זבחים פז ע"א

דף פז - א

רבה אמר,  חצות של ליל שני שלמחרת עוכלתן וקובעתם להרמה, ועד לאותה שעה אם פקעו יחזירם, ולאחר מכן אין צריך להחזיר.

רב חסדא אמר, עמוד השחר של בוקר זה עוכלתן, ומשעה זו אין צריך להחזירם אם פקעו.

אמרי בי רב לפרש, מאי טעמא דרב חסדא שאף עלות השחר קובע עיכול, שהרי בפסוק לא למדנו אלא לענין חצות: ומה חצות, שאין עושה פסול לינה לאברים ששהו מחוץ למזבח ועדיין לא עלו עליו [שהרי בפסול לינה נאמר "לא ילין חלב חגי עד בקר" ומשמע שבלילה ילין] ואף על פי כן עושה עיכול לשרירי הנמצאים במערכה. עמוד השחר, שעושה פסול לינה, אינו דין שעושה עיכול.

וכמו כן נחלקו באופן שפירשו קודם חצות שהיה לו להחזירם, והוא החזירן רק לאחר עמוד השחר:

רבה אמר, חצות שני עוכלתן. ^[1]

רב חסדא אמר, אין בהן עיכול לעולם, ^[2] וכל זמן שיפקעו יהיה לו להחזירם, ואם נהנה מהם, מעל עד שיעשו דשן.

מתקיף לה רב יוסף על דברי רבה ורב חסדא, ששניהם סוברים שאין חצות הלילה מעכלתם אם לא היו בשעה זו על גבי המזבח: ומאן לימא לן דחצות, דווקא באופן שנמצאים בראש המזבח משויא להו לאותם אברים עיכול, דילמא כל היכא דמשכחא להו משויא להו עיכול ואפילו אינם על המזבח!? ולכן יהיה הדין שאף אם פירשו קודם חצות, נעשה בהם דין עיכול בחצות, והופקעו מדין הקטרה, ומכאן והלאה אין מועלים בהם, ואין צריך להחזירם למזבח, ואם אף על פי כן החזירם ופקעו, אינו צריך להחזירם.

שלחו מתם מארץ ישראל לומר בבבל: הלכתא כרב יוסף שחצות קובע עיכול אפילו לאלו שאינם על המזבח.

איתמר נמי כדברי רב יוסף: אמר רבי חייא בר אבא, פירשו קודם חצות והחזירן אחר חצות לא נהנין מהם מדרבנן, ^[3] ומכל מקום אם עברו ונהנו, לא מועלין בהם, משום שחצות קובע עיכול ומפקיע אותם מדין הקטרה, ופקעה קדושת הקטרה מהם.

וכן תנא בר קפרא כרב יוסף: פירשו קודם חצות, והחזירן לאחר חצות, יוצאין מידי מעילה.

ומדברי שניהם מבואר, שחצות מפקיע לדין הקטרה אפילו באין הם על המזבח.

אמר ליה רב פפא לאביי: וכי מאחר דשלחו מתם שהילכתא כרב יוסף, ואמר רב חייא בר אבא וכן תני בר קפרא כדברי רבי יוסף, ננמצא שבכל אופן נקבע עיכול בחצות, ואם כן רבה ורב חסדא במאי פליגי כלומר מהו הדבר שאין דין עיכולו בחצות אשר בו חלקו אימתי נקבע עיכולו?

מתרצינן: אמר ליה אביי: רבה ורב חסדא נחלקו בשמנים. דהיינו, בשר שמן, שעל אף שנתקשה באש עדיין שומנו מעכבו מלהיעשות דשן. ובשר זה אף אם היה על המזבח בחצות לא נקבע עיכולו עד שיהיה ראוי לעיכול. ^[4] ובאופן שלא היה על המזבח בחצות, בזה נחלקו אם עמוד השחר עוכלתם או חצות ליל שני.

בעא מיניה רבא מרבה: לינה הפוסלת את האיברים שלא הוקטרו קודם עלות השחר, האם היא מועלת לפסול אף את אלו הנמצאים כבר בראשו של מזבח אלא שעדיין לא הוקטרו במערכה, או אינה מועלת לפסול את הנמצא בראשו של מזבח, ורק אלו ששהו מחוץ למזבח נפסלו בלינה!? ומבררת הגמרא: היכי דמי? באיזה אופן הסתפק רבא?

אילימא באופן דלא ירדו אותם אברים שנמצאו בשחר בראש המזבח שלא במערכה, ^[5] והסתפק רבא האם הלנתם בראש המזבח מונעת פסולם, ויש להקטירם, או שמא נפסלו ויורידם ולא יקטירם.

זה אינו, שהרי אף אם היו נפסלים בלינה, אין לו להורידם, וצריך להקטירם, כי השתא אלו הפסולים מחמת שלנו בעזרה אמרת בהם דלא ירדו אחר שכבר עלו, וכפי שנינו במשנה שכללה את הלן בכלל הפסולים שעלו, לא ירדו. אלו שלנו בראשו של מזבח מיבעיא? הלא פשוט הוא שלא ירדו, וכיון שבכל אופן לא ירדו ויש להקטירם, כלפי מה הסתפק רבא? ^[6]

ואלא מה שהסתפק רבא הוא באופן דירדו מהמזבח לאחר עלות השחר, ובזה הסתפק האם דינם כשאר פסולים שלנו מחוץ למזבח, שאם ירדו לא יעלו, או שלא נפסלו כלל בלינה ויחזרו ויעלו.

וצדדי הספק הם: האם לשלחן הפנים מדמינן לה את המזבח, ומשום כך אין השוהה עליו נפסל בלינה כשם שאין לחם הפנים נפסל בלינה כאשר הוא על השלחן, וכמו דתנן אפילו הן על השלחן ימים רבים, אין בכך כלום. או דילמא, לקרקע מדמינן את המזבח שמאחר ואינו כלי שרת אלא בנוי הוא מאבן כרצפת העזרה, לפיכך השוהים עליו כשוהים על רצפת העזרה שנפסלים בלינה. ^[7]

אמר ליה רבה לרבא: אין לינה פוסלת את הנמצא בראשו ^[8] של מזבח. ^[9] ומסתפקת הגמרא: קיבלה מיניה רבא והסכים לדברי רבה, או לא?

ומתרצינן: תא שמע שלא קיבל רבא את דברי רבה, דאיתמר: איברים שלנו בעזרה עד לפני עלות השחר, הרי הוא מקטר אותם והולך כל הלילה. אבל אם לן בראשו של מזבח, מקטר אותם והולך לעולם, שהרי אף על פי שנפסלו בלינה, מכל מקום הדין הוא שאם עלו לא ירדו.

ואם ירדו מהמזבח לאחר עלות השחר, רבה אמר יעלו שוב משום שלא נפסלו בלינה, רבא אמר, לא יעלו משום שנפסלו בלינה ^[10] והפסולים שירדו לא יעלו.

ואם כן שמע מינה שרבא לא קיבלה מיניה ולא הסכים לדעת רבה, שהרי מצינו בפירוש שנחלקו בדבר זה.

שמע מינה!

שנינו במשנה: כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו כך הכבש מקדש, כשם שהמזבח והכבש מקדשין את הראוי להן כך הכלים מקדשין.

ומנין שאף אלו מקדשין?

תנו רבנן: נאמר "כל הנוגע במזבח יקדש" [שמות כט]. אין לי אלא שהעולה על מזבח יקדש, כבש שמקדש פסולים העולים עליו, מנין? תלמוד לומר "ומשחת את המזבח"

הרי זה בא לרבות את הכבש שיהיה נמשך עמו ויתקדש כמותו, וממילא אף הוא כמזבח לקדש פסולים.

כלי שרת מניין? שאף הם מקדשים את הפסולים שבאו לתוכם, לענין שיתקדשו בקדושת הגוף, ולא יוכלו עוד להיפדות ולצאת לחולין. תלמוד לומר לגבי קדוש כלי השרת "כל הנוגע בהם יקדש" [שם ל].

בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן: כלי שרת, מהו שיקדשו את הפסולין? וסבר רבי יוחנן, שספיקו של ריש לקיש הוא לענין קדושת הגוף שתחול בהם מחמת הכלי שרת ואשר משום כך לא יהיה להם פדיון לצאת לחולין.

ומשום כך אמר ליה: הלא תניתוה במשנתנו: כשם שהמזבח והכבש מקדשין את הראוי להן, כך כלים מקדשין, והיינו לענין שלא יצאו לחולין ע"י פדיון. ^[11]

אמר ליה ריש לקיש: לא לענין פדיון הסתפקתי, אלא לענין לכתחילה ליקרב קמיבעי לי ^[12] שמא ע"י שבאו לכלי שרת ניתן יהיה להקריבם!? ^[13]

והשיב לו: הא נמי תנינא. שכלי שרת מקדשים אף לענין להיקרב.

תד"ה לשולחן. עי' כה"ד. ועמש"כ בזה דבר נכון בס"ד במנחות (ק):

גמ' כבש מנין ת"ל את המזבח. נ"ב לא מצאתי פסוק זה כמ"ש כאן אך בכי תשא בפרשת שמן המשחה כתוב ומשחת בו את אהל מועד וגו' ואת מזבח העולה. וצ"ל בכאן ואת מזבח וכן צ"ל בפרש"י:

גמ' לינה מועלת. עיין בב"מ דף קי ע"ב תד"ה יצא:

שם ד"ה כבש וכו' להכי איצטריך קרא. עי' מנחות דף נז ע"ב תוס' ד"ה כבש:

רש״י ד״ה וכן תני כו׳ יוסף הס״ד:

ד״ה לשולחן מדמינן לה מזבח כו׳ כצ״ל:

ד״ה א״ל תניתוה כו׳ פדיון הס״ד:

תוס׳ ד״ה ורב חסדא כו׳ לקרבנות היום שלפנינו הס״ד וכצ״ל. פי׳ וזהו מקרבנות של יום אחר:

ד״ה לשולחן כו׳ וטעמא דכלי שרת אין מקדשין שלא בזמנו מדלא משני התם כו׳ כצ״ל:

בא״ד טפי ולא יפסל בלינה וזה כו׳ כצ״ל:

בא״ד והתם פריך כיון כו' כצ״ל:

בא״ד כיון דלילה אין מחוסר זמן נפסל בלינה כו׳. פי' תפסול משום סידור לילה ולשחרית נפסל בלינה וכפרש״י ביומא דף כ״ט ע״ב ומ"ה משני כמו שסדרו קוף ולא נפסל משום סידור לילה:

בא״ד דנעשה לחמו של שלחן מ״מ כו׳ כצ״ל:

ד״ה כבש כו׳ מקדשת כמזבח כו׳. ועיין לעיל דף י״ד ע״א ד״ה הג״ה כו׳ דמתרצו בע״א:

בא"ד מקדשת כמזבח היינו כו׳ כצ״ל:

ד״ה כלי שרת כו' ועוד יצא דמה אמאי תרד לר״י דכיון דכ״ש כו׳ כצ״ל והשאר יש למחוק. דלן דמה ונטמא לר״י נמי קשה ועיין בתוספות דמנחות דף ז׳ ע״א ד״ה אין מקדשים כו׳ נמי לית להך גירסא:

בא״ד ושייך לע״ב מיקרב לא קרבו בעירן לכלי חול כו׳ כצ״ל:

בא״ד לענין פדיון קבעי כו׳ כצ״ל:

בא״ד לפרש״י שהשיב ר״י כו׳ כצ״ל:

בא״ד כך כלי מקדש מה שנגע כו' כצ״ל:

בא״ד אלא א״כ העלהו כו׳. פי׳ בדיעבד אבל לכתחלה לא יעלו אפילו נגע בכלי:

בא״ד והא דקאמר וזרקו פסולין פי׳ דמתניתין כך הוא כו׳ כצ״ל. פי׳ דלאו מלשון פסולין דייק רק דמסיים לשון המשנה:

בא״ד א״נ זרקו ש״מ דריש לקיש דדחי כו׳ כצ"ל. פירוש ור״י נמי לא דקדק מפסולין רק דמפרש המשנה כך:

בא״ד ריש לקיש מר״י כלי שרת מהו שיקדשו פסולין כו׳ ואמר ליה אין מקדשין ומשני לא שקיבלו פסולין כו׳ כצ״ל. פי׳ השתא לפר״ת דמיפשט ר״י לר״ל ממתני׳ דוקא זרקו בדיעבד אבל לכתחלה לא יזרוק אתי שפיר דא״ל ר״י התם לר״ל אין מקדשים ליקרב לכתחלה ומשני ליה ר״ל לר״י דממתני׳ ליכא למיפשט לא שקבלו פסולים כו׳ ודוק:

בא״ד בין קולא כן מוכח לשון ר״ת וכל מה שפירשתי כו׳ כצ״ל. פי׳ הני מתני׳ דהכא נתערב בדם הפסול כו׳ והני מתני׳ דמנחות שמביא לעיל:

בא״ד בעירן בכלי חול כו׳ כצ״ל:

בא״ד אבל אם עלה בכלי ירד כו׳. פירש לפ״ז אפילו אי אמרינן אויר מזבח כמזבח דמי נמי קשה היכי מזה:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא רב חסדא אמר עמוד השחר עוכלתן מ״כ בגש״ק וז״ל פי׳ רבה ורב חסדא סברי דאין חצות מעכלת שרירי אלא ע״ג המזבח כדדרשינן מדכתיב כל הלילה עד הבקר תן בקר לבקר ודוקא על המזבח אבל היו למטה קודם חצות כיון שהיו בכלל חזרה ולא מצאתן בוקרה של לילה על המזבח לא נתעכלו ועדיין ישנן בחזרה ומעילה מס׳ ישן:

שם מתקיף לה רב יוסף וכו׳ דילמא כל היכא דמשכחא להו וכו׳ הרמב״ם ז״ל בפ״ב דמעילה סוף דין י״ב כתב וז״ל עצמות העולה שפקעו מעל המזבח קודם חצות הלילה מועלין בהן לאחר חצות אין מועלין בהן אעפ״י שפקעו קודם חצות וכו׳ וכתב מרן הכ״מ ז״ל וכיון דרב יוסף סבר דחצות כל היכא דמשכחת להו משוייא להו עיכול באיברים שפקעו יליף מינה רבינו ז"ל לעצמות שפקעו עכ״ל ודבר תימא הוא אי רבינו ז״ל איירי בעצמות איך פסק שאם פקעו קודם חצות מועלין בהן הא כיון שפסק בפ״ו מהלכות מעה״ק דין ב׳ שאם פקעו מעל המזבח לא יחזיר א״כ אמאי מועלין בהן דהא הא בהא תליא כדמשמע ממתני׳ אלא ע״כ צ״ל דט״ס נפל בדברי רבינו ז״ל וכצ"ל איברי עולה שפקעו וכו׳ ול״ג עצמות וכ״מ להב״ז במתני׳ שהגיה כן ע״ש אלא דאכתי קשה אמאי השמיט רבינו ז״ל פלוגתא דרב ורב חסדא דאוקימנא דפליגי בשמינים ואפשר דרבינו ז"ל סבר דרב יוסף פליג אפילו בשמינים וכן ר׳ חייא בר אבא ובר קפרא כולהו ס״ל אפי׳ בשמינים היכא דמשכחא להו חצות משוייא להו עיכול דפליגי אפילו בשמינים וכן משמע מדקאמר שלחו להו מתם הילכתא כרב יוסף מדקאמר הלכה מכלל דפליגי ודלא כהתוס׳ ואי משום הילכתא למשיחא רבינו ז״ל מתרץ כמ״ש התוס׳ לעיל פ׳ ב״ש דף מ״ה ד״ה הילכתא למשיחא ע״ש אלא דאביי כדי דלא לשוינהו לרבה ורב חסדא דפליגי אכל הני רבוואתא מחלק כן ומפרש הילכתא ר״ל יפה אמר כמ״ש התוס׳ ואינו כן אלא דפליגי אפי׳ בשמינים ועוד יש הכרח אחר לרבינו ז״ל והוא כיון דרב יוסף ס״ל דחצות כל היכא דמשכחא להו משוייא להו עיכול מאי איריא שמינים או כחושים דאי אמרת דלא אמר אלא בכחושים אבל בשמינים לא משוי להו עיכול א״כ מאי איריא פירשו קודם חצות נימא אפילו לא פירשו רק כיון שהיו שמינים בחצות לא משוי להו עיכול ודוק:

שם ואלא לשלחן מדמינן לה ז״ל תוס׳ חיצוניות וא״ת מאי חזית לדמוייה לשלחן נדמיה לשאר כלי שרת דהליכה מועלת בהן אפילו למה שלן בתוך כלי שרת וי"ל משום דמזבח קבוע ושלחן קבוע ע״כ:

תוס׳ ד״ה לשלחן מדמינן וכו׳ תימא וכו׳ וצ״ע אי מצי למימר דכי נסדר כהלכתו וכו׳ לא יפסל בלינה וכו׳ אבל נסדר כהלכתו ממש ביום השבת וכו׳ קשה הא דפרש״י ז"ל שם פ׳ שתי הלחם ברישא דמתניתין דקתני סידר את הלחם בשבת ואת הבזיכין לאחר השבת והקטיר את הבזיכין בשבת פסול ופרש״י ז״ל פסול דמחוסר זמן הוא וכו׳ והכא א״א לתקן ולומר יניחנו עד שבת הבאה דכיון דלחם נסדר כדינו בשבת קידשו שלחן ושוב אין יכול להשהותן אלא עד שבת ראשונה דמיפסיל בלינה הרי בהדיא כתב דכשנסדר בדינו יפסל בלינה וקשה מהאי סוגיא וי״ל דלא אמרן דכשנסדר כדינו לא יפסל בלינה אלא כשנסדר כדינו ממש לגמרי דהיינו ביום השבת וסידרו עמו הבזיכין אבל התם דלא סידרו עמו הבזיכין בשבת לא הוי נסדר כהלכתו ממש ולכך יפסל בלינה וזהו מה שסיים רש״י ז״ל שם הואיל ולן הלחם בלא בזיכין ודוק:

ד״ה כלי שרת וכו׳ ועוד יצא דמה אמאי תרד לר״י כיון דב״ש וכו׳ כצ״ל ועיין בס׳ צ״ק:

בא״ד ושייך לע"ב הילכך נראה פר״ת שפיר וכו׳ ז״ל תוספות חיצוניות במס׳ מנחות מהו שיקדשו את הפסולים לפרש״י ז״ל קשה מאי מייתי מקיבלו פסולין מנ״ל לדמויי פיסול דם לפיסול דאימורים ופי׳ ר״ת כלי שרת מהו שיקדשו פסולים לענין דאם עלו לא ירדו כגון מנחה שנטמאת ונתנה בכלי שרת ועלת ע״ג המזבח וא״ת מאי מיבעיא תיפוק ליה דמזבח עצמו מקדש וי"ל דה״מ דלא מפסיק מנא אבל הכא כלי מקדש חוצץ הוא בין מנחה למזבח ומשום מזבח לא מיקדשא א״נ בקמצים שאינו מקדש קמצים אם לא קדשו בכלי כבר ואם הכלי מקדש אין המזבח מועיל להם כלום א״ל תניתוה כשם שהמזבח מקדש וכו׳ אלמא כלי שרת מקדש פסולים לכל הפחות כשעלו בכלי למזבח וא״ל לכתחלה ליקרב קמיבעיא לי וא״ת פשיטא דלא קדשה לכתחילה דאמרינן בזבחים נתערב דמן בדם הפסולים ישפך לאמה מת המשתלח וכו׳ נטמא הדם וכו׳ י״ל דכל הני מצינא למדחי בשעירן בכלי חול וא״ל ר׳ יוחנן הא נמי תנינא שקבלו פסולים וכו׳ אבל לא תנא שקבלו פסולים גרידא דאם עלו לא ירדו משום דלא יארע לעולם שיעלו מאחר שקיבלו פסולים ושוב לא יהיה נזרק ופשיטא דירדו דאין אימורין נקטרין אלא א״כ הדם נזרק אלמא כלי שרת אינו מקדש לכתחילה ליקרב והיינו כשמעתין דהכא וז״ל תוס׳ אחרות שם לפרש״י קשה מאי מייתי מקיבלו פסולים וזרקו פסולין באימורין דבהא אם עלו לא ירדו אבל להעלות הפסולים עצמן אימא שלא יוכל כלי שרת לקדשו לכן פר״ת דבעי כלי שרת מהו שיקדשו פסולים לענין שאם עלו לא ירדו ובעי בקמצים דקי״ל אין המזבח מקדשן אם לא נתקדשו בכלי כבר דהתם קרי להו אינו ראוי למזבח ומייתי במסקנא ת"ש ושקיבלו פסולי׳ וכו׳ ודייק דהא דנקט תרוייהו היינו משום דדוקא קיבלו פסולים וזרקו פסולים אמרינן בהן אם עלו לא ירדו כיון שלא היו נזהרין לזורקן בפיסול אחר שקיבלו בפיסול א"כ שייך למימר אם עלו דכמו כן שלא נזהרו לזורקן בפיסול לא נזהרו להעלותם ע״ג המזבח דכיון דעלו לא ירדו אבל קיבלו פסולים לבד לא בעי למינקט משום דעל קיבלו פסולים לחוד לא שייך למיתני אם עלו לא ירדו שהרי לעולם לא יעלם לגבי המזבח שיהיו נזהרים מלהעלותם דאין לזרוק הדם לכתחילה כיון דנתקבל בכלי בפיסול ומשני לא קיבלו פסולים לבד אם עלו לא ירדו אימורין והנה באו לידי אם עלו דשרי לזרוק הדם דמקדשים לכתחילה ליקרב והא דקתני וזרקו ר״ל או זרקו פי׳ או קיבלו כשרים וזרקו פסולים והקשה הר״ר מנוח ליפשוט ע״כ ר״ל דמקדשים לכתחילה ליקרב דאי דיעבד דוקא כמו דאמרינן במזבח למה לי לכלי שרת להיות מקדשן תיפוק לי שהרי מזבח מקדש ויש לומר דנפקא מינה שיהא מקדש אותו מדקאמר כשם שהמזבח מקדש וכו׳ משמע שהכלי מקדש מכח עצמו כמו המזבח קמצים שלא קדשו בכלי בשיניחם תוך הכלי יהא מקדשן דהמזבח אין מקדשן דאינן ראויים למזבח עכ״מ:

בא״ד דסבר ריש לקיש וכו׳ כך כלים מקדשים שמא משעלו בכלי על גבי המזבח לא ירד אף על גב דאין כאן וכו׳ כצ"ל:

בא״ד דהא משנה בכל עניינים אם עלה לא ירד קתני בין חומרי בין קולי עד כאן לשון ר״ת וכו׳ כצ״ל ר״ל בין לגבי הבשר דאמרינן אם עלה לא ירד דלא הוי קולא כיון דמתאכל באש ואין פיסול נשאר ואדרבה חומרא היא הא דאמרינן לא ירד דלא מזלזלין ביה בין קולי ר״ל לענין הדם דאמרינן לא יתקנח דהוי קולא דנשאר הפיסול במזבח ודוק וכה״ג כתבו התוס׳ בפ"ק דמנחות דף ו׳ ע"ב בד״ה שהרי יוצא ע״ש:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חידושים

גמרא שלחו מתם הלכתא כר״י כו׳ עיין בתוס׳ דלא שייך למפרך כאן הלכתא למשיחא:

כלי שרת מנין ת״ל כל הנוגע בהם יקדש כו׳ כצ״ל:

כלי שרת מהו שיקדשו את הפסולים כו׳ (מיימוני פ״ג מהלכות פסולי המוקדשים) וז״ל דין י״ט וכלי שרת מקדשין דם הפסול ליקרב. ונ״ל דמכאן למדה הרב ז״ל כפירש״י ומדפשט ליה ר״י דמוקדשים ליקרב פסק הרב כוותיה אף דנדחה ראיות ר׳ יוחנן שהביא ממתניתין הדין דין אמת אף דבמסכת מנחות לא משמע כן כבר תמצא בתוספות מ״ש על זה ולדברי ר״ת שהביאו בתוס׳ ר״ל ס״ל כן. ונ״ל דהרמב״ם ז״ל ס״ל דההיא דמנחות איירי במנחה חסירה דאין מקדשים ליקרב וכמ״ש הרב בדין כ׳ שם ובזה מיושבת קושי׳ הכסף משנה שכתב ויש לדקדק כו׳ נ״ל והרב הכ״מ כתב שם דהרב פסק כר״י דכריתות דמסיק שם דס״ל דכ״ש מקדשין הפסול ליקרב ע״ש ולא נהירא דהרמב״ם בפ״ד דין כ׳ פסק דלא כר"י אם לא שנאמר דבהא לא פסק כוותיה ולא ס״ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי וזה דוחק אכן לפי מ״ש הכל מבואר בפשיטות ודוק:

תוס׳ ד״ה לשולחן מדמינן כו׳ והא ליתא דהא דוקא כו׳ הוא קושי׳ על תירץ התוס׳ דליתא לתירוצא ונ״ל שהוא הג״ה וכך מצאתי בש"ס דפוס קראקא בסוף הדיבור שהוא הג״ה וע' במנחות דף צ' ע״א בתוס׳:

בא״ד. דבעי למילף מיניה מזבח וצ״ע אי מצי כו׳ (ר"ל דצ״ע אי יש ליישב כתירוץ התוס׳ דלעיל ק״ל) והת׳ דפריך כו׳ וכל זה ליתא בתוס' דמנחות הנ״ל:

ד״ה כבש כו׳ מקדשת כמזבח היינו כשירים כו׳ (כצ״ל):

ד״ה כלי שרת כו׳ ועוד לן דמה כו׳ אמאי לא יעלה לר׳ שמעון כו' (ר״ל לכתחילה) וכן נתערב כו׳ מיירי בהכי וכן כו׳ ועוד הקשה הר' פטר לפירש״י שהשיב ר׳ יוחנן דוקא כו׳ הלכך נראה פר״ת כו׳ בכלי שרת ומפסיק הכלי שרת כו׳ (כצ״ל):

בא״ד. כך הכלים מקדשין לענין זה א״ל לכתחילה כו׳ (כצ״ל) (והשאר נמחק) שאם עלו בכלי כו' הואיל והם בכלי כו׳ עכ״ל וכוונתו וע״כ משום קדושת הכלי הוא ואם כן בעי שאם לא העלה עדיין על המזבח כלל הקמצים הפסולים מהו שיקדשו הכלי שיעלו ודוק:

הגהות

גמרא לינה מועלת בראשו של מזבח כו׳ (מיימוני פ״ג מהלכות פסוה״מ):

רש״י ד״ה עושה עיכול כו׳ דמערכה הס״ד:

ד״ה כל היכא כו׳ לאחר חצות הס״ד: ואח״כ ד״ה אין מועלים כו׳ להחזירן ויצאו כו׳ הד״א:

ד״ה אילימא כו׳ שמצא בשחר כו׳:

ד״ה או דילמא כו׳ כלי שרת כשלחן הס״ד:

ד״ה רב אמר כו׳ לא יעלו הס״ד:

ד״ה מהו שיקדשו כו' אין להן פדיון הס״ד:

ד״ה ושקבלו כו' מאי לאו שקיבלו כו׳ הד״א:

תוס׳ ד״ה ור״ח אמר אין בהם כו׳ היום שלפניו הס״ד: ואח״כ ד״ה הלכתא כו׳:

ד״ה לא נהני׳ כו׳ בהם מעילה הס״ד:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא חצות שני עוכלתן פירוש רש"י שרירי דידהו כו׳ ר״ל דאם פירשו אחר חצות ליל שני והם שרירי א״צ לחזור אבל אם פירשו קודם חצות ליל שני והם שרירי צריך לחזור כיון דפירשו קודם חצות והחזירן לאחר חצות והיו שמינים כדמוקמינן בגמרא א"כ אין חצות ליל ראשון משוי להו עיכול וקשה לי מאי איריא החזירו אחר חצות כיון דחצות אינו משוה עיכול לשמינים א"כ אפילו היו על המזבח קודם חצות והיו שמינים עדיין בחצות נימא נמי דחצות שני עוכלתן בשלמא אי פלוגתייהו מיירי בשרירי שפיר פליגי כיון שלא היו על המזבח בשעה שראוי לעשות עיכול אבל אי סבירי לן כר״י דחצות כל היכא דמשכחא להו משוי ליה עיכול ובשמינים לא משוי להו עיכול א"כ מאי איריא פירשו והחזירו אחר חצות נימא אפילו לא פירשו רק שהיו שמינים בחצות ודוחק לומר דבשמינים שאם היו במזבח משוי להו עיכול וכשפירשו לא משוי להו עיכול ובהכי פליגי:

תוס׳ ד"ה מה חצות שאין עושה לינה כו׳ קשה לי א״כ רב חסדא לית ליה דרבה א"כ מה צריך לק"ו תיפוק ליה אפילו אית בהו ממש כיון דלינה מועלת בראש המזבח וכיון שירדו לא יעלו כש"כ דשרירי לא יעלו דכיון דנעשו לחמו של מזבח לא שייך בהו לינה וק"ל:

ד"ה לשולחן מדמינן כו׳ וצ"ע אי מצי למימר כו׳ כוונתם שרוצים לישב תירוצם דלעיל דדייק מלישנא דאפילו דזה יותר פשוט שאם נסדר כהלכתו שנעשו לחמו של מזבח שאינו פוסל בלינה והתם דמשני שסדרו קוף ולא נפסל משום דכלי שרת אין מקדשין שלא בזמנו משמע אם נסדר כהלכתו נפסל בלינה תירצו דיש לומר דאתי למימר כו׳ כנ"ל כוונתם וק״ל:

ד"ה כבש מנין וא"ת לר"י דאמר עזרה מקדשה כו׳ ולפי מה שכתבו התוספות לעיל דף י״ד ע״א דאיצטרך קרא לדינא קודם דאתי דוד וקדיש רצפה לא קשיא מידי ולפי מה שכתבו כאן מתורץ קושייתם שם ובדף פ"ד ד"ה כל שפסולו בקודש:

גמרא בעי מיניה ר"ל מר״י א"ל תניתוה כשם שהמזבח מקדש כך כלים מקדשין וע"כ דאין להם פדיון דאי דאם עלו לא ירדו אם כן מאי אהני ליה קדושת כלים וליכא למימר דלענין שיפסול ביוצא ובלינה ובט"י ובכשרים איירי א"כ מאי איצטרך לאשמועינן מתניתי׳ כשם שהמזבח מקדש כך כלים מקדשים הלא מקרא מלא הוא כל הנוגע בהם יקדש אלא ע"כ דאתי לאשמועינן בפסולין וע״כ דאין להם פדיון ולפ״ז הא דתני אם משקדשו בכלי אין להם פדיון מיירי אפילו אם נטמאו קודם שירדו לכלי הכלי מקדש פסולין וקשה מאי פריך לקמן במנחות דף ק׳ ע"ב על מתני׳ דקתני משקידשו בכלי אין להם פדיון פשיטא קדושת הגוף נינהו ומאי קושיא דילמא אשמועינן דאפילו נטמאו מקודם שקדשו בכלי אפ״ה אין להם פדיון ויש לישב דודאי מתני׳ דהמנחות והנסכים מיירי שנטמאו לאחר שנתנו בכלי כדמשמע פשטיה דלישניה דמתני׳ ואף שהאמת שנפשט מהך מתני׳ דזבחים אפילו נתנו בכלי לאחר שנטמאו אין להם פדיון מ"מ הך מתני׳ מיירי שנטמאו לאחר שנתנו בכלי ופריך שפיר פשיטא:

תוס׳ ד"ה כלי שרת כו׳ אין להם פדיון דמשמע מיקרב לא קרבי בשעירה לכלי חול מיירי כצ״ל ואין להקשות דמי דחקו לפרש מתני׳ דהלן בעירה לכלי חול ולמבעי הך אבעייא ולא ניחא ליה לאוקמיה מתני׳ כפשטיה שהם בכלי קודש ואפ"ה לכתחילה לא יעלו וע"כ צריכין אנו לומר דמספקא ליה בפירושא דמתני׳ או שקיבלו פסולין וזרקו פסולין ואם כן לדיוקא אתי דכלי קודש מקדשין לכתחילה ליקרב וא״כ ע"כ מוכרחים אנו לומר דמתני׳ דלן ויוצא מיירי שעירה לכלי חול או יש לומר שקיבלו פסולין א"נ זרקו פסולין וק״ל:

בא"ד הילכך נראה פר"ת כו׳ דפשיט ליה תחילה דכלי לא הוי חציצה וא״כ מאי קמבעיא ליה אי מקדשין לכתחילה וע"כ גם לר״ת מוכרחים אנו לומר דמספקא ליה בפירושא דמתני׳ דקתני שקיבלו פסולין וזרקו היה לו להכריח שאי אפשר לומר שמתני׳ בא לאורוי שכלי שרת מקדשין לכתחילה ליקרב דאם כן למה איצטרך שוב לאשמועינן כשם שמזבח מקדש כך כלי שרת מקדשים דאי לאם העלו פסולין בכלי שרת ומפסיק דלא הוי חציצה פשיטא השתא היכא דהוי בארעא מקדש להקרב לכתחילה כשהוא במזבח לא כ"ש ואין לומר דאתי לומר דאין להם פדיון א"כ תחילה איך פשיטא דלא הוי חציצה מדקתני כשם שהמזבח מקדש כו׳ דילמא דאתי לאשמועינן דאין להם פדיון ובאמת צריך לי עיון לפר״ת אם מקדש כלי שרת לפסולין דאין להם פדיון אי לא:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף