחמיר בביטול כי היכי דמחמיר במין ומינו ואמר לא בטיל כלל ומין בשאינו מינו נמי דאית ליה דבטל וקיימא ליה כל זמן שמראה המועט ניכר ברוב לא בטיל מחמיר נמי ואמר דהיכא דמראיהן שוין כגון יין לבן במים דרואין אותו כאילו אדום ולא סגיא ליה ברובא: אין דם מבטל דם. אצל זריקה ואצל כיסוי: ואין רוק. הטהור מבטל רוק הזב: ואין מי רגלים. טהורים מבטלים מי רגלים של זב ומטמא ואע''פ שרבות הטהורות על הטמאות בכלי: רבא אמר. לעולם חד תנא היא וכרביה ס''ל והא דקאמר ברובא סגי: בדלי שתוכו טהור וגבו טמא. כגון שנטמא גבו בטומאת משקין דרבנן דקי''ל (נדה דף ז:) תוכו אוגנו אוזניו וידיו טהורין: דמדינא סגי ליה. בכניסת מים לתוכו כל דהו שתעלה טבילה לשפתו דהא תוכו אין צריך טבילה: ורבנן הוא דגזור. שיטבלנו יפה דאי אמרת דסגי ליה בטבילת גבו דילמא חייס עלייהו על מי החטאת שלא יתערבו מי המקוה לתוכו ויפסלו ולא מטביל ליה לשפת הכלי לפיכך גזרו עליו להטבילו ולפוסלו וכיון דאיכא ריבוייא תו לא צריך דהא טבילת תוכו חומרא בעלמא הוא: והיכא דאיכא חזותא. מילי דלא תלי בטעמא אלא בחזותא כגון לענין טבילת מקוה בחזותא: ופליגא דרבי אלעזר. הא דריש לקיש דאמר איסורין מבטלין זה את זה: כשם שמצות אין מבטלות זו את זו. כדאמרן לקמן: הלל כורך פסח מצה ומרור בבת אחת. ולא אתי טעם מרור ומבטל לי' לטעם מצה:

דמין במינו בטל לרבי יהודה דהתם מין בשאינו מינו הוא אע''ג דחשיבי ליה קצת מין במינו לומר דבטל ברוב אי לאו טעמא דרואין כמו מין במינו מ''מ מין במינו גמור לא הוי ומיהו לגירסא זו לא יתכן ליישב הא דנקט מלא רוקין כמו לפירוש הקונטרס דהוה מצי למימר דלי שיש בו רוקין וא''ת ואמאי דוחקיה לשנויי הא דידיה הא דרביה לימא דברייתא כרבנן דמתני' דאית להו רואין ומין במינו בטל ויש לומר דאי כרבנן דמתני' א''כ היה צריך כל כך מי המקוה שאם היו מי חטאת יין אדום הוה דיהה וברייתא קתני דסגיא ברובא וא''ת ולר' יהודה אמאי סגי ליה ברובא נימא רואין וי''ל דלא שמעינן לר' יהודה רואין אלא במין שאינו מינו כגון יין לבן וחלב אבל מין במינו גמור לא שמעינן ליה דאית ליה רואין וצריך לדקדק מ''ש גבי קדשים וטומאה ומקוה אמרינן רואין הכא ובמכות (דף ג:) וגבי איסורא לא אמרינן רואין אלא מין במינו מדאורייתא ברובא וגבי טומאה נמי איכא דוכתא דלא אמרינן רואין וגבי ציר בבכורות בפרק הלוקח בהמה (ד' כג:) ושיליא דלא מטמאה לא במגע ולא במשא ואמר רבי יוחנן משום ביטול ברוב נגעי בה ואי אפשר לברר טעם אלא היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר ועוד צריך לדקדק דפעמים דאמר רואין מן המבטל כגון במתני' דם שנתערב בדם הבהמה נתערב ביין ופעמים מן הבטל גבי דלי יין לבן וחלב פעמים דאמר רואין להחמיר כי ההיא דדלי ופעמים להקל כגון במתני' דמכשרי ליה לזריקה וי''ל דבשביל המיעוט שלא יתבטל רואין המיעוט (או) הרוב בין להקל בין להחמיר: ה''ג הא דידיה הא דרביה. בכוליה הש''ס דקים לן דר' יהודה ס''ל מין במינו לא בטל היינו משום דסמכינן אשינויא דרבא: רבא אמר בדלי שתוכו טהור כו'. תימה אם כן מלא רוקין אמאי כאילו לא טבל ומלא מי רגלים אמאי רואין כאילו הוא יין ושמא לא קאי רבא אלא אמי חטאת: אמור רבנן בטעמא. ומדלא נקט בששים או במאה משמע דמדאורייתא איירי שהוא בטעמא וכן משמע לעיל דטעם כעיקר דאורייתא דאמר באורז שיש בו טעם דגן דחייב בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח וקשה מכאן לפי' הקונטרס דפ' גיד הנשה (חולין דף צח:) גבי לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי ופירש שם בקונטרס דלהא מילתא זהו למעוטי שאר קדשים אבל חולין שפיר גמירי מיניה דהא קים לן מאחרי רבים להטות דבטלי ברובא וילפינן מהכא להחמיר דלא ליבטל אלא במאה ולרבא לית ליה טעמא כעיקר בחולין כדמפרש ואזיל מדאורייתא ברובא בטל אלא מדרבנן והכי שמעינן ליה לר' יוחנן במסכת עבודה זרה (דף סז:) כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו והא דילפינן ליה בפסחים (דף מד.) מנזיר משרת ליתן טעם כעיקר סבירא להו לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא ולאו מילף הוא דהוי להו נזיר וגיעולי עובדי כוכבים שני כתובים הבאים כאחד אי נמי גיעולי עובדי כוכבים חידוש הוא כדאמרינן התם ומשרת להיתר מצטרף לאיסור כך פירש בקונטרס ואי אפשר לומר כן כדמוכח בשמעתין ומפרש ר''ת דמין בשאינו מינו מדאורייתא בטעמא דנפקא לן ממשרת ומין במינו ברובא והא דאמר אביי בפרק כל הבשר (חולין דף קח.) ש''מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי ס''ד דרבנן מבשר בחלב מ''ט לא גמרינן דחידוש הוא אי חידוש הוא אע''ג דליכא נותן טעם נמי אמר ליה רבא דרך בישול אסרה תורה פירוש ולעולם דרבנן התם דיחויא בעלמא הוא כלומר דמהכא לא תידוק ובפרק בתרא דע''ז (דף סז:) דא''ר יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו היינו במינו דמדאורייתא ברובא בטלי וטעמו וממשו דקאמר התם דלוקין כגון שהאיסור בעין ומכירו וכי קאמר טעמו ולא ממשו דאין לוקין ה''ה דאפי' טעמו וממשו אם אין מכירו אלא נקט טעמו ולא ממשו לרבותא דאפ''ה אסור א''נ טעמו ולא ממשו נקט משום דפסיקא ליה בכל ענין אפילו שלא במינו הוי טעמו ולא ממשו ואסורין ועוד יש לפרש כולה שלא במינו והיכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס קרי ליה טעמו וממשו והיכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס קרי ליה טעמו ולא ממשו וה''ר יוסף דאורלינ''ש היה מפרש דלכך לא לקי אטעם כעיקר אפי' שלא במינו דרבי יוחנן סבר לה כר''ע דיליף מגיעולי עובדי כוכבים וליכא אלא עשה דתעבירו באש (במדבר לא) דמצריך ליבון והגעלה ור''ת השיב לו דאית לן למימר אהדריה לאיסוריה כדאשכחן בפרק הלוקח עובר פרתו (בכורות דף טו:) דתנן הגוזז והעובד בהן סופג את הארבעים אע''ג דלא נפקא לן אלא מדכתיב תזבח ולא גיזה אלא היינו טעמא משום דאהדריה לאיסוריה דלא תעבוד ולא תגוז ומיהו לא דמי כל כך להאי דהתם ניחא דהתם אמר קרא תזבח זביחה התרתי לך בקדשים שהוממו ולא גיזה והא דאמרינן בירושלמי דערלה פרק שני אמר רבי אבהו א''ר יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהן חוץ מנותן טעם דנזיר יש לפרש דבהיתר מצטרף לאיסור מיירי דבפרק אלו עוברין (פסחים דף מג:) ובפרק ג' מינים (נזיר דף לה:) קאמר ר' אבהו א''ר יוחנן גופיה כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר וקרי ליה בירושלמי נותן טעם כעין נזיר ששרה פתו ביין ומיהו סוגיא דירושלמי מוכחא דבנתינת טעם איירי וא''ת אי טעם כעיקר דאורייתא מאי פריך בפרק אלו עוברין (פסחים דף מד.) ובפרק ג' מינים (נזיר דף לו:) גבי שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שתי סאין כו' ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר כי אמרינן נמי דכזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא תיקשי ליה אמאי אמרינן שאני אומר כיון דטעם כעיקר דאורייתא וי''ל דהתם במינו וכן משמע בפרק הערל (יבמות דף פב.) דקאמר ריש לקיש והוא שרבו חולין על התרומה ואי במינו ניחא אבל שלא במינו לא שייך רבייה ואם תאמר אם במינו כיון דרבו בטלו להו ברובא אף על גב דאיכא כזית בכדי אכילת פרס ויש לומר דמכל מקום בכדי אכילת פרס חמיר דלוקה עליו שלא במינו א''כ במינו יש לנו להחמיר דלית לן למימר שאני אומר כיון דלקי שלא במינו דלכל מילתא משוינן להו כי היכי דמצרכי ששים בין במינו בין שלא במינו ומיהו אכתי קשה דהא סתמא דנזיר ופסחים אליבא דרבי יוחנן ורבי יוחנן מוקי לה בפרק הערל (ג''ז שם) אע''פ שלא רבו ואם כן כי נמי אמרת כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא תיקשי ליה אמאי אמרינן שאני אומר דכיון דלא רבו ספיקא דאורייתא הוא וי''ל דהמ''ל וליטעמיך וכה''ג איכא טובא ועוד הארכתי בפרק גיד הנשה (חולין דף צט. ד''ה גלי) דגריס ר''ת התם לא נצרכא אלא להיתר מצטרף לאיסור. מין במינו ברובא היינו דלא כתנא דמתניתין דאית ליה רואין אפילו בדם בדם: אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת. בזמן הבית היה ששלשתן דאורייתא. ואם תאמר ומנלן דקסבר אין מצות מבטלות זו את זו דילמא היה לוקח הרבה מכל אחד ואחד דכי האי גוונא לא מבטל כדפרישית לעיל:

דף עט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד